א
באיזה מקום ניתנה מלוה לפרוע וסדד הפרעון ובו ז"ס:
(המלוה ניתן לתבוע בכל מקום) (טור) אפי' הלוהו בישוב יכול לתובעו במדבר ולכופו שיפרענו שם אם יש לו כדי סיפוקו עד שיגיע לישוב וכדי לפרעו ואם המלוה טוען ברי לי שיש לו כדי סיפוקו וכדי לפרעו והלוה טוען שאין לו אלא כדי סיפוקו ישבע היסת אבל אם הלוה רוצה לפורעו במדבר אם ירצה המלוה לא יקבל ממנו עד שיגיע לישוב מאחר שהלוהו בישוב ומיהו בכל מקום ישוב יכול לכופו לקבל אפי' אינו מקום המלוה ולא מקום הלוה ולא מקום שהלוהו אפי' יש כמה מדברות קודם שיגיע למקומו ושיירא חשובה מקום ישוב: הגה הלוהו במדבר יכול לכופו לקבל פרעונו במדבר אפי' הלוהו בישוב וא"ל הלוה אני רוצה לצאת למדבר וא"ל המלוה גם אני רוצה לצאת למדבר הוי כאלו הלוהו במדבר וצריך לקבל במדבר (טור):
ב
קבע המלו' ללו' זמן ורוצ' הלוה לפורעו כדי שלא יעמוד הממון באחריותו עד הזמן והמלוה אינו רוצה לקבלו אם הגיע הזמן אע"פ שהלוה ממהר לפרוע חובו כדי להציל עצמו מהאונסים העתידים לבוא כמו חלוף המטבע וגזירת המסים והתשחורת (פי' עבודת של מלך כענין לא חמרא דחד מנהון שחרית) הדין עמו שאין עתה הקלקלה נראית אע"פ שעתידה לבא למחר או בו ביום לאחר הפרעון ואין לו להשגיח על תקלת חבירו אבל אם לא הגיע הזמן אם מצוי וניכר לעינים חילוף המטבע מיד וגזירת המסים והתשחורת אינו יכול לכופו לקבל חובו קודם זמנו אבל אם אין שם אחת מכל החששות האלה וכיוצא בו אע"פ שאין המלו' רוצה לקבל חובו קודם הזמן כדי שלא יהיו באחריותו עד שיגיע הזמן אין שומעין לו מפני שקביעות הזמן לתקנת הלוה היא:
ג
חוב דמשכונא דקא אכיל מיניה פירות באתרא דלא מסלקי עד שיגיע הזמן כמו שלוקח פירות עד זמן דמי ואם רצה אינו מקבל המעות קודם הזמן אא"כ מניח לו הפירות לאכול: הגה לוה שאמר למלוה טול מעותיך והוא בזמן והמלוה אינו רוצה לקבלם והם צרורים ומונחים ביד לוה ונגנבו או נאנסו הלוה חייב לשלם אבל בפקדון בכי האי גווני פטור (ב"י מ"כ):
ד
המלוה את חבירו לזמן ובא הלוה לפרעו תוך הזמן בפרוטרוט דינר דינר י"א שאין המלו' יכול לעכב ולומר תן לי כל חובי בפעם אחת דאף פרעון של דינר דינר נקר' פרעון אלא שיש למלו' תרעומ' עליו ומיהו אם משכן לו שדהו או אפי' שתי שדו' אינו יכול לכופו שיחזיר לו חצי המשכונ' בחצי המעות (וה"ה אם הגיע הזמן א"צ לקבל פרעון בפרוטרוט) (מרדכי פרק האומנים):
ה
המלוה את חבירו על משכון מטלטלין או קרקע ששוים יותר מחובו ובא הלוה ואמר שיקח מהמשכונו' כדי חובו ויחזיר לו את המותר אין בדבריו כלום וה"ה אם אין המשכונות שוים יותר מהחוב אינו יכול לכופו שיטלם בחובו ויחזיר לו שטרו:
ו
לוה שאמר כשהגיע זמן הפרעון אין לי מעות ולא מטלטלי אלא קרקע טול אותו בחובך ומלו' אומר איני חפץ בקרקע ואני רוצה להמתין עד שיהיו לך מעות ואינך יכול לכופני שאקח קרקע כיון שאיני תובע חובי עכשיו הדין עם המלוה:
ז
המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני ואם אין לו דרך לשם (או שיש לו דרך לשם והמלכיות מקפידות שמחפשין על מי שמוליך מטבע הנפסל) (טור) נותן לו מטבע היוצ' באותה שעה וכן בכתובה: הגה וכל זה שהתנה ליתן לו מעות אבל אם לא התנה כלום נותן לו מטבע שהלוהו בכל ענין (טור) ואם התנה ליתן לו מעות היוצאין בהוצאה חייב ליתן לו מעות היוצאין בכל ענין (מרדכי פרק הגוזל קמא) ואם תיקן המלך כיצד ישלמו החייבים דינא דמלכותא דינא וכפי מה שתיקן ישלם (מרדכי שם בשם ר"י) ויש חולקין (תשובת הרא"ש כלל ק"ג סי' א' ב') עיין לקמן סי' שס"ט בדין דינא דמלכותא ועיין בי"ד סי' קס"ה מדינים אלו:
באר היטב חשן משפט
ע״ד
א
מקום. כתב ר' ירוחם ומהרש"ל דה"ה גזל' ונ"ל דמיירי באופן שקנה הגזלה ומשלם הדמים כגון ביאוש ושינוי רשות וכה"ג אבל אם צריך להחזיר גוף הגזלה יש לה דין פקדון דלא ניתן ליתבע אלא במקומו כמה שכתב סי' רצ"ג ובשלטי גבורים נסתפק היכא שהמלוה תובע להלוה הלואתו במקום שאינו מקום הלואה ואין מעות בידו שם אם מחויב הלוה להביאם במקום שתבע כו' ולפי עניות דעתי נראה פשוט דאינו מחויב להביאם שם עכ"ל הש"ך:
ב
במדבר. בש"ג נסתפק במי שחייב לחבירו מעות בשביל שכירות או דמי מכר מאיזה דבר שקנה ממנו אי הוי כמו הלואה או פקדון כו' וגם בזה נ"ל פשוט דיש לו דין הלואה דהא ע"כ טעם החילוק בין הלואה לפקדון הוא משום דהלואה להוצאה ניתנה משא"כ פקדון שאינו יכול להשתמש בו ובמקום שהפקידו שם יהא וא"כ פשוט הוא דשכירות ומכר דינם כהלואה. ש"ך:
ג
לכופו. כתב בש"ג אם הלו' מצא למלוה חוץ לעירו במקום ישוב ורוצה לפרוע לו מעות שאינם ניתנין להוצאה בעירו רק שם במקום שרוצה לפרוע והלוהו מטבע סתם בלי שום תנאי רק שיתחייב לשלם לו מטבע נראה ודאי דצריך לקבלם כיון דבאותו מקום דמצי לפרעו המטבע ההוא ניתן להוצא' וכן כל כיוצא בזה ע"כ. שם:
ד
כמה. כתב הסמ"ע נראה דבתוך זמנו א"י לכופו בכה"ג וע"פ מ"ש בסעיף שאח"ז גם מה שיעבור אח"כ דרך מדבר מחשב סכנה גלויה ומפורסמת (והט"ז כ' ע"ז שתמוה הוא מאד דהא אפשר להמתין בישוב עד שיזדמן שיירא ואף שהעיכוב הפסד למלוה מה איכפת לן בזה הא הזמן הוא תקנתו של לוה כמ"ש בסימן ק' ס"א בהג"ה אם אומר התובע שצריך לילך לדרכו כו' ע"ש משא"כ בחילוף מטבע בס"ב דא"א לבטל ההיזק שיהיה אח"כ עכ"ל):
ה
לקבל. כתב הב"ח דבתוך זמנו א"י לכופו לקבל במדבר וכאן מיירי בסתם הלוא' דאע"פ שזמנו ל' יום ל"ד לקובע זמן כמש"ל ס"ס ע"ח עכ"ד בקצרה וע"ש בש"ג ש"ך:
ו
רוצ'. ומהרש"ל פסק דצריך שיאמר ג"כ אי בעית אהדרינא לך שם ע"ש. שם:
ז
עמו. ואם המלו' אינו כאן מהני כשיתן המעות ליד ב"ד או ליד נאמן ב"ד אע"פ שאין תקנה קדומה בזה כ"כ בתשו' מהרש"ך ס"ב סימן צ"ט וכן היה המנהג בשעת חירום במדינתינו אך מ"ש בתשוב' שם דה"ה כשמזכה לו המעות ע"י אחר מהני אינו נ"ל וכמש"ל ר"ס קכ"ה ע"ש:
ח
הלוה. כתב הב"ח נרא' דאין זה אלא דוקא היכא שהלוא' הית' דומיא דהלוהו בישוב דלא היה אז חשש סכנת חלוף המטבעות אבל היכא דבשעת הלוא' היתה חשש סכנה כו' א"כ קביעת הזמן הי' לטובת המלו' יותר מלטובת הלוה וא"י לכופו למלוה לקבל תוך הזמן והביא ראיות לזה ועש"ך דכתב שאין דבריו מוכרחים ודחה ראיותיו ע"ש:
ט
רצה. וה"ט דזמן זה לא לתקנת הלוה לבד נקבע מתחל' אלא גם לטובת המלוה כדי שיאכל הפירות עד הזמן ההוא. סמ"ע:
י
בזמן. כ' הסמ"ע נרא' דר"ל והוא בתוך הזמן והוסיף הרמ"א לכתוב כן דלא תקשה אמ"ש הט"ו בס"ס ק"כ לוה שאמר למלו' טול הנה מעותיך צרורים כו' והב"ח פירש דר"ל והוא בסוף הזמן וכן עיקר וכן פירש הסמ"ע גופיה שם בסימן ק"כ עכ"ל הש"ך (וכן פירש הט"ז וכתב דמסימן ק"כ לק"מ דהא באמת הביא שם הרמ"א די"ח כו' ע"ש):
יא
פטור. הטעם כיון דכלתה שמירתו ובסמ"ע תמה דיתחייב הנפקד כשדרכו לישא וליתן במעות ובזה נתבאר בסימן רצ"ב דמותר להשתמש במעות פקדון וחייב עליהן כש"ש כו' ולק"מ דהתם מיירי בסתם אבל לא כשא"ל טול את שלך שכבר כלתה שמירתו וכ"כ הגאון אמ"ו ז"ל וכ"נ דעת הב"ח וכ"פ מהרש"ל כל זה כשהגיע הזמן אבל תוך הזמן חייב שכבר קבל עליו שמירת הפקדון עד הזמן וכמ"ש המחבר ר"ס רצ"ג. ש"ך:
יב
פרעון. בש"ך האריך להוכיח מדברי הפוסקים דמפרשים לסוגית הש"ס לענין דיעבד ולא לכתחלה והיינו דאין המלוה יכול לומר תחזור ותקח ממני מה שפרעת לי זוזא זוזא ויהיה אצלך באחריותן עד שתפרע הכל ואם לא תרצה ליקח הרי הוא אצלי באחריותך דלא הוי פרעון קא משמע לן דלא אלא בדיעבד הוי פרעון כו' ע"ש:
יג
חצי. כתב הש"ך דלפי דברי הטור צריך לפרש דאף דהמלוה אינו אוכל פירות השדה א"י לכופו שיחזיר לו חצי המשכונא כי יכול המלוה לומר כיון שאת' בא לפדות תוך הזמן אינני מחויב ליתן לך כלום מהמשכון כי אני חפץ במשכון טוב ושיהי' כולו אצלי כדי שתהי' דחוק לפרוע את שלי לזמן ופשוט הוא דאין חילוק בדינים אלו בין משכון קרקע או מטלטלי עכ"ל (והט"ז לא כתב כן אלא דמיירי שהמלו' אוכל הפירות ולפ"ז במשכון מטלטלין ורוצה לפדות החצי ולהניח החצי השוה לפי ערך שומעין לו וכופין על מדת סדום וע"ש):
יד
שטרו. וה"ה אפי' ליכא שטר א"י לכופו ליטלו בחובו אלא צריך לפדות המשכון דאי לשם משכון קבלי' לשם פרעון לא קבלי' כן מוכח בהר"ן וכ"כ ר' ירוחם וכ"מ בפוסקים בכמה דוכתי. ש"ך:
טו
המלו'. וא"ת מאי חידש המחבר בזה הא כבר כתבו בס"ה וי"ל דקמ"ל דל"מ בס"ה דהלוהו על המשכון קרקע או מטלטלים דיכול לומר ניחא לי לתפוס בשט"ח וגם במשכון כדי שתמהר לפדות משכונך אלא אפי' בדין זה דאין ביד המלוה רק שטר דה"א דיכול הלוה לומר לו הלא טוב לך יותר להחזיק בקרקע מבשטר קמ"ל כ"כ הסמ"ע והש"ך תירץ דבס"ה מיירי שהלוה אינו טוען אין לי רק שרוצה שיקבל המלוה המשכון לשם פרעון וכאן מיירי שהלוה אומר שאין לו אלא קרקע וקמ"ל דהדין עם המלוה כיון שרוצה להמתין לו ואין ענין זה לזה עכ"ל:
טז
דרך. וכ"ש כשסוחרי אותה מדינה מצויים כאן כ"כ הסמ"ג ושאר פוסקים וכן כתב מהרש"ל. ש"ך:
יז
מקפידות. ואפי' ערב לו מכל היזקות א"צ לקבל ממנו כי מי יודע עד היכן מגיע חמת המלך כן כ' רש"ל. שם:
יח
היוצא. ואם המעות שהלוהו הוא בעין כתב הב"ח דהוי ספיקא דדינא והמע"ה ודעת התוס' נרא' דאין חילוק וכ"כ בסמ"ג ושכן פסק רש"י בתשוב' וכן נראה עיקר. שם:
יט
שהתנה. וה"ה אם מכר לו סחורה ע"מ שישלם לו במעות. תוס' ומהרש"ל שם:
כ
שהלוהו. בב"י בשם תשובת הרשב"א ראובן שנתן לשמעון זהובים אדומים סתם על חובו שהיה חייב לו ועכשיו אומר שמעון שיחשבו לו הזהובים כפי מה ששוין היום וראובן אומר שיחשבו כמו שהיו שוין בשעת הפרעון והשיב שהדין עם ראובן דמה שפרע פרעון הוי ולא פקדון עכ"ל. סמ"ע:
כא
ענין. וסיים שם במרדכי אם לא הוסיפו עליו יותר מהשיעור האמור בתלמוד ע"כ ור"ל הוספת חומש כמ"ש בי"ד סימן קס"ה ודוקא כשהוסיפו עליו אסור אבל כשהוקר המטבע עצמה מותר דאותה מטבע הלוהו וכ"כ הט"ו בי"ד סימן קס"ב דאף דאסור ללות סאה בסאה במטבע מותר וע"ש. שם:
כב
תקן. במרדכי שם כתוב וז"ל וכמו שתקן השלטון שהפורע לאלתר יטול רביע והפורע לאחר שנה יפרע הכל כך יעשו ע"כ ור"ל אחר שפסל המלך המטבע תקן כן. שם:
כג
חולקין. כ"כ הד"מ בשם תשובת הרא"ש ובשם הריב"ש ותמיה לי דהריב"ש כתב להדיא איפכא בסימן קצ"ו וגם בתשובת הרא"ש אין הכרח וכבר הארכתי בזה בש"ך י"ד סי' קס"ו דדינא דמלכותא דינא ודלא כמהרש"ל והב"ח ושוב מצאתי כן בתשובת מהר"מ אלשיך סי' ע"ט דפסק בפשיטות דאמרינן דד"ד בכה"ג ומשמע שם ג"כ דליכא מאן דפליג בהא ושגם הרא"ש בתשוב' מודה וכ"פ בש"ג ועיין עוד מדינים אלו בש"ג פ' ג"פ דף ר"מ ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' קט"ו וקי"ו וקכ"ט ובתשובת ן' לב ס"ב סימן ק"י ובתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קע"א ובתשובת מהרשד"ם סימן ע"ה וסי' ק"ג ובתשובת מהר"א ששון סימן קכ"ג ובתשובת מהרי"ט סי' י' וסי' ע"ד עכ"ל הש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
א) ממשנה ב"ק דף קי"ח ס"א ומבריית' שם וכדמכר' לה אביי שם
ב
ב) טור בשם הרמב"ן כן כ' בה"ת בשמו בשער ל'
ג
ג) שם במשנה:
ד
ד) טור כ"כ בה"ת שם בשם רמב"ן ודקדק כן מדברי רש"י שם ומדברי הרמב"ם בספי"ג
ה
ה) ממשנה דלעיל כדמפרש לה בגמרא שם
ו
ו) שם ס"ה כן כתב בה"ת בשער ל' וכ' שכן הסכים עמו הרמב"ן
ז
וביאר שם דהוי כפריעת מדבר
ח
ז) שם בבעה"ת כו' ומסתברא וכו' מחס"א וכתב בעל ש"ג פרק הגוזל בתרא ☜שה"ה במלוה לבעלי חניות לזמן דלא מצי בעלי חניות למיהדר ביה וכו' דזמן זה הוקבע נמי לטובת המלוה
ט
ח) כמימרא דרבא האי מאן וכו' אלא דאית לי' תרעומת ב"מ דף ע"ז ע"ב וכתב הרא"ש בפסקיו וכ"כ בעה"ע דאם איתא דמלוה יכול לעכב לא קיבולי לקבל ולא תרעומת להוי ליה עליו ועוד מהמשמעות הגמרא דאצטריך לגמור דבית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין משדה אחוזה (קדושין דף כ' ע"ב) וכן כתב בה"ת בשער ס"ט בשם הרמב"ן וכ"כ הטור
י
ט) שם סעיף ח' בשם הרמב"ן וכ"כ בה"ת שם בשמו ושיש ראיה לזה בשמעתא דבטלה מחלוקת (ב"ב דף ק"ו ע"ב)
יא
י) ומ"ש דלוה וגואל לחצאין (קידושין שם) היינו ע"כ של מלוה יקבל הנ' ומ"מ המלוה יאכל הפירות עד שיפרע הנ' האחרים ושכ"נ דברי הרשב"א וכ"כ ר"י בסוף ני"ב בשם הרשב"א:
יב
כ) שם סעיף ו' בשם ת' אביו הרא"ש
יג
ל) שם ס"ח בשם ת' אביו
יד
מ) ל' הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלוה דין י"ב כמימרא דשמואל וכדמפר' לה רב נחמן ב"ק דף צ"ו ע"א דקי"ל דהלכתא כשמואל וכר"נ בדיני וכהסכמת כל הפוסקים חוץ מרש"י
טו
פי' ה"ה שם שכל המלוה הן פירות שקצץ להם דמים הן מעות על סמך מטבע היוצא הוא מלוה רצה לומר לחשיבות הצור' הוא מתכוין לאפוקי אם היתה הלואת פירות לשלם לו פירות ולא דמים וזהו על המטבע ולא אמר המלוה סתם וכ"נ מן ההלכות ע"כ והטור פי' בע"א והביאו הרמ"א בהג"ה וכן כתב ה"ה שם בשם רש"י ותוספת והרשב"א
טז
נ) וה"ה אם התנ' מטבע ה"ה שם וכן כתב הב"ח
יז
ס) כתב הב"ח בשם מוהרש"ל ☜היכא דהלו' לו לזמן ידוע ונפסל לאחר הזמן וזה לא שילם לו בזמנו פשיטא שמשלם לו מטבע חדש' ☜ואם המעות שהלוה הוא בעין יש בו פלוגתא המ"מ פ"ד ממלו' ס"ל דצריך לשלם מטבע היוצא והמרדכי פרק הגוזל סבירא לי' דא"ל הרי שלך לפניך סמ"ע בשם ד"מ:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
המלוה כו'. ב"ק קי"ח א':
ב
אם יש. דאף ביישוב מסדרין לבע"ח כמ"ש בסוף המקבל:
ג
ואם המלוה טוען. ממ"ש שם מלוה ניתנה כו' אבידה כו' ואי דאיתנהו בידיה אידי ואידי ניתנה ליתבע ואי דליתנהו אידי ואידי לא ניתנה וכ"כ הרי"ף שם אצל מלוה דאיתנהו ואצל פקדון דליתנהו אלא שמיירי בכה"ג ובפקדון א"י להשביעו דסתמא לא הביא עמו:
ד
ומיהו בכ"מ כו'. מדקא' במדבר ול"ק במקומן מ' במדבר דוקא לא:
ה
ושיירא. תוספתא פ"י דב"ק אבל מחזיר לי בשיירא ומזה נמי מוכח הנ"ל דבכ"מ יישוב יוכל לכופו:
ו
הלוהו במדבר כו'. מתני' שם ביישוב כו' מ' דבמד' מחזיר במדבר:
ז
אפי' הלוהו כו'. גמ' שם וערא"ש שם דלא כפרש"י שם:
ח
קבע כו' אם הגיע כו'. מדקא' לא יחזיר לו במדבר מ' דוקא בכה"ג שהסכנה מצוייה וגלוייה אבל ביישוב מחזיר לו בכ"ע וכן שם בתוספתא מי שבא בדרך והי' בידו מעות וראה אנס בא נגדו א"ל בא וטול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור וא"ל חייב מ' דוקא בכה"ג:
ט
אבל אם לא. ב"ב קמ"ה וחוזרת בעונתה מ"ט כו' וערשב"ם שם ופי' הראב"ד אף הוא א"י להחזיר קודם זמן כו' ואמר כמלוה דמי ור"ל בכה"ג:
י
אבל אם אין. ממ"ש מכות ג' א' כמה אדם רוצה ליתן ויהיו כו' ואם איתא פעמים הוא להיפך:
יא
חוב דמשכונא כו'. ב"מ ס"ז ב' אלא באתרא דלא מסלקי ואמר כו' וכן כל הסוגיא שם:
יב
לוה כו' אבל בפקדון. כמ"ש בעובדא דשומשמי מ"ט א' א"ל כיון דאמרי לך כו' ואע"ג דלא קי"ל כלישנא קמא היינו משום דבעי לקבולי עליה מי שפרע ועברי"ף ורא"ש שם וכן שם פ"ב וכולן שאמרו טול כו' משא"כ במלוה שהוא ברשותו כמ"ש הרי"ף ורא"ש בעובדא דשומשמי דאפי' בפקדון ואפיקינון קמו ליה ברשותיה והוי הלואה גביה כו' ע"ש וכמ"ש בב"מ מ"ג א' בההוא הנאה כו' וכן שם פ"א א' מסתברא פטור כו' הואיל כו':
יג
והוא בזמן. עש"ך וע"ש ס"ק י"ד ט"ו ט"ז וע"ס סי' ק"ך ובש"ך שם ובמרדכי פ' מי שאחזו:
יד
(ליקוט) י"א כו'. ממ"ש בקדושין כ"ב בעא מיניה כו' המוכר בית כו' א"ר היכא כו' אלמא היכא דלא גלי מסתמא גואל לחצאין אף במשכון. רשב"א ור"ן שם ועבה"ג (ע"כ):
טו
ומיהו אם. עתוס' דב"ב קז א' ד"ה ובא. וי"ל כו' ואפותיקי הוי כמו משכון ואעפ"כ א"י לסלקו במקצת דמי חובו:
(ליקוט) ומיהו כו'. עתוס' דב"ב קג א' ד"ה ואמאי כו' ואין נראה כו' אבל הרשב"א והר"ן בקדושין שם תי' דברי הרשב"ם דמ"ש גואל לחצאין לא שיתן לו הגזבר חצי השדה אלא שיכול לכופו לקבל חצי הדמים ונ"מ שאינו נחלט לכהנים ביובל חצי השדה וה"ה לממשכן כשיתן לו חצי האחר יתן לו אבל חצי לא כ"ש ממקדיש דגלי קרא בהדיא וכ"פ הרמב"ן (ע"כ):
טז
וה"ה. כמ"ש בע"ז ד' א' משל למה"ד כו' שונאו כו'. ומשום דאין נפרע מהם עד שיתמלא סאתם:
(ליקוט) וה"ה אם כו'. כמ"ש בר"פ שום היתומים איכא דניחא ליה באשראי דשקיל כו'. מרדכי שם ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) וה"ה כו'. ממ"ש בפ"ק דע"ז משל כו' ור"פ שום היתומים ואיכא דניחא כו' מ' בבע"ח לא. מרדכי שם (ע"כ):
יז
המלוה כו'. עמ"ש בסי' ע"ג סט"ו וכ"כ הראב"ן דהא אף למ"ד דהוי ש"ש בשעת הלואה דוקא משום דמצוה קעביד לא משום דקני למשכון ורא"א לזכרון דברים תפסיה ור"ע לא נחלק עליו אלא משום מצוה קעביד וכן פלוגתא דרשב"ג ר"י הנשיא בסוף פ"ו דשבועות לענין משמט ע"ש ובגטין ל"ז א' אלא מעתה הלוהו כו' וע"כ מיירי באתרא דמסלקי דאל"כ אין שביעית משמטתה כמ"ש בפ"ה דב"מ ועבתוס' דגטין שם ד"ה אלא כו' וע"כ צ"ל דגם במשכון יכול לסלקו וה"ה להיפך שא"י לכופו ליקח בע"כ דאל"כ לא היה פריך מ"ט כיון דלא קרינן לא יגוש כמ"ש בפ"ק דמכות ג' ב' דאף ללי' קמא דוקא כיון שסוף כו':
יח
לוה כו'. עמ"ש בסי' קא ס"ד:
יט
או. גמ' שם:
כ
וכן בכתובה. מרדכי רפ"ט דב"ק:
כא
וכ"ז. עתוס' שם ד"ה המלוה כו':
כב
ואם התנה. ובכה"ג מיירי מש"ש בעא מיניה כו' והרא"ש שם פי' דל"ל אורחא למיזל כו':
כג
ואם תקן כו' ויש חולקין. עמ"ש בסי' ס"ח ס"א בסוגיא דפ"ק דגטין ע"ש:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
(מחבר ס"א) שאין לו כו'. נ"ב עיין בבעה"ת שער ל' סוף חלק א' שכתב הטעם בזה שהרי אם הי' בישוב היינו מסדרין לו כו' יעו"ש ואם כן צ"ע בתבע' במדבר בחוב שכירות או שכירות בהמתו שלפ"ד כבעה"ת אין בו דין סידור. ועיין לקמן סי' ל"ז סעיף כ"ט ובש"ך כאן ס"ק ג':
ב
(נה"מ א') דמטעם סידור כו'. נ"ב כן כתב הבעה"ת בשם הרמב"ן יעו"ש:
ג
(ט"ז ס"א) דהא אפשר להמתין. נ"ב יש לומר דזה עצמו מיקרי הפסד שיצטרך להוציא הוצאות בעיכובו כאן ולכן אינו מחויב לקבל הפרעון תוך זמנו ובסי' ק' הטעם כיון שהדין שצריכין ליתן זמן להלוה אין ביד המלוה למנוע נתינת הזמן מחמת שצריך לילך לדרכו ויעוין בת' הרא"ש סי' כ' דין ג' שלא כתב כלל שאומרים לו עשה שליח והטור הוא שהוסיף דברים אלו ועיקר טעמו של הרא"ש כמו שכתבתי:
ד
(סמ"ע ס"ק ז') ומה"ט נמי כתב כו'. נ"ב יעוין לקמן סי' קע"ו סעיף כ"ג ובתוספת ב"מ דף ק"ה ע"א ד"ה הני. שוב ראיתי בתומים שהעיר ע"ז שדברי הש"ג המה נגד דין הנ"ל ובקצה"ח מתרץ דמחויב שמירה א"י לחזור. אמנם ממ"ש הש"ג דניכר לעינים הוא הפסידו. נראה דכוונתו שהעיסקא אינו יכול לחזור. ויעוין בא"ע סי' נ"ח ב"ש ס"ק ל"ד. ולפענ"ד נ' שמדויק ל' הש"ג שכתב דניכר לעינים הוא הפסידו וכתב עוד שם בזה"ל שאם יחזיר' לו בתוך הזמן יעמדו שביתין אצלו ולא ירויחו לו המעות כלום ויפסיד הריוח שהיה מגיע לו מהם עד סוף הזמן דבכה"ג כו' יע"ש נ' דהוי כדבר האבוד דבכה"ג גם פועל אינו יכול לחזור (ויעוין לקמן סימן של"ג ס"ה):
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
סעיף ב' (אבל אם אין שם) כשאין חשש חילוף מטבעות ניכר לודאי שיכול לשלם גם קודם זמן פרעון. להשיא עצה בכזה צל"ע אם הוא כעורכי דיינים כיון שעל כל פנים אז אין דררא דממונא בזה כלל. וכן בכל גורם רחוק שחייב בדיני שמים אולי לא שייך כעורכי דיינים ואולי פרעון קיל מגורם רחוק וממבטל כיס כי יכול להוציא המעות אז קודם שיהי' חילוף המטבעות העתיד לפי האומדנא ויכול לקנות בהמטבעות בלי שום פחת רק שהלוה והמלוה אין דרכם לקנות וצל"ע היטב:
ב
(עש"ך סק"ט) גם שכתב הש"ך ז"ל בסי' ע"ד. דפרעון שלא בפניו דיקא ליד ב"ד מועיל ולא זכוי ע"י אחר. מ"מ בפניו נראה שמהני וכן משמע קצת באורו"ת ז"ל שם. וי"ל כן דלא לאפושי פלוגתא בין שם לדסי' ק"כ. בהרי הם מונחים גם מסתמא לא ישתמש במעות ההן. ואולי אי"צ ב"ד ממש גם שלא בפניו ודי לפני הממונה בעירו לראש ב"ד. וכמו שהקיום שלו כשל ב"ד [עסי' מ"ו ס"ד בהגה] ואולי גם התראה לבד מב"ד מועיל בזה וצלע"ע היטב:
ג
(עש"ך סקי"א) סברת הב"ח ז"ל שהביא הש"ך ז"ל בחו"מ ע"ד. שכיון שהי' צד בהזמן פרעון לטובת המלוה גם שעכשיו ליש כן אין יכול לשלם קודם הזמן פרעון הי' מקום להקשות על זה. ממ"ש שם להלן [בסעי' ג'] במשכנתא באתרא דלא מסלקי שהמשכנתא עד לבסוף שהוא לטובת המלוה. ומ"מ יכול לשלם תוך זמן פרעון [אם יניחו לאכול פירות עד הזמן] ואין אומרים שכיון שהי' זמן פרעון נקבע גם לטובת המלוה גם המעות לא יצטרך לקבל. כי שם יש לומר שיקבעו זמן אכילת הפירות כמו שקבעו ולפרעון המעות מה שקבעו זמן הוא רק לטובת הלוה. מה שאין כן בחילוף המטבעות שכיון שגוף הזמן פרעון יש בו צד לטובת מלוה הברירה בידו תמיד. והנה להטעם בהיתר משכנתא משום שהוא כקנוי לו למשכון כשמשלם קודם הזמן פרעון מאז אין קנוי לו. ומדוע לא יהי' כרבית מאוחרת. ואולי כיון שהי' כקנוי לו תחילה לא החמירו ברבית מאוחרת דרבנן. אך אם היו קובעים זמן פרעון קודם לכלות דירתו הי' בזה דררא דשימה דאורייתא והרי בשעת דירתו אח"כ נוטל אגר נטר של קודם זמן פרעון ואין עכשיו קנוי לו. ואולי שייך בזה הרינו כאלו נתקבלתי הממון אח"כ ג"כ ולא גרע כשאין נטר כל כך מאלו הי' נטר יותר ואין סברא זו ברורה לי שהרי מ"מ נוטל אגר נטר ואין קנוי לו. והי' מקום להכריע בזה עי"ז כהש"כ ז"ל והאורו"ת ז"ל וצלע"ע היטב:
ד
סעיף ג' (ואם רצה אינו מקבל) אחד נתן שטר קנין סודר לחבירו בהחלט על בית ואח"כ עשו שטר ביניהם כשישלם כזמנים שונים סך מסוים יהא הדרא זבינא מאז ורצה לסלק קודם הזמנים. פשוט דלכ"ע אינו יכול לסלק. גם לפי מ"ש האורו"ת ז"ל דבעל החנות יכול לסלק קודם דלא כש"ג ע"ה ע"ש. עכ"ז יודה בזה כי כאן לא שייך עבד יכול לחזור. ורק גבי מקום דמסלקי משכנתא יש סוברים דמצי לסלוקי קודם זמנו משום דע"כ נקבע לטובת הלוה דאי לאו הכי הו"ל חשש איסור רבית מה שאין כן היכא דליכא רבית כנ"ל בשטר הקנאה גמורה וחזרה כנ"ל ובפרט שהי' גבי נדן דלא שייך בי' רבית והרי יש טובת המלוה ג"כ בהרחבת הזמן ולא מצי לסלוקי:
ה
סעיף ג' בהגה (טול מעותיך) מי שקיבל מטבעות שאח"כ נפסלו ונגרע ערכם. אך בהשטר הי' כתוב לשלם במטבע טובה יוצאת בשופי ובהגיע הזמ"פ אמר הרי מעותיך צרורים ואז היו המטבעות ההן יוצאות בשופי והי' בכלל מטבע טובה כי הי' ג"כ מטביעות גרועות מהם. ונשתרו בידו ואח"כ נפסלו ומטבע היוצאת היא יקרה ח"פ ממטבע הראשונה. נראה שגם לפמ"ש האורו"ת ז"ל בע"ד. שמוהרמ"ח ז"ל הכריע שחיוב האונסין נמשך אח"כ גם שבמעות מותרים קודם שהוציא אין חיוב אונסין מ"מ כיון שהי' על המעות סגנון מלוה נמשך חיוב גם אח"כ ע"ש ובט"ז ז"ל שם. מ"מ בהנ"ל נראה שמודה הט"ז והאורו"ת ז"ל. שעל כל פנים אין נמשך לשון השטר שכ' בו לשון מ"ט. וכמו אלו קיבל אז מחדש מטבעות ההן דקיי"ל שפורע מטבעות ההם גם אחר שנפסלו. ומה שייכות ללשון השטר שיהי' נמשך חיוב חדש אח"כ עי"ז והשטר נמחל שעבודו כיון דלכ"ע קיי"ל פרעון בע"כ שמיה פרעון ואלו הי' אומר מעותיך צרורים בפרסום. ומה שנשארו המעות בידו לא הי' מפורסם כ"כ הרי פשיטא שח"י לגבות בהשטר ממשעבדי והו"ל שטר שנמחל שעבודי ואסור ללות עליו מאז וממילא אין המשך ללשון השטר אח"כ כלל. ובפרט שהמקבל לא אסיק אדעתי' אז כשקיבל המעות שיתייקרו כ"כ מטבעות היוצאות. ומה שאמר הרי מעותיך הי' בשביל שלא יחול ייקור המטבעות שהי' נשמע אז ועיקר ההתחייבות באונסים הוא רק ע"י שבידו לעשות מו"מ בהמעות והרי גם כשעושה מו"מ יכול לפרוע במטבע שקיבל. ובהט"ז ז"ל כ' הלשון כל זמן שלא הוציאם מתחת ידו ואולי כוונתו שאם זרקם מביתו ומידו אז נפקע החיוב דאונסין ג"כ וצלע"ע בזה. בשנוי מטבעות נזדקקו בד"צ של ג' היום והסכימו שא"צ ליתן מטבע החדשה ואמרו שאסור ליתן במטבע חדשה כיון שהיא תוספת כסף וכדקס"ה ביו"ד והורו כן היטב:
ו
סעיף ה' (כדי חובו) בחו"מ ע"ד שאינו יכול לומר החזק משכון רק כנגד סך המגיע לך. אולי דלא שייך כן רק במשכון מאז תחילת הלואה מרצונו מה שאין כן משכון שתופס מעצמו אח"כ. בכך יכול לומר החזק כנגד המגיע לך גם יש לומר שהתופס לגוביינא למכור תיכוף ע"י שומא אינו יכול לתפוס יותר מהמגיע לו כפי השומא ובפרט כסות יום כו' שעל ידי שלגוביינא קיל מצד דרך גוביינא הרי די בשוויו:
ז
סעיף ז' (ממטבע שהלוהו) כשכתוב בשטר שחייב סך כך על מלבושים לבנו. ואז הי' מלבוש ההוא נקנה בסך ההוא. ובשעת הפרעון שהופחתה המטבע הראשונה מחשיבותה. אין יכולים לקנות מלבוש הנזכר בשטר בסך ההוא כנראה שבזה לא אזלינן בתר שעת ההתחייבות בסך המטבע וצלע"ע היטב:
ח
שם בהגה (נותן לו מטבע שהלוהו) אודות מ"ש הש"כ [ס"ק כ"ז] והאורו"ת ז"ל שגם שהי' דוחהו בלך ושוב. ועי"ז נפסלה המטבע יכול לשלם מטבע שקיבל נראה שלצאת ידי שמים חייב באולי שהרי זה כמבטל כיס של חברו. שגם שאין ודאי שהי' מרויח ואולי הי' מפסיד במו"מ מ"מ יש בזה דיני שמים גם שלא נתכוין להזיקו. וכן הוא בזה שאלו הי' משלם בזמנו לא הי' מגיע לזה פסידא. ובמק"א כתבתי שלא שייך איסור על איחור הפרעון ויש בזה זכות כשמאחר על מנת לפרוע אח"כ ורק כשבא לפני דיינים מוטל עליהם לגבות אז ועל הלוה לא שייך בזה בל תלין (וצלע"ע כעת בזה שאולי עשה יש מ"מ רק ל"ת ליכא. וגם שעל ל"ת דבל תלין ג"כ אין לוקין דהו"ל לאו שאין בו מעשה. מ"מ ל"ת חמיר טפי לגבי שבועה ועדות וצל"ע) ומ"מ גם אם הי' היתר לאחר. מ"מ כשיש ע"י האיחור גרם פסידא הרי זה כמבטל כיס. אך מצד שכיון שמשורת הדין הוא פטור ע"י מטבע פסולה או שנגרע הרבה בשווי' אם יוסיף ויתן יותר דהיינו שישלם במטבע הטובה. אולי שייך בזה איסור רבית. וכן נוטה לזאת נכון לעשות היתר עסקא ושיתפשרו כדי לצאת ידי שמים בזה בלי חשש מכל צד. ואם כשהגיע הזמן פרעון לא הי' עדיין גרעון. ויש ביד המלוה משכון. נראה ג"כ שאיננו יכול להוציא המשכון ממנו ע"י פרעון המטבע פסולה. שכמו שבגוזל מסקנת האחרונים ז"ל דהו"ל ספיקא ובאורו"ת ז"ל הביא ראי' כהש"כ י"ל לגבי דחי' בלך ושוב ממ"ש התוס' ז"ל גבי גוזל. וא"כ י"ל דהו"ל ספיקא ובעל המשכון הו"ל מוחזק ומבטל כיס שיש במשכון יש ג"כ בהממון וכנ"ל ואם בא לסלק קודם זמן פרעון במה מצד גרעון המטבע מפורש ברס"י ע"ד. ואולי כשאוחז משכון אינו יכול לסלק וצל"ע: ואם כשהגיע זמן פרעון אמר לו שימשכן המשכון סתם. והלך ונטל מטבע אחרת אותה שלא נפסלה ולא נפחתה עכשיו ובשעת הזמן פרעון הי' הכל שוה. מטבע שהלוהו על המשכון ומטבע שלוה על המשכון. נראה שכיון שעשאו שליח ואז לא הי' מקום לעשות קפידא בין המטבעות הרי זה כאלו עשאו שליח מפורש ללות מה שירצה ועי"ז לא שייך דררא זו חשש רבית כלל בזה. וגם אם החזיר ממשכון לידה לו הקודם שפרע. ומלוה השני לא ידע כלל רק את המלוה ראשון מ"מ שייך בזה שליחות ויש חיוב לשלם מטבע שנטל מלוה הראשון מהשני. ואם יש חילוף על המטבעות יכול לשלם החילוף וצלע"ע: משכנתא על מקום בביהכנ"ק. ונאבד השטר ובשעת הפרעון המטבעות בזול נגד כסף וזהב ומטבעות שהי' בשעה שהושכן כידוע עכשיו במטבע ב"צ. ואלו הי' כתוב בשטר שישלם דוקא במטבע כסף כעין שהלוהו הי' צריך לשלם כן. אך רחוק מאד לצייר שהי' כתוב כן ביניהם כי המשכנתא נעשית בזמן שבודאי לא אסקו דעתייהו על כך. ולא הי' אז אחד מכמה מאות כתבים שהי' כתוב בו כנ"ל. והמלוה טוען שמא מגיע לי מטבע טובה ולא טען כלל אולי הי' כתוב כן רק ממילא יש מקום לומר כן. והלוה אינו יודע והמקום נמכר מהלוה ללוקח מכבר והלוקח בודאי אינו יודע בזה כלל גם שמשכון קרקע הוא כמשכון מטלטלין. כמ"ש הש"כ ז"ל סי' ק"ן בחו"מ ושייך בו אפוקי בלא זוזי אפוקי הוא כביו"ד סי' קע"ב. מ"מ אינו יכול ליטול מספק כיון שא"א ליטול בלי שבועה. וגם שהש"כ ז"ל בסי' ע"ב ס"ט הניח בצ"ע בדעת הר"ן כשאין המלוה תובע הפרעון מ"מ נראה דעתו שם נוטה שאין חילוק וכ"כ האורו"ת ז"ל להלכה. וכיון שאינו יודע ואינו יכול לישבע אינו יכול ליטול רק מטבע דעכשיו ואין זה כדסי' נ"ט בש"כ ז"ל ובסי' פ"ב ס"ב. שגם כשהמלוה טוען שמא נוטל כי שם הוא ודאי חיוב וספק פרעון מה שאין כן כשאין לו ודאי ברור על תחילת החיוב כמה הוא ובפרט לגבות מלוקח. שגם הסוברים שבלי טענת ודאי של הלוה א"צ לישבע בעל המשכון ע"ש בסי' ע"ב שהש"כ ז"ל כ' שישבע והאורו"ת ז"ל כ' שא"צ מ"מ לוקח הוא כיורש שא"א ליטול ממנו בלי שבועה. וגם ששטר עם משכון עדיף מ"מ בזה הרי אין שטר לפנינו. ולא הי' בזה מיגו דלקוח כי גם אשת הממשכן עמדה על המקום עם אשת המלוה עד עכשיו אך הי' שייך מיגו שהלוה יותר מעות והיינו הך ומה תועלת במיגו בלי טענת ברי של תובע. ובפרט שהממשכן לא הי' המקום שלו מעיקרא כי לא הי' לו בירור נגד אחיו שמכר לו בו חלק ירושתו מאביו. ומ"מ אין צד רבית בהנאות המלוה מהמקום עד כה. כיון דקיי"ל שיכול אח או שותף לומר בחלקי נשתמשתי (ובפרט באח רחוק שכיון שלא הי' כאן להעמיד מצדו על המקום. הו"ל עמידתה של אשת אח שבכאן ושל המלוה כזה נהנה וזה לא חסר. והוא ג"כ מה שלא הי' יכול לבוא לו הנאה מזה כי לא קיימא כאן לאגר מקום כזה. ורק דרך משכנתא שעשה אחיו הי' יכול גם הוא לעשות ואין זה הנאה כיון דאגר נטר אינו גדר הנאה אצלינו. וסברא זו צלע"ע בה) ועכשיו הקנה האח שבכאן לאחיו שמרחוק והוא מכר כל המקום ללוקח אין להפקיע זכות הלוקח שעל כל פנים קצת הקרקע בחזקתו עומדת. והלוקח לא הו"ל למידע ואשת המלוה שמת מ"מ הו"ל לידע קצת והי' לה ליזהר בשטרה וזה כספק בתחילת הלואה. ולא שייך לומר בזה דהו"ל כספק בפרעון כיון שבזמן שהי' רק. מטבעות הי' מגיעים מטבעות טובות כי מעלת חזקת חיוב הוא רק מצד העמד אחזקה שלא הי' פעולת פרעון אחר שהחזיק. משא"כ בזה שאין הספק רק מצד לשון השטר אולי הי' בו תנאי נוסף מבשארי שטרות ואדרבה שייך חזקה שלא נתחדשה פעולה בכתיבת השטר. ולא הי' ביניהם תנאי נוסף מבהלואה סתם הרגילה. וחידוש המטבעות הוא ודאי לפנינו ל"ש נגדו שום חזקה ומכ"ש כיון שלגבי לוקח זה שקנה אחר שכבר חל שנוי המטבעות ל"ש חזקת חיוב ובתחילת קנייתו יש ספק אם חל עליו כלל שום חיוב יותר. אך זה לבד אינו מועיל כיון שהחיוב מוטל על הקרקע לבד וא"צ ליזדקק כלל ללוקח אך מ"מ אולי יש סברא אם הי' קונה כשהמטבעות היו טובות שלא יוכל לסלק המלוה אח"כ אך אין זה נראה ועל כל פנים שייך בזה לכ"ע הממע"ה כיון שאין שטר ביד המלוה כלל. וגם אלו ה שטר בידו והי' בו לשון מסופק קיי"ל יד בעה"ש על התחתונה כיון שאין השטר בטל לגמרי ושייך כן גם בשטר משכנתא:
ט
שם (דינא דמלכותא דינא) מו"ח נ"י אמר בשם כמה חכמי ספרדיים מוהרמי"ט ז"ל ועוד חכמים ז"ל שכ' שגם שבפרעון במטבעות דינא דמלכותא מ"מ אם אין המטבעות שם מקובלות כפי תיקון שיסד המלכות גם לגבי פרעון אין כפי תיקון שיסד. אולי למדו כן ממשאחז"ל פסלתו מלכות או פסלתו מדינה וצל"ע: גם אמר שיש בזה חילוק בין הו"ל לאסוקי דעתא בשנוי מטבעות שכ"כ מוהרימ"ט ז"ל ודעמי'. והראה לי ממ"ש התוס' ז"ל בפ' הזהב ד"ה נ"מ למו"מ אודות האיסרין ודינר ואולי כוונת התוס' ז"ל שם מצד שהדינר מטבע נגד האיסור שהוא פרי נגדו ע"ש וצלע"ע היטב: כעת כסף וזהב טיבעא נגד מה שקורים ב"צ. והמוכר על מנת ליתן לו כ"כ ריינש סתם אחר כמה שנים כשבשעת הפרעון הי' שנוי בחילוף המטבעות או נפסלו הב"צ נותן כמו שהי' החילוף בשעת המדובר אדום זהב בט' ריינש וכדומה כיון דל"ש מטבע שהלוהו ומ"מ לא אמרתי עדיין הלכה למעשה בכזה. ואתמול שאלוני בכזה. אודות מדובר שהי' בין מוכר וקונים יודים ולא אמרתי להלכה למעשה עדיין והי' ביניהם המדובר לשלם אמר מיתת איש א' שהי' המדובר בשעת מכירת הבית שהוא ידור שם כל ימי חייו (ולרווחא דמלתא אמרתי להם שיעשו בזה היתר עיסקא או משכנתא כי א"צ לזה כיון שסך המכירה היא בסך שהי' ביניהם המדובר ובשווי דירה הנ"ל בטובת הנאה. וגם אם ישלמו תיכוף אינם יכולים לדחות דירה הנ"ל גם יום א' ולא דיברו כלל שאם היו מסלקים תיכוף לא הי' מדובר דהדירה. ועל כל פנים אחר המדובר כמה חדשים שאלוני אתמול כנ"ל ואין ביניהם שטר גם אם הי' חיוב לעשות היתר אין נחיצה כיון שמשאלה והלאה לא הי' ביניה' חשש שימה. ויעשו ביניהם כפי ההלכה אם לא יעשו היתר) ואמרתי להם שכיון שיש פחד שנוי מטבעות עכשיו אין יכולים לסלק בב"צ לפני זמן פרעון. והי' מקום לומר שכיון שהי' אפשר שימות מקודם אין זה כזמן פרעון קבוע מ"מ אין לחלק בזה שמזלי' גרם שקודם זמן פרעון שביניהם. נשמע פחד שנוי המטבעות אינו יכול לשלם אז והרי כל זמן פרעון הוא רק לטובת הלוה. ומ"מ אינו יכול לשלם בזמן פחד שנוי מטבעות כהטעם שכ' הפוסקים ז"ל מצד הלוהו בישוב אינו יכול לשלם במדבר. וגם אם הי' הטעם מצד שלהנצל משנוי מטבעות יש בכלל זמ"פ גם לטובת המלוה. ממילא שייך כן גם בזמ"פ כנ"ל כי תמיד הי' בשעת ההלואה בלי פחד שנוי המטבעות ולא אסקו אדעתייהו. וכשמזלי' דהמלוה שאין אז זמן פרעון אינו מקבל:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
ע״ד:א׳
א
החששות. כתב הבית יוסף אם מתחלה בשעת הלואה הי' שינוי מטבעו' והלוה לזה על זמן כי אולי בתוך הזמן יעבור הרעש וכן הי' ועתה רוצ' הלוה לפרעו תוך זמן אע"פ שעבר החשש הואיל ומתחלה הי' לטובת המלוה הזמן תו לא מצי הדר בי' תוך זמן לשלם ועיין שם שנסתייע מדברי ש"ג באותן אנשי' המלוי' לבעלי חניות שיהי' להם מלוים לגוים בריבית והם יקחו מהרווחי' כפי התנאי והמות' המעו' יהיה שייך לבעל המעות הואיל וזמן לטובת בעל המעות אין בעלי חניות יכולין לחזור בתוך זמנו ועיין שם בש"ך דגם הוא מודה בעיקר הדין של הש"ג. אלא שראיתי בתומים שדוחה דברי הש"ג מהאי דמקבל עיסקא דיכול לחזור בתוך זמן ומשום דפועל יכול לחזור בחצי יום אף זה כמוהו דמתעסקין בשל המלוה דמקבלין שכר עקב טרחתם למה לא יכולין לחזור ועיין שם שכתב דלכן ברור דדין הש"ג אין לו שורש ועיקר ופשיטא דיכולין בעלי החניות לחזור וע"ש. אמנם לפמ"ש בסימן רצ"ג בהא דכתב השלחן ערוך דאם הפקידו אצלו לזמן ידוע אינו יכול להכריחו לקבל תוך זמנו והוא מדברי הרב המגיד פ"ז משאלה דיכול לומר קבלת עליך שמירתו עד זמן פ' והוא גם כן סברת הראב"ד וקשה נמי מ"ש מפועל דיכול לחזור ועין בריטב"א פרק קמא דקידושין שנתקשה בזה אמנם צ"ל דהראב"ד והרב המגיד ס"ל דשמירה אינו ענין לפועל והוא דוקא פועל יכול לחזור משום דלי בני ישראל עבדים אבל שמירה דהוא חיוב ושעבוד שתחיי' לשלם אם יגנב או יאבד תוך הזמן אם כן גם כשמחזירו כשמחזירו למפקיד ונגנב או נאבד בבית הבעלים נמי חייב השומר לשלם וכמ"ש בשלחן ערוך בסי" ע"ב סעיף ג' במשכון שהחזיר ללוה ואם כן הא נמי דכתב בשלחן ערוך יו"ד סימן קע"ז במקבל עסקא דיכול לאזור בחצי יום דוק' מטורח פעולתו שמחויב מקבל העסק יכול לחזור כדכתיב כי לי בני ישראל עבדים אבל מדין שמיר' שמקבל עליו לשמור חלק הפקדון לא נפיק מחיובו דלא גרע משאר שומרין דאינו יכול לחזור עד הזמן וכמ"ש בשו"ע בסימן רצ"ג ואם כן הוא הדין בהך דש"ג אין יכולין לחזור מחיוב שמירתן כיון דהיה לתועלת המלוה ואם אירע קלקול נתחייבו בשמירה ודוק ועמ"ש בסימן עיין סק"ח:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
אם יש לו כדי סיפוקו. ואין הלוה יכול לומר אם הייתי רוצה לפרוע לך כאן במדבר היה רשות בידך שלא לקבלם וכמ"ש אחר זה גם כשאיני רוצה לשלם לך הרשות בידי קמ"ל דידו על העליונה כיון דהמלוה עשה טובה עם הלוה ודין פקדון עיין לקמן סי' רצ"ג:
ב
ישבע היסת עד"ר מ"ש בזה:
ג
אפי' יש כמה מדברות כו'. נראה דבתוך זמנו אינו יכול לכופו בכה"ג וע"פ מ"ש בסעיף שאחר זה דגם מה שיעבור אח"כ דרך מדבר מחשב סכנה גלויה ומפורסמת:
ד
ושיירא חשובה כו'. שאין סכנה בגזילה כשהולך שיירא יחד:
ה
שאין עתה הקלקלה נראית. פי' ואינו דומה לפריעת מדבר שא"צ לקבלם אפי' הגיע זמנו דשם הקלקלה עתה לפנינו בשעת פרעון אבל בתוך הזמן א"צ לקבלו כיון דאם בא המלו' לתבוע אותו לפרעו לו תוך זמנו אינו יכול לכופהו וסברא הוא שזה אינו משלם לו תוך הזמן אלא משום הקלקלה. והקלקלה נגלית שתבא לאחר הפרעון מ"ה דיינינן ליה כפריעת מדבר אע"פ שאינו פריעת מדבר ממש ומ"ש וניכר חילוף המטבע מיד כ"כ ג"כ בטור ובפריש' כתבתי דל"ד קאמר מיד דהא ברישא בהגיע הזמן כתב העתידים לבא אלא ה"פ שניכר וידוע אז מיד שיהיה חילוף המטבע לאחר זמן מ"ה א"צ לקבל זה ועפ"ר:
ו
כדי שלא יהא המעות באחריותו. דכמה אחריות ותקלות יכולין לבא זולת אלו הנ"ל מ"מ כיון שאינן גלויין וידועין שיבאו צריך לקבל:
ז
דלא מסלקי עד שיגיע הזמן כו'. וה"ט דזמן הזה לא לתקנת הלוה לבד נקבע מתחלה אלא גם לטובת המלוה כדי שיאכל הפירות עד הזמן ההוא. ומה"ט נמי כתב בעל ש"ג פרק הגוזל בתרא ד' מ"ז ע"א שההלואה שעושין בזמן הזה בעלי חניות וקובעין זמן ביניהם ליתן להם ריוח עד זמן פלוני זמן זה הוקבע נמי לטובת המלוה ומצי המלוה לעכב עליו מלקבלן דניכר לעינים הוא הפסדו עכ"ל:
ח
והוא בזמן. נראה דר"ל והוא בתוך הזמן והוסיף מור"ם לכתוב כן כדי ליישב דלא תקשה אמה שכתב הטור ופסק המחבר ג"כ לקמן בס"ס ק"ך לוה שאמר למלוה הנה מעותיך צרורים ומונחים בתוך ביתי בא וטול מעותך והמלוה מסרב מלקחתם ונגנבו או נאבדו פטור הלוה וכאן כתב דהלוה חייב לשלם מ"ה כתב מורי ורבי רבי משה איסרל' דכאן מיירי דעדיין הוא בתוך זמן הלואה וע' מה שכתבתי עוד בישוב זה שם בס"ס ק"ך בסמ"ע ועל ישוב זה קשה דא"כ דכאן איירי בתוך הזמן למה מסיק וכתב דבכה"ג בפקדון פטור הא כתב המ"מ בפ"ז מהל' שאלה דאין הנפקד יכול להכריח להמפקיד לקבל פקדונו ממנו תוך הזמן כשהפקידו לזמן ידוע שיכול לומר לו קבלת עליך שמירתו עד זמן ידוע וכ"כ המחבר בסי' רצ"ג ס"א (אם לא שתאמר דשם מיירי שאינו רוצה לשומרו כלל והוי כמזיק בידים וכמ"ש לקמן סי' צ"ה ס"ד מה שאין כן כאן דמיירי שנגנבו ונאבדו בלי פשיעתו):
ט
הלוה חייב לשלם. ר"כ ב"י שמצא כ"כ ושכתבו כן גם בשם הראב"ן ומטעם דאלו מתרמי עסקא מי לא זבין ליה במעות הללו אבל פקדון מכי א"ל טול את שלך כלתה שמירתו ושמסיק שם וכ' ז"ל ואני אומר אם המעות פקדון ואינן צרורין בקשר משונה אמאי לא יתחייב באחריותן כיון דיכול להשתמש בהם עכ"ל כ"כ הב"י שמצא כ"כ והב"י לא כתב ע"ז כלום והד"מ הביאו וכתב ע"ז ז"ל לא ידעתי מאי קשה ליה דקאמר אמאי לא יתחייב כו' דמאחר שכלתה שמירתו לא יתחייב עליה בע"כ וכמו שכתב לקמן בהל' שומרים אי"ה ואני כתבתי שם דיש לתמוה על תמיהתו דמור"ם דהא י"ל דהראב"ן ושאותו שכתב כן איירי כשהנפקד הוא איש שדרכו לישא וליתן במעות (ובזמן הזה רוב בני אדם דרכן כן) וכזה נתבאר בסי' רצ"ב בדברי המחבר ס"ס ז' דכיון דמותר להשתמש במעות דפקדון אם ירצה כל זמן שאינן מקושרין בקשר משונה נתחייב עליהן בגניבה ואבידה ואפי' כשלא שימש בהן וכן הדין להרמב"ם במעות אבידה אפי' כשלא שימש בהן וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס רס"ז ע"ש ומה שכתב שכלתה שמירתו כיון דאמר טול הלא י"ל אדרבא כיון דא"ל טול והוא לא נטלו גילה המפקיד דעתו שא"צ להמעות וממילא יש רשות להשתמש בהן הנפקד. ועוד דלפי מ"ש דבתוך זמן איירי וא"כ לא כלתה שמירתו אע"ג דא"ל טול וכמ"ש בשם המ"מ וצ"ע ומור"ם קיצר כאן וכתב אבל פקדון בכה"ג פטור ור"ל בכה"ג שג"כ אמר להמפקיר טול פקדונך כי כבר כלתה זמן שמירתו והמפקיד אינו רוצה ולטעמיה אזל שכ"כ ג"כ בד"מ הנ"ל ואין דבריו נ"ל מוכרחין כל זמן שאינו קשור בקשר משונה וכמ"ש ודו"ק:
י
תרעומת עליו דיאמר לו אפסדתני במה שפרעתני פרוטות פרוטות שכך אני חוזר ומוציא המעות אחדים ואלו אתה נותן לי לזמנו ביחד הייתי מוציאן בפרקמטיא בריוח:
יא
וה"ה אם הגיע הזמן כו'. ל' ה"ה דכתב מור"ם ל"ד הוא דהא עדיפא מיניה הוא דכאן כשהגיע הזמן הברירה ביד המלוה בתרתי ל"מ דאין צריך להחזיר לו חצי המשכונא אלא אפי' קבלת המעות בפרוטרוט אינו מקבל כשירצה אלא ה"ק כשם שיד המלוה על העליונה בתוך הזמן שלא להחזיר לו מהמשכון כלום כך ידו על העליונה בכלות הזמן דאין מקבל ממנו אפי' הפרעון לאחדים ע"ש במרדכי שהביא ראי' לדבריו בזה:
יב
אין בדבריו כלום. והטעם כתב הטור בשם הרא"ש ז"ל כי יאמר לו אין לי מעות לקנות חפצים שלך ואיני רוצה לטרוח למכור חפציך וכ"ש אם הלוהו על בית בנכייתא לדור בו ושיעבד לו כל הבית שאינו יכול לבטל שיעבודו עד שיפרע לו ואפי' אין הבית שוה יותר הדין כן בו':
יג
טול אותו בחובך. פי' והחזיר לי השט"ח שבידך עלי. וא"ת מאי חידש המחבר בדין זה הא כבר כתבו בסעיף ה' (ובטור שגם כן כתב שניהן לק"מ דהטור כתב דין השני תחלה והביא ראייה להדין הראשון שכתבו הרא"ש בתשו' ע"ש בס"ז ח') . וא"ל שבס"ה איירי בקודם הגיע הזמן ולא מבעיא קאמר ל"מ קודם שהגיע זמן הפרעון אלא אפי' הגיע הזמן ואין לו לשלם אפ"ה אינו יכול לכפותו דאכתי קשה דהול"ל בקיצור (איפכא) דלא מבעיא בתוך זמנו אלא אפי' כשהגיע זמנו אינו יכול לומר כן וי"ל דקמ"ל דלא מבעיא בדין ראשון דס"ה דמיירי דהלוהו על המשכון קרקע או מטלטלין דיכול המלוה לומר ניחא לי לתפוס בשט"ח וגם במשכון כדי שתצטרך לפדות משכונך מהר אלא אפילו בדין (דס"ו) דאין בידו אלא השטר דה"א דיכול הלוה לכפותו ולו' לו הלא טוב לך יותר להחזיק בקרקע מבהשטר קמ"ל:
יד
הדין עם המלוה והטעם כתב הטור בשם הרא"ש ז"ל דכ"ז שאינו תובע חובו אינו חייב ליקח דבר שאינו חפץ כו' כי יאמר לו המלוה אלו הוו בידי זוזי לא שקילנא קרקע כי איני צריך לה ובשביל שמעות שלי בידך תכפני ליקח בהן קרקע וישמור שטרו עד שיהיה לו מעות כמו שהלוהו ע"ש:
טו
המלוה את חבירו על המטבע כו'. כן הוא ל' הגמרא בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ז ע"א) וכרב נחמן אליב' דשמואל דקי"ל כוותיהו דאמרי שם כן והרמב"ם והמחבר נמשך אחר ל' הגמרא וכתב המ"מ שם דנ"ל פירושו דכל המלוה לחבירו הן פירות שקצץ להן דמים הן מעות על סמך המטבע היוצא הוא מלו' ר"ל לחשיבת הצורה הוא מתכוין לשלם לו דמים. ולא אתא אלא לאפוקי אם היתה ההלואה פירות לשלם לו פירות וזהו שאמר על המטבע ולא אמר המלוה סתם וכן נראה מן ההלכות שהכונה בכל מי שחייב מעות לחבירו שאם אינו יכול להוציאו כלל צריך ליתן לו כדהשתא אבל כתב שם המ"מ דהתו' לא ס"ל הכי אלא לעולם משלם לו המטבע שנפסל אם לא שהתנה עמו שישלם לו מטבע וכ"כ הרא"ש והטור ואליבא דכ"ע ומ"ש בגמר' שהלוהו על המטבע אינו ר"ל שהתנ' ליתן לו מטבע אלא ה"ה התנ' עמו ליתן לו מעות וכן מוכח לשון הטור שהתחיל בלוה על המטבע ומסיק וכתב עלה ז"ל וכל זה לא איירי אלא בהתנ' ליתן לו מעות וכן הוא גם כן בתו' ואחריהן נמשך מור"ם וכתב בהג"ה על דברי המחבר ז"ל וכל זה שהתנ' ליתן לו מעות כו' ועפ"ר אלא שק"ק דלא ה"ל למור"ם לסתום ולכתוב בפשיטות דכל זה מיירי כשהתנה כו' אלשון המחבר שהוא כלשון הרמב"ם דהרמב"ם מדסתם דבריו סתמא כוונתו כמ"ש המ"מ פירושו דאפי' בלא התנה אלא הזכיר שישלם לו כך וכך דמים דעתו אצורתו וצריך ליתן לו המעות שאפשר לו להוציאן:
טז
וכן בכתובה. ז"ל המ"מ שם פי' כשכתב לה מטבע ידוע וכבר נתבאר זה בפי"ז מהל' אישות עכ"ל ולפמ"ש מור"ם ע"פ פי' התוס' דאיירי בדהתנה נראה דגם בכתובה בעינן שהתנה:
יז
נותן לו מטבע שהלוהו בכל ענין. התוס' שם כתבו הטעם דנפסל היינו בהוזלו ושמעיקרא שוה ארבע והוזל להיות שוה זוז משלם לו בהלואה שוה זוז אפי' היכא דאינו בעין וה"ה בנפסל ע"ש ובפרישה:
יח
מטבע שהלוהו בב"י מחס"ג בשם תשובת רשב"א ראובן שנתן לשמעון זהובים אדומים סתם על חובו שהיה חייב לו ועכשיו תובע שמעון שיחשבו לו הזהובים כפי מה ששוין היום וראובן אמר מה שפרעתי יחשב כפי מה שהיו שוין בשעת הפרעון והשיב שהדין עם ראובן דמה שפרע פרעון הוי ולא פקדון עכ"ל ד"מ ח':
יט
ואם התנה כו'. ואם המעות שהלוה הוא בעין יש בו פלוגתא המ"מ פ"ד ממלוה ס"ל דצריך לשלם מעות היוצא והמרדכי פ' הגוזל ס"ל דא"ל הש"ל ד"מ:
כ
מעות היוצאים בכל ענין. וסיים שם במרדכי אם לא הוסיפו עליו יותר מן השיעור האמור בתלמוד עכ"ל ור"ל השיעור שהוא חומש כמ"ש בי"ד סימן קס"ה ודוקא כשהוסיפו עליו אסור דנותן לו מטבע אחרת משא"כ כשהוקר המטבע עצמה מותר דאותו מטבע הלוהו וכמ"ש בטור כאן בס"י בשם תשו' הרא"ש וכ"כ הטור והמחבר בי"ד בסי' קס"ב דאף דאסור ללות סאה בסאה במטבע מותר וע"ש:
כא
ואם תיקן המלך כיצד ישלמו כו'. במרדכי שם והביאו הד"מ כתב ז"ל וכמו שתקן השלטון שהפורע לאלתר יטול רביע והפורע לאחר שנה יפרע הכל כך יעשו עכ"ל ור"ל אחר שפסל המלך המטבע תיקן שהפורע חובו להמלוה מיד יפרע ממטבע החדשה רביעית מתוך הישנה שהלוהו ואם לא יפרעהו מיד אזי יצטרך לשלם לו מהחדשה הכל כן יעשו:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
אם יש לו כדי ספיקו. עפ"ר דמטעם סידור בע"ח נגע ביה. ולכאור' משמע דאם הלוה הלך עם מעות למקום אחר רחוק לסחור' והמלוה מצאו שם שצריך ליתן להמלו' המעות והוא ישוב לביתו ריקן ויפסיד הלו' ההוצאות מביתו. ואין הלו' יכול לומר הנחתי מעות בביתי לצורך הפירעון שלא ידעתי שאמצא אותו בכאן. אבל הוא נגד הסברא דהא יכול הלו' לבוא לידי היזק רב ע"י זה כגון שהלך עם עגלות לטעון סחור' וכשמסלק לזה מעותיו שם ילכו העגלות ריקם לכן נרא' דודאי במקום שיש פסידא ללוה לא גרוע מזיילי נכסי המבואר בסי' כ"ד דנותנים לו זמן בב"ד יותר משלשים וכן בסי' ק' ס"א בהג"ה ה"נ נראה דנותנין לו זמן בזה כפי הראוי שלא יבא לידי פסידא אף דמבואר שם דבמטלטלין אין נותנין לו זמן ב"ד היינו מטעם שכתב הסמ"ע שם ס"ק ב' דבמטלטלין איכא חשש הברח' ובאמת ה"נ אי איכא חשש הברח' מחויב למסור בידו הסחורות למשכון וכיוצא עד שיגיע למקום שראוין למוכרן בלי פסידא. והנה בתומים רצה להמציא דין חדש דאם יש ללו' דרך לכאן שיכול לכוף הלו' להביא המעות לכאן ע"ש. ואין נראה דהלו' יכול לומר א"ר להוליך המעות על אחריותי ומ'ש מהא דפקדון דאין ניתן לתבוע במאי מיירי דאם הוא בידו ודאי דצריך ליתנו ואם אינו בידו אפי' בהלואה א"י לתבוע ובוודאי שאין חייב ליתן דבר אחר תמורת הפקדון שיש לו בביתו אלא ע"כ דמיירי בכה"ג ומזה מוכיח דיני ע"ש. ואי משום הא י"ל דקמ"ל במעות פקדון והם מותרין דיכול להשתמש בהם וה"א כיון דיכול להשתמש בהם הוי כהלואה בידו וחייב ליתן מעות אחרים שבידו קמ"ל דלא דהא הכריעו הח"צ בהגה"ת הט"ז סי' ע"ג ובתומים דלא הוי הלוא' רק פקדון וצריך להחזירם בעין דוקא ואפשר דאפי' מאן דס"ל דהוי כהלוא' לענין אונסין מ"מ אינו כהלוא' לענין שיצטרך ליתן מעות אחרים כשהמעות פקדון בעין כיון דלא קיבלו בתורת הלוא'. ועוד נראה דנהי דאם מצאו ללו' במקום אחר נהי דאין יכול לכופו שיביא המעות לשם מ"מ יכול לכופו שילך לביתו שישלם לו כשהוא באופן שא"א שיסולק המעות בביתו מבלעדו כגון שיש לו המעות ביד עכו"ם ומכין אותו עד שתצא נפשו עד שילך לביתו ויסלק חובו דהא יש לו שיעבוד הגוף עליו. ואם הוא טרוד בעסקיו נותנין לו זמן ב"ד כשיש לו פסידא משא"כ בפקדון א"י לכופו שילך לביתו ואין ניתן לתבעו רק כשהוא במקום הפקדון וצריך להמתין לו עד שיבא לביתו כי לא התחייב עצמו נגדו בשיעבוד הגוף:
ב
ומיהו בכ"מ עש"ך ס"ק ה' דאם הלוה מצא למלו' חוץ לעירו במקום ישוב ורצה לפרוע לו במטבע שאינן ניתנין בהוצא' בעירו רק שם וכו' דצריך לקבלם ע"ש. ולכאור' הוא תמוה דהא בסי' מ"ב סעיף י"ד מבואר דצריך ליתן לו מטבע של מקום ההלוא' אף שמוציא השט"ח בעיר אחרת ע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ז ובפרישה שם דאם יכול לברר מקום ההלוא' דצריך ליתן לו מטבע של מקום ההלוא'. ולכן נראה דשם מיירי שיש במטבע ההיא שבח לענין פירא אף במקום זה דאם יקנה במטבע של מקום ההלוא' יתנו לו יותר פירות אף שם כיון שהמטבע ההוא כבידה יותר מש"ה צריך ליתן לו מטבע של מקום ההלוא' משא"כ כאן מיירי דשם במקום ההוא שמצאו המלוה אין חילוק לענין פירות בין אם יקנה במטבע זה או זה יכול הלוה לומר לא יהא רק שקניתי פירות במקום ההוא ואסלק אותך בשומא ואף דמבואר בסעיף ו' שא"י לכופו לסלק אותו בשומא כשהמלו' רוצה להמתין ומטעם דהיינו דדינו דבע"ח בזוזי והוא נותן מטלטלין מ"מ כאן כיון דהלו' לו סתם מטבע וזה שם מטבע עליו ואין בו חילוק לענין פירא יכול לסלק אותו במטבע של מקום ההוא:
ג
הדין עמו עש"ך ס"ק ט' דאם המלו' אינו כאן דיכול ליתן ליד ב"ד מצד תקנה. ובתומים רצה להוכיח דהוא מצד הדין מגיטין דבבע"ח פירעון שלא בפניו הוי פירעון. והא ודאי ליתא כדמוכח ברשב"א הביאו הסמ"ע סי' ע"ג ס"ק כ"ד וע' ברשב"א שהביא הב"י מבואר בהדיא לא מהני וגם ראייתו יש לסתור אך לא רציתי להאריך כאן:
ד
באתרא דלא מסלקי. עסמ"ע ס"ק ז' שהלוא' שעושין בעלי החניות וקובעין זמן ליתן להם ריווח וכו' מצי המלו' לעכב עליו וכו'. ולכאור' הוא תמוה דהא א"א לקבל ריוח רק כשמקבל בעיסקא וכשמקבל בעיסקא מבואר לקמן בסי' קע"ו סעיף כ"ג שיכול לחזור בו כדין פועל. ומצאתי בתומים שהקשה זה. ונרא' דמיירי כעין העיסקא שעושין בזמן הזה שמפשרין עצמם עם המקבל ליתן עשר' למאה שנה וכשחוזר בו נהי דיכול לחזור מלהתעסק מ"מ מחויב ליתן כל דמי הפשר מכל השנה וכשאינו רוצה ליתן לו כך מחויב לבוא לחשבון העיסקא ולישבע כמה הרויח בזמן זה וליתן החצי וא"י לומר אתן לפ"ע כיון שהזמן איקבע לטובת המלו' יכול המלו' לומר לו נתפשרתי בסך זה רק משום טובת קביעת זמן שהוקבע לטובתי כנ"ל:
ה
ועבי"ד סי' קס"ה. וע"ש בספרי חוות דעת שכתבתי דדוקא שהתנה לתת לו מטבע והמטבע ראשונה נפסלה לגמרי שאז אין שם מטבע עליו כלל והוא התנה לתת לו מטבע אבל אם רק פיחתו המלך מכמות שהוא כגון שהי' הדינר זה בכ"ה דינרים והעמידו על עשרים ודאי דאינו משלם רק המטבע שהלוה לו דהא עדיין שם מטבע עליו רק שהוזל כמו סאה בסאה והוזל שאינו נותן רק סאה שהלוהו אף שהוזל וכ"ה בתשובת לחם רב ע"ש וכן מוכח בתשובת הרא"ש כלל ק"נ סוף ס"א שכת' וז"ל ועוד בזו הארץ כשעושה המלך מטבע אינו פוסל את הראשון אלא פוחת ממנו וכולן יוצאין לפי ערך קונדרי"ש ושולדי"ש כולן יוצאין בארץ הזאת ואם הלוה לו קונדרי"ש למה לא יפרע לו קונדרי"ש כיון שלא נפסלו וכ"מ עוד בכמה פוסקים ותשובת למעיין. וכ"כ התומים בסוף סי' מ"ב דיוקרא וזולא במטבעות חל על המלוה אכן אם הלוה לו במטבע אדומים ולא הקפיד על המטבע וחשב עמו על זהובי' כגון שהלוה לו מאה אדומים וכתב בשטר שהלוה לו אלף שמונה מאות זהובים או שחשב עמו בע"פ על זהובים שחייב לו כך וכך זהובים מחויב לסלק לו סך אלף ושמונה מאות זהובים ויוקר וזול של המטבעות חל על הלוה כמו סאה בסאה וקצץ כמבואר בב"מ דף ע"ה. כמבואר ברש"י ד"ה וקוצץ לו:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
ניתן לתבוע. ובגזל אם כבר קנאו בשינוי וכיוצא בו דנתחייב לו מעות וכן שכירות בתים או דמי מקח דינו כהלואה אבל אם אין חייב לו רק חפץ דינו כפקדון) (ובפקדון אפי' אם מעות מותרין דינו כפקדון ועיין ביאורים ס"ק א':
ב
כדי סיפוקו) (ואם הלך הלוה למ"א לסחורה והמלוה מצאו שם ויש הפסד להלוה כשישלם שם נותנין לו זמן ב"ד בכדי שלא יגיע לו שום הפסד. ודוקא שיעשו באופן שלא יהיה בו חשש הברחה כגון שימסרו הסחורות ליד נאמן אבל במקום דאיכא חשש הברחה אין נותנין לו זמן וע"ב ס"ק א':
ג
היסת. היינו בטוען ברי:
ד
מיהו בכ"מ ואם הלוה רוצה לשלם לו במטבע היוצא באותו מקום אף שאין יוצאין בעירו חייב המלוה לקבלם ש"ך וע"ב ס"ק ב') (דדוקא שבאותו מקום אין נפקא מינה לענין פירא בין מטבע למטבע ולא זולא פירי אבל במקום (שבמקום) הפירעון יש גם כן נפקא מינה לענין פירא שאם היה נותן המטבע של מקום ההלואה היו נותנים לו יותר פירות מכפי הפירות שנותנין לו בעד מטבע של מקום הפירעון צריך לשלם לו מטבע של מקום ההלואה דוקא:
ה
כמה מדברות. אבל תו"ז א"י להכריחו לקבלו דהא יש בו חשש סכנות הנראות:
ו
פרעונו במדבר. היינו במשלם זמן אבל תו"ז לא:
ז
וא"ל הלוה. ומהרש"ל פסק שצריך שיאמר להדיא אי בעית לאהדורי לך התם מהדרינא:
ח
הדין עמו. ואם אין המלוה בעיר יכול ליתנו ליד בית דין מצד המנהג ותקנה ש"ך:
ט
לא הגיע הזמן. אפי' הוא תוך ל' יום של סתם הלואה:
י
מיד. ל"ד מיד רק אפי' ניכר בבירור שיבא בלי ספק:
יא
אבל אם אין. ואפי' הלוה לזמן בשביל חשש שינוי מטבעות שהיה הזמן בשביל טובת המלוה ועבר החשש ועכשיו רוצה לפרעו תו"ז מחויב המלוה לקבל ש"ך) (ואותה המלוים בעיסקא ונתפשר ליתן על שנה כך וכך ורוצה לסלק תו"ז אף שיכול לחזור מהעיסקא תו"ז מכל מקום מחויב ליתן לו רווחים מכל השנה או שישבע כמה הרוויח ויתן לו החצר וע"ב ס"ק ג':
יב
באתרא דלא מסלקי אבל באתרא דמסלקי יכול לסלק תו"ז:
יג
והיא בזמן. ע"ס ק"ך מ"ש בזה:
יד
אבל בפקדון. דוקא במישלם זמן אבל תו"ז א"י לחזור בשמירתו ש"ך:
טו
שא"י לעכב. והש"ך השיג ע"ז. וכתב דלכתחלה יכול לעכב רק בדיעבד הוי פרעון ובשטר יכול לעכב כדי שלא יפגום שטרו (ובשטר ודאי די"ל לפרוע שטר שלו) או"ת ונכון הוא:
טז
משכן לו שדהו. פי' שכתב לו רשות לפרוע איזה זמן שירלה ומבקש ליפרע לו החצי שיחזיר לו שדה אחת:
יז
כשהגיע הזמן. דיכול המלוה לומר מ"ל לקבל פירעון לאחרים הא הגיע הזמ"פ:
יח
אין בדבריו כלום. כי יאמר אין אתה יכול להכריח אותי ליקח מטלטלין שלך ואמתין עד שיהיה לך מעות:
יט
טול אותו אפי' הגיע כבר הזמן פרעון ואפי' אין לו דבר אחר ש"ך:
כ
על המטבע. הן הלואת מעות הן שהקיף לו פירות:
כא
ויש לו דרך. וכל שכן כשסוחרי אותה מדינה מצויין כאן ש"ך:
כב
ממטבע שהלוהו. אף דמלכיות מקפידות רק אין מחפשין הרי יכול להוציאו ש"ך:
כג
והמלכיות מקפידות ואפילו רוצה הלוה להיות לו ערב בעד אחריות מ"מ יאמר לו מי יודע עד כמה יגיע חמת המלך:
כד
היוצא באותו שעה. אפי' אם המעות שהלוה בעין:
כה
וכן בכתובה. כשכותב לו מטבע ודוקא כשהמלכות מקפדת אבל בלא"ה וסוחרי דאותו מדינ' מצויין כאן יכול ליתנו לכ"ע:
כו
וע' בי"ד וע"ב ס"ק ה') (דאם לא נפסל' המטבע רק שהוזל כגון שהי' הדינר זהב כ"ה דינרים והעמידו המלך על כ' דינר נותן מטבע שהלוה לו בכל ענין וע' בספרי שם עוד מדינים אלו וע"ב עוד מדינים אלו:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
הדין עמו. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אם אחר בא לשלם לי עבור הלוה שלא בשליחותו א"צ לקבל ממנו ריב"ש סימן קצ"ז והעתיקו גם כן הריק"ש:
ב
ואם רצה. עבה"ט בשם סמ"ע ועיין עוד בסמ"ע וש"ך שהביאו בשם הש"ג פרק הגוזל בתרא שהלואות שעושין בזה"ז בעלי חנויות כו' מצי המלוה לעכב מלקבל הפרעון כו' ועיין בתומים ובנה"מ מ"ש בזה ועיין מ"ש מדין זה לקמן סימן קע"ו סכ"ג ס"ק כ"ז:
ג
וה"ה אם הגיע הזמן כו'. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב הקובע זמן לפרוע בזמנים מחולפים אם עברו הזמנים ולא תבעו המלוה הלוואתו א"י לכופו לפרוע כאחד אלא לזמנים מחולפים שיראה בעיני הב"ד. כנה"ג סי' ע"ג בטור אות ו' בשם הר"ש יונה:
ד
הדין עם המלוה. עבה"ט ועיין בת' בית אפרים חח"מ סימן ז' שכתב דפשטות דברי הרא"ש (והטור וש"ע) משמע דזהו אף היכא דזילי' נכסי' דלוה מחמת זה אולם בת' הרשב"א ח"ג דפוס ליוורנו סימן מ"ג מבואר דהיכא דזילי נכסיה דלוה ע"י זה נחלקו בו רבותינו של הרשב"א ודעת הרשב"א עצמו נוטה לדעת האומרים בכהאי גוונא צריך המלוה לקבל קרקע ומסיים ובזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (ובסוף הת' שם מבואר דאם כתוב בשטר במזומנים דוקא גם הרשב"א מוד' שאין משגיחין במה דזילי נכסיה דלוה ואין הלוה יכול לכוף למלוה שיקח הקרקע בחובו) ע"ש ועמש"ל סימן פ"ב ס"ג ס"ק ד':
ה
שהלוהו בכל ענין. בגש"ע דהגר"ע ז"ל נ"ב עיין בש"ך סי' רצ"ב סק"ט וצ"ע עכ"ל:
ו
וכפי מה שתיקן ישלם. עיין בת' חתם סופר חח"מ סימן ס"ב שנשאל אודות אחד שבילדותו הלוה מעות ע"צ היתר עיסקא כפי שהורהו אחד המורים ועתה אחר עיונו בש"ס ופוסקים לא נראה בעיניו היתר ההוא ורוצה להחזיר הרבית ובמדינה ההיא הוזלו הבאנקא נאטא טובא מאשר היה אז והמלכות תיקן שהפורע חוב צריך לשלם בבנקא טובה כפי ערך שהיה בימי היוקר ויעלה זה לסך עצום וק' עליו להחזיר כל כך. והשיב דא"צ לשלם אלא כמספר הבאנקא שלקח ממנו אעפ"י שהוזלו עתה שהרי פשוט שע"פ ד"ת משלם לו מטבע שהלוה אפילו נפסלה לגמרי כל דאית ליה אורחא למישן כבגמרא ב"ק צ"ז ע"ב מכ"ש היכא דמסגי הכא אלא שהוזל ורק משום דקיימא לן דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר שיפרע לו טובה כפי ערך שהי' אז וא"כ נאמר ממ"נ אי בתר דין תור' אזלת א"צ לשלם אלא מטבע שהלוהו ואי בתר דד"מ אזלת א"צ להחזיר הרבית כלל דבדיניהם אין מוציאין. והגם דיש לפקפק ע"ז ולומר דמן התור' אינו יוצא ידי השב' מעליא עד שיחזיר כמו שתיקן המלכות לפרוע וראיה לזה ממה דהקש' הש"ס שם ממעשר שני אהא דר"נ כו' מ"מ לדינא מ"ש נ"ל אמת שאין צריך להחזיר אלא מטבע שלקח ממנו דהא אילו לא תיקן המלכות דבר בפרעון חובות הוה אזלינן בתר דין תור' אך כיון שתיקן אמרינן מסתמא גם זה נוגע לחק מלכותו כו' וכל זה בפרעון חוב ממש אבל בהחזרת רבית שיש להקל על בעלי תשוב' ומידי דלא שכיח ולא אסיק המלכות אדעתי' בהא לא תיקן ותבנא לדיננא שישלם כמה שקיבל אות' המטבע ממש אם מעט ואם הרבה עכ"ד ע"ש:
ז
ויש חולקין עבה"ט ועיין עוד מדינים אלו בת' שבו"י ח"ב סימן קע"ה ובת' בית אפרים חח"מ סימן ד' ובת' ח"ס סימן צ"ח ובסי' ס"ג ס"ד ס"ה ובסימן ע"ד עש"ה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
[שו"ע] הדין עמו. נ"ב אם אחר בא לשלם לו עבור הלוה שלא בשליחותו א"צ לקבל ממנו ריב"ש סי' קצ"ז:
ב
[הגה] וה"ה אם הגיע הזמן. נ"ב הקובע זמן לפרוע בזמנים מחולפים אם עברו הזמנים ולא תבע המלוה הלואתו א"י לכופו לפרוע לו כאחד אלא לזמנים מחולפים שיראה בעיני הב"ד כנה"ג סי' ע"ג בטור אות ו' בשם הר"ש יונה:
ג
[הגה] נותן לו מטבע שהלוהו. נ"ב ע' ש"ך סי' רצ"ב סק"ט וצ"ע וע' תשו' דברי ריבות סי' ת"ח ותשו' מעשה חיי' סי' י"ז ותשו' הר"ם אלשיך סי' ע"ט וסי' קט"ו ותשו' מהרי"ט ח"א סי' י' ותשו' רשד"ם חח"מ סי' קע"ו ורכ"ד ותשו' ר"ם גאלאנטי סי' צ"ו ופ"ב ותשו' הראנ"ח ח"א סי' ק"ד ותשו' דרכי נועם סי' כ"ד ותשו' פרח שושן חח"מ כ"ד סי' י"א:
ד
[הגה] וכפי מה שתיקן ישלם. נ"ב ע' תשו' תשב"ץ ח"ד חוט המשולש הטור ח"א סי' ט':
ה
[ש"ך אות כח בסופו] ותשו' מהרי"ט סי' י' וע"ד. נ"ב ובח"ב חאה"ע סי' ב':
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
ע״ד:א׳
א
המלוה כו'. בש"ג פ"ק דמכות נסתפק היכא שהמלוה תובע ללוה הלואתו במקום שאינו מקום הלואה ואין מעות בידו שם מחוייב הלוה להביאם שם במקום שתבע כו' ולפעד"נ פשוט דאינו מחוייב להביאם שם:
ע״ד:ב׳
א
לתבוע בכ"מ. כ' ירוחם נ"ג ומהרש"ל פ"י דב"ק סימן נ"ג דה"ה גזלה. ונ"ל דמיירי באופן שקנה הגזלה ומשלם הדמים כגון ביאוש ושינוי רשות וכה"ג אבל אם צריך להחזיר גוף הגזלה יש לה דין פקדון דלא ניתן ליתבע אלא במקומן כדלקמן סי' רצ"ג ודו"ק:
ע״ד:ג׳
א
אפי' הלוהו כו'. בש"ג שם נסתפק במי שחייב לחבירו מעות בשביל שכירות או בשביל איזה דבר שקנה ממנו אי הוי כמו הלואה או פקדון כו' וגם בזה נ"ל פשוט דיש לו דין הלואה דהא כי דייקינן טעמא דמ"ש הלואה מפקדון ע"כ הוא משום דהלואה להוצאה ניתנה מה שאין כן בפקדון שאינו יכול להשתמש בו ובמקום שהפקידו שם יהא וא"כ פשוט הוא דשכירות ומכר דינו כהלוא':
ע״ד:ד׳
א
ישבע היסת. היינו כשהמלוה טוען ברי לי דאל"כ א"צ לישבע היסת אלא מחרים עליו וכמ"ש לק' סי' רכ"ג ע"ש:
ע״ד:ה׳
א
ומיהו בכל מקום כו'. כתב בש"ג שם אם הלוה מצא למלוה חוץ לעירו במקום ישוב ורוצה לפרוע למלוה מעות שאינן ניתנים להוצאה בעירו רק שם במקום שרוצה לפרוע והלוהו מטבע סתם בלי שום תנאי רק שיתחייב לשלם לו מטבע נראה דודאי צריך לקבלם כיון דבאותו מקום דמצי לפרעו המטבע ההוא ניתן להוצאה וכן כל כיוצא בזה ע"כ:
ע״ד:ו׳
א
אפי' יש כמה מדברות כו'. כ' הסמ"ע נראה דבתוך זמנו א"י לכופו במדבר כמו בסעיף שאח"ז דגם מה שיעבור אח"כ דרך מדבר מחשב סכנה גלוי' ומפורסמת ע"כ:
ע״ד:ז׳
א
יכול לכופו כו'. כתב הב"ח סעיף ב' דבתיך זמנו אינו יכול לכופו לקבל במדבר כמו בסעיף שאח"ז והא דיכול לכופו כאן לקבל במדבר מיירי בסתם הלואה דאע"פ שזמנו ל' יום ל"ד לקובע זמן כדלק' ס"ס ע"ח עכ"ד בקצרה וע"ש ועיין בש"ג:
ע״ד:ח׳
א
וא"ל הלוה אני רוצה כו'. ומהרש"ל שם סי' נ"ד פסק דצריך שיאמר ג"כ אי בעית אהדרינא לך שם ע"ש:
ע״ד:ט׳
א
הדין עמו. ואם המלוה אינו בכאן מהני כשיתן המעות ליד ב"ד או ליד נאמן ב"ד אע"פ שאין תקנה קדומה בזה ב"כ בתשובת מהר"ש כהן ספר ב' סי' צ"ט וכן הי' המנהג בשנת ת"י ותי"ח במדינתינו אך מ"ש מהרש"ך שם דה"ה כשמזכה לו המעות ע"י אחר מהני אין נלפע"ד וכמ"ש לק' ר"ס קכ"ה ע"ש:
ע״ד:י׳
א
חילוף המטבע מיד כו' כ' הסמ"ע דל"ד קאמר מיד דהא ברישא בהגיע הזמן כתב העתידה לבא אלא ה"פ שניכר וידוע אז מיד שיהי' חילוף המטבע:
ע״ד:י״א
א
אבל אם כו'. כתב הב"ח וז"ל נייאה דאין זה אלא דוקא היכא שהלוא' היתה דומיא דהלוהו בישוב דלא היה אז חשש סכנות חלוף המטבעות התם הוא כיון דבקביעות הזמן לא היה אלא לתקנות הלוה ועכשיו ג"כ אין שם חשש סכנת חלוף המטבעות יכול הלוה לכופו לקבלם תוך הזמן אבל היכא דבשעת ההלואה היתה חשש סכנת חלוף המטבעות א"כ קביעת הזמן היה לטובת המלוה יותר מלטובת הלו' כי קרוב הוא דבאורך הזמן תעבור חששא זו דסכנת חלוף המטבעות הלכך אע"פ דעכשיו בשעת הפרעון עברה כבר חששא זו ואין הלוה רוצה להחזיר תוך הזמן אלא כדי שלא יהיו באחריותו של לוה אפ"ה אין יכולים לכיף למלוה לקבלם תוך הזמן כיון שהיתה מתחל' קביעות הזמן לתקנת המלוה והשתא חושש הוא להפסד אע"פ שהיא חששא רחוקה הדין עם המלוה והכי מוכח בתוס' פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) גבי ההיא דתנן הלל הזקן תיקן בקונה בית בבתי ערי חומה שיהיה חולש מעיתיו ללשכה דהקשו ל"ל תקנה הא פשיטא דפרעון בע"כ הוי פרעון ותירצו דהכא כיון דהמלוה מפסיד בנתינה זו לא הוי פרעון אלמא דאפי' בבתי ערי חומה דהגיע הזמן אפ"ה כיון דהמלוה מפסיד בנתינה זו לא הוי פרעון בע"כ כ"ש היכא דלא הגיע הזמן והזמן נקבע לתקנת המלוה דפשיטא דאינו פרעון בע"כ וכיוצא בזה כתב בש"ג קמא במלוה לבעלי חניות א"י למיהדר ביה תוך הזמן כיון שמגיע הפסד למלוה שהממון יהיו שביתין אצלו ולא ירויח בהן כלום דהזמן הי' לתקנת המלוה ואינו יכול לכופו לקבל ממנו קודם זמנו ע"ש ונראה בנדון דידן כ"ש הוא דכיון דאפי' מחששא שמא יפסיד רווחי' חשיב ליה הפסד כ"ש היכא דאיכא חששא דהפסד קרן וכ"כ עוד בעה"ת דבמשכנתא דאכל פירות אין הלוה יכול לכופו למלוה לקבל המעות תוך הזמן ואין דבריו מוכרחים לפע"ד דכיון דכבר עברה חששא דחילוף המטבעות יכול הלוה לסלקו דנהי שהיתה מתחלה לטובת המלוה היינו משום חשש חילוף המטבעות אבל השתא דליכא חששא זו והלוה רוצה שלא יהא המעות באחריותו צריך לקבלו ומדברי התוס' דפ' מי שאחזו אין ראייה דהתם הפרעון מיד הוא הפסד למלוה תדע דהא התם הגיע הזמן פרעון ואפ"ה לא הוי פרעון אי לאו משום תקנת' אלא ודאי בע"כ צ"ל דשאני התם דהפסד הוא מיד למלוה הלכך פרעון בע"כ לא הוי פרעון ע"ש. ומהש"ג אין ראיה דהתם מונע ריוח מהמלוה וההלוא' מתחלה היתה שירויח המלוה בחנות או שיאכל פירות עד זמן ההיא משא"כ הכא:
ע״ד:י״ב
א
באתרא דלא מסלקי בלא רצון המלוה נמצא שקביעת זמן זה לטובת המלוה כדי שיאכל פירות עד הזמן ההוא וכ' בש"ג פרק הגוזל בתרא שההלואות שעושים בזמן הזה בעל החניות וקובעי' ליתן להם ריוח עד זמן זה הוקבע נמי לטובת המלו' ומצי המלו' לעכב מלקבל הפרעון דניכר לעינים הוא ע"כ:
ע״ד:י״ג
א
דלא מסלקי. אבל באתרא דמסלקי תוך הזמן דסברי זמן זה מלוה הוא דקבע ליה ללוה הא אם כלה [נ"א רצה] לפורעו תוך זמן רשאי כ"כ בבעה"ת בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן פרק האשה שנפלו בשם תשובת הרמב"ן ע"ש ובזה נלפע"ד ליישב מ"ש ר' ירוחם סוף נ"ב בשם תשובת הרשב"א ורמב"ן ומביאו ב"י בסימן זה סעיף ח' דממשכן ב' שדות בק' וקודם הזמן רוצה לפרעו נ' ושיחזיר לו שדה א' והמלוה אומר אני אוכל פירות עד שתפרע לי ק' הדין עם המלוה עד כאן לשונו דל"ל רוצה לפרוע נ' הלא אפילו רוצה לפרוע לו הכל יכול המלוה לומר אני אוכל פירות עד הזמן אלא התם מיירי באתרא דמסלקי ועמש"ל סעיף ד' ס"ק י"ח:
ע״ד:י״ד
א
והוא בזמן כו'. כתב בסמ"ע נראה דר"ל והוא בתוך הזמן והוסיף מור"ם לכתוב כן כדי ליישב דלא תקשה אמה שכתב הטור והמחבר לקמן ס"ס ק"ך כו' והבית חדש פי' דר"ל והוא בסוף הזמן וכן עיקר וכן פי' בסמ"ע גופיה לקמן סי' ק"ך ס"ק י' ועיין מה שכתב שם עוד בזה:
ע״ד:ט״ו
א
אבל פקדון בכה"ג פטור. הטעם כיון דכלת' שמירתו ובסמ"ע ס"ק ט' תמה דיתחייב הנפקד כשהוא איש שדרכו לישא וליתן במעות ובזה נתבאר בסי' רצ"ב דמותר להשתמש במעות פקדון וחייב עליהן כש"ש כו' ולק"מ דהתם מיירי בסתם אבל לא כשא"ל טול את שלך שכבר כלתה שמירתו וכך כתב הגאון אמ"ו ז"ל בגי' סמ"ע שלו וכן נראה דעת הב"ח ועיין במרדכי פרק מי שאחזו כתב ודאי פקדון פשיטא פטור כיון דאמר איני רוצה לשמרו עוד פטור אפי' מפשיע' וכן פסק מהרש"ל פ"י דב"ק סי' נ"ג (ועי' בריטב"א פ"ק דקדושין על סוגיא דכנסי סלע זו בפקדון דף י"ב) ועמ"ש בס"ס ק"ך:
ע״ד:ט״ז
א
פטור. היינו כשהגיע הזמן אבל תוך הזמן חייב שכבר קבל עליו שמירת הפקדון עד הזמן וכמ"ש הר' המ' והמחבר ס"ס רצ"ג:
ע״ד:י״ז
א
י"א שאין המלוה כו'. ונלפע"ד שהרי"ף חולק ע"ז שהשמיט הך מימרא דרבא בפ' האומנין ונלפע"ד דמפרש דהא דאמר רבא ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוי כו' היינו לענין דיעבד (וכ"כ בב"ה) דהו"א (שאין) יכול המלוה לומר תחזור ותקח ממני מה שפרעת לי זוזא זוזא ויהיה אצלך באחריותך עד שתפרע לי הכל ואם לא תרצה לחזור וליקח המעות הרי הוא אצלי באחריותך דלא הוי פרעון קמ"ל דלא אלא בדיעבד הוי פרעון ולכך לא הוצרך להביא מימרא דרבא דס"ל כמו שכ' הרא"ש שם וז"ל וקמ"ל שאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעותי אלא בבת אחת והך מילתא שמעינן ליה מדקאמר לעיל ונתן לו ה' מאות זוז קנה ומחזיר לו השאר לאחר כמה שנים אלמא פרעון הוי אע"ג דלא פרעיה בבת אחת עכ"ל והך דנתן לו ה' מאות זוז כו' הביאו הרי"ף שם לעיל. וכן נלפע"ד מוכרח דעת הרמב"ם ס"פ כ"ג מה' מלוה והסמ"ג דף קע"ט ריש ע"ב שכתבו מי שהוציא שני שטרות בנ' נ' ואומר עשו אותם א' במאה אין עושים לו שזכות הוא ללוה להיות שנים שלא יכוף אותו בדין בפעם אחת לגבות הכל עכ"ל והוא מימרא פ' גט פשוט ניחא ליה ללוה דלא ליכוף לפורעו והוצרך בבעה"ת שער ס"ט לפרש דלאו למימרא דמדינא מצי למכפייה לפרעו הכל אלא לומר שהלוה יירא לפרעו לחצאין שאולי יכפור לו ויתבענו פעם אחרת ובזה תבוא כפייתו מאליו עכ"ל אבל מדברי הרמב"ם וסמ"ג מבואר שיכופו בדין לגבות הכל וא"כ בע"כ מיירי דכשירצה לפרוע תוך הזמן לא יקבל ממנו עד שיפרע לו הכל דאי מיירי כשיגיע הזמן א"כ אפי' שנים נמי יכול לכופו לפרוע הכל (ודלא כהב"ח סימן נ"ג שהבין דהרמב"ם מיירי שהגיע זמן פרעון של ב' השטרות וכתב תימה גדולה מנין לו זה ע"ש אלא כמ"ש) אלא ודאי ס"ל דהך מימרא דרבא לענין דיעבד מיירי והוא ממילא נשמע מהך דנתן לוה' מאות זוז כו' לכך השמיטו הרמב"ם וסמ"ג ג"כ מימרא דרבא לפי שסמכו על מה שכתבו בפ"ח מה' מכירה והסמ"ג דף קנ"ט ריש ע"ב הקונה דבר מחבירו כו' נקנה המקח ומחזיר לו העשר' אפי' לאחר כמה שנים כו' ונלפע"ד דהרא"ש ג"כ יוכל לסבור כהרי"ף ולכתחלה א"צ לקבל הפרעון זוזא זוזא וכן יש להוכיח דס"ל להרא"ש הכי דאי ס"ל דרבא מיירי לענין לכתחלה היאך כ' והך מילתא שמעינא ליה מדקא' לעיל כו' הא רבא טובא לאשמועי' דיכול לכופו לכתחלה לקבל זוזא זוזא והך מילתא לא שמעינא כלל מהך דלעיל אלא ודאי ס"ל דגם רבא לא מיירי אלא דהוי פרעון בדיעבד והמעות הוא באחריות המלוה והך שמעינא שפיר מהך דלעיל דאל"כ לא הוי קנה הלוקח כיון דלא נתן לו כל המעות והמעות הוא באחריותו אלא ש"מ דבדיעבד אף שפרע המקצת הוי פרעון ולפ"ז קשה על הטור שפסק כבעל העיטור ודלא כהרא"ש ויש ליישב בדוחק וצ"ע:
ע״ד:י״ח
א
ומיהו אם משכן לו כו'. מדברי הטור משמע דמיירי שמשכן לו שדהו כו' לזמן ורוצה לפדותו תוך הזמן ולפ"ז צריך לפרש דאף דהמלוה אינו אוכל פירות מהשדה אינו יכול לכופו שיחזר לו חצי המשכונו כי יכול המלוה לומר כיון שאתה בא לפדות תוך הזמן אינני מחוייב ליתן לך כלום מההשכון כי אני חפץ שיהיה לי משכון טוב גם אני חפץ שיהיה המשכון כולו אצלי כדי שתהיה דחוק לפרוע את שלי לזמן ליקח המשכון דאין לפרש דמיירי שהמלוה אוכל פירות דא"כ מאי איריא פורע חצי הא אפי' פורע כולו א"י לכופו לקבל תוך הזמן כדלעיל ס"ג או אפשר דמיירי כאן באתרא דמסלקי אבל בבעה"ת שער ס"ט שממנו מקור דין [זה] א"ש כפשוטו דמיירי שם שמשכן לו משכונו שיאכל הפירות עד שיפרע לו כו' ע"ש והלכך אי הוה פורע לו כולו הי' יכול לכופו שהרי לא קבעו זמן ביניהן רק שאוכל פירות עד שיפרע לו והרי פורע לו אבל כשפורע לו מחצה יכול לומר איני רוצה לקבל ואכולה שדה יהביה ולא אפלגא וכ"ז שאין אתה פורע לי כולה אני אוכל פירות שהרי כך היתה התנאי שיאכל פירות עד שיפרע לו ועתה אינו פורע לו כולו ע"ש. ופשוט הוא דאין חילוק בדינים אלו בין משכון קרקע או משכון מטלטלים:
ע״ד:י״ט
א
ויחזיר לו שטרו וה"ה אפי' ליכא שטר א"י לכופו שיטלם בחובו אלא צריך לשלם לו לפדות המשכון דאי לשם משכון קבלוה לשם פרעון לא קבליה כן מוכח בהר"ן ס"פ שבועת הדיינין ע"ש וכ"כ ר"י נ"ל ריש ח"ה וז"ל משכון כמו שהלוה יכול לכוף המלוה שיתן לו משכונו כך המלוה יכול לכוף ללוה שיפדנו וכ"מ בש"ס מציעא ובספרי הרא"ש עכ"ל וכן הוא ספר ראב"ן סימן קי"א וכן משמע בפוסקים בכמה דוכתי:
ע״ד:כ׳
א
טול כו' הדין עם המלוה עיין בסמ"ע ס"ק י"ג שהקשה מאי חידש המחבר בדין זה הלא כבר כתבו בס"ה ע"ש תירוצו. ולפעד"נ דבס"ה מיירי שהלוה אינו טוען א"ל אלא מודה שיש לו לשלם ממ"א ואפ"ה אינו רוצה לשלם באמרו מאחר שהלוה על המשכון קבליה לשם פרעון קמ"ל דלא וכאן מיירי שלא הלוה לו על הקרקע והלוה אומר אין לי עתה מעות ולא מטלטלי' אלא קרקע טול אותה בחובך וקמ"ל דהדין עם המלו' כיון שרוצה להמתין לו ואין ענין זה לזה כלל כן נלפע"ד ברור:
ע״ד:כ״א
א
ויש לו דרך לאותה מדינה כו'. וכל שכן כשסוחרי אותה מדינה מצויים כאן כ"כ הסמ"ג לאוין קצ"ג ושאר פוסקים וכ"כ מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' י"ג:
ע״ד:כ״ב
א
ואומר לו כו'. אף שהמלכיות מקפידות כשמוצאין רק שאין מחפשין ש"ס והרא"ש:
ע״ד:כ״ג
א
והמלכיות מקפידות כו'. ואפי' ערב לו מכל היזקות א"צ לקבל ממנו כי מי יודע עד היכן מגיע חמת המלך מהרש"ל שם:
ע״ד:כ״ד
א
נותן לו מטבע כו'. ואם המעות שהלוהו הוא בעין הביא בד"מ ובסמ"ע ב' דעות בזה ופסק הב"ח דהוי ספיקא דדינא והמע"ה ע"ש ודע' התו' פ' הגוזל דצ"ז ריש ע"ב נראה דאין חילוק (ועיין במהרש"ל שם סי' י"ג) ובכל ענין נותן לו מטבע היוצא באותה שעה וכן משמע מהפוסקי' שלא חילקו בכך וכ"כ בסמ"ג לאוין קצ"ג דף ס"ב ע"ד ושכן פסק רש"י בתשו' ע"ש וכן נראה עיקר:
ע״ד:כ״ה
א
היוצא באותה שעה ואם אין המלכיות מקפידות כלל אף אם מוצאים אפי' אין לו דרך נותן לו מטבע שהלוהו ש"ס והרא"ש וטור. וכתב מהרש"ל דהיינו דוקא כשסוחרי אותה מדינה מצויים כאן:
ע״ד:כ״ו
א
שהתנה ליתן מעות כו'. וה"ה מכר לו סחורה ע"מ שישלם לו במעות תוספות ומהרש"ל שם:
ע״ד:כ״ז
א
נותן לו מטבע כו'. כתב מהרש"ל שם וז"ל ומ"מ נ"ל היכא שהלוה לו לזמן ידוע ובאותו זמן עדיין לא נפסל ובא זה ותובעו וזה דוחה אותו בלך ושוב עד שנפסל דאינו משלם לו אלא מטבע היוצא באותו שעה וכן מוכח להדיא מפסק של מהר"ם כו' (וכה"ג כתב בתשובת מהר"ם אלשיך סי' ע"ט) ואין דבריו נלפע"ד ומפסק של מהר"מ אין ראיה כלל מכמה טעמים למעיין שם ומכ"ש לפי עיקר הגירסא הכתוב' בפסק של מהר"ם כו' (דברי מהר"ם הם במרדכי פ' הגוזל קמא) שיתן לה כסף ראשון אם הי' נותן ערב חנוכה וכן הוא בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' תת"ר והועתק' גירסא זו בדברי מהרש"ל שם עצמו א"כ משמע לכאורה איפכא ע"ש וכן בש"ג פ' ג"פ סוף דף ר"מ ע"ש ודו"ק:
ע״ד:כ״ח
א
ויש חולקים כו'. כ"כ בד"מ בשם תשובת הרא"ש כלל ק"ג סי' א' ב' ובשם הריב"ש סי' קצ"ו וכן נרשם בסמ"ע ותמיה לי דהריב"ש שם כתב להדיא איפכא וגם בתשו' הרא"ש שם אין הכרח ע"ש וכבר הארכתי בזה בש"ך בי"ד סי' קס"ו ס"ק ח' והעליתי דדינא דמלכותא דינא ודלא כמהרש"ל פרק הגוזל והב"ח בסי' זה ושוב מצאתי כן בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ע"ט פסק בפשיטות דאמרי' דינא ד"ד בכה"ג ומשמע שם ג"כ דליכא מאן דפליג בהא ושגם הרא"ש בתשו' שם מודה ע"ש וכן פסק בשלטי גבורים פ' ג"פ דף רמ"א סוף ע"א ע"ש (ע' עוד מדינים אלו בשלטי גבורים פ' ג"פ דף ר"מ ובתשו' מהר"מ אלשיך סי' ע"ט וסי' קט"ו וקי"ו וקכ"ט ובתשובת ן' לב ספר ג' סי' ק"י ובתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קע"א ובתשו' מהרשד"ם סי' ע"ה וסי' ק"ג ובתשובת מהר"א ן' ששון סי' קכ"ג ובתשובת מהרי"ט סי' י' וסי' ע"ד):
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
(בש"ע סעיף א') אפילו יש בזה כמה מדברות כ' הסמ"ע דבתוך הזמן אינו כופהו בזה דזה מיחשב סכנה גדולה מה שיעבור אח"כ דרך המדבר תמוה הוא מאוד בעיני (") דהא אפשר להמתין ביישוב עד שיזדמן שיירא ואף שהעיכוב הפסד למלוה מה איכפת לן בזה הא הזמן הוא תקנתו של ליה כמ"ש בסימן ק' שכתב אם יאמר התובע אני צריך לילך לדרכי אומרים לו עשה שליח שישב כאן וימתין וכו' מה שא"כ בחילוף מטבע בס"ב דא"א לבטל ההיזק שיהיה אח"כ:
ב
(סעיף ג') והוא בזמן. הסמ"ע פי' דהיינו בתוך הזמן ומשום הכי חייב הלוה משא"כ בסי' ק"ד דפטור הלוה דמיירי בהגיח זמנו ודבריו תמוהים כיון דשם עיקר הטעם משום פרעון דבע"כ הוי פרעון ואם כן בתוך הזמן נמי יכול לפרוע בע"כ כל היכא שאין ניכר הקלקול כמ"ש ריש סי' זה. וע"ק מאי מסיק רמ"א בפקדון טטור הנפקד דבתוך זמן ודאי אינו פטור כמ"ש רצ"ב ובסמ"ע הרגיש בזה ולא תי' כלום ובאמת דברי רמ"א כפשוטן דנמשך אחר דבריו בד"מ דהב"י הביא דברים אלו של רמ"א בשם מ"כ בשם הרמב"ן [הראב"ן] ואותו הכותב הוקשה לו על מ"ש אבל בפקדון פטור וז"ל ואני אומר אם הפקדון מעות ומותרין להשתמש שאינן כרוכין בקשר משונה אמאי לא חייב באחריותן כיון שיכול להשמש בהן ועל זה חלק הרמ"א בד"מ כיון שכלתה שמירתו לא יתחייב בע"כ ומה שתמה בסמ"ע דאדרב' כיון שא"ל טול שלך והוא לא נטל המעות גילה דעתו המפקיד שא"צ למעות ממיל' יש רשות להנפקד להשתמש מ"מ חייב אין מקום לתמוה זו דמהיכי תיתי דאזלת בתר דעת המפקיד זיל בתר דעתיה דנפקד שאינו רוצה להיות בשמירתו של זה עוד ע"כ פשוט ליה לרמ"א דפטור בפקדון כשהגיע הזמן אף על פי שמותר להשתמש בהם וע"ז רמז רמ"א במ"ש והוא בזמני ר"ל בהגיע הזמן וכן מצינו בל' התלמוד ריש ב"ב בא בזמנו כו' וכהנה רבות וכתב זה בשביל פקדון דסיפא שכתב אבל פקדון בכה"ג פטור ר"ל כשהגיע הזמן ומה שהקשה הסמ"ע סי' ק"ך דהלוה פטור אין כאן קושיא דהא גם שם הביא רמ"א וי"ח והיינו המרדכי פרק מי שאחזו שכתב בהדיא הטעם במ"ש בשם ראב"ן וע"ש במרדכי והיינו משום שיש רשות ללוה להשתמש הוויין ברשותו עד שיוציאם מחמת ידו כ"ז נלע"ד וכן ראיתי אחר כך בסב"ח ועיין מ"ש בישוב דברי הטור כאן עם סי' קצ"ח:
ג
(סעיף ד) ומיהו אם משכן כו'. זה איירי במשכן לו שיאכל פירות בנכייתא שכן הוא סתם הלואה וכן הוא בסה"ת שער ס"ט וז"ל ויש לעיין אם משכן משכנו בק' זוזי שיאכל הפירות עד שיפרע מה שיאכל ממנו כדי שפרעו כו' עכ"ל והטעם דיכול לומר אכילת כל הפירות ניחא לעבוד השדה ולאכול ולא קצתו לפ"ז נ"ל דאם משכן לו מטלטלין ורוצה לפדות החצי' ולהניח החצי השו' לפי ערך שומעין לו וכופין על מדת סדום ובטור כתב וכן כתב א"א וכו' ותמה ב"י על מה שדימה דברי הרא"ש לדברי הרמב"ן ונרא' דברי הטור נכונים כי דברי הרא"ש הם בראובן שמשכן בית לשמעון שוה ר' זוז בק' זוז ואמר שמעון [ראובן] הנה לך חלק בבית זה בעד ק' זוז שלך בשומת ב"ד כי די לך שתהנ' מביתי נגד הלואתך והשיב כי דבר פשוט בעלמא במלוה כ' על שוה ל' ובלא נכייתא שאינו יכול לכופו ליתן לו המותר ואף שאין לו הפסד במעותיו כלל כ"ש במרום שיש הפסד כמו כאן שדר בנכייתא כל הבית ואח"כ כ' ולא עוד אלא אפי' ישאר לו כל הבית כמו שהיה בשעת ההלואה אלא שרוצה שיחלטנו לו בתורת מקח אין כח בידו ע"ז וא"כ יש שפיר ראיה לדברי הרמב"ן במה שרוצה להפסידו אכילת כל הפירות בנכייתא כנלע"ד נכון בפסק זה דכל היכא דאין לו הפסד יש לכופו על מדת סדום במטלטלין:
אורים ותומים, תומים
ע״ד
א
המלוה ניתן וכו' בש"ג פ"ק דמכות נסתפק היכי דהמלוה תובע מהלוה דמי הלואתו שלא במקום הלואה ואין בידו מעות אי מחייבינן ליה ללוה היותו עבד לאיש מלוה לילך ולהביא המעות לשם למקום התביעה ולשלם או יטעון הלוה שוב אתי לביתי מקום הלואה ואשלם לך והש"ך מפשט פשיטא ליה דאינו מחויב בשום אופן. ולי נראה ודאי אם אין הלוה בלא"ה שב לביתו והולך לשם מקום התביעה שני' ודאי דרחוק מהדעת להכריחו לילך בכוון בשביל תביעת המלוה לביתו ולשוב לשם מקום התביעה ולא ע"ד זה הלוהו אבל אם בלא"ה אי' ליה דרכו לשם או שהולכים בני אדם נאמנים ובטוחים מחייבים ליה ולהביא מעות ולשלם שם ולא יכול לומר טריח' לי מילתא. ומה שהביאני הא דאמרי' בב"ק דף קי"ח בברייתא מלוה ניתנה לתבוע בכל מקום ואבידה ופקדון לא ניתנה לתבוע אלא במקומן וקשה מה חילוק יש הא אף במלוה אינו ניתן לתבוע אלא כשיש לו מעות שם הא בלא"ה לא וא"כ בממ"נ אם הפקדון עמו במקום התביעה הא ג"כ ניתן לתבוע ואי דאין בידו הא אף מלוה באין המעות בידו אין מחויב ליתן ומה לי במלוה כל המעות דהא לא מסיימי דמלוה להוצא' ניתנה ומה לי בפקדון באותו דבר המיוחד כסף ושוה כסף. ול"ל דקמ"ל דאין חייב בפקדון ליתן תמור' הפקדון שיש לו בביתו מזוזי שלו דזה פשיטא דמהכ"ת יתן לו תמורתו ואם יקרה אסון בביתו בפקדון הלא פטור ומהכ"ת ישלם הוא תמורתו להמפקיד ואם יקרה אסון לחזור אח"כ אהמפקיד ודבר זה אינו עולה על הדעת וכבר עמד בזה הרב בעל ג"ת בשער ל' ע"ש והג"ת ביקש לישב דנ"מ במלוה יכול להשביע אי אית לי' זוזי או לא כמ"ש הרמב"ן משא"כ בפקדון ומלבד דלא ידעתי כיון דא"י להשביעו רק בטענת ברי מדינא א"כ אם טוען ברי שפקדוני עמך למה לא יהיה יכול להשביעו כמו במלוה אף. גם דעם כל זה אין מיושב הקושי' בברייתא דאז עדיין לא נתקן היסת דר"נ ואם כן אף במלוה ליכא שבוע' ודוחק לומר דמיירי במעות מותרין דמותר להשתמש בהן וה"א דיכול לכופו תן לי מעות אחר תמורתן דלר"ה מא"ל דסבירא ליה דהוי עלי' מלוה גמורה כמ"ש התו' ב"מ דף כ"ט ע"ש ואם כן היינו מלוה ולא פקדון ולר"נ גם כן מהכ"ת ישלם תמורתו אולי יקרהו אסון כנ"ל דהא לר"נ נאנסו לא ולכן ברור כמ"ש והבריי' איירי דאין בידו מעות רק דאית לי' דרכא בלא"ה לשוב לביתו ולשוב שמה ולכך במלוה ניתן לתביעה ויכול להכריחו שיביא זוזי אתו ואף כי טריח' לי' עבד לוה וכו' משא"כ פקדון א"י להכריחו שיביא הפקדון עמו כי מה לו לטורח במקום שהפקיד שמה יבא ויתבע פקדונו וא"ש ונכון לדינא. שוב ראיתי כי הש"ך בסי' רצ"ג וכן הבדק הבית ביקש ליישב דלא תימא בפקדון תן לי כלי או מעות במעות שיש לי בתוך ביתך ודבר זה אינו ובחנם דחה לקו' הג"ת כי מהכ"ת יפרע מה שאין לו שייכ' בו ומה לו בחליפין מכמה טעמים ובפרט אולי יקרהו אסון:
ב
ואמר לי' אני רוצה לצאת וכו' הרי"ף והרמב"ם השמיטו והקשה הב"י ותי' דהם גרסי בגמ' ע"מ לצאת במדבר יחזור לו פשיטא ומשני לא צריכא דאמר אנא נמי למדבר אזיל אי בעית לאהדורי ניהליך התם מהדריה לך ומפרשי' דצריך לומר כך וא"כ דבר פשוט הוא וא"צ להזכירו עכ"ל ותמה ג"ת כיון דבגמ' פריך פשיטא ומשני דקמ"ל הא ש"מ דגמ' ס"ל דרבות' קמ"ל במשנה וכפירש"י דה"א דאין תנאי גמור דהא אי בעית קאמר איך יחשבוהו הם לכ"כ דבר פשוט עד שהשמיטו אותו. ונראה דודאי כל מקום ספק שיש בזה הוא די"ל כך הפי' אי בעית אם תרצה ממני שאחזיר לך אהי' מחויב אני להחזיר לך כעבד לוה למלוה אבל לא שיהיה הבריר' ביד הלוה גם כן להכריחו שיקבלו בע"כ ולא ע"ז נתרצה המלוה בשתיקתו כלל רק כל התנאי היה שיהיה הרשות ביד המלוה להכריחו אך ספק זה אין לו מקום דבלא"ה ביד המלוה להכריחו שישלם לו שם ומה נ"מ שאמר לו כן ודברי בטלה הם וע"כ דנתכוון שיהיה גם כן מוכרח לקבלו הימנו וכמוני כמוהו. ואם כן א"ש דבמשנה לא נזכר דין זה דרשות ביד המלוה לתובעו במדבר רק בבריי' קתני לי'. וקמ"ל המשנה זה הדין חדא דאית ביה תרתי דע"מ לצאת וכו' דהיינו באמר לו אי בעית וכו' וקשה הא י"ל דיהיה רשות ביד המלוה להכריחו ועכצ"ל דלזה א"צ תנאי ואם כן טובא קמ"ל דמכללא אתמר דהמלוה יכול לתובעו במדבר ושנה לן ר"ח בברייתא מה דרמז רבי במשנה. וזה הצריכ' במשנה אבל הרי"ף והרמב"ם דהעתיקו הבריי' דהמלוה יכול לתובעו במדבר אם כן תו לא נשאר ספק דהאי אי בעית וכו' פי' דיהיה המלוה מוכרח לקבלו והשמיטו לרב פשיטתו. מכל זה נראה דהא דאמרי' דא"ל אי בעי' דוקא הוא ולכך השמיטוהו וכמ"ש הב"י וכן כתב היש"ש וכן נכון לדינא:
ג
הדין עמו ואם אין בכאן המלוה מוסר המעות ליד ב"ד והוא בתשובת מהרש"ך ובכה"ג העיד שבתשובה כ"י השיג עליו אבל הש"ך העיד שכן נהגו חכמי הדור בפולין בשנת ת"י ותי"א. ובאמת לפמ"ש מהרש"ך מתורת תקנה יש לפקפק כי צריך ישוב רב וכח ב"ד יפה להפקיע ממון ובפרט בדור הזה. אמנם לענ"ד דינא הוא דאע"ג דרבא דייק בלישנא בתרא מהא דחולש מעות ללשכה דפרעון שלא בפניו לא הוי פרעון רק הלל הוא דתקון י"ל מדרבא דייק מהך דהלל ש"מ דס"ל דסברת חוץ דיהיה פרעון כמ"ש התוס' שם דמ"ש בע"כ וע"ש שלא בפניו רק דדייק לי' מהלל ואם כן כי דייק מהלל היינו בבית עיר חומה אבל לא בב"ח דהא הרא"ש כתב להדיא חילוק דוקא בבית ע"ח דהוא מכירה גמור' וחבירו צריך לזכות לו אבל בב"ח דא"צ לזכות כנגדו פשיטא דהוי פרעון וכ"כ הרשב"א בחדושיו להדי' הך חילוק וכתבו בשם התו' דוקא בבית ע"ח שמכר לו אבל בפרעון הוי בע"כ פרעון ואם כן כמו שמחלקין כן בלישנא קמא כן מחלקין בלישנא בתרא בפרעון שלא בפניו דדייק לי' מבית ע"ח דוקא בכה"ג אבל בב"ח לא. וכמו כן התוס' דכתבו שם ד"ה מכלל לחלק בין ב"ח לבית ע"ח דב"ח ליכא פסידא הכוונה דאין הפסידא ניכרת משא"כ בבע"ח הפסידא ניכרת. וא"כ אף בנדון זה הא עדיין אין הפסידא ניכרת והא הפוסקים מדמין אותו להלוהו בישוב ומחזיר לו בישוב אף שצריך לילך דרך מדבר רק אין פסידא לפנינו והתו' כתבו שם דהלוהו בישוב ופרע בישוב נקרא דלית לי' פסידא. ועוד הא לפי רוב פוסקים לא מוכרע אי הלכה כלישנא בתרא או כל"ק דרבא ועיין הרא"ש ורשב"א ויתר מחברים ואם כן י"ל קים ליה כל"ק דרבא דדייק מהך דלישנא דפרעון בע"כ לא הוי פרעון ולהך לישנא צ"ל דאין נ"מ אי בפניו או שלא בפניו דאי הוי פרעון ה"ה שלא בפניו נמי ואי לא הוי אפילו בפניו וכיון דהעלו כל מחברים הנ"ל דבב"ח הוי בע"כ פרעון אם כן אפילו שלא בפניו נמי דמ"ש ומי יכול להוציא מיד המוחזק ויפה דנו בכל אופן וא"צ לתקנה וכן משמע קצת מדברי רמב"ן דלקמן סי' ק"כ דלכך אם אמר הלוה למלוה מעותיך בביתי טול ולקחם והמלוה מסרב דפטור הלוה דנתן טעם דפרעון בע"כ הוי פרעון ע"ש בב"י וקשה הא שלא בפניו הוה דא"ל שהוא בתוך ביתו והמלוה לא הלך לביתו ולא ראה המעות וכי אמירה בא ולקחו משוי' ליה בפניו אלא דכמו דבע"כ הוי פרעון ה"ה שלא בפניו:
ד
שאין עתה הקלקלה נראית נראה דהיינו שאין האונס כבר חל רק ממשמש ובא אבל אם כבר האונס חל אינו מחויב לקבל דהוי כהלוהו בישוב ופרע במדבר וכן אמרו בתוספתא הביאו הר"ן בפ' מ"ש בגיטין ובבעה"ת שער למ"ד דאם ראה האנס בא כנגדו ואמר קבל מעותיך דאם לא נתרצה אינו מחויב לקבל ואין להקשות בגיטין דף ע"ח ללישנא בתרא אמרי' בכל דוכתי אמרי' פרעון בע"כ הוי פרעון רק הא דהוצרך תקנת הלל בבית בתי עיר חומה משום דהוי פרעון שלא בפניו תיפוק לי' דכבר חל הפסידא והפסידא לפניך דהתם פסידא דשכיח כי כן יסד הקב"ה בתורתו אבל בזו דלא הוי פסידא דשכיח אינו מחויב לקבל:
ה
אבל אם לא הגיע הזמן וכו' הקשה הב"ח דבגמ' פריך דקתני הלוה בישוב לא יחזיר לו במדבר ובריי' קתני המלוה משתלמת בכל מקום נימא דמשנה איירי בתוך זמנו ולכך אין המלוה מחויב לקבל כמו כאן בשנוי מטבעות אבל בריית' איירי לאחר זמן ואז מחויב המלוה לקבלו כמו בסעיף זה. ומכח קושי' זו חשב לחלק דוקא בקובע זמן אבל בסתם הלואה ל' יום לא דנין בו כקובע זמן ואפילו תוך זמנו מחויב לקבלו בשינוי מטבעות וקושיתו אינני מכיר דהא כתב המ"מ הא דאמרי' באין שום חשש פסידא מוכרח המלו' לקבלו תוך זמן ה"מ מלוה אבל פקדון א"מ תוך זמן לקבלו כי יאמר קבלת שמירתם עד זמן ההוא ואם כן איך אפשר לומר דמשנה איירי בתוך זמן דהא במשנה קתני המלוה וכו' או שהפקיד אצלו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע הא בישוב יכול להחזיר לו ואפי' תוך זמנו הא בפקדון אפילו בישוב אינו מחויב לקבל הימנו כשהוא תוך זמן ועכצ"ל דלא מיירי מתוך זמן ולק"מ ומאחר דקושי' שלו ליתא כשל עוזר לדינא לחלק בין קובע זמן לסתם הלואה שנתנה תורה ל' יום דילפינן מקרא ואמרו בשושבוני' דאין נגבית אלא בעונתה והביא הבעה"ת בשער ל' בשם הראב"ד והנ"י בשם הריטב"א דפי' אם רוצה לפרו' לו קודם זמנו אין זקוק לקבל הימנו דהוי כהלוהו בישוב דא"צ לקבל במדב' ע"ש ורוא' אני סתם הלוא' ל' יום מסתבר משושבוני' דלא קבע לי' זימנא כלל רק סתמ' דמילתא משתלמת בעת נשואין ומכ"ש בסתם הלואה ל' יום דיש לו סמוכין מד"ת:
ו
אבל אם אין שם כתב הב"ח אם מתחילה בשעת הלואה היה שינוי מטבעות והלוה לזה על זמן כי חשב בתוך זמן יעבור הרעש וכן היה ועתה רוצה הלוה לפורעו תוך זמן אעפ"י שעבר החשש הואיל ומתחילה היה הזמן לטוב' המלו' תו לא מצי הדר תוך זמן לשלמו. וראיה מתוס' דכתבו דהיכי דמפסיד בפרעון כמו בתי ע"ח לא הוי פרעון ואף זהו כמוהו והש"ך השיגו דשם הפסד לפניך משא"כ כאן דאין הפסד לפניך כלל ויפה השיג ובלא"ה כבר חלקו הרא"ש והרשב"א בין חוב לבית ע"ח באופן אחר דשם מכירה חדשה צריך לעשות דהרי הוא מכירה גמור' ועוד הלוה יכול לומר קים ליה כלישנא בתרא דרבא דאפילו בבית ע"ח פרעון בע"כ הוי פרעון ומכ"ש בזה. והנה הב"ח נסתייע מדברי הש"ג דאותן אנשים המלוים לבעלי חניות שיהיו הם מלוי' לגוי' ברבית והם יקחו מהרווחים כפי התנאי והמותר יהיה שייך לבעל המעות הואיל וזמן לטובת בעל המעות אין בעלי חניות יכולים לחזור בתוך זמנו והוא לטובתו שלא יהיו מעותיו שביתין ויפסיד הרווח עכ"ל ומתוך דברי הש"ך בס"ק י"א נראה שמסכים לדברי הש"ג ואני שמעתי ולא אבין חדא מהא משכנתא באתרא דמסלקי דהסכים הש"ך בס"ק י"ב דיכול הלוה לסלקו בתוך זמן וכן ממש מבואר תוך דברי הרמב"ן הובא בבעה"ת שער למ"ד בסופו. והא בזה ודאי הזמן נקבע לטובת המלוה שיאכל פירות שנה בשנה מכל השדה בדבר מועט והלא יותר רווח למלוה מאותן התולין מעותיהם בגוי וכל אשראי ספק אתא ומ"מ יכול לחזור בו ומכ"ש בעובדא הנ"ל. שנית מ"ש ממקבל עסקא ומעלה שכר לנותן דבשביל חצי הלואה ח"ו לומר דמעלה שכר דה"ל רבית רק בשביל חצי פקדון והר"ז טובת המלוה שמקבל שכר ורווחי' וע"ז מסרו לזמן ומ"מ פסקינן דיכול לחזור בתוך הזמן דפועל חוזר בחצי יום ולמה לא יהיה אלו יכולים לחזור ומ"ש אלו ממקבלי עסקא ומ"מ יכולים לחזור בתוך הזמן ואף זה כמוהו. דמתעסקים בשל המלוה ומקבלין שכר עקב טרחת' למה לא יכולים לחזור. ואפילו בהך דינא דהרב המגיד דפקדון א"י לחזור תוך זמן שהוא שרשו בהררי קודש הראב"ד ז"ל דפי' כן בקדושין דף י"ג בתורת פקדון יהבי ניהלי' סברה אי שדינא ומתברנ' מחייבי בהו דמיירי בפקדון תוך זמן וא"י להחזירו תמה בו הרשב"א בחדושיו לקדושין הא פועל יכול לחזור בו בחצי היום ובישובו צ"ל דוקא ש"ש דעליו נטירתא יתירתא דמי לעבד והרי זה בכלל כי לי בני ישראל עבדים וכו' אבל ש"ח שא"צ שמירה יתירה רק שלא יפשע בו אין זה בתורת עבדות שנאמר עליו כי לי בני ישראל וכו' וא"כ הך בעלי חניות דהם בלי פקפוק שמקבלים שכר ופרס עבור טרחתם א"כ דברי רשב"א קיימי כי הוא בכלל כי לי בני ישראל עבדים ולכן ברור דדין הש"ג אין לו שרש ועיקר ופשיטא דיכולים בעלי חניות לחזור בו:
ז
והוא בזמן. הסמ"ע ביקש לפרש לחד תי' ר"ל בתוך הזמן ולכך הוסיפו רמ"א בכוונה דלא תקשי דלקמן בסי' ק"ך פסק הש"ע דפטור ולכך מחלק רמ"א דכאן מיירי תוך זמנו ולכך עדיין הוא באחריות הלוה אלו מתרמי לי' זבינא הוי משתמש בי' כמ"ש הרמב"ן משא"כ בכלות זמן לא שייך אלו מתרמי ליה זביני דאין משתמש בו דאולי יבוא המלוה לתבוע ואין בידו לפרוע. איברא דהסמ"ע גופי' וכן הט"ז הקשה דא"כ איך מסיי' אבל בפקדון כה"ג פטור הא בתוך זמן א"י לחזור בפקדון ולא תי' כלום אבל לפימ"ש בס"ק הקודם בקושי' הרשב"א דהא פועל יכול לחזור וצ"ל בש"ח לא שייך כי לי בני ישראל עבדים ובמקבלי עסקא שאני דה"ל ש"ש וא"כ כאן דמיירי דהמעות מותרים כמ"ש הב"י ועיין ד"מ וא"כ קי"ל כר"נ דה"ל ש"ש ויכול לחזור בו אפילו תוך זמן ולק"מ. והרב הש"ך תי' הך דלקמן סי' ק"ך דכאן לא אמר הלוה למלוה שהם צרורים וא"כ שפיר אלו מזדמן עסקא הוי משתמש בהו ולכך חייב משא"כ לקמן דהודיעו שהם צרורים א"א לשמש בו ולכך פטור עכ"ל ומלבד שברמב"ן ומרדכי לא נזכר מטעם זה דבר. אף גם אין ממש בזה. דבשלמא כשמוסר לו המפקיד צרורים וקשורים בקשר משונה א"כ כיון דחזינן דמפקיד מקפיד וצררן ש"מ דלא ניחא ליה דישתמש בהו הנפקד ולכך אסור לשמש בהו בלי רצון בעלים והמשנה מדעת בעלים פושע. משא"כ כאן בהלואה הא המלוה הלוהו לו א"כ מסרן מתחילה לתשמישו רק אח"כ בעת החזרה הלוה צוררן וקשרן ורוצה להחזירן למלוה א"כ אי מתרמי ליה זבינא וכי אינו יכול לחבל מעשה ידו ולהתיר הקשרים אפילו אלף עזקאין הוא אסר והוא שרי מאן מעכב ע"י הלא עדיין לא הגיעו ליד המלוה וידיו עדיין מסולקת הימנו ולכן אין לדברים אלו שורש. והתי' היותר קרוב לאמת הוא מ"ש הב"ח וט"ז דרמ"א כתב לקמן בסי' ק"ך דיש חולקין וכיון להך דעת רבוותא האמור בכאן וכך דרכו תמיד ולהיות כי דעתו נוטה להלכה כהנך רבוותא סתם פה כדרכו תמיד ועיין מש"ל סי' ק"ך מזה. ויש להבין הטעם דנתנו דלכך חייב משום דיכול לשמש בו אלו מזדמן לו זביני א"כ לא יתחייב באונסין דהא קי"ל כר"נ נאנסו לא דהיינו הנאת שימוש לא משוי לי' שואל רק ש"ש. וצ"ל ה"מ היכי דלא היה מעולם שואל לא משוי לי' הנאת שימוש לשואל אבל כאן דכבר נעשה מלוה רק עתה רוצה להפטר ממנו א"כ כ"ז דיכול לשמש בו לא כלתה חיובו הראשון ועדיין חיוב דמלוה עליו וא"ש:
ח
בכה"ג פטור וכתב הש"ך ומהרש"ל דאפילו מפשיעה פטור ובאמת דבר זה מחלוקת הפוסקים דבמרדכי פ' הנזיקין משמע כשאמר לי' שקול זוזך ולא שקלי אפילו ש"ח נמי לא הוי. וכן הבי' בס' אסיפת זקנים בשם רמ"ה וריטב"א ותו' דהא דקי"ל באומנין טול את שלך והבא מעות דהוי ש"ח דאומני' שאני דמ"מ תפסן אזוזי אבל התו' בפרק הזהב דף מ"ט בד"ה אלא וכו' הקשו בהא דאמרינן האי גברא דיהיב זוזי אשומשמי והדר בי' וא"ל שקול זוזך דאמרינן בשם רבא ל"מ ש"ש דלא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי והקשו התו' מהך דאומנין טול את שלך דהוה ש"ח ותי' כיון דמעיקרא הוי ש"ש לא לסלק עצמו לגמרי משמירה נתכוון רק דיהיה ש"ח. ולפ"ז כאן מעות מותרין דהיה מתחילה ש"ש א"כ עדיין ש"ח וחייב בפשיעה וכ"כ הב"י ס"ס קצ"ח בשם הגאונים דאם קבל מעות ממוכר בתורת פקדון ואמר טול את שלך הוי מ"מ ש"ח והיינו כתו' וע"ש בב"י. איברא דיש להבין במה שכתבו תו' לחלק בין עובדא דשומשמי לעובדא דאומנים כנ"ל דהא התו' בפרק המפקיד דף מ"ג ד"ה מאי וכו' תי' דהיכי דמותר לשמש במעות הוי ש"ש וכתבו דמותר לשמש במעות לר"י דמעות קונות א"כ עדיין קשה הא טרם דאמר ליה שקול זוזך ה"ל ש"ש ודמי לאומנין ואיך אמרינן דאפילו ש"ח לא הוי. והרב בעל לחם משנה עמד בזה על דברי המ"מ שכתב בפ"ז מהלכות מכירה בשם התו' דהוי מוכר על המעות ש"ש דא"כ איך יתכן תי' התו' הנ"ל לחלק בין עובדא דשומשמי לאומני' כיון דגם בזה הוי מתחילה ש"ש ולא אסיק אדעתיה אז כי לא על המ"מ קושיתו כי דברי המ"מ אמורי' בתו' להדיא ובתו' יש להבין דדוחק לומר מ"ש התו' בהזהב הוא לחד תי' שם בהמפקיד דאסור לשמש במעות ובאמת לא הוי רק ש"ח מתחילה דא"כ לתי' הב' נצבה וקמה קושי' התוס' וצ"ל תירץ רמ"ה וריטב"א הנ"ל וא"כ מה דוחקי דהתו' אף להך תי' נימא ישוב זה. וביותר תמיה לי דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה דפסק דאם הלוקח חוזר וא"ל המוכר שקול זוזך המעות אצלו כפקדון ופטור מגניבה ואבידה הרי מבואר דש"ח הוי וקשה הא המוכר ל"צ לקבל מי שפרע דהא הלוקח חוזר והמוכר נתרצה כמ"ש המ"מ להדי' דשם לא שייך הא בעי לקבולי מ"ש וקשה א"כ איך משוי לי' ש"ח הא בגמרא אמרינן להדיא ש"ח נמי לא הוי. ומה שנראה הוא דהתם נחלקו בגמרא דלס"ד ס"ל רבא אפילו במקח דצריך לקבל מי שפרע מ"מ אם אח"כ מקבל מ"ש איגלאי מילתא למפרע דהיה רק שומר על המעות והואיל ואמר שקול זוזך אפילו ש"ח נמי לא הוי אבל לסוף אסיקו ר"פ ורבינא להד"ם דבהך מילתא לא אמר רבא דש"ח לא הוי דהא בעי לקבולי מ"ש וכ"כ דלא קיבל מ"ש ברשותי' קאי וכן פסק הרי"ף כלישנא בתרא וס"ל לתו' ורמב"ם בלישנא קמא מ"ט דרבא והא הוי מקח גמור כ"ז דאינו חוזר ואיך ס"ד כ"כ דלא קיבל מ"ש דיהיה שומר על המעות ולכן ס"ל לתו' ודאי לר' יוחנן דס"ל ד"ת מעות קונות א"כ הרי ד"ת המקח נגמר והמעות שלו פשיטא אף דתקנו חכמים דיכול לחזור מ"מ כ"כ דלא מקבל מ"ש הדבר קאי כמקדם והקנין גמור וחייב באחריותו וכ"כ הריטב"א להדיא דהואיל דהוא קנין תורה כ"כ דלא מקבל מ"ש לא פקע קנינו והרי חייב באחריות המעות. וזהו הכל לר"י אבל לר"ל דד"ת לא קנה כלל רק חכמים תקנו מ"ש א"כ כיון דליכא קנין כלל פשיטא דאין כאן חיוב באחריות אעפ"י שלא קיבל עדיין מ"ש וזהו פשוט וכבר כתבו התו' ב"מ דף מ"ח ד"ה נתנה דרבא דאמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל לכאורה אמר כן אבל באמת אין כאן סיוע והלכה כר"י ולפ"ז א"ש דהא העלו התו' בפרק המפקיד דכי הוי ש"ש על המעות הואיל ומותר לשמש בהו היינו לר"י אבל לר"ל אסור לשמש במעות ואף ש"ש לא הוי. ובס"ד הוי אמרינן רבא ס"ל כס"ד דהתם דהלכה כר"ל דהא מסייע ליה מתניתין וא"כ יפה פסק רבא דלא תלי בקבלת מ"ש כמ"ש דמ"מ אין כאן קנין ולא מתחייב באחריות כלל. אבל במסקנא הוא למסקנא דהתם דרבא כר"י ס"ל דמעות קונות וא"כ כ"כ דלא מקבל מ"ש הרי קנין תורה חל ופשיטא דחייב הוא באחריות וא"ש. ולפ"ז בס"ד הא קאי מילתא דרבא כר"ל וא"כ הא כתבו לעיל התו' דלר"ל אסור לשמש במעות ואף ש"ח לא הוי רק ש"ש וא"כ שפיר כתבו תו' דרבא אמר ש"ח לא הוי משום דאף קודם לזה לא הוי רק ש"ח לר"ל ולכך כדקאמר שקול זוזך לא הוי אפילו ש"ח ולא דמי לאומני' דהוי מתחילתו ש"ש וא"ש. וא"כ גם דברי הרמב"ם דהשתא דקי"ל כר"י א"כ מותר לשמש במעות והוי ש"ש ולכך אף דחזר ואמר טול מעותיך לא נחית כלל מד"ש והוי עכ"פ ש"ח וא"ש: ועוד דאפשר לומר מדקאמר דההיא דיהיב זוזי אשומשמי ולא קאמר דקני שומשמי ש"מ דלא ה"ל רק פסק עמו ליתן לו והואיל ומינו מצוי יכול לפסוק אעפ"י דאינו ברשותו. ועיין לקמן סי' ר"ט ס"ו ע"ש. ולכך מחויב מ"מ לקבל מ"ש אבל ס"ל לתו' דקנין זה אינו ד"ת כיון דאינו ברשותו רק קנין דרבנן אבל מהכ"ת שיחול קנין ד"ת במה שאינו ברשותו וא"כ לכ"ע אסור לשמש במעות כמו לר"ל דהא אינו קנין ד"ת וכן מסתבר דעל מה יחול הקנין וא"כ לא הוי רק ש"ח וא"ש מילתא דרבא דאמר ש"ח לא הוי ולק"מ לתו' והמעיין יבחר בשני תי' ושניהם צדקו יחדיו. גלל כן תבנא לדינא מאחר דהש"ע לקמן סי' קצ"ח סתם כהרמב"ם הנ"ל בחזרת הלוקח ואמר המוכר טול שלך דהוי ש"ח והרמ"א לא הגיה כלום א"כ ה"ה כאן דהלכה כתוס' ורמב"ם דפטור דקאמר היינו מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה. ומעתה קושי' הסמ"ע על מור"ם בס"ק כו' דלמה יפטור מה בכך דאמר טול מעותיך סוף כל סוף יכול לשמש בהן סרה דקושי' זו יפול על הגמרא ג"כ דאמרינן דהוי ש"ח אף דיכול לשמש במעות דהוא לא רצה לקבלו כמו בנדון זה ומ"מ אמרינן הואיל ואמר טול מעותיך הוי ש"ח ואף בזו כן ואפשר דסמ"ע ס"ל לגמרי פטור ולכך הקשה אבל לפמ"ש רק מדין ש"ש לק"מ ועיין מש"ל בסי' ק"כ מ"ש על הטור מסי' קצ"ח ומ"ש לחלק בין עיצול או סירוב דמוכר ע"ש:
ט
י"א שאין המלוה יכול לעכב בגמ' דב"מ דף ע"ז ע"ב א"ר האי מאן דאוזפיה מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזי זוזי פרעון הוי אלא דאית לי' עלי' תרעומת. וכתב הרא"ש וקמ"ל שאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעותי אלא בבת אחת והך מילתא שמעי' לי' מדקאמרי לעיל ונתן לו ת"ק זהובים קנה ומחזיר לו השאר לאחר כמה שנים אלמא פרעון הוה. אע"ג דלא פרעי' בב"א עכ"ל והקשה הש"ך וכן הג"ת דמה ראיה מהך דנתן לו ת"ק זהובים דהתם מדעתי' קיבל ופשיטא דמי יעכב ע"י אבל שיהיה המלוה מוכרח לקבל הימנו זוזי זוזי הא לא שמעי' מהך כלל. ולכן פי' הש"ך דדעת הרא"ש באמת דאין הלוה יכול להכריח למלוה לקבלו בע"כ רק אם קבלם ה"א דיכול לטעון אח"כ כל כמה דלא פרעת כל החוב הרי הוא אצלי בתורת פקדון ובאחריות דידך כפקדון דעלמא וזה קמ"ל רבא דלא כיון דקבלו הוי פרעון ולא קאי תו באחריות דלוה וזהו שפיר ילפינן מהך דנתן ת"ק זהובים דאם קיבלן דהוי פרעון ולכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם דכבר נלמד מהך דנתן לו ת"ק וכו'. ועפ"ז תמה הש"ך על הטור דנמשך אחר דעת ב"ע דלכתחילה צריך לקבל הימנו ולא כן דעת אביו הרא"ש ז"ל. ובאמת הך פי' בגמרא דקאי אי כבר קבלן כבר קדמו הבדק הבית לפרש כן. אך ברא"ש א"א לפרש כן דהא כתב להדי' דאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעותי הרי דאפילו לכתחילה כופהו ואם הדבר כפי' הש"ך העיקר חסר בדבריו. ולכן נראה דבלא"ה הקשה המעדני מלך בהרא"ש דקאמר והך מילתא שמעי' וכו' וז"ל צל"ע למאי נ"מ צריך לסייע לרבא מברייתא עכ"ל ולא תירץ כלום. ולכן נראה דודאי במילתא דרבא יש לפרש ב' פירושים א' כפירוש ב"ע וטור דיכול הלוה להכריח למלוה לקבל בע"כ פרעון זוזי זוזי ופי' השני כמ"ש הב"ה וש"ך דאם קיבלם ברצון דתו לא מצי למימר כפקדון הם כנ"ל והרא"ש ביקש להכריע כפי' ב"ע וזה מאמרו וקמ"ל דאין המלוה יכול לומר איני רוצה לקבל מעותי והיינו כב"ע ודלא תימא מנלן דילמא הפי' אמת דאם כבר קיבלו דא"י לומר כפקדון היה אצלי אבל לא שיכול להכריח ולזה קאמר הרא"ש והך מלתא פי' דפרעון זוזי זוזי הוי פרעון שמעי' ליה מהך דנתן לו ת"ק זהו וכו' אלמא דפרעון הוה אע"ג דלא פרעי' בב"א וא"כ תו מה קמ"ל רבא הא ברייתא היא ולא היה רבא מחדש דבר ועכצ"ל דרבא לחדש בא דאפילו להכריח למלוה שיקבלו מצי להכריחו ולא יכול המלוה לומר איני מקבלו רק בב"א וטובא קמ"ל רבא ודבריהרא"ש נכונים ומסכימים לב"ע וטור ואעפ"י שאפשר לישנא דהך מילתא קצת דחוק מ"מ האמת יורה דרכו דה"ל כאומר וגופא דמלתא שמעי' ודברי הטור הבקי בשמועותיו של אביו מכוונים בזה וזה ראיה ברורה לפירושי שלא יהיה בן סותר שמועותיו של אביו ולק"מ בטור הנ"ל: אך צריך טעם להשמטת הרי"ף ורמב"ם ומ"ש הש"ך דהם ס"ל דרבא אמר למילתא בשכבר קיבלן כהנ"ל ולכך השמיטוהו דכבר נלמוד מהך ברייתא דנתן לו ת"ק וכו' אינו נכון דאם לרבא לא פשיטא ליה כ"כ מהך ברייתא עד שהוצרך לקבוע מימרא מיוחדת עליו איך פשוט כ"כ להרי"ף ורמב"ם שהשמיטוהו. ולכן נראה כי ס"ל כי ודאי רבא לא עינה זה מלבו רק מדברי ברייתא הנ"ל כמ"ש הרא"ש רק דקשי' כמש"ל דילמא ה"מ אם המלוה לוקח ברצון אבל להכריחו מנ"ל אך רבא ס"ל פרעון בע"כ שמי' פרעון וא"כ אין נ"מ כלל אם המלוה מתרצה בפרעון או לא אם הלוה פרעו אף שאין מתרצה כלל ועומד וצווח הוי פרעון וא"כ בשלמא אלו הדין אף כשיקבלו המלוה אף אינו בתורת פרעון וחל שעבודו עד שיהיה נפרע כולו. א"כ במכ"ש כשפורעו שלא ברצונו אבל השתא דשמעי' מברייתא אם המלוה מקבלו דהוי פרעון א"כ ה"ה כשאינו מתרצה דמה בכך ברצונו הא פרעון שלא ברצונו הוי פרעון ויכול לזרוק זוזי זוזי לתוך ביתו והוי פרעון כאלו מקבלו ברצונו וזהו לרבא דס"ל בגיטין דף ע"ח כלישנא בתרא דפרעון בע"כ הוי פרעון אפי' במקום פסידא ואזיל רבא לשיטתו ושפיר קאמר לדינא דס"ל רצון המלוה לא מעלה ולא מוריד אבל ר"פ דפליג שם ואמר דפרעון בע"כ לא הוי פרעון בעינן רצון המלוה במקום פסידא א"כ אף כאן דיש פסידא כמ"ש דה"ל תרעומת דמכלי' קרני' א"כ אין למילף מהך ברייתא כלל דשם הוי ברצון וכמש"ל וא"כ הרמב"ם כפי הגי' הטור בא"ע סי' קמ"ג ע"ש בב"י דפסק ספק מגורשת דחושש לספק דרב פפא ע"ש וא"כ כאן להכריחו למלוה לקבלו המלוה יכול לומר קים לי כהך מ"ד דלא הוי פרעון ומי יוכל להכריחו לקבלו וכמ"ש רשב"א בגיטין דבד"מ מספקא לן מילתא ולכך השמיטו הרי"ף ורמב"ם דהוא מלתא דספיקא ונכון הוא וברור מיהו י"ל הני מילי דיכול להכריח למלוה במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר יכול לומר איני רוצה לפגום שטרי והא האי טעמא אמרי' בב"ב דלכך לא מצי משוי מתרי בר חמשין חד בר מאה דניחא למלוה דלא לפגום שטרא ומ"ש זה מזה ובזה מיושב קושי' הש"ך והב"ח וג"ת מהא דקאמרי' דלא לשוי מתרי בר חמשין חד בר מאה דלא ניחא ללוה דלא לכוף לפורעו. והקש' הש"ך בממ"נ אי ת"ז הא לשיטת הרא"ש א"י לומר לא אקבל פרעון זוזי זוזי ואי בהגיע זמנו לעולם יכופו הן בחד שטר והן בתרי שטרא. ולפמ"ש ניחא דכי אינו יכול לעכב במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר יכול לעכב מפני דלא יפגום שטרו וא"ש: ומיהו בלא"ה לק"מ די"ל הלוה בטוח במלוה שיעשה עמו חסד אף בזמנו מבלי לנגוש אותו על ב' שטרות אבל בשטר אחד צריך לנגוש אותו שלא יפגום שטרו. ומ"מ אפשר הדין אמת כמ"ש במלוה בשטר כי דבלא"ה תמהו על זה הדין ודי דנימא במלוה ע"פ. אך בבעה"ת שער ס"ט משמע אפילו במלוה בשטר דינא הכי: ומ"מ לדינא יש ליישב וגם לתרץ דברי בעה"ת דכתב זה אי לא אמרינן טעמא דלפגום שטרו ע"ש וצ"ע:
י
מיהו אם משכן לו שדהו כתב הט"ז בדבר שאין למלוה פירות כגון משכון מטלטלין יכול לומר כיון דמשכונך שוה בכדי חובך החזיר לי החצי וכיון שאין תועלת למלוה כגון זה כופין על מדת סדום עכ"ל ואמת שאיני כדאי לחלוק עליו בלי ראיה מוכרעת אבל מ"מ לא מסתבר לי דיהיה זה מדת סדום דיכול לומר יותר שהמשכון בידי יותר בטוח אתה לי בכדי מעותי ויותר מוכרח לפדות משכון אם הוא שוה יותר ואם בשטר שהוא יותר ממה שהלוהו אמרי' ניחא ליה כדי שיכוף לפורעו ואמרו בירושלמי אימת שטר מרובה בגדול מקטן ומכ"ש במשכון שעי"כ יכופו לפרוע ולכן לא ידעתי מה מדת סדום יש בזה.
יא
נותן לו וכו' וכתב הש"ך וכן הסמ"ע אם המעות בעין דאם יאמר הרי שלך לפניך יש בו חלוקי דעות במרדכי ובתו' ונראה דכל זה הוא לפי' רש"י דפי' דהלוהו סתם ולא בהתנה אבל לפי' התו' וכמו שכתב רמ"א בהגה דהוי בהתנה ואם הוא תנאי הרי כל תנאי שבממון קיים ומה בכך דמעות הלואה הם בעין והמרדכי לשיטתו דסבירא ליה שם בשם רש"י דהתנאי היה ליתן לו בתשלומין מעות ולא סחורה אם כן שפיר י"ל המעות שהוא בעין יחזיר לו אבל לפי דאמרי' דהתנאי היה בבירור על מטבע היוצא מה יהני שלך לפניך:
יב
שהלוהו בכל ענין כתב בתשובת מהר"ם הובא במרדכי פ' הגוזל מי שגירש אשתו והבטי' ליתן לה עד חנוכה מעות היוצא אז בהוצאה וביום ראשון דחנוכה נפסל המטבע ופסק מהר"ם דעד חנוכה זמן ערב חנוכה ונותן לה מטבע היוצא ערב חנוכה. והרב מהרש"ל רצה לפסוק מזה דהמלוה לחבירו לזמן ובזמנו היה תובעו והו' דחהו בלך ושוב ובין כך נפסל מטבע חייב לשלם לו מטבע היוצא אח"כ וכב' השיגו הש"ך דמשם איפכ' נרא' דהא פסק מהר"ם דנותן לאשתו מטבע שהי' יוצא בערב חנוכה אעפ"י שנפסל. איברא אף דאין להמהרש"ל ראי' משם מ"מ אפשר דדינו אמת הואיל ודחהו בלך ושוב אם כן היה גרם בהפסדו ואלו פרעו בזמנו היה מוציאו במקום אחר אך מ"מ לא נ"ל חדא דהוא גרם בעלמא ועוד התו' הקשה שם למה בלא התנה נותן לו מטבע הנפסל' הא בגזל אומר לו הרי שלך לפניך משמע דלולי המטבע בעין א"י לומר הרי שלך לפניך ובמלוה להוצאה ניתנ' ה"ל כאילו אינו בעין וקשה מאי קו' הא בגזל הפסידו דלולי דגזלו היה מוציאו בדוכתי' טובי טרם שנפסל והר"ז גרוע מהלו' שדוחה למלו' בלך ושוב כי שם דרך הלוי' כך משא"כ גזלן הרשיע לעשות וגרם רעה לחבירו ועכצ"ל דבשביל כך אין לחייבו ממון ומכ"ש בעובדא דמהרש"ל ולכן ברור דאין להוציאו מיד מוחזק:
יג
ויש חולקין וכן בי"ד סי' קס"ה כתב הד"מ דהריב"ש והרא"ש חולקין והש"ך כתב דלא משמ' מידי מתשובת הרא"ש וז"ל תשובת הרא"ש כי שאל השואל אם נדון בחלוף המטבע כמו שדנין גוים בדינא מלכותא או נדון עפ"י ד"ת כדין המלוה את חברו על המטבע והשיב הרא"ש מה שכתבת שנפל מחלוקת בין מפורשים כשהמלך גוזר על המטבע לפחות או להוסיף אי דינא דמלכותא דינא או לא לא ידענא מה שייך להזכיר כאן דינא דמלכותא כי המלך עושה מטבע חדש שיצא במו"מ ומקח וממכר ופוסל הראשונים בשביל זאת אין המלך מקפיד להיות מפסיד למלוה ואינו חושש רק שיהיה המטבע נפסל ומעובר מעולם אבל אינו חושש כיצד יפרעו למלוה וכו' עכ"ל ואם כן לכאורה משמע מזה דמלך לא תיקן כלל כיצד ישלמו הלוי' למלוים שלהם רק פסל המטבע כנ"ל אבל אם תיקן להדיא סדר ונימוס כיצד ישלמו אף הרא"ש מודה דאמרי' בי' דינא דמלכותא דינא ויפה טען הש"ך על הרמ"א. אמנם נראה דרמ"א סבירא ליה אם כן דכך היה שם עובדא דמלך לא עש' סדר כלל כיצד ישלמו החייבי' רק דפסל מטבע אם כן היינו דתנן בגמ' המלוה את חבירו על המטבע ונפסל והיינו דפסלו המלך וא"כ השואל מה הי' שאלתו ודקארי לי' מה קארי. הלא הגמ' בכה"ג מיירי דפסלהו המלך ומ"מ אמרי הדין באיזה אופן ישלם הלוה ואם אמרי' דינא דמלכ' בי' מה אמרו חז"ל נותן לו מטבע היוצא וכו' והוא תמוה בעצמותו. ולכן ס"ל לרמ"א ודאי דפסל המלך מטבע גם זו יסד כיצד ישלם הלוה למלוה ולכך היה שאלתו אי משגיחין בתקנתו או לא אמרינן דינא דמלכותא בדברים שאינו מחוקי המלך והדרן לדין חז"ל בהמלו' את חבירו על המטבע ויפה שאל ונסתפק וע"ז היה תשובת הרא"ש ז"ל דבשלמא אם הך תקנה כיצד יפרעו הלוים נוגע בהך תקנה דפסל המטבע ואם ישלמו הלוים ממטבע ישינה יהיה נותן מגרעת במה שפסל המטבע ובגין דא יש קפידא א"כ דדבר זה שייך לפיסול מטבע בזו לכ"ע בדבר מטבע וכיוצא בו דינא דמלכותא דינא ואם כן ודאי יש לשמוע בקול דתו. אבל באמת הא אין זה נוגע לפיסול מטבע דאף שיפסול מטבע יכולים הלוי' לשלם למלוי' ממטבע שנפסל והם יקבלו ההפסד ומ"מ תקנתו בפיסול המטבע לא ישונה ולא יוגרע כלל ואין נ"מ בזה לתקנתו בפיסול המטבע כלל רק זה תקן בפרטיות ודרכו לתקן נימוס ודתי מלכי' כמלך במשפטו יעמיד ארץ ואין לגוים נימוסים רק מה שמחדש המלך לעמו חדשים לבקרים ואף זו תקן כיצד ישלמו ואין לזה שייכות עם תיקון פיסול המטבע ואם כן חזר זה לכללא דשאר דיני' דמייסד המלך דלא קי"ל דינא דמלכותא לבטל ד"ת ואתי שפיר ודברי רמ"א ברורים לדינא כפי דעת הרא"ש זהו מה שנ"ל בכוונת דברי רא"ש אבל לדינא מ"מ העלה ש"ך בי"ד רבים מחברים דסבירא להו בזה ודאי דינא דמלכותא ועיין מ"ש שם באריכות בס"ד. ובאמת יש לי קצת קושי' לשיטת האומרים דבעניני מטבע בכל דבר דינא דמלכותא דינא אם כן הא דמשני הגמ' שם ב"ק דף צ"ז ע"ב במה דפריך אי מלכיות מקפידות היכי מצי ממטי לי' ומשני דלא בחשי וקשה מה בכך הא מ"מ צווי מלכות שלא להוציאו חוץ למדינה ואם כן אותו שמוציא עובר על צווי מלכות והרי הוא איסור כיון דדינא דמלכותא דינא וכי מלך ישראל המצוה לבל יוציאו מטבע חוץ למדינה וכי רשאי' לעבור מצותו ואי דינא דמלכותא דינא הר"ז איסור לעבור דתו ומצותו ומה נ"מ אי בחשי או לא ויש ליישב דוקא הנוגע לממון דינא דמלכותא אבל לא בשאר צווין וזה אינו נוגע לממון כיון שמוציאו ממדינתו ועיין מ"ש בי"ד בזה ועיין מ"ש בחדושי לרמב"ם פ"ח מהלכות מעשר שני טעם שהשמיט הך מלכיות מקפידו' לגמרי וע"ש שהארכתי בישוב השגת הראב"ד ולהיות כי לא נ"מ רבתי לדינא קצרתי בזה:
אורים ותומים, אורים
ע״ד
א
המלוה נותן וכו' עיין תומים דהעליתי לדינא דאם המלוה תובע הלוה שלא במקום הלואה ואין לו מעות רק המלוה ביקש ממנו שישיב לביתו ויביא לו המעות או ע"י שלוחו אם אין דרך הלוה בלא"ה לילך ולשוב בודאי אין להכריחו שילך בשביל כך אבל אם דרכו בלא"ה יכול להכריח וא"י לומר לא אקבל עלי הטרחא כי עבד לוה וכו' אבל בפקדון כה"ג א"י להכריחו כי יאמר מה לי בהטרחא זה שוב לביתי וקבל פקדונך ע"ש:
ב
לתבוע בכל מקום וכתב הרי"ו וכן היש"ש דה"ה גזל והש"ך כתב דאם לא קנה עדיין בייאוש ושינוי רשות וא"כ גוף החפץ לנגזל דינו כמו פקדון ולפמ"ש דחילוק דבפקדון אין מחויב להוליך אחריו בגזול ודאי אי אית ליה דרכא מחויב להוליך אחריו דמי הכריחו לגזול משל חברו והרי זה עבד יותר מלוה ונכון ויפה כתבו דגזל דינו כמלוה ושכירות בתי' כלים ושכר שכיר או דמי מקח הכל דינו כהלואה ועיין תומים ס"ק א' דכתבתי לר"ה דס"ל בדמים מותרים אפילו נאנסו דה"ל מלוה עליו א"כ ה"ל הלואה גמורה ודינו כמלוה להדיא ונ"מ לדידן בדמי אבידה לשיטת הרי"ף וסייעתו ועיין מש"ל ס"ס שלפני זה בתומים באריכות:
ג
ישבע היסת היינו בטענת ברי אבל לא בשמא כ"כ הש"ך ולישנא דרמב"ן בסוף בעה"ת שער ל' לא משמע כן רק משתבע בספק דהוי שבועה מתקנת הגאונים דישבע אין לי דכל ראית הרמב"ן ממסדרין לב"ח ובזה צריך לשבועה ועיין לקמן סימן קצ"ג מ"ש הש"ך ומ"ש שם:
ד
מיהו בכ"מ וכו' וגם אם רוצה לשלם לו במטבע שיוצא שם באותו מקום אף שאינו יוצא בעירו כיון שלא התנה חייב המלוה לקבלו ש"ג וש"ך:
ה
אפילו יש כמה מדברות וכו' אבל תוך זמנו א"י להכריחו לקבלו דהא יש בו מ"מ חשש סכנה הנראה וא"י להכריחו בתוך זמן כמ"ש בס"ב סמ"ע וש"ך וט"ז פקפק ע"ז דהרי יכול להמתין עד שיעבור שיירא ואין דבריו מוכרחים לדחות דברי סמ"ע שהן דברי סברא:
ו
יכול לכופו לקבל במדבר היינו במשלם זמן אבל תוך זמנו לא דהא הסכנה גלוי. ב"ח ונכון:
ז
ואמר לו וכו' ומהרש"ל ביש"ש מצריך שיאמר להדיא אי בעית לאהדורי ניהלך התם מהדרינא אבל באמירה גרידא שגם הוא הולך למדבר לא מחייבים למלוה ועיין תומים שנראה שכן דעת הרי"ף והרמב"ם:
ח
הדין עמו ואם אין המלוה בעיר יכול ליתן ליד ב"ד דפרעון בע"כ הוי פרעון אפילו שלא בפניו עיין תומים דבררתי הדין מש"ס וכן העיד הש"ך שהורו בפולין בשנת ת"י ותי"א:
ט
שאין עתה הקלקלה נראה וכו' אבל כשקלקלה כבר חל א"י לתת לו ועיין תומים:
י
אבל אם לא הגיע הזמן הב"ח רוצה לחלק בין קובע זמן לסתם הלואה שזמנו ל' יום דאין דינו כך ואני כתבתי בתומים דאין לו ראיה והנכון דאין חילוק כלל בין רובע זמן לסתם זמן ל' יום:
יא
מיד לאו דוקא רק ניכר בבירור שיבא בלי ספק היינו מיד:
יב
אבל וכו' וכ' הב"ח אם מתחלה הלוה המלוה מעות לזמן בשביל שהיה שינוי וחילוף מטבעות ולכך הלוהו לזמן עד שיעבור הרעש ובאמת עבר ועכשיו דעבר ביקש הלוה לפרעו תוך זמן מ"מ אין המלוה מחויב לקבל הימנו כיון דמתחלה נעשית הזמן לטובת המלוה והש"ך השיג ע"ז. וכן הסכמתי בתומים דהדין עם הש"ך גם הביאו בשם ש"ג באותן שמלוים לבעלי חניות שהם ילוו לגוי' ויהיה להם חלק ברווחים והנשאר לבעל המעות והיה על זמן כיון שהוא לטובת המלוה א"י לחזור תוך זמנו ואני בררתי בתומים דלית הלכתא כוותי' מראי' שונות ולעולם יכול בעל החניות לחזור:
יג
באתרא דלא מסלקי אבל באתרא דמסלקי אעפ"י שקבע זמן יכול לסלקו בתוך זמן וכן נראה בבעה"ת סוף שער למ"ד:
יד
והוא בזמן. לחד פי' של סמ"ע הוא פירושו דהוא בתוך זמן ולכך חייב הלוה משא"כ בכלות זמן הלוה פטור כדלקמן סי' ק"כ והסמ"ע הקשה על פי' זה ועיין בתומי' שכתבתי ליישבו והעיקר דבאמת יש בזה מחלוקת והרמ"א הכריע פה כהך דיעה. עיין תומים:
טו
והם צרורי' אורח' דמילתא נקט דהא ביד הלוה להתירן עיין תומים ודלא כש"ך:
טז
אבל בפקדון עיין תומים דאפילו בתוך זמן יכול לחזור הואיל והוי עלי' ש"ש ע"ש.
(טז) פטור עיין תומים דיש מחלוק' רבוותא אי אף מפשיעה פטור או דהוי רק ש"ח ועיי' מ"ש בתומי' באריכות והעליתי לדינא דחייב בפשיעה והוי ש"ח ועיין מ"ש בישוב קושי' הסמ"ע בכל אופן:
יז
י"א שאין יכול לעכב והש"ך השיג על דין זה ועיין תו' דבררתי הנכון כדברי הטור ע"ש:
יח
תרעומו' דיאמר הפסדתי פרקמטי' שלי ועיין תומי' שכתבתי די"ל בשטר יכול המלוה לומר אין אני רוצה לפגום שטרי שהיה מחויב שבועה עיין שם וצריך עיון:
יט
מיהו אם משכן לו שדהו וכו' פירוש דכתב לו דרשות ביד הלוה לפרוע לו איזה זמן שירצה ומבקש הלוה לפרועי לו החצי ויחזיר לו שדה א' ש"ך:
כ
והיא הדין אם הגיע זמן דיכול המלוה לומר מה לי לקבל פרעון לאחדים הא הגיע זמן פרעון:
כא
אין בדבריו כלום כי יאמר אין אתה יכול להכריח אותי להחזיק המשכון רק תן לי מעותי וקח משכונך וכתב ט"ז דאם הלוהו מנה על שתי משכנות ופרעו חמשים יכול לכופו על מדת סדום שיחזיר לו המשכון הא' ועיין תומים כי לא נראה לענ"ד לדינא:
כב
טול אותו בחובך וכו' אפילו הגיע זמן פרעון ואפי' רוצה לישבע שאין לו דבר יותר מקרקע סמ"ע וש"ך:
כג
הדין עם מלוה דכל זמן שאינו תובע חובו א"י להכריחו לשום דבר ליקח בחובו ויכול לומר אני אמתין כרצוני:
כד
על המטבע המחבר סתם ונמשך אחר לשון הרמב"ם דלא פי' מהו שהלוה על המטבע אמנם המ"מ מפרש ברמב"ם דכל המלוה לחבירו הן פירות שקצץ להם דמים הן מעות על סמך מטבע היוצא הוא מלוה ולחשיבת הצורה הוא מתכוון לשלם לו דמים לאפוקי אם היתה הלואה פירות בפירות:
כה
ויש לו דרך וכ"ש שהסוחרים מאותו מדינה מצוים כאן ויכול לתת להם ש"ך בשם הפוסקים:
כו
ממטבע שהלוהו דאף דמלכיות מקפידין רק אין מחפשין ע"כ הרי יכול להוציאו ש"ס וש"ך:
כז
והמלכיות מקפידות ואפי' רוצה הלוה להיות לו ערב בעד כל אחריות מ"מ יאמר מי יודע עד כמה יגיע וחמת המלך אין ערך יש"ש:
כח
היוצא באותו שעה ואם המעות שהלוהו עדיין בעין נחלקו בזה המחברים אי יכול לומר הרי שלך לפניך ועיין תומים לפמ"ש רמ"א בפי' התו' דהוי בהתנה לכ"ע א"י לומר דכל תנאי שבממון קיים ע"ש:
כט
וכן בכתובה כשכותב לה מטבע ולשיטת התו' כשהתנה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה סמ"ע ופשוט:
ל
בכתובה וזהו הכל כשהמלכיות מקפידין אבל אם אין מקפידין כלל וסוחרים דאותה מדינה מצוי' כאן יכול ליתנו לכ"ע ש"ך:
לא
וכל זה שהתנה וכו' זהו פי' התוס' והרא"ש דפי' על מטבע פירושו דהתנה ליתן לו מעות וה"ה בנתן לו סחורה והתנה להדי' שישלם לו במעות ומחויב לקיים תנאו והואיל ודברי מחבר סתומי' בלשון הגמ' אף דמ"מ פירש בו בדברי רמב"ם דא"צ לתנאי מ"מ לא כתבו רמ"א בלשון וי"א הואיל וגם בדברי מחבר יש לפרש כן כדרכו תמיד:
לב
מטבע שהלוהו כמו הלוהו סאה בפירות והיה אז שוים ד' זוז ועכשיו בשעת חזרה רק זוז דהוזלו הא אין משלם לו רק זוז וה"ה כאן אין משלם לו רק מטבע הנפסל אף דהוזלה תוס' וסמ"ע:
לג
שהלוהו ואם גבל זמן לפרוע בר"ח ניסן ובא לרבוע ודחהו בלך ושוב ובין כך נפסל המטבע דעת מהרש"ל דנותן לו ממטבע חדשה וש"ך חולק וכן הסכמתי בתומי' בראי' מתוס' ע"ש. ואם פרע קצת על חובו ובין כך קודם שגמר לפורעו נפסל ורוצה המלוה לחשוב אף מה שכבר קיבל כמו עכשיו בשעת גמר פרעון אין ממש בטענתו כי מה שקיבל הוא לפרעון כפי שהיה אז מטבע יוצא תשובת רשב"א וסמ"ע:
לד
היוצאים בכל ענין אם נתייקר המטבע מחמת עצמה ולא הוסיפו במשקלו לכ"ע מותר ליתן ולית ביה משום איסור רבית אבל אם הוסיפו במשקלו אם לא הוסיפו רק חומש ג"כ לית בי' משום רבית ואם הוסיפו יותר יש בו חשש רבית ועיין בי"ד מזה באריכות סי' קס"ה ע"ש:
לה
וכפי שתקן וכו' דאם תקן הפורע לאלתר יהי' המקבל צריך ליקח ממנו רביעי' במטבע שנפסל והנשאר במטבע היוצא אבל אם יתמהמה לפרוע יצטרך לפרוע הכל במטבע החדשה צריך לעשות הכל לפי תקנתו:
לו
ויש חולקין עיין תומים כי בררתי כי הרא"ש בתשובה חולק אבל מכל מקום לדינא נראה דעת ראשון ע"ש:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
ע״ד
א
מחבר סעי' ז' על המטבע נ"ב עיין מ"ש בית שמואל סי' ק' ס"ק כ"ג וסי' ס"ו סס"ק ט"ז ובתשו' ח"ס חו"מ סי' נ"ח וסי' ס"ג וח"ס יו"ד סי' קל"ד:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
ע״ד
א
סעיף ג' חוב דמשכונא וכו' ע' בתשובתי ליו"ד ה' בכור סי' קצ"ט מהדורא ה' מ"ש לחלק בין סתם משכנתא לקובע זמן דבקובע זמן לא מהני לשלם לו בעד הפירות רק יכול לומר בגוף הפירות אני רוצה אבל בסתם משכון נהי דהוי שתא מ"מ מהני לשלם לו גם בעד הפירות ע"ש שהוכרחתי כן מן הש"ס:
ב
סעיף ו לוה שאמר כשהגיע זמן הפרעון אין לי מעות וכו'. ע' בש"ך כאן מדין מכירת המשכון ועיין בתשובתי ליו"ד ה' בכור סי' ה' הנ"ל מ"ש הרבה דינים לענין מכירת המשכון והעלתי דבמשכון מטלטלין ודאי לא הוי ספק ופשיטא דיכול למכרו ודוק:
ג
סעיף ז המלוה את חברו על המטבע ונפסל וכו' נ"ב עיין כאן בש"ך סקכ"ה בשם המוהרש"ל שעכ"פ בעינן סוחרי מדינה. דבריו צ"ע וסותרים לדבריו לעיל ששם כתב בשם המוהרש"ל דסוחרי אותה מדינה מצויין הוי כמו אית ליה דרך לשם וא"כ אף שהמלכות מקפיד כשמוציאין מ"מ הוי פרעון ומ"ט למה לו כאן שהמלכות לא יקפיד אף כשמוציאין וצ"ע ודו"ק: והנה נשאלתי מהרב מוה' מרדכי זיידמאן דיין דק' אוזיראן בנדון "באנק נאטען שהוזלו האיך ישלמו הלוין. וכתב ששמע מהגאון מוה' משולם מפרעסבורג זצ"ל שכתב שאין דינו כמטבע רק כשטרות ובלוה שטרות ונפסלו צריך לשלם דמיהן. רק רו"מ כתב דאפשר רק בנפסלו לגמרי ולא בהוזלו הנה הטוב אשר דבר רו"מ בזה דלו יהא דאינו מטבע עכ"פ יהי' כמו לוה סאה בסאה דמפורש בש"ס וטור וש"ע יו"ד סי' קמ"ב דבלוה סאה בסאה בהוזלו נותן לו הסאה ובהוקרו נותן לו דמיו א"כ מוכח דבהוזל יכול לחזור לו סאה כזו אף שהוזיל וה"ה בשטרות הוי כן אם מחזיר לו שטרות מאותו הלוה בעצמו שהלוה ממנו יכול לחזור לו כן. ה"נ בבאנק נאטען ודוקא בנפסלו לגמרי בזה אף סאה בסאה אם נרקב הסאה אינו יכול לחזור לו. כיון דאינו ראוי כלל כן ה"נ בנפסל לגמרי הוי כמו מום בגוף הדבר ודבר שיש בו מום א"י להחזיר. אבל בלא נפסל לגמרי רק שהוזל זה אינו כמום. ויכול להחזיר לו שטרות כאלו וז"ב ופשוט. ובלא"ה אין צורך לדין זה כי דינא דמלכותא דיכול לפרוע בהם. ולפי הנשמע הוי דינא דמלכותא אפי' בלוה כסף ישלם נאטען מיהו בזה יחקור את הדבר א"כ הוא אבל בלוה נאטען לו ודאי דדינא מלכותא כן הוא שישלם לו ב"נ ודינא דמלכותא דינא ואין זה צריך לפנים. ע"כ השבתי. ובחיבורי על חו"מ מהדורא ד' דף נ"ג ע"ב הארכתי עוד בענינים אלו להרב מוה"ר משולם לאהר זצ"ל לק' סינאוויץ עש"ה: שה"ה בנשבע ונוטל או שהפך עליו השבועה על התובע צריך ג"כ לקב"ח דלא כדעת הט"ז החולק עליו. לפי"ז יתיישב שבש"ס הוצרך לזה לפי שבימיהם עדיין לא הי' תקנת הגאונים ולא הי' צריך לקב"ח אז צריך לפסוק הדין שאסור לטעון שקר מכח מדבר שקר תרחק. אבל לאחר תקנת הגאונים בלא זה אין נ"מ בדין דממ"נ להתובע ודאי דא"צ דין זה שהרי אם יטעון ר' יצטרך לקב"ח תחלה שהאמת כדבריו ודאי דחרם חמור כמו עונש שבועה והאיך יקבל בחרם בשקר ואם חשוד לקב"ח בשקר מכ"ש שלא יקפיד על מדבר שקר וכו'. ואם לא יקבל בחרם אז לא ישבע שכנגדו ומה מרויח בטענות שקר. ואף להנתבע אין נ"מ שהרי השתא תקנו רבנן היסת וא"כ כמו שאסור לשבע בנק"ח כן אסור בלי נק"ח ואין חילוק ביניהם כלל. וא"כ אף אם יכפור הכל יצטרך לשבע היסת על התביע' ועל הגלגול ואם כופר הכל כדי שיהי' יכול להפוך על התובע מש"ד אין יכול להפוך. הלא אף אם יהפוך יהי' צריך לקבל בחרם תחל' שאינו משביע על חנם וא"כ בודאי לא יטעון כן. ואם נ"מ שהרי בהיסת לא נחתינן לנכסיו אם אינו רוצה לישבע זה אינו שהרי עכ"פ מנדין ליה למ"ד יום ואם יעבור על הנדוי גם על מדבר שקר לא קפיד וא"כ אין כ"מ כלל לדידן ולכן השמיטו הטור ודוק היטב: שם באותו סעיף. אומרים לו ברר דבריך וכו'. נ"ב עיין בש"ך סק"ב שכתב וז"ל ונראה עיקר כמו הרד"ך וכן המנהג ע"כ. נראה דהיינו דוקא בדורות הראשונים שהיו ידינו תקיפה לקיים הד"ת אבל בזמננו בעוה"ר דאין יד ישראל תקיפה והותרה הרצועה לדון בדיני עכו"ם אם הב"ד מבינין שמהראוי להשליש הדין עמהן והוי שודא דדייני לפי ראות עיני הדיין. גם מדינא נראה להכריע דהיכן דלפי דברי הנתבע הוי גוף הדבר שלו אז שייך סברת הרד"ך דאטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחינן. אבל היכי דאף לפי דברי הנתבע נמי אין בידו הדבר רק למשכון ואין לו עליו רק חוב א"כ גם לפי דבריו יהי' מוכרח להחזיר החפץ כשיתן לו הלוה דמיו אז מודה דמחויב להשליש המשכון. מיהו גם הלוה מחויב להשליש המעות כנגדו וזה דומה למה דקי"ל ספק אילן קדם ספק עיר קודם דנחשב הם מוחזקים ומה"ט א"ש מה דקי"ל בטוען ספק על מלוה על המשכון מחויב להחזיר. ולכאורה אין מקור בש"ס ע"ז. אך מזה היה מקורו כיון דסוף סוף מוכייח להחזיר המשכון נחשב הלוה מוחזק ודוק היטב: ועוד נראה דהמהורד"ך לא קאמר רק אם התובע רוצ' שהנתבע ישליש מעותיו אז י"ל דלכוף את הנתבע בתרתי לדון וגם להשליש ז"א לעשות לו כבי תרי. אבל אם ראובן תובע לשמעון ושמעון משיב יש לי בידך יותר אז אדרבא אתה חייב לי והשליש לי מה שיש לי עליך וגם אני אשליש ודאי הדין עמו דהתובע אם רוצ' לתבוע ישליש ג"כ. ואם אינו רוצה להשליש לא יתבע ובזה לא נעשה לו כבי תרי דאם רוצה לדון ישליש ג"כ ובפרט דהנתבע רוצה ג"כ להשליש ולמעט בפלוגתא עדיף. גם בל"ז נרא' דהתובע יכול לומר קים לי כהר"מ דמחויב להשליש. מיהו בזה אם עני תובע לעשיר ומשיב לו העשיר כנ"ל יש לחוש לערמה שאומר כן יען כי יודע דאין ביד העני להשליש אז יזהירו הב"ד את העשיר דעובר על מדבר שקר תרחק גם שיש חדר"ג שלא לטעון שקר כנלפע"ד נכון. ובפרט בזה"ז כנ"ל. ועיין בסי' ע"ב סי"ד בהג"ה מפורש שם דהלוה נקרא מוחזק אף שהמשכון ביד המלוה לכך פשיטא דחייב להשליש ודוק היטב. וכן השבתי להרב מו"ה שמעריל ז"ל מהרימלוב ששאל אותי בזה"ז דשכיחי אינשי דלא צייתי דינא ואין יד ישראל תקיפה אם יכול הדיין להכריח להשליש תחלה הממון. וכתבתי לו שיפה הורה אם מבין הדיין שהשע' צריכה לכך כנ"ל ודו"ק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5