שולחן ערוך, חושן משפט ע״ג: במה זמן סתם הלואה וכמה פרטי דיני הלוא' ובו כ"ס: – עם 18 מפרשים

א

במה זמן סתם הלואה וכמה פרטי דיני הלוא' ובו כ"ס:
המלוה את חבירו סתם ולא קבע לו זמן במקום שאין להם מנהג יש לו זמן שלשים יום שאינו יכול לתבעו קודם בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ בין במשכון בין בלא משכון ואם התנה שיתבע כל זמן שירצה יש לו לתובעו אפי' ביומו אבל שאלה סתם זמנה לאלתר ויכול לתובעו מיד: הגה מיהו אם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלוה והוא מבקש ממנו שטר צריך להחזיר לו מעותיו מיד כי מסתמא לא הלוה לו אלא שיכתוב לו שטר ומאחר שאינו רוצה יחזיר לו מעותיו (טור בשם הרא"ש):

ב

המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתבעו קודם הזמן בין במלוה על פה בין במלוה בשטר בין במשכון בין שלא במשכון בין שמת מלוה בין שמת לוה אם יורשיו אמודים בנכסים כמוהו טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעת והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התורה:

ג

זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן וזה אומר עשרה אומרי' למלוה המתן עוד עד סוף החמשה ואז ישבע היסת שנשאר עוד חמשה ימים:

ד

בד"א במלוה על פה בלא משכון אבל אם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף זמן שקבע לו ישבע המלוה היסת ויגבה חובו מיד:

ה

ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב ואח"כ נשבע לפרוע לשמעון לזמן פלוני וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות וכבר נשבעתי שלא למכור משלי לפרוע שום חוב אם חוב שמעון קדם לשבוע' שלא למכור משלו לא חלה השבועה ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע ואם השבועה קדמה לחוב שמעון נמצאת השניה שבועת שוא ומכין עליה מכת מרדות ואם מתוך אימת המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועה ראשונה יתירוהו לו וימכור ויקיים שבועה שניה:

ו

הנשבע לחבירו לפרעו קודם שיעבור זמן פלוני אע"פ שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומ' עומדת: ועיין בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ב מדינים אלו וסימן רל"ב סעיף י"ב:

ז

הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת חייב לפרעו קודם אותו יום ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון: הגה מי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן והגיע השמיטה בנתיים או שמחל לו פטור משבועתו דכל שפטור מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה (תשובת רמב"ן סי' רנ"ו ומהרי"ק שורש פ"א בשם תשובת רשב"א וב"י ד"מ סי' ס"ז וע"ש):

ח

הנשבע לחבירו לפרעו ביום פלו' והגיע הזמן והמלו' איננו בעיר הוא פטור עד שיבא המלו' או שלוחו אבל צריך שיהיו המעות בידו באותו יום ואינו רשאי להוציאם: הגה והני מילי שנפטר כשאין המלו' בעיר היינו דוקא כשלא היה המלוה דר במקום שהיה דר תחלה כשנשבע הלו' או יצא משם אבל אם הוא בעיר שהיה תחלה כשנשבע הלוה צריך להוליכו אחריו כי אדעתא דהכי נשבע תחלה (מהרי"ק שורש י"ז) וי"א דאפי' אם עקר דירתו ממקום למקום אם אינו רחוק מן הלוה יותר מתחלה צריך להוליכו אחריו (מהרי"ק שורש קי"ב) מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו ובתוך זה הרגיל קטטה עם בתו ויש לחוש שירגיל יותר אם יתן לו א"צ ליתן לו (טא"ה סימן נ"ב) מי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו (תשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' י"א וריב"ש סי' שד"מ) וע' לקמן סי' נ"ז סעיף ט"ו וסעיף ל' ולקמן סי' ר"ט ס"ד:

ט

הנשבע לפרוע בראש חדש אדר חייב לפרוע ביום החדש הראשון:

י

מי שיש לו שטר על חבירו לזמן ובא בתוך הזמן לב"ד ואמר מצאתי מנכסי פלו' ואנא ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלו' שהלו' מבזבז נכסיו ואין לו קרקע או שהלו' רוצה לילך למדינ' הים ותובע המלו' את שלו או שיתן לו ערב שומעין לו: הגה וה"ה בכ"מ שנראה לב"ד לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סס"ד) ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אע"פ שאין בו צורך כולי האי (ת"ה סי' פ"ה) ואם הנתבע מעיר אחרת ונראה לב"ד שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע אם הם בעיר התובע צריך הנתבע לילך ולדון בעיר התובע להוציא מעותיו (ועיין לעיל סי' י"ד) אבל אם נראה לב"ד שהנתבע ציית לו דינו בעירו ולא גברא אלמא הוא לא יעכבו לו מעותיו אע"פ שהם בעיר התובע אלא ילך התובע אחר הנתבע (מהרי"ו סי' ל"ד וקנ"ה) וכשנראה לב"ד לעכב המעות צריכין להודיע לנתבע כדלקמן סי' ק"ו מי שהיה דר בעיר עם המלוה ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם שלא יהא כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים וב"ד מודיעין לו תחלה (תשובת רשב"א אלף קמ"ט כדלקמן סי' ק"ו):

יא

הקונה שדה מחבירו ויצאו עליה עסיקין (פי' ערעורין מן התעשקו עמו) ובא לב"ד וטוען חושש אני שמא תצא השדה מידי ותאבד ממונך ולא אמצא לך (כלום) קנה באותו ממון קרקע כדי שאטרוף אותו שומעין לו:

יב

לאחר שעבר הזמן שקבע לו או ל' יום במלוה סתם אם הלוהו על משכון סתם יכול למוכרה על פי ב"ד ואם הלוה בעיר יודיעוהו ב"ד שאם לא יפרע יתנו לו רשות למכור המשכון ואם אינו בעיר (טור בשם הרמב"ם) אין ב"ד נזקקין לומר לו המתן עד שיבא הלוה ויטעון:

יג

ואם המשכון כלה והולך יכול למוכרו בב"ד אפי' תוך ל' יום בין שהיו בעליו שם בין שלא היו שם:

יד

יש מי שאומר שאע"פ שעבר זמן ההלואה צריך להמתין מלמכור המשכון שלשי' יום אחר תביע': הגה וא"צ לתובעו בב"ד רק יתבענו בפני עדים שיפרענו ואח"כ יעכבנו ל' יום וימכרנו ואפי' אם תבעו רק בינו לבינו מהני אם הלוה מודה בכך (ד"ע ליישב תשובת הרא"ש דסתרי אהדדי) וי"א דבמקום שהמנהג שהמלוה לעכו"ם לא יוכל למכרו בפחות משנה דנין כן גם בישראל שהלוה לחבירו על המשכון דאזלינן בזה אחר המנהג (מרדכי פ' הגוזל בתרא) מי שנתן משכון לצדקה בעד מה שחייב הגבאי יכול למכרו כדין ההדיוט שמלוה על המשכון (מהרי"ק שורש קצ"ד):

טו

מי שיש בידו משכון של חבירו לא ימכרנו אלא בב"ד רוצה לומר ב"ד של ג' הדיוטות וישומו אותו כמה הוא שוה כמוכר בשוק וימכרנו באותה שומא שיתנו לו רשות למכור הבקיאים בשומא ומשיאין לו עצה למוכרו בעדים כדי שלא יאמר הלוה שנמכר ביותר מהשומא ואם מכרו שלא בשומא של שלשה שמאין לא עשה כלום והמכר בטל אף על פי שלא טעה (טור בשם תשו' הרא"ש) ואם הוא בענין שא"א להחזיר המכר כיון שמכרו שלא בשומת ג' בקיאין אע"פ שהודיע ללוה חייב לפרוע כמו שהיה שוה בשעת המכירה אם יש עדים שיודעים כמה היה שוה באותה שעה ואם יאמרו שהי' שוה יותר מחובו יפרע לו המותר ואם אין עדים והמלו' אומר שהי' שוה כך יותר מחובו ישבע שהוא כדבריו ויפרע לו ואם אינו יודע כמה הי' שוה או אינו רוצה לישבע ישבע הלוה כמה היה שוה ויפרע לו המלוה מה שהי' שוה יותר על חובו (וה"ה אם המלוה אומר שצוהו למכרו והלוה כופר המלוה נשבע) (מהרי"ק שורש קצ"ד):

טז

המוכר משכון שבידו על פי ג' הדיוטות בקיאין בשומא אינו רשאי ללקחו לעצמו ואם מוכרו ע"פ ב"ד מומחים יש מי שאומר שרשאי ללקחו לעצמו:

יז

המלוה את חבירו על המשכון ע"מ שאם לא יפדנו לזמן פלו' שיגבה כדי חובו מהמשכון והמותר יהיה מתנה מעכשיו הוי אסמכתא ואם התנה עמו שאם לא יפדנו לזמן פלו' יהיה מוחלט הוי נמי אסמכתא ואם אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן פלו' יש מי שאומר דלא הוי אסמכתא ושאם הלוה טוען לא יצא מפי קנה מעכשיו נאמן המלוה בשבועה (וע"ל סי' ר"ז בדיני אסמכתא) מי שיש בידו משכון מחבירו וכשהגיע הזמן א"ל צא ומוכרו והלך ומכרו ואח"כ בא הלוה לבטל המכר ואמר שלא כוון אלא לדחותו אין בדבריו כלום והמכר קיים: הגה אבל כל זמן שלא מכרו יכול לחזור בו ולומר שלא ימכרנו (תשו' רשב"א סי' אלף י') וכן אם דחקו המלוה לפרוע וא"ל הלוה המשכון יהא שלך יכול לחזור בו (נ"י סוף ב"מ):

יח

אמר המלוה ללוה אין נותנין במשכון אלא עשרים זהובים וא"ל תנהו ונזדמן לו דרך למדי והוליכו עמו ומכרו בשלשים הכל ללוה וההוצאות שהוציא להוליכו על הלוה אבל שכר טרחו לא ישלם לו כיון דבלאו הכי אית ליה אורחא להתם:

יט

הבא לפדות משכונו שביד שמעון ואמר לו כבר מחלת לי אין בדבריו כלום משום דבאדם שחייב לחבירו מעות שייך לשון מחילה אבל כשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך לשון מחילה אלא לשון מתנה (וכ"כ לקמן ר"ס רמ"א):

כ

הבא לפדות משכונו משמעון ואמר לו הזהרתיך לפדותו כשהגיע הזמן ואמרת לי לך ומשכנו והבנתי שדעתך לומר שאמשכננו ברבית וכן עשיתי תפרע הקרן והרבית אין במשמעות לשון זה שימשכננו בריבית ולכן לא יפרע לו אלא הקרן:

א

מנהג. אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין לפחות מל' יום או להוסיף ובסי"ד יתבאר בדין מכירת המשכון דעושין במשכון של ישראל כמו שהמנהג לעשות במשכונו של עובד כוכבים שביד ישראל ונרא' דה"ה בדין זה כ"כ הסמ"ע ואני חלקתי שם על הרב בדין מכירת המשכון וא"כ כ"ש כאן דלא אזלינן בתר מנהג העובדי כוכבים היכא דאין מנהג ידוע בישראל אלא אמרינן סתם הלוא' ל' יום עכ"ל הש"ך:

ב

לתבעו. ודוקא לענין זה אמרינן סתם הלוא' ל' יום אבל מ"מ לא אמרי' בזה אין אדם פורע תוך זמנו כמ"ש הט"ו בס"ס ע"ח ע"ש. סמ"ע וש"ך:

ג

שאל'. דהדרא בעינ' משא"כ הלוא' דלהוצא' נתנ' צריך זמן להשתדל מעות שיפרע לו וע"ל ר"ס שמ"א ובא"ח סי' ש"ז. סמ"ע:

ד

מוחה. בסמ"ע האריך ודעתו דוקא כמ"ש בשאלת הרא"ש כשהקנ' לו בקנין דאז מסתמ' לא הלו' לו רק שיכתוב שטר והשיג על הע"ש דמשמע מדבריו דאפילו בלא קנין נמי דינא הכי והגאון אמ"ו ז"ל כ' וז"ל הע"ש סובר דשאלת הרא"ש מעש' כך הי' אבל לפי תשובתו משמע אף בלא קנין וגם לעיל סימן ל"ט י"ל כן אח"כ בא בעל ב"ח והסכים לדברי ע"כ והשתא אתי דברי הרב כפשטן שלא הזכיר קנין עכ"ל הש"ך (וגם הט"ז הסכים לדעת הש"ך אבל הגאון ח"צ בהגהותיו כתב דדברי הסמ"ע נכונים ע"ש מלתא בטעמא):

ה

וקבע. כתב הסמ"ע לכאור' נרא' דדוקא בקבע לו זמן בשעת הלוא' דאילו לאחר כן צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים כמ"ש בסימן ע' וע"א ע"ש מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלו' להוציא משא"כ זה דהלו' בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דה"ל קצת כמחל לו המלו' לכל אותו הזמן וצ"ע והש"ך כתב דלדידי' פשיטא לי' דה"ל כמחל ומ"ש דהוי כא"ל אל תפרעני אלא בעדים שם גופא קיי"ל בסימן ע' ס"ג דמהני אפילו לאחר הלוא' בלא קנין וגם בנאמנות סתם העליתי בסימן ע"א דא"צ קנין אף לאחר הלוא' וכ"ש הכא ואפילו למאן דס"ל דצריך קנין התם שאני הכא דה"ל מחיל' וא"צ קנין כמ"ש ר"ס רמ"א ועיין בהה"מ פ"ז מהלכות מלו' גבי משכנת' באתרא דמסלקי יש להוכיח מדבריו ג"כ כמ"ש עכ"ל:

ו

יורשיו. ול"ד לשותפות וחכירות דכתב הט"ו בסי' קע"ו ושכ"ט דיכול לסלק היורשים שאני התם שהוא בעין וגם יכול לומר אביהם הי' נאמן לי שיטריח בסחור' ועבוד' ואין אתם נאמנים לי בזה משא"כ הלוא' דלהוצא' נתנ' א"נ כיון דסתם הלוא' היא לטובת הלו' ובניו יורשים זכותו הוי לי' כפר' שאול' ביד אביהן דהיורשים משתמשים בה כל ימי שאילתה כמו שכתב הט"ו בסי' שמ"א ס"ג עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך דדין זה דיורשיו אמודים כו' אינו ברמב"ם וטור ולא בשום פוסק גם בב"י לא הזכיר מזה כלום ולא ידעתי מנ"ל הא ומן הסבר' נרא' דאע"פ שאין היורשים אמודים בנכסים כמוהו א"י לתבעם קודם הזמן והיינו שכתבו סתמא ולא חילקו בכך הרמב"ם והטור ואף להמחבר נרא' דאם היורשים יתנו בטחון או ערב מספיק אינם מחויבים לשלם קודם הזמן ולא בא אלא לאפוקי שאם אינם אמודים כמוהו יכול לעכב ממונם דומיא דס"י וגם בזה צ"ע די"ל דלא דמי לס"י שרוא' הדיין שלא יוכל לגבות חובו משא"כ הכא עכ"ל:

ז

נשבע. דלא חילקו בשבוע' בין כפירת זמן לכפירת גוף הממון כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך ואם טענו היום סוף הזמן שאתה חייב לי ק' והלה משיב איני חייב לך רק נ' לשלם אחר י' ימים נשבע מיד היסת ואחר י' ימים נשבע ש"ד וכן ראיתי מורין עכ"ל (וע' בט"ז שהאריך להשיג על איזה דיינים שפוסקים דבכה"ג לא הוי מודה מקצת כלל והוא השיב עליהם ודחה דבריהם ע"ש):

ח

היסת. והא דנתבאר בסי' ע"ב סי"ז דכשנשבע המלו' על משכון שבידו צריך לישבע בנק"ח שאני התם דהלו' אומר דלא נתחייב לו כ"כ אבל הכא דאינן מחולקין אלא בזמן הפרעון סגי בהיסת כ"כ הסמ"ע והש"ך כת' דזה דוחק דמה בכך שמחולקים בסך ההלוא' או בזמן הפרעון כיון דטעמא דמלו' על המשכון בעי אשתבועי בנק"ח משום דאינו טוען על גופו של משכון או משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' א"כ ה"ה הכא שייכי הני טעמי אלא נ"ל דהטור בכוון כתב ישבע בעל החוב כו' ור"ל דיש לחלק וכל חד לפי דינו דבמלו' על המשכון צריך לישבע בנק"ח כיון שאינו טוען על גוף המשכון ובמלו' בשטר כיון שאינו טוען טענ' שהשטר עומד לכך אינו נשבע אלא היסת עכ"ל:

ט

חלה. לשון הטור דה"ל נשבע לבטל את המצו' כו' וא"ל יקיים שבועתו שלא ימכור ויתן לו את כל אשר לו בחובו דזהו ג"כ הוי מכיר' דמ"ל מכרם לאחרים או לו עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך מ"ש בזה ומסקנתו דאף דלא הגיע ז"פ בשעת השבוע' מ"מ לא חלה ול"ד למצה וסוכה דלא חל עליו החיוב כלל באמצע השנה דאף אם עשאם לא יצא ידי חובתו שיפטר כשיגיע זמן מצה וסוכה משא"כ הכא דנהי דז"פ לא הגיע עוד מ"מ הוא חייב לו כבר ושעבודא אית ליה משעת הלוא' ואי הוה פרע קודם זמנו מיפטר מיניה הלכך חל עליו החיוב מעיקרא ולא חלה השבוע' וכ"כ עיקר וע' בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' פ"ב עכ"ל (וע' בט"ז ובדברי הגאון ח"צ בהגהותיו שם שהאריכו בדין זה והרבו להשיג על הסמ"ע והש"ך ע"ש באורך):

י

קדמה. ואף שנשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב מ"מ כיון דעדיין לא הי' חייב חלה השבוע' מעיקרא. סמ"ע:

יא

השניה. כך היא הצעת דברי המחבר דאם השבוע' קדמה לחוב שמעון אז אין תקנ' לשמעון לגבות חובו עד שיתירו להלו' שבוע' הראשונ' ועצתו שילך המלו' לב"ד ויבקש מהן שילקוהו על שנשבע שבוע' שניה לשוא ומתוך המלקות יתחרט להתיר לו הראשונ' אבל אם ימצא פתח לשבוע' הראשונ' שוב אין מלקין אותו על השני' דאגלאי מלתא למפרע דלא הית' לשוא עכ"ל הסמ"ע והב"ח חולק ע"ז ודעתו דמ"מ היו מלקין אותו על השני' אף אם מצא פתח להראשונ' אבל הש"ך השיג עליו והסכים לדעת הסמ"ע וכתב עוד דמ"ש הב"ח דכאן לא הוי שבועת שוא מפני שאפשר לו לשלם ולא ימכור משלו ולא הוציא שקר מפיו וזה אינו דכיון שנשבע מתחל' שלא למכור לשלם שום חוב ואח"כ נשבע לשלם לשמעון וכונתו אף למכור א"כ הוי שבועת שוא ע"ש ובש"ך יו"ד סי' רל"ח ס"ק כ"ב:

יב

שוא. כתב הב"ח מיהו נרא' ודאי שהב"ד יש להם רשות לירד לנכסיו ולהגבות מהם לבע"ח וא"צ שימכור הוא עצמו ע"כ. ש"ך:

יג

מרדות. דכיון דהית' בלא התרא' אין לוקין עליה מלקות דאוריית' עד כאן לשון סמ"ע ולחנם כתב כן דבלאו הכי כל מלקות דהאידנ' אינו אלא מכת מרדות וכמו שכתב הרמב"ם דכל מלקיות שמלקין דייני חו"ל בכ"מ אינו אלא מכת מרדות ע"כ ואפי' בא"י נמי דוקא כשיש סמיכ' והאידנ' אין סמיכ'. שם:

יד

עומדת. לפרוע לו כשיתבענו מידי דהוה במלו' לזמן ועבר הזמן דלא נפטר בכך כ"כ הטור ונלמד מדבריו דאף שנשבע לפרוע לזמן פלוני סתם אין חומר השבוע' מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהר"א ששון סי' ר"ל (והט"ז השיג על הסמ"ע בזה ודחה דבריו בראיות שהביא ע"ש ובי"ד סי' רל"ח סי"ח) וע' בש"ך יו"ד סי' רנ"ב ס"ק כ"ח ובתשו' הרמ"א סי' ק"ח ובתשו' משפטי שמואל סי' קכ"ט:

טו

וישומו. דהוי חפצי שמים גם נרא' דאם ניתן לו דבר שצריך מדיד' מותר למודדו בשבת דומיא דמדידת האזור לרפוא' ומדידת מקו' שהתירו בשבת וכמ"ש בא"ח ס"ס ש"ו ע"ש עכ"ל סמ"ע והש"ך חולק ע"ז וכתב דל"ד לשדוך דעוש' מצו' בעצמו משא"כ הכא דמונע מחבירו עביר' דהוי כהדביק פת בתנור דפ"ק דשבת דאין אומרים לאדם חטא כו' גם מ"ש דומיא דמדידת האזור ל"ד ג"כ דהתם טעמא משום דמתעסק הוא אצל המדיד' ועיקר כונתו הוא משום רפוא' ועוד דכל צרכי חולה מותרים בשבת ע"י ישראל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ולמקוה נמי ל"ד דצרכי רבים הוא ושמא זה המודד עצמו יצטרך טביל' משא"כ הכא עכ"ל (וגם הט"ז תמה ע"ז ודעתו שלא התיר הרא"ש אלא שיתן משכון לחוד אבל לא התיר השומא שסיים בל' זה ואילו נותן המשכון בתורת פרעון הי' צורך שומא משמע דהיה צריך לעשות כן ובאמת לא יעשה כן שוב ראיתי בהרמב"ן דעדיף טפי לשאול על השבוע' היכא דאפשר עכ"ל:

טז

השמטה. ע"ל סי' ס"ז ס"ק ח' מ"ש בשם הסמ"ע ע"ש:

יז

מדין. ול"ד למ"ש הרמ"א בסעיף שאח"ז דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ כו' חייב לשלם מכח השבוע' שאני התם דידע שאינו חייב וקיבל החיוב מעצמו בשבוע' ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבוע' בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע כמ"ש הט"ו בסי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע רק לשלם חובו והפטור בא אח"כ ה"ל כמחל לו המלו' דאמרינן אדעת' דהכי לא נשבע כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דכה"ג מחלק בתשו' מהריב"ל ס"ב סי' ל"ח ובס"א סוף כלל י"ב (ובט"ז לקמן ס"ח מחלק קצת בענין אחר ע"ש) וכתב עוד שם דהיכא דהוי פלוגת' דרבוות' מצי הנשבע לומר קים לי כמאן דפוטר וכשנשבעתי הייתי סבור שחייב אני מן הדין לכ"ע ולכן פסק שם במי שנתערב לחבירו בשבוע' בדבר שאינו קצוב דיכול לומר קי"ל כהרמב"ם דס"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא משתעבד ובשעת שבוע' חשבתי שאוכל להתחייב בדבר שאינו קצוב וע"ש ואין דבריו מוכרחים דנ"ל כיון דנשבע כבר תו לא מצי למימר קים לי דכבר חייב עצמו לקיים בשבוע' וכן משמע בתשובת מהרש"ך דבשבוע' גם הרמב"ם מוד' דנשתעבד ואף בלא שבוע' נ"ל דלא מצי למימר קי"ל בדין זה כהרמב"ם וכמ"ש בס"ס קל"ב דכל הבאים אחריו חולקים בזה אך דנ"מ בעלמא היכא דאיכ' פלוגת' דרבוות' עכ"ל:

יח

שלוחו. וליתן לאשתו ובניו דהמלו' א"צ שהרי אפי' נותנו בידם אינו נפטר בכך ומיחייב באחריותו כו' ולהוליך אחריו א"צ שלא אמרו כן אלא בגזל ונשבע לו כמו שכתב הט"ו בסי' שס"ז ולעשות בית דין ולמסור בידם ג"כ א"צ וכן הוא ברשב"א ולפי זה באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית משמע דחייב ליתן לה למאן דס"ל בס"ס ק"כ דנפטר בכך ע"ש. ש"ך:

יט

להוציאם. פי' אפי' אחר אותו יום עד שיבא המלו' ליתנם לו. סמ"ע:

כ

משם. כלו' אף שלא עקר דירתו רק יצא משום עסקיו וע' בתשו' מהרשד"ם ס"ס שפ"ו. ש"ך:

כא

רחוק. והש"ך כתב דדין זה אינו מוכרח ואף שבמהרי"ק האריך בזה בראיות יש לדחות כל ראיותיו ובפרט שקשה נמי שהרי קי"ל דבשבוע' אינו חייב עד שיבטא בשפתיו וא"כ אין לך אלא מה שנתחייב בשבוע' דהיינו להוליכו למקום פ' אבל למקום שלא נשבע אינו חייב אף שאינו רחוק יותר וגם מהרי"ק גופיה הרגיש בזה אלא שמחלק בין שבועת איסור ונדר שאדם אוסר על עצמו לבין שבוע' שנשבע לחבירו אבל לא מסתבר לחלק בכך כו' ע"ש דמסיק וכת' דצ"ע לדינא אם יש לחייב את הלו' להוליכו אחריו למקום אחר ובפרט שבקל יוכל הלו' להתנצל ולומר שהי' לו דרך בלא"ה למקום ההוא או שהי' רגיל לבוא לשם וכאלו התנצלות רבות עכ"ל:

כב

ליתן. היינו כשהוא פטור מן הדין פטור ג"כ מצד השבוע' דדמי להגיע השמט' או מחל לו וכן הוא במהרי"ק להדיא ומיירי שהנשבע הוא אמוד או שיניח הנדוניא ביד שליש דאל"כ פשיט' די"ל שמא לא ירגיל קטטה ונמצא מפסיד זה נדונייתו וכן כל כה"ג. ש"ך:

כג

שבועתו. כתב הסמ"ע דיש לחלק דהיכא דתחלת חיובו נשתעבד בשבוע' אז צריך לקיים שבועתו אבל אם שעבודו הי' מתחל' ואח"כ נשבע לשלם י"ל כיון דהחוב ליתיה גם השבועה שנשבע עבורו ליתא וא"כ לא ה"ל להרמ"א לסתום ולכתוב בסתם וצ"ע והש"ך כתב דלא מסתבר לחלק בכך דמה בזה ששעבודו הי' מתחל' סוף סוף נשבע אחר כך לשלם לו וצריך לקיים שבועתו ויפה כוון הרב שסתם הדברים וע' בתשובת מהרשד"ם ס"ס נ"ז וסי' ע"ד ותנ"ז עכ"ל (כתב הט"ז שנשאל במי שנתקשר בשבוע' לשלם י' זהו' ביום פ' ואם לא יפרע יתן קנס לצדק' י' זהו' ולא נתן על החוב רק ה' זהו' ותבעו בעד הקנס והשיב שלא נתקשר אלא אם לא יפרע כלל ופסק דא"צ לשלם הקנס רק לפי הערך מה שלא פרע והביא ראי' לדבריו ע"ש):

כד

הראשון. (ע' בט"ז שנשאל במי שקבע ז"פ בחנוכ' ונשבע ע"ז אם יש לכופו לשלם ביום א' דחנוכ' כמו הכא בב' ימים דר"ח וכתב דל"ד לכאן דאלו ב' ימים אינן ענין א' דר"ח הראשון שייך לתשלום החודש שעבר ור"ח הב' הוא התחלת חודש הבא נמצא הדבר כאילו הי' מסופק אם נשבע לשלם באדר או בניסן דודאי מכח החומרא צריך לשלם באדר ה"נ באלו ב' ימים דר"ח משא"כ בימי חנוכ' דכולהו חד ענינא הוי כמו אם אינו רק יום אחד ר"ח דאינו מחויב לשלם בתחלת היום נמצא שאינו עובר על שבועתו אפי' אם משלם ביום האחרון עכ"ל:

כה

השטר. כתב הסמ"ע נרא' דדוקא ביש בידו שטר דאף אם יטעון הלו' נגדו ישבע זה על שטרו ויטול מש"ה מעקלין אבל כשאין בידו שטר דהא הלו' יכול לישבע היסת ולפטור ממנו אפי' הלוהו בעדים הא קי"ל דא"צ לפורעו בעדים וכתב הש"ך ומשמע דשטר אע"פ שאינו מקויים מעכבים המעות על ידו עד שיקיימו ויטול בשבוע' וע' בב"ח ולפי שדינים אלו תלויים במנהג ולפי ראות עיני הדיינים קצרתי עכ"ל:

כו

מבזבז. אבל אם אינו מבזבז אע"פ שמתמוטט מדי יום יום ולא יוכל לשלם לזמן אפי' במטלטלים לא יוכל המלו' לעכב תוך הזמן כ"כ מהרש"ל וכן נרא' עיקר לדינא דהא בלא"ה הרב' פוסקים חולקים בדין זה וכדבריהם משמע לכאור' עיקר בש"ס ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר מ"מ אין לך בו אלא חידושו וע' בתשו' ן' לב ס"א כלל י"ז סי' ק"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל"ג וקל"ג ורי"ג ובתשו' מהרשד"ם סי' נ"ז וקנ"א קנ"ח שפ"ו שצ"ב ת"ח ותנ"ז ובתשובת מהרש"ך ס"ג סי' נ"ח ובתשובת מ"ע סי' נ"א ופ"ט ובתשובת מהראנ"ח סי' כ"ה כמה דינים מדיני עיקול ולפי שדינים אלו תלוים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים לא הארכתי בזה עכ"ל הש"ך:

כז

ב"ד. כתב הסמ"ע דר"ל ע"פ ג' שמאים שישומו אותו כמה הוא שוה וכמו שפי' המחבר עצמו בסט"ו דסגי בב"ד הדיוטות ע"ש וכתב הש"ך דנ"ל עיקר דבמשכונות קרקע אינו יכול לכפותו לפדותו עד שנה כיון דאמרינן סתמא דסתם משכנתא דקרקע שתא וגם אין סברא לומר שיגרע כח הלו' מהמלו' שהלו' לא יוכל לסלקו קודם שנה והמלו' יכופו לפדותו קודם שנה א"כ לקתה מדת הדין אלא מסתמא הדין שוה בשניהם כן נ"ל ודלא כב"י בשם ס' התרומות והביאו הסמ"ע וע"ש:

כח

המתן. שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי אלא משיאין לו עצה למוכרו בעדים כדי שידע הלו' בכמה נמכר עכ"ל הרמב"ם ופי' הריב"ש דבריו דצריך נמי שומת ב"ד ואעפ"כ הצריך לעדים כי אולי ימכור ביותר מהשומא ולא יצטרך שבועה. ש"ך:

כט

תביעה. כתב הסמ"ע דלכאור' משמע דדוקא בסתם הלוא' כיון דלא פירש הזמן בהדיא צריך להמתין אחר זמן תביעתו ל' יום אבל אם בתחלת ההלוא' על המשכון קבע לו זמן שיפרע לאחר ל' א"צ להמתין במכירת המשכון עוד ל' יום אבל למאי דמסיק הטור בסימן ק' דגם בקובע זמן להלואתו ותובעו בסוף הזמן נותנין לו זמן ל' יום י"ל דה"ה הכא ושם בס"ב כתב המחבר בלשון פלוגתא אי נותנין זמן ל' למי שקבע זמן לפרעון ע"ש עכ"ל:

ל

המנהג. ז"ל הסמ"ע ע"ל סי' שס"ט ס"ח בהג"ה גם כן כעין דין זה אלא שכתב שם ז"ל ולכן המלוה על המשכון יכול למוכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא כו' ומזה משמע דלולא ד"ד היה צריך להמתין יותר משנה וכאן משמע איפכא דבלא המנהג יכול למוכרו אפי' בפחות משנה וצ"ל דשם מיירי בישראל שהלו' לחבירו על משכון של עובד כוכבים וקמ"ל דאין הממשכן יכול לומר הואיל ואתה לוקח ממני רבית תצטרך להמתין עד שיבא העובד כוכבים ויפדנו כי ירא אני ממנו וכאן איירי במלו' לחבירו בלא רבית ואפ"ה צריך להמתין לו שנה ודלא כע"ש כו' ע"ש והש"ך הקש' עליו דהא הדין דבסי' שס"ט הוא מהמרדכי והמעש' שם היה במשכון ספרים דודאי אינם של עובד כוכבים (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש שמחלק בין אם רוצ' למכור המשכון ולגבות חובו או שתובעו שיפרענו ממקום אחר כו') אלא נרא' לתרץ דכאן איירי שהמלו' תובעו לכן לולי המנהג הי' יכול למכרו קודם השנ' אבל לקמן מיירי שאינו תובעו ואחר שנה יכול למכרו מיד בלא תביעה גם מה שהשיג הסמ"ע על הע"ש במה שמחלק בין מלוה ברבית או לא נראין דברי הע"ש נכונים אך דמסיק וכ' ז"ל כל זה כתבתי לדעת הרב אך לפע"ד דבריו צל"ע בעיקר הדין דכיון דע"פ דין תור' יכול למכרו אחר ל' יום היאך נלמוד מדיני עובד כוכבים לבטל דין תורה ח"ו לא תהא כזאת בישראל ולא שייך בזה דינא דמלכותא כלל ע"ש שהאריך בזה לפר' ולבאר באיז' מקום שייך שם ד"ד או לא ע"ש:

לא

הדיוטות. עיין בש"ך שחולק ע"ז בראיות שהביא ומסיק דנ"ל עיקר לדינא דאין למכור משכון אלא ע"פ ב"ד מומחים וע"פ שומא ושלא ע"פ ב"ד מומחים לא הוי מכיר' אפי' בדיעבד ואף דלא טעו ע"ש:

לב

בטל. ואפי' לדעת הרמב"ם ויש פוסקים גבי אלמנה שמכר' שלא בב"ד או שמה לעצמה דהוי מכירה בדיעבד כמ"ש בא"ע ס"ס צ"ג ור"ס ק"ג י"ל דדוקא באלמנ' משום חינא משא"כ הכא. ש"ך:

לג

יודע. כתב הסמ"ע דאינו ר"ל שהוא מודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה דא"כ ה"ל משיל"מ כמ"ש בסי' ע"ב סי"ב אלא ר"ל איני יודע כמה היה שוה ויכול להיות שלא הי' שוה יותר מהדמים שמכרו בעדם ואע"ג דכה"ג נתבאר שם דהמלו' נשבע היסת ונפטר אפי' אם אבד המשכון בפשיע' דה"ל כאו' איני יודע אם הלויתני שאני הכא דפשע בידים למכור משכונו של חבירו שלא ברשות והש"ך כתב דלא ידע מה חילוק יש בין פשע בידים או לא והב"ח מחלק דדוקא בנאבד ע"י פשיעה הוא דנשבע היסת ונפטר אבל כאן דמכרו בידים ה"ל גזלן ומשום תקנת נגזל נגעו בה כו' גם זה אינו נ"ל דלמה יחשב כגזלן במה שמכר משכון שבידו ועוד דל"ד לפקדון דעשו בו תקנת נגזל דהתם טעמא אחרינא איכא כדי שיהא כל אחד נזהר בשמירת הפקדון כו' אלא נראה דה"פ ואם אינו יודע כמה היה שוה ואינו רוצה לישבע שאינו יודע שירא שמא לא ישבע באמת כיון שהוא מסופק או אף שיודע בבירור שאינו שוה יותר אפ"ה אינו רוצ' לישבע אפי' באמת אז ישבע הלו' כו' ואע"פ שהלשון דחוק קצת מ"מ נ"ל לדינא עיקר כמ"ש עכ"ל (וז"ל הט"ז שאני הכא דהוי ליה גזלן גמור כיון שאינו יודע שויין היאך ימכרנו אלא ודאי דלא איכפת ליה בממון חבירו):

לד

מומחים. היינו כמ"ש בר"ס ג' דאית בהו חד דגמיר והדיוטות היינו דלית להו אפי' חד דגמיר. ש"ך:

לה

לעצמו. כתב הסמ"ע הא דבר"ס ע"ב גבי שכירות לא כתב דעת הי"א דאם נעש' בג' מומחים דשרי משום דבשכירות אין רגילין ליקח מומחין (והט"ז כתב עליו דלא נרא' דאדרבא התם בית דין הדיוטות נמי מועיל דהא הביא שם הרמ"א דבהתנו תחל' מותר וכבר הוכחנו שם דקודם שמשתמש במשכון סגי בהתנ' ואפי' בפני עדים סגי שם בהתנ' עכ"ל והרב המגי' לשם כתב דאפשר לדחות דשאני במתנ' עם הבע"ד עצמו דידע ומחיל אבל בב"ד שלא בפני בע"ד יש לחוש לחשדא שמשתמש בו בדברים קשים יותר מדאי ואין מי שישגיח עליו אבל אם משכירו לאחרים הוא משגיח שלא יתקלקל לאפוקי במכיר' לא שייך האי חשדא ולפי זה בשכירות לעצמו אפי' בב"ד אסור ולכן לא הזכירוהו הש"ע והרמ"א ע"כ) והש"ך חולק על גוף הדין וכתב דמדברי התו' ושאר פוסקים משמע להדיא דאף ע"י ב"ד מומחים אינו רשאי ללקחו לעצמו ואפי' בדיעבד לא הוי מכירה וכן נ"ל עיקר דסתם מוכרן בב"ד היינו מומחים וכמש"ל ואפ"ה קתני בפרק המפקיד מוכרן בב"ד ואינו מוכרן לעצמו עכ"ל:

לו

אסמכתא. דברי המחבר צל"ע דהרב' פוסקים חולקים ע"ז ושכן נ"ל עיקר דבמשכון מטלטלים אפי' לא א"ל קני מעכשיו לית ביה משום אסמכתא. ש"ך:

לז

שאומר. כתב הש"ך תימא על המחבר שכתב דין זה בשם י"א ולפענ"ד הוא ש"ס ערוך ומוסכם מכל הפוסקים ע"ש שהאריך בזה וכתב הסמ"ע דאף לדעת המחבר דוקא בשאומר לו קנה מעכשיו כל המשכון דאז אין בו משום אסמכתא כמ"ש בסימן ר"ז אבל אם א"ל שיגבה חובו מהמשכון ולא הזכיר בו מעכשיו רק על המותר אמר שיקנהו מעכשיו כיון דמה שאמר שיגבה מעצמו חובו הוי אסמכתא גם בהמותר ה"ל אסמכתא ועי' בש"ך טעמא דמלתא דהא הטעם הוא דמהני מעכשיו משום דמיחזי כזביני וכמ"ש התוספות פ' א"נ והרא"ש והפוסקים שם ומשמע להדיא מדבריהם דהיכא דלא מיחזי כזביני אלא כקונס עצמו הוי אסמכתא וה"נ כיון דא"ל שיגבה חובו מהמשכון והמותר יהא מתנ' פשיטא דקנס הוא ולא מיחזי כלל כזביני:

לח

לחזור. דמתחל' לא עשאו אלא שליח למכרו ואדם יכול לבטל שליחות השליח כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דאפי' כתב לו אם לא פרעתיך לזמן פ' יהא לך רשות למכור וקנה בקנין ע"ז יכול לחזור ולמחות בו ואפי' מכרו אחר שמיחה בו שלא ימכרנו מכרו בטל שכבר נתבטל שליחותו כן הוא בתשובת רשב"א וע"ל סימן קפ"ב ס"ב עכ"ל:

לט

דחקו. כבר כתב המחבר עצמו האי דינא בסימן ע"ב סכ"ו ועמ"ש שם בס"ק ע' בשם הש"ך ע"ש:

מ

ללוה. כתב הש"ך דנ"ל אפי' בדבר שיש לו קצבה כאן כיון שהוליכו למדי ושם שוה יותר ומ"ש הב"ח דמיירי דוקא בדבר שאין לו קצבה והוכיח כן מסימן קפ"ג ס"ו קאי אמכרו כאן ע"ש (וכן מחלק הט"ז ע"ש) וע"ל סימן קפ"ה ס"ג ובתשובת מהרשד"ם סימן תמ"ד:

מא

חפץ. כתב הסמ"ע ל"ד חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלוא' דניתנ' להוצאה שייך לשון מחיל' וכן מבואר בר"ס רמ"א ע"ש ע"כ ואין מבואר כן שם אלא דאזיל לטעמיה שפירש כן שם וכ"כ הב"ח כאן ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון צרורים וחתומים דאל"כ כיון שיוכל להשתמש בהם ואפי' תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם אין צריך להחזיר אותם המעות עצמן אלא יכול ליתן מעות אחרים תחתיהן וכמ"ש בסי' רצ"ב ס"ז בשם התוספות דפרק אלו מציאות א"כ דמי להלוא' ושייך בהו ל' מחילה עכ"ל הש"ך (והגאון ח"צ בהגהת ט"ז השיג על הש"ך בזה וכתב ששגג שגגה גדולה דאדרבה מוכח מהתו' דלדידן דקיי"ל דהוי ש"ש אם תובעם המפקיד קודם שהוציאם ודאי צריך ליתן לו את שלו דוקא ולא מעות אחרות וע"ש):

מב

הקרן. עיין בי"ד סי' קס"ט סכ"ו (בש"ך שם ועיין בתשו' מהר"מ אלשיך סי' י"ט ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קפ"ו ובתשו' מהרש"ך ס"ג סי' ק"א):

א

א) בריית' מכות דף ג' ע"ב

ב

ב) ה"ה בפ' י"ג ממלוה ולוה דין ה' מתוספתא דמציעא דאין משנין ממנהג המדינה מס"ד

ג

ג) שם בברייתא וע' בסעיף י"ד בהג"ה

ד

ד) מימרא דרב הכי אמר חביבי וכו' שם

ה

ה) רמב"ם שם שתנאי ממון הוא

ו

ו) שם פ"א מה' שאלה ופקדון וכ' ה"ה כיון שחוזרת בעין אין לה זמן וכפרש"י ז"ל בשבת גבי מ"ש השאילני לא אתי למכת' (דף קמח ע"א) וכו' וכן הכריחו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ע"כ וכ"כ הטור

ז

ז) ל' הרמב"ם שם בפי"ג והביאו הטור וכתב ה"ה פשוט ומבואר מברייתא המלוה לחבירו לעשר שנים שם במכות

ח

ח) דברי המחבר

ט

ט) שם ברמב"ם וכתב ה"ה זה לא מצאתי מבואר אבל דעת רבינו ז"ל שטענה זו כשאר טענות

י

י) שם וכתב הב"י כיון שלא הגיע הזמן אפי' לדברי המלוה לא ישבע עכשיו

יא

כ) שם וכ"כ הטור

יב

ל) שם

יג

מ) שם ברמב"ם אע"ג דנתבאר בסי' דלעיל סעי' יז שהמלוה נשבע בנק"ח נלע"ד כיון דעל כרחך כאן איירי בתבעו אחר ל' יום א"כ החזקה דסתם הלואה ל' יום מסייע למלוה והוה כאלו הלוה בא להוציא מהמלוה ונשבע המלוה היסת

יד

נ) טור סמ"ע בשם ת' אביו הרא"ש כלל ח' סי' ב'

טו

ס) דמושבע ועומד הוא לפרוע שם

טז

ע) ומביאה לקמן סי' צז סעיף טו דאף אם לא נשבע מכין אותו וכו' כדי לקיים מצות פריעת בעל חוב

יז

פ) עיין בי"ד סי' רל"ח סעיף י"ז דיש מי שנסתפק בזה (והוא הרשב"א) אי נפטר מש"ש וכו' ולפי סברא זו ודאי אם מצא פתח והתירוה. לא נפטר ממכת מרדות ובזה מסולק התימה גדול' שתמה הרב ב"ח דמה מועיל שימצא פתח וכו' ע"ש וכמ"ש הסמ"ע וכ' הב"ח ☜ונראה שהב"ד יש להם רשות לירד לנכסיו ולהגבות מהם לב"ח וא"צ שימכור הוא בעצמו

יח

צ) ג"ז שם בשמו ושם בתשוב' סי' ו'

יט

ק) ג"ז שם בשמו כלל ח' סימן י"ג וכלל מ"ג סי' י"ד ובהריב"ם סי' תנ"א

כ

ר) ת' הרמב"ן סי' רמ"ג וכ' הב"י שאף דעת הרא"ש כן וסיים בתשובה לפיכך הוצרך לבקש היתר בדבר משום דחפצי שמים היא ולא גרע ממה שמשדכין ללמד אומנות וכו' (שבת דף ק"ן ע"א) דאלו אינו נתנו לו בתורת פרעון משנה שלימה היא ואם אינו מאמינו וכו' שם (דף קמ"ח ע"א) ☜וכתב הסמ"ע שמזה יש ללמוד שהתיר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו דומיא דשידוך תינוק והב"ח כ' לאיסור אלא שיקניהו לו בגוף המשכון כך וכך וע"ש

כא

ש) ת' הרשב"א והיא בתשובות להרמב"ן סימן רמ"ז מס"ז

כב

ת) דין ☜אם כתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכ' לו כך עיין בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ב

כג

א) הרשב"א בתשוב' וה"ה בשאר חדשים כשר"ח ב' ימים אבל ☜כשר"ח יום א' אינו מחוייב לפרוע בתחילת היום מסכ"ב

כד

ב) טור סוף י"ז בשם אביו הרא"ש בפסקיו בפ"ק דב"ק ובת' כלל צ"ז כתב שכן דעת הגאונים והרי"ף וע' בהריב"ש ובת' הרשב"א סימן תתק"ח ואלף קי"ח וכתב עוד הב"י וכבר פסקתי כן בת' הלכה למעשה והסכימו עמי חבירי

כה

ג) והוא הדין חוב בעל פה כשהלו' מודה או ידוע ונתברר לב"ד

כו

ד) בסי' קל"א סעיף ג' כ' המחבר דגם לערב שומעין וכשאומר כן על הלוה וע"ש

כז

ה) שם סעיף ט"ז לדעת הרי"ף בתשובה שהביא אביו הרא"ש ומבואר במ"ש לעיל

כח

ו) וכ' הב"ח מיהו אם לא בא הנתבע לב"ד שבעיר התובע ☜אין מחליטין הממון כלל עוד שיבא הנתבע ויתחייב בדין או ע"ד שכ' לקמן בסימן ק"ו ועיין בת' מהרי"ק שורש ק"ט

כט

ז) שם סעיף י"ז ת' הרי"ף

ל

כן הוא בטור

לא

ח) אע"פ שאינו מבזבז נכסיו משום דדמיא קצת למקח טעות

לב

ט) שם סעיף כ' כ"כ בעה"ת בשער מ"ט

לג

י) כ"כ ה"ה בפי"ג מהל' מלוה ולוה דין ג' בשם הגאון בשער ו' לפי שאם רוצה לפדותו הוא ראוי במשכנו יותר מהאחרי' וכ"נ דעת הרמב"ם שם כן וכ"כ הב"י

לד

כ) טור שם

לה

ל) שם מדברי אביו הרא"ש בת' וכתב בסה"ת שער כ"א בשם הרמב"ן ☜שגם משכנתא של קרקע יכול למוכר' אחר ל' יום שבקע לו ושכן השיב הראב"ד לפי הדין אלא שתל' הדבר במנהג מחס"ז:

לו

מ) ריב"ש בסימן שצ"ו מדברי הרמב"ם בפי"ג הנזכר לעיל ומדברי הרא"ש שהביא הטור וממ"ש הטור בדין זה מסכ"א

לז

נ) והביא ראיה מהא דאמרינן בב"ד שמכרו שלא בהכרז' וכן אלמנה שלא מכר' בב"ד הדיוטות וכו' משנה כתובות דף נ"ו ע"א וכדמפ' לה רב יצחק בר מניומי בב"מ דף צ"ב ע"א

לח

ס) דלא יהא אלא מוכר מה שאינו שלו ה"ל גזלן ומשלם כשעת הגזילה כדאיתא בהגוזל קמא בעובדא דרב כהנא דיהיב זוזי אכיתנא וכו' (דף ק"ג ע"א)

לט

ע) אע"פ שהוא כגזלן שמוכר מה שאינו שלו נאמן בשבועה משום דלא משמע לאינשי דלהוי גזלן בכי האי גוונא כדאמרינן בפרק זה בורר גבי חמסנין (דף כ"ה ע"ב) שם בת'

מ

פ) שם בת' הריב"ש וה"ה בפי"ג מה' מלוה ולוה דין ג'

מא

צ) הריב"ש שם כיון שהבית דין הם המוכרים ושכן פירשו המפרשים מוכרן בב"ד ריש פרק המפקיד גבי שמן הבאיש וכו' (דף ל"ח ע"א)

מב

ק) טור סימן כ"ז בשם אביו הרא"ש כלל צ' סי' ה'

מג

ר) כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזא (בבא מציעא דף ק"ד ע"ב)

מד

ש) מישרים סוף נתיב ל' בשם תשובה לר"מ

מה

ת) טור סי' כ"ח בשם ת' אביו הרא"ש כלל וסי' הנזכר לעיל וביאר שם דלא הוצרך קנין אלא לקיים מכר או מתנה או שכירות אבל לא כשאדם מצוה לחבירו לעשות מה:

מו

א) שם בשם ת' אביו הרא"ש כלל צ' סי' ז':

מז

ב) וביאר שם דפשיטא היא דכל זמן שלא נמכר הוא ברשות הלוה.

מח

ג) גם זה שם בשם ת' אביו כלל צ' סי' י'

מט

ד) גם זה שם בשמו היא בכלל הנזכר סי' י"ט

נ

ה) וביאר שם ומה שהוא אומר שהבין מדבריו שימשכננו ברבית דברים שבלב אינן דברים ולא היה לו לסמוך על מחשבתו עד שיפרש לו ואם אמר לו בפי' להשכינו ברבית צריך הלוה ליתן לו הרבית כמ"ש בי"ד סימן קס"ט סעיף י"ז ובלבד שיהיה אחריו העכו"ם על המשכון לבד ולא על שמעון המלוה כלל כמו שנתבאר שם

א

במקום כו'. תוספתא רפ"י דב"מ המלוה את חבירו סתם אין פחות משלשים יום ובמדינה שהיא נוהגת פחות מכן או יותר על כן משנין ממנהג המדינה:

ב

(ליקוט) שא"י לתובעו קודם. ר"ל דוקא לענין זה כמ"ש ס"ס ע"ח. סמ"ע וש"ך (ע"כ):

ג

בין כו'. מכות שם:

ד

בין במשכון בין כו'. שבח קמ"ח א' שואל אדם כו' ומיירי בין במשכון בין בלא משכון דקתני סיפא ואם אינו מאמינו כו' ואמר בגמ' שם מ"ש השאילני כו' וערש"י שם ד"ה הלויני כו':

ה

אבל שאלה כו'. עבה"ג עוד הוכיח הרא"ש שם ממ"ש בשמחות המשאיל חלוק לחבירו לילך לבית האבל אינו רשאי לתבעו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה מ' הלא"ה יכול לתובעו מיד ועסי' שמ"א ס"א וס"ב:

ו

מיהו כו'. ב"ק ק"ג א' וזוזי בכדי כו' וכאן לא שייך מ"ש שם קמ"ל וא"ל להכי כו':
(ליקוט) מיהו אם כו'. עש"ך וכ"כ ט"ז ע"ש (ע"כ):

ז

המלוה כו'. עבה"ג וכמ"ש ג"כ בכתובות ק"י א' ע"ש:

ח

(ליקוט) וקבע לו כו'. עש"ך שכ' אף לאחר הלואה ועתוס' דב"מ ס"ז ב' ד"ה והלכתא. ונראה כו' ואפ"ה קאמר פשיטא כו'. דלא כרש"י שם ד"ה ואמר לא כו' וכ"ז שהזמן לא על ל' יום (ע"כ):

ט

בין במלוה ע"פ בין כו' בין כו'. מכות שם מתיב ר"כ אומדין כו' א"ר הב"ע במלוה על המשכון ובמוסר כו' וכ"ש מלוה ע"פ כמ"ש במכות שם סבור מינה כו':

י

בין שמת לוה. ב"ב ה' ב' והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי כו':
(ליקוט) בין שמת לוה. כמ"ש בשאלה כתובות ל"ד ב"ק קי"ב (ע"כ):

יא

אם יורשיו. עמ"ש ס"י:

יב

טען המלוה כו'. כדין כפירת ממון וכמ"ש במתני' דמכות שם אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו כו' ועסמ"ע סק"ט:

יג

זה אומר כו'. בד"א כו'. כנ"ל ועט"ז וש"ך סק"י:

יד

(ליקוט) בד"א כו' היסת. כ"כ הרמב"ם רק שלא כ' רק אשטר וטור כ' גם במשכון וכ' סתם ישבע ונדחק בבד"ה דהיינו היסת אבל ליתא דבמשכון ודאי נשבע בנק"ח אבל בשטר כיון שאינו טוען פרעתי א"צ רק היסת. ש"ך. אפשר דס"ל להטור כיון שאינו טוען טענה לבטל השטר ג"כ צריך לישבע ועסי' פ"ב סי"א (ע"כ):

טו

ראובן נשבע כו'. כמ"ש בכתובות פ"ו א' א"ל ר"כ לר"פ כו' ואמרי' בשבועות בכמה מקומות ובנדרים ט"ז א' שאין נשבעין כו':

טז

ומכין כתובות שם כנ"ל:

יז

ואם כו'. שבועות כ"ט א' שבועה שאוכל ככר כו' ובירו' שם והביא הרא"ש שם כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב כו' וה"ה כאן לא ימכור:

יח

ומכין. גם זו היא שבועת שוא שחייבין כו' אלא שבזה"ז אין מלקות דליתא אלא בסמוכים ועש"ך סקט"ז:

יט

ואם מתוך. דאז אין שבועה ?השניה לבטלה כמ"ש שם כז ב' שאם נשאל על הראשונה כו' ועבי"ד סי' רלח סי"ז שנסתפק הרשב"א בזה וכן מ' דל"ד לשם כמ"ש בגמ' שם חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא כו' ואף בכה"ג ס"ד שם דליתה לשבועה ואינה חיילא כמ"ש שם הכי השתא וכאן אמרו שם כ"ט ב' הרי יצאה שבועה כו':

כ

הנשבע כו'. ר"ל ועבר הזמן ועסמ"ע וכ"כ בתשו' הרא"ש שם וכמ"ש בב"ב ה' ב' לענין הפירעון וכ' שם ול"ד לנשבע שיאכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דאינו מחוייב עוד לאכלו משום דשם עיקר השבועה על הזמן משא"כ כאן דעיקר השבועה על כריעת הממון והזמן אינה אלא לזרז למהר לפרוע ועמ"ש בס"ז ובתשו' להרמב"ן סי' רנ"ו חולק ע"ז ומדמי לנשבע שיאכל ככר זו היום כנ"ל:

כא

הנשבע כו' חייב. דכוונתו היה שיהיה פרוע בזה"ז והולכין אחר הכוונה כמ"ש בקדושין ס"ב תנא לא נתכוונה זו כו' וכמש"ל בס"ס ס"א ואף בנשבע כמ"ש בב"ק פ"א וכן מי שנדר כו' ומעשה באשה כו':

כב

צריך. דשוה כסף ככסף כמ"ש שם ח' א' ובשאר מקומות. ואע"ג דאין פורעין בשבת כמ"ש בשבת קמט מ"מ אינה אלא מדרבנן משום ממצא חפצך ובכה"ג שרי דחפצי שמים הוא וכמ"ש שם בפט"ו ובפכ"ג ק"נ א' ולא גרע ממשדכין התינוקת כו'. והשבועה חיילא עליו כיון שאינה אלא מדרבנן כמ"ש בנזיר ד' א' וע"ש בתוס' ד"ה מאי לכ"נ לר"ת כו' ובשבועות כ"ד א' בשלמא לר"ל משכחת כו' ואע"ג דאסור מדרבנן וע"ש בתוס' כ"ג ב' ד"ה דמוקי. ועוד דמצי לאוקמי כו':

כג

וישומו אותו ויתננו כו'. דמשכון לא חשיב פירעון כמ"ש בשבת קמ"ח א' ואם אינו מאמינו ופרעון אסור כנ"ל ועסמ"ע וכן בקדושין ח' ב' מנה אין כאן כו' פריטי אין כאן ואע"ג דמתקדשת וניקנית בש"פ כמ"ש שם במתני' ריש קדושין וכן נקנית כמ"ש שם ח' א':

כד

מי שנשבע כו'. דשביעית אפקעתא דמלכא היא והוי כאלו מחל לו וכמ"ש בנדרים ס"ג ב' וחכ"א אף זה כו' ואף בזה"ז כמ"ש בגיטין ל"ו ב' רבא אמר הפקר ב"ד הפקר וערש"י שם ד"ה רבא כו':

כה

הנשבע כו' פטור עד. כיון דלא תבע ליה ה"ל כמאן דאמר ליהוי לי בידך כמ"ש בב"ק ק"ד א' מתני' דכיון דידע כו' הוי גביה פקדון כו' ויצא ידי פרעון ודוקא גבי גוזל ונשבע הצריכוהו להוליך אחריו משום כפרה וכן אין יכול ליתן לאשתו ובניו שהרי אינו נפטר בזה מאחריותו כמ"ש בספ"ק דגיטין וכן לעשות ב"ד דנתינה שלא בפניו לכ"ע לא הוי מחילה כמ"ש בגיטין ע"ה א' ועסמ"ע:

כו

אבל צריך. שמא יבא ויתבענו. רשב"א ושם:

כז

וה"מ כו' אבל. דהולכין אחר דעתו כנ"ל בס"ז וכמ"ש בנדרים נ"ה ב' רי"א הכל לפי כו' ושם בגמ' תניא כיצד אר"י כו' ושם ס"ג ב' רי"א קונם יין כו' קונם בשר כו'. היה מסרב בו כו' היה מסרב בו כו' שלא נתכוון זה כו':

כח

וי"א. דדוקא בהוכחה גדולה אמרי' שאין דעתו כך בשבועה אבל בכה"ג כמ"ש בנדרים כ"ה ב' היה לבוש כו' דדוקא בטעינה מותר אבל בלבישה אסור בכל מיני לבישה ואע"ג שאינו מיצר לו כמו הראשון וכן בהיה טעון כו' א"א שאין אסור לטעון אלא משא כבר וע' בריב"ש סי' קצ"ה וכ"ש בנשבע לחבירו כמ"ש שם ובי"ד סי' רי"ח ס"א בהג"ה:

כט

מי שנשבע. דהולכין אחר כוונתו כנ"ל ועש"ך ס"ק כ"ח:

ל

מי שנשבע לשלם כו'. עש"ך וסמ"ע בס"ז בהג"ה וכן חילקו בירושלמי בדברים המותרים ואחרים נהגו בהן אסור שאסור משום לא יחל דברו כמ"ש בנדרים פ"ב ב' וחילק בירושלמי בין דברים שיודע שמותר ונוהג איסור ובין שנהג מפני שהוא סבור שהוא אסור והביאו הרא"ש בפ"ד דפסחים:

לא

הנשבע לפרוע כו'. כמ"ש בנדרים ס"ב כי איצטריכא לחדש כו' ע"ש:

לב

מי שיש כו' וכן הדין כו' וה"ה כו'. דעושין תקנה למלוה שלא יפסיד כמ"ש בכתובות פ"ח א' ור"א אפי' בע"ח שלא יהא כו':
(ליקוט) מי כו'. ערא"ש פ"ק דב"ק ס"ה בשם הגאון והרי"ף וע"ש בפ"ק דב"מ סכ"ז מ"ש בשם הרי"ף ומקשין כו' וכ' ר' אלפס כו' ותקנה כו' (ע"כ):

לג

ואם הנתבע כו' אבל אם. דדוקא במקום פסידא אבל בלא"ה לא כמ"ש בסוף ב"ב קע"ד א' ההוא דיינא כו' נכסוהי דב"נ ערבין ליה כו' וכמש"ל בסי' קכ"ט ס"י ואם אין הלוה כו' או אם הוא גברא כו' ושם סי"א אפי' יש ללוה כו':

לד

אלא ילך כו'. כמ"ש בב"ק מ"ו ב' דכאיב ליה כו':

לה

צריכין להודיע. כמ"ש בב"ב שם כנ"ל ובסי' קכ"ט שם ועמ"ש שם ושם:

לו

מי שהיה. מהא דכתובות שם כנ"ל:

לז

הקונה כו'. ור"ל ודייש אמצרי שאז א"י לחזור:

לח

שומעין לו. מטעם הנ"ל וכנ"ל:

לט

לאחר כו' או כו'. כנ"ל בס"א וס"ב וכ"כ רש"י בשבועות מ"ג ב' ד"ה אבוד:

מ

יכול למוכרה ע"פ ב"ד. יתב' בסט"ו:

מא

ואם הלוה כו'. כמ"ש בסוף ב"ב ההוא דיינא דאחתיה כו' נכסוהי דב"ב ערבין ליה וה"ה במשכון שאינן אלא ערבות ולא לחלוטין כמ"ש רש"י בד"ה הנ"ל ודייק רש"י מדקאמר אבד קתא כו' אבל לא נאבד לא ועוד הוכיח בסה"ת שמ"ט ס"ה מדאמרי' בסוף האומנין הלוהו על המשכן ש"ש מ' דבאונסין חייב הלוה לפרוע ואם איתא ה"ל כאפותיקי מפורש דאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים כדאמרי' בגטין מ"א א' ועבסה"ת שם:

מב

ואם אינו. עסמ"ע וש"ך. וכמ"ש בסוף המקבל ל"צ למיקם עלה בדינא כו':

מג

ואם המשכון כו'. כמ"ש באבידה בפ"ב דב"מ ובפקדון בפ"ג שם:

מד

יש מי שאומר. כמ"ש בפ' המקבל קי"ל א' רשבג"א כו' ומל' יום ואילך מוכרו בב"ד ואע"ג דלית הלכתא כוותיה ה"מ בדברים שמצוה להחזיר אבל בא"צ להחזיר אף ת"ק מודה לו וכ"כ בסה"ת שם והפוסקים אלא שכ' דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו כיון ששהה ל' יום בסתם או כו' כמ"ש בסי"ב והרא"ש ס"ל דאין חילוק:

מה

וא"צ כו' ואפי'. דל' יום הוא משום זמן ב"ד כמ"ש שם קי"ח א' והוא כדי שיטרח בזוזי כמ"ש בב"ק קי"ב ב' תלתין קמאי כו':

מו

וי"א כו'. וכ"כ בסה"ת שם משום דינא דמלכותא שהם דנין ע"פ המנהג ודינא דמלכותא דינא אף בהלואות שבין אדם לחבירו כמ"ש בפ"ק דגטין:

מז

מי שנתן. דלא יהא כח הדיוט חמור כו' כמ"ש בגטין נ"ב א' ובפ"ק דקדושין כ"ט ולמ"ד:

מח

לא ימכרנו. כמ"ש בפ' המקבל שם מוכרו בב"ד ומיירי מתני' אפי' במשכנו שלא ע"פ ב"ד כמ"ש בפ"ק דערוכין והרי השבת העבוט דרחמנא כו' וכמ"ש תוס' שם ובפ' המקבל שם ד"ה מחזיר ע"ש וכ"ש משכנו בשעת הלואתו דשלא בשעת הלואתו קני ליה למשכון מדר' יצחק משא"כ בשעת הלואתו כמ"ש שם ובשבועות ושם ס"ט א' מאן פלג לך כ"ש בשאינו שלו וכן שם ל"א ול"ב:

מט

ר"ל ב"ד כו'. כמ"ש שם:

נ

וישומו. דלהכי נקראין ב"ד שבקיאין בשומא וכמ"ש תוס' בכתובות צ"ח א' ד"ה דאמרי:

נא

ומשיאין לו עצה כו' כמ"ש תוס' שם ד"ה מוכרת ועוד אומר רבי דהך שבועה כו' ואע"ג שאינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כנ"ל:

נב

ואם מכרו כו'. עש"ך ואמרי' נמי בכתובות שם אלמנה ששמה כו' מאן שם ליך כי האי כו':

נג

ואם הוא. עבהג':

נד

ואם אין עדים כו'. דהוא נשבע ונפטר כדין כל הנשבעין ואינו כגזלן לפסול משבועה כמ"ש בב"מ ה' ב' ועתוס' שם ד"ה בלא כו':

נה

ואם אינו יודע כו'. עש"ך:

נו

וה"ה אם. כנ"ל דכל הנשבעין כו':

נז

המוכר כו'. כמ"ש בכתובות שם ועתוס' שם בד"ה דאמרי לה כו'. ובב"מ ל"ח א' ומוכרן בב"ד וכשהוא מוכרן מוכרן כו':

נח

ואם מוכרו. והוכיח הריב"ש ממ"ש בכתובות שם מאן שם ליך כי האי כו' מ' דאם שמו ב"ד מומחין לה ולו ש"ד וע"ש תוס' בד"ה הנ"ל. ותימא לרבי כו' ושמא התם בירושלמי כו' וכמ"ש הריב"ש דכן איירי ההיא דהמפקיד בב"ד הדיוטות וכ' שכ"כ המפרשים וע"ש:

נט

המלוה כו'. כמ"ש בב"מ ק"ד ב' וערש"י שם ד"ה לא גזים כו' וכן נלמד ממש"ל ואם התנה עמו כו' וכ"ש כאן שאמר בהדיא המותר ועבטור:

ס

ואם התנה כו' ואם א"ל כו'. שם ס"ו א' הדר אר"נ אפי' כו' אב"א דא"ל כו' ועבתוס' שם:

סא

ושאם הלוה טוען. כנ"ל בסט"ו:

סב

מי שיש כו'. דשליחות א"צ קנין ועבכתובות צ"ח צ"ט ובספ"ט דפסחים א"ל צא ושחוט כו' א"ל אם אחרתי כו' וכן בקדושין וגירושין ותרומה ומעילה ושאר מקומות וסוף ב"מ א"ל השואל שלח ביד כו' ואף גילוי דעת מהני כמ"ש בקדושין נ"ב ב' ואף בקדושין היה מהני כלך אצל יפות אי לאו דאמרי' משום כיסופא כו':

סג

אבל כ"ז כו'. כמ"ש בתרומות בטל אם עד שלא תרם בטל כו' וכמ"ש בקדושין נ"ט ע"ש:

סד

וכן אם כו'. כמ"ש בב"מ קי"ח א' ה"מ היכא כו':

סה

אמר המלוה כו'. כמ"ש בכתובות צ"ח א' אלמנה שמכרה שוה במאתים מנה כו' ואע"פ ששמו ב"ד כנ"ל וכן בשליח כמ"ש בגמ' שם מ"ש שוה כו' כאן שנה רבי כו':

סו

וההוצאות שהוציא כו' אבל שכר כו'. כמ"ש בב"מ צ"ג ב' דהדר שקיל כו' אבל טרחו לא אף בש"ח:

סז

הבא כו' משום כו'. כמ"ש בפ"ק דקדושין ט"ז א' אמר רבא זאת אומרת כו' והרב כו' ודקדקו בתוס' דפ"ק דסנה' דמחילה א"צ קנין אבל בדבר שגוף הוא שלו לא מהני כנ"ל ועתוס' שם ד"ה והרב כו':

סח

הבא לפדות כו'. עבה"ג וכמ"ש בקדושין מ"ט נ' וערש"י שם מ"ה ב' ד"ה ודלמא ארצויי כו' ודוקא משום שזכין לאדם שלא בפניו:

א

(ש"ך סק"י) יראה לי כו'. נ"ב צ"ע לדינא אם המלוה בעצמו טוען שנקבע זמן יותר משלשים יום אם נאמן המלוה דאף דאית ליה מגו תליא במחלוקת הפוסקים בדין מגו להוציא ומשמע מל' הרמב"ם שהכחשה שהלוה טוען שזמן קבע לו והמלוה מכחישו שלא קבע לו זמן. וזהו שמסיים הרמב"ם ישבע שלא קבע לו זמן וזה סותר למ"ש המחבר בלשונו אף שהיה סוף הזמן. וכדברי הנ"ל בכוונת הרמב"ם מבואר גם מדבריו בדין ה' ו' יעו"ש שמשמעותן דאף בשטר שהיכא שהמלוה בעצמו מודה שקבע זמן והכחש' בכמות ימי הזמן ישבע הלוה:

ב

(ש"ך ס"ק יא) כיון דנשבע בכולל. נ"ב צ"ע ע"פ דברי הר"ן בתשובותיו ס"ס ע"ד שמשמעות כוונתו המובא בהגהות רמ"א בי"ד (סי' רלח ס"ו) שאין שבועה השניה חלה בכולל להפקיע מכות חבירו. ויעויין בט"ז יו"ד סי' רל"ד ס"ק נ"ט. ובחדושי רשב"א לנזיר דף טז בד"ה דאמר רבי ובת' ריב"ש סי' קנט:

ג

(סמ"ע סקי"ט) בסה"ד עד שיתבענו המלוה. נ"ב יעוין מ"ש בש"ג בשם ריא"ז בפרק הגוזל ומאכיל באלפסי דפוס וויען דף מ"ח דין א'. ויעויין ת' הרשב"א סימן תר"ע סימן אל"ף י"ח מתשובה הנ"ל נשמע שדעת הרשב"א שא"צ לתובעו. ועוד דכת' הרא"ש בכלל ח' סימן ז' בהשאלה איתא בזה"ל ונשבע שיפרע לו או לכל מי שמוציאו השטר כו' ע"כ. וי"ל דוקא בכה"ג צריך שיהיה עליו תביע' דהא חיוב הוא רק לשלם למי שיוציא השטר. ובזה מדויק דברי הרא"ש בת' שכתב בזה"ל וניהו שלא עבר על' שבועה כיון שבא תבעו אדם כו'. והכונ' דכ"ז שלא נתבע מבעל השטר לא הוצרך להחזיר בעד תמורת שטר כי לא נתחייב רק שישלם למי שיוציא השטר:

ד

(מחבר ס"י) ואין לי קרקע. נ"ב יעוין סימן קי"א סי"ג ובאה"ע סי' צ"א ס"ד:

ה

(ש"ך ל"ד) אינו מבזבז. נ"ב דע דמדברי הרא"ש פ"ק דגיטין דין מ"ט מבואר שדעתו דאף באינו מבזבז מכל מקום אם נראה שלא יבא לידי גביה בזמן פרעון יכולים לתפוס:

ו

(שם) אין לך בו אלא חדושו. נ"ב ועיין בש"ך לעיל סק"ז ובסי' ק"ה סעיף א' בהגה בט"ז שם וכתב רשב"א סימן אלף קי"א ויעוין לקמן סי' ק"ה סעיף ד' וצ"ע:

ז

(ש"ך ס"ק ל"ט) דאמרינן ד"ד בכל דבר. נ"ב יעוין ל' רשב"א שמובא בב"י סוף סי' נ"ו שמחלק בין דין שדנין מצד משפט ערכאות ובין דין שדנין מצד המלכות על דבר זה. ויעוין גם ל' המ"מ פרק כ"ו מהלכות מלוה. וביש"ש לב"ק פ"ז דין י"ד ובפרק י"ד דין י"ח וכ"א ובסמ"ע סוף סי' שמ"ט מביא ת' הרשב"א הנ"ל:

א

סעיף ב' (עד אחד) ממ"ש בחו"מ רסי' ע"ג שכשיש עד אחד שחייב תיכוף והוא אומר לאחר עשרה ימים חייב שבועה דאורייתא. מבואר שגם דקיימא לן מבטל כיס חברו פטור בדיני אדם מ"מ יכול לנגוש שלא יעכב מעות שלו. וכמו בעיכוב הפרעון שנוגשים בב"ד גם שכשמעכב על מנת לפרוע אח"כ קיל וכמ"ש במק"א. וי"ל שגם כשאין שוה טובת ההנאה שבין היום בין לאחר עשרה ימים ב' כסף מ"מ יש שבועה דאורייתא. כי עכשיו שאינו נותן לו מעותיו הוי לו ככופר כל המעות ומה שישלם אח"כ אינו מצטרף עתה. ומ"מ צריך להיות טובת הנאה שוה פרוטה שיזדקקו ב"ד לנגוש. אך ממה שאמרו חז"ל בזוממים שמין טובת הנאה דהזמן פרעון. משמע שלא כנ"ל של הנ"ל הי' שייך כאשר זמם שישלמו תיכוף המעות וכשיתחייב פרעון הכתובה יחזיר להעדים מעותן. ואולי מ"מ כיון שהי' יכול להשמיט את עצמו מלשלם עי"ז שמין וצלע"ע היטב:

ב

סעיף טו (וישומו אותו) כשאומר הלו' למלוה כשיגיע יום פ' ולא ישלם תמכור המשכון במה שתוכל נרא' שאינו רשאי עי"ז למכור בלא שומא כי יד בעל השטר על התחתונה. ועל ידי שימכור תיכוף בלא מתינות ל' יום עי"ז שייך ג"כ לשון תמכור במה שתוכל וכעין זה אמרו חז"ל גבי פירות ופירי פירות כו': גם שכתוב בסי' ס"א ס"ו דלא מהני שכתב בלא שומא. מ"מ במשכון מהני בודאי כי רק ע"י איסור למשכן שלא בב"ד צ"ל ודאי שהכוונה אם לא יהי' ב"ד. מה שאין כן משכון בשעת הלואה:

ג

סעיף יז (צא ומוכרו) מ"ש בחו"מ ע"ג שכשאומר צא ומכור המשכון הו"ל שליחות. י"ל דהיינו דוקא בלשון ההוא וכמו שיש חילוק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן דלשון צא מורה החלטיות בלא ספק. והאומר תוכל למכור המשכון הרי פשיטא שאינו שליחות למכור. רק משיבו על תביעתו הממון להצטרכותו הרי תוכל למכור המשכון. וכי"ל בלשון שאינו החלטיות שליחות שהכוונה רק שאתה יכול למכור בשומת ב"ד ויהי' לך מעות או שהכוונה שלא תחשוש שיהי' לי תרעומת על שתמכור בשומא. או מצד שאין שכיח לו מטלטל ההוא עוד לקנותו ושומא היא כמו שעי"ז ירדוף הלוקח לקנות והוא בזול ויש הוצאות שומא והודיעו שאין לו מראה מקום לשלם ממון וימכור. ומ"מ מצד בעה"ש על התחתונה י"ל שהכוונה בשומא דיקא. והרא"ש ע"ה שם לא נחית כלל אודות בלא שומא (גם שאלו מכר בשומא לא הי' נשאר פתחון פה. ומיירי שמכר בלא שומא מ"מ י"ל שמצד גרעון השומא הי' אפשר לברר שלא הי' שוה יותר) ומהשומא יש כמה תועליות היטב ומ"ש השואל שם מצד שהמשכון ביד המלוה לפמ"ש הרא"ש ז"ל שם אין חילוק כלל בין בידו כיון שהוא מצד שליחות והרא"ש ע"ה הודיע רק דהו"ל שליחות ומובן ממילא שאין חילוק מצד בידו. וכ"ה ממילא אודות שומא דצריכים להבחין בלשון השליחות. ומ"מ כיון שהוא מצד יד בעה"ש על התחתונה כשמלוה מוחזק וטוען שכוונתו הי' בלא שומא אולי שייך המוציא מחבירו עליו הראי' ובפרט אם רצה המלוה לעשות נגישה אם מצד חשש שאין המשכון שוה כל כך או מצד שאינו רוצה לטרוח והשיב לו מכור המשכון אולי משמע קצת שהכוונה בלא שומא ועי"ז השתיקו מלנגוש וצלע"ע:

ד

שם (והמכר קיים) אחד מכר משכון שהי' ביד אחר ומקודם אמר להמלוה שימכור והקונה מהלוה הוציא ובא ומצאו שמכר מקודם מ"מ אין גרמי כאומר לך ואבא אחריך כי מ"מ הו"ל ספק וי"א שבספק הו"ל גרמא וקיל היטב:

ה

סעיף יח (הכל ללוה) משכון שאינו ביד המלוה רק מושלש ביד אחר. ואחר שומא של ג' בקיאים בי' זהובים מכר לא' בהקפה בי"א זהובים ומצד שלא הי' שומתו ידועה כל כך לא הי' מניעה מצד רבית כיון שלא אמר אם עכשיו כו' אך כיון שלא פירש אם עכשיו כו' יש מקום לומר שהמכירה בי"א שייכת להלוה גם שהרשוהו ג' למכור בי' כיון שלא הודיע ללוקח שרק מצד ההקפה נותן עוד זהב. והרי אלו הי' מפרש כן הי' מניעה מצד רבית. ואולי כיון שהרשוהו ג' למכור בי' וכוונתו הי' כן שמוכר בי' וזהב מצד ההקפה מסתמא כ"ה גם דעת הלוקח. ומ"מ כיון שלא פירש אם עכשיו כו' מותר. ולא שייך בזה סגנון מי הודיע לבעל החטין כי מסתמא נתן כפי השומא. ואם משך המלוה המשכון על ידו או ע"י שלוחו לקנותו ב"י ואח"כ מכר בי"א. משמע שבדיעבד קנה אם קיבלו לעצמו רק לכתחילה יש משום חשדא וצלע"ע היטב:

ו

סעיף יט (חפץ ל"ש מחילה) שמעתי מו"ח נ"י. כמדומה בשם ספ"ק מגדולי ספרד. שלכך לא מהני מחילה בחפץ מבורר משום שהוא כלשונות הגרועים דר"פ הכותב. וצלע"ג מההיא דפ"ק דקידושין דט"ו ש"מ ע"ע גופו קנוי והמוחל גרעינו אינו מחול. ושם ההוכחה דאל"כ לימא לי' באפי ב' או ב"ד זיל. והי' דוחק אצלם לומר דמיירי שאין שם ב"ד. וא"כ פשיטא דדוחק לאוקמי בגברא ערטלאי. ופשיטא שיכול הוא להקנות בק"ס כנהוג ועל כל פנים אפשר שיקנה לו אחר חפץ ויקנה בק"ס ובע"ע ל"ש מה שקנה קנה רבו ובר"פ הכותב מהני קנוי מידו. אלא ודאי דמחילה על קנין מטלטל או קרקע גרע מלשונות הגרועים ולא מהני קנין וצלע"ג:

א

וקבע לו זמן. עיין סמ"ע שנסתפק בקביעת זמן לאחר הלואה אם צריך קרן כמו בנאמנות ובש"ך פשיטא לי' דא"צ קנין דהוי מחילה. ועיין בסימן ע"א סק"ג דאפילו נאמנות שנותן המלוה ללוה במלוה בשטר שיהא נאמן לומר פרעתי נמי יכול לחזור קודם גמר דין דהיינו קודם שיאמר הלוה פרעתי דאפילו במחול לך אמרינן פ' ז"ב דיכול לחזור קודם גמר דין אם לא קנו מידו. אמנם הכא שהמלוה מעצמו ומדעתו מוחל לו ומרויח לו זמן הוי מחילה ממש וא"צ קנין והוא פשוט:

א

היום סוף הזמן. ואם הי' ע"א שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התורה זה הוא דברי הרמב"ם בפי"ג מהל' מלוה ולוה וכתב הרב המגיד שלא מצאו מבורר אלא שהוא דעת הר"ב ז"ל. והנה ראיתי בשו"ת מוהרי"ט חלק ח"מ סימן ק"ה שכתב על זה וז"ל ולי הדבר ברור מאותה ששנינו בפרק קמא דמכו' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז וכו' אומדין כמה אדם רוצה ויהי' בידו אלף זוז בין נותנם מכאן עד ל' יום ובין נותנם מכאן ועד עשר שנים אלמא דבר שבממון חשיב דמחייבו עדי' זוממין בהכי וכו' ואם תאמר ובלא עד אחד יתחייב כדין מודה בעצמו אם יש באותו כפירה שוה פרוטה. ונ"ל שהרב ז"ל לא נחת לאשמעינין בהכי ואיהו מיירי בשהודה תחלה בעדים ואינם מתדיינים עכשיו אלא על הזמן א"נ הא לא מקרי הודאה במקצת וכפירה במקצת אלא בשכבר כפר וכשהודה הודה בכל נהי דאיכא דררא דממונא בהותנה מכל מקום יש לומר אין הודאה ממין הטענה דומיא דדינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וע"ש. ונראה מתוך דבריו דהא דחייב שבועה על קביעת הזמן משום דהמתנת הזמן הוי דררא דממונא וכמו שמבי' ראי' מעדים זוממין. אך קשה שיתחייב שבועה בזה דהא גבי שבוע' בעינין דוקא דבר שגופו ממון וכופר שטרות כיון דלאו גופו ממון פטור אפילו מודה במקצת וע"א אם כן מכ"ש קביעת הזמן נהי שהי' יכול ליטול איזה שכר מכאן עד המתנת הזמן לא הוי גופו ממון ואינו אלא גרמא ולא גופו ממון ועוד דהא מבטל כיסו של חבירו אפילו למאן דדאין ד"ג פטור והוא גרע מגרמי ומעדים זוממין לאו ראי' דהתם מעידים שחייב לשלם תיכף ושיוציא המעות קודם הזמן חשיב היזיק טפי אבל כאן שהמעות תחת יד הלוה ורוצה לעכבו זמן מה אינו אלא כמו מבטל כיסו של חבירו דאף על גב דהוא אסור לכתחילה אבל שבועה אינו ראוי להתחייב כיון דאפילו ודאי מבטל כיסו של חבירו ומעכבו זמן מה אינו חייב לשלם. ועוד הא תינח אם התביעה הוא מנה או מאתים יכול להיות המתנת הזמן יום או ימים שוה פרוטה ויותר אבל אם אין התביעה אלא שתי כסף או פרוטה לבד ע"א מחייב שבועה בפרוטה והלוה אומר זמנו אחר עשרה ימים וע"א אומר היום זמנו אם כן ודאי המתנת הזמן של פרוטה אינו שוה פרוטה ולמה ישבע ועוד דהו"ל לפרש דישום המתנת הזמן אם יש בו ש"פ: ☜ולכן נראה דאפילו אינו שוה המתנת הזמן פרוטה וכגון דכל הממון אינו אלא פרוטה נמי צריך לישבע והטעם כיון דהמלוה אומר היום סוף הזמן אם כן לדברי התוב' והעד נתחייב לשלם תיכף והלוה אומר אני אתן לך אחר עשרה ימים לפי שאין לך היזיק בהמתנה ודאי אם אין המלוה רוצה להמתין לו ורוצה מעותיו צריך ליתן והבית דין נזקקין לירד לנכסיו לשלם לו תיכף ולא אמרו אלא המבטל כיסו פטור והיינו בדיעב' אבל לכתחל' ודאי הבית דין יורדין לנכסיו ומשלמין למלוה בכלות הזמן אם יש לו מעות או אחר כלות זמן בית דין ואם הלו' יאמ' אסלק אחר יום או יומים ואין המתנ' זו ש"פ בית דין יורדין לנכסיו כיון דאין המלוה רוצה שזה ישתמש במעותיו ואף על גב דאין בית דין נזקקין לפחות מש"פ כמבואר בסימן ו' אלא דכיון דאין המלוה רוצה ה"ל פרוטה ממש וב"ד נזקקין לסלק למלוה את הפרוט' ואם כן הוא הדין לענין שבועה כיון דאין המלוה רוצה בהמתנה הבית דין נזקקין ואם יש כפירה ביניהם מתויב לישבע ואף על גב דרוצה לסלק אחר זמן המלוה אינו רוצה בכך ואין כופין את המלו' להלוות מעותיו וזה הוי כפירת ממון עכשיו כל הפרוטה ומה שאומר לסלק אחר זמן אין המלוה רוצה ואף על פי דהמתנה אינו ש"פ וזה ברור. וכן נרא' היכא דאיכא תביעה בחפץ ידוע שטוען התובע מכרתי לי זה החפץ אג"ק או במשיכ' והדמים אתן לך והנתבע אומר לא מכרתי לך דצריך הנתבע שבועת התורה היכא דאי' ע"א שמכר ואף על גב דליכא דררא דממונא ואם הזיק את החפץ לא הי' משלם אלא דמים ואם כן השתא שאין תביעתן שוה ממון דהא אין תביעתם אלא בחפץ אפילו חייב שבועת התורה וכדמוכח מתוספות פרק קמא דמציעא גבי וליחזי זוזי ממאן נקט דאותו שהמוכר מסייעו יצטרך האחר לישבע נגדו שבועה דע"א ואף על גב דהתם אין תביעתם אלא בחפץ דהא מוקי לה בקיבל זוזי מתרווייהו ובנתייקרה לא מיירי עיין שם במוהרש"א אלא כיון דהתובע אומר זה החפץ שלי ואינו רוצה למוכרו לו הבית דין נזקקין לתן לו החפץ וכל היכא דהב"ד נזקקין איכא שבועה דאם לא הי' זה ש"פ היכי הבית דין נזקקין להציל מיד החמסן כיון דנותן דמים של החפץ אלא ודאי כיון שזה אומר כלי אני נוטל וזה רוצה ליתן דמים אין כופין את המוכר למכור וה"ל תביעה בכל הכלי וגם ז"ב ואם כן הוא הדין הכא נהי דבדיעבד ה"ל מבטל כיסו ופטור לכתחיל' כשמעכב ה"ל דררא דממונא כל הפרוטה אף על גב שרוצה לסלקו אחר זמן ואין המתנה ש"פ כמו בכלי שאינו ש"פ בין כלי לדמי הכלי אלא כיון שרוצה כליו צריך שבועת התורה וכמ"ש וה"נ אם רוצה במעותיו תיכף וזה כופר ואומר שיסלק אח"כ מפני שקמצו אח"כ צריך שבועה. והא דאמרינן גבי שבועה שאינו ברשותו דצריך לישבע מדרב הונא וכתבו הפוסקים דאינו שבועת התורה היכא דהוא מסלק מעותיו ולמה לא ישבע מן התורה על החפץ וכמו שכתוב גבי ע"א דאף על גב דנותן לו דמי החפץ משתבע היינו משום דעיקר שבועה שאינו ברשותו לא משכחת בחפץ ידוע דהינו שהמפקיד יאמר ברי לי שזהו כלי ותחזיר לי כמות שהיא והנפקד יאמר כליך נאבד ואשלם לך הדמים ואין זה כליך דבכהאי גוונא לא הוי שבועת השומרין וכמבואר בסימן רל"ד בטור וש"ע דזה הוי תביעה אחרת שאינו מדין שומרים ולא משכחת אלא בחפץ שאינו ידוע אלא שהתור' אמר' שישבע השומר שבועה שאינו ברשותו דשמא החפץ הוא ברשותו ומשום הכי כשרוצה לשלם תו ליכא שבועה דעיקר שבועת התורה הוא כדי שאם לא ירצה לישבע נחחינן לנכסיו כדאמרינן פי' שבועת הדיינין איכא בינייהו אחותי נכסי וכיון דמשלם דמי החפץ לא שייך תו אחותי נכסי ומה יעשו לו עוד וכי ישלם שנים ואין לו לשלם רק דמי החפץ אבל מדרבנן שפיר נשבע שאינו ברשותו וא"ל ירצה לישבע מנדין אותו כדי לישבע ובדאורייתא לא שייך נדוי רק אחותי נכסי וכיון שמשלם דמים תו ליכא אחותי נכסי אבל בחפץ ידוע אם אינו רוצה לישבע נזקקין להוציא החפץ הידוע שמתדיינים עליו ליתן לתובע ודוק: ונראה דעיק' הדין למדו הרמב"ם מהא דאמרי' גבי מוד' במקצ' והאי בכולי בעי דלודי אלא אשתמוטי קא משתמיט עד דהוי לי זוזי ופרענא ואם כן שבועה זו למה כיון דיסלק אח"כ והיכא דאין התביעה אלא שתי כסף או פרוטה ודאי אין המתנה עולה כגוף הממון אלא מוכח כיון דעכשיו זמנו והמלוה אינו רוצה בהמתנה משתבע. ואף על גב דהריטב"א בחידושיו מפרש עד דהוי לי' זוזי דאם יצא מב"ד יחזיק בטענתו ויכפו' הכל עיין שם הרמב"ם מפרש לה כפשוטו דבזה גופה איכא שבועה כיון דהוא רוצה עכשיו ולפי מ"ש תו לא קשה מה שהקשה במוהרי"ט יתחייב משום מודה במקצת דהא הכפירה על הזמן באמת לא הוי דררא דממונא מה שיוכל ליטול עד הזמן דאינו אלא מבטל כיסו וכמ"ש אלא הא דצריך שבועה משום דחשבינן כפירה בכל הממון כיון דאינו רוצה להמתינו אבל בכלל מודה במקצת לא הוי דזה שאומר לאחר עשרה ימים אינו אלא כמו כופר הכל דכופר כל הממון עכשיו אבל לומר דמה שמודה לאחר עשרה ימים הוי לי' שוה כך וזה שאומר היום ה"ל שוה יותר דבזה ליכא שבועה וכמ"ש אלא משום דהוא כופר עכשיו כל הממון אם אינו רוצה להמתינו ומעדים זוממין לאו ראי' כמ"ש לעיל ודו"ק:

א

ראובן נשבע. עיין ש"ך שהעלה כשנשבע סתם שלא לפרוע שום חוב אף על פי שקדם חוב שמעון חלה השבועה דדמי למי שנשבע שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל סוכ' וה"ה הכא וכו' דלא דמי למצ' וסוכה דהתם חיוב המצה והסוכה לא חל עדיין בשעת שבועתו מה שאין כן הכי נהי דהז"פ ו לא הגיע עדיין מכל מקום חייב הוא לו כבר ושעבודא אית לי' משעת הלואה לא חלה השבועה וע"ש.והגאון ח"צ השיגו וז"ל אני אומר בחילוק זה חולקים עליו כל חכמי ישראל התוספות בשם ריצב"א ור"י הזקן והרמ"ה והרמב"ן והר"ן והריב"ש והב"י וד"מ ושאר כל הפוסקי' שמדברי כולם נלמד שאפילו בדבר שהוא חייב עכשיו אם כלל בשבועה דברים המותרים עם דברים האסורי' שבועה חלה אף על איסורין מדקא מקשו בשבועות אלא הן היכא משכחת לה מהאי דירושלמי דשבועות שלא אוכל מצה אגמרא דידן דאפילו בכלל כשירות עם טריפות לא משכחת הן ואם אי' לדברי הש"ך שאני הכא דאיסור טריפה כל שעה חל עליו וכו' וכן הבית יוסף והרמ"א הביאו להלכה בי"ד סימן קלס"ט בהנושא אשה זקינה ונשבע לה חלה השבועה שהרי כלל בזה דברים שהשבוע' חלה עליו ואף על פי שמצות פ"ו כל שעה היא מוטלת עליו וכן פסק באבן העזר סימן קי"ח ולא עוד אלא הרא"ש בעצמו כ"כ בפירוש בתשוב' הביאו הטור בסימן קי"ח באבן העזר וכו' וממקומו הוא מוכרע שהרי אמרו דוקא מצה בלילי פסח הוא דלוקה אבל אם אמר סתם מצה אף שהוא עומד בלילי פסח פשיטא דאסור לאכול ע"ש. ולפי שיראה לענ"ד כדברי הש"ך צריך אני להאריך קצת והנה מצאתי [תנא דמסייע] לש"ך רב קדמון שכתב כן והוא הראב"ד בתמים דעים במס' פסתי' בהשגות על בעל המאור בסימן רמ"ה ומחלק שם בין אם הי' שבועתו קודם חיוב המצה שכבר נכלל האיסור עם ההיתר אבל אם נשבע בפסח עצמו אין זה כולל אלא מתחיל באיסור עד כאן לשונו. והריב"ש שכתב בסימן צ"ח בנושא אשה זקינה ונשבע לה שלא ישא אחרת מגו דחייל השבועה באותן הנשים שאין בהם מצוה חלה נמי על נשים שיש קיום מצוה בהם. כבר נחלק בזה הרב ר' חסדאי ב"ר שלמה ז"ל משום דגם בשבועה שלא אוכל מצה כולל כמה מיני מצה שאין יוצא בהם ידי חובתו כגון דברים שאין באים לידי חימוץ ומצה עשירה ותלוט ואשישה אף על פי שהוא אסור בכולס. אלא שהריב"ש כתב שם שהאומר לא אוכל מצה בלילי פסח לא נתכוין אלא למצה הראוי אבל על כל פנים לשטת ר' חסדאי דנכלל גם מצה שאין אדם יוצא בהם הא דלא חייל ע"י כולל וכי נילק על כולל אלא ודאי ר' חסדאי סובר כיון דליכא רווחא מתחיל באיסור וכמו שטת הראב"ד ומשום הכי נחלק בנשבע שלא ישא אשה דלא מהני כולל ומטעם דלא משכח רווחא ודברי ר' חסדאי עיין בריב"ש סימן שצ"ח. וכן נראה עיקר כדברי הראב"ד ור' חסדאי דכיון דנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח אף על גב דכולל מצה עשירה וכיוצא מכל מקום בשעה שנשבע יצאה תיכף לשוא דהא נשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח ומצת מצוה נמי בכללו ואם כן תיכף שבועתו לשוא יצא והוא דומה למי שנשבע שלא אכל ז' ימים ואף על גב דהנשבע שלא יאכל ז' ימים אינו אלא משום דהוי לעבור על דברי תורה שהוא מצווה שלא לחבול בעצמו וכמ"ש בר"ן ולמה אינו חל ע"י כולל שהרי כלל בתוכו יום ויומים אלא ודאי דלא שייך בזה כולל משום דמעולם לא הי' שבועה על דבר היתר בפני עצמו אלא תיכף שבועתו לשוא יצאה כיון דצריך לאכול תוך שבעה ימים ומשום הכי אין השבועה חלה כלל ואם כן הוא הדין בנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח כיון דנשבע שלא לאכול שום מצה וכלל בתוכו גם מצת מצוה והוא צריך למצת מצוה יצאה שבועה לשקר ואין כאן שבועה כלל אבל נשבע שלא יאכל מצה סתם הרי ודאי שבועתו תלה היום ולא יסור ממנו גם בפסח משום כולל ומה"ט נמי כתב הש"ך בס"ק י"ד ז"ל דמיד שנשבע לו לפרוע כיון דע"כ היינו נמי למכור משלו אם לא יהי' לו במה לפרוע אם כן מיד שנשבע הוי שבועת שוא ודמי ממש לנשבע שלא יאכל ככר זה ואח"כ נשבע שיאנלנה ולכאורה אדרבה קישיות הב"ח דלא ליהוי ש"ש ויחול השבועה ע"י כולל כיון שיכול לפרוע במזימנים אלא כיון דנשבע בדעתו לכלול כל מיני פרעון ואפילו למכור תיכף שבועתו לשוא יצאה ואינו בדבר כולל ומה"ט נמי בלילי פסח ובנשבע שלא לישא אשה מדלא חייל על ידי כולל לדעת ר' חסדאי משום דתיכף לשוא יצאה ואין כאן שבועה על דברים המותרים ודוקא שלא יאכל מצה קודם פסח כיון דמשכח רווחא וחייל השתא קודם פסח גם בפסח לא יסור ממנו שבועתו. אמנם כל זה נשבע סתם שלא יאכל מצה בלילי פסח אף על גב דכולל מצה עשירה הוי לשוא כיון דנשבע לא יאכל שום מצה והוצרך למצת מצוה אין כאן שבועה כלל אבל אם נשבע בפירוש בלילי פסח שלא יאכל מצה עשירה ומצת מצוה בזה לא שייך שבועת שוא ומגו דחייל על מצה עשירה דהא נשבע עליו בפני עצמו חייל נמי על מצת מצוה ומשום הכי הקשו בתוספות שפיר מההיא דירושלמי שלא אוכל מצה דחייל ע"י כולל דאף על גב דחייל איסור טריפות בכל שעה כיון דהתם מיירי במפרש שלא לאכול נבילות ושחוטות ואם כן מאי פריך הן היכי משכחת הא משכחת שיאמר בשבועה לאכול נבילות ושחוטות וכיון דמפרש ההיתר ודאי מהני כולל ומשום הכי הוצרכו תוספות לחלק דבקום ועשה לא מהני שום כולל ואם כן הרמב"ן והר"ן ותוספות בשם ריצב"א לא נחלקו בזה היכא דאינו מפרש אלא אומר סתם בשבוע' שלא אוכל מצה בלילי פסח אף על גב דכולל מצה עשירה כיון דאינו נשבע על מצה עשירה בפירוש אלא כוללו בתוך מצת מצוה ה"ל שבועת שוא כמו שלא אוכל שבעה ימים וכמ"ש והוא שטת הראב"ד בתמים דעים ושטת ר' חסדאי וכמ"ש בביאור דבריהם: ומעתה לא מצינו חולק בזה רק הריב"ש דס"ל דחייל כולל כה"ג בנשבע שלא ישא אשה ונראה דהש"ך לא הסכים לפסק הרמ"א בי"ד סימן רל"ט ועיין שם שכתב תשובת א"ז קטן גבי שבועה שלא לישא אשה דכתב שם דלא חיילא השבועה אפילו קיים כבר פ"ו ומשמע שם דלא הוי כולל כיון דנשבע לבטל המצוה שהוא מצווה לישא אשה והיינו כשיטת הש"ך כאן. ומ"ש ח"ץ דכ"כ הרא"ש בעצמו הובא בטור סימן קי"ט ששאלת אלמנה שהיתה אמוד בממון ופסקה מלדת וזה ידע שמעון ונשבע שלא ישא אחרת תשובה אין יכולין להתיר שבועתו התם לאו מדין כולל אתי עלה דהא התם לא נשבע שלא לישא כלל אלא נשבע שלא לישא אחרת עלי' עיין שם ואם כן לא הוי כלל לבטל המצו' דאפשר לגרשה ולתת לה כתובתה ואח"כ ישא הראוי לו אבל נשבע שלא לישא כלל לא נשמע שם וכן בשלחן ערוך אבן העזר סימן קי"ח סעיף ע"ו שכתב בנשבע שלא ישא אחרת עלי' שלא מרצונ' עיין שם נמי ל"ה נשבע לבטל המצו' דיכול לפייסה בממון וכמו שכתב הרשב"ץ בתשובה עיין שם ב"ש. ועיין מוהרי"ט ח"ב סימן מ"ד הכריח שם דהרא"ש לא ס"להך דריב"ש וז"ל והמסתכל בתשוב' הרא"ש כלל ל"ג יראה דלית לי' להרא"ש הא דריב"ש לפי שכתב על מה שנוהגין לכתוב בכתוב' ע"מ שלא ישא אשה אחרת עלי' דע דלא הוי כמתנה עמ"ש בתור' דאף אם שהתה ולא ילדה והוא רוצה לישא אחרת צריך לגרש הראשונה ולתת לה כתובתה וכו' משמע שאם נשבע שלא ישא אחרת כלל ה"ל מתנה עמ"ש בתור' ולא חייל ע"י הכולל שכתב הריב"ש עיין שם ולאו ראי' הוא דאין ענין מתנה עמ"ש בתור' לכולל דהא במתנה ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה דסובר ר"י בדבר שבממון קיים ובעונה בטל ואף על גב דכולל הוא ואם כן הוצרך הרא"ש לומר דלא הוי כמתנה עמ"ש בתור' משום דצריך לגרש הראשונ' ולתת לה כתובתה אחר כתבי מצאתי בשו"ת שער אפרים שהשיג על מוהרי"ט בזה אך אמנם אחר העיון נראה דברי מוהרי"ט והוא דודאי מתנה עמ"ש בתורה ל"ה אף על גב דהתנה ע"מ שלא ישא אחרת כלל דהא מבואר בפ' המגרש באומר ע"מ שתאכלי בשר חזיר דמהני תנאי דאפשר דאכלה ולקיא ועיין שם וכן פסקו כל הפוסקים עיין שם אלא ודאי דשם לא הי' תנאי כלל דמה ענין תנאי בתוך הכתוב' בשעת קידושין בעי למיעבד תנאי ועוד דהא קיימא לן דבשעת ביא' נמחלו כל התנאין וכדאי' פ' המדיר עיין שם ברא"ש ובטור וש"ע אבן העזר סימן ל"ת אלא דשם לא הי' דרך תנאי אלא הי' כותבין בתוך הכתובה בקיומי' ובשבוע' שלא לישא אחרת עלי' וכתב הרא"ש דע דלא הוי כמתנ' עמ"ש בתור' והיינו שלא יחול השבועה והקיומים והשיב דאינו על דברי תורה ואם כן שפיר מוכח דאם עושה קיומים בשבועה שלא לישא אחרת כלל לא חייל ואף על גב דאי' כולל והוא ברור. ועיין ב"ש באבן העזר סימן קי"ח ז"ל ונשבע שלא ישא אחרת שלא מרצונה בתשובת הרא"ש לית' שנשבע שלא ישא שלא מרצונה רק נשבע סתם ואפשר דהרא"ש לטעמי' אזיל דס"ל דיכול לקיים פ"ו עם פלגש וכמה שכתבו תוספות ריש כתובות וכ"כ בדרישה עיין שם וליתי' דאם כן למה כתב הרא"ש כלל ל"ג בטעמא דצריך לגרש הראשונה הא תיפוק לי' דיכול לקיים בפלגש א"ו עיקר הטעה משום דיכול לגרשה ולפייסה בממון ואם נשבע שלא לישא כלל ל"מ כולל ודו"ק:

א

ואם השבוע' קדמה. כתב בכנסת הגדולה בי"ד סימן רל"ו ז"ל והוי יודע דמ"ש הרא"ש בתשובה אם קדמה השבוע' לחוב שמעון כגון שנשבע בסתם שלא ימכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב כו' פירושו הוא בין לישראל בין לכותי דהשתא הוי כולל דאי לישראל דוקא קאמר עדיין הוי נשבע לבטל את המצו' כיון דפריעת בעל חוב מצוה דומי' דמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבועות דאם נשבע שלא אעיד לך עדות הרי זו שבועת שוא מפני שמצוה להעיד והקש' על זה דאם כן אפילו קדם חוב שמעון נמי חייל בכולל חוב כותי עם חוב ישראל ועיין שם דמחלק דאינו דומה למ"ש הרמב"ם גבי שבועה שלא אעיד לך שאין הדבר תלוי בו דאפשר יזדמן לו עדות ולאו אדעתי' אבל הכא בידו שלא ללות ועיין שם שכתב עוד ואם נרצה לומר דהרא"ש חולק עם הרמב"ם בזה מי מעכב על ידינו עיין שם וזה נראה לי יותר לומר דחולק הרא"ש ממה שנעש' הבדל בין השוים ועוד דהא כתב הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות ז"ל שלישית שנשבע לבטל את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית וכו' עיין שם ואין הכוונה שלא ילבש בגד של ציצית דזה אינו נשבע לבטל את המצו' דאינו מצווה שילך דוקא בבגד ציצית אלא נשבע שלא ישים ציצית בבגדו אלא ילבישנו בלא ציצית ועיין שם בכסף משנה והתם נמי אפשר שלא יבא לידי מצוה זו דהא בידו לעשו' בלא ד' כנפות ועיין בתשובת הריב"ש סימן קנ"ט גבי נשבע שלא לחלוץ ושלא לייבם וכתב שם דלא הוי כולל דכיון דמצוה עליו לפטור זיקת אחיו ביבום או בחליצה ונשבע שלא יפטור הזיקה לא בחליצה ולא ביבום הרי זה נשבע לבטל את המצוה ממש והוי כנשבע שלא יקדש קידוש היום לא ביין ולא בפת ועוד כתב לפי שהמצוה המוטלת עליו לחלוץ או לייבם הוא חיוב לאשה היא היבמה ואם כן שבועה זו שנשבע הוי היזיק לה לעגנה ואין שבועת ביטוי חלה להרע לאחרים ואע"פ שאמרו שם איזה הרעת אחרים כגון אכה את פ' ואפצע את מוחו לאו דוקא דה"ה אם אמר אגזול או אעשוק אותו ע"ש. ואם כן יש לומר שפיר ע"י כולל וכמ"ש כנה"ג ומה שהקש' אם כן כי קדמה חוב שמעון נמי הוי כולל משום דכולל לא מהני להרע לאחרים דהיינו לעשוק אותו אבל היכא דקדמה שבועה לחוב עדיין לא הוי הרעת אחרים משום הכי חייל ע"י כולל ועדיין צריך עיון:

א

הנשבע לפרוע לחבירו. כתב מוהר"מ מטראני ח"א סימן נ"א שטר חוב שיש בו שבועה לפרוע לזמן פ' לא חייל שבועת ביטוי דהא כל זמן שיפרע עביד מצוה. וכתב בכנסת הגדולה בי"ד סימן רל"ז ז"ל אמר המאסף מורי הרב בנו של הרב ז"ל מקהי אקהייתא על סברא זו של הרב אביו ז"ל מההוא תשובה דסוף ס' חזה התנופה הביאה בית יוסף בח"מ סימן צ"ז דהא דמסדרין לבע"ח היינו כשלא נשבע לפרוע אבל נשבע לפרוע ד"ה אין מסדרין ולא יעבור על שבועתו ע"כ ואם אי' דאין שבועה חל על הנשבע לפרוע איך כתב דחייב לקיים השבועה כיון דמעיקרא לא חל עליו חיוב שבועה ע"ש. ואינו קושיא דכיון דאח"כ אין ידו משגת לפרוע ודינו דפריעת בעל חוב מצוה אינו אלא עפ"י סידור ואם כן אין חיובו אלא מכח השבועה ושפיר חייל השבוג.ה דבכהיג אמרינן דאם נשאל על הראשונה חלה שניי' וחזרה משבוע' שוא לשבועת ביטוי. עוד שם בכנסת הגדולה ז"ל ואני אומר שדברי הרב אביו הם דברי הרא"ש בתשובה הביאו הטור בת"מ סימן ע"ג כו' הרי דדברי מהרמ"ט הם דברי הרא"ש בתשובה דאין שבועה חלה על הנשבע שלא לפרוע שום חוב דהוי נשבע לבטל את המצוה וכיון דדעת הרא"ש דנשבע לפרוע אין השבועה תלה וכדברי מהרמ"ט מה זו תשובת חזה התנופה דהוא חולק על הרא"ש והן אמת שדברי חזה התנופ' קשיא להולמם כפי הפשט דבפ' הכותב אמרינן שם לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר דלא ניחא לי למיעבד מצוה מאי ושמא לא מיירי חזה התנופה אלא כשנשבע לפרוע ביום פ' וס"ל דעל עיקר החוב אין השבועה חלה אלא על קביעת הזמן דוקא ועיין שם פלפול נחמד בדברי הרא"ש דמשמע מיני' דאם קדמה שבועה שלא למכור וכו' דאם הותרה הראשונ' יקיים השניי' דהא הוי נשבע לקיים המצו' עיין שם דמוקילה בכולל חוב א"י וישראל עיין שם שהאריך וקשה לפי דבריו שכתב דבנשבע על הזמן ]מיירי[ הא דחזה"ת אם כן הא דכתב הרא"ש גבי נשבע לפרוע קודם שיעבור זמן פ' ולא פרעו בזמן פ' אף על פי כן השבועה חלה כי הזמן נעשה לזרז ועיקר השבועה על הפרעון עיין שם ואי רמא דאין השבועה חלה על הפרעון דהוי לקיים המצוה ואינו חל אלא על הזמן וכיון דעבר זמנו תו ליכא שבועה ואפשר כיון דחל' על הזמן ממיל' נמי חייל על הפרעון משום דהוי כולל. אמנם נראה דברי חזה"ת נכונים דודאי חייל שבועה בקיום המצוה ודוקא לבטל המצוה אינו חל אבל חלבקיומו וכ"כ בעל המאור בפ' שבועת שתים ודל והנשבע לקיים מצות עשה השבועה והנדר חלין עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינה בלאו והן עיין שם ואף על גב דהרמב"ן שם חולק וס"ל דאינו חל לא לקרבן ולא למלקות הנה מדברי הר"ן משמע דס"ל כדעת בעל המאור עיין שם בנדרים פרק קמא דף ת' גבי נשבעין לקיים המצוה עיין שם שכתב נהי דמיעטה מקרבן מלהרע או להיטיב ממלקות לא מיעטה. ועוד נראה דאפילו להרמב"ן דס"ל דגם ממלקות אימעט משום דאינו בלאו והן מודה דאיסורא מיהא איכא בעובר על השבועה דאי ליכא שום איסור שבועה לקיים המצוה איך אמר דוד נשבעתי ואקיימה ומזה אמרי בש"ס דנשבעין לקיים המצוה כדי לזרוזי נפשי' ומאי זירוז אית בשבועה כיון דהשבועה לא תוסיף כחה כלל ע"כ צ"ל דאיסו' שבוע' מיהא איכא אלא דאימעיט ממלקות לדעת הרמב"ן מלהרע או להיטיב ואינו בלאו והן וכן משמע מדברי הטור י"ד סימן רל"ו ז"ל ויש דברים שאפילו אם שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן כגון שנשבע לקיים את המצוה ולא קיים או נשבע להרע לפ' כגון להקותו וכו' וכיוצא וזהו שוא אבל עבירה איתא בכל דבר שישקר בשבועתו עד כאן לשונו וע"ש. הרי מבואר דגם בנשבע לקיים המצוה עבירה אי' כשמשקר ואם כן דברי חזה התנופה ברורין ואין הרא"ש חולק בה דהרא"ש מיירי בביטולה וחזה"ת מיירי בקיומה ואין תימה אם חזה"ת סובר כשטת בעל המאור והר"ן ובפרט דאיסורא אי' לכולי עלמא וכמ"ש. ומן התימה על המאסף הגדול אשר עירו משוטטת בכל הפוסקים ולא הביא דברי בעל המאור והר"ן ועוד דאיסורא ודאי איכא וז"ב.

א

אע"פ שלא תבעו. עיין סמ"ע שכתב דאין חומר השבועה מחייבו לשלם עצמו עד שיתבענו המלוה וכ"כ הש"ך. אבל בטורי זהב חולק ור"ל דחומר השבועה מחייבו לשלם בלא תביעה עיין שם וכן משמע מדברי השלחן ערוך בי"ד סימן רכ"ח סעיף ל"ט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו שיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' עיין שם ואי נימא דחומר השבועה אינו ומחייבו לשלם מעצמו בלי תביעה אם כן כשמאריכו הרי הוא כאינו תובעו ואם תובעו כבר יוכל למחול את תביעתו והוא יעמוד בחיובו כשיתבענו אח"כ ומזה משמע כדברי הט"ז:

א

דכל שפטור. עמ"ש בזה בסימן צ"ז סעיף קטן ט"ז: ביום

א

ביום החודש הראשון והיינו משום דשני ימים נקראים ר"ח והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא כ"כ הרשב"א: ועיין בטורי זהב בי"ד סימן רכ"ח שהעלה לפי דעת הרמב"ם שהביא בשלחן ערוך סימן ר"ך דאם ידע שהשנה מעוברת דאסור עד ר"ח אדר שני ה"נ אם ידע בשעת נדרו שיהיו שני ימים ר"ח דאינו אסור עד השני וק"ו מהתם דהתם יש פלוגתא בין ר' מאיר לר' יהודא איזהו מקרי אדר סתם אלא שהלכה כר' יהודא דאמר השני מקרי אדר סתם ומשום הכי מפרשינין לשונו על אדר השני אף על פי שהוא נגד לשון בני אדם שקורין אדר סתם לאותו שהוא אחר שבט ק"ו הכא דכ"ע סברי דר"ת השני הוא עיקר ר"ת לכל דבר שנימא דנתכוין עד ר"ח השני ואין כאן ספק עד כאן לשונו. אבל לענ"ד נראה מסתימת דברי השלחן ערוך כאן ובי"ד סימן רכ"ח דאינו מחלק בכך דאם כן הי' לו לפרש כמו בסימן ר"ך לענין אדר ול"נ דהתם דעת הרמב"ם כר' יהודה דאדר שני מיקרי אדר סתם ואדר ראשון נקרא ראשון ולהכי כשאומר עד אדר ולא פי' וידע דמעברא שתא א"כ. ודאי על אדר השני נתכוין דהוא אדר סתם דאם על אדר ראשון הי' אומר בפירוש אדר ראשון כיון דהוא נקרא כן ואם לא ידע דמעברא שתא ודאי כיון לאדר הסמוך לשבט מה שאין כן באלו שני ימים דר"ח דשניהם נקראים בשם אחד ואין לאחד שם מפורש יותר מאחר אם כן מידי ספיקא לא נפקא וזה ברור. ויש ראיה לדברי מפרק קונם יין מהא דתודש זה אסור בכל החודש ור"ח להבא עיין שם ברא"ש ובר"ן:

א

לזמן. כתב כנה"ג הקובע זמן לחבירו בזמני' מחולפים ובכו"כ סחורה א"י לסוף הזמנים לומר תפרע לי הכל ואם עברו הזמנים ולא תבעו המלו' הלואתו אינו יכול לכופו ללוה הלואתו בבת אחת אלא לזמנים מחולפי' שיראו בעיני הבית דין הר"ש יונה סימן ל"ד.

א

בית דין של ג' הדיוטות. עייך ש"ך שהאריך להשיג בזה וראייתו מהא דאמרו גבי אלמנה מוכרת שלא בבית דין מומחין ומשמע דשאר חוב בעי מומחין עיין שם אבל עיקר טעמא דריב"ש מבואר דכיון שהוא מוחזק וקונה משכון והובא בבית יוסף ועיין שם ומה"ט אפילו במשכונת קרקע מחלוקת בין הפוסקים אם יכול למוכרו שלא בבית דין מומחין בטור סימן ק"ב ועיין שם סמ"ע ומשום דמוחזק מיהו בקרקע אינו קונה משכון וכמו שכתבו התוספות פ' א"נ גבי אתרא דמסלקי דשמיט' משמט אבל משכון מטלטלין דקונה מדר' יצחק ודאי אלים טובא ואם כן אין ראי' מאלמנה שמוכרת שלא בבית דין משום חינא אפילו אינו משכון. גם מ"ש הש"ך ראי' מדברי התוספות אלו מציאות דף ל"ב ומתוס' פסחים דף י"ג דלענין שכירת משכין או פקדון צריך בית דין מומחין המעיין בתוספות שם לא הזכירו משכון רק פקדון ומשכון שאני דקני לי' מדר' יצחק כמו שכתב הריב"ש הובא בבית יוסף עיין שם והיינו טעמא דמשכון קרקע צריך בית דין מומחין משום דקרקע לא קני מדר' יצחק ובסמ"ע סימן ק"ג מחלק בין משכון קרקע משום דתשיב' יותר עיין שם ואין זה הטעם אלא כמ"ש וגם מ"ש הש"ך ראי' מתשובת הרשב"א התם מיירי במשכון חנות דהוא קרקע וז"ב. אך דברי הריב"ש אכתי תמוה שכתב אפילו בפקדון נמי מוכרו שלא בבית דין ועיין שם ובזה קשה האי דאלמנה ואולי ס"ל להריב"ש לחלק בין שעבוד לפקדון כיון דהוא מוחזק כפרן אבל בזה התוספות חולקין וס"ל דפקדון נמי צריך בית דין מומחין אמנם פיסקא דש"ע במשכון מטלטלין לא מצינו חולק ומשו' דקונ' משכון:

א

קנה מעכשיו. עיין ש"ך שהעלה דבמשכון מטלטלין אפילו לא אמר קנה מעכשיו לית בי' משום אסמכת'. ולכאורה הוא נגד דברי הרי"ף והרמב"ם וטור וש"ע דכתבו גבי נכרי שהלוה לישראל על חמצו או אפכא דבעינן מעכשיו ואם לאו הוי אסמכתא ואף על גב דהרהינו אצלו וגם הראב"ד שם לא נילק אלא משום דאין אסמכתא לנכרי עיין שם ואפשר לומר דכיון דעיקר טעמא משום דבע"ת קונה משכון והתם בנכרי מישראל או אפכא לא קני משכון וכמבואר שם פ' כ"ש אך לפי מ"ש הש"ך שם במה שהקשה הרא"ש על הרמב"ן דר' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו וכתב דנהי דלא קנה משכון מכל מקום כיון דשעבודא אית לי' עלי' והוא תחות ידי' לא חשוב אסמכת' וגמר ואקני לי' וכ"כ בית יוסף בשם תלמידי רשב"א עיין שם ואם כן ודאי קשה מכל הני פוסקים דצריכין מעכשיו. גבי חמץ ולכן נראה העיקר משום דבעל חוב קונה משכון וצריך עיון:

א

יש מי שאומר. עיין ש"ך שכתב ותמי' לי עמ"ש המחבר דין זה בשם יש מי שאומר והוא ש"ס ערוך פ' א"נ וכו' ואפשר משום דבמרדכי והגהת מיימוני פ"א ממכירה כתבו על דין זה דמשכון ונראה דרש"י בתשובה חולק אבל תימה דאיך אפשר דרש"י חולק על דין זה שהרי הוא ש"ס ערוך ועוד דבסימן ר"ז כשהביא המחבר דין זה דמשכון לא כתבו בשם יש מי שאומר ע"ש. אמנם נראה ודאי הגהת מיימוני ומרדכי נאמנין בעדותן דרש"י חולק בתשובה והאי דפ' איזהו נשך אינו תיובתא דרש"י יש לו פי' אחר שם בסוגיא וכאשר נבאר דבפ' א"נ דף ס"ו פריך על מניומי דאמר אסמכת' לא קנה ממתני' אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו ומשני דאמר לי' קני מעכשיו וכתב רש"י וז"ל מתניתין דאמר לו מעכשיו קנה אם לא אתן לך עד שלש שנים דלא אסמכתא היא אלא קנין גמור הוא שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו אוזיל גבי' וזה קיבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם עד כאן לשונו ☜ורש"י בלשונו הקודש מיישב הסוגיא על שטה אחרת והוא על דרך שעושין חכמי ספרד להקנות בקנין אסמכתא וכך היו עושין קונין מה שהוא חייב לחבירו מאה דינרי' ואחר שחייב עצמו קונין מבע"ח שכל זמן שיהי' כך או שיעשה כך הרי חוב זה מחול מעכשיו הובא ברמב"ם פי"א ממכירה וכן הוא שטת רש"י דקנין גמור הי' בסתם וע"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו אלא שזה קיבל עליו לחזור לו עד שלש שנים והוא שטה נכונה כי תוספות נתקשו הרבה דהא מעכשיו אינו מסלק אסמכת' והוצרכו לחלק בין משכון ועיין שם בתוספות ולפי פי' רש"י לא הוי אסמכתא כלל כי הוא על דרך חכמי ספרד ואף על גב דמדברי חכמי ספרד משמע דעושין שני קנינים ומלשון רש"י משמע דהי' חד קנין אפשר דעושין חכמי ספרד על צד היותר טוב אבל ודאי גם בחד קנין סגי ועיין סמ"ע סימן ר"ז סעיף קטן מ"ו והיינו כיון שאומר שדה זו קנה מעכשיו קנין גמור אלא שהמוכר חוזר ומקבל עליו לחזור לו אחר שלש שנים כשיבא לו מעות ולשון המשנה שם ואם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי ומשמע מצד הלוקח הי' התנאי דאם לא כן איפכא הוי לי' למתני אם אין אני נותן לך מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלך ואם כן משמע כפרש"י דירד למכור מכר גמור מעכשיו אלא שהלוקח חזר וקיבל עליו וכמו שפירש"י ומשום הכי בסימן ר"ז לא הביא בשם יש מי שאומר דכ"ע מודי דינא דמתני' אבל הכא דאיכא אסמכתא ואינו על דרך חכמי ספרד משום הכי הביא בשם יש מי שאומר דרש"י חולק בתשובה וכפי מ"ש מוכח מדברי רש"י להדיא פ' א"נ דאסמכתא גם במשכון לא קנה מדהוצרך לפרש דהי' קנין גמור מעכשיו וכו'. ובתומים ראיתי שכתב ליישב הסוגיא אליבי' דתשובת רש"י משום דאין אונאה לקרקעות ועיין שם והדבר ברור כמ"ש ומקום הניחו לי להתגדר:

א

במקום שאין להם מנהג. אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין לפחות מל' יום בין להוסיף עליו ולקמן בסי"ד יתבאר בו דין מכירת המשכון דעושין במשכון של ישראל כמו שהמנהג לעשות במשכונו של עכו"ם שביד ישראל ונראה דה"ה בדין זה:

ב

יש לו זמן ל' יום. אבל מ"מ אין דינו כאלו קבע לו זמן בהדיא לשלשים יום דשם אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו משא"כ בזה ואם טוען פרעתי במלוה ע"פ שומעין לו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בס"ס ע"ח מ"ש:

ג

בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ. פירוש ולא אמרי' כיון דטרח לכתוב שטרא דעתו איותר מזמן ל' יום:

ד

ואם התנה שיתבע כו'. דכלל הוא בידינו כל תנאי שבממון קיים:

ה

אבל שאלה כו'. הטעם דשאלה הדר' בעינא משא"כ הלואה דלהוצאה נתנה ומסתמא הלוה לו להוציאה וצריך זמן לחזור ולהשתדל מעות שיפרע לו וק"ל וע"ל ר"ס שמ"א ובא"ח סי' ש"ז:

ו

מיהו אם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלו' כו'. ז"ל הטור ס"ח שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת דראובן הלוה לשמעון מנה לזמן פלוני ושמעון הקנה לו בקנין ושיעבד לו נכסיו ואח"כ מוחה בעדים שלא יעשו שטר כו' ע"ש ומזה נמי איירי מור"ם כאן שהקנ' לו בקנין שדינו שהעדים צריכין לכתוב לו מן הסתם שיעבוד על נכסי הלו' וכמבואר בר"ס ל"ט וכתב שם בטור שיש כח ביד הלוה לחזור ולמחות בעדים שלא יכתבו לו שטר ושאם מוחה צריך ליפרע לו מה שלוה מיד ע"ש וכ"כ הטור ג"כ כאן בתשוב' הנ"ל וזה כוונת מור"ם כאן וה"פ ומיהו אף שמסתמא צריך להמתין לו שלשים יום בכה"ג אין צריך להמתין לו אבל אם הלוהו בעדים בלא קנין מוכח שם בר"ס דלא יכול לחזור מהלואה מדהלוה לו סתם בלא קנין ע"ש ואף שהמחבר בסימן ל"ט ס"ד כתב שם דעת הרא"ש הנ"ל ומסיק וכתב ז"ל וי"א (והוא הרשב"א בתשוב') דאפי' עומד וצווח אל תכתבו לו שטר כותבים על כרחו מור"ם כתב האי דינא כאן ללמדינו לדעת הסוברים דיכול למחות ומיחה אז אם המלוה מבקש שטר או מעותיו שומעין לו ומהתימה על ע"ש שכתב בהאי דינא ז"ל ואם הלוהו סתם ורוצה המלוה שיכתוב לו שטר צריך לכותבו ואם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלוה צריך להחזיר לו מעותיו דמסתמא לא הלוה אלא כדי שיכתוב לו שטר אע"פ שלא התנה דלא שדי אינש זוזי בכדי בלא עדים שמא יפול דבר שכחה ביניהם ויהיה השטר לראיי' ע"ש דמוכח מלשונו מדכתב לא שדי אינש זוזי בכדי בלא עדים דס"ל דאפילו בהלוהו סתם בינו לבינו ולא התנה עמו בשעה שהלוהו שיתן לו שטר דינו כן ופשוט בעיני דז"א וכמ"ש ודוחק לומר דמיירי בכתיבת יד שרוצה שהלוה יתנו לו לזכרון ואין בזה משום דליפשי עליה שטר' כולי האי דא"כ לא הל"ל שטר ועוד דלא הל"ל והלוה מוחה אלא דהל"ל והלוה אינו רוצה ועוד דאפי' לכתיבת יד נראה דאינו יכול לכופו כיון דהלוהו מתחלה סתם ועביד אינש דמלוה לחבירו לשלשים יום על אמונתו בלא עדים ובלא כת"י ודו"ק:

ז

וקבע לו זמן כו'. לכאורה נראה דמיירי דוקא בקבע לו זמן בשעת הלואה דאלו אחר הלואה צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים וכמ"ש לעיל סי' ע' וע"א ע"ש. מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלוה להוציא משא"כ זה דהלו' בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דה"ל קצת כמחל לו המלוה לכל אותו זמן וצ"ע:

ח

בין שמת לוה. ועפ"ר שם כתבתי דל"ד לשותפות ולחכירות דכ' הטור והמחבר בסי' קע"ו ובסי' שכ"ט שיכול לסלק היורשים דשאני התם שהוא בעין וגם יכול לומר אביכם היה נאמן לי שיטריח בסחור' ובעבודה ולא אתם נאמנים לי בזה משא"כ הלואה דאינה בעין דלהוצאה נתנה לזמן קצוב וככלות הזמן ישלמו לו מעותיו וגם הם אמודים לשלם ועוד דבשותפות ובחכירות גם לטובתו נתנו הנותן ביד אביהן ויכול לומר לאביכם נתתי והאמנתיו שלא יקלקל ויתן לי רווחי ולא לכם משא"כ כאן דסתם הלואה היא לטובת הלוה ובניו יורשין זכותו והוה ליה כפרה שאולה ביד אביהן ומת דיורשים משתמשים בה כל ימי שאילת' וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' שמ"א ס"ג ע"ש:

ט

הלוה נשבע היסת כו'. דלא חילקו בשבועה בין כפירת זמן לכפירת גוף הממון ועיין מ"ש בסמוך:

י

המתן עוד עד סוף החמשה כו'. הטעם כיון דהמלוה מודה דעדיין לא הגיע הזמן למה ישבע הלוה עתה שמא יודה בתוך הה' ימים להמלוה:

יא

בד"א במלוה ע"פ כו'. האי בד"א קאי גם אשבועת התור' הנ"ל בס"ב כשהמלוה טוען היום סוף הזמן:

יב

ישבע המלוה היסת. כ"כ גם ברמב"ם שבידינו פי"ג ממלוה אבל הטור שהביאו סתם וכתב ישבע המלוה ולא כתב היסת ולעיל בסי' ע"ב נתבאר בטור ובדברי המחבר סי"ז דכשהמלוה נשבע על המשכון שבידו אע"ג שיש לו מיגו דלקוח אפ"ה צריך לישבע בנק"ח וצ"ל דשאני התם דהלוה כופר ואומר דלא נתחייב לו כ"כ אבל הכא דאינן מחולקים בסך ההלואה אלא בזמן הפרעון סגי בהיסת ועיין במ"ש הכ"מ שם ואע"ג דכבר נתבאר בס"ב דכפירת הזמן וכפירת הממון שוים הם לענין שבועה היינו דוקא בשבועת היסת הנ"ל שהוא דרבנן לא חלקו ועד"ר:

יג

לא חלה השבועה. ל' הטור דה"ל נשבע לבטל המצו' דמושבע ועומד הוא מהר סיני לפרוע חוב שלו ואין להקשות יקיים השבוע' שלא ימכור אלא יתן לו את כל אשר לו בחובו דזהו ג"כ נקרא' מכיר' כשישומם ויתנם לו דמה לי מכרם לאחרים או לו:

יד

ומכין אותו כו'. ע"ל סי' צ"ו סט"ו נתבאר דמכין אותו אפי' בלא שבועה:

טו

ואם השבועה קדמה כו'. ואף שנשבע שלא למכור משלו לפרוע לשום חוב מ"מ כיון דעדיין לא היה חייב חלה השבועה מעיקרא:

טז

נמצאת השניה שבועת שוא. עפ"ר דשם כתבתי דאף אם ימכור משלו לקיים שבוע' השניה מ"מ לשוא היתה בשעה שנשבע לפרוע כיון שכבר נשבע שלא למכור ודינו להלקותו עליה כמ"ש בי"ד סי' רל"ח אם לא שיתחרט על שבועה ראשונה וימצא פתח שיתירוהו לו הראשונה ויעקרוה מעיקרא כאלו לא נשבע מעולם דשוב אין מלקין אותו על השני' דאגלאי מלתא למפרע דלא היתה לשוא ומ"ה כתבו הטור והמחבר שאם מתוך אימת המלקות יתחרט ויתיר לשבועה הראשונה (אע"ג דנלקה על השניה) משום דבהתרת השניה לא ינצל מהמלקות וק"ל והכי הוא הצעת דברי המחבר דאם השבועה קדמה לחוב שמעון אז אין תקנה לשמעון לגבות חובו עד שיתירוה להלוה שבוע' הראשונה ועצתו הוא שילך המלוה לב"ד ויבקש מהן שילקוהו על שנשבע שבועה שניה לשוא ומתוך המלקות יתחרט להתיר לו הראשונה ועפ"ר ודריש' מ"ש עוד בזה:

יז

ומכין עליה מכות מרדות. דכיון דהיתה בלא התראה אין לוקין עליה מלקות דאורייתא ודקדקו הטור והמחבר לכתוב כאן מכת מרדות ולפני זה כתב מכין אותו עד שתצא נפשו דשם מכין אותו שיקיים מצות פרעון חוב שמוטל' עליו עדיין לקיימו ודינו בזה להכות אותו כל כך עד שיקיים המצוה משא"כ כאן שמכין אותו על עבירה שכבר עבר ונשבע שוא וק"ל:

יח

הנשבע לחבירו לפרעו כו'. כתב בת"ה סי' שנ"ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבוע' זו כלל ואם אינו מודה לענין הממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבוע' וע"ש ד"מ י"א ונראה דאם כתב בכת"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע וה"ה אם עדים כ"כ בשטר:

יט

עדיין השבועה במקומ' כו' הטור מסיק בטעמו וכתב ז"ל כי הזמן נעשה לזרז ושימהר לפרעון ועיקר השבועה היא על הפרעון ונהי דלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם מ"מ עדיין מוזהר בשבועתו לפרוע לו כשיתבענו מידי דהוה אהמלוה לזמן ועבר הזמן דלא נפטר בהעברת הזמן עכ"ל ונלמד מדבריו דאף שנשבע לו לפרוע לו לזמן פלוני סתם אין חומר השבוע' מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה:

כ

וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון. אבל בלא שומא ונתינתו לו בתורת פרעון לא יצא זה ידי שבועתו דהמשכון ברשותא דמרא הוא ולא ניתן אלא להבטח' והתירו חז"ל השומא בשבת כדי לקיים מצותו וחפצי שמי' מיקרי ובתשו' הרא"ש מסיים ז"ל דלא גרע ממה שמשדכין התינוק בשבת ושמשכירים אותו ללמדו אפי' אומנות (כמ"ש בטור א"ח סי' ש"ו דמותר רק שלא יזכירו סכום מעות) ונראה מזה ללמוד שהתיר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו כדי שיקיים זה מצותו דומיא דשידוך תינוק דהתם שידוך הוא ע"י אחרים וגם נראה דאם נותן לו דבר שצריך מדידה ג"כ מותר למודדו בשבת דומי' דמדידות האזור לרפוא' ומדידת מקוה שהתירו בשבת משום דחפצי שמים נינהו וכמ"ש בטור א"ח ס"ס ש"ו ע"ש:

כא

והגיע השמיט' בנתיי' כו'. עמ"ש לעיל בסי' ס"ז ושם פרשתיהו:

כב

דכל שפטור מדין הפרעון כו'. ול"ד למ"ש מור"ם בסעיף שאחר זה דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם לו מכח השבועה דשאני התם דידע דאינו חייב וקיבל החיוב אנפשו מעצמו בשבועה ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבועה בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע אלא לשלם חובו והפטור בא לו אח"כ וה"ל כמחל לו המלוה אח"כ בזה אמרי' דאדעתא דהכי לא נשבע ועמ"ש עוד בס"ט:

כג

והמלוה איננו בעיר כו'. כבר נתבאר בסעיף ו' דאפי' הוא בעיר פטור הלוה משבועה כל זמן שלא תבעו המלוה וכמ"ש שם אלא הרשב"א כאן אורחא דמלתא נקט דמסתמא כשהוא בעיר תובעו:

כד

עד שיבא המלוה כו'. ז"ל הרשב"א שם בתשוב' (ב"י מס"ה הביאו) וליתן לאשתו ובניו דהמלוה א"צ שהרי אפי' נותנו בידם אינו נפטר הלוה ומחייב באחריותן כו' (ועמ"ש בסי' ע"ב בסל"א בזה) ולהוליך אחריו למדי א"צ שלא אמרו כן אלא דוקא בגזל ונשבע לו אבל לא נשבע לא (וכתבו הטור והמחבר לקמן בסי' שס"ז) ולעשות ב"ד ולמסור בידם ג"כ אי"צ כו' עכ"ל:

כה

ואינו רשאי להוציאם. פי' אפי' אחר אותו יום עד שיבא המלוה ליתנם לו:

כו

או יצא משם פי' שלא עקר דירתו משם אלא יצא משם בעסקיו:

כז

וי"א דאפי' אם עקר כו'. גם זה במהרי"ק ואינו חולק על מ"ש לפני זה אלא משום דיש בו צד רבותא כתב בל' י"א וללמדינו דאפי' בכה"ג צריך להוליכו אחריו:

כח

מי שנשבע לשלם לחבירו כו' עד מ"מ חייב לשלם לו מכח שבועתו. ע"ש בתשו' הרא"ש דהשיב כן אשטר שהי' כתוב בו שנתחייב ראובן בשבוע' סך כזה לשלם לכל מי שמוציאו עליו ומסיק וכתב שם דאפי' את"ל דמן הדין לא הי' חייב מכח שיעבוד השטר לחוד כיון דלא נזכר בו שם המלוה מ"מ חייב מכח השבוע' ע"ש ולעד"נ לחלק ולומר דדוקא התם דתחילת חיובו נשתעבד בשבועה מ"ה צריך לקיים שבועתו אבל היכא ששיעבודו הי' מתחל' ואח"כ נשבע לשלם י"ל כיון דהחוב ליתא ג"כ השבועה שנשבע עבורו ליתא וא"כ לא ה"ל למור"ם כאן לסתום ולכתוב בסתם וצ"ע:

כט

לפרוע בר"ח אדר. ה"ה בכל חדש שתחלתו הוא ר"ח ב' ימים וקמ"ל דאע"ג דיום הראשון שייך לחדש שבט שעבר והוא נשבע סתם לשלם לר"ח אדר מ"מ הולכין אחר ל' בני אדם שקורין שני הימים דר"ח בשוה ע"ש החודש שיבא וספיקא דאורייתא לחומרא אבל הנשבע לשלם בר"ח ניסן שהיא חד יומא אין מחייבין אותו לשלם בתחלת היום דבכל הלשון הוא כל יום ר"ח כל זה כתב הרשב"א בתשובה שם:

ל

מי שיש לו שטר על חבירו כו'. נראה דדוקא נקט שיש בידו שטר דאז הוא יכול להוציא מחבירו דאף אם יטעון הלוה נגד השטר ישבע זה על שטרו ויטול מ"ה מעקלין ע"פ משא"כ כשאין בידו שטר דהא הלוה יכול לישבע היסת ולפטור ממנו אפי' הלוהו בעדים הא קי"ל דא"צ לחזור ולפרוע בעדים כמ"ש בסי' ע' וק"ל:

לא

רואה המלוה שהלוה מבזבז כו'. המחבר כתב לקמן סי' קל"א ס"ג שגם לערב שומעין כשאומר כן על הלוה מ"ש:

לב

ומזה נשתרבב המנהג כו'. פי' ממה שאמרו שמעקלין לצורך נמשך ונשתרבב שמעקלין אפי' דבר שאינו צורך כולי האי:

לג

ויצאו עליה עסיקין. הטור כלל דין זה עם דין הנ"ל דהאומר ירא אני דהלוה יבזבז נכסיו כו' בבבא אחת והמחבר כתבו בפני עצמו ונראה דה"ט דבקונ' שדה ויצאו עלי' עסיקין יכול להכריחו לקנות קרקע אע"פ שאין הב"ד רואין בו שהוא מבזבז נכסיו וה"ט משום דדומה הוא למקח טעות וגם כיון דדמי קנייתו הוא עדיין בעין ביד המוכר משא"כ מלוה ולוה דאין שומעין למלוה אא"כ רואין ב"ד אמתלא לדבריו שמן הראוי הוא לחוש וחילוק זה כ' ג"כ בבעה"ת וכן מדוייק מל' המחבר שלעיל הזכיר אמתלא וכאן לא הזכיר אמתלא וק"ל:

לד

אם הלוהו על המשכון כו'. בב"י (מחסי"ז) בשם ספר התרומות דדין משכנתא של קרקע כדין משכנתא של מטלטלים דיכול למוכרה אחר ל' יום שקבע לו וכן השיב הראב"ד לפי הדין אלא שתלה הדבר במנהג עכ"ל ד"מ י"ט:

לה

יכול למוכרה ע"פ ב"ד כו'. כן הוא ג"כ ל' הטור ובפרישה כתבתי והוכחתי שבתחילה נקט משמעות ל' הגמר' שנלמד מינה שהמכירה יהיה ע"פ ב"ד וחזר ומפרש דבריו דהאי מכירה ע"פ ב"ד י"א שהוא ב"ד ממש וכדי שיודיעוהו להלוה כו' ושהרא"ש פירשו שהאי ב"ד ל"ד קאמר אלא ר"ל ע"פ ג' שמאי' שישומו אותו כמה הוא שוה ועד"ז נפרש גם כאן דברי המחבר שמתחיל וכתב שימכרו בב"ד ואח"כ בסט"ו סיים וכתב דהמכירה בב"ד יהיה ע"פ ב"ד הדיוטות שישומו אותו דמתחל' נקט ל' הגמ' ואח"כ פירשו ופי' נמי בסעיף י"ד דהאי מכירה בב"ד אינו ר"ל מיד שי"א שצריך לשהות ל' יום אחר התביעה וק"ל ואם המשכון דבר הצריך ללוה תדיר ע"ל סי' צ"ז סעיף ט"ז מ"ש:

לו

לומר לו המתן כו' ויטעון. פי' שימתין מחשש שהלוה יטעון שאינו חייב לו עליו כ"כ וטעמו כתב הטור ז"ל שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי ועפ"ר:

לז

שאע"פ שעבר זמן ההלואה כו'. גם הטור בשם הרא"ש כ"כ אסתם הלואה וסיים בטעמו ז"ל שהרי אלו היה תבעו לדין היו נותנין לו זמן ל' יום ולכאורה משמע דדוקא כ"כ אסתם ההלואה דאע"ג דאי"צ להמתין לו יותר מל' יום מ"מ כיון דלא פי' הזמן בהדיא צריך להמתין לו אחר זמן תביעתו ל' יום אבל אם בתחלת ההלואה על המשכון קבע לו זמן שיפרע לו לאחר ל' אין צריך להמתין במכירת המשכון עוד ל' יום אבל לפי מאי דמסיק הטור לקמן בסי' ק' דגם בהקובע זמן להלואתו ותובעו בסוף הזמן נותנין לו זמן ל' יום יש לומר דהוא הדין הכא כיון דהרא"ש תלה זה בזה כנזכר לעיל והמחבר בסי' ק' סעיף ב' כתב בלשון פלוגתא אי נותנין זמן ל' למי שקבעו לו זמן לפרעונו ע"ש:

לח

ואפי' אם תבעו רק בינו כו' זהו פשוט דהא לא איברי סהדי אלא לשקרא וכתבו מור"ם כאן כדי ליישב בזה תשובות הרא"ש שהביא הטור זא"ז בסעיף כ"ב ובסעיף כ"ג בראשונה כתב שיתבענו בפני עדים ובשניה כ' שיתבענו בינו לבינו ובזה א"צ למ"ש הריב"ש בישובו דמ"ש בינו לבינו ל"ד הוא אלא ר"ל דאי"צ לתבוע בפני ב"ד ועפ"ר:

לט

שהמנהג שהמלוה לעובדי כוכבים כו'. דנין כן גם לישראל ע"ל בסי' שס"ט ס"ח ששם כ' מור"ם ג"כ כעין האי דינא אלא שכ' שם ז"ל ולכן המלוה על המשכון יכול למוכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא כו' דק"ק דשם משמע לולא שהיה דינא דמלכותא היה צריך להמתין לו יותר משנה וכאן כתב מור"ם ז"ל במקום שהמנהג שהמלוה לעובד כוכבים לא יכול למכרו בפחות משנה דנין ג"כ לישראל כו' דמשמע דלולי המנהג היה יכול למוכרו אפי' בפחות משנה וי"ל דשם בסי' שס"ט מיירי בישראל שהלוה לישראל חבירו על משכון של עובד כוכבים וקמ"ל דלא יוכל זה הממשכן לומר הואיל ואתה לוקח ממנו רבית צריך אתה להמתין יותר עד שיבא העובד כוכבים ויפדנו כי ירא אני מהעובד כוכבים וכאן איירי במלוה לחבירו בלא רבית וקמ"ל דצריך להמתין לו ג"כ שנה וק"ל ועיין בע"ש שכתב אזה דלא מדמין הלואת עובדי כוכבים על משכון שנותנין לו ריבית (דסברא הוא שימתין לו שנה ויקבל ממנו ריבית) להלואת ישראל לחבירו על המשכון בלא ריבית. ועל דברי מור"ם כתב דהיינו דוקא כשהמנהג הוא דאף מלוה לעובד כוכבים בלא רבית צריך להמתין לו שנה א"נ שמקבל גם מחבירו הריבית וכגון שהשכין לו משכון בתורת משכונא של עובד כוכבים ושדוחק לומר דשכר מצוה שיש לו מהלואה לישראל בחנם עולה לו במקום ריבית שמקבלין ממשכונו של עובד כוכבים אלא בכה"ג בשל ישראל הוא בכלל מ"ש דסתם הלואה הוא ל' יום אפי' במלוה על המשכון ע"כ כלל דברי ע"ש ואין נ"ל דבריו לדינא שא"כ לא ה"ל למסתם ולכתוב דלמדי' ליהודים מההנהגות במשכנות של עכו"ם גם בתשובות הראב"ד ובמרדכי פרק הגוזל והביאם הד"מ כתבו סתם ומשמע דבכל ענין איירי וכן משמע לקמן סימן שס"ט וכנ"ל והטעם דאמרי' כשהשכינו הלוה ליד המלוה אדעתא דהכי נתנו לו בתורת משכון שינהג עמו במשכנו כאשר נוהג עם משכונו דעכו"ם ועל המלוה היה מוטל להתנות שלא ינהג עמו כמנהג העכו"ם ומדלא התנה אמרי' גם הוא היה דעתו לכך בשעת ההלואה וק"ל:

מ

שנמכר ביותר מהשומא. ואז היתרון הוא לממשכן וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סי"ו שלא נישום אלא שלא יתנו בפחות וע"ל סי' קי"ד:

מא

ישבע שהוא כדבריו. ולא מחשב כגזלן במה שמכר שאינו שלו ולומר שאינו נאמן בשבועה דלא משמע לאינשי להיות לו דין גזלן בזה ריב"ש ועפ"ר מ"ש עוד בזה:

מב

ואם אינו יודע כמה היה שוה. כן הוא ג"כ לשון הטור ובפרישה כתבתי דאינו ר"ל שהוא מודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה דא"כ ה"ל דין זה כמי שמחויב שבועה וא"י לישבע דנוטל זה שכנגדו בלא שבועה וכמ"ש בסי' ע"ב סי"ב אלא ר"ל אינו יודע כמה היה שוה ויכול להיות שלא היה שוה יותר מהדמים שאומר שקבל בעד משכונו ואע"פ דבכה"ג נתברר שם בסי' ע"ב דהמלוה נשבע היסת ונפטר אפי' אם אבד משכונו בפשיעה דהוי לי' כאומר איני יודע אם הלויתני או לא שאני הכא דפשע בידים למכור משכונו של חבירו שלא ברשות וק"ל:

מג

אינו רשאי ללקחו לעצמו. משום חשד וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס ע"ב ושם דאיירי בשכירות לא כתב דעת י"א דאם נעשה ע"פ ג' מומחין שרי כמ"ש כאן משום דבשכירות אין רגילין ליקח ג' מומחים:

מד

ואם אמר לו קנה מעכשיו כו'. עיין בב"י ס"ס ע"ב במסל"ט ובד"מ בסימן זה סכ"ה שכתבו דין זה בל' פלוגתא אמ"ש לפני זה שאם התנה שאם לא יפדנו לזמן פלוני יגבה חובו ממנו והמותר יהיה מתנה דהוי אסמכת' ובהגד"מ כתבתי דנראה דל"פ דשאני הכא דאמר דיהיה קנו לו מעכשיו כל המשכון דבמעכשיו לית ביה משום אסמכתא כמ"ש לקמן סי' ר"ז אבל כשיגבה חובו מהמשכון ולא אמר עליו שיקנהו מעכשיו אלא על המותר אמר שיקנהו מעכשיו כיון דמה שאמר שיגבה מעצמו חובו הוי אסמכתא גם בהמותר ה"ל אסמכתא ע"ש. וכן נראה שהוא כונת המחבר כאן דכתבן שלא בלשון פלוגתא ודו"ק:

מה

יכול לחזור בו דמתחלה לא עשאו אלא שליח למכרו ואדם יכול לבטל שליחות השליח:

מו

וכן אם דחקו המלוה כו'. כבר כתב המחבר בעצמו האי דינא בסימן ע"ב סכ"ו ע"ש:

מז

ונזדמן לו דרך למדי כו'. פי' אע"פ שבעיר או במדינה הזאת אינו שוה יותר כ"א במדינה אחרת מ"מ כל זמן שלא החליטו עתה בידו בפי' ברשות הלוה קאי ודמי ממכרו שלו הוא וע"ל סימן קפ"ה בנותן חפץ לסרסור בד' כו':

מח

שייך ל' מחילה. דהמחילה עולה במקום הפרעון טור:

מט

אבל כשיש לו ביד חברו חפץ כו' ל"ד חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דנתנה להוצאה שייך ל' מחיל' וכן מבואר לקמן ר"ס רמ"א ע"ש:

נ

אלא לשון מתנה פי' שיאמר לו אני נותנו לך ואז זכה בו אפי' בלא קנין כיון שהחפץ הוא כבר ביד הזוכה:

נא

אין במשמעות לשון זה כו'. ל' הטור ומה שהוא אומר שהבין מדבריו שימשכנו בריבית דברים שבלב אינן דברים ולא היה לו לסמוך על מחשבתו שיפרע לו הרבית כו' ועמ"ש דומה לזה לעיל ס"ס ע' ונלמד מדברי הטור והמחבר דכשיאמר לו בפי' להשכינו בריבית דפשיטא דצריך הלוה ליתן הריבית וכן פסק המחבר בי"ד סי' קס"ט בש"ע ס"ו ע"ש ולא כע"ש וכ"כ מור"ש ותמה על מ"ש הכלבו בשם הר"ה דאותו שמשכנו חייב לשלם הרבית אא"כ אמר מתחל' לעכו"ם קודם שעולה עליו שום רבית שהמשכון אינו שלו אלא של פלוני דהגדה זו ל"ל מסתמא סומך העכו"ם על המשכון עכ"ל מ"ו ז"ל וכל זה דוקא כשמוסר המלוה המשכון ליד העכו"ם דסמיכת העכו"ם הוא על המשכון אבל בלא משכון פשיטא דאסור וכמ"ש בי"ד סי' קס"ט מטעם דהעכו"ם מלוה לישראל שני והשני לראשון וה"ל ריבית הניתן מיד לוה להמלוה ומזה איירי נמי תשו' רשב"א דכ' הב"י ע"ז במחס"ב ע"ש

א

המלוה כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וכן במכר לו חפץ ולא קבע לו זמן לפרעון. ב"ח סי' סז סעיף יג עכ"ל:

ב

ולא קבע לו זמן. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב היה כתוב בשטר שיפרע במשך זמן ל' יום הכוונה שיפרע מעט מעט ומ"מ אם לא היו לו מעות מוכנים אין ב"ד כופין אותו ואין יורדין לנכסיו עד תום הזמן. הריק"ש:

ג

שאינו יכול לתבעו קודם. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב במג"א סי' שז ס"ק י"ד כ' דנוהגים במדינתינו דתובעים סתם הלואה תוך שלשים יום:

ד

וקבע לו זמן. ע' בת' נו"ב תניינא סי' י"ד בא' שנתפשר עם נושיו וכתב להם שט"ח לפרוע כשירחיב ה' את גבולו ורצו ללמוד שיעור הרחבת גבול ממ"ש בחולין דף ס"ד כי ירחיב כו' מי שיש לו חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר כו' והוא ז"ל השיב שזה טעות והרחבת גבול הוא הכל לפי העת והמדינה כפי ראות עיני הדיינים ע"ש. וע' בת' עמודי אור סי' ק"ב בא' שהיה חייב לחבירו סך מסויים וירד ממעמדו וכתב לו שטר בזה"ל מודה אני הח"מ שמגיע ממני למוכ"ז סך מאה רו"כ כאשר ירחיב ה' את גבולי אסלק לו והי"ל אז בתים אך לא לכסף מוצא ואח"כ שחל"ח ונפלו הבתים לפני יורשיו ותובע בעל השטר את חובו ונסתפק השואל אם מחוייבים היורשים לפרוע או לא דאפשר דכיון דלא הרחיב גבולו בחייו אין כאן חיוב תשלומין והאריך בזה ומסיק דחייבים היורשים לשלם וראיה ברורה מדברי הבית מאיר לאה"ע סי' צ' ס"א עש"ה:

ה

אם היתה מלוה בשטר. ע' במל"מ פט"ו מה' טוען דין י"א מה שהשיג שם על הראנ"ח בענין ספק בל' השטר על זמן פרעון מי נק' מוחזק ע"ש וע' בשער משפט סק"ד מזה וע' בת' מוה' משה רוטנבורג חח"מ סי' י"א וי"ב מ"ש בזה עש"ה:

ו

ישבע המלוה היסת עבה"ט וע' בת' גליא מסכת סי' ח' שהאריך בזה:

ז

לא חלה השבועה. עבה"ט עד וע' בט"ז ובדברי הג' ח"צ כו' וע' בת' פרי תבואה סי' ל"ו שכ' ליישב קו' הח"צ על הש"ך ע"כ וע' בת' מו' משה רוטנבורג חח"מ ס"ה וס"ו מ"ש בזה:

ח

ואם השבועה קדמה לחוב שמעון. בגש"ע דהגר"י זצ"ל נ"ב ע' בשו"ת מהר"י לבית לוי כלל ב' סי' י"א:

ט

הנשבע לחבירו. עסמ"ע סקי"ח ומ"ש עליו הש"ך בי"ד סי' רל"ב סקכ"ח וע' בת' נו"ב סי' למ"ד אות י"ג שכתב דדברי הסמ"ע שכ' בשם תה"ד באין התובע מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה הוא תמוה דאדרבה איפכא מבואר בתה"ד שם דכל הפלפול הוא רק לענין איסור שבועה אבל לענין ממון לא מהני להכחיש ולומר שלא נשבע. אמנם הסמ"ע העתיק דברי הד"מ ואצלי הדבר פשוט שטעות נפל בדפוס ואלו הד' תיבות ואם אין התובע מודה הוא ט"ס וצ"ל ואם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבוע' זו כלל ולענין הממון דינו כו' אבל אם אין התובע מודה בזה כ' התה"ד שצ"ע אם יכול לטעון ובזה כבר הכריע רמ"א לקמן סי' ר"ז סי"ט שאם מודה שנשבע אף שלא נשבע מהני וגם הש"ך ביו"ד סי' רל"ב הביא דברי הסמ"ע הללו והרגיש שהם סותרים דברי ת"ה ולא הרגיש בדברי ד"מ ובטעות שנפל בהם עכ"ל. וע"ש עוד שתמה ג"כ על דברי הט"ז בכאן דמבואר מדבריו שהבין בדברי הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב מ"ש שם דאם נותן טעם למה אמר שנשבע נאמן דמיירי שאין התובע מודה לו ואפ"ה נאמן כיון שנותן אמתלא ובאמת זה אינו ורמ"א לא בא שם לחלוק על התה"ד כו' ע"ש עוד. ובענין שכתב הסמ"ע ונראה דאם כ' בכת"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל כו' עיין בט"ז שחולק עליו ודעתו דכתיבת בפועל לא מעלה ולא מוריד דאם נותן טעם ואמתלא למה כ' כן בודאי דמהני אמתלא אף שכ' בפועל ואי לא נתן אמתלא אפילו בלא כתיבת בפועל מהני כו' ע"ש וכן הסכים בתומים ע"ש. ועיין בת' בית אפרים חח"מ סי' כ"ד שכתב על נדון דידיה וז"ל הנה הקנין שלא להשכיר הבתים הוא קנין דברים כו' ומצד מה שכ' שנשבע אין לחוש שהסופר שכותב טופסי דשטרי הכי הוא ובכה"ג מבואר בכמה תשובות ובפרט בנו"ב ח"מ סי' ל' שאין לחוש וגם כיון שהוא בל' עבר כל הפוסקים מודים ואע"ג דבסי' ע"ג כ' הסמ"ע דאם כ' שנשבע בפ"מ לא מהני טענתו אף בזו כ' הט"ז דבאמתלא נאמן ואין לך אמתלא גדולה מזו שנוסח השטר כן הוא וכן כ' הנו"ב בחיו"ד סי' ס"ח אך דלכאורה תברא לגזיזי' בחלק ח"מ סי' ל' הנ"ל ולענ"ד העיקר כמ"ש בסי' ס"ח דמשמע שגם שם באתה הכלה עצמה לבסוף עה"ח ואפ"ה פטרה וכ' דהוי אמתלא וכן מבואר בכנה"ג סי' ע"ג בהגב"י סקי"ח בשם הרא"ם. ומ"ש הנו"ב באותה תשו' אות י"ג שהתה"ד מסתפק אם התובע אינו מודה ורמ"א סי' ר"ז הכריע דמהני אם הוד' שנשבע לענ"ד התם אף אם התובע מודה שלא נשבע מהני כמבואר בסמ"ע שם וסעיף ט"ו לענין אם כ' בשטר שקנו ממנו בבד"ח ע"ש בסמ"ע דטעמא משום דגמר ומקני. ומה שמשיג על הט"ז נלע"ד עיקר כהט"ז בפי' דברי רמ"א ביו"ד שם כו' והאריך בזה ומסיק וכ' ונ' דאפי' הסמ"ע מודה בנ"ד דדוקא בנידון דהתה"ד דיוכל להיות שבאמת גמר ונתחייב לו כך אין לנו להאמינו כיון שכתב שנשבע בפ"מ משא"כ כאן שהענין ידוע שקבל עליו שלא להזכיר הבתים וע"ז אין קנין מועיל רק אם באמת נשבע ממש וכיון שהכל יודעים שלא נשבע אין לנו לומר דמסתמא נשבע שלא בפני בע"ד כיון שהוא מודה אלא נאמן שלא נשבע רק שחתם על תופס השטר וכדברי הרמ"א ביו"ד סימן רל"ב עכ"ל ע"ש. ועיין עוד בזה בת' חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ז והזכרתיו קצת בפ"ת ליו"ד סי' רל"ו סק"ו סק"א:

י

במקומה עומדת. עבה"ט עד ונלמד מדבריו כו' וכתב במסגרת השלחן ובמאמר קדישין בשם ת' עה"ג סי' ז' וז"ל ראובן שהשליש ש"ח ביד שליש דלא כאסמכתא באם שיעבור הזמן ולא יעמיד לחבירו הסחור' שהתחייב עצמו להעמיד לזמן המוגבל שיתן השליש הש"ח לחבירו בלי שום פקפוק בעולם וכשבא הזמן לא תבע חבירו הסחורות ואח"כ בא חבירו שיתן לו השליש הש"ח ופסק שפטור ראובן מאחר שלא תבע חבירו הסחורות באותו זמן עכ"ל. ושם בת' מסיים אמנם לפמ"ש שאם לא תבעו הוה ג"כ מדעתו של אותו שלא תבעו (ע"ל סי' של"ט ס"י) ממילא משמע שחבירו מחויב לקבל הסחור' אף לאחר זמן המוגבל ע"ש:

יא

או שמחל לו פטור משבועתו. עיין בת' נו"ב חיו"ד סי' ס"ז:

יב

דכל שפטור מדין הפרעון עבה"ט מ"ש ולכן פסק שם במי שנתערב כו' ואין דבריו מוכרחים כו' ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ע' בשו"ת מ"מ סי' א' ס"ד ע"א וע' בשו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"ג סי' י"ז:

יג

צריך להוליכו אחריו. בגש"ע דהגר"ע ז"ל נ"ב מהרי"ק ואפי' בלא שבוע' היה הדין כן לפי הנלע"ד פשוט עכ"ל:

יד

החדש הראשון. עבה"ט שכ' עבט"ז במי שקבע זמן פרעון בחנוכה כו' וע' בת' שבו"י ח"ב סי' קע"ב מ"ש בזה. ועיין בספר חוקי משפט שכ' ומכאן סמכו המנהג בירידים שאין מגבין שט"ח שזמן פרעון ביריד והיריד נמשך אף כמה שבועות אלא בסוף וע' בספר מאמר קדישין מזה. ועיין בת' צ"צ סי' ק"כ לשמעון שלוה מראובן מנה לשלם לו מיד בבואו ליריד פלוני ונתחייב ליתן קנס י' זהובים לצדק' אם יעבור ונשבע ע"ז וכבואם שמה ותבע ראובן מעותיו השיב כי הוא צריך תתלה לפרוק סחורתו ולהניח במקום המשתמר וכב' או ג' שעות אח"כ תבע שנית והשיב כי עדיין טרוד הוא בסילוק פועליו ונתינת מכס וכיוצא עד כי סמוך לערב נתן לו מעותיו ונסתפקו אם שמעון חייב לתת הקנס לצדק' כיון שעבר ולא נתן לו מיד ושמעון מתנצל ואומר שכ"ז שהי' מתעסק בענין ביאתו דהיינו פריקות הסחורה וסילוק פועלים כו' לא מקרי ביאתו ביאה והוי כאילו הי' עדיין על הדרך והרי אחר כל המעשים האלה דנשלמה ביאתו אז מיד אח"כ נתן לו מעותיו. והשיב דהתנצלות שמעון לאו מלתא היא דביאה מיקרי מיד כשבא אע"פ שצריך עדיין לכמה עסקים השייכים לביאתו וראיה מקדושין ל"ז ע"ב כו' ומכ"ש הכא שאמר לשלם מיד בבואו אמנם מ"מ נראה דאין שמעון חייב ליתן הקנס כיון שפרע באותו היום שבאשמה דכל אותו יום מקרי מיד וראי' מתוספתא דמייתי הר"ש פ"ט דטהרות משנה ד' ובפי' הרע"ב שם כו' ע"ש ולע"ד צ"ע דהכא מסתמא לא דיבר שמעון בלה"ק רק אמר בל"א באלד אפשר דל' באלד הוי כאומר תיכף ועיין בפ"ת לאה"ע סי' כ"ח סקט"ו:

טו

מבזבז נכסיו. עיין בה"ט עד ונהי דכבר הסכימו כו' מ"מ אין לך בו אלא חידושו כו' ומה"ט פסק בת' שבות יעקב ח"ג סי' קנ"ח דאם לוה על ידי ערב והמלוה טוען שמ"מ לא הלויתי אלא לדעת שניהם ועכשיו שהלוה מבזבז לא ניחא לי להלוות על סמך הערב לבד אין שומעין לו ואין לכפותו לשלם תוך זמנו ע"ש:

טז

מהני אם הלוה מודה בכך. ע' בת' חוט השני סימן ל"ז שכתב דאם אין הלוה מודה בכך המלוה נאמן בשבועה במגו דפדית המשכון ע"ש:

יז

יש מי שאומר דלא הוי אסמכתא. עבה"ט ועי' בספר מקור חיים הלכות פסח סי' תמ"א סק"א שכתב נסתפקתי בתנאי זה שהתנה הלוה ואמר מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני אם כשהגיע הזמן הוזל המשכון ואינו שוה אף החצי מדמי חובו אם המלוה יכול לתבוע חובו מהלוה ולכופו לפורעו או שנא' שהוחלט המשכון בע"כ של המלוה ואין המלוה יכול לכופו ולגבות חובו ממנו כלל ונר' לע"ד שהמלוה יכול לכוף ללוה כשהגיע הזמן ולתבוע חובו דתנאי שהתנה הלוה לא היה רק חוב וקנס על הלוה כדי שיפרע ולא לבטל ההלואה מכל וכל כו' עש"ב ועיין בת' בגדי ישע סי' ה' שחולק עליו ודחה ראייתיו ומסיק דהמלוה אינו יכול לכופו לפרוע חובו אלא הוחלט המשכון בע"כ להמלוה ע"ש היטב. ועיין בת' שבו"י ח"ב סי' קכ"ד אודות ראובן שהשכין אצל שמעון יאמר לו אם לא תפדנו עד זמן פלוני יהא שלך מעכשיו בענין שאין בו אסמכתא כבסי' ע"ג סי"ז וכשהגיע זמן לא היה המלוה בעיר כי נסע למרחוק וכשראה ראובן שאין שמעון פה נסע גם הוא למרחוק ועתה כבוא ראובן ושמעון לביתם בקש ראובן לפדות המשכון ושמעון טוען שכבר עבר הזמן וקנה המשכון אף שלא היה בעיר היה לו להשליש מעותיו בב"ד. והשיב דהדין עם ראובן כיון שלא היה המלוה בביתו לזמנו לא חל עליו חיוב הזמן כלל כמבואר לעיל סעיף ח' כו' אכן אם הניח המלוה משכונו בביתו אצל אשתו ובניו שיוכל הלוה לפדות משכונו אם הודיע לו אזי החיוב מוטל עליו לפדות בזמנו ואם לאו נחלט לו משכונו ע"ש:

יח

ביד חבירו חפץ. עבה"ט מ"ש והגאון ח"צ השיג על הש"ך כו' וכן השיג הגאון מו"ה עוזר ז"ל בהגה שבבה"ט לעיל סי' מ"ז ועמ"ש בזה לקמן סי' רצ"ב ס"ז ס"ק ג':

א

[שו"ע] ולא קבע לו זמן. נ"ב ואם מכר חפץ לחבירו ולא קבע זמן לפרעון ע' ב"ח סי' ס"ז ס' י"ג:

ב

[ש"ך אות א] אבל במקום. נ"ב במג"א סי' ש"ז ס"ק י"ד כתב דנהוגין במדינתינו דתובעים סתם הלואה תוך ל' יום:

ג

[שו"ע] אינו יכול לתבעו קודם הזמן. נ"ב ואם תפס י"ל דמהני ע' תומים סי' ס"ז ס"ק ט"ז כ' הריק"ש הי' כתוב בשטר שיפרע במשך ל' יום הכוונה שיפרע מעט מעט מ"מ אם לא הי"ל מעות מופנים אין ב"ד יורדין לנכסיו תוך הזמן (וע' כנה"ג אות ה' אמר המאסף נ"ל דבמלוה בסתם יודו רבינו האי גאון והרמב"ן שנזקקין לו אפי' תוך ל' יום וכמ"ש בטור ח"ה סי' צ"א דף קכ"ד ע"ב שטה כ"ז בהגהת ב"י):

ד

[שו"ע] ואם השבועה קדמה לחוב. נ"ב ע' תשו' מהר"י לבית לוי כלל ב' סי' י"א:

ה

[סמ"ע אות יח] ואם אינו מודה. נ"ב ע' בכנה"ג סי' זה בהגהותיו להב"י אות י"ב:

ו

[סמ"ע בא"ד] ונראה דאם כתב. נ"ב ע' שו"ת שבו"י ח"ב סי' קמ"ב כ' הב"י סס"י כ"ט שטר שכ' בו נשבע פלו' ואינו כתב בשטר אם בהזכרת הש"י אם בתורה כ' ברי"ו נ"ב ח"ב ששואלים לעדים עכ"ל:

ז

[שו"ע] צריך ליתן באותו יום. נ"ב ע' בחלקת מחוקק סי' ס"ו ס"ק י"א ובב"ש שם ס"ק א':

ח

[ש"ך אות כג] ואין דבריו מוכרחים. נ"ב ע' שו"ת משאת משה סי' א' דף ד' ע"א וע' שו"ת ת"ח למהרח"ש ח"ג סי' י"ז וע' בתשו' שי למורא בסוף הס' בחידושיו על הטור ח"מ סי' קכ"ט ס"ד ובתשו' מהרח"ש ח"ב סי' ל"ג ובתשו' מקור ברוך סי' מ"ג ובתשו' לחם רב סי' רכ"ה ותשו' פני משה סי' כ"ו:

ט

[הגה] צריך להוליכו אחריו. נ"ב ל' המהרי"ק שם ואפי' בלא שבועה הי' הדין כן פשוט לפי הנלע"ד עכ"ל:

י

[הגה] א"צ ליתן לו. נ"ב ע' במ"ל פכ"ד ה"י מה' אישות:

יא

[שו"ע] שהלוה מבזבז נכסיו. נ"ב ע' באה"ע סי' צ"א ס"ד בהגה:

יב

[ש"ך אות לד] ולפי שדינים אלו תלויי' במנהג. נ"ב ע' בתשו' מהרח"ש ח"א סי' פ"ד ובאורים גדולים לימוד קע"ה ובתשו' אהלי יעקב למהריק"ש ס"ד:

יג

[סמ"ע אות מב] למכור משכונו של חבירו שלא ברשות. נ"ב כ"כ בתשו' מקור ברוך סי' נ"ד:

א

במקום שאין להם מנהג כו'. אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין לפחות מל' יום בין להוסיף עליו ולקמן סי"ד יתבאר בדין מכירת משכון דעושין במשכון של ישראל כמו שהמנהג לעשות במשכנו של עכו"ם שביד ישראל ונראה דה"ה בדין זה עכ"ל סמ"ע ולקמן בסי"ד חלקתי על הר"ב בדין מכירת המשכון וא"כ כ"ש כאן דלא אזלינן בתר מנהג העכו"ם היכא דאין מנהג ידוע בין ישראל אלא אמרי' סתם הלואה ל' יום:

א

שאינו יכול לתבעו קודם כו'. דקדק לכתוב שא"י לתבעו קודם ור"ל דדוקא לענין זה אמרינן סתם הלואה ל' יום אבל מ"מ לא אמרי' ביה אין אדם פורע תוך זמנו וכדלק' ס"ס ע"ח:

א

אבל שאלה סתם. כיון דהדרא בעינא זמנה לאלתר וע"ל ס"ס שמ"א:

א

מיהו אם הלוה מוחה כו'. בסמ"ע האריך ודעתו דדוקא כמו שכתב בשאלת הרא"ש כשהקנה לו בקנין דאז מסתמא לא הלוה לו רק שיכתוב שטר והשיג על העיר שושן דמשמע מדבריו אפי' בלא קנין נמי דינא הכי והגאון אמ"ו ז"ל כתב בגליון הסמ"ע שלו וז"ל העיר שושן סובר שבשאלת הרא"ש מעשה שהי' כך היה אבל לפי תשובתו משמע אף בלא קנין וגם לעיל בסי' ל"ט י"ל כן אח"כ בא בעל ב"ח והסכים לדברי עכ"ל והשתא אתי דברי הר"ב כפשטן שלא הזכיר קנין:

א

וקבע לו זמן כו'. לכאורה נראה דמיירי דוקא בקבע לו זמן בשעת הלואה דאלו אחר הלואה צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים וכמ"ש לעיל סי' ע' וע"א ע"ש מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלוה להוציא משא"כ זה דהלוה בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דה"ל קצת כמחל לו המלוה לכל אותו זמן וצ"ע עכ"ל סמ"ע. ולדידי פשיטא דה"ל כמחל לו המלוה דמ"ש דהוי כמו נאמנות או א"ל אל תפרעני אלא בעדים כו' ליתא דבא"ל אל תפרעני אלא בעדים גופיה קי"ל דמהני אפי' לאחר ההלואה בלא קנין וכמו שנתבאר לעיל סי' ע' סעיף ג' ע"ש וגם בנאמנות העליתי לעיל סי' ע"א ס"ק ז' דבנאמנות סתם אין צריך קנין אף לאחר ההלואה וא"כ כ"ש הכא אפי' למאן דס"ל דבנאמנות סתם צריך קנין שאני הכא דהוי מחילה מה שיש לו ביד הלוה וקי"ל מחילה אין צריך קנין וכדלקמן ר"ס רמ"א ועיין בהרב המגיד פ"ז מהלכות מלוה גבי משכנתא באתרא דמסלקי יש להוכיח שם מדבריו גם כן כמו שכתבתי:

א

אם יורשיו אמודי' בנכסים כמוהו. זה אינו ברמב"ם ובטור ולא בשום פוסק ולא הזכיר כלום בב"י מזה ולא ידעתי מנ"ל להמחבר הא ומן הסברא נראה דאע"פ שאין היורשים אמודים בנכסים כמוהו א"י לתבעם קודם הזמן והיינו שכתבו הרמב"ם והטור סתמא בין שמת מלוה בין שמת לוה ולא חילקו בכך ואף לדברי המחבר נראה דאם היורשים רוצים לעשות בטחון על החוב או ליתן ערב מספיק אינם מחוייבים לשלם קודם הזמן ולא בא אלא לאפוקי שאם אינם אמודים כמוהו יכול לעכב ממונם דומיא דלקמן סעיף י' ואף בזה דברי המחבר צ"ע דיש לומר דל"ד לדלקמן סעיף י' שרואה הדיין שלא יוכל לגבות חובו מה שאין כן הכא:

א

ואמר היום סוף הזמן כו'. ואם טענו היום סוף הזמן שאתה חייב לי ק' והלה משיב איני חייב לך רק נ' לשלם אחר י' ימים נשבע מיד היסת ואחר י' ימים נשבע ש"ד וכן ראיתי מורין:

א

המתן עוד כו'. כיון דאף לדברי המלוה עדיין לא הגיע הזמן ושמא יודה בתוך הה' ימים:

א

או שהיום סוף זמן שקבע לו כו'. ומיירי שהוא אחר שלשים או שלא נכתב זמן ההלוא' בשטר והמלו' טוען שהוא לאחר ל' דא"כ אף בשטר סתם ההלוא' ל' יום כדלעיל סעיף א' אף אם המלוה טוען אני התניתי עמך שתפרע לי קודם ל' נראה דהלוה נשבע היסת כיון דסתם הלואה ל' יום ופורע לו לאחר ל' מזמן ההלואה הכתוב בשטר:

א

ישבע המלוה היסת כו' זהו ע"פ מה שכתב בבדק הבית ובכ"מ לישב דברי הרמב"ם שכתב נשבע היסת כיון דאינן מחולקים בסך הלואה ומה שכתב הטור סתם ישבע בעל החוב היינו ג"כ היסת ולדבריו נמשכו הסמ"ע והב"ח אבל לפי עניות דעתי זה דוחק דמה בכך שמחולקים בסך ההלוא' או בזמן הפרעון כיון דטעמא דמלוה על המשכון בעי אשתבועי בנק"ח משום דאינו טוען על גופו של משכון או משום דנא אמרינן מגו לאפטורי משבועה וכמו שנתבאר לעיל סימן ע"ב סעיף י"ז אם כן הוא הדין הכא דהנך טעמי שייכי נמי הכא אלא נראה לפי עניות דעתי דהטור בכוון כתב ישבע בעל החוב כו' ורצה לומר כשאר בעל חוב והרמב"ן (וכן הבעה"ת ריש שער ט"ו) בכוון כתב ישבע היסת ושניהם לדבר אחד נתכוונו משום שלשון הרמב"ם כך הוא היתה המלוה בשטר וטען הלוה שזמן קבע לו יראה לי שישבע בעל החוב היסת שלא קבע לו זמן ויטול מיד עכ"ל ולשון הטור כך הוא היתה המלו' בשטר או על המשכון וטוען הלוה זמן קבעת לי ישבע בעל החוב שלא קבע לו זמן ויטול מיד עכ"ל ונראה שהרמב"ם כ' דינו דוקא במלוה בשטר ולא כמו שכתב בב"ה ובכ"מ דכוונת הרמב"ם שם דהוא הדין במלוה על המשכון והטעם כמו שכתב הרמב"ם מיד בפ' שאח"ז רפי"ד מה' מלוה והט"ו לקמן סי' פ"ב סעיף י' דדוקא כשטוען פרעתי נשבע המלוה משום ששטר לפרעון הוא עומד אבל שאר טענות כגון אמנה או רבית או כה"ג שאין השטר עומד לכך אין המלוה צריך לישבע בנקיטת חפץ אף שאומר הלוה ישבע לי אלא ישלם לו וישבע היסת והטור שרצה להכניס בדברי הרמב"ם גם דין המלוה על המשכון השמיט תיבת היסת וכתב סתם ישבע וממילא נשמע דכל חד וחד לפי דינו דבמלוה על המשכון כיון דאינו טוען על גופו של משכון צריך לישבע בנקיטת חפץ ובמלוה בשטר כיון שאינו טוען טענה שהשטר עומד לכך אינו נשבע אלא היסת כן נראה לפע"ד ברור:

א

ראובן נשבע כו'. שלא לפרוע שום חוב כו'. בטור ובתשובת הרא"ש אינו בזה הלשון אלא איתא נשבע שלא למכור לפרוע לשמעון כו' וי"ל דוקא בכה"ג קאמר דלא חלה השבועה כשקדם חוב שמעון אבל כשנשבע סתם שלא לפרוע שום חוב אע"פ שקדם חוב שמעון חלה השבוע' דדמי למי שנשבע שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל שאסור לאכול מצה בליל פסח ולישב בסוכה וכמו שמוסכם בירושלמי ופוסקים בי"ד סי' ל"ז ס"ה אע"פ דחיוב דמצה וסוכה חל עליו קודם לכן מ"מ כיון דנשבע בכולל חלה השבועה במצות עשה והוא הדין הכא ומה שכתב בטור ובתשובת הרא"ש בסוף דבריהם במה דברים אמורים שקדמה שבועה ראשונה לחוב שמעון כגון שנשבע סתם שלא למכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב אבל אם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן לא חלה השבועה כלל י"ל דהכי קאמר בד"א שקדמה שבועה ראשונה לחוב שמעון והיכי דמי כגון שנשבע סתם שלא למכור בשביל שום חוב שיתחייב לשלם אבל אם קדם חוב שמעון ולא נשבע סתם לא חלה השבועה או אפשר שצ"ל או כגון שנשבע ותרתי קאמר בד"א שקדמה שבועה ראשונה לחוב שמעון דהיינו שנשבע שאם יתחייב לשמעון שום דבר לא ימכור משלו לשלם לו או כגון שנשבע סתם אחר שנתחייב שלא למכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב כו' אבל המחבר נ"ל דוחק לפרש כן וע"כ פי' כפשוטו דאם נשבע אחר שנתחייב לשמעון אע"פ שנשבע בסתם שלא למכור בשביל שום חוב לא חלה השבועה. ולפי דבריו צ"ל דל"ד למצה וסוכה דהתם חיוב המצה וסוכה לא חל עדיין בשעת שבועתו דנהי דמושבע ועומד מהר סיני הוא לאכול מצה ולישב בסוכה בכל שנה ושנה ונתחייב כבר מ"מ החיוב לא חל עדיין ולפ"ז צריך לפרש דברי הרא"ש וטור דמיירי שזמן הפרעון של חוב הגיע קודם השבוע' דאל"כ נהי דנתחייב כבר בחוב מ"מ חיוב הפרעון לא הגיע עדיין ודמי למצה וסוכה ואפשר לומר דל"ד למצה וסוכה דלא חל עליו חיוב מצה וסוכה כלל באמצע השנה ואף אם עושה מצה וסוכה באמצע שנה לא יצא בזה ידי חובתו שיפטר כשיגיע זמן מצה וסוכה משא"כ הכא דנהי דזמן הפרעון לא הגיע עדיין מכל מקום הוא חייב לו כבר ושעבודא אית ליה משעת הלואה ואי הוה פרע ליה קודם זמנו הוה מפטר מיניה הלכך חל עליו החיוב מעיקרא ולא חלה השבועה וכן נראה עיקר (עיין בתשובת מהר"ש כהן ס"ב סי' פ"ב):

א

ומכין אותו עד שתצא נפשו כו'. כדין כל פריע' בע"ח שהוא מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו אפי' בלא שבוע' כדלקמן סי' צ"ז סעיף ט"ו:

א

ואם השבוע' קדמה לחוב שמעון נמצאת השניה שבועת שוא שהרי כשנשבע שבועה שניה שיפרע לו עד זמן פלוני הי' בכלל שבועה זו שימכור משלו כדי לפרוע לו וכי בכך מחוייב מן הדין והוא נשבע כבר שלא למכור ודמי להא דתנן בפרק ג' דשבועות שבועה שאוכל ככר זה שבועה שלא אוכל אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על שבועה ביטוי ומוטב שיעבור על שבועת ביטוי בשב ואל תעשה משיאכלנה בקום עבור על שבועת שוא כך בנדון זה לא ימכור כדי לקיים שבועתו הראשונה ונמצא השני' שבועת שוא וחייב עליה מכות מרדות כו' עכ"ל הרא"ש בתשובה. ונראה שיש בכאן חסרון דברים בתשובת הרא"ש זו חדא דל"ד להתם ועוד דהא התם אמרינן להדיא בש"ס דאם לא אכלה עובר על שבועת ביטוי ומשמע דמוטב שיאכלנה וכמו שפירש"י התם להדיא וכן הוא בהרא"ש התם להדיא וז"ל לא אכלה עבר אף על שבועת ביטוי ירושלמי כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב שיעבור על שבועת שוא ולא יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי עכ"ל אלא כך צ"ל ודמי להא דתנן בפ"ג דשבועות עובר על שבועת ביטוי ואמרינן עלה בירושלמי (האי ירושלמי מייתי לה הרי"ף והרא"ש התם ונתבאר בי"ד סימן רל"ח סעיף ט"ז ע"ש) אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שאוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא ואמרי' לו שלא יאכלנה מוטב שיעבור על שבועת שוא ולא יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי כך בנדון זה לא ימכור כדי לקיים שבועתו ראשונה ונמצאת השניה שבועת שוא כו' כן צ"ל והשתא נמצא ראיית הרא"ש ברורה ונכונה ודו"ק:

א

נמצאת השניה שבועת שוא כו' כ' הב"ח וז"ל ויש לתמוה על הרא"ש דאע"ג דדעת המלוה שהלוהו ע"ד כן שיפרע לו בכל ענין אף אם יצטרך למכור משלו א"כ ודאי ע"ד כן נשבע וכולל בשבועתו כל ענייני פרעון מ"מ אין זה שבועת שוא דהא ודאי אם מכר משלו ופרע יצא ידי שבועתו השניה כמו בנשבע שאוכל סתם ואכל נבלה כמבואר בי"ר סי' רל"ח אבל לא אמרי' בשבוע' שאוכל סתם דהוי שבועת שוא מפני שכולל נבלות ושחוטות ושיהא נלקה עליה דעיקר המלקות הוא מפני שיצאת שבועה לשקר מפיו בשעה שנשבע שלא אוכל מצה בלילי פסח דלוקה מיד כדאיתא בירושלמי ובנשבע שלא ישן ג' ימים דלוקה וישן לאלתר כדאמר ר' יוחנן בפ"ג דשבועות אבל בנשבע סתם דאפשר לקיים שבועתו בדבר המותר לא יצאת שבועה לשקר מפיו אף ע"ג שכולל דבריו המותרים ואסורים ביחד וזה ברור לכל מעיין ועוד תימה גדולה לפי דמחשבי' שבועת שוא מה מועיל שימצא פתח דמ"מ מידי מלקות לא נפטר והא דתנן אכלה עובר על שבועת שוא לאו דוקא אכלה וכן פי' הרא"ש עצמו בספ"ג דשבועות וכך מבואר בפירש"י שם וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מה' שבועות דעל שבועת שוא חייב בין קיים שבועתו בין לא קיימה ומ"ש מהרו"ך בזה לא דק ואין להאריך בזה עכ"ל וכל דבריו תמוהין ודברי מהרו"ך נכונים וכמו שאבאר מה שהקשה בראשונה דהא ודאי אם מכר משלו ופרע יצא ידי שבועתו שניה כו' ליתא דמיד שנשבע לפרוע לו כיון דע"כ היינו נמי למכור משלו אם לא יהי' לו במה לפרוע א"כ מיד שנשבע הוי שבועת שוא ודמי ממש לנשבע שלא יאכל ככר זה ואח"כ נשבע שיאכלנה דהוי שבועת שוא ואומרים לו שלא יאכלנה וכמו שהבאתי בסמוך בשם הירושלמי והרי"ף והרא"ש. ומ"ש הב"ח דהוי כמו שנשבע שאוכל סתם ואכל נבילות כו' לא דמי כלל דהתם אכילת נבילות הוי אכילה ויצא ידי שבועתו אבל הכא כיון שנשבע מתחלה שלא למכור לשלם לשום חוב ואח"כ נשבע לשלם לשמעון וכונתו אף למכור א"כ הוי שבועת שוא שהרי כבר נשבע שלא למכור ול"ד כלל לנשבע (שאוכל) סתם דלא הוי שבועת שוא משום דאפשר לקיים בדברים המותרים אכל הכא שכוונתו שאם לא יהיה לו מעות ימכור משלו כדין כל מי שמחויב לפרוע וזהו ודאי הוי שבועת שוא כיון שכבר נשבע שלא למכור גם מ"ש ועוד תימה גדולה כו' דמ"מ מידי מלקות לא נפטר כו' לק"מ כלל דנהי דחייב מלקות בין קיים בין לא קיים היינו כ"ז שלא התיר השבועה הראשונה אבל כשימצא פתח הא כ' הרשב"א בתשובה סי' תש"ב. להדיא דלרבא דאמר אם נשאל על הראשונה חלה השניה תחתיה מיד כשהתיר הראשונה נפטר משבועת שוא ותחזור שבועה שניה משבועת שוא להיות שבועת ביטוי וכמו שכתבתי בשפתי כהן בי"ד סי' רל"ח ס"ק כ"ב ע"ש והרא"ש פסק בפ"ג דשבועות כרבא ע"ש והא דכתב שם דאכלה לאו דוקא כו' פשיטא דהיינו כל זמן שלא התיר הראשונה אבל כשהתיר' איגלאי מילתא דהראשונה לא היתה שבועת שוא כלל דהתם עוקר הנדר מעיקרו ולזה כיון מהרו"ך בסמ"ע ס"ק י"ד לפע"ד ע"ש וכל זה ברור:

א

שבועת שוא כו'. כ' הב"ח מיהו נראה ודאי שהב"ד יש להם רשות לירד לנכסיו ולהגבות מהם לב"ח וא"צ שימכור הוא עצמו ע"כ:

א

ומכין עליה מכות מרדות דכיון דהיתה בלא התראה אין לוקין עליה מלקות דאורייתא עכ"ל סמ"ע ולחנם כתב כיון דהיתה בלא התראה דבלא"ה כל מלקות דהאידנא אינו אלא מכות מרדות וכמ"ש הרמב"ם ר"פ ט"ז מה' סנהדרין דכל מלקיות שמלקין דייני ח"ל בכ"מ אינה אלא מכת מרדות עכ"ל ואפי' בא"י נמי דוקא כשיש סמיכ' וכמ"ש הרמב"ם ספ"ה מה' סנהדרין והאידנא אין סמיכ' וכמו שמבואר מדברי הרמב"ם פ"ד מה' סנהדרין:

א

יתירוהו לו כו' ויקיים שבוע' שניה. ע' מה שכתבתי עליו בי"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ב:

א

הנשבע לחבירו לפרעו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ח ועיי' מה שכתבתי עליו בי"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ו בש"ך ובהשמטו' שלי שם ועיין בתשוב' הר"ב סי' ק"ח דף ר"ך ועיין בתשובת משפטי שמואל סי' קכ"ט:

א

עדיין השבועה במקומה עומדת. כי הזמן נעשה לזרז ושימהר לפרוע ועיקר השבועה היא על הפרעון ונהי דלא עבר השבועה כיון שלא תבעו שום אדם מ"מ עדיין מוזהר בשבועתו לפרוע לו כשיתבענו מידי דהוי אמלוה לזמן ועבר הזמן דלא נפטר בהעבר' הזמן עכ"ל טור מתשובת הרא"ש וכתב הב"ח וז"ל נראה מדלא הזהירו הרא"ש שיתירו לו השבועה כדי שלא יהא באיסור שבועה כל ימיו שהרי אף לאחר שעבר על השבועה צריך שיתירו לו כדאיתא בי"ד אלמא דס"ל דשבוע' זו שנשבע ע"ד חברו לפרעו קודם שיעבור הזמן אינו עובר עליה אא"כ תבעו חברו אבל אם אינו תובעו אפי' הוא בעיר אינו עובר על השבועה אלא דאף לאחר שעבר הזמן מוזהר הוא לקיים שבועתו לפרוע כשיתבע לו וכן נרא' מתשובת הרשב"א שהב"י ב"י במחס"ו דהנשבע לחבירו לפרעו לזמן ידוע אפי' אין המלוה בעיר באותו זמן מסתברא דצריך שיהיו מעותיו בידו באותו יום דילמא השתא אתא הוא או שלוחיה כו' אלמא דאי לאו האי חששא דהשתא אתא כו'. אינו עובר על השבועה כיון שאין תובעו שלא נשבע אלא אדעת' דהכי דכשיהא תובעו הוא או שלוחו דחייב לפורעו עכ"ל ומה שהוכיח מדל' הזהירו הרא"ש שיתירו לו השבועה כו' אינה הוכחה כל כך גם מ"ש וכן נראה מתשו' הרשב"א כו' אינו הוכחה דאי לאו האי חששא לא היה עובר כיון דאינו בעיר אבל טפי ה"ל להוכיח כן ממ"ש הרא"ש ונהי דלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם כו' וכן משמע להדיא בסמ"ע ס"ק י"ט וס"ק כ"ג דמדברי הרא"ש אלו מוכח דאף שנשבע לפרוע לזמן פלוני סתם אין חומר השבועה מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה אף אם הוא בעיר ע"ש עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סימן ר"ל:

א

ועיין בי"ד סי' רכ"ח כו'. וכתב ב"י מחודש י"א וז"ל כתב הריב"ש בסי' ת"ס בשם תשובת הרשב"א שמי שהיה חייב לפרוע לחבירו בשבועה לזמן פלוני והמלוה היה חייב לאחר מנה ואדוני הארץ התפיסו ביד אותו לוה מנה זה עד שיפרע המלוה לזה שחייב לו דאונס הוא שאינו רשאי לעבור על צוואת האדון עכ"ל ומיירי כשאמודי' הדברים שלא היה נשבע ע"ד כן וכן צריך לפרש דברי מהר"מ אלשיך בתשו' סימן כ"ב ע"ש ודוק דאל"כ פשיטא דאונס ממון לא מהני לסטור משבועה וכמ"ש הריב"ש בסי' שפ"ז וכבר נתבאר זה בי"ד סי' רל"ב בש"ך ס"ק כ"ב ע"ש:

א

צריך ליתן לו באותו יום משכון וישומו אותו כו'. והב"ח פסק דאין צריך שומא אלא שיקנה לו בגוף החפץ כך וכך הלכך אסור לשום בשבת כיון דאין בו צורך חפצי שמים ואף אם נשבע לפרעו במעות יתן לו משכון של כסף ויקנה לו בו כך וכך כמ"ש במישרים אבל שאר משכון לא כיון שהתנה מעות ע"ש בב"ח ואפשר גם הרא"ש מודה במשכון של כסף דהוי כמעות ודוק (עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שס"ו ותכ"ב):

א

וישומו אותו כו' דמותר לשומו בשבת כדי לקיים מצותו דחפצי שמים מיקרי טור. ובתשו' הרא"ש מסיים דלא גרע ממה שמשדכין התינוק ושמשכירם אותו אפי' לאומנות כו' ונראה מזה ללמוד שהתיר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו כדי שיקיים זה מצותו דומיא דשידוך תינוק דהתם שידוך הוא ע"י אחרים וגם נראה דאם נותן לו דבר שצריך מדיד' ג"כ מותר למדדו בשבת דומיא דמדידת האזור לרפואה ומדידת מקוה שהתירו' בשבת משום דחפצי שמים נינהו וכמ"ש בטור א"ח ס"ס ש"ו עכ"ל סמ"ע ולפעד"נ דל"ד לשדוך דהתם עושה מצוה בעצמו במה שמשדך משא"כ הכא דמונע מחברו עבירה דהוי כמו הדביק פת בתנור דפ"ק דשבת דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברו ועיין בתוס' שם ובתשובת רשב"א שהביא ב"י בא"ח ס"ס ש"ו גם מה שהתיר למדוד דומיא דמדידת האזור ומקוה נלפע"ד דל"ד דהתם גבי אזור הא קמפרש טעמא בטור משום דמתעסק הוא אצל המדידה ועיקר כוונתו הוא משום רפואה ועוד דכל צורכי חולה מותרים בשבת ע"י ישראל אחרים דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ולמקוה נמי ל"ד דהתם צרכי רבים הוא ושמא יצטרך טבילה לזה המודד עצמו משא"כ הכא:

א

דכל שפטור מדין כו'. ול"ד למ"ש מור"ם בסעיף שאח"ז דמי שנשבע לשלם לחברו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם לו מכח השבועה דשאני התם דידע דאינו חייב וקבל החיוב אנפשו מעצמו בשבועה ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבועה בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע וכמ"ש הט"ו לקמן סי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע אלא לשלם חובו והפטור בא לו אח"כ וה"ל כמחל לו המלוה אח"כ בזה אמרי' דאדעתא דהכי לא נשבע עכ"ל סמ"ע וכה"ג מחלק בתשו' מהר"י ן' לב ספר ב' סי' ל"ח ובס' א' סוף כלל י"ב. וכתב עוד שם דהיכא דהוי פלוגתא דרבוותא מצי הנתבע לומר קים לי כמאן דפוטר וכשנשבעתי הייתי סבור שאני חייב מן הדין אליבא דכ"ע אבל אם הוא דבר דלית בי' פלוגתא והוא פטור לכ"ע חייב כשנשבע דכיון דדבר ברור הוא שפטור ודאי נשבע לחייב עצמו מכח השבועה ולכן פסק שם במי שנתערב לחברו בשבועה בדבר שאינו קצוב דיכול לומר קים לי כהרמב"ם דס"ל דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא משתעבד וכשנשבעתי חשבתי שאני מתחייב בדבר שאינו קצוב וע"ש ואין דבריו מוכרחים דנראה לפע"ד דכיון דנשבע כבר תו לא מצי למימר קים לי דכבר חייב את עצמו לקיים בשבועה וכן משמע בתשו' מהר"ש כהן השייכים לספר ב' סי' כ' שכתב דבשבועה גם הרמב"ם מודה דנשתעבד ע"ש: (ואף בלא שבועה נראה לפע"ד דלא מצי למימר בדין זה קים לי כהרמב"ם וכמ"ש לקמן ס"ס קל"ב דכל הבאים אחריו חולקים בזה אך דנ"מ בזה בעלמא היכא דאיכא פלוגת' דרבוותא וק"ל):

א

פטור כו'. וליתן לאשתו ובני ו דהמלוה אינו צריך שהרי אפי' נתנם בידו אינו נפטר הלוה ומחייב באחריותן כו' וכן הוא ברשב"א ולפ"ז באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית משמע דחייב ליתן לה למ"ד לקמן ס"ס ק"ך דנפטר בכך ע"ש:

א

או יצא משם כלו' אף שלא עקר דירתו רק יצא משום עסקיו (עיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס שפ"ו):

א

צריך להוליכו אחריו כשתובעו דאל"כ כבר נתבאר דאפי' הוא בעיר אינו חייב על השבועה כשאינו תובעו וכ"ש אינו בעיר וכן משמע להדיא בסמ"ע ס"ק י"ט:

א

וי"א דאפי' כו'. צריך להוליכו אחריו דין זה אינו מוכרח לפע"ד וע"ש במהרי"ק שהאריך בזה בראיות ויש לדחות כל ראיותיו ע"ש ודו"ק ובפרט שקשה נמי שהרי קי"ל דבשבועות אינו חייב עד שיבטא בשפתיו וא"כ אין לך אלא מה שנתחייב בשבועה דהיינו להוליכו למקום פלוני אבל למקום שלא נשבע אינו חייב אף שאינו רחוק יותר דכיון דלא היה חייב בלא שבועה א"כ אין לך אלא מה שנשבע וביטא בשפתיו וגם מהרי"ק גופיה הרגיש בזה וכתב וז"ל ואם ישאל השואל היאך תחול שבועה על אשר לא הוציא מפיו והלא דבר פשוט דלגבי שבועה בעינן לבטא בשפתים ולא סגי במחשבה כדמוכח במסכת נדרים בכמה מקומות נראה לע"ד דהיינו דוקא בשבועות איסור ונדר שאדם אוסר ונודר על עצמו אז ודאי אין לנו אלא מה שהוציא מפיו ולא נלמד ממנו לאסור עליו דבר אחר כדומה לו ואפי' יוכיחו הדברים שגם לזה כוון לפי הנראה והיינו משום דגלי קרא לבטא בשפתים אבל שבועה שאדם עושה לחברו לקיים לו תנאי שהתנה עמו השבועה תלויה בתנאי ובכל מה שיחול התנאי תחול גם השבועה לפי הנראה לע"י וכן משמע מתוך מ"ש רבינו אשר בתשובותיו כו' עכ"ל ולפע"ד לא מסתבר לחלק בכך ועוד דהא פשיטא דכשנשבע מעצמו לשלם לחברו נמי לא מחייב אלא מקרא דלבטא בשפתים דכל שבועה שאדם נשבע מעצמו לקיים דבר אינו אלא שבועת ביטוי וא"כ אינו חייב אלא על מה שהוציא בשפתיו וכן משמע ממ"ש הריב"ש סימן קצ"ה והר"ב בי"ד ריש סי' רי"ח גבי מי שהי' לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונשבע שלא יעלה עליו צמר לעולם דאסור ללבוש ומותר לטעון עליו שלא נתכוין זה אלא בבגד צמר כו' וכתבו דהיינו דוקא בנודר לבין עצמו אבל בנודר לחברו כל שלשון הנדר כולל הולכים אחריו אם לא באומדנא דמוכח כו' הרי דבנודר לחברו הולכים אחר לשון השבועה ואע"פ שכתבו דבאומדנא דמוכח הולכין גם כן אחר הכוונה היינו דוקא דומיא דהתם לפטור את הנשבע מהשבועה ולומר כיון דאיכא אומדנא דמוכח ודאי לא נתכוין לזה אבל לומר איפכא לחייבו בשבועה מה שלא הוציא בשפתיו משום אומדנא לא שמענו. ומ"ש מהרי"ק וז"ל וכן משמע ממ"ש רבינו אשר בתשובותיו גבי נשבע לחברו לפורעו לזמן מוגבל ועבר הזמן ולא תבעו שפוסק דמ"מ חייב לפורעו לאחר זמן מכח השבועה וכתב וז"ל ול"ד לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכל שעבר על שבועתו ואין מחויב עוד לאכול אותו דעיקר השבועה היתה על הזמן שיאכל ככר זה היום אבל הכא הוא מחויב לפרוע ממון זה ונשבע לפרוע ממון זה ועיקר השבועה על פריעת החוב והזמן מזרז פריעת החוב מידי דהוה אמלוה לזמן אם לא יפרע לו לאותו זמן שחייב לפרוע לאחר זמן ע"כ הרי לך כי כל לשונו מוכיח שעיקר השבוע' תלוי בפרעון וכל זמן שיש פרעון יש שבועה ואפי' במקום שלענין שבועה אין חיוב שבוע' כגון שעבר היום ולא אכלו בשבועת תנאי ממון חייב ה"נ לא שנא לפי הנראה לע"ד עכ"ל מהרי"ק. ולפענ"ד לא משמע מדברי תשו' הרא"ש אלו מידי דהתם כיון שמחוייב לפרוע ממון זה ונשבע לפרוע ממון זה א"כ עיקר השבוע' הוא על הפרעון והזמן אינו אלא זירוז וכל זמן שהוא מחויב לפורעו הוא עומד מחויב בשבועתו משא"כ הכח. הלכך נלפע"ד דצ"ע לדינא אם יש לחייב את הלוה להוליכו אחריו למקום אחר. ובפרט שבקל יוכל הלוה לומר איזה התנצלות כגון שהיה לי דרך בלאו הכי למקום ההוא ולמקום הזה אין לי דרך או בדרך ההוא הייתי רגיל לבוא או הייתי יודע להשתדל בקלות מי שיביא לי מעות לשם או ידעתי מי שרגיל ליסע לשם והיה נאמן בעיני מה שאינו בדרך הזה וכאלו התנצלות רבות.

א

מי שנשבע כו' א"צ ליתן לו מיירי בענין שהוא פטור מן הדין ליתן לו לכך פטור ג"כ מן השבועה דלא נשבע אלא כשיתחייב מן הדין משא"כ עתה שהרגיל קטטה באופן שפטור מן הדין דפטור ג"כ מצד השבוע' דדמי להגיע השמיטה בינתים או מחל לו דלעיל סעיף ז' וכן הוא במהרי"ק להדיא ע"ש:

א

א"צ ליתן לו. נרא' לפע"ד דמיירי שהנשבע הוא אמוד או שיניח הנדוניא ביד שליש דאל"כ פשיטא די"ל דשמא לא ירגיל קטטה ונמצא מפסיד זה נדונייתו וכן כל כה"ג ודוק:

א

מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו. ז"ל הסמ"ע ע"ש בתשובת הרא"ש דהשיב כן משטר שהיה כתוב בו שנתחייב ראובן בשבועה סך כזה לשלם לכל מי שמוציאו עליו ומסיק וכתב שם דאפי' את"ל דמן הדין לא היה חייב מכח שעבוד השטר לחוד כיון דלא נזכר בו שם המלו' מ"מ חייב מכח השבועה ולענד"ל לחלק ולומר דדוקא התם דמתחלת חיובו נשתעבד בשבועה מ"ה צריך לקיים שבועתו אבל היכא ששעבודו היה מתחלה ואח"כ נשבע לשלם י"ל כיון דהחוב ליתא ג"כ השבועה שנשבע עבורו לית' וא"כ לא ה"ל למור"מ כאן לסתום ולכתוב בסתם וצ"ע עכ"ל ולפי ע"ד לא מסתבר כלל לחלק בכך דמה בכך ששעבודו היה מתחלה סוף סוף נשבע אח"כ לשלם לו וצריך הוא לקיים שבועתו. ויפה כוון הר"ב שסתם הדברים. ואולי כוונת הסמ"ע כשנשתעבד מתחלה ואח"כ נשבע שמה שנתחייב ע"פ שעבודו ישלם והשתא כיון שהשעבוד ליתא שהרי השבועה לא היתה אלא שישלם מה שנתחייב ובאמת לא נתחייב כלום אך פשט לשונו לא משמע כן. וגם א"כ פשיטא דל"ק מידי על הר"ב שסתם הדברים וק"ל (ע' בתשו' מהרשד"ם סוף סי' נ"ז וסי' ע"ד וסי' תנ"ז):

א

בראש חדש אדר. וה"ה בכל חדש שתחלתו ב' ימים:

א

חייב לפרוע ביום החדש הראשון. דשני ימים נקראים ר"ח וספיקא דאורייתא לחומרא. הרשב"א ובש"ר בי"ד ס"ס רכ"ח כתבתי דאפי' בלא ספיקא דאורייתא דינא הכי משום דקרי ליה אינשי ריש ירחא וכמו שנתבאר בי"ד סי' ר"ך ס"ח ובהרא"ש ר"פ קונם כו' ע"ש ומיהו י"ל דל"ד לסי' ר"ך שם ולמ"ש הרא"ש ר"פ קונם משום דבלשון בני אדם גם יום ר"ח הראשון הוא בכלל ר"ח דלהבא אבל מ"מ י"ל דכשאומר בר"ח כוונתו ליום שני דר"ח דשניהם כיומא אריכתא דמי דהא שניהם ר"ח הם ולכך צריך לטעמא דספיקא דאורייתא לחומרא:

א

מי שיש לו שטר כו' כתב הסמ"ע נראה דדוקא נקט שטר כו' משא"כ בע"פ לא דהא הלוה יכול לישבע היסת ולפטור כו' ע"ש ומשמע דשטר אע"פ שאינו מקוים מעכבים המעות על ידו עד שיקיימו ויטול בשבועה וכן משמע בהרא"ש פ"ק דב"ק ועיין בב"ח ולפי שדינים אלו תלויים במנהג ולפי ראות עיני הדיינים קצרתי:

א

שהלוה מבזבז נכסיו כו'. דוקא מבזבז אבל אם אינו מבזבז אע"פ שמתמוטט מידי יום יום ולא יוכל לשלם לזמן אפי' במטלטלין לא יוכל המלוה לעכב תוך הזמן כ"כ מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' ך' ואע"פ שראייתו שהביא שם מפ"ק דמכות גבי הלוה לחברו עשר שנים והגיע שמטה אינו ראיה כלל דהתם ידע מעיקרא שיהיה שמטה וא"כ סבר וקבל מ"מ כן נראה עיקר לדינא דהא בלאו הכי רב יהודאי גאון והרמב"ן והרשב"א בתשו' סי' אלף תתק"ח והריב"ש סי' ק"ס חולקים וכדבריהם משמע לכאורה עיקר בש"ס ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר מ"מ אין לך בו אלא חדושו. ועיין עוד במהרש"ל שם מדינים אלו. ועיין עוד בתשו' ן' לב ספר א' כלל י"ז סי' ק"ב ובתשו' מבי"ט ח"א סי' ל"ג וסימן קל"ג ורי"ג ובתשו' מהרשד"ם סי' נ"ז וסי' קנ"א וקנ"ח ושפ"ו ושצ"ב ות"ח ותנ"ז ובתשו' מהר"ש כהן ס"ג סי' צ"ח ובתשו' מנחם עזריה סי' נ"א וסי' פ"ט ובתשו' מהר"א ן' חיים סי' כ"ה כמה דינים מדיני עיקול ולפי שדינים אלו תלויים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים לא הארכתי בזה:

א

הקונה שדה כו'. ע"ל סי' רע"ו ס"ה:

א

אם הלוהו עלמשכון כו'. כתב ב"י במחודש י"ז וז"ל כתב בעה"ת בשער מ"ט שדעת הרמב"ן ז"ל דמשכונא קרקע שלא קבע לה זמן אע"פ שהוא אוכל פירות בנכייתא או בשומא הדעת מכרעת שדינו כמשכון דמטלטלין והמלוה כופהו למכור הקרקע לאחר ל' יום או לאחר זמן שקבעו ביניהם וכן השיב הראב"ד לפי הדין אלא שתלה הדבר במנהג המדינות ואם אין מנהג לישראל למדין ממנהג העכו"ם עכ"ל ונמשכו אחריו הד"מ והסמ"ע סעיף קטן ל"ב והב"ח סכ"ג ולא ירדתי לסוף דעתם דהמעיין בבעה"ת שם יראה דהשאלה להרמב"ן לא היתה רק אם יכול לכופו במשכנו קרקע לפדותו או למכרו ועל זה השיב הרמב"ן שיכול לכופו לפדותו וכל עיקר פלפולו של הרמב"ן שם דלא נימא דבמשכון קרקע אין המלוה יכול לכופו שאינו יכול הלוה לומר הרי סמכת על המשכון קחנו בחובך ע"ש ונהי דכתב שם הרמב"ן דבמשכונת מטלטלים כופהו מיד לאחר ל' יום מ"מ במשכונא קרקע לא הזכיר הרמב"ן שם כלל ל' יום וי"ל דא"י לכופו בפחות משנה וכדאמרינן באיזהו נשך דף ס"ח ע"א גבי משכנו קרקע סתם משכנתא שתא והא ראיה שכתוב בתשו' הרמב"ן שם וז"ל דבר זה אתה יודע שכבר נשאל עליו הראב"ד ומה שנסתפק בו והורה עליו אתה יודע והכל מצוי בידך ובס' העיטור כ' בפי' שהדין עם המלוה כו' ושם מיד מייתי דברי הראב"ד וז"ל ומנינו בתשובות שאלה להראב"ד שכתב ראובן שמשכן לשמעון ביתו ולא קבע לו זמן אם יכול לכופו לפדותו וכן אם הלוהו על המשכון סתם אם יתבענו אחר שלשים ויכוף אותו לפרעו או לא והשיב דע כי מקומות יש בברצלונא כופין לפדותו אחר שנה או אחר הזמן שיפסקו ביניהם אבל בנרבונא אין כופין לא בבית ולא בשדה ובמשכון אחר לא שמעתי מנהג ולפי ההלכה מל' יום ואילך מוכרן בב"ד שלא נחלקו חכמים על רשב"ג אלא בענין שצריך חזרה אבל באחר לא נחלקו ובמשכון קרקע במקום שאין מנהג הולכים אחר מנהג העכו"ם והם נהגו שאם לא התנה בשעת הלואה א"י לכופו לפדותו וכן אני אומר בכל דבר שאין דינו מפורש אצלינו ואין לנו בו מנהג ידוע שהולכים בו אחר מנהגות שלהם שקרוב דבר זה לדינא דמלכותא דינא והם דנין ע"פ המנהגות עכ"ל הרי להדיא דדוקא במשכון מטלטלים פסק ל' יום אבל במשכון קרקע ס"ל שאין הדין מפורש אצלינו ולכך למדין מדיני עכו"ם והלכך היכא דליכא מנהג בין העכו"ם ואין מנהג בינינו א"י לכופו לפדותו להראב"ד וכן כתב הנ"י פ' איזהו נשך וה"ה פ"ז מה' מלוה בשם הרשב"א דא"י לכופו לפדותי בקרקע ע"ש ובע"כ דמטלטלים מודה הרשב"א כדמוכח להדיא בש"ס פ' המקבל דיכול לכופו למכרו לאחר ל' יום ולגבות חובו. ועוד שבפ"ז מה' מלוה משמע מדברי ה' המ' דס"ל כהרשב"א בזה שהרי הביאו בסתם ובפי"ג מה' מלוה כתב ה' המגיד דאף במשכון סתם הלואה ל' יום הרי דיש חילוק בין קרקע למטלטלין ועוד דאי הוי דינא דבקרקע יכול (לכופו) לפדותו לאחר ל' פשיטא דלא הוה למדין מן העכו"ם לבטל דין תורתינו חלילה וכדמשמע להדיא מדברי הראב"ד דדוקא בדבר שאין דינו מפורש אצלינו למדין מדיני העכו"ם אבל לא בדין המבורר אצלינו וכמו שהוכחתי ג"כ באריכות לקמן סעיף י"ד ס"ק ל"ט וא"כ אף להרמב"ן דס"ל דגם בקרקע יכול לכופו לפדותו (וכן הוא דעת הרא"ש פ' א"נ) י"ל דהיינו דוקא לאחר שנה תדע שהרי כתב הרמב"ן ובס' העיטור כתב בפי' שהדין עם המלוה כו' והרי בבעל העיטור דיני חוב מלוה על המשכון דף ס"ט ריש ע"ב פסק דמשכון מטלטלים יכול לכופו למוכרו לאחר ל' יום (ע"ש שיש קצת ט"ס בלשונו) ובאות פ' פותקי דף מ"א גבי משכונו קרקע כתב דהדין עם המלוה (ע"ש שיש ג"כ קצת ט"ס) ושם בדף מ"ב ע"א כתב אמר רב אשי סתם משכנתא שתא למאי נ"מ דאי אכיל שתא מצי מסלק ליה ואי לא לא וצ"ע אי מצי מכפי למפרע ליה לזוזי עד שתא או לא עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דבמטלטלי' פשיטא ליה דיכול לכופו לאחר ל' יום מ"מ בקרקע מספקא ליה עד שתא. וכן נלפע"ד עיקר דבקרקע א"י לכופו לפדותו עד שנה כיון דאמרי' סתמא דסתם משכנתא דקרקע שתא וגם אין סברא לו' שיגרע כח הלוה מהמלוה שהלוה לא יוכל לסלקו קודם שנה והמלוה יוכל לכופו לפדותו קודם שנה א"כ לקתה מדת הדין אלא מסתמא הדין שוה בשניהם כן נלפע"ד:

א

אין ב"ד נזקקין לומר לו המתן כו' שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי אלא משיאין לו עצה למכרו בעדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר עכ"ל רמב"ם והביאו הטור ופי' הריב"ש דבריו דצריך נמי שומת ב"ד ואעפ"כ הוצרך לעצה דעדים כי אולי ימכור ביותר מהשומא ולא יצטרך שבועה ע"ש ועיין לקמן ס"ק מ':

א

יכול למכרו כו'. בבעה"ת שם בשם ס' המקח כ' דאע"פ שהיא אבדה מדעת לפי של עצמו של לוה יחסר אותו חסרון כו' ונרא' דאע"פ שהמשכון מתחלה לא היה שוה יותר מחובו ועכשיו אין לו להשתלם ממקום אחר אפ"ה יכול למכרו דמ"מ הוא חסרון ללוה שיהיה למלוה חוב עליו:

א

וי"א דבמקום שמנהג כו'. בסמ"ע הקשה דכאן משמע שאילולי המנהג יכול למכרו בפחות משנה ולקמן סי' שס"ט ס"ח כתב הר"ב דהמלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא כו' דמשמע דאילולי המנהג היה צריך להמתין יותר משנה ותירץ דשם מיירי בישראל שהלוה לחבירו על המשכון של עכו"ם וכאן איירי בהלוה לישראל חבירו בלא רבית ואין תירוצו ברור. גם קשה על דבריו שהרי דין זה שכ' הר"ב לקמן הוא מהמרדכי פ' הגוזל בתרא דאיתא שם המעשה בא' שמשכן ספרים לחבירו כו' וספרים ודאי לא היו של עכו"ם אלא נראה לתרץ דכאן מיירי שהמלוה תובעו לכן לולי המנהג היה יכול למכרו בפחות משנה אבל לק' מיירי שאינו תובעו ואחר שנה יכול למוכרו מיד בלא תביעהכלל. וכן כתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון הסמ"ע שלו: עוד כתב בעיר שושן על דברי הר"ב כאן וז"ל ונ"ל דמיירי כשיש המנהג כן כשמלוה לעכו"ם בלא רבית א"נ ברבית והלוה לישראל ג"כ ברבית כגון שתלה משכונו בעכו"ם ואמר לו שלוה לצורך עכו"ם אבל כשיש המנהג כן במלוה לעכו"ם על המשכון ברבית שלא יוכל למכרו בפחות משנה כשמלוה לישראל בלא רבית למה נכוף אותו שימתין לו שנה חז"ל לא נתנו זמן אלא ל' יום מה שייך לתלות בהלוא' העכו"ם וזה דוחק לו' כשמלוה לישראל בלא רבית משום שכר המצוה דהמלו' על המשכון שקבלו עליו כאלו הלוה לעכו"ם ברבית שאין סברא לומר כן כנ"ל עכ"ל ובסמ"ע השיג עליו וז"ל ואין נ"ל דבריו לדינא שא"כ לא ה"ל למסתם ולכתוב דלמדים ליהודים מהנהגות במשכונות של עכו"ם גם בתשובות הראב"ד ובמרדכי פ' הגוזל והיא הד"מ כתבו סתם ומשמע דבכל ענין איירי וכן משמע לקמן סי' שס"ט והטעם דאמרינן כשהשכינו הלוה ליד המלו' אדעתא דהכי נתנו לו בתורת משכון שינהג עמו במשכונו כאשר נוהג עם משכונו דעכו"ם ועל המלוה הי' מוטל להתנות שלא ינהג עמו כמנהג העכו"ם ומדלא התנה אמרי' גם הוא הי' דעתו לכך בשעת ההלואה עכ"ל וכה"ג כתב הב"ח בסכ"ג וכן בס' מגדול דוד השיג על הע"ש כה"ג ולפע"ד דברי הע"ש נכונים ודברי המשיגים תמוהים דנהי דאדעתא דהכי נתנו לו שיתנהג עמו כמשכון דעכו"ם מ"מ הא בעכו"ם גופי' כשאינו נותן רבית א"צ להמתין שנה ודוקא כשנותן רבית מחויב להמתין שהרי אין לו הפסד במה שמעותיו בידו שהרי נותן לו רבית משא"כ בלא רבית וא"כ למה יגרע שהוא ישראל יותר מעכו"ם עצמו ובהכי ניחא נמי דל"ק מה שהקשה הסמ"ע שא"כ לא הו"ל למסתם כו' דאררב' מדסתמו משמע דכל אותו המנהג שנוהגים בעכו"ם יש לנהוג בישראל אבל מה שגם העכו"ם אינו נוהג פשיטא שלא ינהג בישראל. גם מ"ש הסמ"ע בתשו' הראב"ד כו' בלאו הכי אינו נכון וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ו דהראב"ד ס"ל דאין למדין מעכו"ם רק בדבר שאין מפורש אצלינו וא"כ אפי' בעיקר הדין של הר"ב חולק עליו הראב"ד וכמ"ש לקמן. אך מ"ש הע"ש א"נ ברבית והלוה לישראל ג"כ ברבית כגון שתלה משכונו בעכו"ם לא דקדק בדבריו ולדוגמא בעלמא נקטיה וכוונתו שעשה עמו איזה היתר באופן המועיל אבל בתולה משכונו בעכו"ם אסור ליקח ממנו רבית אם המלוה יודע באמת שהוא של ישראל ואי מיירי באומר המלוה לדבריך הראשונים אני מאמין כמו שנתבאר בי"ד סי' קס"ט סעיף י"ג א"כ לא צריך כאן לטעמא שדנין גם בישראל דינא דמלכותא דהא כיון שמאמין לדבריו הראשונים הרי הוא מחזיקו בשל עכו"ם ופשיטא (דאינו) יכול למכרו אלא ודאי כמ"ש: וכל זה כתבתי לדעת הר"ב אך לפי ע"ד דברי הר"ב צל"ע בעיקר הדין שכ' הר"ב שלא יוכל למכרו בפחות משנה שהוא דבר תמוה מאד לפי עניות דעתי דכיון דע"פ דין תורה יכול למכרו לאחר ל' יום היאך נלמוד מדיני עכו"ם לבטל דין תורה ח"ו לא תהא כזאת בישראל ולא מבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך ולא בין איש לחברו וכן הסכים בשלטי הגבורים פ' חזקת הבתים סוף דף קפ"ט וז"ל ונראה בעיני שלא נאמר דד"ד אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו כגון המכסים והמסיות וכיוצא בהן אבל בדברים שבין אדם לחברו אין לנו לדון אלא על פי תורתינו כמבואר בקונט' הראיות ובפ"ק דגטין ופ' גט פשוט עכ"ל אלא אפי' לשאר פוסקים דסוברים דאמרי' ד"ד בכל דבר היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו אבל לדון בדיני העכו"ם בכל דבר נגד תורתינו חלילה ודאי לא יעשה כן בישראל ובמרדכי שם לא כתב אלא בא' שמשכן ספרים אצל חברו ומכרם אחר שנה ותבעו חבירו לדין ופסק ר"י בר פרץ דאין עליו כלום משום דינא דמלכותא כו' ונלפע"ד דהיינו משום דאין מפורש אצלינו שלא יוכל למכרו אחר שנה בלא תביעה ואדרבה לכאורה נראה מש"ס דילן פ' א"נ להפך דאמרינן סתם משכונא שתא אפי' בקרקע וכ"ש במטלטלין ואם כן אין המלו' זקוק לשומרו יותר משנה והלכך פסק דאזלי' בזה בתר דינא דמלכות' כיון שאין הדין מפורש אצלינו וכמ"ש לעיל ס"ק ל"ו בשם הראב"ד אבל כאן בע"כ מיירי שהמלוה רוצה למכור המשכון ולגבות חובו עתה אם כן כיון שהדין מפורש אצלינו בש"ס פרק המקבל ובכל הפוסקים אין גם אחד שחולק דיכול למכרו לאחר ל' יום היאך נלמוד מדיני עכו"ם להכחיש דיני ישראל חלילה וכבר האריך הרשב"א בתשו' מביאה ב"י לעיל סוף סי' כ"ו בא' שנשא אשה במקו' שדנין בדיני עכו"ם שאין הבעל יורש את אשתו כו' שאעפ"כ יורש את אשתו ולא שייך בזה דינא דמלכותא כלל דא"כ עקרת כל דיני התורה השלימה כו' ע"ש שהאריך הרבה וכן כתב ג"כ מהרי"ק בשורש קפ"ז וז"ל ואשר נסתפקת אם יש לדון על שטר עכו"ם בדיני עכו"ם באותו שטר או לא כגון לענין יד בעל השטר על התחתונה שכתבת שדיניה' בהפך לפע"ד נראה דבר פשוט שאין בטענ' זו ממש דאע"ג דקי"ל דינא דמלכותא דינא ואפי' למ"ד דד"ד בכל דברים היינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגים של משפטי המלכים אבל דין שבין אדם לחברו פשיטא ופשיטא דלא דא"כ בטלת כל דיני תורה ח"ו וכ"כ ג"כ הר"ן בקדושין ובפ"ק דגטין וז"ל והא דאמר שמואל דד"ד דוקא מה שהוא עושה מחוקי המלך אבל מה שהוא עושה שלא כדין לא ולישנא דדינא דמלכותא הכי משמע ולא אמרו דינא דמלכא דאי עביד שלא כדין חמסנות הוא ולאו דינא כו' וכן מ"כ בשם מה"ר שמשון מקינון וז"ל על אודות שטר שעולה בערכאות של עכו"ם כו' עד מ"מ מדבריו למדין בהדיא דלא הוכשרו שטרות העולות בערכאות של עכו"ם אלא לענין הימנות דידהו דלא חשבינא להו ככותבי פלסתר אבל לא לשנות מדין תורה אפי' כמלא נימא עכ"ל וע"ש והרי משמע נמי להדיא מדברי הראב"ד שהבאתי לעיל ס"ס ל"ו דדוקא בדבר שאין מפורש אצלינו למדין מדינא דמלכותא אבל לא מה שהוא מפורש בדינינו. אמת שהרב כתב לקמן ס"ס שס"ט בהג"ה וז"ל הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם ומתה אשתו אין יכולים יורשיה לומר כל הנושא אשה ע"ד המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עכו"ם דאם מתה לא יורשה בעלה וליכא בזה משום דינא דמלכותא דלא אמרינן ד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה אבל לא שידונו בדיני עכו"ם דא"כ בטלת כל דיני ישראל עכ"ל ומשמע לכאורה מדבריו דבמה שהוא לתקנת בני המדינה אמרי' ביה דד"ד ולפ"ז היה אפשר ליישב דבריו כאן קצת דזהו שא"י למכור המשכון בפחות משנה הוא לתקנת בני המדינה אבל לפענ"ד גם דבריו דלקמן ס"ס שס"ט צ"ע ואנה מצא זה דמה שהוא לתקנת בני המדינה אמרי' דד"ד אפי' נגד דין תורה והרי בתשו' הרשב"א שמשם מקור הדין דהנושא אשה כו' לא כתב בכל התשובה רק שחלילה שנדון בדין עכו"ם נגד דין תורתינו. ועוד דמי מפיס א"כ בכל דיניהם נימא שהוא לתקנת בני המדינ' ומ"ש מהרי"ק לעיל היינו דוקא לענין ארנוניו' ומנהגות של משפטי המלכים כו' ה"ק היינו דוקא לענין ארנוניות שנוגע למלך דא"כ כל הדין נוגע למלך עצמו והזוכה בו הוא כבא מכח המלך או במנהגות של מלכים אף ע"פ שאינו נוגע למלך עצמו כיון שהוא משפט המלך במדינה ואינו נגד דין תורה אמרי' דד"ד אבל דין שבין אדם לחברו פשיטא ופשיטא דלא ואף שיפסקו בדיניהם כן משום תקנת בני המדינה (ואין להקשות מפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה ע"ב) גבי מלכא אמר לא ליקני אלא באגרתא ונתבאר לקמן סי' קצ"ד ס"ב ואע"ג דהתם בדינינו קונה בחזקה שאני התם כיון דהקרקע הוא של עכו"ם אזלינן בתר דין עכו"ם ואמרי' נמי דישראל הראשון אדין עכו"ם סמך וכן בפ"ק דגטין (דף י) ונתבאר לעיל סי' ס"ח ס"א דשטרי מתנות העולים בעש"ע כשרים היינו נמי כיון דהשטר עשוי בערכותיהם א"כ אדינא דמלכותא סמך ועוד תירץ בבעה"ת שער מ"ו ח"ח בענין אחר הך דחזקת הבתים ודפ"ק דגטין ומ"מ לפי דברי הרמב"ן בבעל התרומות שם צריך לתרץ כמו שכתבתי ע"ש ודו"ק) ואם באנו ליישב דברי הר"ב דלקמן ס"ס שס"ט צ"ל דה"ק דלא אמרי' דד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה מה שאין הדין מפורש אצלינו אבל לא שידונו בדיני עכו"ם נגד תורתינו כו' וכן תיקן וביאר בעיר שושן להדיא לקמן ס"ס שס"ט וז"ל לא אמרי' דינא דמלכותא אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתיקון בני מדינתו בענייני משא ומתן שביניהם אבל שאר דינים דיני תורה המפורסמים בינינו כגון שהם מכשירים עד א' ואפילו הוא קרוב או פסול וכיוצא בדברים אלו דינים פרטיים שבין ישראל לחבירו פשיטא שלא נדון בהם כמותם דאל"כ בטלו ח"ו כל דיני תורה מישראל וכן הנושא אשה במקום שדנין דיני עכו"ם ומתה א"י יורשיה לומר כל הנושא אשה ע"ד המנהג הוא נושא דהא פשוט בינינו דהבעל יורש את אשתו כו' עכ"ל וכן משמע בסמ"ע שם שכן כוונת הר"ב שם. אבל דברי הר"ב כאן צל"ע:

א

רוצה לומר כו' וישומו כו'. כן פי' הריב"ש סימן שצ"ו דברי הרמב"ם והרא"ש ומביאו ב"י ובכסף משנה פי"ג מה' מלוה חולק עליו וז"ל ואיני יודע מי דחקו לומר דפשטא דמילתא היינו לומר שימכרנו ברשות ב"ד אבל מנין לנו שיצערך שישומו בשומת ב"ד ועוד שומא זו מאי עבידתיה הגע עצמך שישומו במנה ולא נמצא מי שיקנהו אלא בתשעים איך יעלה על הדעת שיפסיד זה עשרה אלא ודאי אין כאן שומא אלא ימכר ע"פ ב"ד במה שימצא מי שיקנהו כך נ"ל והכי הוא סוגיין דעלמא ומעולם לא ראיתי מי שהצריך שומא למשכון עכ"ל ואין דבריו נכונים לפע"ד דדברי הריב"ש מוכרחים בש"ס פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) דאמרי' התם דאפי' אלמנה כשמוכר' משל בעלה לפרעון מזונות או כתוב' שלה צריכים ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא וכן מוסכם מכל הפוסקי' [והב"י כ' בא"ע סי' צ"ג ור"ס ק"ג שכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והר"ן ודלא כרש"י פרק אלו מציאות שפי' דהיינו לומר שיראו שנים שלא תמכור בזול כו' ומ"ש ודלא כרש"י כו' שגגה הוא בידו לפע"ד דאדרבה גם דעת רש"י כן ולא פי' רש"י כן אלא לס"ד דש"ס אבל לפי המסקנא מוכח להדיא שם כהרי"ף וסייעתו ע"ש וק"ל]. וכמו שנתבאר בא"ע סי' צ"ג סכ"ה וריש סי' ק"ג שם כ"ש חוב דעלמא ומה שהקשה שומא זו מאי עבידתיה כו' לק"מ דהא הב"ד שמין כפי הזמן והשעה שיוכל למכרו מיד וכדלקמן סי' ק"א ס"ט ואם כן כשלא ימצא מי שיקנהו אלא בתשעים בודאי לא ישמוהו הב"ד רק תשעים וכששמוהו מנה על כרחך הוא מפני שבקיאי' בשומא ויודעים שימצא מי שיקנהו במנה ואם אירע ששמוהו וטעו הרי דינו מפורש לקמן סי' ק"ט אבל בלא שומת בית דין פשיטא דלא סגי כלל וכדמוכח בש"ס וכל הפוסקים הנ"ל ואדרבה איפכא קשיא לפי מה שרוצה בכ"מ דא"צ שומת ב"ד מה יועיל שזה ימכרנו בפני עדים דילמא זלזל במכירה ואטו סהדי בכפא תלא להו שידעו שלא היה נמצא קונה ביותר מזה וכי הלכו העדים מבית לבית ושאלו לכל בני העיר והשוק דילמא היה מזדמן קונה ביותר מזה אלא ודאי צריך ב"ד שבקיאין בשומא שיודעים שאינו שוה יותר ולא ימצא מי שיקנהו ביותר. גם מ"ש והכי הוא סוגיין דעלמא כו' ליתא דאדרב' סוגיין דעלמא דמשכון אינו נמכר אלא ע"פ שומת ביד וכמ"ש הוא עצמו כאן בש"ע. דנראה שהוא עצמו חזר בו מדבריו שבכ"מ לכך כ' כאן בש"ע כדברי הריב"ש בסתם וגם דעת הרמב"ם מוכרח בע"כ כן וכמו שפי' הריב"ש לדעתו ע"ש ודלא כהכ"מ והב"ח סכ"ג לדעתו שהרי אפי' גבי אלמנה כ' הרמב"ם פי"ז מהלכות אישות דצריכה למכור בפני ב"ד דבקיאי בשומא ע"ש וכדמוכח בש"ס הנ"ל וכן בפ"ה מה' שלוחין ושותפין כ' חולק בפני שלשה נאמנים ויודעים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום כו' הרי דאפי' בחלוקת שיתוף דליכא אלא גילוי מילתא בעלמא דהא דידיה שקל כדאיתא פ' אלו מציאות שם צריך שומת ב"ד של ג' כ"ש למכור משכון של חברו: ואיפכא קשיא לי על הריב"ש והמחבר ושאר אחרונים שנמשכו לדעתו דכתבו הכא דסגי בב"ד של הדיוטות דהא מדאמרינן בש"ס פ' אלמנה ניזונית דאלמנה מוכרת שלא בב"ד מומחים משום חינא משמע דבחוב דעלמא צריך ב"ד מומחים דאל"כ מאי אולמא דאלמנה משאר דינים וכן משמע להדיא בהר"ן פ' אלמנה ניזונית ובהרב המגיד פי"ז מהלכות אישות ובנ"י פ' אלו מציאות שכתב דגבי אלמנה דסגי בג' הדיוטות אע"פ דליכא בינייהו אפי' חד דגמיר דאל"כ מה יפה כחם משאר דינים כו' משמע להדיא דבשאר דינים לא סגי בג' הדיוטות (וע"ל ריש סי' ג' דבדין ממש נמי סגי בחד דגמיר וסתם ב"ד הוא דאית בהו חד דגמיר) והכי משמע נמי להדיא ממ"ש הב"י בא"ע ר"ס ק"ב בשם הריטב"א וכתבו הרב בהג"ה שם דדוקא לכתובה מוכרת שלא בפני ב"ד מומחים רק שבקיאים בשומא אבל לנדונייתא דינ' חוב בעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד מומחים כו' ע"ש והכי משמע נמי להדיא בתוס' פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב) ובתוספת פ' אלמנה ניזונית דף צ"ח ובתו' פ"ק דפסחים דף י"ג דלענין מכירת משכון או פקדון שבידו שצריך דוקא ב"ד מומחין והכי משמע פשט לישנא דמוכרן בב"ד דתנן בפ' המקבל דהיינו בסתם ב"ד דעלמא ודלא כהריב"ש שפירש לדעת הרא"ש דהיינו ב"ד של הדיוטות ומ"ש הרא"ש בתשובה ג' שמאי' לא אתא לאפוקי ב"ד אלא ר"ל שימכרנו ע"פ ב"ד מומחין שישומו אותו בפני ג' שמאי' וכן משמע בטור שכתב מתחלה בסתם שיש למכרו ע"פ ב"ד ואח"כ כתב דברי תשובות הרא"ש בסתם יקח ג' שמאי' כו' משמע דתרתי בעינן ג' שמאי' שישומו אותו וכפי שישומו אותו הג' שמחי' כן ימכרנו ע"פ בית דין מומחים ואם הבית דין עצמם בקיאים בשומא סגי בהם עצמם. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף י' במי שהשכין חנות לחבירו וכתב לו שאם לא יפדנו לזמן פלוני יהא רשות בידו למכור החנות בפני בית דין כו' שצריך הוא למוכרו בפני בית דין שיהא אחד מהן גמיר וסביר דאי לאו אין זה קרוי ב"ד אלא ב"ד של הדיוטות עכ"ל ומשמע התם בתוס' ופוסקים מכר שלא ע"פ ב"ד מומחים לא הוי מכירה אפי' בדיעבד אע"פ שלא טעה ואפי' להרמב"ם דס"ל גבי אלמנה דמכרה קיים בדיעבד כשמכרה שוה בשוה בינה לבינה דוקא באלמנה משום אינא אבל בעלמא לא וכמ"ש בס"ק שאח"ז וכן נלפע"ד עיקר לדינא דאין למכור משכון אלא ע"פ ב"ד מומחים וע"פ שומא ושלא ע"פ ב"ד מומחים לא הוי מכירה אפי' בדיעבד אפי' לא טעה וכמ"ש:

א

והמכר בטל אף ע"פ שלא טעה כדאמרי' בב"ד שמכרו שלא בהכרזה וכן באלמנה שלא מכרה בב"ד הדיוטות או ששמה לעצמה עכ"ל ריב"ש ומביאו בית יוסף ואע"ג דבאלמנה גופה שמכרה שלא בב"ד או ששמה לעצמה ס"ל להרמב"ם ויש פוסקים דהוי מכירה בדיעבד והביא המחבר דעתם בא"ע ס"ס צ"ג ור"ס ק"ג י"ל דהיינו דוקא באלמנה משום אינא משא"כ הכא:

א

ואם אין עדים כו' ישבע שהוא כדבריו כו'. ואם אין עדים שמכרו צריך המלוה לישבע שאינו ברשותו כדלעיל סי' ע"ב סט"ו ע"ש אבל כשיש עדים אפי' הלוה נשבע אין המלוה צריך לישבע:

א

ואם אינו יודע כמה היה שוה כו' ישבע הלוה כו'. כתב הסמ"ע וז"ל אין ר"ל שהוא מודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה דא"כ הו"ל דין זה כמי שמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דנוטל שכנגדו בלא שבועה וכמו שכתבתי בסי' ע"ב סי"ב אלא רוצה לומר דאינו יודע כמה היה שוה ויכול להיות שלא היה שוה יותר ואע"פ דבכי האי גונא נתבאר שם בסי' ע"ב דהמלוה נשבע היסת ונפטר אפי' אם אבד בפשיעה שאני הכא דפשע בידים למכור משכונו של חבירו שלא ברשות עד כאן לשונו ולא ידענא מה חילוק יש בין פשע בידים או לא. ובב"ח תירץ וז"ל ונראה לחלק דדוקא בנאבד על ידי פשיעה הוא דנשבע היסת ונפטר אבל כאן דמכרו בידים הוה ליה כגזלן ומשום תקנת נגזל נגעי בה שישבע הלוה ויטול ואפי' (הכי) בפקדון כתב הרא"ש דאם הנפקד טוען איני יודע שנשבע המפקיד ונוטל כדלקמן סי' רצ"ח כ"ש (הכא) דהוה ליה כגזלן שמכר מה שאינו שלו דעשו בו תקנת נגזל ואע"ג דבטוען כך וכך היה שוה ורוצה לישבע נאמן בשבועת היסת היינו משום דלא משמע להו לאינשי דליהוי גזלן בהכי כדכ' הריב"ש ומביאו בית יוסף אבל בטוען איני יודע ס"ל להרא"ש דחשוב כגזלן לענין זה לעשות בו תקנת נגזל והלוה נשבע ונוטל כנזכר לעיל עכ"ל וגם זה אינו נראה לפי עניות דעתי דלמה יחשב כגזלן במה שמכר משכון שבידו ועוד כיון דבטוען ברי שהיה שוה כך לא חשיב גזלן אם כן למה יחשב כגזלן בטוען נגזל בשמא דהתם היינו טעמא כדי שמא ולא דמי לפקדון דעשו בו תקנת שיהא כל אחד ואחד נזהר בשמירת הפקדון תדע דהא התם אפי' נאבד בפשיע' עשו תקנת נגזל בפקדון אע"פ שלא מכרו והא מלוה על המשכון ונאבד בפשיעה לא עשו בו תקנת נגזל אלא ודאי שאני מלוה על המשכון דבלאו הכי נזהר לשמרו בשביל הלואתו. ואין לומר דס"ל להרא"ש דמטעם שלא יהא כל א' וא' הולך ומוכר משכון של חבירו עשו בו תקנת נגזל בשמא דמנ"ל להרא"ש הא מילתא ועוד דאפי' בהך דפקדון גופי' קהא בה הרא"ש קהייתא טובי בפרק הכונס דלמה יעשו בו תקנת נגזל וסבירא ליה דדינו כבעלמא אלא שכ' בסוף דבריו שמעתי שהגאונים כתבו שעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהם ואיך יכתוב כאן הרא"ש בתשובה בפשיטות דכשנגדו ישבע ויטול בלא טעם וראיה. אלא נראה לפי עניות דעתי דכאן ה"פ ואם אינו יודע כמה היה שוה ואינו רוצה לישבע שאינו יודע מחמת שירא שמא לא ישבע באמת כיון שהוא מסיפק או שיודע בבירור שאינו שוה יותר ואפילו הכי אינו רוצה לישבע מפני שאינו רוצה לישבע אפילו באמת ישבע הלוה כו' ואף ע"פ שהלשון דחוק קצת לפי זה מכל מקום נראה לפי עניות דעתי לדינא עיקר כמו שכתבתי ודו"ק:

א

וה"ה אם המלוה אומר שצוהו למכרו בפחות משויו וכן משמע להדיא במהרי"ק שם:

א

מומחים כו' היינו כמו שיתבאר לעיל ריש סי' ג' דאית בהי חד דגמיר והדיוטות היינו דלית בהו אפי' חד דגמיר:

א

יש מי שאומר כו'. הריב"ש נמשך לשטתו אבל מדברי התוס' פ' אלו מציאות ופ' אלמנה ניזונית ופ"ק דפסחים שם משמע להדיא דאף ע"פ ב"ד מומחים אינו רשאי ללקחו לעצמו וכן משמע לכאורה בדברי הה"מ בשם הגאון בספר המקח שכתב בסתם שאינו רשאי ללקחו לעצמו משמע דבכל ענין אסור וכן משמע יותר בספר המקח עצמו שער ו' וז"ל וזה שהמשכון אצלו יש בו ג' תנאים. הא' שיודיע בעל המשכון קודם מכירתו אם הוא עמו באותו מקום. הב' שלא יקח אותו לעצמו ואפי' בדמיו. הג' שלא ימכור אותו אלא בב"ד עכ"ל וכן משמע בבעל התרומות שער מ"ט ח"ה עיין שם ומשמע התם בתוס' דאפי' בדיעבד לא הוי המכירה מכירה וע"ש עוד וכן נלפע"ד עיקר דסתם מוכרן בבית דין היינו ב"ד מומחי' וכמש"ל ס"ק מ' ואפ"ה קתני בפ' המפקיד מוכרן בב"ד ואינו מוכרן לעצמו ע"ש (עיין בס' א"א ריש דף ק"ד):

א

והמותר יהי' מתנה מעכשיו הוי אסמכתא. כ' הסמ"ע ס"ק מ"ב דל"ד למ"ש אח"ז דהתם כיון דקנוי לו כל המשכון מעכשיו לית לי' משום אסמכתא משא"כ הכא שלא אמר מעכשיו אלא על המותר כו' ואין חילוק זה מחוור לפע"ד דכיון דבמעכשיו ליכא אסמכתא מה לי כולו או מקצתו. אלא נראה לפע"ד דמידי הוא טעמא דמהני מעכשיו בדין שאח"ז ע"כ הוא דכיון דאמר מעכשיו מיחזי כזביני וכמ"ש התוס' פ' א"נ דף ס"ו ע"ב והרא"ש ופוסקים שם ומשמע שם להדיא מדבריהם דהיכי דלא מיחזי כזביני אלא כקונס עצמו הוי אסמכתא ומה"ט כתב הנ"י פ' הזהב ויש פוסקים בשם הרמב"ן והר"ן דהא דבמשכון ליכא משום אסמכתא הני מילי באומר אין לי עליך כלום ולא לך עלי אלא יצא בחובך דבכי הא איכא למימר דמשעה ראשונה קנייה דזביני נינהו אבל אם אמר ליה לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני משכוני יהא שלך ואני אפרע לך חובך בכה"ג לאו זביני נינהו אלא ערבון וקנס ואסמכתא היא ולא קני' עכ"ל ה"נ אע"ג דלא א"ל אפרע לך חובך מ"מ כיון דא"ל שיגבה כדי חובו מהמשכון והמותר יהא מתנה פשיטא דקנס הוא ולא מיחזי כלל כזביני כן נלפע"ד:

א

ואם התנה עמו כו' הוי נמי אסמכתא כו'. ע' מ"ש לקמן ס"ק נ' דדברי המחבר צל"ע דהרבה פוסקים חולקי' ע"ז ושכן נלפע"ד עיקר דבמשכון מטלטלין אפי' לא א"ל קני מעכשיו לית בי' משום אסמכתא:

א

ואם א"ל קנה מעכשיו כו'. כ' הסמ"ע ע' בב"י ס"ס ע"ב במסל"ט ובד"מ בסי' זה שכתבו דין זה בלשון פלוגתא אמ"ש לפני זה כו' וליתא דבב"י לא כתבו בלשון פלוגתא רק בד"מ כ"כ (וז"ל וששאלת אם יש אסמכתא במשכון כו' וכ"כ המרדכי בתשו' ס"פ שבועת הדיינים. ובמשכון נ"ל ח"ה משמע דאין אסמכתא במשכון עכ"ל ד"מ וק"ל על מה דמשמע מהד"מ דהמשרי' פליג אהמרדכי דהא המרדכי גופיה כתב בפ' א"נ כדבר המשרים שם ע"ש) בל' פלוגתא אבל בב"י לא כ"כ וכוונתו כמ"ש כאן דנא פליגי וכן מוכרח באמת דהא הך דינא דהבא מוכרח בש"ס ובהרא"ש ס"פ א"נ ובכל הפוסקים וכמש"ל בס"ק שאח"ז וא"כ יהי' הרא"ש בתשובה בהך דינא דהמותר יהא מתנה נגד הש"ס ונגד דברי עצמו אלא ודאי לא דמי להדדי וכבר כתבתי לעיל ס"ק מ"ז החילוק הנכון ביניהם:

א

יש מי שאומר כו'. תמיה לי אמ"ש המחבר דין זה בשם יש מי שאומר שלפע"ד דין זה הוא ש"ס ערוך פ' א"נ ומוסכם מכל הפוסקים דתנן התם הלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי כו' וכך הי' ביתוס בן זונין עושה ע"פ חכמים ואמרינן התם בש"ס דרב נחמן אמר משמי' דמניומי אסמכתא לא קני ולמניומי קשיא מתני' אי בעית אימא מתני' ר' יוסי היא דאמר אסמכתא קניא ואב"א מתני' דא"ל קני מעכשיו הרי להדיא דבאומר מעכשיו קני לכ"ע וכ"כ כל הפוסקים והטור והמחבר לק' סי' ר"ז סעיף ט' ומבואר שם בתוס' והרא"ש ושאר פוסקים הטעם דאע"ג דבעלמא מעכשיו לחוד לא מהני (וכדלקמן סי' ר"ז סעיף י"ד) הכא מהני לפי שבתחלת המשכנת' הוי קצת כעין מקח וממכר שהקנ' לו הקרקע להשתעבד לו מעותיו בתורת משכון וגם עשה לו טובה בהלואה הלכך כשהתנ' שאם לא יתנו מעיתיו עד זמן פלוני בדעתו לקיים ולא להסכימו על דבריו אמר כן עכ"ל ומבואר שם להדיא בתוס' והרא"ש דכ"ש במשכון מטלטלים דינא הכי ע"ש. ואפשר משום דבמרדכי פ' א"נ ובהגה' מיי' פי"א מה' מכירה כתבו על דין זה דמשכון ונרא' דרש"י בתשוב' (שהבאתי לעיל סי' ע"ב ס"ק י"ז) חולק כו' ע"ש לכך כ' המחבר דין זה בשם יש מי שאומר אבל תימה דהיאך אפשר שיחלוק רש"י על דין זה שהרי הוא ש"ס ערוך וכמ"ש אלא ודאי צ"ל דרש"י שם מיירי בלא מעכשיו וכן משמע להדיא בתשובת רש"י שם שלא אמר רק שיה' משכון בידו עד זמן פלוני וכו' ושוב לא יפדנו ולא אמר מעכשיו וכן פי' הב"י גופיה לק' סי' ר"ז סי"ט דברי תשובות רש"י דמיירי בדלא א"ל מעכשיו וכן פי' הב"ח בסי' ע"ב ס"ד הגם שיש לפקפק קצת ע"ז משום דבמרדכי והגה' מיי' שם הניחו מקודם דבפ' ד' נדרים מוכח דבעלמא לא מהני מעכשיו לחוד מדאמרינן התם והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב וסתם קנו מיניה משמע קנין סודר וכל ק"ס מעכשיו הוא דאל"כ הדר סודר למרא כדאמרינן בהשותפין בנדרים ואפ"ה לא קני אלא בב"ד חשוב עכ"ד שם וכן הוכיחו הרבה פוסקים דבהך דפ' ד' נדרים לא מהני מעכשיו מכח הוכחה זו וא"כ רש"י שכ' ג"כ בתשו' דאסמכת' היא ולא קני' אי לא תפס וקנו מיניה בב"ד חשוב כדאמר בנדרים כו' ע"כ מוכח נמי מדבריו דמעכשיו לא מהני דהא כל ק"ס מעכשיו הוא והרי רש"י קאי התם אמשכון אלמא דאפי' במשכון לא מהני מעכשיו. ונלפע"ד ברור שלזה כוונו המרדכי והגה' מיי' שכתבו דרש"י חולק ועל זה לא תירצו הב"י והב"ח כלום מ"מ נלפע"ד דרש"י לאו דוקא קנו מיניה בב"ד חשוב נקט אלא ה"ה מעכשיו לחוד מהני וקנו מיניה בב"ד ר"ל קנין בלא מעכשיו וס"ל לרש"י כמ"ש הר"ן פ' ד' נדרים (נדרים ד' כ"ז ע"ב) וז"ל וכ"ת אפקועי ממונא דב"ד חשוב ל"ל תיפוק ליה דקנו מיניה וכל קנין מעכשיו הוא דאי השתא לא קני בתר הכי לא קני דהא הדר סודר למרי' אין ודאי קושטא שמי שהקנה שדה לחבירו סתם וקנו מידו לאלתר קנה אבל כי מתנה אם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו אלא לבתר ההוא יומא ונמצא שאינו קונה כלל אלא מ"ה סגי הכא בקנין סתמ' דב"ד אלימי לאפקועי ממונא והוי כמו מעכשיו עכ"ל וכן נלפע"ד באמת. ואפי' תימא דרש"י חולק וא"כ בע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דסוגיא דנדרים פליג אסוגי' דר"פ א"נ וס"ל דשום אסמכת' לא קני אלא בקנו מיני' בב"ד חשוב וקי"ל כסוגיא דנדרים כיון דהתם פסק ש"ס הלכתא בהדי' מ"מ קשה על המחבר כיון דאיהו גופיה פסק לק' סי' ר"ז סעיף ט' בסתם גבי משכון של קרקע דמהני מעכשיו וכסוגי' דפ' א"נ וכמו שהסכימו כל הפוסקים ולא הביא שום חולק היאך כתב כאן דין זה בשם יש מי שאומר דהא כיון דבקרקע מהני מעכשיו כ"ש במטלטלים וכמו שכתבתי וצריך עיון: ועוד נלפע"ד דמה שפסק המחבר כאן בפשיטות במשכון דאם לא א"ל מעכשיו לא קני צל"ע לדינ' דנלפע"ד הרבה פוסקים חולקים ע"ז וכדבריהם נלפע"ד עיקר וכמו שאבאר. ואמת שגם בטור סכ"ו כ"כ בסתם בשם תשוב' הרא"ש וז"ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת המלו' לחבירו על המשכון על מנת להחליטו אם לא יפדנו לזמן פלוני אי הוי אסמכת' ודאי אסמכת' הוא ויכול לפדותו מתי שירצה עכ"ל ולא כתב בב"י תשו' הרא"ש זו אנה מקומה ויגעתי ומצאתיה בסוף כלל ק"ח סי' כ"ז ומביאה ב"י לק' סי' ר"ו וז"ל עוד ילמדני המלוה לחברו על המשכון להחליטו אם לא יפרע לזמן פלוני אי הוי אסמכתא או לא כי הרמב"ן כ' דקנה והביא ראיה מן התוספתא המלוה לחבירו על המשכון ואמר לו אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה כו' ורבינו מאיר ב"ר ברוך פסק דבמשכון שייך אסמכתא מההיא דנותן ערבון ומההיא דגבי מהאי אמר' ומהמשליש שטרו ובעל העיטור (בשערי תנאים חלק ב' דף כ"ג ע"ד) הביא התוספתא וכל הני ולא הקשה אהדדי והודיעני דעתך כו' תשובה מה שכתב הרמב"ן דקנה והביא ראיה מן התוספתא ופי' הטעם משום דב"ח קונה משכון של מטלטלים מעכשיו מדר' יצחק אין דבריו נראה לי מטעם שכתב דרבי יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו ואפי' אי מיירי ר' יצחק אף בשעת הלואתו מ"מ לא קנאו להיות שלו אלא להיות עליו כש"ש כמו שפירש ר"י נמצא התנאי שהוא מתנה שיהא שלו הוי אסמכתא כמ"ש רבינו מאיר דשייך אסמכתא במשכון וההוא דנותן ערבון וגבי מהאי חמרא והמשליש שטרו וההוא דתוספת' איכא למימר דאתיא כר' יוסי דאמר אסמכתא קני' אי נמי הא דקתני בסוף הגיעו היינו לענין זה שאין המלוה יכול לחזור דסבר וקבל בתורת פרעון אבל לגבי לוה הוי אסמכתא עכ"ל: אבל באמת שותא דמרן הרא"ש ז"ל לא ידענ' שהרי ראיית הרמב"ן ברורה מהתוספתא ומה שדחה הרא"ש דאתיא כר' יוסי אי אפשר כלל למעיין בתוספתא פ"ק דבבא מציעא דמייתי התם פלוגתא דרבי יודא ור' יוסי במשכן לו ביתאו שדה וא"ל כן דר' יוסי אמר קנה. פליג התם ר' יודא ואמר האיך זכה זה בדבר שאינו שלו כו' וקתני התם מיד בתר הכי המלוה את חבירו על המשכון וא"ל כו' הגיעו משכון כו' ולא פליג ר' יודא בהא אלמא דבהא ר' יודא נמי הודה ובהכי נדחה נמי התירוץ השני שכתב הרא"ש דהתוספתא מיירי לענין המלוה. דהא משמע להדיא בתוספתא שם דר' יודא מודה בהא דזכה זה במה שבידו: וגם בלאה"נ התירוץ השני לא מחוור כלל דהיאך אפשר דאמלוה קאי והלא המלוה לא התנה כלל אלא הלוה הוא שאמר אם לא תן לך כו' וכי בשביל שאמר הלוה אם לא אתן לך עד יום פלוני אין לי בידך כלום יפסיד המלוה חובו ועוד דלישנא דתוספתא דהגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון כו' לא משמע כלל הכי אלא ודאי מהתוספת' ראיה ברורה לדברי הרמב"ן ומ"ש הרא"ש בשם רבינו מאיר (וכ"כ במרדכי פ' א"נ בשמו) דשייך אסמכתא במשכון מההוא דנותן ערבון ומההיא דגבי חמרא ומהמשליש שטרו כו' מההוא דנותן ערבון פשיטא דאין ראיה וכמ"ש לקמן בשם נ"י פ' הזהב וכן משמע בה' ה' פי"א מה' מכירה ע"ש. וכן מהמשליש שטרו אין ראיה כלל דהתם הרי אין השטר ביד המלוה עצמו וגם אינו משכון עצמו דנימא ביה דהוי כאלו א"ל קני מעכשיו שהרי אינו קונה גוף השטר שהשטר אינו אלא לראיה בעלמא. וכן מההוא דגבי חמרא לפענ"ד אינו ראיה דפשטא דש"ס משמע התם בפ' א"נ (דף ס"ו ע"א) דחמרא הוי ברשותא דלוה דהכי איתא התם רב בר שבא הוה מסיק ביה רב כהנ' זוזי א"ל אי לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא סבר רב פפא למימר כי אמרי' אסמכתא לא קניא ה"מ בארעא דלאו לזבוני קיימא אבל חמרא כיון דלזבוני קאי כזוזי דמי א"ל רב הונא ברי' דרב יהושע לרב פפא הכי אמרי' משמיה דרבא כל דאי לא קני עד כאן הרי משמע דחמרא ברשותא דרב בר שבא הוה קאי מדקאמר סתמא הוה מסיק ביה רב כהנא זוזי ולא קאמר הוה מסיק ליה זוזי אחמרא וגם מדקאמר ליה גבי מהאי חמרא ולא קאמר לא ליהוי לי מידי בהאי חמרא אלא ודאי חמרא ברשותא דרב בר שבא הוי קאי וסבר רב פפא למימר דנהי דאסמכתא בקרקע לא קני במטלטלי דומיא דקרקע בחזקת בעליה עומדת היכא דלזבוני קאי כזוזי דמי ומסיק רב הונא בריה דרב יהושע דכל דאי לא קני היכא דלא תפיס מלוה בידו ממש אבל משכון של מטלטלים ברשותו ובידו של מלוה ממש קנה וכמבואר בתוספתא הנ"ל וכן נראה דעת בעל העיטור באות ת' תנאי דף כ"ג דמייתי התם עובדא דרב בר שבא ומיד בתר הכי מייתי התוספתא הנ"ל לפסק הלכה וגם מייתי התם ראיה מהתוספתא לדין אחר וז"ל ועוד דכיון דאדעתא דהכי יהיב משכונא כמאן דא"ל מעכשיו דמי כמלוה על המשכון דגרסינן בתוספתא לקמן כו' ע"ש וכן נראה להדיא דעת הסמ"ג בס' מקח וממכר עשין פ"ב דף קנ"ט ע"ג וז"ל קני מעכשיו אין בו אסמכתא וכן מוכח בפ' א"נ גבי מתני' דהלוהו על שדהו כו' ואומר התם אי בעי' אימא ר' יוסי היא דאמר אסמכתא קני' ואי בעי' אימא בדאמר מעכשיו אמנם ע"כ יש חילוק בין אותו אסמכתא שהיא כעין מכר תניא בתוספתא דבבא מציעא המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא נתתי מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום והגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה ולענין משכון של בית או שדה שונה שם למעלה מחלוקת דר"י ור' יודא עכ"ל ומייתי נמי התם עובדא דרב בר שבא משמע דמפרש כמ"ש. גם ה' המ' פי"א מה' מכיר' כתב וז"ל הרמב"ן ז"ל כתב בפ' הזהב כו' אבל מ"מ הוא ז"ל הודה כדברי האומרים דאפי' במה שבידו שייך דין אסמכתא אלא שבמלוה על המשכון מטלטלים וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך כ' שהרי הוא שלו וכן הוא מפורש בתוספתא עכ"ל וכ"כ הנ"י פ' הזהב וז"ל והיינו דוקא בקרקעי הוא דהוי אסמכתא אלא בדא"ל מעכשיו דוק' אבל במטלטלי לית ביה משום אסמכתא כדאי' בתוספתא המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה ולא פליג בה ר' יודא כלל והרמב"ן ז"ל יהיב טעמא למילתא דב"ח קונה משכון כו' ומיהו ה"מ באומר אין עליך כלום ולא לך עלי אלא יצא חובך במשכוני דבכי הא איכא למימר דמשע' ראשונה קניי' דזבינו נינהו אבל אם א"ל אם לא פרעתיך ליום פלוני יהא משכוני שלך ואני אפרע לך חובך בכה"ג לאו זביני נינהו אלא ערבון וקנס כי האי דשמעתי' ואסמכת' היא ולא קניא כ"כ הרנב"ד ז"ל עכ"ל וכ"כ הב"י לקמן סי' ר"ז סעיף ט"ו בד"ה ומ"ש לפיכך הנותן ערבון לחבירו כו' בשם הר"ן ותלמידי רשב"א וז"ל ומיהו מדקתני בברייתא הגיעו משכון בין רע ובין יפה דקדק הרמב"ן ז"ל דה"מ באומר לו אין לי עליך כלום ולא לך עלי אבל אם א"ל משכוני יהא שלך ואני אפרע לך חובך כה"ג לאו זבינא הוא אלא ערבון וקנס כי האי דשמעתין ואסמכתא היא ולא קניא כ"כ הר"ן ותלמידי רשב"א ז"ל עכ"ל ב"י וכ"כ בהג"מ ובהגהת אשר"י פ' א"נ וז"ל ומ"מ איכא למימר דוקא במקרקע דלא שייכ' בה תפיסה כולי האי אבל מתפיס מטלטלי למלוה קונה אפי' בלא מעכשיו וכעין זה שמעתי בשם ר"י הלב"ן אמנם צריך להביא ראי' ע"ז ותו דלקמן מסיק אההוא דא"ל אי לא פרענ' לך עד יום פלוני גבי מהאי אמר' דהכי אמר רבא כל דאי לא קני ואין מחלק בין מתפיס לי' חמרא או לא מתפיס עכ"ל הרי להדיא דעת ר"י הלב"ן דבמשכון מטלטלי' קונה אף בלא מעכשיו ומ"ש בהגהות וצריך להביא ראיי' ע"ז כבר נתבאר שיש ראיי' נכונה מהתוספתא גם מה שדקדקו מגבי מהאי חמרא לק"מ וכמו שנתבאר דעובדא דהתם כך הוי דלא אתפיס ליה חמרא ולא שייך להקשות דאין מחלק בין אתפיס או לא דהא לאו מימרא הוא אלא מעשה שהיה כך הי'. וראיתי בב"י סי' ר"ז דף רצ"א ע"א שכתב דהא דנסתפק בהגהות במשכון של מטלטלים היינו דוקא לדעת ר"ת אבל לדעת ר"י הדבר ברור דלא קנה ולפע"ד זה אינו דנהי דר"י ור"ת מחולקים בטעמא דהלוהו על שדהו דר"י ס"ל דטעמא הוא משום דדמי למקח וממכר ור"ת ס"ל דטעמא הוא כיון שהוא ברשות המלוה מכל מקום שניהם אינם מדברים אלא בקרקע אבל במטלטלים גם ר"י יכול להיות דמודה דקנה וכן משמע מדברי הסמ"ג שהבאתי וכן משמע בתו' פ' א"נ דף ס"ו ע"א סוף ד"ה ומניומי כו' שכתבו בשטת ר"י דהא דלא פריך ארב הונא מרב הונא גופ' דהתפיסה דהכא דהוי במקרקע לא חשיב כתפיסה דהתם דהוי במטלטלי עכ"ל אלמא דתפיס' דמטלטלי עדיפא טפי מתפיסה דמקרקעי אף לר"י וא"כ י"ל דבמלוה על המשכון גם לר"י לא הוי אסמכתא וכדמוכח מן התוספתא. גם מה שהקשה הרא"ש על הרמב"ן דר' יצחק אמר דוקא שלא בשעת הלואתו כו' אומר אני שאף שבזה דבריו נכונים וכמ"ש לעיל סי' ע"ב ס"ק ט' מ"מ לק"מ דנהי דאין ב"ח קונה משכון מ"מ כיון דשעבודא אית ליה עליה והי' תחת ידו לא חשיב אסמכתא וגמר ומקני ליה וכ"כ הב"י לקמן סי' ר"ז שם בשם תלמידי רשב"א וז"ל ותלמידי רשב"א כתבו דאפי' למ"ד דלא אמר ר' יצחק אלא שלא בשעת הלואתו דוקא ותוספתא בשעת הלואתו היא איכא למימר דכיון שהלוה עליו אע"פ שאינו קונה אותו בכל תנאי שמתנה עליו כמאן דא"ל מעכשיו דמי אף ע"פ שבקרקעות אינו כן עכ"ל וכן עיקר:

א

אין בדבריו כלום. שא"צ קנין לדבר זה שלא הוזכר קנין אלא לקיום מכר או מתנה או שכירות אבל כשאדם מצוה לחבירו לעשות דבר ועושה צוויו א"צ קנין. עכ"ל טור מתשובות הרא"ש וכן הוא לקמן ר"ס קפ"ב:

א

אבל כל זמן שלא מכרו כו'. אף שכתב לו אם לא פרעתיך לזמן פלוני יהא לך רשות למכור וקנה בקנין ע"ז יכול לחזור בו ולמחות ואפי' מכרו אחר שמיחה בו שלא ימכרנו מכרו בטל שכבר נתבטל שליחותו כן הוא בתשוב' רשב"א שם וע"ל סי' קפ"ב ס"ב:

א

וכן אם דחקו כו' יכול לחזור כו'. עמ"ש לעיל סי' ע"ב סכ"ו על דין זה שצל"ע:

א

הכל ללוה כו'. נלפע"ד אפי' בדבר שיש לו קצבה כאן ך' זהובים כיון שהוליכו למדי ושם שוה ל' זהובים ומ"ש הב"ח דמיירי דוקא בדבר שאין לו קצבה והוכיח כן מלקמן סימן קפ"ג סעיף ו' קאי אמכרו כאן ע"ש ודו"ק: אבל שכר טרחו כו' עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' תמ"ד:

א

אבל כשיש לו ביד חברו חפץ כו'. כתב הסמ"ע וז"ל ל"ד חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דנתנה להוצאה שייך ל' מחילה וכן מבואר לקמן ר"ס רמ"א ע"ש עכ"ל ואין מבואר כן לקמן סי' רמ"א אלא דאזיל לטעמיה שפירש כן לקמן סי' רמ"א ס"ק ו' וכך כתב הב"ח כאן ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון צרורים וחתומים דאל"כ כיון שיוכל להשתמש בהן ואפי' תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם א"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן מעות אחרים וכמו שכתבתי לקמן סי' רצ"ב סעיף ז' בשם התוס' דפ' אלו מציאות א"כ דמי להלואה ושייך בהו ל' מחילה כן נלפע"ד:

א

אין במשמעות ל' זה כו'. ל' הטור ומה שהוא אומר שהבין מדבריו שימשכנו בריבית דברים שבלב אינם דברים ולא ה"ל לסמוך על מחשבתו שיפרע לו הרבית כו' ונלמד מדברי הטור והמחבר דכשאמר לו בפי' להשכינו ברבית דפשיטא דצריך הלוה ליתן הרבית וכ"פ המחבר בי"ד סי' קס"ט בש"ע סעיף כ"ו ע"ש ולא כע"ש עכ"ל סמ"ע והגאון אמ"ו ז"ל כתב בגליון סמ"ע שלו וז"ל העיר שושן בנוי על מכונו ודעתו ג"כ מבואר דכשאומר למשכנו ברבית הוי כאלו פי' שהוא יפרע הרבית שהרי כתב ממש כדברי הטור והמחבר ע"ש עכ"ל והאמת אתו. עוד הביא בסמ"ע והב"ח דברי מהרש"ל שתמה על הכל בו בשם מהר"מ ובש"ך בי"ד סימן קס"ט ס"ק פ' כתבתי דלק"מ ע"ש. ועיין בתשו' מהר"ם אלשיך סי' י"ט ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קפ"ו (עיין בתשובות מהר"ש כהן ס' ג' סי' ק"א):

א

(סעי' א) בין במלוה ע"פ עיקר הרבותא הוא מלוה ע"פ דל"ת דוקא מלוה בשטר נותנין זמן ב"ד דכיון שכתב שטרא ובציר מל' לא טרח אינש לכתוב שטרא אבל מלוה ע"פ לא קמ"ל והכיאית' בפ"ק דמכות בהדי' ובסמ"ע כתב דהרבותא היא מלוה בשטר ובס' ב"ח כתב עוד רבותא אחרת במלוה ע"פ ובלי ספק לא עיינו כלל בפ"ק דמכות בזה:

ב

(ע"ש מיהו אם הלוה מוחה) דעת הסמ"ע דאין זה אלא במי שהלוהו בקנין דמסתמא לכתיבת שטר עומד אבל במלוה סתם ולא הוזכר כתיבת השטר אינו יכול לחזור וליקח המעות ואפי' כת"יא"צ ליתן לו דעביד אינש דמלוה לחבירו על ל' יום על אמונתו ומתוך כך חלק על רמ"י שכ' בכל גווני יכול לחזור ולענ"ד נראה עיקר כדברי רמ"י משום דמ"ש בסמ"ע דעביד אינש להלות בלא שטר הוא דבר תמוה מאוד דהא איתא ס"פ איזה נשך דרבינא לא רצה להלות י' זהו' לרב אשי בלא שטר (א"ה אין מכאן ראיה שהרי רבינא לא רצה להלות לרב אשי עד דשדר ליה כת"י והאי גברא הא חזינן דלא קפיד שא"כ מיד בשעת נתינת המעות הי"ל ליקח שטר ועוד שאני רבינא דמילתא יתירתא עביד וכמ"ש ב"י רס"ט אבל שאר כל אדם בעדים וסגי וכמ"ש הטור בהדיא שם והרי יש לו עדים ואפי' בהלוהו בינו לבין עצמו וזה תובעו לפני ב"ד והלה מודה לו אלא שאינו רוצה ליתן כת"י הב"ד הן הן עדיו ובהכי סגי עכ"ה) והדבר פשוט הוא דכל המלוה מעות נתכוין לדרך הראוי לו דהיינו שישים לו ראיה ע"ז ובסמ"ע הביא ראיה לדבריו דמדהוזכר בדברי הטור שהי' שם קנין ואמאי לא דייק מסיפא איפכא שכתב שנתן לו זמן ע"ז שיעשה לו שטר כיון שאינו רוצה לעשות לו שטר למה יפסיד זה מעותיו אם ימכר זה נכסיו עכ"ל ודברים אלו שייכים גם בסתם הלואה בלא קנין אלא ודאי הא דנקיט קנין מעשה שהיה כך היה וע"כ צ"ל כן בהא דנקיט שם ושיעבד נכסיו זהו פשיטא ללא צורך דהא אחריות ט"ס ועוד הביא בסמ"ע מדברי הטור סי' ל"ט שכתב שיכול לכופו להחזיר המעות דוקא ביש קנין נלע"ד דלא נתכוין הטור בזה במ"ש שם לפיכך אם יאמר המלוה כיון שאינך רוצה לכתוב שטר החזיר לי מעותי שמעינן ליה כי בודאי לא הלוה לו אלא שיהי' לו שטר כל זה קאי על כל הנזכר שם לעיל מיניה דהיינו בין הלואה בעדים בלא קנין בין קנין בכולם יכול לכופו אחזרת מעות דטעם א' להם כנלע"ד עיקר (א"ה כ"כ גם הב"ח והש"ך בשם אביו ז"ל אמנם דברי הסמ"ע נכונים בטעמם כי האיך נוציא ממון מיד המוחזק מטעם אומדנא סתמית שהרי אנו רואין בכל יום תמיד לוין זא"ז ופורעין זל"ז בלי עדים ושטר דבשלמא בדאיכא עדים וקנו מיני' דהיינו נדון הרא"ש יש כאן גילוי דעת גדול דמהני כתנאי כפול דכל קנין לכתיבה עומד וא"צ לימלך אבל בלוה ממנו בעדים לחוד אין כאן שום גילוי דעת לכתיבת השטר שהרי אין יכולין לכתוב בלא צווי והמלכה שנית וכ"ש בבינו לבין עצמו שעל אמינתו הלוהו וגם דברי הרא"ש והטור מדוקדקים מאוד לפ"ד הסמ"ע ז"ל וניחא טובא מ"ש הטור סי' ט"ל לפיכך אם יאמר המלוה דלפי דעת החולקים הול"ל ואם יאמר המלוה וז"ב לבקי בטבע לה"ק ודברי הרב ט"ז אינם מוכרחים כלל בזה גם לפ"ד דברי הטור שלא בדקדוק וגם רמ"א מדכתב אם הלוה מוחה משמע במקום דצריך מחאה דהיינו בקנין וע"כ נלע"ד דאין כופין אותו מספק עכ"ה):

ג

(סעיף ב) הלוה נשבע היסת. משמע דוקא בענין זה שאין חילוק ביניהם לענין גוף ההלואה רק לענין ז"פ ממילא הוי כופר הכל וע"כ אין נשבע אלא היסת אבל אם יש חילוק ביניהם גם לענין סך הלואה כגון שהמלוה אומר מנה לי בידך לשלם עכשיו והלוה אומר אין לך אלא נ' לשלם לשנה זה הוא מודה מקצת בסך הלואה אע"ג דיש ג"כ כופר הכל לענין ז"פ מה בכך כיון שיש עכ"פ מודה מקצת ומקוים ביה כי הוא זה ה"ל כפירת זמן בחלק זה ככפירת נ' בגוף החוב וחייב ש"ד משא"כ כשאין כפירה בסך הממון רק בפרעון לא אשכחן כלל ש"ד ואף דזה דבר פשוט הוא מ"מ כתבתי להיות כי שמעתי איזה דינים פוסקים בזה במודה לו מקצת הסך שטוען עליו ואומר שאותו מקצת שהוא מודה אין הזמן פרעון עכשיו אלא אחר איזה זמן אין זה מודה במקצת ומביאים ראיה ממ"ש בגמ' פ"ק דב"מ כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע חזקה אין אדם מעיז בפני בעל חובו והאי בכולי בעי דלודי והא דלא מודה אשתמוטי קא אשתמיט סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא וכו' והאי מודה במקצת שמשתמט במקצת שהודה לו אם היתה כוונתו להשתמט באותו חלק שהוא כופר ה"ל ג"כ להודות כיון שלפ"ד לא יצטרך לו לשלם עכשיו כלום אע"כ לאו בכלל מודה במקצת הוא אלו דבריהם ואני אומר שאפי' שום התחלה לדבריהם אין כאן דלא עיינו בזה שהרי פי' התו' שם רפ"ק דב"מ דמ"ש רבה מפני מה אמרה תורה מקצת טענה ישבע לא מקש' מ"ש אלא הכי פריך יהא נאמן במיגו דאי בעי כפר הכל או נילף מהכא דלא אמרי' מגו בעלמא ומשני לפי שאין אדם מעיז ואח"כ פי' התוס' בסיפא דרבה שאמר ובכולי בעי דלודי כלומר דלח תימא מאחר דאינו מעיז א"כ אמת הוא שאינו חייב לו יותר ולמה ישבע יהא נאמן במגו דכפר הכל ומשני דאין זה העזה דקא משתמט ע"כ ואם איתא דמודה מקצת הטענה לשלם לזמן לא חשיב מודה במקצת כדברי הדיינים דלעיל דאין כאן אשתמוטי קא מישתמט הדרא קו' רבה לדוכתא למה ישבע מודה במקצת יהא נאמן מודה במקצת ומרחיב הפרעון דבזה ליכא לתרוצי דמשתמט לפי דבריהם ממילא אמר אמת:
(אמר המגיה) לפי דעת הדיינים הנ"ל אין כאן מיגו שהרי במודה מקצת לשלם מיד כיון דאשתמוטי קא מישתמיט אין כאן העזה וכמ"ש התוס' לעיל אבל במ"מ לשלם לאחר זמן כיון דל"ש אשתמוטי לפי דעת הדיינים דלעיל א"כ הך מקצת דקא כפיר ליה העזה גמורה וא"א מיגו לאינו מעיז ממעיז אבל (עכ"ד) דברי הדיינים הנז' בטלין ומבוטלין ודברי הרב ט"ז שרירין וקיימין מטעם האחר שכ' לקמן עכ"ה) אלא פשוט דגם בזה שייך אשתמוטי קא משתמט דאע"ג שאומר לשלם אותו המקצת שהודה על זמן מה מתיירא הוא להודות הכל ולומר שהוא חייב לו לזמן שדואג שלא יהיה לו ג"כ ממון הרבה על אותו הזמן וי"כ הוא חושב שעכשיו יכפור לו מקצת עד שירחיב ה' את גבולו וישלם לו גם המותר וזה מוכח עוד מסתם הלואה דלא ניתן ניתבע פחות מל' יום כמ"ש תחילת סי' זה והיכא תמצא מודה בהלואה ע"כ אינו שייך לפי דבריהם אלא לאחר שעברו ל' יום וזה לא נשמע ולא נראה בשום דוכתא ע"כ נראה דאין מקום לדברי הדיינים הנ"ל ושפיר הוי מודה במקצת בזה:

ד

(סעיף ד) ישבע המלוה היסת. בטור העתיק דברי הרמב"ם אלו ולא כתב שם היסת ונלע"ד דכן עיקר דהא נשבע ונוטל הוא וצריך נק"ח כמ"ש בסי' ע"ב בסעיף י"ז וא"ל למה לא יהי' בעה"ש ידו על התחתונה דא"כ יהא השטר בטל לגמרי דיכול לומר לק' שנים לויתי המעות וכבר נתבאר סי' מ"ה דבכל מקום שנתבטל השטר לא אמרי' בעל השטר ידו על התחתונה כמו אחר פסח ע"ש וודאי שעכ"פ נותנין לו כאן זמן ב"ד:

ה

(סעיף ה) ראובן נשבע יש לתמוה למה לא יקח המלוה אותן דברים בחובו ובסמ"ע כתב דהוי כמו מכירה וק"ל מה לי ולשבועתו ירדו הב"ד לנכסיו ויתנו לזה כדי חובו דהא נכסוהי דאינש ערבאין לי' ושעבוד' דאוריי' ועוד ק' מ"ש שאם יתחרט כו' וימכור דמשמע כל שלא יתחרט לא ימכור וכ"כ הסמ"ע שאין תקנ' לגבות החוב עד שיתירו לו השבועה והוא תמוה מאוד וכי יש כח באדם לבטל חוב חבירו מכח שבועתו ותו מי עדיף זה ממקח שנעשה באיסור כגון שנשבע שלא למכור דקי"ל בסי' ר"ח אם עבר ומכר דהו' מכיר' ונלע"ד דודאי יש כח ביד הב"ד לשלם החוב לזה בע"כ אלא דכאן בא ללמד האיך יתנהג בענין השבועות כי אם ימכור הוא או הב"ד שהם כשלוחין בזה יעבור על השבועה הא' ואם לא ימכור יעבור על הב' ופסק הדין מוטב שיהי' בשב ואל תעשה דהיינו שלא למכור וכן הוא בהדיא בת' שם ומביא ראיה משבועה שלא אוכל ככר זה וכו' ע"כ אמר שיהיה פרעון בדרך זה דהיינו שלא ימכור ונמצא עובר על הב' שבועות שוא וחייב עליה מכת מרדות ולא מלקות כי אין מלקות בשב וא"ת (א"ה אין ענין כאן לשב וא"ת שהרי על אותה שעה שנשבע לשקר הוא לוקה משום שבועת שוא ואע"ג דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הא אמרי' בכמה דוכתי בגמ' חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם וכן פסק הרמב"ם פ' מה' שבועות אלא דמלקות אין שייך כלל בזמן הרא"ש שהוא מארי דהאי עובדא ופשוט הוא ע"כ) ומתוך אימת המכות יתחרט ועי"כ יהיה לו פתח להתיר לו השבועה הא' שיוכל לקיים שפיר השבועה הב' אבל אם קדם ב"ח אין השבועה חלה עליו כלל כי הדין הוא בכל פרעון החוב של בעלי חובות דעלמא שמכין אותו עד שתצא נפשו כדין כל מי שאינו רוצה לקיים מ"ע כדאי' פ' הכותב בהדיא ולענין פרעון בע"ח מכין אותו עד שתצא נפשו ולא סגי במלקות ואלו לא היה מ"ע לא היה מכין אותו כ"כ שזהו דוקא אם עובר על עשה מן התירה והא שכ' אח"כ שם דיבור בעונש שבועה הנ"ל ושם אין שייך בשביל שאינו פורע חובו דהא אומרים לו שיהא בשב וא"ת אבל לא בא לפסוק העונש המגיע לזה אלא ה"ק כיון דפריעת ב"ח הוא דבר גדול וע"כ הוי דינא דמכין אותו עד שתצא נפשו ע"כ לא חלה כלל השבועה וכן יראה כל המעיין בת' הרא"ש כלל ח' סי' ג' לפ"ז פשוט שאם לא יתחרט מאימת המלקות ודאי יעשו הב"ד שלהם ויפרעו לזה בע"כ של לוה ובסמ"ע הבין שמ"ש הרא"ש מכין אותו עד שתצא נפשו הוא ג"כ להורות העונש של זה האיש והנלע"ד כתבתי אלא שעדיין צ"ע על הרא"ש בת' זו שפסק שלא ימכרו שיהא בשב וא"ת ומביא ראיה שהנשבע על ככר לחם זה שאוכל ואח"כ אמר שבועה שלא אוכל ושלא יאכל ויהא בשב וא"ת וזה כנגד האמת דבפסקים ספ"ז דשבועות פסק מוטב שיאכל וא"כ הדר מזה וכיון דהפוסקים אחרונים ה"ל לרבינו לפסוק כמו הפסקים ותו בטיו"ד סי' רל"ח פסק דמוטב שיאכל כו' ונלע"ד דהטור פסק כדברי הרא"ש שלא למכור שלא מטעם הרא"ש בת' דמדמה לככר שלא אוכל אלא אדרבה בככר קי"ל דיאכל כמ"ש בי"ד ומאותו טעם עצמו דאמרי' שם יאכל ממילא כאן לא ימכור והיינו דכשם דגבי ככר הוי הטעם שיאכל כי תיכף שנשבע שבועה ב' דהיינו שלא יאכל נשבע לשקר נמצא שהוא כבר בעונש עבירת ש"ש שאם לא יאכל יתחיל עבירה א' מחדש דהיינו שעובר על הראשונה משו"ה טוב לו שיעמוד במה שהוא כבר בו ולא יחדש עבירה אחרת וא"כ מוטב שלא ימכור כ"א לא ימכור הוא כבר בעביר' ש"ש משע' שיצאה השבועה מפיו אבל אם ימכור יתחיל עבירה אחרת חדשה שלא עבר עדיין נמצא דברי הטור כהוגן ע"פ הלכה ולא מטעם ת' הרא"ש אלא מטעם הפסקים כנלע"ד:
(א"ה ראיתי להר"ב ש"ך ז"ל שכ' כאן דברים שאינם נראין בעיני וז"ל בס"ק י"א וי"ל דוקא בכה"ג אבל כשנשבע סתם שלא לפרוע שום חוב אע"פ שקדם חוב שמעון חלה השבועה עכ"ל והוא תמוה מאוד דאף כשנשבע סתם שלא לפרוע שום חוב ודאי דלא חלה השבועה שהרי אין כאן כולל דברים המיתרים אלא דברים האסורים לבד איתנהו דמה לי חוב שמעון או חובות שחייב לאחרים לכולם חייב לשלם גם סוף דברי הרא"ש מכחישין אותו כמו שהרגיש הוא ז"ל בעצמו ורצה להגי' ואין דבריו נראין לי כלל ודברי הרא"ש ז"ל כפשוטן מתפרשין לענ"ד דדוקא בנשבע קודם שנתחייב לשמעון בסתם שלא למכור בשביל שום חוב שיתחייב הוא דיש חלות לשבועה אבל אם כבר נתחייב לשמעון ונשבע סתם דהיינו שלא לפרוע שום חוב ודאי לא חלה השבועה שהרי אין כאן כולל כלל אלא דברים האסורים לבד שהרי הוא חייב לשלם לראובן כמו לשמעון ואם נשבע אחר שנתחייב לשמעון בל' זה שלא לפרוע שום חוב שיתחייב אין כאן מקום שאלה כלל דהרי לא נכנס שמעון בכלל שבועתו שלא נשבע אלא על חובות שיתחייב ולא על שכבר חייב והרי לשמעון כבר הוא חייב וז"ב. וא"כ הגהת הש"ך או כגון שנשבע סתם אחר שנתחייב שלא למכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב וכו' הוא ט"ס ואין לה מקום ומ"ש עוד אבל המחבר נ"ל דוחק כו' וע"כ פי' כפשוט' כו' ולפ"ד צ"ל דל"ד למצה וסוכ' כו' עד וצ"ל דברי הרא"ש שז"פ הגיע קודם השבועה עכ"ל כל מעיין ישפוט בצדק שדבר זה א"א לאמרו שהרי הרא"ש כתב בפי' דדוקא אם קדמה השבועה להחוב ועוד דהוצרך להמציא באיזה אופן תתכן השבועה קודם לחוב כגון שנשבע סתם שלא לפרוע לשום חוב שיתחייב ואם איתא הא משכחת לה בפשיטות כיון שנשבע שלא לפרוע שום חוב שכבר הוא חייב ועוד דכבר הוכחנו דאם כבר הוא חייב לשמעון ונשבע בל' זה שלא לפרוע שום חוב שיתחייב פשיטא שאין חוב שמעון בכלל. ומ"ש עוד ואפשר דל"ד למצה וסוכה דלא חל עליו החיוב כלל באמצע השנה כו' משא"כ הכא כו' ואי הוה פרע ליה קודם זמנו הוי מפטר מיני' עכ"ל. אני אומר בחילוק זה חלוקין עליו כל חכמי ישראל התוס' בשם ריצב"א ור"י הזקן והרז"ה והרמב"ן והר"ן והריב"ש והב"י והרמ"א ושאר כל הפוסקים. שמדברי כולם נלמוד שאפי' בדבר שהוא חייב בו עכשיו אם כלל בשבועה דברים המותרים עם אותם האסורים השבועה חלה אף על האסורים התוס' בשם ריצב"א ור"י מדקשיא להו בשבועות דף כ"ד ע"א ד"ה אלא הן היכי משכחת לה מההיא דירושלמי דשבועה שלא אוכל מצה אגמרא דידן דאמר דאפי' בכולל כשרות לנבילות וטריפות לא משכחת לה ואם איתא לדברי הש"ך שאני הכא דאיסור נבילה וטריפה כל שעה הוא חל אפי' בשוה וגם מכלל תירוצם נשמע דליתא להאי דש"ך והרז"ה ז"ל דחאה להאי ירושלמי מהלכ' משום הך דנבילות וטריפות ואם איתא הא לא דמי תלמוד דידן להירו' והרמב"ן והר"ן והריב"ש הסכימו לתירוץ ר"י וכן הרב ב"י ורמ"א הביאום לפסק הלכ' בי"ד סי' רל"ט בהג"ה בהנושא אשה זקנה ונשבע לה כו' חלה השבועה שהרי כלל בזה דברים שהשבועה חלה בהם כו' אע"פ שמצות פ"ו כל שעה היא מוטלת עליו וכ"פ בש"ע דאה"ע סי' קי"ח סט"ו ולא עוד אלא הרא"ש בעצמו כ' כן בפי' בת' הביאו בנו הטור ז"ל בסי' קי"ח דאה"ע סל"ו ששאלת אלמנה שהיתה אמודה בממון ופסקה מלדת וזה ידע שמעון ונשא' ונשבע שלא ישא אחרת כו' ת' אין יכולין להתיר לו שבועתו הרי דחל' השבועה על מצות פ"ו עם היות כל השעות שוות בדבר זה וממקומו הוא מוכרע שהרי אמרו דוקא באומר מצה בליל פסח או שלא אשב בצל סוכה דהיינו נמי מסתמא סוכת מצוה כדפי' הר"ן הוא דלוק' ואוכל ויושב אבל אם אמר סתם מצה אף שהוא עומד בלילי פסח וכן שלא אשב בצל אף שעומד בימי החג פשיטא דאסור לאכול ולישב ועיקר חלוקו של הש"ך אין לו טעם כיון דמהיכא דנפקא לן דאין שבועה חלה על דבר מצוה על כרחך אין חילוק בין נשבע לעבור על מצוה שהוא חייב בה מיד או לאחר זמן שאם נשבע שלא להניח תפילין למחר אין השבועה חלה וכן שלא ישב בסוכה וכו' אף שנשבע קודם החג פשיטא דלא חלה וזהו פשוט בגמ' והא דקי"ל דבכולל חלה מכח מיגו היא סברא פשוטה בכל התורה להאי מ"ד גם בשאר אסורין א"כ מאיזה טעם יש לנו לחלק בין מצו' שהוא חייב בה מיד למצוה שאינו חייב עליה עד לאח"ז ודוק כי זה ברור בעיני. גם מה שהגיה הש"ך בסקי"ג אינו נ' בעיני יע"ש והנלע"ד הוא דס"ל להרא"ש דהשבועה שנשבע לפרוע לשמעון היא שבועה כוללת איסור והיתר דלמא יהי' לו מעות בעין באותו הזמן ולא יצטרך למכור ויפרענו במזומנים ואיסור שמא תגיע השעה ודמים אין לו ויצטרך למכור כדי לפרוע וכיון דקי"ל דחייל' בכולל אף היא שביעת ביטוי מקרי והיינו דקאמר הרא"ש ומוטב שיעבור על שבועת ביטוי בשב וא"ת ר"ל שיש כאן ב' שבועות ביטוי הראשונה שלא למכור והשניי' לפרוע אעפ"כ אמרי' שיעבור על השניי' שהיא בשב וא"ת ואל יעבור על הראשונה בקום עשה וכיון שע"כ צריך הוא לעבור על שבועתו השניי' מכח שב וא"ת אף היא נקראת שבועת שוא. ולאחר שהביא הרא"ש ההיא דנשבע על הככר צריך להוסיף אמנם בנ"ז השניי' חלה בכולל ועכ"ז מוטב שיעבור על שבועת ביטוי בשב וא"ת ולא ימכור כדי לקיים שבועתו הראשונה ונמצאת השניי' ש"ש ע"כ שהרי א"א לו לקיימ' (והשאר נמחק). עוד נלע"ד דרך אחרת קלה וקצרה בהגהת ת' זו שהיא כתובה בר"ת ומוטב שיעבור על ש"ב וטע' המעתיק וחשב שרצה לומר שבועת ביטוי ואינו אלא ר"ס שבועה ב' דהיינו שבועה שנייה וגם אח"כ היה כתוב בר"ת ש"ש וחשב המעתיק שר"ל שבועת שוא ואינו אלא ר"ל שני שבועות וכצ"ל ומוטב שיעבור על שבועה שנייה דשב וא"ת ר"ל אע"פ שהשניי' היא מתקיימת בשב וא"ת מוטב שיעבור עליה בקום עשה שיאכלנה בקום עשה משיעבור על ב' שבועות ר"ל בשב וא"ת הוא עובר על ב' שבועות ביטוי ושוא והכי דייק לישנא דקום עבור דקום עשה הול"ל כי היכי דפתח בשב וא"ת אלא שהי' כתוב בקום עשה משיעבור על ש"ש וטעה המעתיק כאמור ומחק תיבת עשה וג' אותיות מש"י וכתב בקום עבור והשתא אתי שפיר דינא דהרא"ש מכח ק"ו התם שהוא קום עשה אמרי' לזה אכול כדי שלא לעבור על ב' שבועות כ"ש הכא שהוא שב ואל תעשה דלא שבקינן למכור כדי שלא יעבור על ב' שבועות וזה נכון מאוד. ובתשובה אחת שהשבתי להרב מוהר"ר יוסף אלמושנינו ז"ל מבילגרד זה לי עשר שנים בענין חלות השבועה בכולל הארכתי ה' יזכנו להדפיסם עכ"ה):

ו

(ס"ו) וסי' רל"ב. רומז בזה על ת"ה סימן ש"ב שכתב שהאחד שהי' בבית הסוהר ונתן כתוב וחתום איך שהוא נשבע שיתן לשמעון כל מה שיטעון עליו בלא אמתלא ואחר שנפטר ממצוקה תבעו שמעון והשיבו אתה ידעת אשר לא נשבעתי באמת רק הוכרחתי לכתוב כן מחמת שהייתי במצוקה וכל אשר לי היה בידך והשיב שמעון מכל מקום אתה מודה שנשבעת בלא שום אמתלא והשיב אין אנו אומרים שנשבע במקום אחר שלא שפניו כיון שנותן אמתלא לדבריו אבל אם טען באמת אני יודע שנשבעו לי והודאת בעל דין כמאה עדים צ"ע אי מהני אמתלא בזה ע"כ והנה רמ"א סי' רל"ג כתב וז"ל מי שהודה ברבים או כ' עליו שטר והודה בו שנשבע ואחר כך אמר שלא נשבע ונתן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע עכ"ל מבואר הוא דאפילו ספיקא דת"ה באומר אמת אני יודע שנשבעת לי פשוטו הוא לרמ"א שנאמן לומר שלא היה שם שבועה כיון שנותן שם טעם ואמתלא למה כ"כ והעתקתי כל זה לפי מ"ש הסמ"ע כאן דאם כתב בכת"י שנשבע בפועל לא מועיל אחר כך התנצלות ותמוה לי דאם נותן טעם ואמתלא למה כ"כ אמאי לא יועיל דהא בההוא דת"ה היה כתוב שם בלי נתינת טעם ואמתלא ורפי' הכי מהני שם אמתלא שיוכל לומר גם ל' זה דלא יועיל הייתי מוכרת לכתוב כן א"כ גם לשון בפועל יכול לומר כן כיון שיש לו אמתלא ואם לא נותן אמתלא אפי' בלא כתיבה בפועל מהני ואם עדים כותבין ל' זה בכתב השטר נלע"ד דיש חילוק בדבר אם כתבו שזה הודה בפניהם שנשבע בפועל כל שיש לו אמתלא על ההודאה מהני נמי לבטל כתיבה בפועל ואם כותבין העדים שנשבע לפניהם או נתן ת"כ ודאי א"צ לכתוב בפועל כלל דבר הך בפועל לא מעלה ולא מוריד לע"ד אבל אם היא הודא' לא מהני בפועל על כל שיש לו אמתלא שהי' מוכרח לכתוב ההודא' ואי מעידים עדים ע"ז שנשבע פשיטא אין צריכין בפועל כנלע"ד:

ז

(ע"ש אע"פ שלא תבעו בתוך הזמן) משמע דבתביעה תליא מלתא ומזה יליף בסמ"ע דאף שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני אין חומר השבועה עליו כל זמן שלא תבעו ויש להקשות על זה משטר שזמנו בשבת דכתב בסמוך דצריך ליתן משכון ביום השבת והך ודאי שאין המלוה תובעו בשבת ואם לא חל עליו חיוב הפרעון ביום השבת משום שזה אינו תובעו כך אין עליו חיוב הפרעון מצד השבוע' ועוד ק"ל ממ"ש ב"י בשם הרשב"א על הנשבע לפרוע מנה לפלוני באדר ונשבע לאחר לפרוע באותו זמן וכתב בשטר הראשון כ"ז שיתבענו וכן בשני ועכשיו בא השני ותבעו שכ"ז שלא תבעו הא' חייב לפרוע להב' שהרי מצאה בשבועה מקום לחול כו' עכ"ל וכ"פ שם בש"ע סי"ח משמע דאי לא כתב לאחד כ"ז שיתבענו לא חלה השבועה הב' כלל דהחיוב רובץ עליו לפרוע לראשון אף שלא תבעו שוב מצאתי כ"מ בת' מהרלב"ח סימן קל"ז בשם הרשב"א הנשבע לפרוע לחבירו חוב שעליו ליום פלוני אם חברו בעיר ביום פלוני ולא פרע לו עבר על שבועתו אפילו שלא יתבענו חבירו עכ"ל ע"ש שהאריך בזה הכא בת' הרא"ש מיירי נמי באומר כ"ז שתתבעני וע"כ אמר כן זה כדי שישלם תוך הזמן ואין ידוע איזה זמן ושייך כן אפי' רגע אחד קודם הזמן הקבוע וא"כ מה הועיל בזה אלא ע"כ כ"ז שתתבעני תוך הזמן אשלם לו:

ח

(סעיף ז' באותו יום משכון) הב"י כתב דגם השומא היא מותרת שישומו המשכון אם שוה כדי החוב כדי שיהי' זה נקי משבועתו והסמ"ע למד עוד היתר דאם נותן לו דבר שצריך למדידה. שמותר למוד בשבת כיון דלצורך מצוה היא ותמהני דאיתא בפ"ק דשבת דף ד' אמר רב ששת וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך הכי נמי למה יעסקו אחרים בשומא ומדידה בשביל זה שיקיים השבועה ומכ"ש שי"ל למלוה בשביל איסור שבת תרויח לו זמן עד יום א' ולמה יעשו איסור שבת בחנם וע"ק לי לפ"ז אמאי לא התירו לפרוע במזומנים דהא גם בזה ליכא אלא טלטול המעות שהוא מדרבנן ומה לי מדידה ושומא ומה לי טלטול המעות ואי לא פיות קדושים דב"י והסמ"ע הייתי אומר דלא נתכוין הרא"ש כאן אלא שיתן משכון לחוד דבזה אין איסור גמור שהרי נותנין משכון בי"ט כמ"ש בת' הרמב"ן שזכרנו ומבואר שם דלא התיר השומא שסיים בל' זה ואלו נותן המשכון בתורת פרעון היה צריך שומא משמע דהיה צריך לעשות כן ובאמת לא יעשה כן שוב ראיתי אח"כ ברמב"ן דעדיף טפי לשאול על השבוע' היכא דאפשר:

ט

(סעיף ח') בהגה מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו לכאורה זה סותר מ"ש לעיל סס"ז בהגה כיון דפטור מן הדין פטור ג"כ מנד השבועה ולק"מ דלעיל פטור הפרעון אינו מצדו אלא גזירת הש"י ב"ה ששמיטה משמטת או מצד שמלוה עצמו מחל לו ע"כ גם השבועה בטילה כי לא נשבע רק שלא יעכב הפרעון משא"כ כאן שעיכוב הוא מצדו דקאי על מי שנתחייב לחבירו בשטר ויש פסול בשטר דמצי לבטל השטר נמצא שהוא המבטל השטר בזה שפיר אמרינן דיהשבוע' חלה עליו דמצד השבוע' חייב הוא שלא לעשות שום ביטול מצדו ופשוט שאין בכלל זה שבועה בטעות דהיינו שבשעת שבועה היה סבור שחייב לו יהיה נשבע לשלם לו פשיטא ששבועה בטעות היתה משא"כ בהך שזכרנו שהתחייב לשכנגדו איזה חוב מדעתו אע"פ שאחר כך יכול לבטלו השבועה גורמת שלא יוכל לבטלו ובסמ"ע כ' דשאני הכא שאינו חייב ואפ"ה קבל על נפשו בשבועה והוא תמוה אי מצד החויב שהתחייב עצמו אפילו בלא שבועה נמי יכול לחייב אדם דרך חיוב כדאיתא בסי' מ':

י

(נשאלתי) מי שנתקשר בשבועה לשלם י' זהוביים פלוני ואם לא אפרע לך אתן קנס לצדקה י' זהובים ולא נתן על החוב רק ה' זהו' ותבעו בעד הקנס והשיב לא התקשרתי אלא באם לא אפרע כלל נ"ל דלכאור' חייב בכל הקנס דהא ההתקשרו' קאי על כל החוב כההוא דנשבע לפרוע לזמן והגיע הזמן בשבת דאמרינן כאן שצריך ליתן משכון שוה מנה דוקא דהשבועה היה על כל החוב אבל אחר העיון נראה דא"צ לשלם הקנס רק לפי הערך מה שלא פרע וראיה מפרק המקבל דף ק"ד ההוא גברא דקביל ארעא מחבריה ואמר אי מובירנא יהיבנא לך אלפא זוזי אוביר תלתא אמרי נהרדעי דינא הוא דיהיב ליה ש' זוזי ול"ג זוזי ותלתא זוזי ש"מ דלא מצי אמר כי אמינא אלפא זוזי אי אובירנא כולו אבל עכשיו לא ה"נ בהא דקנס ואף יע"ג דלת קי"ל התם בגמרא כן היינו מטעם אסמכתא כמ"ש בסי' ר"ז וההוא דשבת שזכרנו ל"ד לכאן דהתם אמר דרך חיוב אפרע חוב זה ודאי אכל פרוטה וזמנו נשבע אבל כאן אמר דרך שלילה אם לא אפרע אתן קנס יכול לומר אם לא אפרע כלל קאמינא ליתן כל הסך קנס ואם מקצתו אתן מקצת קנס כי הקנס לפי ערך החוב וחילוק זה ברור למבין ועוד ראיה ממ"ש רמ"א סימן ס' סעיף ג' מי שכ' לחבירו לזונו זמן מה כו' ע"ש אמנם אם אמר שבועה שאפרע לך מנה ביום פלוני ואם אעבור אתן בכל הקנס דהא שבועה היתה על הפרעון כולו כמ"ש בי"ד סימן רל"ח סט"ו שלא אוכלנה כו' וכל שעבר על השבועה חייב כל הקנס וע"ש בדברינו כנלע"ד ברור ונכון: (א"ה גם שם רומז הרב ז"ל לעיין בכאן עכ"ה).

יא

(ס"ט) עוד נשאלתי במי שקובע זמן פרעון בחנוכה ונשבע על זה אם יש לכופו שישלם ביום הראשון של חנוכה כמ"ש בח"מ סימן ע"ג סעיף ט' פסק בש"ע מי שנשבע לפרוע בר"ח אדר חייב לפרוע ביום ראשון של החודש נלע"ד דלא דמי זה לזה די"ל הב"י שם בשם הרשב"א מיירי דאותו הדין מסתבר שהוא חייב לפרוע ביום החדש הראשון דאינו דומה לנשבע לפרוע בר"ח ניסן שהוא מלא שאי אתה מחייבו לפרוע בתחלת היום דשאני הכא דהימים מחולקים ושני ימים הם ואין תופסין את יום הראשון (נראה ט"ס וצ"ל ואנן תופסין כו') וביאר דבריו דשאני ר"ח ניסן שעיקר החילוק בו ביום עצמו בתחילתו או בסופו בודאי כל היום כשע' חדא הוא משא"כ בר"ח אדר שהוא ב' ימים ואלו ב' ימים אין ענין אחד כי ר"ח הראשון שייך לתשלום החודש שעבר ור"ח הב' הוא התחלת החדש הבא נמצא הדבר כאלו היה מסופק באחד אם היה נשבע לשלם בחדש אדר או בניסן דודאי מכח החומרא צריך לשלם באדר הכי נמי באלו ב' ימים ר"ח משא"כ בימי חנוכה דכולהו חד ענינא הוי כמו יום ר"ח לענין תשלומין בתחלתו או בסופו נמצא שאין עובר על שבועתו אפי' אם משלם ביום האחרון וכל שכן אם לא נשבע וכתב סתם ז"פ בחנוכה שאין לכופו עד יום האחרון כנלע"ד פשוט:

יב

(סעיף י"ד) לא יוכל למוכרו בפחות משנה במרדכי פרק הגוזל בתרא כ' דין זה בשם הר"י בר פרך באופן שלא יוכל לכופו מלמכור המשכון אמר שעברה השנה וכ"כ רמ"א בסימן שס"ט ונראה דהרבותא הוא שא"צ ליתן לו ל' יום אחר התביעה ובסמ"ע כתב רבותא היא אף על פי שהוא משכון של עכומ"ז ונותן לו רבית מכל מקום יכול לכופו להמתין ולא יפה עיין במרדכי דבהדיא כתב שם שהמשכון היה ספרים אלא כמ"ש עיקר וכאן לומר רמ"א מהמרדכי בזה דצריך עכ"פ להמתין לו שנה שלא ימכור המשכון ורמ"י מוקי דברי רמ"א כאן במקום שהשכין לו כאן משכון של עכומ"ז בריבית וסמ"ע נחלק עליו וכ' דלפוסקים משמע בכל ענין אדעתא דהכי השכינו שינהג עמו כפי מנהג העכו"ם מכל מקום נלפע"ד דאין זו אלא כשרוצה למכור המשכון ולגבות חובו אבל מ"מ אם רוצה לתובעו שיפרענו ממקום אחר כיון דסתם הלואה ל' יום אפי' במלוה על משכון יכול לכופו ואין למידים זה מדיני עכומ"ז דבדיני עכומ"ז כל שלקח משכון אינו יכיל לתבוע אחר כך בע"פ אפי' אינו שוה כל כך כמו בנותנים לו ערב בדיניהם משא"כ בדין ישראל ע"כ נלע"ד דיכול לתובעו בע"פ בכל גווני וכן דייק ל' רמ"א לא יוכל למוכרו ולא כ' שלא יוכל נתבעו וכל כי האי גוונא נראה שיש לנו לומר הבו דלא לוסיף עליה ממה דנמצא בהדיא:

יג

(סעיף ט"ו) ואם אינו יודע כמה הוא שוה וא"ל ישבע שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי ההלואה כדלעיל סי' ע"ב סעיף י"ג דשאני הכא דה"ל גזלן גמור כיון שאינו יודע שויו היאך ימכרנו אלא ודאי דלא איכפת ליה בממון חבירו אבל ברישא שהוא יודע שלא היה שוה יותר לא הוי גזלן כמ"ש ב"י בשם ריב"ש דאינשי לא משמע להו למהוי גזלן בהכי:

יד

(סעיף ט"ז) ע"פ ב"ד מומחין החילוק בין ב"ד מומחין ובין הדייטות מבואר בב"י בשם ריב"ש דבמומחין מקרי הם המוכרים לו אבל בהדיוטות לא מיקרי רק שמאים נמצא שהוא המוכר מעצמו ואז יש חשדא ובסמ"ע הק' ל"ל הביא מור"ם ר"ס ע"ב דמועיל ב"ד מומחין לענין שהוא ראוי להשתמש במשכון ולנכות ותי' דלא שכיח ליקח ג' מומחין לשכירות ולפע"ד לא נראה דאדרבה התם ב"ד הדיוטות נמי מועיל דהא הביא שם רמ"א דבהתנו תחלה מותר וכבר הוכחנו שם בהוכחות חזקות דהיינו קודם התשמיש שמשמש במשכון סגי בהתנ' ולא עוד אלא אפי' בפני עדים סגי שם בהתנה כנלע"ד. (א"ה אפשר לדחות דשאני בהתנה עם הבע"ד עצמו דאיהי ידע וקמחיל כל מה שישתמש בו בעד אותו הסך שקצבו ביניהם אבל בב"ד שלא בפני בעל דין איכא למיחש לחשדא דבע"ד עצמו שיחשדוהו שבוקע בו יותר מן הראוי או בדברים קשים יותר מדאי וכיוצא בזה ואין מי שישגיח עליו שהב"ד ודאי לא יפשפשו אחריו בדבר זה אבל כשהוא משכירו לאחרים הוא משגיח עליו שלא יתקלקל לאפוקי במכירה לא שייך האי חשדא ולפ"ז בשכירות לעצמו אפילו בב"ד אסור ולכן לא הזכירוהו הש"ע והרמ"א עכ"ה):

טו

(ע"ש [סקי"ח הכל ללוה) מוחז"ל מוקי להך דרבא בדבר שאין לו קצבה דאי יש לו קצבה מבואר דינו בסי' קפ"ג דחולקין ביחד ובחנם נכנס לזה דכאן מיירי שמכרו ביוקר שם לפי שכל אנשי אותה העיר מוכרין כן משא"כ בסימן רפ"ג דמיירי שהשליח קיבל יותר משאר המוכרים באותה ואם כן מתנה בעלמא היא ע"כ יש חלוקים אבל כאן מיירי בכל גווני וזה פשוט לעניות דעתי:

טז

(סעיף י"ט) ביד חבירו חפץ לא שייך מחילה כתב הסמ"ע ה"ה מעות ועיקר החילוק הוא בין הלואה לפקדון דדוקא בהלואה שייך מחיל' וכן משמע במהרי"ק שורש צ"ד ולעד"נ דבמעות של פקדון שביד החנוני או שולחני שייך ל' מחילה שהרי מותר הנפקד להשתמש בו כמ"ש סי' רצ"ג ואם כן דמיא לע"ע שכתב מהרי"ק שם דאין גופו קנוי שייך לשון מחילה והך פקדון נמי אין גופו קנוי להמפקיד שהרי הנפקד יכול להשתמש בהם ע"כ מהני בו ל' מחילה כנלע"ד ברור (א"ה אחר המחילה מכת"ר הרב ז"ל דברים אלו אינן נראין בעיני כלל כי ודאי פקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא ויכול להקנותו לאחרים כ"ז שלא הוציאו שהרי את נאנס להמפקיד נאנס וכן לענין פסול המטבע הוא ברשות המפקיד כל זמן שלא הוציאו ואם כדברי הרב ט"ז ז"ל לא היה הבכור נוטל פי שנים במעות המופקדון ביד אחרים ותהא שביעית משמטתן וזה מבואר הביטול ועוד שאר הרבה נמנעות יתילדו על מ"ספ חותם לס' זו ומוכח מתוספת פא"מ דף כ"ט ריש ע"א ד"ה והוי שואל עלייהו דאם בא המפקיד קודם שהוציאם צריך להחזירם לו בעין והרב בעל ש"ך ז"ל שגג בכאן שגגה גדולה שכתב בסי' רצ"ב סק"ח וז"ל מותר להשתמש בהם מוכח בתוספות פא"מ דאפילו תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם הנפקד אין צריך להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן לו מעות אחרים עכ"ל בבקשת המחילה מכת"ר לא ירד לסוף דעת התוספות דאדרב' מוכח מתוס' דלדידן דקיי"ל דהוי ש"ש כר"ן דעלי' קאי הש"ך אם תובעם המפקיד קודם שהוציאם ודאי צריך ליתן לו את שלו דוקא ולא מעות אחרות וזה דהתוספת הוכיחו מההיא דפרק המפקיד דפריך ליה ר"נ לרב הונא דס"ל שואל הוי וחייב באונסין מההיא דהמפקיד מעות אצל שולחני אם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר ואי אמרת אפי' נאנסו מאי אריא הוציא אפי' לא הוציא נמי ואי סלקא דעתך דאם בא המפקיד קודם שהוציאן צריך ליתנם לו הן עצמן ולא אחרות הא כ"ז שלא הוציאן אינו לוה עלייהו אלא שואל בעלמא ולא ברשותיה קיימי לפיכך לא מעל אע"כ אף בלא הוציא ברשותו קיימי ואין צריך להחזירן בעינייהו זהו הוכחת התוספת למ"ד שואל הוי וחייב באונסין ומינה ע"כ דלדידן דקיימא לן כר"ן דש"ש הוי דמחויב להחזירם בעינייהו דאם לא כן מאי פריך ליה ר"נ לרב הונא מאי אריא הוציא כו' וליפרוך לנפשיה דלדידיה מי ניחא דהא אף איהו י"ל דאינו צריך להחזירם לו והרי קנינהו לו דא"ל אף דקנינהו לענין שא"צ להחזיר מ"מ לא מעל כיון שאין הנפקד חייב באונסין דמשמע מדבריהם שהכל תלוי בצריך להחזירם בעינייהו ואף גזבר המשכיר בהמות הקדיש על מנת ליטול השכר לעצמו כיון שמסרו לשוכר מעל המשכיר אף שאין השוכר חייב באונסין ובל"ה מוכח בפשיטות מדברי התוספת דדוקא גבי שואל דאית לן הוכחה גמורה א"צ להחזירם בעינייהו אבל למ"ד ש"ש הוי אוקמ' אדיני' ככל ש"ש דחייב להחזיר הפקדון בעיין כמות שהוא וזה פשוט וברור ואם כן דינו של הרב ט"ז בנדון זה אינו נכון ול"ד כלל לע"ע אי הו"א דאין גופו קנוי דהתם אין לו עליו אלא חוב בעלמא ובמחילה סגי אבל בפקדון אף שמותר להשתמש בו כל היכא דאיתי' ברשותא דמרא איתא ואינו נקנה במחילה אלא בל' מתנה ודו"ק עכ"ה).

יז

(סעיף כ') אין במשמעות ל' זה משמע אם אמר בפי' כן לא הוה בזה איסור רבית דעכו"ם על המשכון סמך וכ"כ ש"ע בי"ד קס"ט סעיף ו' בשם מהרש"ק בב"י ד"ה טענו הלויתיך מנה וכו' עד והרמב"ם פ"ד מטוען וכו' לא דק הב"י שהעתיקו כאן ומקומו הוא בסעיף י"ב ודו"ק וע' בסמ"ע וק"ל:

א

נשבע היסת וכו' צ"ע כיון דהך הבדל בין תשלומין תיכף או לאחר עשרה ימים הוא מילתא דררא דממון דאל"כ לא היה זוקקו להיסת ובע"א לש"ד וכן הוא באמת במשנה ריש מכות מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב אלף זוז לשלם מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד יו"ד שנים ונמצאו זוממין אומדים כמה אדם רוצה ליתן וכו' הרי דהוא ממון גמור עד שהעדים הזוממין חייבים לשלם היזקו וא"כ קשה דרך משל הוא תובע ק' זהו' לשלם תיכף והוא אומר לשלמו תוך חמשה שנים וכפי האומד הנך מאה אינם שוים כעת רק צ"ח זהובים כמבואר במשנה הנ"ל וא"כ הרי יש כאן מודה מקצת גמור דהוא תובעו ק' והוא מודה בצ"ח וחפשתי ומצאתי להרב מהרי"ט בחלק ח"מ סי' ק"ה שהרגיש בזה ותי' דמיירי דיש עדים על גוף דמי הלואה רק אינם יודעים אימת זמן פרעון וא"כ אין מה דמודה בגוף הלואה בכלל הודאה ואין זה במשמע בלישנא דפוסקים וגם מה שתי' דאין הודאה ממין הטענה דחוק ויותר אפשר לומר דלא הוי דבר שבמדה ובמשקל ומנין דזה צריך שומת ב"ד לדעת כמה הבדל יש בין זמן קצר לזמן ארוך ולא מתפרש מתוך טענתם כמה הוא אינו בכלל מ"מ וצ"ע כי גם בזה לא נחה רוחי.

ב

הרי זה וכו' כתב הש"ך טענו חייב אתה לי מנה לפרוע תיכף והוא מודה בחמשים לפרוע תוך יו"ד ימים נשבע על הנו"ן שאמר שזמנו ביו"ד ימים תיכף היסת ובכלות היו"ד ימים ישבע ש"ד על החמשים שכופר ולא הבנתי דין זה אך עפ"י שכתב שכן מורין דהא הך הודאה שחייב חמשים בתוך יו"ד ימים הוי הודאה שיש בו ש"פ דהא הוא ש"פ ובנו"ן כופר לגמרי הרי כאן מודה מקצת גמור ולמה ימתין עד תשלום יו"ד ימים הלא הוא כופר לגמרי בהם והתובע אמר עכשיו זמנו וצ"ל דחושבים ההודאה לזמן לא קרוי הודאה ולדבריהם אף לאחר יו"ד ימים תו ליכא ש"ד וכמ"ש הט"ז באמת בשם קצת דיינים והא ליתא כמ"ש הט"ז והעיקר דצריך לישבע תיכף אמנם אם תובע ק' לפרוע תוך יו"ד ימים והוא מודה בנ' נראה דלא ישבע רק בכלות הזמן דהא אף לדברי המלוה עדיין לא מטי זימנ' כלל ואולי בין כך יודה:

ג

ישבע המלוה היסת וכו' הרב הש"ך דעתו לומר במשכון ישבע בנק"ח דהא לא על גופו דמשכון קטען והדין היה עמו אלו היה מש"ל בס"ק א' מיושב למה אין כאן ש"ד כמודה מקצת אבל כל זמן שאין לנו טעם ברור וצריך לומר דלא הוי ממון גמור לחייב עליו ש"ד רק דזוקקו להיסת א"כ אף מהמשכון לק"מ דלא שייך שבועה בנק"ח בדבר שאינו ממון גמור וצ"ע:

ד

לא חלה השבועה וכו' הקשה הש"ך לחול השבועה בכולל כמו בנשבע שלא לאכול מצה סתם דאפילו בליל פסח אסור ותי' הש"ך דשם נשבע באמצע שנה עדיין לא חל חיובו של מצה משא"כ כאן דכבר מוטל עליו פרעון חוב מעת עשיית החוב תו לא מהני כולל. והגאון חכם צבי אשכנזי בהגהתו לט"ז בח"מ כתב דהוא סותר למ"ש תוס' ורוב מחברים דנחתו לחלק בהא דאמרינן שבועות דף נ"ד דליתא בלאו והן לומר שבועה שאוכל נבילות ושחוטות ולא אמרינן בכולל. דמ"ש משבועה שלא אוכל מצה ונכנסו בתי' שונים כמ"ש שם ד"ה אלא הן וכו' ולא תי' כמ"ש הש"ך דבנבילות כבר חל חיוב שלא לאכול נבילות משא"כ במצה והאמת אתו אבל מ"מ מצאנו בס' תומת ישרים כמ"ש הש"ך חילוק זה מבואר. ואני הארכתי ג"כ בחדושי דזהו דעת רש"י בנזיר דף ד' דדרשינן יין ושכר לאסור יין מצוה כברשו' ופריך הגמרא אילימא קדוש' ואבדלתא הא הוי מושבע ועומד בהר סיני ופי' רש"י איך תחול עליו נזירות הא ה"ל מושבע ועומד מהר סיני וה"ל נשבע לבטל המצוה. ומשני אלא דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר דחל נזירות על שבועה והקשה התו' לפי' רש"י עדיין אין מיושב פשיטא דה"ל נשבע לבטל המצוה. והיא קושיא עצומה לכאורה ולכן נראה דס"ל לרש"י בכולל אף דר"ש לית ליה כולל מ"מ י"ל בנזיר גזירת הכתוב דלחול אבל כשאינו כולל לא מסתבר ליה לגמרא כלל דנימא גזירת הכתוב שיחול מה דהוא נגד הסברא דאין איסור חל על איסור. וס"ל לרש"י זהו הוא כולל דהנשבע לשתות וכי אטו כנהרה ישתה יין מאין פסיקה רק ישבע לשתות מדה ולוג וכדומה והוא שבנזיר נדר ואסור בכל יין הרי מגו דחל על יין הנשאר אף על זה יחול ועיין בתשובת חות יאיר סי' י"ב וי"ד דס"ל דהוי כולל ע"ש. אך בהא דאיצטריך קרא דיהיה נזירות חל על קידוש בלא"ה יש להבין ל"ל קרא א"כ נזיר ל' יום היכא משכחת ליה דהא איכא בתוכו כמה שבתות וצריך לשתות יין וא"כ מצינו נזיר ששותה יין והתורה אמרה מיין ושכר יזיר ופשיטא דחל על קידוש והבדלה ל"ל קרא מיוחד וצ"ל ודאי דאם באמצע שבוע נדר בנזיר דחלה עליו נזירות פשיטא כשיגיע שבת אין הפסק לנזירות ואסור ביין רק בנודר בכניסת שבת או בצאתו דאז הגיע זמן קידוש והבדלה א"כ תו ליכא כולל כלל וה"א דיקדש ואח"כ יתחיל נזירתו ולא יהיה הפסק בנזירתו כלל וקמ"ל דתיכף כשנדר חל ואסור בקידוש והבדלה ופריך הגמ' הא מושבע ועומד וכו' ובאמת למה יחול הא אין כאן כולל כשכבר הגיע וחל חיובו דקידוש תו לא שייך כולל ולכך מוקי לי' הגמרא דקאמר שבועה שאשתה והיינו לא תיכף אלא לאחר ג' ימים ונדר תיכף בנזיר וקמ"ל דחל נזירות דה"ל איסור כולל דהא עדיין חיובו דשבועה לא מטי ובין כך חל נזירות וא"ש דהוי כולל ולק' ל"ל קרא הא מוכח מנזיר באמצע שבוע דודאי אסור לשתות יין קידוש בשבת ש"מ בכה"ג בכולל שקדמה נזירות חל די"ל חדא התם שאני דלא אפשר בענין אחר וכך היא תורת נזירות כמ"ש דאל"כ נזיר היכי משכחת ליה משא"כ בנשבע שישתה דהוא דבר פרטי ועוד מהתם הוי כולל באיסור מוסיף דנודע דאיסור נזירות חמור ממצות קידוש היום דאף דהוא דאוריי' מ"מ אינו רק דרש מקרא כנודע משא"כ נזירות על שבועה ודאי שבועה חמור וה"א דלא אמרינן וקמ"ל דמ"מ אמרינן כולל וא"ש דברי רש"י ולק"מ. אך מ"מ התו' ויתר מחברים לא ס"ל סברא הנ"ל ולכך השיגו על רש"י וגם י"ל דזה לא מקרי כולל דבשלמא בנשבע לאכול תמרים וחזר ונשבע שלא אוכל תמרים וענבים א"כ על ענבים לא שייכות כלל לשבועה ראשונה ופשיטא דחל שבועה שני' וכמו כן דחל על ענבים גורר השבועה לחול ג"כ אתמרים אף דהוא נגד שבועה ראשונה דהא יש באפשרי לקיים שבועה ראשונה וגם שלא לאכול ענבים וא"כ ודאי דחל על ענבים ובכולל אף על תמרים משא"כ בנשבע לשתות יין ואח"כ נדר בנזיר אם אתה נותן מקום לשבועה ראשונה תו פקע נדרו דאיך אפשר לנזיר שישתה יין וכי תוכל לומר שישתה יין לוג וכדומה ועל הנשאר יהיה נזיר הא אין נזיר כשישתה יין וא"כ דפקע נדרו תו לא חל ולא שייך כולל משא"כ בתמרים וענבים אף דפקע נדרו מתמרים מענבים לא פקע והרי זה כולל ושמור דבר זה כי הוא דבר ראוי וישר ומיושב בזה קושי' הח"י הנ"ל (כי מ"ש הח"י ליישב דר"ש לית לי' כולל אינו מיושב דבגמרא פריך ורבנן הא איצטריך לאסור מצוה כרשות וק' לרבנן הא לא צריך קרא דה"ל כולל אבל לפמ"ש ניחא ולק"מ והארכתי בזה קצת כי היא כלל גדול בדיני שבועות ובביאורי ליו"ד הארכתי בזה) ונשיבה להנ"ל לפי דעת התו' קושיית הש"ך במקומו ומה שטען ה"ה חכם צבי ז"ל כי מה כולל יש הא בנשבע שלא לפרוע לב"ח הא כל שבועה לבטל מצות פריעה ב"ח. ח"ו לומר דטעה הרב הש"ך בדבר פשוט כזה רק קושיתו כך דנחזי אנן באיזה ל' נשבע זה אם נשבע מבלי לפרוע לאותן שכבר חייב אבל לא לאותן שילווהו מאז והלאה א"כ איך קאמר אם שבועה קדמה לחוב הוי ש"ש הא לא נשבע כלל לאותן שילווהו לאח"כ וכ"נ ל"ל דנשבע רק לאותן שילווהו לאחר מכאן דא"כ בחוב הקודם מ"ש לא חלה השבועה דה"ל נשבע לבטל המצוה הא לא נשבע כלל בחובות שקדמו ועכצ"ל דתרתי נשבע הן לאותן שכבר הלווהו והן לאותן שילווהו להבא שלא ימכור לפרוע ואלו באותן שעדיין לא חייב לא הוי נישבע לבטל מצוה כמבואר בש"ע דחלה שבועה וא"כ הוי כולל דמגו דחל אהנך דיהיה חייב מכאן ולהבא יחול נמי על הנך ב"ח שכבר חייב וקושית הש"ך נכון הוא ובאמת לא על הרא"ש קושיתו דנראה דהרא"ש ס"ל לעיקר כתי' הריצב"א שם בשבועות דיש חילוק כי מהני כולל כי לא מזכיר שם מצה דפסח אבל במזכיר שם מצה דפסח תו לא חל כולל ולכך בנשבע לאכול נבילות ושחוטות לא מהני כולל דמזכיר שם נביאה וכן מבואר בתשובת רא"ש כלל ח' דין ט"ז שהביא הך ירושלמי בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה דכיון שהזכיר ליל פסח אין שבועה דאין נשבעין לבטל מצוה וכו' שבועה שלא אוכל מצה אינו לוקה דכיון דלא הזכיר ליל פסח אין זה לבטל מצוה וכו' עכ"ל הרי דתלה הכל אם הזכיר את ליל פסח או לא והוא תי' ריצב"א דלתי' ר"י בשב ואל תעשה הכל תלוי אם הנשבע על מצה בליל פסח לבד או בכולל כל השנה וזה ברור יהא דהביא הטור א"ע סי' קי"ח תשובת הרא"ש בנשבע שלא לוקח אשה על אשתו ואשתו אינה ראויה להוליד דלא הוי נשבע לבטל מצוה אין הטעם כמ"ש ריב"ש דחל בכולל מגו דחל על נשים זקנות ואיילונות דהא כאן הזכיר רק י"ל כמ"ש הפרישה וב"ש שם דיכול לקיי' פ"ו בפלגש לשיט' הרא"ש ע"ש ולפ"ז כיון דהזכיר ביטול המצו' מבלי לפרוע לב"ח לא מועיל כולל כלל דהוי כמזכיר מצה בליל פסח והוי כנשבע לבטל המצוה ולק"מ. אך מ"מ קשה על הרמ"א דלפמ"ש ביו"ד סי' רל"ו ס"ה בהגה מבואר דס"ל כתירוץ ר"י ולא כתירוץ ריצב"א וא"כ לא היה לו להניח דברי מחבר בלי הגהה דמ"מ חל שבועה בכולל כקו' הש"ך. ולכן נראה לומר דס"ל כי אמרינן כולל כשיש מקום לשבועה לחול אהתירה כמו אאיסורא אמרינן מגו דחל בזה חל נמי אזה משא"כ כאן דהכולל הוא דיחול השבועה על מי שילווהו מאז והלאה א"כ עדיין מקום חלות שבועה זו פורח באויר כי הל כמה דלא לוה על מי יחול ולכך אם ירצה להתירו אינו יכול דעדיין אין מקום לחול וא"כ לא שייך מגו דחל על היתר יחול נמי על איסור הא ליתא להתיר' דיחול עליו ואם כן אף על אסור' לא חל ואף דלוה אחר כך מאחרי' וחלה עליו שבוע' מכל מקום לא אמרי' דיחול עליו למפרע אף על איסורא כיון דבשעה שיצאה שבועה מפיו לא היה לו מקום לחול דלא היה אז כולל ופקע שבועה וא"ש. ומכל מקום יש נ"מ בין הנך בנשבע סתם שלא לפרוע לב"ח הן יהודי והן גוי דהא הוי כולל דהפקעת הלואתו מותר לשיטת הרא"ש דסבירא ליה כריצב"א מכל מקום לא הוי כולל אבל לשיטת ר"י הוי כולל וחל שבועה:

ה

ואם השבועה קדמה. בתשובת הרא"ש כתב דדמי להא דתנן שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על ש"ב ומוטב שיעבור על ש"ב בשב ואל תעשה משיאכלנה בקום ועבור על שבועת שוא כך בנדון זה לא ימכור כדי לקיים שבועתו הראשונה ונמצאת שניה ש"ש וכו' והקשו כל המחברים דהא הרא"ש גופי' בפ"ג דשבועות הביא ירושלמי אדרבא שיאכל דמוטב שיעבור על ש"ש גרידא משלא יאכל דיעבור על שני שבועות ש"ב וגם כן ש"ש דכשנשבע כבר יצאה לשוא מפיו דהוא לבטל המצוה. ומה שיש ליישב דסבירא ליה התם שנשבע להדיא שלא יאכל מה שכבר נשבע שיאכל הרי יצאה שבועה תיכף לשוא מפיו ועובר על ש"ש אבל הכא דנשבע סתם לפרוע לזמנו ואין זה להדיא נגד שבועה ראשונה דאז לבו אנסו וחשב שיהיה לו מעות צרורים ומונחים ואין כאן סתירה להדיא נגד שבועה ראשונה ולכך אז אין ש"ש רק אח"כ בהגיע זמן ואפס כסף וחל עליו חובת שבועתו למכור משלו כדי לקיים פרעון והוא כבר נשבע מבלי למכור אז חל עליו איסור שבועה והוי ש"ש. ולפ"ז דאין כאן רק חיוב שבועה אחת הדבר ספק איזה יעבור ואיזה יקיים ולא דמי להנ"ל דשם אמרי' מוטב שיעבור שבועה אחת משיעבור שתים. ולכך מייתי ליה הרא"ש מדקאמר ירושלמי דלכך יאכל כדי שלא יעבור שני שבועות ולא קאמר בקיצור דהוא ראשונה אלא ש"מ דזולת זה הטעם דאם אין אוכלה עובר על שני שבועות היה השכל מחייב שלא יאכל ויעבור על שבועה ראשונה שהוא בשב ואל תעשה משיקיים שבועה ראשונה בקום ועשה א"כ כ"ש כאן ששבועה ראשונה בשב וא"ת דפשיטא ליה דיקיים שבועה ראשונה ויעבור על שניה ובהכי דייק ל' הרא"ש דמשמע דאין חייב מכות מרדות רק בהגיע זמן ולא מכר וקשה הא תיכף בשעת שנשבע שישלם ה"ל ש"ש וחייב מכות מרדות דיצאה לשקר מפיו ועכצ"ל כמ"ש דבזה לא הוי ש"ש רק אח"כ בהגיע זמן תשלימין ואין לאל ידו רק צריך למכור וא"ש ודוק. ובהכי ניחא מ"ש הרא"ש דשם אם מחמת אימת מכות מרדות יתחרט וימצא פתח לשבועה ראשונה יתירוהו לו וימכור ויקיים שבועה שניה ואין זה פותחין בנולד כי הדבר ידוע הנשבע מכין אותו מכות מרדות עכ"ל וקשה לפמ"ש הם א"כ אף אם עומד ורוצה למכור מ"מ חייב מלקות בשביל שבועה שניה דהיה יוצא מפיו בשוא כנ"ל וא"כ מה פתח ימצא לשבועה ראשונה בשביל אימת המלקו הא אין נלקה כלל בשביל שבועה ראשונה דאף דיעבור על שבועה ראשונה מ"מ ילקה וצ"ל דכך היא הפתח אלו הייתי יודע אז שאשבע אח"כ בהיפוך ועי"כ אבוא לכלל מלקות לא הייתי נשבע וזהו הפתח חרטה וקשה הא זהו הוי נולד גמור דאף דידוע דכל העוברים שבועה נילקים הא לא אסיק אדעתי' דישבע אח"כ ההיפוך מה דלא שכיח שישבע לשוא נפשו ואין לך נולד גדול מזה וכבר עמד בזה דרישה ותי' דחוק דגם זה שכיח לישבע על דבר והפוכו וחס לומר כן על עם ישראל הקדושים שיהיו כ"כ קלי דעת אצל שבועות. אבל לפמ"ש ניחא דבאמת אם רוצים למכור אין לו משפט מלקות כלל רק כל המלקות הואיל ואינו מוכר ואף הוא יאמר הריני מוכר לקיים שבועתי השניה ואין לי על זה עונש רק אתם באים אח"כ להלקני בשביל שבועה ראשונה שנשבעתי שלא למכור ואני עובר עליו בפועל אך ע"ז הריני מתחרט כי אילו הייתי מסיק אדעתי שאהיה נלקה בשאהיה עובר על השבועה ואמכור לא הייתי נשבע וא"כ ה"ז פתח חרטה ומתירין לו והרשות בידו למכור ושפיר כתב הרא"ש דאין נולד דזה שכיח להלקות לעוברים השבועה וכאן אין פתחו כלל משבועה שניה רק הואיל ועובר על שבועתו ראשונה ונלקה. ולק"מ משא"כ אם ילקה בשביל שבועה שניה ל"ש הך מלקות פתח לשבועה ראשונה דלא בשבילו נלקה דאף דימכור הרי הוא לוקה אם לא דהואיל דנשבע להיפוך כנ"ל וזהו נולד גמור כמ"ש הפרישה ודרישה ע"ש. ובהכי ניחא נמי מה שהקשה דכאן החליט המחבר דאם מתחרט על ראשונה ונשאל עליה דיכול לקיים שבועתו השניה ואין לו משפט מלקות ואלו ביו"ד סימן רל"ח ס' טו"ב כתב המחבר תשובת הרשב"א דמי שנשבע על דבר ואח"כ נשבע לבטל הראשונה ונשאל על הראשונה דיש לספק אם נפטר מידי ש"ש וחזר ש"ש לכלל שבועות ביטוי ע"ש וכבר הקשה כן בדרישה והרב הש"ך שם ס"ק כ"ב ע"ש ולפמ"ש לק"מ דשם כל הספק דהא אף דמקיים שבועה שנייה בפועל מ"מ חייב על שבועה שנייה דנשא לשוא נפשו אז ויצאה לשקר מפיו א"כ מה בכך דנשאל על הראשונה ועכשיו נעקר מעיקרא הוא לא ידע אז ונשבע לשקר ויצאה שקר מפיו ואין השאלה יותר טוב מאילו מקיים בפועל בשבועתו השניה ולכך אף דפסק המחבר להדיא בסימן כ"א שם דנשבע ב"פ שלא אוכל ככר זה ונשאל על הראשונה דחל שניה מכל מקום בזה נסתפק מזו הטעם דעכ"פ יצא שבועה מפיו לשקר מה שאין כן בנדון זה לפמ"ש לא יצא שבועה מפיו לשקר רק עכשיו עובר אם אין מקיים שבועתו הא במקיים ומוכר לפרוע לב"ח אין עובר ואם כן כשנשאל על הראשונה הרי מותר לו למכור בלי פקפוק ופשיטא דפטור על השניה דהא מקיים שבועתו ולא דמי כלל להך דסימן רל"ח דשם אף דמקיים מכל מקום עובר כמ"ש ודוק:

ו

ואם מתוך אימת המלקות יתחרט וכו'. דע כי התוס' בגיטין דף צ"ג ד"ה ואפקעינהו וכו' הקשה נזיר שהיה שותה יין אמאי לוקה אם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב אכל אחת ואחת הא ה"ל התראת ספק שמא ישאל על נזירתו וכו' ותי' דמוקמינן אחזקה וכו' והקשה מהרש"א הא ודאי ישאל על נזירתו כדי שלא ילקה והאיך מצינו נזיר שלוקה וחי' דודאי ביודעים בו שעבר על נזירתו במתכווין החכם לא ישאל לו כדי שלא ילקה אבל התראת ספק מיהו הוי דשמא יבא לחכם שלא ידע אם עבר נזירתו וישאל לו עכ"ל ועיין בט"ז יו"ד סימן של"ג ס"ק ג' ועיין תשובת ח"י סימן קכ"ט וסימן ק"ל ע"ש וזהו סותר לדין האמור בכאן כמוסכם מהרא"ש וטור ומחבר דיכול החכם להתירו להנצל מעונש מלקות ואני סמוכים עשיתי לדברי מהרש"א מדברי תוס' שם דכבר עמד מהרש"א למה הקשה תוס' מאל תשתה ואל תשתה דחייב על כל אחד ואחד ולא הקשו בפשוט מנזיר דלוקה. אבל לפי הנ"ל דיש להבין מה קושית התוס' דילמא איירי בנודר ונוזר ע"ד רבים דלית ליה התרה רק ידוע מ"ש רשב"א בתשובה והביאו הרב משנה למלך אם כבר עבר מתירין לו אף דנדר ע"ד רבים וא"כ הקושי' דיתירו לו אחר שעבר ונעקר הנדר מעיקרא כדאמרי' להדיא בגמרא ואפילו לרבא דסבירא ליה אכלה אין מתירין כאן אף דשתה עדיין הנזירות עליו ויכול להתירו רק הא קימ"ל צריך לפרט הנדר ולומר דע"ד רבים נדר וא"כ אם יאמר להחכם דעד"ר נדר ולא יאמר לו דעבר הא לא יתירו ואי דיאמר דעבר הא כ' מהרש"א דאין חכם מתירו עד שילקה אמנם בהך דאל תשתה ואל תשתה שפיר קשה דשתי' שניה יש התראת ספק דילך לחכם ויאמר נדרתי עד"ר ושתיתי פ"א ונלקתי וכן האמת ולא יאמר לו משתי' שניה כלל ואם כן כיון דעבר יתירוהו לו דאף דלקה מ"מ צריך כפרה כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה וא"כ דיתיר לו אף מהמלקות בשביל שתיה שניה יפטור וקושי' התוס' שפיר דאף דנודר עד"ר אינו מועיל וקשה בממ"נ וא"ש וא"כ משמע להדיא כדברי מהרש"א ואולי אפשר אף דאין חכם נזקק להתיר לו מ"מ כאן הואיל ופריעת ב"ח מצוה וניחא לו לב"ד שיתיר נדרו כדי לפרוע ב"ח נזקקין לו דאף דע"י כן נפטר מידי מלקות וצ"ע. ויותר נראה דלא כמהרש"א דאין אנו משגיחין אם ע"י התרה נפטר ממלקות מ"מ מתירין ומ"מ לא קשה קושית מהרש"א א"כ איך מצינו נזיר לוקה הא ל"ק דאם ציער עצמו בנזיר זמן רב ויש שכר לפעולתו ובסוף למ"ד יום שתה יין אם ילקה נפטר מעונשו החמור ומקבל שכר על ימים שסיגף עצמו ואין הקב"ה מחליף זכות בחובה מה שאין כן אם יתיר נזירתו וכלא היה יחשב ומתחרט על מחשבתו ומוצא שפתיו א"כ אין מקבל שכר כלל על ימים שציער וסיגף עצמו. אך לשוא שמר ימים כאלה בלי חפץ. וא"כ זאת עצה היעוצה לעובד השל' לקבל עונשו ומבלי להתחר' ולק"מ וכ"מ בתשובת ח"י הנ"ל ומ"מ התוס' שפיר הקשו דעכ"פ מידי התראת ספק לא יצא דאולי לא ירצה לקבל מלקות ויתחרט וישאל על נדרו וא"ש. וזהו הכל למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה אבל למ"ד שמיה התראה בלא"ה לק"מ. ובקושי' מהרש"א דלמה הקשה תוס' מהיה שותה פעמים כהנ"ל י"ל דהא רבא ס"ל אם כבר אכל לככר תו לא מהני התרה אף דעדיין לא לקה וא"כ י"ל הך מ"ד דס"ל התראת ספק ל"ש התראה ס"ל כרבא ובנזיר י"ל דשתה סוף מישלם ימי נזירתו דתו לא חל עליו נזירות כלל וא"כ תו ליכא התרה לנזרו דכבר עבר ואין עוד זמן לנזירתו דנימא דישאל כדי שלא יצטרך לשמור נזירתו עוד וכבר שתה ועבר והיינו דרבא אכלו אין עובר עליו. ולכך הקשו התו' מאמרו לו אל תשתה ואל תשתה וא"כ שתיה ראשונה הא עוד זמן לשתיה שניה וזמן לשאול על נזירתו שיהיה מותר עוד בשתי' שניה וא"כ עדיין ספק הוא אם לא ישאל ושפיר ק' הא הוי התראת ספק דשתיה ראשונה לכ"ע יכול לשאול כיון דעוד זמן לקיים נזירתו לכ"ע יכול להשאיל וא"ש ודוק:

ז

וימצא פתח וכו' לא ידעתי מה צורך לפתח הא קי"ל פותחין בחרטה ואפילו נימא כמ"ש דמתוך החרטה אמרי' הפתח זה א"א ליישבו בתשובת הרא"ש דכתב אע"ג דה"ל נולד. ולפ"ז דמכח חרטה נעשה פתח לא נ"מ בנולד כלל ולכן ברור דהרא"ש בתשובה זו נמשך אחרי דעת מהר"ם רבו דסבירא ליה דאין מתירין בחרטה בלי פתח. ולכך טרח הרא"ש למצוא פתח אבל לפי דהעלה המחבר בי"ד דפותחין בחרטה פתח זו מה טיבו וצ"ל לרבותא נקטו אפי' דאינו מתחרט על מה שנשבע כן לכתחילה שהיה לטעמי' רבי' רק עכשיו מצא פתח מכל מקום מותר לו ול"ת דאם כן ה"ל נולד וקמ"ל כדעת הרא"ש דלא ה"ל נולד וכמ"ש בס"ק ה' באריכות:
וכתב הב"ח זהו הכל אם יפרע הוא מדעתו אבל ב"ד יורדים לנכסיו ומגבי' מהם והביאו הש"ך ולא הבנתי א"כ מה הו' כל החרד' שהחרידו להלקותו ויתחרט וימצאו לו פתח וכן שהוא נשבע לבטל המצוה מה ביטול מצוה יש אם ב"ד פורעין מנכסיו ומה איכפת לי' לב"ח בזה אם הלוה פורע מרצונו או בע"כ סוף כל סוף נפרע ולכן היה נראה לפ"מ שדייקו המחברים וביחוד הרמב"ן בחדושיו לב"ב בהא דאמרי' בפ' הכותב דף פ"ו אר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מהו א"ל וכו' מכין אותו וכו' ודייק הרמב"ן למ"ד ש"ד לק"מ דמה נ"מ לן הא משתעבדי נכסי אבל למ"ד לאו דאורייתא רק עליו רמי' המצוה מהו אי אמר לא ניחא וכו' ולפ"ז י"ל דכאן איירי דלי' לי' קרקע רק מטלטלין והם לא רמי' עלי' שעבודא כלל רק על קרקפתא דלוה מוטל מכח פריעת ב"ח מצוה והוי כמ"ד שעבודא ל"ד וכ"ש מיני ואפי' מגלימא דעל כתפאי וא"כ איהו אומר לא ניחא לי ול"ל דכופין למצוה דהא נשבע ואיך נכוף לעבור על שבועה כיון דשבועה קדמה לחוב וא"ש כל הך דינא דאין לנו למיחת לנכסי כיון דלאו שעבודא עלי' רק מכח מצות הלוה והא קדמה שבועה אבל בקדם החוב ה"ל לבטל מצוה וא"ש וע"ש ברא"ש בפ' הכותב דכתב להדיא לחלק בין מקרקע ומטלטלין ע"ש. ול"ק א"כ מה שהקשו התו' והרא"ש בפ' אעפ"י בהא דאמרי' קונמות מפקיעין מידי שיעבוד דא"כ כל אדם יפקיע נכסיו מב"ח לאסור בקונמות ותי' דאלמוהו רבנן לשעבודא גם בזה וקשה עדיין כל אדם טרם שילוהו ישבע מבלי למכור נכסיו ולפרוע לב"ח ויצא המלוה בפח נפש דאפשר לומר דעל מטלטלין בלא"ה לא סמכ' דעת דיכול להבריחן כנודע רק כל סמיכתו במקרקע ובזה לפמ"ש ב"ד יורדין לנכסיו ולא משגיחין בשבועתו משא"כ קונמות דחל על כל נכסיו אפי' מקרקע ועיין לקמן סי' קי"ז שפיר הקשו וכן נראה נכון לדינא ולכך לא כ' מחברי' דב"ד יורדים לנכסיו:

ח

צריך ליתן וכו' נראה דמיירי דהמלוה היה תובעו קודם שבת פרע לי קודם שבת כדי לקיים שבועתך וכן משמע בתשובת הרא"ש בשאלה ההיא דכתב וטוען שמעון שהוא המלוה כה אין הכוונ' לפרוע דוקא באותו זמן אלא שלא יאחר מאותו זמן וכו' הרי דתבעו לפרוע ולכך הרי הוא מחויב לקיים שבועתו הואיל והיה תביעה ואם כי היה התביעה מקודם כי א"א לצמצם שיהיה דוקא ביום בשעה המוגבל לפרעון אבל בלא תובעו כלל הן מקוד' והן בו ביום ודאי דאין עליו חיוב שבועה כמ"ש הסמ"ע בס"ק י' וכ"א דבלי תביעה אין מחויב לפרוע ולק"מ והט"ז השיג מזה על הסמ"ע דהא ודאי לא תבעו בשבת ולק"מ דמ"מ היה תביעה מקדם:

ט

וישומו אותו הרב המ"א בא"ח סי' ש"ו השיג בזה על מחבר דלא קאמר הרא"ש וטור רק דיתן המשכון בסתם ומ"מ הוצרך לטעם דחפצי שמים התירו משום דאף משכון אסרו ומכ"ש אם נתנו בתורת פרעון. ונכון אתו דהא לפמ"ש התוס' בריש שבת לחלק בין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו דאם לא פשע אז אומרים חטא וכו' אבל לא בפשע וא"כ אין כאן ראיה ממשדכין תינוקות דשם לא פשעו משא"כ כאן דפש' דה"ל לפרו' ע"ש. ובפרט לפמ"ש הרמ"א בא"ע סי' כ"ט ס"ו היכי דאמר התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון ואמר זכה בגוף המשכון דינר הוי מקודשת א"כ ש"מ דזוכה בו וה"ל נתינה ואף כאן יכול לומר כן. והמ"א כתב דישומו ע"י גוים. ואין להקשות מה לנו כל זה ישאל על נדרו דאין לך פתח חרטה גדול מזה דאילו ידע דיזדמן בשב' לא היה נודר די"ל דהוי ע"ד חבירו ואע"פ דקי"ל בנודר עד"ר לדבר מצוה מתירין שלא בפניהם וכאן הוי דבר מצוה שלא יעבור שבועתו וישמור שבת מחללו דבשלמא התם ניחא ליה לרבים להתיר כדי לקיים מצותו של ה' והחזקה שכך דעתם אבל כאן הוא עומד וצווח אם יתירו לו שבועתו מי יודע אימת יגיע לפרעון ועכשיו דהגיע עלי' איסור שבועתו יפרע ולא ניחא ליה כלל בהתר':

י

ויתנו לו בתורת פרעון בתשובת הרא"ש וטור מחלק דאם נשבע להדי' לשלם במעות ולא בשוה כסף אין נפטר משבועתו במשכון ואם לא פרע בע"ש עובר השבועה ויש להבין למה השמיטו המחבר ונראה דלפמ"ש בס"ק ד' דהרא"ש נמשך בתשובה זו אחר דעת הריצב"א דתלי הכל בהזכר' המצוה מצה בליל פסח או לא הזכיר אבל לפי דעת הר"י דתלי הכל בשב ואל תעשה וכאן הוי כולל לפרוע בע"ש או בשבת ובכל הימים השבועה חל מ"מ בקום ועשה אפילו בכולל לא חל ומה בכך דלא הזכיר שבת ובלא"ה הרמב"ן בתשובה חולק ולכך השמיטו ומכל מקום צריך עיון דלפ"מ דמתיר המחבר שומא בשבת אף המעות יכול ליתנם ע"י גוי או שיקנה לו חדר שהמעות מונח בתוכו וקני' ליה החצר דמ"ש משומא וצ"ע:

יא

וי"א דאפי' עקר דירתו וכו' הש"ך בס"ק כ"ז האריך להשיג על מהרי"ק בזה הדין דבעינן בשבועה לבטא בשפתים וכאן הא לא נשבע רק לעיר זו ולא לעיר אחרת. ותמהני כי ראית מהרי"ק מהך תשובת הרא"ש דהנשבע לפרוע ליום פלוני ועבר היום דמכל מקום השבועה חל הוא ראי' ברורה כראי מוצק דהא גבי ככר בנשבע לאוכלה ביום פ' ועבר היום תו לא חלה שבועתו וצ"ל כמ"ש הרא"ש דכאן עיקר השבוע' הוא הפרעון והוא אשר ביטא בשפתים וזמן דקאמר הוא רק לזרוזי אבל עיקרו הפרעון אם כן לעולם חייב לקיים שבועתו כ"ז שתובעו אם כן אף כאן במייחד המקום עיקרו השבועה הוא לפרעון ומה שמייחד מקום הוא לברר הדבר כמו בזמן וגם לבל ירחיק נדוד ויצטרך לילך אחריו למדי וכמו דאמרי' בזמן דהוי כאלו לא הזכיר זמן דחייב בשבועתו תמיד כמו כן במקום נימא דהוי כאלו לא הזכיר מקום כלל הא גם כן מחויב להוליכו אחריו והמקום שהזכיר הוא רק לברר ואם כן כיון דאין קפידא פשיטא דמחויב. אמנם נראה אם בשעת השבועה לא היה דר במקום שנתחייב לפרוע בשבועה רק במקום הלוה ועכשיו עקר מלוה דירתו ממקום שהיה נשבע עליו פטור להוליכו לשם דבשלמא בזמן הוא הדבר אשר כתבתי דל זמן מהכא והוי כאלו לא זכרו כלל מכל מקום מחויב לשלם מכח שבועה והזמן שזכר אינו עיקרו לשבועה רק לזרז משא"כ במקום אם נימא דיהיה כאלו לא הזכיר מקום אם כן אינו מחויב להוליכו אחריו כיון דהיה מתחילה דר במקומו כמבואר בש"ע ואם באת לחייבו מכח הזכרת מקום הא לא פרט רק מקום זה ואין כאן חיוב משא"כ אם מתחילה דר שם אם כן דל הזכרת מקום הא מחויב להוליכו אחריו ומה לי באותו מקום ומה לי במקום אחר אם אין קפידא כלל. ואם כן הזכרת מקום לא מגרע כלל:
ואין להקשות דאם כן דעיקר השבועה לא היה על זמן ומקום רק על הפרעון הא פריעת ב"ח מצוה והוי נשבע לקיים מצוה ופטור די"ל חדא מ"מ אם עבר לוקה משום ש"ש כמש"נ מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכו' שבועות והר"ן נדרים דף ח' אף גם לפי דסבירא ליה לש"ע לקמן סי' צ"ז ס"ל ע"ש דבנשב' אין מסדרין אם כן מגו דחל על דברים שמסדרין ואינו בכלל מצוה בפרעון אף על שארי דברים חל בכולל כמו לא אוכל נבילות ושחוטות. ומיושב מה שתמה במשנה למלך הלכות מלוה פ"ד הלכה ב':

יב

חייב לפרוע ביום החודש הראשון הט"ז בי"ד סי' רכ"ח ס"ק ג' דעתו לומר לדעת הרמב"ם דאם ידע שנתעברה השנה לא נתכוון לאדר ראשון ה"ה כאן כשיודע שחודש מלא לא נתכוון לר"ח א'. ואין הדמיון מכוון דשם לשון בני אדם כשיודעי' שנתעבר' השנה שקורין לאדר ראשון אדר ראשון ולאדר שני אדר סתם אבל בשני ימים ר"ח לעולם קורין סתם וסתמ' אמרינן בגמ' דנודר בחודש דר"ח להב' ומותר ואין חילוק אם ידע או לא ידע. איברא ראיתי ברמב"ם פ"י מהלכות נדרים דכתב חודש זה מותר בר"ח אעפ"י שהיה חודש חסר וזה צריך ביאור דהא לפי מ"ש כל מחברים פי' דחדש שלאח"כ הוא חסר אבל החדש הזה הוא מלא וקמ"ל דיום ראשון דר"ח אע"פ שבאמת הוא יום למ"ד מן חודש שנדר בו מ"מ מותר והרמב"ם לא הזכיר כלל שחדש זה מלא רק אמר שהיה חודש חסר. ולכן נר' דרמב"ם מפרש כך דודאי בחודש מלא פשיטא דיום ראשון של ר"ח בכלל חודש עבר יחשב ואסור הוא ויום ר"ח שני פשיטא דבכלל היתר דאין שייך לחודש זה כלל רק כי איצטריך שנעשה החודש חסר והוא לא יד' וה"א דנתכוון הוא לאסור על עצמו חודש של שלשים יום וא"כ יום ר"ח יהיה בכלל איסור דהא נתכוון הוא לאסור חודש של שלשים יום ואילו היה יודע שיהיה חסר היה כולל בפי' ר"ח בכלל האיסור וקמ"ל דמ"מ מותר דלא איכפת לן בדברים שבלב וכיון דר"ח זה להבא יחשב מותר בו. אף דאילו לא חסרו הב"ד החדש והניחו הקביעות כסדר היה מלא והיה יום ההוא בכלל האיסור מ"מ השתא דחסרו נהפך היום ההוא מאיסור להיתר כנ"ל ברור בכוונת הרמב"ם וא"כ הך דינא בספק נאמר ויפה כתב הרשב"א דמחמת ספק איסור להחמיר יש לפרוע ביום ראשון:

יג

יכולים התובעים לכוף וכו' דין זה מקורו תשובת רשב"א סימן אלף קי"ט ושם היה הנדון כך דהנתבע הניח קרקעות שמשועבדים להחוב בעירו וטענו התובעים שידונו עמם טרם שילכו כי אחר כך אף שיבקשו לירד לקרקע לא ירדו הב"ד שלא בפניהם וע"ז השיב רשב"א או יניחו מורשה או שיודיעו הב"ד שיבא הנתבע לטעון ואם לא ירדו לנחלה לפרוע לב"ח שלא בפניו כדאמרי' בגמרא דכתובות שתקנו חז"ל להיות נפרע שלא בפניו שלא יהיה כל אחד נוטל של חבירו והולך למד"ה אבל באין לו נכסים בעיר והוא רוצה להלוך זה לא שמענו כלל בדברי רשב"א שיש רשות לכופם שידונו בעירם טרם שילכו. כמבואר להדיא שאמר שב"ד יורדים לנכסיו שלא בפניהם לאחר הודיעם. ולכן נראה דסבירא ליה לרמ"א דין זה בדרך דמיון דהא דמצריך רשב"א דוקא שיש לו קרקע בעירו דרשב"א לשיטתו דסבירא ליה אף דלוה מבזבז נכסיו אין ביד ב"ד לעקל נכסיו קודם זמן כמ"ש בתשובה סימן תתק"ח ע"ש אבל לפי דקי"ל דלא כרשב"א א"כ מ"ש מבזבז או הולך למרחוק ומי יבא אחריו לדון עמו ואף זה בכלל העיקול ולכך כופין לדין טרם צאתם מהעיר אף דלית ליה קרקע בעירם וכ"כ הנ"י בפ' יש נוחלין דהולך למד"ה חד דינא אית ליה עם מבזבז נכסיו ולכן נראה דוקא שמרחיק הדרך לעיר רחוק שקשה לתובעים לילך לשם וה"ל כמו מבזבז אבל במי שאינו מרחיק הדרך והעיר שישב שם ג"כ יוכל לציית עמו ד"י ואינו משובשת בגייסות פשיטא דא"י לעכב כלל ולא מצאנו לו זכר כלל בפוסקים והבו דלא לוסיף על מבזבז:

יד

אם הלוהו על המשכון סתם הב"י והד"מ וסמ"ע כולם תפשו כא' דמשכנתא דקרקע דין אחד למשכון מטלטלין דלאחר ל' יום יכול לכוף ללוה לפרוע והש"ך חולק כי לא מצינו זה מבואר בבעה"ת שער מ"ט ח"ה ד"ג כלל רק דאיכא דסבירא ליה דמשכנתא דקרקע א"י לכופו לפדותו כלל וע"ז הכריח הרמב"ן דיכול לכוף לפדותו כמו במטלטלין אבל מ"מ זמנו של זה לא כשל זה זה שלשים יום וזה עכ"פ שנה דהא אמרו סתם משכנתא שתא ויפה כתב דכן מבואר בעיטור דבמטלטלין יכול לכוף אותו לאחר ל' אבל במקרקע נסתפק אי יכול לכוף אותו תוך שנה וכן כתב באסיפת זקנים בשם רמ"ך דאין המלוה יוכל לכוף תוך שנה וכן מסתבר דהא יש רבוותא טובא דסבירא להו דהמלוה אין יכול לכוף ללוה כלל שיפדה המשכון ואיך נאמר לכת החולקים שיפה כח המלוה מן הלוה שאפילו בתוך שנה יכול להכריחו לפדותו מה שאין הלוה יכול לסלקו תוך שנה ולגר' כח הלוה מה שלרבוותא החולקים כח הלוה יפה מכח המלוה. ואמת כל ראיה שלו מטעם משכנתא שתא לא קאי לרשב"א כפי מה דס"ל והוא בש"ע לעיל סי' ס"ז ס"ב דכל שאין יכול לסלקו אפילו יום א' מקרי אתרא דלא מסלקי וא"כ לשיטתי צ"ל הא דאמרי' סתם משכנתא שתא היינו באתרא דלא מסלקי אבל במסלקי אפילו יום א' יכול לסלקו א"כ אף המלוה לשיטתו יכול לסלקו דל"ל דמ"מ אין המלוה יכול לסלקו תוך שנה דא"כ מה דוחקא לומר הא דאמרי' סתם משכנתא שתא הוא לאתרא דלא מסלקי נימא דקאי על מלוה דא"י לסלקו תוך שנה אבל הלוה יכול לסלקו ועכצ"ל דס"ל דגם המלוה יכול לסלקו וא"כ לא היה להרב הש"ך להחליט הדין אך כבר כתבתי לעיל סימן ס"ז דדינא דרשב"ח רבו החולקים והמחבר גופיה לקמן בהלכות נחלות סימן רע"ח סתם דלא כרשב"א וא"כ לדינא פשיטא דיכול הלוה לומר קים ליה וא"י להכריחו לפדותו תוך שנה. ואולי מיירי הם במשכנתא בלי נכייתא ובזו אפשר דיכול להכריחו לפדותו לאחר ל' יום כמו מטלטלין כיון דלית ליה הנאה כלל מפירות הקרקע ואין ענין להא משכנתא שתא דשם מיירי בנכייתא וכמו שאין הלוה יכול לסלקו כך המלוה א"י להכריחו אבל בלי נכייתא ואוכל פירות בשוי פשיטא דהלוה יכול לפדותו בכל עת ואף המלוה יכול להכריחו לאחר יום ואולי מזה המשכנתא דברו ול"ק קושית הש"ך: וכל זה במשכנתא בנכייתא אבל במשכנתא דסורא עיין בי"ד סימן קע"ב ס"א ובש"ך שם דמשמע לדעת רוב מחברים א"י לכוף ללוה לפדותו תוך זמן וכן מסתבר דהא הוי כשכירות כמ"ש התוס' ואין השוכר יכול לחזור משכירתו תוך זמנו:

טו

שהמנהג שהמלוה וכו' מה שהקשה הסמ"ע דלקמן סימן שס"ט ס"ח משמע דאדרבא לולי המנהג לא היה רשאי למכור אפילו לאחר שנה ותי' הסמ"ע דשם מיירי משכונות של גוי ביד ישראל יפה דחה הש"ך והוא תי' דקמ"ל אם אין מנהג שצריך לתובעו רק יכול למכור בלי תביעה בכלות שנה יכול והט"ז תי' לולי מנהג צריך להמתין ל' יום לאחר תביעתו משא"כ במנהג ושניהם אמת. אבל הא קשי' מ"ש הש"ך במרדכי וז"ל פסק הר"י בר פרץ שישראל המלוה לישראל חבירו על המשכון אין המלוה זקוק לשומרו יותר משנה למוכרו ולגבות הלואתו בדינא דמלכא גבי מלוה לגוי ברבית ועשה מעשה כזה באחד שמשכן לחבירו ספרים ואחר שנה שלא פרעו מכר ישראל המשכון ותבעו חבירו לדין ופסק דאין לו עליו כלום משום דינא דמלכותא עכ"ל ונתקשה הש"ך כיון דדין מפורש אצלנו מוכרו אחר ל' יום איך ניזיל בתר גוי להפקיע ד"ת. ולכן פי' הוא דשם היה הכל דמכר המשכון בלי תביעה ולכך פטרו מכח דינא דמלכא כי דין זה שיהיה צריך לתובעו לא מפורש בדינינו ולכך אזיל בתר דיני גוי' ולכך השיג ארמ"א דבתובעו א"צ להמתין שנה כלל ובאמת לכאורה יפה הקשה במרדכי וכן בעל ש"ג ב' א"נ מפרש דברי המרדכי כהש"ך אם באמת אין פי' מכוון בדבריהם דא"כ עיקר התביעה שהיה לו במכירת ספרים מחמת שמכרו בלי תביעה ומזה לא נזכר במרדכי כלל והעיקר חסר. וביחוד מה שכתב בריש דבריו המלוה על המשכון אין זקוק לשומרו יותר משנה אחת ולדברי הש"ך אם תבעו אפי' שנה אחת א"צ ודינו ל' יום ואיך כתב דאינו זקוק לשומרו יותר משנה ואם כוונתו אם אין רוצה לתובעו עיקר חסר בדבריו: ולכן ברור דדעת הר"י ב"פ כדעת רבינו קלונימוס במרדכי פ' המקבל דס"ל רשב"ג ס"ל מוכרו לאחר ל' יום בב"ד אבל ת"ק פליג וס"ל לעולם אינו מוכר וא"י להכריחו לפדותו והלכה כת"ק (ולדבריו צ"ל הא דקתני במשנה סלע הלויתיך ושקל היה שוה וכו' או דמיירי דהתנה להדיא דיכול לפדותו או אם המשכון נאבד ואין ללוה עליו אלא דין שומרים ודאי דצריך ליתן לו המותר) ור"י ב"פ ס"ל כן ולכך כתב דמ"מ אין זקוק לשומרו יותר משנה הואיל ומנהג המלכות כן במשכנות גוי' ולכך תובעו זה שמוכר ספרים כי לפי דעת ר"ק אין רשות למוכרן והי' חייב בהפסידו (אבל לפי דעת הש"ך לפמ"ש בעצמו דאין ראיה בש"ס דצריך לתובעו א"כ זולת מנהג גוי' איך לחייבו מספק הממע"ה) ופטרו מכח דינא דמלכותא וא"ש וזה ברור בפי' מרדכי ומעתה לכאורה ירבה התימא על רמ"א דאיך נמשך אחרי דעת מרדכי דס"ל כר"ק מה דאנן לא ס"ל כן וקימ"ל דכ"ע מודים לרשב"ג דמוכרו לאחר שלשים יום בב"ד כמ"ש בסעיף י"ב. אבל באמת לק"מ דהרמ"א דייק מדברי ריב"פ דס"ל דאין רשות בידו למכור המשכון לעולם מ"מ ס"ל הואיל ויסד המלך כן במשכנות גוי' אף ישראל צריך לעשות כן דמאן דמלוה אדעתא דמנהגא מלוה וה"ל כהתנה דלאחר שנה יהיה מורשה למוכרה נשמע לדידן דקי"ל דיכול למכרו אחר ל' יום דאם יסד המלך מנהג אצל גוי' דימתין שנה דאמרינן אדעתא דמנהגא הלוה ואין יכול לתובעו קודם לכן דהוי כאלו התנה וקבע זמן שנה דהוא במכ"ש דאם אמרו כן להוציא מיד הלוה מכ"ש להחזיק ביד הלוה המוחזק וא"ש

טז

ב"ד של שלשה הדיוטות זהו דעת הריב"ש והש"ך בס"ק מ' השיג על הריב"ש דדוקא באלמנה משום חינא הרשהו למכור בב"ד של שלשה הדיוטות אבל בעלמא בעינן דעכ"פ אית בהו חד דגמיר וסביר: והאריך בראיות וכל הראיות שהביא לא היו בהעלם עין מריב"ש ז"ל רק כל יסודתו של ריב"ש הן דברי תו' ב"מ דף ל"א ד"ה אלמנה כו' דהקשו איך מדמה הגמרא שותף שחולק לאלמנה מה דהקילו בה חכמים משום חינא ותי' דהואיל ושותף שלו נוטל דימה הגמרא אותו לאלמנה שהתירו משום חינא לגבות בשל יתומים ע"ש. וא"כ זהו שמשכונו בידו וקונה משכון לקדש בו אשה ואין שביעית משמטתו ועובר בחמץ ב"י וב"י ועיין סי' ע"ב סכ"ד דדעת רשב"א דקרוי מוחזק לגמרי ע"ש א"כ שלו נוטל ודמי לשותף ולאלמנה דהתירו ב"ד הדיוטות ובפרט דכל הספק בהא דאמרינן סוף המקבל מוכרן בב"ד אי פי' ב"ד הדיוטות או דגמיר וסביר ושם איירי במשכנו שלא בעת הלואתו דודאי קנה משכון לכ"ע ודמי לשותף דדמי לאלמנה משום חינא דסגי בג' הדיוטות וא"ש. וזה לשון הריב"ש ונראה שדעתו ז"ל דמה ששנינו בפרק המקבל מוכרו בב"ד היינו ב"ד של הדיוטות כיון שהוא מוחזק וקונה משכון כדאמרינן באלמנה אינה צריכה ב"ד של מומחין רק ב"ד של הדיוטות וכו' עכ"ל ע"ש הרי דדייק וכתב כיון שהוא מוחזק וקונה משכון וכן מצאתי בריטב"א לב"מ דף ל"ב דאלמנה הואיל ומוכרת לגבות בחוב שלה הוי כשלה ע"ש וא"כ ה"ה במוכר משכון ולכן אין מכל ראיות הש"ך שום צד סתירה לדברי הריב"ש ומ"ש בשם התוס' בפסחים פ"ק דכתבו להדי' דפקדון ומשכון צריכין ב"ד מומחין המעיין בתוס' יראה דמשכון מאן דכר שמי' אין זכר כלל למשכון ודכוותיה ומ"ש ראיה מתשובת הרשב"א דכתב בתשובה אלף ק"ו במשכן חנות ונתן לו רשות שאם לא יפדנו לזון מוגבל שמורשה למוכרו בב"ד דצריך עכ"פ חד בינייהו דגמיר וסביר מלבד לפמ"ש אין לדמות משכון מטלטלין למשכון קרקע דהא בקרקע לא שייך קונה משכון וקרקע בחזקת בעלים עומדת. אף גם הא שם בתשובה כל זכותו דנתן לו רשות למוכרו בב"ד ואי מפיו אנו חיים ודאי נתכוון לב"ד מומחים דבלשון בני אדם אין ג' הדיוטות דלא גמירי וסבירי שאינם ראוים לדון דיני ממונות קרוים ב"ד ובשטרות הולכין אחר לשון בני אדם אבל כאן שאנו דנין בלשון משנה מוכרן בב"ד של הדיוטות כמ"ש התו' בפ' אלמנה ניזונית דף צ"ח ד"ה דאמרי וכו' כל היכי דלא קתני גבי' ב"ד גמור י"ל סתם ב"ד אף הדיוטות במשמע. ולכן הואיל והכ"מ בלא"ה פקפק דא"צ ב"ד כלל וסגי בעדים די דנימא כדעת הריב"ש דסגי בב"ד של הדיוטות וכן מבואר בתשובת הרא"ש להדי' דבג' שמאים סגי וכמ"ש הד"מ ומ"ש הש"ך דמוסב על מ"ש הטור מקודם דבעינן ב"ד וא"כ תרתי בעינן ב"ד וג' שמאי' אם יאמר כן בטור מה יאמר בתשובת הרא"ש כלל צ' דין ז' דשם לא נזכר ב"ד וכי יאמר הש"ך דסמך עמ"ש שם בתשובה דין ד' הלא המה תשובות נפרדות מה שהשיב לשואלים ולשואל הזה בסי' זה לא זכר כלל מב"ד רק מג' שמאי' ש"מ דבהא סגי דהן הן ב"ד וזה ברור ונכון

יז

ואם א"י כמה שו' וכו' הוכיח הסמ"ע דאיירי דא"י אם הוי שוה יותר מכפי הדמים שקיבל עבורו דאי מודה שהי' שוה יותר רק א"י כמה ה"ל מחויב שבועה ומשיל"מ ולכך הקשה א"כ ה"ל דאין יודע אם אני חייב לך כלל ולמה ישבע הלוה ויטול ותירץ הב"ח דעשו תקנות נגזל בפקדון וזהו הוי כנגזל דמכר של חבירו בלי שומא והש"ך טען עליו א"כ אף דטוען בבירור דלא היה שוה יותר מ"מ יהיה הלוה הנגזל נשבע ונוטל ולכך דחה דבריו לגמרי ובאמת אין זו טענה דבשביל שמכר חפץ חברו בלי שומא אין להחשיבו גזלן כמ"ש הריב"ש כי טעה בזה. אבל במודה שאפשר ששוה יותר והוא מ"מ מסרו למכור בפחות ואינו יודע ולא הבחין אז לדקדק על בורי' השוי כדי שלא יפסיד חבירו למכור חפצו בפחות משויו ואין לך גזלן גדול מזה. וקלי הדעת שימכור של חבירו מבלי שם על לב שלא יפסידו והרי זה ממש כמאבדו בידים ופשיטא דעשו בו תקנת נגזל ולכך ישבע הלוה ומה שכתב שאינו רוצה לישבע היינו שמהפכה על הלוה ופשיט' דלוה חייב לישבע וכמ"ש הש"ך בטוען ברי ומ"מ אינו רוצה לישבע היינו היפוך והלוה נשבע ולק"מ. ועוד י"ל לפ"מ דאמרי' בפ' המפקיד מי נשבע וכו' דעקרוהו רבנן שבועת הלוה שמגיע לו עפ"י ד"ת דשמא ישבע ויוציא הלה פקדון וכו' ופריך הגמרא הא המלוה צריך לישבע שאינו ברשותו ומשני הגמרא כגון שנגנב או נאבד בעדים ומ"מ חששו דילמא טרח ומייתי לי' ור"א אומר מי נשבע תחילה וכו' וי"ל ככללא בכל דוכתא דפלוגתא רחוקה לא עבדי' דודאי סברא זו אף ר' אשי ס"ל דראוי לעקור השבועה מלוה מפני חשש שמא ישבע הלוה וכו' רק ס"ל הואיל ונשבע תחילה שאינו ברשותו תו ליכא חששא ובנגנב בעדים לא חיישי' דטרח מייתי ליה דמסתמא לא ידע מי גנבם דאל"כ בלא"ה טרח להציל גניבתו וזה פשוט. ולפ"ז כאן במכרו וידע למי מכרו א"כ איך נתקן תקנת נגזל בפקדון ואם מלוה אמר כך שוה ולוה אמר כך דיהיה נשבע ונוטל שמא ישבע הלה ויוציא הלה פקדון ואם חששו חכמים לכך ועקרו השבועה ממנו מה שמגיע לו עפ"י ד"ת והטילו על המלוה לישבע וליטול מחשש שמא ישבע ויוציא הפקדון מכ"ש שאין לעשות תיקון נגד דין תורה וליתן שבועה ללוה שישבע ויטול ואח"כ יוציא הלה הפקדון ונתחלל ש"ש. וכאן בקל טרח ומייתי ליה דהא ידע מי הלוקח ואצל מי הוא ולא דמי לגנב הנ"ל ופשיטא דאין לתקן תקנת נגזל כאן אך ה"מ כשטען ודאי שלוה אומר שקר א"כ רואי' הב"ד שיש כאן חשש אולי משקר ואדם בהול על ממון שלו ונשב' בדדמי ואח"כ יתברר ויהיה ח"ה אבל אם אין הלה מכחישו אמרינן ברור דכל דבריו אמת וצדק ומהכ"ת נחוש כך דיבא הדבר לידי ח"ה ועוד בשלמא ביודע דמשקר טרח ומייתי ליה לברר דבריו אבל בא"י אם הלוה נשבע באמת או לא סמוך אהימנא דשארית ישראל לא ישקרו ולא ישבעו שקר ולא טרח ומייתי לי' כלל. ולכך הלוה נשבע כדין נגזל ובאינו רוצה לישבע אמרינן ג"כ מסתמא לא ידע דאלו ידע היה נשבע ואערומי קמערים לומר דידע ומ"מ אין רוצה לישבע כדי שלא ישבע הלוה אבל באמת מסתמא א"י דלולי כן היה נשבע וכמ"ש המחברים סברא זו בדוכתי טובא ולכך דמחזיקין מלוה בא"י נשבע הלוה ונוטל וא"ש וזה ברור ונכון לדינא בס"ד:

יח

יהי' מוחלט וכו' הש"ך תמה למה לא זכר דעת הרמב"ן החולק וס"ל דליכא במשכון אסמכתא והאריך שרבים מחברים ס"ל כוותיה ויפה תמה כי אמת מחלוקת קדמונים הוא רק מה דקשה ביותר לפמ"ש המ"מ בה' חמץ ומצה דראב"ד כתב שם דליכא בגוי כשישראל משכן לו חמץ ולא אמר לו קנה מעכשיו משום אסמכתא דאין אסמכתא בגוי וכתב המ"מ הראב"ד לשיטתו דס"ל במשכון איכא אסמכתא אבל בגוי ליכא ורבינו הרמב"ם ס"ל להיפוך בפרק י"א מהל' מכירה דגבי ישראל ליכא אסמכתא אבל בגוי איכא ובפי"א מה' מכירה הוסיף לדבר בזה והעלה דתלי' הכל בערבון אי במחול לך שייך אסמכתא או לא דאי במחול לך לא שייך אסמכתא אף במשכון לא שייך אסמכתא וכל מחלוקת הרמב"ן הוא דס"ל דמחול לך הוי אסמכתא ומ"מ במשכון לא שייך משום דב"ח קונה משכון ובזו נחלקו ועיין רא"ש בפ"ב דפסחים וטא"ח סי' תמ"א (ומ"ש שם בישוב דברי הר"ן דכתב ישראל שהשכין חמצו אצל נכרי ואמר לו אם לא אפדה יהיה שלך והזמן קודם פסח אינו עובר דלית במשכון משום אסמכתא ונתן טעמו של הרמב"ן וזה צ"ע הא כל טעמו של הרמב"ן משום ב"ח קונה משכון ונכרי מישראל ודאי לא קונה משכון ע"ש מ"ש שם) אבל למ"ד במחול לך לא שייך אסמכתא פשיטא דגם במשכון לא שייך כמ"ש המ"מ לדעת רמב"ם ועיין בב"י לקמן סי' ר"ז וכן הרא"ש מביא ראיה מההיא דערבון לדחות דברי רמב"ן ולדעת רמב"ם אף בערבון במחול לך ליכא אסמכתא ולפ"ז המחבר דסתם לקמן בסי' ר"ז סי"א כרמב"ם דבמחול לך ליכא אסמכתא איך סתם פה להיפך דיש אסמכתא במשכון ואפילו דנימא דס"ל המשכון לא הוי כמחול איך סתם נגד המ"מ ויתר מחברים דס"ל דתלי' זה בזה וצ"ע:

יט

מי שאומר וכו' הש"ך האריך דליכא מאן דפליג דהא היא גמרא ערוכה בפ' א"נ באמר לו בהלוהו על שדהו אם איני נותן לך מכאן ועד ג' שנים יהיה שלך מעכשיו דלא הוי אסמכתא ואם נימא דרש"י פליג צ"ל דס"ל דסוגיא דנדרים פליג אסוגיא דא"נ והלכה כסוגי' דנדרים א"כ קשה הא המחבר פסק לקמן בסי' ר"ז הך דינא דהלוהו על שדהו. ובאמת קשי' זו יש לדחות דלא ס"ל לרש"י דפליגי הסוגי' רק ס"ל הואיל ואין אונאה לקרקעות לא ה"ל גזים ולכך מהני מעכשיו אבל במשכון מטלטלין דיש אונאה למטלטלין א"כ גזים והוי אסמכתא גמור ולא מהני מעכשיו ועיין בריטב"א ואסיפת זקנים שכתבו סברא זו רק על המחבר דסתם לקמן ר"ז סי"ד בכל אסמכתא מהני מעכשיו אפילו באסמכתא גמור' ואין הלה מוחזק בו כלל ומכ"ש בזה ולכן יותר התימא במ"ש דאם אמר המותר יהיה שלך דהוי ודאי אסמכתא והטעם כמ"ש הש"ך וכתבתיו באורי' ס"ק נ"ו דמחזי כקנס ולא מועיל מעכשיו וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ק"ח סי' כ"ז להדיא וז"ל פשיטא דהוי אסמכתא כיון שהזכיר מותר כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטב. והדברים מבוארים כמ"ש הש"ך אך זהו הכל לשיטת הרא"ש דס"ל באסמכתא גמור לא מהני מעכשיו אבל המחבר דפסק דמעכשיו מועיל בכל אסמכתא אף בזו מועיל ול"ל בקנס מודה הרמב"ם דמעכשיו לחוד לא מועיל דהא הב"י הקשה לקמן בסי' ר"ז לשיטת הרמב"ם כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא וכו' דהיו עושים שטרות דל"ל כולי האי ולא היו כותבין מעכשיו ע"ש דתי' מטבע א"נ בחליפין ועיין מ"ש הסמ"ע שם בס"ק מ"ו ועיין מ"ש שם והא שם היה התחייבות בדרך קנס ש"מ דבכל אסמכתא מהני מעכשיו וכן משמע בדוכתי טובא וא"כ צ"ע:

כ

מעות וכו' אבל בפקדון אף במעות לא שייך מחילה וכתב הש"ך מעות מותרין דקי"ל משתמש בהן וכתבו תו' בפרק א"מ דף כ"ט ד"ה והוי שאול וכו' דאפילו עדיין לא הוציא' ובאו הבעלים א"צ להחזירו בעין ויכול ליתן לו אחרים א"כ ה"ל מלוה עלי' ושייך בהו לשון מחילה וכ"כ הש"ך לעיל סי' מ"ז ע"ש ואולם הגאון מהרי"ץ בהגהתו לט"ז השיג עליו על הט"ז שכתב כן והוא דהתו' כתבו כן בפלוגתא דר"נ ס"ל במפקיד מעות מותרין לשולחני ישתמש בהן וחייב באחריותן נאנסו לא ור"ה ס"ל אפי' נאנסו ופריך הגמרא לר"ה מהא דתנן המפקיד מעות מותרין אצל שולחני אם הוציא מעל הגזבר ואי אמרת אפילו נאנסו מאי ארי' הוצא אפילו לא הוציא נמי והקשו התו' הא ר"ה ס"ל במשאיל קורדום של הקדש דכל כמה דלא בקע בו לא מעל אף דלאונסין נעשה תיכף שואל וחילקי תו' דשואל חפץ אם בא המשאיל קודם שהשתמש בו חוזרות בעיניה לר"ה אבל המעות אפי' בא המפקיד אין מחויב להחזירם בעין ויכול להחליפו לכך תיכף ראוי למעול עכ"ל ומזה למדו הש"ך וט"ז דינם וזהו הכל לר"ה דס"ל אפילו נאנסו אבל לרב נחמן ס"ל נאנסו לא דלא הוי קודם תשמיש רק ש"ש לא אמרינן דין זה וחייב להחזיר המעות בעין כמו קורדום דאל"כ אדפריך לר"ה מאי ארי' הוציא אפילו לא הוציא נמי יקשה אף לר"נ כן דהא ג"כ ס"ל דגוף המעות שלו וא"צ להחזירן בעין ועכצ"ל דלר"נ ליתא לדין זה וא"ש דלא מעל עד שיוציאם ול"ק רק לר"ה וא"כ כיון דקימ"ל כר"נ נאנסו לא ליתא לדינו של ש"ך זהו תמצית השגתו. והנה דבריו כבר אמורי' עם הספר במרדכי פ' איזהו נשך סי' שנ"ט בתשובת מהר"ם על ראובן שמכר טבעת לסרסור וכו' שכתב מידי דהוי מותרין דישתמש בהן לפיכך חייב באחריותן אע"ג כ"כ דלא הוציאם מצי למיהדר ביה המפקיד ולתובעו בפקדונו כדמשמע ס"פ המפקיד למ"ד נאנסו לא דוקא אם הוציא מעל הגזבר אבל אם לא הוציא לא מעל הגזבר וכו' עכ"ל והן הן הדברים כמ"ש מהר"ץ ותמהני שהעלי' עין מדברי מרדכי הנ"ל. ואמת כי לכאורה חשבתי שדבר זה בחלוקת שנוי' דלפ"ז הא דפריך הגמרא לר"ה מהך אם הוציאם מעל הגזבר ולא משני דר"ה מודה בזה לר"נ דמצי למיהדר בי' קודם שימוש וחייב להחזירו בעין כמו קורדום ולכך לא מעל רק הנאה דמותר לשמש בי' כ"כ גדול עד דנעשה עליו שואל להתחייב באונסין ועכצ"ל דס"ל לגמרי אם אינו ברשותו כ"כ לענין גוף המעות אף שואל אינו נעשה לענין אונסין. ומלבד דזה דוחק לכאורה דהא בקורדום ס"ל לר"ה להדיא דיכול לחזור קודם שבקע בו ומ"מ לענין אונסין הוי תיכף שואל משעת שאלה כמבואר להדיא שם בגמרא דב"מ דף צ"ט ע"ש וא"כ אף במעות י"ל כן. אף גם א"כ ר"נ דס"ל נאנסו לא ש"מ דס"ל דלא אמרו דכ"כ אלי' שימושו עד דרשות להחליפן אפילו אם בא המפקיד וקשה א"כ בדמי אבידה דס"ל להרי"ף וסייעתו כר"י דישתמש בהן וחייב באונסין ונתנו הטעם לשיטתו משום דשם אלי' טובת הנאה של השומר דיש לו הנאת שימוש וגם הנאת פרוטה דר"י ולכך אף באונסין נתחייב וקשה מ"מ מי החזיקו דאם בא בעל אבידה ותבע המעות והם בעין דיהיה רשאי להחליפן ומ"ש מפקדון ובזה לא שייך הואיל וטובת הנא' של השומר מרובה דאדרבא וכי בשביל שיש לו טובת הנאה הרבה אתה מגרע כחו של המפקיד וביש לשומר טובת הנאה מעוטה אתה מייפה כחו של המפקיד נהפך הוא בסברא ודעת של תורה ואם אתה אומר דאמת אינו רשאי להחליפן ומ"מ נעשה שואל א"כ עדיין לא קשה לר"ה דס"ל דכל הנאת שימוש כ"כ אלים להחשיבו שואל ומ"מ אין רשות להחליפן כמו דמי אבידה ול"ק אפי' לא הוציאם נמי ואף דהתו' שם דף כ"ט ד"ה הנ"ל הקשו על תירוץ זה להרי"ף דמה בכך דשכרו מרובה לא בשביל כך נעשה שואל מ"מ מהך קו' שכתבתי לא הקשו לרי"ף ובפרט לפמ"ש הרא"ש בהמפקיד בשם הראב"ד בישוב דברי הרי"ף דהנאת שימוש באבידה אלים דאינו חרד פתאום יבא כמו המפקיד מ"מ קו' הנ"ל קשה בשביל זה שהנאתו מרובה לא יגרע כח הבעל המעות ומכ"ש לפמש"ל בסי' ע"ב ס"ד בדברי הרי"ף דחכמנו ז"ל התירו השימוש כדי שיתחייב באחריותו ולכך באבידה דבלא"ה הוי ש"ש לא היו מתירי' השימוש אם לא שיתחייב עי"כ אונסין דכבר כתבתי שם דמוכח כן בדברי רש"י ע"ש באריכות. גם יש להקשות מה כל החרדה של תוס' להרי"ף דפסק דלא כר"ה ובדמי אבידה ס"ל אפילו נאנסו דהא י"ל בשלמא במפקיד מעותיו יש קפידא לומר החזיר לי מעות זה דקיבל מידי אבל בדמי אבידה שאין זה המעות של בעל אבידה כלל רק המוציא מוכר האבידה ולוקח דמיו וחז"ל התירו לו בו השימוש א"כ מסתברא דיהיה יכול לומר אני זוכה במעות זו ואתן לך תמורתו כי מעות לא זכית בו מעולם ואין לך אלא דמי אבידה יהיה איזה מטבע שיהיה וא"כ דא"י לחזור פשיטא דחייב באונסין. וע"ק אם אמרינן דלר"נ אעפ"י דיכול לחזור מ"מ האי הנאה דיכול לשמש אם לא יחזור משוי לי' ש"ש. ש"מ דהאי הנאה הוא ש"פ וקשה א"כ למה בשואל קורדום דהקדש למ"ד דיכול לחזור בו לא מעל הגזבר דהא האי הנאה דיכול לשמש קודם חזרה ש"פ וא"כ נהנה ש"פ מהקדש וימעול ומה בכך דאין להשואל קנין בגוף החפץ מ"מ הא יש טובת הנאה בכדי ש"פ מהקדש וקימ"ל הנהנה ש"פ מהקדש מעל אבל לפי הש"ך ניחא דאם יכול לחזור באמת י"ל דלא שוה הנאת שימוש קודם חזרה ש"פ דכל רגע יכול לחזור והך דרב נחמן א"ש דבזה א"י לחזור כדעת הש"ך ודו"ק: ולכן היה נראה לכאורה לשיטת הרי"ף צ"ל דלאו תלי' זה בזה ולכולי עלמא כיון דאמרו ישתמש בהן אף זהו בכלל היתר השימוש דלא יכול המפקיד לעכב עליו להחליפן אם רוצה השומר להחליפן מכל מקום לרב נחמן דסבירא ליה דעם כל זה כל כמה דלא גילה דעתו דהוא מלוה עליה או ששימש בהו לא נעשה שואל אין מהדין שימעול דהא עדיין לא מקרי שואל להתחייב באונסין ואיך ימעול ולק"מ רק לר"ה דאית ליה תרתי דיכול להחליפן דזה סבירא ליה לכ"ע וגם ה"ל שואל לאונסין א"כ פשיטא דראוי למעול ושפיר פריך דוקא לר"ה. ומדברי מהר"ם הנ"ל אין ראי' דהא לא סבירא ליה כהרי"ף וסייעתו וסבירא ליה באמת לר"נ אף בדמי אבידה נאנסו לא ואם כן ל"ק מ"ש. וכן מדברי הרמב"ן לקמן בסי' ק"כ לוה שאמר למלוה טול מעותיך ומסרב דלוה פטור מאחריות והא ודאי אלו ביקש המלוה לקחתן והלוה רוצה להחליף המעות במעות אחר דרשאי דעדיין לא קנאם המלוה דנימא דדוק' אותן מעות הם של מלוה ואם כן נימא דה"ל מלוה ויתחייב באחריות א"ו זה לא תליה בזה. כן י"ל לכאורה להליץ בעד הרבנים בני לוי הש"ך וט"ז אך מכל מקום לא נח דעתי בסברא זו דאם אתה אומר שאם בא בעל המעות מכל מקום יכול להחליפן אם כן ע"כ אתה עושה אותו לוה גמור שהמעות בהלואה ולהוצאה ניתנה ולכך גוף המעות שלו וא"י המפקיד לעכב עליו ולענין אונסין אתה מחשיבו רק לש"ש בעלמא ופטור מאונסין זה רחוק אצלי קצת בסברא ולא נתיישב רוחי בקרבי. ולכן לבי אומר לי כך דודאי אי גילה השומר דעתו להדיא דרוצה להחזיק המעות ולהיות עליהם מלוה ולעשות בו צורכו פשיטא דלכ"ע הוי מלוה גמור שיהיה חייב באונסין דמ"ש משאר מלוה דתיכף דהגיע המעות לידו חייב באונסין אף דלא הוציאן כלל רק כל מחלוקת ר"נ ור"ה הוא אמותרין דמותר לשמש בו אבל הוא לא גילה דעתו שרוצה בתשמישו ושיהיה מלוה עליו ואם כן איך נחייבוהו באונסין ועיין מש"ל סי' ע"ב ס"ד בזה ע"ש אך מהכ"ת לא נימא דניחא לי' לשומר להיות מלוה עליו כדי שאם יבוא בעל הפקדון והוא יהיה לו צורך במעות אלו שיהיה רשות בידו להחליפן וא"כ אנן סהדי דגילה דעתו שהוא מלוה עליו וסתמא כפירושו רק ז"א דאולי לא ניחא לי' שיהיה חייב באונסין ויצא שכרו בהפסדו ולפ"ז א"ש דודאי חיוב אונסין לא תלי' בזה רק תלי' אם הנאתו מרובה או לא וקורד' יוכיח כמש"ל דיכול לחזור ומ"מ חייב באונסין רק להיפוך לר"ה דבלא"ה חייב באונסין אם כן אנן סהדי דגילה דעתו דהוא זוכה במעות בתורת הלואה גמורה כדי שיהיה רשות בידו להחליפן דמהכ"ת לא יזכה בו והא הוא טובתו ואי דעי"כ יתחייב באונסין הא בלא"ה חייב באונסין משא"כ לר"ן אין כאן גילוי דעת כלל דאולי אין רוצה להתחייב באונסין ואם כן הוא לא נעשה עדיין לוה גמור עליו ואף המפקיד יכול לתבוע מעותיו בעין. וא"ש דלהיפוך תלי' זה בזה ולכך בדמי אבידה דסבירא ליה להרי"ף דע"י שכרו מרובה הוי שואל אם כן כיון דאין מפסיד הוי כאומר להדיא דרוצה להחזיק בו ויהיה מלוה עליו דמהכ"ת לא וא"ש הכל. ולכך לדינא כ"כ דלא גילה דעתו דהרי הוא מלוה עליו המעות בחזקת המפקיד וא"י להחליפן וא"כ לא שייך ביה לשון מחילה כסתמא דמהר"ם הנ"ל ודוק:

א

במקום שאין מנהג וכו' אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין להוסיף ובין לגרוע ועיין מש"ל בדין מנהג גוי גבי משכון:

ב

שאין יכול לתובעו וכו' דייק דלזה הוי זמן אבל לענין אין אדם פורע ת"ז לא מיקרי סתם הלואה ל' יום תוך זמנו עיין לקמן סימן ע"ח:

ג

בין במלוה בשטר וכו' כ' הסמ"ע דה"א במלוה בשטר דטרח לכתוב שטר ה"ל זמן יותר מל' יום ואינו כן בגמ' רק הוא הואיל וטרח אית לי' זמן למ"ד יום אבל מלוה ע"פ אפילו ל' יום ל"ל קמ"ל וכ"כ הט"ז ופשוט:

ד

אבל שאלה סתם הואיל והדר החפץ בעיניה ומ"מ נראה אם השאילו לאיזה דבר כגון קורדום לבקע בו צריך להניחו פ"א לבקע בו דה"ל לאותו דבר כמשאילו לזמן ועיין מש"ל סימן שמ"א:

ה

מוחה שלא יתן שטר וכו' אם מתחלה התנה שיתן לו שטר אף ע"פ שלא היה קנין ואח"כ חוזר הלוה בשטר פשיטא דיכול הלה לתבוע מעותיו ואף הסמ"ע מודה בזה אף שתחלת לשונו היה קנין מ"מ המעיין בדבריו יראה לאו דוקא ה"ה בלי קנין רק בשטר ובחנם השיג עליו הש"ך. אבל אם הלוהו סתם ואחר כך מבקש שטר בזו השיג הסמ"ע עליו ע"ש וסבירא ליה דא"י לכופו שיתן לו שטר וזהו נכון אבל אם המלוה רוצה ממנו כת"י גם כן דעת הסמ"ע נוטה שא"י לכופו כיון דלא התנה ולי נראה דיכול לכופו כיון דגורם קללה לעצמו כדלעיל סי' ע' והוא ל"ל פסידא למה א"י לכופו:

ו

וקבע לו זמן בסמ"ע נסתפק בהרחיב לו זמן לאחר הלואה אי יכול לחזור בו כיון שלא קנו ממנו והש"ך סבירא ליה לדבר פשוט דא"י ליזזור דה"ל כמו מחל לו ומ"ש מחל לגמרי או הרחיב הזמן והנכון אתו. אלא תינח במלוה ע"פ מלוה בשטר לפמש"ל בסימן י"ב ולקמן סימן רמ"א דבשטר לא מהני מחילה א"כ י"ל הרחבת הזמן גם כן לא מהני אבל לפי מש"ל בסימן י"ב טעמו של דבר דלכך לא מהני דה"ל להחזיר השטר וכל כמה דלא מחזיר שטר אין דעתו למחול בלב שלם וזהו במוחל לגמרי אבל במרחיב הזמן א"א להחזיר שטר א"כ י"ל לכ"ע מהני וצ"ע:

ז

אם יורשיו אמודים וכ' הטעם דהרי יכול לעקל נכסי לוה אם רואה שמבזבז נכסיו ואף זהו בכלל דלא הלוה ליורשין ענים והש"ך פקפק ע"ז ואין לזוז מדברי רבינו מחבר לפי דקימ"ל דיכול לעקל. אבל אם היורשים אמודים א"י להוציא מידם דה"ל כמו פרה שאולה דמשתמשים היורשים כל זמן שאלה וכ"ש בהלואה:

ח

הלוה נשבע היסת דהוא דררא דממון דהחוב שזמנו לפרוע תיכף יותר שוה מהחוב שזמנו לפרוע לאחר זמן וכמבואר מכות דף ג' ועיין תומים שהנחתי בצ"ע למה אינו ש"ד כמודה במקצת:

ט

נשבע היסת ואם תבעו ק' לפרוע תיכף והוא מודה בחמשים לפרוע תוך יו"ד ימים דעת הש"ך דנשבע תיכף היסת שזמנו יו"ד ימים ובכלות יו"ד ימים ישבע שבועת התורה בנו"ן שכופר. ואני השגתי עליו בתומים דנשבע תיכף ש"ד וכ"נ דעת הט"ז אבל אם תבעו בק' לפרוע תוך יו"ד ימים והוא כופר בנו"ן לא ישבע ש"ד רק בהגיע זמן כי קודם לכן אף לדברי התובע לא מטי זימנא ואולי בין כך יתיישב:

י

המתין עד זמן וכו' דהואיל דעדיין לא מטי זימנא אולי בין כך יתיישב ולא ישבע:

יא

אבל אם היתה מלוה בשטר וכו' אם הוא תוך למ"ד יום והמלוה אומר שהתנה עמו שלא יהיה לו זמן הואיל ולא נזכר בשטר וסתם הלואה ל' יום נשבע הלוה ונפטר עד סוף ל' יום ש"ך:

יב

היסת ובש"ך דעתו דבמשכון הואיל ולא לגופו של המשכון קטען צריך לישבע בנק"ח ועיין תומים שכתבתי שיש לדחות דאין דררא דממון ברור כ"כ וצ"ע:

יג

לא חלה שבועה וכתב הסמ"ע ול"ק יתן לו כפי חובו ולא ימכור דגם זה בכלל מכירה כיון דנותן לו בפרעון ע"כ ול"ק יתן לאחר במתנה ויבא ב"ח ויגבה ממנו וצ"ל לא מבעיא בחוב בע"פ דלא גבה ממתנה אלא אפילו במלוה בשטר מ"מ יכול לומר מקבל מתנה הנחתי לך מקום אצל הנותן ואי דנשבע מה איכפת ליה אין זה דומה לנשתדוף בני חורין דהא בנכסים לא איתרע כלל:

יד

חלה השבועה והיינו דנשבע שלא למכור הן לב"ח שכבר חייב להם והן לב"ח שילווהו לו מאז והלאה ועיין תומים מ"ש ליישב קו' הש"ך דלמה לא חל בכולל ע"ש ואם נשבע שלא למכור לב"ח הן יהודים והן אינו יהודים העליתי בתומים דבמחלוקת שנויה והוא ספק איסור ע"ש:

טו

ומכין אותו וכו' כדין פריעת ב"ח מצוה דמכין אותו סמ"ע וש"ך וגם חייב מלקות מחמת שעבר על שבועת שוא כי הנשבע לבטל את המצוה לוקה משום ש"ש כמבואר בגמ' ופוסקים וא"כ לדידן יש מכות מרדות. וצריך טעם למה לא זכרו הרא"ש וטור:

טז

ואם השבועה קדמה וכו' לא הוי נשבע לבטל מצוה כיון שעדיין לא חייב ויכול להיות ולשמר בעצמו שלא ילוה לא הוי לבטל מצוה ואע"פ שהנשבע אם אהיה יודע לך עדות לא אעיד לך הוי נשבע לבטל המצוה אף שאז עדיין לא ידע מעדות דעדות אין ברשותו אם יבא בהזדמן ויראה ראובן נתן מעות לשמעון משא"כ כאן הרי ברשותו מבלי להלות מישראל. בה"ג:

יז

נמצאת השניה ש"ש דהא מחויב לקיים שבועתו ראשונה מבלי למכור והרי שבועה שניה ש"ש דאע"פ דנשבע סתם מבלי לפרוע מ"מ אף זו בכלל דאם לא יהיה לו מעות דיצטרך למוכרו והרי זה נגד שבועה ראשונה דנשבע שלא למכור ש"ך ונכון הוא:

יח

שבועת שוא ודעת הסמ"ע דתיכף ה"ל ש"ש אף דמקיים שבועתו ומכר שלו מכל מקום תיכף כשיצא שבועה מפיו לשוא יצא דנשבע לבטל המצוה שבועתו הראשון מחייב מלקות ועיין בתומים דכתבתי בדעת הרא"ש הואיל ולא נשבע בהחלט שימכור רק לפרוע ואם ה"ל מעות תו ליכא ש"ש לא הוי יצאה לשקר מפיו ואינו חייב משום ש"ש רק לבסוף בהגיע פרעון ואין בידו מעות ומוכרח למכור אם יקיים שבועתו שנייה ע"ש. וכן מורה לשון הטור וש"ע ע"ש:

יט

ומכין עליו מכות מרדות דלית לנו סמוכים וגם אין כאן התראה אבל משום שב ואל תעשה מ"מ חייב מלקות דבנשבע ומימר ומקלל אפילו לאו שאין בו מעשה לוקין:

כ

ואם מחמת אימת המלקות יתחרט וכו' עיין מ"ש בתומים דדעת מהרש"א נראה דאין מהני חרטה לפוטרו מן מלקות רק העליתי חדא די"ל כאן דיש גם כן פריעת ב"ח מצוה לכ"ע אמרי' דיש התרה לפוטרו גם ממכות והעיקר העליתי דלא כמהרש"א ע"ש:

כא

וימצא פתח עיין תומים שכתבתי לדידן א"צ פתח ודי בחרטה רק קמ"ל אפי' אינו מתחרט בעיקר הנדר שנדר מתחלה וא"ל פתח מכל מקום הוי זה שנלקה פתח ולא הוי נולד ועיין תומים מ"ש ס"ק ה' וז' ע"ש באריכות וכתב הב"ח זהו הכלל שיפרע הוא מדעתו אבל ודאי ב"ד יורדים לנכסיו ונפרעים שלא מדעתו וכ"כ אחרונים ועיין תומים דכתבתי דאיירי במטלטלין ואין ב"ד יורדים ע"ש וכתב הסמ"ע דוקא שבועה ראשונה יש להתיר אבל לא שבועה שניה דהוי ש"ש ובלא"ה אין להתירו דהוי נשבע לטובת חבירו ועיין תומים ס"ק ט':

כב

עדיין השבועה במקומה מזה משמע דעיקר שבועה הוא כשתובע אותו ולזרזו שיפרע בלי עיכוב אבל כ"ז שלא תבעו אין כאן חיוב שבועה כלל כן הסכימו האחרונים:

כג

השבועה במקומו וכ' הסמ"ע דאם כתב בכת"י שנשבע יכול לומר לא נשבעתי ע"כ והיינו כשנותן אמתלא לדבריו אבל בלי אמתלא אינו נאמן אף דמודה שכנגדו שלא נשבע בפניו. דאולי נשבע שלא בפניו ושוי' נפשי' חתד"א עיין ש"ך י"ד סי' רל"ב ואם בע"ד מכחישו ואמר שנשבע באמת עיין ש"ך י"ד דמסתפק אי נאמן ומדברי הרמ"א שם י"ד משמע שם דמ"מ נאמן כשנותן אמתלא לדבריו וכ' הסמ"ע הא אם כתוב בפועל ממש תו לא מצי למימר לא נשבעתי והט"ז כתב באמתל' מ"מ נאמן וכ"נ בפרט העידנ' דכל נוסח שטרות בפ"מ פשיטא די"ל דלא נשבע וכן אם כתבו עדים כן דהודה דנשבע בפ"מ ג"כ אפשר דמהני אמתלא למה הוד' לפי דעת הט"ז ועיין מ"ש בי"ד סימן קפ"ז דבהודה לפני אחרים אפשר לא מהני אמתלא עיין מ"ש שם אבל אם העדים העידו שנשבע בפניהם לכ"ע אינו נאמן לומר לא נשבעתי בפ"מ ואם היה אונס ע"י שררה עיין י"ד סי' רל"ב דמפטר אע"ג דבעלמא אין אונס ממון לגבי שבועה מכל מקום כאן אנן סהדי דע"ד כן לא נשבע וע"ש ט"ז וש"ך:

כד

וישומו אותו ואם צריך מדיד' ימדו' דהתירו בשבת חפצי שמים כמו משדכין תינוקות ולא הוי חטא בשביל שיזכה חבירו דהתירו ג"כ לאחרים לשדך בשביל תינוקת דהוי חפצי שמים והא דלא התירו לו מעות דמוקצה חמור. ועיין תומים דהעליתי כמ"א בא"ח דאין לשומו כלל רק ליתן לו משכון ולהקנות בגוף המשכון לו כפי דמיו ועכ"פ לשומו ע"י גוי' ואם התובע מרוצה יכול להשאיל על שבועתו עיין תומים.

כה

ויתנו לו ודוקא שתבעו קודם שבת אבל אם לא תבעו כלל פשיטא לדעת הרא"ש אין לו שום חיוב שבועה כלל כמ"ש הסמ"ע ועיין לעיל ס"ק כ"ב במ"ש ועיין תומים:

כו

בתורת פרעון ואם נשבע לתת מעות דוקא עיין תומים דאם לא פרעו בע"ש דיש לשלמו ע"י גוי או דמקנה לו החדר שהמעות בתוכו ונקנה לו המעות בתורת חצר:

כז

אינו חייב לשלם דבשלמא כשפטור בתשלומין והוא התחייב בשבועה חייב לשלם מכח שבועה אבל כאן בשעה שנשבע היה חייב רק עכשיו פקע התשלומין אף שבועה פקע דלא נשבע לשלם רק כל זמן שמחוי' דאי מצי לטעון קים לי אם נזכר בתוך השטר שבועה נחלקו בו המחברים בתשובותיהם ועיין מש"ל בקונטרס התפיסות:

כח

אינו בעיר ה"ה כשישנו בעיר ואינו תובעו לא חל חיוב שבועה רק כשהוא בעיר מסתמא תובעו סמ"ע וש"ך או אפי' תובעו קודם שיצא דכבר כתבתי לעיל דא"צ התביעה להיות דוקא בו ביום ואפילו מקודם נמי או שתובעו ע"י אגרת דודאי הוי תביעה דמ"ש מפיו או מפי כתבו ומ"מ הואיל ואינו בעיר שיוכל לתת לו פטור וא"ש וא"צ לדוחק הנ"ל:

כט

או שלוחו אבל א"צ ליתנם לאשתו כיון שלא נפטר ע"י כך מפרעון הא אם אשתו של המלוה נו"נ בתוך הבית דע"י נתינה לידה מיפטר מפרעון כדלקמן סימן ק"כ ע"ש חייב לתת לה ש"ך:

ל

ואינו רשאי להוציאם תמיד עד שיפרעו דבכל יום שיבוא זמנו הוא לקיים שבועתו דהזמן לא היה רק לזרז אבל שבועתו חל לעולם עד שיפרע:

לא

או יצא משם פי' לא עקר דירתו רק יצא לאיזה צורך:

לב

וי"א דאפילו עקר דירתו וכו' ואפי' הזכיר בפי' בשבועה להוליך התשלומין למקום פלוני ועכשיו עקר דירתו למקום אחר ואין הבדל במרחק וכדומה חייב לקיים שבועתו דמה שהזכיר מקום פלוני אין קפידא כ"כ מהרי"ק. והרב הש"ך חולק על דין זה ובתומים העליתי דאם מתחילה בעת השבועה לא היה דר שם במקום שהלוהו כ"א במקום אחר ונשבע ועכשיו עקר דירתו למקום אחר ואין קפידא בין עיר לעיר הן בדרך והן בשארי דברים צדקו דברי הש"ע ומהרי"ק דמחויב לילך לשלם דלו יהיה דלא הזכיר שם מקום כלל בשבועה מ"מ צריך להוליכו אחריו והמקום שהזכיר בשבועה היה רק לברר שלא יצטרך להוליך אחריו למדי אבל אם מתחלה היה דר במקומו רק הוא נשבע להוליך אחריו למקום פלוני א"כ לולי הזכרת המקום לא היה מחויב כלל להוליך אחריו רק אנו באים לחייבו מכח שבועה ואין לנו אלא כפי מאמרו וכאשר ביטא בשפתים אותו מקום ולא מקום אחר כלל. ומכ"ש כשיש קצת קפידא בין מקום למקום דאינו מחויב:

לג

א"צ ליתן פי' דלולי השבועה היה שורת הדין הואיל ויש לחוש להרגל קטטה דאין מחויב ליתן רק אנו באים לחייבו מכח שבועה בזו פטרו מהרי"ק דהוי כמו עבר עליו שמטה ע"ש:

לד

מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו דמה בכך דפטור הא מחויב לקיים שבועתו והסמ"ע ביקש לחלק אם מתחלה בעת שעבוד נשבע או לאחר שעבוד רק נשבע לפורעו וכבר השיגו הש"ך דלדינא אין חילוק אם לא אם יוכל לטעון שהיה בטעות שהיה חושב דנתחייב בשטר ולכך נשבע לשלם אבל אלו ידע דאין חייב כלל לא היה נשבע לפרוע כלל בזו טענתו טענה וצריך חקירת ב"ד בכך:

לה

מכח שבועתו כתב הט"ז בח"מ וכן ביו"ד סימן רל"ח ס"ק י"א דאם נשבע לפרוע ביום פלוני מנה ואם יעבור על השבועה יתן קנס יו"ד זהובים ולא פרע רק החצי חייב לשלם כל הקנס דהא עבר על השבועה דנשבע לפרוע מנה ולא פרע רק חמשים אבל אם אמר כך שבועה שאשלם לך מנה ביום פלוני ואם לא אשלם לך המנה אתן לך קנס יו"ד זהו' ופרע מקצת אין משלם קנס רק לפי ערך מה שנ"ח ע"ש:

לו

חייב לפרוע וכו' וכן תמיד כששני ימים ר"ח אף דבאמת עיקר ר"ח הוא יום שני מ"מ בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם קרוי ג"כ ר"ח ואע"ג דגם יום השני קרוי גם כן ר"ח אם כן מי יאמר דנתכוין לר"ח זה דילמא יום שלאחריו בשלמא האומר קונם לשתית יין בחודש זה דמותר ביום ראשון של ר"ח של אחריו משום דאנן אמרינן דלא נכלל כלל בלשונו ר"ח שלאחריו אבל בזה דנתכוון ליום ר"ח מי יימר לראשון דילמא ליום השני נתכוון ע"ז כתב הרשב"א דאמת הוי ספיקא וספיקא לחומרא. ובזה מיושב קו' הש"ך בי"ד סימן רכ"ח ואפשר לומר שלזה נתכוין מ"ש כאן ועיין תומים מ"ש בט"ז דביק' לדמותו לחודש עיבור אי ידע דנתעבר השנה או לא ידע דלענ"ד לא דמי כלל ועיין מ"ש בישו' דברי הרמב"ם ע"ש:

לז

ביום החדש הראשון אבל בו ביום יכול לפרוע אפי' בשעה אחרונה דבשלמא שני ימים הם נפרדים זה להבא וזה לעבר וכתב הט"ז לפ"ז בנשבע לפרוע בחנוכה ה"ל כמו שעות ביום ויכול לפרוע ביום אחרון של חנוכה ע"ש:

לח

מי שיש בידו שטר וכו' דקדק שטר דאז לא יוכל הלוה לטעון להד"ם או פרעתי אבל במלוה בע"פ דיכול לומר פרעתי לא סמ"ע ואם כן ה"ה כת"י בנאמנות גם כן יכולים לעקל וכ' הש"ך אפילו לא נתקיים עדיין רק דמבקש זמן לקיימו ובין כך יעקלו כ"כ הראש בפ"ק דב"ק ע"ש:

לט

מבזבז נכסיו פי' מפזרן שלא כדת ואם כן זה חלק אדם רע שמפסיד ממון אחרים ולכך ניתן להציל ממון חבירו אבל אם אין מבזבז רק נכסיו הולכין לטמיון יום ביומו בצוק עתים וכדומה מ"מ אין רשות ביד ב"ד לעקלו קודם זמנו ש"ש והסכים עמו הש"ך:

מ

יכולים התובעים וכו' עיין מ"ש תומים דאם מניחים באותו עיר קרקעות בלא"ה אם לא יעמדו מורשה יודיעו הב"ד להם שיבואו ואם לאו יפרע מנכסיהם שלא בפניהם ואם אין מניחים בעיר דבר אם מרחקים מקום שבתם או שבעיר שיהיו יושבים אין יד ב"ד של ישראל תקיפה ה"ל כמבזבז נכסיו וכופין אותם שידונו בעיריהם ואם לאו אין לכופם וילך התובע אחר הנתבע:

מא

ויצא עליה עסיקין וכו' כאן אין צריך אמתלא כלל וגם אפילו אין המוכר מבזבז נכסיו מ"מ הריעותה לפניך דיצאו עסיקין על השדה לכך שומעין ללוקח ולכך כתבו המחבר בשני דינים סמ"ע ונכון היא:

מב

אם הלוהו על משכון סתם כתב הסמ"ע ה"ה קרקע אין לו זמן יותר משלשים יום ואח"כ יכול להכריחו לפדותו והש"ך השיג דא"י להכריחו פחות משנה ועיין תומים דכתבתי דהנכון אתו לפי דעת רוב מחברים זולת רשב"א ז"ל מיהו אם אין אוכל פירות בנכייתא כלל אפשר דכ"ע מודים דיכול להכריחו לאחר ל' יום לפדותו כמו מטלטלין דכיון דאינו נהנה מהקרקע מ"ש מקרקע ומ"ש מטלטלין ואם הוא משכנתא דסורא דעת רוב פוסקים דאין המלוה יכול להכריחו לפדותו קודם שכלו ימי משכנתא:

מג

אין נזקקין לו וכו' דהא בלא"ה יש לו מגו דלקוח היא בידו ומ"מ עצה טובה למוכרו בעדים אע"פ דנשום תחלה ע"פ ב"ד מכל מקום יטעון עליו אולי נמכר ביותר מכדי שומא ולכך טוב למוכרו בעדים טור וש"ך:

מד

יכול למוכרו בב"ד אע"פ שהמשכון אינו שוה יותר מכדי חובו והלוה אין לו נכסים ממקום אחר למלאות החסרון ואם כן מה שמשכון פוחת והולך אינו פסידא דלוה מכל מקום הוא בכלל השבת אבידה ללוה דעכ"פ חיוב עליו לפריע הפסדו כשיהיה לו ולכך מוכרו אפילו שלא בידיעת הלוה בעה"ת וש"ך:

מה

אף על פי שעבר זמן הלואה וכו' זהו בסתם הלואה אבל אם קבע זמן ועבר הזמן אי גם כן נותנים לו זמן ל' יום תלי במ"ש המחבר לקמן סימן ק' ס"ב שני דיעות ע"ש דחד דינא אית להו סמ"ע:

מו

ואפילו תבעו בינו לבינו וכו' דלא איברי סהדי רק לשקרא ואם הוא מודה שתבעו מה צריך לעדים הודאת בע"ד כק' עדים ובהכי מיושב דבתשובת הרא"ש משמע לפעמים דצריך לתובעו בעדים ופעמים משמע דסגי בינו לבינו דלפמ"ש א"ש דאם אין מכחישו סגי בינו לבינו ובמכחישו בעינן עדים סמ"ע:

מז

דנין גם כן בישראל ואם המנהג בגוי' דוקא במשכנות שיש עליו רבית אבל במשכון שאין עליו רבית אין צריך להמתין אף במשכון של ישראל צריך להיות בעסקא וכדומה אבל במלוה בלי רבית אין צריך להמתין ע"ש ש"ך ונכון הוא ודלא כסמ"ע:

מח

בישראל ומה דמשמע מכאן זולת מנהג גוי' היה יכול למכור תיכף לאחר ל' יום ולקמן סימן שס"ט ס"ח משמע לול מנהג גוי' למוכרו אחר שנה לא היה יכול למוכרו אפילו אחר שנה תי' הסמ"ע בדוחק והעיקר כמ"ש הש"ך דשם מיירי בלי תביעה כלל וא"כ לולי מנהג גוים שמוכרין בלי תביעה לא היה רשאי למוכרו לעלם. וכאן איירי בתביעה ולכך לולי מנהג היה רשאי למוכרו לאחר שלשים יום. והט"ז כתב דאם המתין שנה ותבעו א"צ להמתין אחר התביעה שלשים יום ושניהם אמת לדינא ועיין תומים מ"ש ליישב דברי המרדכי והרמ"א ע"ש:

מט

ב"ד של שלשה הדיוטות עיין תומים דוקא גבי משכון משום דב"ח קונה משכון והוי כשלו ולכך סגי בג' הדיוטות לברר השוי אבל בפקדון הנמכר בעי ב"ד דכשר לד"מ דהיינו חד דגמיר וסביר דאלימי לאפקועי ממון:

נ

והמכר בטל וכו' אע"ג דבאלמנה שמכרה שלא בב"ד הדיוטות דעת הרמב"ם דבדיעבד מכרה קיים לאלמנה הקילו משום חינא ש"ך:

נא

ואם אין יודע וכו' אם אומר שיודע שהיה שוה יותר רק שא"י כמה ה"ל מחויב שבועה ומשאיל"מ ונוטל הלוה בלי שבועה רק מיירי שא"י אם היה שוה כלל יותר מכפי שמכרו ומ"מ חייב לשלם עפ"י שבועת הלוה משום דעשו תקנת נגזל גביה כ"כ הב"ח ועיין תומים מ"ש למה לא עשו גם כן הך תקנה בטוען המלוה ברי שלא היה שוה יותר ע"ש מילתא בטעמא:

נב

או אינו רוצה לישבע עיין תומים די"ל מטעם היפוך שבועה ויותר נראה דאנן אמרי' מסתמא א"י דאילו ידע היה משתבע ואערומי קמערים לומר דידע ולכך תקנת נגזל במקומו שישבע ויטול וכל זה כשיודע שמכרו אבל אם הוא אמר שמכרו צריך לישבע המלוה שאינו ברשותו דילמא עין נתן בו או מיירי בדבר שמינו מצוי דתו ל"ל לנתינת עין כדלעיל סימן ע"ב:

נג

שצוה למוכרו פי' באותו סך שמכרו וא"כ לא נ"מ ליה אם נמכר בזול או ביוקר כי עשה כציווי הלוה:

נד

אינו רשאי ללוקחו לעצמו משום חשדא דאמרו דלקחו בפחות ולכך בב"ד של מומחים דדייקי טובי והפקר ב"ד הפקר ס"ל לריב"ש דאפילו לעצמו יכול ליקח והקשה סמ"ע לעי' ריש סימן ע"ב במשתמש במשכון דגם אסור משום חשד' למה לא ביאר דבג' מומחים שרי ותי' דאינו שכיח. ולפמ"ש הסמ"ע גופיה לעיל הפי' דחשדא לא שיאמרו שמשתמש בנכייתא בזול רק יאמרו שמשתמש בלי נכייתא כלל אם כן בממ"נ אי אית ליה קלא מה שנעשה באפי תלתא אפילו ב"ד של הדיוטות סגי דיעידו דהיה בנכייתא אי ל"ל קלא אף מומחין אינו מועיל ועיין מש"ל בזה באריכות וכן הט"ז דעתו דלעיל סגי' בג' הדיוטות אלא דכתב טעם אחר והשיגו הגאון מהר"ץ ולפמ"ש ניחא דחשד דהתם אינו חשד דהכא:

נה

יש מי שאומר וכו' והש"ך השיג בזה על הריב"ש והנכון אתו דחולק הריב"ש בזה על דעת רוב מחברים ואין דין זה תלוי בדין הנ"ל דסגי בג' הדיוטות דמ"מ י"ל חשדא איכא בכל ב"ד:

נו

והמותר יהיה מתנה מעכשיו וכו' הקשה הסמ"ע הא כ' בא"ל מעכשיו לא ה"ל אסמכתא ותי' הואיל ולא אמר שיקנה כל המשכון מעכשיו רק המותר א"כ כשם שהוי אסמכתא נגד חובו הוי על כולו אסמכתא והש"ך תי' דהוי מחזי כקנס ובקנס לא מהני מעכשיו ועיין תומים ס"ק י"ט כי צ"ע למחבר:

נז

הוי נמי אסמכתא עיין תומים כי דין זה צ"ע למחבר ולדינא הוא ספיקא דדינא ומחלוקת קדמונים ואין להוציא מיד מוחזק וצ"ל דלא אמר ליה הל' ע"מ כדמתחיל בריש הסעיף דע"מ איכא מרבוותא דס"ל כאומר מעכשיו דמי לענין אסמכתא ועיין סי' ר"ז סי"ד בהגה:

נח

יש מי שאומר וכו' רוב מחברים הסכימו דלית בזה חשש אסמכתא ויש מי שאומר דכתב המחבר צ"ע כמ"ש בתומים ואין לומר קים ליה כדעת רש"י כי הוא ממש דעת היחיד:

נט

נאמן המלוה בשבועה היינו במקום דאית ליה מגי דלקוח כדלעיל סימן ע"ב באריכות:

ס

אין בדבריו כלום דעשהו שליח ושליח אין צריך קנין ולכך קודם שמכרו יכול לחזור בו דהרי יכול לבטל השליחות:

סא

הכל ללוה היינו כששם במדי שוה ל' אבל אם גם במדי אינו שוה וקצבתו בפחות רק לו הוסיפו חולקין כמבואר לקמן סימן קפ"ג ס"ו ע"ש ש"ך וט"ז:

סב

שחייב לחבירו מעות דוקא חייב אבל היה בידו מעות בפקדון דינו גם כן כחפץ ולא שייך ביה מחילה והש"ך כתב דוקא צרורין אבל מותרין דקי"ל ישתמש בהן דינו כהלואה והשיגו הגאון מהר"ף ועיין בתומים כי לדינא הנכון אתו

סג

אלא לשון מתנה שיאמר אני נותן לך ואז קנהו דהמשכון ברשותו וקניה ליה חצירו סמ"ע:

סד

אין במשמעות ל' זה וכו' דדברים שבלב אינן דברים הא אילו אמר בפי' כן חייב הלוה לשלם הרבית דישראל שני נעשה שלוחו ועיקר סמיכת הגוי על המשכון והמשכון של ישראל ראשון ועיין מעיקרי דינים הללו בי"ד סימן קס"ט ומ"ש שם:

א

סמ"ע ס"ק י"ח הנשבע לחבירו לפרעו נ"ב עיין תשובת ח"ס יו"ד סי' רכ"ז:

ב

מחבר סעי' ד ישבע המלוה היסת נ"ב עיין מכות ג' ע"ב במלוה על המשכון י"ל שאינו שוה שיעור זוזי א"כ כיון דצריך לישבע שבועה חמורה אך משטר ק' הא במשנה לא הי' היסת וצ"ל משו"ה פי' רש"י פרוזבל דלא כתוס' ע"ש וק"ל:

ג

שם מחבר סעיף י"ז הוי אסמכתא נ"ב מה שקשה מכאן למ"ש בסי' ר"ז סעיף י"א וכן לקמן ססי' נ"ה מבואר בתשובתי ח"ס חו"מ סי' ס"ו.

א

סעי' ב' המלוה את חברו וקבע לו זמן. נ"ב נסתפקתי אם טוען המלוה מנה שהיום סוף זמנו והלוה מודה שחמשים היום סוף זמנו וחמשים לאחר עשרה ימים אם חי בשבועה מודה במקצת או נאמן במגו דכופר הכל שכל המנה זמנו אחר עשרה ימים. ולכאורה נראה בדין מה שמחולק הטו"ז כאן בסי' זה עם הדיינים באם מודה בחמשים לאחר עשרה ימים וחמשים כופר הכל אי הוה מודה במקצת שלדעת הדיינים דלא הוה מודה במקצת דנאמן במגו דכופ' הכל די"ל דזה נמי הוה העזה מ"ש לאחר עשרה ימים. א"כ כאן הוה להיפך דהוי מודה במקצת דאין נאמן במגו דכל המנה הוי לאחר עשרה ימים משום דהוי מגו דהעזה כמו כל מודה במקצת אבל להט"ז שם דס"ל דהוי חייב שבועה בנידון דידי' דזה לא הוי העזה מה שמודה לאחר עשרה ימים. א"כ לכאורה נראה דכאן לא הוי מודה במקצת דנאמן במגו דכל המנה הוי לאחר עשרה ימים וא"כ הוי טוען כך נמי לא הוי העזה ותו יש לו מגו. אבל כד מעיינין שפיר נראה דלכ"ע הוה כאן מודה במקצת אף להט"ז דס"ל דזה לא הוי העזה היינו דוקא דזה לא הוי העזה כ"כ כמו אם היה כופר הכל שאינו חייב לו כלום זה הוי העזה יתיר' ע"כ לא אמרי' דיהי' נאמן במגו דכופ' הכל דאינו יכול להעיז כ"כ פניו אבל אם אומר החמשים זמנם תיכף וחמשים לאחר עשרה ימים בודאי נגד ההודאה דזמנו תיכף זה נמי הוי העזה דהזמן הוי כפירת ממון ואין לו מגו דיכול לו' שהכל לאחר הזמן דהוי מגו דהעזה וגם שייך אשתמוטי קא משתמט דיש לו דין מודה במקצת ודבר זה לכאורה אמת מצד הסברא ונכון ופשוט:
סעיף ב' המלוה את חברו וקבע לו זמן לפורעו. נ"ב הסמ"ע והכה"ג והש"ך כולם הביאו דברי הש"ג בסתם שאותן המלוים לחניות אין יכולין לחזור תוך הזמן. ולכאורה צע"ג שהרי מבואר ביו"ד סי' קע"ז שהמקבל עסקא יכול לחזור בו תוך הזמן דהוי כפועל וכו'. וזה סותר להש"ג דע"כ גם הש"ג מיירי בתורת עסקא דאל"כ אסור ליקח ריוח. שוב ראיתי שבאו"ת הרגיש בזה. ונראה לפענ"ד דודאי לא נעלם מכל הפוסקים זה הדין אך יש חילוק בדבר דהנה מבואר בחו"מ סי' של"ג דקבלן א"י לחזור בו תוך הזמן כגון שקבל עליו לעשות לו כך וכך חבית של יין וכו'. וכתב הש"ך בשם ת"ה דאף שמן הבציר ידוע מ"מ לא איכפתלן כל שאינו נוטל שכר בעד יום או שבוע. ולפעד"נ לי שהמחבר ביו"ד מיירי שקבל עסקא בסתם לחלוק בריוח ולא פיר' להנותן כמה ריוח יתן לו אז אף שבאמצע הזמן הריוח הרבה אין כח בידו שלא להתעסק בו שוב לולי הטעם דהוי כפועל ומחויב להתעסק בכל יום עד כלות הזמן וכל מה שמרויח דבר יום ביומו חולקין בשוה אז הוי כאלו נוטל שכר בעד כל יום שעסוק בו נוטל ממנו ריוח של היום ההוא מחצה ע"כ דמי לפועל. משא"כ הש"ג נלפענ"ד דמיירי שנתן להמקבל שילוה להכותים בריבית והוא יתן להנותן בעד חלקו בריוח בעד דבר קצוב והשאר למקבל כמו שאנו עושין. וכן משמע מל' הש"ג שכתב ויתחרט הלוה ויתן ריוח למלוה כפי התנאי שביניהם משמע שאינו נוטל המקבל חצי ממה שהרויח וכו'. רק הלוה חייב עצמו בדבר קצוב. ובודאי אם בתוך הזמן כבר הרויח בהך שקצב להנותן ורוצה לסלקו כל הסך בודאי יכול ליתן לו בתיך הזמן א"כ הוי רק כאלו קבל עליו לעשות לו כך וכך חביות יין אף שזמן הבציר ידוע. ומה לי חביות של יין ומה לי שקבל עליו שיעשה לו סך י' זהובים עד הזמן והשאר יהיה מה שיהיה שייך להמקבל בודאי דין קבלן יש לו ואינו יכול לחזור בו תוך הזמן ולפ"ז בזמנינו נמי אינו יכול לחזור בו תוך הזמן כנלפע"ד נכון לדינא:

ב

סעי' ג זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן וזה אומר עשרה וכו'. נ"ב נסתפקתי אם בשעת ההודאה לא אמר הילך רק אחר החמשה ימים אז בשעה שהגיע לישבע אומר הילך אי נילך בתר שעת הודא' ואז נתחייב שבוע' רק שצריך להמתין לזמן סוף חמשה ימים ואז לא אמר הילך וחייב. או נימא כיון דבשעת הודא' אינו חייב לישבע לא נחשב הודא' אז כלל לחייב ש"ד רק אם אחר סוף חמשה ימים מחזיק בהודאתו נתחייב ש"ד אז. ואם אמר אז הילך מהני. והנה ראיתי שיש לפשוט זה מסוגיא דהילך דפריך ממתניתן הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות וחייב והא הילך ומאי קשיא נימא דמיירי שטוען שמסר לו קרקע במתנה לזמן או שמשכן לו קרקע לזמן שיאכל פירות בנכייתא וכבר כלה הזמן וטוען שיחזיר לו הקרקע והוא מודה לו בחצי קרקע לאחר חמש' ימים שאומר שעדיין לא כלה הזמן וחצי' כופר לגמרי או שמוד' בקרקע וכופר בכלים וא"כ הילך ליכא בשעת הודא' שהרי אף חצי שמוד' לו אינו נותנו השתא רק אומר שעדיין הוא ברשותו לאיזה ימים א"כ השתא עדיין לא הוא שלו תיכף ולולי הטעם שקרקע פטור מש"ד הי' חייב לישבע על כל פנים אחר ה' ימים אבל כיון שקרקע פטור משבועה ג"כ פטור לעולם אבל בכלים כה"ג דלאו הילך הוא חייב לאחר חמשה ימים א"ו מוכח דאם מודה במקצת לאחר חמשה ימים אף שבשעת הודאה לא אמר הילך אם אחר החמשה כשהגיע זמן השבוע' או' הילך פטור. וא"כ בקרקע נמי אם מודה בהנהי שאומר שלא כלה הזמן הלא כ"ז שלא כלה אינו חייב בל"ז ש"ד רק כשיכלה הזמן אז נתחייב בו ואם אז אח"כ ג"כ מחזיק בהודאתו אז הוי הילך שהרי הקרקע מעכשיו והלא' של התובע הוא ומשמע דבכלים כה"ג אם לאחר חמשה ימים אומר הילך חייב ואמאי דאם הילך פטור גם בזה ראוי שיהי' פטור כן נראה לכאורה ועדיין צ"ע:

ג

סעיף ח עדיין השבוע' במקומ' עומדת נ"ב עיין בסמ"ע וש"ך שהעלו דבנשבע אינו חייב לשלם רק אם יתבענו ועיין בטו"ז כאן וביו"ד סי' רל"ט שחולק ועיין במהדורא ו' לחו"מ שלי סי' רמ"ז שכתבתי לדחות ראיות הטו"ז על נכון והעיקר כהסמ"ע והש"ך ובלי שבוע' כ"ע מודים דאינו חייב רק אם יתבענו הן בפרעון הן בתנאי כמ"ש שם ובב"ש ה' גיטין סי' קמ"ג סקי"ח. והנה מ"ש הפוסקים באם נשבע לשלם וחלה השמיטה באמצע דפטור מלשלם דלא נשבע רק ע"ד שיהי' חייב. הנה לכאורה זה היפך מ"ש בש"ס דשבועות בפ"ג דקאמר שם נזיר שנשבע שלא יאכל חרצן בכמה כי קא משתבע אדעתא דהיתרא קא משתבע. וא"כ יש סברא להיפך דדוקא דעתו אהיתרא והרי נשאר האיבעיא בתיקו לא ומרא. ועוד דהרי אף אם לאידך צד דקאמר שלא אוכל דעתו אכזית משמע הא אם לא הוי הוכח' זו הי' מודה דיש סברא לומר דאדעתא דהיתרא משתבע ולמה כאן פשיטא לי' להיפך. ואפשר כיון דהוי חיוב ממון שאני וממון אין דרך אדם להתחייב במה שאינו חייב ובודאי הי' כוונתו רק ע"ד שיתחייב מן הדין או י"ל דהתם בנזיר שנשבע ע"ד עצמו לכך מסתבר טפי דהוי כוונתו על ההיתרא אבל בבע"ח מן הסתם נשבע רק להפיס דעתו של המלו' שיהי' בטוח לשלם לו וזהו ודאי לא הוי שבועתו רק כענין שחייב לשלם לו. אז נשבע ולא כשלא יהי' חייב לו מן הדין אז ל"ש הפסת דעת. אבנ אין לומר דש"ה שהי' מצוה בלא"ה על כזית דהרי גם בבע"ח מצוה לשלם דקיי"ל פריעת בע"ח מצוה ועיין בקצוה"ח בזה לכך נראה כמ"ש בזה. ונ"מ בזה לדינא אם נשבע לשלם והי' השבועה מדעת עצמו ושלא בפני המלוה לטעם הראשון נמי פטור אם חל השמטה באמצע ולטעם הב' בזה חייב גם אם חל השמטה וצ"ע בזה לדינא:
סעיף ח' בהגה מי שנשבע לשלם לחברו אע"פ. שלא הי' חייב לשלם לו וכו'. נ"ב עיין בסמ"ע כאן מ"ש לחלק בין אם נשבע תחלה ע"ד לשלם ובין אם נתחייב תחלה ואח"כ נשבע דאז אם מדינא פטור גם משבועה פטור. ועיין מ"ש בחיבורי לתורה פ' ויגש שנת תרי"ט דלפי דבריו גם בדיבור הוי כן דדוקא אם זכר השבועה תחל' ואמר אני נשבע לשלם לך אז חייב מכח השבועה. אבל אם זוכר תחלה החיוב ואח"כ השבועה ואמר אני חייב לך כך וכך ואני נשבע לשלם אז אינו חייב מן הדין גם משבוע' פטור ובזה לא אמרינן תוכ"ד כ"ד. והבאתי שם ראי' לזה ע"ש ודו"ק: והנה עיין כאן בטורי זהב ס"ק ח' בהגה מה שנשאל במי שנתקשר לפרוע החוב ליום פלוני ואם לא יפרע ליום פלוני יתן קנס י' זהובים ופרע רק מקצת חוב מה דינו כמה קנס יתן ע"ש מה שנחלק עם הדיינים. והנה מצאתי במדרש רבה פ' וישב בר"פ שם וזה"ל אנטנינוס שאל את רבינו מה"ד אם שוט ימות פתאום. אמר רבי גזור דיסוב מאה גלבין והוא יהיבין מאה דינרין דין סכום לדין ודין סכום לדין ולא מפקין מידי' כלום כענין זה מלעיג על המוכה וכו' ע"ש ובפי' מ"כ. ומוכח שם דלא אמרי' כיון שנלקה ה' יתן לו נ' דינרין רק כל שלא קבל כל המאה אין לו כלום ע"ש ומוכח להיפך מדברי הט"ז. ואף דקי"ל אין למדין מן המדרש היינו דרך דרוש אבל כאן דרבי הביא לו דמיון ממנהג העולם משמע דהדין כן וכל שלא שילם כולו חייב בכל הקנס ע"ש ותבין ודו"ק:

ד

סעיף י"ז המלוה את חבירו על המשכון וכו'. הוי אסמכתא נ"ב עיין בש"ר כאן סק"נ שהביא כמה פוסקים דאין דין אסמכתא במשכון מטלטלין ע"ש שהאריך בזה וקשה לי מן הש"ס דגיטין דמ"ג ע"ב גבי מתיב רב ששת הארוסין עד סוף אלא אידי ואידי דלא מטו זימניה וכו'. ולפ"ד הפוסקים הנ"ל קשה מה פריך הרי הרא"ש כתב בפ"ק דב"ק דלמידי דרבנן הוי עבדא כמטלטלי דמי ולאו דוקא להחזיק ממון רק אפילו להוציא ממון בתקנתא דרבנן הוי עבדא כמטלטלי כמ"ש בחו"מ סי' ר"ב ובסמ"ע שם דעבדים נקנין אג"ק אף דקנין אג"ק הוי רק דרבנן מוכח דאף להוציא ממון מהני בדרבנן להיות להם דין מטלטלין. וא"כ ה"נ כיון דהך דינא דהמוכר עבדו לנכרי דקונסין אותו הוי דרבנן אם כן הוי כמטלטלין ובמטלטלין אין בו אסמכתא לכך הוי כמכירה. אבל בשדה ולגבי מעשר דהוי קרקע ממש שייך ביה אסמכתא לכך פטורין מן המעשר. והנה מזה יהיה ראיה לדעת הראב"ד שהובא בה"פ סי' תמ"א דאין דין אסמכתא לנכרי וה"ה בישראל מנכרי והסוברים דיש אסמכתא לנכרי הם יסברו דיש אסמכתא גם במשכון מטלטלין אך יש פוסקים דס"ל דאין אסמכתא במטלטלין וס"ל דשייך אסמכתא גם בנכרי לדידהו קשה מכאן וצ"ע: