א
הוציא שטר חוב והלה טוען שמכר לו שדהו ובו ז"ס:
ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון ושמעון הוציא שטר שראובן מכר לו שדהו אחר שהגיע זמן שטרו ואומר אלו חייב הייתי לך היה לך ליפרע ממני ולא למכור לי שדך אם הוא במקום שנוהגין שמי שקונה שדה נותן מעות ואח"כ כותבין לו שטר טענתו טענה שלא היה לו לכתוב שטר המכירה אחר שקבל המעות ונאמן הלוה לומר פרעתי ושובר היה לי ואבד ואפי' שיש בו נאמנות ואם אומר מזוייף הוא יש מי שאומר שאינו נאמן כיון שהוא מקויים וי"א שהוא נאמן ואם עדיין לא הגיע זמן שטרו אין טענתו טענה ואם הוא במקום שכותבין שטר ואח"כ נותנים מעות אע"פ שהגיע זמנו אין טענתו טענה שזה יאמר לא מכרתי לך השדה אלא כדי שיהיה לי ממה לגבות חובי:
ב
אם הלוה מכר קרקע למלוה אחר שהגיע זמן פריעת שטרו אפי' במקום שנותנים מעות ואח"כ כותבים שטר יכול לומר לו אלו חייב הייתי לך היה לך לטרוף השדה כשמכרתיו לך: הגה אבל אם מכר לו מטלטלין לא יכול לומר אלו הייתי חייב למה לא תבעת ממני בחובך דזה יוכל לו' אילו תבעתי יראתי שלא תמכור לי כלל (תשו' מיימוני ספר משפטים):
ג
ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון על ראובן מאוחר לשטרו של ראובן והגיע זמן הפרעון של ראובן קודם שלוה משמעון יכול שמעון לומר לראובן אלו הייתי חייב לך לא הי' לך ללות ממני אלא היה לך ליפרע מחובך: הגה ודוקא שהשטר ברור אבל אם יש טענה על השטר כגון שיש בו חשש אסמכתא או כדומה יכול לומר הייתי מתיירא שא"א לי לגבות בשטרי מכח אסמכתא על כן הוצרכתי ללות כי לא היה לי פנאי לדון לנגוש אותך (תשו' הרא"ש כלל מ"ב סי' ב') ויש מי שאומר דלא שנא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ול"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי וי"א דה"מ באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ואפי' אם יש לראובן זבורית ולשמעון עידית אינו יכול לומר לויתי ממך כדי שאגבה ממך עידית ואגבה אותך הזבורית ואם הוא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אינו יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך אלא כל אחד גובה חובו ומיהו אם יש לשניהם עידית או בינונית או זיבורית או שיש לאחד עידית או בינונית ולשני זיבורית עומד כל אחד בשלו וכן אם יש לזה בינונית וזיבורית ולזה זיבורית עומד כל אחד בשלו אבל אם יש לזה עידית ובינונית ולזה זבורית זה גובה וזה גובה ואם זמן השטר שמוציא שמעון על ראובן היה קודם שהגיע זמנו של שטר של ראובן אז בכל ענין יעמוד כל אחד בשלו שאין יכול לומר היה לך ליפרע מחובך שהרי עדיין לא הגיע זמנו אפי' היה ביום אחרון כגון שראובן הלוה לשמעון בשטר לחמשה שנים וביום שנשלמו הה' שנים בא ראובן ולוה משמעון לעשר שנים אין שמעון יכול לומר לראובן אלו חייב הייתי לך למה שעבדת עצמך בשביל יום אחד וגובה זה שלו לסוף חמש שנים וזה שלו לסוף י' שנים: הגה ראובן שתובע משמעון לשלם לו והשיב לו שמעון הלא אתה פרעת לי זה השבוע ולמה לא עכבת בחובך וראובן אומר האמנתיך נאמן במיגו דיוכל לומר לא פרעתיך או עדיין לא הגיע זמני אז שתפרעני (מרדכי פ' ב' דייני גזירות) אשה שהקדישה נכסיה וצותה שידורו בנותיה בבתים ויתנו שכירות ואח"כ הביאה בת אחת שטר מתנה מוקדם לשטר מתנה של הקדש ושאר היורשים אומרים אילו היה שטרך אמת למה נתת שכירות אם הבת נותנת אמתלא על השכירות הדין עמה ואם לאו הדין עם היורשין (תשו' הרא"ש כלל ע' סי' ב'):
ד
אם מת אחד מהם והניח יתומים קטנים כל אחד עומד בשלו אפי' לא הניח להם אביהם כלום שאם יגבו מזה אפי' מעות חוזר וגובה אותם מהם אחר תקנת הגאונים שגובים מטלטלי דיתמי:
ה
אפי' היתומים קטנים אין אומרים שהם יגבו מיד ולא יגבה מהם עד שיגדלו כיון שתפס בחיי אביהם:
ו
שנים שיש לכל אחד מהם שטר חוב על חבירו במנה והיה בענין שהדין הוא שיעמוד כל אחד בשלו ומכר אחד מהם חובו לאחר הלוקח גובה מהלוה וחוזר הלוה וגובה מהמוכר מבני חרי ואם אין למוכר נכסים אם גבה הלוקח קרקע מזה חוזר וגובה ממנו שהרי הוא משועבד לו לחובו ואם גבה ממנו מטלטלין אם שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה חוזר וגובה אותם ממנו ואם לאו אינו טורף ממנו כלום.
ז
ראובן נתחייב לשמעון ק"ק ושמעון לראובן מנה ושמעון עמד כבר בדין עם ראובן על המנה ונתחייב בב"ד ואמר שמעון אתה חייב לי ק"ק תחסר מהם המנה כנגד מנה זה השיב ראובן אני לא עמדתי עמך בדין על הק"ק וכמדומה לי שיש לי ראיות שאני פטור מהם אם שטרו של שמעון מקוים הדין עמו:
באר היטב חשן משפט
פ״ה
א
זמן. פירוש זמן פרעון של שטרו ודוקא כשמוציא שטר או מברר בעדים הא לא"ה נאמן ראובן במגו דלא מכרתי לך ולא קבלתי ממך מעות כמ"ש ס"ג בהג"ה. ש"ך:
ב
נאמנות. דאנן סהדי שפרע לו כבר ואפי' האמינו כבי תרי נרא' דלא מהני נגד חזקה זו דאנן סהדי דלא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי כמ"ש ר"ס ע"א עכ"ל הסמ"ע ואף למ"ש לעיל דהיכא דאית לי' מגו נאמן הכא לא שייך מגו דאי אמר לא מכרתי לך הי' מכחיש עדי המכיר' ואינו נאמן דאע"ג דהימני' כבי תרי היינו להכחיש עדי פרעון אבל להכחיש עדים שיעידו על דבר אחר בזה לא הימני'. שם:
ג
נאמן. ולי נראה דליכא מאן דפליג בהא דחליל' לפסול שטר מקויים בטענת מזויף משום הוכח' מה שאנו רואין בעין שאינו כן ומ"ש רש"י והר"ן והלה מוצי' שטר מכירה ואומר שטרך מזויף או פרוע שאלו הייתי חייב כו' ר"ל שטרך איני יודע מה טיבו שבודאי איני ח"ל ושטרך מזויף כו' אבל אם טוען רק מזויף לחוד פשיטא דאינו נאמן כיון שהוא מקוים וגם מגו דפרעתי אין כאן דה"ל כמגו במקום עדים. שם:
ד
טענה. ובס"ג יתבאר דאפי' הי' ביומא דמשלם זמניה מ"מ לא הי' יכול לכופו לפרוע לו אז ביומו כ"כ הסמ"ע ואף שיש לחלק דהתם טעמא הוא כדאמרינן בש"ס דעביד אינש דיזיף ליומא אבל מאן לימא לן שמוכר אדם שדה ליומא מ"מ נרא' עיקר כהסמ"ע. שם:
ה
לגבות. הא דלא אמר טעמא דלמעות הי' צריך די"ל הי' לו למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא פתחון פה עליו ע"י מכיר' זו והא דאמרינן בעלמא מדלא מסר מודעא ש"מ דגמר והקנ' ליה היינו משום דאין להתובע לסמוך כ"כ אטענתו לחוד משא"כ כאן די"ל סמכתי נפשי אשט"ח שבידי עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש בזה הט"ז ומה שהשיב עליו הגאון ח"צ בהגהותיו שם ע"ש):
ו
מעות. כ"כ הטור ויגעתי למצוא מקור לדין זה ולא מצאתי וגם הוא תמוה מאד בעיני שהיאך יאמר הי' לך לטרוף כו' שהרי יוכל המלו' לומר אלו הייתי נוגשך סלקתני במעות או מכרת השד' לאחר לכך הוצרכתי לפייסך שתמכור לי והוכרחתי ליתן לך המעות מתחל' כיון שהוא מקום דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ושאלתי לכמה חכמים ואמרו שהשכל נותן כן שיוכל לטעון זה ואין לפסול שטרא מעליא בסברא זו דהי' לך לטרוף כו' מיהו במקום שכותבים שטר ואח"כ נותנים המעות הדין אמת כמ"ש הט"ו דיכול הלו' לומר אלו הייתי חייב לך איבעי לך לעכובי זוזי בפרעון חובך שהרי כבר הי' שטר מכיר' בידך. ש"ך:
ז
יראתי. פירש הסמ"ע אלא תבריחם או תמכרם לאחר ושוב א"י להוציא מידם משא"כ בקרקע שבמקומ' עומדת ואף אם יקדם וימכרנה יטרפנה מידו בשט"ח המוקדם עכ"ל ולפ"ד הש"ך שכתבתי בס"ק ו' גם בקרקע שייך לומר יראתי כנזכר שם (והט"ז הקש' ע"ד הסמ"ע דא"כ כי יקנה ממנו ג"כ לא מהני כלום שיקח המטלטלים בעד המעות שנותן לו עכשיו וממה יגבה חובו ונ"ל הטעם דהמלו' חפץ וחשק לאותן מטלטלים ואי הוה אמר ליתנם לו בחובו ירא שמא יפרענו בדבר אחר משא"כ בקרקע טפי ניחא למלו' שיחזיק הלו' כדי שיהא חובו בטוח שעיקר שעבודו על הקרקע עכ"ל):
ח
ליפרע. הש"ך האריך מאד להשיג על הט"ו בדין זה ע"ש שהביא הרב' ראיות והוכחות לדבריו ומסיק וכתב ז"ל העולה מזה דשנים שהוציאו שט"ח זע"ז בכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו כן מוכח בש"ס וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ובעל המאור והרמ"ה והריטב"א ודלא כהט"ו וסייעתם עכ"ל:
ט
ברור. גם בזה השיג הש"ך על הרמ"א וכתב שהרא"ש בתשו' לא כ"כ בפשיטות אלא בצירוף טעמים אחרים כו' וע"כ דינו של הרב צ"ע מיהו לפמ"ש לעיל דבכל ענין זה וזה גובה לא נ"מ הכא מידי מיהו נ"מ בעלמא במכר השד' דלעיל ס"א עכ"ל:
י
באתרא. הסמ"ע כתב ב' טעמים בזה ע"ש אבל הש"ך תמה על הט"ו דא"כ בכל ענין בטל שטרו של ראובן והלא משנתינו חכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שט"ח ולא אוקימנא ביומא דמשלם זימניה אלא לרב ששת אבל לר"נ דקי"ל כותיה אפי' מטא זמניה גובה שט"ח כו' אלא ודאי דהרמ"ה לא כ"כ אלא לפרושי סוגיא כו' ע"ש:
יא
עידית. הטור כתב הטעם שאפי' לא חזר ראובן ולוה ממנו הי' יכול לגבות העידית שלו (וא"ל שירא שיפרע לו בהמעות שבידו ולכך לוה ממנו דא"כ עוד לא יצא מיראתו דלמא ימשכנו ביד אחר ויפרע לו המעות וגם שומא הדרא ויפדנו מידו כשיפרע לו) ואם לוה ממנו כדי להגבותו זיבורית שלו אין דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיו ואם אמר כוונתי למכרה ושאפרע ממנו המעות כך הי' יכול ללות מאחר ולהגבותו זיבורית שלו עכ"ל. סמ"ע:
יב
בשלו. פי' כגון שלא הי' לו עידית מעולם אבל אם הי' לו עידית בשעה שלוה ומכרה צריך ליתן לו בינונית כ"כ הב"ח ונכון הוא וע"ל סי' ק"ב ס"ד ונרא' דה"ה ברישא אם יש לא' בינונית ולשני זיבורית כו' צריך לפרש כן דאי ה"ל עידית ומכרה צריך ליתן לו בינונית. ש"ך:
יג
זמנו. כלומר שזמן הלואת השטר שמוציא שמעון על ראובן הי' קודם שהגיע זמן פרעונו של שטר ראובן כו' אז בכל ענין ר"ל בין באתרא דכתבי שטרא כו' כל א' עומד בשלו היכא דליכא רווחא ואם יש לזה עידית ובינונית ולשני זיבורית זה גובה וזה גובה. שם:
יד
עדיין. בתשובת מהר"א ששון הקש' דהיאך שייך מגו נחזי זמן השטר מתי הוא ותירץ דמיירי שאין בו זמן כמ"ש הטור ר"ס מ"ג דאפי' שטר שאין בו זמן כשר לגבות מבני חרי ע"כ ולא דק דה"ק מגו דאי בעי אמר מה שפרעתיך הי' קודם זמני וכ"כ בס' גד"ת ומ"ש כמ"ש הטור לא דק דהתם מיירי בזמן הלוא' והכא מיירי בזמן פרעון עכ"ל הש"ך וע' תשובת רדב"ז סי' ז' ולחם רב סי' ר"ל וכנה"ג ופליטת ב"י סי' י"ז וד"ר סימן של"ג:
טו
בחיי. פירש הסמ"ע שעיקר הטעם דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אינו אלא משום דחיישינן דצררי אתפסי' והיינו דוק' כשבאין להוצי' מהיתומים אבל לא במקום שבא להחזיק ולתפוס מה שבידו בכדי חובו שנתחייב לו אביהן בפיו כמשמעות השטר שבידו ועיין בתשובת ריב"ש סי' שצ"ט וראב"ח סי' קי"ג:
טז
גובה. פי' וא"י לומר כיון שהדין הוא שכל א' יעמוד בשלו נחשב השטר כפרוע וא"כ גם הלוקח שבא מכח המוכר לא עדיף מיני' קמ"ל דלא דמ"מ אם יקנ' השני עוד שדות ויהי' לו עידית ובינונית ולהשני זיבורית כל א' גוב' חובו מ"ה גם הלוקח יכול לגבות מאחר דהשט"ח אינו נחשב כפרוע כ"כ הטור ע"ש. סמ"ע:
יז
חוזר. כתב הסמ"ע משמע אפילו בלא דאקני ומיירי דוק' במכר המלו' מוקדם השט"ח אבל כשמכר המאוחר השט"ח אינו יכול המוקדם לחזור ולגבות ממנו השד' אם לא שהי' בשט"ח שלו שעבוד דאקני והב"ח השיג עליו דכיון דמפיק משעבוד' דר"נ א"צ דאקני וכן נ"ל עיקר מהך דפרק כל שעה דאמרינן דרב' סבר בע"ח להבא הוא גוב' כו' ע"ש בש"ך וע"ל סי' קי"א סכ"ב וכ"ג (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב עליו והשיג על הש"ך ע"ש באורך):
יח
שעבד. ל' הע"ש אם שעבד לו המוכר מטלטלי אג"ק כו' וכ"כ הסמ"ע וז"ל דאפילו במכר המוקדם שט"ח דאף אם נאמר גם במטלטלי אג"ק דדאקני ט"ס הוא מ"מ כיון דא"י המאוחר לחוד לגבות מהלוקח כ"א מכח ששעבד לו המוקדם מטלטלי אג"ק יכול הלוקח לומר דלא שעבד לו כי אם מטלטלי שכבר באו לידו ולא מה שלא באו ליד המוקדם עדיין משא"כ כשכתב המוקדם להמאוחר גם דאקני כו' עכ"ל ודבריהם תמוהין דמה מועיל ששיעבד המוכר מטלטלי אג"ק מ"מ המטלטלים שגבה זה הלוקח דין מטלטלים יש להם אלא פשיט' דמיירי דזה שגובים ממנו המטלטלין שעבד כן דאז דין קרקע יש להן והכי משמע להדי' פשט דברי הטור כו' ע"ש בש"ך שהבי' עוד ראיות לזה:
יט
ושיקנ'. דאל"כ י"ל מטלטלים אלו קניתי אח"כ ולא נשתעבדו באג"ק אבל בקרקע מסתמ' ידוע מתי קנה אותה וכה"ג אמרינן בסימן ק"ד ס"ה עיין שם מיהו בקרקע שידוע שקנה אח"כ ולא כתב דאקני אינו חוזר וגוב' וכדמוכח בתוס' פ' כל שעה כו' וא"כ בקרקע שקנ' לוה השני אחר הלוא' כשלא כתב למלו' שלו דאקני הי' יכול למכר' והמלו' שלו א"י לטורפ' וה"ל כמטלטלים ולאו בת שעבוד היא ולא עדיף מלו' ראשון ממלו' שני וא"כ ליכ' נמי בהא במלו' ראשון משום שעבוד' דר"נ וכן עיקר. ש"ך:
כ
מקוים. דאז תורת שטר עליו וקרוב לודאי שגם ראובן נתחייב לו מ"ה א"י להוצי' משמעון עד שיעמוד עמו בדין ויפטר משט"ח שביד שמעון עליו עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' כ"ד:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ה
א
ל' הטור ממשנ' כתובות ריש דף ק"י וכ"כ הרמב"ם ספי"ד מה' מלוה
ב
טור וכ"כ ה"ה שם וכ"כ הר"ן שם
ג
מסקנת הגמ' שם לכ"ע
ד
טור כ"כ בה"ת שער ל"ד דדמיא לההוא דאמר סיטראי נינהו וא"ר נחמן איתרע שטרא (כתובות דף פ"ה ע"א) ומפרשי רבוותא דאיבטיל אף נאמנות שבו ומשתבע הלוה היסת ונפטר
ה
טור והם דברי ברא"ש שם
ו
כנפרש"י שם וכן כ' הר"ן שם
ז
כחכמים שם במשנה וכאוקימתא דגמרא שם דלא אמרינן היה לו למסור מודעא דחברך חבר' אית לי' כו' דף ק"י ע"א פי' ויודיעוהו ולא יקח עוד השד'
ח
טור ונלמד מדין דלעיל כמ"ש שם
ט
גם זה שם סעיף ג'
י
ממשנה שם ופשוט שם בגמ' לכ"ע
יא
שם בשם הרמ"ה וענינו הי' לך לתבעני בדין וליפרע מחובך
יב
שם והם דברי בה"ת בשטר ל"ד ושכן דעת הרמב"ן בחידושיו וכ"כ ה"ה שם בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכת' עוד זה לא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו ז"ל לפי שלעולם הוא דרך בהלוא' לכתוב השטר קודם נתינת המעות ולפיכך סתמו ז"ל
יג
טור וכ"כ הר"ן בשם בעל המאור וה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א אלא שכתבו שם ותפי' אית לחד עידית ובינונית ואית לחד זיבורית
יד
שם לדעת הי"א ודעת ש"פ הנזכרים
טו
פשוט שם בגמ' לכ"פ הפוכי מטרתי למה לי ופרש"י הנושא ב' מרצופין של עור ומשאן שוה מה יתרון לו להפוך של שמאל לימין ושל ימין לשמאל
טז
פלוגתא דרב נחמן ורב ששת וכאוקימתא דגמרא שם וקי"ל כרב נחמן בדיני דאמר בשלו הן שמין שהרי הבינונית תחשב לו כעידית ומגבהו זה מן הזיבורית וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם שם בפ' הנזכר
יז
פשוט שם בגמרא
יח
כחכמים שם במשנ' וכדתרגמא רב נחמן שם אליבא דרב ששת דע"כ לא פליג רב נחמן אלא באוקימתא דמתני' אבל לענין דינא משמע דמוד'
יט
לפי שאדם עשוי לשעבד עצמו להיות עבד לוה לאיש מלוה אפי' בשביל יום אחד ל' הטור מהגמ' שם
כ
וע"ל סימן קמ"ב סעיף א' בהגה
כא
טור ס"ד כ"כ בה"ת בשער ל"ד ממסקנת הגמרא כתובות ד' ק"י ע"י ע"א היכא דתפס תפס
כב
שם בשם הרמב"ן כ"כ בה"ת שם וכ"כ הר"ן מדאמרינן שם היכא דתפס תפס ה"ה לענין אין נזקקין לנכסי יתומים כשהם קטנים:
כג
שם בשם הרמב"ן כ"כ בה"ת שער ל"ד בשמו וגם כתבו הר"ן בפרק הנזכר:
כד
הרשב"א בת' מחודשים סי' ב'
כה
וביאר שם שלא יפרע לו ויחזור אחריו ובכי הא מסתברא שנזקקין לנתבע' תסלה וכו' ואפילו היו בידו כסות וכלים וכדאיתא בתוספתא בפרק ב' דייני גזירות (שם) זה גובה וזה גובה הא אוקימנא בשיש בינונית לאחד וזיבורית לא' וכו':
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ה
א
אחר שהגיע כו'. רש"י שם וכמ"ש שם בגמ' ואי דלא מטא זימניה כו' מ"ט דאדמון וה"ה כאן:
ב
ואפי' כו'. עבה"ג וכ"ש לפרש"י שאפי' מזוייף נאמן אין חילוק בין נאמנות או לא:
ג
וי"א בו'. דשמא זייפו אע"ג שהוא מקוים כמ"ש בב"ב נ"ב ב' ולעיל ס"ס פ"ג וכן בפ' ג"פ אין חת"י דידי הוא מיהו כו' וס' הראשונה ס"ל מ"מ כיון דלא שכיח לא איתרע משום האי טענה:
ד
אם הלוה כו'. עבה"ג דבכה"ג ל"פ רבנן אאדמון:
ה
אבל אם כו'. וכמ"ש שם ק"ט ב' ל"ש אלא לאחר אבל לעצמו כו' דאמר אי כו':
ו
ודוקא שהשטר. וכמ"ש בפ' חזקת עביד אינש דזבין דיניה וערשב"ם שם:
ז
ויש מי שאומר כו'. מדפריך בגמ' ה"ד אי דמטא זימניה מ"ט דרבנן ולא משני דמתני' באתרא דכתבי כו' וכמו במתני' שקדם לזה וטעמ' דמילת' דכאן א"י לומר חששתי שראיתיך שאתה רוצה להוציא המעות דא"כ לא היה מלוה אותך משא"כ במכירת השדה שראה שרוצה לקנות מטלטלין נכסין שא"ל אחריות ומכר לו את השדה כדי למשכנו ועב"ח:
ח
וי"א כו' דאפי' כו' ואם הוא. דס"ל דשוה למתני' שקדם שם ומה שלא תירץ גמ' כן משום דכבר השמיענו פלוגת' דאדמון ורבנן בכה"ג במתני' שקדם והוא משנה שא"צ לכך תי' דקמ"ל פלוגתייהו בעביד אינש ולכך פריך גמ' אליב' דרב ששת ולא אליב' דר"ן משום דלר"ן קמ"ל מתני' דזה גובה וזה גובה דבשלו הן שמין אבל לר"ש דמתני' זה לעשר וזה לחמש אין חידוש בזה וזה ראיה לדין זה וכ' במלחמות דלכך השמיט הרי"ף קו' הגמ' ותירוצה משום דאליב' דרב ששת ואנן קי"ל כר"ן ומתני' באתר' דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי. והרז"ה כ' דלכך פריך לר"ש דלר"ן יכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך כו' ואגבה אותך זבורית והקשה עליו הרמב"ן דא"כ אמאי אמרו שם באתר' דיהבי זוזי כו' כ"ע ל"פ כי' הא י"ל הייתי רוצה למכור לך שדה שלי זבורית ולגבות ממך בינונית אלא ודאי אין דרך ב"א ללות כדי למכור נכסיהן ועוד לר"ש נמי משכחת כגון דאית ליה לשני עדית ולראשון זבורית שגובה ממנו עדית עכשיו ועדיין לא הגיע הזמן של שני ולאח"כ יגבהו זבורית אלא מחוורת' דלר"ן י"ל באתר' כו' וזה שתלאן שני הדינים זב"ז דה"מ באתר' כו' ואפי' כו':
ט
לראובן זיבורית ולשמעון עידית. נמשך אחר דברי הרמב"ן הנ"ל ובשלא הגיע הזמן איירי ועסמ"ע. וה"ה שיכול למצוא בשיש לו עדית ובינונית ולזה זיבורית וכמש"ל וכדברי הרז"ה אלא שכ' כן כדי להוכיח דלא כרז"ה ורומז על קו' הרמב"ן דלרב ששת נמי יכול להמצא כו' אע"כ שאין זה טענה ודברי הש"ך כאן ס"ק י"ב שלא בדקדוק:
י
ומיהו אם כו'. שם וכמ"ש בב"ק ז' ב' אין לו אלא עדית כו' בינונית כו' זיבורית כו':
יא
או שיש כו'. כתובות שם ולר"ן מאי חזית כו' וב"ק שם עדית וזיבורית כו' וכן בינונית וזיבורית בשלא היה לו עדית:
יב
וכן אם. בה"ת שם ונלמד מהקודם:
יג
אבל. שם בגמ' וכמ"ש ב"ק שם היה לו עדית ובינונית וזיבורית כו':
יד
ראובן כו'. וכמש"ל סי'ע"ח דאף במקום חזקה אמרי' מגו:
טו
אשה כו'. נלמד מהקודם ואע"ג דעביד אינש דזבין דיניה היינו לגמרי אבל בשכירות לא וראיה ממ"ש בפ' חזקת הבתים ואי דלי צנא כו' וכפר"ח שם ברשב"ם:
טז
אם מת כו' אפי'. לא מיבעי' באית ליתמי זיבורית ואית לדידיה עידית ובינונית דאע"ג דאין נפרעין כו' כמ"ש שם' בגמ' אלא אפי' אין להם כלום די"ל אנן מטלטלי שבק אבון גבך כו' כמ"ש שם צ"ב א' השתא מתקנת הגאונים ל"ל הכי ואמר אפי' מעות דאם היה מגבה קרקע אפי' לדינא דגמ' היה הדין כן כמ"ש שם אמר רבא כו' כדרב נחמן כו':
יז
יתומים קטנים כו'. ל"ג קטנים כאן:
יח
אפי' היתומים קטנים כו'. עבה"ג וכן מוכח מעובד' דרבה בר שרשום ב"ב ל"ג א' כי אמינא דאיתלי זוזי כו' יכמ"ש שם בחידושי הרמב"ן בשם הר"י מיגש וכמש"ל סי' ק"י ס"ב ושם כ' אפי' אחרי מות אביהם שם שתפס שלא בעדים ויכול לטעון כו' אבל כאן דתפיסתו בעדים וידוע שהרי ליתומים שטר עליו לכך כ' כאן כיון שתפס בחיי כו':
יט
שנים כו' הלוקח כו'. כמ"ש בר"פ הנזקין אין נפרעין מנכסים משועבדים ודלא כי"א דחשבינן לשטר' כמאן דפרעיה מההוא שעתא ועבסה"ת דא"כ אמאי זה גובה וזה גובה לר"ן:
כ
ואם גבה ממנו כו' וא"ל כו'. כמ"ש בכתובות צ"ב א' ארב"ח ראובן שמכר כו' א"ר אי פיקח כו' וה"ה כאן וכמ"ש בב"ב מ"ד ב' ע"ש:
כא
ראובן כו'. עבה"ג ועתוס' דב"ק מ"ו ב' ד"ה שאין והשתא נ"ל לפ"ה כו' משא"כ כאן דכיון שיש לו שטר מקויים נאמן בתפיסתו ועבה"ג:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
פ״ה
א
(ש"ך סק"ג) בסה"ד על דבר אחר בזה לא הימני'. נ"ב לא הי' צריך לזה לפמ"ש בכללי מגו אות ה' דלא אמרינן מגו דהוי מצי להכחיש עדים פסולים. וצ"ע קצת לפי מה דאיתא בסי' ע"ה ס"א דנאמנות עדיף ממגו א"כ הכא שאין מועיל נאמנות מכ"ש שלא יועיל מגו וי"ל מה דנאמנות טוב יותר ממגו הוא משום דכל תנא שבממון קיים כיון דהימני' כבי תרי מכ"ש דהימניה כנגד מגו וכיון דהימני' הימני' משא"כ הכא דכל הריעות' הוא למה מכרת לזה הלא יהי' לזה עליך פתחון פה לומר אלו הייתי חייב לך כו' והוי כאנן סהדי שאין אדם עושה כן שיהי' עליו פתחון פה שפיר נכון לומר דהיכא דהו"ל מגו ישפוט כל השומע שהאמת כדבריו ולא יחול עליו שום פתחון פה דהמגו משוו לאומדנא דמוכח שהאמ' כדבריו אמנם א"כ נכון לומר דהכא אינו מועיל אלא מגו טוב דמג' גרוע לא הוי אומדנ' דמוכח לבטל פתחון פה. ולפ"ז אף אם הי' מועיל דאי בעי היה מעיז להכחיש הקרובי' מ"מ הכא אין מועיל מנו כזה דעכ"פ מגו גרוע הוא ובלא זה אף אם היה הדין שיהי' נאמן לומר שהשטר מכר נחתם בשקר ויאומן נגד עידי השטר מצד הנאמנות שנותן לו הלוה עכ"ז כיון דבאמת העדים כשרים רק שהלוה פסלם נגד עצמם במה שהאמין את המלו' כבי תרי א"כ הוי שפיר פתחון פה נגד המלו' ואנן סהדי שבודאי נפרע השטר וכדברי הלו' כן הוא שכבר פרע השטר:
ב
(סמ"ע סק"ה) בסה"ד. ש"מ דגמיר והקנה לי'. נ"ב צ"ע דהא בתלי דזבין אף בידוע שלא היה צד מציאות למסור מודע' ועדים ראו והכירו בנאנסו אעפ"כ זביני' זבינא דאמרינן דאגב אונסי' גמר והקנ' אבל הכא לא נתכוין זה המוכר שלא יהי' זביני' זבינא אלא באמת גמר ומקנה כי ידע שיהי' בידו לשוב ולטרוף השדה בגביות חובו ממנו כל עיקר מודעא בזה אינו לבטל רק שלא יהי' פתחון פה לזה לומר אילו הייתי חייב לך ובזה דעת רבנן דאדמון שיכול לומר כיון דחברא חברי' אית להו ע"כ מנעתי א"ע מלמסור מודע' והייתי בטוח שתקובל אמתלא זו ממני בב"ד שלא להאמין את שכנגדי על שטר שבידי עליו כי אין על דעתי לבטל מכירתו לו כ"א לגבות חובי מאותו השדה (יעוין בט"ז ובהגהות ח"צ ואם ישלם לי החוב אני מרוצ' שתשאר השדה קנויי' לו אף שאין אדם מוכר לרצונו שדהו שלא בשעת דחקו מ"מ בכה"ג שהציל א"ע להגיע פרעון חובו על ידי מכירה זו גמר והקנ' לרצונו או אגב אונסו שהיה צריך להיות בטוח שיגיע לפרעון חובו. ויש להסביר יותר דבכל מכירה באונס כיון דיש סברא לומר דלמא גמר והקנה ע"כ אף אם טוען שלא גמר והקנ' הוי כדברים שבלב ולא מתבטל מעשה המכיר' על ידי מה שה' בלבו שאינו גמר ומקנ' ונשאר מעשה המכיר' בתקפו אבל כאן אין אנו דנין על בטול המכיר' דהא באמת המכירה נשאר קיימ' וביד הלוקח לשל' החוב שבשטר במעו' להחזיק בקנייתו ואין אנו באנו לדין בכללא אלא מחמת ריעותא בתביעת החוב שבשטר שהלו' טוען אלו הייתי חייב לך כו' ודי בזה מה שנותן הלה אמתלא שלכך מכר השד' כדי שיהיה בטוח על חובו. ואדמון סובר שלא הוי אמתלא משום דה"ל למסור מודעא שעוש' מפני כן ורבנן סברי שיוכל לומר כן כיון דחברא חברא אית ליה היה ירא להודיעו לעדים מה שמכר מכר והוא יגיע לפרעון חובו עכ"פ או במעות או בגבי' מאותו שדה וכן הוא לשון המשנ' מפני שהוא יכול למשכנו ומטעם זה אינו יכול לבטל המכיר' כיון שלא מסר מודעא וכן מבואר להדיא ברמב"ן המובא בש"ך לקמן בסק"ז בזה"ל דמחל לו השד' ומכירתו קיימת אף ע"פ שאותה מכירה היתה כדי למשכנ' עלי' הואיל ולא מסר מודעא:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ה
א
סעי' ב' (יכול לומר אלו כו') נראה שעכשיו שאין תוקף על דין תוה"ק. כיון שיד גוים על משפטים ובמשפטים בל ידעום לא שייך לומר אלו הייתי חייב לך כו'. ורק באתרי דיהבי זוזי והדר כתב [במכר המלוה ללוה]. יש טענה זו תמיד וצלע"ע בזה:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ה:א׳
א
נותן מעות ואח"כ כותבין שטר כתב באורים ז"ל ואם הוא באתר' דקנו בכסף לבד בלי שטר ג"כ לא הפסיד שטרו דטוען תיכף כשלקחתי ממך כסף השד' נקנ' לך השד' ולא הי' אפשר להחזיר מהמכיר' כלל אבל באתרא דלא נגמר המקח רק בשטר א"כ הי' בידו לחזור כשהגיע הכסף לידו טרם גמר השטר ולהחזיק המעות על חובו וע' הגהת אשר"י ומרדכי מ"ש בשם רב האי גאון ותרא' כדברי עכ"ל והמעיין שם אינו רוא' כדבריו וז"ל פ' ב' דייני מכאן משמע דראובן שהי' חייב לשמעון מנה ואחר שהגיע זמן הפרעון אמר שמעון לראובן חפץ אמכור לך במנ' ונתרצ' ראובן לקנות ונתן לו מנה יכול שמעון לומר אותו מנה אני גוב' בחובי והחפץ לא אתן לך ואינו במי שפרע אבל אם אמר לו ראובן הא לך עוד מנה ותן לי החפץ צריך ליתן לו או לקבל מי שפרע אבל אם אמר לו שמעון לראובן קרקע פ' אמכור לך במנה ונתרצ' ראובן ונתן לו המנ' והוא אתרא דקני בכספא לא מצי שמעון לומר אותו מנה אני גובה בחובי אלא אותו קרקע קנוי ויחזיר ויגבה חובו וראי' מדברי חכמים שאמר זה הי' פקח שמכר לו השד' שיכול למשכנו מדברי רב האי גאון עכ"ל ומ"ש וראי' מדברי חכמים היינו לענין זה דחוזר וגובה חובו דלא נימ' כיון שהוא בעצמו מכר לו תו לא גבי חובו מיניה לזה כתב וראי' מדברי חכמים דחוזר וגוב' חובו אבל באמת אפי' הוא אתרא דקני בכספא לחודי' נמי אמרי' ליה לא הי' לך ליתן שטר מכיר' דהא צריך לאמלוכי בי' ואם מוחה אין כותבין א"כ נהי דקנ' השד' הי' לך לעכב השטר עד שיפרע חובך וכן משמע לשון המרדכי שכתב מכאן משמע דראובן שחייב לשמעון מנה והיינו דכי היכא דאינו צריך ליתן שטר המכיר' עד שגובה חובו כן נמי במטלטלין אין צריך ליתן החפץ עד שיתן לו חובו ואח"כ כתב דבקרקע תיכף קנוי הוא לו אבל חוזר וגובה חובו ומצי לעכב שטר ראי' דהא אם מוחה מלכתוב אין כותבין וכמבואר בסי' ל"ט ומשמעות הפוסקים באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי לעולם מפסיד חובו ומשמע אפי' אתרא דקני בכספ':
פ״ה:ב׳
א
ממה לגבות חובי. והוא משנ' סוף כתובות ופירש"י לפי שהי' זה מבריח מטלטלין ולא הי' לו מהיכן ימשכן ועכשיו יטול את הקרקע ובט"ז הקש' מה הרויח בזה דגם היום אם ימכר הקרקע הזאת לא יוכל לטרפה אם אין לו דאקני וא"כ ה"ל לבאר דוק' בכתב לו דאקני וכמו שרגילים הפוסקים בכל מקום להזכיר דאקני וע"ש שהעלה דבזה א"צ דאקני לכ"ע כיון שזה הי' יכול ליפרע ממנו ולא הי' צריך למכור הקרקע שלו אלא משום שיהי' בטוח בחובו מש"ה מכרו לו ה"ל כאלו התנ' עמו בהדיא על תנאי שישאר שעבוד עליה ומש"ה שפיר טורף אם מוכרו או נתנו לאחר ואנן סהדי בכך ע"ש גם בסעיף ו' כתב זה ע"ש ותמהני שהוא נגד גמר' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) בעי שמואל דאקני מהו שישתעבד ופשיט לה מיניה דתני מפני שיכול למשכנו ודחי מיניה אפי' מגלימ' דעל כתפי' ואי נימא דנעש' כאלו התנ' בעת המכיר' לא הוי דאקני כלל דהא באותו שעה שקנא' הוי השעבוד ובעי' דשמואל בדאקני אינו אלא משום דהוי דשלבל"ע ואי נימא דהוי כמו תנאי בשעת מכיר' שיהי' שעבודו עליה תו ל"ה דאקני אלא מוכח דל"א הברח' אלא במטלטלין שיוכל לכסותו מן העין ולא כן בקרקע ולמכיר' ל"ח אפי' אי דאקני לא משתעבד וכדמוכח מש"ס דלא שכיח בו מכיר' שוב ראיתי בתומים שהשיג ג"כ מדברי הגמרא הנז' אלא שכתב שם דא"כ מוכח דדאקני משתעבד דאי לא משתעבד לא עדיף סתמו ממפורש ע"ש וזה אינו דודאי אי הוי כמו תנאי בשעת מכיר' ודאי ליכא דאקני כלל דהא אינו דשלבל"ע אלא בשע' שבא לידו הוא משעבד אבל הא קשי' וכמ"ש דאיך פשיט מיניה דאקני כיון דהוי השעבוד בשעת מכיר':
פ״ה:ג׳
א
ראובן הוצי' שטר. בס"פ בתרא דכתובות פליגי אדמון ורבנן ופריך ה"ד אילימ' דמטא זימני' מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זימני' מ"ט דאדמון ומוקי לה ביומא דמשלם זימניה. וע' בעה"מ דכ' מדפריך הקושי' בש"ס אליב' דרב ששת דסבר הפוכי מטרתי למה לי ומשמע דלר"נ ניחא והיינו משום דעביד לה כדי שיהי' זה גובה וזה גובה והרמב"ן בס' המלחמות פי' דלר"נ מצי לאוקמי פלוגת' דאדמון ורבנן בכתבי והדר יהבי והא דאפלגי תרתי זימנא היינו משום דבעי לאשמועינן היא גופה דזה גובה וזה גובה אבל לרב ששת קשי' דל"ל בכתבי והדר יהבי דא"כ תרתי למה לי עד דצריך לאוקמי לרב ששת ביהבי והדר כתבי ביומא דמשלם זימני' וע"ש ולכאור' תיקשי כיון דלגבי שט"ח נמי איכ' חילוק בין כתבי והדר יהבי או איפכא וכמו ברישא במכר דל"א הי' לך לתובעו בכתבי והדר יהבי אלא דוקא ביהבי והדר כתבי אמרינן הי' לך לעכבו אזוזי שחייב לך וא"כ כיון דיומ' דמשלם זימני' אין לו כח לתובעו עד סוף היום כמבואר בשיט' מקובצת פ' השואל וכן מוכח כדבריו מסוגי' דההיא דאיפלגי ביומ' דמשלם זימני' מ"ס עביד אינש דיזיף ליומא דאם בידו לעכבו בתחילת היום לא הי' לו לכתוב שט"ח והי' לו לעכבו אע"כ דלא מצי מעכבו כיון דזמנו אינו אלא סוף היום וכיון דלא מצי מעכבו בתחלת היום למה הוצרכו לומר בטעמ' דרבנן משום דעביד אינש דיזיף ליומ' הא גם א"נ דלא עביד אינש דיזיף ליומא מה יעשה זה שהי' צריך למעות על כמה ימים ולעכבו לא הי' יכול כיון דזמנו סוף היום ולהמתין עד סוף היום ולתובעו הא רבנן (לא) סברי הי' לו לתובעו וא"כ יומא דמשלם זימני' אפי' נימא דלא עביד אינש דיזיף ליומ' לא גרע מכתבי והדר יהבי כיון דלא הי' לו לעכבו ולכן נרא' דהא דמוקי פלוגת' דאדמון ורבנן ביומ' דמשלם זימני' היינו בכתבי והדר יהבי ולאדמון אפי' כתבי והדר יהבי הי' לו למסור מודעא וכמו במכר ואי משום דצריך למעות לא עביד אינש דיזיף ליומ' ולרבנן עביד אינש דיזיף ליומא ולא מצי למימר לרבנן כשטתייהו במכר דא"כ תרתי למה לי לרב ששת וכמ"ש הרמב"ן למה קאמר הכא טעמא אחריני לרבנן ומשום דעביד אינש דיזיף ליומא וא"כ השתא תרווייהו צריכי דבריש' רבותא דאע"ג דמטא זימני' וזה לא שמעינן מסיפא דבסיפא איכא למימר משום דעביד אינש דיזיף ליומא וסיפא רבותא דאדמון אפי' ביומא דמשלם זימנ'. ובזה ניחא ליישב הא דהקשו על הרי"ף דלא הביא הך דינא ביומא דמשלם זימני' וכמו שהרגיש נמי בזה הרמב"ן ע"ש. ולפי מ"ש יומא דמשלם אפי' יהבי והדר כתבי לא גרע מכתבי והדר יהבי כיון דלא שייך הי' לעכבו כיון דאין זמנו אלא סוף היום ולתובעו לא אמרינן וכיון דהי' צריך להלוא' על כמה ימים נמי הי' צריך לכתוב שט"ח וכמ"ש. וע' ש"ך שדח' פי' הרמב"ן דכתב דלר"נ מוקמינן לה בכתבי והדר יהבי דהא קתני מפני שיכול למשכנו דאלמא אי לאו הך טעמא הי' לו ליפרע מחובו וא"כ הכא ליכא האי טעמא ע"ש ולא אדע למה לא שייך גם בסיפא והא דלא תני לה בסיפא כמו בריש' היינו משום דסיפא גופה לא צריכי כלל דשמעית מרישא אלא לאשמועינן דזה גובה וזה גובה וכמ"ש רמב"ן וזה נרא' לי בדברי הש"ע דהשמיענו הך דינא דיומא דמשלם זימני' כאן בשט"ח ולא כתבו גבי מכר בסעיף א' משום דברישא גבי מכר ודאי בעינן לכ"ע יהבי והדר כתבי דהי' לו לעכבו ויומא דמשלם זימניה אפי' יהבי והדר כתבי ל"ש הי' לו לעכבו ולא גרע מכתבי והדר יהבי אבל הכא בשט"ח השמיענו דאפי' למ"ד בהלוא' גם בכתבי והדר יהבי הי' לו לתובעו משום שלא יהי' בכדי עבד לוה אבל ביומא דמשלם זימני' ודאי לא דעביד אינש דיזיף ליומא:
פ״ה:ד׳
א
שתפס בחיי אביהם והוא מדברי הרמב"ן דקשיא ליה בהא דפריך סוף כתובות וליגבינהו ארעא ליתמי והדר ליגבי מנייהו כדר"נ ולוקמה ביתומים קטנים דמגבי גבי ואגבויי לא מגבינן מינייהו אפי' קרקע דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים לזה העלה דהוי כמו תפס מחיים והוב' בר"ן סוף כתובות והקש' בט"ז דא"כ אמאי הוי מטלטלין דיתמי היכ' דמגבי להו מטלטלין הא במטלטלין נמי מהני תפיס' מחיים וע"ש שכתב דצריך נגר ובר נגר דליפרקי'. וח"צ כתב לחלק בין תקנה דאין נזקקים ליתומים קטנים ובין תקנ' דמטלטלין דיתמי דזה דאין נזקקים ליתומים קטנים הוא תקנ' קלה ע"ש ומי שקל בפלס איז' קלה ואיז' חמור'. ובחידושי מוהרי"ט שם כתב בעיקר הקושי' של הרמב"ן שהקשה לוקי ביתומים קטנים וכו' דטעמ' מאי אין נזקקים ליתומים קטנים דחיישינן אימר צררי אתפסינהו כיון דיש לו תחת ידו ממה ליפרע שחייב לו כנגדו א"כ צררי אחריני לא מתפס וכדאמרי' ייחד לו ארעא בארבע מצרנה' בלא שבוע' ופרש"י דהיינו צררי דאתפס' ולא חיישי' לצררי אחריני ע"ש. ואכתי תיקשי תינח אם הלו' השני מת כגון ראובן הלו' לשמעון ואח"כ הלו' שמעון לראובן וא"כ אם ראובן מת לא חיישי' דראובן אתפס צררי לשמעון כיון דכבר הי' חייב לו לשמעון כנגדו והיינו צררי אבל אכתי תיקשי דלוקי דלוה ראשון מת ובזה ניחוש לצררי דאתפסי' קודם שהלו' למלו' שלו ואכתי משכחת לה ביתומים קטנים: ונרא' כיון דאוקמינן פלוגת' דאדמון ורבנן ביומ' דמשלם זימני' א"כ אימת ניחוש לצרדי שתתפוס אי קודם שהלו' שמעון לראובן א"כ הוי תוך זמנו וקי"ל נזקקים ליתומים קטנים כל שהוא תוך זמנו כמבואר בטור וש"ע סי' ע"ח ואי ניחוש שמא אתפוס צררי ביומ' דמשלם זימני' בבקד קודם שהלו' שמעון לראובן דהוא הלו' אח"כ בו ביום כבר כתב הראב"ד והוב' ברמ"א סי' ע"ח דביומ' דמשלם זימני' לא מצי טעין פרעתי אלא איהו דטעין ברי אבל ליתומים לא חיישינן ואחר הלוא' תו ליכ' חשש צררי כיון דכבר היו חייבין זה לזה אם כן כל חד וחד אית ליה צררי אחריני ובעיקר הקושי' שהקשה בט"ז על הרמב"ן עיין סק"ה:
פ״ה:ה׳
א
חוזר וגוב' ממנו ע' סמ"ע שהעל' דהיינו דוק' במכר המלוה המוקדם את השטר כגון ראובן הלו' לשמעון בניסן ושמעון לראובן בתשרי וכשמכר ראובן השט"ח חוזר שמעון וגוב' מהלוקח דשדה זו כבר משועבדת לראובן מניסן ואחר כך כשלו' משמעון בתשרי נשתעבד אותה שדה לשמעון ומש"ה חוזר וגוב' אותה ממנו אבל אם שמעון מכר את השט"ח וגובה הלוקח מראובן קרקע תו לא מצי ראובן גבי מהלוקח מכח שעבודו שיש לו על הקרקע אא"כ כתב שמעון לראובן דאקני וכן הא דכתב בש"ע אם שעבד מטלטלי אג"ק היינו כששעבד המוכר אז חוזר וגוב' מהלוקח אע"פ שגבה מטלטלי אבל אם לא שעבד המוכר מטלטלי אג"ק אינו גובה מלוקח דמטלטלי לא משתעבדי ע"ש וכן הסכים בט"ז אלא שדעתו דא"צ דאקני דאנן סהדי דלא נשתעבד אלא כדי שישתעבד לו מלוה זו על חובו ועיין מ"ש בסק"ב אבל הש"ך העל' דכאן א"צ דאקני אפי' כשמכר המאוחר דכיון דמשתעבד מדר"נ א"צ דאקני ע"ש והוא הדרך אשר בירר לו הב"ח והביא ראי' לזה מפ' כ"ש והגאון ח"צ השיב על הב"ח והש"ך וז"ל מ"ש הש"ך והסכים לדברי הב"ח נרא' בעיני דמה דמייתי ראי' מיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגוב' לענ"ד ל"ד כעוכל' לדנא דבשלמ' התם ה"ל כאלו האב גובה אותו מחיים והוריש' לבניו דבע"ח גוב' מהם לאפוקי הכא אף אם המאוחר גבה בעצמו קרקע בחובו וחזר ומכר' לאיש אחר ודאי דאין המוקדם חוזר וגוב' מן הלוקח ולמה יגרע זה הלוקח את השטר שזכ' בשדה קודם שגבא' ומ"ש בש"ך תדע וכו' אין זה ראי' כלל דודאי קודם שקנא' הלוקח הרי שעבודו עליו וכן בכל השדות שאדם קונ' משועבדים לבע"ח קודם שימכרם ואע"פ כשמכרם פקע שעבודו וע"ש אמנם לענ"ד שיטת הב"ח והש"ך נכון ע"פ יסוד מוסד מדברי תוס' פ' כ"ש דפריך א"א מכאן ולהב' הוא גובה אמאי חוזר וגוב' הא הוי כמאן דזבין נכסי דמי ואלו קני יתמי נכסי מי קא משתעבד לבע"ח שאני התם דא"ל כי היכ' דמשתעבד' לאביכן משעבד' לדידי מדר"ן ע"ש דף ל"א וז"ל תוס' שם וא"ת גבי מטלטלין נמי נימא הכי ונרא' לר"י דדוק' גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד הוא דכשהקרקע זו משועבד לראובן חשבינן ליה כאלו היא בידו דהא אם מכר' או משכנ' חוזר ראובן וגוב' אותו ולכך משועבדת נמי לבע"ח אבל מטלטלים אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון דאלו מכרם או משכנם אינו גובה מהם עכ"ל. והנ' משיטת הסמ"ע והט"ז וח"צ נרא' דס"ל דשעבוד' דר"ן היינו דחוב שיש לו ללוה משועבד הוא למלו' שלו והיכ' דגבי מטלטלי או שגבה קרקע אלא שהחוב שהי' לו ללוה נעש' אחר הלוא' והוי דאקני לא משתעבד כיון דאפי' זכה בשדה ומכר' לאחר לא משתעבד וכן במטלטלין על דרך זה לא משתעבד ולפי שיטתם ליכא התחל' לקושיות תוס' דגבי מטלטלין נמי נימא הכי דהא כיון דשעבוד' דר"ן אינו אלא דחוב הלו' משועבד וכל שגבה מטלטלין אפי' זכה הלו' במטלטלין מחיים והניח לבניו לא משעבדי לבע"ח אמנם שעבוד' דר"ן נרא' דאינו כמו שעבוד נכסים דגוף הנכסים של הלו' ולמלו' אין לו אלא שעבוד אבל שעבוד' דר"ן רוצ' לומר דגוף החוב שהי' ללוה שייך למלו' שלו כאלו הוא הלוהו ממש ולא בתורת שעבוד דאי בתורת שעבוד קרא בעי ודאי כל אשר יש לו משועבד למלו' ואי משום דחובות לא משתעבדי וכמ"ש הרשב"א סוף קדושין והר"ן סוף כתובות אכתי צ"ל דאינו בתורת שעבוד כיון דאמר' דחובות מילי נינהו ולא משעבדי ואמאי גובה מדר"ן ע"כ משום דהתור' אמר' ונתן לאשר אשם לו דגוף החוב של המלו' ראשון הוא ויבואר בסי' פ"ו סק"א ע"ש ולזה הקשו תוס' במטלטלין נמי נימא הכי דאע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי היינו היכא דגוף הנכסים של הלוה המטלטלין אינם בתורת שעבוד אבל שעבוד' דר"ן דגוף החוב של מלוה ראשון הוא א"כ לא הוריש מידי לבניו כיון דשלו הוא וא"ז מטלטלי דיתמי אלא מטלטלים של הלוה וזה תירצו דלא אמרינן שעבוד' דר"ן אלא היכא דגבה קרקע דבת שעבוד היא ונעש' כאלו בא ליד הלו' דאז דוק' בזה היא דאמר' תורה ונתן לאשר אשם אבל מטלטלין דלאו בני שעבוד דיכול למוכרן ולא הוו כאלו בא ביד הלו' לא מצי לאשתעבודי מדר"ן מכחו כיון דכחו קלוש ואין למלו' ראשון בא מכח שעבוד' דר"ן זה הוא ביאור דברי תוספות ממיל' נשמע דמידי דכח הלוה אלים כגון בקרקע דלא הוי אצלו דאקני וחשיב כאלו בא לידו בזה אמר' תור' שאותו כח של הלוה קם למלו' ואע"ג דמלו' הוי דאקני דלא אמרינן אלא דאקני לא משתעבד אבל זה אינו בתורת שעבוד אלא של המלו' הראשון הוא לגמרי ואין לו כח למכור דבר שאינו שלו והיכ' שהקרקע שגב' הלוקח הוא דאקני דבזה נמי לא אלים כח הלו' כיון שהי' יכול למוכרו לא אמרינן בזה שעבוד' דר"ן דהוי כמו מטלטלין דכל ששעבודו אינו אלים ל"א ביה שעבוד' דר"ן וא"כ הכל תלוי בכח של הלו' שיש לו על השעבוד אם כחו אלים משועבד מדר"ן ואי לא לא וזו היא שיטת הש"ך והיא נכונ' ועיין עוד מ"ש בס"ק ו':
פ״ה:ו׳
א
אם שעבד לו מטלטלי אג"ק. ופי' הסמ"ע דהמוכר שעבד מטלטלי אג"ק ובש"ך דחה פי' זה ופי' דמיירי שהו' שעבוד מטלטלי אג"ק להמוכר וכיון שהי' שעבוד מטלטלי אג"ק להמוכר נעשה המטלטלין כקרקע ע"ש והוא נכון עפ"י שיטתו וכמ"ש בסק"ה דהכל תלוי בשיעבוד שיש לו על הלוה דאם שיעבודו אלים וחזק אז כחו שייך למלו' מכח שעבוד' דר"ן ושייך כל החוב למלו' וכמ"ש שם. אמנם אכתי א"א לפרש בדברי הש"ע כפי' הש"ך דהא בזה"ז אפי' שעבד מטלטלי אג"ק אין גובין מהלוקח משום תקנת השוק וכמבואר בסי' ס' וא"כ האידנ' אין לו כח חזק במטלטלין אפי' שיעבד מטלטלין אג"ק שלא יוכל למכרן דהא עכשיו יוכל למכרן ותו לא הוי כמו קרקע אלא כמו מטלטלין ולכן צריך לפרש כפי' הסמ"ע דהמוכר שיעבד מטלטלי אג"ק ובזה לא שייך תקנת השוק דהשעבוד על השטר ובשטר לא תיקנו כמבואר ברא"ש וטור סי' ס' אלא דקשה לפי' הסמ"ע דא"כ דאקני למה כיון דגוף השטר נשתעבד ומ"ש הסמ"ע כיון דאכתי לא אתי לידי' ע"ש אינו מובן גם בסי' קי"א כתב להיפך ע"ש ועמ"ש בס"ק ז' שם) (ולפי מ"ש הש"ך בשיטתו נראה דאם היה ללוה מלוה ע"פ ומכרו לאחר במעמד שלשתן אע"פ שגבה הלוקח קרקע ולא הי' לשני שעבוד מטלטלי אג"ק על המוכר דאינו חוזר וגובה ממנו דכיון דאינו אלא מלוה ע"פ א"כ הקרקע כמטלטלין נינהו כיון שיוכל למכרן דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות ואין בו שעבודא דר"ן כמו במטלטלין אף ע"ג דהמלוה יש לו על הלוה מלוה בשטר דהא הכל תלי' בשעבוד שיש ללוה על לוה שלו וכמבואר. ווה נראה במ"ש רש"י בפ' כ"ש ובפ' מי שהיה נשוי בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליה במלו' ופירש"י שלא נתן לו שמעון דמי השדה וכתב שט"ח עליהם ע"ש ולכאור' למה כתב רש"י דמיירי בשט"ח וכי בע"פ לא הוי חוב ולפמ"ש ניחא דהא התם אמרי' עלה דמגבי לי' ארע' וחוזר וגובה מהם ומשעבוד' דר"ן ואי בע"פ לא הוי שעבוד חזק והוי כמו מטלטלי ולא שייך שעבוד' דר"ן וכיון דלא שייך שעבוד' דר"ן הו"ל כמו יתומים שקנו קרקע בחובת אביהן דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומש"ה פירש"י דמיירי בשט"ח דאז הוי בת שעבוד ושייך דר"ן ובזה נמי מיושב לישנא דזקפן עליו במלוה והתו' פ' מי שהי' נשוי דף צ"ד נתקשו בזה ע"ש ולפמ"ש דצ"ל דכתב שט"ח דאי לא הי' שט"ח ל"ה שייך דר"ן וכיון דכתב שט"ח היינו זקיפה ודוק. וארווחנא מזה ליישב קו' הט"ז שהקש' על הרמב"ם שכתב בשנים שיש להם שט"ח זה על זה ומת א' מהם והניח יתומים קטנים דהוי כמו תפס מחיים ואם גבו מטלטלין מבואר בש"ס סוף כתובות דאינו חוזר וגובה משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי והא כיון דהוי כמו תפס מחיים א"כ מטלטלי דיתמי נמי משעבדי והעתקנו קושיא זו בסק"ד ע"ש. ולפמ"ש ניחא דודאי כיון דזה גובה וזה גובה לא הוי תפס מחיים אלא כיון דמכח שעבוד' דר"ן כל כח הלוה שייך למלו' שלו וא"כ כבר זכה במה שתחת ידו מחיים מכח שעבודא דר"ן מיהו הני מילי בקרקע דשייך בי' שעבוד' דר"ן וזכה בו מחיים מש"ה אפי' מיתומים קטנים גובה כיון דכבר זכה מחיים ע"י שעבוד' דר"נ אבל במטלטלים דלא שייך שיעבוד' דר"ן וכמ"ש תוס' פרק כל שעה ואינו בא אלא לגבות בתורת שעבוד וכיון שמת מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משעבדי כיון דלא זכה מחיים דאע"ג דהי' חייב לו ג"כ לא הוי תפיס' כיון דזה גובה וזה גובה אלא בקרקע דמכח דר"ן זכה בחובו ממש וה"ה לענין בינונית וזיבורית דחשיב ליה תפיסה מחיים משום דבקרקע שייך דר"נ וזכה בו מחיים ע"י שעבודא דר"ן דכל החוב שייך למלוה והוא נכון ודו"ק:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ה
א
אחר שהגיע זמן שטרו. פי' זמן פרעון של שטרו:
ב
ואפי' שיש בו נאמנו' בפריש' כתבתי דדומ' זה למי שהוציא שטר שיש בו נאמנו' על חבירו וחבירו מביא עדים שנתן לו מעות בפניהן דאמרינן איתרע שטר שיש בו נאמנות ואינו גובה בו ה"נ אנן סהדי שפרע לו כבר ואפי' האמינו כבי תרי נראה דל"מ נגד חזקה זו דאנן סהדי דלא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי כמ"ש לעיל ר"ס ע"א:
ג
אין טענתו טענה. דל"ש לומר דהי' לך לפרוע שלך דעדיין לא הגיע זמנו ובסעי' ג' יתבאר דאפילו הי' ביומא דמשלם זמניה מ"מ לא הי' יכול לכופו לפרוע לו אז ביומו:
ד
לא מכרתי לך השדה אלא כו'. כן הוא נמי לשון הטור ובפרישה כתבתי הא דלא אמר טעמא משום דיכול לומר למעות הייתי צריך כו' דיכולין לו' הי' לך למכור לאחר ולא לזה כדי שלא יהא לזה עליך פתחון פה ע"י מכירה זו ועמ"ש עוד שם מזה:
ה
אלא כדי שיהי' לי כו'. ולא מצי שמעון לו' לראובן הי' לך למסור מודעא דמ"ה אתה מוכר לי כי יכול ראובן לומר יראתי פן יודעו לך הדברים משום דחברי' חברא אית ליה וסמכתי נפשי אשט"ח שבידי משא"כ בעלמא דאין להתובע על מה לסמוך כ"כ אטענתו מש"ה אמרינן מדלא מסר מודעא ש"מ דגמיר והקנה ליה ועפ"ר:
ו
אפי' במקום שנותנין מעות כו' ז"ל הטור ל"מ באתרא דכתבי שטרי והדר יהבי זוזי דמצי א"ל איבעי לך לעכובי זוזי בפרעון חובך אלא אפי' היכא דיהבי זוזי כו' הוי לך לגבות כדי שלא יקח המעות ויוציא אותם ולא יהי' לך ממה לפרוע חובך:
ז
יראתי שלא תמכור לי פי' אלא תבריחם או תקדם ותמכרם לאחר ושוב אינו יכול להוציאם מידו בדין משא"כ בקרקע שבמקומה עומדת. ואף אם יקדים וימכרנה יכול לטורפה מידו בשט"ח המוקדם:
ח
ול"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי. בפרישה כתבתי ב' טעמים בזה האחד משום דאם לא נתן לו שטרו כדי ללות ממנו אלא היה תובעו לפרוע היה מכחש בפניו לאמר אין לי מעות א"כ ג"כ לא ילוה מיראה שיתפס בהמעות בפרעון חובו והשני משום דלא ניחא ליה לאינש להיות עבד ליה לאיש מלוה והיינו כשמשעבד נפשו בשט"ח נגד שמעון ומ"ה אמרינן דהיה לך לתובעו ולהביא עידי השטר לפני הב"ד לראיה שיש לו מעות ולא להיות עבד לוה לאיש מלוה משא"כ כשמכר לו מלוה הראשון שדה דאין להמלוה גריעית' מזה והרי הלוה שקונה ממנו השדה משועבד לו בדמי הלוואתו הוא וכל אשר לו ע"ש עוד:
ט
כדי שאגבה ממך העידית כו'. עפ"ר שם כתבתי ביאורו דאף שאחר זה בסמוך כתבו הטור והמחבר דאם יש לזה עידית ולזה זיבורית דכל א' עומד בשלו שם איירי משעת הגבייה עתה בב"ד כשכבר הגיע זמן של שניהן לגבות זה מזה דבזה איירי וכמו שהתחיל בדין זה וכתב ז"ל ראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון הוציא השטר על ראובן ומטעם דאפוכי מטרתא למה לן וכמ"ש בסמוך אבל כאן איירי משעת הלואת המלוה להלוה ולהשיב לו דלהכי לוה ממנו כדי להוציא מידו העידית כי דעתו הי' לתובעו מיד כשיגיע זמן שטרו וכשלא יהיה לו מעות יגבה הב"ד משמעון לראובן העידית אלא שנתגלגל הדבר ולא היה יכול לתובעו עד היום שכבר הגיע הזמן פרעונו של שטר שמעון וק"ל וזה ברור. ולא כע"ש שכתב שטענה זו ביד ראובן טעות היא אלא שלרווחא דמלת' כתבו זה דאף לפי טעותיה דראובן אין לו טענה משום דאמרינן ליה אפי' לא לוית ממנו היית יכול לגבות העידית שלו כו' וכמ"ש בסמוך כו' עכ"ל וחלילה לנו לומר כן שהטור והמחבר ש"ע אחריו שכ"כ יסתמו ויכתבו דבריהם לפי הטעות של ראובן לא יכתבי האמת בצדו ואף שרב נחמן ס"ל כן לפי האמת מ"מ לא קי"ל כוותיה בזה וה"ל לו' ואינו יכול לו' טעיתי וסברתי כדי שאגבה כו':
י
שאגבה ממך העידית הטור מסיים בטעמו וכתב ז"ל שאפילו לא חזר ראובן ולוה ממנו היה יכול לגבות העידית שלו (ואין לומר שירא שיפרע לו בהמעות שבידו ולכך לוה ממנו דאם ירא מזה לא יצא מיראתו דלמא ימשכנו ביד אחר ויפרע לו בהמעו' וגם שומא הדרא ויפדנו מידו כשיפרע לו) ואם לוה ממנו כדי להגבותו זיבורית שלו אין דרך בני אדם ללות כדי למכור נכסיהם ואם אמר כוונתי למכרם ושאפרע ממנו המעות כך היה יכול ללות מאחר ולהגבותו זיבורית שלו עכ"ל ועיין פירושו וביאורו:
יא
ואם הוא באתרא כו' אינו יכול כו'. היינו לפי הי"א הנ"ל דכתב המחבר באחרונה וגם בטור משמע דפסק כוותיה:
יב
עומד כל אחד בשלו. הטור סיים בטעמו וכתב ז"ל ואפי' בא בעל הזיבורית תחל' לגבות מהעידית או מהבינונית של זה ולהגבותו זיבורית אין שומעין לו כיון ששניהם תובעים זה לזה אלא אדרבה מגבינין לבעל העידית או בינונית מזיבורית של זה ותעשה בינונית שלו עידית דבשלו הן שמין (פי' אף שאצל מי שיש לו עידית לא נחשב שדה זו אלא לבינונית מ"מ גבי זה דאין לו עידית נחשבה לו בינונית שלו כעידית לענין זה לאחר שיגבה מאחר זיבורית ואותו אחר יחזור ויבא לגבות ממנו ג"כ לא יגבה מהבינונית דנחשב לו כעידית אלא מהזיבורית שגבה ממנו יחזיר ויגבה א"כ אטרוחי בי דינא בכדי להגבות לזה הזיבורית ולחזור להגבותו ממנו להשני למה לן מ"ה כל אחד עומד בשלו) אבל אם יש לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה דממ"נ יש ריוח לבעל הזיבורית בגביה זו שאם יגבה בעל הזיבורית תחלה יגבה בינונית של זה ויחזור הבינונית שגבה לעידית וזיבורית שבידו כבר יהיו בינונית ויגבהו למלו' שלו ואם יגבה בעל עידית ובינונית תחלה זיבורית של השני הרי יהיו בידו עידית ובינונית וזיבורית וכשיבא השני לגבות ממנו יגבה כדינו מבינונית שלו עכ"ל עם קצת תוספת ביאור:
יג
וכן אם יש לזה בינונית כו'. כבר נתבאר טעמו ובפרישה כתבתי דה"ה וכ"ש הוא אם יש לאחד עידית או בינונית או זיבורית ולהשני אין לו כלל דאין מגבין לזה שאין לו כלל מזה שיש לו כיון דזה יחזור ויגבה ממנו מה שהגבהו בחובו וא"כ אטרוחי בי דינא בכדי למה לן:
יד
ואם זמן השטר כו'. פי' זמן הלוואת השטר שהלוה שמעון לראובן הי' קודם זמן פרעון שמעון לראובן וק"ל:
טו
ולוה משמעון לעשר שנים כן הוא לשון הגמ' והטור ולרבותא כ"כ וכגון ששמעון לא רצה ללות לראובן אם לא על עשר שנים ואז יהי' ראובן הלוה עבד לשמעון המלוה לעשר שנים ואין דרך בני אדם לעשות כן וה"א דיוכל שמעון להוכיח מזה שכבר פרעו דאל"כ לא היה משתעבד נגדו זמן ארוך כ"כ ובפרט כיון שנשלם זמנו והגיע היום שנתחייב שמעון לפרוע לו קמ"ל דאף דעבד אינש דפרע ביום שנשלם זמנו מ"מ כיון דאין ביד ראובן לכפות לשמעון לפרוע לו באותו יום יכול לומר הייתי צריך למעות והוצרכתי לשעבד נפשי לעשר שנים:
טז
שאם יגבה מזה אפי' מעות. פי' ל"מ אם גבו יתמי ראובן משמעון קרקע וקרקע שגבו יתמי ראובן משועבד ג"כ לב"ח דראובן ויחזור שמעון לגבות מידם בחובו דפשיטא דכל א' עומד בשלו אלא אפי' גבו מיד שמעון מעות ומעות דגבי יתמי בחוב אביהן אינן משועבדין לב"ח דאביהן ולדינא דגמרא יפסיד שמעון מ"מ כיון דלאחר תקנת הגאונים גובין מהם א"כ אטרוחי בי דינא נ"ל:
יז
אפי' מעות חוזר וגובה כו'. בטור כתב שלדינא דגמ' הרשות ביד שמעון שאם ירצה להגבות קרקע יכול להגבותן אפי' יש לו מעות אף שאין הדין כן אם היה ראובן אביהן חי מ"מ במקום פסידא דשמעון הרשוהו ליתן לו קרקע ע"ז וכמ"ש לקמן סי' ק"א:
יח
עד שיגדלו. כדין יתומים קטנים שאין נזקקין לנכסיהם עד שיגדלו כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ק"ט וק"י ע"ש:
יט
כיון שתפס בחיי אביהן. פי' שעיקר הטעם דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אינו אלא משום דלמא אתפסיה צררי היינו דוקא כשבאין להוציא מיד היתומים אבל לא במקום שבא להחזיק ולתפוס מה שבידו בכדי חובו מחיי אביהן שנתחייב לו בחייו כמשמעות השטר שבידו:
כ
שהדין הוא שיעמוד כל א' בשלו. פי' כגון שיש לשניהם נכסים בשוה או שיש לזה עידית או בינונית ולהשני זיבורית או שיש לאחד נכסים ולשני אין לו כלל וכמ"ש מילתא בטעמ' בס"ג:
כא
הלוקח גובה מהלוה פי' ואין יכול לומר כיון שהמוכר לו לא היה יכול לגבות ממנו אלא כל א' עומד בשלו ונחשב השטר כפרוע א"כ גם הלוקח שבא מכחו לא עדיף מיניה קמ"ל דלא דהא גם המוכר לו אף שעתה אינו יכול לגבות ממנו מ"מ אם אח"כ יקנה השני עוד שדות ויהי' בידו עידית ובינונית ואין להשני אלא זיבורית כל א' גובה חובו מש"ה הלוקח יכול לגבות כיון דשט"ח שקנה אינו נחשב כפרוע כן כ' הטור ע"ש:
כב
חוזר וגובה ממנו כו'. משמע אפי' בלא דאקני ומיירי דוקא במכר המלוה המוקדם שט"ח כיצד ראובן הלוה לשמעון בשטר בניסן וחזר והלוה משמעון בשטר בתשרי ומכר ראובן שט"ח ללוי וכשבא לוי וגבה משמעון קרקע כשאח"כ בא שמעון לגבות חובו מראובן המוקדם ולא ימצא לו אפי' מטלטלי' חוזר ומוציא מיד לוי הלוקח השרה עצמו שגבה לו ממנו שיאמר לו קנית שיעבודי דהא שדה זו שגבית ממני הי' משועבד לראובן כשהלוה לי ואח"כ כשהחזרתי והלויתי לו חזר להיות שיעבודו של ראובן משועבד לי וא"כ ה"ל ראובן כקנה ולוה ומכר. שבשעה שהלוה לי קנה השדה שלי לשיעבודו ואח"כ לוה ממני (ונמצא שהיה משועבד לעצמי) ואח"כ מכר לך מה שקנה שדה שלי לשיעבודו נמצא דשיעבודו דשמעון מוקדם. משא"כ כשמכר שמעון המאוחר שט"ח ללוי ובא לוי הלוקח ומוציא מראובן קרקע שמצא בידו כשחזר ראובן המוקדם ובא לגבות חובו משמעון המאוחר ואין לו אפי' מטלטלים אינו יכול לחזור ליקח שדה שלו מלוי הלוקח בלא דאקני דה"ל שמעון כלוה וקנה ואח"כ מכר דהא אין לשמעון שדה כ"א השדה המשועבד לו מראובן לאחר שחזר והלוהו וכשחזר והלוהו וקנה שדה ראובן בשיעבודו כבר לוה הוא מראובן וזהו כלוה וקנה ואח"כ מכר שמעון (שיעבוד שקנה אחר הלואתו) ללוי וכל שלוה וקנה ומכר אין המלוה המוציא מיד הלוקח כ"א כשכתב לו הלוה דהיינו שמעון המאוחר לראובן בשעה שלוה ממנו דאקני דאז חל שעבודו דראובן תחלה וכמבואר בר"ס ס' וקי"ב ואף שזהו קצת דוחק דא"כ לא ה"ל להטור לסתום אלא לחלק בין אם מכר המוקדם שט"ח למכרו המאוחר י"ל דהמחבר נמשך אחר ל' הטור שכ"כ בשם הרמב"ן והטור מסיק לקמן ר"ס קי"ב בשם הרא"ש דלפי מאי דקי"ל דאמרינן אחריות ט"ס גם בדאקני אמרינן דהוא ט"ס וכאלו נכתב דמי ע"ש ומסיק וכתב דה"מ בגבה ממנו הלוקח קרקע אבל גבה ממנו מטלטלים בזה בעינן דאקני אפי' במכר המוקדם שט"ח מטעם דאף אם נאמר גם במטלטלי' אג"ק דדאקני הוא ט"ס כיון דגם בהם אמרינן אחריות ט"ס כמ"ש בר"ס רכ"ו מ"מ כיון דאינו יכול המאוחר לחוד לגבות מהלוקח כ"א מכח ששעבד לו המוקדם מטלטלים אג"ק יכול הלוקח לומר דלא שיעבד לו מטלטלים אג"ק כ"א במטלטלי' שכבר באו לידו ולא באלו שלא באו ליד המוקדם עדיין אלא שנשתעבדו לו. משא"כ כשכ' לו המוקדם להמאוחר גם דאקני דאז אמרינן דשיעבד מטלטלי אג"ק קאי גם אמטלטלי דיקנה ולא באו עדיין לידו ומה"ט נראה דסתם וכ' הטור לקמן בסי' קי"ג ס"ג ז"ל אם שיעבד לו מטלטלי אג"ק אז יש להן דין קרקע אף לטרוף במה שמכר אח"כ אם כתב לו דאקני עכ"ל הרי דהוצרך לכתוב דאקני אף דפסק בסי' שלפני זה דאמרינן בדאקני שהוא ט"ס וק"ל וכ"ש כשמכר המאוחר שט"ח דאין המוקדם חוזר וגובה המטלטלי' מיד הלוקח אא"כ המאוחר כתב לו מתחלה ג"כ דאקני דאיכא תרתי לריעות' טעמא דכתיבנא וגם טעם הנ"ל דה"ל המאוחר לוה וקנה ומכר דאיכא להלוקח לומר אדעתא דהכי לא כתב לך שיעבוד מטלטלים אג"ק והמוציא מחבירו עליו הראיה:
כג
שהרי הוא משועבד לו לחובו פי' לחוב שהלוה הוא למוכר. והא דגבה הלוקח מתחלה ממנו היינו כל זמן שלא נודע בבירור שאין להמוכר כלום לשלם ממנו לזה חובו שאז יכול הלוקח לומר לו אף שאתה מוקדם לי מ"מ שעבודי עליך ואתה תחזור אחר המוכר לגבות ממנו קרקעות או מעות ומטלטלים אבל אם ידוע בבירור שאין להמוכר כלום נ"ל פשוט שאין הלוקח יכול לגבות ממנו תחל' דאטרוחי בי דינא בכדי למה לן וכמ"ש בפרישה ע"ש:
כד
אם שטרו של שמעון מקויים כו'. דאז תורת השטר עליו וקרוב לודאי שגם ראובן נתחייב לו מ"ה אינו יכול להוציא משמעון עד שיעמוד עמו בדין ויפטר משטרו שביד שמעון עליו:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ה
א
ואפי' יש בו נאמנות. עסמ"ע ס"ק ב' עד לא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי פי' שעדים מכירת השד' הוי כעידי הודא' ונגד עדי הודא' לא מהני נאמנות כבי תרי כמבואר לעיל סי' ע"א ונראה דאפי' שבוע' אין צריך דהוי כאנן סהדי תדע דהא לרש"י אפי' מזויף יכול לטעון:
ב
יש אומרים שהוא נאמן. עיין ש"ך ס"ק ד' מה שתמ' בזה והעיקר בזה כדברי התומים דמיירי במקויים ע"י דימוי משני שטרות וסברי לי' להנך פוסקים כדעת הפוסקים דלעיל סי' מ"ו דבמקום שצריך קיום מדאורייתא לא מהני ע"י דימוי והכא כיון דאיתרע שטרא בעי קיום מדאורייתא. אך הא קשיא לי דמנין לנו להוכיח שהשט"ח הוא מזויף דלמא השטר מכר מזויף וכן קשה מהא דשנים שהוציאו שט"ח זה על זה דאומר המאוחר להמוקדם אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני ומבטלין השטר המוקדם ומקיימין המאוחר וחייב המוקדם לשלם להמאוחר חובו קשה ג"כ דמנין לנו לו' שהמוקדם מזויף אימר המאוחר מזויף והיה לו לחיות עכ"פ שני השטרות בספק ונראה ליישב דהנה ודאי אם שם שני כתות עדים המכחישות זו את זו כת אחת אומרת לוה וכת אחת אומרת לא לוה הוי שניהם בספק ומהני תפיסה אבל ודאי דאם כת אחת אומרת לוה וכת אחרת אומרת בפנינו הודה המלוה שלא לוה לא מהני תפיסה כיון שיכול להיות ששני הכיתות אומרין אמת רק שהודאת בע"ד הוי כמחילה וה"נ עידי השטר השני הוה כעידי הודא' כמש"ל ס"ק כ"א דאזלי' בתרייהו:
ג
לא מכרתי לך השדה עיין סמ"ע ס"ק ד' עד היה לך למכור לאחר מדבריו משמע דלולי הטעם דכדי למשכנו בחובו השטר בטל ותמי' לי דא"כ אם מכר מטלטלין אפי' משך המטלטלין קודם נתינת המעות נתבטל השטר כיון דלא שייך הטעם כדי למשכנו ועוד קשה דמה הוכחה יש כאן לבטל השטר וכי משום שחייב לו לא יעשה שום מו"מ בשלמא ביהבי והדר כתבי מוכח שפיר משום דהוה ליה לעכובי זוזי אבל בכתבי והדר יהבי אין בו הוכחה דלפעמים צריך הוא למעות יותר מכדי חובו ומוכרח הוא למכור הקרקע ג"כ וגם תמי' דברי התו' בכתובות דף ק"י בד"ה ורבנן חברך חבר' אית ליה כמ"ש ולפרש"י א"ש שהן תמוה כמ"ש המהרש"א ע"ש, לכן נראה לענ"ד דעיקר הוכחה הוא משום דהי' לו לעככו זוזי ואפי' בכתבי והדר יהבי כיון שהיא נעשה בב"א וקרקע אינו ניקנית בשטר בלא כסף כמבואר בסי' קצ"א ומבואר בסי' פ"ג דאם יש עליו שני שט"ח ונתן להלוה בפי' על חוב אחר ושתק המלוה די"ל לכך שתקתי כדי שתתן לי המעות וא"כ ה"נ אפי' בכתבי והדר יהבי הי' לו לומר אחר קבלת המעות שמקבלם על חובו ואף שנתן לו הלוה בפירוש על דמי המקח ושתק מ"מ הרי הוא יכול לו' שלכך שתק כדי שיתן לו המעות וממילא הי' צריך ליתן המעות כדי לקיים המקח ואף שמבואר לקמן בסי' ק"צ סעיף ו' בהג"ה דאין שמעון יכול לו' המנה אני גובה בחובי כדי לבטל המקח מ"מ שם גופי' טעמא בעיא דמ"ש מהא דסי' פ"ג הנ"ל ועכצ"ל דקנין שאני דדברים שבלב אינן דברים לבטל קנין ברור שנעשה לפנינו ולפ"ז נראה דבתוך כ"ד של קבלת המעות ודאי דיכול לבטל המקח ולו' שמקבלם בחובו דהא בתכ"ד יכול לחזור מהקנין כמבואר לקמן סי' קצ"ה ס"ט ע"כ עיקר הוכחה לבטל שט"ח בכתבי והדר יהבי מהא דלא אמר בתכ"ד של קבלת המעות שמעכב המעות בחובו וסברא זו צ"ל בהא שכתבו התוס' ב"ק ל"ה ע"ב בד"ה לימא תיהוי תיובתא דאפי' ר"ג דמחייב בטענו חטים והודה לו בשעורים מכ"מ מודה דפטור מדמי שעורים והוא תמו' דכיון דנפטר מדמי שעורים מה"ת יתחייב שבועה הא לא גרע מהילך וע"כ צ"ל דעיקר הוכח' של מחילת השעורים נעש' אחר ההודא' שלו דהא המלו' הי' יכול לומר ודאי כדבריך כן הוא אבל איני שואל עתה השעורים כמבואר בסי' פ"ח סעיף י"ד וע"כ בשעת הודא' הי' עדיין חייב בדמי שעורין מש"ה חייב שבוע' ה"נ הוכח' של ביטול השטר הוא מדלא אמר תכ"ד של קבלת המעות שמקבלם על דמי חובו ע"ז אמרו חכמים דזה פיקח הי' דמכר לו את השדה מפני שיכול למשכנו בחובו פי' שבחכמ' עשה שקיבל המעות על דמי מקח שהי' מתירא לקבל המעות על חובו דאם כן יהיה הלוקח מבטל המקח והוא הי' צריך למעות דמי מכירת השדה מש"ה קיבל המעות על המקח ליתבע החוב ויהי' לו דמים מהשד' כפי מה שצריך ומדמי החוב אין לו שום מורא כיון שיכול למשכנו והא דלא מסר מודעא בשתיק' לפני עדים תכ"ד של קבלת המעות ולומר שמקבל בחובו ואם לא ישלם לי אבטל המקח דאז לא יהי' לו מורא מבע"ח המוקדם משום דחברא חברא אית ליה וירא שיתוודע לחלוק' ויבטל המקח ובזה אתיין דברי התוס' שפיר להמעיין בדבריהם, ולפ"ז באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי אפי' במקום שקונין בכסף לחוד יכול לטעון אילו הייתי חייב לך לא הי' לך ליתן שטר ומ"מ לא היה נתבטל הקנין דהא חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וממילא הי' יכול לתובעו שיסלק חובו במזומנים אם יהי' לו, ולפ"ז במטלטלין במשך החפץ קודם קבלת המעות דלא שייך לומר שהיה לעכובי זוזי בחובו כיון שהחפץ כבר תח"י הלוקח אין כאן הוכח' לבטל השטר חוב אבל בנתן המעות קודם המשיכ' ודאי דיכול לבטל החוב כיון דלא שייך לומר שיכול למשכנו דיותר טוב לו לעכב זוזי בחובו מלקיים המקח:
ד
אלא כדי שיהיה לו עסמ"ע ס"ק ה' עד משא"כ בעלמא משמע שהוקש' לו מכל מכירה באונס יתבטל המקח אף כשלא מסר מודעא משום דיכול לו' דהא דלא מסר מודעא משום דחברא חברא אית לי', ולפענ"ד נראה דלק"מ דכל מכיר' באונס כ"ז שלא מסר מודעא אמרי' בודאי אגב אונסא דזוזי גמר ומקני' משא"כ הכא דעיקר הוכח' הוא בכתבי והדר יהבי מדלא מסר מודעא וכיון שיש התנצלות על הא דלא מסר מודעא מטעם דחברא חברא אית ליה שוב ליכא הוכחה:
ה
אם הלוה מכר קרקע. ע' תומים שכ' הטעם כיון דעיקר אחריות הלואה היה על הקרקע לא הי' לי ליקח שיעבודו ונכון:
ו
הי' לך לפרוע מחובך. עש"ך ס"ק ז' שהאריך. וקודם שנבוא להשיב על דבריו אכתוב מה שנראה. לפענ"ד בסוגיית הש"ס הא דהקשו הפוסקים בסוגיא אהא דמקש' הש"ס אר"ש ממתניתין ואוקי לה אליבא דר"ש דזה לעשר וזה לחמש ולא מקשה כן לרב נחמן וגם קושיית המהרש"א ברש"י שם בד"ה הא לא מטי זימני' שכתב וז"ל ונוח היה לו לזה שילו' ויתבענו לסוף חמש ועדיין יהי' חוב מעוכב וכו' והקש' המהרש"א דלמה לרש"י לפרש זה הא אפי' אם היה זמן פרעון שניהם בשוה מ"מ קשה מאי טעמא דאדמון דהא לא מטי זימני' ולא הי' יכול לתבוע ונרא' ליישב פי' רש"י דאם הי' זמן פרעון של שניהם בשוה הוי שפיר מצי לאוקמי מתניתין דלא מטי זימני' וביהבי והדר כתבי ובוודאי כשנתן לו המעות ובא המלו' השני לתבוע להראשון שיתן לו שט"ח על המעות שהלו' לו תליא בפלוגתא דר"נ ור' ששת דלר"ן דס"ל דזה גובה וזה גובה אין יכול לסלק בשט"ח שלו הרי בא לתבוע כשעת הלואה קודם שיגיע זמן הפרעון צריך ליתן לו שט"ח דאין יכול לסלק אותו במה שמחזיר לו את השט"ח שלו אבל לר"ש דס"ל דכל אחד עומד בשלו א"כ כמו דבשעה דכשהגיע זמן הפרעון יכול ראובן לחזור שטר של שמעון לשמעון ואז מחויב שמעון להחזיר שטרו הכי נמי כשעת הלוא' כשהלו' שמעון לראובן ונתן לו המעות ותובע לראובן שיתן לו שט"ח על המעות שהלו' לו ודאי דיכול ראובן להחזיר לו שטרו של שמעון ואין צריך ליתן לו שטר על עצמו דהא קיי"ל בסי' ע"ד דהלו' יכול לכופו להמלוה ליתן לו קודם זמן הפרעון וא"כ כל אימת שרוצ' ראובן לפרוע הוי כהגיע הזמן פרעון שיכול ראובן לסלק בשט"ח של שמעון תמורת שט"ח שלו וא"כ שפיר קאמר אדמון אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני פי' כיון דמיירי ביהבי והדר כתבי לא הי' לך ליתן שט"ח על עצמך אלא הי' לך לחזור שטרא מש"ה הוצרך רש"י ליתן טעם דנוח הי' לו ללות ומה דקאמר הש"ס אלא ראשון לה' ושני לעשר אי דמטי זימני' מאי טעמא דרבנן אין להקשות הא יש לו ריוח גדול שהוא יחזיר לו מעותיו מיד ומעותיו יהי' מעוכב עד עשר שנים דזה אינו דכשהגיע זמן הפרעון ודאי שתובע מעותיו תחלה ואין לוה ממנו קודם הפרעון כדי שלא יהי' לו טענה כמ"ש הסמ"ע ס"ק ד' דאפי' למכור ולקנות אינו עושה קודם הפרעון כשיגיע זמן הפרעון ומכ"ש ללות אינו עושה קודם זמן הפרעון רק מקודם תובע אותו לפרוע לו ואח"כ מבקש ממנו שילוה וכמ"ש הפוסקים הביאם הש"ך הטעם דהי' לו לתבוע וגם המלו' לא הי' עושה כן דכשמלו' לו על עשר שנים הוא במתנה על זמן וחזק' אין אדם נותן במתנ' עד שיופרע חובו תחלה כמ"ש הסמ"ע סי' נ"ח סעיף א' ע"ש וכן נותן הסברא דאם לא ירצה לפרוע ודאי דלא ילוה לו ובוודאי תובע חובו תחלה ומקש' שפיר מאי טעמא דרבנן והא דקאמר אי דלא מטא זימני' מאי טעמא דאדמון אין להקשות הא שפיר קאמר אדמון למה הי' לו ליתן שט"ח שלו על עצמו היה לו להחזיר שט"ח שלו ז"א דהא הוצרך ליתן שט"ח על עצמו כדי שיהי' המעות מעוכב בידו עשר שנים מש"ה הוצרך לאוקמי אליבא דרב ששת ביומא דמישלם חמש משא"כ לרב נחמן שפיר מצי לאוקמי כשזמן פרעון של שניהם שוה ובדלא מטי זמנייהו ול"ק מאי טעמא דאדמון אפשר לומר בהא פליגי דאדמון ס"ל דבשל עולם הן שמין וא"כ כשיגיע זמן פרעון כל אחד יעמוד בשלו ממילא יכול לו' אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני פי' לא הי' לך ליתן שט"ח על עצמך אלא הי' לך להחזיר שטרו ורבנן דס"ל בשלו הן שמין בזה גובה וזה גובה ממילא אין טענה זו טענה כנ"ל וכן כתב התומים דפלוגתא דאדמון ורבנן הוא אי בשלו הן שמין אי בשל עולם דפלוגתא דתנאי הוא זה ברי' ב"ק ע"ש וזה הוא דעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרבנן ור"נ ומיירי בלא מטי זימני' וממילא במטי זימני' יכול לומר אילו הייתי חייב לך הי' לך ליפרע וכו' וכמו שפי' המפרשים דהיינו שהי' לו לתבוע וכמש"ל דודאי פורעין החוב תחלה קודם שמלוין וממילא אין חילוק בין יהבי והדר כתבי ובין כתבי והדר יהבי לעולם יכול לומר כיון שהגיע כבר זמה"פ בשעת הלוא' הי' לך לתבוע חובך קודם שלוית ממני ומטעם שכתבתי למעל' ולא פליגי אדמון וחכמים רק בלא מטי זימני' בשעת הלוא' ומטעם שכתבתי למעל' ובלא מטי באמת הלכ' כחכמים אבל במט' זימניה כ"ע ס"ל דיכול לומר אילו הייתי חייב לך וכו' וא"ש ג"כ דעת הרמ"ה שהוא דעת היש מי שאומר שהביא המחבר דבין בכתבי והדר יהבי ובין ביהבי והדר כתבי יכול לו' אלו הייתי חייב לך כו' ואינו י"ל שעשה כן בשביל דזה גובה וזה גובה דז"א דכיון דמטי זימני' הי' לו לתובעו קורם כמ"ש הש"ך מטעם דהי' לו לתבעו דהא אפי' בראשון לחמש והשני לעשר דיש לו ריוח גדול שהמעות יהי' מעובב בידו עד עשר שנים אפ"ה קאמר בש"ס אי דמטי זימני' מאי טעמא דרבנן משום דהיה לו לתבעו ומכ"ש דאין עושה כן בשביל רווחא דבינונית וזיבורית וא' כהרי"ף והרמב"ם והרמ"ה בחדא שיט' קיימו ואפשר דגם בעהמ"א שכ' אע"פ שהגיע זמן הפרעון הראשון קודם האחרון והי' כוונתו קודם הזמן פרעון של האחרון והלוא' נעשה קודם שהגיע זמן פרעון וס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל ולפ"ז לא קשה מה שתמה הש"ך בס"ק י' דהאיך אפשר שיהי' מי שיאמר כך וכו' ולפמ"ש ניחא דהרי הרי"ף והרמב"ם ובעל המאור כולם סוברים כך, ועתה נבוא להשיב על דברי הש"ך, הנה כל מה שכ' ביישוב קושי' הרמב"ן על בעל המאור הוא דחוק מאוד כמבואר למעיין ומה שהוכיח הש"ך דהרי"ף כ"ל כדעת בעל המאור ולא כדעת הרמב"ן ומדלא כ' הדין דיומא דמישלם זימני' תמוהין דהא ר"נ ע"כ לא ס"ל האי סברא דהי' לו לתבוע אליבא דחכמים לשיטת הרמב"ן דאלת"ה אפי' בכתבי והדר יהבי נמי וע"כ לא ס"ל רק משום דהי' לו לעכובי זוזי מש"ה בעי דוקא ביהבי והדר כתבי. ולפ"ז ביומא דמישלם זימני' דאין יכול לכפותו להלו' לפרוע ממנו ולא שייך לו' הי' לו לעכובי זוזי הוי כמו כתבי והדר יהבי דלא מצי לו' אלו הייתי חייב לך לדעת הרמב"ן ודוחק לו' דמ"מ הי' לך להמתין עד למחר ואולי הייתי נותן לך המעות קודם הכתיכ' כיון דהוא באתרא דיהבי והדר כתבי הי' יכול לו' הייתי ירא להמתין עד למחר ור"ש דס"ל ביומא דמישלם זימני' דמצ"ל אלו הייתי חייב לך ע"כ ס"ל הסברא דהי' לו לתבוע ולדידי' באמת אין חילוק בין כתבי והדר יהבי ובין יהבי והדר כתבי וכן כתב קצת מזה בקצה"ח. גם מה שהוכיח מדברי הרמ"ה דס"ל כדברי בעל המאור הוא תמוה לפ"ז והעיקר בדברי הרמ"ה דס"ל כמש"ל ונראה דאם כ' בשטר השני שהתנ' שיגב' העידית אף הש"ך מודה ופשוט:
ז
כדי שאגבה ממך העידית, עסמ"ע ס"ק ט' עד ואף שרב נחמן ס"ל כן לפי האמת וכו' ט"ס וכצ"ל דאף שלפי הס"ד דהש"ס שם ר"נ ס"ל כן מ"מ לפי האמת לא קיי"ל כוותי' וכו' עש"ך ס"ק י"ב עד כלו' נכסים טובים ממנו וכו' כוונתו במ"ש נכסים טובים דהיינו עידית ובינונית ודו"ק:
ח
ומכר אחד מהם חובו לאחר. עסמ"ע וש"ך והעיקר מחלוקתן תלוי בזה דלדע' הסמ"ע טריפת הראשון הוא מטעם טריפת משעבדי דמה שמלו' אחד לחבירו וחבירו משעבד להמלו' נכסיו הרי המלו' כאלו קונה ממנו נכסיו וכשמלו' חוזר ולוה מהלו' הרי הלוה ראשון כאלו חזר וקונ' נכסיו שמכר לו מקודם. ולפ"ז מה שנשתעבד הלו' השני למלו' השני וקנה המלו' השני השיעבוד מהלו' הב' הוי כקנה נכסים וכשמכר המלו' השני שיעבוד נכסים לאחר הוי כמכר נכסיו והמלו' הראשון טרפו ומש"ה כל שהוא דאקני א"י לטרוף. ולפ"ז אם המלו' הא' מכר שט"ח קודם הלוה השני ג"כ א"י השני לטרוף מהלוקח שקנה מהא' וגבי מהב' כיון שקניינו קודם וכן במטלטלין אג"ק תלי' הכל אם המוכר כ' מטלטלין אג"ק דכשראובן הלוה לשמעון הוי כאלו קנה מטלטלין משמעון דמיני' אפי' מגלימא דעל כתפאי ואח"כ כשהלו' ראובן משמעון הרי כאלו חוזר ומוכר לו המטלטלין שקנה ממנו תחלה ואח"כ כשחוזר ראובן ומוכר השט"ח שלו ליהודא הוי כאלו חוזר ומוכר ממטלטלין שקנה משמעון בשעת הלוא' שלו ליהוד' ומש"ה אם כתב ראובן הלוה השני לשמעון בשעת הלוא' מטלטלי אג"ק הרי נעשו המטלטלין של שמעון שביד ראובן משעת הלוא' הראשונה כשלוה משמעון כדין קרקע והוי כשמכר שט"ח שיש לו על שמעון ליהודה כאלו מכר קרקע שלו ליהוד' דהא מטלטלין אג"ק דין קרקע יש להן מש"ה שמעון חוזר וטורף שהוא לוקח ראשון יותר מיהוד' שהוא קנה קודם המטלטלין בשעת הלוא' מה ששיעבד לו ראובן קודם שמכר ליהודה מש"ה יכול שמעון לטרוף מיהוד' וכללא דמילתא שאנו רואין המלו' והלו' כלוקח ומוכר ודעת הש"ך דעיקר תליא באם הוא דבר שהלו' השני אין יכול להבריח ממלו' השני דאז חייל שיעבודא דר"נ גם על השיעבוד נכסים של הלו' השני והוי כאלו הלו' הב' הוא לוה של מלוה ראשון לגמרי ובין שיעבוד הגוף ובין שיעבוד נכסים מהנכסים של לוה השני שא"י להבריחן הוא של המלו' ומכירת המלו' השני שמכר הש"ח לאו כלום הוא מש"ה המלו' הראשון טורף אפי' במקום דא"י לטרוף מצד טריפת לקוחות אבל בדבר שהלו' השני יכול להבריחן מהמלו' השני שאלו הי' מכרו לא הו' המלו' השני יכול לטרוף כגון שהוא דאקני נגד המלו' השני או במטלטלין והשני לא כתב לראשון מטלטלי אג"ק דאז לא חייל שיעבודא דר"נ על שיעבוד נכסי כמ"ש התוס' בפסחים והביאו הש"ך מש"ה אין המלו' הראשון יכול לטרוף אפי' מצד טריפת לקוחות כיון דהלוה השני לא נשתעבד לא דמי לשיעבוד נכסי. והח"צ הקשה בהגהת הט"ז דהא אפי' גבה שמעון השדה ומכרה אין ראובן יכול לטרוף אם לא כתב דאקני ומכ"ש בשלא גבה עדיין. ולפענ"ד נרא' דבשלמא בשגבה כבר ונעש' שלו מכירתו מכיר' מדאורייתא אין המלו' יכול לטרוף כיון דדאקני לא משתעבד ליה משא"כ במכר שט"ח דמכירת שט"ח הוא מדרבנן והמלו' יכול למחול והטעם כתבו הפוסקים כיון ששיעבוד הגוף נשאר אצל המלו' וכיון שמחלו פקע שיעבוד הגוף פקע ג"כ שיעבוד נכסי ע"ש בדבריהם הביאם הש"ך בסי' ס"ו ולפ"ז הכא דשיעבוד הגוף של לוה השני גם שיעבוד נכסיו מאותן נכסים שאין יכול להבריחם שייך למלוה ראשון אין מכירת המלו' השני מכיר' ואין גביית הלוקח גביי' ומה שהקש' התומים מפקדון ביד אחר דג"כ אינו יכול להבריח למכרה ואפ"ה בשמת המפקיד הוי מטלטלי דיתמי לק"מ דדוקא בנכסים שהן של הלוה השני רק שנשתעבדו להמלו' מצד שיעבוד נכסי של הלוה השני והוא דבר שאינו יכול להבריח מש"ה לא הוי מטלטלי דיתמי כיון דבאמת הנכסים אלו של הלוה השני הוא רק שנשתעבדו להמלו' הראשון מדר"נ והלוה השני חי ממילא לא הוי נכסים של הלוה השני מטלטלי דיתמי דהא הוא חי אבל פקדון לא מצד נכסי של הנפקד משתעבד דהא לאו נכסי הנפקד הן ומצד נכסי המפקיד נשתעבדו דפקדון ברשותי' דמרא איתא וכמונח ברשות המפקיד דמי וכיון שהמפקיד הלוה מת הוי מטלטלי דיתמי ומ"ש חש"ך דאם חשני כתב מטלטלי אג"ק דטורף גוף השטר קשה לכאור' מהא דכתובות פ"ב גבי מי שהי' נושה באחיו לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וקאמר התם בש"ס דלא מחמרי' תרי חומרא בכתוב' כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה לר' נתן וכו'. ולפ"ד הש"ך קשה דהא אפי' בלא דר"ן כיון דמטלטלי משתעבדי לכתוב' יכולה לטרוף גוף השט"ח ונרא' דש"ה דבלא דר"ן ליכא שיעבוד הגוף כלל ומה בכך שטורפת השטר שהוא רק שיעבוד נכסים מכל מקום יכול לומר לאו בע"ד דידי את משא"כ הכא דקיי"ל כר"ן ואיכא שיעבוד הגוף אצל המלוה הראשון רק בנכסים שיכול להבריח ליכא שיעבוד נכסי להמלוה הראשון וכיון שהוא טורף להשט"ח הרי טורף השיעבוד נכסים ויש לו שיעבוד הגוף על הלוה השני מכח שיעבודא דר"ן הרי הוא עומד במקום המלוה השני ושפיר טורף. והנה אין ללמוד מדברי התוס' פסחים שהביאם חש"ך דאם המלוה השני יש לו מלוה ע"פ דאפילו גבו היתומים קרקע בחובת אביהם אין הבע"ח חוזר וגובה כיון דהלוה השני יכול להבריחם דהא אם מכרה אין המלוה טורף דהא מלוה ע"פ אינו טורף מן הלקוחות, דזה אינו דכוונת התוס' הוא רק במטלטלין דלאו בני שיעבוד דאורייתא נינהו משא"כ במלוה ע"פ שייך שיעבודא דידן מטעם כיון דמדאורייתא בני שיעבוד הן דהא מלוה ע"פ טריף ממשעבדי מדאורייתא למ"ד שיעבודא דאורייתא ונגד זה לא קילקלו שיעבודא דר"ן מש"ח שייך שיעבודא דר"ן אפילו במלוה ע"פ כן נראה לי (ועיין סמ"ע סעיף קטן כ"ב יש ט"ס וכצ"ל שלא באו ליד המוקדם עדיין אלא שנשתעבדו לו וכו'):
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ה
א
שראובן מכר. היינו כשמכר בעדים או בשטר אבל אם רק המלוה מודה נאמן במגו ש"ך:
ב
שהגיע זמן. פי' הזמן פרעון ואם מכר ביומא דמישלם זימני' ג"כ לא הפסיד:
ג
נאמנות כבי תרי לא מהני דזה הוי כמו הודאה דלא מהני נאמנות לבטל ההודאה וע"ב) (דאפי' שבועה א"צ:
ד
וי"א שהוא נאמן. היינו בקיום שע"י דימוי או"ת:
ה
ואח"כ נותנין) ( וביהבי והדר כתבי (דוקא) אפי' במקום שקונין בכסף לחוד טענתו טענ' דלא כהתומים וע"ב:
ו
כדי שיהי'. והא דלא מסר מודעא משום דחושש דחברא חברא אית לי') (ובמטלטלין כשנתן המעו' ואחר כך משך ג"כ נרא' דטענתו טענ' וצ"ע:
ז
הלו' מכר קרקע. והש"ך חולק על דין זה מטעם דיכול לומר אילו הייתי נוגשך היית מוכר השד' לאחר ומ"מ באתרא דכתבי והדר יהבי יכול לטעון היה לך לעכובי זוזי בחובך כיון שכבר הי' שטר מכירה בידך:
ח
אם יש טענ'. ודוקא בכוהד"י אבל ביוהד"כ יכול לטעון היה לך לעכובי זוזי ובש"ך סיים הדין בצ"ע והעיקר כהר' או"ת:
ט
דה"מ באתרא דיהבי. והש"ך הכריע דלעול' א"י לטעון אולי הייתי חייב לך משום די"ל מש"ה לויתי ממך כדי שאגבה ממך הבינונית ותגב' ממני זבורית ואף שיש לו ג"כ בינוני' מ"מ י"ל אולי בשעת פרעון והי' בענין שיהי' זה גורם וזה גורם ובתומים השיג עליו וכן עיקר כהמחבר דודאי אין מדרך להלוות עד שפורע חובו תחלה כיון שהגיע כבר הזמ"פ) (ואם הלואת האחד היה על רווחים באופן היתר כגון משכנתא בנכייתא או בעיסקא א"י לטעון כך וע"ב ואם כתוב בשכר שיש לשני על האחד שיגב' מהעידית אף הש"ך מודה די"ל אילו הייתי חייב לך:
י
שאגבה ממך העידית. עכשיו בזמ"פ שלי ובז"פ שלך אולי לא יהי' לך רק זבורית ותגבה זבורית:
יא
בינונ ת וזבורית. הטעם דמצי א"ל אני אגבה תחל' הזבורית ויעשו הבינונית של עידית ואגב' אותך זבורית:
יב
בכ"ע יעמוד. היינו שאין שום אחד מפסיד שטרו מ"מ אם יש נ"מ בגוביינא זה גובה וזה גובה ש"ך:
יג
וביום שנשלמו. דאע"ג דעביד אינש דפרע ביומא דמישלם מ"מ א"י לכופו שישלם:
יד
ראובן שתובע. בשטר דבע"פ אע"פ שאמר לו אל תפרעני שא"י לטעון פרעתי מ"מ א"נ במגו דל"א מגו להוציא רק בשטר:
טו
אם גבה קרקע. דעת הסמ"ע דכשמכר המוקדם השט"ח א"צ דאקנ' אבל כשמכר המאוחר השטר חוב צריך דוקא כשכתוב בשטר המוקדם דאקנ' או במקום דדאקנה טעות סופר הוא אבל במקום דדאקנה לא מישתעבד אין המוקדם יכול לטרוף) (וע"ב דה"ה אם המלו' הא' מכר השט"ח קודם שלוה מהשני א"י לטרוף דיכול לומר קניני קודם לקניינך לדעת הסמ"ע והש"ך חולק וס"ל דכיון דמשתעבד מדר"נ אין צריך דאקנ' דהוי כאילו המלוה השני לוה המעות של המלו' הא' וכאילו הלוה שיעבד עצמו למלו' הא' אבל אם הוא דאקנ' גם נגד המלוה השני לא משתעבד להש"ך דכיון שהי' הלוה הב' יכול להבריח נכסים אלו נגד המלו' השני דאילו מכר' לא הי' יכול לטרוף מהן לא חייל שיעבודא דר"נ על הנכסים אלו נגד המלו' הראשון:
טז
שיעבד לו מטלטלין אג"ק דעת הש"ך דצריך שיהי' דוקא בשטר הנמכר מטלטלין אגב קרקע דכיון שמי שגובין ממנו לא היה יכול להבריחן מהמלו' השני משועבדין הן למלו' הא' אבל כשהלו' הב' לא שיעבד מטלטלי אגב קרקע שהי' יכול למוכרם ולהבריחם מהמלוה השני לא נשתעבדו למלו' הא' אף שיש בשטר הטורף אגב קרקע ואינו יכול לטרוף אמנם זה דוקא כשההלוא' היא בעל פה רק בקנין אבל כשההלואה היא בשטר אף אם אין בשטר הנמכר אגב קרקע רק בשטר הטורף מכל מקום יכול לטרוף גוף השטר הנמכר דשטרות משתעבדי באגב ודעת הסמ"ע דעיקר תלוי אם כתוב בשטר הטורף אגב קרקע וגם דאקני דבמטלטלין אגב קרקע לא אמרינן דאקנה ט"ס כי בודאי לא היה דעתו רק על מטלטלין שיש לו בשעת שיעבוד ואפילו אם הוא ספק אם מטלטלין אלו הן דאקנה א"י לטרוף מהם אבל כשעדיין לא גבה והלוקח מעכב א"כ דאקנה כי המוציא מחבירו עליו הראי':
יז
חוזר וגוב'. ודוקא כשא"י שהמוכר ל"ל נכסי אבל כשידוע אפוכי מטרתא למה ואין הלוקח גובה כלל סמ"ע) (יע"ב בסימן פ"ו דאם עבר ופרע ליהודא כשכבר נתברר דל"ל נכסי לראובן דחייב לשלם שנית ואפי' פרע במטלטלין ולא כתב בשום שטר מטללין אגב קרקע ע"ש:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ה
א
ונאמן הלוה כו' ואפי' שיש בו נאמנות. עבה"ט סק"ב וכ' בנה"מ ונראה דאפי' שבועה א"צ דהוי כאנן סהדי כו' עכ"ל. ולכאורה מדברי הב"י שכ' ומ"ש רבינו ונאמן הלוה כו' אפי' שיש בו נאמנית כ"כ בעה"ת שער ל"ד וכ' דדמיא לההוא דאמר סיטראי נינהו ואר"נ איתרע שטרא ומפרשים רבוותא דאיבטל אף נאמנות שבו ומשתבע לוה היסת ומיפטר והא נמי דכוותי' היא עכ"ל מל' זה משמע קצת דהכא נמי מישתבע לוה היסת (וכ"מ קצת מדברי הדרישה שיובא בסק"ט שאח"ז שלא נסתפק רק לענין תפיסה ודו"ק) וצ"ע. ומצאתי בת' אא"ז פמ"א ח"ב סי' פ"ו שנסתפקו דיינים בדין זה במעשה בא' שהיה ת"י מעות הקהל והחזיר להם א' לא' באופן שלא נשאר ת"י שום פרוטה ואח"ז הוציא כמה קוויטין בח"י הקהל שחייבים לו איזה סך והקהל השיבו אם אמת אתך למה לא לקחת ממון שהי' תחת ידך ולא ה ' לך לפרוע והנה דין זה מבואר ברמ"א סי' פ"ו ס"ג ראובן שתובע משמעון כו' נאמן במיגו כו' משמע היכא שאין לו מגו דלא פרעתי טענת שמעון טענה ובנ"ד נמי אין לו מגו דכבר ידעו נאמני הקהל שפרע אחר שהגיע זמן הקוויטין שלו אך נסתפקו הדיינים אם יוכל עכ"פ להשביע להקהל שבועת היסת שאין חייבים לו לפי שנסתפקו בפי' דברי בעה"ת הנ"ל אם ר"ל דדמי ממש לסטראי גם לענין שבועה דמשתבע לוה היסת או דלא מדמה לה רק לענין דאיבטל אף הנאמנות מחמת טענה זו דאיתרע שטרא אבל לענין שבועה אין ענינו לכאן כו' והוא ז"ל השיב באריכות ומסיק דיכול להשביע היסת דאף שאנו מרעין לשטרא משום דאם איתא דחייב הי' לך ליפרע מהם מ"מ הוא יכול לומר שסמך על נאמנותם או איזה טעם אחר דהא היכא דהוחזק כפרן ואינו נאמן לומר שפרע אפי' אחר שאמר להד"ם אפ"ה לאחר פרעון הסכים הש"ך בסי' ע"ט סקי"ח ובסי' פ"ב סקי"ד שיכול להשביע היסת שלא פרע לו ב"פ והכא שאינו מוציא ממון אלא נשבע ונפטר דומה כמו לאחר פרעון ויכול להשביע היסת ועוד ראיה ברורה מש"ך סי' ע"ח סקט"ו באם הלוה חי וטען שפרע תוך הזמן דהכריע הש"ך דלאחר פרעון צריך המלוה לישבע היסת. וכ' הטעם דהך חזקה דא"א פורע תוך זמנו משוי לי' כאילו המלוה מוחזק בממון ודומה לחזקה דג' שנים דחזקה שמכר לו או שהוא שלו ואפ"ה צריך לישבע היסת כמ"ש ר"ס ק"מ אלמא דלא אלימא חזקה לאפוקי שבועת היסת עכ"ל א"כ בנ"ד נמי אף דא"צ לשלם השטר מכח חזקה דאם איתא דחייב היה למלוה לפרוע ממנו מ"מ אינו נפטר משבועת היסת דהוי כאן כמו לאחר פרעון עכ"ד ע"ש. וע' בס' שער משפט סק"ב שהזכיר קצת מדברי הפמ"א הנ"ל וכתב דבבעה"ת ?ג פי' מבואר להדיא דחייב הלוה היסת וכן מוכח מדברי הרמ"א ס"ג הנ"ל דס"ל דמהני מגו להמלוה היכא דליכא עדים שמכר לו השדה ואי אמרי' דהך חזקה אלימתא היא היכא הוה אמרי' מגו במקום חזקה להוציא בשטר מן הלוה כו' אך בת' מיי' לס' משפטים סי' ל"ד משמע דפטור אף מהיסת ונראה דלא פליגי דדוקא היכא שיש שטר להמלוה נהי דפסלינן לשטרא מה"ט דמכר לו השדה מ"מ לא מהני סברא זו לפוטרו מהיסת אבל היכא שתובע רק בעל פה מהני האי סברא לפוטרו מהיסת כיון דמסייע לו החזקה וזה נכון להשוות דברי הפוסקים וכן עיקר לדינא עכ"ד ע"ש:
ב
שיש בו נאמנות. ע' בב"י שכ' בשם בעה"ת דדמיא לההוא דאמר סטראי נינהו כו' כמבואר בס"ק הקודם. וכ' הדרישה אות א' וצ"ע לפי מה דמדמה לסטראי אי אמרי' ג"כ כאן אי תפיס לא מפקינן מיני' כמו בסטראי בסי' נ"ח או לא לגמרי מדמינן לה עכ"ל. וכתב אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס פ"ו כ' בפשיטות דמהני תפיסה והביא ראיה מסי' פ"ח ס' י"ב גבי טענו חטין והודה לו בשעורים דמהני תפיסה כיון דהוא מוחזק יכול לומר יודע אני בעצמי שלא הודיתי ולא מחלתי אלא שלא רציתי לתבוע הכל בבת א' כמ"ש הסמ"ע שם וה"נ כיון שהוא מוחזק יכול לומר האמנתיך ולכך לא תבעתי ממך המעות. אך מסיים שם ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיין דאם רגלים לדבר שלא תבע המלוה זמן ארוך והי"ל ליפרע מקודם ושתק כל אותו הזמן חזק' אלימתא כי האי מוציאין ממין מת"י ע"ש. וקצת תימה שלא הזכיר דברי הדרישה הנ"ל שנסתפק בדין זה. וע' בס' שער משפט שהזכיר דברי הפמ"א הנ"ל וכתב עליו דאין ראייתו מוכרחת ומדברי הט"ז לקמן ס"ג מוכח דלא מהני תפיסה כלל כ' ע"ש:
ג
וי"א שהוא נאמן. עש"ך סק"ד וע' בס' קרבן נתנאל פרק ב' דייני גזירות אות מ"ב מ"ש בזה:
ד
הי' לך ליפרע. עבה"ט שכתב דהש"ך האריך מאד להשיג כו' וע' בת' ח"ס חח"מ סי' ס' שכתב על נידון דידי' וז"ל אבל אין נ"ל לסמוך אמ"ש הש"ך בסי' פ"ה ס"ג דלעולם זה גובה וזה גוב' חדא דדוקא התם שלוה ממנו עתה משא"כ הכא גרע טובא שלא לוה אז רק נתן שט"ח בלא הלוא' ולא היה לו ליתן שט"ח כי בשעת נתינת שט"ח לא היה זמן ההלואה כי עבר כמה שנים ולא שייך כלל סברת הרז"ה וגם בלא"ה אין נ"ל לסמוך על הש"ך שם כי נעלמו ממנו דברי הרמ"ה הובא בשיט' מקובצת על כתובות ק"י ע"א כי לא נתפרסם אותו הספר בימיו וגם מבעל התומים נעלמו ע"כ כתב מ"ש ואין לזוז מדברי ש"ע ורמ"א ז"ל עכ"ל:
ה
נאמן במגו דיכול לומר כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בספר בית מאיר סי' ס"ח ס"ט בסופו:
ו
חוזר וגובה. עבה"ט וע' בת' משכנו' יעקב סי' ל"ט מ"ש בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
פ״ה
א
[ש"ך אות ג] בזה לא הימניה וק"ל. נ"ב עוד י"ל דלא הוי מגו דלא רצה להכחיש עדים עיין ש"ך סי' כ"א ס"ק י"א:
ב
[ש"ך אות ד] הו"ל כמגו במקו' עדים. נ"ב לפענ"ד י"ל דמיירי במקויים בדרך דמיון משטר אחר דזה מהני רק כיון דמדאו' א"ל קיום כמ"ש הטור סי' מ"ט וא"כ י"ל דהכא מכח ההוכחה דאלו הייתי חייב לך וכו' נאמן מדאו' לומר מזוייף ואף מדאו' בעי קיום וממילא לא מהני קיום כזה:
ג
[ש"ך אות ו בתחלתו] וגם הוא תמוה מאוד. נ"ב עיין ט"ז שנזהר מזה ולפ"ד אם הי' לו קרקע עוד ליכא הודאה וכ"כ הגד"ת סוף שער ל"ד ע"ש:
ד
[ש"ך אות י] וזה תמוה. נ"ב עיין בתשובת לחם רב סי' ר"ל:
ה
[הגה] נאמן במגו די"ל לא פרעתיך. נ"ב עיין בספר בית מאיר סי' ס"ח בסופו:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ה:א׳
א
ושמעון הוצי' שטר כו'. דוקא כשמוצי' שטר או מברר בעדים הא לאו הכי נאמן ראובן במגו דלא מכרתי לך ולא קבלתי ממך מעות כדלקמן סעיף ג' בהג"ה והוא מהמרדכי והגהת אשר"י פרק שני דייני גזירות וכן מוכח במרדכי פרק האשה שנפלו בדברי ראבי"ה שהביא שם שכתב וז"ל כל היכא דיהבי זוזי והדר שקלי אפי' רבנן מודו כו' ואם נפשך לומר הני מילי כשיש שטר או עדים שהחזיר לו את שלו ושמכר לו השדה אבל כי ליכא עדים יהא נאמן לומר עדיין חייב לי במגו הכא ליכא מגו דהוי מגו במקום סהדי שהרי הודה כשרצו לגזור חרם כו' ע"כ וע"ש:
פ״ה:ב׳
א
אחר שהגיע זמן פרעון של שטרו. וכתב ב"י סי' ע"ה מחודש ב' בשם תשובת רשב"א שמעון שהוצי' שטר על ראובן שחייב לו מנה וטען ראובן שהוא פרוע והראיה שלא כתב חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת מזכרת נכסיו לגבאי המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראיה במה שלא כתבו במזכרת המס דשמא שכחו ע"כ ומביאו ד"מ שם וכן בסמ"ע לעיל סי' פ"ב ס"ק מ"ז ואע"ג דלעיל סי' פ"א סכ"ח אינו יכול לטעון שכחתי כשנשבע שאני הכא שנשבע על כלל אמרינן שכח מהשאין כן התם שנשבע על דבר מיוחד ועוד יש לחלק בין שכח דבר גדול לדבר קטן כדאית' בתשובת הרא"ש שהבי' הטור סי' צ"ט סעיף ו' ע"ש:
פ״ה:ג׳
א
ואפי' שיש בו נאמנות. כתב הסמ"ע ואפי' האמינו כבי תרי נראה דלא מהני נגד חזקה זו דאנן סהדי דלא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי כמ"ש לעיל ר"ס ע"א עכ"ל ואף שכתבתי לעיל ס"ק א' דהיכ' דאית לי' מגו נאמן הכא לא שייך מגו דאי הוה אמר לא מכרתי לך הי' מכחיש עידי שטר המכיר' ולא הי' נאמן דאע"ג דהימני' כבי תרי היינו אלו היו עדים שפרעו והי מכחישם אבל להכחיש עדי' שיעידו על ד"א בזה לא הימני' וק"ל:
פ״ה:ד׳
א
וי"א שהוא נאמן. ולי נרא' דליכ' מאן דפליג בהא דחליצה לפסול שטר מקוים בטענת מזוייף משום הוכחה מה שאנו רואין בעין שאינו כן ומ"ש רש"י והר"ן והלה מוציא שטר מכירה ואומר שטרך מזוייף או פרוע שאלו הייתי חייב לך היה לך לגבות חובך כו' ר"ל שטרך איני יודע מה טיבו שבודאי איני חייב לך ושטרך מזוייף או פרוע הוא שאלו הייתי חייב לך כו' אבל אם טוען רק מזוייף לחוד פשיטא דאינו נאמן כיון שהוא מקוים ובעיר שושן כתב להי"א דנאמן לומר מזויף במגו דפרעתי וגם זה אינו נכון דכיון דהוא מקויים ה"ל כמגו במקום עדים ובספר גידולי תרומה שער ל"ד ריש ח"ג כתב דלרש"י לאו במקויים עסקינן דלא משמע ליה דבשטר שנתקיים בחותמיו תיהני טענה חלושה דמכר לו השדה לבטלו אלא בשאינו מקוים דדינא דשבקינא ליה בידו דהמלוה שאם ימצא אח"כ לקיימו יגבה בו אבל הכא דטוען הלוה ודאי מזוייף או פרוע הוא ושצריך לקרעו דמוכחא מילתא ממה שמכר לו השדה דאלו היה חייב לו ה"ל ליפרע את שלו ואהניא הך טענה למקרעי' כיון דאינו מקוים עכ"ל. וגם זה לא נהירא דהיכן נזכר זה בדברי רש"י שמבקש לקרוע השטר ועוד דנראה דרש"י מודה דאף במקויים יכול לטעון פרוע. וגם הדין שכתב שצריך לקרוע השטר כשטוען מזוייף אינו אמת דכיון שזה עומד ורוצה לקיים השטר שבקינן ליה בידיה וכשיקיימנו אח"כ יתברר שטענת הלוה לא היה כלום אלא העיקר בכוונת רש"י והר"ן כמ"ש ודו"ק:
פ״ה:ה׳
א
ואם עדיין לא הגיע זמן פרעון שטרו ובסעיף ג' יתבאר אפי' היה ביומא דמשלם זמניה מ"מ לא היה יכול לכופו לפרוע לי אז ביומו כ"כ הסמ"ע ואף שיש לחלק דהתם טעמא הוא כדאמרי' בש"ס דעביד אינש דיזיף ליומא אבל מאן לימא לן שמוכר אדם שדה ליומא מ"מ נראה עיקר כהסמ"ע ודו"ק ועיין מ"ש לקמן ס"ק י"ז:
פ״ה:ו׳
א
אפי' במקום כו'. כ"כ הטור ויגעתי למצוא מקור לדין זה ולא מצאתי וגם הוא תמוה מאד בעיני שהיאך יאמר היה לך לטרוף כו' שהרי היה יכול לסלקו במעות וא"כ יכול המלוה לומר אלו הייתי נוגשך היית מסלקני במעות כי אולי יש לך מעות או היית מוכר השדה לאחר והיית משלם לי ולא היית מוכר לי כלל לכך הוצרכתי לפייסך שתמכור לי והייתי מוכרח ליתן לך המעות מתחל' כיון שהוא מקום שנותנים המעות ואח"כ כותבים השטר ושאלתי לכמה חכמים ואמרו שהשכל נותן כן שהמלו' יוכל לטעון כן ואין לפסול שטרא מעלי' בסבר' זו דהיה לך לטרוף השדה כו'. וראי' לדברי מתשובת ריצב"א שבתשובת מיימוני לספר משפטים סי' ל"ד על התובע מחבירו שחייב לו והלה אומר פרעתי וקנית ממני מעיל ולא רציתי להקיף לך כ"א ע"י ערב ואלו הייתי חייב לך ה' ללו' תנהו לי ברובי אפי' יש עדים במכר לו ולא א"ל תנהו לי בחובי אין כחו נגרע בכך ולא דמי לההיא דפ"ב דכתובות דמצי למימר לכ"ע היכי דיהבי זוזי והדר כתבי אלו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה דהתם למה לו למכור שדהו כיון שקבל המעות שהוא חייב לו אבל כאן אם אמר תנהו לי בחובי הי' ירא שלא ימכור לו כלום עכ"ל ומביאו ב"י בקצר' במחודש א' ואף על פי שמדברי הרב בהג"ה נראה דס"ל דתשובת מיי' איירי דוקא במטלטלים ומטעם שהיה מבריחם אין נ"ל כן דא"כ הל"ל היה ירא שיבריחם ומדכתב היה ירא שלא ימכור לו כלום משמע דר"ל אפי' לא יבריחם לא ירצה למכור לו כלים וה"ט שייך נמי בקרקע וכמ"ש: וראיתי בב"ח שכתב ג"כ על דברי הטור אבל במטלטלים לא מצי טעין לוה הכי כי יאמר לו מלוה חששתי שתבריח המטלטלים וכ"כ בתשו' מיי' ומביאו ב"י ונ"ל ראי' ברור' לזה מהא דתנן בפרק בתרא דכתובות עשאה סימן לאחר איבד את זכותו וקאמר עלה אביי לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד זכותו דאמר אי לא עבדי הכי לא הוי מזבין לה ניהלי עכ"ל ומ"ש לחלק בין קרקע למטלטלים כבר כתבתי דאין נ"ל כן גם מ"ש ונ"ל ראיה ברורה לזה כו' דבריו תמוהין דהא התם גבי עשאה סי' לאחר בקרקע מיירי וא"כ לפי דבריו שהוא ראיה ברורה מביא ראי' לסתור את דבריו ובאמת יש לדחות ראיה זו ע"ש וק"ל מיהו לענין דינא נראה עיקר כמו שכתבתי ודו"ק. מיהו במקום שכותבים השטר ואח"כ נותנים המעות הדין אמת כמ"ש הטור והמחבר דיכול הלוה לומר אלו הייתי חייב לך איבעי לך לעכובי זוזא בפרעון חובך שהרי כבר היה שטר מכירה בידך:
פ״ה:ז׳:א׳-ד׳
א
ראובן כו'. לפי שהטור והמחבר נמשכו בדינים אלו אחרי דברי בעה"ת והרמב"ן ודברי הרמב"ן הם בחדושיו ובספר המלחמות ואין דבריהם נראין לפע"ד על פי סוגית הש"ס לכן מוכרח אני להאריך ולהציע לפניך סוגי' הש"ס גם לברר שהרבה גדולי הפוסקים חולקים עליהם ולבאר הדברים על נכון. תנן בפרק בתרא דכתובות (דף ק"י ע"א) המוציא שט"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול הוא שיאמר אלו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכמים אומרים זה הי' פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו ש"ס. שפיר קאמר אדמון באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע לא פליגי דמצי א"ל היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה כי פליגי באתרא דכתב שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי ליה לממסר מודעי ורבנן סברי חברי חברי א"ל וחברא דחברך חברא א"ל מתני' שנים שהוציאו ש"ח זה על זה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכמים אומרים זה גובה שט"ח וזה גובה שט"ח. ש"ס אתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר הפוכי מטרת' למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו דכ"ע עידית ועידית בינונית ובינונית זבורית וזבורית הפוכי מטרת' הוא כי פליגי דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית רב נחמן סבר זה גובה וזה גובה קסבר בשלו הן שמין אתי בעל זיבורית וגבי' ליה לבינוני' דהוי גבי' עידית ואתי ההוא ושקיל זיבורית ורב ששת אמר הפוכי מטרת' למה לי קסבר בשל כל אדם הן שמין סוף סוף כי אתא ההוא בינונית דנפשי' קשקיל ולרב נחמן מאי חזית דאתי בעל זבורית בריש' ליתי בעל בינונית וליגבי זבורית וליגבי ניהליה דקדים תבעי' סוף סוף כי אתי למגבי' בהדי הדדי קאתו אלא לא צריכ' דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית לי' לחד זבורית מר סבר בשלו הן שמין ומר סבר בשל כל אדם הן שמין תנן וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה תרגמה רב נחמן אליב' דרב ששת כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש היכי דמי אילימ' ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני הא לא מטי זמניה אלא ראשון לחמש ושני לעשר היכי דמי אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זמניה מ"ט דאדמון לא צריכ' דאת' בההוא יומא דמשלם חמש מר סבר עביד איניש דיזיף ליומא ומר סבר לא עביד איניש דיזיף ליומא רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן דיתמי מיגבי גבי אגבוי לא מגבינן מנייהו כו' עד כאן סוגית הש"ס. וז"ל הבעל המאור עביד איניש דיזיף ליומ' ולמחר גבי האי דמט' זמני' ולכי מטי עשר שנין גבי נמי אידך ועשר שנין לאו דוק' דהוא הדין נמי בכי האי גוונא בזה לחמש וזה לחמש ושנויין אליב' דרב ששת אבל אליב' דרב נחמן אע"פ שהגיע זמן פרעון הראשון קודם הלואת האחרון לא הפסיד המלוה הראשון לפי שיוכל לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית והרי זה זריז ונשכר עד כאן לשונו. פירוש דפשיט' דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן כו' ואיצטריך לשנויי לא צריכ' כו' עביד אינש דיזיף ליומ'. והיינו דוק' לרב ששת אבל לרב נחמן אינו מוכרח דבלאו הכי לא קשה מידי ולא אצטריך להאי שנוי' דל"ל דהא דפריך היכי דמי אי דמטא זמניה כו' מגופ' דמתניתין פריך דא"כ הוה לי' להש"ס לקבוע האי קושי' לעיל מיניה מיד אחר המשנה ועוד מדקאמר היכי דמי אילימ' ראשון לעשר ושני לחמש כו' אלא ראשון לחמש ושני לעשר היכי דמי אי דמט' זימני' כו' משמע להדי' דדוק' אליב' דרב ששת דמוקמינן לה שלוה זה לעשר וזה לחמש פריך היכי דמי אי דמט' זימני' כו' ועוד מדקא' בתר הכי רמי בר חמא אמר הכי ביתמי עסקינן כו' משמע דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זימני' כו' לא פריך אלא לרב ששת דאל"כ הל"ל מעיקר' רמי בר חמא אמר כו' ובתר הכי היכי דמי אי דמט' זמני' כו' (ואין לו' דהא דפריך אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן פריך בין לרב נחמן בין לרב ששת והא דלא פריך היכי דמי לרב נחמן משום דלרב נחמן מיירי מתני' בלא מטה זמניה ולא קשי' לדידי' מ"ט דאדמון אבל לרב ששת פריך מ"ט דאדמון הא ודאי לית' וכמ"ש בחדושי כתובות שלי דאי אפשר כלל לומר כן) אלא ודאי הא דפריך אי דמט' זימני' מ"ט דרבנן פריך דוק' לרב ששת אבל לרב נחמן ניח' וא"כ צריך לפרש מ"ט ניחא לרב נחמן לכך כתב הבעל המאור אבל אליב' דרב נחמן כו' לפי שיכול לומר לכך לויתי ממך שאגב' ממך בינונית ואגבה אותך זבורית כו':
ב
וראיתי בס' גי"ת ריש שער ל"ד דף קמ"ו ע"א שהי' תופס בפשיטות דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זמניה פריך בין לרב ששת בין לרב נחמן והאריך בזה והקשה על הרמב"ם למה לא כתב דהיינו דוק' ביומ' דמשלם זמני' ע"ש ולא דק כלל ולא הרגיש בכל מ"ש דפשיט' דמוכח בש"ס דלא פריך אלא לרב ששת וכמ"ש וזה פשוט בין לבעל המאור ובין להרמב"ן וכמו שאבי' לשונו מיד אח"כ וכן הוא בדברי הריטב"א שהבאתי לקמן וכן הוא בחידושי מהרש"א והוא פשוט ול"ק מידי על הרמב"ם ודבריו נכונים וברורים וכמו שכתבתי לקמן. וז"ל הרמב"ן בספר המלחמות ושנויין אליב' דרב ששת אבל אליב' דרב נחמן כו'. לפי שיכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית. אמר הכותב זאת הטענה כמה היא חלושה שהרי אף על פי שלא לוה ממנו הי' גובה בינונית שלו ואם לוה כדי להגבותו זבורית אין דרכן של בני אדם ללות כדי למכור נכסיהן לא זבורית ולא בינונית דאי לא תימא הכי מכר לו השדה באתר' דיהבא זוזי והדר כתבי שטרא היאך יכול לו' הי' לך לפרוע את שלך לימא לי' רצוני למכור לך אותו שדה זבורית שהי' לי כשאפרע ממך במעות או בבינונית בשיש לו כולן ולא למשכנו עליו נתכוין ועוד שאף מאיש אחר הי' לו ללוה להגבותו זבורית שלו כיון שאין לו עידי'. ועוד דלרב ששת נמי יכול לו' מתחלה כשלויתי ממך לכך היתה כונתי שאגבה בינונית ואמכור אותם בדמים מרובים קודם זמן פרעון הלואתך ואח"כ אגבה אותך זבורית שלי ולמה יפסיד ועוד דאי הכי לרב ששת נמי משכחת לה כגון דאית לשני עדית ואית ליה להראשון זבורית דאמר ליה לכך לויתי ממך כדי שאגבה ממך עידית מעתה שהרי הגיע זמני ואגבה אותך זבורית שלי לכשיגיע זמנך והרי זה זריז ונשכר וגובה עכשיו עידית ומגבהו לאחר זמן זבורית ולימא דטעמ' דאדמון משום דכיון דמהשת' יכול לגבותו עידית מעולם לא לוה כדי להגבותו זבורית שאין אדם עשוי ללות כדי למכור את שלו ומסתייה לאדמון בהאי טעמא ולמה לי' לרב נחמן לתרוצי בשלוה זה לעשרה וזה לחמשה דליכ' רווחא אלא משום אקדומי פרעונא אלא ש"מ שאין טענה זו כלום ושנוין אליב' דרב ששת הוא ודאי דלרב נחמן סיפא דמתני' כרישא דאוקימנ' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ובין הגיע זמן ובין לא הגיע זמן יכול הראשון לומר לכך לויתי ממנו שאוכל למשכנו באותו הלואה שלויתי ממנו ומ"מזה גובה וזה גובה הואיל ולשם הלואה קיבל דומיא דמכר לו השדה שמכירתו קיימת אע"פ שאותה מכיר' היתה כדי למשכנו עלה הואיל ולא מסר מודעא ואם תאמר א"כ לרב ששת נמי לוקמא בדמטא זמניה ובאתר' דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי בשלוה זה לעשר וזה לחמש א"כ מאי קמ"ל היינו רישא אבל לרב נחמן קמ"ל בשלו הן שמין ולפיכך השמיט רבינו הגדול (הוא הרי"ף) ז"ל הך אוקמת' דרב ששת וכתבה למתניתין סתמא דמתוקמ' כי ריש' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ואי באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ומטא זימני' כולי עלמ' לא פליגי דיכול לומר היה לך לפרוע את שלך וכיון שכתבה לההוא מילת' בריש' תו לא אצטרך למכתב בסיפא אבל לוה מני' ביומו דמשלם זימני' צריך תלמוד לפי שלא כתבו רבינו הגדול ז"ל משום דאליב' דרב ששת אתמר עד כאן לשון הרמב"ן. ואחריו נמשכו הר"ן והבעה"ת שער ל"ד והטור והמחבר: (הגה ומ"ש הר"ן שם וכמ"ש בעה"מ קאי אלעיל ור"ל דלא מצי אמר לכך נתכוין וכמ"ש הבעל המאור כו' ולא כב"י שהבין דקאי אלמט' שכ' על דברי הטור כ"כ הר"ן בשם בעה"מ כו' ולא דק דאדרב' דעת בעה"מ הוא להיפך וע"ש ע"כ הגה): ולפי ע"ד דברי בעל המאור מוכרחים ועיקר ודברי הרמב"ם אינם נראין לפע"ד ובתחלה אשיב דהא גם הרמב"ן מוכרח להודות דהא דפריך היכי דמי אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן דוק' לרב ששת פריך הכי אבל לרב נחמן ניחא ליה וכמו שהוכחתי למעל' וכמו שכתב הרמב"ן גופיה בסוף דבריו ושנויין אליב' דרב ששת הוא ודאי כו' וא"כ מה שפירש הרמב"ן בזה דהא פריך לרב ששת ולא לרב נחמן היינו משום דלר"נ סיפ' דמתני' כריש' דאוקימנ' באתר' דכתבי שטרא כו' אבל לרב נחמן קמשמע לן בשלו הן שמין כו' לא נהיר' מכמה טעמים חדא דהיאך אפשר דכול' מתניתין דסיפ' לא אצטריך אלא כדי לאשמועי' דבשלו הן שמין דהא לא תלי' כלל בפלוגת' דאדמון ורבנן ומה ענין בשלו הן שמין לפלוגתייהו דאדמון ורבנן ועוד דלא הוה ליה למיתני פלוגת' דאדמון ורבנן כלל בסיפ' אלא הוה לי' לאשמועי' האי דינ' דבשלו הן שמין לחוד ועוד דעיקר החידוש שהוא בשלו הן שמין לא ביאר התנ' בשלמ' אי עיקר מילת' דמתניתין היא לאשמועי' רבות' בפלוגת' דאדמון ורבנן ניחא הא דלא ביאר התנ' דבשלו הן שמין דלא עסיק בהכי ודין זה פשוט לו בלאו הכי אבל אי נימ' דעיקר מילתי' דתנא משום הכי הוא תיקשי דהוה ליה לפרושי בהדי' דבשלו הן שמין ולא לכתוב דין זה ברמז בלישנ' דזה גובה וזה גובה: ועוד דלדברי הרמב"ן הא דפריך אי דמטא זמניה מאי טעמ' דרבנן היינו משום דיהבי זוזי איבעי' ליה לעכובי זוזי ופשט' דמלת' לא משמע הכי אלא משמע דפריך דאף שלא קבל המעות הי' לו לתובעו כיון דמטא זמני' וכן פירש"י להדי' וז"ל מאי טעמ' דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והי' לו לתובעו ולא ללות דעבד לוה לאיש מלוה עכ"ל וכן הוא להדי' דעת הרמ"ה שהבי' הטור וכמו שכתבתי לקמן ועוד אוכיח כן לקמן בראיות וא"כ הדרא קושי' לדוכת' דאמאי לא פריך הכי אף לרב נחמן דאפי' תימ' דמיירי מתני' באתר' דכתבי והדר יהבי מ"מ מאי טעמ' דרבנן הי' לו לתובעו כיון דמט' זמניה וא"כ בעל כרחך צריך לפרש כמו שכתב הבעל המאור דלרב נחמן לא קשיא לפי שיכול לו' לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית כו'. ופשט' דסוגיא מוכח' הכי דלפי דברי הרמב"ן חסר פלפול ארוך מן הש"ס דלרב נחמן מיירי מתני' באתרא דכתב. ברישא ואתא לאשמועי' בשלו הן שמין אבל לרב ששת מאי קמשמע לן אלא ודאי מיירי באתר' דיהבי וקשיא מאי טעמא דרבנן וכל זה אינו במשמעות הסוגיא כלל אלא ודאי העיקר כהבעל המאור. וכן ראיתי בהריטב"א פרק שני דייני גזרות שכתב וז"ל ואי דמט' זמניה כו' מאי טעמא דרבנן דבשלמא לרב נחמן כיון דסבירא ליה זה גובה וזה גובה טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו שיגבה ממנו בינונית והוא לא יתן לו אלא זבורית שלו כו': ומעתה כיון שהוכחתי שדברי בעל המאור הם פשוטים ומוכרחים בסוגיא מעתה כל מה שהקשה עליו הרמב"ן לא על הבעל המאור תלונה זו אלא על הש"ס עצמו אכן נלפע"ד ליישב כל מה שהקשה הרמב"ן בטוב טעם ודעת ועתה אשיב על דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. מ"ש הרמב"ן זאת הטענה כמה היא חלושה כו' הלא זאת הטענה מוכרחת בש"ס וכמ"ש ואיך נאמר שהיא חלושה. ומ"ש שהרי אע"פ שלא לוה ממנו הי' גובה בינונית שלו כו' לאו מילתא הוא לפע"ד דאנן הכי קאמרי' דלא תימא דזה יפסיד שטרו משום שלוה ממנו ואלו הי' חייב לו הי' לו ליפרע ממנו ואהא קאמרינן דלכך לא נפרע ממנו משום דעד השתא שעבודא אית לי' עלה דבינונית דיליה ואלו הי' נפרע ממנו לא הי' יכול לגבות ממנו כלום ולכך לא רצה להפרע ממנו כדי שיהיה שעבודו על בינונית קיים והוא יגבה ממנו זבורית בעד הלואתו דהשתא לית ליה פסיד' דסוף סוף מעותיו הן אצלו בידו אלא שנתן לו שטר אחר כנגדו וזה עשה בשביל שיהיה שעבודו על בינונית קיים והוא יגבהו זבורית ובזה נדח' ג"כ מ"ש דאי לא תימ' הכי מכר לו את השדה באתר' דיהבי זוזי כו' לימא ליה רצוני למכור לך אותו שדה זבורית כו' והא לאו קושיא היא דא"כ מי שיש לו שטר על חבירו וכי לעולם לא יתבע אותו כדי שיהי' שעבודו קיים על בינונית אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא כשיש לו כנגדו מעותיו בידו וכמו שכתבתי הא לאו הכי פשיטא שיש לתובעו חובו ואין מניחים מעות ביד לוה בשביל שיהא שעבודו על בינונית קיים והתם נמי במכר לו השדה הי' לו להפרע ממנו דליכא למימר שהניח מעותיו בידו כדי שיהי' שעבודו קיים על הבינונית דכי לעולם לא יוצי' חובו ויניח מעותיו אצלו ובהא ליכ' למימר דסוף סוף מעותיו הם אצלו בידו כנגדו שהרי בעד המעות נתן לו את שדהו ויש לזה שדה כנגד המעות משא"כ בלוה ממנו דס"ס יש בידו מעות שהלוה אלא דנייר' בעלמ' מסר ליה דהיינו שט"ח על המעות ובהא שפיר אמרי' דלא רצה להפרע ממנו כדי שיהי' שעבודו קיים על הבינונית ומסר ליה שטר חוב דהוא נייר בעלמ' כדי שיגבהו אח"כ זבורית שלו. ואלו דברים ברורים הם לפי עניות דעתי: ומה שכתב ועוד שאף מאיש אחר היה לו ללות כו' אין זה קושי' דמה לי איש אחר ומה לי הוא ועוד דזה מצוי להלוות לו יותר מאיש אחר לפי שעשה לו טובה והלוהו יעשה לו טובה ג"כ וילוהו כמו כן ועוד דמאיש אחר כשיתבע האיש אחר חובו יצטרך ליתן לו זבורית שלו בעל כרחו או לשלם לו אבל כשלוה מזה אם ירצה יחזיר לו שטרו ויצא זה כנגד זה. תדע דהא גם להרמב"ן תיקשי לרב נחמן אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן דאע"ג דמיירי באתרא דכתבי והדר יהבי ה"ל ללות כן מאיש אחר ולמה לוה מזה אלא ודאי צ"ל כמ"ש הרמב"ן גופיה בסוף דבריו דלרב נחמן סיפא דמתניתין כריש' כו' יכול הראשון לומר לכך לויתי ממנו שאוכל למשכנו באותה הלואה שלויתי ממנו כו' וא"כ ה"ה הכא יכול לו' לכך לויתי מזה ולא מאחר כדי שאוכל למשכנו באותו הלואה שלויתי ממנו כלומר שאם הייתי לוה מאחר הייתי מוכרח לשלם לו או ליתן לו זבורית שלי בעל כרחי לכך לויתי מזה כדי שיהי' הברירה בידי שאם ארצה אמשכנו בחובי ואתן לו שטר חוב שיש לי עליו ויצא זה בזה וכמ"ש אלא שאין טענה זו לבדה מספקת דמ"מ ה"ל לתבעו ולהוצי' חובו ולא להיות עבד לוה לאיש מלוה כלל וכמו שפירש"י וכ"ש באתרא דיהבי והדר כתבי דה"ל לעכובי זוזי בפרעון חובו ולא ללות כלל להיות עבד לוה לאיש מלוה בחנם אם לא מטעם דרב נחמן דזה גובה וזה גובה הלכך לא רצה להפרע ממנו כדי שיהי' שעבודו הראשון עדיין קיים על הבינונית והוא יגבהו זבורית שלו ומה שלא לוה מאיש אחר הוא כדי שיכול למשכנו בעד חובו כשירצה וכמ"ש וגם זה ברור: ומ"ש ועוד דלרב ששת נמי יכול לומר מתחלה כשלויתי ממך לכך היתה כוונתי שאגבה בינונית ואמכור אותו כו' וכן מ"ש ועוד דאי הכי לרב ששת נמי משכחת לה כגון דאית ליה לשני עידית כו' כל זה לא קשיא מידי לפע"ד דאנן הכי קאמרינן שזה לא רצה להפרע כדי שיהיה שעבודו הראשון על הבינונית קיים כבראשונה ואף שצריך למעות הוא לוה ממנו ואינו רוצה לבטל שעבודו שאם יזדמן שיפרעו ביחד מזה ירויח בזה שנשאר שעבודו קיים שיגבה בינונית ויתן לו זבורי' אבל דניחוש לרמאי שיעש' כן שיגבה בינונית מיד בעל כרחו של זה וימכור אותם או שיגבה עידית מיד בעל כרחו של זה והוא לא יוכל לגבות ממנו עד לאחר זמן הא ודאי ליתא דאטו בשופטני עסקינן שהוא ילך עמו ברמאות והוא לא ירגיש ברמאות שלו וילוהו לעשר שנים ונמצא שזה יוכל לנגשו מיד ולהוציא ממנו שדותיו בעל כרחו והוא לא יוכל לגבות ממנו עד לאחר זמן אלא ודאי השטר הראשון הוא פרוע אבל לרב נחמן ניחא דליכ' כאן שום רמאות כלל דכמו שהי' מתחלה שעבודו על הבינונית כן הוא שעבודו עתה ואינו עושה בהלוא' זו שום רמאות שאינו רוצה לכלות את שעבודו הראשון ומכניס את עצמו בשעבוד כדי שאם יזדמן שיהי' לו בשעת הפרעון זבורית ולחברו יהיה בינונית ירויח בזה ולוה הראשון נמי ניחא ליה בהכי דהא אפשר שיהיה ג"כ להפך שיהיה לו בשעת הפרעון רק זבורית וללוה השני יהיה בינונית וירויח הוא בזה וגם זה ברור ודוק:
ג
ומ"ש ושנויין אליבא דרב ששת כו' אבל לרב נחמן קמשמע לן בשלוהן שמין כו' כבר סתרתי דברים אלו בכמה סתירות:
ד
ומ"ש ולפיכך השמיט רבינו הגדול ז"ל הך אוקמת' דרב ששת כו' זה לא נהירא לפענ"ד דדעת הרי"ף כדעת בעל המאור מכמה טעמים חדא זה דוחק דסמך על מה שכתב ברישא ועוד דלא נהיר' לומר דהמשנה אשמועי' בשלו הן שמין וכמו שכתבתי לעיל ובפרט שמביא הרי"ף מיד אח"כ פלוגתא דבשלו הן שמין ואיך נאמר שהרי"ף סובר שכל המשנה מיותרת ואינה אלא לאשמועי' דבשלו הן שמין ועוד דא"כ לא הו"ל להרי"ף להביא המשנה השניה כלל שהרי היא מיותרת לגמרי דמלבד הדוחק של הרמב"ן דהתנא אשמוע' בשלו הן שמין קשה על הרי"ף דבשלמא על התנא גופא יש לומר דאשמועי' הך דרב נחמן בשלו הן שמין אבל הרי"ף שכ' להדי' דקיי"ל כרב נחמן דבשלו הן שמין א"כ למה הביא המשנה כלל ועוד דא"כ הו"ל להרי"ף מ"מ להביא הך דינא דביומא דמשלם זמניה דעביד אינש דיזיף ליומא דנהי דאליב' דרב ששת אתמר מ"מ לא חזינן דפליג רב נחמן בדינא בהא ארב ששת אלא ודאי דעת הרי"ף כבעל המאור וא"כ המשנה השני' מיירי אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי דמצי אמר לויתי ממך בשביל זה גובה וזה גובה ולכך לא כתב הך דינא דביומא דמשלם זמניה דהך דינא לא שייך כלל אליב' דרב נחמן דדוק' אליב' דרב ששת דבמטא זמניה בכל ענין הפסיד שטרו משום דאמרי' היה לך ליפרע מחובך אצטריך האי דינא דביומא דמשלם זמניה לא הפסיד שטרו לרבנן מטעמ' דיזיף איניש ליומא אבל לרב נחמן דאפי' מטא זמניה לא הפסיד שטרו משום דמצי אמר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה א"כ כ"ש דביומא דמשלם זמניה מצי למימר הכי וגם זה ברור. ומעתה כיון שהוכחתי שדעת הרי"ף כהבעל המאור א"כ גם דעת הרא"ש מוכרח כן שהרי גם הוא כתב כדברי הרי"ף. וכבר בררתי למעלה שהעיקר כדברי בעל המאור וכן הוא דעת הריטב"א ודעת רש"י והבאתי לשונו לעיל שפי' דהא דפריך אי דמטא זמני' מ"ט דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתובעו כו' אלמא דמיירי אפי' בכתבי והדר יהבי דפריך היה לו לתובעו וא"כ תיקשי דלפריך הכי לרב נחמן אלא ודאי כמ"ש הבעל המאור: וכן מוכח דעת הרמ"ה שהביא הטור שכ' ז"ל ל"ש באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ל"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך ולא דמי למוצי' שטר חוב על חבירו ומכר לו השדה דבאתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי שאינו יכול לומר אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע מחובך שיכול לומר חששתי שמא תוציא המעות ולכך מכרתי לך השדה שאוכל למשכנך אבל הכא אפי' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך עכ"ל והוא היש מי שאומר שהביא המחבר וא"כ לדידיה נמי תיקשי הא דפריך אי דמט' זמניה מה טעמ' דרבנן אמאי פריך הכי לרב ששת לפרוך נמי לר"נ דהשתא ליכא למימר כמ"ש הרמב"ן אלא ודאי ס"ל כמ"ש הבעל המאור: מיהו פשיט' דהרמ"ה לא כתב כן אלא בפירוש' דסוגי' דשמעת' לרב ששת אבל לרב נחמן לא נפקא מינה בזה דנהי דאינו יכול לומר שעשיתי כדי למשכנו מכל מקום יכול לומר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה וכמו שכתבתי ואם כן קשה על הטור והמחבר היאך כתבו בשם הרמ"ה דבכל ענין יכול לומר הי' לך ליפרע כו' ועיין מ"ש לקמן ס"ק י': ובאמת נראה כן עיקר ומוכרח בש"ס דאי לאו טעמ' דעשיתי בשביל זה גובה וזה גובה הי' יכול לומר הי' לך ליפרע מחובך וכסברת הרמ"ה ולא כהי"א שהביא הטור והסכים עמהם והוא הרמב"ן וסייעתו דהא במתני' קמיית' קתני טעמא דחכמים שזה הי' פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו דאלמ' דאי לאו שהי' פקח שיכול למשכנו הי' לו ליפרע מחובו וא"כ הכא ליכא האי טעמ' הגם שיש לדחוק ולומר דהא דהוצרך לטעמ' שיכול למשכנו משום דלא תימ' דהי' לו למכור לאיש אחר ולא לזה מ"מ זה דוחק וגם פשט' דמתני' לא משמע הכי ועוד דמדפריך בש"ס בפשיטות ארב ששת אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן משמע דבין יהבי והדר כתבי ובין כתבי והדר יהבי פריך וכמו שפירש"י והיינו כדעת הרמ"ה. וכן מוכח לפע"ד להדי' דעת הרמב"ם כהבעל המאור ולא כהרמב"ן וסייעתו שכתב בסוף פ' כ"ד מה' מלוה וז"ל שנים שהוציאו כל אחד משניהם שטר חוב על חברו אין האחרון יכול לומר לראשון אלו הייתי חייב לך היאך אתה לוה ממני אלא זה גובו חובו וזה גובה חובו הי' זה במאה וזה במאה ויש לזה עידית ולזה עידית או לזה בינונית ולזה בינונית או לזה זבורית ולזה זבורית אין נזקקין להן אלא כל אחד ואחד עומד בשלו הי' לזה עידית ובינונית ולזה זבורית זה גוב' מן הבינונית וזה גוב' מן הזבורית הוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שמכר לו השד' אם היו במקום שנותן הלוקח המעות ואח"כ כותב לו המוכר את השטר הרי זה שטר חובו של זה בטל שהרי אומר לו אלו הייתי חייב לך הי' לך לפרוע חובך אבל במקום שכותבין ואח"כ נותנין הרי שטר החוב קיים שהרי זה אומר מכרתי לך את השד' כדי שיהי' לך נכסים ידועים שאגב' מהן חוב שלי עכ"ל. ואמת שה' המגיד כתב שם וז"ל שנים שהוציאו כל א' שט"ח על חברו כו' מחלוקת חכמים ואדמון ופסק כחכמים ומ"מ כתבו הרמב"ן והרשב"א שאם המקום שנותנים המעות ואח"כ כותבין השטר והגיע זמן פרעון הראשון קודם מלו' שני' יכול הלה לומר הי' לך ליפרע כשהלוית ממני ואפי' יש לא' עידית ובינונית ולא' זיבורית וזה לא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו ז"ל לפי שלעולם הוא דרך בהלוא' לכתוב השטר קודם נתינת המעות ולפיכך סתמו ז"ל עכ"ל אבל אין דבריו נראין לי דאדרב' מדסתמו ז"ל משמע דבכל גווני מיירי ובפרט הרמב"ם שמיד אח"כ גבי מכר שדהו חילק בכך ולפני זה גבי שטר חוב לא חילק ועוד מדשינה סדר המשנ' דבמשנ' קתני ברישא שטר מכר והדר קתני ש"ח והוא הפך סדר המשנ' ונקט מעיקרא שטר חוב ואח"כ שטר מכר ואם איתא דבשטר חוב נמי מיירי בכתבי והדר יהבי לא ה"ל לשנות הסדר והיינו יכולים לומר שפיר דסמך אמ"ש לפני זה דהיינו דוקא בכתבי והדר יהבי וגם לא ידעתי מנ"ל לה' המגיד הא שלעולם היא דרך בהלוא' לכתוב שטר קודם נתינת המעות אמאי נימא בהלוא' טפי הכי משטר מכר ועוד שהרי לפי שטת הרמב"ן גופי' מוכח דאינו כן דהא לדידי' מתני' מיירי לר"ש ביהבי והדר כתבי והא מתני' סתמא קתני אלמא דבסתמא נמי מוקמי' לה אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי והאיך נאמר שלכך סתמו ז"ל לפי שלעולם הוא דרך בהלוא' לכתוב השטר קודם אלא ודאי אין שטת הרמב"ם כשטת הרמב"ן אלא דעתו כדע' בעל המאור ולכך סתם הדברים ושינה סדר המשנה להורות דבשנים שהוציאו שטר חוב אין חילוק בין כתבי והדר יהבי ובין יהבי והדר כתבי לעולם זה גובה חובו וזה גובה חובו וכמ"ש לעיל ולכך כתב אח"כ המשנ' דמכר שדהו ומחלק בין יהבי והדר כתבי וטעם הדברים כתבתי לעיל דבשלמ' בשטר חוב יש לו בידו כמו חובו ולית לי' פסידא אלא ניירא בעלמ' יהיב ושפיר מצינן למימר שאע"פ שקבל ממנו המעות מתחל' לא רצה לבטל שעבודו ולכך לא נפרע ממנו והניח שטרו ונתן לו שטר אחר במקומו אבל במכר שדהו אין בידו כנגדו כמו חובו שהרי בעד המעות שקבל ממנו מסר לו שדהו וא"כ הי' לו ליפרע מחובו אם הוא באתרא דיהבי והדר כתבי כנלפענ"ד דעת הרמב"ם והוא ברור: וראיתי בספר גי' תרומה ריש שער ל"ד דף קמ"ו שהאריך בפלפולים של הבל בעמוד א' וב' וג' ובקושי' בדברי הרמב"ם ושאר פוסקים ואין כדאי להשיב על דבריו כי לא ירד כלל להבין סוגי' הש"ס והאמת בסוגית הש"ס ובדעת הרמב"ם כמו שכתבתי והם דברים ברורים ואמיתים בלי ספק כלל: ונראה דלדעת בעל המאור וסייעתו אפי' אין לשום א' מהן בשעת הלוא' שניה שום קרקע או שנכסיהם שוים לזה בינונית ולזה בינונית לזה זיבורית ולזה זיבורית דינא הכי דלא הפסיד האחרון שטרו דטעמא לאו משום דחזי דאית ליה בינונית עביד הכי אלא משום דכיון דבעל חוב דיניה בבינונית לא רצה לבעל שעבודו ושמא היום או למחר יקנה לוה שלו בינונית והוא יקנה זיבורית וכיון דדינא הוא דזה גובה וזה גובה רצה שיהי' שעבודו הראשון קיים והיינו דקתני במתני' סתמא וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו משמע דבכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו והיינו מטעמא דפרישית וכן מוכח להדיא בדברי הרמב"ם ס"פ כ"ד מה' מלו' שהבאתי שכתב סתמא זה גובה חובו וזה גובה חובו ועוד שכ' אלא לזה בינונית ולזה בינונית כו' כל א' עומד בשלו כו' וכן נראה עיקר: העולה מזה דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה בכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו כן מוכח בש"ס וכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורש"י והבעל המאור והרמ"ה והריטב"א ודלא כהטור והמחבר וסייעתם: ועתה אבוא להשיג על דברי הט"ו אחת לאחת.
פ״ה:ח׳
א
מ"ש יכול שמעון לומר לראובן אלו הייתי חייב לך כו'. הא ליתא דאפי' באתרא דיהבי והדר כתבי א"י לומר כן לפי שיכול לומר לא רציתי לבטל שעבודי שיש לי על בינונית שלך ויהיה לך שעבוד על זבורית שלי ואפילו אין לשום אחד מהן קרקע או שיש לשניהם בשוה עידית ועידית בינונית ובינונית זבורית וזבורית יכול לומר כיון דדינא הוא דזה גובה וזה גובה הנחתי השטר במקומו כי אולי יזדמן בשעת הגבי' שיהיה לך בינונית ולי זבורית.
פ״ה:ט׳
א
ודוק' שהשטר ברור כו' צל"ע בדין זה לפי שהרא"ש בתשו' לא כתב כן בפשיטות אלא בצירוף טעמים אחרים וז"ל שם בכלל ע"ב סי' ב' לא הבנתי יפה טענה זו אם רוצה לומר כי ההיא דפ' בתרא דכתובות שנים שהוציאו שט"ח זה על זה כו' וכן הכא נמי בא שמעון לבטל שט"ח של ראובן מכח שראובן לוה ממנו ולא גבה ממנו שטר חובו דהא קיימ' לן כחכמים ועוד שמא בשעה שלוה ראובן משמעון עדיין לא החזיר לו השליש השטר של שמעון ואף אם כתב לו השטר אחר שנתן לו השליש השטר לא דמיא לההיא דאדמון דשטר אין זה עיקר ממון כל כך ברור לגבות ובנתים הוצרך ראובן למעות ולוה משמעון כי לא הי' לו שהות לנגוש שטר זה עכ"ל הרי שהרא"ש לא פסק כן מטעם זה לחוד וע"כ דינו של הרב צ"ע: מיהו לפי מ"ש לעיל דקי"ל זה גובה וזה גובה בכל ענין לא נ"מ הכא מידי מיהו נ"מ בעלמ' במכר השדה דלעיל סעיף א':
פ״ה:י׳
א
ומ"ש ויש מי שאומר דלא שנא כו'. וכ"כ הטור בשם הרמ"ה תמיה לי על הטור והמחבר דהיאך אפשר שיהי' מי שאמר כך דלא שנא דאם כן בכל ענין בטל שטרו של ראובן והלא משנתינו חכמים אומרי' זה גובה שטר חובו וזה גובה שט"ח ולא אוקימנ' ביומא דמשלם זמניה אלא לרב ששת אבל לר"נ דקי"ל כוותיה אפי' מטא זמניה גובה ש"ח ואפי' תימ' דלרב נחמן מיירי מתני' בכתבי והדר יהבי וכדעת הרמב"ן א"כ היאך אפשר דלא שנא אלא ודאי פשיט' דהרמ"ה לא כתב כן אלא בפירוש' דסוגי' דשמעת' לרב ששת דפריך אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן וקשי' לי' דלמא טעמייהו משום דכתבי והדר יהבי לכך קאמר דלא שנא דאפילו בכתבי והדר יהבי לא שייך הכא טעמא מפני שיוכל למשכנו וכדלעיל גבי שדה והיינו דוקא לרב ששת אבל לרב נחמן לא נפקא מיניה בזה דנהי דא"י לומר שעשיתי כדי למשכנו מכל מקום לא בטל שטרו דיכול לומר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה וכמ"ש לעיל וליישב דברי הטור דלאו בכל גונא מיירי להרמ"ה הוא דוחק גדול ואין להאריך וגם מדברי המחבר והעיר שושן והסמ"ע ושאר אחרונים משמע דלהי"א (והוא הרמ"ה) בכל ענין שטרו בטל וכפשט דברי הטור וזה תמוה:
פ״ה:י״א
א
ומ"ש וי"א דה"מ באתר' דיהבי כו'. אמת שכן הוא דעת הרמב"ן ואחריו נמשכו הר"ן ובעה"ת ריש שער ל"ד והטור והמחבר אבל כבר הוכחתי שאין זה נכון אלא אפי' באתר' דיהבי והדר כתבי זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו בכל ענין וכדמוכח בש"ס והוכחתי שכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורש"י והבעל המאור והרמ"ה והריטב"א והוא ברור ועיקר:
פ״ה:י״ב
א
ומ"ש ואפי' אם יש לראובן זבורית ולשמעון עדית כו' כלו' נכסים טובים ממנו והיינו בינונית וכן מ"ש אח"כ כדי שאגבה ממך העדית כו' ר"ל הטוב ממנו והיינו בינונית וקצר במובן וכ"כ הב"ח או ט"ס הוא עדית וצ"ל בינונית ולא כע"ש והסמ"ע ס"ק ח' שדחקו בזה:
פ״ה:י״ג
א
ומ"ש ואם הוא באתר' דכתבי שטר' כו'. כבר כתבתי לעיל דזה אינו אלא אפי' באתרא דיהבי כו' דינא הכי:
פ״ה:י״ד
א
וכן אם יש לזה בינונית וזבורית כו' עומד כ"א בשלו. פי' וכגון שלא הי' לו עדית מעולם אבל אם הי' לו עדית בשע' שלוה ומכרה צריך ליתן לו בינונית כדמוקמינן בריש בבא קמא לברייתות דקשיין אהדדי כן כתב הב"ח ונכון הוא וכדלקמן סי' ק"ב סעיף ד' ונרא' דה"ה ברישא שכתב או שיש לא' בינונית ולשני זבורית כו' צריך לפרש כן דאי הי' לו עדית ומכר' צריך ליתן לו בינונית וא"כ טפי ה"ל להב"ח לכתוב זה ברישא:
פ״ה:ט״ו
א
ואם זמן כו'. כלומר שזמן הלואת השטר שמוציא שמעון על ראובן הי' קודם שהגיע זמן פרעונו של שטר ראובן כו':
פ״ה:ט״ז
א
אז בכל ענין כו'. מ"ש בכל ענין ר"ל בין באתרא דכתבי שטרא ברישא ובין באתרא דיהבי זוזי ברישא אז שטרות שניהם טובים וכל א' עומד בשלו היכא דליכ' רווח' ואם יש לזה עדית ובינונית ולזה זבורית זה גוב' וזה גוב' וכן משמע להדיח בעיר שושן וק"ל ודלא כספר גי' תרומ' דף קמ"ו ע"ד שתמה על הטור והמחבר גם תמה על העיר שושן שכתב בכל ענין גובה על הדרך שאמרנו כו' ולק"מ כי הדבר ברור שכוונת הטור והמחבר כמ"ש ולזה נתכוין הע"ש ותיקן הלשון יותר וק"ל:
פ״ה:י״ז
א
אפי' הי' ביום אחרון כו'. משמע מהט"ו אפי' באתרא דיהבי זוזי ברישא דינא הכי וכן מוכח לשטת הרמב"ן וסייעתו דלעיל ואע"ג שחלקתי עליהם לעיל מ"מ בזה דבריהם אמת דמסתמא לרב ששת מיירי מתני' נמי בכל גווני בין בכתבי והדר יהבי ובין ביהבי והדר כתבי וכדמיירי מתני' נמי לר"נ בכל גווני וא"כ הא דמוקים רב ששת ביומא דמשלם זמניה אף ביהבי והדר כתבי דינא הכי ולא חזינן דפליג רב נחמן בהא ארב ששת. מיהו למה שהעליתי לעיל דאפי' במטא זמני' א"י לומר הי' לך לפרע אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי מטעם שזה יכול לומר עשיתי בשביל זה גוב' וזה גוב' לא נ"מ בהא דאתא ביומא דמשלם זמני' דכיון דבמטא זמני' יכול לומר כן כ"ש ביומא דמשלם זמני' אפי' בלא טעם ששעבדתי עצמי בשביל יום אחד ולכך לא הזכירו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כלל דין דאתא ביומא דמשלם זמני' כנ"ל ברור: מיהו נ"מ בעלמא בדין דמכר לו שדהו דלעיל סעיף א' דהתם לא שייך טעמא דעשיתי בשביל זה גוב' וזה גוב' וכמ"ש לעיל דאז אם מכר לו שדהו ביומא דמשלם זמני' אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי לא הפסיד שטרו וכמ"ש לעיל ס"ק ה' ע"ש:
פ״ה:י״ח
א
ראובן שתובע משמעון. בשטר חוב וכן הוא במרדכי שם ובהגהת אשר"י:
פ״ה:י״ט
א
או עדיין לא הגיע זמני כו' בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ל"ג הקשה דהאיך שייך מגו ניחזי זמן השטר מתי הוא ותירץ דמיירי בשטר שאין בו זמן כמ"ש הטור ריש סי' מ"ג דאפי' שטר שאין בו זמן כשר לגבות מבני חרי ע"כ ולא דק דהכי קאמר מגו דאי בעי אמר מה שפרעתיך הי' קודם זמני וכ"כ בספר גידולי תרומה דף קמ"ז ע"א. ומ"ש כמו שכתוב הטור ר"ס מ"ג לא דק דהתם מיירי בזמן הלוא' והכא מיירי בזמן פרעון:
פ״ה:כ׳
א
אם מת כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קי"ב:
פ״ה:כ״א
א
הלוקח גובה מהלוה כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון ס"ס קס"ו ואין דבריו נכונים בעיני וכמו שהשגתי עליו לעיל סי' ס"ו סעיף ט"ז ס"ק נ"ז ע"ש:
פ״ה:כ״ב
א
חוזר וגובה ממנו כו'. כתב הסמ"ע משמע אפי' בלא דאקני ומיירי דוק' במכר המלוה מוקדם השט"ח אבל כשמכר המאוחר השט"ח אינו יכול המוקדם לחזור ולגבות ממנו השדה אם לא שיהיה בשט"ח שלו שעבוד דאקני והב"ח השיג עליו דכיון דמפיק משיעבוד' דר"נ א"צ דאקני וכן נ"ל עיקר כדבריו מהך דפ' כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) דהא דאמרי' התם דרבא סבר ב"ח להבא הוא גובה ואי אקדיש או זבין מלוה קודם שגבה לאו כלום הוא והא דס"ל לרבא דיתומים שגבו קרקע בחובות אביהן ב"ח חוזר וגובה מהן היינו משום דכי היכי דמשתעבד הלוה לאביהן משועבד לב"ח דאביהן מדר"נ דאל"כ ה"ל כאלו קנו יתמי נכסי ולא משתעבדי לב"ח וא"כ בע"כ דמה שלוה הלוה השני ה"ל כאלו לוה ממלוה ראשון וקרקע שלו [ודוק' קרקע אבל מטלטלים לא וכמ"ש לקמן וכדמוכח בש"ס פ' כל שעה שם ובתוס' שהבאתי לקמן] היתה משועבדת מיד למלוה הראשון משעבוד' דר"ן וא"כ א"צ דאקני דהא ה"נ מפיק מיניה משעבוד' דר"נ שאומר קרקע שלי היתה משועבדת לי לעצמי מחמתך משעבוד' דר' נתן דמה לי אני מה לי אחר וכדאית' בסוגי' שם. תדע דאל"כ תיקשי הא שטר' של הלוקח מטלטלים הוא ואיך יטרוף הב"ח שטר זה אלא ודאי כיון דגבה אח"כ קרקע והיתה קרקע זו משועבדת מדרב נתן ה"ל כאלו לוה הלוה השני ממש מהלוה הראשון ומשתעבד' מיד קרקע זו למלוה הראשון מדר' נתן ואם כן מהאי טעמא גופיה א"צ דאקני ודוק היטב בסוגי' שם ותראה שזה נכון. ועיין מ"ש לקמן סי' קי"א סעיף כ"ב וסעיף כ"ג.
פ״ה:כ״ג
א
אם שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי כו'. לשון הע"ש אם שיעבד לו המוכר מטלטלי אגב קרקע כו' וכ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ב וז"ל דאפי' במכר המוקדם שט"ח דאף אם נאמר גם במטלטלי אג"ק דדאקני ט"ס הוא מ"מ כיון דא"י המאוחר לחוד לגבות מהלוקח כ"א מכח ששעבד לו המוקדם מטלטלי אג"ק יכול הלוקח לומר דלא שעבד לו מטלטלי אג"ק כ"א במטלטלי שכבר באו לידו ולא באלו שלא באו ליד המוקדם עדיין משא"כ כשכתב לו המוקדם להמאוחר גם דאקני כו' עכ"ל ודבריהם תמוהין דמה מועיל מה ששעבד המוכר מטלטלי אג"ק מ"מ המטלטלין שגבה זה הלוקח דין מטלטלי' יש להן אלא פשיט' דמיירי דזה שגובים ממנו המטלטלים שעבד מטלטלין אג"ק דאז דין קרקע יש להן והכי משמע להדי' פשט דברי הטור דבזה שגובים ממנו המטלטלי' עסקי' ושעבוד מטלטלי אג"ק של המוכר אין מעלה ומוריד בזה וכן מוכח להדיא בדברי הר"ן פרק שני דייני גזירות וז"ל ואי אגבי לי' מטלטלי מטלטלין לב"ח לא משתעבדי אא"כ שעבד לו מטלטלי אג"ק דבכה"ג דינן של מטלטלי' כקרקעות כדמוכח בפרק חזקת הבתים בשמעת' דמכר לו פרה וטלית עכ"ל וכן בסוגי' דפרק כל שעה ותוס' שהבאתי לקמן ס"ק כ"ד מוכח דדוק' בשעבד זה שגובים ממנו מטלטלים שלו אג"ק ועוד תימה על הסמ"ע דכיון דפי' דמיירי שהמוכר המוקדם שעבד מטלטלי אג"ק א"כ הא ס"ל להטור דשטרות משתעבדין אג"ק וכמ"ש לעיל סי' ס"ו סעיף י' ס"ק כ"ה ודלא כתשובת רשב"א סי' תתקי"ד וא"כ מלוה של המוכר טורף השטרות אף שלא שעבד הוא מטלטלין שלו למוכר שט"ח שלו דמ"מ השטר דין קרקע יש לו וכן מוכח נמי להדי' לקמן סי' קי"א סעיף כ"ב וע"ש וא"כ למה לי דאקני הא השט"ח של המוקדם נעשה כבר וא"כ המלוה המאוחר טורפו אף בלא דאקני אלא פשוט כדפי' דמיירי ששעבד לוה של המוכר מטלטלי אג"ק ולא שעבד המוכר מטלטלי אג"ק וכ"ז ברור ודוק מיהו אמת הוא דאם שעבד המוכר מטלטלי אג"ק שטורף המלוה שלו השטרות אף שגבה מטלטלי ולא שעבד הוא מטלטלים שלו למוכר שט"ח שלו ובזה אם מכר המלוה המוקדם השט"ח אז טורף המלוה השני אף שאין בשטר שלו שעבוד דאקני שהרי השטר שהוא טורף נעשה כבר וכשמכר המלוה השני השט"ח אין המלוה הראשון טורף אלא כשיש בשטר חוב שלו שעבוד דאקני ודוק:
פ״ה:כ״ד:א׳-ב׳
א
שקנה ושיקנה דאם לא כן יכול לומר מטלטלים אלו קניתי אחר כך ולא נשתעבד באג"ק אבל בקרקע מסתמ' ידוע מתי קנה אותה וכה"ג אמרינן לקמן סי' ק"ד סעיף ה' וע"ש:
ב
מיהו בקרקע שידוע שקנה אחר כך ולא כתב דאקני אינו חוזר וגובה וכדמוכח בתוספות פרק כל שעה שכתבו שם וז"ל משתעבדים לב"ח דאבוכון מדר' נתן ואם תאמר גבי מטלטלי נמי נימא הכי ונראה לר"י דדוק' גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן לי' כאלו היה בידו (לאו כאלו בידו ממש דאם כן אמאי אינו יכול להקדיש ולמכור לרבא אלא ר"ל כאלו הלוה המלו' הראשון להלוה השני נ"ל ודו"ק) דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדים נמי לב"ח אבל מטלטלים אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון שאלו מכרם או משכנם אין גובה מהם עכ"ל וא"כ בקרקע שקנה הלוה השני אחר הלואה כשלא כתב למלוה שלו דאקני היה יכול למכרה ולא היה המלוה שלו יכול לטרפה וה"ל כמטלטלים ולאו בת שעבוד היא ולא עדיף מלוה ראשון ממלוה שני וא"כ ליכא נמי בהא במלוה ראשון משום שעבוד' דר' נתן וכן עיקר ודו"ק:
פ״ה:כ״ה
א
ואם לאו אינו טורף ממנו כלום ומשום שעבוד' דר' נתן ליכא כיון דמטלטלי' נינהו ואע"ג דמב"ח עצמו מפיק משועבד' דר' נתן אפילו מטלטלין וכדמוכח בכמה דוכתי הכא כיון דבא לטרוף לא אמרינן הכי וכמו שכתב לעיל ס"ק כ"ד בשם התוספות לענין מטלטלי דיתמי לדינא דש"ס וה"ה לדידן לענין טריפה דכיון שאלו מכרם ואינו טורף אותם לא מפיק מיניה מדרבי נתן מן הלוקח ודו"ק:
פ״ה:כ״ו
א
הדין עמו. שלא יפרע לו ואח"כ יחזור אחריו ובכי הא מסתבר' שנזקקין לנתבע תחלה עכ"ל רשב"א וע"ל סי' כ"ד:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
פ״ה
א
(סעי' א) שזה יאמר לא מכרתי לך השדה אלא כדי שיהי' לי לגבות חובי זהו המשנה פ"ב דכתובות דף ק"י ופרש"י לפי שהי' זה מבריח מטלטלין ולא הי"ל מהיכן ימשכננו ועכשיו יטול את הקרקע וק"ל מה הרויח בזה דגם עכשיו אם ימכור הלוה את הקרקע הזאת לא יוכל מלוה לטרפ' מן הלוקח כיון דבשעת ההלואה לא הי"ל קרקע זאת הו"ל לוה וקנה ומכר דאין ב"ח טורף אא"כ כ' לו דאקני כמ"ש סי' קי"ב וא"כ ה"ל להזכיר כאן באם כ' לו דאיקני דוקא כמו שרגילים הפוסקים בהרבה מקומות ונלע"ד דכאן א"צ דאיקני לכ"ע כיון שזה המלוה היה יכול להפרע ממנו ולא הי' צריך למכור הקרקע שלו ע"כ משום שיהא חובו בטוח מ"ה מכרה לו ה"ל כאלו התנה עמו בהדיא שמוכר לו ע"ת שישאר שעבודו לעולם עלי' ומש"ה שפיר טריף אח"כ אם מכרה לאחר דאנן סהדי בכך כנלפע"ד ובסעי' ו' כתבתי עוד בעזה"י: (א"ה דין זה תמוה מאוד דהאיך אפשר להוציא מן הלוקח באומדנא כזו ומעולם לא שמענו כיו"ב ועיקר קו' הרב ט"ז ז"ל לפענ"ד אינה קו' דמסתמ' אין דעתו של הלוה למכור את הקרקע דא"כ לא הי' לוקח' ואף אם ירצה למוכר' מי יאמר דמיתרמי ליה לוקחין ואדאזיל ומזבנ' זה תובעו לדין ונוטל את הקרקע בחובו לאפוקי מעות שבקל יכול להבריחם. ואף לפ"ד ז"ל אין כאן הכרח כלל לשיטרוף את הקרקע מיד הלוקח דמ"ש כיון שזה המלו' היה יכול לפרוע ממנו ולא היה צריך למכור הקרקע שלו ע"כ ליתא כיון דבאתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי קיימינן אם כן לא הי' אפשר להפרע ממנו אלא א"כ ימכור לו את הקרקע ועוד דלו יהי' כן שהי' אפשר לו להפרע מבלי שימכור לו את קרקעו אם כן האומדנא כאידך גיסא מדמכר לו את הקרקע ולא נפרע ממנו ש"מ דשטר' דידי' לית ביה ממשא ואינו חייב לו כלום כדאמרינן באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטר' ע"כ נלע"ד שאם מכר הלוה את השדה לאיש אחר שאין המלו' טורף כלל מיד הלוקח ודלא כהר"ב ט"ז ז"ל ודו"ק ע"כ):
ב
(ע"ש אלא כדי שיהי' לו ממה לגבות) בגמרא ס"ל לרבנן הכי ופריך אדמון דאם כן הי' לך למסור מודעא פרש"י שאינו מוכר אלא כדי שיכול למשכנו ורבנן אמרי חברך תברא אית ליה ויודיעוהו ולא יקח עוד השדה וקשה א"כ בכ"מ דאיתא דצריך מודעא נימא הכי דהי' ירא לעשות מודעא פן יודע לו ויבא לידי הפסד גדול וסמ"ע כ' דשאני הכא דסמך על השטר שבידו משא"כ בעלמא שאין לו על מה לסמוך כ"א על טענתו וקשה דהא השטר מתקלקל ע"י מכירה זו דהוא ראי' שהשטר נפרע מאי אית לך למימר דרבנן ס"ל דאין השטר מתקלקל בכך א"כ א"צ למודעא ול"ל למימר חברך תברא אית ליה ולפי הנרא' לק"מ דהכי פליגי אדמון וחכמים דמכירת השד' יש לו פנים לטובת הלוה דהוה כמו הודא' כמ"ש התוס' ויש פנים לטובת המוכר שיהי' לו למשכנו וס"ל לאדמון דטובת הלוה עיקר דאי לטובת המלו' היה לו לתקן המודעא בסתר שלא תזיק לו המכיר' כדי שלא יהי' אחר כך' שום פתחון פה ללוה ורבנן ס"ל כיון דבאמת היה טובת המוכר אינו רוצה להזהר מערער הלוה כיון שמתקלקל הטובה ע"י שלא ירצ' לקנות' שיראה שזה חושב לחזור ליקח אותה וע"כ הוא סומך שהב"ד ידעו מעצמם כוונת המוכר שעושה לטובתו משא"כ בשטר זו [בשאר] מודעא שלא ידעו הב"ד איך הי' (א"ה אין זה מספיק דהתם נמי ע"כ איכא סהדי אאונסא דכל מודעא דלא כ' בה וידעינן באונסי' לאו מודעא היא ונלע"ד דמעיקרא לק"מ דהתם סברא הוא אגב אונסא גמר ומקנה וכ"ז שלא מסר מודעא אין לנו הוכח' שלא גמר ומקנה לאפוקי הכא שיש לו שטר מקוים ואנו רוצין לבטלו מכח מכירת השדה וכיון שאין מכירת השדה ראיה משום דחברך חברא אית ליה א"כ אין לנו טעם לבטל את השטר וזה נכון בעיני ואפשר דלז' כיון הסמ"ע ע"כ):
ג
(ע"ש ס"ב יראתי שלא תמכור לי כלל) הסמ"ע פי' שמא תבריחם ולא אוכל להוציאם בדין מה שאין כן בקרקע יטרוף לקוחות ע"כ וקשה א"כ כי יקנה ממנו גם כן לא מהני כלום כי יקח המטלטלין בעד המעו' שהוא נותן לו עכשיו וממה יגב' חובו ונראה לפענ"ד הטעם שהמלו' יש לו חשק לאותן המטלטלין ואי הוה אומר תן לי אותם בחובי פן לא ימכור אותם לו בעד חובו ויפרענו בדברים אחרים מה שאין כן בקרקע טפי ניחא למלוה שיחזיק הלוה כדי שיהי' חוב שלו בטוח כי עיקר שעבודו על הקרקע:
ד
(סעיף ו') חוזר וגובה ממנו הסמ"ע אוקי להא דוקא כשהמלו' מוקדם מכר שטרו להלוקח והלוקח גבה מן המלוה המאוחר וחוזר וגוב' מהלוקח אותה שדה עצמ' שנתן לו כי היא משועבדת לו לעצמו בשביל חובו על המוקדם דאותו שדה היה קנוי' להמוקדם בשביל חוב הקדום משא"כ אם המאוחר מכר שטרו ללוקח וגבה מהמוקדם אין המוקדם חוזר וגובה אותה מהלוקח בשביל חובו שיש לו על המאוחר וירצ' לומר שאותה שדה של המוקדם כבר הית' משועבדת וקנוי להמאוחר וכיון שהוא הלו' להמאוחר זכה בשעבוד של המאוחר שהרי בשעת הלואתו של מוקדם להמאוחר לא הלו' לו עדיין המאוחר נמצא דה"ל כאלו קנא' המאוחר אחר הלואתו ולא נשתעבד להמוקדם כל שאין בו דאקני אלו דבריו בתוספת ביאור. ולפעד"נ כפשטן של דברים דה"ה אם המאוחר מוכר שטרו מיירי דשפיר גוב' המוקדם אחר כך שדה שלו מהלוקח דשאני בשאר מקומות דלא נשתעבד למלו' מה שקונ' הלוה אחר ההלוא' כל שקנה הלו' מעצמו בלי ידיעת המלו' משא"כ כאן דהמוקדם הלו' אחר כך מהמאוחר דאנן סהדי שעשה כן בשביל החוב שהלו' כבר שיהי' בטוח בו (א"ה כבר השבתי על הרב ז"ל לעיל וכ"כ כאן דאין דבריו ז"ל נראין גם מ"ש הרב הש"ך והסכים לדברי הב"ח אינו נראה בעיני דמאי דמייתי ראי' מיתומי' שגבו קרקע בחובות אביהם ב"ח חוזר וגוב' אותה מהן לפענ"ד לא דמי כי עוכלא לדנא דבשלמא התם ה"ל כאלו האב גבה אותו מחיים והורישו לבניו דב"ח גובה ממנה לאפוקי הכא אף אם המאוחר גבה בעצמו קרקע בחובו וחזר ומכר' לאיש אחר ודאי דאין המוקדם גוב' מן הלוקח ולמה יגרע זה הלוקח את השטר שזכה בשד' קודם שגבא' הלוה בעצמו ומכר' לזה הלוקח ומ"ש בש"ך תדע וכו' אין זה ראי' כלל דודאי קודם שקנא' הלוקח היה שעבודו עליה וכן בכל השדות שאדם קונה משועבדים לבעלי חובותיו קודם שימכרם אף שלא כתב דאקני ועכ"ז כשמכרם פקע להו שיעבודייהו ועמ"ש התוס' פ' כ"ש ד"ה משתעבדנא ליה ודו"ק ושוב ראיתי בהר"ן שהביא ב"י ס"ז שהוא מביא הראי' עצמ' מיתומים שהביא בש"ך וכן הב"ח גופי' מייתי לה ועדיין תמיה זו קיימת איברא דבלשון הר"ן היה אפשר לו להעמיד דברי הסמ"ע וגם הי' מתייישב שפיר מ"ש הר"ן כשמלו' שלו קודמת דר"ל שיש לה קדימ' לגבות ואין כאן מקום להאריך עכ"ה) וכעין שכתבתי ר"ס זה ואע"ג דשם יש הוכח' במה שמכר לו השד' ולא הוציא המעות בחובו וכאן אין הוכח' מ"מ גם כאן יש הוכח' מדשוי' נפשיה לעבד לוה למי שהוא כבר עבד לו והי' יכול ללות מאחר וכעין שכתב הטור סי' זה ס"ה אלא ודאי בשביל שיהא חובו' בטוח עשה כן והוא כאלו התנ' בהדיא כן וע"כ שפיר טריף המוקדם שדה שלו מהלוקח אח"כ ומוחז"ל מוקי לה ג"כ אפי' אם המאוחר מכר שטרו דלא כסמ"ע וטעמו בזה דאין כאן לוה וקנ' ומכר דהא לא מכר המאוחר ללוקח כלום רק שעבודו מכר לו וא"נ ה"ל כבת חורין הך שדה דבריו תמוהים דהא הוציא הלוקח השד' מיד המוקדם ואין לך מכיר' גדול' מזו ותו דאם שעבוד לבד מכר לו במה זכה זה המאוחר בשדה של המוקדם הלא גם הוא אין לו על המוקדם רק שעבוד בעלמא ואפי' אם היה המוקדם מוכר להמאוחר מכיר' גמורה מ"מ זה נעשה אחר הלואת המוקדם ולמאוחר לא נשתעבד לו והנלע"ד עיקר כתבתי:
ה
הטור ס"ג כתב ואם יאמר כוונתי למוכר' ושאפרע ממנ' המעות קשה הא כבר סתר זה ותו ל"ל לכתוב שאפרע ונרא' דתחל' אמר שאין דרך לעשות הלוא' ואחר כך ימכור אלא ה"ל למכור מיד ולא ליקח מעות דרך הלוא' ועז"א שאם יאמר באמת לא כוונתי כלל להלואה אלא תיכף כוונתי מיד למוכרה דרך מכיר' וליקח המעות דרך פרעון אלא שהטעיתי את המלו' לומר דרך הלוא':
ו
(שם ס"ד) כ' מדינא דגמרא היתומים כו' ק"ל כיון דבסמוך כ' רבינו בשם רמב"ן דאפי' יתומים כו' כיון דתופס בחיי אביהם ולמה כתב כאן דמפסיד בדינא דגמ' הא קי"ל דבמטלטלי דיתמי מהני תפיסה מחיי האב א"כ לימא ליתמי אנא תפיסנא מחיים והנה גם בפרק בתרא דכתובות מצינו שם הך סברא דתפיס' מהני היינו לענין דאם יש ליתמי זבורית ולהך עידי' ובינונית אפי' לרב ששת דאמר בשל עולם הן שמין מ"מ יש ליתמי רווחא דהם לא יתנו אח"כ רק זיבורית דאין נפרעין מיתמי רק זיבורית וסתם שם בגמרא הך רווחא כיון דתפס המלו' תפס ואינו חייב ליתן להם בינונית וליקח זיבורית ומזה ל"ק לי דאפשר דלא חשבינן לי' תפיסה מחיים רק לאחר מותו ומ"מ מהני כיון שיש עכשיו ליתומים קרקע הוי אינהו ב"ח ויאמר להו המלוה עתה תפיסנא קרקע דידי אף שהיא בינונית כיון שעכ"פ מחוייבין אתם לשלם ולזה מהני תפיס' משא"כ בהך דרמב"ן שכתב רבינו בהדיא שתפס בחיי אביהם א"כ ליהני נמי לענין מטלטלי דיתמי. ואחר העיון י"ל אפי' מכח הגמ' שזכרנו דהא ברור הוא שזה מיקרי תופס מחיים דע"כ לא אמרינן בפ' הכותב דף פ"ה דלא הוי תפיס' אא"כ תבעו ממנו בחיי' אלא דוקא לענין נפקד כדפרש"י בהדיא שם כיון שהוא פקדון ברשותי' דמריה קאי אבל במלוה דנתנה להוצאה הוי תפיסה אפי' בלא תבעו מחיים וכן לקמן בטור סי' ק"ז לא נזכר רק שצריך תפיס' מחיים ולא זכר מתביעה מחיים רק בפקדון וכ"כ הטור בהדיא סי' ק"ח סל"ח דכה"ג הוי תפיס' מחיים וא"כ קשה על רמי בר חמא למה הי' סובר דהיתומים ירויחו הא איהו מיירי במטלטלין ובזה מהני ודאי תפיס' מחיים וכה"א [ונהי] דרמי בר חמא דאמר זה בגמ' אליבא דרב ששת אפשר דלא ס"ל ההוא דמהני תפיסה מחיים לענין מטלטלי דיתמי דרב נחמן הוא דאמר כן בפ' הכותב ורב ששת אפשר דפליג עליו אבל דברי הטור צריך נגר ובר נגר דלפרקינהו ליישב דבריו בזה (א"ה אנא לא נגר אנא ומפריקנא לה דודאי אין השטרות כגבויין וכפרועין כמ"ש הרמב"ן בפי' כדמוכח בגמרא בהדיא אלא דלענין גביית זבורית הקלו וקרינן לה תפיס' מחיים ומינה יליף הרמב"ן לענין חשש צררי שהיא תקנ' מחמת חששא קלה דמהני הך תפיס' אף שאינ' תפיסה גמור' אבל לדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אא"כ תפס מחיים פשיטא דלאו תפיסה היא וכדאמרינן בהדיא פ"ב דפסחים ובפ' מי שהי' נשוי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ובא ב"ח וכו' מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמיי לא משתעבדא לב"ח והך שמעתא הלכ' פסוק' היא כדמוכח בגמרא דאף רבא מודה בה וע"כ אזדא לה מ"ש הרב ט"ז ז"ל דרמב"ח אליבא דר"ש קאמר ולית לי' דר"נ גם מ"ש עוד הרב ז"ל ואם כן קשה על רמב"ח למה הי' סובר דהיתומים ירויחו הא איהו איירי במטלטלין ובזה ודאי מהני תפיסה מחיי' א"א להולמו שמשמע מדבריו שרמב"ח סבר כך ורבא פליג עלי' וליתא דבהדיא איתא בגמ' במקומות הנזכר דגם רבא מודה לי' לרמב"ח דמצי יתמי למימר אנן מטלטלי שביק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אע"ג דתפיס מחיים דומיא דהך ופשיטא דהך דקאמר רבא הכא חדא דזה גובה וזה גוב' קתני לאו למימרא דאף ביתמי גבי דהא ודאי ליתא אלא ה"ק ע"כ מתני' לאו ביתמי קאי מדקתני זה גובה וזה גובה וזה ברור ע"כ):
אורים ותומים, תומים
פ״ה
א
וי"א שהוא נאמן הש"ך תמה איך יהיה נאמן מזויף כשעדים מקיימים אותו ולכך דחק אף דברש"י ור"ן נזכר להדיא שהלוה טוען מזויף הוא לאו דוקא ועיקר טענה פרוע. ודבריו דחוקים בכוונת רש"י ור"ן ונראה דלא מיירי הם בקיום שעדים מעידים שזהו חת"י בבירור רק קיום ע"י דמיון וכבר כתב הש"ך גופי' לעיל סי' מ"ו וס"ט בדעת הגאון בכת"י וכדומה שקיום דאורייתא אין לסמוך על קיום כזה דהוא רק דרבנן וכ"כ התו' כתובות דף צ"ב ד"ה דינא דבשטר שנפל לא סמכינן אקיום כזה הואיל ואיתרע ואין לך ריעותא גדול מזה שהיה לו לגבות משטרו ולא למכור שדהו והרי זה יותר ריעותא מנפל וגם בריעות' הזו ודאי קיומו תורה ולכך לא מהני קיום כזה. כמ"ש ש"ך בכמה דוכתין. ולכן הטור שהשיג לעיל בסי' ס"ט אהגאון וס"ל דאף בכת"י מהני קיום של דמיון אף כאן חולק וס"ל דוקא בטוען פרוע ולא בטוען מזויף וא"ש ולק"מ:
ב
לא מכרתי וכו' הקשה הט"ז תינח בדכתב לו בחובו דאקני אבל בדלא כתב לו דאקני עדיין יכול למוכרו לאחר ולהבריחו כמו מטלטלין דלוה וקנה ומכר לא טורף בלי דאקני ומכח קושי' זו ביקש הט"ז לחדש דהואיל דאיכא אומדנא דמכרו כדי למשכן אותו ה"ל כאלו כתב לו דאקני והרב חכם צבי בהגהות כתב דמעולם לא שמענו להוציא באומדנא כזו ע"ש ואני תמה מה מקום לכל פלפולם הא גמרא ב"ב דף קנ"ו חשב הגמרא לפשוט מהך דפקח היה שמכר שדה כדי למשכנו דדאקני משתעבד ודחי הגמרא מיני' ואפילו מגלימא דכתפאי כי קאמינא קנה ומכר מהו ואי יש מקום לקושי' הט"ז הא עדיין קשה מה מהני מיני' הא יכול להבריחו ולמוכרו ואין לומר כתי' הט"ז דהוי ככתב לו דאקני דא"כ ש"מ דדאקני משתעבד דלא יהיה סתם יותר ממפרש אלא ברור דלא חשש הגמרא לקושית הט"ז והטעם הואיל וכל שעה זמנו של שטרו לגבות. המוכר שדה שלו קול יש לו וכשירגיש שרוצה למוכרו יבא בב"ד ויכתבו לו טרפא ויעכב המכירה. וכיון דקושיתו ליכא נפל עזר מתי' שלו ויטול מה שחידש כי אין לו לסמוך.
ג
אם הלוה מכר וכו' הרב הש"ך תמה ע"ז דמ"ש מטלטלין שכתב הרב בהגה דלא איתרע כח המלוה משום דאמרינן אם היה רוצה לגבותו לא היה מוכר לו ומ"ש מקרקע דפשיטא דנימא דאלו היה מגלה דעתו דרוצה לגבותו לא היה מוכרו לו והב"ח כתב דיש לסברא זו דלא היה מוכרה לו סעד מגמרא דכתובות גבי עשהו לאחר סימן דאמרינן לעצמו לא דהוצרך לעשותו סימן דזולתו לא היה מוכרה והא זה בקרקע איירי וא"כ הקושיא יותר חזקה והב"ח ביקש לסייע לטור ומצא לו עזר כנגדו ונראה דלק"מ להמעיין בטור דכתב איך לקח קרקע ששעבודו עליו ור"ל בשלמא מטלטלין דאף דהם ביד הלוה לא סמכה שעבוד' א"כ שפיר י"ל מה יועיל שלא אקנה מ"מ חובי בקרן צבי א"כ טוב שאהי' אני לוקח מאיש אחר ואם אגלה שרצוני לגבות ימכרן לאחר כנ"ל משא"כ קרקע ששעבודו עליו ואם ימכור לאחר חובו מוקדם לטרפו משא"כ אם הוא יקנהו ממי יגבה ובשביל דניחא ליה הך קרקע מזולתו כי ודאי מצוי' קרקעות לקנותו רק דנימא הך ניחא ליה ביותר בשביל הך אין מפסיד שעבודו בשום אופן וא"ש. ודברי הטור הם מדוקדקים ומעתה אין מראי' הב"ח סתירה לטור דשם ליכא כלל שעבודו כי הלוקח אינו חייב לו כלום ושפיר אמרינן לא הוה מזבני' ליה והוא הסברא במטלטלין משא"כ בקרקעות דעי"כ מפסיד שעבודו ומעותיו מניח בקרן צבי וא"ש. והנה דעת הג"ת דאם יש ללוה בלא"ה קרקעות שיכול לגבות חובו לא הפסיד המוכר וצ"ע כי י"ל תמיד יש לחוש אולי רבו מנושיו ולא יספיקו שאר קרקעות וסתם נאמר בטור מיהו בלא"ה הך דינא לא מצינו לו ראיה ורמז במחברים זולת בטור לבדו וא"כ במקום שיש לו נכסים אחרים הבו דלא לוסיף ונכונים דברי הג"ת ועיין מש"ל סימן מ"ט בתומים סק"ב ע"ש
ד
ויש מי שאומר דל"ש וכו' הרב הש"ך תמה על רמ"ה בזה דהא משנה שלימה היא וח"א זה גובה וזה גובה והא דאוקמינן בגמרא ביומא דמשלם זמן הוא לר' ששת אבל לר"נ דכוותי' קי"ל משמע בגמרא דא"צ לזה וצ"ל או כתי' הרז"ה או כרמב"ן דלמה לא קשי' לר"נ ועכ"פ הדין דין אמת דלא יפסיד שטרו והניחו בצ"ע. ונראה דלק"מ דודאי קשי' ליה לרמ"ה קושית הרז"ה ורמב"ן ומחברים דהך קושי' דפרכינן לר"ש אי בתוך זמנו מ"ט דאדמון ואי לאחר זמנו מ"ט דחכמים לר' נחמן נמי קשה. ותירוצו של הרז"ה לא ניחא ליה מטענות שטען עליו הרמב"ן וכמש"ל וגם בתי' הרמב"ן דמיירי באתרא דכתבי שטרי והדר יהבי זוזי ולכך אין טענה היה לך לגבות לא ס"ל. כמ"ש הש"ך באריכות לכן ס"ל כך דבעה"ת נסתפק אם שטרו של שני נדון כשובר או לא ובירושלמי סוף כתובות משמע דתלי' במחלוקת ר"ש ור"נ דאמר לר"ש דס"ל כל אחד עומד בשלו אם אחד מחל חובו מ"מ אין השני גובה שטרו דה"ל מתחילה כשובר וכן אם אחד בשטר וא' בע"פ אין אותו בשטר יכול לוף משעבדי דה"ל שוברו בצדו משא"כ לר"נ דס"ל זה גובה וזה גובה זה שלא מחל שטרו גובה וזה שמחל אינו גובה והמלוה בשטר גובה משעבדי ולא השני ע"ש הרי דס"ל לר"ש כל שטר של א' נדון כשובר לשטר השני. אך בגמרא דידן לא משמע כן דהא רמב"ח מוקי ליה למתניתין אליבא דר"ש ביתמי דהחי אין גובה מיתומים ויתומים גובים מהחי ע"ש בגמרא ואלו נדון כשובר איך יגבו יתומים מן החי הא שטרו של אביהם נדון כשובר וכבר בטל שטר שבידם ועכצ"ל דאף לר"ש לא נדון כשובר. והנה בהא דאמרינן בגמרא דס"ל לאדמון לא עביד אינש דיזיף ליומא והיינו דשוי' נפשיה עבד לוה וכמ"ש רש"י היינו אם השטר אין נדון כשובר אבל אם נדון כשובר הרי לא משוי' נפשיה בשטר ההוא כלל לעבד לוה דהא שוברו שהוא שט"ח של השני בידו ומה נ"מ בנוסחא אם נכתב פלוני לוה או פלוני פרע הרי נדון כשובר. וא"ש דבס"ד ס"ל לגמרא כירושלמי וא"כ לר"נ ידע התי' דמיירי ביומא דמשלם זמנא ופליגי כמבואר בגמרא ולאדמון לא משים נפשי' עבד לוה בשביל חד יומא דלר"נ לכ"ע אין נדון כשובר אבל לר"ש פריך שפיר דל"ל דפליגי ביומא דמשלם דמ"ט דאדמון הא לא משוי' נפשי' כו' דנדון כשובר ומשני הגמרא דאף לר"ש ניחא וכסוגי' גמרא דידן דלר"ש ג"כ אינו נדון כשובר ופליגי ביומא דמשלם אי שויא נפשיה כו' או לא וא"ש. ולפ"ז לדינא אף לר"נ כל מחלוקת חכמים ואדמון היינו ביומא דמשלם אבל אח"כ לכ"ע הפסיד שטרו והן הן דברי רמ"ה דמיירי בתר יומא דמשלם כמבואר בטור וש"ע דביומו כל אחד יעמוד בשלו וס"ל לכ"ע מפסיד ולק"מ ודו"ק כי לענ"ד הוא פי' פשוט ומרווח:
ה
ולשמעון עדית וכו' כן גי' הסמ"ע ופי' שיגבה עידית קודם הגיע ז"פ של השני אבל בבאי' כאחד לגבות לא יתכן זה כמ"ש סמ"ע והש"ך דעתו להגיה בינונית במקום עידית והיינו בעת גבייה לפי דקי"ל בשלו הם שמין. ובאמת הש"ך לדרכו הולך דרז"ה הוא דמפרש קושיא לעיל למה לא הקשה לר"נ ג"כ מ"ט דחכמים ואדמון די"ל לכך לויתי ממך כדי שאגבה בינונית שלך ואני אגבך זיבורית שלי אבל לר"ש דס"ל כל אחד עומד בשלו קשי'. וטען עליו הרמב"ן דבלא"ה היה יכול לטרוף ממנו בינונית בגביית חובו ואי דרצון למכור זיבורית שלו ילוה מאחר. ועוד אף לר' שמעון יגבה תיכף בינונית ולמכרו לאחר בדמים יקרים והוא לא ימצא אצלו ועוד אף לר"ש הא כשיש להשני עידית לחוד ולו רק זיבורית י"ל דלכך לוה שהוא יגבה תיכף מחבירו עידית וחבירו בעת גבייה לא יכול לחזור ולטרפו רק יגבהו זיבורית. אלו הם טענות הרמב"ן והרב הש"ך האריך ליישב טענת הרמב"ן וביחוד טענה אחרונה שהוא באמת קושיא גדולה דהוא יגבה עידית והשני זבורית טרח לישבו בדוחק דלזה ל"ח לכ"ע ולפי דבריו פשיטא דצריך להגיה כאן בש"ע דהא הטור וש"ע באין לשלול דעת הרז"ה כ"א כדעת הרמב"ן דל"ח לזו דאין זו טענה דבשביל כך יחזור וילוה ממנו וא"כ איך כתבו טענה דיגבה עידית מיד מה שאף הרז"ה מודה דאין זו טענה דאל"כ אף לר"ש ניחא כמ"ש הרמב"ן ולכן יותר טוב להגיה בינונית וזהו להרז"ה טענה ולא הפסיד שטרו וקמ"ל דלא כרז"ה דאף זו אינו מהטענה דבשביל כך לא שווי' נפשיה עבד לוה כ"א כרמב"ן ויפה הגיה לשיטתו:
אך באמת כל ישובו לדברי הרז"ה הם בתכלית הדוחק ואינו כדאי לדחות דברי הרמב"ן ז"ל וכל המעיין יראה כי דבריו דחוקים ובאמת קו' ראשונה שטען הרמב"ן בלא"ה יוכל לגבות בינונית בחובו לא הבנתי דאנו אמרינן דעין נתן בבינונית שלו וניחא ליה ואם לא יחזיר וילוה הימנו רק יבא לגבות בשטרו הרי המעות מצוי אצלו ויסלקו במעות ואיך אפשר לגבות קרקע ולכך מתחבל להוציא ממנו בהלואה לזמן ארוך וא"כ לעת גבייה ע"כ יגבה הקרקע ובזה אף טענה שניה דאף לר"ש יגבה בינונית וימכרן נדחה חדא אנו אומרים דעין נתן בקרקע של חבירו וחפץ בו אבל להיות גובה ומכרו ולסחור בו ממנ"פ אם הקונים מצוי' שקונים ביוקר אף הלוה ימכרו ויסלקו במעות ויטול הרווח לעצמו ואם הקונים אינם מצוים הרי יחזיקו לו לעצמו והיינו דר"נ אם בשלו או בשל עולם שמין וגם אם ימכור קרקע שגבה מה יעשה במעות וכי יפסידו ואם יהיה לו אין יוכל להגבות קרקע כיש לו מעות ולכן טענות הללו חלושות מאוד ואין מובן לו ממני ובכדי טרח הש"ך לישבם אך טענה אחרונה דביש להשני רק עידית י"ל דלוה הימנו לזמן כדי שיגבה תיכף עידית והשני רק זיבורית לזמנו טענה חזקה היא והש"ך דחק דלרמאי לא חיישינן והם דחוקים הא כל ענין הלוואתו לכך להרוויח ואיך נפסיד שטר של חבירו במקום שצועק ככרוכיא להרוויח נתכוונתי ובשביל כך לויתי הימנו וא"צ להאריך כי הדוחק מבואר ולכך נראה להיפך דס"ל להרז"ה שטענה זו חזקה דפשיטא דיוכל לומר לכך נתכוונתי ועיני היה לעידית עד דקשה מ"ט דאדמון דפשיטא דטענה מעליא הוא וס"ל לגמרא בכה"ג לכ"ע משוויא נפשיה עבד לוה דמה נ"מ לו כיון דמעות בידו ומה נ"מ בשטרו וכמ"ש הש"ך וא"כ ליכא לאוקמי לר"ש בכה"ג דאם כן קשה מ"ט דאדמון אבל לר"נ שפיר מתוקמי דאית לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית ולכך ס"ל לחכמים זה גובה וכו' דיוכל לטעון בשביל כך לויתי וכו' ול"ק א"כ מ"ט דאדמון דבסברא זו לא יפלגו תנאי דהא י"ל בהך אי בשל עולם שמין או בשלו שמין פליגי תנאי לחד שינוי' בב"ק ותרי ברייתות ע"ש דף ח' ועיין בנ"י ובר"ן פרק שני דייני בשמעתין הנ"ל וא"כ י"ל אדמון וחכמים פליגי בהך ולא בסברא גרידא רק אדמון ס"ל כתנא בשל עולם שמין ואם כן ליכא לי' רווחא כמ"ש הרז"ה ולכך הפסיד שטרו וח"א בשלו שמין כהלכתא ולכך זה גובה. ולק"מ לר"ן אבל לר"ש ליכא לאוקמי בכה"ג דאית להשני עידית כקושית הרמב"ן דקשה מ"ט דאדמון ותי' זה מרווח ופשוט ומיושב כל טענות הרמב"ן בהרווחה. אך עכ"ז הרמב"ן לא נח ליה בזה והבעה"ת וטור והר"ן והש"ך כתבו דדעת הרמב"ם כרז"ה מדלא חילק בין אתרא דיהבי זוזי ברישא או כתבו שטרא ברישא וז"א דהלא הרמב"ם כתב להדיא על הך דינא דא"ל אילו הייתי חייב לך וכו' דאם לשניהם עידית או לשניהם זבירית כל אחד יעמוד בשלו ולדעת הרז"ה הא הראשון מפסיד בהלוהו לאחר יומא דמשלם הזמן דל"ל דבשביל רווחא הלוהו כיון דלשניהם נכסים בשוה ואי ניחוש דלכך הלוהו דימכור או יקנה דא"כ אף לר"ש נימא כן. ופשוט דבשניהם שוים בנכסים אף לשיטת הרז"ה זו טענה איך לוה הימנו ודלא כש"ך וא"כ מבואר דלא ס"ל כרז"ה וכן מסתימת הרי"ף דלא ביאר דבשיש לשניהם זיבורית וכדומה דהפסיד שטרו ש"מ דלא ס"ל כהרז"ה ודלא כש"ך שדעתו בהרי"ף ורמב"ם דס"ל כרז"ה והיפוכו מבואר ולכך כתבו הטור והש"ע לשלול דעת רז"ה וכתבו רבותא אפי' יש לזה רק עידית והוא דבזה ודאי יכול לטעון עיני נתתי בו דלא שכיחי לקנות ואגבה אותו כמ"ש הסמ"ע ורז"ה ס"ל דטענה מעליא היא עד שס"ל א"כ מ"ט דאדמון כמ"ש וקמ"ל דלא עביד נפשיה בשביל כך עבד לוה וכדעת הרמב"ן וא"צ להגיה בספרים ודוק:
ו
ואם הוא באתרא דכתבי וכו' דעה זו היא דעת הרמב"ן דס"ל באתרא דכתבי שטרא תחילה אפילו לאחר זמן פרעון לא הפסיד שטרו דקשה עליו לתובעו והוא נצרך למעות. וכך מתוקמא המשנה לר"נ ולכך ס"ל חכמים דשטר כשר ולא קשה היינו רישא דקמ"ל כדר"נ אבל לר"ש פריך הגמרא שפיר דהיינו רישא ומוקמינן ליה בדיהיב זוזי תחילה וביומא דמשלם זמנא. ולדיעה זו הסכימו הבעה"ת והר"ן וטור והרב הש"ך טען נגד הרמב"ן. דאיך יהיה כל המשנה נשנית בשביל הך דינא דבשלו הם שמין ס"ל למתני הך דינא דבשלו בפ"ע אבל מה קמ"ל במחלוקת אדמון וחכמים. וקושיא זו יש לדחות דודאי דברי הרז"ה וסברתו אף דלדעת הרמב"ן אינה להלכה מ"מ יש בהם מהטעות וס"ד וא"כ קמ"ל בסיפא דה"א כדעת הרז"ה וא"כ אף אדמון מודה דלא הפסיד שטרו דיכול לומר לגבות בינונית נתכוונתי קמ"ל דלא ובזו סברא לא יחלוקו חכמים ואדמון ובהכי ג"כ מיושב דלא קשה ליתני סיפא ולא ליתני רישא דהו"א דלכך ס"ל לחכמים הואיל ואיכא ג"כ סברת הרז"ה:
אך מ"ש דרש"י לא ס"ל כסברת הרמב"ן דרש"י כתב אי בזמנו מ"ט דחכמים הרי יכול לתובעו זהו מורה דלא כפי' הרמב"ן דלרמב"ן באתרא דכתבי שטרא תחילה הא אמרינן דלא הפסיד שטרו אף דיכול לתובעו יפה כתב ובאמת לדעתי יש ברש"י כוונה אחרת ליישב כל תמיהת והוא כמעט מסכים לדיטנו של הרמב"ן והוא דצריך לומר הא דמשני כגון שהלוהו אחד לחמשה שנים ואחד לעשרה שנים ודאי המ"ל דלאחד הלוהו בלי קביעת זמן כלל לפרעון ואחד לעשרה שנים רק סתמא דמילתא במשנה דקתני שנים שהוציאו שט"ח סתם משמע דטיב א' כמו חבירו ואם אחד בקביעת זמן אף השני ולשני ע"כ קבע זמן לפרעון כמבואר בגמרא א"כ מסתמא אף לראשון בכך איירי וכ"כ מפורשים דכך צ"ל ולא קשה בשניהם ל"ל קביעת זמן דכיון דלוה השני בכלות סתם הלואה ל' יום מראשון והוא גם כן לוה סתם ויש לו ג"כ ל' יום א"כ גבייה של הראשון קודם לגביית השני דזה אינו דלוה הראשון שבא המלוה לגבות ממנו יש לו זמן בית דין שהוא שלשים יום ולוה השני אין לו זמן בית דין דהרי טוען הרי יש לך לפרוע מה שאני משלם לך ואם כן זמן שניהם שוים וזהו פשוט וא"כ א"ש דלקמן בסי' ק' ס"ב מבואר דעת ר"ת דהקובע זמן אין נותנים לו בעת פרעון זמן ב"ד. וא"כ לר"נ לא קשה אי לאחר זמנו מ"ט דרבנן ופירש"י הא יכול לתובעו מה בכך דיכול לתובעו אם כן יתנו לו ב"ד זמן שלשים יום והוא נצרך למעות וא"א להמתין וע"כ צריך להלוות ואין כאן קושיא כלל. ולא קשה תינח אם לא נקבע בשטרות זמן אבל בהוקבע הא אין נותנים זמן והו"ל לתובעו די"ל הא אעפ"י דסתמא קתני במשנה שני' שהוציאו שט"ח איירי בסתם שטרות דאין בו קביעת זמן לפרעון ולק"מ אבל לר"ש דקשיא ליה מהא דקתני זה גובה וכו' וצריך לומר דמיירי להשני הוקבע והוגבל בשטר זמן פרעון לה' שנים א"כ מסתמא גם לראשון הוקבע זמן כהנ"ל ועוד איך קתני סתמא במשנה דל"ל כמ"ש דמיירי בסתם שטרות דלית ביה זמן דהא ע"כ לא כן הוא דהא שני איירי ביש בו זמן וזהו ברור וא"כ דאיירי אפי' ביש בו זמן שפיר קשה מ"ט דחכמים וכפירש"י דה"ל לתובעו ולא שייך דחושש לזמן ב"ד דהא אין לו זמן ב"ד וא"ש והוא פי' מרווח למאוד. וזהו באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אבל להיפוך לא שייך דיש לו זמן ב"ד דכיון דהיה לו מעות שלו בידו תו לא ה"ל ליכתוב שטר ומה זמן ב"ד יבקש כיון שהמלוה כבר תפס המעות בידו ובזה יש ליישב דברי הר"ן שהקשה דהו"ל לגמרא לשנויא אליבא דר"ש דקתני זה גובה וזה גובה ביתומים קטנים דהם גובים ממנו מיד והוא צריך להמתין בגבייה עד שיגדילו. ולכאורה אינו מובן לקושייתו דהיינו הך תירוץ הגמרא שהלוהו לעשר שנים וצריך להמתין עד כלות הזמן מ"ש דפי' של זה גובה דצריך להמתין עד כלות הזמן או דפי' דצריך להמתין עד שיגדילו ומה ארווח לן בהך תי' היא היא. ולפמ"ש ניחא דא"כ אף לר"ש י"ל כמו לר"ן דסתמא דשערות השנויום במשנה איירי בלי הגבלת זמן לפרעון וא"כ מתיירא לתובעו שיתנו לו זמן ב"ד והא דקתני זה גובה וזה גובה היינו שבין כך מת אחד ויתומים קטנים וצריך להמתין והם גובים לאלתר וא"ש וקושיא גדולה שאל. ובאמת תירוץ זה היה מרווח ברמב"ם דהשמיט הך דינא דאתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרי והלוהו לאחר זמן פרעון דהפסיד שטרו וכתב המ"מ לפי שלעולם הוא דרך בהלואה כתיבת השטר קודם דיהיב זוזי וזהו לשיטת הרמב"ן דוחק דהא לרב ששת אוקימנא המשנה בכך אע"פ דסתמא קתני דאיירי באתרא דיהיב זוזי והדר כתבי ואיך נחליט הפוכו דלעולם מקדמי שטרא אבל לפמ"ש לכאורה ניחא דאף לר"ש איירי באתרא דמקדמי שטר רק מ"מ היה לו לתובעו כפירש"י. אלא דעדיין יקשה דהו"ל לרמב"ם להזכיר אם הוקבע זמן פרעון בשער והלוה איחר ז"פ דהפסיד שטרו כהנ"ל. ולכן יותר נראה כי ודאי בשטרי הלואה רובם ככולם כתבי שטרי והדר יזפי או עכ"פ נעשה בפ"א דבשלמא במכר המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי וגם המוכר יאמן ללוקח מה חזית דאת מהימנת טפי דלמא אני אבל בהלואה טרם השטר ליכא שיעבודא ועבד לוה וכו' ודאי דמקדמי לכתוב שטר אך הא דס"ל לאדמון הו"ל למסור מודעה גבי מכר אי נימא סברא זו ג"כ בשטר הלואה יש לומר בשלמא במכר מוסר מודעה כי לא נעשה מכירה כלל בשדהו רק כדי להוציא מעות אבל בזו הלואה אמת ואי שעבוד נכסים שעשה שטר וימסור מודעה שלא שעבד כלל רק להוציא המעות תינח לר"ן נשתעבדו נכסיו אבל לר"ש כל אחד עומד בשלו א"כ לא נשתעבדו נכסיו כלל דאין לו לגבות מנכסיו כלל אם ירצה וכשיבוא לטרוף יכול לומר הרי שטרך גבה משלך וא"כ מה מסירת מודעה שייך כאן ועיין מש"ל ס"ק ד' בשם ירושלמי ע"ש. וא"כ י"ל דס"ל לגמרא דבהך סברא מ"ש רש"י במטו זימנא דיכול לתובעו לא יחלקו אדמון וחכמים ואם כן לר"נ י"ל לכך לחכמים לא הפסיד שטרו דלא אמרינן יכול לתובעו כמ"ש הרמב"ן ואי קשה מ"ט דאדמון י"ל כהנ"ל במשנה שלפני' דס"ל למסור מודעה משא"כ לר"ש דלא שייך הו"ל למסור מודעה ואי ס"ד דלא אמרינן ה"ל לתובעו מ"ט דאדמון דבהא לא יחלוקו ואם כן דאמרינן הו"ל לתובעו כמ"ש לרש"י אם כן בממ"נ אי בזמנו וכו' ומשני ביומא וכו' וזהו הכל לר"ש אבל לרב נחמן אמרינן דלא אמרינן הו"ל לתובעו ופליגי בהנ"ל וא"ש ואין כאן סתירה מן רש"י כי רש"י כתבו לר' ששת אבל לא לר"נ וא"ש ודוק ובחדושי אמרתי פנים רבות ליישב קושי' זו לר"ן ולהיותם רובם דרך פלפול ארוך רחוק ממרכז נתיב הפוסקים מנעתי לכתבן פה ועיין בס"ק אח"ז מ"ש בזה:
ז
וביום שנשלמו הה' שנים כתב הסמ"ע והפרישה דאע"ג דאמרינן לעיל דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זימנא מ"מ א"י לכופו ואני תמה דהא מיירי הכל בדיהיב זוזי ואחר כך כתבו שטרא א"כ ביום דמשלם וכי ס"ד אם תפס בבקר אור דיכול הלוה להוציא מידו הלא היום סוף הזמן לפרעון ובסוף הזמן חייב לפרוע וכי מלוה דתפס בתחילת היום יתחייב להחזירו ללוה עד סוף היום דבר זה אינו ואם כן מה לו להיות עבד לוה כשיהיב זוזי יאמר הנני מחזיקו לפרעון כי היום סוף הזמן. ומי מכריחו לעשות שטר. ולכן היה נראה ביום שנשלם הה' שנים כוונה ליום שקודם דמשלם זמנא עביד אינש דפרע כי אז בסוף היום חל חיוב פרעון רק מיירי מיום מקדם ואז אין חיוב כלל אפילו בסוף היום לפרוע ואז לא יכול לתפוס כלל ואי תפיס מפיק לוה מיניה וא"ש, ומזה עשיתי סמוכים לפי' הרמב"ן דלר"ש המשנה באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי דיש להבין מה דוחקא לר"נ אליבא דר"ש דהלואה ראשונה הי' לחמש שנים נימא דהיה סתם הלואה ובמשלם זמנו לוה המלוה מלוה ואם כן זה גובה תיכף וזה גובה בסוף היום שקבע ומה צורך לראשון לומר דהיה לחמשה שנים כיון דהלואה שני' היה במשלם זמגו יהיה הראשונה באיזה אופן שיהיה אך לפמש"ל סי' ס"ז בתומים ס"ק ט"ז בהוכחה דהא דאמרינן סתם הלואה שלשים יום היינו שאין יכול הלוה לתובעו אבל אי תפס לא מפקינן מיני' ולפ"ז ל"ל דמיירי דהיה סתם הלואה דיקשה מ"ט דחכמים ואי דהיה ביומא דמשלם מה בכך הא יהיב זוזי תחילה והו"ל לתפסו בחובו דאי תפיס לא מפקינן ומה לו לעשות שטר ועכצ"ל דהיה לזמן מוגבל לה' שנים וכדומה ואם כן אם יתפוס קודם כלות הזמן לגמרי מפקינן ולכך הוצרך לעשות שטר ליו"ד שנים כנ"ל וא"ש וזהו הכל לשיטת הרמב"ן דלר"ש א"א לאוקמי רק בדיהיב זוזי קודם משא"כ אי אמרינן אף לר"ש מיירי בכתבי שטרא תחילה דהו"ל לתובעו כמ"ש הש"ך אם כן קושי' במקומו דהו"ל לאוקמי בסתם הלואה ומי מכריחו דקבעו זמן לה' שנים ודוק:
ח
לעשר שני' וכו' כתב הסמ"ע בס"ק ט"ו הא דכתבו הטור והמחבר לרבותא דאפילו לא רצה להלות לו כי אם על זמן ארוך עשר שנים והו"א בשביל יום אחד לא ישעבד עצמו ויהיה עבד לוה וכו' משך זמן רב כזה קמ"ל דמ"מ יוכל לטעון דמוכרח הייתי לעשות כן דהייתי צריך למעות יום ההוא והוא לא ביקש להלווני כי אם לזמן ארוך כזה עכ"ל בשינוי קצת הלשון וכ"כ בפרישה. ויש להבין דהא קיי"ל לעיל סי' ע"ד דהזמן הוא לטובת הלוה ואם ירצה הלוה לשלם תוך זמן מחויב המלוה לקבלו ואם כן מה זה"מ ללוה אי שויא נפשיה עבד ליום אחד או לעשרה שני' הלא אם ירצה יכול לפרעו ואם לאו הרי זו לטובתו שאין חיוב עליו לפרוע ואין יכולת ביד המלוה לנגושו. וגם מה שכתב דהמלוה הכריחו ולא הלוהו בפחות מה נ"מ למלוה בזה הא אף דמאריך הזמן הא מ"מ יכול הלוה לפרוע תוך זמן ואינו אלא לטובת הלוה וצריך לומר דכאן מיירי דהלוהו ליו"ד שנים והתנה שלא יהיה רשות ביד לוה לפורעו תוך זמן וכך מפרש ליה הטור בגמרא במה דקאמר ר"נ אליבא דר"ש דהלוהו לחמש ועשרה שני' כך פי' שאין רשות ביד הלוה לפרוע קודם זמן ועיין שם בשמעתא הנ"ל ברש"י ד"ה בהא וכו' משמע ג"כ דהך זמן הוא לטובת המלוה וניחא ליה באריכות הזמן וצ"ל דתנאי היה כנ"ל ומה שהכריח לטור לפרש בגמרא כך נראה דקשיא ליה לפמש"ל ולקמן בסי' ק' דקובע זמן בשטר אין נותנים לו זמן ב"ד א"כ מה צורך לר"נ לומר שראשון היה לחמשה שנים והלואה שניה ליו"ד שנים לימא דהלואה שניה היה סתם בלי הגבלת זמן כלל ומ"מ זמנה שלשים יום ואולם הלואה ראשונה כבר נשלם זמנה בעת הלואה שניה כמבואר בגמרא וזמן ב"ד ל"ל וא"כ פשיטא דזה גובה וזה גובה דגבי' ראשונה קודמת לגבייה שניה בזמן (ועיין מש"ל בס"ק וי"ו ישוב לזה) ולכך ס"ל לטור דר"נ דבא לפרש מילתא דר"ש דזה גובה וזה גובה דקתני במשנה היינו דזמנו של גבייה זו קודם לגבייה אחרת ועדיין קשה מה קמ"ל בזה המשנה הלא כל ענין המשנה להודיע אם הראשון זוכה בשטרו או לא הול"ל סתם וח"א גובה שטרו וכי לא ידעינן אם גבייתו מוקדם בזמן שקודם לגבות מהשני בשלמא לר"נ קמ"ל בשלו הם שמין אלא לר"ש מה קמ"ל כלל בזה ולכך מפרש ר"נ דזה לחמש וזה לעשר פי' דא"י לפרוע תוך זמן ושויא נפשיה עבד לוה למשך זמן זה וכך פי' זה גובה וזה גובה לזמן המוגבל ואפי' אם ירצה להגבות קודם המלוה מעכב וא"כ טובא קמ"ל אפילו באופן הזה מ"מ ס"ל לחכמים דגובה שטרו ולא אמרינן בשביל חד יומא לא משויא נפשיה עבד לוה לזמן ארוך וכמ"ש בסמ"ע דהוא רבותא גדולה וכן הוא במשנה ומעתה הוצרך לומר דקבע זמן דבסתם הלואה אין הלוה מוכרח ויכול לפרוע כל רגע וקשה כנ"ל מה קמ"ל המשנה בזה גובה וא"ש. ועפ"ז מצאתי תי' מרווח להרי"ף ורמב"ם שסתמו ופסקו דזה גובה וזה גובה ולא כתבו שום חילוק בין אתר לאתר או אם לוה בזמנו או לאחר זמנו די"ל תי' אחר דכבר כתבתי לעיל סי' מ"ג דמאוחר אמאי כשר הא יש לחוש כמו כאן שראובן לוה משמעון תוך זמן הנזכר בשטרו ולכך לא הפסיד שטרו ואולם עדי' אחרו השטר ולפי זה זמן הלואה מאוחר לזמן פרעון שטרו על שמעון וא"כ נפסל שטרו של ראובן שלא כדת. ושם כתבתי דבאמת אי טען כן נאמן רק דמיירי דמודה דלוה מאוחר לזמן פרעון של שטרו אך י"ל הא יש לו מגו דהיה טוען מאוחר והיה נאמן כשאומר שאמת שלאחר זמן פרעון שטרו לוה ומ"מ שטרו אמת יהיה נאמן ואינו מיגו להוציא דהוי במקום שטר וצ"ל הואיל וחזקה דאינו נעשה עבד לוה וכו' כשיש סיפק בידו לגבות שטרו א"כ הוי מגו במקום חזקה. אך לפ"ז י"ל דלעולם המשנה איירי דלוה לאחר זמנו ולא קשה מ"ט דחכמים דחכמים ס"ל דלא הוי חזקה אלימתא ואמרינן מגו במקום חזקה ואדמון ס"ל דהוי חזקה אלימתא ולא מהני מגו ועיין כתובות דף י"ט תו' ד"ה חזקה כו' דכתבו דר"מ ורבנן פליגי בהך אי אמרינן מגו במקום חזקה וא"כ י"ל אדמון ורבנן פליגי בהאי אך לר"ש דצ"ל דשטר השני הוא לעשר שנים והיינו כמ"ש דמוכרח ההלוה מבלי לשלם תוך יו"ד שנים וא"כ בשטר כזה ודאי מאוחר פסול דהא אם יתאחר הזמן יתחייב הלו' להחזיק יותר זמן ארוך המעות וא"א לשלם דרך משל לוה בניסן א"כ ניסן שנת י"א רשאי לפרוע והם יאחרו עד תשרי א"כ כלו יו"ד שנים בתשרי שלאחריו ופשיטא דהוי ריעותא ללו' ופסול וא"כ חזקה דעדי' עושים כהוגן ולא אחרו וקשה שפיר בגמרא מ"ט דרבנן דל"ל דנאמן במגו דמאוחר דהא עדי' אין רשאי' לכתוב מאוחר וא"ש ולפ"ז לדידן לר"נ לעולם אפילו אחר זמנו גובה שטרו דיש לו מגו דמאוחר ולכך סתמו הרי"ף ורמב"ם ודו"ק:
ט
ומכר אחד מהם וכו' בבעה"ת שער ל"ד ריש ח"ב כתב בשם קצת רבוותא דאם מכר השט"ח לאחר שכבר לוה מהשני א"כ כבר היה קול ששטר זה פרוע ולא מחסר שמעון מיניה דראובן אלא חזרת שטר לבד שהרי כבר היה חייב לשמעון כנגד אותו חוב אשתכח דכי זבין שטרא פרוע זבין והלוקח אפסיד אנפשי' ולא יגבה כלל משמעון והבע"ת טען עליהם דאף על גב דאמרינן כל אחד עומד בשלו לאו למימרא דיהיה פרוע אלא שאין ב"ד נזקקין וכו' וצריך לימוד הנך רבוותא דמחזיקין ליה בחזקת פרוע הואיל וכל אחד עומד בשלו א"כ מה קאמר רמב"ח אליבא דרב ששת ביתמי עסקינן דיתומים גובים והמלו' חי אין גובה מיתומים דהא תיכף כשלוה השני א"כ נעשו שטרות פרועין ולא מחסר רק חזרת שטר ואי לקחן לוקח הפסיד דשטר פרוע הוא וא"כ איך אפשר לגבות ממנו הא שטרא פרוע ונפקע תיכף כשלוה אבוהן דיתמי ממנו ותמהני מג"ת שלא הרגיש בקושיא זו ומה שנ"ל בסברתם הוא מה שכתבו המחברים דלכך מוכר שט"ח יכול למחול דשני שעבודין יש שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד הגוף אין נמכר רק שעבוד נכסים. וכאן דאמרו זה עומד בשלו וזה עומד בשלו א"כ לא נשתעבדו נכסים כלל דהא כל א' עומד בשלו אבל מ"מ שעבוד הגוף ע"כ יש דהא אמרינן לאדמון דלא משויה נפשי' עבד לוה וכו' ואי ליכא כלל שעבוד הגוף כשהם חייבין זה לזה א"כ מה עבד לוה דמשוויא נפשו ועכצ"ל דשעבוד הגוף חל דהא לוה רק שעבוד נכסים ליכא ולית כאן נכסי דבר נש אינון ערבים דהא כל אחד עומד בשלו וא"כ בשלמא יתומים גובי' ממנו דגופו נשתעבד לאביהן ומכים אותו עד שיצא נפשו לפרוע אבל בלוקח שטר שעבוד גוף מהלוה לא קנה כנ"ל רק שעבוד נכסים ושעבוד נכסים לא הוה כלל דכל אחד עומד בשלו וא"ש. ובזה מצאתי תי' מרווח להרי"ף ורמב"ם דפסקו סתמא דכל א' גובה ולא חלקו כלל בין הלוהו בתוך זמנו או לאחר זמנו או יהיב זוזי ברישא או כתבו שטרא ברישא דס"ל הא דהכריע הרמב"ן דלא כהנך רבוותא היינו משום דקי"ל כר"ן דיש במציאות זה גובה וזה גובה א"כ מתחילה בעת כתיבת השטר לא נכתב לשם שובר ושיהיה פקע שעבודו אולי יזדמן לזה בינונית ועידית ולזה זיבורית ויהיה בכלל גבי' א"כ מתחילה נכתב לכל אחד תוקף שטר (והטור כתב להדיא בטעם דלכך אין מקום לסברת רבוותא וז"ל תדע שאם אח"כ קנה זה עידית כל אחד גובה אעפ"י שבעת הלואה היו שוים בנכסיהם) משא"כ לר"ש דס"ל מעולם כל א' עומד בשלו ואינו במציאות שיהיה זה גובה וזה גובה פשיטא דפקע שעבודו של נכסים כדעת רבוותא הנ"ל ועיי' ירושלמי וכמש"ל ס"ק ד' מבואר דלר"ש אמרינן כן דה"ל שובר בעלמא ע"ש ומזה ירושלמי נראה היה להנך רבוותא קצת ראי' וחילי' דילהון הוא מתמן. וא"כ ל"ק אי לאחר זמנו מ"ט דרבנן די"ל בתחבול' לוה מהשני כי חייב לאחרים ולוה מהשני ואח"כ יבא ב"ח המוקדם להשני ויגבה מהשני כי משתעבד מדר"נ ואי יטעון השני הראשון חייב לי הרי הוא מאוחר לב"ח שלו ויצא בפח נפש ובכמה דוכתא חששו חז"ל לקנוניא ע"כ מה קושי' כיצד לוה הימנו אז היה בדעתו להפקיע לשני שיצא נקי ואם עכשיו בעת גבי' לא בא ב"ח אין כאן ראי' שמא נתעשר ושמא נתחרט והזמן נותן לשינוי מקרים אבל אז י"ל כך היה בדעתו בתחבול' ולכך לוה הימנו ומהכ"ת לפסול שטר אם יש כאן אמתל' לקיימו ולא קשה מ"ט דאדמון דתינח אם בשלו הם שמי' א"כ לא הוי כמו פרוע דכל אחד גובה כנ"ל ולכך באים ב"ח מוקדמי' וגובי' משא"כ אדמון י"ל דס"ל בשל עולם הם שמין כהך ברייתא בב"ק וכמ"ש לעיל בכוונת הרז"ה. וא"כ לעולם כל א' עומד בשלו והוה כמו שובר ואין ב"ח יכולים לגבות מהשני כלל וליכא קנוניא דהוי כמו נפרע ולא שייך דר"ן כיון דכבר נפרע ומכ"ש להאומרי' דמצי למחול גם בדר"ן וליכא רק שעבוד נכסים ולק"מ. אך זהו לר"ן אבל ר"ש סבירא לי' אף חכמים אומרים בשל עולם הם שמין וא"כ קשה בממ"נ אי הוה כשובר מ"ט דחכמי' ואי לא הוה מ"ט דאדמון ולכך הוצרך הגמ' לשנוי' שינויא אחריתא אבל לר"ן שפיר י"ל כהנ"ל דזה טעמו של חכמים ואדמון והלכה כחכמים ולכך פסקו דלעולם גובה שטרו מבלי הבדל כלל ודוק:
י
וחוזר וגובה ממנו כו' הסמ"ע וש"ך נחלקו בסעיף זה בשני דיני' שהם שרשים גדולי' בד"מ ולפיכך חובה לחקור היטב בש"ס ופוסקים לדעת טיב הדברים על בורי' והנכון עם מי ולמען בלתי בלבל דעת המעיין בשני לוים זה מזה אכתוב אותו באופן אחר ואם כי לדינא היא היא כשני לוים זה מזה מבלי הבדל. והא לך יעקב שהלוה לראובן וראובן הלוה לשמעון וראובן מכר שטרו על שמעון ליהודא וגבה יהודא חובו משמעון ובא יעקב לטרוף מה שגבה בטענה כי ראובן חייב לו ויהודא גבה שעבודו. אם גבה יהודא משמעון קרקע דעת הסמ"ע אם הלואת ראובן לשמעון היה טרם שלוה מיעקב וא"כ בשעה שלוה מיעקב נכנס בכלל השעבוד אף חובו על שמעון הרי יעקב טורף מיהודא אפי' לא כתב ראובן ליעקב דאקני. אבל אם הלוא' ראובן לשמעון היה אחר שלוה ראובן מיעקב אזי אין יעקב טורף מיהודה הקרקע שגבה משמעון אם לא שכתב ראובן ליעקב דאקני. כך דעת הסמ"ע והש"ך חולק וס"ל בכל גווני א"צ לדאקני וטורף מיהודה כי שמעון נשתעבד ליעקב מדר' נתן. ואם גבה יהודה משמעון מטלטלין דעת הסמ"ע אם כתב ראובן ליעקב מטלטלין אגב קרקע הרי זה טורף מיהודה אף דלא כתב שמעון לראובן ודעת הש"ך להיפוך דכתיבת ראובן ליעקב מא"ק אינו מעלה ומוריד כלל רק הכל תלוי אם כתב שמעון לראובן מא"ק אזי גובה יעקב מיהודה ואם לאו אינו טורף זהו שורש מחלוקתם ונאמרה ונשנה לקמן בסימן קי"א ע"ש:
והנה שרש הדברים אשר אדני הש"ך הוטבעו הוא דברי התו' בפסחים פ"ב דפריך הגמרא לרבא דס"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה הא דאר"נ יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן ב"ח אביהם חוזר וגובה מהן מ"ט יאמרו יתמי מטלטלי שביק לן אבוהן ואנן דזבינין ולא משתעבדי ומתרץ הגמרא משום דמשתעבד מדר"נ וכו' והקשה התו' א"כ אם גבה מטלטלין נמי נימא הא אשתעבדו מדר' נתן ותי' דוקא קרקע דבת שעבוד היא כשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן ליה כאלו היא בידו דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדת נמי לב"ח אבל מטלטלין אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון שאלו מכרו או משכנו אין גובה מהם עכ"ל. וע"ז תמך הש"ך יסודתו בהררי קודש וס"ל דהכל תלוי אם יכול למוכרו או למשכנו אי לא ולפ"ז אם לוה אחרון שיעבד מא"ק הא אין בידו למכרן או למשכנן דמלוה שלו טורפן שוים מטלטלין וקרקעות. ואם גבו יתומים ב"ח גובה וה"ה אם מכרן המלוה מלוה שלו גובה כמו מן קרקע. ודברים אלו אין להם שרש וקיום באמת מכמה טעמים וראיות ברורות. ראשון מדברי התוס' דיש להבין אם כוונת התו' כמ"ש הש"ך דהכל תלוי אם הלוה אחרון יכול למוכרן או לא מה צורך לתו' לומר בתי' דהוי כאלו הם ביד מלוה השני כמ"ש להדיא דחשבינן כאלו היא ביד ראובן ולכך משועבדת לב"ח שלו ועיין במהרש"א דפי' להדיא דהתו' בתירוצם חדשו דלא אמרינן דהוי כאלו הלוה השני חייב למלוה ראשון להדיא רק כאלו הקרקע המשועבד למלוה שני הוא בהחלט ביד מלוה השני וכן מורה ל' תו' וקשה מה צורך לזה נימא דהאמת כס"ד דתוס' בקושיתם דהוי כאלו לוה השני חייב להדיא למלוה ראשון רק ה"מ בקרקע דבת שעבוד היא דא"י להבריח אבל במטלטלין דיכול להבריח לא וביותר ק' למה לי' לתו' לחלק בין דבר שיכול למוכרה או לא ל"ל כל זה כיון דתי' דהוי רק כאלו היא ביד המלוה האחרון וכמ"ש מהרש"א א"כ בשלמא קרקע אלו הניח מלוה אחרון קרקע וכי אין מלוה שלו טורפו משא"כ מטלטלין מה בכך דהם כאלו הם ביד מלוה האחרון הא הוי מטלטלי דיתמי וכי יכול ב"ח שלו לגבות הא מטלטלי דיתמי לא משתעבד והמעיין היטיב במהרש"א יראה דדעתו דבאמת נתכוונו התו' לדבריו וצריך תלמוד ל"ל החילוק בין דבר שיכול להבריח או לא. ודברי התו' בעצמותן קשים להולמן למאוד. ועוד ק' לדעת הש"ך דס"ל דתלי הכל אם הלוה כ' למלוה שני מא"ק ש"מ דס"ל דמלוה השני הוא שלוחו של ראשון וה"ל כאלו נכתב מלוה השני למלוה הראשון מא"ק א"כ הא דתנן כתובות דפ"ב מי שהיה נושה באחיו ומת לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וכו' ואמרינן עלה זו אינה משנה דלית לן תרי חומרי בכתובה ר"מ דס"ל מטלטלין משתעבדי לכתובה ור"ן דאמר מוציאין מזה לזה וכו' וקשה למה דחה הברייתא מהלכה נימא דאיירי דהיבם כתב לאחיו מא"ק וא"כ אף האשה גובה ממנו כמו לש"ך גובה מטלטלין דיתמי דלאו משתעבדי וה"ה לאשה בכתובה. ועיין מ"ש עוד ראיה נגד הש"ך רק מקדם נדבר בהבנת דברי התו' כי צ"ע דנראה דהם רוכביה אתרי רכשי. ועלה מתחילה ברוחי ליישבו בדוחק והוא אף דכתבו התו' דחשבינן כאלו היא בידו אין הכוונה בידו ממש דהא מחוסר גוביינא רק הכוונה דהוי כגבה והפקידה ביד הלוה האחרון הזה וא"כ הרי מטלטלין אלו סוף כל סוף אין ביד מלוה אחרון רק ביד אחר ולפ"ז מיושבת הך קושי' דל"ל לתו' לחלק בין דבר שיש בו הברחה או לא ולא תי' בפשוט במטלטלין מה בכך דהוי כגבוי הרי הם מטלטלין דיתמי דלפמ"ש הרי הם כגבוי וחזר והפקידן ביד אחר ואינם ברשות יתומים והתו' ס"ל בכתובות ופ' י"נ דמטלטלין שהם ביד אחר אף ר"ע מודה דאין בכלל מטלטלין דיתמי לא משתעבדי רק טעמא דר"ע דצריך שבועה ע"ש וביש לו נאמנות גובה באמת. וא"כ אף כאן ה"ל למלוה הראשון לגבות מיד הלוה אחרון ולכך הוצרך התו' לחלק דגבי מטלטלין לא שייך כגבוי הואיל ויש בהן הברחה וא"ש. ומיושב ג"כ הנ"ל דלא מוקי להך ברייתא דמי שהיה נושה בשיעבד לו מא"ק דמה בכך יהיה נדון כגבוי הא ה"ל מטלטלין דיתמי כהנ"ל ול"ל דה"ל כמופקדין ביד אחר דתינח אם הלוה הוא איש אחר אבל כאן הלוה הוא היורש ולא שייך ביה מופקדין ביד אחר וכמ"ש התו' להדיא שם בד"ה לא אשכחן. ואם היה פי' זה נכון גם בזה נסתר דינו של הש"ך לא מיבעיא בלוקח שלקח ממלוה אחרון דאין רשות ביד מלוה ראשון לטורפו דכיון דל"ל מא"ק דהא לא הוי רק כגבוי ביד מלוה שני ואף הוא מכרן ומה נ"מ אם הם ברשותו או מופקדין ביד אחר לגבי לוקח. אף גם אפי' לגבי יתומים לא קאי לדינא דהתו' לשיטתן דס"ל לר"ע אם יש לב"ח נאמנות גובה ממה שביד אחר וצ"ל דמופקדים לא קרוי מטלטלין דיתמי אבל לפי דקי"ל דלא כתו' ואפילו פטרו משבועה אין לב"ח כלום וצ"ל משום דהוי מטלטלי דיתמי א"כ אין לב"ח הראשון זכות במטלטלין אף דהוי כגבוי ביד מלוה שני והפקידן ולא פלטי' עדיין מן מטלטלין דיתמי. אך גוף התי' הנ"ל לא נראה דמלבד דסברא דחוק אף גם דעדיין ק' מי דוחק' לומר דהוי כגבוי ביד מלוה השני ולא הניחו הענין כס"ד בקושי' דלוה אחרון נתחייב להדיא למלוה ראשון רק ה"מ בקרקע אבל לא מטלטלין והעיקר קושי' הא מה שיש לי דא"כ במקום דלא שייך אפשר להבריחן למוכרן כגון מא"ק מלוה ראשון גובה א"כ הא דתנן ביש לו פקדון ביד אחר ר"ע אומר יתן ליורשים מה מהני נתינה זו יבא ב"ח ויטרוף כמו אלו גבו קרקע דהא הנפקד משועבד מדר"ן דגם בפקדון שייך מדר"נ כמבואר בפ' שור שנגח ד' וה' וכמ"ש הרשב"א להדיא בחדושיו בפ"ק דקדושין ע"ש. ואי יכול להבריח בפקדון האיך אפשר למכור את של חבירו ואטו ברשיעי עסקינן והמפקיד גובה שלו בכל מקום זולת תקנת שוק אבל מ"מ איך ס"ד למכור פקדון של חבירו וכי לא אלים פקדון מא"ק. והרי הם שלו ואי אקדיש או זבין חל בהו כי הם ברשות המפקיד לגמרי. וזהו תיובתא לדינו של ש"ך דס"ל במא"ק להשני הראשון גובה ופקדון של השני ביד אחר אין המלוה גובה וכי לא אלים פקדון מן מא"ק. ולכן נראה ברור כי התו' הוצרכו לשני סברות ביחד ולצרפם דשם אמרי' וכן בשילהי כתובות בראובן שהלוה לשמעון ושמעון לראובן ומת ראובן אם אין לשמעון להגבות רק מטלטלין גובים יתמי ראובן ושמעון מפסיד וק' לימא שמעון מטלטלין שלי שאתם רוצים לגבות והם משועבדים לאביכם משועבדים לי מדר"נ כי אביכם חייב לי ואי דהוי כגבוי ביד ראובן וא"כ נעשי' מטלטלין אצל בניו תינח אם הם ביד אחר אבל כשהם ביד שמעון וה"ל כגבוי ביד ראובן הלא ה"ל לשמעון תפיסה מחיים דתופס מטלטלין של ב"ח ומהני לכ"ע וברור דשמעון החזיק בחיים שלו לתפיסה כיון שראובן חייב לו נגד מה שהוא חייב לראובן (ועיין ט"ז והגהת חכם צבי בס"ו בזה) ולכך הוצרכו התו' לתרץ דמטלטלין לא חל עליהם שעבודא ואינם כגבוי ביד ראובן וא"כ דמחוסר גוביינא לא שייך תפיסה דמה יתפוס כיון דלא חל עליהם מדר"נ כלל ומטלטלין שלו שנשתעבדו לראובן לא חל שעבודו דר"נ עליו וא"ש וא"כ הוצרכו התו' לשני סברות דהא דתי' דלא הוי רק כגבוי ביד מלוה ולא אמרי' דתיכף נשתעבד הלוה השני למלוה הראשון להדיא הוא ליישב הקושי' מפקדון דשנוי במשנה דאינו גובה דשם לא שייך דיכול להבריח כנ"ל ולכך תי' דלא הוי רק כגבוי ביד השני וא"כ במותו נעשה מטלטלין אצל בניו ובהך תי' לחוד לא היה מספיק דהוי קשה כמ"ש בשני' שלוו זה מזה הא הוי תפס ולא מהני דנעשה מטלטלין וכו' ולכך תי' במטלטלין לא שייך דר"נ דיכול להבריחן וכו' וא"ש השני סברות ביחד מיצרך צריכים ודברים האלה הם פשוטים וישרים וצדיקים:
והעולה מזה דודאי אם כתב לוה האחרון למלוה השני מא"ק מ"מ אין למלוה ראשון זכות במטלטלין הנגבים מן לוה האחרון לגבי יתומים (מדינא דגמרא) דהא לא הוי רק כגבוי ביד מלוה השני והרי הן נעשי' מטלטלין אצל בניו ומכ"ש אצל לוקח שלקח השטר ממלוה השני וגבה מן לוה מטלטלין דה"ל כקנאום מן מלוה השני ומה זכות יש מלוה למלוה הראשון בו דהא לא אמרינן דלוה שני נשתעבד למלוה הראשון להדיא ובזה אין ספק ומחלוקת כלל כמ"ש בראי' רבות ועוד נברר בראיה אבל אם נכתב למלוה הראשון מא"ק והלוה האחרון לא כתב למלוה שלו מא"ק בזו נראה מדברי התוס' הנ"ל דלא מהני דמה בכך דאילו הוי כגבוי דאין נעשה מטלטלין אצל בניו הואיל ויש לראשון שעבוד מא"ק מ"מ הרי השני יכול להבריחן דהא לא כתב למלוה שלו מא"ק ולא משתעבדי כלל מדר"נ וזהו דלא כסמ"ע דס"ל דאם יש לראשון מא"ק דטורף במטלטלין. וכ"כ הרשב"א בחדושיו בקונטרס אחרון סוף קידושין דאם כתב בפי' מטלטלין גובה מטלטלין דיתמי ומ"מ אינו גובה מהלואת אביהן משום דלא משתעבדי כלל אפי' שיעבד בפי'. וזהו מבואר דלא כסמ"ע דאם מהני מא"ק לטרוף מלקוחות איך לא יהני לטרוף מיתומים. ודברים אלו מבוארים ביותר ביאור בתו' בכורות דף נ"ב ד"ה ולא בראוי דכתבו דעכשיו דהיו גאונים מתקנים לגבות מטלטלין דיתמי א"כ ממלוה אפילו גבו יתומים מעות דכיון דעשו מטלטלין כקרקע א"כ משתעבדי מדר"ן דכמו שאמרו בקרקע שגבו דה"ל כאלו גב' אבוהן מחיים וה"ה למטלטלין לתקנת הגאונים. והדר כתבו לבסוף דיש לחלק בין מטלטלין לגבו קרקע דאלי' שעבוד קרקע לענין טריפת לקוחות משא"כ מטלטלין עכ"ל. והוא הדבר שכתבנו דבשלמא קרקע דבת שעבוד הוא חל שעבודא משא"כ מטלטלין והיינו מכוון לתי' התו' שכתבו בפסחים כנ"ל. דס"ל לתו' שני סברות בצירוף. וא"כ אף דינו של הסמ"ע ליתא ובעינן דכל שני מלוים יהיה להם מא"ק ולשיט' זו צריך לומר הא דאר"ע במלוה ופקדון שיש ביד אחרים ינתן ליורשים שא"צ שבועה משמע הא בנאמנות גובה ב"ח למה דאף דלא שייך ביה מטלטלין דיתמי מ"מ הא לא שייך ביה דר"נ דהרי יכול להבריחן וא"כ לימא לאו בעל דברים דידי וגם יהיה ראוי כיון דלא שייך בי' דר"נ. או דס"ל כמ"ש התו' שם בבכורות הנ"ל דאפילו לרבנן דפליגי אדר"נ מודים בהך דינא הואיל ולא בא ליד יתומים מעולם או דס"ל כדעת רוב מחברים דבאמת לר"ע אפילו בנאמנות אינו גובה דהכל לעולם ליורשים ועיין רשב"א בחדושיו לקדושין. ומהא דמוקמינן הך ברייתא מי שהיה נושה באחיו כר"מ דמטלטלין משתעבדי לכתובה וגם כר' נתן אין להקשות מה בכך דס"ל כר"מ וא"כ אלו הוי כגבוי לא שייך מטלטלין לא משתעבדי מ"מ הא לא שייך דר"נ כלל דהא יוכל להבריחן די"ל כהנ"ל דמיירי דאחיו שיעבד לו מא"ק רק דאף דהוי כגבוי ביד הבעל מ"מ הא מטלטלין לא משתעבדי לכך צריכין לומר כר"מ. אך זהו שיטת התו' בפסחים ובכורות אמנם דעת התוס' בב"ב דף קכ"ה ע"ב ד"ה ואין הבכור וכו' לא משמע כן דהם הוכיחו דאשה גובה כתובה ממלוה מהך דאר"ע שכולן צריכין שבועה דמשמע בנאמנות גובה ואלו התוס' גופי' בב"ב דקנ"ט ד"ה ולימרו כתבו דהא דאר"נ יתומים שגבו קרקע אף דה"ל ראוי הטעם דמשתעבד מדר"נ וא"כ צ"ל האי דהחליטו דאשה גובה ממלוה ג"כ משום דר"נ אפילו גביה מטלטלין ש"מ דאף במטלטלין שייך דר"נ ולא אמרי' הואיל בידו להבריחן. ועוד כתבו להדיא דבתר תקנת גאונים לגבות מטלטלין שוה מטלטלין לקרקעות כי היכי דבקרקע משום דר"נ חשיב כאלו גבה אביהן מחיים ה"נ במטלטלין עכ"ל הרי דלא נתנו טעם בפשוט דאפילו לרבנן דר"נ דכיון דאפילו הניח מטלטלין ביד יתומים גובה מהם ולמה יגרע במלוה ועכצ"ל דבאמת מגרע גרע דה"ל ראוי וכמ"ש להדיא הרשב"א בסוף קידושין דזה גרע וגרע ולכך הוצרכו לומר הטעם מטעם דר"נ הוי כאלו גבאם כבר האב כמו בקרקע ואלו ס"ל כמו התו' בפסחים אין זה דומה לזה זה אין בידו להבריח חל שעבוד וזה בידו להבריח לא חל שעבוד כמ"ש התו' באמת בבכורות אלא ש"מ דתו' בב"ב לא ס"ל הך חילוק וס"ל דהכל תלוי כאלו גבאם האב וזהו ההבדל בין קרקע למטלטלין דמטלטלין אף דגבאם האב נעשו מטלטלין דיתמי ולכך לתקנת הגאונים ליתא לסברא זו (ובקושי' הנ"ל משני לווי' צ"ל ישוב אחר דלא מיקרי תפיסה וכמ"ש הרבה מפורשים) וכן בחדושי רמב"ן לב"ב בשמעת' דבכור נוטל בראוי כתב ג"כ דבתר תקנת גאונים אשה גובה כתובתה ממלוה דה"ל כמו גבו קרקע דגובה מדר"נ ה"ה עכשיו בתר תקנת גאונים אע"ג דלא דמי שעבודו של קרקע למטלטלין שאפילו לאחר תקנה אם מכר מטלטלין אינו טורף וכו' הרי דוחה תי' וחילוק זה בשני ידי' ולבסוף כתב להדיא דיש חולקים דבתר תקנת גאונים מ"מ אין האשה גובה ממלוה דכולי האי לגבות ממלוה לא תקנו גאונים ואי אקני לה מא"ק בכל ענין הוה כקרקע הרי דכתב להדיא כסמ"ע דמא"ק למלוה הראשון מועיל ודבר זה היה בהעלם מש"ך וגם סברת התוס' בפסחים לא קאי לשיטת כל מחברים דפסקו לבתר תקנת גאונים אשה גובה ממלוה וכן הך שהיה נושה באחיו פסקו מחברים הרמב"ם וש"ע א"ע סי' קס"ח והיינו מכח דר"נ ותקנת גאונים כמבואר ברי"ף ורא"ש ולא התנו דצריך להיות שעבוד של שני מא"ק ש"מ דאף במטלטלין דיכול להבריח שייך דר"נ ודלא כתו' דפסחים ובכורות וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' תתקי"ד להדיא דאף דאמרינן דוקא יתומים שגבו קרקע ב"ח גובה מדר"ן ולא מטלטלין היכי דכתב למלוה ראשון בפי' מטלטלין אף מטלטלין גובה מדר"נ הרי מבואר דלא חש כלל לסברת התו' דפסחים דמטלטלין דיכול למכור לא חל שעבוד דר"נ דהא גם בזו יכול למכור אלא העיקר טעם דמה בכך דהוי כגבוי ביד מלוה שני הא ה"ל מטלטלי דיתמי ופשוט ודברי הסמ"ע ברורים וכל דברי הש"ך הם שלא בעיון היטב ולפום רהיטא בתו' ובמחברים וכן כתב הריטב"א בכתובות דפ"ב דאם נכתב למלוה הראשון מא"ק טורף מלוה השני אפילו לרבנן דפליגי אר"נ דהמעות שהלוה לו לזה נשתעבדו לו ע"ש, ומה שטען הש"ך א"כ דפי' דנכתב מא"ק לבעל השטר הטורף במכר ממלוה מוקדם שהוא ראובן כמ"ש באורים ושמעון המאוחר בא לטרוף למה לי דאקני הא שטרו של ראובן על שמעון שנעשה כבר טרם שלוה ראובן משמעון נשתעבד לו דקי"ל שטרות משתעבדים באגב. וא"כ לוקח לקח שעבודו ומה צורך לדאקני יפה טען אלא שלשון הרמב"ן וטור מורי' דלא נחתו כלל בזה שיטרוף מכח ששטר בעצמו משועבד לו רק מכח דר"נ וכהנ"ל וצריך לומר דמיירי דליכא שטר הנכתב כי אם עדי קנין או שנאבד השטר וידוע שכך כתוב בו א"כ כיון דשטר ליתא הלואה לא משתעבד באגב כיון דגוף הממון אינו כאן וגם שטר ליכא במה ישתעבד ובשטר גופי' צווחו בי' הרשב"א וריטב"א למס' כתובות דף פ"ב ע"ש מכ"ש בדליכא שטרא דלא משתעבד באגב ולכך אתינן עלי' מדינא דר"ן ונכון. ומעתה גם דין הראשון שנתווכח הש"ך עם הסמ"ע תליה בהנ"ל דיעקב דהלוה לראובן ואח"כ ראובן לשמעון ויהודה שלקח שטרו של ראובן על שמעון גבה משמעון קרקע לפי' הש"ך הנ"ל דהכל תלוי אם שמעון הלוה אחרון יכול להבריח או לא א"כ אם זו השדה שגבה יהודה משמעון היה לשמעון בעת שלוה מראובן הלא א"י למוכרה דראובן טורפה א"כ אף ליעקב משתעבד מדר"ן. אבל לפי שהעליתי לעיל דהעיקר דלא תלי' בזה הסברא כלל רק אלו היה כגבוי ביד ראובן אם מכרה ראובן אם יעקב יכול לטורפו דמדר"נ לא משוי' רק כאלו הוא כגבוי ביד ראובן ומה בכך הא מכרה וא"כ דשטרו של יעקב נעשה קודם שלוה הוא לשמעון ה"ל דאקני ואלו מכרה ראובן אין ביד יעקב לטורפו דה"ל דאקני וא"א לטרוף מיד הלוקח ופשיטא דצריך יעקב הטורף להיות בשטרו דאקני וזולתו לא גבה ולכך הני ב' דינים תלוים זה בזה:
אבל דברי הסמ"ע מבוארים בבעה"ת שער מ"ג ח"ד דין ח"י דכתב היכי דאין להלוה רק חובות אצל אחרים הרי המלוה מוציאן מדר"נ ואפי' לא כתב ליה מא"ק ודאקני כלל ואפילו מן יורשים למאן דס"ל קנה והוריש ולא כתב דאקני משתעבד הכי נמי גבי ואיכא מאן דפליג בהוריש ולא כתב דאקני וכל זה פשוט וכו' ע"ש הרי דכתב להדיא דכי גבה מהלוה השני אם המלוה השני מת למ"ד דא"צ לגבי יתומים דאקני אבל למ"ד דצריך לא גבי בדלא דאקני דה"ל כאלו גבאן המלוה השני והניחו לבניו ולא משתעבדי וא"כ מכ"ש הדבר בשמכרן המלוה השני דלכ"ע בעינן דאקני ולא טורף המלוה הראשון כלל וזהו היה אז בהעלם עין מהש"ך וכ"כ בעה"ת אח"כ דאם הלואת ראובן לשמעון מאוחר להלואת יעקב תלי' בגבי' יורשים בדין הנ"ל אם גבי יורש בעי דאקני או לא אלא שאני נבוך במ"ש הסמ"ע שאם הלואת ראובן לשמעון היה נעשה ראשון ואח"כ הלוה יעקב לראובן ומכר ראובן שטרו ליהודא דאז יעקב טורף מיהודא אפי' דליכא בשטרו דאקני דבשע' שהלוה לראובן כבר היה שטר ראובן על שמעון בעולם. ויש לי בזה ספק דמה בכך דהיה שטר בעולם מ"מ כיון דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה א"כ השדה שגבה יהודא משמעון מאז הוי כקנאו ראובן אף דיש לו על שמעון שטר מתמול שלשום מה בכך בשעת גבי' הוי כשלו ולא מקדם ואי אקדיש וזבין מקדם לא עשה כלום ואז בעת גבי' כבר נעשה שטרו של ראובן ליעקב א"כ עדיין ה"ל אותו שדה דאקני כי מה נ"מ בעת שעבוד השטר אחר זמן הגבי' אנו הולכים. אלא שראיתי בבעה"ת במקום הנ"ל שכתב להדיא כסמ"ע דאם שטר שעשה הלו' לראובן מוקדם לשטר שעשה ראובן לשמעון דה"ל כמו קנה והלוה דמשתעבד וא"צ דאקני כלל. אך בתשובת רשב"א סי' תתקי"ד הנ"ל כתב להדיא דאם ראובן לוה מן שמעון בא' בשמיטה ומלוי בב' בשמיטה וראובן יש לו חובות וכו' אף שקדמו ב"ח הללו לשמעון ולוי מ"מ לא הוה גבה רק כלוה ולזה וקנה דיחלוקו וזהו מבואר כמ"ש דאף דשעבודו של שמעון חל על ב"ח הללו קודם לשעבודו של לוי שנה אחת מ"מ ה"ל כלוה ולוה וקנה והיינו כמ"ש דלא אזלינן בתר שעבוד רק בתר גבי' דהיה מאוחר לשניהם דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה (ואין להגיה בתשובה הנ"ל במ"ש דחוב' ההם נעשו מוקדם ולכתוב במקומו מאוחר דגם הב"י בסי' ק"ד העתיק כן אף גם א"כ שם בתשובה דטרח לבאר כל פרטי דינים בכל אופני' בזה ה"ל לבאר אם הם נעשים מקודם דזכה בהם שמעון דחובו בא' בשמיטה וברור דאין להגיה) שוב ראיתי כי נסתפקו בזה הסברא בעלי תו' ז"ל דבב"ב דף קנ"ז ד"ה אמר ר"י דכתבו בהך איבעיא אי דאקני משתעבד כתבו דלא הוה מצי להבי' ראי' מר"נ דיתומים שגבו קרקע ב"ח חוזר וגובה מהם דהיינו טעמא מדר' נתן ועוד אפי' היה יכול להביא ראיה מתניתין עדיפי. ויש להבין מה ועוד דכתבו דהכניסו עצמם לתי' דחוק ובפרט לפמ"ש מהרש"א די"ל הך דר"נ דר"מ היא דאדם מקנה דשלב"ל והלא התיר' ראשון אמת בעצמותו בלא"ה דהא דאר"נ יתומים שגבו קרקע ב"ח גובה מהן או משום דס"ל דר"נ או כאביי דלמפרע גובה ואליבא דאביי פשיטא דלא הוי דאקני. וצריך לומר דהתו' בתי' שני לא ס"ל הך תי' דר"ן הוא דמה בכך דמשועבד מדר"נ מ"מ כיון דב"ח מכאן ולהבא גובה א"כ יתומים שגבו ה"ל אז כגבוי ולא מקדם ואי דאקני לא מהני איך ב"ח טורף ומה בכך דמשתעבד מדר"נ דהא לא אמרינן דהוי כמשועבד לב"ח הראשון רק כאלו הוא ביד מלוה שני ומה בכך דר"נ דאקני הוא. ולכך תי' דעדיפי מתניתין אבל בתי' קמא צ"ל דמוקי ליה הך דר"נ שגבו קרקע בחוב שקדם לב"ח דאבוהן וא"כ כיון דמשועבד מדר"נ ובעת הלואתו כבר היה החוב בעולם א"צ לדאקני וכמ"ש בעה"ת וסמ"ע ובשני סברות הללו נחלקו התו' בשני תי' אבל אם גבו בחוב שמאוחר לב"ח אבוהן פשיטא דבעינן דאקני כמ"ש בראי' לסמ"ע דהא לא הוי רק כאלו גבה מלוה השני. וכמש"ל ובפרט התי' בב"ב כנ"ל רק דלא מצי להוכיח מדר"ן אולי מיירי מב"ח שקדם לחוב אביהן וי"ל הטעם משום דר' נתן ופשוט והרי בסברא זו התו' מסופק ומי יכריע. ובאמת לכאורה לשיטת הרמב"ן וסייעתו דס"ל בדלא כתב דאקני אפילו לגבי יורש לא משתעבד כמש"ל סי' קי"א באריכות יש ראי' לדינו של סמ"ע דיש להקשות הא דמוקי רמב"ח הך משנה דזה גובה וזה גובה ביתמי וכו' ואמר רבא שתי תשובות יש בדבר וכו' ועוד ליגבי להו קרקע וכו' וקשה מה קושי' דלמא המשנה איירי בדלא כתב ליה דאקני כלל וא"כ זה שיגבה מיורשי' א"א דה"ל דאקני כמ"ש בעה"ת להדיא דלדעת זו לא גבי' בלי דאקני. ועכצ"ל דשמעון המאוחר בשטרו א"צ דאקני ובמשנה לפי אוקימתא דרמב"ח ביתמי ע"כ איירי דראובן מלוה מוקדם מת ויתומים גובי' דאי להיפוך א"כ ראובן מפסיד ואינו גובה דהוא החי א"כ מה פליגי חכמים ואדמון לדברי אדמון ראובן המלוה הראשון אינו גובה ולחכמים אינו גובה יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ אינו גובה ומה נ"מ לדינא ועכצ"ל דראובן מת ויורשיו גובי' לחכמים ולא לאדמון וא"כ שמעון ששטרו מאוחר הוא מצי טרף מיתומים בלי דאקני ודין הנ"ל מוכרח. איברא דבלא"ה קשה לדעת התו' בפסחים דכל היכי דיכול להבריח למכרו ולמשכנו לא שייך דר"ן ולכך כתב הש"ך דזה לכ"ע אם הלוה אחרון הגבהו שדה שקנה אחר שלוה ממלוה שלו לכ"ע לית ביה דינא דר"נ דהרי יכול למוכרו כמו מטלטלין א"כ הא דפריך רבא ועוד וליגבינהו ארעא וכו' מה קושיא דילמא מיירי משנה בגברא דלית ליה קרקע רק זוזי וקמ"ל דיתומי' גובי' והוא מפסיד וכמו דאוקימנן ביתומים כן יש לאוקמי בהך גוונא וצ"ל דהקושיא כיון דאית לי' זוזי יקח קרקע משוק כי ודאי מצוי' לקנות טוב או רע ויגבהו ליתומי' כדי שלא יפסיד חובו ומי פתי יסיר זאת וזה פשוט אך לפי הנ"ל קשה דמה יהני לי' כשיקנה ה"ל דאקני ולא משתעבד מדר"נ כלל דהרי בידו להבריח וא"כ חזר דין קרקע כמו מטלטלין ולא יכול להוציא מיד יתומים כלום דהוי כגבו מטלטלין ואיירי הכל בדלא כתב דאקני ולכן היה אפשר לומר דס"ל לגמרא א"כ מ"ט דאדמון דאמר לא היה לך ללות וכו' דילמא היה כוונתו לקנוניא ולהבריחו מהשני ודעתו היה למכור השטר וסתמא קתני במשנה אפי' דלית לי' קרקע (ובפרט אם אמרינן דאין לשמעון קרקע הרי יכול לומר דגם לראובן לית קרקע) ולהבריח המעות ואם יבוא שמעון בשטרו לגבות יצא בפח נפש ועכצ"ל דהא שמעון קודם ללוקח וא"כ מוכח דאית ליה קרקע דאל"כ דה"ל דאקני הלא אין טורף מלוקח או מוכח דכתב ליה דאקני. אך כל זה דחוק ולכן נראה דהא דאמר רמי ב"ח ביתמי ולא ניחא ליה בשנויא דזה לעשר וזה לה' משום דלהך שינויא צ"ל בדוחק דאיירי באתרא דיהיב זוזי ברישא וביומא דמשלם זימנא ויהיה כל המשנה סובב על יום אחד דוקא דאי באתרא דכתבי שטרא תחילה קשה היינו רישא כמ"ש הרמב"ן ולכך מוקי לה רמב"ח ביתמי וא"כ י"ל באתרא דכתבי שטרא תחילה ולא קשה מה קמ"ל דקמ"ל דזה גובה וזה אינו גובה ביתמי וקמ"ל דיתמי גובי' ולגבי' ה"ל מטלטלין דיתמי אף דתפס וטובא קמ"ל. רק עדיין קשה אף באתרא דכתבו שטרא ברישא מ"ט דחכמים וצ"ל כמ"ש הרמב"ן בס' מלחמות דלוה הימנו כדי שיוכ' למשכנו ע"ש וקשה משכון זו מה טיבו אולי ימכור השטר בשלמא בקרקע כבר כתבנו בריש סימן דיש לו קול ויכול לעכב אבל בשטר בכומ"ס או בקנין אגב קרקע וכדומה קנינים מה קלא איכא ועכצ"ל דמה בכך דימכרו מ"מ הוא בשטרו המוקדם יטרפו אך כששמעון המאוחר מכר וביקש ראובן המוקדם לטרוף ע"כ צריך להיות בשטרו מוקדם דאקני וא"כ צ"ל דכתב ביה דאקני וא"כ ודאי בכול' כתב דאקני דדוחק דבחד כתב דאקני ובחד לא ושפיר אתי' דברי הגמרא דע"כ איירי בדכתב דאקני וא"ש. והטור וש"ע דסתמי לעיל באתרא דכתבו שטרא ולא כתבו בתנאי שיהיה בו דאקני משום דטור השמיט הך טעמא דכתב הרמב"ן שיכול למשכנו ולא סבירא ליה באמת כסברת התוספות בפסחים כמש"ל וכסברת הרמב"ן דאף ליורש בעינן דאקני ובלאו הכי לק"מ:
אורים ותומים, אורים
פ״ה
א
הוציא שטר דוקא שמברר בעדים או בשטר שמכר אבל אם אין כאן בירור רק שהמלוה מודה שמכר נאמן דחייב לו מ"מ על השטר במגו דהיה אומר דלא מכרו לו כלל ש"ך ונכון ולא הוי מגו להוציא דמסייע לו שטר:
ב
אחר שהגיע זמן פי' זמן פרעון ואם מכר לו ביום דמשלם זמנו של שט"ח ג"כ לא הפסיד כמש"ל ס"ג:
ג
אלו הייתי חייב לך כתב הש"ך בשם רשב"א דראובן תובע חוב משמעון ושמעון משיב פרוע הוא וראיה שמסרת מזכרת מכל נכסך כשבועה לגובי המס ולא היה חוב זה בתוכו ופסק רשב"א דאין ראיה לבטל השטר דאולי שכחו עכ"ל וכתב הש"ך דאע"ג דלעיל סימן פ"א סעיף כ"ח מבואר בנשבע כו' אין יכול לטעון שכחתי יש לחלק בנשבע על דבר פרטי לא שייך שכחתי אבל שם בנשבע בכלל על כל נכסיו י"ל שכח ונכון:
ד
ואפילו יש בו נאמנות דחזקה זו הוי כמו עדים ואפילו הימנוה כבי תרי מ"מ לא מהני נאמנות סמ"ע וש"ך:
ה
שהוא נאמן עיין תומים שהעליתי היינו בקוים ע"י דמיון אבל בקיום שהעדים מעידים בבירור שהוא כת"י לכ"ע א"נ ע"ש:
ו
אחר כך נותנים מעות ואם הוא באתרא דקנו בכסף לבד בלי שטר גם כן לא הפסיד שטרו דטוען תיכף כשלקחתי ממך כסף השדה נתנה לך השדה ולא היה אפשר לחזור מהמכירה כלל אבל באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי לא נגמר המקח רק בשטר א"כ היה בידו לחזור כשהגיע הכסף לידו טרם גמר השטר ולהחזיק המעות על חובו ועיין הגהת הרא"ש ומרדכי מ"ש בשם ר"ה גאון ותראה כדברי:
ז
כדי שיהיה וכו' והא דלא מסר מודעה משום דחושש אולי חברא חברא אית ליה והוא סומך אשט"ח מה שא"כ באונס במכירה בשביל חבר' חבר' אית ליה אין לו להשקיע שדהו דל"ל דסמיך אעדים דהיה אונס דמה בכך עדים הא י"ל אגב אונסא גמר ומקני סמ"ע ועיין ט"ז והגהת הגאון חכם צבי ז"ל:
ח
ממה לגבות ולא קאמר הטעם דהיה נצרך למעות דה"ל למכור שדהו לאחר דעל קרקעות שכיחי קונים ומה לו לפתחון פה של זה הלוה סמ"ע:
ט
לגבות חובי ואפי' יש ללוה בלא"ה קרקעות אולי רבו מנושיו או חביב עליו שדה זו ואולי יתן לו שדהו זו לפרעון וא"ל בדלא כתב ליה דאקני מה אהני שמכר לו אולי ימכרו לאחר ופקע שעבודו די"ל קלא אית ליה ויעכב המכירה ועיין מ"ש בתומים דלא כט"ז:
י
יראתי שלא תמכור כו' ובקרקע אף דג"כ יש לומר יראתי שלא ימכרם לי מ"מ הואיל וע"י מחליש לשעבודו שיש לו על קרקע זו כי אלו קרקע ביד הלוה או ביד שאר לוקחים שעבודו עליו אין מאבד בשביל נתינת עין בקרקע זו ועיין תומים. עוד כתבתי בשם גי"ת דאם יש ללוה בלא"ה נכסים שיכול לגבות חובו בשופי מודה הטור וש"ע דלא איבד שטרו כמו במטלטלין:
יא
אבל אם יש טענה וכו' והש"ך פקפק ע"ז דלא אמרו הרא"ש אלא לסניף בעלמא אבל לא החליט הדין ונראה דמיירי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי דאי יהבי זוזי בתחלה איך שייך הוצרכתי ללות כי לא היה לי פנאי לדון הלא המעות בידו וחבירו יצטרך לנגוש אותו אם ירצה לבטל השטר וע"כ דמיירי בכתבי שטרא תחלה והוא לפי דעת הרמ"ה דסבירא ליה בכל גווני לאחר ז"פ הפסיד שטרו. וע"ז כתב הרמ"א דבכי האי גוונא לא הפסיד ואם כן אף זהו רק סניף בעלמא דהא לדעת רוב מחברים בלא"ה לא הפסיד שטרו ואם כן בצירוף סברא זו ודאי דהלכה כוותיה והן הן ממש דברי הרא"ש ולכן אין מקום להשגתו וצ"ע שלו:
יב
דלא שנא וכו' היינו לאחר זמנו כמ"ש הש"ע לבסוף ועיין תומים מ"ש ליישב דברי רמ"ה:
יג
דכתבי שטרא וכו' דה"ל לתובעו ולא להיות עבד לוה לאי' מלוה משא"כ במוכר שדהו דאין נעשה עבד וכו':
יד
דה"מ באתרא דיהבי זוזי וכו' והש"ך השיג על זה ועיין תומים מ"ש באריכות בזה:
טו
ממך העידית פי' עכשיו בהגיע ז"פ שלי. ואם אתה תבוא אח"כ בשטרך אין לך לגבות מעידית רק מזיבור' והש"ך הגיה בינונית במקום עידית פי' לאחר כך אם יבאו לגבות שניהם כאחד דזה גובה בינונית וזה גובה זיבורית ועיין תומים שכתבתי שאין צריך להגיה ע"ש:
טז
עומד כל אחד בשלו דאפוכי מטרתה ל"ל דלא מבעיא כשנכסים שוים פשיטא אלא אפילו לזה בינונית ולזה זיבירית וה"א דיגבה זה בינונית תחלה ונעשים אצלו עידית דבשלו שמין וכשיבא שני לגבות לא יגבה מהן רק מזיבורית קמ"ל דלא דמה חזית הוא יגבה תחלה דילמא אידך יגבה תחלה זיבורית ואם כן נעשים בינונית שלו עידית וכשיבוא השני לגבות אין לו גם כן רק זיבורית. אבל אם לזה עידית ובינונית ולזה זבורית יגבה איזה שירצה תחלה מכל מקום אחד נשכר דאם יגבה בעל הבינונית תחלה לא יכול לגבות רק זיבורית משכנגדו והרי לו אחר כך עידית ובינונית וזיבורית וכשיבא השני לגבות אחר כך יגבה בינונית ולהיפוך גם כן אם יגבה בעל זיבורית תחלה יגבה בינונית ואחר כך כשיבא ב"ח לגבות הימנו יגבה זיבורית דבשלו שמין ונעשו בינונית עידית:
יז
אזי בכל ענין יעמוד וכו' ר"ל דאין ראשון מפסיד שטרו וגובה בו גם כן אבל מכל מקום אם לזה בינונית ועידית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה כנ"ל ש"ך ופשוט:
יח
אפילו ביום אחרון אע"ג דעביד אינש דפרע ביום דמשלם זימנא מכל מקום א"י לכופו לפרעון סמ"ע ועיין תומים שכתבתי דנראה ביום אחרון פירושו יום שקודם היום דעביד אינש דפרע דהיום ההוא בסופו מחויב הלוה לפרוע ע"ש גם כתבתי דאפשר דוקא בקובע זמן אבל אם לא נזכר בשטר שום זמן פרעון רק סתם הלואה ל' יום אפילו דיזיף בתוך ל' יום אי יהיב זוזי ברישא י"ל דהפסיד שטרו ע"ש וצ"ע:
יט
לעשר שנים וכו' נקט זמן ארוך כזה דה"א מהכ"ת יהיה משעבד עצמו בשביל הקפת יום אחד דלמחר יכפו לפרוע. זמן ארוך כזה ויהיה עבד לוה וכו' קמ"ל דהמלוה לא ביקש להלוהו באופן אחר והוא מוכרח למעות ולכך לא הפסיד סמ"ע ועיין תומים דצ"ל דבפי' התנה דא"י לפורעו תוך זמן דאל"כ הא זמן לטובת הלוה ויכול הלוה לפורעו ת"ז ע"ש:
כ
ראובן שתובע וכו' היינו בשטר אבל בע"פ אע"פ שהוא באופן דלא מצי לומר פרעתיך כגון שהלוהו בעדים ואמר אל תפרעני אלא בעדים לא מהני מגו דהוי מגו להוציא רק בשטר אמרינן מגו להוציא:
כא
לא הגיע זמני וכו' פי' דרך משל פרעון שטר הוא ר"ח ניסן והוא מודה שפרעו ח' ניסן יש לו מגו דאמר דפרע כ"ח באדר ש"ך וגי"ת:
כב
אחר תקנת הגאונים דלדינא דגמ' היה הפרש אם יש לו קרקע להגבות ליתומים הרי הוא מגבי ליתומים בחוב מה שחייב למוריש ליתומים קרקע וחוזר וגובה מאתם בחובו דיתומים שגבו קרקע ב"ח חוזר וגובה אבל אם אין לו קרקע ויתומים גובי' ממנו מעות תו לא מצי הוא לגבות חובו מיתומים דאמרו מטלטלין שביק אבינו ולא משתעבדי אבל עכשיו לתקנת גאונים דמטלטלי משתעבדי אפילו גבו מעות הרי זה חוזר וגובה:
כג
כיון שתפס דכל הטעם דאין נזקקין הוא משום צררי וזהו להוציא מיד יתומים אבל זה שתפס מחיים לא שייך אין נזקקין סמ"ע ופשוט:
כד
שיעמוד כל אחד בשלו כגון שלשניהם נכסים בשוה או לזה בינונית ולזה זיבורית לבד כהנ"ל ורבותא קאמר אפילו שהדין נותן שכל אחד יעמוד בשלו אם כן ה"א הך שטרא דחברא נדון כשובר דהא לא מחסר רק חזרת שטר זה לזה. ואם כן הלוקח שטרא פרוע קזבין וקמ"ל כיון דאלו אתרמי בשעת גבייה דלזה עידית ובינונית ולזה זיבורית היה הדין שכל אחד גובה אין זה שובר ולכך הלוקח גובה שטרו טור:
כה
אם גבה הלוקח קרקע וכו' דעת הסמ"ע דאם ראובן הלוה בניסן לשמעון ושמעון הלוה לראובן באייר אם שמעון מכר שטרו וראובן ביקש להוציא מיד לוקח כי שמעון חייב לו ונמצא השדה שגבה לוקח של שמעון מראובן משועבד לו צריך ראובן להיות בשטרו דאקני ואי לא לא מצי לגבות ותלי אי דאקני ט"ס או לא. אבל אם ראובן מכר שטרו וגבה משמעון שדה אזי שמעון גובה בשטרו הנעשה באייר אותו שדה אף שלא נכתב בשטרו דאקני. והש"ך השיב וכתב בכל גווני אין צריך דאקני דמשתעבד מדר' נתן ועיין תומים שהארכתי כי זה ודאי אם שמעון מכר שטרו וראובן ביקש לטרוף פשיטא דצ"ל בשטרו דאקני כמ"ש הסמ"ע אלא אפילו אם ראובן מכר שטרו ספיקא דרבוותא היא אי בעינן דאקני או לא ע"ש. ולכ"ע אם שדה שגבה הלוקח משמעון היה שדה שקנה אחרי הלואת שניהם לכ"ע אין שמעון יכול לטרוף מלוקח אם לא שיש לשמעון בשטרו דאקני ע"ש:
כו
אם שיעבד לו מא"ק וכו' הש"ך מפרש אם ראובן מכר שטרו ושמעון בא לטרוף אם יש בשטר הנמכר מא"ק גובה וטורף שמעון אף שאין בשטרו של שמעון מא"ק אבל אם אין בשטר הנמכר מא"ק רק בשטר הטורף אזי אם שמעון שהיה הלואתו באייר הטורף גובה דשטר משתעבד באגב ואין צריך דאקני אבל להיפוך צריך דאקני ולשיטתו אם אין השטר בעין כגון רק הלואה בקנין כתיבת מא"ק לבעל הטורף לא מהני. ובתומים העליתי כסמ"ע דמא"ק בשטר של הנמכר לא מעלה ומוריד כי אם בשטרו של טורף ואפילו ליכא שטר בעולם רק הלואה בקנין מכל מקום אם יש בשטר של טורף או בקנינו מא"ק הרי זה טורף מלוקח אלא דבזה יש הבדל אם יש כאן שטר ומכר ראובן שטרו אין צריך לשמעון הטורף דאקני דשטר משתעבד באגב ובשעת הלואתו היה שטרו של ראובן בעולם אבל אם מכר שמעון שטרו ובא ראובן לטרוף כיון דבעת שטרו לא היה שטר של שמעון בעולם צריך דאקני אבל אם אין כאן שטר רק קנין ובאו לטרוף מכח דר' נתן בזו סבירא ליה לסמ"ע דהן מכר ראובן הן מכר שמעון שטרו והשני בא לטרוף צריך להיות בשטרו מטלטלי אגב קרקעי דאקני. וצריך טעם כשראובן מכר ושמעון בא לטרוף למה צריך דאקני הא בקרקע סבירא ליה דהואיל דשטרו של שמעון מאוחר אין צריך דאקני דשעבודו היה אז עליו וכמ"ש בתומים ולמה לא נימא גם כן במטלטלין וכתב בפרישה דיאמר הלוקח מי יימר דהיו מטלטלין אלו ברשותך כששיעבד ראובן נכסיו לך ואם כן ה"ל דאקני ולפ"ז הני מילי כשכבר גבה לוקח אבל אם בא לגבות והלוקח מעכב אין צריך דאקני כי הממע"ה ופשוט:
כז
חוזר וגובה היינו כשמתחלה לא היה נודע שיצא נקי אצל המוכר ואם כן הב"ד מגבים ללוקח והוא יחזור אחר מוכר ואם לא ימצא יטרוף מלוקח אבל אם ידוע דהמוכר אין לו אפוכי מטרתי ל"ל אין הב"ד מגבין כלל ללוקח ואחר כך יחזור שמעון לטורפו סמ"ע ובזה אופן איירי תשובת הרא"ש כלל ע' בראובן שמכר שטרו שיש לו על שמעון והלוקח בא לגבות ושמעון הוציא למולו שטר שלקח מיהודה על ראובן ופסק הרא"ש כל א' יעמוד בשלו והן דברי סמ"ע דשטרו של יהודה על ראובן היה קודם מכירת ראובן שטרו ללוקח כמבואר שם דיורשי ראובן מכרו ואם כן טורף מלוקח דהרי שמעון יכול להגבות קרקע רק הואיל וידוע לב"ד שאם יגבה לוקח שיחזור שמעון לטורפו פסק הרא"ש אפוכי מטרתי כדברי הסמ"ע והכנה"ג כתב דתשובת הרא"ש הנ"ל סותרים למ"ש הטור כאן בשם רמב"ן דהיינו מה שכתב בסעיף זה בש"ע וליתא:
כח
הדין עמו דלא יתכן שהוא ישלם ואחר כך יחזור עליו ובכה"ג נזקקין לנתבע תחלה רשב"א:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5