שולחן ערוך, חושן משפט ס״ז: דין שמיטה ופרוזבול ובו ל"ח סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

דין שמיטה ופרוזבול ובו ל"ח סעיפים:
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום: הגה (רמב"ם פ"ט מה' שמטה שער מ"ה והר"ן בשם י"א) כן הוא הסכמת הפוסקים אבל י"א דאין שמטה נוהגת בזמן הזה ונרא' שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגין דין שמטה כלל בזמן הזה והמנהג היו נוהגין עדיין בזמן הרא"ש כמו שכתב בתשוב' (הטור ס"ה הביאו) שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג ולא אשגחו ביה וכבר כתבו ג"כ האחרונים ז"ל (בד"מ ס"ה הביאו) טעם למנהג שאין נוהגין שמטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ד"ש ובמהרי"ל ואין לדקדק אחריהם ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היתה שמטה וא"כ יהי' שנת של"ד הבע"ל שמטה יה"ר שיבנ' בהמ"ק ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה לפרט:

ב

שביעית משמטת את המלוה ואפי' מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים והמשכנתא במקום שדרכם לסלק המלוה בכל עת שיביא מעותיו שביעית משמטתה ומקום שא"י לסלקו עד סוף זמנו אין שביעית משמטתה ואם אינה משכנתא אלא שסיים לו שדה בהלואתו אינו משמט וי"א דהני מילי באתרא דלא מסלקי ליה וכל שא"י לסלקו אפי' יום א' מקרי אתרא דלא מסלקי ליה:

ג

מי שיש לו עיסקא משל חבירו שביעית משמטת פלגא שהוא מלוה:

ד

מי שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות ונשאר ביד אחד מהשותפים אין שביעית משמטתו שאין שביעית משמטת אלא מלוה:

ה

ערב שפרע למלוה וקודם שפרע הלוה הגיע שנת השמיטה משמט:

ו

כל דבר ששביעית משמטת גם כן משמטת שבועתו לפיכך שבועת הדיינים וכיוצא בה שאם היה מודה בו היתה שביעית משמטתו משמטת שבועתו אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם שאם היה מודה בו לא היתה שביעית משמטתו לפי שהם פקדון ולא מלוה אין שביעית משמטת שבועתו: הגה מי שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו כל דבר שהשביעית משמטת פטור ג"כ לשלם מכח השבועה דלא נשבע לשלם רק כל זמן שחייב ממון (מהרי"ק שורש פ"א ותשובת רמב"ן סימן רנ"ו) וע"ל סימן ע"ג סעיף ז':

ז

[הלוהו ותבעו] וכפר ונשבע לו והגיע שמיטה והוא בכפירתו ולאחר שעברה השמיטה הודה או באו עדים אינו משמט אבל כפר ונשבע והודה אח"כ או שבאו עדים קודם סוף שביעית ה"ז משמטת:

ח

תבעו ממון וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט:

ט

המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית הרי זה נשמט אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפי' בשביעית תנאו קיים שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב: הגה וכן אם כתב בשטר לשון פקדון אינה משמטת דלהכי כתב לשון פקדון שלא ישמט (מהרי"ק שורש קפ"ג) אם נהגו לכתוב כן בשטרות ובשטר אחד לא נמצא כך לא אמרינן דהוי כאלו נכתב אע"פ שלענין שאר דברים אמרי' כן כדלעיל סי' מ"ב (ב"י בשם הרשב"א):

י

המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו דהשתא לא קרי ביה לא יגוש:

יא

המוסר שטרותיו לב"ד ואמר להם אתם גבו לי חובי אינו נשמט:

יב

המלוה על המשכון אינו משמט מה שכנגד המשכון ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון אינו משמט:

יג

משכנו שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד דינו כמלוה על המשכון:

יד

הקפת (פי' שקנה באמנה) חנות אינה משמטת ואם זקפה עליו במלוה משמטת: הגה ומיקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו (טור והרא"ש פרק השולח) וי"א דמיקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד (מרדכי פרק הנשבעין):

טו

שכר שכיר אינו משמט ואם זקפו עליו במלוה משמט:

טז

קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע אינם משמטים ואם זקפם במלוה משמטים ומאימתי נזקפים משעת העמדה בדין:

יז

המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה משמטת: הגה הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם ולכן מי שקנה שטר מן העכו"ם על חבירו אין השביעית משמטתו (תשו' הרשב"א סי' תשפ"ט) וכן מי שערב בעד חבירו נגד עכו"ם ופרע לעכו"ם ולקח השטר מן העכו"ם ותבע חבירו באותו השטר אין השביעית משמטת אבל בלאו הכי משמטת אע"פ שפרע לעכו"ם בשבילו (ב"י בשם הרשב"א):

יח

פרוזבול אינו משמט ואינו נכתב אלא בב"ד חשוב דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול ויודעים ענין שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר וי"א דכותבין פרוזבול בכל ב"ד (טור וב"י בשם הפוסקים) ונ"ל דיש להקל בזמן הזה:

יט

זהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלו' ופלוני ופלו' הדיינים שבמקום פלו' שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים או העדים חותמים מלמטה וה"ה שיוכל למסור בב"ד חובותיו שבע"פ (ר"ן פ' השולח):

כ

תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כ"ז שארצ' אינו צריך לכתוב פרוזבול מפני שהם יודעים ששמיטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחת: הגה וי"א דכל אדם נמי יוכל לומר דבריו בעל פה לפני ב"ד ומהני וא"צ פרוזבול (טור) ואין חילוק בין אם המלוה בעיר הדיינים או לא כי יכול לומר אפי' שלא בפניהם אני מוסר שטרותי לב"ד פלוני שבעיר פלוני (מרדכי ס"פ השולח):

כא

יש מי שכתב ענין שטר פרוזבול כך הוא הולך המלוה אצל ג' עדים (בה"ת בשער מ"ה בשם י"א) וי"א אפילו לשנים ואומר הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי ג' דיינים דאינון פלו' ופלו' ופלוני דיינים שבמקום פלו' ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים ואי חתמו ביה דייני טפי מעלי וא"צ שם עדים:

כב

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואפי' קרקע כל שהוא סגי ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח על גבי יתידות באויר אע"פ שאין מקום היתידות שלו סגי אפי' אין ללוה כלל ויש לחייב לו או לערב או למי שחייב לו כותבין ואפי' אין לזה ולא לזה ויש למלוה או למי שחייב לו מזכהו אפי' ע"י אחר ואפילו שלא בפניו: הגה מיהו אם הלוה לפנינו וצווח איני רוצה לזכות בקרקע של אחרים אין מזכין לו לאדם בעל כרחו (ר"ן פ' השולח):

כג

השאילו מקום לתנור או לכירים כותבין עליו פרוזבול (כ"כ בעיטור מאמר ג') וה"ה אם השכירו לו:

כד

היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול:

כה

כותבים לאיש על נכסי אשתו ולאשה על נכסי בעלה וליתומים על נכסי אפוטרופוס:

כו

חמשה שלוו מאחד די לו בפרוזבול אחד ואם לוו בשטר אחד אפי' אין קרקע אלא לאחד מהם כותבים פרוזבול על כולם:

כז

חמשה שהלוו לאחד כל אחד צריך פרוזבול:

כח

יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים א"צ פרוזבול מי שחייב לקופת הצדקה אינו משמט:

כט

יתומים גדולים טענינן להו שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמיטנה בשביעית:

ל

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופו לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובו חובו כל השנה בב"ד וכשתשקע חמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אבד החוב:

לא

כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול:

לב

פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול:

לג

נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ולא עוד אלא שפותחין לו שמא פרוזבול היה לך ואבד ואם אמר כן נאמן: הגה ואם לא פתחו לו הב"ד ויצא מב"ד וחזר ואמר פרוזבול היה לי אם הוא קודם פסק דין נאמן אבל אם הוא לאחר פסק דין א"נ (ב"י בשם הרשב"א):

לד

וכן אם אמר המלוה תנאי היה בינינו שלא תשמיטני שביעית או הקפת חנות היה או משאר דברים שאין שביעית משמטתן נאמן במגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד:

לה

הוציא פרוזבול וטוען הנתבע ואומר מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה התובע נאמן שאלו אמר פרוזבול היה לו ואבד נאמן ואע"פ שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד:

לו

המחזיר חוב שעברה עליו שביעית יאמר לו המלוה משמט אני וכבר נפטרת ממנו אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם במתנה אני נותן לך החזיר לו חובו ולא אמר לו כן מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתי לך ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו:

לז

שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול מוציאין שטר מהמלוה להחזירו ללוה:

לח

המוכר שט"ח לחבירו ואח"כ עברה עליו שמטה אין הלוקח חוזר על המוכר שהלוקח פשע מעצמו שלא עשה פרוזבול ואם כבר עבר עליו שמיטה כשמכרו טוענין ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין לו נכסים אינו נאמן ואם יש לו נכסים נאמן ונפטר הלוה והמוכר ישלם ללוקח:

א

כספים. אבל חרישה וזריע' לא אסרו בשביעית וביובל שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו כ"כ התו' פרק השולח ולי נראה טעם אחר דכיון דקדושתן תלויה בארץ ולא שייכא בח"ל וכיון שכן גם בא"י לא תקנוהו משא"כ שמיטת כספים שהוא חובת הגוף עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס"ד ובתשובת הרשד"ם סי' ל' וס"א וקפ"ו:

ב

טעם. גם בתשובת הרא"ש כתב טעם על שהניחם במנהגם ז"ל כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה ה"ל כאילו התנה המלו' ע"מ שלא תשמט בשביעית עכ"ל. סמ"ע:

ג

נכסים. דמ"מ הרי הוא מחוסר גוביינא. שם:

ד

ומקום. כתב הסמ"ע דהדיוקין קשיין אהדדי נראה דמשום דבש"ס סתם וקתני דמסלקי ודלא מסלקי נקט לחומרא וכתב דבאתרא דמסלקי בכל עת פשיטא דמשמטי ובאתרא דלא מסלקי דקאמר בש"ס דאינו משמט אין בידינו להקל כי אם כשאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו עכ"ל:

ה

שסיים. פירוש שא"ל מכאן תגבה חובך דאז ה"ל מיוחד יותר לחובו וכגבוי בידו דמי עכ"ל הסמ"ע (ועיין מ"ש הט"ז בדין זה שהשיג על הסמ"ע ועיין. ע"ש):

ו

פלגא. עיין ביו"ד סי' קע"ז:

ז

מלוה. וזה אין שם הלואה עליו אלא שחלק חבירו מופקד בידו. סמ"ע:

ח

ונשבע. ז"ל הרמב"ן אם הגיע הזמן שנשבע עליו לפרוע קודם שביעית אם לא פרעו בזמן שנשבע כבר עבר על שבועתו אבל השמט' משמטת דלא נשבע לשלם רק כל זמן שהוא חייב לו ואינו מחל לו זה חובו אין חיוב השבוע' חל עליו דזה יאמר הריני כאילו התקבלתי ומתיר שבועתו שלא ע"פ חכם וזהו כמחילה דאפקעתא דמלכא הוא אבל אם לא הגיע זמן השבועה עד אחר השמטה אינה משמטת דהוי ליה כמלוה לעשר שנים דאינו משמט ע"כ ונראה דהרמ"א איירי כגון שקבע לו ז"פ קודם שמטה ואח"כ נשבע לו שלא יעכב מלפרעו עכ"פ בזמן פלוני דהוא אחר השמיטה דבכה"ג משמט כיון דקביעת ז"פ הוא קודם השמיטה ובידו לנגשו אז מכח הזמן ולומר לא היה דעתו מעולם להמתין לך על זמן השבוע' ובזה א"ש דלא הזכיר הרמ"א דיתיר את שבועתו משום דבכה"ג א"צ התר' דלא נשבע אלא לשלם כ"ז שהוא חייב משא"כ בנדון דהרמב"ן דכבר עבר שבועתו קודם שביעית צריך התר' עכ"ל הסמ"ע:

ט

וכתבו. כתב הרא"ש דאף אם פסקו הב"ד הדין אלא שלא כתבו הפס"ד משמט החוב. סמ"ע:

י

כדלעיל. ויש ליתן טעם לחלק ביניהם כיון דמדין מצות שביעית מופקע ועומד אין בידו להוציא מכח מנהג הכתיבה דהלה יאמר דבכוון לא כתב כפי המנהג כדי לקיים מצות שביעית. שם:

יא

המוסר. כתב הסמ"ע דאין זה כדין פרוזבול דבסי"ח דשם מיירי דאינו מוסר גוף השט"ח ביד הב"ד אלא אומר בפניהן בעל פה שמוסר בידם החובות ומשו"ה בעי דיכתבו לו הבית דין וכאן מיירי שמסר בידם השטר חוב לכך לא בעי כתיבה וע"ש:

יב

שכנגד. כבר נתבאר טעמו דכיון שיש בידו לא שייך ביה לא יגוש וטעם הי"א הוא כיון דמתחלה נטל המשכון בעד כל ההלוא' ה"ל כאילו יש בידו משכון על הכל. שם:

יג

דינו. לשון הטור אף על פי שצריך להחזירם (ר"ל כלי יום צריך להחזיר ביום וכלי לילה בליל' כמ"ש בסי' צ"ז) אינו משמט ע"כ והטעם דמיד שמשכנו קנה המשכון אלא שחוזר ומשאיל לו בעת צרכו והראי' שהלוה צריך להחזיר לו כלי יום בלילה. שם:

יד

חנות. כתב ב"י אבל המוכר דבר לחבירו מיד כשמכר' לו ה"ל כאילו הלוהו ומשמטו השביעית והטעם לפי שדרך החנונים להקיף שנה ושנתים ואינו נוגשו והו"ל כאינו קבע לו זמן לאחר שביעית דאינו משמט וכן דרך השכיר להניח שכרו שנה או שנתים ביד שוכרו בפקדון או בהלואה עד אחר שביעית עכ"ל. שם:

טו

בדין. מיירי דלא כתבו לו פס"ד דאל"כ קשה מ"ש מהא דבס"ח מ"ש. שם:

טז

כעובד כוכבים. אע"ג דהוא למעליותא והמחבר פסק בסי' קנ"ד סי"ח דלא אמרי' כן אלא לגריעותא ע"ש צ"ל דבהא מודה כיון דבשטרותיהן גובין מדינא דמלכותא וכמ"ש בסי' מ"ה סי"ז דשם ג"כ הוא למעליותא שם:

יז

משמטתו. וסיים הרשב"א אבל אם זקפו עליו במלוה משמט. שם:

יח

אבל. פי' שאינו תובעו באותו שטר אלא שתבעו שהוצרך לפרוע בשבילו נעשה מלוה ומשמט. שם:

יט

והמחום. כיון דמן הדין משמט אלא שמכח הפקר ב"ד הוא דאינו משמט מש"ה אמרו דצריך ב"ד חשוב שראוי להפקיר. שם:

כ

בזה"ז. פי' אפי' במדינה דנוהגין שמטה דהא דכתכ הרמ"א בריש סי' זה היינו במדינות אלו אין נוהגין אבל יש מדינות דנוהגין בו ועי' בתשובת מבי"ט ח"א סי' פ"א וח"ב סי' ש"א:

כא

מוסרני. פירש הסמ"ע דדברים הללו הן ל' המלו' שאומר כן בע"פ להב"ד והן כותבים בנוסח זה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פ' המלוה ואמר לפנינו מוסרני כו' וחותמין שלשתן למטה פלו' דיין וכו' או חותמין בלשון עדים ור"ל שהם עדים בדבר שאמר לפניהם כן כשהיו יחד במותב תלתא וכיון שכן דהמחבר לא מיירי במוסר שטרותיו אלא שאומר בעל פה כנ"ל א"כ לא ה"ל להרמ"א לכתוב וה"ה שיוכל כו' דמהיכי תיתי לחלק עכ"ל:

כב

ממושכנת. פי' שהלוה השכינה ביד אחר אע"פ שאין לו מעות לפדות וגם הוא באתרא דלא מסלקי מ"מ יכול המלו' לכתוב עליה פרוזבול כאילו היתה ביד הלוה. סמ"ע:

כג

לאחד. הטעם משום דקי"ל דכולם נעשין אחראין וערבאין זה לזה כמ"ש בר"ס ע"ז ואפי' לוו כל א' בפ"ע ויש קרקע לא' מהן כותבין על כולם דהא מחשב כאילו קרקע זו של המלו' היא ואז מזכה אותה ללוין האחרים אלא דאז צריך שיזכה. אבל בלוו בשטר א' א"צ לזכות. שם:

כד

קטנים. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ס"א:

כה

פסול. משום דא"י למסור לב"ד החובות שאינו חייב לו עדיין וכשיאחר זמנו של פרוזבול יוציאנו לאחר זמן ויגבה בו אפי' החובות שנתחייבו לו אחר כתיבתן אבל במוקדם מגרע כחו עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ה:

כו

לו'. עי' במהרי"ק שורש נ"ב:

כז

יטול. פירוש הלוה שבא ליתנם לו יטלם וילך לו וע' בב"ח מ"ש ליישב פירוש רש"י דפירש אף יכול לתלות אותו שיאמר אעפ"כ ע"ש דהמקיל כרש"י ה"ז זריז ונשכר. ש"ך:

כח

שטר. נ"ל דודאי דמי הנייר צריך הלו' להחזיר לו אבל דמי שכר הסופר א"צ ליתן לו וג"כ נשמט בשביעית דהא גוף השטר אינו שוה יותר מדמי הנייר לצור ע"פ צלוחיתו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכתב דגופו של נייר הוא של הלו' וע"ש):

כט

אינו נאמן דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים כמ"ש הט"ו בסי' ע"ז כ"כ הסמ"ע והקש' הב"ח דלהימן במגו דאי בעי מחיל ליה ותירץ דאה"נ אלא דמיירי שמצד הטענ' אינו נאמן וכגון שמכרו במעמד שלשתן שא"י למחול כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ט עכ"ד ולפמ"ש שם דאף במכרו במעמד שלשתן יכול למחול א"כ ה"ה הכא בכל ענין נאמן המוכר רק שמשלם ללוקח מה שהפסיד לו מדיני דגרמי כל מה שהי' שוה השטר אם הי' לו פרוזבול ובסי' פ"ו ס"ה כתבתי דבמלו' שאומר שטר אמנה גופיה א"י למחול וא"כ אין צורך למה שחלקו בין מלו' למכרו בזה עכ"ל הש"ך:

ל

נאמן. והש"ך השיג עכ"ז ופסק דאפילו אית ליה נכסים אינו נאמן דכיון שמכרו ויצא מתח"י לאו כל כמיניה לחוב ללוקח בהודאתו וע"ש:

א

א) רמב"ם ר"פ ה' מה' שמיטה ויובל ממ"ש בגיטין בזמן שאתה משמט קרקע וכו' דף ל"ו ע"א וליובל קרי משמע קרקע שהשדות חוזרות לבעלים ביובל ☜אבל שמטת קרקע נוהג אף בזמן הזה (פי' בא"י) כ"מ שם וכ"כ התוס' שם בשם ר"ת

ב

ב) שם ובברייתא זכר לשביעי' וכתב הרמב"ם שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל

ג

ג) בה"ת שער מ"ה בשם בעה"ע בשם הר"י אלברצלוני ושכ"כ הרז"ה בת' וכ"כ הר"ן בשם י"א

ד

ד) פי' בח"ל וכן הוא מפור' שם:

ה

ה) כלל מ"ו ס"ד

ו

סוס תור תרגומו שפנינ' כרוכי'

ז

ו) וע"ש שכתב שאיפשר שסמכו על מה שכותבים בש"ח בין בדרכים דתיים בין בדרכים שאינם דתיים וכו' ואף ע"פ שלא היתה תשובתה מקובלת כיון שאינו מפור' שלא תשמיטני בשביעית לא היה סותר מנהגם כיון שהיה להם טענ' ונלפע"ד שמ"ש בת' אחרת דהו' כאלו התנ' שלא תשמיטני בשביעית וכו' היינו במה שהיו נוהגים לכתוב בין בדברים שאינם דתיים

ח

ז) עי' שם שכתב דמן הסתם יש להחזיק כל המקומות דנוהגים בהם טענת שביעית והעמיד' על דין תור' וכו' אלא א"כ יתברר שהוא מן המקומות שנהגו לגבות שטרו' שעברו עליהם שביעית וכו' ופסק שטר שיש בו אחריות אין השביעית משמטתו כב"ש כדפסק רב אסי שם דף ל"ז ע"א

ט

ח) וכ' שארי הרב בעל שני לוחות הברית שם דף ע"ט ע"ב באתי להזהיר אתכם בענין שמיטת כספים שנוהג אף בח"ל וכו' והדבר קל לתקן ע"י פרוזבול וכו' וכ"כ הרב ב"ח שנשתרבב המנהג בלי טעם לגמרי וכו' והנמנע ועושה ע"פ הדין תע"ב ושנת השמט' יהי' אי"ה שנת תכ"ה השי"ת יזכינו ויחיינו את הגאול' למנות גם היובלות

י

ט) משנ' ריש פ"י דשביעית

יא

י) כרב וכשמואל וכדעבד ור' יוחנן עובדא גטין דף ל"ז ע"א:

יב

כ) מימרא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ב"מ דף ס"ד ע"ב

יג

ל) רמב"ם שם בפ' הנזכר מברייתא גיטין שם וכתב הכ"מ שם בשם הר"ן דס"ל דלא מדחינן אלא מאי דאדחי בגמרא בהדיא (כגון שטר אחריות נכסים) אבל סיים לו נכסים כיון דלא מדחי לא דחינן לי'

יד

מ) בה"ת שער מ"ה לדעת הרמב"ם:

טו

נ) כת' הרשב"א סי' תתקפא.

טז

ס) הגהת מיימוני ס' משפטים

יז

ע) ת' הרא"ש כלל ע"ח סי' ג':

יח

פ) מישרים נ"ו בשם הגאונים ושכן כתב הרשב"א בת'

יט

צ) ל' הטור סעיף י' וכ"כ הרמב"ם שם ממשנ' שביעית דף מ"ה ע"א ומהתוספת' וכתבה הרא"ש בפרק השולח והכ"מ בפ' הנזכר

כ

ק) כצ"ל וכ"כ הרמב"ם שם בירו' וכ"כ הטור והראב"ד השיגו שם והר"ן בפרק כל הנשבעים כתב יישוב לזה הביאו הב"י והכ"מ שם

כא

ר) כ"כ הרא"ש בת' סוף כלל פ"ו ממשנה ב' פ"ו דשביעית וכל מעש' בית דין אין משמטין וכדמפ' בירושלמי מסי"ז:

כב

ש) ל' הרמב"ם שם ממימרא דשמואל מכות דף ג' ע"ב וכדמפר' לה רב ענן.

כג

ת) כפירש"י שם שהשביעית אינ' מסירה בידו לו' שלא תהא משמטת:

כד

א) שם וכ"כ הרא"ש בת' כלל ע"ח שתנאי זה אגברא קאי ומועיל

כה

ב) כלישנא בתרא דרב יהודה אמר שמואל וכן כתב התוספת שם בשם ר"ת דמהני' דמכות מסייע ליה וכן פסק הרא"ש והטור והרמב"ם וסה"ת

כו

ג) ל' הרמב"ם ממשנ' ב' פ"י דשביעית וכמו שפירשו התוספת שם במכות

כז

ד) שם במשנה

כח

ה) הרמב"ם שם מהא דמסיק הש"ס לעולם כנגדו שבועות דף מ"ד ע"ב אע"ג דדרך דחיה אתמר וכמ"ש הכ"מ שם וכ"כ הטור בשמו

כט

ו) שם בשם אביו הרא"ש מימרא דשמואל אפילו על המחט ירושלמי והיינו כרשב"ג בבריית' שם בשביעית

ל

ז) ברייתא ב"מ ר"ש דף קט"ו

לא

ח) משנה ריש שביעית

לב

ט) שם במשנה

לג

י) שם משנה ב'

לד

כ) רמב"ם שם מברייתא גיטין דף י"ח ע"א

לה

ל) שם וכמימר' דשמואל דהלכתא כוותי' בדיני שם

לו

מ) משנה ג' פרק י' שביעית דף ל"ז ע"ב

לז

נ) רמב"ם שם מהא דאמרי' בגטין כרב אמי ורב אסי דאלימי וכו' וכמו שפי' הר"ן דבריו והביאו הכ"מ שם ובב" דרב אמי ורב אסי לאו דוקא אלא ה"ה ב"ד חשוב שבדור וכן כתב בתוספת שם שר"ת כתב פרוזבול מטעם זה ולזה הסכים בבית יוסף וכן כתב בה"ת בשער מ"ה

לח

ס) משנה ד' שם בשביעית

לט

ע) רמב"ם שם מהא דאמרינן רבנן דרב אסי מסרי מילייהו להדדי גיטין דף ל"ז ע"א

מ

פ) וכ"כ הרא"ש אהא דאמר רב נחמן אקיימנה שם דף ל"ו ע"ב וכ"נ מת' הרשב"א וכה"ג כתב הר"ן בשם הרמב"ן והרב ב"ח הוכיח כדברי הרמב"ם דהא רב נחמן גופיה לא קאמר אלא אי איישר חילי:

מא

צ) סה"ת בשם הר"י ברצלוני מסכ"ו

מב

ק) משנה ו' פרק י' דשביעי' ופי' הר"ש שם משום דאז חשוב השטר כגבוי ביד ב"ד ולא קרינן ביה לא יגוש

מג

ר) כתבו התוספת שם בגיטין בשם הרשב"ם משום שהוא שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות דס"ל כהרי"ף והרמב"ם כנזכר ל' סימן ס"ו ורש"י פי' שם בע"א

מד

ש) ברייתא דהלל וכדמפר' לה בגמרא גיטין דף ל"ז ע"א

מה

ת) בריית' שם

מו

א) טור כ"כ הרא"ש והר"ן שם דקל היא שהקילו בפרוזבול דאע"פ שהוא חוב לו יכול לזכותו

מז

ב) מימרא דרב יהודה שם

מח

ג) משנה ו' פ"י דשביעית:

מט

ד) שם במשנה משמיה דר' חוצפית ואין חילק עליו

נ

ה) טור מהירושלמי כתבו הרא"ש שם בגיטין

נא

ו) שם במשנה

נב

ז) שם משנ' ה'

נג

ח) טור סימן כ"ט מהתוספתא הביאה הרא"ש

נד

ט) שם במשנה

נה

י) מימרא דרב יהודה אמר שמואל מטעמא דב"ד אביהם של יתומים ושטרותיהם כמסור' לב"ד גיטין שם

נו

כ) הרשב"א מהא דא"ר יוסף אנן יד עניים אנן ב"ק דף ל"ו ע"ב וממימרא דרב יהודה דלעיל מס"י:

נז

ל) הרשב"א וכ"כ במישרים נ"ז ומס"ט

נח

מ) ל' הרמב"ם שם מהספרי וברייתא ערכין דף כ"ח ע"ב

נט

נ) בת' להרמב"ן סימן צ"ח מהתוספת ע"פ הגירסא האמיתית ושכן מצא בפ' המשניות לר' שמעון וכ"כ בת' הרשב"א וכן המנהג פשוט בא"י וכן נהג מורי הרב הגדול הר"י בי רב ז"ל וכן משמע מדברי הרמב"ם בדין דלעיל דגובה חובו כל השנה ומשמע אפילו ע"י ב"ד ב"י

ס

ס) שם במשנה דשביעית

סא

ע) מימרא דרב יהודה א"ר נחמן גיטין דף ל"ז ע"ז מטעמא דלא שביק היתירא ואכיל איסור' וכתבו התוספת שם שנאמן אפילו בלא שבועה וכתב הטור בשם ת' הרא"ש שמעולם לא זכה אדם לפניו באשכנז בטענה זו כי היה שואלו וחקרו עד שנתפס בשקרו וכדעת הרמ"ה שהביא הטור

סב

פ) שם כי אתו לקמיה דרב וכו' וכ"פ הרמב"ם שם וכן כתב הטור בשם הרא"ש וכן כתב הרא"ש בת' וכ"כ הר"ן

סג

צ) ל' הטור וכ"כ הרמב"ם שם

סד

ק) הרמב"ם שם נלמד ממ"ש בסעיף לג

סה

ר) משנה ח' שם בשביעית

סו

ש) בריי' שם

סז

ת) ל' הרמב"ם כפי פירושו אהא דאמרי התם תלו ליה עד דא' הכי קרוב לפי' זה פי' בערוך והרא"ש והביאו הטור ולא כפירש"י שם

סח

א) טור וכ"כ בה"ת שמ"ה ושכ"כ הרמב"ן וכ"כ הרא"ש

סט

ב) שם ושם בבה"ת

א

אין. גטין ל"ו א' ורבא ל"פ עליה דאביי בהא וכמ"ש תוס' שם ד"ה מי וכן סובר הרמב"ם שם הל' טז ועכ"מ שם ודלא כראב"ד ורש"י ד"ה רבא כו' ורמב"ן דס"ל דה' כרבנן:

ב

בזמן שהיובל. שם כפי' תוס' ד"ה בזמן וכמ"ש רש"י ב' ירושלמי וההיא דת"כ כרבנן הוא:

ג

ומד"ס. שם:

ד

בכ"מ. דהשמטת כספים אין חילוק בין א"י לח"ל כמ"ש בקדושין ל"ח ב' וה"ה בזה"ז כמ"ש בירושלמי פ' בתרא דשביעית הל' ג' ע"ש וכן בהרבה מקומות בגמ' גטין לז ב' אבא בר מרתא כו' כי אתא לקמיה דרב כו' ושם ע"א רב אשי מקני כו' ובכמה מקומות:
(ליקוט) ירושלמי א"ר הונא קשייתא קומי ר' יעקב בר אחא כמ"ד מעשרות מד"ת והלל מתקין על ד"ת א"ר יוסי וכי משעה שגלו לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ ופרי' והשמטת כספים נוהג בין בארץ בין בח"ל ד"ת חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהגת ד"ת השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל ד"ת ובשעה שהשמטה נוהגת מדבריהם השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל מדבריהם תמן אמרין אפי' כמ"ד מעשרות ד"ת מודה בשמיטה שהיא מדבריהם דתני וזה דבר השמטה שמוט ר' אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג ד"ת פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן כו' (ע"כ):

ה

אבל י"א. הוא הרז"ה שכ' דוקא בזמן שהיובל נוהג מדרבנן שיובל ושמיטה קשר שאין נפרד הוא והיו נוהגין יובל עד שבטלו ב"ד וכ' דשמטה צריך ג"כ קדוש ב"ד והוא בכלל מ"ש שנים אתה מקדש ועתוס' דערכין י"ג א' ד"ה הנך כו' וע"ש בסה"ת שמ"ה והרמב"ן דחה דבריו וס"ל דאפי' מדאורייתא נוהג כרבנן וכפרש"י דרבא פליג על אביי בהא וע"ש:

ו

בדברי מהרי"ק. שם כ' דסמכינן אר' יוחנן גטין לז דאמר שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט אע"ג דקא' דוקא לב"ש המרדכי בס"פ הבא ע"י כ' דק"ל כב"ש בהא וליתא דהסוגיא בכ"מ דלא כב"ש וכמ"ש בס"ב וסי' ק"ח סי"א וש"מ ועש"ך סי' ק"ח סקי"ט ע"ש:

ז

בת"ה. שם ר' דסמכינן אחד תירוצא שתי' ר"י בתרומות ומעשרות שאין נוהג אלא במקומות הסמוכין לא"י כמו בבל ומצרים אע"ג דחלה נוהגת בכ"מ שדמיא קצת לחיבת הגוף בעל העיסה ולא בעל הקרקע וכ"ש השמטת כספים שהוא חובת הגוף מ"מ כיון דתורה תלי ליה ביובל אע"ג דכל הראשונים כ' דנהגו בח"ל בכ"מ ונהגו כן בעצמם אינהו ס"ל כת' אחרים של תוס' ואנן לענין שמיטה יש לסמוך אהאי שינויא וע"ש שדחק עצמו הרבה מאד:
(ליקוט) . ומהר"א בתה"ד כו'. עתוס' דקדושין ל"ו ב' ד"ה כל כו' וי"ל דלהכי כו' ובחולין ז' א' סד"ה והתיר. ועי"ל שמא כו' (ע"כ):

ח

והעיקר. כפסק הרמב"ם בשם הגאונים בפ"י דה' שמטה ע"פ הגמ' דערכין יג א' רב אשי אמר הנך שית כו' וכרבנן כמ"ש רש"י שם אלא שמפ' דבשנת ת"ך חרב כמ"ש שם י"ב ב' ודקאמר שם דבמוצאי שביעית חרב קאי על תשרי שלאחר החורבן דאותה שנה שחרב כיון שרובו בבניינו אין נחשב בכלל החורבן ולכן בכל הספרים ישנים ל"ג בע"ז ט' ב' ונטפי חד שתא ועכ"מ שם ובע"ז שם דקא' ונשקול ממאה תרי כ' בשם הגאונים דאתי אף לרבנן משום דלאחר החורבן לא מנו יובלים לקדש שמיטין וההיא דערכין ל"א ב' מנו יובלין כו' דוקא בזמן הבית וכ' עוד שם דכל החשבונות הכל משנת יצירה שהיא שנייה לבריאת העולם שאנו מונין נמצא למניינינו חרב הבית בשנת ג' אלפים תתכ"ט והיא היתה שנת השביעית כנ"ל ומשם ואילך לא מנו רק ז' ז' כנ"ל נמצא ששנת ש"ך לאלף הששי היא לחורבן אלף ותצ"א כי חשבת כללי ביובלי כו' כמ"ש בע"ז שם כלו הכל בז' ז' וכ"ה לפרש"י דערכין שפי' דבשנת תכ"א חרב הבית והיא היתה מוצאי שביעית הוא ג"כ החשבון כחשבון הרמב"ם רק שפי' דגמ' דע"ז כר"י כתי' ראשון דערכין כמ"ש תוס' בע"ז ב' רשב"ם ע"ש וע"ש ברא"ש וכ' לפ"ז שנת ע"ד היתה שנת השמיטה וכ"ז לשנה שנייה לבריאה והיא שנת ע"ה לבריאה וכ"כ בטי"ד סשל"א ולרש"י בשנת פ"ט וכן עיקר והוא ג"כ חשבון הרמב"ם וע"ש בב"י וכ"כ בטח"מ כפי גי' שם ולרש"י בשנת פ"ט וכן עיקר וע"ש בד"מ מ"ש בשם מהר"ל חביב ע"ש ועוד חידש הרמב"ם שכל החשבונות של הגמ' הכל משנה שנייה כנ"ל:
(ליקוט) והעיקר כו' דעת רש"י בערכין ששנת תכ"א חרב כמו שמוכח הסוגיא בין לתי' ראשון בין לתי' דרב אשי והסוגיא דע"ז דע"כ הוא לר"י צ"ל כתי' ראשון וכ"כ תוס' בע"ז שם ופ' כר"י ע"ש אבל רש"י בע"ז שם כ' ששנת ת"ך חרב הבית וכרב אשי דערכין וכר"מ והנה לשני הפי' קשה לפי' הראשון קשה דהא בע"ז שם מ' דבת"ך חרב כמש"ש א' מלכות פרס כו' ושם אי טעי האי תנא כו' אי טעי תנא כו' ושם ב' א"ב תלת שנין. ולפי' השני ק' סוגיא דערכין. דמ' דרב אשי תי' אליבא דרבנן ועתוס' שם ורא"ש וחשבון הרמב"ם הוא כפרש"י דערכין ולדידיה כל הסוגיות עולין יפה ופ' ג"כ כרבנן והרא"ש שם פי' כרש"י שם דמשנת ת"ך מתחילין למנות דרב אשי אליבא דר"י וכ"כ הטור בשם ר"י והוא שנה קודם למנין הרמב"ם ורש"י ודעת ר"ת ור"ח בתוס' דע"ז שם כדעת רמב"ם ורש"י אלא שגורס וניבצור תרתי שנין ור"ל למנין מלכות יון וכתי' ראשון דגמ' דערכין והוא מכוון לפירש"י דעירוכין וכ"פ רשב"ם שם אלא שלפי' ר"ת עכצ"ל דבתכ"א חרב דלא קאי שם כלל בחורבן הבית אלא לחשבון השטרות וההיא דערכין י"ל כפי' הרמב"ם דשנה שאחר החורבן קאמר וכנ"ל (ע"כ):
(ליקוט) מ"ש הטור ולרש"י בשנת פ"ט היינו רש"י דערכין שכ' דכל מה דפריך שם היינו דבשביעית חרב ומשני דבמ"ש חרב וכ' שם דבשנת תכ"א חרב וכ"כ תוס' בע"ז בשם רשב"ם ומ"ש הטור בשם ולר"י בשנת פ"ח הוא דעת רש"י בע"ז ששנת מ"ך חרב והיא היתה מ"ש וכ"ד הרא"ש שם בע"ז וע"ש שיישב קו' תוס' (ע"כ):

ט

(ליקוט) והמשכנתא במקום כו' ואם כו'. ל' הרמב"ם פ"ז מה' מלוה ומ' דוקא עד סוף זמנו ומ"ש בכל עת לאפוקי סוף זמנו וכ"ה דעת הרא"ש שם ודלא כרשב"א וש"ע שכ' וכל כו' וכ"ד הרא"ש ע"ש סל"ה ועטי"ד סי' קע"ב וב"י שם (ע"כ):
(ליקוט) במקום כו' ומקום כו'. ל' הרמב"ם בפ"ז מה' מלוה וכ"כ הרי"ף בב"מ שם ונראה שדעתו כדעת כרא"ש שם ואמר ברישא בכל עת משום שאז שביעית משמט בכל עת ודלא כי"א למטה שכ' וכל שא"י לסלקו כו' וכ"פ לקמן סי' רע"ח ס"ז (ע"כ):
(ליקוט) ומקום כו' עד סוף זמנו. דוקא כה"ג וכ"כ רבו הרי"ם בב"ב קכ"ה ב' וכמש"ל סי' רע"ח ס"ז וע"ש ברי"מ בארוכה וכ"כ ר' אפרים והרמב"ן שם בפשיטות (ע"כ):

י

(ליקוט) אלא שסיים כו'. עבה"ג וכ"מ בירושלמי שם דמסיק שם כמ"ש בגמ' שלנו דאפי' בשטר שיש בו אחריות דמשמט וא"ר ירמיה בשאין לו קרקע הא יש לו קרקע אינו משמט א"ר יוסי אפי' יש לו קרקע משמט אתיא דר' יוסי כרב דא"ר בא בשם רב ייחד לו קרקע אינו משמט לא אמרו אלא ייחד לו הא לא ייחד משמט. אלמא אע"ג דס"ל דאחריות משמט סיים אינו משמט (ע"כ):

יא

(ליקוט) וי"א כו'. כמו שהקשו על הרמב"ם דמ"ש ממשכנתא וההיא ברייתא כב"ש כמש"ש ולא עוד ופי' בה"ת דהרמב"ם ג"כ כה"ג מיירי (ע"כ):

יב

(ליקוט) וכל שאינו כו'. וז"ל הרשב"א בתשו' אתרא דמסלקי דשביעית משמטתו ה"ד אי בגו זימניה ק' הלא מ"מ המלוה א"י לנגוש אותו וה"ל כמלוה לי' שנים ואי לבתר זימניה א"כ אפי' באתרא דלא מסלקי בתר זימניה מסלקי ליה ע"כ צ"ל דכל דלא מסלקי ליה אפי' שעתא חדא לעולם אין משמטתו והביאו ב"י בי"ד סי' קע"ב בד"ה ובמקום שנוהגים כו' וכ' שכ"כ המ"מ ורי"ו בשמו אבל הרא"ש והטור שם חולקין ע"ז וכן רי"ו בשם הרי"ף וכן הריב"ש בשם הרמב"ן ועב"י שם וקושית הרשב"א הנ"ל כ' ברא"ש שם מכאן יש ללמוד דמשכנתא באתרא דמסלקי יכול המלוה לכוף כו' וע"ש סל"ה וס' ראשונה הוא דעת הרא"ש וז"ש עד סוף זמנו ומ"ש ברישא בכל עת משום דרוצה לכלול כל אימת שפגע שביעית לכן כ' ברישא בכל עת ובסיפא עד כו' (ע"כ):

יג

מי שיש לו. שם ק"ד ב':
(ליקוט) מי שיש כו'. כמ"ש בס"ו (ע"כ):
(ליקוט) מי כו'. דפקדון אינו משמט כמ"ש בספרי שמוט כל בעל יכול אף בגזלה ובפקדון ת"ל משה ידו כו' (ע"כ):

יד

שאין. כמ"ש בס"ו:

טו

ערב. ב"ב קע"ד א' ההוא ערבא כו' וע"ש ברשב"ם ד"ה פריעת כו':

טז

כ"ד. עבה"ג:

יז

לפיכך שבועות כו' אבל. שבועות מ"ח ב':

יח

(ליקוט) לפי כו'. ערש"י בב"מ קטו א' ד"ה למה כו' ועב"ב מ"ב ב' השותפין כו' ונעשין ש"ש כו' וז"ש השומרים והשותפין כו' (ע"כ):

יט

מי שחייב כו'. כמ"ש בנדרים ס"ג הריני כאלו התקבלתי וכן כאלו מחל לו דאפקעתא דמלכא היא:

כ

הלוהו. ירושלמי מלוה ונעשה כפרנית אינה משמטת כפרנית שהיא נעשה מלוה משמטת:

כא

תבעו. שם וכל מעשה כו' אלו גזרי דינין:

כב

וכתבו לו. דל"ת מס' שקדם ועב"י. וכ"כ הר"ש במתני ב' פ"י דשביעית:

כג

אם נהגו. ע"ל סי' ס"א ס"ה אבל תנאים כו':

כד

(ליקוט) המלוה כו'. עתוס' דב"ב קע"ה ב' ד"ה ואין. מכאן כו' (ע"כ):

כה

(ליקוט) המלוה כו'. כת"ק כמסקנא דגמ' לא לעולם כו' דקי"ל דלא כשמואל ואף א"ס דפליגי בדשמואל קי"ל דלא כשמואל וא"כ הל' כריה"ג (ע"כ):

כו

ויש מי שאומר. הוא הרא"ש ואזיל לשיטתו שפ' כשמואל שם בשבועות אבד קסא כו' וע"כ דלא כהדחייה שם:
(ליקוט) ויש כו'. עבה"ג וסי' ראשונה ס"ל דשמואל לשיטתו ולא קי"ל כוותיה והרא"ש לשיטתו שפ' כשמואל ועסי' ע"כ ת"ב (ע"כ):

כז

ומקרי זקיפה. כמו זקיפה דב"ק ק"ט א':

כח

וי"א. ב"מ ע"כ א':

כט

הבא. ע"ל סי' ס"ו סכ"ה:

ל

(ליקוט) ולכן מי כו'. כמ"ש בספרי את רעהו פרט לאחרים כו' (ע"כ):

לא

וי"א דכותבין. כ'. הרא"ש דרבנן דבי רב אשי לא ס"ל הא דשמואל. והרמב"ם וש"ע אזלי לטעמייהו שכ' בס"ך ת"ח שהלוו כו' דוקא וטור ורמ"א אזלי לשיטתייהו שכ' שם וי"א דכל אדם כו':

לב

וה"ה שיוכל. ל' הר"ן וכ"ת ל"ל לתקן פרוזבול הא יוכל למסור שטרותיו בב"ד וי"ל דמהני לחוב בע"פ:

לג

ת"ח שהלוו. ת"ח דווקא כנ"ל וכמ"ש גבי ריבית בב"מ ע"ה א':

לד

וי"א. דס"ל דפליגי אשמואל דשמואל לטעמיה דס"ל פרוסבול עולבנא דדייני כו' ואינהו ס"ל כר"ן דאמר אקיימיניה וער"ן:

לה

ואין חילוק. ירושלמי אפי' נתונין ברומי ופי' במרדכי הדיינים:

לו

וי"א אפי' לשנים. גטין ל"ג א' ואפי' לרב ששת עדים ודאי בשנים וסברא ראשונה ס"ל דה"מ כשמוסר לפני ב"ד והב"ד לפניהם אבל כאן שאין מוסר רק לפני העדים בלבד צריך שלשה כמו בפני ב"ד:

לז

קמי שלשה דיינים. כרב ששת ואע"ג דלענין גט קי"ל כר"ן שם דאינו תלוין זב"ז רק שמביא ר"ן ראיה דשנים נמי מקרי ב"ד וער"ן שם:

לח

דאינון פלוני כו'. כנ"ל בסי"ט פלוני כו' וכר"ש שם אטו כי רוכלא כו':

לט

שבמקום. מירושלמי הנ"ל בס' שקדם:

מ

ואי חתמי. ר"ל שהדיינים במקומו ומוסר להם וקמ"ל דא"צ עדים כמש"ו ועסמ"ע:

מא

וא"צ. כנ"ל סי"ט והדיינים או העדים כו':

מב

ואפי' קרקע. שם ופ"ג דפאה:

מג

מונח. שם בגמ':

מד

אע"פ שאין. רש"י שם:

מה

או למי. או למי. נלמד מחייב ללוה:

מו

אפי' ע"י כו' ואפי'. כ"כ הרא"ש דקאמר מזכהו משמע כו' דזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דעי"ז מתחייב יותר מהזכות וער"ן:

מז

מיהו אם. ב"ב קל"ח א' כאן בצווח כו' וערשב"ם ד"ה כאן בצווח כו' ושם בגמ' זיכה לו ע"י אחר כו' בצווח מעיקרו דכ"ע כו':

מח

וה"ה אם. ב"י ועסמ"ע וראיה מדפריך איני והתני הלל ולא משני בהשכירו:

מט

(ליקוט) וליתומים כו'. עסמ"ע וכ"ז מדברי ב"י ע"ש (ע"כ):

נ

ואם לוו. כרשב"ג בתוספתא ועסי' ע"ז ס"א:

נא

יתומים קטנים. דגדולים אין ב"ד אביהם דהם ככל אדם. ריב"ש:
(ליקוט) יתומים קטנים. ערש"י בב"מ ע' א' ד"ה בדקנני כו' (ע"כ):

נב

(ליקוט) יתומים גדולים. כאן ודאי אפי' גדולים כמש"ש הבא כו' (ע"כ):

נג

טענינן להו. ב"ב כ"ג א':

נד

אין שביעית. עבה"ג ומתני' דפ"י דשביעית השוחט כו':
(ליקוט) אין כו'. סנה' ל"ב א' (ע"כ):

נה

(ליקוט) כ"ז כו'. תוספתא אימתי כותבין פרוזבול ער"ה של שביעית כתבו ער"ה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרעו לאחר מיכן גובה עליו והולך אפי' לזמן מרובה והביאו הר"ש שם מתני' ה' (ע"כ):

נו

ואם לא. עסמ"ע ועב"ב ל"א א':
(ליקוט) ואם לא כו'. דהא אפי' ב"ד פותחין לו ואין חוששין שמא מתוך דבריהם ילמד לשקר כ"ש במה שלא ידענו אם למדוהו בחוץ. שם וזהו שלא כדברי ש"ך בסי' פ' סק"ג שכ' בכ"מ כן (ע"כ):

נז

(ליקוט) אבל אם כו'. דכה"ג ודאי דמי לשם כיון דשתק בשעת פס"ד נראה כמודה ודאי שקרא אגמריה (ע"כ):

נח

במגו. דבמקום חזקה אמרי' מגו אף להוציא. סה"ת שמ"ה ועכתובות י"ב ב':
(ליקוט) במגו כו'. כמש"ש חזקה כו' ובמקום חזקה אמרי' מגו אף להוציא כמ"ש בכתובות י"ב וכ"כ בהגמ"ר ריש ב"מ וצ"ע שהרי שם אמרי' א"נ ע"כ כו' מ' דלס' ראשונה א"צ ועסי' פ"ב סי"ב מש"ש (ע"כ):

נט

הוציא. הראיה מבוארת בדבריו:

ס

א"ל אעפ"כ. מתני' שם:

סא

ואל. ברייתא שם:

סב

שט"ח. ע"ל סי' ס"א סי"ב:

סג

(ליקוט) מוציאין כו'. דברי סמ"ע כאן תמוהים וכבר השיגו ט"ז (ע"כ):

סד

שהלוקח. שעליו מוטל כנ"ל סי' ס"ו סי"ו:

סה

טוענין. ב"ב כ"ג א':

סו

(ליקוט) ואם הודה כו'. צ"ע גם ברישא ליהמניה דאי בעי מחיל וכמו שהקשו תוס' בכתובות י"ט א' וש"פ וצ"ל דמיירי שא"י למחול כגון במעמד שלשתן וכן תי' בסה"ת וא"כ גם בסיפא אמאי נאמן וכמ"ש בספ"ק דב"מ בשובר אמאי כו' אלמא אין מאמינין לה אי לאו במגו דמחילה ושם מיירי באית לה נכסי כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ו וע"ש סי"ו ול"ד להא דכתובות י"ט א' דשם אי אית ליה נכסי אין משועבד כלל למלוה וכן הקשה ש"ך ע"ש בס"ק י"ד וכ"כ רי"ו במשרים כו' וז"ל הלוקח כו' והוא מפורש בתוספתא דב"ב רפ"ב כלשונה והביאו הרא"ש בפ"ג דב"ב ס"ח ובתשו' כלל צט וכמש"ל סי' קמ"ו ס"י בהג"ה ואין כו' (ע"כ):

סז

אם אין לו. כתובות י"ט א':

א

(ט"ז ס"ק לז) מוציאין טר כו' דאין כאן שייכות משכון דמעיקרא כו'. נ"ב צ"ע דהסמ"ע מדייק בדבריו דה"ל השטר משכון בידו בעד דמי הנייר אבל לא עלה על דעתו שיהי' משכון על החוב שבשטר:

א

טעם למנהג. בתשוב' הרא"ש כתב טעם שהניחן על מנהגן כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעין זה ה"ל כאילו התנה המלוה ע"מ שלא תשמט בשביעית. ואכתי קשיא לי בשנה השביעית גיפה דאינו משמט אבל מיד כשגיע תחלת השמט' אין בית דין נזקקין לגבות שום חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש מהתחלת שבע אף על גב דאינו משמט אלא בסופה וכמו שכתב הרא"ש פ' השולח עיין שם ובזה לא שייך תנאי דזה אינו תנאי שבממון אלא מלתא דאיסורא ועיין בטור סימן כ"ו דאם אין זכות חשיב קנין דברים וה"נ כיון דאינו משמט אלא מלתא דאיסורא אית בי' וצריך עיון:

א

משמטת פלגא שהוא מלוה. כתב בהגהת מיימוני לס' משפטים סימן י"ב וז"ל האי עיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון שביעית משמטת חלק המלוה דלכל תשיבא מלוה הפלגא לענין מקדש במלוה אינה מקודשת וכן במכר לא קנה וכו' תדע מההיא טעמא דמפרש רבא להכי קרי לה עיסקא דאם מת לא נעשו מטלטלין וכו' וההיא טעמא לא מצינו למימר דלא חשיבא נמי מלוה לענין קידושין ומכר דהא אפילו פקדון דקיבל עליו אחריות דינו כמלוה לענין קידושין כדמשמע פ' האיש מקדש דפריך האי פקדון ה"ד אי דקיבל עליו אחריות היינו מלוה והכל לענין מכר וכ"ש לענין שמיטה דהא טעמא דרבא דאמר אם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו היינו כדפירש התם כיון דבעי שיתקיים ולא לכלותו להוציאו הוי אסמכתא עלי' כמו אמקרקע וכו' אבל גבי שמיטה אטו ראובן שהלוה לשמעון ויחד לו שמעון מטלטלין ברשותו דכה"ג גבי מבניו כדאי' פ' אף על פי מי לא משמטת לי' שביעית כו' סוף דבר דשמיטה משמטת פלגא מלוה ואף על גב דהנותן לא בעי שיוציאנה ויכילנה לגמרי כו' מה בכך הוי ממש כראובן שמלוה לשמעון על משכון שהוא ברשות שמעון ויתד לו שמעון אותו משכון דאפילו נטלו ראובן וחזר והפקידו אצלו שיהא ממושכן בעד מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפס לי' ראובן וקרינין בי' לא יגוש דמה מועיל לו משכון יותר מבלא משכון אטו בלא משכון מי לא מחייב שמעון לפרוע ואי משום לא יגוש בהאי נמי שייך לא יגוש כיון דלא תפס לי' מחוסר נוביינא ושלום מאיר בר' ברוך עד כאן לשונו. ובעניי לא יכולתי לירד לסוף דברי הגאון הנז' דמ"ש ותדע דאפילו פקדון שקיבל עליו אחריות כו' לענין קידושין כדמשמע בפ' האיש מקדש דפריך האי פקדון ה"ד אילימא דקיבל עליו אחריות היינו מלוה. אתמהא דמבואר שם ההיפך ושם בש"ס דף מ"ת אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה מיתיבי האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר היימנו ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובמלוה אע"פ שלא נשתייר הימנו ש"פ מקודשת רשב"א אומר משום ר"מ מלוה הרי הוא כפקדון ע"כ לא פליגי כו' אמר רבא ותסברא הא מתרצת הא משבשתא היא האי פקדון ה"ד אי דקבל עלי' אחריות היינו מלוה והיינו משום דסביר' לי' המקדש במלוה מקודשת אלא דלא קיבל עלי' אחריות ואם כן לא נתחייב בגניבה עיין שם ברש"י ופריך אי הכי אדתני סיפא ובמלוה אע"פ שלא נשתייר ש"פ ליפלוג וליתני בדידי' בד"א שלא קיבל אחריות כו' עיין שם ומוכח כולה סוגיא שם דפקדון דקבל עלי' אחריות מקודשת ולא קרי התם מלוה אלא לחלק פקדון שנגנב וכן מוכח שם דפליגי במלוה בעין אי מקודשת דר' מאיר סובר מלוה ברשות בעלים לחזרה והוי כפקדון אף על גב דבאונסין לא פליגי עיין שם והוי פקדון שקיבל אחריות וצריך עיון. ומ"ש לענין שמיטה דאפילו נטלו ראובן וחזר ויתדו אצלו שביעית משמטתו כיון דמתוסר גוביינא נראה דאזיל לשטתו וכמ"ש במרדכי בשניות סוף ב"מ ז"ל והר"מ בר ברוך חולק על רבינו יצחק שפסק דכי חזר והפקידו אצלו המשכון ונגנב או נאבד מבית לוה שהפסיד המלוה כי אדרבה נראה לי שלא הפסיד ואם מת הלוה נעשה מטלטלין אצל בניו שהרי אין קנין למלוה כדפרישית וראי' מפ' המקבל משכנו ומת שומטו מעל בניו ומסיק וכי מאתר שמחזירין למה ממשכנין וכו' ודוק מיני' טעמא דמשכנו בית דין אז נעשה משכון וקנהו ולא נעשו מטלטלין אצל בניו הא אם משכן מעצמו אפילו התנה להחזיר ומת תוך הזמן נעשה מטלטלין אצל בניו כו' ונראה דעתו דוקא משכנו ע"פ בית דין שלא בשעת הלואתו דאית בי' קנין דר' יצחק אבל משכנו שבשעת הלואתו דלית בי' משום דר' יצחק לא ואם כן למאן דפוסק דאפילו בשעת הלואתו קונה מדר' יצחק אם כן ה"נ בעיסקא הוי משכון אף על גב דהוי ברשותו. וגם בזה קשה לי דבמרדכי כתב בשם הר"מ בר ברוך דנעשה גם כן מטלטלין אצל בניו ואלו מדברי התשובה הנז' משמע דמודה לענין מטלטלין ובכל זה צריך עיון דרך הקודש של הגאון הנזכר: ☜ובעיקר הדין הנה מדברי רש"י נראה דחלק מלוה מהני לענין קידושין ומכר שכתב בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ח) גבי מקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה וכתב רש"י ז"ל להוצא' ניתר הלו' רשאי להוציאו בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצוי בכל עת שיתבענו ומשמע דהיכא דמחויב להעמידה בעיסקא דינה כפקדון וכן משמע מלשון רמב"ם פ"ה מאישות ז"ל מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים להנות בו מעתה שכבר הוציאה אותה דינר ועבר' הנאתן עד כאן לשונו והיינו דאף על גב דעדיין בעין כבר עברה הנאתה ומשמע גבי עיסקא דאסור למשתי בי' שיכרא אם כן הרי בא לה הנאה מקודשת ע"י קידושין שתוציא אותן לכל מה שתרצה ועמ"ש בסימן ס"ו סעיף קטן ל"ז:

א

זמן לעשר שנים. בפרק קמא דמכות אמר רב יהודא אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטת ואף על גב דהשתא לא קרינין בי' לא יגוש סוף דאתי לידי לא יגוש א"ד אמר רב יהודא אמר שמואל אין שביעית משמטתו ואף על גב דאתי לידי לא יגוש השתא מיהו לא קרינא בי' לא יגוש. ולכאורה קשה תיפוק ליה כשמלוה לעשר שנים הרי התחייב עצמו לפרוע לעשר שנים ולא גרע מתנאי ע"מ שלא תשמיטני שביעית דאין בו משום מתנה עמ"ש בתור' משום דיכול לחייב עצמו בדבר שבממון ואפילו כתב בשטר לשון פקדון מהני שלא ישמט וכמו שכתב הרמ"א סעי' ט' דה"ל כמו תנאי שלא ישמטנו שביעית ומכ"ש זה שחייב עצמו לאחר עשר שנים: ונראה דשמואל לשיטתו דבפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"א) קאמר שמואל טעמא דיכול להתנות תנאיה שלא יהי' אונאה ולא הוי מתנה עמ"ש בתורה משום דמי יימר דאית בי' אונאה והקשו בתוספות שם דאם כן מאי פריך במכות משביעית על אונאה הא גבי אונאה לא ידע דעקר ותירצו דבשביעית נמי לא ידע דעקר דשמא יפרע לו קודם שביעית עיין שם ואם כן לפי זה ניחא גבי מלוה לעשר שנים אי לאו דלית בי' משום לא יגוש הוי שמיטה משמטתו ול"מ התנאי כיון דודאי קא עקר כיון שהתנה בפי' לאחר עשר שנים וכ"ז לשמואל אבל רב ס"ל בפ' הזהב שם גבי מתנה ע"מ שלא יהי' אונאה דתנאו בטל ואליבי' אנו מחלקים בין אונאה לשביעית דאונאה לא ידע דמחיל אבל שביעית ידע דשביעית הוא ומחיל וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהל' מכירה ועיין כנה"ג שהקשה על הרמב"ם דפסק דתנאי מהני בשביעית הא בפ' הזהב מדמי שביעית לאונאה וכיון דפסק באונאה דלא מהני תנאה למה מהני בשביעית ותירץ דהא דדמי שביעית לאונאה הייינו אליביה דשמואל [דמחלק] בין ודאי קא עקר לספק קא עקר אבל לרב דמחלק בין ידע דמחיל שביעית גם כן לא דמי לאונא' אלא לשאר כסות דידע דהשביעית משמטתו ומחיל. עיין שם ואם כן כיון דלרב דקיימא לן כוותי' אפילו ודאי קא עקר כיון דידע ומחיל מהני אם כן מלוה לעשר שנים לא גרע מתנאי שלא ישמיט שביעית וכמ"ש כיון דהתחייב עצמו לפרוע אחר שביעית וידע ומחיל. ובזה ניחא השמטת הרי"ף הך מימרא דשמואל במלוה לעשר שנים והקשו עליו בזה עיין שם בעל המאור ולפי מ"ש דכיון דהרי"ף פסק כרב דמהני תנאי וכבר הביאו בהלכותיו אם כן מלוה לעשר שנים לא גרע מתנאי ודו"ק שוב ראיתי בירושלמי ז"ל ר"י בי ר' בון בשם רב המלוה את חבירו ע"מ שלא תסמיטנו שמיטה אין השביעית משמטתו והא תנינן נותנין מכאן ועד עשר שנים ויש עשר שנים בלא שמיטה ר"ה אומר אתפלגין ר"נ ור"ש חד אמר במלוה על המשכון וחרנה אמר בכותב פרוזבל עיין שם ובש"ס דילן מייתי פרק קמא דמכות סיוע למימרא דשמואל במלוה לעשר שנים כיון דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש לא משמט ומייתי לה ממתני' מכאן ועד י' שנים ודחי לה נמי במלוה על המשכון עיין שם אבל הירושלמי נראה דס"ל במלוה לעשר שנים כיון דסוף אתי לידי לא יגוש הוי שמיטה משמטתו אלא הא דמהני לעשר שנים היינו משום דלא גרע מתנאי וכמ"ש כיון דהתחייב עצמו לאחר עשר שנים לפרוע הרי התנה שלא ישמט שביעית ולזה. פריך מה קא משמע לן רב דתנאי מהני הא ממתני' מכאן ועד עשר שנים מוכח דתנאי מהני משום תנאי וכמ"ש ודחי לה במלוה על המשכון או בפרוזבל ובספר פני משה ראיתיו מפרש למימרא דרב ע"מ שלא תשמיטני שמיטה היינו מלוה לעשר שנים ומשום דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש וכדאמרינן פרק קמא דמכות עיין שם ואין לשון הירושלמי משמע כן אלא מימרא דרב הוא דינא דתנאה מהני בשביעית ומכאן ועד עשר שנים נמי מהני מדין תנאי אליבא דרב דקיימא לן כוותי' וכמ"ש ודו"ק:

א

לעשר שנים. עיין ב"ח שכתב דמלוה סתם אף דסתם הלואה ל' יום ושמיטה בתוך ל' אין זה כמלוה לעשר שנים ושביעית משמטתו:

א

המלוה על המשכון. כתב בגי"ת דף ר"ו דאם חייב לו ותפס מן הלוה מטלטלין אף על פי שלא נתנו לו בתורת משכון מכל מקום כיון דתפס ואין צריך להחזיר לו עד שישלם לו המעות לא הוי בכלל לא יגוש ואין שביעית משמטתו עיין שם ובתומים ז"ל ותמהני עליו הא בגמ' לא קאי הך סברא דטעמא משום דתפס דפריך בפ' השולח אלא מעתה הלוהו וכו' אלא דקני מדר"י משמע היכא דלא מסרו לידו בתורת משכון אף על פי דתפס כיון דלא שייך בי' דר"י קנה וכו' ולכן אין מקום לדבריו כלל ע"ש. והמעיין בש"ס יראה דלא נאיד הש"ם מהאי סברא דתפס כי מדברי התומים מבואר דנאיד הש"ם מהאי סברא עד דמסיק אלא דקני מדר"י ובאמת לא נזכר בש"ס אלא עיין שם בש"ס מלוה על המשכון מ"ט אמר רבא משום דתפיס לי' א"ל אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו דתפיס לי' ה"נ דלא משמט אמר לי' שאני משכון דקני לי' מדר"י הרי בהדיא דלא נאיד הש"ם מהך סברא דתפיס אלא דפירושי קא מפרש דאביי ס"ד דסגי בתפס לחודי' ומשום הכי הקשה אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו ומשני דהאי תפיס משום דקני מדר"י אבל בקרקע לא שייך דר"י וכ"כ תוספות שם ד"ה דתפיס לי' פי' בתורת משכון ואם כן הוא הדין בתפס מן הלוה מטלטלין אף על פי שלא נתנו הלוה מדעתו המלוה בעצמו תופסו למשכון ובזה נמי שייך דר"י וכמבואר ברמב"ם פ"ו ממלוה א' המשכן את חבירו בזרוע וא' עפ"י דעת הלוה צריך להחזיר הכר בלילה וכן פסק בשלחן ערוך סימן צ"ז עיין שם וכיון דצריך להחזיר הכר בלילה ע"כ קונה משכון מדר"י דאם אינו קונה צדקה מנין וכמבואר אצלינו בסימן ע"ב סק"ב ואם כן דברי הג"ת ברורים. ומ"ש אף על פי שלא נתנו בתורת משכון היינו שהלוה לא נתנו אבל המלוה ודאי תופסו למשכון וכיון דתפיס לי' למשכון קונה מדר"י אלא היכא דהמלוה אינו תופסו בתורת משכון לא קני משכון וכמבואר באבן העזר בטור סימן כ"ה בשם הרמב"ם דהיכא דלא נקטי' בתורת משכון לא קני אבל היכא דנקטי' למשכון אפילו בזרוע נמי קונה משכון ואינו משמט וז"ב:

א

או העדים חותמין. והוא משנ' במס' שביעית ואמרו בפ' השולח ל"ש חתמו בלשון עדי' ל"ש חתמו בלשון דיינים וקשה דהא הוי מפי כתבם כיון דלא נעשה מדעת המתחייב ועיין בתוספות פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') מחאה בפני שני' מודעא בפני ב' ואצ"ל כתובו דהקשו תוספות דהא הוי שלא מדע' המתחייב והוי מפי כתבם ותי' במחא' הוי תקנת חכמים שיהא חשוב עדים כדי לבטל החזקה ובמודע' נמי תקנת חכמים כדי להציל הנאנס ועיין שם וה"נ קשה דהא הוי מפי כתבם בשלמא כשחותמין דיינים לא שייך מפי כתבם דהוי מעשה בית דין וגבי דיינים לא שייך מפי כתבם אבל בעדים קשה ואין לומר דהוי כאלו נעשה מדעת הלוה דודאי ניחא לי' בפרוזבול כדאשכחן דזבין לו קרקע דהתם כיון דשם זכות הוא לשעתו בקרקע אע"גדנמשך איזה חוב הקילו בפרוזבול וכמו שכתב הר"ן בפ' השולח אבל היכא דליכא שום זכות ודאי אין תבין לו שלא בפניו ונראה דכיון דקיימא לן דנאמן אדם לומר פרוזבל הי' לי ואבד ואם כן חתימת עדים לא בעי לראי' דהא נאמן אלא דבזמן המשנה הוי צריך דוקא שטר ואם מוסר מילי לא מהני להכי צריך עדים או דיינים על השטר ובזה לא שייך מפי כתבם כיון דא"צ לראי' דהא הוא נאמן בכך ואינו אלא להקנא' לשעתו והרי הוא כמו שטר קידושין וגט לר"מ דע"ח כרתי דמועיל לשעתו וכיון דלאו מפי העדים אנו חיין אלא מפיו סגי לי' בחתימת סהדי דאינו אלא להקנאה ובזה ניחא הא דפסקינן דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד כר"נ פ' השולח (גיטין דף מ"ז) שם ושם פריך עלה ממתני' וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב ומשני תנאי היא וכיון דסתם מתני' דאינו נאמן הי' ראוי לומר הלכה כסתם משנה ומה"ט פסק הרי"ף דלא כר"נ ולפי מ"ש איכא סתמא אחריני דנאמן מדתנן העדים חותמין ואי אינו נחמן הוי מפי כתבם ולא הוי מהני עדים וכמ"ש:

א

מוציאן שטר מהמלוה. ז"ל הסמ"ע דודאי דמי הנייר צריך הלוה להחזיר דה"ל השטר משכון בידו בעד דמי הנייר אבל דמי שכר הסופר א"צ ליתן לו דג"כ נשמע בשביעית דהא גוף השטר אינו שוה יותר מדמי הנייר לצור ע"פ צליחותו עד כאן לשונו ובט"ז הקשה דאי נימא דהנייר הוי משכון אם כן כל החוב לא ישמט למאן דאמר דאף היתר על המשכון אינו משמט ועמ"ש שכתב דהנייר לא הוי משכון כיון דלא נקטי' למשכון אלא לראי' והא דאמרינן שמין את הנייר היינו לפי כשמקדשה בשט"ח ודאי דעתו למשכון דאדם יודע שהמקדש במלו' אינה מקודשת ע"ש. ולא נהירא דהא בטור כתב בשם הרמ"ה באבן העזר סימן כ"ח ז"ל הא דמקדשה במלוה שיש עלי' משכון והיינו דוקא בנקטי' למשכון אבל לא נקטי' למשכון אפילו מצי לתפוסי אזוזי לא מהני עיין שם ונימא אדם יודע שהמקדש במלוה אינה מקודש' דעתו למשכון אבל בקושיות. הטורי זהב כבר הארכנו בזה בסימן ס"ו ע"ש. ובדברי הסמ"ע נראה דמיירי שהמלוה בעצמו נתן שכר הסופר וגם נייר שלו מדכתב והלוה א"צ לשלם שכר הסופר משמע דהמלוה נתן ובזה ודאי אין המלוה צריך להחזיר ואפילו לדעת האומרי' בשטר שנמכר ומחל המוכר דצריך הלוקח להחזיר הנייר היינו היכא שהלוה נותן שכר הסופר כמבואר ברשב"א ובחכמי פרובנציא בשטתם מדתנן הלוה נותן שכר הסופר ואם כן הוי ניירא דלוה אבל היכא דמלוה נתן שכר הסופר ודאי ניירא דידי' הוא דפרע לי' הלוה וכן מבואר ביש"ש בפ' האיש מקדש סימן י"ג דמיישב הסוגיא שם דשמין את הנייר למאן דאמר דהלוקח צרך להחזיר הנייר מוקי לה דמיירי שהי' המלוה נותן דמי הנייר ושכר הסופר דאז ודאי א"צ להחזיר עיין שם ואם כן בכי ה"ג דמיירי הסמ"ע דמלוה נתן דמי הנייר ושכר הסופר ודאי דידי' הוי הנייר עד דפרע לי' דמי הנייר וזה פשוט:

א

עוענין ללוקח. בכנסת הגדולה הקשה למה לא כתב בעל הטורים דטוענין ללוקח שתנאי הי' בין לוה ומלוה שלא ישמיטנו שביעית ועיין שם שהניח ב צריך עיון. ונראה כיון דאם התנה שלא ישמיטנו שביעית לא מהני דהוי מתנה עמ"ש בתורה כיון דהתנה על השמיטה גופה אלא באומר ע"ז שלא ישמט חוב זה הוא דמהני תנאי דקאי על הלוה וכמו שכתב הרמב"ם וש"ע סעי' ט' שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו התורה שהוא חייב וכיון דתנאיה זה לא נכתב בתוך השטר אלא בע"פ הוי התנאי אם כן אינו אלא כמחחייב ע"פ לפרוע אחר שביעית ולוקח השטר לא זכה בזה דהא חוב על פה אינו נמכר אלא במע"ש והלוקח לא זכה אלא בשטר במה דכתיב לי' קני לך איהו וכל שעבודי' וחוב שבשטר נשמט בשביעית וחוב אחר הוא דנתחייב בתנאי ע"מ שלא ישמט הוא בשביעית וחייב עצמו בממון שאינו חייב אבל בע"פ והלוקח לא זכה בזה משום הכי הוצרך לומר בעל הטורים דטענינן פרוזבול דבזה השטר בחוקפו וק"ל:

א

אין שמיטת כספים נוהגת כו' בפרשת ראה כתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דברהשמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה' את הנכרי תגוש ואשר יהי' לך את אחיך תשמט ידיך וילפינן מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו כו' שבשני שמיטות הכתוב מדבר בשמיטות קרקעו' היינו יובל שאינו נוהג בו אלא השמטת קרקעות שהיו חוזרין לבעליהן ובשמיטת כספים דנשמטה ההלואה מהמלוה והוקשו להדדי לו' שבזמן שאין שמיטת קרקעות (דהוא היובל) נוהג דהיינו בזמן שאין כליושביה בא"י וכמ"ש ביובל וקראתם דרור לכל יושביה שמטת כספים ג"כ אינה נוהגת:

ב

ומדברי סופרים שתהא כו' וטעמם כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל כדי שלא תשתכח שלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בו לאסור בעבודת קרקע ב' שנים שביעי' ויובל כ"כ התו' בפ' השולח (גיטין דף ל"ו ע"ש) דדוקא בזמן שהי' שמטה ויובל נוהג מה"ת היה מקויים בהן הברכה לגדל בשנה ששית לשלשה שנים ולע"ד הי' נראה טעם אחר והוא דכיון דקדושתן תלוי' בארץ ולא שייכא בח"ל וכיון דלא שייכים לעשות בהו דבר בח"ל גם בא"י לא תקנוהו משא"כ שמיטת כספים שהיא חובת הגוף וק"ל ועיין בפירש"י שה ע"א וגם עיין בפרישה מ"ש כאן:

ג

שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג כו'. כ"כ ג"כ הטור בשמו וכתב בסוף ז"ל ואני מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעי' וגם איני סותר מנהגם אלא אני מניחם לדון כמנהגם:

ד

טעם למנהג כו' גם בתשוב' הרא"ש כתב טעם על שהניחם על מנהגם ז"ל כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה ה"ל כאלו התנה המלוה ע"מ שלא תשמט בשביעית עכ"ל:

ה

והעיקר ששנת ש"כ כו' והיינו ע"פ חשבון הרמב"ם שעל פי חשבונו שנת פ"ט לאלף הששי היתה שנת שמיטה בימי בעל הטור ובימי רבי לוי בן חביב שנת הרס"ד ובימי הרב ב"י שנת ש"ו ושי"ג ובימי הרב מור"ם ז"ל שנת שכ"ז והכל עולה לחשבון הרמב"ם ועמ"ש בדריש' טעם הרמב"ם ומחשבון זה תדע ממילא שבזמנינו היתה שנת השמיטה בשנת שס"ט ותהיה עוד במהרה בימינו בשנת שע"ו יה"ר שנזכה במהרה בימינו לקיים המצוה כתיקונו בשמיטת כספים ושביתת הארץ לה':

ו

שביעית משמטת את המלו' ילפינן לה מדכתי' ואשר יהיה לך את אחיך כו' והיינו הלואה שלך שהוא ביד אחיך תשמט ידיך ולא כשיש משכון בידך מאחיך ואפי' כשהוא ביד אחיו ואינו בידו בתורת הלוא' כ"א בתורת פקדון אינו משמט דכל מקום שהוא ברשותו דמרי' הוא ולא מקרי את אחיך וגם א"צ לנגשו:

ז

שיש בו אחריות נכסים דמ"מ הרי הוא מחוסר גוביינא:

ח

והמשכנת' במקום כו' פי' כשמלוה לחבירו על שדהו והמלוה אוכל פירות ממנו בנכייתא והיינו שמנכה לו דבר מועט בכל שנה מחובו וכמבואר בי"ד הי' קע"ב בראשו ובסופו ע"ש:

ט

ומקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו. להגמרא בפ' הזהב הוא סתם האי משכנת' באתרא דמסלקא שביעית משמטתו ובאתרא דאינו יכול לסלקו אינו משמט וכתבו ג"כ הטור סתמא בי"ד ס"ס קע"ב והמחבר דכ' כאן ברישא באתר' דמסלקין בכל עת ואח"כ כתב ובאתרא דלא יוכל לסלקו עד סוף זמנו הדיוקים קשיין אהדדי ואין לו' שהסדר כן הוא דבאתר' דלא מסלקי אין מסלקין עד סוף זמנו דהא מסיק המחבר וכתב בס"ס זה שאינו יכול לסלקו אפי' יום אחד מקרי אתרא כו' (דא"ל דלדעת י"א כ"כ דא"כ ה"ל לכתוב דגם בזה פליגי) וגם דוחק לו' דסוף זמנו דכתב ר"ל הזמן שקבעו ביניהן לסילוק ור"ל אפי' יום אחד דמדסת' וכתב עד סוף זמנו משמע דר"ל סוף זמן המשכנתא לכן נראה דמשום דגמ' הנ"ל סתם וקתני דמסלקי ודלא מסלקי נקט לחומרא וכתב דבאתרא דמסלקי בכל עת פשיט' דמשמטי ובאתר' דלא מסלקי דקאמר בגמרא דאינו משמט אין בידינו להקל ולו' דאינו משמט כ"א כשאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו וק"ל:

י

שסיים לו השדה בהלוואתו פי' שהגביל לו מצרי השדה וא"ל מכאן תגבה חובך דאז ה"ל מיוחד יותר לחובו וכגבוי בידו דמי וע' בר"ן פרק השולח (דף תקע"ג ע"א) שבשם (הרמב"ם) [הרמב"ן] כתב שאם סיים לו שדה הוא משמט טפי מבמשכנתא דהמלוה מוחזק בה מה שאין כן בסיים לו שדה שאינו אלא כאפותיקי באם לא יפרע לו אבל מסיק הר"ן שם דלהרמב"ם צ"ל דבמשכנתא משמט טפי מבסיים לו שדה כיון שייחדם להלוואתו משא"כ במשכנתא ע"ש וזהו ג"כ דעת המחבר שנמשך אחר דעת הרמב"ם ומ"ה כתב דבסיים לו שדה לסברא קמייתא אינו משמט כלל והוא דעת הרמב"ם שכ"כ בפ"ט דשמיטה ואפילו להי"א דכתב עליו ג"כ מקילין בסיים לו טפי מבמשכנתא וסבירא להו בסיים לו דאפי' לא יוכל לסלק רק יום א' אינו משמט משא"כ משכנתא הנ"ל וק"ל:

יא

מי שיש לו עיסקא כו' פי' הנותן סחורה לחבירו למחצית שכר ונותן לו שכר עמלו דקי"ל דפלגא הוי דין פקדון ואחריות הפסד ושכר הוא על הנותן ופלגא שנייה ה"ל דין הלואה דאחריות הפסד ושכר על המקבל וכמבואר בי"ד סי' קע"ז:

יב

שותף עם חבירו והיו מתעסקים. פי' ששניהן מתעסקים בו ומה שיש ביד כ"א משל חבירו אין שם הלואה עליו אלא שחלק חבירו מופקד בידו:

יג

ערב שפרע למלוה כו' דמיד שפרע בשביל הלוה נתחייב לו הלוה בתורת הלואה אותו סך שפרע בעבורו:

יד

משמטת שבועתו. ילפינן לה מדכתיב וזה דבר השמטה אפילו דבור השמיטה משמטת והיינו שבועה:

טו

ונשבע לשלם לו. ז"ל הרמב"ן אם הגיע הזמן שנשבע עליו לפרוע קודם שביעית אם לא פרעו בזמן שנשבע כבר עבר על שבועתו אבל השמיטה משמטת דלא נשבע לשלם לו רק כל זמן שהוא ח"ל ואלו מחל לו זה חובו אין החיוב שבועה חל עליו דזה יאמר הרי הוא כאלו התקבלתי ומתיר את שבועתו שלא ע"פ חכם וזה כמחילה דאפקעתא דמלכא הוא אבל אם לא הגיע הזמן השבועה עד אחר השמיטה אין השמיטה משמטת דה"ל כמלוה לעשר שנים דאינו משמט עכ"ל ועיין בע"ש שכ' בדין זה ז"ל נשבע לשלם אע"ג דהגיע זמן פרעון ההלואה קודם השמיטה כו' עד שביעית משמטתו כו' דמל' אע"ג דכתב משמע לכאורה דס"ל דמכ"ש אם הגיע זמן הפרעון אחר השמיטה דשמיטה משמטתו ופטור מלשלם וז"א וכמ"ש וכ"כ המחבר בסמוך בסי"ג [בס"י] מיהו י"ל דכוונתו הוא כגון שקבע לו זמן הפרעון קודם שמיטה ואח"כ נשבע לו שלא יעכב לו הפרעון מליתנו לו עכ"פ בזמן פלוני ואותו זמן הוא אחר שמיטה דבכה"ג ג"כ השמיטה משמט כיון דקבע לו זמן הפרעון קודם שמיטה ובידו לנגשו מאז מכח הזמן ולו' לא היה דעתי מעולם להמתין לך עד זמן שנשבעת עליו ונרא' דמזה שכתבתי איירי מור"ם מדלא הזכיר דעבר על השבועה ושיתיר לו שבועתו וכמ"ש הרמב"ן אבל בכה"ג דזמן השבועה היא לאחר השמיטה והשמיטה כבר שמטו א"ש דנראה דבכה"ג א"צ התרה לשבועתו דלא נשבע אלא לשלם כשהוא חייב משא"כ להרמב"ן הנ"ל דכבר עבר שבועתו קודם שביעית דצריך התרה לאפקועי מאיסורא ונדרו למפרע וק"ל:

טז

והוא בכפירתו כו' אינו משמט הטעם דהא בשעת שמיטה כיון שכבר נשבע לא היה למלוה עליו שום חוב ואחר השמיטה כשהודה ה"ל כהלואה חדשה משא"כ כשהודה קודם השמיטה דהשמיטה הבאה אחר ההודא' משמטת לאותו הלואה החדשה:

יז

וכתבו לו פסק דין כו'. דכל מעשה ב"ד כגבוי דמי ומ"ש בסעיף שלפני זה דאם כפר ונשבע והודה קודם סוף שמיטה דמשמט התם מיירי בדלא כתבו לו הב"ד פס"ד כ"כ הב"י ע"ש. (הג"ה וכתב הרא"ש שם דאף אם פסקו הבית דין הדין אלא שלא כתבו הפסק דין משמט החוב וע"ל ס"ק ל' מזה):

יח

הרי זה נשמט. דתנאי זה קאי אשמיטה שלא ישמיטוהו והרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה מה שאין כן כשמתנה עמו שלא ישמט הוא פי' הלוה לא ישמט נפשו מלשלם לו חוב זה אפי' בשביעית דלא קאי התנאי אשביעית כ"א אהלוה וה"ל כאלו אמר אע"פ שהשביעית משמט ואין אתה רשאי לתבעני אני מקבל עלי לשלם לך ואדם יכול לחייב נפשו בממון שלא חייבתו תורה וק"ל:

יט

אם נהגו לכתוב כן אדלעיל קאי אמ"ש ע"מ שלא ישמיט ממנו הוא חוב זה בשביעית:

כ

כדלעיל סי' מ"ב. בסוף הסי' ויש ליתן טעם לחלק ביניהן כיון דמדין מצות שביעית מופקע ועומד הוא ממנו אין בידו לתובעו ולהוציא מידו מכח מנהג הכתיבה דהלו' יאמר דהמלו' בכוון לא כתב כפי המנהג כדי לקיים מצות שביעית וק"ל:

כא

לעשר שנים או פחות או יותר לשון הגמרא הוא לעשר שנים ומתחלה נקט המחבר לשון הגמרא וכתב עליו דל"ד הוא אלא ה"ה או פחות או יותר ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

כב

המוסר שטרותיו לבית דין כו' אין זה כדין פרוזבול דבסמוך סי"ח דשם מיירי דאינו מוסר גוף השטר חוב ביד הדיינים אלא אומר בפניהן בע"פ שהוא מוסר בידם החובות ומשום הכי בעי דיכתבו לו פרוזבול וכאן מיירי שמסר ביד הדיינים השט"ח ומ"ה לא בעי שום כתיב' וכ"פ התוס' בפרק השולח ע"ש ולפי מ"ש הטור ומור"ם בסמוך בס"ך דאפי' כל אדם יכול לומר כן בע"פ צ"ל דמן דין תורה לעולם משמט עד שימסור שטרותיו לב"ד והילל בא ותיקן פרוזבול שיהא מהני דבור בעלמא בלי מסירת גוף השט"ח להדיינים ועד"ר שם כתבתי דנרא' מהגמרא ומהרא"ש ובישוב דברי הטור דהילל לדריה תיקן כתיבת פרוזבול ורב נחמן בא אח"כ ותיקן דאמירת בע"פ בלא כתיבת פרוזבול סגי וז"ש מור"ם בהג"ה דסעיף כ' די"א דכל אדם נמי יכול לומר דבריו בע"פ:

כג

אינו נשמט דהתור' לא הזהירה אלא דלא יגוש המלוה להלוה בשביעית משא"כ זה דכבר סילק המלוה נפשו מזה ומסרו לב"ד ואין הב"ד מוזהר ע"ז:

כד

מה שכנגד המשכון. כבר נתבאר טעמו דכיון שיש בידו לא שייך ביה לא יגוש וטעם דהי"א הוא כיון דמתחלה נטל המשכון בעד כל ההלוא' ה"ל כאלו יש בידו משכון שוה ככל הלואה:

כה

שלא בשעת הלואתו. ל' הטור וכן משכנו שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד ולקח ממנו כלים אף על פי שצריך להחזירם (משא"כ כשמשכנו בידו בשעת הלוואתו דא"צ להחזיר לו עפ"ר) אינו משמט עכ"ל ור"ל דכלי יום צריך להחזיר ביום וכלי לילה בלילה מדין תורת השבת העבוט וכמ"ש הטור לקמן סי' צ"ז והטעם דאינו משמט דמיד שמשכנו קנה המשכון והוי שלו בעד חובו עד שישלם לו אלא שחוזר ומשאיל לו בעת צרכו והראיה שהלוה צריך להחזיר לו כלי יום בלילה:

כו

הקפת חנות כו'. כתב ב"י אבל המוכר דבר לחבירו מיד כשמכרו לו ה"ל כאלו הלוהו ומשמטו כשביעית והטעם לפי שדרך החנונים להקיף שנה ושנתיים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנוגשו וה"ל כאלו הלוהו וקבע לו זמן לאחר שביעית דאין השביעית משמטתו משא"כ במכר כו'. וכן דרך השכיר להניח שכרו שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אלא הם בידו בפקדון או בהלואה עד אחר שביעית עכ"ל ועיין בע"ש דלא הזכיר טעמים הללו וכתב טעמים אחרים ואינן נראין בעיני:

כז

משעה שקבע לו זמן לפרעו ול"ת דוקא משעת העמדה בדין כמו בקנס בסעיף שאחר זה ועמ"ש שם:

כח

שכר שכיר כו'. כבר נתבאר טעמו לפני זה:

כט

קנס של אונס כו'. דאינן הלואה:

ל

משעת העמדה בדין. הטעם כתב ב"י כיון דאונס ומפתה מעשה ב"ד הוא וה"ה כתובת אשה דבסמוך מעשה ב"ד הוא מ"ה לא הוה זקיפה דידהו כהלואה כ"א אחר שעמדו בדין משא"כ בהקפת חנות הנ"ל דלאו מעשה ב"ד הוא:

לא

העמדה בדין. נראה דמיירי דלא כתבו לו פסק דין דאל"כ קשה מ"ש מהא דכתב לעיל ס"ח דאם תבעוהו וכפר וכתבו לו פסק דין דהוי כגבוי ואינו משמט:

לב

ואם פגמתה כו'. דיצאה בהמותר משם סתם חיוב כתובה וה"ל כמלוה:

לג

הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם כו' עד אין השביעית משמטתו. ואף על גב דהוא למעליותא וכ"פ מור"ם לקמן סי' קנ"ד בהג"ה סי"ח מיהו י"ל דאפי' המחבר דפסק שם דלא אמרינן הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם כ"א לגריעותא מודה בהא כיון דבשטרותיהן גובין בו מדינא דמלכותא וכמ"ש בסימן מ"ה ס"ז דשם ג"כ פסק המחבר גופא דאמרינן כן אפי' למעליותא ע"ש מ"ש עוד מזה:

לד

ולכן מי שקנה כו'. אין השביעית משמט. וסיים שם רשב"א אבל אם זקפו עליו במלוה משמט:

לה

אבל בלאו הכי כו'. פי' שאינו תובע באותו שטר אלא שתבעו שהוצרך לפרוע בשבילו ונעשה מלוה ומשמט וכן הוא שם בהדיא:

לו

פרוזבול אינו משמט. כן הוא במשנה במסכת שביעית ז"ל כשראה הילל שנמנעו מלהלות ללוה ועוברין על מ"ש בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' התקין הילל פרוזבול ופירש"י פרוז הוא ל' תקנה ובול הוא ל' עשירים ור"ל תיקון לעשירים עשה שלא יעברו על מ"ש בתורה ושם בגמרא דאע"ג דמן הדין משמט מ"מ יש כח בידי חכמים לתקן שלא ישמט שהפקר בית דין הפקר וכיון שמכח הפקר בית דין הוא דאינו משמט מ"ה אמרי גם כן דאין כותבין פרוזבול אלא בב"ד חשוב שראוי להפקיר כדמסיק המחבר:

לז

דיש להקל בזמן הזה. פי' אפי' במדינה שנוהגין בהן שמיטה כי לא כתב מור"ם בר"ס זה אלא דבמדינות אלו אין נוהגין אבל יש מדינות שנוהגין בו:

לח

זהו גופו של פרוזבול כו'. פי' דברים הללו הן ל' המלוה שאומר כן להדיינים בע"פ והדיינים כותבין דברים בנוסח זה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלוני המלוה ואמר לפנינו מוסרני לכם פלוני כו' וחותמין שלשתן למטה פלוני דיין ופלו' דיין כו' או חותמין בל' עדים ור"ל שהם עדים בדבר שאמר לפניהן כן כשהיו יחד במותב תלתא וכ"כ הטור בפי' הראשון ואחר זה כתב הטור גירסא ונוסח אחר ע"ש עוד מזה:

לט

ומ"ש מוסרני אינו ר"ל מוסר השטרות דבפרוזבול א"צ למסור השט"ח וכמ"ש בסי"א אלא ר"ל מוסרני דברים הללו לכם הב"ד ולפ"ז לא ה"ל למור"ם להשיג ולכתוב ז"ל וה"ה שיוכל למסור חובותיו שבע"פ דמהיכי תיתי לחלק כיון דלא כ' המחבר דבשט"ח איירי:

מ

וי"א אפי' לשנים וא"ל הוו עלי סהדי כו'. עד ואי חתמו ביה דייני כו' נראה דלאו אדלעיל הוו עלי סהדי קאי אלא כוונתו דאם התחיל לכתוב בלשון דיינים במותב תלתא דייני כחדא הוינא וגם חתמו בו דייני זהו טפי מעלי ממ"ש ראשונה דהעדים יתנו לו כתוב וחתום איך שידוע להן שמסר פרוזבול לפני דיינים אחרים:

מא

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. רש"י מפרש הטעם משום דלא תקנו פרוזבול כ"א אסתם הלואה וסתם הלואה אינו כי אם למי שיש לו קרקע וסמוך עלי' בגביות חובו ויש מפרשים הטעם משום דכשיש לו קרקע מחשב טפי כגבוי ועומד ביד הבית דין ולשני הטעמים בקרקע כל שהוא סגי משום דאיכא מרבוות' דס"ל דאין אונאה לקרקעות כלל ולאינך ה"ט דקרקע ראוייה לגבות ולחזור ולגבות ממנה עד שישתלם לו חובו ועפ"ר:

מב

אלא עציץ נקוב. דדרך הנקבים יונק וצומח מן הקרקע ומחשב כקרקע:

מג

ויש לחייב לו כו'. פי' מי שחייב להלוה דהיא משועבדת להמלוה מדר' נתן כמ"ש רבינו לקמן סי' פ"ו:

מד

ואפילו שלא בפניו. דאע"ג דאין חבין לאדם שלא בפניו מ"מ כיון דבזיכוי שם זכות הוא לו אע"ג דיבא לו על ידי הזיכוי חובה הולכין אחר שם זיכוי דמעיקרא והטעם דקיל הוא שמיטת כספים בפרט בזמן הזה:

מה

וה"ה אם השכירו לו. פי' ול"ת דוקא בהשאילו שהוא עומד ברשות השואל אף לענין אונסין מ"ה חשב שלו משא"כ בשכירות:

מו

שדה ממושכנת כו'. פי' שהלוה השכינה ביד אחר אע"פ שאין לו מעות לפדות וגם הוא באתרא דלא מסלקא מ"מ המלוה יכול לכתוב עליה פרוזבול כאלו השדה היתה ביד הלוה:

מז

וליתומים על נכסי אפטרופוס. היינו אם הם חייבים לאחרים אותן האחרים כותבין פרוזבול על היתומים דלא לשמט חובתם דקרקע שיש להן להאפטרופסים שלהן מחשב כאלו הוא של יתומים וכ"כ בעל התרומות בשער מ"ה ועד"ר דכתבתי דרש"י לא פי' כן (וגם כתבתי טעמו) אלא מחלק בין חוב של אביה' של יתומים דא"צ קרקע כלל ללוה ובין חוב שהיתומים עצמם חייבים [נ' דצ"ל הלוו] לאחר דצריך קרקע ע"ש:

מח

די לו בפרוזבול אחד. ל' הטור שיכתוב מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני ופ' כו':

מט

ואם לוו בשטר אחד אפי' אין קרקע אלא לאחד כו'. הטעם משום דקי"ל חמשה שלוו בשטר א' מא' כולם נעשין אחראי' וערבאין זה לזה כמ"ש הטור בר"ס ע"ז ועפ"ר שם כתבתי דאפי' לוו כל א' בפני עצמו ויש קרקע לא' מהן כותבין פרוזבול על כולם דהא אותה קרקע שיש להא' מחשב כאלו הוא של המלוה ואזי המלו' מזכהו ללוין שלו וכמ"ש הטור והמחבר לפני זה אלא דאז צריך שיזכהו המלוה להן ובלוו כולן בשטר א' אפי' בלא זיכוי נמי כותבין אכולן מטעם הנ"ל:

נ

יתומים קטנים שיש להן כו'. פי' הן מה שהלווהו משלהן הן שיורשו החוב מאביהן דהב"ד הוא אביהן של יתומים ושטרותיהן וכל אשר להן כמסורין לב"ד דמי וכן מקופ' של צדקה דהב"ד יד עניים כיד היתומים משא"כ בגדולי' דדוקא מה שירשו מאביהן טענינן להו כמ"ש לקמן סכ"ט:

נא

טענינן להו כו'. ביתומים קטנים א"צ לזה דאפי' ידוע דלא הי' לאביהן פרוזבול ולא התנה שום תנאי אין הלוואתן משמט וכמ"ש לפני זה בסכ"ח:

נב

אלא בסופה. דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו כו':

נג

כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול. הרא"ש בפרק השולח והטור כתבו דאע"ג דאין השמיטה משמט אלא בסופה מ"מ אין כותבין פרוזבול אלא עד סוף שנה ששית אבל גם הרא"ש מודה דאין ביד המלוה לתבוע חובו כל שנה שביעית ולא אמרו שאין שביעית משמטת אלא בסופו אלא לענין שאם משלם הלוה מעצמו יכול לקבל ממנו אבל הרמב"ם ס"ל דיכול לתבוע חובו בב"ד כל שנה שביעית עד סופו נמצא דכ"ע ס"ל האי כללא דכ"ז שיכול לגבות חובו דהיינו על ידי הדיינים כותבין פרוזבול אלא שמחולקין עד היכן יכול לגבות חובו וכ"כ בד"מ סעיף ל"ב ע"ש:

נד

והמאוחר פסול משום דאין יכול למסור לב"ד החוב שאינו ח"ל עדיין וכשיאחר זמנו דפרוזבול יוציאנו לאחר זמן ויגבה ע"י אפי' החובות שנתחייבו לו אחר כתיבת הפרוזבול אבל במוקדם מגרע כחו ובזמן דבשט"ח הוא להיפך המוקדם פסול והמאוחר כשר וכמו שכ' הטור והמחבר בסי' מ"ג משום דשם מיפה כחו במוקדם לטרוף מלקוחות מאותו זמן ומגרע כחו במאוחר וק"ל:

נה

נאמן אדם לומר כו'. הטעם דחזקה הוא דלא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא ובודאי ימסור שטרותיו לב"ד או כתבו לו פרוזבול ול"ד למה שכ' הטור והמחבר בסי' ס"ו סי"א דאין אדם נאמן לומר שטר קנין הי' לי כתוב בו קני לך איהו וכל שיעבודיה ואבדתיהו דשאני התם דלאו בידו הוא דדילמא המוכר לא רצה לכתוב לו כן או שבעל השטר אבד השטר וזה מוצאו אבל כאן שהשט"ח ודאי שלו הוא ובדידי' תליא מילת' למסור לב"ד חובתו מסתמ' עשאה ומ"ה כתבו הטור והמחבר בסעיף שאחר זה שנאמן לומר תנאי הי' כו' במגו כו' אבל בלא מגו מכח האי טעמא דתנאי הי' כו' לא היה נאמן כיון דבלאו בדידי' לחוד תליא וק"ל ועפ"ר:

נו

לאחר פסק דין אינו נאמן דכיון דשתק בשעת פס"ד הרי הוא כמודה שלא הי' לו פרוזבול וכשיצא אגמרוהו טענת שקר:

נז

במיגו דאי בעי אמר. אבל בלא מיגו אינו נאמן מטעם שכתבתי לפני זה:

נח

אלא יטול מעותיו. פי' הלוה שבא ליתנם לו וזה השיב לו משמט אני יחזיר הלוה ויטלם וילך לו:

נט

מוציאין שטר מהמלוה. עפ"ר שם כתבתי דנ"ל דודאי דמי הנייר צריך הלוה להחזיר לו דהו"ל השער משכון בידו בעד דמי הנייר אבל דמי שכר הסופר א"צ ליתן לו דג"כ נשמט בשביעית דהא גוף השטר אינו שוה יותר מדמי הנייר לצור ע"פ צלוחיתו:

ס

טוענין ללוקח כו' דקי"ל טוענין ליורש וללוקח כל מה שהי' המוכר או המוריש בעצמו יכול לטעון אבל כשלקחו קודם שביעית אין טוענין דמסתמא עדיין לא הי' ביד המוכר פרוזבול כיון דלא הגיע זמן השמיטה:

סא

אינו נאמן דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ע"ז:

א

טעם למנהג. עבה"ט וע' בת' משכנות יעקב סי' ל"א שכתב עוד טעם אחר ולימד זכות על מנהג ישראל ע"ש. ועיין בלבוש סעיף א' שכתב מיהו רוב הפוסקים הסכימו שאע"פ שמה"ת אינה נוהגת בזה"ז מ"מ תקנת חכמים הוא ששמיטת כספים תהא נוהגת זכר לשביעית כו' ובסעיף ט' כתב וז"ל ומנהגינו שאין אנו חוששין כלל לשביעית קולא גדולה היא לעבור על דברי חכמים שיש בה מיתה בידי שמים וינשכנו נחש וגדולי חכמים האחרונים הם רבינו יוסף קולן בשורש צ"ב ורבינו ישראל בעל תה"ד חתרו דרכים לקיים המנהג אבל הם דחוקים מאד וליתנייהו אליבא דהלכתא וע' בדבריהם ותמצא שאין לנו על מה לסמוך עכ"ל וע' באר הגולה אות ח' בשם השל"ה והרב בעל הב"ח ז"ל. גם בתומים האריך בזה בדברי תוכחת מוסר שיש להחמיר ובפרט כי הרמב"ן ס"ל דהוא דאורייתא גם בזה"ז וא"כ הירא וחרד לדבר ד' מי לא יחוש לדבריו ע"ש:

ב

אבל אם התנ' כו'. עי' בספר תבואו' שור בחידושיו שבסוף הספר על מסכת מכות שכתב לכאורה איכא למידק א"כ אמאי הוצרך הלל לתקן פרוזבול כו' ונ"ל דלק"מ דבאמת כשהיה הלוה מרוצה ללות בתנאי זה לא היה צריך יותר אבל אם כשבא הלוה ללות והמלוה לא רצה כ"א בתנאי שלא ישמיטנו והלוה לא רצה להסכים לתנאי זה ומתוך כך נמנע המלוה להלוותו מיד הוא עובר על השמר לך וגומר שאסור למנוע בשביל שמיט' אבל בתיקון פרוזבול אין שום איסור דלאו בלוה תליא מלתא והוא מלוה לו בלא שום תנאי ופרוזבול מלתא אחריתא ונראה דהיינו דקרי ליה פרוזבול פי' תיקון עשירים כו' עכ"ל ע"ש. וע' בתשובת חתם סופר ר"ס קי"ג שמדבריו נראה דאפילו אם הלוה מרוצה והמלוה מלוה לו בתנאי זה עביד איסורא על מה שמתנ' כן ועובר עמ"ש בתורה פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתב דאל"ה לא היה צריך הלל לתקן פרוזבול מפני שהיו נמנעים להלות הא אפשר להו להתנות כן בשעת הלוא' אע"כ דהיא גופיה ה"ל דבר בליעל כו' ע"ש. ותימה דשניהם לא זכרו דברי בדק הבית בסימן זה בשם הריטב"א וע"ש וצ"ע:

ג

וי"א דכל אדם נמי כו'. ע' בב"ח מ"ש בזה ומסיים דראוי לעשות מעשה כהרמב"ם דדוקא ת"ח וכמו שהעיד ב"י שהיו נוהגים כן במצרים ע"ש. וע' בתשובת ח"ס חח"מ סי' קי"ג שכתב להשואל וז"ל קבלתי מכתבו ושם כתוב נוסח מסירת שטרותיו לפנינו ב"ד דפ"ק כו' והנה מדכתבו הפוסקים מהא דרבנן דבי ר"א מסרי מלייהו אהדדי דת"ח היודעים ששביעית בזה"ז דרבנן סגי במסירת דברים לב"ד ואין צריכים הב"ד שיכתבו הפרוזבול כמ"ש הרמב"ם משמע מזה שמעיקר הדין לא הוה די בהודעה לב"ד שמוסר להם חובותיו אלא דוקא כתיבת נוסח הפרוזבול כרתי ר"ל השטר ההוא עוש' ההפקעה אלא שבזמן הזה מקילין לת"ח דסגי באמירתה לב"ד מבלי שיכתבו הנוסח בשטר וא"כ האמירה היא מפקיע איסור שמט' וא"כ אפשר דבעינן דוקא אמירה לפני ב"ד ואותה האמירה היא תועלת ההפקעה כמו בחליצ' שאם יכתוב לא חפצתי לקחתה לא מהני וכמ"ש תוספות גיטין דף ע"א ד"ה והא כו' ועוד אפילו היכי דמהני היינו אם יעמוד לפני הב"ד ויכתוב דבריו ויועיל כאילו אמרה אבל מעלתו כתב כן בביתו ואז בשעת כתיבה שלא בב"ד לא הועיל ועכשיו בבוא הכתב לב"ד פשיטא שלא יועיל אלא שבא להודיע לנו רצונו וחפצו לעשות פרוזבול ע"כ א"א מבלי שנכתוב אנחנו פרוזבול ויהיה הפרוזבול ההוא מפקיע איסור שביעית ואין לנו לכותבו אלא מזמן שנכתב כתבו בעירו כי פרוזבול המאוחר פסול. וזה נוסחו במותב תלתא כחדא הוינא ואתא קדמנא מכתב הנודע לנו ב"ד ח"מ וניכר לנו היטב שהוא כתיבת וח"י החתום מטה וזה היה נוסח הכתב ההוא מוסרני לכם פופו"פ הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה הק' פלוני ומדאתברר לנו שכן הוא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי ויהיה לפרוזבול זה כל תוקף ועוז עד יום ב' כ"ד מנחם יום כתיבת כתב הנ"ל באנו עה"ח פה ק"ק פלוני שנת תקס"ה שהוא שמטה. הק' פ' ופ' ופ' עכ"ל ע"ש:

ד

וה"ה אם השכירו לו. ע' בתשובת ח"ס סי' נו"ן שהקשה השואל דא"כ היכי משכחת מי שאינו ראוי לפרוזבול אם לא מי ששוכב אקיקלא דמתא ואין לו בית דיר' לא בשאלה ולא בשכירות והשיב דמשכחת בסומך על שולחן אחר ויכול לסלקו כל שעה א"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דא"צ להעלות שכר משעבר ומכל מקום בכל שעה יכולים הבעלים להוציאו ע"ש עוד:

ה

כל זמן כו' כותבין פרוזבול. ע' בטור וב"י ובב"ח וע' בתשובת ח"ס סי' נ' אודות תלמיד אחד שרצה לעשות פרוזבול בסוף שנה ששית כי חשש לדעת העיטור והרא"ש והטו' דאין כותבין פרוזבול משנכנ' שנת שביעי' והשיב לו אלא עובדא ידענא שמ"ו החסיד זצ"ל מסר דבריו לפני וחד דעמי בסוף שנת תקמ"ד הנכנס לתקמ"ה דהיינו סוף שמטה וידענא שלא עשה פרוזבל בסוף תקמ"ג כי לא זזה ידי מתוך ידו ממש לידע כל דרכיו כו' והאריך שם בדברי הב"ח שרצה להשוות דעת הרמב"ם עם דעת הרא"ש רק דהרמב"ם מיירי במלוה בשביעית גופי' יכול לנגשו כל השנה ובהא מודה הרא"ש אבל זולת זה מודה הרמב"ם להרא"ש וכ' עליו שדבריו דחוקים מאד בכוונת הרמב"ם וגם הראב"ד ע"כ דלא ס"ל כהרא"ש והעיטור אלא שביעית אינה משמטת כלל רק בסופו אבל בתחלתו כלל וכלל לא וכותבין פרוזבול בתוך שנה השביעית והכי הלכת' והאריך עוד בזה ומסיים דמעיקר הדין אין לחוש כלל ומ"מ אם נפשו אותה ויעש אין מחזיקין אותו ואין כאן משום יוהרא שחש מהרש"ל והביאו מג"א סי' ס"ג סק"ב דהא פרוזבול המוקדם כשר וכל שעתא ושעתא זימניה הוא וזכור לטוב ע"ש. גם בתומים כ' דהירא וחרד יש להחמיר לעשות פרוזבול בערב שביעי' אם לא בהלואה שנעשה בשביעית דאז בלא"ה הרדב"ז והב"ח סוברים דאף הרא"ש מודה דיכול לעשות פרוזבול עד סוף שביעית ע"ש:

א

[הגה] ותשו' רמב"ן סי' רנ"ו. נ"ב עיין בתשובת תולדת אדם להרשב"א סי' שע"ג:

ב

[סמ"ע אות כ] ויש ליתן טעם. נ"ב במ"ל כ' ע"ז ואין ספק שלא ראה שו"ת הרשב"א במקומה כי שם ביאר הטעם דשאני הכא דסמי' בידי' לכתוב פרוזבול אבל אותם השנויים בסי' מ"ב אותם התנאים תלויים בשעת מעשה:

ג

[שו"ע] המלוה את חבירו. נ"ב עיין תשובת מהרי"ט חח"מ סי' מ':

ד

[הגה] מיהו אם הלוה. נ"ב עיין תשובת מהרי"ט ח"א סי' ס"ה:

ה

[באר הגולה אות ה] הרא"ש שם בגיטין. נ"ב ובירושלמי איתא עוד כותבין לאפוטרופסים על נכסי יתומי'. וצ"ע למה השמיט הרא"ש זה:

ו

[סמ"ע אות נא] וביתומים קטנים. נ"ב לפי"ז ע"כ מיירי הכא בירשו קודם שביעית וק' לי דאמאי טענינן להו דמ"ש מלוקח סס"י זה וצ"ע:

ז

[שו"ע] והמאוחר פסול. נ"ב עיין בתשו' אחרונה של הר"ן שכתב דפסול אף מזמן שנכתב הפרוזבל דשטר שלא נכתב כדין בטל מיניה השטר ועיקר של פרוזבל הוא מכח השטר עיי"ש ובירושלמי אפלגו בזה אמוראי. עיין בתי"ט פ' בתרא דשביעית:

ח

[שו"ע] נאמן במגו. נ"ב ובמע"פ דיש גם ללוה מגו דפרעתי עיין כנה"ג:

ט

[סמ"ע אות נז] אבל בלא מגו. נ"ב ובשו"ת הרמב"ן סי' רנ"ו הובא בב"י כ' דאפי' עכשיו דאין רגילים בפרוזבל ואין יודעי' אותו נאמן לומר תנאי הי' לנו מההיא טעמא גופי' דלא שביק היתירא וכ"כ מהריב"ל ח"א סי' ס"ח בפשיטות:

י

[ש"ך אות יג] הקשה הבעה"ת. נ"ב עיין בתשו' בני אהרן סי' א':

א

אין שמיטת כספים. עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' ס"א ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ל' וסי' קפ"ו:

א

ואין לדקדק אחריהם. עיין בב"ח מ"ש בזה וסיים והנמנע ועושה ע"פ הדין תבא עליו ברכה:

א

אבל. אם התנה עמו כו'. עיין לק' סי' רכ"ו סעיף כ"א גבי אונאה דלא מהני לשון זה שאני התם דלא ידע דאית ביה אונאה מה שאין כן הכא כן כתב הטור והסמ"ע שם ס"ק ל"ז וק"ל:

א

ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון. עיין בספר החנוך להרא"ה מצוה שמ"ח:

א

וי"א דכותבין פרוזבול עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' פ"א:

א

וה"ה שיכול למסור לב"ד חובותיו עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"א:

א

שיש להם מלוה ביד אחרים עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ס"א:

א

כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין. עיין בסמ"ע מ"ש בזה ועיין בב"ח:

א

והמאוח' פסול עיין בתשובות מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה:

א

נאמן אדם לו' פרוזבול עיין במהרי"ק שורש נ"ב:

א

מסבב עמו בדברים ועיין בב"ח מ"ש ליישב פירש"י דפי' אף יכול לתלות אותו שיאמר אעפ"כ ע"ש דהמיקל כרש"י ה"ז זריז ונשכר:

א

מוציאין שטר. עיין לעיל סי' נ"ז ס"א:

א

אם אין לו נכסים אינו נאמן הקשה הבע"ת דליהמן במגו דאי בעי מחיל ליה ותירץ דאה"נ אלא מיירי שמצד הטענה עצמו אינו נאמן ומיירי כגון שמכרו במעמד שלשתן שאינו יכול למחול כדלעיל סי' ס"ו סעיף כ"ט עכ"ד אבל אין לתרץ שאין בדעתו למחול ולהפסיד חובו כמו שתירצו הרא"ש והתוס' פ' ב' דכתובות ומביאים הב"י והב"ח גופיה לעיל ריש סי' מ"ז דהאי תירוץ ל"ש אלא כשהשטר ביד המלוה עדיין אבל כשמכרו ואינו תחת ידו ל"ש לו' כן וכן כ' ר' ירוחם סוף נתיב יו"ד להדיא דכשמכרו והוא ביד אחר אין לתרץ כן ומביאו ב"י לעיל ס"ס ס"ו והוא מדברי הרא"ש פ' הכותב שכתב שם וז"ל ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במגו שיכולה למחול ול"ד למלוה שאו' שטר אמנה שאינו נאמן במגו דאי בעי מחיל לפי שאינו רוצה למחול ולהפסיד חובו עכ"ל מיהו למ"ש לעיל סי' ס"ו סעיף י"א ס"ק ל"ד דכל טענות המבטלים השטר הרי הם מחילה א"כ ה"ה הכא אם אומר שלא היה לו פרוזבול הרי הוא כמוחל לו ולפי מ"ש שם סעיף כ"ט ס"ק צ"ד דאף במכרו במעמד שלשתן יכול למחול א"כ הכא בכל ענין נאמן המוכר רק שמשלם ללוקח מה שהפסיד לו מדיני דגרמי כל מה שהיה שוה השטר אם היה לו פרוזבול וכמ"ש לעיל סי' ס"ו ס"ק ל"ב ע"ש (ולקמן סי' פ"ו סעיף ה' ס"ק י"א כתבתי דבמלוה שאומר שטר אמנה גופיה אינו יכול למחול ואם כן אין צורך למה שחלקו הרא"ש ור' ירוחם בין מלוה למכרו בזה):

א

ואם יש לו נכסים כו'. דין זה אף שהוא מבעל התרומות והטור שכתבו רק דאם יש לו נכסים נאמן המוכר לחוב לעצמו ומשלם ללוקח שהרי הטעהו שמכר לו שטר שנמחל שעבודו בחזקת שהוא קיים עכ"ל לא נהירא לי דכיון שמכרו שוב אינו נאמן כיון דלית ליה מגו דאי בעי מחיל וכמ"ש לעיל ובפרט מה שנראה מהבעה"ת והט"ו שאינו משלם לו אלא דמים שקבל מחמת מקח טעות אינו נ"ל אלא דכיון שבא להפסיד בהודאתו אינו נאמן כלל ול"ד למלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה שהוא נאמן בדאי' ליה נכסי וכמ"ש לק' סי' פ"ו ס"ק ה' התם הא נתבאר טעמא כיון דאית ליה ללוה שני פסידא בגביה זו ה"ל חוב זה כמשעובדים דאין גובין במקום שיש בני חורין והלכך כיון שהשטר הוא שלו הוא נאמן מה שא"כ הכא שמכרו ויצא מתחת ידו לאו כל כמיניה לחוב ללוקח בהודאתו וכן מוכח מדברי הרשב"א פ"ק דגיטין שהבאתי לקמן סי' קכ"ו ס"ק ס"ג ואפי' להרא"ש שם היינו משום דהתם ליכא פסידא לזוכה משא"כ הכא שאינו מקבל רק דמים שנתן למוכר וכן בכל דוכתי דטענינן ללוקח פשיטא דהיינו אפי' המוכר אמר נגד זכות הלוקח לאו כל כמיניה וכדמשמע בכמה דוכתי וכ"כ ר' ירוחם במישרים ומהר"י ן' ל"ב ספר שני סי' ע' להדיא וז"ל הלוקח מן הלוקח אפי' שאמר גזלה היא בידי לאו כל הימנו לבטל זכותו של לוקח ע"כ הכא כן נ"ל ודו"ק:

א

ס"ב וי"א באתרא דלא מסלקי כו'. הסמ"ע הבין דהי"א קאי אסיים לחוד ובזה מהני מניעת סילוק יום אחד אבל במשכנתא דרישא הוי מניעת הסילוק דוקא עד סוף זמנו וגם מדברי מהרמ"י משמע כן ואני תמה על שני המאורות הגדולים שלא נתנו לב לעיין במקורו של דברים ומאין להו לחלק בלא מסלקי בין משכנתא לסיים והעיקר בזה דהי"א הוא הרשב"א והוא כ' סימן תתקפ"א וז"ל עוד השיב דשביעית משמטת אפילו אפותיקי מפורש ודלא כרמב"ם דהא' בפרק א"נ לא אשכח דלא משמט אלא באתרא דלא מסלקי ומיהו ככ זמן שאינו יכול לסלק אפי' יום א' אינו משמט עכ"ל הרי לך דפתח באפותיקי שהוא דינא דסיים שזכר המחבר וע"ז כתב הרשב"א לחלק בין מסלק או לא ומביא ראיה מפרק א"כ ושם איירי ממשכנתא וע"ז כתב ומיהו כו' דהיינו לפרש מהו נקרא מסלקי בגמרא ש"מ דחד דינא אית להו לרשב"א לסיי ולמשכנתא וכ"ה בהדיא בי"ד סי' קעג דהביא הטור מחלוקת הראב"ד ורא"ש בסילוק של השנה במשכנתא דלהראב"ד איקרי לא מסלקי ולהרא"ש מסלקי וכתב ב"י בשם הרשב"א דס"ל כראב"ד והיינו הך י"א דכאן וי"א זה הוא חולק בב' דברים דדיעה א' צירף המחבר' לדעת הרא"ש דלא מיקרי לא מסלקי עד סוף זמנו כמ"ש ולדעת הרמב"ם דבסיים הוה עדיף ממשכנתא כמ"ש הרמב"ם פ"ט דשמיטה דמסיים אינו משמט בכ"מ וע"ז חולק הי"א שהוא רשב"א בתרתי חדא בסיים יש חילוק בין סילק או לא ועוד שעיקר החילוק שבין מסלקו או לא מסלקו הוא אפילו בשביל יום א' והסמ"ע הקשה הדיוקא אהדדי בדיעה הא' דמתחלה כ' אם יוכל לסלקו בכל עת דוקא ואח"כ כתב באין יכול לסלקו עד סוף זמנו ומתוך כך דחק ליישב ולפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כל עיקר דתחלה כתב המחבר במה דכ"ע לא פליגי דהיינו במסלקי בכל עת ואח"כ כתב מפלוגתא דידהו בפי' איזה מיקרי דלא מסלקי דלהרא"ש הוי דוקא עד סוף זמנו ולרשב"א אפי' יום אחד כנלע"ד ברור:

ב

(סעיף כ"ב שאפי' שלא בפניו) עמ"ש בי"ד סימן קס"ב סעיף ה' מה שהקשה על ההיא מזה:

ג

(סעיף ל"ו) מוציאין שטר מן המלוה) והסמ"ע כתב דגופו של נייר הוא של מלוה תמוה הוא לע"ד דהא כתב רבינו בהדיא דגופו של נייר הוא של הלוה ולפי הנראה שלזה נתכוין שצריך להחזיר את הנייר ללוה ותו דלפ"ז דחשיב הנייר משכון למלוה נאמר דכל החוב אינו משמט לפי דעת הי"א בסעי' י"ב דאף היתר על המשכון אינו משמט וכתב בירו' אפי' מחט אלא נלע"ד דאין כאן שייכות משכון דמעיקרא לאו אדעתי' דהכי אוזפי' אלא לראייה נקטיה מש"ה לא חשיב למשכון אפי' נגד הנייר וראייה מפ' הזהב דף ע"ט לר' יהודה הנשיא דאפי' להך פלגא דהוה דמי המשכון נמי משמט ואמרי' שם דמשכון דנקט הוא לזכרון דברים בעלמא ואע"ג דלא קי"ל כר"י הנשיא מ"מ כאן מודים דלא נקטי' למשכון כלל וא"ל ממ"ש בא"ע סי' כ"א דהמקדש אשה בשטר שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת א"כ ע"כ משכון הוא הא ל"ק דבודאי באותה שעה שיהיב לה שטר לשם קידושין דעתי' על הנייר למתפס לנייר וע"ז סמכא דעתי' דכ"ע ידעי שאין מקדשין במלוה משא"כ בשאר דוכתי כנעלפ"ד:

א

ונראה שעליהם סמכו וכו' ובאמת אף שהיה אמת ונכון כדברי הרז"ה וסייעתו דאמרי' דאין שמיטה נוהג בזה"ז כלל וכלל היה מהראוי ויפה לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספי' כי מה מאוד מזהיר אותנו הנביא בגולה הציבי לך ציונים ולעשות זכר למצות ה' שהיה חובה עלינו בהיותנו שוכנים בקרב הארץ ובהלו נר ה' על ראשינו ואיך לא נשים זכר למצות שמטה ונשים אחרי הדלת מצוה זו בזכרונה מבלי תת לה זכר כלל. היא המצוה אשר היה ראשון בסיבת גלות הארץ וראשון מהמרי והחולי אשר גרם שקאה הארץ אותנו כמאמר הפסוק אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ובעו"ה מאז אשר חודלנו והולכנו בקרי באנו מדחי אל דחי אשר לא זכינו עלי' עוד בשלימות כי אף כי פקד ה' את עמו בבית שני מכל מקום לפי דעת הרמב"ם ורבים מפוסקים לא היה יובל נוהג מן התורה בבית שני כי לא היו כל יושבי' עליה ואף שביעית לא היה מן התורה לדעת הפוסקים כרבי דסבירא ליה שמטה ביובל תלי' והיא המצוה אשר בא בגללה נס מפורסם באומה ישראלי'. ובארץ חמדה אשר תמיד בשנת שש לשמטה היה הברכה מצוי' בגדולי ארץ על הספקה לשלשה שנים וכאשר נסמכה ליובל על ארבעה שנים והתמיד הענין תמיד במכוון בשנת שש לשמיטה לא הקדים ולא האחיר כלל עד שיכירו וידעו כל כי לא בא במקרה ולא מפאת מערכת כוכבי שמים וכסליהם אשר שמם משטרם בארץ כי המקרה לא יתמיד וכוכבי שמי' נבוכים בארץ לפי מסילתם ומעגלתם פעם שנה זו פעם שנה זו לא יסבו בלכתן להסכים תמיד אל שנה זו ולהתמיד תמיד וידעו כל העם כי ה' בקרב ישראל לברך את עמו ולקדשם במצותיו ומה עצום מצוה זו וטעם יש בה וע"י ידע איש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ וגרים ככל אבותיו אריסי בתי אבות ולה' הארץ ומלואה וידע כי לא שלימות אנושי לעסוק בקיבוץ הקניני' ולאסוף חמרים חמרים יצבור ולא ידע מי אוספם כי יראה כי שבתה הארץ שבת לה' ויד הכל שוה בארץ אשר עיני ה' בה תמיד והוא הרומז על עולם שכולו טוב אשר שם ינוחו כל יגיע כח מעצבם ומעבודתם להוציא לחם מהארץ עשיר ורש נפגשו קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו והיא שנת שביעית שנת רצון לה' אשר ישליך אדם אלילי כספו ולא יאמר אלקינו למעשי ידינו הוא היקום והרכוש כי אז אין כסף נחשב כלום ולא יועיל הון ביום עברה. ולכך נוהג שמיטת קרקע וכספי' בשנה ההי'. שבתה נוגש עול מדהבה. ומצוה זו גרמה לישראל שלא נשתקעו יותר מדאי בעסק מו"מ ולהרבות בסחורה כאניות סוחר ולבלות בו זמן יום ולילה כהגוי' אשר ע"פ האדמה ולא כל המרבה בסחורה מחכים כי לזו צריך הלואת איש באחיו ולהיות נושה איש ברעהו מזמן לזמן וזה א"א בהחזיק מצוה הנ"ל כי בהגיע תור השמיטה ישמט הנושה ויצא נקי מכל חובו ואם כן היה חובה עלינו להחזיק במדת הסתפקות כראוי ונאות לעובד השלם מבלי לשים כל חושו וחילו וראשית אונו בהבל המדומה ותחבולות לאסוף עושר שלא כמשפט התורה כי אם להיות מתמימי דרך ההולכים בתורת ה' יבטח באלקי יעקב הוא הנותן לחם לכל בשר ובתורתו יהגה יומם ולילה עושר וכבוד אתה וכאשר היו אבותינו לא פנו אל הון רועי צאן מגז כבשים יתחממו ומחלב עתודי' ישתו וברכת ה' היא תעשיר ברצונו נותן וברצונו נוטל ושוא כל תחבולות בני אדם. ואם כן הוא מצוה זו למה לא נדבק בה בתכלית הדביקה ושמחה ואלו חכם אחד מחכמי פילסופים בעלי מדות ואנשי מוסר אמרו שיעשה האדם אותו לקנין מדות השלימות. ידעתי כי יאותו האנשים לשמוע בקולו ויאמרו ראה וחכם אף כי יצא מפי ה' בעל החכמה ותבונה עצמו וחכמינו בתורה שבע"פ מעתיקי שמועה ז"ל קבעו בו מסמרות להיות נוהג בזה"ז ג"כ והכל מרועה אחד יהיב חכמתו לחכימין. הלא ראוי על כל הירא וחרד לדבר ה' לשמוע ולשמור ולעשות עכ"פ זכר למצוה זו שהיה נוהגת אצלינו בזמן שהיינו שרוי' על אדמתינו זכרה ירושלים בימי עני' ומרודי' כל מחמדי' אשר היה מקדם עד לא נפל עמה ביד צר ראו צרים שחקו על משבתי'. וזהו אלו הדין כהרז"ה אבל באמת רבו עליו חכמי הדור וממש רובם ככולם קיימו וקבלו כפי פשוט' ומשמעות דברי הגמ' דנוהגת אף בזה"ז ואם הם דעתם מדרבנן האחרון לחכמי קדם וראש במעלה הרמב"ן ז"ל כפי שהעתיק דבריו בעה"ת בשער מ"ה ח"א דין ד' שהאריך ודעתו דשביעית בזה"ז אפי' בח"ל מהתורה לענין השמטת כספי' דלא קי"ל כרבי דתלי' ביובל רק תלי' בשמיטת האדמה כ"ז שנוהג בא"י. ולפי דעת הרמב"ם ותו' שמיטת קרקע נוהג בזה"ז בא"י ד"ת כי קדושת עזרא לא בטלה ואף שמטת כספי' נוהגת בכל מקום ד"ת ואם כן מאוד ראוי לכל איש להחמיר לעשות עכ"פ זכר למצוה זו בפרוזבול וכמש"ל לבל ישכח זכר מצוה זו מקרב ישראל:

ב

וכבר כתבו וכו' אמת הרבה טרחו למצוא טעם למה אין נוהג בארצות הללו אבל אין דן דיננו למזור כי הבעל תרומת הדשן נתן טעם די"ל מדינות הרחוקות מא"י כמו ארץ אשכנז ואגפי' לא היה בכלל גזרת חז"ל לקבוע בו שמטת כספי' כמ"ש ר"י בתוספת לענין חיוב מעשרות ותקין את עצמנו שוכני בארצות הללו ולא תקנתם את אחינו היושבי' בארצות הסמוכי' לא"י מצרים ושנער וארם צובה ואשור. וגם כבר כתב הב"ח דלא מצאנו בזה רמז לחלק בשביעית בזו בשום דברי חז"ל. ובאמת אין הנדון דומ' לראי' כלל בשלמא בתרומות ומעשרות דהוא חובת אדמה ועיקר חיובו ד"ת אינו אלא בא"י רק חז"ל הוסיפו להחמיר ולקבוע חיובו אף בח"ל משום א"י בזו שפיר אמרי' דלא קבעו רק במדינות הסמוכי' לא"י ועומדים על הגבול לבל יתחלפו בא"י ולא במדינות המופלגים מא"י משא"כ שמטת כספי' שהוא מצוה חובת הגוף ואין הבדל בין א"י לח"ל או דנוהג בכל ארצות או דאין נוהג נמי בא"י כלל ואין במצוה זו הבדל בין הארצות ואם כן אם חז"ל תקנו שיהיה נוהג כשל תורה מ"ש ח"ל ומ"ש א"י ומה נשתנה ארצות הסמוכים או הרחוקים הלא אין מצוה זו מפאת א"י. ובלקוטי מהרי"ל מתחילה נתן טעם הואיל וכותבין ברובי השטרות והקנתי לו ד' אמות קרקע בחצרי וכו' הוי כמלוה על משכנתא ואין שביעית משמטתו. ודברים חלו דחוי' אין להם שורש כי מה טיבו למשכנת' לומר סמכא דעתו ואינו בכלל לא יגוש כיון דלא נודע אי' איפוא מקומו ואנה הם ואפי' לדעת האומרים דכל אדם יש לו קרקע מכל מקום הסכימו דאין כותבין פרוזבול עד שנדע שיש לו איזה מקום קרקע כל שהוא כי לולי זה אין כאן סמיכת דעת ואיך נאמר כי הוא משכנת'. ועוד טעם אחר כתב הואיל וכותבין בשטרות לגבות הן בד"י והן בדא"ה ה"ל כמתנה שלא תשמטנו שביעית ותמיהני הלא דבר זה אמור בטור סי' זה בשם אביו הרא"ש שאם התנה לגבות בין בדרכים דתים או אינו דתים אינו מועיל להפקיע שביעית דס"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ונר' דסבירא ליה למהרי"ל דהרא"ש אזיל לשיטתו דכתב בפ"ק דכתובות דכתובה דרבנן וקימ"ל במתנה ע"מ שאין לה כתובה תנאו בטל וע"כ צ"ל דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ואם כן כמו בשמיטה דאוריי' א"י להתנות כן בזה"ז דהוא דרבנן א"י להתנות אבל מהרי"נ אזיל לשיטתו של ר"ת דסבירא ליה כתובה מהתורה ואם כן י"ל לכך הדין דא"י למחול ולהתנות על כתובה אבל בדרבנן לא אמרי' עשו חיזוק כשל תורה כסתמא דגמ' בפרק אעפ"י דף נ"ו ע"ש ואם כן הואיל ושמיטה דרבנן מועיל בהו תנאי אף דמתנה לעבור על דברי חז"ל זהו מה שנ"ל להליץ בעדו כי כן היתה דעתו הרחבה. אבל עם כל זה קשה לסמוך ע"ז הן כי מה בכך דאמר לגבות בדא"ה וכי בשביל זה נימא דכוונתו לבטל דברי חז"ל ולהתנות עליו ואפי' נימא דמהני תנאי עכ"פ צריך תנאי גמור באר היטב דחזינו דדעתו לעבור על דברי חז"ל ומתנה עליו אבל בסתם מהכ"ת נפרש כך ומה זהו תנאי הלא נוכל לפרש דכוונתו לכופו לפרעון בדא"ה דחובשי' במקלות ובמאמר פרע ותן אבל לא דלא ישמטנו שביעית ועוד הא מבואר בא"ע סי' ס"ו דרוב פוסקים בכללם סבירא להו דכתובה דרבנן ואם כן ע"כ צ"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה עכ"פ ובפרט בדבר שיש לו עיקר מהתורה כמ"ש התוס' בב"ב וב"מ ע"ש ואם כן נפל הך התירא בביר'. והמהרי"ק בשרש צ"ב חשב ליתן טעם משום דקי"ל כב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי ונסתייע מדברי המרדכי וכבר השיגו הב"ח וכן בעל ש"ג בפ' המקבל דהא לא קימ"ל כב"ש והש"ג וכן הב"ח ביקשו לחלק בין כתובה לשארי שטרות דבכתובה אמרי' כגבוי דמי דה"ל מעשה ב"ד ואין מעלה ארוכה במרדכי דבמרדכי בכתובות ובשבועות ובב"ב בכל דוכתי הביא באלמנה שלא נשבעת על כתובתה ומתה דמפסדת כתובתה ואי בכתוב' קימ"ל כב"ש הא לא מפסדת כלום כדאמרי' להדיא בפ' כל הנשבעין לב"ש דסבירא ליה שטר העומד לגבות כגבוי דמי לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו וגם הגמ' לא הוה מקשה עלי' דרב ושמואל מהך דמשביעי' אותה והבאים ברשות' דילמא בכתובה רב ושמואל מודים דה"ל כגבוי. ולכן אין טעם בחילוק זה אף כי בהגה"ת מרדכי לכתובות בתשובת המרדכי באשה שמת ולדה תוך ל' יום וזקוקה ליבם וכו' דכתב להדיא הטעם ביבמות משום דאלים מעשה ב"ד אבל מכל מקום הנ"ל קשה. ומה שי"ל בישובו דסבירא ליה למרדכי לחלק בין כשתובע' כתובתה והבעל חי והיא גרושה ובין כשהיא נתאלמנה ובאה לגבות מיתומי' דסבירא ליה כמ"ש תוס' בכמה דוכתי' ובסוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו וכו' דבעלמא קי"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכו' הכא דצריך ב"ד להגבותו ומי יימר דמזדקק ב"ד לא אמרי' בי' כגבוי דמי. וצ"ל מה צריך ב"ד להגבותו ואטו מאן דגבי בב"ד קגבי רק ביתומי' דצריכה שבועה והשבועה צ"ל בב"ד וא"א לגבות זולת ב"ד וא"כ שפיר י"ל אולי לא יזדקק לה ב"ד ולכך לא הוי כגבוי משר"כ כשהבעל חי דא"צ שבועה אי לא טען ישבע לי ובפרט כשתובעת כתובה תיכף א"י להשביעה כלל דה"ל תוך זמנו כנודע א"כ מה צריך זיקוק ב"ד מהכ"ת ימנע להגבות לה. ובפרט אי נימא דדעת מרדכי כדעת האומרים לקמן בסי' ק"ג ס"ו דבעבר זמן פרעון יכול לירד לנכסי הלוה ולמכור בלי שומא ורשות ב"ד כלל עיין מ"ש שם וא"כ פשיטא דכגבוי דמי דהא א"צ לב"ד. משא"כ ביתומי' דצריך שבועה ולכך במתו עד שלא שתו קימ"ל כב"ה דביתומים ל"א כגבוי דמי: אמנם אף דלענ"ד זה ברור ואמת בדברי מרדכי לחלק מ"מ בדברי מהרי"ק בישוב דלא ישמטו שמטה אין מספיק דהא אמר להדיא בגמ' דגיטין דף ל"ז ההיא ב"ש היא אבל לב"ה עדיין מחוסר גוביינא מקרי והיינו דאם ימאן הרי יצטרך לנגוש אותו ובכלל לא יגוש הוא ואלת"ה למ"ד שעבוד' דאורייתא כל חוב יש לו שעבוד נכסי' ושמיטה דמשמט היכי משכחת לי' אלא הואיל ויכול לכפור לא מקרי גבי' לענין שמיטה כלל וכצ"ל בתוס' דסוטה דף הנ"ל דחילקו כי פליגי ב"ה אב"ש היינו כשיש ספק בשטר אבל אם אין ספק בשטר ויתומים מודים בשעבודו לכ"ע הרי כגבוי ולכך קאמר ר"י בפ' המקבל דקרקע לגוביינ' קאי ע"ש וקשה א"כ שמיטה מא"ל למה אמר ר"י ב"ש היא הא אפי' לב"ה כשאין ספק בשטר כגבוי דמי אלא כיון שיש בידו להטיל בו ספק לא יגוש קרינן בי' ועוד הא רוב פוסקים לא ס"ל כמרדכי הנ"ל ולא מצינו לו חבר בפוסקים כלל. ומה שנ"ל בישוב המנהג בשטרות שאין משמט נ"ל כך ואולי לזה נתכוון המהרי"ק דהרמב"ן בבעה"ת בשער הנ"ל הוכיח דר' יוחנן ס"ל דשביעית בזה"ז דאורייתא דהא ר' יוחנן אמר מתחילה שטר שיש בו אחריות נכסי' אין שביעית משמטתו ולבסוף כי אתא עובדא לפניו חזר מדבריו ואמר הטעם אע"פ שאנו מדמי' נעשה מעשה וכ' הרמב"ן בשלמא אי ס"ל דשביעי' דאורייתא שפיר עשה שלא ביקש לסמוך על סברתו ודעת של תורה הכריע ומידי ספיקא לא נפקי ולא מלאו לבו להקל באיסור של תורה משא"כ אי שביעית דרבנן למה לא סמך סברתו כפי דעת של תורה הנוטה לדמות ולעשות. וא"כ אף אנו אומרים דברי הרמב"ן כנים בכל דבר הזה אלו היה מדרבנן היה ראוי לדון ע"פ דעת של ר"י רק ר"י ס"ל שביעית בזה"ז ד"ת. אך מ"מ אין הלכה בזה כר"י דשביעי' מהתורה דהא חזינן אמוראי בתראי דס"ל דרבנן אביי ס"ל כרבי וכן שאר אמוראי בתראי דהקילו בענין שמיטה במסירת מילי בעלמא וכדומה ש"מ דס"ל מדרבנן וכמ"ש הפוסקים וא"כ הלכה כוותיה אף במקום ר"י וכמ"ש הרי"ף לעיל בסי' ס"ו גבי דברים שאין בהם אונאה אף דס"ל לר"י ביטול מקח יש להם מ"מ הלכה כבתראי החולקים אר"י ואף בזה הדין כן דרבנן ומ"מ אין כאן חולק אסברת ר"י דעלה בדעתו לומר דאין שביעית משמט בשטר שיש בו אחריות רק הוא חזר מיני' הואיל וס"ל שביעית דאורייתא וכמ"ש הרמב"ן אבל אנן דלא קימ"ל בהא כוותיה א"כ חזר וניעור סברתו כי בזה לא מצינו באמוראי בחראי חולקים והלכה כוותיה דר"י ובמילתא דרבנן סמכינן אמדומה וסבר' בעלמא כמ"ש הרמב"ן ודמיון ר"י הוא דמיון אמת וצדק מבלי פקפוק כלל והלכה כוותיה וא"ש. ודרך זו נ"ל דרך ישרה והתרה גלוי' בעד השטרות שיש בתוכן אחריות מפורש כי קי"ל כר"י בהא ולא בהא ודוק ועיין מש"ל בס"ק וי"ו עוד דרך אחר להצדיק מנהגנו בשאר שטרות כת"י וח"כ הנהוגים בזמנינו אם הם בהלואת עיסקא עיין שם:

ג

ובחשבון שנת השמטה נפל מחלוקת להיות כי הב"י והאחרונים לא ביארו מעין נובע מחלוקת הזה מהש"ס ובדרישה האריך וקיצר עד שקשה לעמוד בו בלי עיון מתחילה בש"ע וגם טרח מאוד לישב דעת רש"י ולבסוף לא חייש רק מה שנאמר ברא"ש לכן באתי להעתיק בתכלית הקיצור שרש המחלוקת וגם ליישב דברי רש"י במה שיש עליו מהקושי' אשר לענ"ד הוא דבר נאה ומתקבל אמרו חז"ל בעירכין בית ראשון ובית שני בעו"ה נחרב במוצאי שביעית ובית שני עמד ת"כ שנים ושנת ת"כ ההוא כפי שאמרו במס' ע"ז היה לבריאת אדם הראשון שלשה אלפי' שמנה מאות עשרים ושמונה והיה חסר מאלף רביעי קע"ב שנים ודעת רש"י כפי שמיישבו הרא"ה ז"ל דבשנת תי"ט לבנין בית שני היה שמיטה שהוא שנת תתכ"ז לאלף רביעי ושנת ת"כ שבו נחרב הבית היה מוצאי שביעית שהתחילה שנה ראשונה של שמיטה. ונתן הטעם כיצד עלה החשבון דבעירכין פרכינן לרבנן דלא ס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן א"כ ת' שנים עולה בשמיטות ונשאר עשרים שנה נמצא חרב הבית בשנת שש לשמיטה ערב שביעי' ולא מ"ש. ומתרצין ר"י הוא דאמר שנת שמיטה עולה לכאן וכאן. וא"כ הוצא מן ת' שנים מכל מאה ב' שנים וצרפם לכ' שנים הנוספים הרי כאן כ"ח וכלו בשמיטות ונמצא שנת ת"כ היה מכוון שנת שביעית. ור"א תי' דלא התחילו תיכף למנות בבנין בית שני עד שעברו ששה שנים דעלה עזרא והוא התחיל למנות שמטה ופירש"י בעירכין דהך תי' לרבנן ובמקצת גי' נמי לרבנן וא"כ היה מכוון שנת ת"כ שמטה. אבל רש"י בע"ז הרכיב שני לחדא דגם ר"א תי' אליבא דר' יהודא כי דוחק לומר ששנת ת"כ שבו נחרב הבית היה שמיטה וברייתא אמרי' מ"ש היה ולכך דעת רש"י דר"א אליבא דר"י אמר וא"כ כשתסיר מן ת"כ שנים וי"ו שנים הרי נשאר תי"ד שני' והוסיף עליהם ח' שנים מן יובלות של ת' שנים לר"י הרי כאן כ"ב שנים ובו נחרב הבית שהוא מ"ש וכ"א שנים הם שלשה שמיטות וא"כ בשנת ת"כ שהוא תתכ"ח לאלף רביעי התחילה שנה ראשונה לשמיטה. אמנם התוס' הסכימו בזה לרש"י דלא יתכן לומר בשנת חורבן היה שמטה דהא נאמר מ"ש היה אבל אינם מסכימים להרכיב שני תי' יחד ולר"י לא אמרי' ששה שנים עד שעלה עזרא לא חשבי' כי זהו רק לרבנן וא"כ בין למר ובין למר היה שנת ת"כ שמטה ולכך אמרו דבאמת לא נחרב הבית בשנת ת"כ רק בשנת תכ"א שהוא שנת תתכ"ט לאלף רביעי ואז התחיל למנות שנה ראשונה לשמיטה והרמב"ם בהל' שמטה ויובל בדעתו ודעת הגאונים הסכים ג"כ בזה לתו' דהיה שנת ת"כ שמיטה ולא מ"ש כפירש"י אלא דלא ס"ל כתו' דהבית נחרב בשנת תכ"א רק לפמ"ש היה ר"ל תיכף השנה שהיה אחר החורבן חדש תשרי הסמוך היה מ"ש ואין בזה נ"מ למנינינו עכ"פ כולם עונים ששנת ת"כ היה שמטה ולשיטת רש"י היה שנת תי"ט שמטה וזהו השנה האחת שנפל בו הספק ומחלוקת. והנה לענין אי הלכה כר' יהודא דאמר שנת חמשים עולה לכאן וכאן או כרבנן הסכימו הגאונים וכמ"ש הרמב"ם דבעו"ה בגולה שאין אנו מונין יובלות ואין אנו מקדשים שנת חמשים כלל פשיטא דעולה למנין שמטה דנחשוב שנת חמשים לתחילת שנת שמטה דלמה לא יכנוס הא אין נוהגין בו קדושה בשנה ההיא כלל ומה נשתנה משארי שנים וכך דעתם דבע' שנים בגלות בבל לא היו מונים יובלות רק שמיטות ואף אנו בגלות זה כמוהם (ולכך הביא הרמב"ם לדעתם שהיו בגלות בבל מונים שמיטי' ולא יובלות להקיש ממנו שגם נחנו נעשה כן כי מה נשתנה גלות זו מזו והכ"מ תמה מה יש צורך בזה מ"ש הרמב"ם לדעתם דבגלות ראשון מונין שמיטים ולא יובלות ולק"מ וכמ"ש בדרישה ע"ש) ובהגהת מרדכי במס' גיטין כתב לדעת ר"ת והרמב"ם היה שנת ל"ט לאלף הששי ולרש"י שנת ל"ח והיינו כמ"ש כי אם לדעתם שנת תתכ"ט לאלף רביעי היה תחילת השמיטה ואז תו לא היה מונים יובלות בעו"ה א"כ היה אלף רביעי ד' שנים לשמטה וא"כ אלף החמשי כשתשליך כל מאה ומאה לשמיטות וישאר לך מכל מאה שנים הרי כאן כ"ד שנים ונשאר ג' שנים לשמטה ותצרפם לל"ט שנים שלאחריו הרי כאן מ"ב שנים עולים בשמיטות כי הם ששה שמיטות ולרש"י שהיה שנת תתכ"ח לאלף רביעי תחילת שמיטה א"כ פשיטא דיש להקדים שנה והוא שנת ל"ח כתב הגהת מרדכי הנ"ל דרבנן סבוראי כתבו דשנת ד"א תקס"ד שנה לבריאת עולם היה שמיטה ומכותלי כוונתו ניכר שדעת בעל הגהת שזהו חשבון שלישי אין מסכים לשום דיעה הנ"ל וכן הוא באמת לכאורה כי כבר כתבנו לדעת רמב"ם היה סוף אלף רביעי שנת ד' לשמיטה וצרפם לס"ד שנה הרי ס"ח ומן ת"ק שנים לאחר שתחשבם בכלל לשמיטות תקח יו"ד שנים מכל מאה שנים הרי ע"ח שנים בצירוף ואין זה שמטה רק מ"ש ולפירש"י פשיטא דהוא שנה שניה בשמיטה וכן לכאורה הקושי' בדברי רמ"א שאמר שנת ש"כ לאלף הששי היה שמיטה דאיך אפשר הא באלף רביעי נשאר ד' שנים והשלך שלשה עשרה מאו' שנה לשמיטות ישארו שנים שנים בהנ"ל כ"ו שנים ועם הד' הנשארים הן למ"ד שנים ועם הכ' הם נו"ן שנים והרי מ"ט כלי' בשמיטות ושנה זו מ"ש ולא שמיטה. אבל העיקר כמ"ש מדברי הרמב"ם וכ"כ מהרלב"ח וכ"כ בדרישה. כי כל חשבונו' הנ"ל שאנו אומרי' שבשנת תתכ"ח לאלף רביעי נחרב הבית היינו מיום בריאת אדם הראשון וברא ה' אדם על האדמה אבל אנו במנין שנות הבריאה כדי שיהיה מסודר לסדר תקופות ומולדות לא חושבי' מיום אדה"ר רק משנה שלפניו קראו שנת תוהו כי הואיל היה איזה ימים מקודם ר"ה שנברא בו אדה"ר יום א' בשנה חשוב שנה וחושבין מולד של ר"ה התוהו ההוא שהיה ראוי להיות בהר"ד ואדה"ר נברא בשנה שנית לב"ע וכך עכשיו כל מנינינו כשאנו אומרים עכשיו תק"ט לב"ע הוא לבריאת אדה"ר רק תק"ח וא"כ א"ש דבצרי ליה שנה כי שנת תקס"ד לרבנן סבוראי הי' רק לאדה"ר תקס"ג וכן שנת ש"כ לרמ"א לא היה רק שי"ט והוא המנין המכוון לחשבון תוס' ורמב"ם וא"ש. ולכך טועים כל מדפיסי לוחות שמדפיסי' ד"מ על שנה זו שנת תק"ט שהוא לחורבן בית תפארתינו וחיי מעוזנו אלף תרפ"א והיינו כי חשבו מחורבן עד סוף אלף רביעי קע"ב שנים ובצירוף אלף תק"ט שנים הרי תרפ"א וטעו בשנה אחת שם בחורבן הבית נאמר לבריאת אדה"ר ומנין שלנו לבהר"ד ולמנין אדה"ר אינו רק תקח"ל וא"כ אין לחורבן רק אלף ותר"פ שנים וכל שנה ושנה זימנא הוא שירחם ה' עמו ולקרוא דרור. והנה מבלי לצאת בזה בלי חידוש מה שנ"ל ברש"י דשם בעירכין פי' בתי' ר"א שית שנין עד לא סליק עזרא לא קחשיב הוא תי' בין לרבנן בין לר' יהודא כמ"ש הרלב"ח כי יש גי' דגרסי נמי כרבנן וכצ"ל להרא"ש וקשה לרש"י דא"כ שני כי' בהא דמ"ש היה דלר"י כפי חשבון רש"י פי' דשנת ת"כ היה מ"ש דשנת תי"ט היה שמטה ולרבנן פי' דשנת ת"כ בעצמו היה שמטה ואיך נחדש מחלוקת בין ר"י לרבנן בפי' מ"ש הי' וזהו מעיקר הקו' שיש לתו' על רש"י. ונראה דס"ל לרש"י דע"כ מוכרחי' אנו לומר כן דהא זה דמ"ש היה נאמר על חורבן בית ראשון ואמרו וכן בשני' ולר' יהודא פריך הגמ' הא לא נחרב ראשון במ"ש כי לאחר י"ד שבאו לארץ התחילו למנות וישבו בארץ מאז עד גלות ארץ תתנ"ו שנים וא"כ לרבנן ניחא דכלו הכל בשמיטות ויובלות והיה מ"ש אבל לר"י הוצא ט"ז שנים שנשאר מן ת"ת שנים וצרפם לל"ו שנים הרי כאן נ"ב שנים והרי שנת ג' לשמיטה ומתרץ הגמ' לר"י בגלות יו"ד שבטים פסק המנין והתחיל יאשיהו בשנת י"ח למלכותו למנות שמטה ויובל ול"ו שנים לאחריו בעו"ה נחרב הבית הרי עברו ה' שמטות ובמ"ש חרב. זהו תמצית הגמ' ויש להבין לרבנן איך מדוקדק החשבון דבאמת הא לא ישבו בארץ תתנ"ו שנים רק תתל"ה כי הכתוב אומר בשנת ארבע מאות ושמנים שני' ליציאת מצרים באחד באייר התחילו לבנות הבית צא מהן מ"ם שנים במדבר נשאר ת"ם שנים וי"מ מונין מניסן כמבואר בגמ' דר"ה א"כ בניסן ההוא חודש אחד קודם בניינו התחיל שנת ת"מ ושנה ההוא התחילו לבנות הבית והוא נמנה בכלל שנת הבית כי גם זו מונין ודאי מניסן כי כל החשבון שעמד ת"י שנים היה מחשבון מלכי יהודא והם דמונין להם מניסן וא"כ שנה ההוא עולה לכאן וכאן ובפרטן אי אתה מוצא ישיבת ארץ רק תתל"ה שנים והיה שמיטה ולא מ"ש. ולכן י"ל באמת בתשעה באב שנחרב הבית היה שמיטה רק שנת הבית היו מונין מניסן וא"כ עד ניסן שבא אח"כ היה הכל בכלל שנה שנחרב בו הבית כי לא תם השנה ההוא עד ניסן הבא ובתוך כך בא תשרי והתחיל מ"ש כי לשמיט' מונין מתשרי וא"כ היה שנה שנחרב הבית במ"ש כוונו לתשרי שאח"כ שהי' בתוך השנה ההוא ולזה כיון הרמב"ם שכתב נמצא למד שהשנה שנחרב בה הבית באחרונה שתחילתו מתשרי שאחר החורבן ב' חדשים שהרי מתשרי המנין לשמיטה וליובלות אותו השנה מ"ש היתה עכ"ל ולכאורה אין לו מובן הא אמרו שנה שנחרב בו הבית ולא שנה אח"כ אבל כוון למ"ש. כי שמיטין מתחילין מתשרי אבל שנת הבית מניסן מנינן וא"כ הכל היה בתוך השנה שנחרב בו הבית וכמ"ש וברור. והא דאמרי' שם י"ד שנים אחרי שנה שנחרב הבית הי' יובל בתשרי הוא ג"כ כמ"ש כי עד ניסן שלאחר חורבן שהיה בשנת ל"ו ליובל היה הכל נחשב לשנה שנחרב בו הבית ומאז התחיל למנות י"ד שנים הרי ניסן שנת מ"ט ליובל מתחיל שנת י"ד והולך עד ניסן שנת נו"ן ליובל ובתשרי בתוך שנה ההוא התחיל היובל כי יובל מונין מתשרי וא"ש א"כ לרבנן היה חרבן בית ראשון בשביעי' אבל לר"י דס"ל דהתחיל המנין מיאשיהו הרי היה בשנת ל"ו ליובל והיה מ"ש וא"כ א"ש דהא קתני וכן בשני' א"כ הרי ממש שניה כמו ראשונה וא"כ לכאורה הקו' עצומה איך תאמר דבשני' היה בשמיטה וראשון הי' באחד בשמיטה א"כ איך קאמר וכן בשני' לא ראי זה כראי זה אבל לפמ"ש ניחא דהוא מכיון לר"י ולרבנן לכל א' לשיטתו ודברי רש"י מדוקדקים ומזוקקים היטיב:

ד

עד סוף זמנו וכו' הסמ"ע דקדק דברישא קתני לסלק בכל עת ובסיפא קתני שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו משמע דבעינן דוקא שאין יכול לסלקו כלל אבל אם יכול לסלקו בסוף שנה אתרא דמסלקו מקרי. ולכך דעתו דמחבר חומרי חומרי נקט דאם מסלקו בכל עת פשיטא דהוי אתרא דמסלקי אלא אפי' אינו מסלקו כל עת מ"מ לא מהני עד שלא יכול לסלק כלל. ובאמת זהו דוחק רק מה שחשב הסמ"ע לדוחק הוא אמת דסוף זמנו פירושו מה שקבע לסילוק הן זמן מרובה או יום אחד כי הרי"ף כתב אתרא דלא מסלקי האי דלא מסלקי עד משלם זימנא והביא הנ"י עליו דברי רשב"א דכי לא יכול לסלק אפי' יום אחד מקרי אתרא דלא מסלקו וכן ברמב"ם פ"ז דכתב הרמב"ם הך לישנא דא"י לסלקו עד סוף זמנו הביא המ"מ עליו דברי הרשב"א דכל שאינו יכול לסלק יום א' מקרי אתרא דלא מסלקו ולא כתב לא המ"מ ולא הנ"י דרשב"א חולק ארי"ף ורמב"ם. אלא ברור דאין הכרע מזה הלשון דפי' סוף זמן שקבע ואם קבע יום א' ולא יכול לפרוע בו אע"פ שאח"כ עבר זמנו ה"ז בגדר אתרא דלא מסלקי. והט"ז ביקש לומר דכך פי' באם יכול לסלקו בכל עת לית בו מחלוקת אבל באם יכול לסלקו באמצע יש בו מחלוקת כמ"ש המחבר ונעלם ממנו כי זהו הלשון של מחבר הוא לשון הרמב"ם בפ"ז מהל' מלוה דכתב מתחילה בכל עת ואח"כ כתב בסוף הזמן ושם לא נזכר מחלוקת כלל ברמב"ם וא"כ אין מקום לדבריו אבל הנכון כמ"ש:

ה

וכל שאין יכול לסלקו וכו' דעת הסמ"ע בס"ק וי"ו דוקא בסיים לו השדה דעדיף ממשכנת' אבל במשכנת' לא מהני דא"י לסלקו יום ח' רק בעינן שלא יכול לסלקו עד משלם זימנא. וכבר השיגו הט"ז דרשב"א דס"ל הך דיע' כמבואר בתשובה אמרה במשכנת' ונכון אתו דכ"כ בחדושיו לגיטין וכ"כ המ"מ בשמו בהל' מלוה פ"ז וכ"כ הר"נ בפ' השולח וכ"כ באס"ז לב"מ גבי משכנת' וכן הוא בדוכתי טובא. אמנם נראה דק"ל לסמ"ע איך סתם המחבר כדעת רשב"א מה שבטור י"ד סי' קע"ב הביא הטור שני דיעות וע"ש בב"י דהרי"ף חולק ואפי' הרשב"א לא אמרו רק להלכה ולא למעשה וכמ"ש הט"ז ומה שיותר מתמיה דלקמן בסי' רע"ח כ' הטור בשם ר"י הלוי הא דאמרי' משכנת' באתרא דלא מסלקי בכור נוטל פי שנים היינו בלי הגיע זמן סילוק בחיי אביו והרשב"א כ' הא דלא שקיל באתרא דמסלקי היינו באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם משכנת' שתא ה"ז כמכר ואפי' לאחר זמן וכו' עכ"ל הרי הך במחלוקת שנוי' ורשב"א לטעמיה כי הדין שוה בשניהם הן בבכור והן בשביעית בחד מימרא אתמר וע"ש ב"ח ופרישה. וא"כ קשה המחבר דלקמן בסי' רע"ח סעיף וי"ו סתם כדברי הר"י הלוי דבעינן דוקא מטו זימנא לאחר מיתת האב ולא הביא כלל דעת הרשב"א איך הביא כאן דעת הרשב"א בסתם ודברי המחבר סותרי' זא"ז ולכן היה דעת הסמ"ע אמת אף דרשב"א אמרה בכל משכנת' המחבר הכריע במשנת' לא קי"ל כוותיה אבל בסיים לו שדה דבזו דעת הרמב"ם לגמרי אין משמט. רק רשב"א חולק בזו הרכיב המחבר שני דעות יחד דאם לא יכול לסלקו רק יום א' לא מסלקו מקרי והיינו בסיים לו שדה ולא במשכנת' כלל כי בזה לא רצה המחבר לסמוך על דעת הרשב"א הנ"ל זהו כוונת הסמ"ע בבירור כי לא נעלם מאתו בלי ספק שהרשב"א אמר למילת' אף במשכנת'. אך עם כ"ז אין דברי סמ"ע מסתברי' לחלק בין סיים לו שדה למשכנת' ויותר נראה דמחבר ספוקי מספקא לי' בהנך שני דיעות ר"י הלוי ורשב"א ולכך בבכור דאחים הפשוטים מקרי מוחזק נגד בכור דמתנה קרי' רחמנא ולכך פוסק כר"י הלוי ומספיקא לא מפקינן ממון מיד האחי' אבל בשמיטה דהוא מילתא דרבנן ס"ל דאין להחמיר בו וכדאי רשב"א לסמוך עליו במילתא דרבנן וצ"ע:

ו

פלגא שהיא מלוה כן הוא דברי מהר"ם במרדכי ובתשובת הרדב"ז ח"א סי' רי"ד פסק להיפך דאפי' מלוה שבו אינו משמט וראי' שלו הואיל ואמרי' אם מת אינו נעשה הך פלגא מלוה מטלטלין אצל בניו ש"מ דברשותו קאי ולא אמרו פלגא מלוה רק לטובת המלוה שיהיה הלוה חייב בחצי העיסק' באחריותו אבל מ"מ הוא ברשות המלוה ואיך יהי' שביעית משמטו ואולם לא הבי' הרדב"ז בכל תשובתו הנ"ל דברי מהר"ם הנ"ל וכמדומה שהיה אז בהעלם עין ממנו וא"כ כללא הוא כל שלא ראה האחרון דבר פוסק קדמון הלכה כקדמון. אבל להיות שהוא להליץ בעד מנהג ישראל שרוב הלואה שלהם איש באחיו בעיסקא אמרתי לצדד ונראי' דברי הרדב"ז אף שאינו כדאי לחלוק על מהר"ם כי מהר"ם גופי' כ' מה בכך דהמקבל אינו רשאי לכלותו מ"מ הרי הוא כראובן שמלוה לשמעון על משכון ואפי' נטלו ראובן וחזרו ויחדו אצלו שיהיה ממושכן לו עבור מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפיש לי' ומחוסר גוביינא עכ"ל ואני בעניי לא הבנתי תלי תניא בדלא תני' כי לזה יש מקום עיון למה יהיה שביעי' משמטתו הלא המשכון ברשותו בכל מקום והא אמרינן בהמקבל במשכון שלא בשעת הלואתו והחזירו מ"מ אין נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו והטעם משום דב"ח קונה משכון. ואי דשם איירי שלא בשעת הלואתו דב"ח קונה הא בשעת הלואתו לא. הא רמב"ן ויתר פוסקים ס"ל דאף בשעת הלואה קונה משכון וכמש"ל בסי' ע"ב ועיין מ"ש שם ואם כן מבואר דבזה אין שביעית משמטתו. ועוד הא מבואר לקמן בסי' ע"ב להדי' בשיטת ר"י המלוה על משכון דהוי ש"ש אף דהחזירו ללוה בפקדון ונגנב ונאבד דמ"מ הלוה פטור דה"ל ש"ח והמלוה חייב דהוי ש"ש הרי אף דהוא ביד הלוה הרי הוא ברשות המלוה כאילו הפקידו ביד אחר וא"כ למה יהיה שביעית משמטתו לענין שומרים אתה מעמידו ברשותו דהוי כפקדון ביד הלוה מיד המלוה ולענין שביעית אתה מוציאו מרשותו ואם הוא פקדון ביד הלוה איך ישמט. ולכן ברור לענ"ד דמהר"ם ס"ל כשיטת רבינו ברוך הובא בהגהת מרדכי האחרונים לב"מ דחולק אהך דינא של ר"י הנ"ל דאם המלוה מפקיד המשכון ביד הלוה דאין המלוה חייב כלל באחריותו וכ' דאפי' מטלטלין אצל בניו נעשה דהא דאמרינן בהמקבל דאין נעשה מטלטלין אצל בניו היינו במשכנו שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה נעשה מטלטלין אצל בניו ע"ש שהאריך ובשיטה זו יפה כ' מהר"ם דאם החזיר המשכון דשביעי' משמט דהא מטלטלין נעשה והרי הוא לגמרי מוחזר אבל לפי דקי"ל לקמן בסי' ע"ב ס"ג כר"י ולא כרבינו ברוך ש"מ דברשות מלוה קאי ולא נעשה מטלטלין א"כ אף אין שביעית משמטתו וזה ברור. ואפילו רבינו ברוך דטרח לומר בשהחזיר המשכון הוי מטלטלין אצל בניו ש"מ דמודה כשאינו נעשה מטלטלין דברשותו דמלוה קאי וכאן בעיסקא מבואר בגמרא דהוי בחזקת נותן לענין שלא יעשה מטלטלין ולכן נראה דאפי' ר"ב מודה. וא"כ כשל עוזר ונפל עזור דמהר"ם כל חילו לדמות הך עיסקא ללוה על המשכון והחזירו ללוה וכיון דגם שם אין שביעי' משמטתו אף בזו הדין כן דמ"ש וכמ"ש מהר"ם לדמותו להדדי ואם אין נעשה מטלטלין למה ישמטנו שביעית ולכן יש לרדב"ז מקום על מי שיסמוך וזהו להליץ בעד אחינו בני ישראל שרוב עסקיהם בעסקא. ועל הש"ע צ"ע כי נגרר אחרי דברי מהר"ם וברור דס"ל כרבינו ברוך וכנ"ל וא"כ איהו דפסק לקמן בסי' ע"ב ס"ג דלא כרבינו ברוך לא ה"ל לסתום כמהר"ם וצ"ע. ועיין לקמן ס"ק כ"ה הבאתי לדברי מהר"ם ראיה מרמב"ן ע"ש:

ז

כל דבר ששביעית משמט וכו' הרא"ש בפ' השולח העתיק התוספתא וזה דבר השמיטה דבר ששביעי' משמט משמט שבועתו ודבר שאין שביעית משמטו אף שבועה אינו משמט וכ' הכה"ג קושי' בשם מהרי"ט דהקשה דלמה לו להרא"ש להביא תוספתא הלא משנה שלימה היא ושביעית משמטת השבועה וע"ש בכה"ג שתי' בדוחק ולא הבנתי קו' שלו דהרא"ש להורות נתן כדעת הפוסקים דוקא שבועת מלוה משמטת ונא שבועת שומרין ולכך הביא התוספתא דבר ששביעית משמטתו דהיינו מלוה אף שבועה שעליו משמט אבל דבר שאין שביעית משמט דהיינו פקדון ביד אחר אף שבועה שעליו דהיינו שבועת שומרין אינו משמט וטובא קמ"ל מהך תוספתא מה דלא נאמר כלל במשנה כי שם נאמר סתם שביעית משמט השבועה ולק"מ ופשוט:

ח

ונשבע לשלם וכו' כתב הסמ"ע ה"ה דאם חייל זמן פרעון בשנה ששית בשמיטה והנשבע נשבע שעכ"פ לא יאוחר זמן תשלומין עד ב' ג' שנים אח"כ ובין כך חל בנתיים שמיטה ג"כ פטור משבועה. ויש להבין כיון דידע זה דיש בנתיים שמיטה ומ"מ נשבע לפרוע הרי לא שייך דהוי אפקעת' דמלכא דכיון דידע דשמיטה בתוכו ופטור ומ"מ נשבע לפרוע וצ"ל דשבועה היה דחשב דבלי ספק יעשה מלוה פרוזבול וא"כ יתחייב בתשלומין ולכך נשבע על הזמן אבל אלו ידע דלא יעשה פרוזבול ויתעצל בו ויהיה חובו נפקע לא היה מתחייב בשבועה וצ"ע כי הן דברים המסורים ללב ונאמר ויראת:

ט

וכפר ונשבע לו. ברמב"ם פ"ט מהל' שמיטה נשמט ונשבע לו רק סתם וכפר ואחר שביעית הודה חייב וטען הראב"ד עליו הא משנה שביעית משמט שבועה הא בממון עומד בכפירתו בשמיטה וא"כ אם יודה יתחייב ממון ואף שבועה יצטרך ודוחק לומר דגזירת הכתוב הוא אף שאם יודה ישלם מ"מ אין עליו שבועה כי שביעי' הפקיע אותו וכמ"ש הבעה"ת ולכך פי' הוא הא דאמרינן בירושלמי מלוה ונעשי' כפרנות דאין משמט היינו בנשבע כבר קודם שמיטה וכך הם דברי הטור ומחבר. והב"י כתב לישב דברי רמב"ם דלכך משמט שבועה דמה בכך דמתחייב בממון שכפר מ"מ בהך ממון שהודה שביעית משמט וא"כ תו ליכא מ"מ רק כופר בכל ואין כאן שבועה וכ"כ הב"ח והד"מ כ' דהוא תי' קלוש. ולכאורה דבריו תמוהים איך כתב כך במה שהר"ן כתב להדיא כן ודעתו מסכי' כן להלכה ודבריו נכונים אמנם באמת יפה טען דודאי במשנה יפה פי' הר"ן דלכך משמט שבועה דלית כאן הודאה במקצת ולא קשה תינח שבועת מ"מ שבועה להכחיש העד דהוא בכופר הכל למה יפטר די"ל דהמשנה נשני' בשבוע' דייני' דמיירי הכל מן מ"מ ומן שבועה להכחיש העד לא מיירי שם כלל בהך פרקין וכמ"ש בכמה דוכתין. אבל על הרמב"ם קשה לא זו איך כתב סתם ושביעי' משמטת שבועה דהא איכא הך שבועה דע"א אף גם לדידן הא איכא היסת בכופר בכל וא"כ מה בכך דליכא כאן הודאה במקצת והרי הוא כופר בכל הא אף בכופר בכל חייב שבועה ואיך כ' הרמב"ם דשביעית משמטת שבועה הא היסת בעי. וצ"ע על הב"י איך לא הרגיש בזה ויפה כתב הרמ"א דהוא תי' קלוש. אמנם גם תי' ד"מ דבאמת מיירי הרמב"ם בנשבע לו דחוק דא"כ הא זה העיקר תלוי בו דאם נשבע תו לא מצי למתבע משא"כ בלי נשבע ואיך השמיט הרמב"ם העיקר ולכן נראה בפשוט דגם הרמב"ם ס"ל כל כמה דלא נשבע הרי זה בכלל לא יגוש ולכך שביעי' משמט שבועה והטעם דאף דאין יכול לתבוע בממון דהא כופר מ"מ יכול לנגוש שיעשה שבועה בב"ד או ישבע או ישלם א"כ הרי כאן נגישה וכמ"ש הרא"ש בכמה דוכתין שבועה היינו ממון דאם אינו נשבע צריך לשלם והרי זה בכלל לא יגוש ולכן שבועה משמט אבל בכופר במקום דא"צ שבועה כגון קודם ר"נ בכופר בכל ועכשיו דע"א מסייעו או דאין עליו טענת ברי או דפטרו משבועה א"כ אין כאן נגישה כלל דממון כפר ושבועה ליכא ולכך לא שייך לא יגוש ולאחר שביעי' כשהודה חייב לשלם וא"ש ובזו האופן מיירי ירושלמי מלוה ונעשה כפרנות דאין שביעי' משמט וגם הרמב"ם מיירי בכה"ג ולכך לא הזכיר משבועה כלל רק סתם כפר ומיירי באופן דליכא שבועה וזה ברור ונכון לדינא בלי פקפוק:

י

ואפילו בשביעית תנאו קיים הלח"מ בהל' מכירה הקשה מ"ש זה מע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דמ"מ יש בו אונאה כדלקמן סי' רכ"ז ולמה בשביעי' תנאו קיים ואי דשם הטעם דלא ידע דמחיל הא גם בשביעי' לא ידע דאולי לא יעבור שביעי' ויפרע מקודם וכ' דוחק דהואיל דידע דשביעי' בתורה ואם יגיע שביעי' יהי' נשמט ידע ומחיל קרינן ביה ותמה הגי"ת וכן הכה"ג דזה פשוט דה"ל ידע ומחיל ונראה דהלח"מ נמשך אחרי דברי תוס' בכתובות דף פ"ד ע"א ד"ה וסבר וכו' דירושת אשתו ה"ל לא ידע ומחיל דאולי לא יגיע לכלל ירושה שתמות בחייו וא"כ יפה כתב הלח"מ אף זו ה"ל ספק אולי לא יבא לכלל זה שתשמטנו בשביעי' כי יפרע מקודם אבל באמת רוב מחברים תמהו ע"ז ולא ס"ל כתי' התוס' והתוס' גופי' בב"מ כתבו תי' אחרים ועיין ברמב"ן בס' המלחמות ור"נ לכתובות והרא"ה והריטב"א דס"ל דה"ל ידע ומחיל הואיל ידע שיש כאן כלל ירושה אף דלא ידע דיגיע לו כנ"ל וא"כ אף שביעי' ה"ל ידע ומחיל: וא"כ דין זה במחלוקת שנוי אבל אי קשי' הא קשי' מש"ל בריש סימן דמה בכך דידע ומחיל זהו לר"י דס"ל תנאי שבממון תנאו קיים אבל ודאי לר"מ דס"ל תנאו בטל אף בזו בטל א"כ לפי דפסקו כל הפוסקים דכתיבה דרבנן ומ"מ פסקו בא"ע סי' ס"ו דהתנה בכתובה אין תנאי מועיל ש"מ דס"ל דחכמים עשו חיזוק בשל דבריהם יותר מבשל תורה ובשל דרבנן אפילו בדבר שבממון תנאו בטל א"כ שביעי' דה"ל דרבנן א"כ הא אפילו דבר שבממון לא מהני תנאי ושמואל דס"ל ע"מ שלא ישמט חוב תנאו קיים או דלא ס"ל זה או דמיירי בשביעי' של תורה. ואמת המ"מ בהל' אישות פי"ב כתב בדעת הרמב"ם דס"ל תנאי לפחות כתובה לא מהני אע"ג דכתובה דרבנן דס"ל לרמב"ם דעשו רבנן חיזוק לדבריהם כשל תורה. ונתקשה בו הרב בית שמואל הא בתורה גופי' קימ"ל כר"י כל תנאי שבממון קיים וא"כ מה מהני דעשו כשל תורה ולכאורה הוא דבר שצ"ע ונראה דס"ל להמ"מ בדעת הרמב"ם דאשה ביושבת תחת בעלה או אפילו בסוף ביאה אין בידה למחול כלל כתובתה דאין לה יד למחול לבעלה ולא מטעם מתנה עמש"ב וכ"כ ב"ש בסי' ס"ו בא"ע ע"ש רק דהא במוחל אבל במתנה ואמר ע"מ כך אני כונסך שתפחות כתובתך א"כ ה"א אין זה דומה למוחל דמוחל לא הסכימו חכמים להפקיע כח ותקנת חכמים דאל"כ כל אשה דעתה קרובה לבעלה ותמחול לו ופקע תקנת חכמים אבל במתנה ואדעתה דהכי כונסה ולולי כך לא כנסה ה"א דמועיל וז"ש בגמ' כל הפוחת אפילו בתנאי משמע דמוחל ודאי דנכון דאין מועיל אבל למה לא יועיל בתנאי ולזה אומרים דעשו חיזוק לדרבנן כשל תורה ותנאו בטל וא"כ לא קשה הא אף בתורה בממון תנאו קיים ז"א דלכך בממון תנאי קיים דדל תנאי מהכא הא ה"ל מחילה והרי יכול למחול ולומר הריני כאלו התקבלתי אבל בכתובה דמחילה לא מהני רק מכח תנאי נימא דהוא עדיף ממחילה וע"ז שפיר אמרינן דתנאי אינו מועיל לבטל ד"ת רק בממון דמהני הוא מתורת מחילה ובשלא מהני מחילה אף תנאי לא מהני ולק"מ ודברי המ"מ מדויקי' ונכוני' בהבנת דברי רמב"ם שם ולשיטתו לק"מ דא"כ בשמיטה דאף בשמיטה דאורייתא מהני תנאי היותו דבר שבממון אף בדרבנן מהני אך לפי דעת רוב המחברים דסבירא להו מחילה בכתובה מהני ותנאי לא מהני צ"ל מטעם שכ' הר"נ דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וצ"ל לשיטתם הא דקי"ל דאין הלכה כרשב"ג ויכול להתנות שלא ירש את אשתו במתנה ועודה ארוסה דס"ל ירושת בעל תורה אם כן קו' הנ"ל במ"ע בכל אופן וליישבו צ"ל בשני אופנים או דס"ל כמ"ש תוס' בכתובות דף פ"ג ע"ב ד"ה וקסבר וכו' דכי עבדו רבנן חיזוק לדבריהם יותר משל תורה במילתא דשכיח אבל במילתא דלא שכיח כגון פירות לא עבדו רבנן חיזוק וע"ש במהרש"א דסבירא ליה ירושת נ"מ גם כן ל"ש ואם כן יש לומר הך שלא תשמטנו בשביעי' הך תנאי ל"ש דהא יוכל לעשות פרוזבול ומה לו להתנות ואדרבא כאן נראה יותר דלמה להו לחכמים לעשות חיזוק כדי שלא יפקיע תקנתם בזו בלאו הכי לא יפקיע תקנתם דהא יוכל לעשות פרוזבול ולכך אמרו דנאמן פרוזבול היה ליה ונאבד דלא שבקי היתרא וכו' ואם כן מהכ"ת יפקיע כח תקנת חכמים ולא עשו חיזוק והרי זה כהנ"ל דלא שכיח ובזה יש ליישב קושי' הריטב"א שהביא בב"ה למה הצריכו לתקן פרוזבול ואי שהיו נמנעים מללות זה לזה היו יכולים להתנות וע"ש בתי' שכולם אין מספקי' ליישב במה שאמרו נמנעו להלות זה לזה דלמה היו נמנעים הא היו יכולין לעשות כהנ"ל ולפמ"ש ניחא דבשלמא עכשיו דתיקן הלל פרוזבול אם כן לא שייך עשו חכמים חיזוק יותר משל תורה ומהני תנאי כמ"ש דאין כאן חשש דיפקיע תקנתם דל"ש דהרי יש פרוזבול משא"כ אלו לא תקנו וסמכו ע"ת הנ"ל לא היה מועיל דהוי שכיח דכל מלוה היה מתנה כן ועשו חכמים חיזוק ודוק: אי באופן אחר י"ל ובזו יתיישב ג"כ מה שקשה איך קימ"ל במתנה שלא ירשנה דתנאי קיים דקימ"ל כר"י בדבר שבממון תנאו קיים דהא רב אמר בכתובות דף פ"ג דהלכה כרשב"ג ולא מטעמיה דלא מהני תנאי ולרבא דסבירא ליה בפ' הזהב דרב סבירא ליה כר' יהודא ומ"מ באונאה לא מהני תנאי דלא ידע דמחיל אם כן ע"כ סבירא ליה לרבא הא דאמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה משום דסבירא ליה ירושה דרבנן ועשו חיזוק יותר משל תורה ואפי' בממון לא מהני תנאי ואם כן לפי דפסק הרי"ף וכל הפוסקים כרבא דבאונאה לא מהני תנאי אף דהוי דבר שבממון והיינו משום דלא ידע דמחיל א"כ צ"ל דסבירא ליה לרב או דהך דירושה ה"ל דלא ידע דלמחול כמ"ש תו' וכמש"ל או דסבירא ליה כס"ד בגמ' דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ ה"ל לפסוק כוותיה ולמה פסקו דלא כרב כיון דאין מ"ד דחולק ואי דסבירא ליה כר"י דבר שבממון תנאו קיים הא בזה מודה רב דסבירא ליה כר"י ומ"מ סבירא ליה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכבר עמד קצת בזה הרמב"ן במלחמות בפרק הכותב אלא דתי' שלו לא נודע ע"ש ולכן נראה דסבירא ליה דודאי אף דחכמים עשו חיזוק בשל דרבנן יותר משל תורה מכל מקום לא עשו יותר מה דהוא לר"מ בשל תורה דלא סבירא ליה בממון תנאי קיים אבל מה דהוא לר' מאיר בשל תורה תנאו קיים ודאי דאף בדרבנן תנאי קיים ולכן בכתובה קשה לכאורה הא לר"מ מי יימר דעקר דילמא תמות בחיי בעל רק י"ל כיון דמוכרת כתובתה בטובת הנאה הלא בפוחתת כתוב' דמיה למכור בטובת הנאה מעוטין דאין דומה דמוכרת כתוב' בר' או בק'. אם כן וודאי תיכף עקר דהא אין יכולת למכור כתוב' בטובת הנאה כ"כ כמו אלו כתוב' מאתים. ובהכי ניחא הא דאמרי' שם בכתובות דף נ"ו ע"ב דלכך לר"מ לא מהני תנאי בכתוב' דסבירא ליה כתוב' דאורייתא: וקשה מה בכך הא מי יימר דעקר ואם כן קשי' לשמואל דסבירא ליה בכה"ג אף ר"מ מודה דתנאי קיים ולפמ"ש ניחא דזהו ודאי עקר. ואם כן בירושה בזה תלי' אם יכול למכור עכשיו מה שיהי' יורש מאשתו ודאי עקר דאם לא התנה היה יכול למכור בטובת הנאה משא"כ בהתנה אבל אם אין יכול למכור לית כאן ודאי עקר. ואם כן א"ש לרבא דס"ל בהזהב דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה וכס"ד דגמ' שם בכתובות ול"ק הא אף בשל תורה אפי' לר"מ תנאו קיים דמי יימר דעקר ז"א רב לשיטתו דסבירא ליה אדם מקנה דבר שלב"ל כדאמרי' ביבמות דף צ"ב ואם כן הרי יכול למכור מה שירש מאשתו והרי ודאי עקר אבל אנן דקימ"ל אין אדם מקנה דשלב"ל אם כן בלא"ה אין יכול למכור ולא וודאי עקר ואם כן תנאו קיים דלא אלים דרבנן לר' יהודא משל תורה לר"מ וא"ש ואם כן גם משמיטה ל"ק דמה בכך דהוי דרבנן דהא אפי' הוי של תורה הא לא ודאי עקר כמש"ל דאולי יפרע קודם שמיטה ואין כאן עקירה ודאי ובהכי ניחא מ"ש הטור והרא"ש בהתנה ע"מ שלא ישמט שביעית דה"ל מתנה עמ"ש בתור' ולכאורה קשה מה בכך הא בממון תנאו קיים ולפמ"ש ניחא דכאן וודאי עקר כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ג ועיין תשובת מהרא"ש סי' ס"ד דבכה"ג מקרי ודאי עקר אם כן פשיטא דא"י להתנות ולא מהני בדבר שבממון כמ"ש ודוק ובו מיושב קו' רבות בדוכתי טובא. ועיין ריטב"א לב"מ דכתב הך סברא דלכך מקרי כתובה ידע דמחיל דהא נפחת דמי' במוכרת כתובתה בטובת הנאה ע"ש. והוא הדבר שכתבתי לעיל ודוק:

יא

לעשר שנים וכו' בגמ' יש ב' לשונות אי משמט או לא והאריכו בו המחברים למה פסקו כהך לישנא ע"ש גי"ת וכה"ג ונראה דיש קצת ראי' לזה מהא דאמרי' כתובות דף ק"י תרגמא כגון שלוה זה לעשר שנים וזה לחמש ופריך הגמ' אלא ראשון לחמש ושני לעשר אי דמטי זימנ' מ"ט דרבנן וכו' וקשה מה קו' דילמא אף דזה היה יכול לגבות מעותיו בכוונה הלוה ממנו כי פן ואולי ישכח לעשות פרוזבול ויהיה חובו נשמט ולא יצטרך לשלם כלום ועכצ"ל ביו"ד שנים אין שביעית משמט וסתמא דגמ' מסייע להך לישנא:

יב

דהשתא לא קרינן וכו' כתב הרמב"ם התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטתו וכ' הכ"מ דהוא ירושלמי ור"י קורקוס נתן טעם דהואיל דלצאת י"ש חייב לפרוע וכן אי תפס מהני הוא בגדר לא יגוש וגרע מהלוהו ליו"ד שנים ע"ש. ומדבריו משמע דכוונת הרמב"ם דהתנאי היה שלא יתבענו לעולם ולכך כתב דלצאת י"ש חייב. וכן אי תפס ולא כן משמע בירושלמי דבירושלמי מקשה אהא מהשוחט פרה וחלקה בר"ה ושם א"י לתבוע רק בשביעי' אבל אחר כך יכול לתבוע וכ"כ בעה"ת שער מ"ה ח"א דין ח' הגי' ברמב"ם שאם התנה עמו שלא יתבענו בשביעית שביעית משמט הרי דהתנאי היה רק שלא יתבענו בשביעית ולא שלא יתבענו לעולם ואם כן אין הטעם משום דחייב לצאת י"ש. דהא לאחר שביעית יפרע לו בהכרח רק צ"ל טעם אחר דאף דלא ניתן לתבוע מכל מקום אי תפיס לא מפקינן מיני' הרי הוא בכלל לא יגוש וצ"ל תפיס בעדים ולתפיס' שלא בעדים לא חיישי' דאל"כ במלוה ונעשה כפרני' קודם שמיטה למה אין משמט הא בדתפיס שלא בעדים לא מפקי' מיני'. ונראה דמשום זה כ' בעה"ת שם דלא בריר ליה אבל באם התנה שלא יכול לתבוע לעולם אפשר לכ"ע לא הוי בגדר החוב ואין שייך בו השמטה ודוק:

יג

מה שכנגד המשכון ואין להקשות לשיטה זו הא דאמרי' במכות דף ג' ע"ב בהך משנה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין מכאן ועד יו"ד שנים ופריך הגמ' כולי בעי שלומי למ"ד דהלוהו ליו"ד שנים שביעית משמטת ומשני הב"ע במלוה על משכון ובמוסר שטרותיו לב"ד וקשה אם המשכון ביד המלוה אם כן מה הפסידו עדים דאמרו מכאן ועד למ"ד יו' הא כיון דהמלוה טוען עד ל' יום ולא יותר הא נאמן בכדי דמיו על המשכון ודוחק לומר דיש כאן עדי משכון ועדי ראה דא"כ יאמרו עדי משכון על זמן מה השכינו. בשלמא על הך מוסר שטרותיו לב"ד ג"ק נחזי מה זמן כתוב בשטרא ואי דכתוב סתם אם כן לא הפסידו עדים דבלא"ה היה יכול המלוה לתבוע כל עת מעותיו בשטרא (ואפשר דמזה הטעם פי' רש"י פרוזבול ולא פי' כפירוש התוס' דקשי' ליה כנ"ל ולכך פי' פרוזבול ואם כן על מלוה ע"פ חל ואיירי במלוה ע"פ) די"ל דשטר אינו מקוים רק על פי הלוה שמודה בשטר שכתבו ונאמן במגו דהיה הלואה על יו"ד שנים ועדים מעידים דהחוב ההוא היה על למ"ד יום או דנתן לו ללוה בשטר נאמנות כשיאמר דפרע ואם כן נאמן במגו דהוא על זמן יו"ד שנים וכשעדים מעידים ה"ל מגו במקום עדים אבל בהך דמשכון קשי' ואם אמרי' דמיירי דלקח ממנו משכון והחזירו ללוה ומ"מ אינו משמט לק"מ אבל לפמש"ל ס"ק וי"ו בדעת מהר"ם דסבירא ליה בכה"ג באמת משמט קשי' בשלמא להך דעה דאפי' יותר מכדי דמי משכון אינו משמט לק"מ דלקח ממנו מחט במנה בהלואה ואם כן נאמן לוה לומר דהיה על יו"ד שנים דל"ל מגו דלקוח דהא אינו שוה יותר מכדי פרוטה ומ"מ אינו משמט אבל לדיעה קמייתא קשה. די"ל דהך קושי' לשמואל דאמר לחד לישנא הלוהו ליו"ד שנים משמט ושמואל וודאי סבירא ליה כדיעה בתרייתא דשמואל סבירא ליה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ודיעה קמייתא דסבירא ליה דאינו משמט רק כנגד מעותיו משום דסבירא ליה דלא קי"ל הלכה כשמואל אבל שמואל ודאי דסבירא ליה אפי' במחט בעלמא אינו משמט ולק"מ. ומה שהקשה הגי"ת דכיון דקי"ל ערבון כנגד כולו קונה כר"י אם כן אף כנגד כולו לא יהיה משמט כמשמעות הגמ' ב"מ דף מ"ט לק"מ דודאי להיפוך מדמינן אם משמט כנגד כולו מכ"ש דקונה ערבון כנגד כולו אבל אם ערבון קונה כנגד כולו לא מחויב לומר דאינו משמט כנגד כולו דבשלמא ערבון נתנו לחלוטין בתורת קנין משא"כ משכון דלא נתנו רק למשכון וזכרון דברים בעלמא ועיין בא"ז לב"מ והדבר מבואר שם:

יד

ויש מי שאומר וכו' המחבר סתם ואולם היה לו לפרש דהך דיעה הוא הרא"ש דפוסק כשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ואמרי' לשמואל אף כנגד כולו אינו משמט ואולם לקמן בסי' ע"ב מבואר בדעת התו' והרא"ש אפילו לשמואל לא אמרי' אבד אלפי זוזי רק בדפי ואומר אע"פ שאינו שוה כנגד כל החוב קבלתיו אבל בסתם לא ואם כן ה"ה לענין שמיטה דכ"כ התו' שבועות דף מ"ג ע"ב ד"ה מתני' דהא דאר"י ערבון כנגד כולו ומדמינן אותו להך דאינו משמט כנגד כולו ומוקמי' ליה כשמואל צ"ל דאיירי נמי בדפירש ע"ש ואם כן איך סתם פה המחבר. ועוד קשה הא דאמרי' בהשולח דלכך מלוה על משכון אינו משמט דקני מדר' יצחק וקשה הא ודאי דר"י לא איירי אלא כנגד דמי שויו כנודע ואם כן למה לא ישמט יותר ואי דבלא"ה שורת הדין דלא ישמט היותר כדשמואל אבד קתא וכו' אם כן ל"ל כלל הך דר' יצחק וצ"ל בדוחק דבשביעי' שאני הואיל ויש בו בגוף משכון קנין בזכר בעלמא עילה מצאו חכמים לומר דאינו משמט הואיל ואלו פי' היה תופס המשכון כנגד כולו אם כן אף בדלא פי' אינו משמט כמו שאמרו בקרקע כל שהוא כותבין פרוזבול הואיל ויש מציאות כמעשה דקטיני דאביי אם כן לעולם כותבין פרוזבול אם כן אף זהו כמוהו הואיל בדפי' יש לו להפסיד כל חובו ויש לו קנין במשכון אם כן ראוי שהוא בכלל לא יגוש ואינו משמט כלל ושפיר יליף לי' לגמרא דבשלמא אי איתא לדשמואל בפי' לענין אחריות וכמו כן לענין ערבון אמרי' בשמיטה דאינו משמט אפי' בדלא פי' דהקילו בו חכמים משא"כ אי אף בפי' לא מהני שמיטה ודאי דמשמט והכי דייקא לישנא תוס' בשבועות דכתבו דלפי' ר"ח צ"ל הך דערבון איירי בדפירש והשמיטו הך דשמיטה דהוא העיקר והך דערבון נלמוד מהך דשמיטה כמבואר בתוס' דגמ' מדמי ערבון לשמיטה ושמיטה לדשמואל והנ"ל הך דשמיטה איירי בדפי' אלא צ"ל דשמיט' שאני דהקילו בה חכמים ולכך לא כתבו רק למלת' דערבון. וצ"ע כי לא מצאתיו למחברים מבואר בשום דוכתי. אבל נראה לכ"ע אם נאנס המשכון דיכול לתבוע משארי נכסי לוה דהא להך מ"ד יכול לתבוע הנשאר מנכסי לוה וש"מ דמשכון מועיל שלא ישמט שביעית ומכל מקום גובה מנכסי לוה ואם כן ה"ה כנגד משכון לכ"ע אם נאנס לאחר שביעי'. וכתב הגי"ת בדף ר"ו ע"ב דאי חייב לו ותפס מן הלוה מטלטלין אע"פ שלא נתנו לו בתורת משכון מכל מקום כיון דתפס ואין צריך להחזיר לו עד שישלם מעות לא הוי בכלל לא יגוש ואין שביעי' משמטתו ותמיהני עליו הא בגמ' לא קאי הך סברא דטעמא משום דתפיס דפריך בפ' השולח אלא מעתה הלוהו וכו' אלא דקני מדר' יצחק משמע בלא מסרו לידו דמלוה בתורת משכון אע"פ דתפיס כיון דלא שייך בי' דר"י לא קנה וכ"כ התוס' שם בד"ה אלא וכו' מדלא נקט הלוהו ויש לו משכון בידו והיינו כמ"ש מהרש"א דיש לו משכון על חוב אחר ויש במשכון עודף לתפוס בו בשביל חוב זה ולכן אין מקום לדבריו כלל:

טו

הקפת חנות וכו' כתב הסמ"ע בשם ב"י לחלק כשהחנוני מקיף דרכו שלא לתבוע אלא בסוף שנה ושנתיים עד שיצטרף אחת לאחת לחשבון מרובה ולכך אינו משמט אבל המוכר אוכלין ופירות בפ"א לא מיקרי הקפות חנות ונרא' דלא לחנם השמיטו הב"י בש"ע דטרח רק בזה התי' ליישב ברמב"ם דלא תקשה מהך דהקפת חנות על הך דשוחט פרה וחלקה בר"ה דאם חודש מעובר דמשמט. אבל באמת לדינא אין לו שורש דמהכ"ת נחלק בסברא אתלמוד ירושלמי במקום שאין לנו ראי' ברורה מתלמוד בבלי שחולק דהא בירושלמי פריך אהך דשוחט הפרה דהא ה"ל הקפת חנות ותי' ר' יהודא היא דסבירא ליה אף הקפת חנות משמט הרי דלא סבירא ליה לחלק כנ"ל. ואף דגם במרדכי פ' כ"ה כתב ג"כ לתרץ הך קו' דשוחט הפרה ומתרץ דמיירי בזקפו במלוה מכל מקום אינו חולק אדינו של ירושלמי דפשיט' בזקפו במלוה משמט רק דחיקא ליה לירושלמי לוקמי בכה"ג ואין כאן מחלוקת בדין. אבל לדעת הב"י הרי ירושלמי חולק אדין אם כן סבירא ליה מסברא דין נגד ירושלמי מה דלא מצינו ראי' ברורה ומכרעת בתלמודא דידן להיפוך. ובאמת היה מקום ליישב הך קו' מהשוחט פרה בד"א דודאי מה שדרך להקיף בימי חול אם כן אין שביעי' משמטתו דאין דרך לנגושו תיכף משא"כ מה שאין דרך כלל להקיף בימי חול ואין נמכר רק בדמים רק במוכר בשבת א"א ליתן דמים הוצרך להקיף אבל תיכף כשיגיע זמן ראוי לפרעון יתבעו אם כן אין זה בכלל הקפות חנות ולזה נוטים הדברים בפי' המשנה לרמב"ם וכ"כ הכ"מ קצת אלא דלא ביאר להדיא כמ"ש דאיירי דבימי חול אין דרכו להקיף כלל אך זהו סותר לדברי ירושלמי דאמר ר' יהודא היא והג"ת ביקש לומר דמתחיל' משני ר"א ר"י הוא ואחר כך פריך והא אין ראוי לתבוע בי"ט ומשני כיון שראוי להאמינו כמו ראוי לתבוע וליתן לו מעות וכיון שלא נתן לו מעות נעשה ראשונה מלוה ומשמטת ופי' הוא שכוונת הדברים כמ"ש דראוי לתובעו רק מחמת איסור י"ט א"א לתבעו ומכל מקום ראוי לתובעו מקרי. וא"כ אף קו' ראשונה מיושב דלא דמי להקפות חנות. ואין דבריו ברורים חדא דמה ענין זה ראוי להאמינו ולתבעו להך דהקפת חנות דשם תי' אחר יש דאין רצונו להקיף רק בי"ט הוצרך להקיף ומה ענין זה דראוי לתובעו וכי אין הקפת חנות ג"כ ראוי לתבעו ועיקר חילוק חסר. וגם נראה שלא היה לג"ת הגי' וכיון שלא נתן מעו' נעשי' ראשונה מלוה רק סתם נעשית מלוה דלגי' דידן בכל הספרים נעשי' ראשונה מלוה והיינו כר"י דסבירא ליה הראשון ראשון משמט ולכך קאמר נעשית ראשונה מלוה. ולכן נרא' בישוב דברי הרמב"ם כתי' הראשון ול"ק הא סותר דברי הירושלמי די"ל כי יש לחלק בהנ"ל היינו כמ"ד המלוה לעשר שנים אין שביעית משמטתו והקפת חנות כתב הב"י להדיא הואיל ומקיפו לשנים מרובים ה"ל כמלוהו עד אחר שביעית דלדעת רוב פוסקים אינו משמט הא לחד לישנא דהלוהו ליו"ד שנים שביעית משמט אין טעם זה מספיק וע"כ צ"ל דלכך הקפת חנות אינו משמט הואיל ולא חייב מכח מעות כמ"ש תוס' בפ' אעפ"י בריש הפרק ואם כן עדיין קשה מהך דהשוחט הפרה כמ"ש הר"ן שם. וצ"ל ר' יהודא היא והנה בירושלמי שם קאמר המלוה את חבירו שלא תשמטנו שביעי' שביעית משמטתו ופריך מהא דתנן אומדים בין נותנים מכאן ועד שלשי' יום ובין מכאן ועד עשר שנים וכי יש עשר שנים בלא שמיטה תפתר ח"א במלוה על המשכון וח"א בכותב פרוזבול הרי דסבירא ליה מלוה לעשר שנים משמט כלישנא קמא דגמרא דמכות ולכך הוצרך הירושלמי לומר דהא מני ר"י הוא אבל לפי דקי"ל כהך לישנא דמלוה לעשר שנים אין משמט שפיר י"ל חילוק של הב"י ודוק. אך לדינא לא נראה כן מדברי התוס' והר"ן והר"ש וראב"ד שם בפ' אע"פ וכ"כ המרדכי ומה"ט השמיטו כל מחברים הך דשוחט הפרה ואי דאינו במציאות לדידן דיהיה אלול מעובר מכל מקום ה"ל להעתיק גוף הדין דמוכר בשר פרה דמשמט אלא ע"כ דסבירא ליה דהוי כמו הקפת חנות וברור דאין משמט:

טז

משעה שקבע לו זמן וכו' הכה"ג הקשה דרש"י בפ' א"נ וכן הנ"י ור"ן בפ' מי שהיה נשוי פי' זקף במלוה פי' כתב שטר אני חייב לפלוני כך. ונראה דהרא"ש דמפרש זקוף במנוה גבי שביעית דקבע זמן פרעון מלבד די"ל זקיפה האמור בשמיטה אינו כשאר זקיפה דהא על כתובה אמרי' דמשעה שתזקוף משמטה ושם ל"ל כתיבה דהרי כתוב ועומד הוא מתחילת כתובה. וגם במשנה לא נאמר הלשון זקפו במלוה רק סתם הקפות חנות אינו משמט ואם עשהו מלוה משמט ע"ש אף גם משום דקשי' הך דשוחט הפרה ודחיק' לי' דר"י הוא ומישבו דאיירי דזקפו במלוה או לפרוע בי"ט בפירות או בשאר אוכלין או דקבע זמן לפרעון כשיהיה אפשר לפרוע ואם כן כשאגלאי מילת' דחול היה אף לענין זמן פרעון היה חל תיכף (וזהו נראה הפי' בירושלמי דפריך וכי ראוי לתבעו בר"ה ומשני כיון שהוא ראוי להאמינו ראוי לתבוע וכיון שהוא ראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשה ראשונה מלוה והיינו כיון דמשום שמחת י"ט התירו חכמים להאמינו אף דהלואה והקפה בי"ט אסור אף ראוי לתבוע בפרעון פירות לצורך הרגל אף דפרעון בי"ט אסור מכל מקום כמו שהתירו הלואה לצורך י"ט כן התירו הפרעון ועיין א"ח סי' ש"ז ואם כן דראוי ליתן לו מעות ומעות ל"ד רק דמי שויו של בשר פרה ולא נתן ה"ל מלוה ונשמט דיש בו לא יגוש. או כיון שראוי להאמינו כלומר דהשתא אגלאי מילת' דחול הוי והיה ראוי לעשות בו הלואה גמור' אף לענין תביעה אמרי' כן דנעשה כאלו בחול היה וא"ש ידוק והמפרש לס' זרעי' לא פי' בו כראוי) ואם כן די"ל דמיירי בזקוף ע"כ צ"ל דזקוף פי' דקבע זמן דל"ל דכתוב דכתיבה בי"ט מי שרי ולכך הוצרך לומר זקיפה פי' קבע זמן לפרעון. ובזה י"ל דגם הרמב"ם מפרש כן והיה לו הוכח' משבת פרק השואל דפרכינן למ"ד הלואת י"ט לא ניתן לתבוע למה אם בהך דשוחט הפרה אם חודש מעובר משמט וקשה לפי גי' הכ"מ ור"י קורקוס שכתבתי לעיל בס"ק י"ב דאם התנה שלא יתבענו כלל מכל מקום שביעי' משמט ונתנו הטעם הואיל ומצי תפיס אם כן מ"פ הגמ' למה משמט הא ליתא בכלל דלא יגוש דהא בזה ג"כ אי תפיס לא מפקינן כמ"ש הר"ן להדיא ומה נשתנה זו מהתנה ע"מ שלא יתבענו ואפי' נימא דלא כפי' רשב"א בחידושיו רק כפירש"י מה משמט שייך בי' הא מושמט וקאי דלא ניתן לתבוע מכל מקום קשה דהא גם בהך דהתנה שלא יתבענו כתב הרמב"ם דמשמט והיינו לענין שלא יועיל תפיסה ואם כן אף י"ל הפי' כן וקושי' זו צ"ע לגי' הכ"מ ורי"ק: וליישב צ"ל דגמ' לא סבירא ליה דהך השוחט אתי' כר"י דדוחק הוא רק סבירא ליה דמיירי בזקוף במלוה והיינו שקבע זמן לפרעון ואם כן פריך הגמ' שפיר בשלמא ניתן לתבוע י"ל דזקוף זמן לפרעון והוי זקף ונעשה מלוה משא"כ אי לא ניתן לתבוע מהכ"ת יזקוף ומה יהני זקיפתו הא לא ניתן לתובעו כלל ואם כן חזר הדבר דה"ל כהקפת חנות בעלמא ומשני הגמ' כיון דאגלאי מילתא דחול הוי ולא הוי רק י"ט דרבנן ניתן לתבוע ומהני בו זקיפה כמ"ש תוס' וע"ת כך זקפו דאם יתעבר ולא יהיה הלואת י"ט דיפרעו ושפיר שייך בי' זקיפה וא"ש ודוק. אך עיין מש"ל בס"ק י"ב דנראה עיקר כגי' בעה"ת דלא יתבענו בשביעי' אבל לא יתבעו כלל פשיטא דאין משמט. ולכן הנכון בדברי הרמב"ם מ"ש בס"ק הקודם ובזו היה לכאורה נדחה דינו של הב"ח דסבירא ליה במלוה סוף שביעית אף דסתם הלואה למ"ד יום ואם כן ה"ל כמלוה עד לאחר שביעית מכל מקום משמט הואיל ולא קבע זמן וראי' שלו מהך דשוחט הפרה דאם חודש מעובר נשמט הא ה"ל סתם הלואה למ"ד יום ולפמ"ש דאיירי בזקף לו זמן פרעון תיכף אם כן נסתר ראי' שלו. אך מכל מקום לדינא נראה דבריו נכונים חדא דהא בירושלמי לא מוקי לה בזקף רק כר"י וקשה הא סתם הלואה למ"ד יום. ועוד נראה דכך מפורש בירושלמי דקתני התם מה ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמטה דלא תאמר כל שלשים אינו רשאי לתובעו לאחר שלשים בהשמט כספי' הוא ולא יגבנו ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמיטה ופריך לא כן אמר רב וכו' המלוה את חבירו ע"מ שלא יתבענו שביעי' משמטתו וכו' עכ"ל והמפרש לזרעי' מפרש דכך פי' דה"א המלוה סתם דיש לו זמן למ"ד יום לאחר למ"ד יום יהיה נוסג בו שמיטה ע"ש ודבר זה זר מהכ"ת נאמר כן ואם כן בטלת כל הלואות שבעולם דמי ילוה אם אחר כך יהיה מחוסר גביינא ואין צריך להאריך בפי' זה שרחוק מדעת אנושי. אבל הפי' כך דה"א בהלוהו סמוך לסוף שביעית בפחות מל' יום והא אף על פי דכל שלשים אינו רשאי לתובעו מכל מקום לאחר שלשים דכבר עברה סוף שביעית יהיה בהשמט כספי' ואף על פי שלא היה יכול לתבוע כל שלשים. לכך נאמר שנת השבע שנת השמיטה דוקא שכל שנה היה ראוי להשמט יצא זה שלא היה ראוי להשמט כי כל שלשים יום לא ניתן לתבוע ואינו ראוי להשמט ועל זה פריך דבאמת ליתא לדין זה דמה בכך דכל שלשים יום אין רשאי לתובעו מכל מקום שורת הדין דשמיטה נוהג בו דהא"ר על מנת שלא יתבענו מכל מקום שביעית משמטתו ואם כן הוא הדין לסתם הלואה וזה ברור ונכון בפי' ואם כן למסקנא דינו של הב"ח אמת ומבואר בירושלמי וצריך לומר גם כן דאף על גב דסתם הלואה למ"ד יום מ"מ אי תפיס המלוה משל לוה לא מפקינן מיני'. וכמ"ש גבי ע"מ שלא יתבענו עיין לעיל ס"ק י"ב משא"כ בקובעו זמן אע"פ דתפס מפקינן מיני' כיון דקובעו זמן ודוק:

יז

י"א דמיקרי זקיפה וכו' דברי רמ"א דמשמע דזהו מקרי זקיפה ולקח דין זה מדברי מרדכי בפ' כל הנשבעין. לא הבנתי דהמרדכי הקשה שם על הך דשוחט הפרה דה"ל בהקפה והא הקפות חנות א"מ וי"ל דהתם מיירי בכותב מעות פי' שזקף בפנקסו וכו' שוה פירות והוי כמו חוב והכא איירי שלא כתב מעות ולא זקף לכתוב רק כמה מדות עכ"ל. ואם היה דעת מרדכי דהך דהשוחט איירי בזקיפה א"כ מה צורך עוד לחלק בין מעות לפירות הא גבי הקפות חנות גופי' מבואר דאם זקפו משמט וא"כ לישני התם בשוחט פרה איירי בזקפו מלוה ואין כאן קו' כלל ומ"ל לחלק כלל. וגם לרמ"א דפי' זקפן שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד א"כ מה צורך לומר שלא זקף לכתוב רק מדות לימ' ליה דכתב אפי' מעות שמן בדינר חלב בדינר וכדומה רק לא צרפן יחד כמ"ש רמ"א. ולכן ברור דלא מיירי מזקיפה כלל דס"ל זקיפה כתיבה וזה א"א בי"ט או קובע זמן וזה ג"כ א"א ביומו די"ט לא ניתן לפרעון ואי קבעו לאחר י"ט הא ה"ל כמלוה על יו"ד שנים ומה שדחקתי לעיל בפי' הרא"ש לא ס"ל ולכך מפרש דאפי' בלי זקיפה יש חילוק בהקפות חנות דאם כשהקיפו לא הזכיר סכום מעות רק כך וכך מדות כך וכך ליטרות אז א"מ אבל אם הזכיר המעות כו"כ ליטראות כל ליטרא בשקל עולה כך שקלים משמט ולא עינה המרדכי כן מלבו רק אמורה בתוספתא לשביעי' בפלוגתא דר' יהודא וחכמים. אם הקפת חנות ראשון ראשון משמט וא' רבי נראין דברי ר' יהודא בכותב מעות ודברי חכמים בכותב פירות וא"כ ס"ל למרדכי דהך שוחט פרה רבי דסידר לי' במשנה עפ"י הכרעתו דבכותב מעות הדין עם ר"י ושם הי' כותב מעות ומזה מוכח דלא איירי בזקיפה דא"כ מה נראין הא בעשהו מלוה אף חכמים מודים. ואולי באמת לא נתכוון רמ"א לפרש ענין זקיפה רק לדינא דאם עשהו כך שחשב הדמים ולא הפירות שהוא מדות ומשקל לבד בלי סכום דמיו משמט. לפי שיטת מרדכי דפוסק כהכרעת רבי ומינ' אף בפירות גופי' אם עשהו מלוה והיינו שקבע זמן לפרעון משמט דהא הקפת חנות בפירות איירי וקתני להדיא עשהו מלוה משמט ולא כן משמע מלשון רמ"א אבל הדין אמת כמ"ש. ולשון זקיפה האמור במרדכי לאו דוקא כי במשנה לא נזכר זקיפה רק עשהו מלוה ולא נחית לדקדק בלשון זקיפה כמו דלא נחית לדקדק בלשון כתיבה כמ"ש כי מוכח דלאו דוקא וכן לשון זקיפה וזה ברור. ועכ"פ מבואר דמ"ש המרדכי שזקף בפנקסו וכתב שוה פירות כתב לאו דוקא רק אמר בע"פ נמי מהני רק כיון שהזכיר סכום דמים דהא המרדכי מוקי ליה הך דשוחט פרה בכה"ג ושם בי"ט כתיבה מי שרי. ודוחק לומר דיש להם בפנקס סימנים ומניח לתוכו רשימה מסך הדמים מי שנתחייב דינר מניח לתוך הדף שרשם עליו שם פלוני הלוקח דינר וכן הכל ובמ"ש וי"ט מעלה על הכתב וא"כ כיון דעביד מעשה ה"ל כמלוה דזהו דוחק ולכן ברור דאמיר' נמי מועיל וגריר המרדכי בתר לישנא דתוספתא הנ"ל. דנקט דברי ר"י בכותב וכו' אבל לדינא ה"ה אומר:

יח

ואם פגמתה וכו' בריש אעפ"י אמרי' תוספת כתובה ככתובה לכמה מילי וחד מיניהו לשביעית ופירש"י דאין נשמט דה"ל תנאי ב"ד כמו כתובה עצמה והתוס' והרא"ש הקשו דבלא"ה הואיל ואין תורת הלואה א"מ כמו הקפת חנות ולכך פי' הוא דקמ"ל דאם פגם בגוף הכתובה ה"ל כפגם בתוספ' ג"כ ושביעית משמטתו והטור בא"ע סי' ק"א כתב דלכך כתובה א"מ דה"ל תנאי ב"ד וזהו כרש"י דס"ל לולי תנאי ב"ד אפי' כתובה היה משמט (ונראה דרש"י אפשר ס"ל הא דתנן בהקפת חנות עשהו מלוה משמט דהיינו דכתב שטר עלי' וא"כ כתובה דנכתב כשטר לולי תנאי ב"ד היה משמט כמו הקפת חנות עצמו) וקשה איך פסק להדי' כנגד דעת הרא"ש והתו' ע"ש. ונראה דהטור ביקש לומר אפילו נצ"ב דהכניסה לו ג"כ אינו משמט וזהו הוי מלוה גמור דקיבל המעות מידה לידו והתי' וכרא"ש לא מיירי רק מכתובה ותוס' שנותן לה משלו וא"כ אין זה מלוה אבל נצ"ב כשמגרשה קודם סוף שביעית ה"ל מלוה גמור ולכך נתן הטור טעם דה"ל תנאי ב"ד והכל בכלל כנודע דחכמים תקנו נצ"ב ואין משמט ולק"מ:

יט

הבא מכח כותי' וכו' הקשה הסמ"ע הא מחבר ס"ל דלא אמרי' כן לגריעות' ובאמת מרא דהך דינא הוא הרשב"א והוא גופי' ס"ל דלא אמרי' הרי הוא כגוי רק לגריעותא אבל באמת לק"מ דבדין ראשון דישראל שלקח שטר שיש לכותי על ישראל באמת לא נתן טעם משום דהרי ככותי רק כל חוב שאין מתחילתו בכלל שיחול בו שביעית אף בסופו אין שביעית משמטתו וכמו הקפת חנות עד שיזקפו במלוה רק בדין השני שכתב רמ"א שנעשה קבלן בעד ישראל לגוי וכשפרע לגוי מחמת קבלנותו נתן לו הגוי שטרו בכומ"ס בזו לא הי' הרשב"א מצי לטעון טענה זו דמתחילתו לא חל עליו שביעית דשם היה לקבלן שט"ח ממנו שאם יפרע שיתחייב כמ"ש רשב"א בתשוב' הביאו הב"י וא"כ ה"א דתיכף מתחילה חל שביעי' על שטרו ולכך נתן רשב"א טעם דהרי הוא בא מחמת גוי ושם לא שייך דלא אמרי' רק לגריעותא דזה אמרי' בעלמא מה היה לו להכניס עצמו בעסק לגוי וליקח ממנו ולכך ידו על התחתונה אבל כאן שהוא הכניסו בכך ובבקשתו נעשה קבלן לגוי בשבילו ועי"כ הוא מוכרח לבא בכח גוי לכ"ע אמרי' אפי' למעליות' הרי הוא כגוי:

כ

פרוזבל הרמב"ם דעתו דאינו מועיל אלא לשמיטה דרבנן אבל לא לשמיטה דאוריי' והראב"ד השיג וכן נראה מפירש"י דאם אמורי' תי' של רבא אפי' בשמיטה תורה מהני פרוזבול דהפקר ב"ד הפקר ולפי מש"ל בתי' קו' הריטב"א דה"ל להתנות ע"מ שלא תשמיטנו שביעית דא"כ יהיה דבר שכיח ולא יועיל תנאי שבממון ע"ש א"כ זהו אם הוא מדרבנן דעשו חיזוק יותר משל תורה אבל בשמיטה של תורה בדאורייתא אמרי' כל תנאי שבממון תנאו קיים וא"כ ל"ל פרוזבול הא יכול להתנות כקוש' הריטב"א. ובאמת לפי שהשיג התו' על רש"י בריש מכות דמשני במוסר שטרו לב"ד דאין פי' פרוזבול מוכח כרמב"ם דקשה באמת למה לא משני דעשה המלוה פרוזבול בכלל והך דמסר שטרו כבר כתבתי לעיל דצ"ל דוחקי' רבים ובירושלמי משני באמת דעשה פרוזבול א"ו דמשנה נשני' דין עדים זוממין אפי' בזמן דהיה שמטה ד"ת ואין פרוזבול מועיל ולכך קאמר אופן דמועיל אפי' בשמיטה של תורה. ובאמת לא הבנתי דבריו של הראב"ד דאף דאמת אתו דיש כח ביד הלל בפרוזבול מכח הפקר ב"ד לתקנו אפילו בשמיטה של תורה אבל להיות כי באמת שמטה דרבנן היה כל זמן בית שני ומה יבקש הלל בזה לתקן פרוזבול על ימי משיח שיחזור יובל ושמיטה על בורי' לדין תורה וכיון דקי"ל שמטה דרבנן ולא כתבו הרמב"ם רק הלכת' למשיח כדרכו בספרו אם נזכה למנין יובל וקיבוץ נדחי' שיהיה כל יושבי' עליה דאין פרוזבול מועיל מהכ"ת נימא דהלל תקן בזה דבר ולכן אולי ס"ל לראב"ד כדעת רמב"ן דשמטה בזה"ז תורה אבל למ"ד דרבנן נכונים דברי הרמב"ם. וכן דעת התוס' דס"ל כמש"ל דמוסר שטרותיו לב"ד מהתורה אינו משמט כמ"ש במכות ש"מ דס"ל כמ"ש דתי' רבא הפקר ב"ד לא קאי על שמיטה תורה כמ"ש להדיא בד"ה מי איכא וכו' גיטין דף ל"ו דאם אמרי' דמוסר שטרותיו תורה ל"ל פירש"י דקאי על שמיטה דאורייתא דלזו הפי' דהוי תורה צ"ל קו' הגמ' דלא היה לו להלל לעשות תקנה לל"ד כיצד יתחכמו לבטל ד"ת א"כ לא שייך תי' הפקר דמ"מ לא ס"ל לבטל וכמ"ש מהרש"א ואין להקשות מי דוחק' לזו הפי' לומר כך דהא אי מוסר שטרותיו לב"ד דאוריי' ע"כ צ"ל דלא זו היא פרוזבול כמ"ש תוס' במכות דאל"כ איך שייך הלל התקין פרוזבול מה שהוא של תורה ובכל הש"ס אמרינן פרוזבול דרבנן וא"כ מה קשי' ליה לתוס' עד דהוצרכו לומר דלא היה לו ללמד ורבים אשר הניחו דברי תוס' בצ"ע. ונעלם מאתם דברי התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה כיון דכתבו דבמקום דמצא מקום לתקן דבר הדומה לשל תורה יש כח לעקור אפי' בקום ועשה ד"ת וא"כ כיון דפרוזבול דומה לשמסר שטרו' לב"ד יש בידם לעקור ד"ת ואין מקום לקו' הגמ' והלל איך עקר וכו' וצ"ל דלא היה לו ללמד תקנה כיצד יפקיעו וא"ש ודוק:

כא

כי יכול לומר שלא בפניהם וכו' דין זה צל"ע כי לא נראה כן מכל הפוסקים דנסתפקו אי בעינן ב"ד מומחי' וכי אלמן ישראל שלא יהיה ח"ו בכל תפוצות ישראל מומחי' והרי יכול לומר מוסרני לכם. וכן דעת ר' יחיאל במרדכי דאין מועיל כ"א בפני ב"ד והמרדכי חולק עליו מדברי ירושלמי דקאמר אפילו נתונים ברומי ובאמת מדברי הר"נ בפ' השולח נראה דמפרש דאפי' נתונים שטרות ברומי ואמר מוסרני לכם והא אין שטרותיו בידו מ"מ מועיל וכן באמת לשון נתונים יותר מסתבר דקאי על השטרות ולכן דין זה צל"ע:

כב

אלא ע"ג קרקע עיין בסמ"ע שכתב כי רש"י נתן טעם כי לא שכיחי להלות למי שאין לו קרקע ולמילת' דלא שכיח לא תקנו חז"ל. ויש לדקדק לרש"י א"כ אם היה לו קרקע בשעה שלוה ובעת כתיבת פרוזבול לא היה לו קרקע יכתבו מ"מ פרוזבול דהא בעת הלואה היה לו קרקע וצ"ל דגם זה ל"ש דמי הוא זה שיקנה קרקע המשועבדת לב"ח וא"כ אם בעת הלואה היה לו קרקע מסתמא גם בעת פרוזבול יש לו קרקע אך תינח מלוה בשטר מלוה ע"פ מא"ל דלמה לא יקנה הא מלוה ע"פ לא טרפי וצ"ל באמת אפשר לרש"י מלוה ע"פ לא תקנו פרוזבול וכן משמע בבעה"ת שער מ"ה ח"א דין טו"ב מ"ש בשם ר"י אלברצלוני ז"ל דבעינן למלוה קרקע כדי לקנותו לב"ד ואגבן השטרות כמבואר להדיא שם ש"מ דליתא במלוה ע"פ: ודוחק לומר ברש"י הנ"ל דס"ל הואיל ורוב הלוחות הם בשטר לא חילקו חז"ל וקבעו פרוזבול אפי' במלוה ע"פ אבל מ"מ יפה כתב הרמ"א בסעי' י"ט דמהני אפילו למלוה ע"פ והסמ"ע כתב בס"ק ל"ט דלא קמ"ל כלום ומילתא דפשיטא דהא א"צ למסור גוף שטר ולפמ"ש טובי קמ"ל. אמנם הר"ש בשביעי' נתן הטעם בשיש ללוה קרקע כגבוי דמי ואפי' כל שהוא דאין אונאה לקרקעות. וכתב הר"נ נ"מ בין הנך תרי טעמים אם בעת כתיבת פרוזבול היה לו קרקע ואח"כ בעת שמיטה מכרו לרש"י מהני אבל להר"ש לא מהני וצ"ל דס"ל דאף דיכול לגבות ממשעבדי מ"מ אפשר דלא אמרי' כגבוי. רק בב"ח דבמשעבדי מחוסר מעשה רבתי אבל בב"ח א"צ רק לתובעו ללוה תחילה או דלא פלוג בין מלוה ע"פ למלוה בשטר דאל"כ אפילו ל"ל בעת פרוזבול רק בעת הלואה יהני דהא ה"ל כגבוי דיטרוף ממשעבדי והניח הדבר שקול בלתי הכרע. וי"ל הא דתנן פרוזבול מוקדם כשר דהורע כחו של מלוה בעל הפרוזבול ולשיטת רש"י כפמ"ש הר"נ יש כאן חשש פיסול דהוא הלוה היה לו ניסן קרקע ובאייר מכר והוא המלוה עושה באייר פרוזבול ולא מהני לגבי הלוה הזה דהא אז אין לו קרקע וכשהם מקדמים לניסן ואז היה לו קרקע ויוכשר הפרוזבול שלא כדת ויוציא ממון מהלוה שלא כדין אבל לפי' הר"ש ניחא דהא פרוזבול כותבין קודם שמיטה והוא צריך להיות לו קרקע מתחילת כתיבת פרוזבול עד שמיטה ועד בכלל ותו ליכא חששא. ודוחק לומר דאין כותבין פרוזבול עד שידעי הכותבי פרוזבול דיש ללוה קרקע וא"כ אם נעשה באייר והלוה כבר מכר קרקעו לא יכתבו פרוזבול. דזה דוחק הוא מוסר סתם כל שטרותיו לב"ד ואפי' הן ברומי מהיכן ידעו ב"ד מי הם לוים שלו ואם יש להם קרקע או לא ולכן נוטים הדברים לדברי הר"ש כנ"ל. ובלימוד הישיבה לחדד התלמידים אמרתי דזהו כוונת התוס' גיטין דף ל"ו ד"ה אלימי וכו' דכתבו דר"ת כתב פרוזבול דא"צ ב"ד רבינא ור"א וכדומה וכו' תנן במס' שביעית פרוזבול מוקדם כשר וכו' ופי' המשנה ולא נודע שייכת וענין הדברים זה לזה בחד דיבור ואין לו ענין במ"ש קודם ומה ביקשו תוס' במשנה זו. ולפי הנ"ל י"ל דוודאי לרש"י היה פרוזבול רק תקנת חכמים בלי טעם רק מכח הפקר ב"ד א"כ י"ל דוקא ב"ד הסמוך וכדומה דאלימי לאפוקי ולהפקיר ממון וכח ב"ד יפה. אבל לשיטת הר"ש היה טעם בדבר דה"ל כגבוי ואין אונאה לקרקעות ושעבודא דאורייתא ועיין מש"ל בריש סימן בדברי מהרי"ק וא"כ דיש לו טעם וסמך וא"צ ממש לטעם הפקר ב"ד א"כ כל ב"ד מומחה בדורו יכול לכתבו רק לא ב"ד של הדיוטות שלא יזלזלו במילת' דשביעית וכמ"ש המפרשים. וא"כ דברי תוס' משולבי' כפתור ופרח דהוכיחו דעיקר כטעם הר"ש והיינו משום דתנן פרוזבול מוקדם כשר וש"מ כר"ש וכהנ"ל וא"כ יש טעם לפרוזבול וא"צ ב"ד סמוכים ויפה עשה ר"ת שהנהיג בדורו לכתוב פרוזבול וא"ש:

כג

אפילו ע"י אחר אפילו שלא בפניו משום דהקילו בשביעית דרבנן אף דחוב הוא ללוה ואין חבין לאדם שלא בפניו ואני מסופק אם יכולים הדיינים להיות קרובים ללוה דהא ע"י יבוא חוב ללוה ואיך יכולים לחוב לקרובם או דבמילת' דרבנן הקילו דהא מוסר סתם כל תיבותיו ועוד יש לדקדק כנ"ל בס"ק הקודם דא"כ פרוזבול מוקדם יפסול דלמא זה שמסר כל חובותיו דלמא ללוה אחד היו כשרים בניסן ונעשו חתנו באייר וא"כ באמת אין מועיל פרוזבול נגד אותו הלוה והן שהקדימו וכתבו על ניסן יוכשר לגבי' דאז היו רחוקים ויש לדחות וצ"ע לדינא:

כד

היתה לו שדה ממושכנ' וכו' הוא משנה שלימה בשביעי' פ"ט והטור השמיטו ועי' גי"ת שדחק בטעמו ול"נ דס"ל לטור דאי מיירי דהלוה השכי' הקרקע לאחר פשיט' מה קמ"ל הא גוף הקרקע שלו ויכול למוכרו וכדומה רק עיקר הפי' דהיה לו למלוה שדה ממושכנת הוי כיש למלוה קרקע ויכול לזכות ללוה ולא תימ' איך יכול לזכות דבר שאין שלו קמ"ל דמ"מ הואיל וממושכן בידו יכול לזכותו. וזהו דסתם משנה דלא כר"נ כדמצינו כמה משניות דלא כר"נ ואמרי' בכתוב' לא אשכחן תנא דס"ל כר"מ וכר"נ ועיין קדושין גבי הענקה ע"ש אבל לפי דקי"ל כר"נ מוציאין מזה לזה וכו' א"כ קי"ל אפילו למלוה אין נכסים רק לחייב לו יש נכסי' יכול לכתוב פרוזבול א"כ מכ"ש במשכנת' בידו דיוכל לכתי' ולכך הטור דכתב הך דינא אם להחייב למלוה יש נכסי' דכותבין פרוזבול השמיט הך דינא דשדה ממושכן וזה פשוט ונכון:

כה

יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרי' וכו' פי' סמ"ע הן שירשו מאביהם והן שהלוהו הם לאחרים ולפי דברי הב"י ברש"י וכמ"ש הדרישה דלכך לא פסק רש"י כר"ש דאין של יתומים משמט משום דפי' הא דאר"ח כותבין פרוזבול ליתומים על נכסי אפטרופסי' איירי דיתומים הם המלוים וא"כ קשה הא בהניח להם אביהם הא אין של יורש נשמט ואי בשל עצמן הא איתא הך דאמר ר"י א"ש דא"צ פרוזבול אלא ס"ל לרש"י דר"ח פליג אר"ש ואיירי ביתומי' שהלוהו הם והך דר"י א"ש איירי בירשו מאביהם דוק' אבל אם הם מלוי' צריכין פרוזבול וכ"כ הסמ"ע בס"ק מ"ז: אך לא הבנתי טעם לחלק דלמה יהי' ב"ד יד יתומים דוקא למה שירשו מאביהם ולא מה שהלוהו הם מ"ש אדרבא אם הם מלוים פשיט' דידם יד ב"ד וכן משמע בפ' ד' וה' דלכל מילי אמרי' דב"ד יד יתומי' ובאמת הא דפירש"י שירשו מאביהן ולא פי' שהם הלוו שני תשובות יש בדבר חדא דהא אמרי' בפרק א"נ דף ע' דלא יהיבינן זוזי דיתמי רק למאן דאי' ליה דהבא פריכא ליתן אותו למשכון וקאמר ר"א תינח וכו' אי לא משכח גברא דאית ליה כהאי ניכלו זוזי דיתמי אלא יהיבנן לגברא דמשופע בנכסי וכו' הרי לוני חשש דניכלו זוזי דיתמי א"כ לא יהבינן לגברא רק בדהבא פריכא א"כ איך במציאות ביתומים שהלוו דיצטרכו פרוזבול בלי עסקא א"כ לית להו רווחא ליתמי ולא שייך נכלו זוזי דיתמי א"כ לא יהיבנן רק בדהבא פריכא וה"ל משכון ואינו משמט כלל ואי דיהיבנן בתורת עסקא דשייך בי' ניכלו זוזי דיתמי הא בעסקא אין משמט לדעת הרדב"ז שכתבתי לעיל ס"ק וי"ו. ולכך פירש"י שהיו יורשים החוב מאביהם. אבל עוד פי' שני נ"ל ברש"י דלא הבנתי מה צריכי' יתומים קטנים פרוזבול הלא אינם בכלל מצות ואינם חייבים בשמיטת כספי' כלל וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו ומכ"ש לדעת רשב"א דבאיסור דרבנן אפי' למספי ליה בידים שרי ושביעית דרבנן ועיין בא"ז לב"מ דף ע' שם דהביא בשם רשב"א וריטב"א ביותר ביאור דאפי' רבית קציצה ביתומים לית בהו איסורא כלל דיתמי לאו בני מצוה נינהו ואפילו למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווים להפרישו אין זה רק לענין שחיט' דהוא להרוויח ולא לכלות קרנם רק חכמים אסרו דלא לגרור בתרי' כשיגדילו ע"ש. וכל זה באלף קו' לשמיטה דאין דומה כלל לרבית דפשיטא דלא שייך בי' חיוב השמיטה ובפרט בשמיטה דרבנן. ולכן נראה דרש"י ס"ל דכיון דיד ב"ד הם אף שגדלו יתומים ואח"כ חל שמיטה ג"כ אינו משמט דכבר ה"ל כאלו נעשה בקטנותם פרוזבול דאז ה"ל כמסור לב"ד וכנעשה פרוזבול וכי צריכין לעשות פרוזבול כל יום כשנעשה פ"א סגי ובהיותם קטנים כבר נעשה פרוזבול ומה צורך עוד וא"כ שפיר משכחת ליה שירשו חוב מאביהם בקטנותם ועכשיו הגדילו וחלה שמיטה וא"כ עכשיו בני מצוה נינהו והיה צריכין פרוזבול וקמ"ל שמואל דא"צ דה"ל כאלו כבר עשו פרוזבול בקטנותם דמסרו שטרם לב"ד וכן צ"ל לבעה"ת דהואיל דס"ל כרמב"ן דהלכה כר"ש דאין היורש משמט פי' הא דאר"ח כותבין ליתומים על נכסי אפטרופסי' דמיירי דיתומים הם הלוים ולא פי' דעושים פרוזבול כשהם מלוים כדי כשיגדילו יתומים ויחול שמיטה ולכך אם יש ליתומים אז קרקע מזכה ללוה וה"ל כשיש לו קרקע בעת פרוזבול ומועיל אף לכשיגדילו ואף דאין להם כיון שיש לאפטרופוס ה"ל כיש ליתומים ועכצ"ל דכיון דבקטנותם ה"ל ידם כיד ב"ד אפי' כשיגדילו תו א"מ דה"ל כפרוזבול. אבל ל"ל דהם מלוים א"כ כשמלוים בקטנותם א"כ לא היה שטר בכלל שמיטה דקטן לאו בר מצוה אף כשיגדילו תו לא חל שמיטה כלל וכמש"ל בס"ק י"ט בשם רשב"א על שטר של גוי שנמכר לישראל דבעינן שיהיה שטר התחלתו חל עליו שמיטה ומ"ש גוי ומ"ש קטן וא"ש. ויהיה הפי' ברש"י בא' משני אופנים עכ"פ ס"ל לרש"י דע"כ הך מילתא דיתומים א"צ פרוזבול ע"כ איירי בירשו מאביהם וא"כ מוכח דלית הלכתא כר"ש. ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר דס"ל לרש"י פי' אחר בדברי ר"ש דלא קאי על יורשי המלוה רק על יורשי הלוה דאם מת הלוה והניח נכסי' אין בהם שמיטה דעיקר מה שהקפיד התורה הוא ללא יגוש אותו דהוא משועבד גופו ונכסיו אינו ערבי' ובשביעית פטרה התורה לבל יכול לנגוש אותו והפקיעה שעבוד הגוף. וזהו בלוה חי אבל במת בלא"ה על יורש אין שום שעבוד הגוף דהוא לא נשתעבד כלל רק נכסי אביו הם ערבי' בשביל אביו ובמה יחול שמיטה אביו מת ונכסיו ערבי' מיום הלואה ועליו הוא לא נשתעבד כלל וא"כ ברור דמסתבר למאוד דיורש הלוה בו לא שייך שמיטה וא"כ י"ל כך פי' דברי ר"ש ולשון הוא משמט ויורש אינו משמט י"ל שהוא לשון מושאל דהוא הלוה יכול לטעון משומט אני ולא היורש. ובקל יש לתקן בין משמט למשומט כי דברים אלו שכתבו בשם ספרי לא נמצא בספרי כמ"ש הגי"ת וכתב דחפש ולא מצא. ובאמת נעלם מגי"ת (עד שהוצרך לדחוק עצמו) שהוא תוספתא סוף מס' שביעות ר"ש אומר היא משמט ואין יורשים משמטים וכו' וכבר נודע כמה מהטעות נמצא בתוספתא ובקל יפול בזה הטעות וכצ"ל הוא משומט ואין יורשי' משומטים וקאי הכל בלוה דזה מסתבר לחלק כמ"ש: אמנם הרמב"ן דתפס להלכה דברי ר"ש אליבא דפירושו צ"ל דאיירי הך דשמואל דא"צ להעמיד אפטרופוס ביתומים המלוי' וצ"ל דאיירי בעסקא דהא בלא"ה אין להלות רק בדהבא פריכא א"כ דברי המהר"ם מוכח דאף בעסקא פלגא מלוה משמט ולא כהרדב"ז ודוק ומ"ש הכה"ג אף אליבא דרמב"ן אין יורש משמט היינו יורש קטן ולא גדול אין טעם בדבריו כי מה שמיעטה תורה יורש אין הבדל בין קטן לגדול וכמ"ש הגי"ת ואדרבא ביורש קטן אפשר דא"צ קדא דהוי כמוסר שטרות לב"ד דד"ת אין משמט כמ"ש התי' בפ"ק דמכות. ובאמת בדברי הב"י דמוקי לפירש"י הא דתנן כותבין ליתומים על נכסי אפטרוסי' איירי כשיתומים הם מלוים יש לדקדק דהא בעינן דיזכה הקרקע ללוה ומי הוא המזכה אם הם היתומים הא קטנים הם ולאו בני זכיי' ואי אפטרופוס א"כ פשיטא כשיזכה קרקע משלו ללוה מהכ"ת לא יהני ולא יהי' אפטרופוס רק איש אחר אם הוא רוצה לזכות משלו ללוה מאן מוחה ע"י. ומזו אפשר להליץ במ"ש בבעה"ת בשם ר"י אלברצלוני דבעינן דאף למלוה צריך שיהיה קרקע ונתן טעם כדי להקנות השטר לב"ד ותמה הב"י הא בירושלמי פליגי רב ור"י ולר"י א"צ למלוה קרקע והלכה כר"י ואפשר לומר דר' יוחנן בירושלמי אזיל לשיטתו שם דס"ל דעל שט"ח לפי דקימ"ל אחריות ט"ס א"צ פרוזבול ומוקי ליה בירושלמי הא דתנן דאף מלוה בשטר משמט ר"מ היא דס"ל אחריות לאו ט"ס היא וא"כ לדידיה עיקרו של פרוזבול למלוה שלא בשטר א"כ למה צריך למלוה קרקע אי להקנות השטר הא עיקרו רק למלוה בע"פ אבל לפי דלא קיימא לן כר' יוחנן בזה ואפי' מלוה בשטר בעי פרוזבול א"כ מסתברין מילתא דרב דצריך למלוה קרקע כדי שיקנו ב"ד השטרות ולישנא דמשנה מסייע ליה דקתני ליתומים על נכסי אפטרופוס משמע הפרוזבול לטובת היתומים והם המלוים כמ"ש הב"י וקש' ליה כנ"ל איך אפשר ליתומים קטנים לזכות ללוה ולכך לרב ניחא דבעי הן למלוה והן ללוה נכסי' וקמ"ל דאם אין ליתומים המלוי' נכסים וללוה יש יכול לכתוב פרוזבול הואיל דיש לאפטרופוס וא"ש ודוק:

כו

אין שביעית משמטת כו' הרא"ש חולק ע"ז כי גיר' תוספתא שלו היתה דכל שנת שביעית לא היה רשאי לתובעו אלא דאם פרעו אצ"ל משמט אני וגם אין ב"ד נזקקין לגבותו הא עבר סוף שביעית משומט ואם רוצה לפרעו צ"ל משמט אני ולכך אין לכתוב פרוזבול בשביעית. ודעת הרדב"ז כפי מ"ש בשמו הכה"ג והב"ח לעשות פשרה דממון הנלוה קודם שביעית אין לעשות פרוזבול בשביעית וצדקו דברי הרא"ש והרמב"ם כ' המלוה חבירו בשביעית כיון דהלואה גופי' נעשית בשביעית יכול לעשות פרוזבול בשביעית ובזו הרא"ש מודה. ולשיטתם לא קשה א"כ הא דאמרי' בריש פ"ד דסנהדרין דשטר שאחרו וכתב על אחד בניסן בשמיטה כשר הא מגרע כח הלוה דאם היה קודם שמיטה זמנו כראוי והוא שכח מלעשות פרוזבול היה שביעית משמטתו ולא היה אפשר לו לעשות פרוזבול בשביעית והם דאחרו וכתבו כאלו נעשית הלואה בשביעית עצמה וא"כ יכול לעשות פרוזבול עד כ"ט באלול ומגרעי' כח הלוה ודוחק לומר דכיון דהוא מאוחר א"י לתובעו קודם וה"ל כהלוה לו בשנת שמיטה דהא יכול לגנוז שטרו ולתבוע בע"פ כי הלוה לא ידע מהאיחור והר"ז בכלל לא יגוש די"ל דבלא"ה לולי דבריהם קשה בכל מאוחר שהיה בשנת רי"ו לשמיטה והם אחרו שני שנים עד שזמנו מ"ש א"כ מגרעי' כח הלוה דאלו נכתב בזמן הראוי ולא היה המלוה עושה פרוזבול היה משמט ועכשיו שזמנו מ"ש איך ישמט. וכמו כן קשה להפוסקים דמוקדם פסול רק לגבות ממשעבדי דלגבי ב"ח לא נעשה פיסול ועולה. וקשה הא אף לגבי ב"ח נעשה דאם היה למלוה פרוזבול סתם על חובו' שלו בכלל כדרך פרוזבול נכתב בניסן והלואה זו נעשית באייר א"כ באמת לא חל עליו פרוזבול ומשמטת הלואה זו והן דהקדימו לאדר א"כ חל פרוזבול עליו וגובה שלא כדין ומה"ט קימ"ל פרוזבול מאוחר פסול וצ"ל הואיל ושכיח לעשות בקל פרוזבול ודאי יעשה כדינו פרוזבול ומה"ט אמרי' דנאמן פרוזבול היה לו ואבד דלא שביק התירא א"כ לא עשו העדים היזק דמינכר להלוה דאלו לא היה פרוזבול זה סובב עליו ברור דעשה פרוזבול אחר ומה אפסדי' וכן בהלואה הנעשית קודם שמיטה ואחרו זמנו לא נעשה הפסד ללוה דודאי לא היה המלוה שוכח לעשות פרוזבול והיה גובה כדינו וא"כ אין ללוה הפסד ואף דמ"מ עי"כ נעשה איסור דסוף סוף השתא אפשר דגובה שלא כדין כיון דלא ברור היזקו דלוה לא פסלוהו ולק"מ. אלא דלא ידעתי פשרה זו מה טיבו ומנ"ל זה אם צוותה התורה כמ"ש הרא"ש בפי' הפסוק מבלי לנגוש את רעהו בכל שנת שמטה מה הבדל יש אם הלוהו קודם או בשנת שמיטה סוף כל סוף חל שמיטה עליו תיכף לאחר הלואה והרב הב"ח מביא ראיה מהשוחט פרה וחלקה בר"ה דאם מעובר משמט. ולא הבנתי ראיה זו כלל דמודה הרא"ש דאין משמט עד סוף שביעית רק א"י לתובעו ולכתוב פרוזבול כל השנה אבל מודה דעיקר השימוט הוא סוף שביעית. ואפשר דראיה שלו מהא דפריך בירושלמי וכי ראוי לתובעו בי"ט ומשני כיון שראוי להאמינו וכו' וקשה הא בלא"ה במלוה בשביעית א"י יכול לתובעו כדעת הרא"ש ומאי ארי' י"ט אפי' חול נמי אבל אין זה ראיה דמה שא"י לתובעו מחמת קדושת שביעית היא היא התחלת הפקעת שעבודו ותלי' עד סוף שמיטה דאז נגמר הפקעה ובשביל זה דא"י לתובעו לא יגרע כח שמיטה לשמט חובו אדרבא תיכף מתחיל גרעון כח חובו. ולכך פריך כיון דאין ראוי לתובעו בי"ט ה"ל כהלוהו עד אחר שביעית וקבע לו זמן והנה יש להרא"ש ובעל עיטור דס"ל כיותיה ראיה מגמרא דסנהדרין הנ"ל דחמרינן דא' בניסן בשמיטה אלימא לי' דלא שכיח דמוזפי בשביעית ופירש"י דיראים מהשמיטה שלא תשמט מעותיהם ע"ש. וקשה מ"ש ניסן בשמיטה או אלול קודם שמיטה הא יש לו זמן לנגוש ללוה שלו כל חמשה חדשים עד כ"ט באלול ולהעמידו בדין דתו א"מ או לעשות פרוזבול וכל עניני' המועילי' כמו אלו הלוהו באלול ע"ש ומה הבדל יש אם יש לו זמן וג' חדשים או ה' חדשים ובפרט לעשות פרוזבול הא דבר נקל למאוד וכמ"ש לעיל בישוב הרבה קושי'. ולדברי הרא"ש א"ש דמה יעשה בשביעית לא יכול לתובעו ולא לעשות פרוזבול מהכ"ת ילוהו ופשיטא דלא שכיח וא"ק א"כ באמת מה כל החרדה שם אם הוא זיוף או שטר כשר עכ"פ הוא מופקע משביעית ז"א די"ל דמיירי דתפיס קודם כ"ט באלול מעות בשל לוה לידו בתורת גוביינא וזהו ודאי מועיל דלא יגוש כתיב כמ"ש הרא"ש. אבל אי תפיס לא מפקי'. או דאיירי דהמלוה מת ובאי' היורשי' וכר"ש דאין היורש משמטים כדלעיל בס"ק הקודם. אבל עכ"פ לא שכיחי כלל דילוהו על סמך הלזה ודברי הגמרא נכונים אבל לשיטת החולקים ורש"י בכללן דרש"י פי' שם להדיא דיכול לעשות פרוזבול וזהו דלא כהרא"ש קשה מה הורע כחו ולמה לא שכיח דיוזפי בשביעי': ולפרש"י והמחברים צ"ע ואולי י"ל דוחק דבשביעי' לא יוזיף דס"ל לרש"י דמוסר שטרותיו לב"ד היינו פרוזבול ואין כותבין אלא בשיש לו קרקע ואולי יערים הלוה תיכף למכור קרקע ואי דיזכה לו הא יוכל למחות כדלעיל סכ"ב ואי דיתבעו בב"ד לגבות ע"ז לא סמיך בזמן קצר דזמן סתם הלואה למ"ד יום ואח"כ כשיצעוק יפסול שטרו ונותנים לו זמן ל' יום לא בא מנדין אותו צ' יום בכל זה אין כותבין פס"ד דודאי חייב דאולי יברר דאינו חייב וא"כ כבר עבר זמן ומשמט ובא לקרוב לסוף אלול ובקט זמן יגיע סוף אלול ויעבור שמיטה וצ"ע כי כל זה דוחק. וגם הראב"ע בפי' לתורה מפרש מקץ שבע שנים היינו תחילת שבעה שנים נראה דנתכוון לדברי הרא"ש כי ח"ו לומר שהיה בו שמץ מינות לחלוק אקבלת חז"ל דס"ל סוף שמיטה משמט כמבואר במשנה דהשוחט פרה. רק נתכוון לדברי הרא"ש דמתחיל תיכף אפקעתא דמלכא וא"י לתובעו ולא יגוש את רעהו ולכן יש להחמיר ולעשות פרוזבול בסוף שנה שישית וירא שמים יוצא ידי כולם:

כז

והמאוחר פסול וכתב הר"נ בתשובה אם נעשה בניסן והם כתבו באייר פסול לגמרי ואינו מועיל אפילו על הלואה שנעשה בניסן ומוקדם לו דשטר נפסל לגמרי והרב התי"ט הקשה שם במשנה דאיך העלים עין מן ירושלמי שם דקתני הך משנה שט"ח מוקדמים פסול ר' יוחנן אמר פסולי' ממש ורשב"ל אמר אינו מונה אלא משעת כתיבה והתניא פרוזבול בין מוקדם ובין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב ואי אתה אומר כן בשטרות מה בין פרוזבול ומה בין שטר עכ"ל וידוע דהלכה כר"י לגבי רשב"ל וא"כ כשר משעת כתיבה ודלא כר"נ ע"ש שהאריך ולענ"ד שלא בעיון כתבו דיש להבין איך קאמר ר"ל מוקדמים פסולי' דקתני היינו עד שעת כתיבה אבל אח"כ כשר א"כ פשיטא ומה שם פיסול שייך בזו הגע עצמך כותב שטר באייר והקדימו לניסן וכי יעלה ברוח שום איש שיהיה טורף מן לקוחות שקנו בניסן ויהיה חוטא נשכר לגבות מאותן שקנו קודם ששטרו וחיובו היה ונברא בעולם. הס מלהזכיר ועוד בבבלי בפרק א"נ בהא דתנן שט"ח מוקדמים קאמר ר"ל הא מני ר"מ היא על קו' הגמרא נהי דלא ניתן לגבות מזמן ראשון מזמן שני נגבה ומשני ר"מ היא דס"ל קנסוהו חכמים כמו בשטר שיש בו רבית ולכך אפילו מזמן שני לא גבי ואלו בירושלמי ס"ל לרשב"ל דכן הוא פירושו באמת דמזמן שני גובה ואינו פסול רק לגבות מזמן ראשון וא"כ הבבלי וירושלמי מחולקין במילתא דרשב"ל. ולכן ברור דמילת פסולים הנאמר במשנה שט"ח מוקדמים פסולים ברור דפי' לגמרי אפילו מזמן שני. כמ"ש רק ר"י ור"ל לא נחלקו בפי' המשנה כלל. רק לדינא ר"י ס"ל אף לדידן דלא קימ"ל כר"מ בשטר שיש בו רבית מ"מ מוקדמים פסולים ממש אפילו מזמן השני דבזהו אף רבנן מודים כמאמרו בפ' א"נ דכאן מודים רבנן דקנסוהו שמא יגבה מזמן שני ורשב"ל סבר לדידן כשר מזמן שני דהא דקתני פסולים היינו ר"מ היא דגזר שטר שיש בו רבית וכמ"ש ר"ל בגמ' דאיזהו נשך וא"כ לדידן דלא קימ"ל כר"מ רק הלכה כרבים א"כ אף הך דמוקדמים לא קאי לדינא וכשר מיום הכתיבה האמיתית. ופריך הגמרא מהא דתני בברייתא פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת כתיבה הא מני אי ר"מ הא ר"מ קניס כמו בשטר שיש בו רבית ואם כן רבנן היא ולמה קתני כן בפרוזבול ולא בשטרי חוב עצמם דהן מוקדמים והן מאוחרים כשרים מיום הכתיבה א"ו דלרבנן בשטר מוקדם פסול אפילו מזמן שני גזרה שמה יגבה מזמן ראשון דלעולם יערים להקדים הזמן דאם יתוודע ערמתו לא יפסיד ועל כל פנים יהיה לו מזמן שני לכך קנסוהו דאפילו מזמן שגי לא יהיה לו ואם כן מירתת לעשות תחבולה וערמה לבל יפסיד שטרו כשיתוודע התחבולה וערמה. אבל פרוזבול ליכא למיחש לערמה דמה נ"מ לי' הא יכול כל יום לעשות פרוזבול או להתנות וכדומה והתיר' מצוי ולכך לא קנסוהו כלל וא"ש. וא"כ מוכח דאף לרבנן במוקדם פסול וקשי' לרשב"ל. וזהו מאמרו ומה בין פרוזבול לשטר ומדקתני על פרוזבול ולא על שער ש"מ כהנ"ל לרבנן וא"ש ודברי ירושלמי ובבלי עולים כאחד ולפ"ז ברור דפסולים לגמרי משמע דאי מזמן הכתיבה מה בין מאוחרים ומוקדמים דהא בשניהם קתני כשר רק דמונין משעת כתיבה ולמה קתני במשנה פסולים גבי פרוזבול מאוחר אלא הדבר כאשר בררנו לשוי פסול משמע לגמרי כמבואר בהנ"ל וגמרא דב"מ דפריך מזמן שני לגבי ואי י"ל פסולים לאו לגמרי משמע קושי' דילמא באמת מזמן שני כשר אלא דזה ליתא והמשנה והברייתא מחולקים אי קנסו בפרוזבול כמו בשטרות או לא ועכ"פ פריך שפיר דהשתא בריי' דמיקל בפרוזבול מחמיר בשטר מכ"ש להמשנה דלרבנן פסלי אפי' בפרוזבול והקו' שפיר לר"ל: ובפרט דלר"ל אצ"ל דהמשנה וברייתא פליגי בסברא די"ל משנה ר"מ וברייתא רבנן א"כ הקו' לר"ל אליבא דרבנן. ולפ"ז אנן דקימ"ל כר"י וכרבנן וקתני במשנה מאוחרי' פסולים ע"כ לגמרי אפי' מזמן הכתיבה דאי לאח"כ פשיטא היינו כשרים כדקתני ברייתא וכהנ"ל דמהכ"ת יהיה חוטא נשכר וא"כ שפיר פסק הר"נ כסתמא דמשנה ולק"מ. וכל דברי התי"ט הם לפום רהיטא וח"ו לומר על מילת פסול דכשר מזמן שני דא"כ פשיטא. אמנם יש לעיין במילתא דלפי דעת רמב"ם וסייעתו דמוקדם דפסול היינו למשעבדי אבל לב"ח כשר ואפילו לדעת התוס' מ"מ ודאי דגוף הדבר והמעשה אינו בטל ולרבינו יונה א"י לטעון להד"ם א"כ בשלמא להרמב"ם דבעי' דוקא פרוזבול בכתב אבל כל זמן שלא נכתב אינו מועיל להפקיע כח שמיטה ואלמוהו לכתוב א"כ הואיל ונעשה בפיסול הך כתיבה חספא בעלמא הוא ולכך א"י לבטל כח שמיטה אבל לדעת הרא"ש וסייעתו כמ"ש רמ"א לעיל ס"כ דבאמירה בעלמא סגי א"כ דל מהכי הפרוזבול מ"מ הא המעשה שאמר מוסרני לכם וכו' הוא אמת וכן נעשה א"כ דל מהכי פרוזבול ופסול האמירה כשר וכמו דכשר לגוף הלואה אף כאן יכשר לגוף המסירת דברים. ומהמשנה אין ראיה דבזמן משנה וודאי לא היה אמירה מועיל כי אם דוקא כתיבה ושייך שפיר פסול משא"כ עכשיו דכבר בא ר' נחמן ותקן כמ"ש הרא"ש דבאמירה בעלמא מהני א"כ מה פסול יהיה בפרוזבול. ואמת כי י"ל בשלמא במוקדם אף דמעשה שטר כשר לענין להד"ם מ"מ יש קנסא מרובה שיפסיד מן תורת שטר לגמרי ותקנתא טובי לבל יעשו תחבולות רשע אבל בפרוזבול אם אעפ"כ נכשיר. ונימא דמעשה כשר הלא זו מבקש וא"כ לא הפסיד לגמרי דבר ומה הפסיד הרמאי ולכך קנסוהו דאף בתורת אמירה אינו אך אם כי ישר בסברא מ"מ מנלן זה בלי ראיה דמן המשנה ליכא ראי' כמ"ש ובפרט כי בלא"ה כבר כתבנו דליכא בפרוזבול חשש תחבולה רק הואיל הכתב נעשה בפיסול אינו מועיל וקו' במקומו:

כח

נאמן אדם לומר וכו' הוא דעת הרא"ש והרי"ף השמיט הך מימרא דרב והעתיק רק סתם משנה בכתובות ת"ק ס"ל דאין ב"ח גובה שלא בפרוזבול ורשב"ג אמר מהסכנה ואילך ב"ח גובה חובו שלא בפרוזבול מזו ישפטו דס"ל דאין הלכה כרב אבל הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה פסק דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ונתן טעם מן הסכנה ואילך ופי' בו הכ"מ דס"ל לא בשעת הסכנה לבד אמר רשב"ג כי אם מסכנה ואילך בטלו לתקנה דצ"ל פרוזבול ועשו דמעולם נאמן לומר פרוזבול היה לו ואבד אפילו בטלה סכנה וכ"נ מדבריו בפי' המשנה והנכון אתו וכן משמע בירושלמי כתובות שם דמן הסכנה ואילך בכל זמן נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד וא"כ אף דברי הרי"ף יש לפרש כן דס"ל כרמב"ם ולכך העתיק משנה שם כסתם ולמדין דברי הרב מדברי התלמוד ז"ל. אך עדיין יש להקשות א"כ מה פריך הגמרא שם גיטין דף ל"ד ע"ב על מ"ד דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מהא דתנן שט"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו והוצרכו לומר תנאי היא בברייתא ולא קאמר הא רשב"ג היא במשנה דמסכנה ואילך אין צורך לפרוזבול כלל. ובפרט הקו' שם בגמרא לרב ורב ס"ל דכל המשנה רשב"ג היא כמבואר בגמרא שילהי הכותב ומה שיש לתרץ היא או די"ל דודאי יש נ"מ אי נאמן מטעם דחזקה לא שביק התירא ועביד איסורא. או דמן הסכנה ואילך א"א לשמור פרוזבול וכך תקנו שיהיה נאמן בכך הואיל וא"א לשמור. דבלא"ה הר"ש בפ"ט בשביעית נסתפק אי יש לו פרוזבול משטר מוקדם לשטר זה וחזינן דשמרו אי נאמן לומר ע"ז דמחמת סכנה קרעו ולא ביקש לשמור אותו ע"ש דנבוך בפי' התוספתא והלחץ לפרש התוספתא הכריחו כן אבל כתב הרמב"ם שם בפי' המשנה דט"ס הוא בתוספתא וא"כ מיסתבר דהיכי דחזינן דיש לו פרוזבול על שטר אחר דלא שייך לומר מחמת סכנה קרע זה. וכ"כ הגי"ת על דברי הר"ש דקולא גדולה לומר שלא שמרו מפני סכנה כאשר ראינו דפרוזבול אחר שמר משא"כ הטעם משום דלא שביק התירא וכו' א"כ בכל אופן נאמן דודאי נאבד ממנו שלא במתכוון דחזקה דלא שביק וכו' וא"כ קושי' הגמ' שם בגיטין על הטעם דנתן דלכך נאמן משום דלא שביק התירא וכו' ולא מטעם סכנה וכו' דנ"מ בין הטעמים כמ"ש. הא תנן הרי אלו לא יפרעו ואי דמכשיר רשב"ג מן הסכנה ואילך הטעם משום סכנה ולא מטעם דלא שביק וכו' וא"כ הל"ל הך טעמא דחשש סכנה ולא טעמא דלא שביק וכו' ויש נ"מ בין הטעמים. ומשני גמרא תנאי דתני צריך כו' וחכמים אומרים א"צ הואיל וסתמא אמרו א"צ ולא אמרו מן הסכנה ואילך דנדע הטעם משום סכנה ש"מ דלא תלי' בסכנה כלל רק הטעם משום דלא שביק וא"ש. והרמב"ם פסק כסתם משנה וכרשב"ג דאין הטעם משום חזקה וכו' רק מן הסכנה ואילך וכו' ולכך נתן הטעם מפני הסכנה וא"ש. ויותר נראה דס"ל לרמב"ם להך מילתא דאמר רשב"ג מהסכנה וכו' יש ב' פרושים אי בשעת סכנה פי' רק בזמן סכנה ואח"כ כשיעבור הסכנה חזר הדין למקדם או דמן הסכנה והלא' בטלו לדין הראשון וקבעו להלכה דא"צ לעולם אפי' עבר זעם. והנה רב דס"ל בשילהי כתובות גט גובה עיקר וכתובה תוספת ורב לדינא קאמר ולא לשנים קדמוניות קודם רשב"ג ודורו דור השמד. וא"כ רב דמפרש למשנה חסורי מחסרא וכו' רשב"ג וכו' וקאמר רשב"ג מהסכנה ואילך אשה גובה עיקר כתובה שלא בגט וקשי' לרב וע"כ צריך לומר דרב מפרש מהסכנה היינו בזמן סכנה אבל כשבטלה סכנה הדרן לקדמותא דבעינן בעיקר כתובה גט ובלי גט לא גבי' כמילתא דרב. אבל רבי יוחנן דסבירא ליה בפרק קמא דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והיינו כדעת הרי"ף וסייעתו במקום שאין כותבין כתובה דבמקום שכותבין ולא הוציאה כתובה איתרע כנודע וכדעת רמב"ם ואם כן צריך לומר לרבי יהודה אף עדי גט א"צ דאל"כ מה קמ"ל דפשיטא דלא אמר כלום דהא א"א להיות בידה כתובה דהא אין כותבין כתובה כלל ואם כן קשה לר"י דקתני הוציאה גט ואין עמה כפובה היינו עדי גט דאטו גט מנה ומאתים כתב בי' כדאמרינן בגמ' וכמ"ש תוס' ואם כן אימא סיפא דקתני כתובה ואין עמה גט היינו עדי גט דגט ממש מה צורך הא הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וע"כ עדי גט ולכך נאמן הבעל במגו דלא גרשתיך וקשה אם כן איך אמרי' הטוען אחר מב"ד לא אמר כלום והכל הן מילתא דר"י והן משנה איירי הכל לשיטת הרי"ף וסייעתו במקום שאין כותבין ואם כן קשי' לר"י המשנה וע"כ צ"ל חסורי מחסרא ורשב"ג סבירא ליה מן הסכנה ואילך א"צ עדי גט וסבירא ליה לר"י פירוש דרשב"ג מן הסכנה ואילך עד עולם אשה גובה בלי עדי גירושין ואלמוהו רבנן אפי' עדי גירושין א"צ. וכמ"ש התוס' שם דאלמוהו רבנן דאפי' במגו אינו נאמן ולכך אר"י דהטוען אחר מב"ד דאין צריך עדי גירושין כלל היינו גדידן דקימ"ל כרשב"ג ומהסכנה ואילך וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ' ט"ו מהל' אישות דעיקר כתובה גובה במקום שאין כותבין אפי' בלי עדי גט כלל אפילו דאית ליה מגו והשמיט הך מילתא דרשב"ג וע"ש בלח"מ דתמה והדבר פשוט דמילתא דרמב"ם שם קאי עכשיו לרשב"ג משעת סכנה ואילך א"צ עדי גירושין כלל ול"ק לרמב"ם דפסק דא"צ לעיקר עדי גט כלל הא משנה שלימה היא כתובה ואין עמה גט לא יפרעו דזהו קודם סכנה אבל מהסכנ' ואילך לעיקר א"צ גט ולא עדי גט כלל ומילתא דר"י לדידן משעת סכנה ואילך אתמר. ודברי רמב"ם נכונים שם ולא קשי' להו כלל ממשנה דבעי עכ"פ עדי גט דזהו הכל קודם סכנה ודוק כי זה ברור. ובהכי ניחא לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמילתא דר"י הטוען אחר מב"ד במקום שאין כותבין דמה קמ"ל פשיטא כמ"ש תוס' דאל"כ מה הועילו חכמינו ז"ל בתקנתן ותי' הרא"ש דנימא אל תפרעני וכו' דחוק כנראה מתוס' ולכן סבירא ליה דקמ"ל אפי' מגו לא מהני מן סכנה ואילך דאלים מעשה ב"ד למאוד כמ"ש התוס' וזהו סתמא לא אמר כלום ודוק. וא"כ א"ש דבגיטין שם הקו' לרב ולרב צ"ל דסבירא ליה מהסכנ' היינו בזמן סכנה כנ"ל דהא סבירא ליה גט גובה עיקר ואם כן שפיר פריך ממשנה דאף רשב"ג לא אמר אלא בזמן סכנה אבל לדידן דלא קימ"ל כרב רק כר"י ומוכח דמשע' הסכנה פי' משם ואילך עד עולם אם כן שפיר פסק הרמב"ם כסתם משנה וכרשב"ג דמשעת סכנה ואילך גובה אפי' שלא בפרוזבול וא"ש והמעיין בהל' אישות פ"ט יראה דדברי בזה הם כנים ונכונים:

כט

נאמן במגו וכו' ברמב"ם נתן שני טעמים במגו דפרוזבול היה לו ומכח דחזקה דלא שביק וכו' ואמת לפי שכתבתי לעיל דסבירא ליה לרמב"ם עיקר טעם משום דקימ"ל כרשב"ג מן הסכנה ואילך וכו' אבל על הך חזקה לחוד דלא שביק התירא וכו' לא סמכינן אם כן א"ש דל"ל הטעם משום חזקה דהא על חזקה לחוד לא סמכי' ול"ל הטעם משום מגו לחוד דתינח במלוה בשטר במלוה ע"פ מא"ל דה"ל מגו להוציא כמ"ש הבעה"ת ולכך צירף הרמב"ם שני טעמים יחד דלענין מגו להוציא הא ה"ל חזקה דלא שביק התירא ובמקום דחזקה מסייע אמרי' להוציא ולענין גופו של דבר הא ה"ל מגו וא"ש ולק"מ: אך לדעת המחבר דנמשך אחרי הפוסקים דלא נתנו טעם מפני הסכנה ואילך רק סבירא ליה הטעם מהך חזקה לחוד נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד אם כן קשה אף בזו באומר תנאי וכדומה ל"ל מגו תיפוק ליה דהוי חזקה וסמ"ע בס"ק נ"ה נתן טעם בתנאי דלא שייך חזקה דילמא לא התרצה הלוה. ודבריו בלתי מובני' חדא דאף דתי' זה מספיק על תנאי אין מספיק על הטוען הקפת חנות היה ואף גם מה בכך דלא נתרצה אם לא נתרצה לא הלווהו ומי היה מכריחו להלוות אנן אמרי' חזקה דלא שביק וכו' ואי דלא נתרצה הלוה ודאי דלא היה מלוהו או דהיה עושה פרוזבול מה לו לאבד מעות שלו בחנם ומדלא עביד פרוזבול והלוהו ש"מ דהיה תנאי. ועוד לדברי סמ"ע קשה הא דאמרי' בי"ד סי' קס"ב דנאמן לומר עסקא היה ובהיתר נעשה דלא שביק התירא ונלמוד מהך דשביעי' וקשה דילמא לא נתרצה הלוה ואי דשם גם הלוה עושה איסור תינח רבית קצוצה אבק ריבית מא"ל. ולכן נראה דבלא"ה יש להבין דכאן מבואר בש"ע ורמב"ם ובעה"ת דאפי' במלוה ע"פ נאמן הלוה לומר פרוזבול וכו' וכדומה וכן הקפות חנות היה ואלו בי"ד סי' הנ"ל בטוען בעיסקא היה והיא מלוה ע"פ פסק רמ"א דנאמן הלוה בשבועה ונפטר אף דגם התם שייך הך דלא שביק התירא וכו' אלא ברור כי אמרי' חזקה זו להוציא ממון היינו כשאין הלוה מכחישו בברי ובלא"ה י"ל ברי ושמא ברי עדיף רק חזקת ממון אלים משא"כ כשחזקה לא שביק התירא מסייע ליה מוציאין אפילו ממון ור"נ מודה לר' יהודא אבל כשהלוה טוען ברי לא מוציאין ממון עפ"י חזקה זו ומהכ"ת בחזקה זו להוציא ממון. ולכך בהקפת חנות דטוען הלוה ברי לא היה או תנאי היה דלוה מכחישו ואמר לא היה תנאי אין חזקה זו דלא שביק וכו' מספיק להוציא ממון ולכך בעינן דהא י"ל מגו פרוזבול היה ושם אין הלוה מכחישו בברי וה"ל חזקה ואם כן כיון דיש לו מגו וגם חזקה תרתי ודאי דמועילי' להוציא מיד מוחזק וא"ש ומעתה ל"ק מהך דרבי' שם הלוה מכחישו בברי ואין כאן מגו רק חזקה אם כן בזו לא מוציאין ממון ולכך נשבע הלוה ונפטר. ולכן לולי דמסתפינא הייתי אומר הא דמביא הטור מחלוקת הרמ"ה דסבירא ליה דצריך לישבע ור"ת כתב דנאמן בלי שבועה לא פליגי דר"ת מיירי בטענת פרוזבול דליכא כאן ברי מלוה המכחישו אפי' שבועה א"צ אבל הרמ"ה איירי כנראה מלשון הטור מטענת הקפת חנות וזהו הוי הכחשה בברי פשיטא דחייב שבועה ואי דה"ל מגו בהיסת לכ"ע מגו לפטור משבועה לא אמרי' וא"ש וכן נכון להורות ודוק:

ל

והמוכר ישלם ללוקח אני נבוך מה ישלם אם כל דמי שויו של השטר או הדמים שקיבל דלכאורה מסתימת לשון מחבר נראה דמשלם כל הדמים דאל"כ קושי' ש"ך חזקה איך נאמן בהודאתו לחוב לאחרים דהא הלוקח מפסיד ע"י הודאתו דאין מגיע לו רק הדמים שקיבל וכל מקום שמפסיד אינו נאמן כלל ולכן הייתי חושב דבאמת אינו נאמן רק הא מ"מ המוכר נאמן ע"ע וחייב לשלם ללוה כל מה שהפסידו דמכר שטר שנמחל בחזקת קיים לגבות מהלוה וגרם היזק לו וא"כ אפוכי מטרתי ל"ל אמרינן תיכף ישלם המוכר ללוקח ומשלם לו כל דמי שויו ולק"מ. אך לשון הטור והבעה"ת משמע דאין משלם רק דמים שקיבל הואיל והטעה אותו. ולכן נראה בישוב קו' הש"ך דבלא"ה קשה דאיך שייך דאין נאמן המלוה במקום שחב לאחרים דזהו מצינו באומר שטר אמנה או פרוע דסתם שטר לית בי' ריעותא כלל רק הוא ביקש להטיל בו דופי אמרי' דחב לאחרים אינו נאמן ואוקמינן השטר בחזקתו משא"כ כאן הרי ריעותא לפניך דעבר עליו שמיטה רק אנו מכשירין מכח חזקה לא שביק וכו' והוא עומד וקאי לא עשיתי ומבטל חזקה ההוא וא"כ איך נוציא ממון מספק. וא"כ הבו דלא לוסיף דהיכא דמפסיד לגמרי אינו נאמן אבל במקום דמחזיר לו מעותיו א"כ מתחילת שטר ריעי נינהו דלא ה"ל למזבן שטר שעבר עליו שמיטה בלי פרוזבול וכמ"ש ר"ה גאון גבי מוחל ולכך במחזיר לו מעותיו סגי וצ"ע:

א

בזמן שהיובל נוהג דכתיב וזה דבר השמיטה וכו' בשני שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת כספים וזהו היה כל שמיטה ושמיטה ואחת השמטת קרקעות דהיינו ביובל שכל הקרקעות הנמכרות חוזרים לבעליהן וכל זמן שהיובל שהיא שמיטת קרקע נוהג אף שמיטת כספים בשמיטה נוהג בכל העולם שהוא חובת הגוף אבל כשאין היובל נוהג שאין כל יושביה בארץ ישראל אף שמיטת כספים אין נוהג:

ב

ומד"ס וכו' והא דלא תקנו גם כן ליובל שיהיה נוהג לזכרון היובל כתבו התוס' דאם כן בשנת מ"ט ושנת חמשים לא היו יכולין לעבוד עבודת האדמה והנס שיעשה שנת מ"ח לארבעה שנים לא הי' כי אינו מהתורה ולכך לא קבעו ותירוץ זה אינו מספיק למאן דפסקו כר' יהודה דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן אם כן לא קרה שיהיה היובל ושמטה זה אחר זה תכופים ורצופים כי אם בחמשים שנה ראשונים שהיה בשנת מ"ט ויובל אחריו בשנת חמשים אבל מכאן ואילך לא יקרה כמעט כלל שיבואו רצופים צא וחשוב והסמ"ע נתן טעם הואיל ויובל אין נוהג רק בארץ ישראל לא תקנו משא"כ שמיטת כספים נוהג בכל מקום וזה דוחק ויותר נראה הואיל ושמטה כשמטת עבודת ארץ נוהג אף שמיטת כספים תקנו ולא רצו שיהיה המצוה חציה נוהג וחציה אינו נוהג אבל יובל שבטל מכל וכל לא תקנו חז"ל. ועי"ל בשלמא שמיטת כספים הוא שב ואל תעשה ונח להם להפקיר ממון בשב ואל תעשה כדמשני אביי גיטין דף ל"ה ע"ב מה שאין כן יובל הוא בקום ועשה שזה מוחזק בשדהו ובשנת יובל יחזיר אותו לארצו חכמים לתקן:

ג

שהיה צוח ככרוכיא עיין בתומים שהארכתי בזה בדברי תוכחת מוסר שיש להחמיר ובפרט כי רמב"ן סבירא ליה דהוא דאורייתא בזמן הזה ואם כן הירא וחרד לדבר ה' מי לא יחוש לדבריו:

ד

טעם למנהג הרא"ש כתב דהוה להו כאילו התנה הואיל והכל אין משמטים בשביעית ועיין בתומים ע"ש בזה וכתבתי דיש מקום לסמוך בשטר שיש בו אחריות נכסים והיינו כשמפורש בו אחריות אבל כשאין מפורש אע"פ דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא מכל מקום לא מהני וכן משמע שם מתוס' להדיא ע"ש:

ה

והעיקר ששנת ש"כ וכו' עי' בתומים שהארכתי בזה לבאר מקום ושרש המנין זה ואני נותן לך כלל קצר לדעת תמיד איזה שנה בשמיטה אם תדע כמה מנין לבריאת עולם השלך כל מאה ומאה וקח לך רק שנים מהם וצרפם למספר למנין זיי"ן והשלך אותם שבעה שבעה והנשאר הן שנת שמיטה דרך משל בעת הזה הוא שנת חמשת אלפים ותקט"ל קח חמשת אלפים ות"ק שנים השלך אותם מאה ומאה וישאר שנים מכל מאה הרי כאן ק"י שנים השלך מאה כמקדם וישאר י"ב שנים צרפם עם הט' שנים הם כ"א שנים והם עולים בשבעה שבעה וכן הוא כי שנה זו היא שנת שמטה. השם יזכנו לעלות לציון ברנה ושם נקיים מצוה זו על בוריה כימי עולם וכשנים קדמוניות:

ו

שיש בו אחריות נכסים דעדיין מחוסר גוביינא ועיין בתומים מה שכתבתי ליישב בזה מנהגנו ע"ש:

ז

עד סוף זמנו פי' הסמ"ע אם שביעית הוא בתוך הזמן שקבע אבל לאחר כך שכבר עבר זמן שקבע ואם כן אחר כך יכול לסלקו אז שביעית משמטתו ולפיכך הקשה איך התחיל אם יכול לסלקו בכל עת משמע אם אינו יכול לסלקו בכל עת תו אין שביעית משמטתו ונכנס בדחוקים ועיין בתומים כי גם מ"ש עד סוף זמנו פי' עד זמן שקבע ולאפוקי שאין זמן קבוע כלל לסלקו כמ"ש דיכול לסלקו בכל עת הא יש זמן אף שעבר זמן י"ל אתרא דלא מסלקו קרוי:

ח

שסיים לו השדה אע"פ שיכול לסלקו ולפרוע מכל מקום הואיל וייחד לו שדה לענין שמיטה ה"ל כגבוי ועדיף יותר ממשכנתא באתרא דמסלקי דאינו אפותיקי לגביית חובו רק לאכילת פירות כן דעת הרמב"ם:

ט

אפילו יום א' וכו' דעת הסמ"ע דקאי על סיים לו השדה דהוא עדיף ממשכנתא אבל במשכנתא מודה דבעינן כל שאין יכול לסלקו כלל והט"ז השיגו ועי' תומים מ"ש בישוב דברי הסמ"ע ומ"מ לדינא העליתי דדעת מחבר הואיל ושמיטה דרבנן להקל כדעת רשב"א דאפילו אם א"י לסלקו רק יום א' דלא יהיה משמט אף דלענין רבית ולענין בכורה לא קי"ל כן: ולדעת שיטה זו א"כ לפי דקי"ל כל משכנתא שתא בסתם אתרא דלא מסלקי מקרי אם לא שהתנה בפירו' שיכול לסלקו אפילו תוך שנתו בכל אופן:

י

פלגא שהוא מלוה דעיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ופלגא פקדון ברשותו ואינו נשמט אבל פלגא מלוה קרינן ביה לא יגוש ועיין תומים שכתבתי כי הרדב"ז חולק ונראין דבריו וזה התנצלות לנו כי רוב הלואות שלנו הם בעיסקא ואין משמט ע"ש:

יא

שותף וכו' דה"ל כל מה שיש ביד כל אחד חלק חבירו כפקדון בעלמא דהא ברשותו קאי לכל דבר ואין השני מחייב באחריותו:

יב

ערב שפרע וכו' כיון שכבר פרע הרי לו על הלוה חוב והרי הוא לוה שלו ומשמט:

יג

משמטת שבועתו וכו' דכתיב וזה דבר השמטה אפילו דברים משמט והיינו שבועה:

יד

ונשבע לשלם וכו' דכל ענין שבועה היה כשיהיה חייב לשלם והגע עצמך אלו מחלו המלוה וכי היה מחויב לקיים שבועתו ומה לי מחלו הוא או מחלה התורה אפקעתא דמלכא הוא. וכתב הסמ"ע ה"ה בהגיע זמן פרעון ערב שביעית והוא נשבע לפרוע עכ"פ תוך שני שנים ובנתיים היה שביעית גם כן פטור ועיין בתומים דדין זה צל"ע:

טו

והוא בכפירתו וכו' כיון דכבר נשבע לא היה המלוה יכול לנגוש אותו כלל משא"כ כשהודה קודם שביעית הרי המלוה יכול לנגושו לשלם כפי הודאתו וכן אם לא נשבע רק כפר בעלמא קודם שביעית הא אמרינן שביעית משמט שבועה. ולכך אף אם הודה אחר שביעית פטור. ועיין תומים דאם כפר בדבר שאין עליו שבועה כגון דלא טענו טענת ברי וכדומה והודה לאחר שביעית אין שביעית משמטתו ע"ש:

טז

וכתבו לו כו' דוקא כתבו לו אבל אמרו סתם איש פלוני אתה חייב לא הוי כגבוי ולכך לא קשה מהך דסעיף הקודם דכפר והודה דאף דהודה בב"ד מ"מ לא כתבו פסק דין ועיין בר"ש למסכת שביעית:

יז

הרי זה משמט דהואיל דאמר לא יחול בו שמיטה ודבר תורה דשביעית משמט וא"כ נתכוון לעקור ד"ת ולכך אין מועיל כ"כ רא"ש בתשובה סימן ל"ג ע"ש:

יח

אבל אם התנה עמו וכו' כיון דידע ששביעית משמטו ומכל מקום היה מתנה הרי זה תנאי שבממון ותנאו קיים ולא דמי למתנה על מנת שאין לך עלי אונאה דקי"ל לקמן בסימן רכ"ז דמכל מקום הוי אונאה דשם מי ידע דמחיל דחשב דלא יהיה בו אונאה והרי הוא בדמי שויו אבל כאן הא ידע דיש שמיטה דמשמט. ועיין תומים שהארכתי למה לא אמרינן עשו רבנן חזוק לדבריהם יותר משל תורה דהא שמיטה בזה"ז דרבנן ע"ש מ"ש ליישבו בשני אופנים ע"ש:

יט

שנמצא שחייב עצמו בממון וכו' נראה דזה הוא לשון הרמב"ם ולשיטתו ל"ק הא הוי ליה אסמכתא דחשב דיפרע קודם שנת שמיטה הא אלו ידע דלא יפרע קודם שמטה לא היה מתחייב עצמו כלל והרי זה אסמכתא גמורה כמו אם לא אוביר ישלם אלפא זוזי דהא גם זה אינו מחויב דהא אמר ע"מ וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וליכא אסמכתא לדעת הרמב"ם במעכשיו. אבל להחולקין לקמן סי' ר"ז אם כן הוי ליה אסמכתא וצ"ל לשיטתם דהכי פירושו דהוי כמתנה אם יבוא שביעית ולא תפרעני יהיה הזוזי למפרע פקדון גבך ולית ביה השמטה וע"ת כך נמסרו ודוק:

כ

לשון פקדון ואעפ"י שחייב באחריות מכל מקום הא מתנה שומר חנם להיות כשואל וה"ל כהתנה שלא ישמט:

כא

לא אמרי' דהוי כאלו נכתב וכו' ונתן סמ"ע הטעם דאין להוציא מספק דאולי בכוון השמיטו כי נתכוון לקיים מצות שמיטה. ולפמ"ש בסי' ס"א בתומים דדבר שהוא תנאי גמר ורגילים לכתבו דוקא לא דנין בו אם לא נכתב כנכתב דמי ע"ש לק"מ דהך תנאי רגילים לכתבו ולא לסמוך דיהיה כאלו נכתב דמי:

כב

או יותר וכו' אפי' לשבעים שנה דיש בו שמיטות הרבה דמ"ש שמיטה אחת או הרבה. בדק הבית:

כג

דהשתא לא קרינן ביה ואם התנה עמו שלא יתבענו בשביעית עיין תומים דיש בו מחלוקת בין רמב"ם לבעה"ת אבל אם התנה שלא יתבענו מעולם כתבתי דנראה לכ"ע אינו משמט:

כד

המוסר וכו' פירוש שמסר השט"ח בעצמו לב"ד ואין זה פרוזבול או מסירת מילי הנזכר לקמן סי"ט וס"כ רק כאן מיירי המוסר שטר בעצמו וזהו מועיל אפי' בשמיטה דאורייתא ואין בו תקנת חכמים כ"כ תוס' במכות ע"ש:

כה

שאף היתר וכו' עיין בתומים דצריך עיון אי קבלו בסתם אי גם כן אינו משמט אפי' היתר או לא עד שיפרש בשעת לקיחתו אע"פ שאינו שוה כ"כ מכל מקום קבלתיו כדלקמן בסימן ע"ב

כו

שלא בשעת הלואתו וכו' אפי' מחזיר לו את הכר בלילה ומחרישה ביום מכל מקום אין שביעית משמטו אבל בזה לכ"ע אינו משמט יותר מכדי שויו דשלא בשעת הלואה לא שייך טעמא דשמואל אבד קתא דמגלא וכו' ואין נקנים מדר' יצחק רק כנגד משכונו:

כז

הקפות חנות וכו' כתב הסמ"ע בשם ב"י דוקא חנוני המקיף פעמים הרבה ואין תובע תשלומין רק עד שיעבורו זמנים טובא אבל מי שמכר פעם א' לא הוי בכלל הקפות חנות ועיין תומים שכתבתי דלא נראה כן מדברי תוספ' ור"ן ויתר מחברים וסבירא להו דגם זה בכלל הקפת חנות ולכך אין משמט. וכ' הב"ח דאם הלוהו בפחות מל' יום סמוך לסוף שמיטה אע"פ דקי"ל סתם הלואה ל' יום ואם כן לא היה יכול לתובעו מכל מקום יש בו דין שמיטה ועיין בתומים שהבאתי ראיה לדבריו וצריך לומר הטעם דמכל מקום אי תפס מלוה משל לוה בתוך שלשים יום לא מפקי' משא"כ בקבע לו זמן ע"ש:

כח

ומקרי זקיפה וכו' אפי' לא כתב כלל רק בע"פ הוי זקיפה ועיין תומים מ"ש בזה בישוב דברי הרא"ש:

כט

שכתב בפנקסו כל החשבון. ביחד עיין תומים דלשון רמ"א צ"ע וכן הדין למרדכי בעל הדיעה זו אם אמר כך וכך מדות שמן כך וכך יין ולא הזכיר סכום מעות כלל א"מ אבל אם אמר כך וכך מדות או כך וכך ליטרות בשר שסכומו כך וכך במעות כיון שהזכיר מעות משמט. ולאו דוקא כתב אלא אמר בע"פ גם כן הדין כן וכתב לאו דוקא ואפי' הזכיר רק סכום המדות והליטראות ולא הזכיר מעות כלל וזקפו במלוה דהיינו שקבע זמן אימת יפרע לו משמט אף דלא הזכיר סכום מעות כלל ועיין תומים:

ל

שכר שכיר וכו' וכתב סמ"ע הטעם דדרך השכיר להניח שכירתו שנה או שתים ואינו תובעו וזהו דוחק דחכמים אמרו חזקה אין שכיר משהה שכרו ואין בעל הבית עובר בבל תלין. וע"כ איירי דנשלם שכירתו קודם סוף שביעית דאם לא כן בלא"ה שכירות אין משתלמת אלא לבסוף ועיין ירושלמי לר' יוסי. ולכן הטעם פשוט דהתורה לא אמרה רק במלוה ולא בשכר שכיר וכדומה וכן משמע בתוס' בכמה דוכתי:

לא

ומאימתי וכו' הואיל והם מתחילה מעשה ב"ד לא יצאו מתורת מעשה ב"ד שיחול בהן שמיטה כי אם בהעמדה בדין כראוי ואיירי שלא כתבו ב"ד פסק דאי כתבו א"מ:

לב

אין כתובה משמטת ואפי' נצ"ב שהכניסה לו דהוי חוב גמור גם כן אין משמט עיין תומים מ"ש בזם ליישב דברי הטור וכן כתב הכה"ג בשם מהרשד"ם ע"ש:

לג

ועל כן מי שקנה שטר וכו' אפי' למ"ד לא אמרי' הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי אלא לגריעו' מכל מקום הכי דינא דמלכותא סמ"ע ועיין תומים דברשב"א גופי' נתן טעם אחר הואיל ותחילתו של שטר לא חל בו ענין שמטה שוב אין משמט:

לד

אין השביעית בזו לכ"ע אמרינן אפי' למעליותא דהרי ברשותו נכנס וע"י בא לכך שנעשה קבלן עבורו ואפי' היה לו שטר מן לוה עבור קבלנות ובו חל ענין שמטה מכל מקום הרי הוא כגוי כמ"ש ועיין תומים כי בזה ב' תשובות רשב"א עולים על נכון. ואם זקפו עליו במלוה ודאי דמשמט. ופשוט:

לה

פרוזבול זהו תקנת הלל שראה שנמנעו מלהלות שלא תשמטנו שביעית ועוברים ע"מ שכתוב השמר לך וכו' עמד והתקין זה ולכך נקרא פרוז בול שהוא תיקון לעשירים הנקראים בול שלא יעברו על מה שכתוב בתורה וזהו דוקא לשמיטה דרבנן אבל אלו היה של תורה לא היה מועיל:

לו

מוסרני אין הפי' מוסר שטרות רק מסירת מילי כי במוסר שטרות ד"ת אין משמט ופרוזבול הוא כשאין מוסר רק דברים:

לז

והדיינים כו' וכך נוסחו בפנינו בא פלוני ואמר לנו אתם פלוני ופלוני מוסרני לכם כל שטרות שיש לי שאגבנו בכל עת שארצה וחותמים:

לח

או העדים מכאן משמע דצריך שלשה הואיל והוא בתורת ב"ד ואעפ"י דקי"ל לענין בטול גט דקתני גם כן מבטלו בפני ב"ד דאפי' בשנים סגי מכל מקום שם אינו רק גילוי מילתא אבל לכאן צריך הפקר ב"ד להפקיע ממון של הלוה בעינן ג' כצ"ל לדעת הטור אבל לא שוו לו דעת רוב פוסקים וסבירא להו כמו לענין ביטול גט סגי בשנים ה"ה לענין פרוזבול וכן נכון לדינא:

לט

וה"ה דיכול וכו' הסמ"ע כתב דללא צורך כתבו רמ"א דהוא מילתא דפשיטא כיון דלא בעינן שימסור גוף שטרות לב"ד ועיין תומים כי י"ל ברש"י דוקא מלוה בשטר וטובא קמ"ל:

מ

ואין חילוק בין אם מלוה בעיר וכו' עיין תומים כי נראה כי רוב פוסקים חולקים וביחוד הר"נ ונראה כדברי הר"נ ע"ש:

מא

אצל שלשה עדים וכו' צ"ל דסבירא ליה בעינן דיינים מומחים בקיאים בדיני שמיטה והני עדים לא בקיאים דאם לא כן יהיו הני שלשה דיינים והא דצריך הך דיעה שלשה עדים ולא סגי בשנים לא מצאתי בו טעם מבואר ואולי סבירא ליה כיון דאין הלוה מתרצה והוא בלי ידיעתו ה"ל מפי כתבם ואיך יוכשר עדותן אח"כ ועיין תוס' ב"ב דטרחו במחאה איך יועיל ע"ש ולכך הצריכו שלשה וה"ל ב"ד ולא שייך מפי כתבם:

מב

דאינון פלוני ופלוני וכו' ומוסר כל חובותיו ועיין תומים ס"ק כ"ג אי יכולים הדיינים להיות קרובים ללוה ע"ש:

מג

על קרקע כו' ורש"י נתן טעם דלא תקנו מילתא דל"ש דמי ילוה לאחד שאין לו קרקע ור"ש נתן טעם דאם יש לו קרקע הוי כגבוי ולכך ראו חכמים שלא ישמטנו שביעית ואם היא כ"ש אין אונאה לקרקעות ואם היה לו קרקע בעת פרוזבול ובעת שמטה לא היה לו כי כבר מכרה תליה בשני דיעות ועיין תומים ס"ק כ"ד שהארכתי בזה כי נראים הדבר כר"ש ע"ש:

מד

ויש לחייב לו הואיל ומשתעבד מדר"נ כדלקמן סי' פ"ו ה"ל כאלו יש לו ויכולים לכתוב פרוזבול עליו:

מה

אפי' שלא בפניו דזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דעל ידי זיכוי זו נולד חוב ללוה דחל עליו פרוזבול ולא יהיה הלואתו נשמט מכל מקום הקילו בשביעית דרבנן הרא"ש וסמ"ע:

מו

וה"ה אם השכירו לו פיר' דלא תימא דוקא שאול דחייב באונסין משא"כ שכירות סמ"ע ולשון מושאל נקט דהא בקרקע לא שייך באונסים ואין דין שמירה כלל לקרקעות רק ר"ל דבמטלטלין חייב באונסין משום דכל הנאה שלו אם כן אף במקרקע חשוב יותר כשלו מן שכירות דאין כל הנאה שלו ולכך במטלט'. פטור מאונסין ועיין מש"ל בסי' ר"ב בהג"ה ע"ש:

מז

שדה ממושכנת כו' הן שיש למלוה משכון שדה או ללוה שדה ביד אחר ממושכן ואתרא דלא מסלקי וה"א דאין ללוה קרקע דהוי נמכר מכל מקום כותבין סמ"ע ועיין תומים מ"ש בישוב הטור:

מח

כותבין עליה ועיין בגמ' דב"ק דאם היה לו ללוה עבד אין כותבין עליו פרוזבול אע"ג דלכמה מילי כקרקע דמי מכל מקום לענין זה הוי כמטלטלי:

מט

וליתומים וכו' כתב הסמ"ע אם הם חייבים לאחרים אחרים כותבין על קרקע שיש לאפטרופוס שלהם. ולרש"י ה"ה אם אחר חייב ליתומים שהלוו יתומים יכולים לכתוב הואיל ויש לאפוטרופוס וה"ל כיש למלוה. ועיין תומים ס"ק כ"ה דהארכתי ובררתי אף לרש"י לעולם יתומים שמלוים אין צריך לפרוזבול וגם לרש"י י"ל דאיירי כן דהם הלוים ע"ש. ויתומים שאמרו היינו יתומים קטנים דגדולים לית להו אפוטרופוס:

נ

ואם לוה בשטר אחד וכו' פי' באופן שהם אחראים וערבאים זה לזה אז כותבין פרוזבול וא"צ לזכות כלל להלוה קרקע משא"כ בדאין אחראין זה לזה דנכתב לכל א' חובו בפ"ע ה"ל כדלעיל בסעיף כ"ג דאם יש למי שחייב למלוה כותבין פרוזבול רק צריך לזכות הקרקע לאינך הלוים משא"כ כשהן אחראין א"צ לזכות כלל:

נא

יתומים קטנים עיין תומים דהעליתי לכ"ע הן מה שירשו מאביהם והן מה שהלוה אפוטרופוס שלהם א"צ פרוזבול וגם העליתי דנראה אפילו הם נתגדלו וחל שמיטה אח"כ בגדלותם מ"מ ה"ל כאילו עשו פרוזבול בקטנותם דיד ב"ד כידם וא"כ אפילו בגדלותה תו אין שביעית משמט דהוי כעשו פרוזבול דלעולם אין משמט:

נב

מי שחייב לקופת צדקה כו' אפילו מסרו גבאי דה"ל ממון שיש לו תובעים ויש בו לא יגוש מכל מקום יד ב"ד יד עניים וה"ל כפרוזבול:

נג

יתומים גדולים טענינן וכו' היינו במה שירשו מאביהן אבל אם ידוע דלא עשו פרוזבול ולא התנה משמט והרמב"ן חולק וס"ל דכל חוב שבא בירושה אינו משמט וע"ש. ועי' תומים די"ל ג"כ אם מת הלוה ונפלו נכסים קמי יתמי אינו משמט דיתמי לאו בכלל יגוש דעליהם ליכא שעבודא כלל ועי' בתומים שהארכתי:

נד

אלא בסופה זהו דעת הרמב"ם ורמב"ן והרא"ש חולק וס"ל דא"י ליגוש אותו כל שנה שביעית ולכך אף פרוזבול אין כותבין כל שנה שביעית רק בערב שביעית ועיין תומים שעשיתי לו סמוכים מדברי הגמרא ולכך הירא וחרד יש להחמיר לעשות פרוזבול בערב שביעית. אם לא בהלואה שנעשית בשביעית דאז בלאו הכי הרדב"ז והב"ח סוברים דאף הרא"ש מודה דיכול לעשות פרוזבול אף דכתבתי בתומים דלא ידעתי טעמם ע"ש:

נה

כל זמן שיכול וכו' זהו לכ"ע דאיך ימסור להם לגבות והוא אסור לגבות ולכן אפשר אפילו מסירת שטרות דמועיל מתורה גם כן אינו מועיל במקום שאא לגבות לשיטת הרא"ש:

נו

המוקדם כשר דמגרע כח המלוה העושה פרוזבול דאם עושה פרוזבול באייר א"כ כל הלואות עד אייר בכלל פרוזבול והקדימו לניסן א"כ כל הלואות בניסן אינו בכלל. אבל פרוזבול הנעשה בניסן וא"כ באמת כל הלואות שנעשו אחר כך בניסן שורת דין שאינו בכלל והוא מאחרו לפרוזבול לאייר ואם כן אף המה יכנסו בכלל פרוזבול שלא כדת לכך פסול:

נז

והמאוחר פסול אפי' מאותו זמן שהיה באמ' נעשה הפרוזבול כגון דנעשה בניסן ונכתב בו באייר אפי' הלואה שנעשה קודם ניסן אין פרוזבול מועיל ומשמט. ועיין תומים שהארכתי בזה אי פסול גם לדידן דקי"ל אפי' לא נכתב פרוזבל רק במילי בעלמא מהני ע"ש:

נח

נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעם דלא שבק היתירא ועביד איסורא. ולכך לא דמי לעיל סי' ס"ו דאין נאמן לומר שטר כומ"ס היה לי ואבד דשם ליכא חזקה דאנן אמרינן מעולם לא קנהו רק הפקיד בידו וכדומה אבל כאן מהכ"ת יניח שטרו להשמט ולא ליקח פרוזבול ואין אדם מאבד מעותיו בלי דעת וטעם. והרמב"ם נתן טעם דמן הסכנה שהיו גוזרים מבלי לעשות פרוזבול ולשמור שמיטה תקנו חכמים מכאן והלאה שיקרע תיכף פרוזבול ויהיה להם למלוים כל נאמנות שהיה להם פרוזבול. ועיין תומים דלפי טעם זה אם חזינן דיש לו על שטר אחר פרוזבול ולא קרעו ואם כן לא חשש לסכנה אף בזה אינו נאמן וע"ש בתומים שהארכתי ומדלא חלקו הפוסקים משמע לעולם נאמן:

נט

לאחר פס"ד א"נ מדשתק שתיקה כזו הוי הודאה דלא היה לו פרוזבול ותו אינו נאמן לומר דהיה לו פרוזבל:

ס

נאמן במגו וכו' הא דבעי' מגו ולא אמרינן דגם כן נאמן מטעם דלא שביק וכו' נתן בסמ"ע הטעם דאין חזקה לחוד מספיק דלמא לא התרצה הלוה לתנאו ואין זה מספיק לקושיא גבי הקפות חנות ועיין תומים מ"ש בזה ולכן כתבתי או דגבי פרוזבול היה לי ואבד יש עוד סניף משעת סכנה ואילך או דכיון דהלוה מכחישו בבירור לא סמכינן אחזקה גרידא ע"ש דאפשר דצריך המלוה לישבע עכ"פ ע"ש:

סא

מסבב כו'. אבל אין לו להכריחו על כך ודלא כרש"י כי כל הפוסקים חולקים וכ"כ התה"ד:

סב

אינו נאמן ואעפ"י דאית ליה מגו דמחיל עיין ב"ח וש"ך ולק"מ דהך חזקה דלא שביק כו' חזקה אלימתא ולא אמרינן מגו במקום חזקה:

סג

והמוכר ישלם ללוקח עיין תומים דנראה מלשון הטור ובעה"ת דאין משלם לו רק דמים דנתן עבורו ואע"ג דמפסיד הלוקח מ"מ מקח גרוע הוא דלא ה"ל ליקח שטר שעבר שמיטה בלי פרוזבול ע"ש:

א

(שייך לסעי' א) מחבר סעי' א' הג"ה שנת של"ד נ"ב ובער"ה שלהי תקמ"ד בהיותי יוצק מים ע"י מורי הג' מוה' נתן אדלער כ"ץ זצ"ל מסר דבריו לפנינו במקום פרוזבל כי היינו על הדרך ויהי' שמיטה אי"ה שנת תקפ"ו הבע"ל תקצ"ג יה"ר שיבנה ביהמ"ק בשנת ת"ר הבע"ל:

ב

סמ"ע סק"ב בשביעית וביובל. נ"ב וצע"ג דהתוס' לא כ"כ אלא איובל אבל שמיטת קרקע דחרישה בשביעית פשיטא שנוהג בזמה"ז בא"י ובמדינות הקרובות וכמבואר ריש מס' מ"ק ע"ש ושם ע"א משמע אפי' מדאוריי' אסורה זקינ' אפי' בזמן שאין ניסוך המים זה נרא' דעת הרמב"ם:

א

סעיף ז' . ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה שכתב בזה"ל. וה"ה אם השכירו לו פי' לא מבעיא שאלה דהוי ברשותו אפילו לענין אונסין עכ"ל. ודבריו תמוהין דהרי הכא קרקע בעינן ואין בו דין שומרין כלל. ואפשר כוונתו כיון דבעלמא שואל חייב באונסין ולא שוכר מוכח דשאל' קמה יותר ברשותי' ודוק בזה:
שם סעיף ז' . וכתבו לו פס"ד הוי בגבוי ואינו משמט. נ"ב הנה שאלני בני החריף ושנון הילד כבר שבע' שנין כמר אברהם בנימין שיחי' עמ"ש למה במוכר שט"ח לחברו אינו מחלק דאם כבר כתבו לו הב"ד הפס"ד שישלם הלוה ללוקח דאין בידו למחול דהוי כגבוי. והשבתי לו דיפה העיר אך באמת א"ש דזה הוי נמי מכח הקונ' פרוזבול דאם כתבו לו הפס"ד עשהו חז"ל כאלו עשה פרוזבול אבל מדין תורה ודאי לא הוי כגבוי אף ע"י פס"ד ולכך יכול למחול וזה ברור: