א
דין אסמכתא ואם כותבין שובר וכיצד כותבין אותו (ודין פרעון ע"י שובר) ובו ה סעיפים:
מי שפרע מקצת חובו אם רצה המלוה ב"ד יעשו לו שטר ממה שנשאר חייב לו ויכתבוהו מזמן ראשון אבל לא עידי השטר: הגה אע"פ שהוא מרצון הלוה (רשב"ם) אבל מזמן הפרעון ואילך יכולים עדים לעשות לו שטר אחר אם הוא מרצון הלוה (הגהות אשר"י פ' ג"פ) אם רצה יכתוב שובר והמלוה יתן שכר הסופר לכתוב השובר ואם אין שטר למלוה והלוה מבקש ממנו שובר הוא יתן השכר (נ"י פרק ג"פ):
ב
הבא לפרוע חובו ואמר המלוה אבד לי השטר אין הלוה יכול לומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי אלא ה"ז יכתוב לו שובר ויפרע לו כל חובו ויש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד ואם טען הלוה טענת ודאי ואמר השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו ישבע המלוה היסת שאבד השטר ואח"כ יפרע חובו ויכתוב שובר:
ג
אמר המלוה אין שטרי עתה בידי כי הוא בעיר אחרת ואכתוב לך שובר יש מי שאומר שאין שומעין לו כיון שהוא בעולם לא יפרע לו עד שיחזיר לו שטרו: הגה וכ"ש אם שטרו בידו ואינו רוצה להחזירו דאינו חייב לשלם לו עד שיחזיר לו שטרו ואפי' נשבע לשלם לו פטור מן השבועה (תשו' רשב"א אלף ק"י) ואם המלוה אומר תפרעני תחלה ואח"כ אחזיר לך שטרך והלוה אמר תחזיר לי שטרי ואח"כ אפרע לך הדין עם הלוה (שם ובסימן קי"ג) ונ"ל דאם אינו מאמינו נותן השטר ביד שליש עד אחר הפרעון מי שחייב לחבירו מנה בשטר ומודה לו בנ' ובנ' האחרים יש לו טענה עליו ובעל השטר אומר תן לי הנ' שאתה מודה לי בהן ואכתוב לך שובר עליהם ועל נ' אחרים אביא ראיה ונתבע אומר לא אשלם לך כלום עד שתחזיר לי שטרי אם יוכל התובע להביא ראיותיו עכשיו ולדון עם הנתבע (ע"ל סי' כ"ד) הדין עם הנתבע אבל אם א"א לו להביא ראיותיו עכשיו או לדון עכשיו כפי הנראה לב"ד ואין ערמה בדבר או שהב"ד צריכין להיות מתונין בדין הדין עם התובע שצריך לשלם לו מיד מה שמודה לו ויתן לו שובר (שם סי' תתק"ל) שטר שכתוב בו שיהא בתקפו כל זמן שאינו קרוע קרע ב"ד או בדלא כתוב עליו תברא אפילו הכי מהני שובר (מהרי"ק שורש פ"ט) כשכותבים שובר אם זוכרים זמן השטר יכתוב שובר על שטר שזמנו כך וכך ואם אין זוכרים אותו יכתבו סתם על שטר שסכומו כך וכך ולא יכתבו זמן בשובר שמא איחרו העדים זמן ההלואה בשטר ונמצא שלפעמים זמן השובר קודם לזמן השטר ויחזור ויוציא שטר חובו המאוחר ויטרוף בו לפיכך אין לעדים לכתוב זמן בשובר אלא א"כ זוכרים זמן ההלואה שובר שנכתב סתם פלוני פרע לפלוני מבטל כל שטר שיש לו עליו: הגה וכן אם יש לזה עדים שפלוני יש לו שטר פרוע עליו אינו יכול להוציא עליו שטר ולומר ששטר אחר פרוע היה לו עליו אלא כל שטרותיו בחזקת פרועים (הרא"ש בתשו' כלל י"ח סי' י"ט):
ד
אם זמן השטר והשובר ביום אח' נתבאר בסי' מ"ג סכ"ו:
ה
אם כתוב בשובר דינרים סתם מבטל כל שטר שיש לו עליו אבל אם היה כתוב בו כך וכך דינרין ונמחק הסכום ונשאר דינרים או שכתוב הסכום על המחק ולא נתקיים אין דנים בו אלא בפחות שבלשונות:
באר היטב חשן משפט
נ״ד
א
עידי. כתב הסמ"ע דאפי' לדעת רוב הגאוני' והמחבר דס"ל דאם זוכרים העדים זמן הקנין כותבים בשטר אותו הזמן אפי' אם זמן כתיבתן הוא מאוחר לאותו זמן טובא כמ"ש בסימן ל"ט ומ"ג מ"מ כאן בעדים כשיכתבו עתה שטר חדש מזמן הראשון יהא נראה כמוקדם אבל ב"ד או עדים ברשות ב"ד אלימי לאפקועי ממון עכ"ל:
ב
שובר. כתב הש"ך והיינו כשהגיע ז"פ של כל השטר אז הברירה ביד המלו' משום שיכול לומר פרע לי שטרי ותו ל"צ מידי אבל כשלא הגיע ז"פ מכל השטר כגון שז"פ הוא לשני זמנים ופורע לו מה שמגיע בזמן הראשון וכה"ג הבריר' ביד הלוה ומחויב המלו' להחליף לו השטר או לכתוב הפרעון ע"ג השטר אם רצון הלוה בכך. עכ"ל:
ג
הסופר. כתב הש"ך דבד"מ כ"כ בשם הנ"י פ' ג"פ אבל באמת ליתא כן שם אלא באם המלו' אבד השטר אבל בדין זה דפורע מקצת חובו כיון דהמלו' א"צ לשובר כלל צריך הלוה ליתן שכר הסופר גם מ"ש הרמ"א ואם אין שטר למלוה כו' צריך לפרש דלא הי' לו שטר כלל כגון שהתנ' עמו בפני עדים שאל יפרענו אלא בעדים כמ"ש סי' ע' או בכה"ג עכ"ל:
ד
ואח"כ. הלשון הוא מהופך ופירושו דיפרע חובו ואח"כ ישבע המלו' כו'. וכה"ג אשכחן בסי' ע"ב ריש סי"ח נשבע הלוה כו' ונוטל משכונו ובסימן קל"ג בטור ובסמ"ע ס"ק י"ב וצריך להחזירו אחר שישבע כו' ופירושו שמחזירו ואח"כ נשבע היסת ובר"ס קל"ה נשבע היסת ונוטל ופירוש נוטל ואח"כ נשבע והוא הדין הכא כן נ"ל. עכ"ל הש"ך:
ה
נשבע. דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע. סמ"ע:
ו
הלוה. וא"צ ליתן המעות אפי' ביד ב"ד תשובת הרשב"א שם. ש"ך:
ז
הנתבע. בר"ס כ"ד כתב הטור ג"כ בשם הרא"ש דבכה"ג אין נזקקין לתובע תחלה. סמ"ע:
ח
שובר. ונ"ל דאם אפשר לכתוב הפרעון ע"ג השטר או ביני שיטי יכתוב ואין המלו' יכול לעכב בזה. ש"ך:
ט
מהני. דלאו עליו ממש קאמר וכמ"ש סימן ע"א ס"ה בהג"ה וכן הוא מבואר במהרי"ק עצמו ולפ"ז אם כתוב בהדיא כל זמן שלא נכתב שובר ע"ג השטר עצמו לא מהני שובר ודלא כע"ש. שם:
י
סתם. כתב הש"ך משמע דלכתחל' יכתבו בשובר שהוא על שטר שזמנו כך וכך דאע"ג דבדיעבד אם לא נזכר בו זמן השטר כשר השובר כמ"ש בסימן מ"ג סכ"ד מ"מ כשזוכרין זמן יש לכתבו לכתחלה בשובר וכן משמע בש"ס ופוסקים ונרא' דאם ידוע שידעו זמן השטר ואפ"ה כתבו השובר סתם בלי ידיעת המלוה פסול השובר מפני שמגרעין כח המלו' שלא כדין ודמי לשובר מאוחר שכתבתי לקמן דפסול. עכ"ל:
יא
ההלוא'. פירוש זמן הכתוב בשטר אימת נעשית ההלוא' אבל לא שיכתבו היום שראו שהלוה לו דהא כבר כתב שיש לחוש שמא איחרו זמן ההלוא' בשטר כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך ומשמע שא"צ להודיע למלוה שכותבים את השובר סתם אע"פ שמגרע כחו מפני שהמלו' בעצמו יודע שיכתבו סתם כיון שאין ידוע זמן השטר ולפ"ז אם היו יודעים זמן השטר בשעת הפרעון ואח"כ שכחו העדים לא יכתבו סתם בלי ידיעת המלו' שיש לחוש שיחזור וילוה ללוה זה כסכום הראשון שיחשוב שמבואר בהשובר זמן השטר והלו' יוציא שובר סתם ויפסיד המלו' שלא כדין גם לא יכתבו בשובר שנתפרע קודם לזמן זה כגון שהפרעון היה בר"ח אייר ויכתבו בשובר שנתפרע המלו' סכום כך וכך בר"ח אייר על שטר זמנו קודם אייר דמ"מ יש לחוש שמא יש למלוה עוד שטר שזמנו קודם אייר ומה שלא אמר כן לעידי השובר דחשב שיכתבו בשובר זמן השטר מפורש כיון שיודעים זמן השטר אלא אין תקנה לזה עד שיודיעו להמלו' שכותבים סתם בלא זמן. עכ"ל:
יב
כל. כלומר הבריר' ביד הלוה לומר הגדול פרוע כמ"ש ס"ס ס"ה וע"ש. ש"ך:
יג
מבטל. מ"מ אם תפס המלוה המותר מב' דינרים מהני תפיסה וכ"כ ב"י סימן זה בשם תשובת הרשב"א. שם:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ד
א
א) מימרא דרב הונא אמר רב ב"ב דף קע ע"ב
ב
ב) אע"ג דמן הדין לא אלים שטרא למטרף אלא מיום שנכתב בו שאני בי דינא דאלימא לאפקועי ממונא שם בגמ' וברשב"ם ריש דף קע"א
ג
ג) ומפרש שם דכיון שעשה שליחותן אינן חוזרים ועוש' שליחותן
ד
ד) כר' יוסי במשנה שם ובבריי' שם
ה
ה) עובדא לקמיה דר"ח בר פפא וכ' יוחנן ור"ל ור' אילעאי ומסקנת הגמר' שם ע"ב
ו
ו) טור בשם הרמב"ם בפכ"ג מה' מלוה וכתב ה"ה הוראה זו פשוטה אע"פ שאין ניירו של שטר שו"פ מ"מ מחמת ראי' שבו אפי' לאחר שנכתב בו שובר יתן לו הלוה יותר מפרוטה ולפיכך כשטוען הלוה ברי משביעו היסת
ז
ז) הטור וכ"כ בעל התרומות בשער ל"א ושכן דעת הראב"ד
ח
ח) מימרא דרב ספרא לספריה שם בסוף העמוד
ט
ט) טור וכ"כ בה"ת בשער י"ג בשם הרמב"ן מהא דא"ר ספרא לספריה
י
י) שם וכ"כ בה"ת בשער נ"ג אע"פ דבשטר הלואה אמרי' דסתם דינרי שתים המבואר לעיל סי' מב שאני התם כיון דידעי עדים דיד בעל השטר על התחתונה אלו היו יותר משנים היו כותבים בפי' אבל שובר אמרי' דלמא לא ידעי סכום ממון השטר וכתבו סתם דכל מאי דמפיק לורעיה וכ"כ ה"ה בספ"ט מה' מלוה שכך השיב הרמב"ן מטעם שהשטר בא להוציא והמע"ה
יא
כ) שם בשם בבה"ת והביא ראי' מפ' ד' אחין דף ל"ח ע"ב הכא לחובה דידה קאתי כפירש"י שם
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ד
א
(ליקוט) ויכתבוהו מזמן ראשון. גמ' שם מזמן ראשון כו' כמש"ש קס"ח במתני' וגמ' ביום פ' וכמ"ש בסי' מ"א ור"ל דהרשות לכתוב מזמן ראשון ובדכ' דאקנה כנ"ל וז"ש בהג"ה אבל מזמן כו' (ע"כ):
ב
אע"פ כו' אבל כו'. עבהג"א שהן ב' פי' בגמ' עמ"ש בגמ' שם אבל עדים לא ובתוס' שם ד"ה אין כו':
(ליקוט) אבל מזמן כו'. ממש"ש קע"ב א' וא"ר האי מאן כו' דמ' דמרצון הלוה כותבין וכמ"ש בסי' נג ועתוס' שם ד"ה אין הלכ' כו' (ע"כ):
ג
(ליקוט) המלוה כו'. מתני' קס"ז א' (ע"כ): המלוה יתן כו' ואם. מ"ש כאן ובס"ס לט ואם המלוה לא כ"כ נ"י והמ"מ רק כתבו דמ"ש והבעל נותן במקום שאין כותבין כתובה או שלא כ' אבל אם כ' ואבדה היא נותנת וכ"כ ש"ך ע"ש:
ד
וכ"ש אם. כתובות רפ"ב ט"ז ב' כי הטמינה בפנינו דמי מ' דהטמינה לד"ה אין כותבין אף למ"ד כותבין שובר ומזה נלמד ג"כ הדין הראשון של ש"ע:
ה
(ליקוט) נשבע כו'. דאדעתא דהכי לא נשבע וכמ"ש בב"ק פ"א וש"מ ועסי' ע"ג (ע"כ):
ו
ואם המלוה כתובות פ"ה א' שקול שטרא כו' ש"מ דיכול לעכב המעות:
ז
מי שחייב כו'. ב"ב קע"א ב' דאי ס"ד אין כו' אין עבד כו' משמע דוקא במקום שיש ריעותא למלוה הלא"ה לא וכ"מ מרש"י שם ד"ה עבד לוה כו' וכן שם במתני' א"ל ר' יוסי כו' ולא ירע כו':
ח
(ליקוט) שטר כו'. עבסי' ע"א ס"ה בהג"ה מש"ש (ע"כ):
ט
שובר שנכתב. שם כ' סתמא כנ"ל:
י
וכן אם. שם קע"ג האומר לבנו כו' וכן כאן גדול פרוע וכן בשובר סתם דלעיל ועש"ך:
יא
אם כ'. שם במשולשין בשטר ואין כו' ועתוס' שם ד"ה שטרו:
יב
אבל. עבה"ג:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
נ״ד
א
(ש"ך סק"ד) דאל"כ הא דאמרי' כו'. נ"ב י"ל דהתם אינו שוה אלא להמפקיד אבל לא להנפקד אבל לגבי שטר שנותן המלוה שובר כשכבר נתן השובר ומוציא אח"כ השטר יכול לומר להלוה שרוצה סך מה בעד השטר שבידו וזה מדויק במ"ש המ"מ אפי' אחר שכ' שובר יתן לו הלוה יותר מפרוטה כו' וא"כ הוי כמו לגבי המלוה:
ב
(רמ"א ס"ג) וכ"ש אם שטרו בידו. נ"ב צ"ע בתוס' ב"מ דף י"ז ע"ב סד"ה שלא אמר כלום שוב ראיתי שהפ"י התעורר ע"ז:
ג
(ש"ך סק"ה) תשו' רשב"א שם. נ"ב ברשב"א מבואר בזה"ל וא"צ כו' ליד הב"ד שלא נתכוין זה מתחלה שיפרענו וישאר השטר ביד המלוה כו' יעו"ש. וצ"ע על הש"ך דמציין דינו של הרשב"א כאן דמיירי דהמלוה רוצה להחזיר השטר אחר הפרעון בכה"ג אפשר יכולין לכוף שישלם הלוה המעות ליד ב"ד עד שיחזיר המלו' השטר בו ביום וק"ל:
ד
(נה"מ ב') כיון שהוא ש"פ. נ"ב כיון שלהמלוה אינו ש"פ כיון שנותן שובר ואין על דעתו לעשות עול ללוה לתבוע ממנו כשיאבד שוברו לא שייך שמא עיניו נתן בו ואפש' הוצאת כתיבת השובר עולה יותר מאשר יהי' לו להשיג מהלוה בעד השטר אחרי שיתן שובר ללוה:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ד
א
סעיף א' בהגה (שכר הסופר) שכר שובר אולי יש חילוק במה שקורים טבלאציע שאם התנו לכתוב בעש"ג על הלוה לכתוב שם השובר: וגם שכר כתיבה החוב שם מוטל עליו: ואם לא התנו גם אם לא סגי לתוקף בלאו הכי אולי על המלוה שכר כתיבת החוב שם וגם אם מוטל על הלוה מכל מקום לכתוב שם שובר י"ל שעל המלוה ועי"ז ישלם היטב:
ב
(עש"כ סק"ג) יש ליישב במה שתמה הש"כ ז"ל בחו"מ נ"ד אודות שכר סופר. שבש"ע מיירי אם הזמן פרעון רק מחצי. דלא שייך בכך שיחזיק המלוה השטר או שישלם הלוה הכל וכן הו"ל לאסוקי דעתא בשעת הלואה:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ד:א׳
א
היסת. ואף עפ"י שאין נייר של שטר שוה פרוטה מכל מקום מחמת ראי' שבו אפילו אחר שכתוב שובר יתן לו הלוה יותר מפרוט' לפיכך כשטוען טענת ברי יש לו למלוה לשבע היסת כ"כ הרב המגיד ובג"ת הקשה למה הוזקק לזה שהרי אם לא ישבע שאבד השטר לא הי' פורע כלום כיון שהוא ביד המלוה עד שיתן לו שטרו כדלקמן סעי' ג' ואין לך ממון גדול מזה ע"כ ובש"ך כתב דהוזקק הרב המגיד לזה דע"כ לא קאמרינן לקמן סעיף ג' דא"צ לפרוע עד שיתן לו שטרו אלא משום דסוף סוף יהי' המלוה פרוע שהרי לאחר זמן יחזיר לו שטרו והלוה רוצה לפורעו אחר שימזיר לו שטרו ואמרינן למלוה הרי אין לך היזיק בזה אבל שיעכב הלוה המעות בידו ולא יפרע כלל עד שיחזיר לו שטרו זה לא מסתבר כלל וע"ש. אבל המעיין בבעל התרומות מבואר להדיא דהיכא דאיתי' לשטרא בעולם אף על גב דליתי'. בידי' למלוה לאהדורי מפסיד הפרעון לגמרי עד שיחזיר לו שטרו עיין שם בשער נ"א ח"ד גבי מסר ולא כתב לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה דלא קנה השעבד אלא הנייר לצור וכו' ואם יאמר הלוה לא אפריעך עד שתחזיר לי שטרי מאתר שידוע שהשטר הוא ביד הלוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר וכ"כ בשער ל"א ז"ל אבל אי ידיעה מלתא דשטרא איתי' בעולם אף על פי דליתי' בידי' דמלו' כיון דמגליא לן בידי' דמאן איתי' אמרינן לי' למלו' זיל טרח אבתרי' ואהדרי' ניהלי' ואי לא לא פרע לך מאחר שידענו השטר היכן הוא שלא אמרנו לכתוב שובר אלא היכא שאין השטר בעין כדאי' בפ' האש' שנתארמל' אבדה כתובת' הרי הוא כהטמינ' בפנינו ואין כותבין שובר ולא גבי' ואף על גב דלא קיימא לן כוותי' באבדה מכל מקום שמעינין מיני' דמפשט פשיטא לי' דהיכא שהטמינ' בפנינו אין כותבין שובר וודאי כ"ז דידיע' לן שטרא היכא הוי כהטמינה בפנינו דמי עד כאן לשונו ומבואר להדיא דאף על גב דליתי' בידי' למלוה לאהדורי וכהאי דמכרו לאחר בלא כתיבה דקנה הלוקח הנייר לצור הפסיד הפרעון דהא באביד' נמי ליתי' לאהדורי ואפילו הכי ס"ד למימר דכהטמינ' דמי אלא דאנן קיימא לן בנאבד כותבין שובר אבל הטמינ' אפילו ליתי' בידי' דמלו' לאהדורי כיון דאיתי' בעין אין הלוה צריך לפרוע. אמנם מפירש"י יראה שמיישב הא דאמרינן איבדה כהטמינה בפנינו דמשמע דהטמינה בפנינו פשיט' דאין כותבין שובר אבל רש"י פי' כהטמינ' בפנינו כדי להוציא ולגבות פעם שנית עיין שם ואם כן ראיית בעל התרומות לאו ראי' דודאי אם הטמינה כדי להוציא ולגבות פעם שנית אינו גובה עד שיחזיר שטרו אבל הטמינה סתם כותבין שובר וכדמוקי לה בש"ס שם למאן דאמר כותבין שובר אבדה הטמינה גובה עיין שם ואדרבא משמע מלשון דוקא הטמינה כדי לחזור ולגבות הא הטמינה סתם כותבין שובר אפילו איתי' בעינא וכן משמע בתוספות פרק קמא דמציעא דף י"ז ד"ה לא אמר כלום דאפילו אם הוא מודה שהכתובה בידה כותבין שובר גם מתשובת הרשב"א סימן תתק"ל הובא בבית יוסף מבואר דהא דא"צ לפרוע כשהשטר בידו הוא להלכ' לא למעשה ובשיטת הרמב"ם נראה דסובר דהיכאדאי'לשטרא בעינא ויכול להחזיר מעכבין הפרעון עד שיחזיר לו שטרו כיון דהלוה נותן שכר הסופר ואף על גב דאינו ש"פ לצור מכל מקום אם הגדול' בעין ת"י צריך הוא להחזיר כיון דשוה הוא ללוה שלא יצטרך לשמור השובר ומיהו אם המלוה כופר אין הלוה יכול לעכב הפרעון וכיוצא בזה כתב הר"ן פ' שבוע' הדיינק גבי מלוה על המשכון דנשבע המלו' שאינו ברשותו וגובה חובו ועיין שם שהקשה וניחוש שמא המשכון ת"י ואין הלוה צריך לשלם וכתב דלא מצי למעבד דינא לנפשי' דכל שידוע שהמשכון תחות ידי' מעקלין הפרעון אפילו אין המשכון שוה כדי חובו אבל אם אינו ידוע אין מעקלין ביותר מכדי שווי המשכון עיין שם וה"נ אם ידוע מעקלין ואם אינו ידוע אין מעקלין ואף על גב דאית לי' ללוה מגו דפרעתיך וטוען ברי שישנו לשטרא תחות ידו דאין השטר נכנס בגדר פרעון אלא כפי' הוא מן הבית דין שיחזיר לו שטרו ומעקלין הפרעון אבל כל שאינו ידוע ל"מ לי' המגו:
נ״ד:ב׳
א
שצריך לשלם מה שמודה. כתב הש"ך ובס' אגודת אזוב תמה בזה על הרב ונראה לו כיון שהשטר. בעולם אין לכתוב שובר עיין שם ולענ"ד כיון דבהכחשת המלוה עם הלוה כגון שהלוה טוען ברי שהשטר ישנו בעולם והמלוה טוען שנאבד אין מעקלין הפרעון דהעיקול אינו אלא לבית דין וכשידוע לבית דין אבל הלוה אינו יכול לעקל והמלוה נשבע היסת אלמא דאין מעקלין אלא בבירור גמור לא מספיקא וה"נ כיון שהמלוה טוען שאין לו להחזיר שטרו והלוה טוען שיש לו להחזיר אין מעקלין הפרעון מספיקא והא דאין המלוה נשבע היסת כדבריו היינו משום דעומד להרברר ע"פ עדים ועיין ש"ך סימן כ"ד:
נ״ד:ג׳
א
מבטל כל שטר. הטעם משום דיד בעה"ש על התחתונה ואמרינן דלמא לא ידעי סכום השטר. וכתבו סתם דכל מה דמפיק למרעי' כ"כ הרמב"ן אבל אם תפס לא מפקינין מיני' כ"כ הרשב"א והיינו אם תפס היותר משני דינרין ועיין ש"ך:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ד
א
אם רצה המלוה כו' עפ"ר שם כתבתי דבשעת הפרעון נתנו חז"ל הברירה ביד. המלוה ליקח שטר חדש או לכתוב לו שובר כי פעמים ניחא למלוה יותר ליתן לו שובר כדי שיתירא הלוה שמא יאבדנו וימהר לפרוע לו המותר ופעמים ניחא ליה יותר בשטר חדש כדי שלא יהא השטר שבידו על המותר פגום וכמ"ש בסי שלפני זה טעמים אלו בניחותא דהלוה ע"ש כנ"ל ולא כמ"ש בע"ש ז"ל מי שפרע מקצת חובו ומתירא המלוה שמא יצא הקול דשטר זה פרוע הוא כו' ילך אצל בית דין ויעשה לו שטר חדש כו' וגם אח"כ כתב ז"ל ואם לא רצה המלוה לשנות ולגרוע כח שטר הראשון יכתוב לו שובר כו' ע"ש אלא העיקר כמ"ש ובע"ש בעצמו כתב בסי' שלפני זה הטעמים שכתבתי מהגמרא וק"ל:
ב
אבל לא עידי השטר אע"פ כו' בפרישה כתבתי דאפילו לדעת רוב הגאוני' והמחבר דס"ל דאם זוכרים העדי' זמן הקנין כותבין בשטר אותו הזמן אפילו כותבי' השטר אחר זמן טובא וכמ"ש בסי' ל"ט ומ"ג מ"מ כאן בעדי' כיון דכבר כתבו שטר אחד כשיכתבו עתה שטר מזמן הראשון יהא נראה כמוקדם אבל ב"ד או עדים ברשות ב"ד אלימי לאפוקי ממון ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ג
אם הוא מרצון הלוה אבל בלא רצונו אסור דכבר עשו שליחותן בכתיבת שטר הראשון:
ד
והמלוה יתן שכר הסופר הטעם כיון שבחר בשובר לטובתו כדי שיפרע לו הלוה המותר מהר וכנ"ל ולא כמ"ש בעיר שושן ע"ש:
ה
ויש ללוה להחרים כו' אבל לא להשביעו היסת כי אין משביעים בטענת ספק וכמ"ש בסי' ע"ה:
ו
ואפי' נשבע לשלם כו' דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע:
ז
הדין עם הנתבע בר"ס כ"ד כתב הטור ג"כ בשם הרא"ש דבכה"ג אין נזקקין לתובע תחלה:
ח
אלא א"כ זוכרין זמן ההלואה. פי' זמן הכתוב בשטר אימת נעשית ההלואה אבל לא שיכתבו היום שראו שהלוה לו דהא כבר כתב שיש לחשוש שמא אחרו זמן ההלואה בשטר וק"ל:
ט
שפלוני יש לו שטר פרוע כו'. דומה לזה כתב הטור והמחבר בס"ס ס"ה באומר שטר בין שטרותי פרוע כו' ומשם נלמד דאם היה לו על אחד שתי שטרות הגדול בחזקת פרוע ולא הקטן ואע"ג דמסיק מור"ם וכתב כל שטרותיו פרועים כל ל"ד קאמר אלא ר"ל אף שאו' שטר אחר היה אנו אומרי' שזהו השטר שפרוע עד שיבורר וכן מוכח שם בתשוב' הרא"ש ע"ש ועיין מ"ש הטור והמחבר בסי' ס"ג בא' שמהדר אחר עדים לזייף שטר כו' ע"ש:
י
נתבאר בסי' מ"ג ע"ש בסעיף כ"ו וכ"ז מ"ש שם בסמ"ע ובהגד"מ:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ד
א
ואמר המלו' אבד לי השטר. הנה בש"ס איכא פלוגתא בזה ואיכא דס"ל דאין כותבין שובר ודוקא שמביא עדים שנשרף השטר ובלא עדים אינו גובה כמבואר בכתובות ר"פ האשה שנארמל' ומאוד תמוה לי למה יהי' השטר עדיף ממשכון הא אפי' אם נתן משכון שגופו ממון והמלו' טוען שנאנס נשבע וגוב' חובו משום דלוה הוי כאינו יודע אם פרעתיך כמבואר בסי' ע"ב א"כ ה"נ כשהמלו' טוען שנשרף השטר יהי' ג"כ מהימן בשבוע' וגוב' חובתו וא"ל דשטר גרע משום לקוחות דא"כ בשטר דלית ביה אחריות מא"ל ועוד דהא בנשבע ואבד המשכון באונס ג"כ גובה בהשטר מלקוחות. ועוד ק' אפי' בנאבד השטר במקום דאיכא למיחוש שמא יחזור וימצאנו למ"ד דאין כותבין שובר מאי שנא ממשכון דחייב לשלם כשנאבד במקום שאינו ש"ש ונרא' ליישב דשאני משכון שאינו נוטלו רק לזכרון דברים כמ"ש רש"י בב"מ דף פ"א וגם משכון אינו דינו רק כאפותקי סתם ובאפותקי סתם אין הלוה יכול לכופו לסלק אותו באפותקי שהיא זיבורית ודינו בבינונית כמ"ש התומים וכן הדין במשכון כשיש לו מעות ודינו במעות וכיוצא בזה ואז הוי ממש כשנים שיש להם חוב זע"ז שדינן זה גובה וזה גובה וכיון דראובן תובע חובו משמעון בברי ושמעון תובע מראובן החוב שלו דהיינו המשכון שמסר לו לזכרון ולא לפרעון רק שנעשה שומר עליו ותובע אותו בספק דאפי' המשכון בעין תח"י אינו נחשב לפרעון רק בדין זה וזה גובה הוא וכיון דתביע' הלוה בהמלו' במשכון אינו רק תביעת ספק תביעתו לאו כלום הוא והלו' צריך לשלם להמלו' אבל בשטר כ"ז שהוא בעין תח"י אין הלו' חייב לשלם כלל דלא נתן לו השטר שיהי' חוב על המלו' בהחזרת השטר רק שלא התחייב עצמו לשלם רק בהחזרת השטר ועיין בכנה"ג סי' פ"ב דשטר ברור שתח"י המלו' קיי"ל כגבוי דמי כיון דהנכסים משועבדים בשטר וכ"ז שהשטר בידו הוי ממש בפירעון בידו קודם הלוא' כיון דכגבוי הוא בשעת כתיב' והוי כספק חייב וכ"ז שאין מחזיר שטרו אין עליו שום חיוב לשלם ממון אחר דכבר הי' כגבוי בידי כשהשטר בידו ולכך צריך להביא ראיה שנשרף שטרו דבזה הוי טענות הלוה כא"י אם נתחייבתי לך לשלם ולמ"ד כותבין שוב אינו רק משום תקנה שאם יאבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי כדאמר התם ואפילו למ"ש רס"י ע"ב ס"ק ל"ז דלא שייך במשכון דזה גובה וזה גובה מ"מ יש לחלק בין משכון לשטר דהנה הר"ן פ' כל הנשבעין בסוגיא קתא דמגלא הביא קושיא בשם הרמב"ן דאמאי ישבע הלוה דאם או' ג' דינרין הי' שוה הא אם המשכון הוא ת"י המלו' א"צ הלוה לשלם אפילו אין שוה המשכון כנגד החוב דא"כ הכא הלוה אינו יודע אם ישנו המשכון ת"י המלו' או שנאבד הוי כא"י אם נתחייבתי ותי' הריב"ן כיון דהחוב הוא ודאי הוי כא"י אם פרעתיך והר"ן השיג עליו וכ' דאם היה פטור מלשלם כשמשכון הוא בעין ת"י המלו' ודאי הוי כא"י אם נתחייבתי רק שדין הוא כשהמשכון אינו שוה כדי החוב אפילו אם המשכון הוא בעין ת"י המלו' ואינו רוצה להחזיר אף דהמלו' עובר על לאו דלא תחמוד מ"מ הלוה צריך לשלם היתרון ע"ש. ולכאור' ק' א"כ הא דאמר ר"א בב"מ דף פ"א דאם אבד המשכון ישבע ויטול מעותיו ושם אף דבשו' מיירי כמבואר בסוגיא שם ובשו' מודה הר"ן דאם ידוע שהמשכון ישנו ת"י המלו' דא"צ לישבע וא"כ להר"ן כשטוען א"י אם יש ת"י המלו' או שנאבד הוי כא"י אם נתחייבתי ואמאי אמר ר"א ישבע ויטול מעותיו ועכצ"ל דבשו' מודה הר"ן להרמב"ן דדמי לא"י אם פרעתיך כיון דשוה שיעור זוזי ודאי חשיב לפרעון כשאינו מחזירו משא"כ באינו שוה ע"כ הא דאין הלוה משלם היתרון אף דלאו פרעון הוא דהא אינו שוה עכצ"ל דהוי כמו תנאי שהתנ' עמו שלא יתחייב לשלם לו כשיהי' המשכון בעין ת"י ולא יחזור לו וכיון שהתנאי הוא בגוף החיוב הוי כא"י אם נתחייבתי ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דגבי משכון אם שוה שיעור זוזי הוי כפרעון במקום שהמלו' חייב וממילא הלו' הוי כא"י אם פרעתיך ושפיר נשבע המלוה שנאנס וגוב' חובו משא"כ בשטר שאינו שוה ודאי דמי למשכון דלא שוה שיעור זוזי דכתב הר"ן דהוי כא"י אם נתחייבתי ובשטר אפשר דאף הרמב"ן מודה דהוי כא"י אם נתחייבתי כיון דע"כ מכח תנאי אתינן עליה דלא שייך בהנייר שם פרעון כלל:
ב
ישבע המלו' היסת. עש"ך דהשטר שוה פרוט' לראיה. אין להקשות כיון דהשטר ש"פ לראי' אם כן אפילו טוען הלוה שמא גם כן יתחייב לישבע שבוע' שאינו ברשותו כיון (") שהיא ש"פ לראי' והשטר של לוה הוא אחר הפרעון ואפי' בשטרות נשבעין שאין ברשותו כמבואר בסימן ס"ו בש"ך עיין שם זה אינו דשבוע' שאינו ברשותו אין חיוב רק על מי שנעש' שומר מש"ה בהפקיד אצלו שטר של אחר שנעשה שומר לשמור הראיה של חבירו ומש"ה חייב לישבע שהראי' אינו בידו כבר אבל במלוה שיש בידו שטר על הלו' לא נעש' נגד ההלוא' שומר לשמור הראי' שלו שאם ירצה לשרוף השטר מי ימחה בידו דהא ראיה שלו היא ולא נעשה שומר על של חבירו רק על הנייר לצור עפ"י צליחתו וזה אינו שוה פרוטה ובשומרין בעינן שוה פרוטה כמבואר:
ג
כשכותבין שובר. עש"ך סק"ח דהסכים דשובר מוקדם כשר וכ' שהוא פשוט ובתומים תמה ע"ז דהא בב"מ כ' הקשה דניחוש לשמא כ' בניסן ומשני איתא לדשמואל והקשו התוס' דלמא מכר במעמד ג' שאינו יכול למחול וכן מהרש"ל הק' דדילמא חייב לאחרים ובדר"נ א"י למחול ותירצו דבכתובה לא שייך מעמד ג' וגם דר"נ ע"ש ואם כן בשט"ח אין מחזירין השובר וה"ה לשובר מוקדם. ולפעד"נ דלק"מ דאם באנו למיחוש למעמד ג' ע"כ צ"ל דחיישינן לקנוניא דהא הלוה יודע ג"כ מהמכירה וע"כ אם באת לחוש צריך אתה לו' שעשו קנוניא ביניהם ולקנוניא לא חיישינן רק בנפל כמבואר בכמה דוכתי ואף דהש"ך ס"ל בסי' ל"ט סעיף כ"ד דאפילו בלא נפל חיישינן לקנוניא היינו שאו' כן בשעה שידוע שחב לאחריני אבל לחוש לשמא חב לאחריני ולקנוניא לא חיישינן דהא שובר שאין בו זמן כשר וכמו שאבאר בסמוך וגם מה שהקשה שחייב לאחריני שפיר כ' הש"ך בסימן ס"ח ס"ק י"ט דלא חיישינן לזה דהא אי בעי קלי' או קרע ליה לשטרא ומה שהקשה בתומים שם סי' ס"ה דתינח אי לא איתחזק אבל אי איתחזק החוב בב"ד ליכא מיגו וכו' לא ידעתי מאי קא קשיא לי' דהא כיון דהשתא לא ידיעי אי חייב לאחריני ודאי דהרשות ביד הלוה לפרוע ויפטור אף מהמלוה שלו כמבואר בסי' פ"ו ס"ח דכל זמן שלא התרו בו ופרע להמלוה נפטר ע"ש וא"כ כיון דהשתא לא ידוע יש לו מיגו דאי בעי החזיר לו שטרא והיה או' דעכשיו פרע לו ונפטר ומש"ה רשאי לכתוב לו שובר בלא זמן דליכא למיחוש למכירה מטעם הנ"ל ובב"מ מקשה שפיר דבנפל חיישינן לקנוניא וא"ל דהא יכול לכתוב שובר בלא זמן דלפי הס"ד דליתא לדשמואל ודאי דלא היה רשאי לכתוב שובר משום פסידא דלקוחות אבל לפי המסקנא דקיי"ל דאיתא לדשמואל וליכא חשש פסידא דלקוחות יכולים לכתוב אף שובר בלי זמן דאם ירצה להפסיד ללקוחות אף עכשיו יכול למחול ואין לחוש משום מכירה במעמד ג' דלזה צריך קנוניא ולקנוניא לא חיישינן ואי משום שחב לאחריני הלא בלא זה יכול לקרוע לשטרו וכמש"ל וכיון דיכול לכתוב שובר בלא זמן כמו כן כשר בשובר מוקדם דשובר בלא זמן ג"כ דינו כמו מוקדם ואי"ה בסי' ס"ח יבואר יותר:
ד
אם זוכרין זמן עש"ך סק"ט שכ' דאם העדים יודעים זמן השטר צריכים הם לכתוב זמן השטר שלא יפסידו למלוה שלא יהיה יכול ללות סך הנזכר בשובר אם לא שיודיעו ואם לא עשה כן השובר פסול וכתומים מביא ראיה לדבריו מב"מ דפרי וניחוש דילמא מכר' כתובתה וכו' ומאי קושיא הא כשתרצה להערים תוכל לילך לעדים ולכתוב שובר בלי זמן וכו'. ולפענ"ד אין כאן ראיה דודאי לפי מה דס"ד דליתא לדשמואל ודאי אסור לכתוב שובר בלא זמן שלא להפסיד ללוקחים. ומ"ש דבמכירה לא יספיק אף שיכול למחול דהא אכתי איכא חשש דילמא מכר' במעמד ג' עיין שם שהאריך ולפמ"ש לעיל לק"מ דלמעמד ג' ליכא למיחוש דלחשש מכירה במעמד ג' צריך אתה ג"כ חשש קנוניא ולקנוניא לא חיישינן כשלא נפל וגם בלאו הכי לתי' קמא של התוספות שם לא שייך כלל החשש מכירה במעמד ג'. אך מסתברא כהש"ך דכל כמה דלית בהא דלא כתבינן זמן משום תקנת הלוה כיון שזוכרין ודאי פסול כשכותבין בגוונא דשייך פסידא למלוה כמו שטר מכירה מאוחר פסול משום חשש דלמא יחזור וימכור ה"נ בשובר פסול כיון דאיכא למיחוש שמא יחזור וילוה בו בשלמא במקום דאיכא חשש פסידא דלוה ודאי חיישינן יותר לפסידא דלוה כיון דעיקר מה שמחויב לשלם בכתיבת שובר הוא רק תקנה משום עבד לוה לאיש מלוה אבל במקום דליכא משום פסידא דלוה צריכין לכתוב ג"כ שלא יהיה בו משום פסידא למלוה ומה שהביא ראיה לסתור דברי הש"ך מתוס' ב"ב קס"ט ע"ב ד"ה בעלמא דסיימו שם וז"ל ושמא אנו גוזרין דהיינו שמא יכתבו שובר בלא זמן ושם מיירי דיודעין זמן השטר דהא כל הענין שם אי נכתוב מזמן ראשון וכיון דביודעין זמן השטר הדין כן שצריכים לכתוב זמן מה גזירה שייך בזה וכו' ע"ש. ולפענ"ד אין זה ראיה כלל דהא יש לומר דמיירי שיודעין זמן שנעשה בו השטר דהיינו יום הקנין ואין זוכרין אם כתבו אותו יום ג"כ בשטר או אפשר שאחרוהו לשטר לאיזה סבה בלא ידיעת המלוה שלא נמחל השיעבוד וכיון דאין זוכרין זמן הנכתב בשטר הדין בכתיבת שובר שלא לכתוב זמן בשובר ושייך גזירה שפיר:
ה
שובר שנכתב סתם מבטל כל שטר והיינו אפילו שטר שהוא עדיין תוך זמנו ולא אמרינן גבי' חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו כמה שכ' התומים ע"ש:
ו
דינרים סתם. עיין תומים שהביא תשובת הרא"ש בלוה שיש בו כת"י בקבלת רבית באופן שחייב לנכות מהשטר שהוא רבית קצוצ' רק שא"י כמה ופסק דהמלוה ישבע וכ' תומים דלא דמי לשובר שכ' בו דינרי סתם דנכתב לבטל השטר אבל הכא הוי כשני שטרות דהוי בדין זה גובה וזה גובה וכו' ע"ש:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ד
א
אם הוא מרצון הלוה. אבל שלא ברצון אפי' מזמן ב' אין כותבין ש"ך:
ב
ואם רצה. ואין הלוה יכול לומר חדש לי השטר כדי שיהיה יכול לכופו לפרוע וכן אין הלוה י"ל יכתוב הפרעון ע"ג השטר ואם השטר הוא על זמנים מתחלפים ופרע המקצת בזמ"פ שקבע צריך המלוה לכתוב ע"ג השטר או להחליף השטר ש"ך:
ג
והמלוה יתן שכר. הש"ך תמה דהא המלוה יכול לומר אילו פרעת ביחד לא הייתי צריך לכתוב שובר וכן עיקר דבזה א"צ המלוה ליתן השכר או"ת:
ד
ישבע המלוה. דהנאה שצריך לשמור את שוברו מן העכברים וגם השובר שביד המלוה שו"פ ולכן בטוען ודאי חייב שבועה ובשמ' קבלת חרם אבל א"י לעכב המעות בשביל כן רק חייב לפרוע חובו ואח"כ יכול להשביע:
ה
ואפי' נשבע. דאנן סהדי שע"ז לא נשבע שיופרע ושיהיה שטרו בידו:
ו
הדין עם הלוה. ואפי' ביד ב"ד א"צ להניח המעות רשב"א:
ז
לשלם לו מיד. ואם הלוה רוצה שיכתוב הפרעון ביני שיטי או ע"ג השטר מחויב המלוה לעשותו:
ח
כשכותבין שובר. ושובר מוקדם כשר ש"ך. וע"ב:
ט
זוכרין זמן השטר. דעת הש"ך דאם ידעו זמן השטר וכתבו סתם פסול דאתי לגרוע כח המלוה בשאר הלואות שילוה לו וכן שובר מאוחר פסול אם לא שהודיע למלוה:
י
אא"כ זוכרין זמן ההלואה ר"ל זמן הכתוב בשטר כי מה נ"מ בזמן ההלואה עדיין החשש שמא איחרו השטר סמ"ע:
יא
כל שטרותיו. כל לאו דוקא דאם יע לו ב' שטרות הגדול פרוע והקטן אינו פרוע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ד
א
יכתוב לו שובר ויפרע לו כל חובו. ע' בת' צ"צ סי' יו"ד שנשאל בראובן שהלוה לשמעון בשטר מחתימת ידו כאשר נוהגין האידנא שקורין ממרמ"י והיינו שהלוה חותם חתימת ידו באמצע המגילה וכותב מעל"ד מכוון נגד החתימה בזה הלשון משמעות שט"ח זה על החתום מעל"ד מסך מאה זהובים זמן פרעון ר"ח ניסן. ויש לשטר זה כל תוקף שטרות שבעולם רק שאין לו דין שטר גמור לטרוף ממשעבדי אבל מב"ח גבי ואפי' מיורשים וא"י לטעון פרעתי אם יכולים לקיים ח"י הלוה החתום בשטר זה ויכול אדם ליתן לחבירו שטר זה אפילו בלא כומ"ס ואפי' בלא הרשאה וכל המוציא גובה בו והכל כמנהג התגרים. ואח"כ נאבד השטר זה מן ראובן המלוה ורצה להתפרע משמעון הלוה ושמעון טוען שהוא ירא שמא ימצאנו אחר ויגבה בו ממנו. וכ' השואל שם דכבר אירע כן פעמים הרבה ונהגו הדיינים להכריז על שטר שהסך הוא כו"כ וזמ"פ כו"כ וחתום עליו פלו' מי שיש לו שטר יבא לב"ד תוך ל' יום או יתבטלו זכיותיו ונותנים ביד הלוה כתוב וחתום שכך הכריזו והוא חייב לשלם להמלוה שלו (וכ"כ בס' עט"צ לעיל סימן נ' ע"ש) אלא שלוה זה מוסיף לטעון דשמא ימצא אחר לשטר זה שהוא חתום בו ויטעון שלא ידע ולא שמע מן ההכרזה שלא היה במדינה או שהיה אנוס ויכחש בו ויאמר שהוא הלוה לו תחלה בשטר זה או שיכחש בהמלוה ויאמר שהוא נתן לו שטר זה בפרעון חובו וכיוצא בזה ויגבה ממנו ולכך רוצה עתה שלא לשלם לראובן המלוה עד שיעשה לו בטחון לסלק היזקו שאם יצטרך לשלם שנית למי שיוציא השטר הנאבד ישלם לו הוא והמלוה טוען שרוצה ליתן לו שובר כדין כל מי שנאבד שטרו ואין עליו שום חיוב יותר הדין עם מי. והשיב תחלה צריכין אנו לבאר אי בשטר חתימת יד בזה שאנו קורין ממרמ"י מהני שובר או לא והנה (הר"ן) הנ"י פ' ג"פ הובא בהגהת ש"ע סי' נ' כתב דמהני שובר בשטר כזה שלא נזכר בו שם המלוה כו' אך היינו דוקא ממי שידוע ששטר זה הי' כבר בידי אותו שובר מהני לכל מי שיוציאנו אח"כ דכיון ששטר זה הי' כבר בידו והוא היה יכול לגבות בו מיקרי הוא בעל השטר והוא מוחל שעבודו ומהני אותו שובר אבל בשאין ידוע ששטר זה היה כבר בידו אלא שהוא בא לב"ד עם הלוה ואמר שטר כזה היה לי על הלוה זה ואבדתיו וכותב לו שובר ודאי דאותו שובר לא מהני דאלת"ה הרי יכול הלוה להערים כו' וכן משמעות ל' הנ"י גופיה כו' וא"כ הרי דין זה מתחלק אם הוא בענין שיודעין ששטר זה הוה בידו כבר הרי השובר ממנו מהני וצריך הלוה לשלם לו רק יתן לו המלוה שובר ואין צריך יותר דהרי שובר זה מהני לכל אדם שיוציאנו אח"כ והרי דינו ככל שטר שנאבד שכותב המלוה שובר וצריך לשלם אבל אם אין ידוע ששטר זה היה בידו כבר דאז אין השובר ממנו מהני כדפירשתי אין הלוה צריך לשלם לו אלא עד שיקבל המלוה עליו אחריות הפסד הלוה מחמת אבידת השטר דהיינו באם שיוציאנו אחר ויגבה ממנו יחזיר לו הוא את מעותיו אע"ג דמכריזין עתה על כל מי שיש לו שטר כזה שיהא מראה לב"ד והוא לא בא מ"מ איכא למיחש דלמא יוציאנו אחר ויברר שהיה אנוס ולא היה יכול לבא ויכחש בלוה זה ויאמר שהוא הלוה לו מתחלה ויגבה ממנו לכך צריך המלוה לקבל עליו אחריות כו' והאריך בזה ע"ש. ועי' בתשובת גבעת שאול סי' כ"ה שנשאל גם כן על כיוצא בזה ובעובדא דידיה אחר שכבר הכריזו ונתנו ביד הלוה כתוב וחתום שכך הכריזו והוא ישלם להמלוה בתוך כך בא אחד והוציא שטר ממר"ם זה ותבע את הלוה בטענה שלוה ממנו בשטר זה ולא היה בביתו בעת הכרזה ולכן אין הלוה רוצה עתה לשלם להמלוה שלו עד שיעשה לו בטחון לסלק היזקו שאם יצא הדין לשלם שנית לזה האחר לשלם לו הוא והמלוה טוען שרוצה ליתן לו שובר כדין כל מי שנאבד שטרו ואין עליו שום חיוב יותר כיון שהלוה בעצמו יודע האמת שזהו השטר שנאבד ממנו ומה יעשה שמצא אותו אינש דלא מעלי ורוצה להוציא ממון שלא כדין והשיב שהלוה מחוייב שלם להמלוה ומלוה יתן לו שובר כתוב בו על ממר"ם כו"כ דבאמת שובר זה מהני ליה לכל מי שיוציאנו כמבואר מדברי הרמ"א בסי' נ' בהגה ומה שכתב בת' צ"צ דבשטר כזה לא מהני שובר רק דוקא ממי שידוע ששטר זה היה כבר בידו דאל"כ הרי יכול הלוה להערים כו' דבריו אינם מחוורים לי דאם באנו לחוש לרמאי א"כ אף בידוע שהיה לו שטר כזה נמי יכול להערים כו' אלא ע"כ דלא חיישינן לזה כו' ועוד דאף אם נאמר דלא מהני שובר בכה"ג לגבי אחר רק לגבי מלוה זה וא"כ אפשר שיגיעלו הפסד ע"י אחר ומכ"ש בנ"ד שכבר הוציא אחר מ"מ ראוי הוא שהלוה ישלם לו ויקח ממנו שובר משום דטפי יש לחוש על פסידא דמלוה יותר משל לוה כדאיתא בש"ס דב"ב דקע"א מתקיף לה אביי ואלא מאי כותבין שובר אבד שוברו של זה יאכל הלוה וחדי א"ל רבא אין עבד לוה לאיש מלוה כו' ומ"ש הצ"צ לחלק דהתם אין היזקו של לוה ברי משא"כ הכא זה אינו כו' ועוד דהכא ג"כ אין היזקו ברי דהא יכול לטעון פרעתי ומי יימר דמשתבע בעל השטר כדאי' בשבועות דף לב ע"ב ואפי' בשטר שיש בו נאמנות מ"מ הא יכול להשביעו היסת לאחר הפרעון וכיון דהיזקו של המלוה הוא ברי ושל הלוה אינו ברי א"כ אמאי יאכל הלוה וחדי כדקאמר בש"ס מכל הלין טעמים נ"ל דצריך לשלם לו עכ"ד ע"ש. וע' בנה"מ לעיל ס"ס נ' שהוא ז"ל חולק ג"כ על הצ"צ הנ"ל אך בהיפוך מדברי הג"ש הנ"ל דמ"ש הצ"צ דהא דמהני שובר בשטר כזה שלא נכתב בו שם המלוה היינו דוקא ממי שידוע ששטר זה היה כבר בידו כו' ומשמע דאפי' לאחר שנאבד השטר מידו כיון שהיה כבר בידו מהני שובר שלו חולק שם עליו וסובר דלא מהני שובר רק כשמעידין העדים שהיה אז השטר בידו בשעה שכ' השובר אבל בלא"ה לא מהני דשמא מכרו לו אא"כ היינו אחר הזמן שראו קודם הפרעון וכן משמע מל' הנ"י כו' ומ"ש הצ"צ דבנאבד שטר כזה מחוייב הלוה לשלם כשעושה לו ערבות שלא יבא לו היזק משטר כזה פקפק שם עליו וכ' לא ידעתי מנ"ל כיון דלא אמרי' רק כותבין שובר וכיון שא"א לכתוב שובר על שטר כזה מנא ליה שמועיל ערבות הא הלוה יכול לומר אינו בטוח לי ע"ש. ומצאתי בתשו' הרדב"ז ח"א ס"ס קצ"ג כדעת הצ"צ ולא כדברי הג"ש הנ"ל והוסיף שם דאם אין המלוה אמוד יביא לו ערב או משכון וז"ל שם והוי יודע כי חוב כזה (שכתוב בשטר שנשתעבד לפרוע לכל מי שיצא השטר מתחת ידו ואפי' בלא הרשאה) לא יוכל לגבות אותו בעל השטר אם אין השטר בידו אע"ג דכתב לי' תברח דמצי למימר שמא נתת השטר לאחר או שמא יפול וימצא אותו אחר ולא אוכל לדחותו כיון שכתוב בו תנאי זה לפיכך אם נאבד השטר אין לו תקנה ומ"מ מסתברא שאם שמעון המלוה אמוד כופין את ראובן לפרוע לו חובו ויקבל עליו כל ערעור ונזק והפסד שיבא לו מצד הפרעון הנז' ואם אינו אמוד יביא לו ערב או משכון ע"ז כדי שילא יפסיד זה שלו ויאכל הלה וחדי וכזה ראוי לדון עכ"ל (כעת ראיתי בס' ש"מ סק"ב שהזכיר דברי הצ"צ והרדב"ז הנ"ל בקצרה וכ' ואף שאין דבריהם מוכרחים כ"כ מ"מ כבר הורו זקנים ולהם שומעין ע"ש) גם בת' נ"ד סי' כ"א האריך מאד בענין זה והשיג שם על כל דברי הג"ש הנ"ל ומסיק שדברי הצ"צ הנזכר מחוורים לדינא בלי פקפוק ועוד חקר שם באם ידוע שאבד הממר"ם באונס ובענין אם יש בזה הכחשה שהמלוה חומר שאבד באונס והלוה אינו יודע ואומר אולי בלא אונס והיכא שהלוה טוען ברי שנאבד בלי אונס ובסוף כ' וז"ל העולה מכל המקובץ לדינא דממר"ם זה אם ימצאנו אדם ויוציאנו עליו יצטרך לשלם לו ולא יועיל שובר שיתן לו זה משום דנימא שמא ממר"ם אחר הוא או קנוניא (אם לא באופנים שביאר שם לעיל דליכא הך חששא כגון שעידי השובר מכירים את השטר בט"ע וכה"ג עש"ה) ומש"ה א"צ הלוה לשלם עתה עד שיתן לו כתב שאם יצטרך לשלם לאיש אחר ישבע הלוה היסת שזה הי' הממר"ם שלו ויחזור לו מה שנתן לו עתה אבל יותר ממה שנותן עתה כגון אם אין מגיע עתה רק נ' ובשטר כתוב מאה ויצטרך לשלם אח"כ ק' א"צ המלוה להחזיר לו רק נ' ואם עתה טוען המלוה ששטרו אבד באונס א"צ ליתן כ' קבלת אחריות (אלא יתן לו שובר סתם מחשש שמא ימצאנו הוא עצמו אבל אם ימצאנו אחר ויוציא ממנו ממון א"צ המלוה לשלם לו דהוי גרמא בעלמא ולא גרע משליש שהחזיר שטר כו' וכמו במשכון בסי' ע"ב ס"ב כן מבואר שם בפנים) אם נודע בעדים שבאונס אבד. ואם אינו מביא עדים והלה טוען שמא לא אבדת באונס נשבע המלוה שבאונס נאבד ומשלם לו הלוה ואם לוה מכחיש בברי נשבע הלוה ונאמן במגו דפרעתי כיון שאין שטר בידו כו' עכ"ל עש"ה. שוב ראיתי בתשו' חמדת שלמה חח"מ סי' א' נשאל ג"כ בכעין זה בא' שנתן לחבירו כת"י וברישא דמגילתא כתוב סך החוב וח"י הוא רחוק הרבה למטה כנהוג עתה בין הסוחרים ומחמת שערורית מלחמה הטמין המלוה השט"ח צרור תוך שק א' של שטרות בתוך המרתף שלו ואח"כ באו שודדים העירה וכבשוה אח"כ חיפש המלוה במרתף ולא מצא כל השק והנה המלוה בא לגבות החוב מהלוה והלוה טוען אמת שחייב לו אך ירא אולי ימצאנו איש אחר ויגבה בו ממני וע"ז לא מהני שובר מהמלוה אחרי שלא נכתב שם המלוה בשטר ואף אם ירצה המלוה ליתן לו שטר פיצוי (כמ"ש בתשו' צ"צ הנ"ל) אין שיעור לדבר כי יוכל לכתוב עליו מאי דבעי ולגוז הסך הראשון גם איך יבורר הדבר שזהו השט"ח שהיה ביד המלוה והרבה חששות שיש בזה. והאריך בזה ותמה שם על תשו' צ"צ הנ"ל הן במאי שמועיל לפי דעתו שטר פיצוי דקשה ע"ז מש"ס ב"ב קס"ט ע"ב דילמא אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי וקשה גזל הנאכל כו' והן במה שהצריך שטר פיצוי כי ממנהג הדיינים שהעיד השואל שם שנהגו להכריז בכעין זה ולהזקיק הלוה לשלם. מזה מבואר דאין לחוש כלל שמא ימצאנו אחר דאל"כ אף אם לא טען הוא למה אנן לא טענינן ליה ומנהג זה ברור דהוא מנהג ותיקון דבאמת נראה דכל עיקר הפלוגתא אי כותבין שובר היינו רק בחששא דהוא בעצמו יגבה שנית ויפסיד לזה בידים אבל מחששא שיבא ליד אחר והאחר יגבה בו על זה אין מקום כלל לחייב המלוה כיון דאין כאן אפי' גרמא בעלמא ואין כאן דין שמירה כו' וא"כ ברור כמנהג הדיינין וא"צ ליתן אפי' שטר פיצוי דעל גרם בניזקין פטור רק הוא יתן שובר שלא יגבה בו פעם אחר רק דכתב ההכרזה הוא במקום שובר מה שנותנין לו הב"ד כו' ומסיק וכתב וא"כ ה"ה בנ"ד צריך לשלם לו אפי' בלא שטר פיצוי אלא דאכתי יש לגמגם דניחוש שמא כבר מכר המלוה את הח"י הנ"ל בשלמא בעלמא דכותבין שובר ולא חיישינן שמא כבר מכר השטר לאחר היינו כמ"ש הש"מ פ"ב דכתובות בשם הרא"ה כיון דקיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול א"כ לית לן בה משא"כ בממר"ני דלא מהני שובר של המלוה א"כ איכא למיחש שמכרו לאחר כבר ולמה יהי' צריך לשלם ואפ"ל דלזה מהני ההכרזה דאם קנאו אחד בדין הי' בא לב"ד כו' ובלא"ה בנ"ד לא צריכנא לכל זה חדא שאין הלוה חושד להמלוה בזה ועוד דהא דאיכא למיחש שמכר השטר היינו מחמת ריעותא שאין השטר בידו וכמ"ש הרא"ה שם משא"כ בנ"ד שהי' שערורית ועכ"פ ריעותא אין כאן ומסיים אילו לדידי צייתי ראוי להם לפשר בטוב אחרי שיש להלוה לתלות באילן גדול הצ"צ הנ"ל וכפי שדברתי עם הלוה הגיד לי שרצונו לשלם בג' או ד' ראטי"ס וכן כשר הדבר מאד כו' ע"ש. ושם בסי' ב' תשו' הג' מהר"ע איגר זצ"ל על נדון הנ"ל וכתב מתחלה בפשטא דמלתא נראה דחז"ל האלימו כח הלוה דמחשש פסידא דילי' מפסידים להמלוה דהרי למ"ד אין כותבין שובר מפסידים להמלוה מחשש פסידא דהלוה וא"כ י"ל דע"כ לא פליג ר' יוסי וקי"ל כוותיה דכותבין שובר אלא כיון דיש תקנה בשובר ומחייבין להלוה לשמור שוברו מטעם עבד לוה אבל היכא דליכא תקנה בשובר כמו בנ"ד לכ"ע מפסידים להמלוה ואף בנאבד באונס גמור היכא דל"ש לומר דהמלוה אפסיד לנפשיה דהכי משמע ברפ"ב דכתובות כו' ואח"ז כתב לתרץ תמיהת המחבר על הצ"צ הנ"ל מסוגיא דב"ב. ושוב כ' לפלפל במה שחידש הגהמ"ח לחלק דדוקא היכא שיש חשש שהוא בעצמו יגבה שנית ויפסיד לזה בידים כו' ובסוף הסכים לדבריו לדינא שצריך לשלם להמלוה אפי' בלא שטר פיצוי וכ' דאף שאין הכרח לחילוק זה מ"מ כיון דלא מצינו הדין רק היכא דהחשש שהוא בעצמו יגבה וכבר הוכחנו דיש עכ"פ מקום לחילוק זה מנ"ל להמציא להוסיף היכא דהחשש שמא ימצא אחר ובפרט דהשואל בצ"צ העיד דמנהג הדיינים להגבות ע"י ההכרזה ואף דהצ"צ הורה דמחוייב ליתן לו שטר פיצוי וזהו ל"ש בנ"ד דיכול לגוז אף שלמעלה ולכתוב מאי דבעי מ"מ באמת מסברא קשה תקנתא דשטר פיצוי דמה"ת לחייב זה להאמין למלוה אף אם איש עני הוא ולא ימצא מקום לגבות א"ו דהצ"צ כ' רק דמחייבים להמלוה במאי דאפשר להציל ללוה מידי הפסדו אבל לא שיהי' עיכוב בדבר ולזה גם דעתי העניה מסכמת להגבות החוב להמלוה ע"י ההכרזה ובאופן היכא דהלוה מאמין ליה שלא מכר השט"ח עכ"ד ע"ש וצ"ע בכל זה:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ד:א׳
א
אבל עידי השטר. אינם יכולים לעשות לו שטר מזמן הראשון עכ"ל טור. וכתב הב"ח דמשמע להדיא מדבריו דמזמן השני יכולים לעשות לו שטר אפי' שלא מדעת הלוה וליכא למימר הכא כבר עשו עדים שליחותן שאין זה שטר חדש אלא שמעתיקין אותו והטפסא בעלמא היא כו' עכ"ל ולפע"ד זה אינו דהא בהדיא כתב הטור לעיל סי' מ"א דעדים בלא ב"ד לא יעשו לו שטר אפילו מזמן שנמחק אלא נראה דלא בא אלא לומר דמזמן הראשון אינן יכולים לכתיב אפילו מרצון הלוה משום דה"ל כמוקדם ומינה דמזמן שני יכולים לכתוב והיינו דוקא מדעת הלוה וכן נראה דעת המחבר ממ"ש כאן ולעיל סי' מ"א והיינו כדברי הרב בהג"ה:
נ״ד:ב׳
א
ואם רצה המלוה יכתוב שובר. ואע"פ שיצטרך הלוה לשמור את שוברו נתנו חז"ל הברירה להמלוה בזה. וכתב הב"ח דה"ה שאין הלוה יוכל לכוף אותו שיכתוב הפרעון על השטר מיהו נ"ל דכל זה לא מייר אלא כשהגיע זמן פרעון של כל השטר לכך הברירה ביד המלו' משום שהמלו' יכול לו' פרע לי שטרי ותו לא צריך מידי אבל כשלא הגיע זמן פרעון של כל השטר כגון שהשטר לשני זמנים ופורע לו לז"פ הראשון וכי האי גונא הבריר' ביד הלוה ומחויב המלוה להחליף לו השטר או לכתוב הפרעון על גבי השטר אם ירצה הלוה:
נ״ד:ג׳
א
המלו' יתן שכר הסופר כו'. כ"מ בד"מ בשם הנ"י פ' ג"פ אבל באמת ליתא כן בנמוקי יוסף שם שלא כתב הנ"י רק דבאשה הכותבת שובר לבעלה הבעל נותן שכר השובר אם הוא במקום שאין כותבים כתובה והיא גובה בתנאי ב"ד או שיש עדים שלא כתב לה שצריך השובר כדי שלא תגבה ממנו בעדים אבל במקום שכותבי' כתובה כיון שהיא לא נזהרה בכתובת' והוא פורע לה היא פורעת שכר השובר וכן אתה דן בשטרות דעלמא שאם אבד המלו' השטר הוא נותן שכר (כלומר שכר השובר) עכ"ל וכ"כ המגיד ריש פ' כ"ד מה' מלוה בשם הרשב"א וע"ש (וע"ל ס"ס ל"ט) וא"כ נראה בהך דינא דפורע מקצת חובו כיון דהמלו' אין צריך לשובר כלל אלא הלוה צריך לו צריך הלוה לשלם שכר השובר. וגם מ"ש הרב ואם אין שטר למלו' כו' צריך לפרש דמיירי שלא הי' לו שטר כלל והי' גובה בלא שטר כגון שהתנ' עמו בפני עדים אל תפרעני אלא בעדים כדלקמן סי' ע' וכה"ג. והי' נראה לומר שטעות נפל בספרים ובדברי הרב צ"ל בסעיף ב' אבד השטר כו' יכתוב לו שובר כו' המלו' יתן שכר הסופר כו' אך מדברי הסמ"ע ס"ק ד' וכן בעיר שושן לא משמע כן וכן בד"מ כתב להדיא אפורע מקצת חובו וז"ל בנ"י פ' ג"פ דהמלו' יתן שכר כתיבת השובר ומשמע שם דוקא כשיש שטר למלו' אבל אם אין שטר למלו' והלו' מבקש ממנו שובר הלוה נותן השכר עכ"ל וא"כ דבריו צל"ע:
נ״ד:ד׳
א
ישבע המלו' היסת ואף על פי שאין ניירו של שטר שוה פרוט' מ"מ מחמת ראיה שבו אפי' אחר שכתוב שובר יתן לו הלוה יותר מפרוט' ולפיכך כשטען טענת ברי יש לו למלו' לישבע היסת עכ"ל ה' המגיד וכתב בספ' גדולי תרומ' שער ל"א וז"ל ולא ידעתי למה הוזקק לזה שהרי אם לא ישבע שאבד השטר לא הי' פורע כלום כיון שהוא ביד המלו' עד שיתן לו שטרו כדלקמן סעיף ג' ואין לך ממין גדול מזה עכ"ל ולפע"ד הוזקק ה"ה לזה דע"כ לא קאמרי' לקמן סעיף ג' דא"צ לפרוע לו עד שיתן לו שטרו אלא משום דסוף סוף יהי' המלו' פרוע שהרי לאחר זמן יחזיר לו שטרו והלו' רוצה לפרוע לו אחר שיחזיר לו השטר אם כן אמרי' למלו' הרי אין לך היזק בזה רק המתן המעות עד אחר שתחזיר לו שטרו ואז יפרע לך אבל שיעכב הלו' המעות בידו ולא יפרע לו כלל עד שיחזיר לו שטרו זה לא מסתבר כלל כיון שכותב לו שובר ולכך דקדק ה"ה וכתב מ"מ מחמת ראיה שבו אפילו אחר שכתב שובר יתן לו הלוה יותר מפרוט' (מיהו נרא' דחז"ל הוא דאמרו כן לענין שבועת היסת דמחמת ראיה שבו הוא שוה פרוט' והיינו שראוי להשביעו היסת ע"ז דהוי כמו שוה פרוט' אבל מ"מ לא הוי ש"פ ממש דאל"כ הא דאמרי' סתמא בש"ס ופוסקים לקמן ס"ס ס"ו שטרות אין נשבעין עליהן משום דאין גופן ממון הא ה"ל לישבע עליהן דהא כי היכא דשוה ללוה פרוט' מחמת ראי' שבו שוה נמי למלו' המפקיד וכהאי גוונא וגם ה"ל לישבע על השאר משום גלגול אלא ודאי כמ"ש) ותדע שאלו הי' יכול הלו' לעכב הפרעון לגמרי מחמת זה אמאי סגי כשישבע המלו' היסת שאבד השטר ישבע הלו' שהוא מוחזק במעות שהשטר בידו ויפטר לשלם עד שיתן לו שטרו אלא ודאי כמ"ש ונפקא מיני' מזה דאין הלו' יוכל לעכב המעות עד שישבע לו דשבוע' זו לא תנוי בפרעון אלא תביע' אחרת היא על שווי השטר ובנאו הכי מוכרח לומר כן דלא מצינו בשום מקום שבוע' היסת קודם פרעון כדי ליטול וזהו ג"כ סתיר' לדברי הגדולי תרומ' ולפ"ז מ"ש הרמב"ם והמחבר ישבע המלו' היסת בכך כו' ואח"כ יפרע חובו כו' הוא לאו דוקא אלא הלשון הוא מהופך יפרע חובו כו' וישבע המלו' היסת כו' וכה"ג אשכחן בכמ' דוכתי שהלשון מהופך בענין זה. לקמן סי' ע"ב ריש סעיף י"ח נשבע הלוה כו' ופירושו ונוטל משכונו ואח"כ נשבע וכו'. לקמן סי' קל"ג בטור ובסמ"ע ס"ק י"ב וצריך להחזירו אחר שישבע המערער היסת כו' ופירושו שמחזירו ואחר כך נשבע היסת וכן לקמן ריש סי' קל"ה נשבע היסת ונוטל ופירושו נוטל ואחר כך נשבע היסת וכמ"ש בכל המקומות הנ"ל והוא הדין הכא כן נ"ל:
נ״ד:ה׳
א
הדין עם הלו' וא"צ ליתן המעות אפי' ביד ב"ד תשובת רשב"א שם:
נ״ד:ו׳
א
שצריך לשלם לו מיד מה שמוד' ויתן לו שובר. ובס' אגודת אזוב דף ע"ט ע"ד תמה בזה על הר"ב ונרא' לו דכיון שהשטר בעולם אין לכתוב שובר ושגם הרשב"א בתשוב' (סי' תתק"ל ע"ש בתשובות דפוס) לא אמרה על דרך הבירור ע"ש ואין דבריו מוכרחים גם בעיר שושן כתב על דברי הר"ב והכי מסתבר. ומ"מ נ"ל דאם אפשר לכתוב הפרעון ע"ג השטר או ביני שיטי יכתוב ואין המלוה יכול לעכב בזה הדין:
נ״ד:ז׳
א
אפ"ה מהני שובר. דלאו עליו ממש קאמר וכדלקמן סי' ע"א ס"ה בהג"ה וכן הוא מבואר במהרי"ק עצמו ודלא כעיר שושן שכתב אפ"ה מהני שובר דכל זה יפוי שטרות הוא ולפ"ז אם כ' בהדיא כל זמן שלא נכתב שובר ע"ג השטר עצמו לא מהני שובר וכדלקמן סי' ע"א והע"ש גופיה כתב שם כמ"ש ע"ש:
נ״ד:ח׳
א
כשכותבים שובר כו'. כתב בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה ששובר מוקדם כשר ואפי' שהקדימוהו לכתחיל' ואפילו שלא בעצת הנמחל ופשוט הוא ולחנם האריך שם בפלפולים וכתב ועדיין צ"ע שאין כאן צ"ע כלל שהיאך יעלה על הדעת לפסול השובר שהוא לתועלת הלו' בשביל שהקדימו וגרעו כחו וע"ל סי' ס"ה סעיף י"ח:
נ״ד:ט׳
א
אם זוכרים זמן השטר כו'. משמע דלכתחל' יכתוב בשובר זמן השטר דהיינו שהוא על שטר שזמנו כ"ו כדאע"ג דבדיעבד אם לא נזכר בו זמן השטר השובר כשר וכדלעיל סי' מ"ג סכ"ד מ"מ כשזוכרים זמן השטר יש לכתוב לכתחל' בשובר זמנו וכן משמע בש"ס ופוסקים ול' בעה"ת שער ל"א סוף ח"א ושער נ"ו ח"א מגומגם בזה ונרא' עוד דאם ידוע עוד שידעו זמן השטר ואע"פ כן כתבו השובר סתם בלא זמן בלי ידיעת המלוה השובר פסול מפני שמגרעין כח המלוה שלא כדין וכמ"ש לקמן ס"ק י"א ודמי לשובר מאוחר שכתבתי לקמן ס"ק י"א דפסול:
נ״ד:י׳
א
יכתבו סתם כו' ולא יכתבו זמן בשובר כו'. ומשמע שא"צ להודיע למלו' שכותבים את השובר סתם אע"פ שהוא מגרע כח המלו' מפני שהמלו' בעצמו יודע שיכתבו את השובר סתם כיון שאין יודע זמן השטר ולפ"ז אם הי' יודע זמן השטר בשעת הפרעון ואח"כ שכחו העדים אותו לא יכתבו השובר סתם בלי ידיעת המלו' שיש לחוש שיחזור וילו' ללוה כסכום הראשון שיחשוב שהשובר הוא על שטר שזמנו כ"וכ והלו' יוציא שובר שנכתב סתם ויפסיד המלו' שלא כדין וגם לא יכתבו בשובר הזמן ויכתבו בו שנתפרע קודם לזמן זה כגון שהפרעון הי' בר"ח אייר יכתבו בשובר זמן ר"ח אייר שנתפרע המלו' סכום כ"וכ על שטר שזמנו קודם אייר דמ"מ יש לחוש שמא יש למלו' עוד שטר שזמנו קודם אייר ומה שלא אמר כן לעידי השובר משום שחשב שיכתבו בשובר על שטר שזמנו בי"ד בניסן כיון שיודע זמן השטר בשעת הפרעון ושטר זה הוא על ט"ו בניסן וכה"ג אלא אין תקנה לזה עד שיודיעו את המלו' שכותבים את השובר בסתם בלא זמן:
נ״ד:י״א
א
ולא יכתבו זמן בשובר כו'. דאז השטר לעולם בטל בין הוא קודם לשובר או מאוחר הימנו דהא השובר נכתב סתם ומעת' צריך המלו' להזהר שלא ילוה עוד ללוה כסכום ממון הכתוב בשובר דהא תברא מרע ליה ואם הלוהו כסכום הממון ההוא הוא ניהו דאפסיד אנפשי' כ"כ רשב"ם (וכ"כ בעה"ת שער נ"ו ח"א) ונ"ל דמ"ש שלא ילוה עוד ללוה כסכום ממון הכתוב בשובר כו' כוונתו כסכום ממון הכתוב בשטר ומשום דמיירי התם דסכום השובר והשטר שוה. לכך לא דקדק בזה (ועוד נרא' דלכך כתב סכום ממון הכתוב בשובר משום דמשמע שם ברשב"ם שאין צריך לכתוב כלל בשובר שנכתב על שטר שסכומו כך וכך אלא כותב לו בסתם שנפרע סכום פלוני ממילא כשהוא שוה לסכום השטר כל השטר פרוע ונרא' דגם הטור מודה לזה דאם כותבים בסתם פלוני נתפרע מפלוני סך פלוני סגי וכן משמע לעיל סי' מ"ג סכ"ד וכן בסמוך סוף סעיף ה' ולא כתבו כאן שיכתבו על שטר שסכומו כך וכך אלא משום תקנת שיוכל המלו' לחזור וללות לו עוד ויזהר שלא ילוה לו כפעם הראשון או כשיש למלוה על לוה עוד שטרות אחרות מסך אחר) ואה"נ אם פרע לו סך חצי השטר כגון שהשטר ק' ופרע לו נ' וכתב לו שובר שפרע לו נ' על שטר שסכומו ק' אז צריך המלו' להזהר שלא ילוה לו עוד כסכום ממון הכתוב בשטר ואין צריך להזהר בסך הכתוב בשובר: כתב בתו' מהר"א ן' ששון סימן קמ"ה דשובר מאוחר. פסול דדמי לשטר מוקדם דשמא חזר והלוהו אחר המחיל' הזאת ואע"פ שאין דמיונו עולה יפה דל"ד לשטר מוקדם דפסול אפילו נעשה ברצון הלוה משום דטורף לקוחות שלא כדין אבל הכא אם נעש' מרצון המלו' כשר דאל"כ יפסול שובר שאין בו זמן מכל מקום דינו אמת דשובר מאוחר פסול דדמי לשטרי מקח וממכר המאוחרים דלעיל סי' מ"ג סעיף י"ג ולקמן סוף סימן רל"ט דפסולים ועוד דהכא נמי איכא למיחש שמא יש למלו' עוד שטר כזה שזמנו מאוחר מזמן הראשון ומה שלא אמר כן לעדים משום שחשב שיכתבו השובר בזמנו על שטר שזמנו כך וכך. ולפי זה מיירי שידוע שהעדים ידעו זמן השטר ואחרו זמן השובר. בלא ידיעת המלו' דאל"כ אין לפסול השובר מספק אלא אמרינן מסתמא המלו' והעדים לא ידעי זמן השובר לכך אחרו השובר או שאחרוהו ברצון המלו':
נ״ד:י״ב
א
אא"כ זוכרים זמן ההלוא' הכתוב בשטר:
נ״ד:י״ג
א
שובר שנכתב סתם כו' ע"ל סי' נ"ח ס"ק ט' וסי' ע"א ס"ק כ"ג:
נ״ד:י״ד
א
אלא כל שטרותיו כו'. כלו' הבריר' ביד הלו' לו' גדול פרוע וכדלקמן ס"ס ס"ה וע"ש:
נ״ד:ט״ו
א
מבטל כל שטר שיש לו עליו הטעם איתא ברמב"ן יד בעל השטר על התחתונה ואמרינן דילמא לא ידעי עדים סכום השטר וכתבו סתם דכל מאי דליפוק לורעי' משמע דמספיק' לא מפקינן ממונא. ולפ"ז אם תפס המלו' המותר מב' דינרים מהני תפיסה וכ"כ ב"י סי' זה בשם תשו' רשב"א דליקום שטרא ביד מלוה ומעות היכא דקיימי לוקמו עד שיתגל' הדבר ואי תפס לא מפקינין מיניה עכ"ל וכן העליתי בספרי תקפו כהן סי' נ"ה והשגתי שם על ספר גדולי תרומה סוף שער נ"ג שנראה מדבריו שהרמב"ן חולק אתשובת רשב"א וליתא אלא כמו שכתבתי ע"ש
אורים ותומים, תומים
נ״ד
א
יש מי שאומר שאין שומעין לו דברים אלו למדם הרב בעה"ת בשער ל"ח ח"א מהא דאמרינן כתוב' דף ט"ז אבדה כתובתה כהטמינה בפנינו דמי וש"מ דמפשט פשיטא ליה דהטמינה בפנינו אין לה כתובה עד שתחזיר הכתובה והקשה הגי"ת דאדרבא משם מוכח להיפוך דבברייתא קתני נשרפה כתוב' אבדה הטמינה וכו' אם יש לה עדים כתוב' מאתים ואמרינן עלי' זאת אומרת כותבין שובר ר"פ אמר לעולם אין כותבין שובר ובמקום שאין כותבין וכתב לה ומה אבדה אבדה באור ופריך והא הטמינה קתני ומשני ה"ק אבדה סתם כהטמינה בפנינו דמי ולא יהיבינן ליה וכו' עכ"ל הרי דלמ"ד כותבין שובר לא קשי' כלל מהך דהטמינה וא"צ לשום תי' כלל וש"מ דאפי' הטמינה גובה כתובה ע"י שובר ובאמת לק"מ דדייק הבע"ת מהא דאמר אבדה כהטמינה בפנינו דמי מה זה הא היא היא אי אבדה או הטמינה הא למ"ד אין כותבין שובר אין כותבין עד שידוע שנאבד באור אלא ברור אם הטמינה בפנינו לכ"ע אין כותבין שובר וכ"כ הרא"ה והריטב"א לכתובות בהדיא והא דלא פריך למ"ד כותבין שובר מהך דהטמינה משום די"ל כמ"ש הרא"ה דהטמינה ואינה יודעת איך הטמינה ולכך כותבין שובר אבל למ"ד אין כותבין שובר מה בכך דאינה יודעים סוף כל סוף היא הכתובה בעולם ואין כותבין שובר ומשני הגמרא אבדה כתובה כהטמינה כתובה בפנינו ר"ל אם הטמינה בפנינו לכ"ע אין כותבין שובר והוא מילתא דפשיטא דלית בי' חולק אף אבדה כתובתה כן ותלי' הגמרא אבדה כהטמינה בפנינו דהוא מילתא דפשיטתא לכ"ע ומזה דייק הבעה"ת דהטמינה בפנינו לכ"ע אפילו כותבין שובר אין מועיל וכ"כ הרא"ה והריטב"א הנ"ל ולאין ספק שהגי"ת לא ראה הרא"ה וריטב"א ואלו רא' לא היה מקשה כלום אך עם כל זה דעת התו' בב מ דף י"ז ע"ב אפילו שטר כתובה בידה והוא טוען החזר לי כי אולי יאבד שוברי ואע"ג דגם בלי כתובה תגבה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ יהיה לו מגו דלא קדשתיך משא"כ בכתובה בידה מכל מקום אינה מחויב' להחזיר לו וכותב שובר ונר' דהתו' דייקי ליה כמ"ש הגי"ת מדלא פריך מן הטמינה להך שינוי' דכותבין שובר ש"מ אפילו בידה א"צ להחזיר ותי' הרא"ה הנ"ל לא סבירא ליה ועוד עשיתי סמוכי' לדברי התו' מהא דאמרינן ב"מ גבי מצא שובר ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ובין כך זבנ' לכתובתה ואם תכתוב עכשיו שובר לא תועיל דכבר קדמה המכירה אבל אם תחזיר שובר מניסן יפסידו הלוקחים שלא כדין אמרינן ש"מ איתא לשמואל וכו' ואביי אמר אפי' ליתא לדשמואל בשטר כתוב' תחת ידה הא אילו אינו הוה חיישינן לאביי דלמא זבנה וקשה אם כן הא דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובתה גובה כתובה ומוקי לה ר"י במקום שכותבין וכותבין שובר וכ"כ התו' שם דגם אביי סבירא ליה הכי בתר דקבלה מרבא ע"ש וכ"כ התו' בב"ב פ' ג"פ ע"ש וקשה איך תגבה כתובה הא ריעותא לפנינו דאין כתוב' בידה ומהכ"ת לא שמרה כדאמרינן בעלמא בנפל איתרע דה"ל לשמור ואם כן אולי מכרה כתוב' לאחר דהא אין כתובה בידה ויבא אחר כך הלוקח ויגבה מבעל ומה שהיא נותנת עכשיו שובר לבעל ל"מ כיון דלא קי"ל כשמואל דתוכל למחול כמו שאמר אביי ואבדה באור לא סבירא ליה לתו' שם לר"י ואביי ע"ש ולכך סבירא ליה לתו' דפי' ואין עמה כתובה דאין מראה לב"ד אבל ידוע שיש כתובה בידה דליכא למיחש דמכרה דהא כתובה ברשותה ומכל מקום גובה כתובה בלי החזרת כתובה רק בשובר כמ"ש התו' ודברי תו' מוכרחים. שוב מצאתי קושי' זו דילמא זבנ' ברא"ה בפ"ב דכתובות והודיתי לה' שהאיר עיני בזה (ונר' דתו' בכתובות דתי' לאביי באבדה באור ומקשי' אם כן הגמרא נמי יתרץ כך ונר' דלאביי י"ל דמשנה נקט סתם אין עמה כתובה וסמכה דאיירי באבדה באור דאל"כ בלא"ה דילמא זבנה דהא ליתא לדשמואל אבל אנן דקי"ל כשמואל אם כן אין הכרח דאיירי אבדה באור ואם כן ל"ל דאבדה באור דאיך יתנו סתמא הא י"ל כותבין שובר דהא פליגי תנאי בכך בפ' ג"פ ואם כן איך מסתם סתם ואין עמה כתוב' במקום דיש לטעות ודוק) וגם רשב"א בתשובה אלף ק"י וקי"ג כתבו להלכה ולא למעשה הך דינ' דבעה"ת הרי דנסתפק בי' ודוחק לומר דסבירא ליה לטור ולמחבר בדעת התו' דשם בב"ב אמרי' ר"י ור"ל סבירא להו כותבין שובר ורב ושמואל ס"ל אין כותבין ואמרי' מסתברא דכותבין דאם אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי מתקיף ליה אביי יאבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי אמר ליה אין עבד לוה לאיש מלוה ולפי סברא זו דוקא במקום דשייך אבד שטרו יאכל הלה וחדי אבל בשטרו בידו קושי' אביי במקומו אבד שוברו וכו' דהא בידו להחזיר שטרו ולא יאכל הלוה וחדי וכ"נ מדברי רשב"א הנ"ל שמהך ראיה לדין הנ"ל וזהו מה דסתמא דגמ' הכריע כר"י ור"ל מכח הך סברא אבל ר' יוחנן גופי' לא מטעם זה סבירא ליה דכותבין שובר מחמת יאכל הלה וחדי רק מסתם דעבד לוה וכו' ולכך לא קאמר ר"י הך טעמא וא"כ התו' בב"מ דכתבו זה כתבוהו אמילתא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד כו' ובר"י אמת כתבו אבל לדידן נקטינן כהכרעת הגמרא דנתן טעם משום יאכל הלה וכו' וזהו לא שייך בשטרו בידו. אך כל זה דוחק דודאי גם ר"י סבירא ליה מטעם זה ובפרט לפמ"ש לאביי ואביי ודאי סבירא ליה כמ"ש התו' דקבלהו מרבא. ולכן יותר נראה לומר דודאי הך סברא דלא שייך יאכל הלה וחדי סברא אלימתא היא רק סבירא ליה לתו' ה"מ אם אין המלוה צריך ליתן שובר ללוה רק החזרת שטר אם כן שכיר יטעון הלוה ל"ל שמירת שוברי החזר לי שטרי אבל במקום דלא סגי בהחזרת שטר רק מכל מקום צריך שובר בזו לא מחייבין למלוה תרתי שטר ושובר ועבד לוה וכו' ובלא"ה שמירת שובר על הלוה ואם כן למה לנו אטרוחי כולי האי למלוה מחשש רחוק ודי בנתינת שובר ולכך בכתובה דסבירא ליה לתו' אפילו במקום שכותבין ואין כתובתה בידה נאמנת לתבוע כתוב' דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אם כן אף דמחזרת לו כתובה מכל מקום לא סגי דיקח שובר דאולי תתבע אותו בעידי קדושין וכדומה דל"ל מגו דלא קדשתיך ויהיה מחויב לפרוע שני' וע"כ דלוקח שובר ואם כן כתובה ג"כ ל"ל ואי דאולי יאבד שוברו והיא תבוא לגבות ואין אתה עדי קדושין ויהיה נאמן במגו דלא קדשתיך כולי האי לא מחייבין למלוה ולא חיישינן למ"ד כותבין שובר. אבל בשטרי מלוה דאם הוא מחזיר גוף השטר ללוה תו א"צ כלום ולא מצי עוד לטעון דבר על הלוה לכ"מ דיש רשות ביד הלוה לעכב על המלוה עד שיחזיר לו שטר דאם יאבד שוברו יאכל הלה וחדי ולהיפוך לא שייך דיש בידו להחזיר לו השטר כנ"ל וא"ש ואם כן בשטר לכ"ע מודים כבעה"ת והרא"ה וריטב"א הנ"ל. ולדידן דלא קי"ל כתו' בזה בהטוען אחר מעשה ב"ד כי אם כהרי"ף במקום שכותבין כתובה ואין כתובה בידה אין נובה כלום אם כן חזר דין כתובה לדין שטר דא"צ שובר כלל רק החזרת כתובה ולכך לעולם צריך להחזיר וגם בא"ע לא הביא מחבר דעת התו' ודוק. אך מכל מקום אם השטר בעיר אחרת וטורח גדול למלוה יש להביאו ובין כך חשש שיתקלקל הלואה ביד הלוה לכמה טעמים אופנים ודאי כ"ע מודים דכותבין שובר והמלוה יקבל על עצמו בב"ד ליתן לו שטר כשיגיע לידו. וכן משמע בתשובת רשב"א תתק"ל ועיין גי"ת וכה"ג ונכון הוא:
ב
כשכותבין שובר כו' כתב בתשובת מהר"א ששון ששובר מוקדם כשר ואפילו שלא בעצת הנמחל ואפי' בכוונה וכ' הש"ך דהוא מילתא דפשיטא שאיך יעלה ע"ד לפסול השובר שהוא לתועלת הלוה בשביל שהקדימו וגרעו כחו ולדידי תמיה רבתי דהא אמרינן בגמרא הנ"ל במצא שובר ואמאי יחזיר דילמא כתב ליתן בניסן וכו' ומשני ש"מ איתא לשמואל דיכול למחול ואביי משני בשכתובה יוצא מתחת ידה והקשו התו' דילמא מכרה לכתוב' במעמד שלשתן וא"י למחול ותי' דגבי כתוב' לא שייך מ"ג וכן מהרש"ל הקשה דילמא חייב לאחרים וא"י למחול דמדר"נ א"י למחול ותי' דבכתובה לא שייך מדר"נ ע"ש ועמש"ל בסי' מ"ז. וכל הנך תי' לא שייכי' בשט"ח ואם כן קשה איך שובר מוקדם כשר דילמא מכר לשט"ח באייר במעמד ג' דלית בי' משום מחילה או דחייב לאחרים באייר דג"כ לית בי' משום מחילה והוא נפרע בסיון ואם כן אינו מועיל לגבי הלוקחי' וכמו כן למי שחייב מדר"נ אבל הם העדים שהקדימו השובר לניסן א"כ פקע זכות הב"ח או הלוקח דקודם שמכר או לוה כבר נמחל השטר וא"כ מגרע כח לוקח וב"ח שלא כדת וע"ז חששו חכמים מבלי להחזיר ומ"ש דבנפל אין להחזיר ומ"ש בעדים דיקדימו השובר בכוונה. ולכן דין זה צל"ע ולהיות כי עיקר מקומו לקמן בסי' ס"ה סי"ח ע"ש מ"ש שם באריכו':
ג
שובר כו' זה אמרו בגמ' דמתחילה תקנו שיכתבו בשטר שטרא דנא אחרנוהו ולבסוף דלא היה כותבים כן תקנו כך לכתוב שובר בלתי זמן וכו' ויש להבין למה לא תקנו חז"ל שלא יאחרו שטר ומה לנו לחרדה הזאת לכתוב כך או כך וצ"ל דלפעמים קונין בניסן והמלוה חושב דהלוה יפרע לו בימים מועטים ואינו רוצה להטריח לעדים וסופר לכתוב ולהפיש בשטרא על הלוה ואם רואה אחר כך שאין נפרע הולך לעדים ומבקש שטרו והעדים כבר שכחו זמן קנין וצריכין לכתוב מאותו יו' והרי כאן מאוחר ולכן הניחו חז"ל התקנה דשטרי מאוחר כשרים ותקנו כנ"ל לכתוב או שטרא דלא אחרנוהו או שובר בלי זמן. ובהכי ניחא קושי' הגי"ת דהק' א"כ דתקנו לכתוב בשטרי מאוחר אחרנוהו למה לא תקנו כן ג"כ בשטרי מכר דיכתבו אחרנוהו ואם כן תו ליכא למיחש דילמא הדר זבני' מיניה דלמה לנו לתקן כך הלא יותר טוב לתקן לבל יאחרו שטר כלל וטעם שכתבתי לא שייך גבי מכר כלל דלא ע"ד כן קנהו וגם אם קונה ע"ת כן מכל מקום צריך מכירה חדשה ולא סגי בביטול קנין ואם כן תקנו שלא יאחרו שטר וא"צ כלל לשום דבר:
ד
אם זוכרים כו' כתב הש"ך אם העדים יודעים זמן שטר אין להם לכתוב שובר בלי זמן רק לכתוב בו זמן ולכתוב זמנו של שטר דלא יפסיד המלוה דלא יוכל ללות ללוה סך הנזכר בשובר אם לא שיודיעו ואם לא עשו כן השובר פסול וראש דבריו אמת דיותר טוב לכתוב בשובר זמן השטר כדאמרינן בגמרא אי ידעית' יומא דשטרא כתבו אבל שיהיה קפידא בדיעבד דבר זה לא נראה כלל דבעה"ת כתב להדיא בשער נ"ו ח"א דין ג' בסופו וכל שובר דינו להיות כתוב סתם ומאן דלא עביד אפסיד אנפשי' הרי דכתב כל שובר והש"ך כתב דלשונו מגומגם ואיני רואה בו גמגום ועיקר ראי' נגד הש"ך הם דברי התו' ב"ב דף קס"ט ע"ב ד"ה בעלמא. דהקשו למה אין כותבין שני שטרי הלואה יכתבו שובר דגבי הלואה לא שייך שובר אצל לקוח' ליכא דהם שואלים פי הלוה ותי' דא"כ יפסיד כל הלואות מכאן והלאה שלא יהיה זכור משובר ואיכא נעילת דלת (וזהו ג"כ דלא כש"ך דמחלק בין הודיעו למלוה או לא הודיעו דאם יש חשש בלא הודיעו אף בהודיעו יש חשש דילמא ישכח) והקשו לכתוב בר מזמנא דא ולהלן ושמא אנו גוזרין עכ"נ פי' דאולי יטעו ויכתבו שובר בלי זמן והמלוה ישכח ויבא לידי פסידא. והתם מיירי דנודע זמן שטר כדמשמע שם בברייתא דבאו עדים אנו כתבנו וכו' וכל ענין שם אי לכתוב שטר מזמן ראשון ע"ש בתו' ד"ה לבי וכו' וגם אי לא ידעו בלא"ה א"א לכתוב שובר בזמן דילמא אחרוהו ופשוט שם בגמרא להדיא דידעו זמן שטר ואם כן לדברי הש"ך צריכין בע"כ לכתוב בשובר זמן ואי לא כתבו כן פסול דיהיה הפסד למלוה ואם כן איך שייך אנו גוזרין דלא יכתבו זמן הא בע"כ צריכין לכתוב זמן ואם לא עשו כן השובר פסול ואפילו הודיעו למלוה לדעת התו' דחיישינן דישכח ויפסיד הלואתו. ואם כן מה גזרה יש כאן ומה פסידא דמלוה ונעילת דלת יש כאן כיון שעל כרחך צריכין לכתוב זמן בשובר וכך חובתן של עדים וכי נימא דעדים יטעו לכתוב שובר פסול אלא ע"כ כך טיבו של שובר לעולם לכתוב בלי זמן הן יודעים זמנו של שטר והן א"י כמ"ש הבע"ת וכך נוסחו של שובר ולכך גבי שני שטרות הלואה לא רצו חכמים לתקן שיכתבו דוקא זמן כיון דסדרו של שובר לכתוב בלי זמן אתו למטעי ולכתוב בו ג"כ כזו. וגזרינן הא אטו שובר דעלמא וזהו ראיה מבוררת דלא כש" ולכאורה הייתי מביא ראי' להש"ך מהא דפרכינן בב"מ מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ודילמא מכרה כתובתה לאחר בטובת הנאה וכו' ודייקינן מינ' דאיתא לשמואל דיכול למחול וכו' וקשה מה קושי' אם רצונה לעשות ערמה וקנוני' תאמרה לעדים אבדה כתובתה ושורת הדין דכותבין שובר בלי זמן כלל ומוסרים לבעל ואם כן כשיבאו הלוקחי כתובה מניסן יוציא הבעל שובר בלי זמן ויאמר שוברי קודם והממע"ה ומי יוציא מיד הבעל בספק ול"ל דאי ליתא לדשמואל אין רשאים לכתוב שובר בלי זמן שלא להפסיד ללוקחי' כנ"ל והא דקי"ל בב"ב דכותבין היינו לפי דקי"ל כשמואל והרי יכול למחול. דאין זה מספיק בשטר אולי מכרה במעמד ג' וכמש"ל סק"ב ומכ"ש לי"א דכתב הרא"ש דאין הטעם משום מגו דמחיל' רק כל לגבי בעל ודאי מחלה וזה אין שייך בשאר שטרו'. ומכל מקום קי"ל דכותבין שובר בלי זמן ודוחק לומר אם יכתוב שובר בלי זמן חושש אולי יחפש הלוקח שטרו אחרי עדים יעידו באיזה זמן ונכתב שובר כיון דאין בו זמן כלל העדים נאמנים לומר ביום פלוני חתמנו משא"כ אם יחזור שובר שזמנו בניסן יפסיד הלוקח בודאי דא"כ עדיין קשה למה יועיל שובר סתם אולי שטרו מאוחר והוא המלוה יברר בעדים אימת נכתב שובר ויפסיד כי שטרו מאוחר ודוחק לומר דמ"מ מועיל דטענינן דשטר מאוחר הוא דהא עידי שובר יעידו דנאבד שטרו דא"כ יכתוב זמן בשובר ויכתוב על שטר שנאבד ואם כן יטעון מאוחר הוא ודוחק לחלק אך לפי דעת הש"ך לק"מ דכי כותבין שובר בלי זמן היינו ביש חשש מאוחר אבל זולת זה צריכין לכתוב זמן אם כן בכתובה ליכא למיחש למאוחר כלל דלא מבעיא לדעת הש"ך לקמן בסי' קט"ו ס"ק כ"ט דדאקני לא מהני בכתובה אם כן כתוב' מאוחרת פסול כקושי' הגמרא בב"ב וכמ"ש כל הפוסקים דבלי דאקני מאוחר פסול ובכתובה הוי כדלא כתוב דאקני כיון דלא מהני כלל אלא אפילו ליתא לדעת הש"ך כמש"ל בסי' קט"ו באריכ' אין לאחר הכתובה דאין השעבוד חל אלא מזמן הכתוב בשטר כמ"ש בפ"ק דע"ז ובגט מאוחר דעת התו' בפ"ב דגיטין דאין הגירושין חלי' אלא מזמן הכתוב בגט ואם כן אשה זו הנשאת בניסן ונתאחר כתובת' עד תשרי היא יושבת תחת בעלה בלי כתוב' כלל ובעילת' בעילת זנות ובפרט לתקנת שמעון בן שטח שיהיה צריך להיות כל נכסים אחראין לכתוב' וכאן עד זמן האיחור ההוא אין שעבוד כלל ואם כן דאין לאחר כתובה אף העדים כותבין זמן בשובר כדעת הש"ך וליכא למיחש לערמה כלל. ובהכי ארווח לן קושי' מהרש"א דהקשה למה לא הקשה הגמרא הך קושי' וליחוש וכו' על המשנה מצא שוברין הא אמר תנו נותנים ע"ש דבשובר בשטר דיש בו חשש מאוחר כותבין שובר בלי זמן ואם כן מ"ש במקומו דאם רוצה להערים יכול לכתוב שובר בלי זמן כנ"ל משא"כ מכתובה שפיר דייק דלית ביה חשש מאוחר וא"ש וא"כ מצינו ראיה לדברי הש"ך. אך באמת אין זו ראיה דכבר כתבתי לעיל סי' מ"ח ע"ש מ"ש דמבואר בגט פשוט דף קמ"א דעד זמן רב ספרא היו כותבים בשובר זמן ובאמת היה שטר מאוחר פסול אם לא דכתב ביה בשטר שטרא דנא אחרנוהו וכו' ור"ס הוא דאנהוג כן לסופרים שיכתבו שובר בלי זמן וא"כ הברייתא דנשנית מקודם לא היה חשש זה דיכתוב שובר בלי זמן ולכך שפיר דייק וליחוש וכו' ולק"מ ועיין מש"ל סי' ס"ה בזה (ובהא דבזמן המשנה היו כותבים זמן בשובר ישבתי דברי הרי"ף דפוסק דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו במקום שאין כותבים ואעפ"י שכתב לה כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ אבל לא במקום שכותבין. והקשו מנ"ל כן ונראה דהרי"ף דחיק' ליה לפרש בשמעת' הוציאה גט ואין עמה כתובה דפריך הגמ' ש"מ כותבין שובר דהקשו התו' הא לא אפשר דאף דתחזיר הכתובה יצטרך נשמור שוברו דהטוען אחרי מעשה ב"ד וכו' ותירץ תו' דמ"מ יש לו מגו דאלמנה נשאתיך או אין את אשתי וזהו הכל בתכלית הדוחק דקשה דילמא פסידא דלא שכיח כי האי לא חיישינן כיון דעכ"פ צריך לשמור שוברו ועיין בכתובות דף י"ו ע"ב ד"ה זאת אומרת ובמהרש"א שם דג"כ הרגישו בעצמן בקושי' זו ולכך כתבו הואיל ובעלמא א"צ לשמור שוברו כאן דאינו עבד לוה כלל נחית חד דרגא אפילו במקום פסידא דלא שכיח חיישינן וזהו כוונת התו' ומהרש"א שם בבירור למעיין שם וזהו מהדוחק וגם קש' קושי' מהרש"א א"כ דאין כותבין שובר ולעולם לא ישלם רק בהחזרת הכתובה מה הועילו חז"ל בתקנתן דהקילו בשמירת כתובה ואמרו הטוען וכו' דכי היה כל עיקר תקנה אם יהי' נאבד הכתובה באור בעדים הא לא שכיח כלל ולכן ס"ל דקושי' הגמ' כך דכיון דאין כותבין שובר ושטר מאוחר כשר א"כ ודאי דמחמת הטוען וכו' צריך לשמור שוברו מ"מ יש לחוש אולי כתובתה מאוחר לשוברו ויפסיד דתטעון אח"כ כתבת לי אף דיהיה נכתב בשובר דגירש' תאמר חזרת ולקחת אותי לך לאשה משא"כ בהחזרת כתובה יועיל שובר והוא ישמור שוברו וקושי' הגמ' על נכון. ותי' לרב גט גובה עיקר וא"כ אם תביא כתובה מאוחרת בלי גט ח"א לגבות ולאחר מיתה צריכה לברר דיושבת תחתיו כמ"ש הריטב"א דהך תי' קאי לרב ובחדושי כתבתי דגם התו' ס"ל כן עכ"פ לריטב"א ניחא וא"ש ולפ"ז א"ש הטוען אחר מעשה ב"ד דמיירי ביתומים ושם כתבינן שובר ליתומים דתו ל"ל לכתובה מאוחרת כיון דשובר ליתמים הרי הוא מאוחר לכתובה על כל פנים וא"ש ולק"מ ושמעתי' מרווח בכל צד וגם הא דאמרינן לעיל בדף י"ו ע"ב מאן דמתני אמתניתין אבל אברייתא לא וקשה א"כ עכ"פ מוכח מבריית' דכותבין שובר א"כ מאן מכריח לומר במשנה במקום שאין כותבין ולפי הנ"ל ניחא דברייתא י"ל איירי בנתארמל' ולגבי יתומים ודאי אין לחוש למאוחר כמ"ש וא"כ א"א וכותבין שובר מטעם הטוען וכו' אבל במשנה קתני נתגרשה וכו' רק קשה הא בכתובה א"א לומר מאוחר כמ"ש אך זהו במקום שכותבין אבל אי המשנה איירי במקום שאין כותבין וכתב לה דומי' דסיפא דאיירי בדכתב ליה כמ"ש התו' בב"מ שמעת' זו א"כ שפיר י"ל דילמא מאוחר הוא דמה בכך דבתוך הזמן ה"ל כאילו לא נכתב כתובה הא במקום שאין כותבין א"צ לכתובה רק קשה מנ"ל לגמ' להקשות ש"מ כותבין שובר וכו' דילמא משנה איירי במקום שכותבין וא"כ ל"ל לכתובה מאוחרת ולכך ס"ל לרי"ף דבמקום שכותבין נאמן לומר פרעתי וא"כ קשה יטעון פרעתי וע"כ במקום שאין כותבין ובס"ד איירי דכתב ליה דומי' דסיפא ושפיר פריך ש"מ כותבין שובר דדילמא מאוחר הוא ומתרץ הגמ' דלא דמי' ואיירי באין כותבין ולא כתב ליה או תי' דרב כנ"ל וא"ש ומזה ג"כ מוכח דלא ס"ל להרי"ף כתו' דכתובה בידה דאל"כ לא שייך דילמא מאוחר כיון דכתובה בידה ודוק) ואין לדקדק דהא התו' שכתבנו לעיל שהקשו אברייתא למה אין כותבין שני שטרי הלואה ע"י שובר ותי' דיפסיד כל הלואותיו וכמש"ל ש"מ דאף בזמן הברייתא היה המנהג לכתוב שובר בלי זמן ולא חידש ר"ס כלום רק הנהיג כן לסופרים שלא היו בקיאים בהלכה. דזה דוחק דמשמעות הגמ' מורה דר' ספרא חידש זו התקנה ולמד והנהיג לסופריו לכתוב כן מה שלא היה מקדם. ולכן צ"ל דאין הקושי' תו' על הברייתא די"ל אין כותב מזמן הראשון ובזו לא מועיל כיון דשני שטרות ביום אחד וכן משמע בתו' ד"ה לבר וכו' רק קו' על הדין דנוהג לדידן דקי"ל אין כותבין ולמה ולזה תי' תו' דלדידן לק"מ דכותבין שובר בלי זמן. וכן משמע בתו' ד"ה לבר וכו' דאין הקושי' כלל על הברייתא וכנ"ל בשגם שי"ל כמש"ל דבשאר שטרות דיש בו חשש מאוחר תקנו חכמים לכתוב בלי זמן ולא פלוג אפי' יודעים זמן של שטר ולא נתאחר אבל בכתובה דמעולם לא שייך מאוחר מעולם צריך זמן בשובר. אבל עכ"פ דינו של ש"ך אין לו ראיה ודברי התו' הנ"ל מורים בידים מוכיחי' ההיפוך: ונראה דעל זה נתכוון הרא"ש בתשובה כלל ע"ו דין א' דהוכיח דאין צורך להזכיר בשובר זמנו של שטר ועדיו מהא דאמרינן סתמא נמצא לאחד שובר על שטרו של יב"ש שטרות שניהם פרועים ולא אמרינן דאפשר להתברר ע"י הזמן והעדים כי לא שכיח דיהיה כל ב' שטרות שוין בזה אלא ודאי דלא היה נכתב זמן בשובר כלל ע"ש והדבר צריך תלמוד כאשר באמת תמה הגי"ת הא מבואר בגמ' אי ידעיתו יומא דשטרא כתבו ואי לא כתבו סתמא ומה צורך לראי' על הזמן מהך דשני יב"ש ודוחק לומר דאגב גררא דעדים נקט ליה בלישנא. ולכן ברור דכל ספק הרא"ש אי יודעין זמן שטר שלא נתאחר אי צריכין לכתוב זמנו של שטר או לא כספיקו של הש"ך ולכך א"א לפשוט מהך אי ידעיתו וכו' דשם איירי דלא ידעי דחיישינן שמא נתאחר השטר ולכך פושט הרא"ש מהא דס"ל לרא"ש אי שטר מאוחר פסול ודאי דמלוה ולוה יודעים באיזה זמן נעשה שטר דידעי איזה זמן נעשה הלואה וא"כ למ"ד דאקני ל"מ אף שטר מאוחר פסול וקשה הך שני יב"ש דמוציאין שטר על אחרים ע"כ לאו ר"מ היא דלר"מ בעינן מוכח מתוך הכתיבה כמש"ל בסי' נו"ן ע"ש וא"כ אי דאקני פסול אף שטר מאוחר פסול א"כ איך יהיה ספק על מי נכתב שובר לחזי בזמן דהא ידעי הזמן דשטר ודאי לא נתאחר ול"ל דבאמת דאקני מועיל א"כ קשה תפשוט ול"ל כדחי' הגמ' הא מני ר"מ היא דהא מוכח דמשנה לאו ר"מ דלר"מ בעינן מוכח מתוכו. ועכצ"ל אף דידעי זמן שטר א"צ לכתוב הזמן. או י"ל בדרך יותר פשוט דהרא"ש ס"ל כרמ"ה דכיצד יעשו קאי על זה דישלשו בשטר וא"כ אין שובר מועיל וקשה מה יעשה הלוה דלא ידע דהם משולשים בשטר נמי ואי דמספק ה"ל לכתוב שובר משולש א"כ אף באין משולשים בשטר נמי עכ"פ ה"ל להשליש בשובר ועכצ"ל דחובה על עדי שטר לומר ללוה דהיו משלשים בשטר כדי שידע כיצד יקח שובר וקשה אם באנו לידי כך ה"ל לומר שיגידו ללוה באיזה זמן נכתב שטר כדי שיכתוב בשובר כך ויתברר הספק ועכצ"ל דכך הכלל אפילו יודעי' זמן בשטר אין כותבין כך בשובר משום לא פלוג וכמ"ש התו' ודברי הרא"ש מוכרחי' וא"ש וליתא לדברי הש"ך ודוק:
ה
שובר שנכתב וכו' עיין בגי"ת דף צ"ד שדייק מתשובת הרא"ש דאם יש לו שובר סתם והוא הוציא עליו שטר שיש בו זמן פרעון והוא בתוך זמנו אין השובר מבטל השטר הלזה דיש כאן חזקה אין אדם פורע ת"ז ואולם הגי"ת כתב דרוב פוסקים אין דעתם כן ולעולם מבטל שטר. ובכה"ג נראה שדעתו לחלק אם כתבו בשובר מחילה ודאי דמבטל אף דהוא בתוך זמנו אבל אם נזכר בו פרעון אין מבטלו. אבל הנכון כדעת הגי"ת וכסתימת הש"ע דלעולם מבטל ומ"ש בתשובת הרא"ש עיין מש"ל סי' ס"ה וכן מוכח מגמ' דתקנו לכתוב שובר בלי זמן מחשש דילמא אחרוהו לשטרא ועדיין קשה דילמא הלוה בניסן וקבע זמן פרעון לג' חדשים והם אחרוהו לשטר עד תשרי והלוה לא ידע ופרעו תשרי ולקח שובר סתם ובחשון יוציא זה שטרו דנכתב תשרי וזמנו ג"ח בב"ד ויתרה בלוה שלא יפרענו עוד רק בב"ד וכדומה ואם יוציא הלוה אז שוברו לא יבטל לשטר דהואיל דהוא עדיין תוך זמנו אין השובר סובב עליו ואין מבטלו כלל. ועדיין לא הועילו חכמים בתקנתם אלא ודאי דשובר סובב ומבטל שטר אפי' בתוך זמנו ונכון אם לא שנחלק בשאין המלוה מברר שהיה לו על הלוה חוב אחר ודאי דשובר מבטלו אבל כשהמלוה מברר שהיה לו חוב אחר ג"כ רק הואיל ובשובר נכתב סתם שפרע כל חובותיו כעובד' דתשובת הרא"ש שם בזו יש פ"פ למלוה דלא פרע לזה דהוא תוך זמנו והשובר היה על חוב אחר. דזה דוחק לחלק ואין לו טעם כלל ולכן אין לזה שורש כלל ובפרט כשאין המלוה מברר וכמ"ש:
ו
אם כתוב בשובר דינרי' וכו' עיין מש"ל סי' מ"ב באריכות. וקשה לי להבין דברי הרא"ש בתשובה כלל ק"ח סי' כ"ב במלוה שיש לו שטר והלוה יש לו כת"י שקיבל הימנו לרבי' כל הפירות מזמן הלואה בשנה פלוני' עד יום פלוני ופסק הרא"ש דהם רבי' קצוצה וינכה לו בשטרי ואם הלוה אמר שיהיה הרבה והמלוה מעט אם יש עדים על הרבי' א"כ שניהם חשודים על שבועה ונוטל המלוה שטרו בלי שבועה ואם איך עדים רק שנתברר מכת"י הנ"ל ולא נפסל המלוה ישבע המלוה כמה היו הפירות ונוטל עכ"ל וקשה למה יטול המלוה מ"ש שכתב דינרי' סתם דבטל השטר אפי' באלף דינרי' ואין המלוה נשבע ונוטל ואף כאן דכתב סתם דקיבל נימא דקיבל כפי חובו ויתבטל השטר. וצריך לומר דוקא שובר שנכתב על שטר דנתבטל כח השטר אבל במה שהוא כת"י בפ"ע דרך משל ראובן יש לו שטר על שמעון מסך אלף זהובים ושמעון יש לו כתב על ראובן שחייב לו ממקום אחר סך מה ולא נפרט הסכום אמרינן דראובן גובה שטרו בשבועה והוא אין לו אלא פחות דאין זה ענין לשטר הנ"ל והוא בכת"י על תחתונה וכן הדבר בנדון הנ"ל שזה כת"י שקיבל הפירות הוא ענין הפירות בפ"ע ולא קיבלן לפרעון על שטרו רק אנן מחייבים לו להחזיר כר"ק והרי הוא כחוב אחר אבל מ"מ קשה דלו יהיה דהוא כתב בפ"ע הא אמרינן לעיל סי' מ"ב באם תפס לא מפקינן מיניה ואמרינן ידו על עליונה וכאן הא הלוה תפיס כל סך הנזכר בשטר למה לא נימא ביה ידו על עליונה ואמת בכתב מיוחד כמ"ש שהמלוה חייב לו ממקום אחר י"ל כמ"ש לעיל סי' מ"ב לחלק דשייך ביה תפסת מרובה לא תפסת דאם אתה בא להרבות אין לדבר סוף דבשלמא שובר הסובב על השטר יש לדבר קצבה כפי סך הנזכר בשטר אבל בכתב פרטי אין לדבר סוף תרקבא דדינרי ולכך אמרינן לשון הפחות אך אין לזה מספיק בנידון הרא"ש דודאי לא הרבה בפירות לשנה מכפי האומד ולא פרע מאתים רבי' בשביל מנה. ולכן צ"ל דס"ל להרא"ש דבעל השטר מיקרי מוחזק ולא שייך ביה לגבי לוה תפיס ועיי' מש"ל בכללי תפיסה והדבר צ"ע וחקירה בדברי מחברים בשו"ת אם הרגישו בהנ"ל ומה יענו ויאמרו בו:
אורים ותומים, אורים
נ״ד
א
אם רצה כו' הברירה אם ירצה ליקח שובר כדי שיהיה הלוה זריז לפרוע שלא יצטרך לשמור שוברו ואם רצה שב"ד יכתבו שטר חדש כדי שלא יהיה פגום ג"כ רשות בידו:
ב
אבל לא עידי שטר אעפ"י שכבר עשו קנין מכל מקום כיון שכבר כתבו שטר נתבטל שליחתם ואין רשות לכתוב עוד רק מזמן השני ובידיע' הלוה ועיין מה שכתבתי לעיל סי' מ"ט ס"ו ומ"ש שם:
ג
אם הוא ברצון הלוה הא שלא ברצון הלוה אפילו מזמן השני אין רשאי לכתוב. וכן העלה הש"ך דלא כב"ח והא דקאמר מרצון הלוה יכולים לכתוב מזמן שני ולא קשה פשיטא דלו יהיה דכותבין שטר אחר מחדש אתי לאשמועינן דלא תימא דהוי כמחזא כשקרא דהא באותו זמן לא הלוה לו כלום וכמו שאמרו בשטר מאוחר דאין לכתוב לכתחילה משום מחזי כשקרא וקמ"ל דאינו דכיון דמצוה לכתוב אין כאן מחזי כשקרא:
ד
ואם רצה כו' ואין יכול הלוה לומר חדש לי שטרי כדי שיוכל לכוף אותו לפרוע וכן אין הלוה יכול לומר כתוב לי הפרעון ע"ג השטר דלית ביה משום פוגם כדלקמן סי' פ"ד וכתב הש"ך אי קבע זמן פרעון בשטר על זמנים מתחלפים ופרע בזמן מקצת פרעון שקבע צריך המלוה לכתוב ע"ג או להחליף שטר כיון דכך קבע הפרעון:
ה
המלוה יתן שכר סופר כו' הש"ך השיג כיון דאם היה הלוה פורע כל הסך הנזכר בשטר לא היה צריך לשובר וא"כ השובר הוא מחמת שלא פרע הלוה כאחד ואם כן על הלוה השכר ומסתברין דבריו:
ו
ישבע המלוה כו' דהך הנאת שצריך לשמור שוברו ושטר ביד המלוה שוה פרוטה ולכך בטוענו ודאי צריך שבועה ובשמא הטלת חרם. וכתב הש"ך דבשביל כך א"י לעכב מעות רק חייב לפרוע ואח"כ עליו להשביעו:
ז
ואפילו נשבע וכו' דאנן סהדי דע"ז לא נשבע שיהיה פורע ושטרו בידו. ומ"מ יש להתיישב בזה כי הרשב"א כתב דכתבו להלכה ולא למעשה ועיין תומים:
ח
הדין עם הלוה ואפי' ביד ב"ד א"צ להניח המעות רשב"א:
ט
לשלם מיד וכו' ואם הלוה רוצה שיכתוב פרעון ביני שיטי או ע"ג שטר מחויב מלוה לעשותו ש"ך:
י
בדלא כתוב עליו וכו' עיין לקמן סי' ע"א:
יא
כשכותבין שובר כו' דעת מהר"א ששון דשובר המוקדם כשר והסכים עמו הש"ך ועיין תומים מ"ש דצ"ע ועיין מש"ל סי' ס"ה:
יב
אם זוכרין זמן שטר וכו' מתחילה ודאי יש לכתוב כן אבל דעת הש"ך דאם ידעו זמן שטר ומ"מ כתבו סתם השובר פסול דאתו לגרוע בי' כח המלוה בשאר הלואות שילוה לו וכן שובר מאוחר פסול אם לא שהודיעו למלוה ועיין בתומים שבררתי כי אין לו לש"ך ראיה כלל ואדרבא דעת התו' ובעה"ת והרא"ש דלא כוותי' ע"ש. וכן שובר מאוחר כשר דלו יהיה כשובר בלי זמן דמותר לכתוב לכתחילה:
יג
ולא יכתבו וכו' ואם ידעו דלית ביה בשטר דאקני לאו ט"ס הוא א"כ מאוחר פסול ויכולים לכתוב זמן עיין תומים:
יד
אא"כ זוכרים זמן ההלואה ר"ל זמן הנכתב בשטר כי מה נ"מ בזמן הלואה עדיין החשש דילמא אחרו השטר סמ"ע:
טו
מבטל כל שטר וכו' עיין תומים מ"ש דאף דהשטר הוא תוך זמנו לא אמרינן דודאי אין השובר סובב עליו הואיל וחזקה אין אדם פורע ת"ז ע"ש במ"ש באריכות:
טז
אלא כל שטרותיו וכו' כל לאו דוקא דאם יש לו שני שטרות אחד גדול ואחד קטן הגדול פרוע והקטן לא רק דאם אין מוציא רק שטר אחד יהיה איזה שיהיה ובאיזה אופן הוא בחזקת פרוע וע"ז סובב הלשון כל. ועיין לקמן ס"ס ס"ה סמ"ע וש"ך:
יז
מבטל כל שטר שיש לו עליו עיין מש"ל סי' מ"ב באריכות אי מהני תפיסת המלוה ע"ש ועיין מ"ש בתומים להוכיח מדברי הרא"ש דאם יש לראובן שטר על שמעון ושמעון יש לו כתב שחייב לו ראובן ממ"א סך מה ולא נפרש בו הסכום לא אמרינן בי' דינו כשובר לבטל כל השטר רק הבעל שטר נשבע כמה הוא הסכום ונוטל שטרו ע"ש:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5