א
מי שחזר בו אחר שנתרצ' להיות ערב ובו יד סעיפים:
מי שנתפייס להיות ערב קודם שיתן המלוה המעות ללוה יכול לחזור בו אפי' קנו מידו ואם לא חשש המלוה ונתן המעות ללוה אין לו על הערב כלום אבל ערב דלאחר מתן מעות כיון שקנו מידו אינו יכול לחזור בו (ואין חילוק בזה בין ערב לקבלן) (מרדכי ס"פ ג"פ):
ב
האומר לחבירו ערבת לי והוא אומר לא ערבתי או שאמר הערב ללוה אתה הרשיתני לערוב אותך וליתן והוא אומר מדעתך ערבת או לא ערבת כלל או שאמר הערב פרעתי המלוה בפניך והלוה אומר לא פרעת או שא"ל כן פרעת ונתתי לך מה שפרעת או שאמר המלוה ערבת לי ק"ק והוא אומר לא ערבתי אלא מנה בכל אלו הטענות וכיוצא בהן המע"ה או ישבע הנתבע שבועת היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת:
ג
ערב או קבלן שרואים שהלוה מבזבז נכסיו יכולים לתבעו שיוציאם מהערבות אע"פ שהוא בתוך הזמן (וכ"כ לעיל בסי' ע"ג ס"י במלוה עם הלוה):
ד
ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה בו שיתבע ממונו מהלוה ואם לא יפטר מהערבות ולא רצה המלוה והאריך זמן ללוה יש מי שאומר שאין הערב נפטר בכך ואצ"ל קבלן ואפי' היו נכסים ידועים ללוה והערב אומר למלוה רד עם הלוה לדין וגבה חובך מנכסים והאריך זמן ללוה ובנתיים נשתדפו הנכסים גובה מהערב וצריך להתיישב בדין זה: הגה כי יש חולקין בזה מיהו אם הלוה היה מוכן ליתן למלוה מעותיו והערב שלח אחריו שיבא לקבלם או לשלוח לו שטר לתבוע החוב ולא רצה ונאבד החוב פטור הערב (מהרי"ו סי' פ') והערב יכול לכוף ללוה לפטרו מן הערבות בזמנו כי יכול לומר לא נתרציתי להיות ערב אלא עד כאן (טור) ואם המלוה עכו"ם והלוה נתן (המעות) לערב לפרוע לעכו"ם ושכחם העכו"ם אצל הערב צריך להחזיר המעות ללוה ולא יוכל לומר שמא יזכור העכו"ם דהואיל וכבר ערב בעדו והימניה צריך להמתין לו עוד יותר (מרדכי פ' הגוזל בתרא):
ה
ישראל שהיה ערב לחבירו בשביל עכו"ם ונטל הערב משכון מהעכו"ם ונתנו למלוה ובא העכו"ם אצל הערב בע"ש בין השמשות וא"ל היה ערב בשבילי לזה שאני חייב לו שיחזיר לי משכוני שאני צריך לו א"ל הערב כבר נכנס שבת ואיני עושה שום ערבות פייסו העכו"ם לערב עד שאמר למלוה הריני כמו שהייתי והחזיר המלוה לעכו"ם משכונו לאחר זמן תבע המלוה לערב טען לא היה בדעתי כשאמרתי הריני כמו שהייתי אלא כמו כשהייתי אחר שבא המשכון לידך וראיה לדבר (שכבר ראית) סרבנותי כנגד העכו"ם מלהכנס ערב ותליתי הדבר באיסור שבת הדין עם הערב שהיה לו למלוה לפרש ערבותו ואעפ"כ חייב הערב לסייעו להוציא החוב מן העכו"ם:
ו
ישראל שהיה בידו משכון מעכו"ם ושואל ממנו שיחזירנו לו בערב ישראל והודה לדבריו והביא העכו"ם ישראל וא"ל בלשון הקדש אני מתרה בך שלא תקבלני ערב ואומר בפני העכו"ם אני ערב התראה שהתרה בו אינו כלום והרי הוא ערב כבשעת מתן מעות:
ז
שמעון יצא ערב לעכו"ם בשביל ראובן והלך לו ראובן והוצרך שמעון לפרוע בשבילו וכשבא ראובן תבעו שמעון א"ל לא היה לך לפרעו כי כבר פרעתיו ויש לי שטר פרעון ממנו א"ל שמעון הוצרכתי לפרוע כל זמן שלא הנחת בידי שטר הפרעון והנחת שטר החוב ביד העכו"ם הדין עם שמעון וחייב ראובן לשלם כל מה שיברר שנתן לעכו"ם אפילו שהעכו"ם תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו והבירור יהיה ע"י עדים או ע"י פתקא של העכו"ם ניכרת או שכתוב ביני שיטי בשטר: הגה וה"ה בכל ערב לעכו"ם בשביל ישראל חבירו אפי' העליל העכו"ם על הערב מכח הערבות חייב הלוה לסלקו ודוקא שאין הערב מודה שהעכו"ם פוטרו בפניו אבל אם מודה שהעכו"ם פוטרו או שיש עדים על כך ואח"כ חזר והעליל עליו פטור הלוה ואין הערב נאמן אפי' בשבועה כמה הוציא על העלילה אלא צריך עדים שהוצרך להתפשר עם העכו"ם מכח הערבות ואז נוטל בשבועה אם לא שהעדים או אחד מהן מעידים דבר ברור שאז נוטל בלא שבועה אבל אם לא העמיד עדים איהו דאפסיד אנפשיה (מרדכי פרק הגוזל בתרא) וי"א הא דמחייב לפוטרו מן האונסין דוקא באונסא דשכיח אבל באונס דלא שכיח לא (מהרי"ק שורש ז' וקל"א):
ח
וכן ב' שקבלו חכירות מעכו"ם ונעשו ערבים זה לזה והעכו"ם מצא אחד מהם וגבה ממנו חייב חבירו לפרוע חלקו מכל הפסד שבא לו מאותו העכו"ם ואם הוא היה מזומן לפרוע חלקו וההפסד בא לו מכח חבירו שלא פרע חייב חבירו לפרוע לו כל ההפסד:
ט
יש שכתבו שאם ראובן מכר לשמעון שדה ובא לוי וקבל אחריות עליו לא נשתעבד לוי ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו שמעון ה"ז חייב: הגה וי"א דאין ערב באחריות בשעת מתן מעות משום אסמכתא ומשתעבד (טור בשם הראב"ד):
י
ערב או קבלן שחייבו עצמם על תנאי אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד מפני שהוא אסמכתא כיצד כגון שא"ל תן לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך או אם לא יהיה מפני שלא גמר והקנה ואם קנה מידו מעכשיו שיתחייב לו בממון זה אם יתקיים התנאי הכל לפי תנאו שכל קנין מעכשיו אין בו משום אסמכתא: וי"א דאין בערבות משום אסמכתא (טור סי"א בשם י"א):
יא
ראובן קנה שדה משמעון וכתב לו שטר וא"ל שיעשה לו שטר גם על אשתו ולא היתה שם נתערב לוי בשבילו לכשתבא שתעשה שטר עליה וכשבא' לא רצתה ותבע ראובן לערב שיכתוב לו הוא שטר על נכסיו והערב טוען שאינו חייב אלא יחזיר לו מעותיו הדין עם הערב:
יב
מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה ולא ערב לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך וכן אם אמר ליה לאחר שהלוהו ותבעו הניחהו וכל זמן שתתבענו אביאנו לך וקנה מידו על כך אפילו התנה ואמר אם לא אביאנו או שמת או שברח אהיה חייב לשלם ה"ז אסמכתא ולא נשתעבד: (וי"א דאין בערבות משום אסמכתא וע"ל סי' קכ"ט ס"ח):
יג
מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שא"ל כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב או מכור לו ואני ערב או הלוהו ואני ערב להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום וכל הבאים אחריו חלקו עליו והכי נקטינן:
יד
האומר לחבירו ערוב זה לפלו' ואני ערב לך ה"ז כמו שאמר הלוהו (ואני) ערב ואינו צריך קנין:
באר היטב חשן משפט
קל״א
א
קנו. כת' הסמ"ע הטעם דקנין בלא ב"ד חשוב כערבות שהוא אסמכתא לא קניא כי אם מטעם דאגב הימנותיה שנתן ע"י מעות גמר ושיעבד נפשיה והרי זה חזר בו ואינו מבקש הימנותיה משא"כ בערב דלאחר מתן מעות מיד שקנו מידו נגמר הענין ומש"ה מהני ביה קנין ואפי' בלי ב"ד חשוב בצירוף הימנותיה שקבלו לערב ומ"מ לכ"ע במקום שהערב יכול לחזור בו גם המלו' יכול לחזור בו אפי' קנו מידו להלות לזה משום דאדעתא דהכי לא הקנ' להלואתו כי אם בערב וע"ל סי' ל"ט סי"ט:
ב
כלום. (מאחר דיש ביד הערב למחות במלוה שלא ילונו על אמונתו אם טוען הערב איזו טענה לפטור עצמו נאמן במגו דאי בעי אמר מחיתי בך קודם שתתן המעות ואפי' לא היו המלו' והערב במקום אחד ושלח הערב כ' למלו' שילונו על אמונתו יכול לטעון קודם שהלוית לו כתבתי לך שאיני רוצ' להיות ערב וידעתי שהגעת כתבי. הרשד"ם חח"מ סי' ל"ח. כנה"ג):
ג
מבזבז. כ"כ הט"ו בסי' ע"ג סי"א לענין מלוה עם הלו' ולאפוקי מדעת החולקים בתרווייהו ע"ש וכאן בטור. סמ"ע:
ד
בזמנו. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' ק"א וסי' קנ"ו ובתשובת מהרשד"ם סי' נ"ז וסי' רי"ח:
ה
יפטר. ואם התנה בשעת הערבות כן הדין עם הערב ע' בתשובת ראנ"ח סי' ס'. ש"ך:
ו
נשתדפו. מכ"ש אם נגזלו מידו דעשויים בעלי זרוע ליפול וכמ"ש בסי' קי"א סי"ג ע"ש. סמ"ע:
ז
יזכור. כ"כ הט"ו בס"ס קפ"ג ע"ש וע' בסמ"ע שהבי' הגהת מור"ם בשם תשובת מהר"ם מ"ץ בראובן שנתערב עבור שמעון נגד העכו"ם להעמידו בדין כו' ע"ש באורך:
ח
להמתין. דוק' בזה ששכח העו"א האנס והי' ספק אם יתבע המעות ממנו לעולם משא"כ בערב דעלמ' ומש"ה כ' הרמ"א בסמוך דהערב יכול לכוף ללוה כו' וכ"כ בד"מ והוא פשוט ודלא כמ"ש בע"ש שדברי הרמ"א סותרין זא"ז. סמ"ע:
ט
שבת. פירש הסמ"ע דר"ל כיון שבאמת אין בזה איסור שבת בפרט בין השמשות ה"ל להבין שאמרתי כן בשביל שאני מסרב להיות ערב וגם מה שא"ל ואיני עושה שום ערבות משמע דאף אם לא הי' שבת אינו עושה שום ערבות וזהו הסרבנות וע' בתשובת הרשד"ם סי' צ"ה וסי' ק"ל (וז"ל הט"ז נרא' גם בלא ראיה פטור כיון שיש לפרש לשונו שאמר הריני כמו שהייתי לפטור מנ"ל לחייבו דהמע"ה וכן משמע ממ"ש אח"כ שה"ל לפרש ערבותו אלא נ"ל דהאי וראי' לדבר כו' לרבות' הוא דאפ"ה ראוי ונכון לעשות כן מצד הטוב והישר עכ"ל):
י
לסייעו. כי העו"א לא יעיז נגדו בשביל הטוב' שעשה לו. סמ"ע:
יא
והודה. כתב הסמ"ע דמדברי הטור משמע דאם התרה בו קודם שהודה לו התראתו התרא' ואמרינן דהי' לו להשמיט מהעו"א ולומר איני נותן מעותי על ערבות כ"א על משכנות אבל מדברי המחבר והרמ"א נרא' דס"ל דגם בזה התראתו לאו כלום הוא כי יכול בעל המשכון לומר למה אתגר' עם העכו"ם יותר ממך כו' והש"ך השיג עליו וכת' דנ"ל לדינ' דבעינן דוקא הודה מתחל' לדבריו ולכן דקדק המחבר וכתב והודה לדבריו וכן משמע בע"ש שוב מצאתי בס' גד"ת שכתב שנרא' פשוט דבעינן דוקא הודה לדבריו מתחלה עכ"ל (גם הט"ז הסכים לדעת הש"ך וכתב שדברי הסמ"ע תמוהים מאד ע"ש):
יב
ערב. האי טעמא כיון דאמר ליה בהדי' אני ערב מה שאין כן בדין שלפני זה שאמר הריני כמו שהייתי ולשון זה סובל פירוש אחר ועד"מ ס"ס קכ"ט שהביא תשובת הרא"ש אם שמעון נעשה אפוטרופוס של השר ולא רצה ליתן לראובן הפרס שהי' רגיל ליקח מהשר עד שהכניס לוי לערב באם לא יקבלו השר בחשבון שיפרע לו ועכשיו אומר שמעון שהשר לא קבלו בחשבון וראובן מת ותובע את לוי שישלם לו וטוען לוי שמא פרעך ראובן ופסק שהדין עם הערב עכ"ל בקיצור. סמ"ע:
יג
ואנסו. וא"ל ממ"ש הט"ו בסי' צ"ו סט"ו בכיוצא בזה דמשמע משם דאינו חייב לשלם עד שיברר שהחייב לא פרע יש לחלק דהתם היה העכו"ם המוכר עיקר עסקו עם לוי אלא שלרוחא דמלתא לקח ג"כ התקשרות מראובן שבאם לא יפרעני לוי יפרענו הוא וכיון דנתרצה העכו"ם להיות תחלת תביעתו מלוי לא ס"ד דראובן גופי' שהעו"ג יבא עליו והוא ג"כ מלתא דלא שכיחא מש"ה קאמר שם דשמעון א"צ לעשות לו כתב אחריות ע"ז אבל הכא דהכניס נפשו להיות ערב לעכו"ם ובדיניהן הולכין אחר הערב תחלה מש"ה חייב ראובן לשלם בכל ענין עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכתב ז"ל לא ידעתי שיחתו דהא גם התם נכנס השותף האחר לערבות בשביל לוי ונלע"ד דלק"מ דשם מיירי שא"ל שמא פרע לוי לעכו"ם ופטרו בפניך אלא שאח"כ בא עליך בעלילה ובכה"ג ודאי מזל דידיה גרם כמ"ש הרמ"א בסמוך עכ"ל) ועיין בתשובת רמ"א סי' פ"ו ובתשובת מהריב"ל סי' ס"ו ס"ב:
יד
ניכרת. (ז"ל הט"ז נראה דצריך שיהא ניכר שנכתבה בעוד השטר ביד העכו"ם ולא היה עדיין כ' הפרעון כאן דאל"כ היאך יעיד העכו"ם על הישראל להוצי' ממון על ידו עכ"ל):
טו
שכתוב. הסמ"ע כ' שצ"ל שכ' בלא וי"ו ואדלעיל קאי וה"ק שהעכו"ם כ' פתקא בפ"ע או שכ' כתיבת ידו ביני שיטי כמה קיבל אבל שכתוב בוי"ו משמע שנמצא כתוב כך בשטר ביני שיטי ואפי' אינו ידוע מי כתבו וזה ודאי אינו מאחר שהשט"ח ביד שמעון יש לחוש שזייף וכ' עליו טפי ממה שפרע והב"ח חולק עליו דשמא עשה קנוניא עם עובד כוכבים ואינו נאמן בשבועה לכך פירש דמיירי שכ' הפתק' וביני שיטי הוא בערכאות שלהם (גם הט"ז השיג על הסמ"ע ודעתו דשפיר יש לגרוס וכתוב היינו שהשטר עדיין הוא ביד העובד כוכבים כו' ע"ש): ומ"ש עוד הסמ"ע וזה ודאי אינו מאחר שהשטר חוב ביד שמעון כו' אינו מוכרח דשמא איירי דעדיין לא פרעו אלא קצתו. ולכך הוכרח לכתוב פרעון ולא לקח השטר ממנו עיין בתשובת רמ"א סי' ט"ו. ש"ך:
טז
פוטרו. במרדכי מסיק וז"ל ואפי' אית ליה סהדי שהשופט פטרו כיון שהעובד כוכבים לא פטרו על הלוה רמי לסלוקי עכ"ל והביאו בד"מ עיין שם. סמ"ע:
יז
נוטל. ה"ט דכיון דהכניס ערב לעכו"ם וכל עובד כוכבים דרכו להעליל ועליו לפצותו ה"ל כאלו הוציא על חבירו ברשות דנתבאר כמה פעמים דנשבע ונוטל. שם:
יח
שכיח. כגון שהוסיף העובד כוכבים ליקח ריבית ממנו הרבה יותר מנהוג כ"כ מהרי"ק. ש"ך:
יט
ערבים. משמע דוקא בכה"ג אבל שותפים בעלמא לא מתחייב אחד בהפסד חבירו מכח עלילה וכ"מ ל' המרדכי פ' הגוזל בתרא שכתב בזה דא"ל ארי' ארבעית לי אמצראי ובלא ערבות לא שייך לומר כן וע"ל סי' קע"ו סי"ב בהג"ה. ט"ז:
כ
שדה. הטור מסיק הטעם משום דבשאר ערבות אמרינן דאגב הימנותיה גמר ונשתעבד וכאן לא שייך ה"ט דלא על הימנותיה דערב קנהו דעביד אינש דזבין ארעא ליומא (והא דפסק רבא בפ"ק דב"מ דלא קי"ל כשמואל דאמר הכי עביד אינש כו' צ"ל דדוקא לענין אחריות דגוף הלוקח עם המוכר לא אמרינן כן אבל לענין ערב לא וצ"ע לחלק כ"כ הט"ז וע"ש) אבל כשקנו מידו דהערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו ור"ל בכל עת שירצה הלוקח לבטל המקח אפי' באין מערער על השדה יהא זה צריך להחזיר לו מעותיו דאז אנו רואין דעיקר ערבותו היה שיהו מעותיו בטוחים לכן חייב כערבות דעלמא ומ"ה כתבו הט"ו ואם קנו מידו שישלם לו דמי מכר ולא דמי השדה כשאר אחריות דלוקח. סמ"ע:
כא
ומשתעבד. טעמו כיון דאמרו בגמרא דאע"ג דכל ערבות אסמכתא הוא מ"מ משתעבד בשעת מתן מעות אפי' בלא קנין משום דגמר ומשתעבד נפשיה תו לא חילקו בין אסמכתא לאסמכתא וזהו טעם דכל י"א דמייתי הרמ"א אח"ז. שם:
כב
קבלן. עיין בתשובת רשד"ם סימן קי"ו קע"ח וש"פ:
כג
אסמכת'. הטור מסיים בזה וז"ל ואע"ג דכל ערב הוי אסמכתא שאני כל ערב דלא תלה שעבודו בדבר אחר אבל הכא שתלה שעבודו בתנאי לא גמר ומקני דסמכא דעתיה שלא יתקיים התנאי ולא ישתעבד ע"כ. שם:
כד
אם. צ"ל דה"פ הן שיהיה התנאי באם יהיה כך הן שהוא באם לא יהיה אבל קשה שהוא אריכות דברים ללא צורך דמה לי אם התנאי הוא באם יהיה או לא לכ"נ עיקר כמ"ש הטור ז"ל ואני ערב אם יהיה כך ואם לא יהיה לא והשתא א"ש דה"ל ככל תנאי כפול עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הסכים לפירוש הראשון וכתב שגם דברי הטור יש לפרש כן וע"ש):
כה
מעכשיו. ע"ל סימן ר"ז ובס"ס קצ"ז:
כו
ס"ח. בהג"ה שם מי ששאל חפץ מחבירו כו' ונראה פשוט דאף מאן דס"ל התם דהערב חייב י"ל שס"ל בהני אסמכתא דהכא פטור וה"ט דשם אינו אלא כאסמכתא דסתם ערבות בלי תנאי דאמרינן אגב דהימניה משעבד נפשיה ולא אתי שם אלא לומר דלא הוי בכלל מה שאמרו דבכ"מ דפטור הלוה גם הערב פטור קמ"ל דאע"ג דלגבי שואל הוי אסמכתא מ"מ חייב הערב כו' עכ"ל הסמ"ע ועי' בתשו' רש"ך ס"ב סימן נ"א:
כז
חלקו. בתשובת מהריב"ל ס"א כלל י"ב כ' דהמוחזק י"ל קים לי כהרמב"ם וכ"כ בתשובת מהרשד"ם סימן פ"ב וסימן קכ"א קכ"ד וקע"ט וצ"ע כיון דהבאים אחריו חולקים עליו וכ"נ מדברי המחבר ושאר אחרונים דלא קי"ל כלל כהרמב"ם בהא ובסמ"ע כ' דהמחבר ס"ל דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל המקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה לא משתעבד וכמ"ש הטור בשמו סי' ס' וממילא החולקים עמו שם חולקים ע"כ בדין זה ובפרישה כ' דאף החולק שם מודה כאן כיון דאיכא ב' ריעותות דאסמכתא ודערבות דלא קני ע"ש ובתשובת הריב"ש כ' שאפי' נשבע ע"ז שערב א"צ לקיים מכח השבועה דבטעות נשבע דהיה סבור דמשתעבד ונראה לע"ד עיקר כהב"י וכן מוכח להדיא בתשובת מהריב"ל הנ"ל וכן דעת הה"מ שזה תלוי במחלוקת דסימן ס' ופסק כאן כהמחבר והראב"ד שעשה פשרה כבר השיג המ"מ עליו ע"ש עכ"ל הש"ך (ועמ"ש הט"ז בזה):
כח
זה. פי' הסמ"ע דא"ל ערוב על ענין זה לפלוני וכתב הש"ך מי שנעשה ערב לחבירו לאחר מתן מעות ולא רצה המלוה לקבלו עד שהעמיד הערב ההוא ערב אחר שנתערב בעד הראשון הערב השני א"צ קנין כ"כ בס' גד"ת והוציא כן מתשובת הגאון שהביא הטור בסי' קכ"ו סי"ט ע"ש ואף ששאר ראיותיו שהביא אינם מוכרחים מ"מ דבריו נכונים בזה לדעת הגאון ובעה"ת וטור שם מיהו היינו דוקא שנתחייב הראשון בדין שקנו מיניה וכה"ג דאל"כ פשיטא דהערב פטור אפי' היה בקנין עכ"ל ועיין עוד הרבה חלוקי דינים בענין ערב בכנה"ג ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
קל״א
א
טור בשם ת' להרי"ף ותשובה זו כתבה בה"ת בשער ל"ה בשם ה"ר אברהם בר יצחק וכ"כ המרדכי בפ' ג"פ
ב
ל' הרמב"ם פכ"ו מה' מלוה ולוה דין ח' וכתב ה"ה מ"ש שדין הערב עם הלוה כדין מלוה על פה שיכול לומר פרעתיך כ"כ רבו ז"ל וכ"כ המפרשים ז"ל אלא שאם כ' לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו הרי הוא עומד במקומו ודין הערב כדין המלוה ואם המלוה בשטר אינו יכול לו' פרעתי כ"כ מדברי הרשב"א ופשוט הוא לא יגרע כח הערב מאיש נכרי דעלמ' שהרשהו המלוה ע"כ ונתבארו דינים אלו בסי' שלפני זה ובסעי' א' וב'
ג
טור ומבואר לעיל סי' ע"ג ס"י
ד
שם ס"ד בשם הרמב"ן בת' כ"כ רבינו ירוחם בשמו
ה
ל' המחבר ממ"ש בס' בדק הבית ז"ל בעיני עניות דעתי יפלא למה לא יועיל לטעון ולומר ערבתי לא היה אלא לזמן ובאותו זמן היית יכול לגבית חובך ולא גבית את הוא דאפסדת אנפשך וקרוב אצלי לומר דהאי ת' לאו הרמב"ן חתים עלה וע"ד מ"ש בפ' כיצד (יבמות דף כ"א ע"א) לאו מר בריה דרב אשי חתים עלה עכ"ל וכ' הסמ"ע ☜דמזה הטעם נהגו שמקבלין קנין חדש שמרחיבי' זמן הנישואין ואפשר שהרמב"ן מודה בזה כיון שאינו דררא דממונא אלא מפני הבושת
ו
הסמ"ע וב"ח כתבו שלא מצאו מפורש מי שחולק בזה וע"ש מ"ש בזה
ז
שם ס"ה בשם ת' הרי"ף ת' זו כתב' בה"ת בשער ל"ה בשם ה"ר אברהם ברבי יצחק
ח
שם בשם ת' לרש"י בסה"ת בשער ל"ה
ט
וביאר שם דכיון שהודה בערבות בפני העכו"ם אינו יכול הלוה לישמט ולומר איני מקבל לזה הערב שהכל יודעים שראוי הוא שיקבלוהו לערב והוא כבר הודה לעכו"ם שיחזיר לו המשכון ע"י ערבות
י
שם ס"ז בשם ת' הרא"ש נכלל י"ח סי' ז' וכ"כ במרדכי בפ' הגוזל בתרא בשם רבינו מאיר וע"ש כי הוא הארוך וע' בטור י"ד בסי' ק"ע
יא
שם ס"י והוא בתשובה הרא"ש כלל הנזכר סי' ז' בשם רבינו מאיר וכתב שם ותולין הדבר בתקנות הקהלות ואני אומר דדינא דגמ' היא כההוא דהמקבל (דף ק"ח ע"ב) זבין לעכו"ם וכו' אלא שמותי משמתינן עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמתי' דא"ל אריא ארבעית אמצראי
יב
שם סי"א בשם הרמב"ם בפכ"ה מה' מלוה דין זה בשם רבותיו וכתב ה"ה דין זה לא ידעתיו בשום מקום בגמרא אבל הנרא' לדעת רבינו ורבותיו דשאני ערבו' דמכר כשנותנין המעות על דעת להשתקע נותנין ואין האחריות על הדמים אלא על הקרקע אם יטרפוהו ממנו וכו' ויש בערבות אסמכתא וכו' וכיוצא בזה כתב הב"י ע"ש
יג
כתב ה"ה מוסכם בודאי והצריך רבינו ז"ל קנין לפי שהוא אצלו כערב דאחר מתן מעות לפי שמעות אלו לא נתנו על דעת לגבות
יד
שם ס"ג בשם הרמב"ם שם דין ח'
טו
ל' הטור סי"ד
טז
שם סי"ב בשם תשו' אביו הרא"ש כלל ע"ג
יז
וביאר שם דכיון שלא נתחייב המוכר אלא בחזרת המעות אם לא תעשה אשתו השטר גם הערב לא נשתעבד אלא לדבר זה
יח
שם סט"ו בשם הרמב"ם כ"כ ס"פ הנזכר בשם יש מן הגאונים שהורה כן ושלזה דעתי נוטה
יט
שם בשם הראב"ד בהשגתו. וכ"כ ה"ה שם בשם הרבה מן הגאונים ז"ל כדעת הראשונים (שמביא הרמב"ם שחייב לשלם) עד שיש מי שכתב אם הביאו ערב שבת בין השמשות ובמוצאי שבת ברח לא נפטר הערב בכך והביא בזה תשוב' רב נחשון גאון ורב צמח והאריך עוד בזה במה שהשיגו הראב"ד וסיים ובעיקר הדין איני כדאי להכריע
כ
שם דין י"ג כתב שנ"ל כן וביאר שם שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו לא סמכ' דעתו ולא שעבד עצמו
כא
מבואר במ"ש לעיל בש"ס ס"ב
כב
שם דין י"ב הביא' הטור בסוף הסי' וכתב ה"ה שם גם זה לא מצאתי מבואר אבל קצת יש סמך לזה ממ"ש פ' אלו נאמרין (סוטה דף ל"ז ע"ב) ערבא וערבא דערבא שאף ע"פ שהערב אינו נותן מעות אין השני צריך קנין משום דשעת שעבודו של זה כשעת מתן מעות המלו' דמי וכן עיקר:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
קל״א
א
מי שנתפייס כו'. כמ"ש ביבמות צ"ג א' המוכר פירות דקל לחבירו א"ר הונא כו' ואע"ג דרב הונא סבר כר"מ שם וה"ה לרבנן במה שיכול לשעבד וע"ל סי' קי"ב ס"א בהג"ה:
(ליקוט) מי כו'. דהא אפי' המלוה יכול לחזור בו כמ"ש ס"ס ל"ט מההיא דפ' ג"פ כותבין ללוה ומההיא דפ"ב דקדושין וה"ה ללוה וערב וקבלן. תה"א סי' קנ"ח (ע"כ):
ב
האומר לחבירו כו'. כמ"ש מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו:
ג
ערב כו'. ע"ל סי' ע"ג ס"י בש"ע וכן הדין בלוה לזמן כו':
ד
ערב שבא כו'. כמש"ל בסי' שקדם דדין ערב כדין הנכסים וכמו בנסכים דגובה אף מהלקוחות אפי אשתדוף בני חורין ואפי' איחר וכמ"ש הרמב"ן דלא אמרו בגמ' דאינו גובה בפשיעתו אלא כשמכר הלוה וכתב דמחל בהדיא אבל בשביל שנתרשל לא הפסיד וכמש"ל סי' קי"א סי"ב וסי"ד:
ה
כי יש חולקין. הוא ב"י בבדק הבית ועש"ך ועמ"ש למטה וטעמו דדומה למ"ש שם איהו הוא דאפסיד אנפשיה וכמ"ש בסי' קי"א ס"ב וכן כאן כיון שהתרה בו:
ו
מיהו אם כו'. כאן לד"ה אמרי' איהו הוא דאפסיד אנפשיה:
ז
והערב יכול כו'. כ"כ הטור אדברי רמב"ן הנ"ל אבל הרמב"ן לא ס"ל כן כמ"ש בסה"ת שם ועט"ז וש"ך:
ח
ואם המלוה כו'. ע"ל סי' קפ"ג ס"ח וס"ט ואשמעינן כאן אע"ג דבכאן הוא ערב וירא שמא לא יפרע אח"כ וז"ש דהואיל כו' צריך כו':
ט
ישראל שהיה ערב כו' וראיה לדבר כו'. עתוס' דכתובות ע"ח ב' ד"ה כתבתינהו כו' וכמ"ש בב"ב קנ"א א' אפי' למ"ד מברחת קני ה"מ כו':
י
ישראל שהיה בידו כו'. ודאי משום ערב לא משתעבד דהטעם דגמיר ומשעבד לא שייך כאן אלא משום דינא דגרמי וכמראה לעכו"ם על חבירו כמ"ש בב"ק קי"ז א' אם הראה כו' ועבה"ג:
יא
שמעון כו'. עבה"ג ס"ק כ':
יב
והבירור יהיה כו'. ר"ל כמ"ש בהג"ה ואין הערב נאמן כו' ועמ"ש שם:
יג
ודוקא כו'. כיון שהבריח ממנו האריה ה"ל כמו אדם אחר שנתפס על חבירו כמ"ש בירושלמי וכמש"ל סי' קכ"ח ס"ב ולקמן סי' שפ"ח ס"ו:
יד
ואין הערב נאמן כו'. דלא עדיף ממסור דאיבעיא להו בס"פ הכונס אם עשו תקנת נגזל במסור ולא איפשיטא וקי"ל לקולא:
טו
אלא כו' ואז כו'. ר"ל שהעדים יודעין למה נתפשר ואינן יודעין בשביל מה אם בשביל הערבות וע"ל סי' שפ"ח ס"ז בהג"ה ואם ידע כו' והטעם כיון שיש רגלים לדבר נוטל בשבועה כמ"ש והחנוני על פנקסו לא שיאמר כו' ופי' דבכה"ג אינו נוטל בשבועה אלא כו' דאז רגלים לדבר דלא כסמ"ע ס"ק י"ז שכ' משום דחשיב כאלו הוציא ברשות דא"כ אפי' ברישא שלא ידעו כמה יטול בשבועה כמש"ל סי' צ"א ס"ג בהג"ה מי כו' וה"ה כו':
טז
או אחד. כיון שאילו היה מכחישו היה צריך לשבע וכמש"ל סי' ע"ה סי"ב:
יז
וי"א כו'. דאפי' התנה לשלם כל אונס שיבא מחמתו פטור כמ"ש בגטין ע"ג א':
יח
וכן שנים כו'. כנ"ל בס' שקדם:
יט
יש שכתבו כו'. כמ"ש בב"ב שם דערב הוא אסמכתא אלא בההוא הנאה כו' אבל אם בערבות עצמו הוא אסמכתא לא משתעבד וכאן לא נשתעבד על מעותיו אלא שאם יטרפוהו ולכתחלה לא לקח ע"מ שיטרפוהו אע"ג דגם בהלואה דוקא שאם לא יפרע שם נתחייב הלוה תיכף ובההוא הנאה כו' אבל כאן אין לו שום חיוב תיכף:
כ
ואם קנו מידו שהוא כו'. ר"ל שאף שלא יטרפוהו אם ירצה לבטל המקח ועסמ"ע וצריך קנין כיון דאינו בשעת מתן מעות ועבה"ג:
כא
וי"א כו'. עסמ"ע:
כב
ערב כו'. כנ"ל וכמ"ש בב"מ פ"ה דאי לא קנה:
כג
ואם קנה כו'. כמ"ש שם דכל מעכשיו אין משום אסמכתא וע"ל סי' ר"ז:
כד
ראובן. עבה"ג:
כה
מי שאמר כו' וי"א כו'. כנ"ל:
כו
מי שלא פירש כו' וכל הבאים. ע"ל סי' ס' ס"ב:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
קל״א:א׳
א
אפי' קנו הטעם משום דערבות הוי אסמכתא ולא קני כי אם מטעם הימנות' שנותן לה גמר ומקני וה"ז חוזר בו ואינו רוצה בהימנותא דידי' משא"כ בערב לאחר מתן מעות מיד קנו מיני' נגמר הענין בצירוף הימנות' שקיבלו לערב סמ"ע ע"ש:
קל״א:ב׳
א
לפטרו מן הערבות. ע' ש"ך דהיינו דוקא להיש חולקי' ארמב"ן בדין שכת' המחבר אבל לדעת המחבר דאינו יכול לכופו המלו' גם ללוה אינו יכול לכופו ע"ש:
קל״א:ג׳
א
צריך להאמין דוקא בזה ששכח העכו"ם והי' ספק אם יתבע המעות כלל ממנו משא"כ בערב דעלמ' מש"ה כ' בש"ע בסמוך דהערב יכול לכוף ללוה סמ"ע:
קל״א:ד׳
א
ואנסו ליתן לו והא דמדברי הש"ע בסי' צ"ג סעיף ט"ו בכיוצ' בזה דמשמע דאינו חייב לשלם עד שיברר שהחייב לא פרע דהתם הי' העכו"ם המוכר עיקר עסקו עם לוי אלא שלרווחא דמלת' לקח ג"כ התקשרות מראובן שאם לא יפרענו לוי יפרענו הוא וכיון דנתרצ' העכו"ם תחלת תביעתו מלוי לא ס"ד לראובן גופי' שהכותי יבא עליו והיא ג"כ מלתא דלא שכיח מש"ה קאמר שם דשמעון א"ל לתת לו כתב אחריות על זה אבל הכא דהכניס נפשו להיות ערב לעכו"ם ובדיניהן הולכין תחל' לערב מש"ה חייב ראובן לשלם בכל ענין סמ"ע:
קל״א:ה׳
א
מכר לשמעון שדה הטעם משום דבשאר ערבות אמרי' דאגב הימנות' גמר ומקני אבל כאן ל"ש ה"ט דלא על הימנות' דבערב קנה דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה אבל כשקנו מידו דערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שירצ' הלוקח לבטל המקח אפי' באין מערער על השדה צריך להחזיר מעותיו דאז אנו רואים דעיקר ערבותו שיהיו מעותיו בטוחים וחייב בערבות דעלמ' סמ"ע:
קל״א:ו׳
א
וכל הבאים. הש"ע ס"ל דהרמב"ם דפטר הערב הוא לשטתו דאינו יכול להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכמבואר סי' ס' והחולקים על הרמב"ם דיכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב גם כאן חולקין ועמ"ש בסמ"ע ועמ"ש בסי' ס' סק"ב:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״א
א
אפי' קנו מידו. הטעם דקנין בלא ב"ד חשוב כערבות שהוא אסמכתא לא קני' כי אם מטעם דאגב דהימניה ונתן ע"י מעות גמר ושיעבד נפשי' וכמ"ש בר"ס קכ"ט והרי זה חזר בו ואינו מבקש הימנותיה משא"כ בערב דלאחר מתן מעות דבעי קנין ומיד שקנו מידו נגמר הענין ומ"ה מהני ביה הקנין ואפי' בלי בית דין חשוב בצירוף הימנותיה שקבלו לערב כמ"ש בר"ס קכ"ט ועפ"ר שם כתבתי דלהרשב"א אפי' קנו מיד הלוה והמלוה דהלוה שיעבד לו נכסיו בקנין והמלוה שיעבד נפשי' להלואתו על נכסיו אפ"ה יכול המלוה לחזור בו ואפילו להרמב"ן והטור שחולקים ע"ז כדמשמע בסי' ל"ט סי"ט מ"מ אם הערב חזר בו גם המלוה יכול לחזור בו משום דאדעתא דהכי לא הקנה להלוואתו כ"א בערב:
ב
אתה הרשיתני לערוב אותך וליתן. הרמב"ם והמחבר לטעמייהו אזלי דס"ל דלא סגי לערב במה שהרשיהו לערב עד שירשיהו גם כן ליתן כמ"ש בסי' ק"ל ס"ב מיהו בהרשהו ליתן לחוד נתחייב לו הלוה אלא אורחא דמילתא נקט גם במ"ש אח"כ והוא אומר מדעתך ערבת הל"ל גם או לא הרשתיך "ליתן אלא חדא מנייהו נקט עפ"ר:
ג
כן פרעת ונתתי לך מה שפרעת כו'. "עד המע"ה המ"מ כ' שם ע"ז ז"ל היינו בדלא כתב לו המלוה התקבלתי דאלו כתב לו התקבלתי ונתן לו זכותו הרי הוא עומד במקום המלוה ואם המלוה בשטר אינו יכול לומר פרעתי כן נראה מדברי הרשב"א ופשוט הוא דלא יגרע כח הערב מאיש נכרי דעלמא שהרשהו המלוה עכ"ל המ"מ והעתקתיהו משום הא דכתבתי בסמ"ע בסי' שלפני זה ס"ד וכמ"ש שם:
ד
שהלוה מבזבז כו'. כ"כ הטור והמחבר ג"כ לעיל סי' ע"ג סי"א לענין מלוה עם הלוה ולאפוקי מדעת החולקין בתרוייהו ע"ש וכאן בטור:
ה
ערב שבא אצל המלוה כו'. "עד אין הערב נפטר בכך והא ☜ דמקבלין קנין חדש מהערבות כשמרחיבין זמן הנשואין אין לומר דהוא משום חשש שמא הערב יכפה לאבי הכלה לעשות הנשואין או לפטרו מערבות דזה יכול לעשות הערבות וכדמסיק הטור וגם מור"ם בהג"ה דלפ"ז אם בטוח כל צד בערב שלו שיערב בעדו לצד שכנגדו ולא יכריחנו אין צריך שום קנין חדש מהערבות ואין נוהגין כן אלא אפשר לומר דהוא משום דיש חולקים בזה כדמסיק מור"ם וגם המחבר כתב דיש להתיישב בזה. גם י"ל כיון דגביות הקנס מהערבות אינו דררא דממונ' כ"א מפני הבושת ובכה"ג אפשר דהרמב"ן מודה דיכול הערב שנתערב לו לומר לא אהיה לך ערב יותר מזמן שנתרצתיעליו ודוק:
ו
ובנתיים נשתדפו. קאמר נשתדפו מכ"ש אם נגזלו מידו דעשוין בעלי זרוע ליפול וכמ"ש המחבר (והוא מדברי הרשב"א) בסי' קי"א סי"ג ע"ש:
ז
וצריך להתיישב בדין זה כי יש חולקין בזה לא מצאתי שום חולק בזה וד"מ כתב דממ"ש מהרי"ו סי' פ' משמע דחולק ע"ז ע"ש שמביא דבריו ואף דמסיק מור"ם שם וכתב דאפשר לחלק דמהרי"ו לא קאמר אלא כשהלוה מוכן לשלם אבל כשאין מוכן לשלם מודה לדברי הרמב"ם שהוא כדברי המחבר כאן וכמו שמסיק מור"ם כאן בהג"ה מ"מ כתב מור"ם כאן שיש חולקים משום הא דכ' בשם מהרי"ו עוד שם דאם אמר הערב למלוה תן לי השט"ח לתבוע החוב והמלוה לא עשה כו' דהערב פטור ול' לתבוע החוב משמע אפי' אין המעות מוכן ביד הלוה ואפ"ה קאמר דפטור הערב מ"ה כתב כאן כי יש חולקין ומ"ש כאן בהג"ה גם בא"ל תן לי השט"ח לתבוע החוב דהכל מודים דפטור הערב צ"ל דאיירי ג"כ שא"ל שהמעות מוכנים ביד הלוה ליתנם ולא הוצרך לפרשו כי קאי אמ"ש לפני זה משא"כ בלתבוע החוב הנזכר בדברי מהרי"ו דשם לא נזכר לפני זה שהמעות מוכנים והוא דוחק. גם בלה"נ נלע"ד דאין בזה מחלוקת ביניהן דהרמב"ן לא קאמר אלא כשאין הערב רוצה לטרוח ולהוציא המעות מהלוה ולשלם לו אלא שא"ל להמלוה נחות אתה לדין עם הלוה והפרע ממנו בזה קאמר דאינו יכול לכופהו לטרוח לירד עמו בדינא ודיינא ומהרי"ו איירי כשהערב רוצה לטרוח ולהוציא המעות ולשלם וחילוק זה נ"ל ברור ודו"ק:
ח
ולא יוכל לומר שמא יזכור העכו"ם כו'. עד והימניה צריך להאמין כו' כ"כ הטור לקמן בס"ס קפ"ג גם המחבר כתב כן בס"ה ☜ ומור"ם ז"ל כ' בהגהותיו תשובה בשם מהר"ם מ"ץ ז"ל ראובן נתערב עבור שמעון נגד העכו"ם להעמידו בדין בתוך ח' ימים לפטור את עצמו בשבועה או לתת עבורו י' זקוקים ושמעון מסר לו י' זקוקים למשכון ועברו הח' ימים ולא תבע העכו"ם את שמעון ושוב מת שמעון ועתה באת אלמנת שמעון ותבעה הי' זקוקים בכתובתה מראובן והוא משיב אולי יעליל עלי העכו"ם עבור הערבות נראה כיון דראובן עדיין לא הפסיד בכך מאחר שעברו הח' ימים ולא נתבע וקרוב הדבר לודאי שלא יבא עוד לידי הפסד א"כ מדוע יחזיק הערב בממון שמעון ויבטל כחה של האלמנה בשביל חשש שמא יעליל העכו"ם עליו עכ"ל ול' זה משמע דאפי' לא הימני' ראובן לשמעון לערב בעדו עד שנתן לו י' זקוקים למשכון אפ"ה הצריך לראובן להחזיר הי' זקוקים י"ל דשאני התם דאף אם יבא העכו"ם ויתבע לראובן הערב יכול לזכות בדין ולומר לא ערבתי לך אלא שאם אתה תבוא תוך השמונה ימים ותבקש ממני להעמיד את שמעון אזי אני מחוייב להעמידו ומאחר שלא בקשת ממני תוך השמונה ימים אני פטור מהערבות וכן הדין נותן (בדיני עכו"ם וגם בדין ישראל כל שאין בערבות דררא דממונ' וכמ"ש לפני זה בערבות שידוכין וגם בסי"ב בערבות דהעמדת הגוף) אלא שיש לחוש שבעקיפין ובעלילות יבא עליו שלא כדין משום הכי פסק דלזה לא חיישינן אבל הכא מיירי שערב לו סתם לפרוע בגינו בזה ודאי הוא דחיישינן אי לא מטעם דכבר הימניה וק"ל:
ט
צריך להאמין לו עוד יותר. דוקא בזה ששכח העכו"ם והיה ספק אם יתבע המעות ממנו לעולם משא"כ בערב דעלמא מ"ה כתב הטור והמחבר לפני זה בסמוך דהערב יכול לכוף להלוה לפטרו מהערבות בזמנו וכ"כ בד"מ והוא פשוט ולא כמ"ש בע"ש ע"ש שדברי מור"ם סותרין זה את זה ודבריו הן סתורין כי הוא בעצמו פסק כן לקמן ס"ס קפ"ג ע"ש ועד"ר:
י
היה ערב בשבילי לזה. ל' לזה משמע שהיו ביחד בשעה שדיבר העכו"ם עם הערב ומ"ה א"ש מה שמסיק וכ' כבר ראית סרבנותי וראית סרבנותו הוא במה שסיים ואמר תליתי הדבר באיסור שבת ור"ל כיון שבאמת אין בזה איסור שבת בפרט בעוד בין השמשות היה לך להבין שאמרתי כן בשביל שאני מסרב להיות ערב נגדו גם ממ"ש ואיני עושה שום ערבות משמע דא"ל אף אם לא היה שבת אינו עושה שום ערבות וזהו סרבנות ועפ"ר:
יא
ואעפ"כ חייב הערב לסייעו כו'. כי העכו"ם לא יעיז נגדו בשביל הטובה שעשה לו:
יב
התראה שהתרה בו אינו כלום. בטור מסיים בטעמו וכת' ז"ל שהערב הי' לו להשמט מן העכו"ם ולדחותו מלהיות ערב וכיון שלא עשה כן אלא שהודה בערבות בפני העכו"ם ולא היה יכול המלוה להשמט כיון שהכל יודעין שראוי שיקבלהו והוא כבר הודה לעכו"ם שיחזיר לו המשכון ע"י ערבות עכ"ל משמע מזה דאם התרה בו קודם שהודה לו התראתו התראה ואמרינן דהיה לו להשמט מהעכו"ם ולומר איני נותן מעותי על ערבות כ"א על משכנות אבל מדהשמיטו המחבר ומור"ם נראה דס"ל דבלה"נ התראתו לאו התראה כי יכול בעל המשכון לומר למה אני אתגרה עם העכו"ם יותר ממך שאתה אינך רוצה לומר להעכו"ם שאינך רוצה להיות ערב עבורו ואני אומר שלא אקבל אותך בערב מאחר שידוע שבטוח אתה להיות ערב וס"ל דרש"י לא כתב בתשובתו "והוא "כבר "הודה אלא לרוחא דמילתא מאחר דהמעשה כך היה והא דכתב המחבר דבא העכו"ם מתחלה להמלוה וביקש ממנו שיחזירנו לו בערב ישראל "והודה "לדבריו כו' ולא קיצר לכתוב שאם בא ישראל ועכו"ם למלוה וביקש העכו"ם להחזיר לו המשכון ע"י ישראל זה והישראל מתרה בו בל' הקדש כו' צ"ל דאורחא דמילתא נקט דאין דרך שיבואו אצל המלוה בבקשה זו אם לא בידיעת דעתו תחלה אבל אם אירע שבאו ג"כ התראתו לאו התראה היא והכי מסתבר לדינא ודוק:
יג
והרי הוא ערב כו'. ה"ט כיון דא"ל בהדי' אני "ערב משא"כ בדין שלפני זה שלא אמר אלא הריני כמו "שהייתי ול' זה סובל פירוש אחר וקל להבין:
יד
כל מה שיברר שנתן לעכו"ם כו' "עד אפי' העליל העכו"ם כו' ועד"ר שם כתבתי דל"ת ממ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ג סט"ו ובסי' קע"ו בכיוצא בזה דמשמע משם דאינו חייב לשלם עד שיברר שהחייב לא פרע ע"ש דחילקתי דשם העכו"ם המוכר היה עיקר עיסקו עם לוי אלא שלרוחא דמילתא לקח ג"כ התקשרות מראובן שבאם לא יפרענו לוי יפרענו הוא וכיון דהעכו"ם נתרצה להיות תחלת תביעתו מלוי לא ס"ד דראובן גופא שהעכו"ם יבא עליו והוא ג"כ מילתא דלא שכיחא מ"ה קאמר ג"כ שם דשמעון אי"צ לעשות לו כתב באחריות ע"ז משא"כ כאן דשמעון הכניס נפשו להיות ערב בעד ראובן לעכו"ם ובדיניהן הולכין אחר הערב תחלה מ"ה על ראובן לפצותו מכל וכל ועיין מ"ש עוד מזה בפרישה כאן ושם סי' צ"ג:
טו
או שכתב ביני כו'. כצ"ל בלא וי"ו ולא שכתב בוי"ו ואדלעיל קאי וה"ק שהעכו"ם כתב פתקא בפ"ע כמה קבל ממנו או שהעכו"ם כתב כתיבת ידו ביני שיטי בהשטר כמה קבל אבל שכתוב בוא"ו משמע שהי' נמצא כ"כ בהשטר ביני שיטי ואפי' אינו ידוע מי כתבו וזה ודאי אינו מאחר שהשטר חוב ביד שמעון יש לחוש שמא זייף וכתב עליו טפי ממה שפרע:
טז
שהעכו"ם פטרו. שם במרדכי מסיק וכתב ז"ל ואפי' אית ליה סהדי שהשופט פטרו כיון שהעכו"ם לא פטרו על הלוה רמי לסלוקי עכ"ל והביאו בד"מ ע"ש:
יז
שאז נוטל בלא שבועה כו'. ה"ט דכיון דהכניס ערב לעכו"ם וכל עכו"ם דרכו להעליל ועליו לפצותו ה"ל כאלו הוציא על חבירו ברשות דנתבאר לעיל כמה פעמים דנשבע ונוטל:
יח
שאם ראובן מכר לשמעון כו'. הטור מסיק בטעמו משום דבשאר ערבות אמרי' דנשתעבד משום דאגב הימנותי' גמר והקנה וכאן לא שייך ה"ט דלא על הימנותי' דערב קנהו דעביד אינש דזבין קרקע ליומא אבל כשקנה מידו דערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו ור"ל באיזה עת שירצה הלוקח שיהא המקח בטל אפי' אין מערער על השדה יהא צריך להחזיר לו מעותיו דאז אנו רואין דעיקר לקיחתו אותו לערב לא היה אלא שיהי' מעותיו בטוחים מ"ה מסיק ה"ז חייב כערבות דעלמא ומ"ה כתב הטור והמחבר ואם קנו מידו שישלם לו דמי "מכר ולא דמי השדה כשאר אחריות דלוקח והא דבעי קנין משום דמחשב כערב דאחר מתן מעות כיון דלא נתן מעות אלו מתחלה בתורת הלואה כ"כ המ"מ והמ"מ כתב טעם אחר ברישא למה אינו משועבד ובדרישה כתבתי לשונו ושם כתבתי גם כן דיש בינייהו נ"מ לדינא וגם הב"י כתב טעם אחר ועפ"ר ודרישה:
יט
דאין בערב כו'. טעמו דכיון דאמרו בגמרא דאע"ג דכל ערבות אסמכתא הוא מ"מ משתעבד בשעת מתן מעות אפילו בלא קנין משום דגמר ומשעבד נפשיה תו לא חילקו בין אסמכתא לאסמכתא וזהו טעם דכל הני י"א דמייתי מור"ם אחר זה ועפ"ר:
כ
שחייבו עצמן על תנאי כו' מפני שהוא אסמכתא הטור מסיים ע"ז וכתב ז"ל ואע"ג דכל ערב הוי אסמכתא שאני כל ערב דלא תלה שעבודו בדבר אחר אבל הכא שתלה שיעבודו בתנאי לא גמר ומקני דסמכי' דעתיה שלא יתקיים התנאי ולא ישתעבד עכ"ל:
כא
או אם לא יהי' כו'. כ"כ ג"כ במיימוני שבידינו או "אם כו' ולפ"ז צ"ל דה"פ הן שיהיה התנאי באם יהי' כך וכך הן שהוא באם לא יהי' כך אבל ק' שהוא אריכות דברים שלא לצורך דמה לי שהוא באם יהיה או באם לא יהי' לכן נראה עיקר כמ"ש בטור ז"ל ואני ערב אם יהי' כך ואם לא יהי' לא והשתא א"ש דה"ל ככל תנאי כפול ועפ"ר:
כב
שכל קנין מעכשיו כו'. ע"ל סימן רס"ז ובס"ס קצ"ז:
כג
הדין עם הערב. הטור מסיים בטעמו ז"ל כי לא נדר לו שמעון המוכר אלא שתעשה לו אשתו השטר או שיתבטל המקח ויחזיר לו מעותיו גם הערב לא נשתעבד לו טפי עכ"ל:
כד
וע"ל סי' קכ"ט ס"ח. נראה דרימז למ"ש שם בהג"ה מי ששאל חפץ מחבירו כו'. עד אע"פ שלגבי השואל הוי אסמכתא הערב חייב לשלם עכ"ל וגם שם כתב מור"ם מראה מקום לעיין למ"ש כאן ע"ש ונראה פשוט דאף מי שס"ל התם דהערב חייב יכול להיות שס"ל דבהני אסמכתא דמני הכי פטור וה"ט דאסמכתא דלשם אינו אלא כאסמכתא דסתם ערבות שנתערב בעד המעות לחוד בלי תנאי דמשועבד בו הערב בפשיטות משום דאגב דהימני' גמר ושיעבד נפשי' ולא אתא שם אלא ללמדינו דאע"ג דגם לגבי השואל הוי אסמכתא והוא פטור והל"ל דהוא בכלל מ"ש דבכל מקום דפטור הלוה פטור ג"כ הערב קמל"ן דלא אבל בהני אסמכתא אינן כאסמכתא דערבות דעלמא וכמ"ש לעיל ודוק:
כה
וכל הבאים אחריו חלקו עליו. המחבר ס"ל דהרמב"ם פוטר הערב משום דאזיל לטעמי' דס"ל דמקנה לחבירו דבר שאינו קצב' לא משתעבד וכמ"ש הטור בשמם בסי' ס' ובס"ס ר"ז וממילא החולקים עמו באותו הדין חולקים עליו ג"כ בהאי ובפרישה כתבתי והוכחתי מל' הטור והראב"ד דאף המחייבי' בעלמא בהמקנה דבר שאינו קצוב מודו הכא דפטור כיון דנצטרף לו עוד ריעותא לאסמכתא דערבות ואע"פ דכל א' בפני עצמו אמרינן דקנה מ"מ בהצטרפן יחד לא קנה ומ"ה הראב"ד דס"ל שם דקנה לגמרי כאן כתב דלא קנה לגמרי אלא אחר אומדנא ועד"ר מ"ש עוד הוכחות ודוק כי זה נלע"ד ברור לדינא:
כו
ערוב זה לפלוני. כ"כ הרמב"ם ופי' ערוב על ענין זה לפלוני והטור כתב ז"ל ערוב לפלוני בכך וכך ע"ש:
כז
כמו שאמר הלוהו. פי' אפי' בלא קנין משתעבד לו השני משום דשעת שיעבודו של ערב ראשון אפי' אחר מתן מעות ובקנין ה"ל כשעת מתן מעות וממילא נשתעבד לו ערב השני בלא קנין כ"כ המ"מ:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״א
א
אפי' העליל. עיין בסי' ע"ו מ"ש מזה ׃
ב
שכל קנין מעכשיו. המחבר לשיטתו דמעכשיו לחוד מסלק אסמכתא ולהרב בהג"ה שם צריך קנין בבד"ח ׃
ג
דאין בערבות משום אסמכתא והיינו כיון שהלו' חייב ואף דבערבות הי' בו אסמכתא מ"מ משום הסברא דבהאי הנאה גמר ומקנ' מסלק גם שאר אסמכתא כמו שמסלק אסמכתא דערבות משא"כ בסי' קכ"ט סעיף ח' דחייב הערב עצמו יותר מדינו היינו יותר ממה שהוציא ממון על פיו פטור כמ"ש שם מילתא בטעמא ע"ש:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
קל״א
א
כיון שקנו מידו א"י לחזור בו. כ' בס' שער משפט ויש להסתפק לפ"מ דקי"ל בסי' קצ"ה ס"ו דבכל קנין סודר דמתנת מטלטלין יכול לחזור בו כ"ז שעסוקים באותו ענין אי הכא נמי דינא הכי או דמי למעמד שלשתן בר"ס קכ"ו כו' ע"ש:
ב
והוא אומר לא ערבתי. כ' בס' שער משפט ונראה דה"ה אם אומר לחבירו ערבת לי בתורת קבלנות ואין אני רוצה לטרוח לגבות מן הלוה והלה אומר לא הייתי אלא ערב סתם ויש נכסים ללוה ותגבה מן הלוה עצמו דבכה"ג נמי צריך הלה לישבע שלא היה אלא ערב סתם ולא אמרינן דלא הוי כפירת ממון כיון שיכול לגבות מן הלוה עצמו דחסרון טרחא נמי הוי כממון גמור וראי' מב"ק דף ק"ח ע"ב כו' ע"ש:
ג
כי יש חולקין בזה. עסמ"ע וש"ך וט"ז שביארו מי הן החולקין ועיין בתשו' ח"צ סימן נ"א שכתב דהמוחזק יכול לומר קים לי כהיש חולקין וכן כתב בתשו' הראנ"ח ח"א סימן ס' וכן מסיק להלכה הכנה"ג בהגב"י אות ב' ע"ש) אך כ"ז בערב אבל בקבלן כיון שהדין הוא ממי שירצ' יפרע תחל' הרי הוא כלוה עצמו וכ"ע מודים דאף שהתרה המלו' מ"מ חייב הקבלן לשלם מיהו מה שנוהגין לכתוב בשטר התנאים ערב קבלן מצד החתן פלוני ומצד הכלה פ' אין דינו כקבלן רק כערב סתמא ולנן אם המחותנים העבירו המועד אין הע"ק מחוייב לשלם הקנס דאפי' לדעת הרא"ש וסייעתו שהובא בהגהת ש"ע סימן קכ"ט סי"ח דשטר שנכתב כי פלוני קבלן הוי ערב קבלן דודאי בל' המועיל קאמר מ"מ בנד"ז אנן סהדי ומעשים בכל יום בשעת כתיבת התנאים הסופרים שואלים מי הם הערבים ואומרים פ' ופ' ומעולם לא נשמע שיאמרו הל' המצטרך להיות קבלן וביותר לפמ"ש הסמ"ע והש"ך (לעיל סק"ך) דשאני ערבות שידוכין מכל שאר מיני ערבות כו'. וע"ש עוד שכתב ולענין אם להחולקין צריך דוקא להתרות הערב במלו' לע"ד ברור דאפי' בלא התרה בו פטור הערב לשיט' זו כיון דס"ל דכל עיקר חיובו אינו אלא עד הזמן ההוא והחיוב קשור ואגוד בזמן שע"י כן יכול להתרות בו שיגבה בזמנו א"כ ממילא משמע דאפילו בלא התרה בו פטור שהרי לא נשתעבד לו אלא עד הזמן ההוא ועלי' דמלוה רמיא להודיע להערב אם יתרצ' ואפשר דאפילו ריצוי בפירוש לחוד לא סגי אלא צריך קנין כערב שלא בשעת מתן מעות שהרי השעבוד ההוא שנשתעבד הערב בשעת מעש' כבר חלף הלך לו דאי ס"ד השעבוד והחיוב הראשון קיים אף לאחר הזמן שקבעו היאך יכול הערב לכפות להמלוה שיגב' בזמנו וכן מוכח בביאור מדברי הראנ"ח שם עכ"ל ע"ש: אולם בכנה"ג בהגב"י אות ה' כתב בשם מהרש"ך דאפילו להחולקים דוקא כשהתר' הערב במלו' שיתבע חובו והאריך לו זמן אבל בסתם לא יצא מן הערבות ע"ש וכן נראה מדברי ביאור רבינו הגר"א ז"ל סק"ה ע"ש. ומ"מ נ"ל דגם בכה"ג אין לה ציא ממון מיד הערב המוחזק דאף דהוי ס"ס דפלוגתא מ"מ גם בס"ס אין מוציאין מיד המוחזק כמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן נ"ז סק"ז וצ"ע:
ד
והערב יכול לכוף ללוה. עש"ך סק"ו שידעתי דזה קאי רק להיש חולקין דלעיל אבל לדעת הרמב"ם והמחבר דא"י לכוף למלוה ה"ה ללו' ע"ש ובתומים חולק עליו ודעתו דהרמ"א סתם כן לדברי הכל ע"ש עוד וע' בת' בית אפרים חח"מ סי' י"ג שדוח' דברי התומים וכתב שדברי' הש"ך נכונים שלדעת הרמב"ן והמחבר גם ללוה א"י לכוף דס"ל דאפי' אחר הזמן כתוך זמן דהזמן שבשכר לא נעשה בשביל הערב והוי כאילו נשתעבד בסתם שכל זמן שלא יסלק הלוה יחול הערבות וכיון שהלוה יש לו הרחבת זמן מהמלוה אין מקום כפיה מהערב שהלוה מצי אמר מתחל' נשתעבדת כ"ז שאני חייב וקביעות זמן לא נעשה בשבילך כלל וע"כ דהרמ"א נמשך להיש חולקים דכופה למלוה בטענ' שלא נעשיתי ערב אלא עד הזמן א"כ גם ללוה יכול לומר הוציאני מן הערבות ומ"ש בפרישה שאין נ"מ בזה דבלא"ה יפטור שיתרה במלו' יש ליישב דאיירי היכא שאין המלו' כאן שיתרה בו או שהוא גברא אלמא כו'. וכתב עוד דגם לדעת הרמב"ן שא"י הערב לכוף ללוה דאין זמן הערב על הלו' מ"מ באם הוא בגוונא שהברירה ביד הערב לכוף למלו' כגון שהתנ' עם המלוה בע"פ בשעת הלוא' שאינו ערב רק עד זמן פ' דבכה"ג מהני כמבואר בב"ח (ובש"ך סק"ג הובא בבה"ט סק"ה) והמלוה אומר כיון שאין הערב רוצה להיות ערב עוד אינו רוצה להמתין עוד ללוה אם לא שיתחייב הערב מכאן ולהבא והלוה טוען שבע"כ הוא מוכרח להיות ערב שהרי התחייב מתחל' להיות ערב כ"ז שהחוב קיים נראה שאינו יכול לכופו דנהי דהערב א"י לכוף ללוה להוציאו מ"מ כמו כן א"י הלוה לכוף להערב מכאן ואילך עכ"ד והוא פשוט. וע"ש עוד שכ' לתרץ בטוב תמיהת התומים על דינו של הרמ"א לעיל באם הלוה היה מוכן ליתן למלו' מעותיו כו' ע"ש:
ה
שמא יזכור. עבה"ט ועיין בת' עבודת הגרשוני סימן פ"ג מ"ש בזה:
ו
לשמעון שדה. עבה"ט שכ' בטור מסיק הטעם משום כו' ועיין בת' בית אפרים חח"מ סי' ל"ד שהאריך בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
קל״א
א
[הגה] כי יש חולקין. נ"ב ע' ת' ח"צ סי' נ"א דאפי' לא התרה הערב להמלוה ואפי' נתרצה הערב בפירוש שיהיה ערבותו נמשך יותר מ"מ פטור הערב אא"כ נתרצה לו בקנין:
ב
[שו"ע] בשביל עכו"ם. נ"ב בכנה"ג בהגהת הטור אות י' הביא מחלוקת דרבוואת' אם ערב בשביל עכו"ם משתעבד בלא קנין:
ג
[הגה] חייב הלוה. נ"ב ע' לק' סי' קע"ה ס"מ בהגה וע' ת' מהריב"ל ח"ג סי' ק"ח וע' ת' אורים גדולים לימוד רט"ו:
ד
[שו"ע] והכי נקטי'. נ"ב בת' אהל יעקב להג' ר' יעקב משפורט כתב דמ"מ אף בשעת מתן מעות בעינן קנו מידו:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
קל״א:א׳
א
שהלוה מבזבז כו'. ואם אינו מבזבז עיין בסעיף ד' בהג"ה:
קל״א:ב׳
א
ערב שבא אצל המלוה. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן ק"א וסי' קנ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' נ"ז וסימן רי"ח:
קל״א:ג׳
א
יפטר מהערבות כו'. ואם התנה בשעת הערבות כן הדין עם הערב עיין בתשו' ר"א ן' חיים סימן ס':
קל״א:ד׳
א
שאין הערב נפטר בכך והא דמקבלין קנין חדש מהערבות כשמרחיבין זמן הנשואין כו' עכ"ל סמ"ע שם ועיין עוד שם ודבריו צ"ע גם קשה למה מקבלין קנין חדש מבעל דבר עצמו אלא נראה דל"ד ערבות דממון לערבות דשדוכין לזמן ודוק:
קל״א:ה׳
א
וצריך להתיישב בדין זה. כי יש חולקין לא מצאתי שום חולק בזה עכ"ל סמ"ע ובבדק הבית חולק ומביאו הב"ח. ועיין בתשו' רשד"ם סימן נ"ז דלהרי"ף והרא"ש יכול לומר לערב שני הוציאני מהערבות היכא דאפשר שיבוא הפסד לערב ע"ש ועמ"ש בסי' פ"ו. עיין בספר מגדל דוד:
קל״א:ו׳
א
והערב יכול לכוף ללוה לפטרו. והרמב"ן חולק ע"ז וכמ"ש בספרי וכ"כ בה"ת להדיא בשמו וזה תלוי במ"ש המחבר בשם רמב"ן בתחילת הסעיף דכשם שא"י לכופו למלוה אח"ז כך א"י לכוף ללוה כל זה מוכח בבעה"ת א"כ צ"ל דמור"ם נמשך בזה במ"ש כי יש חולקין בזה כו' ודו"ק:
קל״א:ז׳
א
ישראל שהיה ערב וכו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' צ"ה וסימן ק"ל:
קל״א:ח׳
א
התראה שהתרה בו אינו כלום. עיין בסמ"ע ס"ק י"ב הטור מסיים בטעמו וכתב ז"ל שהערב הי' לו להשמט מן העכו"ם ולדחותו מלהיות ערב כו' עד מדהשמיטו המחבר ומור"ם נראה דס"ל דבלה"נ התראתו לאו התראה כו' עכ"ל ולפע"ד אין כאן השמטה ואדרבה המחבר דקדק וכתב והודה לדבריו וכן נ"ל לדינא דבעינן דוקא הודה מתחלה לדבריו וכן משמע בעיר שושן שוב מצאתי בס' גדולי תרומה שכתב שנראה פשוט דבעינן דוקא הודה לדבריו מתחלה ע"ש:
קל״א:ט׳
א
כל מה שיברר. עיין בתשו' רמ"א סימן פ"ו דף קס"ח ע"א ובתשו' ן' לב ספר ב' סי' ס"ו:
קל״א:י׳
א
או שכת' ביני שיטי כו'. כתב הסמ"ע שכן צ"ל בלא וי"ו ולא שכתו' בוי"ו ואדלעיל קאי כו' ע"ש ס"ק ט"ו והב"ח חולק עליו דשמא עשה קנוני' עם העכו"ם ואינו נאמן בשבועה לכך פי' דמיירי שהכת' של הפיתקא וביני שיטי הוא בערכאות שלהם וק"ל. ע"ש בסמ"ע עד וזה ודאי אינו מאחר שהש"ח ביד שמעון כו' אינו מוכרח דשמא איירי דעדיין לא פרעו אלא קצתו ולכך הוכרח לכתוב פרעון ולא לקח השטר ממנו עיין בתשו' רמ"א סימן ט"ו:
קל״א:י״א
א
אבל באונס דלא שכיח כו'. כגון שהוסיף העכו"ם ליקח רבית ממנו הרבה יותר מנהוג כ"כ מהרי"ק שם:
קל״א:י״ב
א
שאם ראובן מכר לשמעון. עיין בסמ"ע ס"ק י"ח עד ומש"ה כתב הטור והמחבר שאם קנו מידו שישלם לו דמי מכר ולא דמי השדה כשאר אחריות דלוקח כו' עכ"ל והב"י כתב הטעם דהוי כמעכשיו ואינו ברור ודוק:
קל״א:י״ג
א
ערב או קבלן כו' עיין בתשובת רשד"ם סימן קי"ו וקע"ה וש"פ:
קל״א:י״ד
א
וע"ל סימן קכ"ט עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן נ"א.
קל״א:ט״ו
א
וכל הבאים אחריו חלקו עליו. ובתשו' ן' לב ספר א' כתב סוף כלל י"ב דמצי למימר המוחזק קים לי כהרמב"ם וכה"ג כתב בתשו' מהרשד"ם סימן פ"ב וסימן קכ"א וקכ"ד וקע"ט וצ"ע כיון דהבאים אחריו חולקים עליו וכן נראה מדברי המחבר ושאר אחרונים דלא קי"ל כלל כהרמב"ם בהא ובסמ"ע כתב בס"ק כ"ה דהמחבר ס"ל דאזיל הרמב"ם לטעמיה דס"ל המקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה לא משתעבד וכמש"ל הטור בשמו סימן ס' וממילא החולקים עמו שם חולקים ע"כ בדין זה ובפרישה כתב דאף החולק שם מודה כאן כיון דאיכא ב' ריעותא דאסמכתא ודערבות דלא קני ובתשו' ריב"ש כתב שאפילו נשבע שערב ע"ז א"צ לקיים מכח השבועה דבטעות נשבע דהיה סבור דמשתעבד ע"ש וע"ל סימן ע"ג בסמ"ע כו' [סז"ח] ונראה לפע"ד עיקר כהב"י וכן מוכח להדיא בתשו' מהר"ן ן' לב ספר א' כלל י"ב וכן דעת ה"ה שזה תליא במחלוקת דלעיל סימן ס' ופסק כאן כהמחבר והראב"ד שעשה פשרה כבר השיג המ"מ עליו עיין שם:
קל״א:ט״ז
א
האומר לחבירו וכו'. ומי שנעשה לחבירו ערב לאחר מתן מעות ולא רצה מלוה לקבלו עד שהעמיד ערב ההוא ערב אחר שנתערב בעד הערב הראשון הערב הב' אין צריך קנין כ"כ בספר ג"ת שטר כ"ח סוף ח"ב והוציא כן מתשובת גאון שהביא הטור לעיל סימן קכ"ו סי"ט ע"ש ואף ששאר ראיותיו שהביא לזה אינם מוכרחים מ"מ דבריו נכונים בזה לדעת הגאון ובעה"ת וטור שם מיהו היינו דוקא שנתחייב הראשון בדין כגון שקנו ממנו וכה"ג דאל"כ פשיטא דהערב פטור אפילו היה בקנין וק"ל:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
קל״א
א
(סעי' ד) כי יש חולקין נ"ל שהוא רבינו שכתב ונראה שאם תובע את הלוה שיוציאנו מן הערבות כי לא נתרצה להתערב בשבילו אלא על אותו זמן וא"כ לגבי מלוה נמי יכול לומר דאין אדם משתעבד יותר ממה שהתנה בפי' עד אותו הזמן ואע"ג שרבינו כתב סברא זו נגד הלוה אפשר דרבותא קאמר דאע"ג שאין המלוה תובעו ס"ד דהוה כמו תוך זמנו קמ"ל ומפני שאין כתוב בפי' הפלוגתא במלוה כתב המחבר וצריך להתיישב גם רמ"א כתב כי יש חולקים לא החליט המחלוקת אלא כלומר יש סברא שחולקין ובסמ"ע סק"ד כתב דהחולקים הוא מהרי"ו וא"א לאמרו כי באמת אינו חולק ואפי' היה חולק בפי' דעתו בטילה נגד הרמב"ן שהוא אבי כל הפוסקים ומהרי"ו הוא בתרא דבתראי ואין זה דרכו לחלוק מדעתו על גדולי הפוסקים הראשונים וכ"ש שלא הביאו דבריו כלל אלא ודאי דעל הטור קאמר ובזה ניחא לי מה שצ"ל להרמב"ן דכאן שס"ל שאע"פ שהערב מתרה במלוה שיתבע הלוה יכול המלוה לומר אין אני רוצה לתבוע עכשיו ללוה פליג על רב נחשון גאון שמביא הטור סי' קכ"ט ס"ד מ"ש הביאו ללוה פטור הערב עד שישבע הלוה ואם ברח הלוה פטור הערב כמ"ש שם הסמ"ע וקשה על הטור שהביא כאן דעת הרמב"ן להלכה ולמאי דפרישית שהטור חולק גם בזה על הרמב"ן ניחא:
ב
(ס"ה) וראיה לדבר כו' נראה גם בלא ראיה פטור כיון שיש לפרש לשונו שאמר הריני כמו שהייתי לפטור מנ"ל לחייבו דהמע"ה וכן משמע ממ"ש אח"כ שהי"ל לפרש ערבותו אלא נ"ל דהאי וראי' כו' הוא לרבותא דאפ"ה ראוי ונכון לעשות כן מצד הטוב והישר:
ג
(סעי' ו) ישראל שהי' בידו כו' ק"ל הא אין בערבות שום חיוב דאסמכתא רק מצד שהאמין לו כמ"ש כמה פעמים א"כ כאן שצווח הערב שאינו רוצה שיאמין לו במה ישתעבד ונ"ל שאותו הבטחה שהבטיח לעכו"ם שיתן על פיו של ערב הוי כאלו האמין לו ונתן לו באותה שעה כיון שא"א להפטר ממנו וע"כ נלע"ד פשוט דאם לא הודה תחלה שיתן לו ע"פ ערב אין כאן ערב כלל וע"כ העתיק המחבר והודה לדבריו כו' סמ"ע סקי"ב כ' מדהשמיט המחבר כו' דבריו תמוהי' מאוד וכמעט אין להם פי' דהא בהדי' כ' המחבר והודה לדבריו וזהו יסוד הדין ומה השמיט ע"כ נרא' עיקר כמו שפירשו הפוסקים בפי' ומש"ר שהכל יודעים שהוא בטוח היינו דוקא בלא ייחד לו שום אדם אבל ייחד לו שום אדם והודה לו ודאי א"צ שיהיה ידוע שהוא בטוח כנל"פ:
ד
(סעי' ז) שלא כדין ונאנסו מה שהק' סמ"ע מסי' צ"ג ותי' דהתם עיקר הסמיכה על לוי כו' לא ידעתי שיחתו דהא גם התם נכנס השותף הא' לערבות בשביל לוי ונלע"ד דלק"מ דשם מיירי שמא פרע לוי לעכו"ם ופטרו בפניך אלא שאח"כ בא עליך בעלילה ובזה ודאי מזל דידי' גרם כמ"ש רמ"א בסמוך ועמ"ש סי' צ"ג סט"ו:
ה
(ע"ש) פיתקא של העכו"ם וניכרת נראה דצריך שיהא ניכר שנכתבה בעוד השטר ביד העכו"ם ולא היה עדיין כתב הפרעון כאן דאל"כ האיך יעיד העכו"ם על הישראל להוציא ממון ע"י:
ו
(ע"ש או שכתוב ביני שיטי) נ"ל דשפיר גרסי' כתוב והיינו שהשטר עדיין ביד העכו"ם רק שנכתב פרעון ביני שיטי נמצא דעכשיו סגי בכתב מאן דהו דזה הוא במקום שובר וראי' לפ"ז דבדברי רבינו איתא בל' זה או שכתב בשטר ביני שיטי שפרעו כך וכך ואם איתא דשטר ביד הערב מה כך וכך היל"ל שפרע הכל אלא כדפרישית וא"צ לדברי הסמ"ע סקט"ו להגיה שכתב בלא ו' ולדבריו קשה אם העכו"ם כתב היינו רישא פיתקא ניכרת מה לי בפיתקא אחרינא או בגוף השטר:
ז
(סעיף ח') ונעשו ערבים זה לזה משמע דוקא בכה"ג אבל שותפים בעלמא לא מתחייב אחד בהפסד חבירו מכח עליל' וכ"מ הל' במרדכי פרק הגוזל בתרא שכת' בזה דא"ל אריא ארבעית לי אמצראי ובלא ערבות לא שייך לומר כן ועיין בסימן קע"ו סי"ב בהג"ה:
ח
(ס"ט) לא נשתעבד לוי הטעם בדין זה כמ"ש סמ"ע סקי"ח דזבין אינש ארעא ליומא וק"ל הא בפ"ק דב"מ דף י"ד אמר שמואל אחריות ט"ס דוקא בשטר הלוא' אבל לא בשטר מקח דעביד אינש דזבין ארעא ליומא ולא קי"ל כן התם בדף ט"ו דפסק רבא דלא קי"ל כשמואל ונ"ל דדוקא לענין אחריות דגוף הלוקח עם המוכר לא אמרינן כן אבל לענין ערב לא וצ"ע לחלק:
ט
(סעי' י') או אם לא יהי' נ"ל דגם בד"ר דכת' אם לא יהי' ג"כ הכוונ' ופירושו כמו או אם והוא לשון הרמב"ם ור"ל שנתקשר בל' אסמכתא אם יהי' או שנתקשר בל' אם לא יהי' ואז ישתעבד והא דכ' אחר כך דסמכינן אם יתקיים כו' קאי אלא יהי'. ולפי' הסמ"ע סקכ"א קשה הי' לו לומר לא אשתעבד וגם כן קשה מ"ש אחר כך דסמכינן שיקיים התנאי דהא התנאי בהדיא אם לא יהי' וכו':
י
(סי"ג) אין זה הערב חייב כלום בד"ר בל' הראב"ד א"כ לא ברב לא במעט פירוש דבריו דודאי לא נשתעבד יותר מכדי הרב' ולא במעט וי"ל עכ"פ לא ישתעבד לו יותר ממה שיש לו וה"ה נמי לא פחות מהצורך לו עכשיו ואין לומר למה לא כ' הראב"ד בסימן ס' בדבר שאינו קצוב ג"כ דאזלינן בתר אומדנא וזה הקש' במ"מ ולא תירץ כלום ונ"ל דשאני הכא דאנו רואים עכ"פ שלא נשתעבד יותר ממה שיש לו על כן אזלינן לגמרי בתר אומדנא אפי' בפחות משא"כ בסי' ס' שאין שם צד בירור:
אורים ותומים, תומים
קל״א
א
כי יש חולקים וכו' עיין סמ"ע ס"ק ז' דדעתו דהך דינו דמהרי"ו דהביא הרמ"א דאם הערב שלח למלוה שלח לי השטר ובא וקבל מעותיך ולא בא דנפטר הערב חולק אהך דינו דרמב"ן דמשמע מדברי מהרי"ו אפילו אין המעות מוכן ביד הלוה לשלם רק אמר לו תן לי השט"ח לתבוע החוב ולא נתן לו מ"מ פטור כו' ע"כ ואני אשמע ולא אבין אי' המקום שראה בו הסמ"ע במהרי"ו הלא מהרי"ו מחייב להדיא להערב שבועה שידע בבירור שידוע לו שהלוה היה רוצה לפרוע לו להמלוה רק שמלוה עיכב הרי דצריך להיות עומד ומוכן לפרוע וזולת זה לא נפטר הערב ולכך חייבוהו מהרי"ו שבוע' לערב על זה הואיל דבזה תליא כל הפטור והחיוב של הערב וזה מבואר דלא כסמ"ע. איברא דגוף הדין של מהרי"ו דהעתיקי הרמ"א בלי חולק כאלו דברי הכל הוא וכן הסמ"ע הסכים עמו לדידי צ"ע ויש כאן ספק עצום דכל יסודו של מהרי"ו דפוטר בשביל כך לערב הוא דהא הלוה שרוצה לפרוע למלוה והמלוה לא רצה לקבלו הלוה פטור מאחריות ההלואה כמ"ש הא"ז בפרק הגוזל וא"כ אף ערב דמיא ליה. וא"כ כל דברי מהרי"ו נמשכים להך דיעה של א"ז דס"ל דאם א"ל הלוה טול זוזך כו' דפטור והוא דיעה של מחבר לעיל בסימן ק"כ ס"ב ע"ש אבל להרמ"א דהביא דעת החולקים שם ובסימן ע"ד ס"ג סתם דחייב וע"ש בסמ"ע וש"ך ומש"ל בסימן ע"ד א"כ לדיעה זו אף ערב חייב דמ"ש דהא מהרי"ו לא למדו רק מלוה ומנ"ל לחלק לכן צל"ע הך דינא. ואם המלוה החזיק בשל ערב ודאי דיכול לומר קי' ליה אם לא שנאמר דרמ"א הכריע כן מסברא דנפשיה אף דבלוה יש ב' דעות הואיל בערב בלא"ה כתב המחבר דיש להתישב בו והבע"ת כתב כי הוא קשה בד"מ ע"ש א"כ בכה"ג כ"ע מודים דנפטר אף דמהרי"ו מדמה אותו ללוה וצ"ע:
ב
והערב יכול וכו' לפוטרו מהערבות בזמנו עיין ש"ך ס"ק וי"ו דדעתו דזה קאי להיש חולקים ארמב"ן בדין שכתב המחבר אבל לדעת המחבר דא"י לכופו למלוה אף ללוה א"י לכופו וזה אינו נראה מסתימת דברי רמ"א והאמת ברור כי אף דדעת הרמב"ן בשניהם דא"י לכוף להמלוה ולא להלוה מ"מ דעת הטור כנראה מדבריו לחלק בזה דס"ל דיכול לכוף ללוה דבזה אין לרמב"ן ראיה כלל מדברי הש"ס והסברא נותנת דעבד לוה וכו' אבל לכוף למלוה דאין המלוה מחוייב לשמוע בקולו יש לרמב"ן ראיה מהא דגובה ממשעבדי אפילו המתין זמן רב לתובעו עד דנפסדו הב"ח הסכים הטור לרמב"ן ולא מצינו בזו שחולק כלל וכן הלשון בטור מורה כן דלא חולק ארמב"ן רק אהך אי יכול לכוף ללוה וכן מסתבר דאי ס"ל לטור דיכול לכוף למלוה לתובעו ללוה א"כ לאיזה צורך יכוף ללוה להוציא מן ערבות יתרה במלוה לתבוע ללוה ולנגוש אותו בפרעון ואי לאו הרי נפטר מערבתו א"ו דבזה מודה הטור לרמב"ן דא"י לכוף למלוה וכן נראה מדברי פרישה וכן הראב"ד דחולק אבעה"ת שער ל"ה ח"א דין מ"ד בקבלן אינו חולק רק אם יש לכוף ללוה דדעתו דקבלן יכול לכוף ללוה אבל למלוה לא שמענו חולק ויפה סתם רמ"א לדברי הכל. ודע כי מדברי הראב"ד הנ"ל נלמוד דאף דיכול לכוף ללוה בזמנו להוציאו מהערבות היינו כשהלוה חי אבל במת אף דהוא באופן דלא שייך צררי וכדומה כגון דהודה וכו' מ"מ אינו יכול לכוף ליתומים קטנים דהראב"ד מפרש כך הא דקתני שט"ח היוצא מתחת יד ערב אינו גובה מיתומים היינו בכה"ג דתובעם הוציאני מערבות ומפרש ליה בקבלן ואלו מיניה דלוה גובה דמכריחו להוציאו אבל ביתומים אינו גובה אם לא דכבר פרע דכתב ליה התקבלתי הרי גובה הואיל וחייב מודה כמבואר בגמרא ואף דפוסקים ומחברים אחרים לא מפרשי הך ברייתא בפי' זה מ"מ אפשר לדינא מודים לראב"ד ולא מצינו בזה חולק אראב"ד וכוותיה קיי"ל:
ג
שכבר ראית סרבנותי כו' הדין עם הערב שהיה לו למלוה לפרש ערבתו וכו' דעת הט"ז דאף דלא ראה סרבנתו רק קאמר ליה הריני כמו שהייתי אינו בכלל חיוב כי י"ל דכמו שהיה ערב כשיש בידו המשכון ונכון הוא וצ"ל הא דהאריך העור והמחבר בהך דלולי כן אפשר דרשע מיקרי שדיבר בלשון המסתפק לגרום היזק לחבירו נגד גוי כי הישראל השני לא העמיק לעיין בדבריו כל כך ואפשר דהוא בכלל גרמי דגרם היזק לישראל השני אבל בנדון זה היה לו לישראל השני להבין בכל אופן כי יש דברים בגו. וכן צ"ל למהרי"ק דדייק בשורש קל"ג מהך תשובת הרי"ף דכל לשון ספק בערב הממע"ה ואלו בעי דוקא כה"ג דסירב מתחילה א"כ אין כאן ראיה לשאר לישנא דספיקא רק כאו יש ידים מוכיחים דנתכוין לדחותו בדברים א"ו דז"א ואדרבא המהרי"ק חשב כאן לאומדנא דנתכוין לערב גמור דהא ראה וגם ראה דאין רצון המלוה להחזיר כי אם בערבתו ע"ש:
ד
ישראל וכו' עיין פני משה סימן כ' וק"א דהסכים עם הש"ך ודלא כסמ"ע וגם כתב אף לדברי הסמ"ע היינו בגוי דאמר דמיא עליה כאריה אבל בישראל אף הסמ"ע מודה דהיה לו לומר איני רוצה לקבלו והדבר צ"ע דא"כ דאין לו פחד אף הערב היה לו לומר איני ערב:
ה
ע"י פתקא של הכותי ניכרת וכו' והא דצריך הלוה לפצות ערב מכל אונסין הבאה לו מגוי בשביל ערבתו נראה דוקא כל זמן שנמשך ערבתו כי הלוה לא פרע אבל אם כבר פרע וא"כ נפסק ערבתו והגוי חזר להעליל עליו עלילות ברשע כיון דכבר נפסק ערבתו חזר הדין דאין אדם נתפס בעד חבירו. ובזו ניחא קושית הפוסקים ובתוכם תשובת פ"מ ח"ב סימן ז"ל דהקשה בתשובת הרא"ש זה דכתב ואע"פ שיש להלוה שטר פרעון מהגוי אינו טענה כ"ז שהניח ביד הכותי השטר דלמה זה הא מחויב לפצות לערב מכל אונסים ומה בכך דפרע סוף כל סוף הוצרך הוא לפרוע שנית וע"ש שדחק ולפי מ"ש ניחא דכיון דכבר נסתלק הערבות והוא פרע ונמחל ונתבטל כל שעבודו תו אין חייב לפצותו ולכך נתן טעם דפשע דהניח שטר ומה יעשה הערב אם לקח כתב פרעון והלך לו ולא הניחו ביד ערב ומ"מ נראה דהך פתקא מהני בפרעון החוב דהוי כאלו כתב התקבלתי דמחויב הלוה לשלם לערב ולכן בכתוב ביני שיטי ג"כ גובה אף שאינו כת"י הגוי ול"ל כמ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ו דהא כיון ששט"ח ביד שמעון יש לחוש שזייף דהא כיון ששטרו בידו חזקה דפרע דמהיכי תיתי ימסור לו הגוי השט"ח ולכך לא חיישינן לזיוף אבל בשטוען הישראל דפרע יותר מכפי הראוי פשיטא דאין כת"י של הכותי מועיל דאפשר פייסהו הישראל וכתב לו כזאת וכזאת וכי ס"ד להוציא ממון כזה ע"פ עדותו של הגוי היה לא תהיה אלא ודאי דצריך עדות גמור מערכאות של גוים דלא משקרי וזה ברור ונכון וכ"כ הב"ח אלא דבדברי הב"ח משמע דלכל מילתא בעי עדות ערכאו' וזה אינו כנגד פרעון סך החוב א"צ דהא כתב ליה לערב התקבלתי אבל בהעודף שגבה שלא כדין פשיטא דבעי עדות ערכאות דלא משקרי:
ו
אבל באונס דלא שכיח לא זהו כתב הרמ"א להשוות בין התשובה זו של הרא"ש ומהר"ם דהביא מחבר דמבואר דצריך לשלם לגוי אפילו מה דאנסהו לתשובת מהרי"ק דהביא בשם רבינו יעקב דפטור וחילק הוא בין אונסים דשכיח ללא שכיח. ואולם מהרש"ל ביש"ש לב"ק פרק הגוזל בתרא דין כ"ה חושב דהך תשובת מהרי"ק חולק והכריע כהרא"ש ומהר"ם. ובאמת לפי ראיות מהר"ם ורא"ש מהך דזבין לגוי אמיצר דישראל דמסלק מיניה כל אונסה דס"ל דכ"ש שהכניס אותו לערב מוכח אפילו באונס דלא שכיח דהא התם כל אונסה מסליק מיניה הן שכיח הן לא שכיח וכ"ש כאן בערב. איברא נראה דהרא"ש וכן היש"ש אזלו לשיטתן דס"ל להרא"ש גבי זבין לגוי אמיצר דישראל דאף דלא משמתינן ליה וקרה נזק לישראל חבירו חייב המוכר לסלק היזיקו והשמתא הוא רק כדי שיקבל על עצמו בזו כשעבוד נכסים כמ"ש הרא"ש אבל מדינא חייב לסלק כל אונסא וא"כ יפה למדנו ממנו מכ"ש לנדון ערב הנ"ל אבל לדעת הראב"ד וסייעתו דס"ל דלולי השמתא וקבלה על עצמו לסלק אם קרה לישראל נזק מגוי אין המוכר חייב כלל לסלקו בשום אופן דהוי גרמא בעלמא רק משמתינן ליה על נבלה שעשה להזיק לישראל ואם רוצה להפטר משמתא מקבל על עצמו כל הניזק א"כ אין כאן ראיה כלל להך דערב דהא מדינא גם התם פטור לסלק היזקו ושנזק שקרה לו קודם הנדוי המוכר באמת פטור ואף דיש לחלק ולומר התם בדנפשיה קעביד ולכך פטור משא"כ כאן דבחבריה עביד וחילוק זה כתב הראב"ד בפ"ז מהלכות חובל ומזיק ע"ש והמ"מ לא חלק עליו רק במזיק שעבודו של חבירו אבל בכה"ג אפשר לחלק וכ"כ מהריב"ל בתשובה. מ"מ עכ"פ אין ראיה כאן מהך האי בר ישראל דזבין וכו' וכשל עוזר וכו' ולכן לקמן בסי' קע"ה סעיף מ' דהכריע הרמ"א כדעת הראב"ד וא"כ אין כאן ראיה כלל רק הרא"ש נתן בתשובה עוד טעם דחייב לפצות לערב דהוי כאלו התנה. ומטעם זה נראה לחייבו אף בלי ראיה מהנ"ל אך זהו טעם מספיק באונס דשכיח דאסיק אדעתיה וה"ל כהתנה אבל לא באונס דלא שכיח כמ"ש מהרי"ק דמוכח כן בפ' מ"ש דעל אונס דל"ש כלל לא קאי תנאי וא"ש דברי הרמ"א להלכה ואולם היש"ש אזיל ג"כ לשיטתו דאף בהך דינא דבר מיצר' פסק שם בסי' כ"ד כהרא"ש ולא כראב"ד ע"ש. ונראה דכיון דכל צד חיוב דחיי' הרא"ש לפצות מכל עלילה הוא מראיה דזבין לנכרי דחייב לסלק כל אונסי' ובשביל דנתרצה לעשות מצוה להרביץ ארי לא גרע שיהא חבירו נפטר בתשלום הזיקו י"ל לחלק אם הך דנכנס ערב ונתרצה להרביץ ארי עשה לטובת חבירו גרידא שפיר כ' מהר"ם ורא"ש דאף דנתרצה מ"מ לא יוגרע כחו בשביל כך בפרעון כי ע"ז לא נתרצה אבל אם נכנס ערב לטובתו כי היה שותף בדבר זו לא הרביץ חבירו ארי לו ולעצמו הרביץ הואיל והיה שוחף ולטובת עצמו עשה ואין על חבירו לסלק היזקו בעלילה והדרן לכלל אין אדם נתפס על חבירו כי מה איכפת ליה לשותף בעלילה זו ובזה מיוש' מה שהקשה הסמ"ע בס"ק י"ד מלעיל סימן צ"ג ולקמן סימן קע"ו דמשמע דאינו חייב לשלם אם היה לשותף שנכנס ערב לגוי עלילה ואינו משלם רק מה שהוצרך לפרוע מהדין והיושר. דלפמ"ש יש חילק בין שותף דעליה דידיה רמי' ואדעתא דנפשיה קעביד משא"כ כאן דלא היה לו עסק כלל במו"מ עם הגוי רק לטוב' חבירו נכנס בערבות וא"ש והחילוק ברור ונכון. ולא קשיא מסעיף ח' בשנים קבלו חכירת וכו' דמשלם כל הפסד דהתם לא נכנס א' בערבות כלל לגוי יותר מחבירו רק הגוי תובע לא' ופשיטא דכל הפסד בשותפ' לשניהם ועיין לקמן בסימן קע"ו סעיף י"ב חילוק בין עלילה קודם שחלקו או לאחר שחלקו וקודם שחלקו פשיטא דהעלילה לשותפ'. הואיל ושניהם נכנסים בערבות ופשוט וחילוק זו יותר נוחה ושוה לכל נפש מהחילוק שכתב הסמ"ע כנראה למעיין דבריו:
ז
יש שכתבו וכו' לא נשתעבד לוי וכו' הרב ב"י נתן טעם דלכך הוי אסמכתא ולא הוי כשאר ערב בעד הלואה דבשלמא מלוה להוצאה ניתנה ואדעתא דהכי נחית לפרוע אבל ערב דשדה כיון שרואה שאין ערעור על שדם בעת מכירה סמכה דעת' שלא יוציאנ' מתחת יד הלוקח וכו' והוי אסמכתא עכ"ל והגי"ת בשער ל"ה ח"א דין ה' הק' דמ"ש גם בערב דעלמא אדעתא דהכי נתערב כי חושב הלוה עשיר ויפרע משלו ע"ש. ובאמת אין זו קושי' דבשלמא בערב דעלמא איכא חד ספיקא אי יפרע משלו או יעני ויחזור על ערב משא"כ בשדה איכא תרי ספיקא דלמא לא יבא ערע' כלל על השדה ואת"ל דיבוא על שדה ערעור דלמא יהיה סיפוק ביד המוכר לפרוע משלו ובהך טובי ספיקא לא מקני נפשיה. אך הא קשיא א"כ לאיזה צורך אמרינן דלכך ערב דכתובה לא נשתעבד משום דלאו מידי חסר' או מצוה קעבי' ולא אמרי' גם כן דהוי תרי ספיקא דאולי תמות בחייו ולא תבא לכלל גבי' ואת"ל דלא תמות דלמא יהיה בנכסי בעל סיפוק לכתובתה ודוחק לחלק:
ח
או קבלן שחייבו עצמם ע"ת וכו' נר' דוקא בכה"ג שהלוה חייב עצמו סתם והער' נכנס בערבות ע"ת אבל אם הלוה התחיי' עצמו ע"ת והער' נתער' כשיהיה הלוה חייב לשל' שהוא ערב בעדו בכה"ג משתעב' והראיה ממש"ל מערב דכתוב' דהא הלוה לא נשתעב' רק ע"ת אם ימות בחיי' או יגרשנה א"ו דכה"ג כ"ע מודי' דמשתעבד כיון דבערבות אין תנאי ומעתה אין דברי' אלו סתירה למש"ל בסי' קכ"ט ס"ח בהג"ה בשס הרשב"א ובדברי רמ"א לעיל דכתב על הך נדון דרשב"א וע"ל ס"ס קל"א סעי' י"ב משמע דדעתו דתלי' בהך מחלוקת דרמב"ם וראב"ד וצל"ע דהאיך יתיישב אליבם הך מילתא דכתובה וי"ל ועיי' סמ"ע ס"ק כ"ד ודוק:
ט
וי"א דאין בערבות משום אסמכתא היינו בסיפא כשהתנה להדיא דאם לא יביאו דיהיה חייב לשלם אבל בבא דרישא לכ"ע פטור דהא לא שעבד נפשיה לשלם אם לא יביאנו ומ"ש הראב"ד דאולי נקח נפש תחת נפש עד דיפשר כבר כ' המ"מ דדבריו בלתי מובן ואולי רצון הראב"ד דתמור דהיה מנדי' ללוה כשמסרב לפרו' אף לערב משמתין עד דיתפש' וגם זה דחוק ואין לו מובן:
י
מי שלא פי' קצב הדבר וכו' יש לי קצת קושי' בהרב מ"מ דפי' בהך דינא דרמב"ם דס"ל אם נתערב בעד אחריות שדה דהוי אסמכתא וכת' המ"מ הטעם דאין אחריות על הדמי' רק על השדה ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה ב"ח דמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהיא שוה בטריפא לא כפי הדמי' שקנאה לפיכך אין כאן ערבות על המעות אלא על הקרקע וכו' עכ"ל ולפי דבריו לא נתערב הערב רק לשלם כפי השוה שיהיה בעת הטריפא כי אם יהיה ביוקר מכפי מכירה מיקרי שבח ועל שבח גם כן נתער' ואם הוזלה אף לוקח דעלמא אינו גובה לדעת המ"מ ועיין מש"ל בסימן קי"ז ע"ש ולפי זה ל"ל לרמב"ם הטעם משום דהוי אסמכתא דלא משתעבד תיפו' דהוי ליה דבר שאינו קצוב כי מי יודע מה יהיה לשומת הקרקע בעת הטריפא ולכ"ע מיקרי דבר שאינו קצוב. ולא משתעבד ואפילו בקנין לא משתעבד כמש"ל הרמב"ם בדבר שאינו קצוב דלא משתעב' אפילו בקנין וצ"ע. ובאמת לולי דברי המ"מ הייתי אומר דלא נתערב זה אלא לקרן ולא לשבח וא"כ לעולם אינו משלם יותר מכפי הקרן וא"כ קצוב מיקרי דנא ס"ל כדעת התוס' בכתובת פרק נערה דהואיל ואינו קצוב למטה דמיקרי אינו קצוב. אבל לדעת המ"מ דסבירא ליה דאף ביוקר נתערב א"כ הרי אינו קצוב כלל וצריך לומר דזה דייק הרמב"ם לעיל וכזה הורו רבותי הרצון דאעפ"י דבדבר קצוב חלקו עליו מכל מקום כאן דהוי אסמכתא מודי' וא"כ כל הדין הזה לא נצרך אלא לרבותיו ולא לדידיה ודוחק:
יא
האומר לחבירו וכו' עיין ש"ך ס"ק ט"ז דהסכי' לגי"ת בערב שלא בשעת מתן מעות בקנין ואותו ערב העמיד ערב דערב השני לא בעי קנין דלגביה מחשב כערב בשעת מתן מעות. ובאמת קשה להבין דמה על אמונתו הלוהו שייך פה הא גם לערב הראשון לא הלוהו על אמונתו דכבר נתן מעות רק הוא עשה קנין ונשתעבד אבל השני דלא עשה קנין במה ישתעבד ומה הימנ' דישתעבד נפשיה ואלו לא נעשה ערב מה ה"ל למעבד ולכן נר' דמיירי בקבלן דהראשון נעשה קבלן וא"כ מחשב כלוה ויחשב כאלו שעבד עצמו בקנין לשלם לפלוני אף ע"פ שאינו חייב והעמיד ערב דמשתעבד (ועין לעיל סימן קכ"ט גבי נתן מתנה והעמיד ערב) דבאותו חיוב הוי כשעת מתן וא"כ השני משתעבד אך זהו בקבלן דהרי אם המלוה רוצה תובעו והרי הוא לוה שלו אבל בערב דאין ביד המלוה לתובעו תחילה א"כ אין כאן שם מ"מ כלל בערבות בקנין ואם הוא משתעבד השני דלא עשה קנין במה ישתעבד ומעתה ראיית הגי"ת מערב דמעמד שלשתן נסתר דשם אף לדעת הרא"ש דחוזר על הראשון מ"מ אם רוצה יכול לתבוע מהב' והרי הוא כקבלן ואדרבא לכ"ע אינו יכול לתובעו מן הממחה תחילה וא"כ הוא עיקר הלוה. וא"כ שפיר הוי בשעת מתן מעות דאמרינן דהוא עיקר הלוה והממחה הוא רק ערב דעלמא. אבל בערב ליתא לסברא זו. ומספיקא לא מפקינן ממון ודוק:
אורים ותומים, אורים
קל״א
א
אפילו קנו כתב הסמ"ע הטעם דקנין בלא בד"ח בערבות שהוא אסמכתא לא קניה כי אם מטעם דאגב דהימנותא שנתן ע"י מעות גמר ושעבד נפשיה וכמ"ש בר"ס קכ"ט והרי זה חוזר בו ואינו מבקש הימנותא משא"כ בערב דלאחר מתן מעות דבעי קנין מיד שקנו מידו נגמר הענין ומשום הכי מהני ביה הקנין ואפילו בלי בד"ח בצירוף המנותא שקבלו לערב וכמ"ש בסימן קכ"ט ונכון הוא. ובפרישה כתב דלהרשב"א דאפילו קנו מיד הלוה והמלוה אפ"ה יוכל המלוה לחזור בו ואפילו להרמב"ן והטור שחולקים ע"ז כדמשמע בסימן ל"ט סי"ט מ"מ אם הערב חוזר בו גם המלוה יוכל לחזור בו משום דאדעתא דהכי לא הקנה להלואתו כי אם בערב סמ"ע ופשוט ועיין מש"ל סימן קכ"ט וסי' צ"ט הנ"ל בזה:
ב
אין לו על הערב וכו' ממילא כיון דיש ביד הערב למחות למלוה שלא ילונו על אמונתו אם טוען הערב איזה טענה לפטור עצמו נאמן במגו דבעי אמר מחיתי בך קודם שתתן המעות ואפילו לא היה המלוה והערב במקום אחד ושלח הערב כתב למלוה שילונו על אמונתו יכול לטעון קודם שהלוית לו כתבתי לך שאיני רוצה להיות ערב וידעתי שהגעת כת"י הרשד"ם חלק ח"מ סימן ל"ח כנה"ג:
ג
מבזבז כ"כ הט"ו בסימן ע"ג לענין מלוה ולוה ולאפוקי מדעת החולקים בתרווייהו ע"ש וכן בסימן זה בטור סמ"ע ועיין מ"ש לעיל סימן ע"ג באורים ס"ק ל"ט שהסכמתי עם היש"ש והש"ך דדווקא אם מפזר שלא כדת וא"כ כיון שראינו שמפסיד ממון אחרים ולכך ניתן להציל ממון חבירו אבל אם הנכסים הולכין לטמיון בצוק העתים וכדומה אין רשות ביד ב"ד לעקלו קודם הזמן ע"ש ועיין שם בתומים ס"ק י"ב לענין אם ראינו שהדחיק נדוד אם שוה למזבז עיין שם:
ד
ואם לא יפטר וכו' ואם התנה בשעת ערבות כן הדין עם הערב עיין תשובת ראנ"ח סימן ס' ש"ך:
ה
ובנתיים נשתדפו וכו' מכ"ש אם נגזלו מידו דעשוים בעלי זרוע ליפול וכמ"ש בסימן קי"א סי"ג ע"ש סמ"ע ופשוט ועמש"ל:
ו
כי יש חולקים הסמ"ע ס"ק ז' האריך בזה ודעתו דהך דינא דמהרי"ו דהביא הרמ"א דאם הערב שלח למלוה שלח לי השטר ובא וקיבל מעותיך ולא בא דנפטר הערב חולק אהך דינא דהרמב"ן שהביא המחבר ועיין תומים דליתא לזה דהלא המהרי"ו מחייב שבועה לערב שידע בבירור שהלוה היה רוצה לפרוע להמלוה עיין שם. גם העליתי דגוף הדין של מהרי"ו דהעתיק הרמ"א בלי חולק כאלו דברי הכל הוא וכן הסכים הסמ"ע ולדידי צריך עיון גדול כי תליה בב' דיעות מ"ש הש"ע לעיל סימן ק"כ וע"ד ועיין מה שכתבתי לעיל ובתומים פה אם לא דנימא כיון דיש בלוה ב' דיעות ובערב כבר כתב הרמב"ן שזהו קשה בדיני ממנותו וגם המחבר גופיה כתב דיש להתיישב בדבר ראה רמ"א להכריע כן אף דלדברי מהרי"ו צ"ע ועיין תומים באריכות:
ז
לפוטרו וכו' עיין ש"ך סק"ו דדעתו דזה קאי להיש חולקים ארמב"ן בדין שכת' המחבר אבל לדע' המחבר דא"י לכופו למלוה אף ללוה א"י לכופו ואני העליתי בתומים שאמת דדעת הרמב"ן דא"י לכוף לשניהם לא להמלוה ולא להלוה אבל הטור ס"ל כהרמב"ן דלהמלוה א"י לכופו כי לזה יש רמב"ן ראיה מגמ' אבל ללוה ס"ל לטור דלא כהרמב"ן רק ס"ל דיוכל לכוף דעבד לוה כו' וכן נר' מל' הטור ע"ש באריכות וכן נר' מדברי הפרישה וכן נר' מדברי הראב"ד בבעה"ת עיין באריכו' בתומי' ויפה סתם הרמ"א לדברי הכל ודלא כש"ך גם העליתי אף דיכול לכוף להלו' בזמנו להוציא מערבות היינו כשהלוה חי אבל במת אף דהוא באופן דלא שייך צררי וכדומה כגון שהודה כו' מ"מ א"י לכוף ליתומים קטנים כן מוכח מדברי הראב"ד בבעה"ת ואף דהראב"ד מפרש כך בברייתא ושארי מפורשים ומחברים לא מפרשים כן בגמרא מ"מ לדינא לא חולקים על הראב"ד ולכן תבנא כן לדינא ע"ש:
ח
צריך להאמין דוקא בזה ששכח העכו"ם והיה ספק אם יתבע המעות כלל ממנו משא"כ בערב דעלמא משום הכי כתב הש"ע בסמוך דהערב יכול לכוף ללוה וכו' וכ"כ בד"מ והוא פשוט ודלא כמ"ש בע"ש שדברי הרמ"א סותרים זא"ז. סמ"ע:
ט
היה ערב בשבילי לזה. לשון לזה משמע שהיה יחד בשעה שדיבר הכותי עם הערב ומשום הכי א"ש מה שמסיק וכתב כבר ראית סרבנותי וראית סרבנותי הוא במה שסיים ואמר ותליתי הדבר באיסור שבת ור"ל כיון שבאמת אין בזה איסור בפרט בה"ש היה לך להבין שאמרתי כן בשביל דאני מסרב להיות ערב נגדו גם ממ"ש ואינו עושה שום ערבות משמע דא"ל אף אם לא היה שבת אינו עושה שום ערבות וזה סרבנותו כ"כ הפרישה והסמ"ע ודעת הט"ז דאף דלא ראה סרבנותו רק קאמר ליה הריני כמו שהייתי אינו בכלל חיוב כי י"ל דכמו שהיה ערב ביש בידו משכון ונכון הוא ועיין תומים דכתבתי הטעם אריכות לשון על הטור ומחבר אף כי לדינא הנכון עם הט"ז דס"ל דלולי דראה סרבנותו אפשר דמיקרי רשע שדיבר בלשון המסתפק לגרום היזק לחבירו נגד הגוי כי ישראל השני לא נתן לבו להבין הדבר על בוריה משא"כ אם ראה סרבנותו ועוד העליתי כי כן דעת המהרי"ק ואדרבא המהרי"ק שורש קל"ג דעתו הכא להיפך כיון שרואה דאין רצון המלוה להחזיר כי אם ע"י ערבתו יש אומדנא דנתכוון לערב גמור ע"ש בתומים:
י
לסייעו כי העכו"ם לא יעיז פנים נגדו בשביל הטובה שעשה לו סמ"ע ופשוט:
יא
והודה כו' כתב הסמ"ע דמדברי הטור משמע דאם התרה בו קודם שהודה לו התראתו התראה ואמרי' דהיה לו להשמיט מהעכו"ם ולומר איני נותן מעות על ערבות כ"א על משכנות אבל מדברי המחבר ורמ"א נראה דס"ל דגם בזה התראתו לאו כלום הוא כי יוכל בעל המשכון לומר למה אתגרה עם העכו"ם יותר ממך ע"ש והש"ך השיג עליו וכתב ונ"ל לדינא דבעינן דוקא הודה תחילה לדבריו לכן דקדק המחבר וכתב והודה לדבריו וכן כתב בע"ש וכן כתב הגי"ת בפשיטות וכן כתב הט"ז כדעת הש"ך וכתב על דברי הסמ"ע שדבריו תמוהים ועיין תומים שהבאתי שגם בתשובת פני משה סימן כ' וק"א הסכים עם הש"ך וע"ש שדבריו בדברי הסמ"ע צ"ע עכ"פ בגוף הדין הנכון עם הש"ך בלי פקפוק:
יב
ערב וכו' ה"ט כיון דא"ל בהדיא אני ערב משא"כ בדין שלפני זה שאמר הריני כמו שהייתי ולשון זה סובל פי' אחר סמ"ע ופשוט. ועיין בד"מ ס"ס קכ"ט שהביא תשובת הרא"ש אם שמעון נעשה אפטרופוס של השר ולא רצה ליתן לראובן הפרס שרגיל ליקח מהשר עד שהכניס לוי לערב באם לא יקבלו השר בחשבון שיפרע לו ועכשיו אומר שמעון שהשר לא קבלו בחשבון וראובן מת ותבע את לוי שישלם לו וטוען לוי שמא פרעך ראובן ופסק שהדין עם הערב הגהת סמ"ע:
יג
ואנסו ואין להקשות ממ"ש הטור ומחבר בסימן צ"ג סט"ו בכיוצא בזה דמשמע משם דאינו חייב לשלם עד שיברר שהחייב לא פרע יש לחלקד התם היה העכו"ם המוכר עיקר עסקו עם לוי אלא שלרוחא דמילתא לקח ג"כ התקשרות מראובן שבאם לא יפרענו לוי יפרענו הוא וכיון דנתרצה העכו"ם תחילה תביעתו מלוי לא ס"ד דראובן גופיה שהכותי יבוא עליו והוא ג"כ מילתא דלא שכיח משום הכי קאמר שם דשמעון א"צ לעשות לו כתב אחריות ע"ז אבל הכא דהכניס נפשו להיות ערב לעכו"ם ובדיניהם הולכין תחילה להערב מ"ה חייב ראובן לשלם בכל ענין סמ"ע והט"ז השיג עליו דהתם ג"כ נכנס השותף הא' לערבות בשביל לוי ותי' הוא ז"ל דשם מיירי שא"ל שמא פרע לוי לעכו"ם ופטרו בפניך אלא שאח"כ בא עליך בעלילה ובכה"ג ודאי מזל דידיה גרמ' כמ"ש הרמ"א בסמוך ע"ש ועיין לעיל מ"ש באריכות באורים ותומים סימן צ"ג ועיין בסימן זה בתומים סק"ו תירוץ נכון ע"ש:
יד
ליתן לו עיין תומים דהעליתי הא דצריך לפצות לערב מכל אונסים הבא לו מגוי בשביל ערבתו היינו דוקא כל זמן שלא פרע הלוה אבל אם כבר פרע א"כ פקע ערבתו אם אח"כ חזר הגוי להעליל עליו עלילת שקר חזר הדין דאין אדם נתפס בעד חבירו ע"ש דבזה ניחא לישנא דש"ע דקשה למה צריך הש"ע להטעם דא"ל שמעון הוצרכתי לפרוע כ"ז שלא הנחתי בידו שטר פרעון הא בלא"ה צריך לפצות כל אונסים כאשר תמהו בתשובת פ"מ ולפי הנ"ל ניחא ע"ש:
טו
של עכו"ם ניכרת דעת הט"ז דצריך שיהיה ניכר שנכתבה בעוד השטר ביד העכו"ם ולא היה עדיין כתב פרעון כאן דאל"כ היאך יעיד עכו"ם על ישראל להוציא ממון ע"י עכ"ל ועמ"ש בס"ק שלאח"ז:
טז
שכתוב כתב הסמ"ע בסקט"ו דצריך להיות שכתב בלא וי"ו ואדלעיל קאי וה"ק שהעכו"ם כתב פתקא בפ"ע או שכתב כתיבת ידו ביני שיטי כמה קיבל אבל שכתוב בוי"ו משמע שנמצא כתוב כך בשטר ואפילו א"י מי כתבו וזה ודאי אינו כיון שהשט"ח ביד שמעון יש לחוש שזייף וכתב טפי ממה שפרע ע"ש והב"ח חולק עליו דשמא עשה קנוניא עם העכו"ם ואינו נאמן בשבועה ולכך פי' דמיירי שכתוב פתקא או ביני שיטי בערכאות שלהם וגם הט"ז הנ"ל חולק על הסמ"ע וכתב דשפיר יש לגרוס וכתוב והיינו ששטר ביד העכו"ם כנ"ל והש"ך הסכים דלא כסמ"ע וכתב עוד ומ"ש הסמ"ע וזה ודאי אינו מאחר ששט"ח ביד שמעון כו' ז"א מוכרח דשמא איירי דעדיין לא פרע אלא קצתו ולכך הוכרח ליכתוב פרעון ולא לקח השטר ממנו ע"ש ואני בתומים העליתי דהך פתקא ודאי מהני דה"ל כאילו כתב התקבלתי והך דביני שיטי אף דהוא כת"י אחר ג"כ מהני כיון דבידו שט"ח דמהכ"ת ימסור לו הגוי השט"ח אך בזהו דעתי אם הערב תובע יותר מכפי הראוי צריך להיות עדות גמור מערכאות כדעת הב"ח אבל בגוף החוב א"צ עדות גמור רק מגוי זה כי מהכ"ת ימסור לו שט"ח אם לא פרע ונכון הוא ע"ש:
יז
פטרו כתב המרדכי וז"ל ואפילו אית ליה סהדי שהשופט פטרו כיון שהעכו"ם לא פטרו על הלוה רמי לסלוקיה עכ"ל והביאו בד"מ סמ"ע:
יח
נוטל היינו טעמא דכיון דהכניס ערב לעכו"ם ודרכם להעליל ועליו לפצותו ה"נ כא"לו הוציא על חבירו ברשות דנתבאר בכמה דוכתא דנשבע ונוטל סמ"ע ופשוט:
יט
באונסא דשכיח כו' עיין תומים דהרמ"א כתב זאת כדי להשוות הפוסקים אהדדי דבתשובת הרא"ש כתב דצריך לשלם אפילו מה דאנסוהו ובתשובת מהרי"ק שורש ז' וקל"א הביא בשם רבינו יעקב דפטור והוא כחכם ידע פשר דבר לחלק בין אונסא דשכיח ללא שכיח ואולם היש"ש לב"ק פרק הגוזל בתרא דעתו דחולקים והכריע כהרא"ש דחייב בכל אונסים ובאמת מהראיית הרא"ש שם מהך דזבין לגוי אמיצר דישראל מוכח דאין חילוק בין שכיח ללא שכיח דהא הת' אין חילוק כלל וכ"ש הכא גבי ער' מ"מ העליתי דהנכון עם רמ"א דיש חילוק דהרא"ש והיש"ש לשיטתן אזלי דס"ל דגבי אמיצר חייב לסלק כל אונסים מדינא אמנם לשיטת רוב הפוסקי' הראב"ד וסייעתו כאשר כבר הכריע הרמ"א לקמן סימן קע"ה סעיף מ' כוותייהו וכתב וכן נ"ל עיקר והמה ס"ל דאם לא שמתוהו מקדם א"צ לשלם אונסים שפיר יש לחלק בין שכיח ללא שכיח ואף לטעם השני שכ' הרא"ש לחייב אם אנסהו כיון דחייב לפצות ה"ל כאילו התנה כתבתי ג"כ דנכון עם הרמ"א דודאי צריך להיות אונס דשכיח דעל ל"ש אינו מתנה וכמ"ש מהרי"ק ונכון עם הרמ"א בלי פקפוק כלל עיין שם ועיין עוד תומים דכתבתי לחלק דאם הערב שותף בדבר ואנסוהו אין חיוב להלוה לשלם כי הדרן לכלל אין אדם נתפס על חבירו עיין שם מילתא בטעמא:
כ
שדה הטור מסיק הטעם משום דבשאר ערבות אמרינן דאגב המנותא גמר ומקנה נפשיה אבל כאן ל"ש ה"ט דלא על המנותיה דערב קנה דעביד אינש דזבין ארעא ליומא אבל כשקנה מידו דהערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו ור"ל בכל עת שירצה הלוקח לבטל המקח אפילו באין מערער על השדה צריך להחזיר מעותיו דאז אנו רואים דעיקר ערבתו היה שיהא מעותיו בטוחים לכן חייב כערבות דעלמא ומ"ה כתב הט"ו ואם קנו מידו לשלם דמי מכר ולא דמי שדה כשאר אחריות דלוקח סמ"ע ועיין בהה"מ פכ"ה מהלכות מלוה ולוה והב"י נתן טעם דלא נשתעבד לוי דהוי אסמכתא ולא הוי כשאר ערב בעד הלואה דבשלמא מלוה להוצאה ניתנה ואדעתא דהכי נחית לפרוע משא"כ ערב דשדה כיון שרואה שאין ערעור על שדה בעת מכירה סמכה דעתא וכו' והוי אסמכתא והגי"ת תמה עליו כי גם גבי הלואה דעתו דהלוה עשיר ויפרע ועיין תומים דהעליתי תי' על קו' זו דגבי שדה איכא ס"ס מכל מקום התי' דחוק ע"ש:
כא
אסמכתא הטור מסיים בזה ז"ל ואף על גב דכל ערב הוי אסמכתא שאני כל ערב דלא תלה שעבודו בדבר אחר אבל הכא תלה שעבודו בתנאי לא גמר ומקני דסמכה דעתו שלא יתקיים התנאי ולא ישתעבד ע"כ סמ"ע ועיין תומים שהעליתי דדוקא שערב תלה בתנאי אבל הלוה לקח בלי תנאי משא"כ אם הלוה לקח ע"ת ובזה ניחא סתירה שסותר לכאורה הך דינא דלעיל סימן קכ"ט ס"ח בהגה שהביא רמ"א בשם הרשב"א ע"ש:
כב
אם וכו' צ"ל דה"פ הן שיהיה התנאי באם יהיה כך הן שהוא באם לא יהיה (ולזה הפי' הסכים הט"ז וכן יש לפרש בטור ע"ש) אבל ק' שהוא באריכות הלשון ללא צורך לכן נראה עיקר כמ"ש הטור ואני ערב אם יהיה כך ואם לא יהיה לא והשתא א"ש דה"ל ככל תנאי כפול סמ"ע:
כג
דאין בערבות וכו' עיין תומים דקאי אסיפא דכשהתנה בפי' דאם לא יביאו ישלם אבל בבא דרישא לכ"ע פטור:
כד
וע"ל סימן קכ"ט ס"ח נראה דדימה למ"ש שם בהג' מי ששאל חפץ מחבירו כו' עד אע"פ שלגבי השואל הוי אסמכתא הערב חייב לשלם עכ"ל וגם שם כתב רמ"א לעיין מ"ש כאן ע"ש ונראה פשוט דאף מי שס"ל התם דהערב חייב יכול להיות שס"ל דבהני אסמכתא דמני הכא פטור וה"ט שאסמכתא דלשם אינו אלא כאסמכתא דסתם ערבות שנתערב בעד המעות לחוד בלי תנאי דמשועבד בו הערב בפשיטות משום דאגב דהימנוהו גמר ומקניה נפשיה ולא אתא שם אלא ללמדינו דאף ע"ג דגם לגבי השואל הוי אסמכתא והוא פטור והל"ל שהוא בכלל מ"ש דבכל מקום דפטור הלוה פטור ג"כ הערב קמ"ל אבל בהני אסמכתא אינן כאסמכתא דערבות דעלמא וכמש"ל סמ"ע ועיין תומים מ"ש באריכות:
כה
וכל הבאים וכו' וכתב הסמ"ע המחבר ס"ל דהרמב"ם פוטר הערב משום דאזיל לטעמיה דס"ל המקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה לא משתעבד וכמבואר לעיל סימן ס' והחולקים עליו בהך לעיל חולקים גם כאן ובפרישה הוכחתי דאף החולקים אדינא דרמב"ם ומחייבים במקנה בדבר שאינו קצוב מודים הכא דפטור כיון דאיכא עוד ריעותא לאסמכתא דערבות והש"ך השיג עליו והסכים להב"י דחולקים לעיל חולקים ג"כ כאן וכן דעת הריב"ש בתשובה וכן דעת המ"מ ועיין לעיל סימן ס' ויתר סימנים מ"ש בזה באריכות ועיין בתומים שהעליתי קו' עצומה על המ"מ פ' כ"ה מהלכות מלוה ולוה ודחי' לזה:
כו
ערוב זה כ"כ הרמב"ם ופי' ערוב על ענין זה לפלוני והטור כתב ערוב לפלוני בכך וכך ע"ש:
כז
כמו שאמר וכו' פי' אפילו בלא קנין משתעבד לו השני משום דשעת שיעבודו של ערב ראשון ה"ל כשעת מתן מעות וממילא נשתעבד לו ערב השני בלא קנין כ"כ המ"מ והש"ך סקט"ז דעתו כדעת הגי"ת בערב שלא בשעת מתן מעות בקנין ואותו הערב העמיד ערב דערב השני לא בעי קנין דלגביה מחשב כערב בשעת מתן מעות ועיין תומים דדבריהם לא נראה כלל ולכן העליתי דאיירי דראשון הוא קבלן ודחיתי ראיית הגי"ת ע"ש באריכות ולדינא העליתי דבערב סתם אין להוציא ממון ע"ש:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5