שולחן ערוך, חושן משפט קכ״ח: דין הפורע חובו של חבירו או שמשכנו בשביל חבירו ובו ב סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

דין הפורע חובו של חבירו או שמשכנו בשביל חבירו ובו ב סעיפים:
הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אפי' היה בשטר ואפי' היה עליו משכון ונטלו זה שפרע אין הלוה חייב לשלם לו ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן מעותיו ואפי' אם היה המלוה דוחקו לפרוע (שמא) היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו: הגה וכן נ"ל עיקר ודלא כיש חולקין ואומרים דחייב לשלם (טור בשם ר"ת והרא"ש) ויש אומרים דוקא כשפורע לישראל אבל אם פרע לעכו"ם חייב לכו"ע וכ"ש אם פדה משכונו מן העכו"ם דחייב לשלם לו (תשובת מהרי"ל סי' פ"ב) וכן ראוי להורות וע' ביו"ד סוף סימן רנ"ב הפודה חבירו מן השביה אם חייב לשלם יש מי שאומר שכל זה שלא היה לו משל חבירו בידו אבל אם היה בידו משל חבירו ופרע חובו מה שעשה עשה (מהרי"ו סי' קס"ו) וי"א דאפי' נתן משכון שלו בשביל חבירו הואיל ואם רצה היה יכול לתת של חבירו אע"פ שלא נתנו חייב לשלם לו (הגהות מרדכי פ"ג דבתרא):

ב

מי שנתפס על חבירו ולקח עכו"ם ממונו בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם: הגה מלמד שהיה אצל בעל הבית והלוה לעכו"ם על משכונות ויצא משם ולא פשר עצמו עם העכו"ם ויצא משם והניח קצת מעותיו ביד בעל הבית ורוצה לעכבם כי הוצרך להתפשר עם העכו"ם אין יכול לעכבם (הגהות מרדכי סוף בבא בתרא) (ועיין לעיל סוף סי' קכ"ו) אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו ה"ז חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלו' בפני עדים: הגה ואחד שנתפס מכח מס של קהל אחר ותפס משל א' מן הקהל יכול לתפסו בשביל כל הקהל כי כולם אחראין וערבאין זה בשביל זה ולכן א"צ לגבות מכל אחד חלקו (טור) וי"א דאין אדם נתפס בעד מס חבירו אלא קודם שנתפייס המלך אבל אם כבר נתפייס המלך אין אדם נתפס על חבירו (הגהות דב"ב ומהרי"ו סי' ק"ו) מיהו פרנסי הקהל שהלוו לצורך המס יכולין לפרוע בעד כל הקהל וכל אחד צריך ליתן חלקו (נ"י בשם הרשב"א) והא דאין אדם נתפס על חבירו היינו שאין תקנה בעיר אבל אם יש תקנה בעיר הולכין אחר המנהג. ומ"מ אם קצתם עשו שלא כהוגן והעליל השר עליהם אין אחרים צריכים ליתן לזה דודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו אם לא שפירשו בהדיא (ב"י סי' קס"ג בשם הרשב"א) וע"ל סוף סי' קכ"ו מי שנאנס בעד חבירו מכח מלוה או פקדון וע"ל סי' קס"ג:

א

משכון. והש"ך העלה דבהיה בידו משכון הוי ספיקא דדינא והמע"ה ואי תפס לא מפקינן מיניה ע"ש:

ב

לשלם. ול"ד למכר שט"ח לחבירו דיכול לגבותו מהמלוה שאני התם דמכר בכתיבה ומסירה ומעמיד לוקח השטר במקומו לגבותו מהלוה שלו והוא דומה למ"ש הטור בסי' קט"ז בלוקח שלא באחריות כו' משא"כ כאן דמיירי שפרע חובו של חבירו ולא לקח כח ורשות מקודם לכן מהמלוה ודלא כמ"ש בתשובת שארית יוסף סי' נ"ח דדימה שניהן להדדי ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שכ' דבחנם השיג על השא"י דגם הוא מודה לדינא להסמ"ע אלא דבנדון דידיה לא היה כתיבה ומסירה כדמוכח להדיא בלשון השאלה שם וע"ש:

ג

דוחקו. הש"ך האריך בדין זה ומסיק וכתב ז"ל ועכ"פ נראה דהוי ספיקא דדינא ואי תפס הפורע בבע"ח דוחק לא מפקינן מיניה ע"ש:

ד

מפייס. טעם הזה קאי אדלעיל בפורע חובו שלא מדעתו אבל במלוה דוחק לא שייך האי טעמא אלא טעם אחר שראיתי בתוספות שהייתי מוצא אוהבים שהיו פורעים עבורי שהוא מעין טעם זה והמחבר קיצר בדבר. ש"ך:

ה

עיקר. כתב הסמ"ע וז"ל ומ"ש מור"ם שנ"ל עיקר כדעת הראשונה כ"כ בד"מ מטעם שכתב הב"י שהשיג על הטור במ"ש בשם הרא"ש דס"ל כר"ת והוא הביא ראיה דלא ס"ל כותיה ולפי מ"ש בדרישה והוכחתי דהדין עם הטור דהרא"ש ס"ל כר"ת נלע"ד דהלכתא כוותייהו וכן דעת החולקים ובפרט מאחר שמהרי"ו שהי' בתראה ג"כ פסק כן ע"כ וכה"ג כתב הב"ח דדעת הרא"ש כר"ת והלכך ה"ל ספיקא דדינא והמע"ה ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה ע"ש ולענ"ד נראה דהפסיד מעותיו וכמ"ש המחבר ואפי' תופס הפורע מפקינן מיניה לפי שכן נראה עיקר בש"ס דילן וגם אביא בסמוך יותר משלשים פוסקים דסברו כן וא"כ פשיטא דדברי החולק בטלים וגם בירושלמי מפורש כן עכ"ד הש"ך בקצרה וע"ש:

ו

לישראל. והש"ך כ' דדברי הרב תמוהין בזה שהבין מתשובת מהרי"ל סימן פ"ב דבר שאינו וגם הוא נגד הרבה פוסקים והדין ברור דאין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים כו' ע"ש שהוכיח כן בראיה ומסיק ז"ל וא"כ למה שהעליתי דבב"ח דוחק הוי ספיקא דדינא ה"ה בבע"ח עובד כוכבים ואפשר דאפי' מאן דפליג בבע"ח דוחק מודה בב"ח עובד כוכבים דהפסיד מעותיו ע"כ:

ז

פדה. ולפי מה שהוכחתי בסמוך דאין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים א"כ גם בפדה משכונו מעובד כוכבים אין חילוק והוי ספיקא דדינא ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' צ"ט. ש"ך:

ח

בידו. הטעם כתב הסמ"ע בשם הב"י דמצי א"ל אם לא הייתי משלם לא היו הב"ד שולחין אלי ליפרע ממה שבידי מדר"נ וכ"ש אם היו מעותיו בידו א"כ מה הזקתי לך כשנתתי לו מעצמי וכתב הש"ך דבתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ב גמגם בדבר זה וכתב דדברי מהרי"ו צריכים ישוב דלטעם הירושלמי דמפייסינא הוינא כו' משמע דאפי' יש בידו משל חבירו הפסיד מעותיו ולענ"ד דינו של מהרי"ו אמת וכדמשמע בתוס' ופוסקים דעיקר טעמא הוא דהוי כמבריח ארי כו' דאע"ג דאית לי' פסידא אמדו רבנן דעתיה דלשם מצוה קעביד ודעתו לפוטרו וא"כ כיון דשל חבירו בידו מסתמא אין דעתו לפטרו כו' ולפי שהוכחתי בסי' פ"ו ס"ב דשעבודא דר"נ מדאורייתא הוא אפי' אית לי' נכסי רק דאין מוציאין בע"כ ואם רוצה לשלם מוציאין מדר"נ א"כ א"צ לכל זה ובלא"ה דין זה אמת כן נ"ל ברור עכ"ל:

ט

משכון. דבר זה הוציא בד"מ מהגהת מרדכי ולענ"ד צ"ע דשם מיירי שאם לא נתן משכון שלו היו אנשים נוטל של חבירו בחזק' וכמ"ש ס"ס קכ"ו משא"כ הכא ולפי מ"ש בסמוך דשעבודא דר"ל שייך אפי' אית לי' נכסי אם כן אין נ"מ בזה ואפי' לא נתן לו משכון עדיין הרשות בידו לפרוע לו וכמש"ל ס"ס ק"ה בשם חדושי הרשב"א וכן עיקר. ש"ך:

י

חבירו. אע"פ שחבירו חייב להם כן הוא במרדכי וכ"מ בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' קס"ג. שם:

יא

לשלם. נראה דאפי' להחולקי' דסברי להו דבכל חוב זולת מזונות אשתו חייב לחזור ולפרוע לו מודים בזה דדוקא שם דפרע מדעתו וגמל עמו חסד חייבוהו חז"ל לחזור ולפרוע כדי שלא יונעל דלת בפני ג"ח אבל זה שהוצרך לפרוע בע"כ ומש"ה אף בפרע לעובד כוכבים דנתבאר לעיל דלכ"ע צריך לחזור ולפרוע בכה"ג דנתפס מהעובד כוכבים א"צ לחזור ולשלם לו. סמ"ע:

יב

לעכבם. כתב הסמ"ע ואע"ג דלעיל כתב הרמ"א וי"א דוקא כו' אבל כשפרע לעכו"ם חייב לכ"ע וה"נ הוצרך לפרוע לעכו"ם שאני התם דפרע לטובת חבירו דהעו"כ הי' חוזר עליו אלמלא פרע הוא משא"כ הכא דהמלמד יצא משם ולא היו יכולים העכו"ם לחזור עליו רק שהעלילו על בעה"ב ול"ד למ"ש הט"ו בס"ס קכ"ו דאם באו אנסין על ראובן בשביל פקדון שבידו משמעון דמותר לו לסלקם בפקדון זה דהתם ידעו שהפקדון בידו ובשבילו באו ועוד הא כתבו שם דבפקדון דוקא דינא הכי ולא בהלוא' דלהוצאה נתנה וה"נ המעות שהניח ביד בעה"ב לא מחשבי בעין עכ"ל והש"ך כתב דדין זה אינו נ"ל כיון דמיירי שהמלמד הפסיד משכנות העכו"ם וחייב ע"פ הדין א"כ למה לא יעכב משלו מחמת שהוצרך לשלם עבורו ואפי' למאן דס"ל פורע חוב חבירו אפי' לעכו"ם פטור וכן מאן דס"ל בנתפס על חבירו אפי' אם חבירו חייב מן הדין פטור מלשלם שאני הכא שנתחייב זה מחמת שהמלמד הי' בביתו והוא חייב באמת והוצרך זה לשלם עבורו נראה דחייב לשלם לו ויכול לעכב מה שבידו כו' ע"ש (ועמ"ש הט"ז בדין זה וכתב עוד דאם עכבו העכו"ם מעותיו של בעה"ב ובשביל כך הוצרך לפשר עמהם פשיטא דגם הרב מוד' דהמלמד חייב לשלם וכדמוכח בס"ס קכ"ו אפי' באנס כ"ש הכא דחייב מן הדין וכן מבואר ממ"ש הרב בתשוב' סימן פ"ו וע"ש:

יג

שנתפס. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קכ"ג וקכ"ד ובתשובת מהרשד"ם סימן נ"ה וקע"ו וסי' שכ"ה ושכ"ט ושמ"ס:

יד

המס. כתב בש"ג דוקא מפני המס של מלכות זו אבל היכא שמשכנוהו לראובן שהוא ממלכות אחר בשביל מס שמעון ממלכות זו כיון שהממונ' גזלו ואנסו אין שמעון חייב כלום ע"כ וע"ל סימן שס"ט. ש"ך:

טו

שנה. כתב מהרש"ל דהאידנא דין המלך לגבות לעולם ובפרט כמה פעמים מלכי האומות שעושין חסד עם ישראל ומרויח המס לכמה שנים ולכן לעולם ממשכנין. שם:

טז

שהלוו. פי' אפי' הלוו ופייס כבר להמלך והטעם מפני שהן כאפטרופסי הקהל ובשליחות הקהל ולטובתם עשו מה שעשו. סמ"ע:

יז

מלוה. (עי' בתשו' הגאון ח"צ ז"ל סימן ס"ח. מבריח נכסי חבירו מהמכס של אנסים אם אין לו שום שייכות בנכסים אלא מעצמו הבריח הנכסים אין בעל הסחור' מחייב לתת לו מה שהי' נותן למכס אבל אם הוא שליח מבעל הסחור' למכר' יש להסתפק אם הריוח לשליש וכללא דמלתא המע"ה מהר"א ששון סי' ר"א אבל בתשובת ד"ר סימן קי"א ומהרש"ך ח"ב סי' ג' וצ"א כתבו דזכה השליח בדמי המכס וכ' מהרש"ך שם דה"ה שותף המבריח מן המכס שזכה לעצמו לבדו ולא לאמצע ואם בשביל אותה הברח' הגיע נזק לבעל הסחור' חייב השליח או השותף לשלם מכיסו מדינא דגרמי. אם פרע חוב חבירו בפניו אפשר שחייב לשלם. הרשד"ם חלק אה"ע סי' ל"ו. המציל ממון חבירו מגזלן ואנס חייב חבירו לשלם לו ד"ר סי' צ"ב וכ"כ מהריב"ל ס"א סי' ק"ד ע"ש ובס"ב סי' כ"ז והרשד"ם חח"מ סימן ש"ל כתב דהוא מחלוקת בין הרשב"א והרא"ש ז"ל ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' מ"ד. אם נעשה שליח לחבירו ומחמת זה העלילו עליו מחמתו ומצדו חייב המשלח המבי"ט ח"א סי' קכ"ג. ועי' במהרש"ך ח"א סי' קל"ז ובתשובת מהר"מ מינץ סימן ע"ד ובמהרי"ט חח"מ סימן פ"ג ובהראנ"ח חלק א' סימן ס' וח"ב סימן צ"ו ובהר"ש הלוי חח"מ סי' כ"ז. כנה"ג):

א

ל' הרמב"ם פכ"ו מה' מלוה ולוה דין ו' וכתב ה"ה מפורש בגמרא נדרים פרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ג ע"א) ובפרק שני דייני גזירות (משנה וגמרא דף ק"ז וק"ח) ובהלכות

ב

מהירושלמי הובא בה' שם

ג

ל' הטור

ד

כחנן שם דאיפסקא שם בגמרא דף ק"ט ע"א הלכתא כוותי' וכ"כ הטור בשמו דבכל חוב איירי וכן פרש"י שם בנדרים דף ל"ג ע"ב וכן דעת הרי"ף שהביא הירו' וכ"כ התוס' שם דף ק"ח ע"א בשס ריב"א בד"ה הא מני חנן הוא וכתב הב"י שכ"נ דעת הרא"ש שם בפירושו בנדרים ובפסקיו בפ' בתרא דכתובות ודלא כמ"ש הטור בשמו והב"ח כתב שנ"ל להורות ☜אם תפס הלה שפרע בעד חבירו ש"ח שהיה החוב ברור לא מפקי מיני' והביא ראיות לזה וע' במ"ש בשמו בי"ד סי' רכ"א ס"ב

ה

כ"כ הר"ן בשם הירו' עד שמרא' שאין דעתו קרוב' אצלו למחו' את חובו אפ"ה פטור

ו

ל' הרמב"ם שם

ז

וכתב הסמ"ע בשם בעל הלבושים דלפי מה שנוהגין העכו"ם סוחרים להתפשר עם מי שנתחייב להם על ימים ושנים כשנותנים להם ערבות מסופקין בכה"ג מי שנתחייב לסוחר ובא ישראל אחר וקנה הש"ח מיד הסוחר ובא לתבוע בו את הלוה פשיטא דמצי הלוה לו' הייתי מפייס להסוחר בערבו' לשלם לו על זמנים רחוקים עכ"ל ודבריו נכונים הם

ח

ל' הרמב"ם בפ"ח מה' חובל ומזיק דין ו' וכתב ה"ה מהירושל' פ' הגוזל בתרא ופ' בתרא דכתובות וכר' יהושע בן לוי אע"ג דפליג עלי' רב ווכתב הב"י משום דאסיקנא התם דר' יוחנן כריב"ל ולית הלכתא כרב לגבייהו

ט

בסכ"ב בדין אם העכו"ם אנס וכו'

י

ג"ז שם מימרא דרבא בפ' הגוזל (בבא קמא דף קיג ע"ב) וכפרש"י שם דדינ' דמלכות' דינא.

יא

כתב הכ"מ נראה שרמז למ"ש שם בגמ' וה"מ דאבולי (פרש"י מס קרקע שאכל פירות) וכרגא (פרש"י כסף גלגולת) דההיא שתא אבל שתא דחליף הואיל ואפייס מלכא חליף וכמו שפרש"י שם וצ"ע שכ' הרב רמ"א בהגה בשם י"א

יב

כתב ה"ה שם בירו' ארנון והוא ארנונא האמור בגמ' ופרש"י סעוד' וארוח' ומשאת

א

הפורע כו'. עבה"ג וכמ"ש בירו' דפ"ב דכתובות הל' ב' ובפ"ד דנדרים הל' ב' ועתוס' דכתובות שם ד"ה הא מני:

ב

ודלא כיש חולקין כו'. עתוס' שם ור"ת מפרש כו' וה"פ הא מני חנן כו' ואור"ת ע"כ פליג כו':

ג

וי"א כו'. כמ"ש מתרפס ברצי כסף כו' וכמ"ש כתוא מכמר כו' ועש"ך:

ד

יש מי שאומר כו'. כמ"ש בב"ק מ' ב' דא"ל סוף סוף לאו כו' אע"ג דהוא דומיא דשקלים שב"ד ממשכנין:

ה

וי"א דאפי' כו'. עש"ך דבהגמ"ר לא מוכח שם דשם כ' מ"ש בסי' קכ"ו ס"ס כ"ב בהג"ה אבל הדין אמת וכ"מ במתני' דכתובות שם הניח מעותיו כו':

ו

מי כו'. ירושלמי שם ושם:

ז

מלמד כו'. עש"ך וכ"ה שם:

ח

אין לך. ירושלמי שם ושם:

ט

ואחד כו'. ב"ק קי"ג ב':

י

וי"א כו'. שם:

יא

מיהו כו'. דכל שהן עושין הוי כמדעת כל בני העיר והוי כשלוחיהם וכמ"ש בירו' דמגילה פ"ג הל' ז' מבני העיר כבני העיר אי בשקבלו ואפי' אחד נמי כו' אלא כינן קיימין בסתם עמ"ש בסי' קס"ג ועסמ"ע:

יב

והא דאין כו'. ב"ק קט"ז ב' ורשאין כו':

יג

ומ"מ כו'. כמ"ש שם כגון זה שותף חולק כו':

א

סעי' א' (הי' לו משכון עש"כ סק"א) גם שקיימא לן פורע חוב של חברו שלא מדעתו אין חברו חייב לשלם עבור זה. כיון שכשיש משכון של חברו לא שייך כן [כמ"ש הש"כ סק"ה] ממילא כ"ה בהנהוג בשכר סרסרות שלפעמים ממתין הסרסור עד שיבא הלוקח לקבל הסחורה משם. אם מכר הלוקח הסחורה לאחר והסרסור עיקל הסחורה עד שנתן לו הסרסרדת הרי זה מוטל על הקונה הא': ומ"מ נראה שאין הסרסרות מוטל על הקונה מהלוקח. ע"י מה שקנה סתם שיקבל הסחורה במקום הסרסור. גם שלפעמים הו"ל לאסוקי אדעתי' שהסרסור המתין עד קבלת הסחורה. וכן במה שנוהגים לקרות קאנטראקטאווי. שגם שמצוי שממתין במבצר בזה עד קבלת הסחורה שאז ישלם זה. מ"מ כל שלא התנה המוכר אין זה מוטל על הקונה ממנו. כיון שעל כל פנים על כיי הרוב אין ממתינים בזה עד קבלת הסחורה ומשלמים זה תיכף להקנין ולכתיבה וקיימא לן שרוב כזה גם בממון מכריע היטב:

ב

שם בהגה (יש מי שאומר כו' משל חברו בידו) גם לדסבירא לי שגם כשיש בידו משל חברו ופרע עבורו הפסיד. מ"מ כשהמפקיד או המלוה אמר לנכרי אלם בעל חוב שלו שיש משלו ביד שמעון ועי"ז נטל הנכרי בנגישה משמעון גם שמטעם שעבודא דר' נתן ז"ל לפעמים לא שייך כן גבי גוי מ"מ במה שהודיע להנכרי מסר ממונו לו וצלע"ע:

א

ואפי' היה בידו משכון ינטלו זה שפרע אין להקשות דהא בשטר אם מלוה נותן וכתיבה ומסירה היה גובי' בו וכמ"ש הסמ"ע והש"ך משכון הא לא צריך כתיבה אלא כיון שמסר לו המשכון קנה הלוקח אפי' בלא כתיבה וכמבואר בסי' ס"ו סעיף ח' ואפי' מחל המלוה אח"כ לא מהני דהקנאת המשכון עדיף מהקנאת השטר וא"כ ה"נ כיון שזה פרע אדעתא שיפרע מן הלוה ונוטל ממנו המשכון הרי הוא במקום המלוה כיון שזכה במשכון משום דהתם בסי' ס"ו ירד הלוקח אדעתא דקנין וזכה במשכון ומעולם לא נפטר הלוה אבל הכא הוא פוטר ומסלק את המלוה מחוב וירד רק אדעתא שיפרע מן הלוה וא"כ כיון שמסלק את המלוה הרי נמחל שעבוד המשכון וממילא הדרא משכנתא ללוה אבל אם אומר המלוה קודם פרעון זכה במשכון ודאי זכה הפורע במשכון ולא גרע מכתיבה ומסירה בשטר וזה פשוט:

א

ואפי' היה המלוה דוחקו עיין ש"ך שהאריך בזה והעלה דבבע"ח דוחק לא שייך טעמא דמפייס הוינא לי' וע"ש שפי' דברי הירושלמי שמביא מהך דמודר מקריב שלו בשביל חבירו שחייב בקינין וכו' וקאמר בשלא נכנס לידו כלום והא כשלא נכנס לידו כלום ע"כ ומפרש הש"ך דהירושלמי סובר הך דמודר מקריב משלו בשביל חבירו שחייב בקינין כו' וזה הוי בע"ח דוחק דהא ממשכנין עליו ומש"ה קאמר מי סברת בשלא נכנס לידו כלל ר"ל שלא נכנס לידו של כהן אלא איכא לפרושי שכבר הקריב קרבנותיו ונאבדו מיד כהן ותו לא מחייב בע"ה וזהו כתי' הגמרא תורמין על האבוד עיין שם וראיתי בתומים שהתפלא מאוד וז"ל ואני אומר במחילה אלף מכבוד תורתו הרמה לא דיבר נכונה וכו' ומלבד הרבה דוחקים בפי' אף גם דינו לא יתכן ומעולם לא שמענו דאם הפריש קיני זבין ליד כהן ונאבדו או נפסלו דלא יהא צריך להביא אחרים תחתיהן ואפי' נקרבו ונפגלו או נפסלו בחטאת שלא לשמה חייבין בעלים להפריש אחרים תחתיהם ואם לא הביא לא יצא ידי חובתו כלל והש"ך השוו' חיוב דחטאת וחיוב דשקלים להדדי עכ"ל ואשתמישתי' משנה ערוכה בשקלים פ"ד אמר ר' שמעון שבעה דברים התקינו ב"ד וכו' ועל הקינין הפסולות שיהיו באות משל צבור ר"י אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות וע"ש ברמב"ם וברטנורה דתנאי ב"ד היה שאם ברחו הקינין או נמצאו פסולים שיקנו אחרים מדמי הלשכה ומקנין אותן לבעלים ויוצאין בהם ידי חובתם וע"ש וא"כ בין לרבנן בין לר"י אם כבר נתן לכהן ונאבדו או נפסלו שוב אין ממשכנין אותו דלרבנן קונין מדמי לשכה ולר"י מן המספק וזהו כתי' הש"ס דתורמין על האבוד ואף ע"ג דהש"ך לא הביא משנה זו דבר אמת בפיו בעיקר הדין דגם בזה שייך מתני' דתורמין על האבוד וז"ב:

א

אם פרע לגוי עיין ש"ך שהאריך לחלק בזה דכיון דאפי' בע"ח דוחק פטור וא"כ תו אין לחלק בין ישראל לא"י ע"ש ובתומים כתב בזה דכיון דהפקעת הלואתו מותר ה"ל עלילה ע"ש ולא נהירא דודאי דין ממש הוא שחייב לפרוע כמו לישראל וכמ"ש הרמב"ם וש"ע בסימן שנ"ט אסור לגזול או לעשוק אפי' כל שהוא בין מישראל בין מעכו"ם וע"ש שכ' בש"ע איזהו עושק בין הלוא' בין שכירות ועיין בערכין ר"פ שום היתומים. דמוקי בחוב א"י וקיבל עליו לדון בדיני ישראל והרי מוכח דהדין שצריך לשלם כמו לישראל והא דהפקעת הלואתו מותר כתב רש"י פ' הגוזל היכא דטען לי' ליורש נתתי לאביך ומת דלא ידע ע"ש דף קי"ג אבל היכא דמכיר ויודע בחובו אסור לעשוק אפי' כל שהוא:

א

אין הלוה חייב לשלם לו. דמצי למימר אי לא פרעת לו הייתי מפייס אותו והי' מוחל לי החוב כדמסיק המחבר בסוף סעיף דקאי אכל הסעיף:

ב

דוחקו לפרוע היה הלוה מפייס כו'. נ"ל דצריכין להגיה וכך צריך להיות לפרוע "אמרינן "דהי' הלוה כו' דהא אינו ודאי דהי' יכול לפייסו אלא אמרינן שמא היה יכול לפייסו והמוציא מחבירו עליו הראי' ועפ"ר שכתבתי דל"ד להמוכר שט"ח לחבירו דחבירו יכול לגבותו מהלו' דשאני התם דמוכר השטר בכתיב' ומסיר' ומעמיד לוקח השטר במקומו לגבותו מלוה שלו והוא דומה למ"ש הטור בסי' קי"ו בלוקח שלא באחריות שטרף המלו' שדהו שאם נתן המלו' ליד הלוקח השט"ח וגם הרשא' קודם שטרפו דעומד במקומו לחזור על הלו' שמכר לו השדה. משא"כ כאן דמיירי דפרע חובו של חבירו ואינו לוקח כח ורשות מקודם לכן מהמלו' וק"ל וזה דלא כמ"ש בשארית יוסף בתשו' נ"ח דדימה את שניהן להדדי ודוק ע"ש:

ג

ודלא כיש חולקין ועיין בטור שכתב בשמם דס"ל דדוקא בפורע חוב מזונות אשתו אמרו כן בירושלמי משום דבל"ה איכא טעם לאפטורי מהחוב דמצי למימר אם לא נתת לה מזונות היתה מצמצמת וניזון ממעש' ידיה או הית' חוזרת על הפתחים וה"ה להפורע למי שזן אשתו דעשו דינו כזן בעצמו (ועמ"ש בסי' צ"ו סמ"א) [סכ"ד] משא"כ בפורע מה שלו' חבירו שהית' מוטל' עליו לפרוע לו ומ"ש מור"ם שנ"ל עיקר כדע' הראשונ' בד"מ כ"כ ומטעם שכתב הב"י שהשיג על הטור במ"ש בשם הרא"ש דס"ל כר"ת והוא הבי' ראי' דלא ס"ל כוותי' ולפמ"ש בדריש' והוכחתי דהדין עם הטור דהרא"ש ס"ל כר"ת נלע"ד דהלכתא כוותייהו והן דעת החולקים ובפרט מאחר שמהרי"ו שהי' בתראי ג"כ פסק כוותייהו וק"ל:

ד

אבל אם פרע לעכו"ם כו'. דעכו"ם אינו מתרצ' כ"א ברצי כסף ☜ ועיין בע"ש דכתב דלפי מה שנוהגין לעשות העכו"ם סוחרים שמפשרין עם מי שנתחייב להן על ימים ושנים כשנותנין להן ערבות מספיקין בכה"ג אם בא ישראל לפרוע לסוחר עכו"ם בשביל מי שנתחייב להסוחר ולקח השט"ח מיד הסוחר ובא לתבוע בו להלו' פשיט' דמצי זה הנתחייב להסוחר לומ' לישראל הפורע הייתי מפייס להסוחר בערבות לשלם לו על זמנים רחוקים עכ"ל ודברים נכונים הן:

ה

אבל אם היה בידו משל חבירו כו'. יש ללמוד ג"כ ממ"ש הטור והמחבר בס"ס ק"ה ז"ל ואם מסרו הנפקד ליד מלוה פטור כו' וכמ"ש שם ג"כ בשם ב"י מילתא בטעמא דוקא כשבא זה הפורע לגבות ולהוציא מצי למימר מפייסינא הו"ל ואפי' פדה משכון מיד זה שפרע לו מחשב זה הפורע מוציא משא"כ כשיש בידו משל הלוה דמצי למימר אי לא הייתי משלם לו היה הב"ד שולחין לי ליפרע לו ממה שיש בידי מדרבי נתן וכ"ש אם היו מעותיו בידו א"כ מה הזקתי לך כשנתתי לו מעצמי ע"ש:

ו

אין חבירו חייב לשלם לו. נראה דאפי' להחולקים הנ"ל דס"ל דבכל חוב זולת מזונות אשתו חייב לחזור ולפרוע לו מודים בזה דדוקא שם דמיירי דפרע לו מדעתו וגומל עמו חסד חייבוהו חז"ל לחזור ולפרוע כדי שלא יונעל דלת בפני גומלי חסדים משא"כ זה שלא פרעו מדעתו אלא הוצרך לפרעו בע"כ מחמת שנתפס עליו ומ"ה אף אם פרע לעכו"ם דנתבאר לעיל דלכ"ע צריך לחזור ולפרוע לו בכה"ג דנתפס מהעכו"ם א"צ לחזור ולשלם לו כנ"ל וכ"כ בפריש' ודלא כמ"ש בע"ש ע"ש דמחלק ונכנס בדוחקי' והן נגד הגמרא דהא בגמרא סתמו ואמרו אין אדם נתפס על חבירו זולת על דבר המס ע"ש ודוק:

ז

ורוצה לעכבם והוצרך להתפשר עם העכו"ם כו'. אע"ג דכ' מור"ם בהג"ה שלפני זה ז"ל וי"ח דוקא כשפורע לישראל אבל אם פרע לעכו"ם חייב לכ"ע וה"נ הוצרך לפרוע לעכו"ם שאני התם דפרע לטובת חברו דאלמלא שפרע הוא בשבילו לעכו"ם היה העכו"ם חוזר על חבירו להוציאו מידו משא"כ הכא דמיירי דהמלמד יצא משם ולא היו העכו"ם יכולין לחזור עליו רק שהעלילו על הב"ה באמרם בביתך היה המלמד ואתה צריך לשלם עבורו ואינו דומה למ"ש הטור והמחבר בס"ס קכ"ו דאם בא אנסין על ראובן בשביל פקדון שבידו משל שמעון דמותר לראובן לסלק האנסין בפקדון של חברו דהתם ידעי שהפקדון בידו ובשבילו באו ועוד הא כתבו שם דדוקא בפקדון דינא הכי מפני שהוא בעין ובשבילו באו משא"כ בהלואה דלהוצא' נתנה וה"נ המעות שהניח ביד הבע"ה לא מחשבי בעין ודוק:

ח

בכל שנה. דקדק וכתב כן משום דבהגהת מרדכי כתבו דדוקא מס של שנה זו אבל משנה שעבר מאחר שכבר נתפייס המלך אין להעביט האחר עליו וכן הוא בתשובות מהרי"ו סי' ק"ו וכ"כ בד"מ וכתבו מור"ם ז"ל בעצמו אחר זה בהג"ה בשם י"א ולפי מ"ש שהן דברי המחבר שכ"כ בסתם לא ה"ל מור"ם לכתבו בשם י"א ודו"ק:

ט

שהלוו לצורך המס כו'. פי' אפי' אם הלוו ופייסו כבר להמלך והטעם מפני שהן כאפטרופסי הקהל ומה שהלוו ופייסו להמלך לטובת הקהל ובשליחותם עשו מה שעשו:

י

אבל אם יש תקנה בעיר הולכין כו'. ז"ל שם בתשובת רשב"א אם עשה השר למקצת הקהל אונס או עלילה אין אחרים צריכים ליתן אם לא שיש תקנה בעיר שיהיו שותפין לכל מילי דאז הולכין אחר מנהגם מיהו אם מקצת עשו דבר וגרמו לעצמן העלילה אין אחרים צריכין ליתן כו' ע"ש ובזה ג"כ דברי מור"ם שבכאן מבוארים שע"ז קאי מה שמסיק וכ' ז"ל ומ"מ אם קצתן עשו כו' וק"ל:

א

אין הלוה חייב לשלם עש"ך ס"ק ב' עד דגבי עכו"ם בלא כומ"ס כמו גבי ישראל בכומ"ס עכ"ל והטעם לזה נרא' דכל מי שנתחייב בעצמו לעכו"ם מחייב עצמו לכל דיניהם כמ"ש התומים בסי' ק"ד בשם הרשב"א וכיון דבדיניהם חייב הלו' לכל מי שימסור לו המלו' שטרו אף בלא כומ"ס מש"ה דמי למתחייב עצמו לכל המוציאו:

ב

אפי' הי' המלו' דוחקו עש"ך ס"ק ג' עד איכא לפרושי שכבר הקריב קרבנותיו וכו'. ובתומים תמה ע"ז דלא מצינו בקינין שנאבדו מיד כהן שלא יהיו הבעלים חייבים באחריותן וכו' ויפה כתב בקצה"ח דאשתמיטתי' משנה מפורשת בשקלים פ' ז' דתנאי ב"ד הוא בקינין שנאבדו שיהי' מקריבין אחרים משל צבור:

ג

אם פרע לעכו"ם. עש"ך ס"ק ד' ואע"ג דההיא דפרע חובו מצילו מן ההפסד ואפ"ה קרי מבריח ארי ש"ה כיון דמן הדין הי' חייב הלו' לפרוע למלו' לא קריא לי' הפסיד כן פי' רש"י וא"כ בנידון זה דהצילו מן ההפסד חייב לפרוע לו שהרי היהודי לא נתחייב להגמון כלום מהדין וכו' לכאורה הוא נגד הסברא דכשמצילו מן החיוב שלא מן הדין יהי' חייב וכשמצילו מהחיוב מהדין יהי' פטור אבל אחר העיון נרא' הדברים פשוטים דהא מבואר בב"ק פ"א דתנאי כ"ד הוא דזה שופך את יינו ומציל את דבשו וכו' והוא מכלל השבת אבידה דמחייב כל אדם להציל את חבירו מן ההפסד מש"ה המציל את חבירו מן ההפסד לא הוי כפורע חובו שלא מדעתו כיון דמחויב הוא להציל הוי כפורע מדעת דדעת שכינה איכא כמ"ש רש"י בב"ק ך"א הוי כפורע מדעת משא"כ חוב דאינו מחויב לפרוע חובותיו של חבירו הוי כפורע שלא מדעת דפטור דלמה הי' לו לפרוע ולפ"ז נראה דאפי' מציל מן העלילה או מן ההפסד דאינו חייב רק כשלא הי' הבעלים בשעת מעשה אבל אם הי' הבעלים בשעת מעשה פטור מטעם דהי' לו להתנות כמבואר בסי' רמ"ד סעיף ג' דהא דאמר בש"ס בש"ח שהי' לו לקדם ברועים ומקלות דש"ח (בחנם) דאמאי לא יתחייב להציל אפי' בשכר כמו שמחויב לשפוך את יינו להציל דבשו של חבירו נרא' דבאמת חייב רק שאם לא עשה בשכר לא הוי פושע ובש"ך שם יש ט"ס כי ג"פ כתב שם עכו"ם אינו מתרצ' בריצוי בסף וצ"ל רק בריצוי כסף:

ד

הי' בידו משל חבירו. ובתומים הקש' דא"כ מאי מקש' התוס' בב"ק נ"ח בשומר שקידם ברועים ומקלות הא שם הי' בידו משל חבירו. לק"מ דלפי מ"ש שם בעצמו הטעם בשם הגה"מ וז"ל אלו פרע לחברו במשכון של חבירו הי' פטור רק הוא נתן שלו עוד היום הבריר' בידו ליתן לו של חבירו וליקח את שלו וא"כ או חבירו ישלם לו או יעשה חליפין וכו' וזה לא שייך אלא בפורע חוב ולא במציל מן הארי ולא הי' אפשר לו להציל בממון חבירו רק בממון שלו ומכ"ש לפי הטעם שכתב הסמ"ע דפטור מטעם שיעבודא דר"ן דלא שייך במציל מן הארי:

ה

אין חברו חייב לשלם. עסמ"ע ס"ק ו' שכ' דאפי' למ"ד דהפורע חובו של חבירו חייב מ"מ בנתפס על חבירו פטור ודחק עצמו בטעם הדבר. ולפעד"נ הטעם פשוט דהא מבואר בסי' שצ"א בש"ך ס"ק כ' דדוקא ביורד של"ב חייב משום שנתכוין להשביע אבל אם בא ראובן ולקח ממון שמעון והשביח בו נכסי לוי פטור לוי מלשלם ע"ש א"כ לפ"ז הטעם פשוט דבשלמא בפורע חובו של חבירו כיון דמעיקר' הי' הנכסים משועבדים לבע"ח וכיון שפרע החוב סילק השיעבוד מהנכסים והוי כמשביח נכסי חבירו שלא מדעתו וחייבין לשלם משא"כ בתופס על חבירו דמי לראובן שמשביח נכסי שמעון בממון לוי דפטור ואפי' לתי' השני דדוקא בצבע הדין כן משום דלא ניכר השבח מ"מ ה"נ גבי סילק השיעבוד נ"כ אינו ניכר השבח מש"ה פטור אך הא קשיא לי למה נפטר בנתפס על חבירו הא ראובן התופס משמעון בשביל חוב של לוי הוא גזלן גמור ואלו תבע שמעון לראובן קמן בדינא ודאי דחייב להחזיר לשמעון וכיון דלוי חייב לראובן וראובן לשמעון הרי נשתעבד לוי לשמעון מדר"נ ואפי' בבע"ח עכו"ם שייך שיעבודא דר"נ וצ"ל דמיירי שבשעת תפיסה כשתפס ראובן נכסי שמעון בעד לוי תפסו לפרעון ופטר את לוי מחובו ושוב לא שייך שיעבודא דר"נ כמ"ש הש"ך בסי' ס"ו סקנ"ח ולפ"ז אם תפס נכסי שמעון בעד לוי רק למשכון ולא לפירעון חייב לוי לשלם לשמעון מדר"נ וע' בספרי מקור חיים על ה' פסח סי' תמ"א דאם הי' נכסי שמעון ברשות לוי ותפס הבע"ח של לוי חייב לוי לשלם לשמעון וראי' מתפס המלך גרנו בחובו דחייב לעשר:

ו

מלמד. ע' ט"ז שכתב דכל שהעכו"ם הי' יכול לתבוע לשמעון בדיניהם לא שייך הדין דנתפס על חבירו וחייב לשלם:

א

לשלם לו. עבה"ט וע' בתשו' בית אפרים חח"מ סי' ט"ז שנשאל במי שהי' חיייב לאדון א' סך מסויים ועיקל האדון תבואה של הלוה שהי' בשותפות עם איש אחר עד שהוכרח השותף ליתן שט"ח להאדון ע"ס זה והאדון פטר את הלוה הראשון שלא יהי' לו עוד שם תביע' עליו רק על השותף שנכנס תחתיו וכתב וחתם ע"ז ובהגיע הזמ"פ התרה זה השותף בלוה הראשון שלא ישלם להאדון כי הוא כבר מסולק והחוב מוטל עליו ולא השגיח בו והלך ושילם בעצמו החוב ועתה טוען השותף למה פרעת חובי שלא מדעתי כי אני יש לי מלוה על האדון והייתי מסלק חובו בזה ועתה אפשר שלא יבא חובי לידי גוביינא וזה השותף מוחזק בממון שאינו ניכר וידוע לשותפות ונחלקו הדיינים בזה יש מי שרצה לדמות לדין המבואר בסי' קע"ו סמ"ז כו' והשיב נרא' אם האדון פטר את הלוה הראשון בכתב מפורש באופן שלא היה יכולת בידו לחזור עליו כלל פשיטא שאינו מועיל מה שהתחלת החוב נעשה על ידו ודמי כאילו כבר פרע זה וזה האחר הלך ולוה אצלו אלו המעות וזה שהלך ופרע דינו כפורע חובו וש"ח של"מ ואף להסוברים דבעכו"ם לא דיינינן הך דינא היינו דוקא כשטוען שהי' פוטר עצמו בפיוס דברים ואנן סהדי שלא נתרצה כ"א ברצי כסף ואף בזה חילק הש"ך שם (כמבואר לק' סק"ו) משא"כ בזה שיש לו כנגדו ממונא מעליא לסלק חובו. ומי שרצה לדמות לסי' קע"ו כו' לא דמי כלל דהתם מבואר הטעם שאינו מחויב להקניט השר שלו לגבות חובו של ראובן אבל בנ"ד אף אם זה יברר שהי' השר עושה עמו רעה אם לא היה פורע לו אין זה רק כאילו מעליל עליו שא"י להציל עצמו בממון חבירו וכו' ולא מבעיא אם הדבר ברור שזה יש לו כנגד החוב ביד האדון דאין כאן חוב מעיקרא ומה שנתן זה משלו נתן והגיעו אלא אפי' אין הענין ברור מ"מ טענתו טענה שהי' יכול לפטור עצמו שיצא זה בזה כו' ונראה דאפי' אם כששילם זה החוב להאדון קיבל השט"ח של זה מ"מ הרי דעת השארית יוסף דאף בכה"ג כשפורע שלא ברשות ישראל יש לדין פורע חובו ש"ח של"מ ופטור ואף הסמ"ע והש"ך ר"ס קכ"ח אין חולקים בזה דדוקא כשלקח השט"ח מתחלה בתורת קנין והמלוה נתן לו את כחו אבל אם לא נתן לו בתורת קנין רק בתורת תשלומין עו"א מכי מטא זוזי לידיה אסתליק ליה וחוב על ישראל אין כאן כלל ומכ"ש בזה שטוען כי השט"ח פרוע מחמת החוב שבידו כנגדו שאפי' בישראל שמכר שט"ח והלוה טוען פרוע א"י לגבות בלא שבועת המוכר וכיון דהאי לאו בר שבועה הוא הרי הניח זה מעותיו על קרן הצבי וזה פטור לגמרי עכ"ד. ושם בסי' י"ט במי שקנה בית ואדון א' הי"ל חוב על הבית והתנה הקונה שיעכב סך מה עד שיסתלק האדון ואח"כ מת המוכר והקונה הלך וקנה השט"ח מהאדון בסך מה ומעכב ת"י המעות היורשים טוענים שהם לא רצו ליתן להאדון סך זה רק פחות מזה והשיב נלע"ד שהדין עם הקונה כיון שבשעת המכירה עשו מעמד שיעוכב הסך תחת ידו עד שיסתלק האדון בשט"ח שלו והרי לא נסתלק האדון כ"א בסך זה שנתן לו כו' ואף אם יטענו היורשים שזה גרם להם היזק שהי' אפשר להם לסלק החוב בפחות מזה מ"מ כיון שא"א להם לברר דבר זה שהי' האדון מתרצה אין יכולים להוציא מידו בטענה זו כו' וגם אין זה דומה לפורע שט"ח של חבירו כיון שבקנין בא לידו ע"ש:

ב

הפודה חבירו כו'. ע' בס' שב יעקב חח"מ סי' כ"ד:

ג

בגלל חבירו. ע' בה"ט וע' בת' ח"נ סי' ס"ח אודות שר א' שקנה סוסים מראובן גם משמעון ושמעון הטע' את השר במכרו לו סוס א' שהיו בו מומין המבטלין את המקח ואחר ימים נודע המומין להשר והחזיר את הסוס לראובן ילקח ממנו הדמים ועתה תובע ראובן לשמעון באמרו כיון שהסוס הוא שלך ואתה חייב להחזיר להשר דמי הסוס והשר שלא כדין לקח ממני דמי הסוס החזיר לי הדמים. ושמעון אומר לאו בע"ד דידי את. והשיב דפשיט שאין לראובן על שמעון כלום דתלמוד ערוך הוא בידינו אין אדם נתפס על חבירו כ"א במס כו' וברור הוא שאפי' היה חבירו חייב להעכו"ם אין עליו לשלם לזה הנתפס בשבילו שהרי בגלגולת ומס ותשור' חבירו חייב לשלם ואפ"ה דוקא בנתפס מכח המלך הוא דחבירו חייב לשלם אבל באינש דעלמא לא כו' ואין לדמות זה לההיא דנתחלפו כליו בבית האבל או בבית המשתה דלא ישתמש דהתם הכלים של ראובן בכל מקום שהם הם שלו כו' ואף אם הי' נידון כזה במושל ושליט על שניהם נלע"ד דזה בכלל אין אדם נתפס על חבירו שהרי אין זה מחוקי המושל ודינו שוה לכל שאר אדם ולא שאני לן בין החזירו בטעות או בידיע' בכ"מ אין אדם נתפס על חבירו באופן ששמעון פטור מלשלם לראובן אמנם הרשות ביד ראובן להגיד להשר שהסוס הוא של שמעון שהרי אין כאן שום גזלה לשמעון שהרי מן הדין הוא חייב להחזיר להשר דמי הסוס ע"ש וע' בס' שער משפט סק"ג:

ד

אין חבירו חייב לשלם. ע' בנה"מ שכתב דאם תפס נכסי שמעון בעד לוי רק למשכון ולא לפרעון חייב לוי לשלם לשמעון מדר' נתן וע' בספרי מקור חיים ה' פסח סי' תמ"א דאם היו נכסי שמעון ברשות לוי ותפס הבע"ח של לוי חייב לוי לשלם לשמעון וראיה מתפס המלך גרנו בחובו דחייב לעשר (כדאי' בחולין קל"א ע"א) עכ"ד. וע' בס' מעין גנים שהקשה ע"ז דהש"ס הנ"ל מיירי ע"כ רק לצאת י"ש דבדיני אדם ודאי פטור שם בלא"ה דה"ל ממון שאין לו תובעים כו' וא"כ אין ראיה משם להתחייב מדינא אם תפס האנס נכסי חבירו בבית בע"ח דהא שם במתנות כהונה מיירי ולא הוי נמי החיוב מדינא רק לצאת י"ש וצ"ע ע"ש וע' בת' מהרי"ט ח"א סי' קכ"ד ובס' ש"מ סק"ג:

ה

מיהו פרנסי הקהל כו'. ע' בת' בית אפרים חח"מ סי' י"ז ת' מדודי הגאון מו' סענדר ז"ל אודות קהל א' שלוו מעות כדי ליתן להשר והמלוה היה יודע מזה וחתמו (ראשי הקהל) כולם על השטר ועתה בא הבע"ח ותבע לאיש א' שכבר עקר דירתו משם אלא שהוא מן החתומים מה דינו אם יכול לתבוע כולו מאיש הזה. והשיב זה פשוט דאם מבואר בשטר רצה מזה גובה ורמ"ג כנהוג כעת דיכול לתבוע מזה הכל אמנם אם לא נכתב רמ"ג יש חילוק דאם לא נכתב אצל חתימתן עבור הקהל אזי יש להחתומים דין שנים שלוו שהם ערבים אבל לא קבלנין כמבואר בש"ע סי' ע"ז ואינו יכול לדחותו רק ליתר החתומין (ואם הם אלמים מבואר דינו בסי' קכ"ט ס"י) אבל לא לכל בני העיר וזה מעשים בכל יום שהקהל צריכים למעות ואין מוצאים מי שילוה להם באופן שיהא שיעבודו על קופת הקהל נותנים ראשי הקהל להמלוה סתם ממרני בחתימתם בכדי שיוכל לתבוע מעותיו מהחתומים לבד אולם אם מבואר אצל החתימה עבור הקהל אז הם רק כשלוחי בני העיר ואינו יכול לתבוע ממנו כלל אלא דאם זה האיש הי' עדיין דר שם והוא מפורעי המס אכתי לא גרע משנים שלוו שגם הוא הי' שותף בהלואה עכ"פ כו' אבל אם אינו דר שם ואינו עתה מפורעי המס ופרעון חובות כפי המנהג א"כ אינו יכול לתובעו כלל כי אין דינו כשותף כלל שהרי מבואר בסי' קס"ג דלענין פרעון חוב הולכין אחר שעת הגביי' או הערכ' לשיטת הט"ז (הובא בבה"ט שם סקי"ז) וא"כ כיון שהוא אינו מפורעי המס עכשיו א"כ לא נשתעבד כלל כי לא נשתעבד להמלוה תחלה רק אותו שיהי' מפורעי המס בשעת גבי' כללא דמלתא לדעתי אם לא נכתב רמ"ג ואצל החתימ' כתוב עבור הקהל והוא עכשיו אינו דר שם ואינו חייב מדינא לפרוע מס ופרעון חוב כפי המנהג אזי אין עליו תביעה מזה השטר עכ"ד ע"ש:

ו

מכח מלוה. עבה"ט עד אבל בת' ד"ר ומהרש"ך כתבו דזכ' השליח בדמי המכס כו' ולע"ד צ"ע וע' בנ"צ מ"ש בזה:

א

[הגה] וכן ראוי להורות. נ"ב ע' ת' שארית יוסף סי' ל"ב:

ב

[הגה] הוצרך להתפשר. נ"ב ע' ת' שער אפרים סי' קנ"ב:

ג

[ש"ך אות יז] עכ"ל ומביאו. נ"ב ע' ת' הראנ"ח ח"ב סי' צ"ה:

א

ואפי' הי' עליו משכון כו'. עיין מה שהעליתי לקמן סוף ס"ק ה' דבהי' בידו משכון הוי ספיקא דדינא והממע"ה ואי תפס לא מפקי' מיניה:

א

אין הלוה חייב לשלם כו'. כתב הסמ"ע וז"ל ול"ד למוכר שט"ח דחבירו יכול לגבותו מהלוה דשאני התם דמוכר השט"ח בכתיב' ומסירה ומעמיד לוקח השטר במקומו לגבות מלוה שלו מה שאין כאן דמיירי שפרע חובו של חברו ואינו לוקח כח ורשות מקודם לכן מהמלוה וק"ל וזהו דלא כיו"ש בשארית יוסף בתשובתו סימן נ"ח דדימה את שניהן להדדי ודו"ק ע"ש עכ"ל ולפעד"נ דשלא כדת השיג על הש"י בזה בעובדא דש"י לא הי' כתיבה ומכירה רק שעכו"ם מכר שט"ח של ישראל בלא כתיבה ומסירה כדמוכח להדיא בלשון השאלה שם שלא הוזכר שם שהיה כתיבה ומסירה וגם איתא שם וז"ל וזה משיב איני חייב לך כלום כי לאו בעל דברים דידי את ואי היה לו כתיבה ומסירה לא שייך לומר לאו בדד"א ועוד דבשארית יוסף שם כתב וז"ל אע"ג שכתב בעל נ"י בפ' מי שמת עכו"ם שמכר שט"ח לישראל כיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו בדיניהם דיינינ' לי' אם חזר ומחלו אינו מחול וכן כל שנותן בדיניהם אפי' בלא כתיבה ומסיר' משלם ע"כ וכ"כ גיסי כמהר"ר משה ובהג"ה ש"ע סי' ס"ו סעיף כ"ה י"ל ששם מדבר בענין שהישראל הרשהו לקנות ואינו משמיענו אלא שקנייתו קנין אבל מאן לימא לן כשפורע חובו שלא ברשות ישראל שלא יהא בכלל פורע חובו שהוא פטור עכ"ל. ואם איתא ה"ל להקשות מש"ס וכל הפוסקים מהכלל דמכירות שטרות אלא ודאי דלא עלה על דעתו לדמות מכירות שטרות בכתיבה ומסיר' לפורע חובו שלא מדעתו רק שבא להקשות מהנ"י ומהרמ"א דבדיני עכו"ם א"צ כתיבה ומסירה ואם כן השארית יוסף מודה להסמ"ע לדינא ואין כאן השגה כנלפע"ד ברור:

ב

ומ"מ מה שנרא' מהשארית יוסף דגבי עכו"ם בעינן שיפרע מדעתו כשלא נתן לו העכו"ם כתיבה ומסירה אינו מוכרח ופשט דברי הנ"י ומהרמ"א משמע דגבי עכו"ם בלא כתיבה ומסירה דינו כמו גבי ישראל בכתיבה ומסירה וכן משמע להדיא בתשובת מהר"מ מלובלין סי' כ"ב ע"ש וכן נראה עיקר:

א

ואפילו אם היה המלוה דוחקו לפרוע כו'. גם דין זה אף ע"פ שכתבו המחבר בפשיטות ולא הביא בב"י שום מחלוקת בדבר לפע"ד הרבה חולקים בדין זה ונלפע"ד דהוי ספיקא דדינא וכמו שאבאר. שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגה' מיי' שהביאו הירושלמי השמיטו בעל חוב דוחק וכן השלטי גבורים בשם ריא"ז ואע"ג שהיה אפשר לומר שסמכו עצמם אמה שכתבו סתמא מ"מ אין זה עיקר לפע"ד דכיון דבירושלמי פלפלו בזה ה"ל לכתוב האי דינא בפי' אלא נראה דסבירא להו דבע"ח דוחק צריך לשלם והיינו משום דכיון דהירושלמי הוציא כן ממשנה דשוקל שקלו ואי לא שקיל ממשכנין אלמא דלא ס"ל להירושלמי דאפשר לאוקמא באבוד וגבוי וא"כ כיון דבש"ס דילן דכתובות מוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא דירושלמי ממתני' וכדאיתא בתו' בשם ר"ת וממילא לא קי"ל הכי (שוב מצאתי בסוף ספר גדולי תרומה שכתב דלא ס"ל להרי"ף והרמב"ם כהירושלמי בבעל חוב דוחק ע"ש):

ב

ותו נראה דמסקנת הירושלמי גופי' דבע"ח דוחק חייב לשלם דהכי גרסינן בירושלמי בנדרים פרק אין בין המודר עד כדון בבע"ח שאינו דוחק בבע"ח דוחק נשמענה מן הדא תדע לך שהוא כן דתנינן ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדות חטאות ואשמות בשלא נכנס לידיו כלום וכאן בשלא נכנס לידיו כלום ע"כ ונראה דה"פ דתנן בפ' אין בין המודר בהך מתני' דשוקל שקלו דהכהן שהדירו יכול להקריב עליו קינין כו' ומשמע ליה להירושלמי דמקריב משלו והתם אי לא הוי בעל בית מקריב ודאי היו ממשכנים אותו דכיון דשל גבוה הוא למאן פייס ומשני מי סברת דהתם מיירי בשלא נכנס לידו של כהן אלא איכא לפרושי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו מיד הכהן ותו לא מחייב בע"ה והיינו כדמוקי בש"ס דילן באבוד וגבוי וכמו שפירשו התוס' שגבה ונאבד מיד השליח דתו לא מחייב באחריותו וכאן כשלא נכנס לידיו כלום כלומר וכאן הרי לא נתן להפורע כבר מעות לשלם וא"כ י"ל דבע"ח דוחק חייב לשלם כן נלפע"ד שיטת הירושלמי והשתא מוכח מהירושלמי דאף בשוקל שקלו אפשר לאוקמי בנכנס לתוך ידיו דהיינו באבוד וגבוי דאל"כ אמאי לא פשיט משוקל שקלו ואפי' לפי גי' הירושלמי דכתובות דמייתי מעיקרא ראיה משוקל שקלו מ"מ משמע דלמסקנ' הירו' דהתם דמסיק נמי בשנכנס לידו כלום (ע"ש שיש ט"ס וצריך להגיה כמו דאיתא בנדרים) דאהך דשוקל שקלו נמי קאי חדא דהא ודאי כי היכי דאיכא לאוקמי הך דקינין בנכנס לתוך ידיו כלום ה"נ איכא לאוקמי הך דשוקל שקלו. ועוד דאל"כ למאי נ"מ הדר ומייתי ראי' מקינין ודחי לה כיון דמ"מ איפשטא לה משוקל שקלו אלא ודאי האי דיחוי בנכנס לתוך ידיו כלום אכולהו קאי ור"ל דמשוקל שקלו נמי לא מוכח מידי וכדפי' ועל כן בנדרים לא מייתי בירושלמי הך דשוקל שקלו משום דשוקל שקלו ומקריב קינין חדא ראי' היא. ודוחק לומר שט"ס הוא בירושלמי בנדרים דודאי קשה לומר שחסר ראיה גמורה ופלפול שלם. ועוד שכבר הוכחתי דאפי' לגירסת הירושלמי דכתובות הפי' כן דהירושלמי דאי דהך דשוקל שקלו והך דמקריב קינין מיירי שנכנס לידו כלום כלומר באבוד וגבוי אבל הך דפורע אי אפשר לאוקמי באבוד וגבוי כלומר שנתן לו כבר לפרוע ונאבד ממנו דא"כ קשיא ממ"נ אי הלוה חייב באחריות המעות הדרא קושיא לדוכתא אמאי פורע חובו ואי השליח חייב באחריות פשיטא אבל בשוקל שקלו אשמועי' דאע"ג דמצוה קעביד ויש לו חלק בקרבנות צבור שרי וכדקאמר בש"ס דילן ע"ש כן נלפע"ד דעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגהת מיימוני וש"ג בשם ריא"ז שהשמיטו הך דבע"ח דוחק בירושלמי:

ג

וא"כ לענין דינא נלפע"ד דבבע"ח הוי ספיקא דדינא דאף ע"ג דלקמן ס"ק ה' הבאתי יותר מל' פוסקים דס"ל פורע חובו שלא מדעתו פטור היינו בסתם חוב אבל בבע"ח דוחק לא אשכחן הכי זולתי מקצת פוסקים הוא שפסקו כן וא"כ הא ר"ח ורבינו תם והרא"ש והבית חדש והסמ"ע דפסקו בלאו הכי דחייב וא"כ בבע"ח דוחק איכא נמי הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגה' מיי' וש"ג בשם ריא"ז וא"כ בהאי דינא אדרב' רבו המחייבים. ועוד דבסתם פורע חובו היא דנראה עיקר כהפוסקים הפוטרים משום דכן נראה בש"ס דילן ובירושלמי וכמש"ל משא"כ בבע"ח דוחק וכמ"ש. וא"כ עכ"פ נראה דהוי ספיקא דדינא דהיינו אי תפס הפורע בבע"ח דוחק לא מפקינן מיניה:

א

"אמרי' דהי' הלוה מפייס כו'. טעם זה קאי אדלעיל בפורע חובו שלא מדעתו אבל במלוה דוחק לא שייך האי טעמא אלא טעם אחר כדאיתא בתוס' בפ' הכונס שהייתי מוצא אוהבים שהיו פורעים עבורי שהוא מעין טעם זה וכמ"ש לקמן ס"ק ו' בשם תשו' מיי' ע"ש והמחבר קיצר בדבר:

א

וכן נ"ל עיקר כו'. כתב הסמ"ע וז"ל ומ"ש מור"ם שנ"ל כן עיקר בד"מ כ"כ ומטעם שכתב הב"י שהשיג על הטור במ"ש בשם הרא"ש דס"ל כר"ת והוא הביא ראי' דלא ס"ל כותי' ולפי מ"ש בדריש' והוכחתי דהדין עם הטור דהרא"ש ס"ל כר"ת נלע"ד דהלכת' כותייהו והן דעת החולקי' ובפרט מאחר שמהרי"ו שהי' בתראי ג"כ פסק כותייהו וק"ל עכ"ל וכה"ג כ' הב"ח דדעת הרא"ש כר"ת והלכך ה"ל ספיקא דדינא והמע"ה ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה ע"ש ולפעד"נ דהפסיד מעותיו וכמו שכ' המחבר ואפי' תפס הפורע מפקי' מיניה לפי שכן נראה עיקר בש"ס דילן וגם אביא בסמוך יותר משלשים פוסקים דסברי כן וא"כ פשיטא דהחולק בטל בשלשים וגם בירושלמי מפורש כן וכן פירש"י בש"ס וכ"פ הרי"ף והרמב"ם פרק כ"ו מה' מלוה וה' המגיד והמגדל עוז שם וכן דעת הגה"מ שם וכן דעת ר"י וריב"א בעלי התו' כמבואר בתוס' ושאר פוסקים וכן דעת בעל העיטור באות כתובה דף ע"ט סוף ע"ב וכן דעת המרדכי ואגודה פרק הכונס ופ' הגוזל ופ' שני דייני גזירות וכן דעת הר"ן וכן דעת הנ"י פר' הכונס וכן מוכח להדיא דעת הנ"י והריטב"א שהביא הב"י לקמן סי' קכ"ט סעיף ז' וכ"ד ר' ירוחם נתיב ה' וכן נראה דעת הראב"ד בהשגות שם וכן מוכח דעת בעל התרומות מדפסיק גבי ערב שפרע למלוה שלא מדעת הלוה בשער ל"ה ושער מ"ד דהפסיד מעותיו מטעם פורע חובו שלא מדעתו וכ"פ הבעה"ת להדיא בסוף ספרו ע"ש. וכן מוכח להדיא דעת הרמב"ן שהביא הבעה"ת שער ס"ז סוף ח"ב והעתיקו הב"י בס"ס ק"ה ע"ש. וכ"ד ראב"ן ס"פ שני דייני גזירות וכ"ד הסמ"ג עשין צ"ד דף קע"ט ע"ד וכ"ד מהר"מ וכדאי' במרדכי פ' הכונס ובהגה' מיי' שם ובתשו' מהרי"ו (דפוס הענאוי') סי' פ"ב והוא בתשו' מהר"מ דפוס פראג סי' ל"ט וסי' תתקצ"ב וכן מוכח דעת הרשב"א בתשובה שהביא ב"י סי' זה וסי' קס"ג וס"ס קע"ז וכ"פ בהגה' אשרי פר' הכונס בשם מהרי"ח ופ' שור שנגח ארבעה וחמשה בשם א"ז וכ"פ בשלטי גבורים פ' ב' דייני גזירות וכ"ד המחבר והרב וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' רכ"א וכ"כ בתשו' מהרשד"ם סי' קי"ח וכ"פ בתשו' שחרית יוסף סי' נ"ח וכ"פ בתשו' מנחם עזרי' ספ"ו וכ"פ מהרש"ל פ' הכונס סי' י"ג וכן דעת מהר"מ מלובלין בתשו' סי' כ"ב:

ב

ומ"ש הסמ"ע לפסוק כר"ת כיון דהרא"ש ומהרי"ו ס"ל הכי לא נהירא לפע"ד דאפי' יסברו הרא"ש ומהרי"ו כן יחידי' הם נגד כל הנך רבוותא יותר משלשים פוסקים ובפרט שבירושלמי מפרש דלא כר"ת ומ"ש ר"ת דש"ס דילן חולק אירושלמי ליתא אלא אררבא ש"ס דילן סובר כהירושלמי בהא וכדאי' בהר"ן ועוד שנראה עיקר כמ"ש הב"י דגם דעת הרא"ש כפירש"י וסייעתו. וכן מוכח להדיא בתשובת הרא"ש כלל ע"ד סי' ה' שהבאתי לעיל סי' ע"ז ס"ק ה' וכן נראה דעת הרא"ש פ' הכונס וכן מוכח עוד ממ"ש הרא"ש פ' חזקת הבתים סי' י"ד גבי ההוא ערב' דפרע למלוה דמיירי שהיה ערב קבלן משמע דאל"כ לא היה הלוה חייב לפרוע כיון שפרע לו שלא מדעתו ע"ש ודו"ק:

ג

וגם מהרי"ו לא פסק להדיא כר"ת רק ז"ל בסי' קס"ז ואל תשיבני שמקצת רבותינו פסקו הפורע חוב חברו דפטור מלשלם לו היינו משום שלא הי' ביד הפורע כלום משל הלוה מסתמא אמדו רבנן דעתיה שהיה בדעתו (בידו) לפטרו אבל הכא בנדון דידן כיון שהיה ביד לאה משל רחל סתמ' דמילתא דדעתה לפרוע ממה שבידה מממון רחל ועוד הא פליגי ר"ת ור"ח וס"ל הפורע חוב חברו דצריך לשלם לו באשרי פ' שני דייני גזירות עכ"ל ולא בא לו' דקי"ל כר"ת ור"ח אלא ה"ק כיון דפליגי ראוי לצרף דעתם לנדון זה שהיה בידה משל רחל או אפשר שכוונתו שכיון שהיא מוחזקת יכולה לומר קים לי כר"ת ור"ח כשאר ספיקא דדינא. מיהו לדידן לא הוי ספיקא כלל והעיקר דהפסיד מעותיו ואפי' תפס מפקינן מיניה אלא דהיכא דהי' ממון של הלוה בידו בתחל' בשעה שפרע לא הפסיד מעותיו מטעמא קמא דמהרי"ו וכמ"ש לקמן.

ד

מיהו היכא דהיה עליו משכון ונטלו זה שפרע נלפע"ד דהוי ספיקא דדינא ואם המשכון ביד הפורע לא מפקי' מיני' דאע"ג דבירושלמי ורי"ף ורמב"ם ושאר מחברים מפורש דאפי' במשכון הפסיד מעותיו מ"מ כיון דר"ת ור"ח ס"ל דאפי' בלא משכון לא הפסיד מעותיו וכן נראה דעת הטור וכ"ד הסמ"ע וגם הב"ח פסק דאפילו בלא משכון הוי ספיקא דדינ' וגם מהרי"ו משמע דמספקא ליה מיה' וכמ"ש בסמוך וגם בתשובות מהר"י ן' לב ספר שני ס"ס נ"ז פסק דהיכ' שהוא מוחזק מצי למימר קים לי כר"ת א"כ פשיטא דבמשכון מצי המוחזק לומר קים לי כר"ת וסייעתו כיון דלא איתפרש בש"ס דילן או בשאר פוסקים דגם במשכון הדין כן וכן פסק בתשובת מהר"ר שלמה כהן ספר שלישי סימן ק"ז דיכול הפורע להחזיק במשכון ולומר קים לי כר"ח ור"ת ע"ש. ואע"ג דכתבתי דלא קי"ל כר"ח ור"ת אפילו תפס היינו משום דבש"ס דילן לא נראה כותייהו וגם כל הנך רבוותא טובי שהבאתי פליגי עלייהו אבל במשכון לא הוזכר בש"ס דילן והנך רבוותא מידי ויכול להיות דש"ס דילן וכל הנך רבוותא מודים במשכון דלא הפסיד מעותיו הלכך נהי דבירושלמי ורי"ף ורמב"ם וסייעתם מבואר דאף במשכון דינא הכי מ"מ ר"ת ור"ח וסייעתו שהבאתי לעיל לא ה"ל יחידאי לגבייהו ויכול המוחזק לומר קים לי כותייהו כן נ"ל להורות):

א

וי"א דוקא כשפורע לישראל כו' עד וכן ראוי להורות. דברי הר"ב תמוהים לפע"ד בזה שהבין מתשו' מהרי"ל סי' פ"ב דבר שאינו וגם הוא נגד הרבה פוסקי' והדין ברור דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם וכמו שאבאר. שבמרדכי פרק הכונס בתשו' מהר"מ מוכח להדי' דאפי' בע"ח עכו"ם הפסיד מעותיו ותלה שם הכל בחייב כדין או שלא כדין (וכן הוא בקצרה במרדכי והגהת אשר"י פרק שני דייני גזירות) והיא בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' ל"ט והכי מוכח ג"כ בתשובת מהרי"ל סי' פ"ב וכן פירש להדי' בתשובת שארית יוסף סימן נ"ח דברי תשובת מהרי"ל ופסק כן בפשיטות דאפי' בעל חוב עכו"ם הפסיד מעותיו והוא אמת בלי ספק דמי גרע בע"ח עכו"ם מבע"ח דוחק ודלא כתשובת מהרשד"ם (סי' קכ"ו וסי' קל"ה וסי' תי"ח) שהבין מהמ"כ שהביא ב"י כמו שהבין הרב ע"ש שכל דבריו מגומגמים ועוד דהא בירושלמי מביא ראיה משוקל שקלו דממשכנין והתם לא שייך מפייסינ' הוה ומחיל לי דגבי הקדש למאן מפייס ומאן מחיל אלא ודאי כמ"ש התו' פר' הכונס דף נ"ח ע"א דגבי בע"ח דוחק הטעם דאוהבים היו פורעים עבורו וזה שייך ג"כ בבע"ח עכו"ם. ועוד דבתשו' מהרי"ל שם כתב וז"ל אלא שהעכו"ם נצחם בזה שלא באו להשיב והיינו גזלה פשיטא שאין אוהבו פורע בעבורו כדחילק מהר"מ על הפודים את השבויים כו' והיינו תשובת מהר"מ שבסי' ל"ט ובמרדכי ובתשובת מיי' שאביא לקמן איתא שם להדי' כן על הפודים את השבויים כו' וכן מוכח להדיא מדברי מהרי"ק שורש קנ"ה ומביאו ב"י בסי' זה בקצרה (וגם במרדכי והגהת אשרי פרק שני דייני גזירות דכתבו גזלן עכו"ם אינו מתרצה רק בריצוי כסף אין כוונתם לומר דעכו"ם אינו מתרצה רק בריצוי כסף אלא כוונתם לומר דגזלן אינו מתרצה רק בריצוי כסף תדע שהרי שם הם דברי מהר"מ בהך תשוב' דפודין את השבויי' אלא שקצרו דבריו וכוונתו לומר דגבי גזלן אין שייך אוהבים פורעים ולא מפייסינ' הוינ' ליה) וז"ל תשו' מיי' לספר נזיקין סי' י"ז בתשובה דפודין את השבויי' כו' ואותן שאומרי' ששמעון לא יתן כלום מדמי פדיונו דדמי לפורע חובו ומבריח ארי בעלמא הוא כדאמר בירושלמי אפי' בבע"ח דוחק הא ליתא דמבריח ארי לא שייך אלא היכא שמציל מן הצער ולא מן ההפסד אבל היכא שמצילו מן ההפסד לא הוי מבריח ארי ומשלם לו ואע"ג דההיא דפורע חובו מצילו מן ההפסד ואפ"ה קרי ליה מבריח ארי שאני התם כיון דמן הדין היה חייב הלוה לפרוע למלוה לא קרי ליה הפסד כן פירש"י וא"כ בנדון זה דהצילו מן ההפסד חייב לפרוע לו שהרי היהודי לא נתחייב להגמון כלום מן הדין ואפי' לפי תירוץ שני שתירץ ר"י דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי ואפי' בבע"ח דוחק משום שיכול לומר הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעי' עבורי דהיינו מעין אותם טעמים כי יש אהובים שמרחמי' על אוהבם להצילם מן הצער הזה מ"מ בנדון זה חייב שהרי צ"ל דלא שייך האי טעמא אלא בחוב שנתחייב אוהבם מן הדין אבל בזה בעלילה ובאנפרות וגזל לא שייך האי טעמא עכ"ל הרי מבואר להדיא משום דההגמון בא שלא כדין הא לאו הכי הפסיד מעותיו וכן הוא בהדיא בתשובת מהר"א ן' ששון סי' ע"ו ע"ש שביאר יותר הדבר והכי מוכח נמי ממה שפסק מהרי"ו סי' קס"ו דחייב מכח שיש של חברו בידו ולא חייבו מטעם דמשלם לעכו"ם אלא ודאי כיון דהיה חייב לו כדין וכדאיתא התם במהרי"ו להדיא דהיה חייב לשלם לעכו"ם מן הדין אין חילוק בין ישראל לעכו"ם והכי מוכח נמי מתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' זה בנאמני הקהל שלוו מהעכו"ם אלף דינרים כו' דכתב אין זה כפורע חובו שלא מדעתו שזה מוכרח לפרוע מחמתו ומחמת כל הקהל דכשותפים הם כו' משמע הא לאו הכי הוי פורע חובו שלא מדעתו אעפ"י שהיה הבע"ח עכו"ם וזה ברור ודברי הר"ב צל"ע. וא"כ לפי מה שהעליתי לעיל ס"ק ג' דבבע"ח דוחק הוי ספיקא דדינא ה"ה בב"ח עכו"ם דהוי ספיקא דדינא ואפשר דאפילו מאן דפליג בבע"ח דוחק מודה בב"ח עכו"ם דהפסיד מעותיו ודוק:

א

וכל שכן אם פדה כו'. ולפי מה שהוכחתי בסמוך דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם א"כ גם בפדה משכונו מעכו"ם אין חילוק והוי ספיקא דדינא וכמו שהעליתי בסוף ס"ק ה' בפדה משכונו מן הישראל ע"ש (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' צ"ט):

א

אבל אם היה בידו משל חברו כו'. בתשו' מהר"מ מלובלין סי' כ"ב גמגם בדבר זה וכתב דברי מהרי"ו צריכים ישוב דלפי טעם הירושל' דמפייסינ' הוינא לי' ומחיל לי משמע דאפי' יש בידו משל חבירו הפסיד מעותיו ולפענ"דנ דדינו של מהרי"ו אמת וכדמשמע בתו' פ' הכונס ופוסקים דעיקר טעמא דהפסיד מעותיו משום דהוי כמבריח ארי מנכסי חברו אע"ג דאית ליה פסידא דכיון דמבריח מדעתו אמדוהו רבנן דעתיה דמסתמא לשם מצוה קעביד כמו שפירש"י ודעתו לפטרו ואם כן כיון דשל חברו בידו מסתמא אין דעתו לפוטרו ולא הוי מבריח ארי ולא הוי מצי למימר מפייסינ' הוינא ליה ומחיל לי כיון דאית ליה פסידא:

ב

ועוד נלפע"ד ראייה לדין זה ממ"ש הגהות מרדכי סוף כתובות והר"ב בהג"ה בא"ע סי' ע' ס"ח דאפי' בין אשת חברו ושל חבירו בידו מנכה ממה שבידו ע"ש ודלא כמהר"א ן' ששון בתשובה סי' ע"ו שהאריך להסתפק בדין זה שיש בידו משל חברו ואישתמיטתיה תשו' מהרי"ו והגהות מרדכי הנ"ל ע"ש בהגה' מרדכי שיש שם קצת טעות סופר ואע"פ שלפי מה שהגיהו מהר"מ מטיקאטין ובעל גדולות מרדכי בהגה' מרדכי שם לא מוכח מידי מ"מ המדקדק היטב שם יראה שאין הגהתם נכונה אלא כך צ"ל אפי' חמיו אינו חייב לו רק תופס פקדונו וכ"פ מהר"ר עובדי' ספורנו בתשו' מנחם עזרי' סי' פ' ריש דף פ"ב ובסמ"ע ס"ק ה' הביא ג"כ ראיה לדינו של מהרי"ו מלעיל ס"ס ק"ה שכתב ואם מסרו הנפקד ליד מלוה פטור כו' וכ"כ בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ע"ו שמדברי הרמב"ן וב"י דס ס [הנ"ל] מוכח דאם הי' של חבירו בידו לא הפסיד מעותיו ולפע"ד אין משם ראיה דהתם שאני דמה שהיה בידו משל חבירו אותו דבר בעצמו נתן להמלוה משא"כ הכא דפרע משלו אבל מהגה' מרדכי שהבאתי יש ראיה נכונה:

ג

וכל זה כתבתי לדעת מהרי"ו והנמשכי' אחריו אבל לפי מה שהוכחתי לעיל סי' פ"ו סעיף ב' ס"ק ה' באריכות מן הש"ס ופוסקים דשעבודא דר' נתן מדאורייתא הוא אפי' אית ליה נכסי רק דאין מוציאין מן הלוה בעל כרחו בדאית ליה נכסי כשאינו רוצה לשלם משום פסידא דיליה ואם הוא רוצה לשלם מוציאין ממנו מדר' נתן אם כן אין צריך לכל זה ופשיטא דהכא דינו של מהרי"ו והר"ב אמת בלאו הכי מטעמא דר' נתן וכן משמע בהגה' אשר"י מאור זרוע פ' שור שנגח ד' וה' ע"ש וכן בהגה' מרדכי בסוף כתובות שם וכ"כ הטעם משום דחייב מדר' נתן והיינו כמ"ש דהך דר' נתן היינו אפי' אית ליה נכסי כן נ"ל ברור ולחנם נבוכו מהרי"ו והר"ב ושאר אחרונים בדין זה:

א

וי"א דאפי' נתן משכון שלו בשביל חבירו הואיל ואם רצה היה יכול לתת ממון או משכון של חבירו וכן הוא בעיר שושן ודבר זה הוציא הר"ב בד"מ מהגה' מרדכי פ"ג דבתרא ולפע"ד צ"ע דבהגה' מרדכי שם מיירי שאם לא נתן משכון שלו היו נוטלים האנסים של חבירו בחזקה וכדלעיל ס"ס קכ"ו משא"כ הכא וא"כ יכול לומר דדוקא כשהיה פורע ממש מה שעשה עשה משא"כ כשנתן משכון ולא פרע עדיין וצ"ע. ולפי מ"ש בסמוך דשעבודא דר"נ שייך אפי' אית ליה נכסי אם כן לא נ"מ בזה ואפי' לא נתן לו משכון עדיין הרשות בידו לפרוע לו וכמ"ש לעיל ס"ס ק"ה בשם חידושי רשב"א בפ' שור שנגח ד' וה' ע"ש וכן עיקר:

א

אין חבירו חייב לשלם כו' אע"פ שחבירו חייב להם כן הוא במרדכי פרק הגוזל בתרא וכן מוכח בתשובות רשב"א שהביא ב"י סי' קס"ג מחו' ט':

א

מלמד שהי' כו'. דין זה אינו נראה לפע"ד כיון דמיירי שהמלמד הפסיד משכנות העכו"ם וחייב ע"פ הדין וכדמשמע בהגהת מרדכי שממנו מקור דין זה וגם מדברי הרב משמע כן וכן משמע בסמ"ע ס"ק ח' להדיא א"כ למה לא יעכב משל המלמד מחמת מה שהוצרך לשלם עבורו ואפי' למאן דס"ל פורע חובו של חברו אפי' לעכו"ם פטור וכן למאן דס"ל דמי שנתפס על חברו אפי' חייב חברו מן הדין לשלם פטור מלשלם שאני הכא שנתחייב חברו מחמת שזה היה בביתו א"כ ע"י שהיה בביתו נתחייב והוא חייב באמת והוצרך זה לשלם עבורו נראה דחייב לשלם לו ויכול לעכב מה שבידו. ומה שהוציא הרב כן מהגהת מרדכי סוף בבא בתרא בשם תשובת מהר"מ נלפע"ד דאין הפי' בהגהת מרדכי שם כן ואדרבא משמע שם איפכא ע"ש ותראה שיש קצת ט"ס ור"ל שרצה לעכב ממון שהיה למלמד אצל בעה"ב אחר ופסק מהר"מ דאינו יכול עד שיודיע למלמד תחלה והיינו דמייתי שם ראיה מנכסי דאינש אינון ערבין ואין נפרעים מן הערב תחלה ע"ש ואי כהבנת הר"ב מה ענין נכסי דאינש אינון ערבין ואין נפרעים מהערב תחלה לכאן. וכן הוא להדיא בתשו' מהר"ם דפוס פראג סימן ל"ז ומייתי לה המרדכי (והגהת אשר"י) סוף פרק הכותב ומביאו הב"י בקצרה בס"ס פ"ו א"כ אדרבה משמע איפכא דכל שהודיעו למלמד יכול לעכב אפילו המעות שביד הבעה"ב האחר ואם כן פשיטא שהמלמד חייב לשלם ויכול הבעה"ב לעכב המעות שתחת ידי עצמו (וכן משמע להדיא בתרומת הדשן בתשובה סי' ש"ד ובפסקים וכתבים סימן ס"ד בשם מהר"מ כמ"ש ע"ש) וכתב עוד בת"ה ובפסקים וכתבי' שם דמהר"מ מיירי בענין שהיה התובע רוצה שימסרו לידו נכסי הנתבע והכי משמע שם הלשון בהדיא וכן ההיא דמייתי מיניה ראי' בפ' גט פשוט נכסי דאינשי אינון כו' מיירי בהדיא בהכי אבל לעכב ממון הנתבע ביד אחר עד שיברר התובע תביעתו עבדינן וע"ל סימן ע"ג וכן משמע להדיא בתשובת מהרי"ו סי' קס"ה דיכול לעכב המעות שבידו מחמת מה שהיה צריך לפשר עם עכו"ם ע"ש ואולי יש להגיה בדברי הר"ב והניחו מעותיו ביד בעה"ב אחר כו' ודוחק. ועוד דא"כ לא ה"ל לכתוב דין זה בכאן רק לקמן סי' קכ"ט גבי דיני ערב וגם בע"ש משמע שהבין כפשוטו וגם בסמ"ע ס"ק ח' הבין כפשוטו וע"כ דחק דל"ד למ"ש לפני זה דפורע חובו שלא מדעתו לעכו"ם חייב כו' ולא דמי לבאו אנסין על הפקדון דס"ס קכ"ו ע"ש וכל זה הוא ללא צורך לפי מ"ש דהכא יוכל לעכב המעות שתחת ידו ואדרב' נלפע"ד דל"ד לבאו אנסי' על מלוה דס"ס קכ"ו דחייב דהתם אנסוהו שלא כדין משא"כ הכא ודוק:

א

והניח קצת מעותיו כו'. והעכו"ם לא עכבוהו לבעה"ב מחמת מעות המלמד שבידו רק שהוצרך לפשר עמהם מחמת שהיה המלמד בביתו וכן משמע להדיא בסמ"ע ס"ק ח' אבל אם עכבו מעותיו ובשביל כך הוצרך לפשר עמהם פשיטא דגם הרב מודה דמלמד חייב לשלם וכדמוכח לעיל ס"ס קכ"ו ואפי' באנס כ"ש הכא דחייב מן הדין וכן מבואר ממ"ש הר"ש בתשובה סימן פ"ו דף קע"ו ריש ע"ד וז"ל וכ"ש אם היתה חייבת לשופט מחמת שחדים והוצרך לשלם שחייבת ולכן כ"ז ששמעיה מוחזק נאמן בשבועתו ואם אינו מוחזק ויכול לברר שהוצרך לפרוע בעדו מכח שעכבוהו מחמת הכתב שלה שהי' בידו חייב לשלם עכ"ל וע"ש:

א

אין לך מי שנתפס כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קכ"ג קכ"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' נ"ה וקע"ו וש"מ ושכ"ה ושכ"ט:

א

מפני המס כו'. כ' בשלטי גבורים פ' לא יחפור סוף דף קס"ט דוקא מפני המס של מלכו' זו אבל היכא שמשכנוהו לראובן שהוא ממלכות אחר בשביל מס שמעון ממלכות זו כיון שהמלך גזלו ואנסו אין שמעון חייב כלום ע"כ וע"ל סי' שס"ט:

א

בכל שנה כו' כ' מהרש"ל פ"ו דב"ק סי' כ"א דהאידנא דין המלך לגבות לעול' ובפרט כמה פעמים מלכי האומו' שעושים חסד עם ישראל ומרויח המס לכמה שנים ולכן לעולם ממשכנין וע"ש:

א

על התשורה כו'. כתב הב"ח דהיינו דוקא בתשורה דבר קצוב על כל איש ואיש אבל מתנה פרטית של איש פרטי שהתנדב למלך ליתן כל שנה ושנה אין שום אדם נתפס על מתנת יחיד כדמוכח במרדכי פרק הגוזל בתרא שמביא בית יוסף ס"ס זה וע"ש:

א

שנותן כל איש ואיש למלך כו'. כתב הרב המגיד שאפשר לומר שכיון שהם חוקי המלך וזה פרעם חייב לשלם אפי' לקחם המלך מזה שלא כדין ואין צריך לומר אם לקחם המלך מזה כדין מחמת חברו שחברו חייב לשלם עכ"ל ומביאו בית יוסף וע"ל ס"ס שס"ט:

א

ויש אומרים כו'. לא ידענא למה כתב הר"ב דין זה בשם י"א וגם בד"מ וב"י כתבו כן בשם הגהת מרדכי וכן בסמ"ע ס"ק ז' כתב כן בשם תשוב' מהרי"ו סי' ק"ו שלפע"ד ש"ס ערוך הוא פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג ע"ב) אמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט הני מילי באבול' וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף כיון דאפייס מלכא חליף ע"כ. ומהרש"ל שם תמה על הטור ורמב"ם שלא כתבו ש"ס זו ואישתמיטתיה דברי הטור דלקמן סי' שס"ט סעיף י' שכתב להדיא כן וגם דברי הרמב"ם שכ' בכל שנה וכמ"ש הכ"מ שם ויש ליישב כוונת הר"ב בדוחק ומ"מ העיקר כהי"א ודוק:

א

מיהו פרנסי כו' וכל א' צריך ליתן חלקו כו'. שהפרנסים האפטרופסים וממונים הם וכשותפים הם ומחמת כולם לוו וחייבים לשלם:

א

ס"ב בהגה כי הוצרך להתפשר כו' מדברי הסמ"ע סק"ז שנתן טעם ע"ז דהוה עליל' משמע אף אם כבר נתפשר הוה כן ונלע"ד מדכתב בהגהת מרדכי וז"ל המלמד הלך ולא פשר עם הגוי וכו' משמע דוקא דעדיין לא פשר כבר וה"ל עליו החוב לשלם דשפיר יכול לעכב מידי דהוה אכל תפיסות דעלמא וכן משמע מן הטעם שכ' וז"ל ב"ל דאין בה"ב יכול לעכב עליו אם יש לו עליו ילך ויתבענו ומפקי' מעותיו מב"ה דנכסי דאינשי אינון ערבאין בהו ותנן לא יתבע את הערב תחלה עכ"ל משמע עיקר הטעם דשמא לא יבא לידי חיוב דאין חל השעבוד על הנכסים אא"כ הוברר החוב על הלוה עצמו משא"כ בזה דאפשר דיבואו הרבה סיבות דלא יבא לידי פשרה אבל כל שהתפשר בברי ודאי נשתעבדו הנכסים תיכף וא"ל דלא הוי אלא גרמא בניזקין דפטור דאין לך ערב גדול מזה כיון דידוע מנהג העכו"ם שפוסקים שהבעה"ב מחויב להעמיד המלמד שהחזיקו בביתו ומעיקרא נעשה כמו ערב בעדו ויכול לתפוס כל שיש עליו בבירור חוב ע"י פשרה שעשה וא"כ מ"ש ורמ"א כאן הוצרך להתפשר ר"ל הוצרך לזה אבל עדיין לא נתפשר ואין כאן חוב ברור עדיין ולפי' הסמ"ע שקר' לזה עלילה ק"ל למה הצריך בהגהת מרדכי לתת טעם מחמת נכסי דאינשי ערבאין בהדי' תיפוק ליה דלא ה"ל אלא עלילה ותו דמאי כ' אחר זה ואם יש עליו יתבענו מאי תביעה שייך בזה הא אינה אלא עלילה של עכו"ם לחוד אלא נלע"ד כמ"ש:

ב

(עוד שם בהגה שני' בשביל כל הקהל כו') ורבינו הביא עוד ת' אחרת בשותף אחד שהי' בידו שטרות של שותפין וגבו ב"ד כו' ופסק שם הרא"ש דלא הוה זה פרעון שלא צוה ליתן ויש לחלק דהתם גבו הקהל כל הממון בשביל ראובן לחוד שהוא חייב כפי אותו סך ע"כ אין לו עכשיו לו' יהי' גם בשבילך פרעון ויחזיר לשמעון חלקו:

א

מפייס את המלוה ומוחל לו הש"ך בס"ק ג' האריך לומר הואיל שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג השמיטו הך דבעל חוב דוחק הנאמר בירושלמי ש"מ דס"ל בהך דלא כירושלמי משום דכל ראיית ירושלמי הוא מהך דשוקל שקלו דקי"ל ממשכנין ולפי הגמ' דידן אין משם ראיה דמיירי בשלח ואבד וא"כ אין ממשכנים כלל דתורמין על האבוד. ובאמת אחרי כל אריכות דבריו להמעיין נראה דדבריו ליתא אף שמסכים עמו הבעל גי"ת דא"כ צריכין אנו לומר לפי דבריהם הא דתנן שוקל שקלו היינו אם כבר שלח שקלו ע"י ש"ש ונאבד דפטור הוא כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שקלי' אז מותר לו לשקול ולא מקודם וא"כ איך כתב הרמב"ם מי שנדר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו סתם ה"ל לפרש דהיינו דוקא בששלח ונאבדו אבל מתחילה לא דעביד איסור תורה ואפילו בהא דהביא פורע את חובו יש לתמוה לדבריהם איך סתם דהל"ל בב"ח דוחק דאסור אך אין קושיא כ"כ די"ל סתמא דב"ח לא מיירי בב"ח דוחק אבל איך כתב סתם שוקל שקלו דמשמע דתיכף מותר לשקול וזה אינו דאסור לשקול רק בהזדמן דבר בלתי שכיח ששקל שקלו ושלחו ע"י ש"ש ונאבד וכבר נתרמ' התרומ' ואז הותר לזה לשקול אבל בחסר א' מהם לא דאז ממשכנים אותו לשקול. וכן הסמ"ג העתיק בסתם ואם כן איך ס"ד לחלק בין ב"ח דוחק. (והאמת כי הגי"ת הבין מתוך דברי רש"י בכתובות דהואיל וקי"ל תורמין על האבד וכו' א"כ אף דלא שלח שקלו מכל מקום הוא רק מצוה בעלמא. ובאמת לכאורה משמע כן מרש"י אבל באמת אין כן כוונת רש"י בזה דמה בכך דיש לו חלק בקרבנות מכל מקום הא היה הגזבר ממשכן אותו ועל ידי כן שפרע הוא בשבילו משתרשי ליה ואין לך פורע חוב של חבירו יותר מזה ובאמת רש"י גופיה בנדרים פירש דמיירי ששלח שקלו ונגנב ונאבד לאחר התרומה והגי"ת העלים עין מן רש"י דנדרים) . ועוד דבאמת אף דלהס"ד אמרי' דמיירי לאחר שנתרמה מכל מקום לפי' התי' דפורע חובו כחנן אף בזה אמרינן דמיירי פורע שקלו בפשוט דאל"כ הא דשוקל שקלו למה לי השתא פורע חובו דחוב גמור על הך מ"מ יכול לפרוע א"כ שוקל שקלו דלא קעביד מידי דהא תורמין על אבוד פשיטא ועכצ"ל דלמסקנא דמוקמינן כחנן הך דשוקל שקלו לא איירי באבוד וקמ"ל אפי' ב"ח דוחק. וכך כתב הרשב"א בחדושיו לנדרים דלמסקנא לא מוקמינן הך דשוקל שקלו באבד אלא דלא כתב ראיה לכך ולענ"ד הדבר מוכרח מיתורא דשוקל שקלו:
ובאמת טעם השמטתן נראה כשנדייק בתוס' כתוב' שמעתא הנ"ל ד"ה הא מני חק וכו' דר"ת ס"ל דגמרא דילן מחולק עם תלמודא דבני מערבא דבלא"ה ע"כ פליגי דירושלמי מוקי הך דשוקל שקלו אפילו כבני כהנים גדולים וס"ל אשתו שאני וכו' אע"ג דממשכנין על השקלים ורב אושיע' מוקי ליה כחנן וכו' ועוד לדברי רבא דמוקי ליה במלוה ע"מ שלא לפרוע צריך לפרש שוקל שקלו היינו באבוד וגבוי ובירושלמי משמע דלא מיירי באבוד וכו' עכ"ל ויש להבין אי רצון התוס' להוכיח דבלא"ה פליגי למה ליה לראיה מהך דשוקל שקלו ולא פשיט ליה מיניה וביה דלר' אושעיא הא דתנן פורע חובו חנן היא ולירושלמי אפילו כרבנן ולרבא הא דתנן פורע חובו איירי דוקא במלוה ע"מ שלא לפרוע ולירושלמי אפילו בב"ח סתם כמבואר לשם ולמה נקטו התוס' בלישנם הך דשוקל שקלו ולכן נראה ברור דאין התוספ' מפרשים בירושלמי ב"ח דוחק ואינו דוחק כמ"ש הר"י דהב"ח נוגש עליו או לא דסתם ב"ח בחזקת נוגש ואם זה אינו נוגש היום ינגוש למחר וכל ב"ח בחזקת דוחקים לקבל תשלומין וזה מהר וזה קצת במתון אבל בשביל זה לא ימלט שסוף הדבר לבא לידי נגישה אבל מפרשי דירושלמי וגמרא לדבר אחד נתכוונו דהך דלוה ע"מ שלא לפרוע ופירש"י ע"מ שלא לפרוע עד שירצה ולא יוכל הנושה ללחצו וכן כתב הריטבא דכל הענין שאין הב"ח יכול לכופו ולדוחקו וזהו הנקרא בירושלמי אין ב"ח דוחק הרצון שאין בידו לדחוק כי הלוהו לפרוע כשירצה אבל ב"ח סתמא שיש בידו לנגוש אותו לתשלומין אימת שירצה נקרא ב"ח דוחק כי בלי ספק שיבקש תשלומין וא"כ דברי הירושלמי פשוטים דעל הך דפורע חובו י"ל בב"ח שאינו דוחק והיינו כאוקימתא דרבא וקאמר אשכחן בב"ח שאינו דוחק ב"ח דוחק מנ"ל והיינו ב"ח סתמא בלי תנאי זו ומביא ראיה מן הך שוקל שקלו דלית בהו התנאי דממשכנין על השקלים וא"ש. ולכך התוס' דביקשו להביא ראיה דירושלמי פליג אגמרא דילן הן על ר"א והן על רבא לא ה"מ למביא ראיה מהך דפורע לו חובו כהנ"ל דהך מוקי ליה ירושלמי בב"ח שאינו דוחק דפי' בתנאי ע"מ מבלי לנגוש אותו וזהו ג"כ מסכים לגמרא שלנו דרבא מוקי ליה כך וגם ר"א דמוקי ליה כחק מודה בב"ח כה"ג אף רבנן מודים ולכך מביאים התוס' ראיה מהך דשקלים דס"ל לירושלמי דהוי ב"ח דוחק ש"מ דלא ס"ל דמיירי באבוד ומ"מ רבנן הוא וזהו דלא כרבא ודלא כר"א דלתרווייהו לרבנן לא שוקל לו שקלו רק באבוד כהנ"ל ודברי התוספת נכונים ומכוונים ואין בהם ספק ומעתה יפה עשו הפוסקים שהשמיטו דהא זה מפורש בהרי"ף בהעתיקו דברי גמרא דלחק אפי' בלי התנה ע"מ שלא ינגוש אותו פורע חובו והלכה כחנן וזהו ב"ח דוחק הנזכר בירושלמי וזהו בלי ספק לדעתי כי כך היה כוונת התום' בכתובות וגם הרי"ף ורמב"ם הכי מתפרש וא"ש ולק"מ. ומה שביקש הש"ך להביא עזר מדברי ירושלמי דנדרים דהשמיט הך ראיה דשוקל שקלו רק מביא ראיה מהך דמקריב עליו קיני זבין וכו' וקאמר בשלא נכנס לידו כלום והא כשלא נכנס לידו כלום ע"כ ומפרש הש"ך דמפרש ירושלמי דהמודר מקריב משלו בשביל חבירו שחייב בקינין וכו' והתם הוי ב"ח דוחק דהא ממשכנין עליו וע"ז קאמר ירושלמי מי סברת בשלא נכנס לידו כלום ר"ל שלא נכנם לידו של כהן אלא איכא לפרושי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו מיד כהן ותו לא מחייב בע"ה וזהו כתי' הגמ' תורמין על האבוד עכ"ל ואני אומר במחילה אלף מכבוד תורתו הרמה לא דיבר נכונה כי מלבד דאין פי' סובל כלל לשון ירושלמי בשלא נכנס לידו כלום והא בשלא נכנס לידו דצריך להגיה כשנכנס דהא התי' הוא דמיירי שנכנס מלבד הרבה דחוקים בפירושו אף גם דינו לא יתכן ומעולם לא שמענו דאם הפריש קיני זבים וכו' ליד כהן ונאבדו או נפסלו דלא יהא צריך להביא אחרים תחתן ואפילו נקרבו ונפסלו או נפסלו בחטאת שלא לשמה חייבים בעלים להפריש אחרים תחתיהן ואם לא הביא לא יצא ידי חובתו כלל והש"ך השוה חיוב דחטאת וחיוב דשקלים להדדי ופירוש הנכון בירושלמי כך דמביא ראיה אפילו ב"ח דוחק יכול לפרוע המודר דהא מקריב עליו קיני זבין והתם ב"ח דוחק שלא שייך גביה מחילה וע"כ הטעם דמותר שלא נכנס לידו כלום הרצון דאין מגיע דבר הנאה בעין ליד המודר שאין המודר נותן לו דבר רק עי"כ מרווח ומקבץ משלו אבל אינו מקבל בעין הנאה משל חבירו ולכך התירו דהוי רק כמבריח הארי והוא ייתור בעלמא א"כ אף בב"ח דוחק כן וזהו אמרו והא ר"ל ב"ח דוחק בשלא נכנס לידו כלום דאינו מקבל בידו דבר רק מרווח בשלו עי"כ והוא רק ויתור בעלמא ופי' זה פשוט ונכון ועיין ברשב"א לנדרים ותראה דגם הוא היה מפרש כן בלי ספק ודברי הש"ך בלתי ברורים. ודרך ירושלמי פעם מקצר ופעם מאריך ושניהם בכתובות ונדרים כאשר עולים בב"ח דוחק דמ"מ פורע וזהו דעת הרי"ף ורמב"ם וכל רובי מחברים ודוק:

ב

אבל אם פרע לגוי חייב לכ"ע הרב הש"ך בסק"ו האריך להשיג על זה כי לא מצינו חילוק זה בפוסקים כלל כיון דקי"ל אפילו ב"ח דוחק והנכון אתו ולא נשאר לי פתחון פה להליץ בעד הרמ"א כ"א בזה האופן כי זה ממש מוסכם מדברי ר"י ומהר"ם והנמשכים אחריו כי אמרינן פורע חובו פטור היינו היכי דחייב בדין אבל במקום דמדין פטור הוי פסידא וחייב אפילו שהוציא כדי חוב כדאמרי' ברועה ששוכר רועים בכדי דמיהן ולפ"ז כיון דקי"ל הפקעת הלואתו של גוי מותר א"כ הגוי התובע מעות עושה שלא כדין כי אפקעתא דמלכא הוא והוא פטור והוי רק כמו עלילה ובזו לכ"ע הפורע חובו במקום שאינו חייב מהדין דחייב דהוי במקום פסידא אף שעולה לפרעון לכדי חובו כמ"ש התוס' בפרק הכונס ובפרט דניחא ליה דחייב לישראל משיהיה חייב לגוי וא"כ חייב. ובזה הונח לנו שאין מכל ראי' הש"ך סתירה כי ברוב התשובה איירי דגוי מחזיק בשל ישראל או יש לו משכון מישראל וא"כ לא שייך הפקעת הלואתו וכן בישראל שיש לו פקדון מגוי אפשר בפקדון לא שייך הפקעת הלואתו כלל כמ"ש בזה באריכות במקום אחר אבל בהלואה דמותר הפקעת הלואת גוי אפשר דהוי כמו עלילה ולכך חייב זה. מה שיש להליץ בעד הרב רמ"א ולכן לדינא צ"ע ודוק:

ג

אבל אם היה בידו וכו' ופרע חובו מה שעשה עשה הרב בש"ך ס"ק ח' כתב דיש עוררים על דין זה והעלה ודאי בדלית ליה נכסי לכ"ע פטור דהא משתעבד מדר"ן רק מיירי בדאית ליה ללוה נכסים ובנדון זה אנו דנין עליו ואם כדבריו לא ידעתי מה ראיה שמביא הש"ך מהגהת מרדכי סוף כתובות דראובן שתופס משל שמעון חתנו בידו בשביל שזן בתו שהיא אשתו ופסק שם דהואיל ותפס לא הוי בכלל הניח מעותיו וכו' דהא שם מבואר הטעם משום דר"ן וע"כ מיירי בדלית ליה נכסי או דס"ל כהנך פוסקים דאף בדאית ליה נכסי שייך דר"ן כהנ"ל בסימן פ"ו אבל במה שאנו דנין עליו הוא בדאית ליה נכסי ולפי דקי"ל דבכה"ג לא שייך בדר"ן וא"כ אין כאן ראיה כלל מהר דברי מרדכי כלל. ולכאורה מתוספות דכתובות וב"ק פרק הכונס מוכח איפכא דאף בכה"ג שייך מבריח ארי דהקשו מהא דמשיב אבידה דנוטל שכרו כפועל ומהך דשומר דנוטל שכר אם קידם ברועים ומקלות ומהך דנטלו חמורו והציל חמור חבירו דנוטל ועיין שם שדחקו ליישב ומה קושיא הא יש לו של חבירו בידו וכשתפס לא אמרינן אברוחי ארי. ודוחק לחלק בתופס מעות של חבירו לתופס מטלטלין של חבירו דברשות חבירו הן עומדים דכאן משמע וכן בהגהת מרדכי הנ"ל הן מלוה והן פקדון ולכן נראה ליישב דברי מהרי"ו שלא יסתרו דברי התוס' דמ"מ טעמו של מהרי"ו משום דר"נ ואע"ג דאית ליה ללוה נכסי דהא דלא שייך דר"נ באית ליה נכסי משום דהוי כנכסים משועבדים ואין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח א"כ מצי הך לוה שני אמר אי אפשי בתקנת חכמים ורוצה לפרוע לראשון ושפיר משתעבד ליה ואי קשה א"כ בב"ק אם מסרו הנפקד שור תם לניזק דבעינן דוקא בדלית ליה נכסי למזיק הוא דמצי למימר משתעבדנא מדר"נ הא בדאית ליה נכסי לא ואמאי לימא אי אפשי וכו' ומהך דב"ק ילפינן דלא אמרינן בדר"נ רק בדלית ליה נכסים ז"א דכבר כתב הריב"א במרדכי פרק שני דייני דבמקום פסידא לאחריני לא מצי למימר אי אפשי וכאן הוי פסידא דטוען המזיק אלו הוית יהבי לי הוי מעריקנא לאגמא. משא"כ כאן בפורע חובו לא הוה פסידא כמ"ש התוס' בב"ק וכתובות וא"כ שפיר מצי אמר אי אפשי ולעולם הוא בגדר ר"נ ולא עביד מידי ולכך סתם הגהת מרדכי דבריו משום דר"נ ולא חילק בין אית ליה נכסי ללית ליה משום דלעולם מצי טעין אי אפשי וכו' ולפ"ז לק"מ ותוס' שהקשו מאבידה ושומר והציל חמור חבירו דשם לא שייך דר"נ כלל ולק"מ ועיין סימן ק"ה מ"ש בזה דמבואר הדין ברמב"ן וע"ש. ועיין בתשובת הרא"ש סימן ע"ו דג"כ מתחילה חשב לומר אע"פ שבידו משל חבירו חייב ולבסוף ביטל דעתו מחמת האי דלעיל סימן ק"ה ולא נתן לב לחלק בין דאית ליה נכסי או לית ליה נכסי דשייך מדר"נ:

ד

הואיל ואם רצה היה יכול לתת של חבירו וכו' הש"ך בס"ק ט' הקשה דהך דינא יליף רמ"א מדברי הגהת מרדכי הובא לעיל ס"ס קכ"ו ושם שאני דהיה האנסים יכולים ליטול משכון של חבירו בחזקה וכו'. ולענ"ד ודאי הך לא דמיא דלעיל דשם אנסהו ליתן וכאן לא היה אונס אלא יליף הרמ"א הסברא מדברי הגהת דהגהת פוסק בבוא אנסין ליטול של חבירו ונטלו שלו חייב חבירו לפרוע ונתן הטעם הואיל דמותר ליתן של חבירו כשבאו אונסין ליטול של חבירו א"כ עוד זמנו להחליף של חבירו בשלו ולכך צריך חבירו לשלמו דהא יכול להחליף שלו בשלו ע"ש ולמד הרמ"א א"כ אף כאן אלו פרע לחבירו במשכון של חבירו היה פטור רק הוא נתן שלו עוד היום הברירה בידו ליתן לו של חבירו וליקח את שלו וא"כ או חבירו ישלם לו או שיעשה חליפין כנ"ל. דמ"ש ואף שאין הנושאים שוים הסברות שוים אהדדי ולק"מ:

ה

אין חבירו חייב לשלם כתב הש"ך אפילו הוא חייב באמת והקשה הסמ"ע ופרישה לשיטת הטור ור"ת וכן לדעת רמ"א דבגוי לכ"ע חייב הפורע חוב של חבירו שלא מדעתו א"כ למה יפטור ותי' דהואיל דאנסהו לכך ולא פרע מדעתו פטור ועיין סמ"ע ס"ק וי"ו וכ"כ מהורא"ש בסימן ע"ו ע"ש ודברים אלו דחוקים דמה איכפת ליה ללוה אם הוא נאנס או לא מעולם יאמר רציתי אני ותחלתו באונס וסופו ברצון לפרוע עבורך ומי יהיה שוטה כשיראה שתופסין אותו שלא ירצה לשלם למען לא יפסיד התשלומין. ולכן נראה כפי' מש"ל דכיון דהפקעת הלואה מותר הוה כמו שלא כדין ויאמר זהו רק עלילה בעלמא ומה לי ולך מזלך גרם ומה שהקשה הפרי' דאדרבא בעלילה דעת הפוסקים להחמיר יותר ולהצריך תשלומין כהנ"ל. נראה לחלק דעד כאן אמרינן כן כשחבירו הוא באותו מדינה ויכולים לתופסו ובזו לדעת האומרים דפורע חוב חבירו שלא מדעתו חייב גם בזה חייב דהברחתי ארי מנכסיך כמבואר בגמרא משא"כ אם חבירו נמלט ואינו באותו מדינה ואין יד גוים שליטים שם והוא היושב תחת ידי הגוי נתפס בזו לא שייך מבריח ארי דהא אינו תחת ידן כלל ולכך פטור חבירו זולת מסים הואיל והם בכלל ערבות חייב לשלם כשחבירו נתפס אפילו אינו במקום שיכולים לתפוס אותו וזה פשוט ונכון. ולכך העמידו הטור בבא בפ"ע כי אין לו ענין כלל להך דפורע חוב כו' וברור ונראה אפילו לדעת ר"ת אם יש ביד הפורע רשות לחזור על המלוה דיכול הלוה לומר לאו בע"ד דידי וחזור בך לגבי המלוה דודאי אף לר"ת אי הלוה מוחה מבלי לפרוע חובו ומ"מ פרע פשיטא דפטור אף זו כמוהו דעדיין מוחה כלך אצל מלוה דאל"כ הא דכתבו התוס' בגיטין דף י"ג ע"ב ד"ה גופא וכו' בשם ר"ת דמ"ג איתא בע"כ דאל"כ למ"ד מ"ג דוקא בפקדון למה לי מ"ג יאמר זכי ליה כו' משמע דלמ"ד מ"ג אף במלוה לא קשה מידי דבהלואה לא שייך זכי וכמ"ש הרשב"א שם באמת דבהך פליגי וקשה אף במלוה א"צ מ"ג הלכתא בלי טעמא דהא הלוה נפטר בהמחאתו של זה ממלוה הראשון וא"כ חייב הוא לפרוע למלוה השני כדין פורע חיבו אפילו שלא מדעתו ומכ"ש דזה היה מדעתו דהא השתא ס"ד דלא הוי בע"כ ודוחק לומר דאם הוא במתנה למקבל לא שייך פורע חובו דהא כל תיקון היה בשביל לוקח ולוה כמבואר בפוסקי' וכמש"ל בסימן קכ"ו וסימן צ"א להדיא ע"ש ועכצ"ל דר"ת לשיטתו דסבירא ליה כרא"ש דיכול המקבל לחזור וא"כ לולי מ"ג אף הלוה היה חוזר דאין זה פורע דיאמר לו כלך אצל ראשון מיהו י"ל דאם הלוה הוא חייב בשטר ומשעבד נכסים וא"כ כשיקנה המלוה מנה ההיא למקבל יש לו כל זכות שהיה לראשון וגבה ממשעבדי בשטר שהיה לראשון משא"כ אי אתינן עליה מטעם פורע חובו א"כ פקע שעבודו של השטר ומהשתא דיש לו עליו חוב דפרע בשבילו אינו אלא מלוה ע"פ מאוחר. ולכך אפילו לדעת הש"ך דמלוה בשטר לא שייך מ"ג מ"מ יש נ"מ לענין מלוה ע"פ מוקדם למלוה ע"פ מאוחר. והא דהצריך גבי זוזי דר' אבא בכתב ליה התקבלתי למקני אגב קרקע משום דלמא שכיב ר"א ולא כתב ליה סתם שפרע בשבילו והיה פורע חובו ויצטרך לשלם לו די"ל דלא האמין לשליח אולי יחזיק לעצמו משא"כ בקניה היה כתוב ביה כל דמתעני וזה דוחק דלא האמין לר' ספרא וכן י"ל בתוס' מרובה דכתבו דאין מהדין להקנות הלואה בשום קנין רק בהרשאה הקילו כמ"ש התוספות שם משום תקנה ולמה להם זה יכתוב למורשה שפרע לו והוא יתבע הלוה לפרוע לו ול"ל דחושש אולי יחזיקו המורשה לעצמו דלאמימר דס"ל גם בהרשאה אי תפס לא מפקינן קשיא א"כ ל"ל הרשאה כלל אשר לא כדת התורה וצ"ל ג"כ בשביל הקדימה שלא יאבד המלוה זכות קדימה בחובו נגד הלוה בהרשאה זו ואילו יפרע לו המורשה אין לו חוב על הלוה רק מזמן הפרעון כי החוב הראשון כבר מחל ונפרע. ולדברי הב"ח דס"ל דמודה ר"ת בחוב בע"פ זולת שטר ניחא אלא שאין דבריו נראים כמ"ש הש"ך ומ"ש שקלים ומ"ש מע"פ דהא ס"ל מלוה הכתובה בתורה לאו כמלוה בשטר דמי:

ו

כי הוצרך להתפשר כו' א"י לעכבם נראה לישנא דהוצרך לאו דוקא רק יצטרך מיירי וכוונת הגהת מרדכי הוא כך דהוא רוצה לעכב ממון של מלמד דיצטרך לפרוע עבורו ויהיה מעות הללו הצורך פרעון ופסק המרדכי דא"י לעכבם דנכסי בר נש אינון ערבין ולא יתבע ערב תחלה והיינו כמ"ש דכל כמה דלא פרע ותבעו למלמד שיפרע א"י לעכב נכסיו הרי מבואר דס"ל להדיא אלו כבר פרעו והוא תובע למלמד חייב המלמד לפרוע ואם לאו יחזיק בנכסיו כדין ערב ואלו ס"ל למרדכי דהמלמד פטור אפילו פרע בעה"ב אין זה ענין לנכסי דבר נש כו' ולא יתבע ערב תחילה דהא לוה גופיה פטור אלא ברור כמ"ש ולישנא דהוצרך ברמ"א הוא שלא בדקדוק כמ"ש ובזה כל דברי הש"ך בס"ק י"א לדחות דברי רמ"א ולהגיה בדברי המרדכי ולומר דפקדון של המלמד היה ביד אחר דחויה ואינן צריכים ולא משמע כן במרדכי רק הנכון כמ"ש ולק"מ וצ"ל דמיירי דיש מקום לתבוע למלמד ואינו בכלל המבזבז נכסיו דיש לעקל נכסיו כי אין המלמד בכלל זה ובפרט כאן דלא בריר עדיין אם יבואו גוים ויצטרך הוא לשלם ובשביל ספק זה אין לעקל כי בלא"ה כל ענין עיקול מחמת תקנה והבו דלא לוסיף עלה:

ז

אבל אם כבר נתפייס וכו' הש"ך בס"ק י"ח תמה ע"ז מה לשון וי"א הא גמרא ערוכה אמר רבא בר מתא אבר מתא מבעט וכו' ואי חלף שתא כיון דאפייס מלכא אפייס עכ"ל ונראה דבגמרא אמרינן רק דהמוכס ממלך אין לו רשות לתפוס אחד בעד חבירו כשכבר פייס למלך משלו דעל זה אין דין דמלכותא לתבוע אחד בעד חבירו כשכבר קיבל פרעון וכמ"ש רש"י להדיא שם אבל אם עבר מוכס המלך ותפס אחד בעד חבירו עד שהוצרך לפרוע שיהיה חבירו פטור מלשלם לו מה שפרע בשבילו מס זהו לא שמענו שם דהא במס אדם נתפס בעד חבירו ואין זה בכלל פורע חובו שלא מדעתו דהא בתוך שנה היה בכלל החוב ואם אחר כך אינו רשות ביד המוכסן לתופסו מכל מקום למה יפטור חבירו הלא הוא חייב מס והעלילה לחבירו בא מצדו ומחמתו. ולזה קמשמע לן הרמ"א דכבר פקע שם מס ממנו כיון דאתפייס המלך והרי הוא כשארי חובות דאין אדם נתפס בעד חבירו וכן משמע ליה לרמ"א מהגהת מרדכי דאיירי שם אי חבירו חייב לשלם לו מה שפרע בשבילו ועיין שם ודוק:

א

משכון ובאמת דבהיה בידו משכון הוי ספיקא דדינא והממע"ה ואי תפס לא מפקינן מיניה ש"ך:

ב

לשלם ולא דמי למכר שט"ח לחבירו דיכול לגבותו מהלוה שאני התם דמכר בכתיבה ומסירה ומעמיד לוקח השטר במקומו לגבותו מהלוה שלו משא"כ כאן דמיירי שפרע חובו של חבירו ולא לקח כח ורשות מקודם לכן מהמלוה סמ"ע ועיין ש"ך דהסכים עם הסמ"ע ודעתו שגם השארית יוסף ס"ל כן ודלא כסמ"ע שסבר דלא כן ס"ל השא"י ע"ש:

ג

ואפילו אם היה המלוה דוחקו וכו' הש"ך בסק"ג וה' האריך ודעתו שרוב פוסקים חולקים בדבר זה וס"ל אם המלוה דוחק צריך לשלם ודעתו שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג דהביאו הירושלמי דכתובות להלכה והשמיטו דבר זה דב"ח דוחק ש"מ דלא ס"ל כן בב"ח דוחק ועכ"פ בזה תבנא לדינא דהוי ספיקא דדינא גבי ב"ח דוחק והממע"ה ועיין תומים דהעליתי דאף דגי"ת מסכים לדבר מכל מקום לבבי לא ידמה כן דלדבריהם קשה על הרמב"ם דכתב בהל' שקלים מי שנדר הנאה מחבירו שוקל שקלו ה"ל לחלק דדוקא בששלח ונאבדו אבל לא מתחלה דכך צ"ל לפי פירושם עיין שם וגם העליתי קו' על הגי"ת שנסתייע מדברי רש"י כתובת ונעלם ממנו באותו שעה רש"י בנדרים ועיין עוד מ"ש בפלפול רב בתוס' ופי' מספיק בירושלמי וכן טעם נכון להשמטתן של הרי"ף והרמב"ם הך דירושלמי ע"ש והנה דעת הש"ך לומר דגם הירושלמי ס"ל דגבי ב"ח דוחק צריך לשלם והביא ראיה מירושלמי דנדרים ועיין תומים דהעליתי דדבריו תמוהים ולחנם טרח ויגע ושלח ידו להגיה ובכל זאת לא הואיל ולענ"ד הדבר ברור בירושלמי כפי שהעליתי בתומים בלי פקפוק וכן משמע קצת ברשב"א לנדרים כפירושי ולכן ברור דהרי"ף והרמב"ם והמ"ג ס"ל כדעת המחבר דאפילו בב"ח דוחק ודלא כש"ך וכן דעת רוב הפוסקים ואין לזוז מדברי המחבר בשום אופן ועיין בתומים הדברים באריכות מילתא בטעמא:

ד

מפייס כתב הש"ך דטעם זה קאי אדלעיל בפורע חוב שלא מדעתו אבל במלוה דוחק לא שייך האי טעמא אלא טעם כדאיתא בתוספות שהייתי מוצא אוהבים שהיה פורעים עבורי והוא כעין טעם זה והמחבר קיצר בדבר ע"ש ובאמת כפי שפירשתי בתומים סק"א הנ"ל פי' ב"ח שאינו דוחק וב"ח דוחק ושכן ס"ל הרי"ף והרמב"ם וסמ"ג וכן הפי' בירושלמי וזהו דעת המחבר שאין מחלק כלל בין דוחק לאינו דוחק שפי' א"ל הטעם של המחבר מפייס את המלוה אבל היותר נכון כדברי הש"ך:

ה

עיקר כתב הסמ"ע וז"ל ומ"ש מור"ם שנ"ל עיקר כדיעה הראשונה בד"מ כ"כ מטעם שכתב הב"י שהשיג על הטור במ"ש בשם הרא"ש דס"ל כר"ת והוא הביא ראיה דלא ס"ל כוותיה ולפמ"ש בדרישה והוכחתי דהדין עם הטור דהרא"ש ס"ל כר"ת נלענ"ד דהלכתא כוותייהו והן דעת החולקים ובפרט מאחר שמהרי"ו שהיה בתרא ג"כ פסק כן ע"כ וכה"ג כתב הב"ח דדעת הרא"ש כר"ת והלכך ה"ל ספיקא דדינא והממע"ה ואם תפס הפורע לא מפקינן מיניה ע"ש והש"ך סק"ה האריך דהדין עם המחבר דהפסיד מעותיו ואפילו אם תפס מפקינן מיניה כיון דהדבר מפורש בירושלמי ורוב פוסקים דס"ל כן ודוחה דברי הסמ"ע דהרא"ש ומהרי"ו לא ס"ל כר"ת ואף אם כדבריו כן הוא יחידים המה נגד רוב וכל פוסקים והנכון עם הש"ך דהרוב פוסקים ס"ל כן ואדרבא כבר כתבתי לעיל שדעתי כך אפילו בב"ח דוחק מכ"ש בב"ח שאינו דוחק ופשוט ונכון הוא:

ו

אבל אם פרע לכותי וכו' הש"ך בסק"ו האריך מאד לטעון נגד הרב רמ"א והעלה דהבין מדברי תשובת מהרי"ל דברים שלא עלו על דעת מהרי"ל ובלא"ה רובם ככולם בתשובת הפוסקים אינם מחלקים בין נכרי לישראל בדבר זה ובלא"ה למה יהיה נגרע מב"ח דוחק והעלה דאף דלדעתו בב"ח דוחק איכא ספיקא דדינא מ"מ בזה מודים דהפסיד מעותיו דלא כרמ"א וכן תבנא לדינא ע"ש ובאמת לפי שהעליתי לעיל דכל הפוסקים ס"ל בב"ח דוחק לברור בלי ספק דהפסיד מעותיו א"כ גם בזה הפסיד מ"מ עיין בתומים סק"ב שחובה עלינו לצדד להעמיד דברי הרמ"א על נכון והעליתי כיון דהפקעת הלואת גוי מותר א"כ ה"ל כמו עלילה ואז חייב לשלם מה שהפסיד כמו ברועה ששוכר רועים בכדי דמיהן משא"כ במשכון או בפקדון ליתא בכלל הפקעות הלואה ופשיטא דהפסיד וכל הסתירות שהביא הש"ך הכל איירי בפקדון או משכן מ"מ דוחק והדין צ"ע:

ז

וכ"ש אם פדה משכונו כתב הש"ך ולפמ"ש לעיל דאין חילוק בין ישראל לכותי לענין פורע חובו של חבירו אם כן הוא הדין דאין חילוק גם כן במשכון וכאשר שהוא ספיקא דדינא במשכון בישראל ה"ה גבי נכרי עיין שם בש"ך וזה ברור דהוא ספיקא דדינא:

ח

ופרע חובו מה שעשה וכו' כתב הב"י דמצי אמר ליה אם לא הייתי משלם לו היה הבית דין שולחים אלי לפרוע ממה שבידי מדר"נ ומכ"ש אם היה מעותיו בידו אם כן מה הזקתי לך כשנתתי לו מעצמי ודין זה מקורו במהרי"ו ועיין בתשובת מהר"ם לובלין סימן פ"ב שחולק בזה אמהרי"ו וכ' דדברי מהרי"ו צ"ע דמירושלמי שנתן טעם למפייסנא משמע דאפילו יש בידו ע"ש ועיין בש"ך סק"ח דכתב דדינא דמהרי"ו אמת ונכון דכן משמע בתוס' ופוסקים דעיקר טעמא הוא דהוי כמבריח ארי וכו' דאע"ג דא"ל פסידא אמדוה רבנן דעתיה דלשם מצוה קעביד ודעתו לפוטרו וא"כ כיון דשל חבירו בידו מסתמא אין דעתו לפוטרו ע"ש. שוב העלה הש"ך למש"ל סימן פ"ו ס"ב דשיעבוד דר"ן מדאורייתא הוא אפילו אית ליה נכסי רק דאין מוציאין בע"כ ואם רוצה לשלם מוציאין מדר"ן א"כ א"צ לכל זה ובלא"ה דין זה אמת ע"ש ועיין תומים מה שפלפלתי בזה ולכאורה משמע מתוס' כתובות וב"ק דלא כמהרי"ו דהקשו מכמה גמרא דאמרי' אם הציל איזה דבר של חבירו דצריך לשלם הא ה"ל כמבריח וכו' ותי' בדוחק וא"א כמהרי"ו לק"מ וא"צ לדוחקים והעליתי דמהרי"ו לא פליג על תוס' רק טעמא משום שיעבוד דר"ן ואע"ג דאית ליה נכסי וע"ש מה שחלקתי בו דיש חילוק בין דינא דמהרי"ו לכל קו' התוס' דלא שייך דינא דר"ן ע"ש מילתא בטעמא ועי"ל סימן ק"ה מ"ש באריכות ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ו מ"ש בזה ועיין תומים:

ט

משכון כתב הש"ך דבר זה הוציא בד"מ מהגהת מרדכי ולענ"ד צ"ע דשם מיירי שאם לא נתן המשכון שלו היו האונסים נוטלים של חבירו בחזקה כמש"ל ס"ס קכ"ו משא"כ הכא ע"כ וע"ל סימן הנ"ל מה שכתב בזה באריכות. כתב הש"ך וז"ל ולפמש"ל בסמוך דשיעבודא דר"ן שייך אפילו אית ליה נכסי א"כ אין נ"מ בזה ואפילו לא נתן לו משכון עדיין הרשות בידו לפרוע לו ע"ש ועמ"ש בס"ק הקודם:

י

אין חבירו וכו' דעת הש"ך אפילו שחבירו חייב להם דכן הוא במרדכי וכ"מ בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסימן קס"ג והסמ"ע וכן בפרישה הקשה לשיטת הטור והרא"ש ור"ת וכן לדעת הרמ"א דבגוי לכ"ע חייב הפורע של חבירו שלא מדעתו ואם כן למה יפטר ותירץ הסמ"ע בסק"ו דהואיל דאונסהו לכך ולא פרע מדעתו פטור ע"ש ודבריו דחוקים דלעולם יאמר תחלתי היה באונס וכו' ואני העליתי בתומים כיון דהפקעת הלואה בגוי מותר ה"ל שלא כדין ורק עלילה בעלמא ע"ש ומ"ש הדרישה דבעלילה דעת הפוסקים להחמיר העליתי בתומים דיש חילוק אם הוא באותו מדינה בזה לדעת האומרים פורע חוב שלא מדעתו חייב גם הוא חייב משא"כ אם הוא אינו באותו מדינה ואין יכולים לתופסו פטור כי אם במסים הואיל והם בכלל ערבות חייב לשלם ע"ש ולדעתי זה ברור ולזה העמיד הטור זה בבא בפ"ע כי אין ענין לפורע חוב של חבירו וברור. ועוד העליתי בתומים פלפול לדעת ר"ת אם יש ביד הפורע רשות לחזור על המלוה דיוכל לומר הלוה לאו בע"ד דידי את וכו' וע"ש דכתבתי דאף שפרע למלוה בשטר כיון דאתינן עליו מטעם שפרע חובו דאין לו אלא מע"פ ועיין עוד מ"ש קצת דחיה לדברי הב"ח דס"ל דמודה ר"ת בחוב בע"פ מלבד מ"ש הש"ך בסימן זה וע"ש באריכות:

יא

כי הוצרך להתפשר עיין תומים דלישנא דהוצרך ל"ד ושלא בדקדוק כתב הרמ"א הוצרך וצ"ל יצטרך וכן הוכחתי מדברי המרדכי אשר ממנו נובע מקור דינו דרמ"א וכמ"ש בס"ק שלאח"ז וגם העליתי דאיירי דיש מקום לתבוע למלמד כי לולי זה אפשר בכלל המבזבז נכסיו דיש לעקל נכסים כמבואר לעיל אבל לפי גירסינו א"צ לזה כיון דהוא רק ספק אם יבאו הגוי' ובשביל ספק אין לעקל כי בלא"ה כל ענין עיקול מחמת תקנה והבו דלא לוסיף עלה:

יב

א"י לעכבם כתב הסמ"ע ואע"ג דלעיל כתב הרמ"א וי"א דוקא כו' אבל כשפרע לעכו"ם חייב לכ"ע דה"ל הוצרך לפרוע לעכו"ם שאני התם דפרע לטובת חבירו דעכו"ם היה חוזר עליו לולי שפרע הוא משא"כ הכא דהמלמד יצא משם ולא היה יכולים העכו"ם לחזור עליו רק שהעלילו על בעה"ב עכ"ל סמ"ע והש"ך חולק ולשיטתו הולך כמ"ש בעצמו אבל מ"מ הדבר צ"ע ועמ"ש בתומים סק"ב ומ"ש בסק"ה מסכים לדינא דסמ"ע ע"ש. שוב כתב הסמ"ע ול"ד למ"ש הט"ו בס"ס קכ"ו דאם באו אנסין על ראובן בשביל פקדון של שמעון דמותר לו לסלקם בפקדונו דהתם ידעו שהפקדון בידו ובשבילו באו ועוד הא כתבו שם דבפקדון דוקא דינא הכי וכו' וה"נ המעות שהניח ביד בעה"ב אינו נחשב בעין והש"ך ס"ק י"א כתב כיון דמיירי שהמלמד הפסיד משכנות העכו"ם וחייב לשלם ע"פ דין וכן משמע במרדכי וברמ"א א"כ למה לא יעכב משלו מחמת שהוצרך לשלם עבורו ואפילו למאן דס"ל פורע חוב חבירו אפילו לעכו"ם פטור וכן למאן דס"ל בנתפס על חבירו אפי' אם חבירו חייב מן הדין לשלם פטור שאני הכא שנתחייב זה מחמת שהמלמד היה בביתו והוא חייב באמת והוצרך זה לשלם עבורו נראה דחייב לשלם לו ויכול לעכב מה שבידו ע"ש ועוד האריך הש"ך לטעון על הרב שלא העתיק יפה דברי הגהת מרדכי והגיה במרדכי ובהרמ"א ועיין תומים סק"ו שאין מהצורך להגיה ודברי המרדכי ודברי הרב נכונים וברורים ע"ש דלק"מ כלל ע"ש:

יג

מפני המס הקצוב בש"ג בב"ב כתב דוקא מפני המס של מלכות זו אבל היכא שמשכנוהו לראובן שהוא ממלכות אחר בשביל מס שמעון ממלכות זו כיון שהמלך גזלו ואנסו אין שמעון חייב כלום וע"ל סימן שס"ט ש"ך ועמש"ל:

יד

שנה כתב המהרש"ל בב"ק דהעידנא דין המלך לגבות לעולם ובפרט כמה פעמים מלכי האומות שעושים חסד עם ישראל ומרוויחים המס לכמה שנים לכן לעולם ממשכנין ע"ש הביאו הש"ך:

טו

וי"א כו' אבל אם כבר נתפייס המלך וכו' הש"ך בס"ק י"ח תמה למה כתב הרב הרמ"א בלשון י"א וגם הב"י שכתב כן בשם הגהת מרדכי וגם הסמ"ע סק"ו כתב בשם הרי"ו והוא גמרא ערוכה בב"ק וכן תמה על היש"ש שתמה על הטור שהשמיט הך גמרא ונעלם ממנו שהטור הביא בסימן שס"ט וע"ש ועיין תומים דהלצתי בעד הרמ"א דיפה כיון דכתב בלשון וי"א דאין דינו מוכח מש"ס הנ"ל ע"ש:

טז

שהלוו פי' אפילו הלוו ופייסו כבר להמלך והטעם מפני שהן כאפטרופסי קהל ובשליחותם ולטובתם עשו מה שעשו סמ"ע. וכ"כ הש"ך שהפרנסים כאפטרופסים וממונים הם וכשותפים הם ומחמת כולם לוו וחייבים לשלם ע"ש ונכון. ועיין כנה"ג שהביא תשובות רבים המחולקים במבריח נכסי חבירו מהמכס אם הבעל דהסחורה צריך ליתן לו דמי מכס או לא וע"ש עוד כמה דינים שהביא שם לענין הברחה:

א

סעיף א' הפורע חובו של חברו וכו' נ"ב גרסינן בגיטין דנ"ח ע"ב גידל בר עלאי קבל ארעא בטסקא מבני באגי עד אלא אמר רב הונא ברי' דר"י הניח מעותיו על קרן הצבי. והנה תמי' על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהשמיטו דין זה ולא כתבוהו במילתא דנ"מ לדינא. ולכאורה תמי' על גוף הש"ס למה יפסיד מעותיו. ל"מ להסוברים דבבע"ח דוחק חייב לשלם פשיטא דקש' כיון דהוא שילם עבורה למה יפסיד מעותיו. ואף להסוברים דגם בבע"ח דוחק פטור קשה הרי במס המלך ודאי חייב לשלם אם פרע עבורו וא"כ כאן למה יפסיד מעותיו אך נראה דרש"י הרגיש בזה ופי' בד"ה טירפא וז"ל ומעתה שיאכלו אחרים יטול המלך מנתו מהם ולא יעל' אלה בחשבון וכו'. וא"כ א"ש דגבי פורע חובו שלא מדעתו אז משתרשי לי' הלו' אבל כאן לא משתרשי ליה דהם יחזרו וישלמו וא"ש אך קשם עכ"פ למה לא יתחייבו הני מכח דינא דגרמי דהוי כשורף שט"ח של חבירו וגרע מזה דהוי כשורף משכונו דהרי הקרקע הוי כמשכון ביד הנותן המס ואם נוטלין ממנו הם מפסידים לו מעותיו ויתחייבו מדינא דגרמי. ולכך נראה דלכך השמיטו הפוסקים דהם ס"ל דר"ה בר"י ס"ל כמאן דלא דאין דד"ג. אבל לדידן דק"ל כמ"ד דדאין דד"ג הוה כמו שורף שט"ח של חברו וכמו שליש שהחזיר השט"ח ללוה דהוי בר הזיקא וחייב לשלם ולכך מן הדין מחוייבים הם להחזיר מעותיו ואז יחזיר להם הקרקע. כנלפענ"ד נכון ודו"ק היטב:
שם סעיף א' נ"ב בהיותי באמצע הדרך נשאלתי באדון אחד שקנה סחור' אצל ישראל אחד ושילם לו מעות והטעהו הישראל שנתן לו סחורה גרוע והאדון לא הרגיש ונתנו לחייט לתפור לו הבגד ואח"כ תבע האדון את החייט כי הוא החליף לו הסחור' והוצרך החייט לשלם לו ואח"כ תבע החייט את הסוחר לשלם לו כי הוא יודע דהסוחר הטעהו ורצו הדיינים לומר שהוא פטור מכח דאין אדם נתפס על חברו ויש שרצו לומר דחייב הסוחר מדר"נ ושאלו את פי והשבתי דהדין עם הפוטרים דאין לו' דשייך בזה מדר"ן דא"כ למה הוצרך במס לטעם דד"מ כן תיפוק ליה מדר"ן דהרי הוא חייב למלך והמלך חייב לו דלקח שלא כדין ממנו וגם למה בנתפשרו עם המלך הוא פטור הרי שייך דר"נ בזה. והרי קי"ל דר"נ שייך בכל הענינים כמ"ש הש"ך ר"ס פ"ו בע"כ דר"נ ל"ש רק בישראל ולא בעכו"ם דהרי הוי כהפקעת הלואתו דמותר וכיון דליכא חיוב בו עצמו ל"ש דר"נ. ואף דכתבו הפוסקים בסי' פ"ו דדר"נ שייך גם בעכו"ם היינו היכי דשלישי המתחייב הוי עכו"ם שחייב לישראל אז העכו"ם משועבד גם לישראל הראשון אבל אם הוי ישראל המתחייב לעכו"ם והעכו"ם לישראל אין ישראל השני משועבד לראשון וה"נ כיון דהמעות נתן לו מעצמו א"כ ברשות נתן לו והטעות הוי בסחור' וקי"ל כל היכי דהוי מקח טעית הוי המערת מע"פ וסחורה אחרת אין בידו להכריחו ליתן לו ואין ביד האדון לתבעו רק מעותיו והמעות הוי מלוה והוי בזה כהפקעת הלואתו וא"כ ל"ש בזה מדר"ן ופטור הסוחר כן דעתי נוטה בקצרה בלי עיון בספר כיון דאני עובר אורח ואין בידי להאריך ודו"ק: