א
סדר נחלות כיצד הוא. ובו ז סעיפים:
סדר נחלות כך מי שמת בנו יורשו לא נמצא (לו) בן רואים אם יש לבן זרע בין זכר בין נקיבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל לא נמצא זרע לבן אם יש לו בת תירשנו לא נמצא לו בת אם יש לה זרע בין זכר בין נקיבה עד סוף כל הדורות יורש הכל לא נמצא לה זרע תחזיר הירושה לאביו של מת ואם אין אביו קיים תחזור לזרעו שהם אחי המת אם יש לו אח יורש הכל לא נמצא לו אח אם הניח זרע עד סוף כל הדורות עומד במקומו לירש לא נמצא לו אח ולא זרע ממנו תחזור הירושה לאחות המת או לזרעה עד סוף כל הדורות לא נמצא אחות ולא זרע ממנה תחזור הירושה לאבי אביו של מת ואם אינו קיים חוזר לזרעו שהם אחי אבי המת אם יש לו אחים או לזרעם עד סוף כל הדורות ואם אין אחים לאבי המת ולא זרע מהם חוזרות לאחות אבי המת או לזרעה עד סוף כל הדורות ואם אין אחות לאבי המת ולא זרע ממנה חוזרת לאבי אבי אביו של מת ואם אינו חי מורישו לזרעו שהם אחי אבי אביו של מת או לזרעם עד סוף כל הדורות לא נמצאו אחי אבי אביו של מת ולא זרעם חוזרות לאחות אבי אביו של מת או לזרעה עד סוף כל הדורות ועל זה הדרך נחלה ממשמשת למעלה עד ראובן:
ב
מי שמת והניח בת ובת הבן אפי' בת בת בת הבן עד סוף כמה דורות היא קודמת ותירש הכל ואין לבת כלום וה"ה לבת האח עם האחות ולבת בן אחי אביו עם אחות אביו וכן כל כיוצא בזה:
ג
מי שהיו לו שני בנים ומתו שניהם בחייו והניח האחד שלשה בנים והשני לא הניח אלא בת אחת ואח"כ מת הזקן בת הבן יורשת חצי הנכסים ושלשת בני הבן האחר יורשים החצי האחר שאנו רואים כאילו הבנים קיימים ויורשים בשוה וכל אחד מוריש לבניו חלקו ועל דרך זה חולקים בני האחים ובני אחי האב עד ראש הדורות:
ד
משפחת האם אינה קרויה משפחה שאין האם יורשת את בנה ולא את בתה ואחין מאם ולא מאב אין יורשים זה את זה אלא כל אחד משפחת אביו יורש אותו (ואפי' שתוקי שאין לו יורשין מן האב אין משפחת אמו יורשין אותו אלא הרי הוא כגר ונכסיו הפקר (תרומת הדשן סי' שנ"ב) אבל האיש יורש את אמו וכן הבת את אמה אם אין לה בן שדינה בנכסי האם כמו בנכסי האב שניהם יורשים אותה אלא שהבן וזרעו קודמין לבת:
ה
אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מהאב שאם מת בחייה ואח"כ מתה אין אומרים אילו היה עודנו חי היה יורשה עכשיו ג"כ אם אין לו זרע אחיו מאביו יעמדו במקומו לירש אותה אלא תחזור ירושתה למשפחת בית אביה כיון שאין לבנה זרע אבל אם מתה האם בחייו ואח"כ מת הוא אפי' היה קטן בן יומו הואיל וחי אחריה אפי' שעה אחת יורשה ומנחיל הירושה ליורשיו ממשפחת אביו: הגה ודוקא שנולד הקטן אבל עובר אינו יורש אמו אם מתה כשהיא מעוברת להנחיל יורשיו מאביו (טור):
ו
כל הקרובים בעבירה יורשים ככשרים כיצד היה לו אח או בן ממזר ה"ז יורש ככשר וכן שאר כל היורשים אבל בן משפחה או עכו"ם אינו בן לדבר מהדברים ואינו יורש כלל: הגה אין היורשין יורשין דברים שאין בהם ממש (הגהות מרדכי סוף ב"ב) או טובת הנאה בעלמא שאינו ממון (מהרי"ק שורש קס"א ומור"ם פדוואה סי' ס"ה ):
באר היטב חשן משפט
רע״ו
א
להנחיל. עיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' קצ"ז:
ב
עובר. ז"ל הש"ס ב"ב דף קמ"ב מ"ט דהוא מיית ברישא וכתבו התוס' ז"ל ה"ט כדאמרינן פ"ק דערכין דאיידי דזוטרא חיותיה עייל ליה טיפתא דמלאך המות ומחתכי ליה לסימנים והא דאמרינן בפ' המקש' (הביאו הטי"ד סי' י"ג) השוחט בהמ' ומצא בה בן ט' חי כו' היינו דוקא כששחט' או הרג' שאז היא מתה תחל' והא דאמרינן בהשוחט דמתה אמו והדר ילדתו היינו מתה ע"י אדם א"נ כגון שנעקר הולד לצאת דאז אין הולד מת כדמשמע בערכין שם וא"ת א"כ אמאי נקט בן יומו עובר נמי נוחל ומנחיל וי"ל דבן יום א' פסיקא ליה אבל עובר לא פסיקא ליה למתני נוחל ומנחיל עכ"ל וכן הוא ברמב"ם פ"א מנחלות ולא כע"ש שכת' דאפי' אם עובר זה יצא אח"כ לאויר העולם ומת ולא נעש' בר קיימא ע"כ. וז"א דכיון שיצא חי נוחל ומנחיל כמ"ש התוס' וא"ל שכונתו הוא שהפילה אותו כשהי' בן ח' ואינו בר קיימא דא"כ מאי אריא עובר אפי' נולד בחיי אמו נמי ואף דהרמב"ם כת' שם לכשנולד אע"ג דלא כלו חדשיו אפ"ה יורש אמו כ"כ הה"מ דדבריו צ"ע ושלא ידע ראיה ברור' לזה ובפ"א דיבום כתב דמיירי דוקא כשנגמרו שערו וצפרניו וכמ"ש כל זה בד"מ ע"ש וא"כ אפילו עובר נמי ומנ"ל לחלק ביניהן. סמ"ע:
ג
ממש. וכן אפילו הוא עצמו א"י להוציא מיד אחרים אם הוא תחת ידם כדאיתא בתשו' מהר"ם פ' שבועת הדיינים וכן הוא במהרי"ק וגם ביורש מיירי בכה"ג דאם הוא ביד היורש פשיטא דטובת הנאה הוא שלו ויכול ליתנו לאחרים לחלקן למי שירצו. ש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רע״ו
א
א) לשון הטור בסעיף א' וכן כ' הרמב"ם בריש פ"א מה' נחלות משנה וברייתא פ"ח דב"ב דף קט"ו ע"א
ב
ב) בעיא דרמי בר חמא ופשטא רבא ממתני' שם דף קי"ז ע"ב
ג
ג) ממשנה שם דף קט"ו ע"א האב קודם לכל יוצאי יריכו:
ד
ד) ל' הרמב"ם בפ"א מה' נחלות דין ד' משנה וגמ' שם ב"ב דף קט"ו וע"א
ה
ה) כ' ה"ה כבר נתבאר שהירושו' שוות ופשוט הוא ומוסכם (ומבואר במ"ש בסעיף ג'):
ו
ו) שם ד"ה וכתב ה"ה פשוט ומתבאר שם בבנות צלפחד (משנה שם דף קי"ו ע"ב) שהבנות במקום אב עומדות:
ז
ז) שם דף קי"ג ע"ב ממשפחתו וירש אותה מקיש ירושה שנייה לירושה ראשוכה וכו'
ח
ח) שם דין ו' וטור ס"ד משנה שם דף ק"ח ע"א וכדיליף לה בגמ' שם סוף דף ק"י
ט
ט) ל' הטור שם ס"ד פי' כשאינה קרובה לו מצד משפחת אביו יותר משאר קרובים מאביו ופשוט הוא
י
י) שם במשנה ושם בגמ' דף קי"א ע"א
יא
כ) ברייתא שם וכת"ק דמשמע התם דהלכתא כותיה
יב
ל) שם ס"ד וברמב"ם די"ג ושם בגמ' דף קי"ד ע"ב וכתב ה"ה הוא הדין ☜שאינו יורש להנחיל לאביו כגון שנתגרשה אמו ודבר פשוט היא וכו' וכ"כ הרשב"א בתשו' וברור הוא
יג
מ) משנה פ"ה דנדה דף מ"ג ע"ב תינוק בן יום א' וכו' וכדמפרש ר' ששת בגמ' דף מ"ד ע"א ובב"ב דף קמ"ב ע"א
יד
נ) ברמב"ם כ' שם ספ"א מה"נ ואפי' לא כלו לו חדשיו והמחבר השמיטו נלע"ד ס"ל כדעת הראב"ד בהשגותיו דדוקא בכלו לו חדשיו וכן ה"ה האריך בזה והניח דברי רבינו הרמב"ם בצ"ע וגם את זה לא הבנתי שהמחבר סתם את דבריו ולא ביא' בפירוש דין זה וראיתי שהרב ב"ח האריך בזה במ"ש הטור בס"ס זה כן בסתם וסיים ונראה דלענין מעשה ☜הנכסים בחזקתן ואין להוציא מיד המוחזק וע' במ"ש ה"ה וכו' ע"כ:
טו
ס) שם ברייתא דרב ששת
טז
ע) שם דין ז משנה וגמ' פ"ב דיבמות דף כ"ב ע"א וע"ל ס"ס רע"ט
יז
פ) וכתב עוד דכמו שאינו יכול להוריש טובת הנאה ☜כך אינו יכול ליתנם לאחרים סמ"ע בשם ד"מ ועיין בסימן ל"ז בסעיף ט' בהגה ובסימן פ"ז סל"ה בדיני טובת הנאה:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רע״ו
א
(עקצוה"ח סק"א) מ"ש בקצוה"ח סי' רע"ו להוכיח דהתוס' בב"ב קמב ס"ל כהרמב"ם דנפל יורש היא שגיאה גדולה דכיון ששמעו שאשתו מעוברת ומסתמא ולד קיימא יולדת רוב הנשים לא קנה המחזיק ראשונה לא מבעיא לרבא דמרפיין מעיקרא ע"ש בש"ס אלא גם לאביי אז קנה העובר הירושה לרב ששת ולר' יוסי משום דחזקתו שיהי' בן קיימא ואי דלימא איגלאי מילתא למפרע דהי' נפל הרי כ' התוס' דלא אמרינן כן וגבי עבדים אמרינן שהוא כבר מת לע"ע ובחנם האריך אח"כ הקצוה"ח בזה אחר שמדברי התוס' כאן במקומו הוא מבואר. ומ"ש דצריך נגר לפרק דברי הרמב"ם מהא דכתובות לט אי יש בגר בקבר מלבד מה שבאמת גם דברי הרמב"ם אינם כי אם בשנגמרו סימניו כמ"ש ה"ה והב"י ושם א"א להיות נגמרים הסימנים דא"א להיות שיתא ירחי. הנה מלבד זה טעות גדול נזדקר לפניו בזה דהרי ע"כ נולד קודם בגר ואין בן יורש בקבר מאמו להנחיל לקרוביו מאביו דולד מיית ברישא ובגר שלה ע"כ הי' אחר פטירת הולד. ומ"ש על הרמב"ן דיצא הפדחת הו"ל ולד של קיימא וליתא כלל דכיון דעובר לא קנה הוי מועילה החזקה הראשונה בעת העבור ולא הוי מהני מה שנולד אח"כ ושפיר מוכיח הש"ס דעובר קנה. וכל דברי הקצוה"ח בזה הם טעות רק מ"ש שם בסוף הוא פשוט לא הי' צריך לכותבו:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
ער״ו:א׳:א׳-ב׳
א
אפילו הי' קטן בן יומו. כת' הרמב"ם פ"א מנחלות ז"ל אפי' הי' קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחל' ליורשיו ממשפחת אביו עכ"ל. וע"ש בדברי הרב המגיד שהניח בצ"ע מ"ש הרמב"ם דאפי' לא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל ובפ"א מה' יבום מפרש לה הרב המגיד דהיינו בלא גמרו סימניו ע"ש והאחרונים דחאו לדברי הרמב"ם לגמרי ובתשובת לחם רב סי' קפ"ה כתב בנדון ירושת הנפל דאין לומר קים לי כרמב"ם דאין לומר קים לי כפי' גאון היכא שכל חכמי ישראל חולקין עליו וע' בתשובת מוהרש"ך סי' קצ"ו:
ב
ולענ"ד דברי הרמב"ם מוכח מדברי הגמ' פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) אמר רב נחמן המזכ' לעובר לא קנה לכשתלד קנה כו' ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהית' אשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשני' קנה בראשונ' לא קנה ואי ס"ד עובר לא קנה למה להו אחזוקי בשניה הא אחזיקו לה חדא זמנא אמר אביי ירושה ממילא שאני רבא אמר שאני התם דרפויי מרפיין בידייהו מעיקרא ת"ש תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא. וכתבו תוס' שם וז"ל הקשה הר"ר אפרים דליפרך לה מרישא דהך משנ' דתני רישא פ' יוצא דופן בן יום אחד פוסל ומאכיל דוקא בן יום א' אבל עובר לא אלא המזכ' לעובר לא קנה וקשיא לרב ששת דהשתא לא מצי לשנויי כדמשני אסיפא וכו' ונראה לר"י דסבר רב ששת דלרבנן דר"י נמי עובר אית ליה זכיה מטעמא דעובר אינו פוסל משום דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות וה"ל זכרים מיעוטא וכו' וא"ת לעיל דאמר החזיק בשניה קנה בראשונ' לא קנה אמאי לא קנה המחזיק בראשונ' כיון דלבסוף הפילה דהא בפ' אלמנה (דף ס"ו) אמרינן דזכרים מיעוטא משום מיעוטא דמפילות ואין לעובר שסופו להיות נפל חלק בעבדים וי"ל דהתם תלינן שמא כבר בשעת אכילת העברים מת העובר בבטן ולית ליה זכיה עכ"ל וכ"כ תוס' פ' אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ו) ע"ש ד"ה אין חוששין למיעוט וא"כ לפנינו ראיה ברורה לדברי הרמב"ם דנפל בר ירושה הוא מדאמרי' המחזיק בראשונ' לא קנה אע"ג דשמעו שהפיל'. ובסמ"ע השיג על הע"ש וכ' וז"ל דאף דהרמב"ם כת' פ"א מנחלות דכשנולד אע"ג דלא כלו חדשיו אפ"ה יורש את אמו הלא כתב הה"מ שם עליו דדבריו צ"ע שלא ידע ראיה ברורה בדבריו ע"ש והלא לפנינו ראיה ברור' מהא דשמעו שהפילה. וביותר תמה אני במ"ש הפוסקים דאין לומר קים לי כהרמב"ם הואיל וכל חכמי ישראל חלוקין עליו. וכיון דהתוס' נמי סברי הני דנפל נוחל ומנחיל והרמב"ם והתוס' בחדא שיטא קיימי אשר כל בית ישראל נשען עליהם מאן ספין ומאן רקיע להוציא ממון נגד הרמב"ם והתוס' היכא שאומר קים לי כהרמב"ם והתוס': אמנם קשיא לפי שיטת הרמב"ם ותוס' דנפל בר ירושה מהא דאמרי' פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט) בעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר יש בגר בקבר ודבנה הוי או דלמא אין בגר בקבר ודאביו הוי כו' ומי מעברא וכו' וכ"ת דאיעברה כשהי' נערה ואולידה כשהי' נערה ובשיתא ירחא מי קא ילדה והא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד אלא הכי קא מבעיא ליה יש בגר בקבר ופקע אב כו' ואי נימא דנפל בר ירושה ונוחל ומנחיל א"כ שפיר מצי למימר דבנה הוי ואיעבר' כשהי' נערה ואולידה כשהי' נערה ונולד לחמשה חדשים ויותר וחי אחר אמו כמה ימים ואם יש בגר בקבר דבנה הוי להנחיל למשפחת אביו וצ"ע וצריך נגר דליפרקני'. אולם דעת הרמב"ן והרשב"א פרק אלמנה לכ"ג ונימוקי יוסף שם והרב המגיד וכסף משנ' דנפל לא הוי בר ירושה כלל. ומה שהוכיחו תוס' מהא דתני או שהפילה אשתו המחזיק בראשונ' לא קנה דנפל בר ירושה. כת' בחידושי הרמב"ן שם דהא דתני הפילה אשתו היינו שיצא הפדחת ואח"כ מת ע"ש פ' אלמנה לכ"ג. ולשון הפילה אשתו אינו משמע כדברי הרמב"ן דאם יצא הפדחת והרי הוא כילוד הרי הוא בן קיימא שמת אח"כ ומשמע הפילה לשון נפל ממש וכדברי תוס' ועוד דא"כ היכא מוכח מגר שמת דעובר ירית הא כיון שיצא הפדחת בחיי' הרי יורשו כשיצא הפדחת וממילא נתבטל חזק' הראשונה וצ"ע. והרשב"ם כתב שהפילה אשתו היינו שמת בבטן אמו ע"ש. ונראה לפ"ז דאמרינן ר"פ החולץ גבי חולץ למעוברת והפילה דר' יוחנן אמר אינ' צריכה חליצה וריש לקיש אמר צריכה חליצ' וטעמא דר' יוחנן שם אם יבא אליה ויאמר דהא דמעברה אפילו מפלת מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי אגלי מלתא למפרע וריש לקיש אמר אגלי מלתא למפרע לא אמרינן וכת' בנ"י שם ז"ל ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמרינן אגלי מלתא למפרע ואע"ג דבהרבה מקומו' קי"ל אגלי מלתא למפרע שאני הכא אם בשע' שחלץ לה היה ודאי שלא היתה ראויה לבא לכלל לידה אין ה"נ דהאי עיבור כמאן דליתיה וחליצ' שחלץ לה כשירה אלא שאני הכא דחייש דלמא באותו שעה ראוי' היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל ונמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום היא עכ"ל וא"כ ניחא הא דמחזיק בראשונ' לא קנה אף ע"ג דהפיל' אשתו כיון דרוב נשים אינן מפילות והשתא שהפילה אמרי' השתא היא דהפילה וכמ"ש הפוסקים בסי' פ"א בי"ד גבי גבינות כשנמצאת טריפה דמוקי אחזק' מכח רובא ואמרי' השתא היא דנטרפה וה"נ אמרי' כיון דרוב נשים ולד מעליא קא ילדן א"כ בשעה שהחזיק אותו עובר ראוי להולד ולד קיימא ואח"כ גרם לה איז' דבר שהפיל' ואמרינן השתא דהפילה דקי"ל כריש לקיש שם דאגלי מלתא למפרע לא אמרינן ע"ש ר"פ החולץ ומש"ה המחזיק בראשונ' לא קנה כיון דאז היה העובר ראוי להולד בן קיימא ומשום רובא דרוב נשים ולד מעליא קא ילדן והשתא דגרם לה איזה דבר להפיל. אבל בפ' אלמנה שם אמרי' סמוך מיעוטא דמפילוח למחצה נקיבות והיינו לומר דהשתא העובר אינו ראוי להולד בן קיימא והוא ולד הראוי להפיל ואע"ג דרוב נשים ולד מעליא קא ילדן סמוך מיעוטא למחצ' דנקיבות וכיון דהשתא הוא ולד הראוי להפיל אם כן השתא נפל הוא מחמת סמוך מיעוטא ונפל לאו בר ירושה אלא בשמעו שהפילה דהתם אינו אלא מחמת שהפיל' א"כ אמרינן השתא הוא דהפילה משום רובא אלא דרוב נשים אינן מפילות וזה נכון ודוק:
ער״ו:ב׳:א׳-ב׳
א
או טובת הנא' בעלמא שאינו ממון. בשל"ה בענין צדק' ומעשר האריך בפסק זה והעל' דמעות מעשר שביד אדם ירא' שיחלוק בחייו לעניי' כי אם מת ונשאר אחריו מעות מעשר אין היורשין יורשין אוחם כיון דטובת הנא' אינו ממון וע"ש שהאריך בראיה מדברי המרדכי פ"ק דמציע' דאפי' חצר נמי לא זכי בטובת הנא' שאינו ממון כיון דליכא דעת אחרת מקנה והא דזכו זקנים בתורת חצר בעובדא דר"ג וזקנים שאני התם דהיה מקנה להם חצירו כמו כן אבל היכא דאינו מקנ' להם משלו אלא מתנות כהונה ולויה ה"ל כמו מציא' דאינו זוכה חצירו. וסיום הפסק ז"ל על כן מבורר פסק זה מי שמת והניח מעות מעשר שאין בהם רק טובת הנאה ליכא שום זכיה ליורשין בה ולא בשום הקנא' שבעולם על כן יחלק בחייו כי אם בניו יחזיקו בטובת הנאה זו שלא כדין הוא ולא שייך למימר דחצירו קונה להם דאין נקנית לאדם דבר שאינו ממון דכמו שאינו יכול להקנות כך אינ' קונה ע"ש. ומדברי הש"ך מבואר דהא דאין אדם יכול להקנות ולהוריש טובת הנאה היינו כשהוא ביד אחרים אבל אם הוא תחת ידם זוכין בה ויכלין לחלוק נמי שירצו עיין שם:
ב
אמנם לדינא נראה לענ"ד עיקר כדברי השל"ה והוא דכיון דדעת התוס' בנדרים (דף פ"ד) דאפי' לבעלים אין להם טובת הנאה במעשר עני אלא בימות הגשמים ולא בימות החמה. והובא בר"ן וברא"ש דברי הספרי דרמי כתיב ונתת וכתיב והנחת ומשני כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים הרי מבואר דאפי' לבעלים אין להם ט"ה אלא משום דכתיב ונתת ונתנ' לו התור' רשות ליתן. ומש"ה אית ליה ממילא ט"ה שבה אבל במקום דלא כחי' ונתת אין לו טובת הנא' ואע"ג דהמעשר ברשותו אין לו זכי' לחלוק לכל מי שירצ' אלא צריך להניחו בשד' דכל מי שירצ' יטול וא"כ כשמתו הבעלים וכן כשזכ' בו אחר דלא כתי' ונתת אלא לבעלים א"כ מאין יבא להם זכות טו"ה וכשזכ' בו אחר ומחלקו למי שירצ' עביד שלא כדין דלא כתי' ונתת אלא לבעלים ואפילו לבעלים אין להם ט"ה במקום דלא כתיב ונתת וא"כ יורשין צריכין ליתן לעני הנמצא ראשון או לבזבז לפניהם מי שירצ' יטול אבל טובת הנא' פקע לגמרי מכי מתו הבעלים דלא שייך שום טובת הנא' אלא לבעלים דכתי' בהו ונתת וזה ברור. אך קשה מהא דכת' הרמ"א בסי' ל"ז אע"פ שהגזבר מחלק הממון למי שירצ' למ"ד טובת הנא' אינו ממון ומ"ש והיינו דקרובי גזבר כשרין להעיד ומאין יבא לו לגזבר לחלק למי שירצ' כיון שאין טובת הנא' אלא לבעלים דכתי' ונתת. וצריך לומר דכל זמן שהבעלים קיימים ומוסרין לגזבר לחלק למי שירצ' שליחותיה דבעלים עביד כיון דהבעלים יש להם רשות לחלק אבל היכא דמתו הבעלים פקע ט"ה לגמרי. או משום דגזבר שאני דיד עניים הוא וסומכין עליו ואית ליה רשות לחלק למי שירצ' אבל אדם אחר ודאי לא וכמ"ש:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רע״ו
א
רואים אם יש לבן זרע כו'. ילפינן מדכתיב בפרשת נחלות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו והל"ל אן בלא יו"ד כמו מאן יבמי ודרשינן דמ"ה נכתב ביו"ד לפרש בל' אי"ן ואפס בנמצא שום בן ור"ל שאין בנמצא אפי' יורש מיוצאי חלציו ואע"ג דבגמרא אמרו ל' עיין עליו בעי"ן נראה דל"ד קאמרי אלא כונתן דמ"ה נכתב אי"ן ביו"ד לדרשו כאלו נכתב עליו איין והיינו דאין זה הוא מל' איי"ן בנמצא כמ"ש וכנ"ל ולא כמו ששמעתי מפורשים דעיין ממש קאמר ומשום דאותיות אהח"ע מתחלפי' וזהו דוחק וגם י"מ מדהל"ל ואם אין לו בן והקדים לכתוב ובן אין לו ללמדינו אתא דהאי אין לו אבן קאי ולא אאב וה"ל כאלו כתב דלבן אין לו יורשין וז"א דהא בתרי' כתיב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו דשם הקדים אין לבת ואפ"ה דרשינן ג"כ דדוקא אם אין לבת יורש משום צד אזי דוקא יתנהו לאחיו וכן מה שכתוב בתרי' ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו דבכולם הקדים תיבת אין ואפ"ה דרשינן דוקא כשאין להם יורש עד סוף כל הדורות:
ב
תחזור הירושה לאביו של מת ואע"ג דזה לא מצינו בהדיא בקרא מ"מ דרשינן לה מדכתיב ונתתם את נחלתו לשארו ואביו הוא שארו יותר מאחיו וכן כולם והא דלא כתב הקרא ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו משום דלא ניחא לקרא לנקוט דרך קללה דהיינו שימותו הבנים בחיי אביהן ואגב דהתחיל באחוה דכתי' ונתתם את נחלתו לאחיו סיים נמי וכ' ונתתם נחלתו לאחי אביו אע"ג דהוא ג"כ דרך קללה והל"ל ונתתם את נחלתו לאבי אביו וק"ל:
ג
ואחין מן האם ולא מן האב אין יורשין כו'. זה תלוי במ"ש לפני זה דאין האם יורשת בנה דאם היתה יורשת אותו היתה ג"כ מורישה לבנים בקבר וכנ"ל באב עם בניו:
ד
אבל האיש יורש את אמו. כן הוא ג"כ ל' הטור ושניהן נקטו לשון המשנה ואגב דנקט המשנה בהדיא איש את אשתו נקט נמי איש את אמו ועפ"ר:
ה
אין הבן יורש את אמו כו'. למדנו זה מקרא וכתבתיהו בפרישה ע"ש:
ו
אלו היה עודנו חי יורש כו' כן הוא נמי לשון הטור ושניהן קצרו במובן ור"ל היה יורש' ובאו הנכסים לרשותו כאלו הם שלו מעולם להנחיל אותם לאחיו מן האב עכשיו ג"כ כו':
ז
אבל עובר אינו יורש כו'. וז"ל הגמרא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) מ"ט דהוא מיית ברישא ע"כ וכ' התוס' עלה ז"ל ה"ט כדאמרי' בפרק קמא דערכין דאיידי דזוטרי' חיותיה עייל ליה טיפתא דמלאך המות ומחתכי' ליה לסימנים והאי דאמר בפ' המקש' (ומייתי לה הטור בי"ד סי' י"ג) השוחט בהמה ומצא בה בן ט' חי כו' היינו דוקא כששחטה או הרגה שאז היא מתה תחלה כדאמרינן בפ"ק דערכין והא דאמרינן בהשוחט דמתה אמו והדר ילדתו היינו מתה ע"י אדם א"נ ע"י מלאך המות וכגון שנעקר הולד לצאת דאז אין הולד מת כדמשמע בפ"ק דערכין וא"ת כיון דבהריגה (אי נעקר לצאת היא מתה תחל') היא מייתא ברישא ולא הולד א"כ אמאי נקט בן יום אחד עובר נמי נוחל ומנחיל וי"ל דבן יום אחד פסיקא ליה אבל עובר לא פסיקא ליה למתני נוחל ומנחיל עכ"ל וכן הוא ברמב"ם פ"א מנחלות ולא כע"ש דכ' דאפי' אם זה העובר יצא אח"כ לאויר העולם ומת ולא נעשה בר קיימא עכ"ל ז"א דכיון שיצא חי נוחל ומנחיל וכמ"ש התוס' וא"ל שכונתו הוא במ"ש ולא נעשה בר קיימא דהיינו שהפילה העובר כשהיה בן ח' ולא היה ראוי להיות חי בר קיימא דא"כ מאי אריא עובר אפי' נולד בחיי אמו נמי ואף דהרמב"ם כ' בפ"א דהלכות נחלות דכשנולד אע"ג דלא כלו חדשיו אפ"ה יורש אמו הלא כ' המ"מ שם עליו דדבריו צ"ע ושלא ידע ראיי' ברור' לדבריו ובפ"א דהל' יבום כ' דהרמב"ם מיירי דוק' כשגמרו לו שעריו וצפרניו וכמ"ש כ"ז בד"מ ע"ש וא"כ הוא אפי' עובר נמי ומנ"ל לחלק ביניהן:
ח
אבל בן משפח' וכותית כו'. הטעם דאין להם יחוס אחר אביהם בשפחה כתיב האשה וילדיה תהי' לאדוניה ובעכו"ם ילפינן מדכתיב כי יסיר בנך מאחרי מדכתיב כי יסיר ל' זכר והיינו בת ישראל כשתנשא לעכו"ם שהוא יסיר זרעו ולא כתיב נמי כי תסיר בנך מאחרי והיינו כשישא בנו לכותית אלא ודאי אותו זרע אינו נקרא ע"ש אביו ועיין בא"ע סי' ד':
ט
או טובת הנאה כו' וכתב מוהר"ם פדוא"ה סימן ס"ה דכמו שאין יכול להוריש טובת הנאה כך אינו יכול ליתנם לאחרי' עכ"ל ד"מ ס"ס זה. וע"ל סי' ל"ז ס"ט ובסי' פ"ז סל"ה בדיני טובת הנאה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רע״ו
א
[הגה] ונכסיו הפקר. נ"ב עיין שו"ת זקן אהרן סי' ק"צ:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
רע״ו
א
סעיף ה' בהג"ה ודוקא שנולד הקטן אבל עובר אינו יורש אמו וכו' נ"ב עיין בסמ"ע מה שתמה על הע"ש וע' במג"א ה' שבת סי' ש"ל ס"ה שכתב שמהרמב"ם והמחבר משמע דלא ס"ל כדעת התוס' והסמ"ע. והנה לדעתי יש להביא ראיה להיפך מדברי הרמב"ם דס"ל כדעת התוס' והסמ"ע. גם אשתדל להביא ראיה לדעת הע"ש. והוא ממ"ש הרמב"ם בה' איסורי מזבח פ"ג הלכה ד'. וזה"ל תחת אמו פרט ליתום שנשחטה אמו וכתב הכ"מ וז"ל משנה פ"ז דבכורות דנ"ז איזה יתום כל שנשחטה אמו או מתה אמו קודם שילדתו. ואיני יודע למה השמיט הרמב"ם או שמתה אמו עכ"ל הכ"מ. ולפענ"ד א"ש דהוי קשה להרמב"ם במתה אמו האיך משכחת לה שיחי' הרי הולד מיית ברישא. ואין לומר דהכוונה שמתה בידי אדם שנהרגה דא"כ היינו שנשחטה ותרתי למה. והנה התוס' מב"ב דקמ"ד ובחולין דל"ח פירשו שם ההוא דהשוחט דקאמר מתה עמו והדר ילדתה היינו ע"י אדם. והתם שפיר פירשו דנקט רק מתה אבל במשנה דנקט תרוייהו נשחטה ומתה. ואי מיירי בידי אדם היינו הך. ובפרט בע"כ דהך נשחטה מיירי שחיטה פסולה דאי שחיטה כשרה א"כ הולד הנמצא בה הרי הוא כשחוט ופשיטא דפסול לקרבן דהרי שחיטה הוי מד' עבודות והרי נחסר השחיטה. ודוחק לומר דמיירי דנשחטה אמו בפנים לשם קרבן דאכתי הרי הוי הפסק בין שחיטת האם לולד הרי פסול הוא לקרבן עד יום חי"ת ללדתו. וא"כ פשיטא דפסול לקרבן ובע"כ מוכח דנשחטה היינו שחיטה פסולה א"כ היינו נהרגה ותרתי למ"ל ולזה בע"כ מפרש הרמב"ם שמתה היינו מעצמה רק שנעקר הולד מקודם לצאת. ולפ"ז קשה להרמב"ם אליבא דר"ש דס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי. א"כ כיון דנעקר הולד לצאת כבר היה עומד לצאת א"כ הו"ל כילוד והוי כנולד קודם מיתה ובפרט כיון דבעלמא מיית ברישא ובע"כ מה דבנעקר הולד לצאת מה דחי בע"כ הוי מטעם דהוי כאלו כבר נולד. א"כ מה"ט גם לקרבן יהיה כשר אך בע"כ המשנה דבכורות אתי' כרבנן דס"ל כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי. וא"כ ה"נ אף דנעקר ועומד לצאת לאו כילוד דמי ולכך פסול לקרבן אבל הרמב"ם כחב הב"ש בה' גיטין סי' קכ"ד דהרמב"ם פוסק כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. ולכך ה"נ כל שנעקר לצאת הוי כילוד. ולכך במתה מעצמה ליכא לאשכוחי מכח ממ"נ דאם לא נעקר הוא מיית ברישא ואם נעקר הרי הוא כילוד וכשר לקרבן ולכך נקט רק נשחטה דאז משכחת לה בלא נעקר לצאת והוא חי וא"כ מוכח מדברי הרמב"ם כהסמ"ע וא"כ למה נקט הרמב"ם בן יום אחד אפילו עובר נמי בנעקר לצאת ואח"כ מת א"כ בשעה שנעקר הו"ל כילוד הו"ל לירש כדי להוריש לאמו ובע"כ מוכח דאף אם הי' נולד ומת נמי לא הוי יורש ומוכח מדברי הרמב"ם חילוק הע"ש ולא כמ"ש הסמ"ע דמנ"ל לחלק ודוק. אך שבתי וראיתי דיש ליישב קושית הכ"מ והוא עפ"י דברי הש"ס בחולין פ"ב דף ל"ח דתחת אמו פרט ליתום לא נצטרך רק היכי דהוי תרויהו ביחד זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. והקשו שם התוס' דהרי בידי שמים א"א לצמצם. ותירצו דנ"מ אם ספק הוי ואם יבוא אליהו וכו'. יעו"ש. וא"כ קשה על הרמב"ם למה לא ביאר דהוי ספק ונ"מ אם עבר והביא אם חייב קרבן אחר או לא ומספק א"א להביא קרבן אחר אם לא באופן היכי דשייך מייתי ומתנה ולכך נראה דהרמב"ם ס"ל דהך משנה או שמתה אתיא כמ"ד דאף בידי שמים אפשר לצמצם. אבל הרמב"ם פוסק כמ"ד בידי שמים אי אפשר לצמצם ובידי אדם אפשר לצמצם. ועיין בת"ש ביו"ד סי' כ"א ובפמ"ג שם. ומכאן יהי' מוכח דס"ל דבידי אדם אפשר לצמצם. ולכך נקט נשחטה דזה הוי בידי אדם ואפשר לצמצם שיהי' מושך השחיטה עד שתצא הולד. אבל במתה א"א לצמצם. וא"כ הוי ספק והרמב"ם לשיטתו דס"ל סד"א לחומרא דרבנן ואיסור דרבנן י"ל דאין שבות במקדש ואף בשאר איסורין כן עיין בפרמ"ג או"ח ה' יוה"כ סי' תרנ"ב
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט ער״ו:א׳
רע״ו
א
סדר כו'. מתני' קטו א':
ב
אם יש לבן כו'. מתני' שם כל יוצאי כו' ובברייתא שם ת"ר בן כו' ושם ב' כל האומר תירש כו':
ג
לא נמצא זרע כו'. מפורש בכתוב ובמתני' שם:
ד
אם יש לה כו'. מתני' שם יוצאי ירכה כו' ובברייתא שם בת אין לי כו':
ה
לא נמצא לה כו' ואם אין כו'. מתני' שם והאב קודם כו' וגמ' שם קח ב' דתניא כו' ושם קט א' אימא כו' דתניא כו':
ו
אם הניח זרע כו'. שם יוצאי ירכן של כו' זה הכלל כו' וכן בכולם:
ז
תחזור הירושה כו'. שם קיג ב' מקיש כו' וכן בכולם וערשב"ם שם ד"ה אף כו':
ח
תחזור הירושה לאבי כו' ואם אינו כו'. קטז א' בעי רמי ב"ח כו':
ט
ואם אין אחים כו'. כנ"ל מקיש כו':
י
ואם אין אחות כו'. קטו ב' הא כיצד כו':
יא
מי כו'. קטו ב' כל האומר כו':
יב
אפי' כו'. מתני' שם א' יוצאי כו' וברייתא שם ת"ר כו' כנ"ל:
יג
וה"ה כו'. כמש"ש קיג ב' מקיש ירושה כו' וכמ"ש בס"א:
יד
מי כו'. רשב"ם שם סד"ה אף וערשב"ם קטז ב' במתני' בד"ה וחלקו עם כו':
טו
משפחת כו'. קט ב' ק"י ב':
טז
שאין כו'. מתני':
יז
ולא כו'. כמש"ש קט א' דלענין נחלה כו':
יח
ואחין כו' מתני':
יט
וכן כו' אלא כו'. קיא א' קכב ב':
כ
וזרעו. כמו בנכסי אב דהא אתקוש שם להדדי וכמש"ש קטו א' זה הכלל כו':
כא
אפי' שעה כו'. ממש"ש מ"ט דהוא מיית כו' למימרא כו' ועמ"ש בא"ח סי' שלא ס"ג:
כב
אין היורשין כו'. ממ"ש קמ"ח א' רפ"א הואיל כו':
(ליקוט) אין אדם כו'. ע"ל סי' רב ס"א בהג"ה אבל אם לא כו' (ע"כ):
כג
או כו' כמ"ש ברפ"ד דכתובות לענין קנס:
כד
שאינו כו'. כמ"ש סי' רג ס"א:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט ער״ו:א׳
רע״ו
א
מחבר סק"ה סעי' ה' אם מתה נ"ב עיין זה בתשובתי ח"ס א"ע ח"ב ס' קס"א:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט ער״ו:א׳
רע״ו
א
תחזור הירושה ע' סמ"ע ס"ק ב' עד אע"ג שהוא ג"כ דרך קלל' כו' והוא תמוה מאוד אדרבה הא אין זה דרך קללה ואפשר שזהו כוונת הש"ך במ"ש שדבריו מגומגמין:
ב
אבל עובר בקצה"ח הביא דברי הרמב"ם שפסק דבן יום א' אפילו לא כלו חדשיו נוחל ומנחיל ומביא בקצה"ח ראיה מדברי התוס' בב"ב קמ"ב ד"ה בן יום א' שמוכח שם מדבריהם דנפל בר ירושה הוא וכו' ע"ש ול"ד זל"ז כלל דשם לא כתבו התוס' רק בעובר שסופו הוא נפל הוא בר ירושה וזה כתבו התוס' שפיר דכיון דעובר בר זכיה הוא לרב ששת ובשעת ירושה היה העובר ראוי להיות בר קיימא א"כ מה בכך שמת העובר אח"כ ע"י סיב' כמ"ש הנ"י בר"פ החולץ ע"ש או ע"י מלאך המות הרי הוא כאדם גדול שמת אחר ירושתו משא"כ כשכבר נולד בשעת ירוש' כשלא כלו לו חדשיו דבודאי ימות כמת כבר הוא חשוב ע"ד שאמרו לענין מילה בשבת מחתך בבשר הוא בזה מודים התוס' דלאו בר ירושה הוא גם מה שהקשה על הרמב"ם מהא דכתובות ל"ט ביש בגר בקבר דמקשה הש"ס בשיתא ירחי מי קא ילדה דהא להרמב"ם מצי למימר דנולד לחמשה חדשים וחי אח"כ כמה ימים וכו' ע"ש לק"מ ואישתמיטתיה דברי המ"מ פ"א מה' יבום שכתב דהטעם דנוחל ומנחיל דלענין ירושה אוקמיה אדאורייתא דאף שהוא בן ח' אמרינן דבן ז' הוא ואשתהוי אשתהי וע"ש שכתב דבעינן גמרו שעריו וצפרניו ולפ"ז בבן שש כ"ע מודי דאינו נוחל ומנחיל דכמת גמור הוא חשוב לכל מילי ועוד דמאן לימא לן שאפשר שיהיה כלל אפילו שעה אחת כשנולד לו' חדשים ועוד כיון דבנה מת והאב יורשו והאב הוא הבועל והוא לעצמו ופקע אביה הוא בכלל מה דמסיק הש"ס בפי' האיבעיא יש בגר בקבר ופקע אב ואין לומר דמשכחת לה ג"כ דבנה הוי להוריש לאחר כגון שאחר ג' חדשים לבועל הראשון נבעלה ג"כ לבועל אחר והיה לה בן מהבועל האחר דז"א חדא דלג' חדשים ודאי לא משכחת לה שיהיה ועוד אפילו איכא עדים שנבעלה לה בזנות מ"מ הולד שתוקי דכי היכי דאפקרה נפשה לגבי האי אפקר' נפשה לגבי אחרים ונכסיו הפקר כמבואר בסימן רמ"ח סעיף ד' בהג"ה גם מה שכ' דלהרמב"ן שכ' דהפילה אשתו היינו שיצא הפדחת ואח"כ מת ע"ש מה שתמה עליו וטעות נזדקר לפניו בהרמב"ן כי בהרמב"ן פ' אלמנה לא נזכר דבר מזה רק ברמב"ן בב"ב קמ"ב כ' זה ושם כתב דמיירי שהיה בן ט' ומיירי שלא יצא הפדחת ע"ש וכוונתו דכיון שהוא כבר בן ט' ומת הוי כבן קיימא שנולד ואח"כ מת כיון דעובר אית ליה זכיה והוא בן ט' לא הוי נפל רק דמי לאדם שמת אך קשה דא"כ עובר בן ט' יפסול עבדים מתרומה לכך נראה דכוונת הרמב"ן הוא רק כשמת בשעת לידה אחר שנעקר לצאת שוב לא חשיב כעובר דעתיד להפיל אבל כשמת קודם שנעקר לצאת ע"כ מחמת הפלה הוא וכעובר שעתיד להפיל דמי ולא הוי יורש למפרע:
ג
מתה כשהיה מעוברת עסמ"ע ס"ק ז' שכתב לחלק בין מתה לנהרג' וכן בין אם מתה אחר שנעקר הולד לצאת ע"ש ולפ"ז יש תימה על המחבר והרב בהג"ה שהשמיט דינים האלו ולכן נלפנ"ד דאף שאמת הוא שיש חילוק בין מתה לנהרגה כמבואר בש"ס היינו דאם מתה היא ודאי שהולד מת תחלה מטעם האמור בש"ס דאיידי דזוטר חיותיה עייליה ביה טיפתא דמלאך המות וכו' אבל בנהרגה א"א לומר כלל דודאי הוא שהיא מתה תחילה דודאי יכול להיות שמכח הכאת הריגה דהולד דזוטר חיותיה ימות תחילה דמה"ת יהיה זה ודאי שהאשה תמות תחילה ואפילו ראינו אותו מפרכת מ"מ הא אפילו במתה אמרו בש"ס שמפרכת כזנב הלטאה והש"ס לא קאמר רק דבנהרגה או אחר שנעקר הולד לצאת לפעמים יכולה האשה שתמות תחילה והולד ישאר חי. אבל ודאי דמזדמן לפעמים שהולד מת תחילה ומש"ה כשנהרגה האשה ונמצא הולד מת דמי להא דסי' ר"פ סעיף י' בנפל הבית עליו ועל אמו דהנכסים בחזקת יורשי האם והא דאמרו בש"ס היא מייתא תחילה היינו לומר דאפילו להך תנא דס"ל בב"ב דף קל"ח בנפל הבית עליו ועל אמו דיחלוקו מ"מ הכא הכל הוא להאם דודאי הוא שהולד מת תחילה אבל לדידן דקיי"ל בנפל הבית עליו ועל אמו שהנכסים בחזקת יורשי האם ממילא אין חילוק בין מתה לנהרג' והתוספות שהקשו בנדה מ"ד בד"ה איהו מיית ברישא שמצינו עובר נוחל ומנחיל דא"כ משכחת לה עובר נוחל ומנחיל וכן הקשו בב"ב ע"ש להמסקנא פריך דמפרש נוחל ומנחיל למעט חלק בכורה ולענין בכורה ודאי דאפילו הוא ספק אינו נוטל בכורתו כמבואר בסי' רע"ז סעיף י"א ובכמה דוכתי:
ד
דברים שאין בהן ממש או ט"ח עש"ך ס"ק ד' דדוקא כשבאין להוציא מיד אחרים אבל אם הוא ת"י יורשין אותו ע"ש והוא דלא כמ"ש השל"ה הביאו בקצה"ח שכתב דהצדקה ממעות מעשר שהניח אין היורשין יורשין הט"ה ומחוייבין ליתן לעני הנמצא ראשון ולפעד"נ להביא ראיה לדברי הש"ך מהא דסי' רי"ד סעיף ח' בהג"ה שלא קנה שמעון האויר של ביתו וע"ש בסמ"ע ס"ק כ"ו שכתב בשם הרשב"א דאף דפירות א"א אפילו לשייר לעצמו כ"א במשייר דקל לפירות מ"מ האויר שעל ביתו ממילא משויר דלא נכנס בכלל המכירה ולכך א"י למכרו ע"ש וכי יעלה על הדעת דכשמת שלא יהיו היורשים יורשים את האויר ויהיה האויר הפקר בנכסי הגר א"ו דהיורש כרע' דאבוהי ומה שהוא שלו היורש יורשו ואף דבב"ב דקמ"ח אמרו דאם אמר יאכל פ' פירות דקל דלא אמר כלום ובהלוואתו לפ' מהני משום דהיורש יורשו וכתבו התוספות דאף דהיורש יורש ג"כ פירות דקל היינו משום שיורש ג"כ הדקל משמע דפירות בלחוד אין יכול להוריש ע"ש שאני פירות דקל דכשם שא"י לשייר אותן לעצמו בלא הדקל מהטעם שכתב הסמ"ע בשם הרשב"א הנ"ל א"י להורישו ג"כ וכן דירת הבית א"י לשייר לעצמו בלא הדיר' א"י להורישו אבל אויר וט"ה שיכול לשייר לעצמו יכול ג"כ להורישו כנ"ל ברור:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט ער״ו:א׳
רע״ו
א
בנו יורשו. ע' בתשובות ח"ס חאה"ע ס"ב סי' קנ"ח ע"ד אחד שחבל באמו וממוני הקהל כפו אותו בדרך קנס עד שאמר רוצה אני לסלק עצמי מירושת אמי לכשתמות ונכתב בפנקס הקהל וחתם היא עצמו ועתה כשמתה טען שאין סילוקו מועיל כלום ורוצה לירד לנכסי אמו המגיע על חלקו והשיב אמת נכון שאין סילוק ולא שום קנין מועיל לסילוק עצמו מירושת מורישיו כמ"ש הר"ן ר"פ הכותב וכמ"ש הב"ש ס"ס צ"ב וכן הסכים בס' בית מאיר שם לאפוקי ממה דמשמע בתשובת חו"י סימן נ' כו' אמנם הכא דמטעם קנס אתינן עלה נ"ל דכופין לקיים ומכ"ש שלא לעבור על נדרו שלא לירד לנכסים ההמה כו' מ"מ נ"ל אע"ג דאין להורידו לנכסי אמו כי היכי דתהוי לי' כפר' אבל אם יש לו בני' יורדים בניו לנכסי' מכח אמא דאבוה כו' ע"ש:
ב
ואפילו שתוקי כו'. ע' בתשובות מים חיים חח"מ סי' כ"ד אודות שבעיר אחת נפטרה אשה שלא נודע מי היה אביה מחמת שזה זמן כביר שבא אחד מרחוק ונשא אמה לאשה והוליד ממנה אשה זאת ואח"כ גירשה ונסע למקומו ולא נודע מי היה וזאת האשה היה לה בית והשכירה לאיש אחד ואחר פטירתה רצו משפחת אמה לירש הבית הנ"ל ולא הניחו אותם מחמת שמשפחת אם אינה קרויה משפחה לענין ירושה. אך נסתפק השואל אולי הוי כמו נכסי שתוקי שהוא הפקר. והשיב דנ"ד לא דמי לנכסי שתוקי דשאני שתוקי שאין למשפחת אביו שום חזקת קרוב ואין להם שום זכות בירושה ואף כשיבא אליהו ויגלה ממי נתעברה ואז יהיה שייך לאביו ולמשפחתו היורשים של השתוקי מ"מ קודם שיבא אליהו לא היה להם שום זכות דהא ירושה אע"פ שא"צ עדות מ"מ בעי חזקת קרוב כמ"ש בש"ע סי' רפ"ד וא"כ ממילא שהמחזיק בירושה של השתוקי בהיתרא אחי לידיה וזוכה מתורת הפקר אבל בנ"ד שהיה ידוע אבי האשה בשעה שנשא אמה והיה דר עמה בעירה עד שילדה זאת אף שעתה נשתכח מ"מ יכול לבא לידי בירור מי הוא וא"כ דמיא ממש להדין המבואר בסי' רס"ד ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה כו' ואם לא ראה ממי מהם נפל ואין בו סי' יהא בידו עד שיבא אליהו עש"ך שם סק"ג כו' ובדין יהא מונח עד שיבא אליהו איתא בסימן ש' ס"א ב' דעות המחבר סובר דיהא מונח אצלו והרמ"א הביא י"א דיהא מונח ביד ב"ד ויראה דבנ"ד כ"ע מודו דיהא מונח ביד ב"ד דבשלמא התם אינהו אפסידו אנפשייהו שהפקידו בידו בכרך אחד כו' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סי' רנ"ו ס"א סק"ב וגם עמ"ש לקמן סימן רפ"ה ס"ך סק"ג:
ג
ונכסיו הפקר. ע' בתשובת חות יאיר ס"ס רל"א שכתב דצ"ע דיתכן טפי לומר יהא מונח עד שיבא אליהו וגר שאני שאין לו יורשים ע"ש ועמ"ש לעיל סימן רנ"ו ס"א סק"ב ועי' בס"ק הקודם:
ד
את אמו בקבר. ע' בתשובת שב יעקב חח"מ סי' י"ז בעובדא ביעקב אלמון שהכניס לנדן בנו שמעון בק"ס החצי מכל ביתו ולבד זה כתב לו בשטר בזה"ל גם התחייב א"ע הר"ר יעקב הנ"ל אם ירצו שמעון ואשתו ליתן ליורשי הר"ר יעקב הנ"ל שעה אחת קודם מותו סך חמשה עשר מאות ר"ט אז שייך גם חצי הבית השנית עם כל חזקותיו וזכיותיו ג"כ להזוג הנ"ל כו' ועתה שמת הר"ר יעקב רוצה שמעון לסלק לשני אחיו ראובן ולוי בסך אלף ר"ט בטענה שהוא גם כן יורש מחצי בית השנית ויחולק הט"ו מאות הנ"ל לג' חלקים ועוד טען כי בעת שנעשה השטר היה לאביו יעקב עוד בן א' שהיה שמו יהודה ומת בחיי אביו וטען שמעון שעכ"פ יורש הוא גם כן מחלק יהודה אחיו שמת כו'. והשיב בדבר טענה הא' שטען שמעון שיש לו ג"כ חלק בסך אלף ות"ק ר"ט באשר הוא גם כן בכלל יירש יעקב לכאורה הדין עמו כיון דיש לשמעון הברירה לקנות החצי בית השנית או לא וא"כ אי לא היה קונה הוי שייך לו חלק ירושה באותו חצי בית כמו שאר אחיו אם כן לא יגרע כחו אם קנה הבית שלא יקח חלק ירושה בדמי שווי הבית כמו בבית עצמו אך י"ל דאין מזה הוכחה שמא בשביל זה כבר קצץ אביו דמי שוויו בפחות כדי לנכות לו חלקו שיש לו בלא"ה באותו בית רק איפכא נלע"ד שאין בדברי שמעון ממש דלשון השטר אם ירצו שמעון ואשתו ליתן יורשי הרר"י משמע שהוא יתן ליורשים שחוץ ממנו והוא אינו בכלל וראיה מהא דאיתא בש"ע סימן רמ"ח ס"ט האומר נכסי לאמי ואחריה ליורשיה והיתה לה בת כו'. ובדבר טענה הב' דשייך לו עכ"פ חלק מיהודה אחיו שמת בחיי אביהם לכאורה הדין עמו ממה דאיתא בש"ע סימן רע"ו ס"ה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב ובגמרא דב"ב קנ"ט ע"ב יליף מקרא נאמרה סיבה בבן ונאמרה סיבה בבעל מה סיבה האמורה בבעל כו' לפ"ז משמע דוקא מן האם אין הבן יורש בקבר להנחיל לאחין מן האב משום הסבת נחלה אבל מן האב יורש הבן את אבי בקבר להנחיל לשאר אחין מן האב אם יש איזה נ"מ בכך א"כ בנ"ד בשעת מיתת יעקב יורש בנו יהודה הנעדר בקבר את חלקו בחצי בית הנשאר לאביו א"כ השתא דשמעון קונה הבית בעד הסך הנ"ל יורש נמי בקבר חלקו בסך המעות להנחיל לאחין ויורש גם שמעון חלקו מה שהגיע לו מירושת אחיו. אך לשון השטר ליתן ליורשי הר"י שעה אחת קודם מותו לא משמע אלא ליתן ליורשי החיים בעת ההיא או נאמר דכתב לשון זה לפי דעתו אז דסבר גם בנו יהודה ישאר בחיים ולעולם השתא שלא היה חי בעת ההיא יורש בקבר להנחיל להאחין וצ"ע להכריע. אבל עכ"פ מצד הסברא נראה להכריע דיש לשמעון חלק במה שהגיע להם מאחיו שנעדר מהטעם שהיה פתח דברי דלכאורה הדין עם שמעון משום דהיה לו הברירה לקנות החצי בית או לא וכשם דאי לא היה קונה היה לו חלק באותו חצי בית כמו שאר אחיו כן ראוי להיות לי חלק בדמי שוויו של חצי הבית רק דחיתי סברא זו שמא במה שקצץ אביו ליתן עבור החצי בית ט"ו מאות כבר ניכה מה שהגיע על חלקו מדמי הבית א"כ לפ"ז הואיל דבשעת נתינת השטר הלז היה לו ד' בנים ומסתמא שיער חלקו בחצי בית כפי חלקו מה שמגיע עליו בד' בנים וא"כ לא ניכה מדמי שוויו רק רביעית דמיו דהיינו שהיה נראה לאביו דמי שוויו של חצי בית ההוא ב' אלפים ר"ט וכיון שהיה לו ד' בנים מגיע לשמעון חלקו ת"ק ר"ט לכך התנה שאם ירצה לקנות יתן ליורשיו ט"ו מאות אבל עכשיו שיש לו רק שלשה בנים מגיע לשמעון שליש הבית לא צריך ליתן לשני אחים רק דמי שני שלישים מן דמי שוויו של החצי בית ששוה ב' אלפים ר"ט (דהיינו י"ג מאות ול"ג ר"ט לשליש ומשתכר קס"ו ר"ט וב' שלישים) עכ"ד ע"ש וע' בתשובת כנ"י סי' ק"א הובא לעיל סימן מ"ב ס"י ס"ק י':
ה
אפילו שעה אחת. ע' באר הגולה אות נ' ובקצה"ח ובנה"מ וע' בתשובת ח"ס חלק אה"ע ס"ב סימן קס"א מ"ש בענין זה:
ו
אין היורשין כו' או טובת הנאה כו'. עבה"ט וע' בתשובת נו"ב תניינא סימן נ"א אודות גביר אחד שקודם מותו הניח סך מסויים להיות קרן קיימת והרוחים שייכים ללומדים בבהמ"ד שלו משפט הבחירה מי המה הלומדים שישבו בבהמ"ד שלו הוא לב"כ ויו"ח ונתקשרו אז מנהיגי העיר עם יחידי הגולה על תשלומי הרוחים ליד ב"כ של המנוח ועתה ברבות הימים יש יורשים דלא מעלי ובוחרים לומדים שאינם הגונים לזה ע"פ מחיר כסף אם יש כח ביד טובי העיר למחות בזה ולבחור לומדים הגונים ע"פ ראות עיניהם. וכתב דע"פ הדין אחר שאין להיורשים בזה רק טובת הנאה ומבואר בח"מ ס"ס רע"ו שאין היורשים יורשים טובת הנאה ובש"ך שם שאפילו הוא עצמו א"י להוציא מיד אחרים אם הוא תחת ידם וא"כ באיזה כח יכולים היורשים להוציא מיד הפרנסים ויכולים הפרנסים לשנות ולבחור לומדים לפי ראות עיניהם. ואמנם בכתב שניתן ביד הגביר באותו פעם נאמר שמנהיגים קבלו על עצמם לשמור ולעשות כל פרטי הדברים בח"ח ובשד"א וא"כ החיוב מוטל מצד החרם והשבועה אך זהו רק בדור הראשון כו' (וע' בפ"ת ליו"ד סימן רכ"ח ס"ק כ"ו) אלא שאין ראוי להיות כפוי טובה ולעשות נגד רצון המת אבל כיון שהיורשים עושים בערמה ובבצע כסף יכולין לקיים עם עקש תתפל ועכ"פ יכולים הפרנסים למחות ביורשים שלא יבחירו כ"א בההגון ע"פ מופלגי העיר ונכון שגם הפרנסים לא יבחרו בלי הסכמת היורשים ע"ש:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט ער״ו:א׳:א׳
רע״ו:א׳
א
תחזור הירושה כו'. ע' בסמ"ע ס"ק ב' דבריו מגומגמין:
רע״ו:ב׳
א
שאנו רואים כו'. ע"ל סי' רע"ח ס"ג:
רע״ו:ג׳
א
אין הבן כו'. ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן קצ"ו:
רע״ו:ד׳
א
אין היורשי' יורשין כו'. וכן אפי' הוא עצמו אינו יכול להוציא מיד אחרי' אם הוא תחת ידם כדאית' בתשובת מהר"ם פ' שבועות הדיינים ומהרי"ק שורש קס"א שם וכן ביורש מיירי בכה"ג דאם הוא ביד היורש פשיטא דטובת הנא' הוא שלו וכ' מוהר"מ דכמו שאינו יכול להוריש כך אינו יכול ליתנם עכ"ל ד"מ דהיינו אם הוא תחת יד אחרי' א"י להוציאה מידם וליתנו לאחרי' אבל אם הוא תחת ידו יכול ליתנו לאחרי' לחלקן למי שירצו ודו"ק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5