א
שיכירו העדים שם הלוה והמלוה ודין טעות השמות והסכום ובו י סעיפים:
אם יש ללוה או למלוה ב' שמות א"צ לכתוב אלא שם העיקר ואם כתבו שם הטפל לבד כשר וא"צ לכתוב החניכה (פי' שם שמלוין אותו לשם העצם) או כהן ולוי אלא אם יהיו בעיר שנים ששמותיהם שוים:
ב
צריך שיכירו העדים ששם הלוה פלוני בר פלוני ובשטר המכר שם המוכר ובשובר שם הלוה והמלוה ואם שטר המלוה הוא בלא קנין צריכין להכיר אף שם המלוה ואם אינם מכירים אותם אפי' אשה או קרוב כשרים לומר שכך הוא שמם והיכא דסמיך אאשה או קרוב ואשתכח טעותא לצורבא מרבנן מקבלינן (משום דאין דרך צורבא מרבנן לדקדק (ב"י ר"ס כ"ט בשם רשב"ם) וי"א דוקא באשה אין דרכו לדקדק משום דאין דרכן להסתכל בנשים כמו שנתבאר בא"ה סי' ק"י אבל בשאר דברים אין חילוק בין ת"ח לשאר גברי וכתב בעל המחבר בספרו ב"י בח"מ סי' כ"ט שכן עיקר ולכן תמוה מה שכתב כאן בהפך) לגברא אחרינא דאורחיה למידק לא מקבלינן דודאי מידק דק והשתא הדר ומשקר: הגה וכן בשאר טעות סופר דמוכח שטעה השטר כשר ואמרינן דטעה כמו שאמרינן אחריות ט"ס (הרא"ש כלל נ"ח סי' ל"ב) (וכדלעיל ר"ס ל"ט):
ג
כל שהוחזק שמו שלשים יום בעיר כותבים אותו שם ואין חוששין שמא שינה שמו לעשות קנוניא (פי' רמאות):
ד
אי קרו ליה ועני מחזקינן ליה בההוא שמא לחובתו כגון שקרא את עצמו ראובן וכתב שטר עליו ראובן לוה משמעון וטען השתא לאו ראובן שמי אי קרו ליה ראובן ועני אע"ג דלא אתחזק ל' יום בהאי שמא חייב:
ה
יצא לפנינו שטר וטען הלוה ואמר איני חייב כלום שמא רמאי אח' העלה שמו (כשמי) והודה לזה או שאמר לא לזה אני חייב אלא לאחר וזה רמאי הוא והעלה שמו בשם בעל חובי מאחר שלא הוחזקו שם שנים ששמותיהם שוים אין חוששין לדבריו:
ו
מי שהוחזק בשם כינוי בעיר וכתבו עליו שטר באותו כינוי ואח"כ נודע שהיה לו כינוי אחר או שטעה בשם הלוה או המלוה וכתבו ראובן במקום שמעון או שטעו בסכום המעות יכתבו שטר אחר (וה"ה בשאר טעות) ולא אמרינן כבר עשו עדים שליחותם (וי"א דאפי' כתבו שטר כשר לא שייך בשטרות לומר עשו שליחותן) כל זמן שלא נכתב בו קנין ומחוסר עדיין נתינה לבעליו (ר"ן פ' המקבל) (וי"א דאין שייך כלל בשטרות לומר כבר עשו עדים שליחותן) (נ"י בשם רשב"א) ויש מי שאומר שאפי' אם לא כתבו אחר אם יתברר הדבר שהוא טעות סופר כשר:
ז
היו שנים בעיר אחת שם כל אחד מהם יוסף בן שמעון אין שום אחד מהם יכול להוציא שטר על חבירו אם יש בו קנין שיאמר לו שטר זה שאתה מוציא עלי שלי הוא והחזרתי לך כשפרעת לי החוב שהיה לי בידך: הגה דבריו סותרים זה את זה בכאן דלפי ה"ט שיכול לומר האי שטרא שלי והחזרתיו לך אין חילוק בין שטר שיש בו קנין או אין בו קנין אבל יש מפרשים הטעם שאין מוציאין שטר זה על זה מטעם דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וחיישינן שזה המוציאו הוא הלוה ובזה אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין כדלעיל ס"ס ל"ט ולכן כתב כאן בתחלה דבעי' שטר שיש בו קנין וא"כ יש סתירה בדבריו) ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם שכל אחד יאמר לא עלי נכתב שטר זה אלא על חבירי אא"כ באו עידי השטר בעצמם ואמרו זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו עליו בהלואה ואם עדים אחרים העידו כן יש לו דין מלוה על פה ואם היה א' מהן קטן בזמן הכתוב בשטר גובין מהאחר ומה תקנתם יכתבו שם זקנם ואם גם שם זקנם שוה יכתבו שום סימן: הגה י"א דאם הם מב' עיירות מוציאים שטר חוב עליהם דצריכים לכתוב שם העיר של לוה או מלוה בשטר (טור בשם הר"ר ישעיה) ויש אומרים דאין כותבין שם העיר בשטרות (רמב"ם פי"ז מה' מלוה וטור סי' ס"א) וכן נוהגין מיהו ודאי אם הם מב' עיירות וכתבו שם העיר של א' מהן לא גרע מסימן וליכא למיטעי באחר כלל כנ"ל אם ב' יוסף בן שמעון בעיר א' והא' מת אביו וכ' בשטר יב"ש שלי"ט או נר"ו וכמו שכותבין על מי שאביו חי אם כתבו העדים אמר לנו יוסף בן שמעון שליט"א הוי סי' אבל אם כתוב בשטר אני יב"ש שלי"ט או כיוצא בזה לויתי מפלוני כו' והעדים חתומים למטה אין זה סי' דחיישינן שמא השני הערים לכתוב כך והעדים לא דקדקו בכך דלאו אכולה מילתא קא מסהדי (ב"י בשם הרשב"א): אבל הם מוציאין שטרות על אחר ולא יכול האחר לומר לא נתחייבתי לך אלא לחבירך ששמו כשמך שכל מי שהשטר יוצא מתחת ידו מחזקינן ליה בשלו: הגה אבל אם אין השטר יוצא מתחת ידו אע"פ שמודה שחייב לאחד מהם אינם יכולים להוציא ממנו (נ"י בשם הריטב"א) אלא בהרשאה שיתנו זה לזה (ד"ע) ואם יש בידו שובר מאחד מהם אין שום א' מהם יכול לתובעו שיאמר לכל א' מהם אתה כתבת לי זה השובר ומיהו אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבה א' מהם שהרי הוא מודה שלא פרע אלא לאחד ואם יטעון פרעתי לשניכם וצויתי לכתוב שובר א' כי הוא יספיק לי להראותו לכל מי שיבא מכם לתבעני חובי טענתו טענה ולא יועיל הרשאה:
ח
במה דברים אמורים כשאין משולשים לא בשטרות ולא בשובר אבל אם משולשים בשטרות ולא בשובר על בעל השובר להביא ראיה:
ט
מלוה אחד שהלוה לשני יוסף בן שמעון בב' שטרות והיו משולשים שניכר שטרו של כל אחד ונמצא אצל המלוה שובר מקוים ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע ולא היה השובר משולש ונמצאו ב' השטרות בין שטרותיו של מלוה הקרועים הורע כחם של השטרות ושניהם בחזקת פרועים:
י
שני יוסף בן שמעון שלוה א' מהם מאחר ונמצא לאחד מהם שדה שקנה מיוסף בן שמעון השני או שהיו שותפים בו אין המלוה יכול לטרוף השד' ולומר אם לך הלויתי מוטב ואם לחבירך הלויתי כיון שאין לחבירך בני חורין הרי לקחת שעבודי וכן כשהם שותפים לא יוכל לגבות החצי ממה נפשך לפי שאין נכסי בעל חוב משועבדים אלא מטעם ערב והערב אינו משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע מהלוה עצמו וכיון שאינו יכול לתבוע מהלוה עצמו אינו יכול לגבות מנכסיו נמצא שהערב לשני יב"ש בין לשני מלוים בין למלוה א' כשם שאינו יכול לתבוע מהם כך אינו יכול לתבוע מהערב:
באר היטב חשן משפט
מ״ט
א
הלוה. אבל שם המלוה והלוקח א"צ להכיר ול"ד לשובר דצריכין להכיר שניהם דשם בא המלוה ליתנו ללוה בעת שיפרע לו חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא יערים ויתן שובר זה ללוה דאיש אחר ששמו כשם מלוה זה שכתוב בשובר ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלו' שלו שלא כדין לכך צריכים להכיר גם שם הלוה ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחרים ששמם כשם מלוה ולוה זה. אבל בשטר הלוא' שבא הלו' לסופר ועדים לחייב נפשו ואמר שיכתבו עליו שטר חוב כותבין אע"פ שאין מכירין המלו' דאין לחוש שמא יש עוד א' ששמו כשם לוה זה וימסור זה השטר להמלו' שאומר שהוא חייב לו כדי שיוציא ממון מאותו איש האחר דאם כן גם כשיכירו שניהם איכא למיחש להכי ומש"ה אמרו דכל היכא דאיכא ב' ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום אחד מהם כמ"ש בס"ז בשני יב"ש עכ"ל הסמ"ע * ומ"מ צ"ע דבשובר אף שיכירו שניהם אכתי יש לחוש שמא אין הלו' חייב למלוה זה כלום רק לאיש אחר ששמו כשם מלוה זה ויפטור עצמו בזה השובר ויש ליישב בדוחק:
ב
בלא. דשמא זה אינו המלו' ולא ימסור השטר להמלו' עד לאחר זמן ויטרוף לקוחות שלא כדין כמ"ש בסי' ל"ט סי"ג וה"ה בשטר מכר בלא קנין צריכים להכיר אף שם הלוקח להפוסקים בר"ס רל"ח דאין כותבין שטר למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין ע"ש מיהו למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו א"כ בכל ענין א"צ להכיר המלו' והלוקח. ולהסמ"ע והב"ח ושאר אחרונים בכאן דברים אשר לא נתכנו בעיני וחלוקים אשר לא שערום אבותינו ומ"ש נרא' עיקר וכן דעת הה"מ עכ"ל הש"ך:
ג
קרוב. דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי בה. סמ"ע:
ד
בהפך. הנה בסמ"ע דחק ליישב דברי המחבר ודעתו לחלק בין עדות אשה לדבר אחר והש"ך השיג עליו והוכיח דגם כאן לא איירי אלא בעדות אשה דוק' ע"ש:
ה
מאחר. כ' הסמ"ע דטעם זה לא קאי אלא ארישא אבל לחששא דרמאי אחד העלה שמו כשם המלו' אפי' בדאיכ' ב' ששמותיהן שוין אין חוששין לו דהא קי"ל שני יב"ש הדרים בעיר א' כל א' מהן מוציא שט"ח על אחר כו' ע"ש והש"ך כ' דאפשר לומר דגם אסיפ' קאי היכא דאין השטר יוצא מתח"י המלו' כמ"ש בס"ז בהג"ה דאם היו מוחזקין שנים יכול לומר לאחר אני חייב משא"כ כשלא הוחזקו עכ"ל:
ו
טעות. נראה דוקא ודאי טעות אבל ספק לא דשמא שטר זה כשר וכבר עשו שליחותן כמ"ש בא"ע ר"ס קכ"ב וע"ש עוד מדינים אלו עכ"ל הש"ך:
ז
שליחותן. ע"ל סי' מ"א מ"ש שם ס"ק ב' ע"ש:
ח
בשטרות. דדוקא בגט דכתיב ביה וכ' ונתן וצריך שיכתבו הבעל או שלוחו שם שייך לומר שכבר עשו שליחותן משא"כ בשאר שטרות כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך השיג על הרמ"א וכתב דלא כוון יפה בדין זה דהרשב"א דכ"כ בתשו' ז"ל ולא אמרי' עשו עדים שליחותן אלא גבי גט כו' היינו לאפוקי שטר מתנ' או שטר מכר שלא באחריות אבל בשטר מכר באחריות ובשטר הלוא' מודה וכמבואר מדבריו להדיא כו' ע"ש דהוכיח כן מהש"ס ופוסקים ומסיק וכ' דלכ"ע דוקא כשטעו כותבין שטר אחר ולא אמרי' שעשו שליחותן הא לאו הכי אמרי' עשו שליחותן דאין כאן מחלוקת וכן נ"ל עיקר וברור ודלא כהרב וגם על הע"ש והסמ"ע יש לתמוה שכתבו כדברי הרמ"א עכ"ל וע"ל ר"ס מ"א ור"ס נ"ד:
ט
סותרים. והש"ך כ' דנ"ל דאין כאן סתירה כלל דבשטר שאין בו קנין דאין כותבין בלא מלוה א"י לטעון שהחזרתיו לך כשפרעת לי דה"ל לחוש שיתבענו בו הואיל ומתחל' נכתב מדעת שניה' ולא הי' לו למסרו בשלימות אלא לקרעו שלא יתבענו בו כמו שתובעו עתה באמת אבל בשטר שיש בו קנין יוכל לומר מה שלא קרעתיו מפני שלא חששתי שתתבעני בו שידעתי ששטר כזה אינו כלום מטע' דכותבין אותו בלא מלוה וא"ל א"כ למה לקח שטר כזה מתחל' י"ל דלא ידע אז הדין והי' סבור דאין כותבין בלא מלוה ובלא"ה צ"ל כן להטור וסייעתו שפירש הטעם שי"ל שטר זה שלי הי' ק' ג"כ איך לקחו מתחל' וע"כ צ"ל כנ"ל והשתא ניחא דהטו' דפסק בס"ס ל"ט דאפי' בשטר שאין בו קנין כותבין בלא מלוה להכי לא חילק כאן בין יש בו קנין או לא ובכל ענין אינו כלום אבל המחבר שפסק שם בסי"ג דבשטר שאין בו קנין אין כותבין אא"כ המלו' עמו ע"כ יש חילוק בין יש בו קנין לאין בו ולפ"ז למאי דקי"ל דבשטר מכר ומתנ' אף אם החזיר השטר לא חזרה מכירתו ומתנתו רק שצריך קנין חדש א"כ אפשר דלא מהני כשטוען שלי הי' והחזרתיו לך דלאיז' צורך החזירו לו בשלמ' בהלוא' החזיר לו מפני שהחוב בטל משא"כ במכר ומתנ' לא מהני אא"כ טוען כתבת לך מתחל' שטר לעצמך ומה שתירץ הסמ"ע דבשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' הוא דוחק גדול שהרי עינינו רואות שאינו ירא וטוען כן כ"ש דהאמת אתו גם מ"ש הב"ח דט"ס הוא בדברי המחבר וצ"ל אם אין בו קנין כו' לא נהירא כלל להגי' כל ספרי המחבר ובפרט שנרא' דדבריו לקוחי' מהה"מ שהביא בב"י דדוקא בקנין כו' אלא ודאי כמ"ש כן נ"ל ברור עכ"ל (ועיין בט"ז שהאריך ג"כ ליישב דברי המחבר ובא בתימ' על הרמ"א ע"ש):
י
על פה. הטע' דכל שאינו מבורר מתוך השטר מי הוא המלו' והלו' הרי השטר כאילו אינו אבל עידי השטר עצמן לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן עד שיהיו נכרין מתוך השטר ואף ע"פ שלא כתבו שטר חדש הרי הוא כאילו ניכר מתוכו כ"כ הה"מ. סמ"ע:
יא
מהאחר. בסמ"ע כתב הטעם שחזק' דאין העדי' חותמין השטר אא"כ ידעו בודאי שאלו שהעידו על עצמן הם גדולי' ובני דעת:
יב
וי"א. כ"כ גם הב"י והביא ראי' לדבריו מדברי הטור בסי' ס"א ובדריש' כתבתי דאין ראיותיו ראי' עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דהה"מ בשם הרמב"ן ודאי חולק וכתב דבשטרי הלוא' לא בעינן שם עירו וכ"כ הב"ח שהרמב"ן חולק ואפשר לזה כיון הרב מ"ש וי"א כו' ודלא כנרשם בש"ע רמב"ם כו' עכ"ל (ועיין בט"ז מ"ש בזה ע"ש):
יג
סימן. הב"י כתב דאכתי איכא למיחש שמא שליט"א קאי איוסף החי ולא על אביו שמעון ובד"מ דחה דבריו דא"כ ה"ל לכתבו קודם שם האב ע"ש כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך הסכי' לדברי הב"ח ודחה הוכחת הד"מ במ"ש דה"ל לכתבו קודם כו' וכתב דכך הרגילות שלא להפסיק החתימ' וכן מצינו הרב' פעמי' במקרא ובדברי חכמי' כו' ע"ש שהביא כמה ראיות לזה:
יד
דקדקו. והש"ך האריך להוכיח בראיות מהש"ס ופוסקי' דסמכינן לומר שהעדי' דקדקו בכך ומסהדי אכולי מילתא וע"ש מאי דמסיק אליבא דהילכתא לדינא:
טו
בשלו. ואין חוששין לנפיל' וע"ל סי' ס"ו ס"א ובתשובת מהרי"ט סי' ק"ך. ש"ך:
טז
ראי'. כ' הש"ך דהמחבר כ' דין זה ע"פ מ"ש בב"י לישב דברי הרמ"ה ודח' דברי הטור גם בתשובת מ"ב האריך להוכיח כדברי הרמ"ה ולעד"נ עיקר כדברי הטור דהדין עם בעל השובר כו' ע"ש שסתר כל ההוכחות של המ"ב גם מ"ש המ"ב דא"כ א"א לשני יב"ש להלוות לשום אדם דיש לחוש שהלו' יפייס את השני שיתן לו שובר. לק"מ דאטו ברשיעי עסקינן דודאי העדי' שיכתבו השובר ישלשו שמותן משום חשש זה דליכא למימר דהעדי' לא ידעו שיש שני יב"ש בעיר דהא בדהוחזקו עסקינן דודאי ידעו ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סימן צ"ו (גם הט"ז השיג על המ"ב וכ' ז"ל וכבר כתבתי בסי' מ"ב ס"ח שראוי לקבוע הלכ' כדעת הטור כאן דשובר שאינו משולש כשר כו' ע"ש):
יז
מקויי'. והש"ך כתב דסמי מכאן מקויי' דהא קי"ל בסי' ס"ה סי"ח דבאחד מהן סגי או שמקויי' או שהשטר מונח בין שטרות הקרועי' ומ"ש הב"ח דשאני הכא דאיכא ריעותא בשובר לכך צריך שניה' אינו נכון ע"פ סוגית הש"ס כו' ע"ש (גם הט"ז כתב ז"ל ויש מתרצי' דהכא שאני בשביל הריעותא כו' וטעו בזה דהא אפילו להרמ"ה אין זה ריעותא כלל וגם המעיין בספ"ק דב"מ ירא' שא"א לומר כן עכ"ל):
יח
שקנ'. נרא' דה"ה בירש שדה מיב"ש דודו דינא הכי מה"ט. ש"ך:
יט
לשני. נרא' דה"ה יב"ש שערב בעד יב"ש אחר כשם שאינו יכול לתבוע את הלו' כך אינו יכול לתבוע את הערב וע"ל סי' קכ"ט ס"ח בהג"ה ובתשובת רש"ך ס"ב סימן י"א עכ"ל הש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
מ״ט
א
א) טור וכ"כ בעל התרומות בשער ל"ג שאין תקנת רבן גמליאל לכתוב וכל שום וכו' וכן שם בגמ' ההיא דהוה קרי לה מרים ופורתא שרה (גיטין דל"ד ע"ב) אלא בגיטין
ב
ב) שם ושם כיון שהוחזק לו אותו שם
ג
ג) כ' הב"י נראה שלמד כן ממשנה שני יוסף בן שמעון וכו' אם הי' א' מהן כהן יכתוב כהן ב"ב דף קע"ב ע"א אלמ' אי לאו הכי לא הי' צריך לכתוב כהן ה"ה לשאר חניכא
ד
ד) ממשנ' ובלבד שיהא מכירן ב"ב ד' קסז ע"א וכדמפרש שם בגמ' טעמא ומזה נלמד לכל שאר שטרות
ה
ה) כדעת ה"ה בפכ"ד מה' מלוה שכתב עמ"ש הרמב"ם שאין כותבין עד שיכירו גם המלוה והלוקח אפשר שלא אמר רבינו אלא בשטרות שאין בהם קנין וכו' אבל בשטרות שיש בהם קנין כיון שכותבין בלא ראי' מלוה ולוקח אפי' רבינו ז"ל מודה שא"צ הכרת שמותן עכ"ל וצ"ל דמ"ש בריש הפ' וכ"כ שטר למוכר כו' איירי בקנין ועל שיש בו קנין הנז' אצל הלוה סמוך ומבואר בב"מ סוף דף י"ב וכאוקימת' דרב אסי שם וכמש"ל סי' לט סעי' ז' וע"ל סי' רל"א ובמ"ש שם אי"ה
ו
ו) טור וכ"כ הרא"ש ונ"י על עובד' דר' בר חנן ב"ב שם ע"ב ולענ"ד הוא מבואר ממסקנת הגמ' יבמות ל"ט ע"ב
ז
ז) בעה"ת בשם הראב"ד מההוא עובדא דרבא בר חנן דלעיל מס"א וכ' הסמ"ע משום דבמקום דבעינן עדים כשרים וחתם ת"ח אפיהם אינו נאמן לו' שטעו כיון דע"פ עדים כשרים כתב כן והעדי' עצמן אינם חוזרים ומגידים משא"כ כשסמך אאשה וקרוב שאין עדותם עדות גמור משו"ה נאמן כנגדם לומר שהן הטעוהו
ח
ח) ע' בסמ"ע כי אין כאן מקום להאריך
ט
ט) מימרא דרב ב"ב שם
י
י) טור בשם הרמ"ה וכדאמר אביי שם
יא
כ) מהא דא"ר זביד רמאה ברמאותיה זהיר שם הלכך אין תקנה עד דליתחזק
יב
ל) לשון רמב"ם שם פכ"ד כחכמים בבריי' אין כותבין אא"כ מכירין לפיכך כשהוא גובה א"צ להביא ראיה ה"ה שם
יג
מ) והא דאין חוששין שמא יש בעיר אחר ששמו כשמו משום דא"כ אין לדבר סוף ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א
יד
נ) בתשו' אחרת של הרא"ש מס"י ומבואר מעובדא דההיא דהוי קרי לי' נפאת' וכו' גיטין דף סג ע"ב
טו
פי' שאם יש בו קנין קנה מיד הוא כאלו נתנו לבעליו
טז
ס) טור בשם תשו' אביו הרא"ש
יז
ע) ל' הטור ממשנה ב"ב דף קע"ב ע"א
יח
פ) דאלו אין בו קנין כיון דאין כותבין ללוה אא"כ המלוה עמו מוציאין זע"ז כמ"ש ה"ה שם בפכ"ד בשם הרשב"א והביאו בב"י
יט
צ) כפי' רשב"ם שם
כ
ק) ולענ"ד דבשטר שאין בו קנין כיון שאין כותבין הלוה אא"כ המלוה עמו יוכל לברר המלוה ע"י העדים ההם שיעידו שזהו הלוה שהעדנו עליו ואין יכול לטעון האי שטרא שלי והחזרתיו לך וקרוב לזה ראיתי שוב בסמ"ע
כא
הטעם זה איתא בגמ' שם דף קע"ג ע"א ומ"ש הרמ"א בשם י"מ משום דהא דמסיק דבהא אין לחוש אלא בשטר שיש בו קנין דזה לא נזכר בגמ' אלא ה"ה כ"כ (כמ"ש לעיל ס"ק פ') סמ"ע
כב
ר) ל' הרמב"ם שם
כג
ש) כן דקדק ה"ה שם מדברי הרמב"ם
כד
ת) נ"י בשם הריטב"א מס"טו
כה
א) שם במשנה
כו
ב) ל' הטור
כז
פי' יכתבו יוסף בן שמעון שהוא גוץ או לבן לוה מיוסף בן שמעון שהוא ארוך או שחור או אם האחד כהן או לוי והשני ישראל כדתנן במשנה או יכתבו דורות כלומר אבי זקנם כדתני' בברייתא שם דף קע"ג ע"א ורבינו כלל כל זה במ"ש יכתבו שום סימן ב"י
כח
ג) שם וכ"כ הרמב"ם שם כן דקדק רבא מהמשנ' שם דף קע"ב ע"ב ולנפילה לא חיישינן וכן נתבאר ביבמות (דף קט"ז ע"א) וכרבא דקיי"ל כוותיה ה"ה שם
כט
ד) שם במשנה וכדמפר' לה אביי שם ד' קע"ג ע"א
ל
ה) טור וכ"כ הרשב"ם והרא"ש שם וכתב ה"ה שם בפרק הנזכר שכך הסכים הרשב"א
לא
ו) שם ושם
לב
ז) שם טור בשם הרמ"ה:
לג
ח) שם וכתירוצא דר' ירמיה שם
לד
כן הוא בטור
לה
ט) ☜הא דבעי' הכא שיהיה השובר מקויים ובסי' ס"ה סעיף י"ח מבואר אע"פ שאין השובר מקוים כיון שמונח בין שטרותיו הקרועים כתב הר"ב ב"ח משום דהכא אית ליה ריעותא לשובר כיון שהשטרות משולשין והשובר אינו משולש
לו
י) כאוקימתא דגמרא ב"ב דף כ' ע"ב
לז
כ) שם וכדאמר רבא לרבי ירמיה בכורות דף מ"ח סוף ע"א
לח
ל) שם ריש ע"א
לט
פי' שלא הוכרו בשעת ההלואה אם לכל אחד בפני עצמו נעשית ההלואה או ששני הלואות היו לאחד מהן כנלע"ד וק"ל
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
מ״ט
א
אין צריך לכתוב. גטין ל"ד ב' בראשונה כו'. ש"מ דבשטרות שאין תקנת ר"ג כשר:
ב
ואם כתב. שם שהוא דקרי רובא כו'. ג"כ בגטין דוקא:
ג
וא"צ לכתוב. זה אפי' בגטין ואפי' להמחמיר לכתח' מחמת מנהג דוקא:
ד
או כהן. מב"ב קע"ב א':
ה
ובשובר. גמ' ב"ב קס"ז ב':
ו
ואם שטר. נלמד מגט ושובר. אבל בקנין כיון שכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כ"ש שא"צ שיכירו אותו וכן בשטר המכר:
(ליקוט) ואם שטר כו'. היינו לדעת הרמב"ם אבל לש"פ ה"ה לשטר מכר וכמ"ש ר"ס רל"ח. ש"ך (ע"כ):
ז
אפי' אשה כו והיכא כו'. כ"כ הראב"ד והוא לפירושו וע' בנ"י שם ובדרישה:
ח
והיכא דסמיך. נ"ב בה"ת בשם הראב"ד:
ט
וי"א. כ"כ בה"ת שם בתחלה:
י
וכן בשאר. כתובות ק"ד ב'?
יא
אי קרו. דרב זביד ל"פ אלא לטובתו:
יב
יצא. ב"ב קל"ח ב' וחכ"א אין כו' לפיכך כו' ור"מ ל"פ אלא משום דס"ל כותבין וסנה' כ"ט ב' ההיא אודיתא כו' היינו דר"ל כו':
יג
וי"א דאפי'. גטין שם:
יד
וי"א דאין. תשו' הרשב"א ולמד מהא דאמרי' ב"ב קע"א א' עדים כותבין אפי' כו' וב"ק צ"ח ב' ליכתבו ליה כו' וסובר דאפי' עדים והא דאמרי' ב"ב שם אלא עדים שעשו שליחותן כו' עתוס' שם:
טו
ויש כו'. כנ"ל ס"ב:
(ליקוט) ויש מי שאומר כו'. כמ"ש בס"ב בהג"ה וה"ה כו' (ע"כ):
טז
אם יש. כ"כ מ"מ:
יז
שיאמר לו. ל' הטור וכפי' רשב"ם:
יח
אבל י"מ כו'. וכ"כ בגמ' שם וצ"ע על הרשב"ם וטור:
יט
אא"כ באו. גטין פ"ג כ"ד ב' והא אמרי' ולא כו':
(ליקוט) אא"כ באו עידי כו'. כמ"ש בגטין כ"ד ב' וכדעת רש"י שם ד"ה בעדי מסירה כו' אבל לדעת תוס' שם ד"ה בעדי כו' לא מהני ודע' ר"ת כדעת רש"י וראיה מגמ' פ"ו הא דלא כר"א כו' ועתוס' הנ"ל שדחו זה וכ' הרשב"א שם דכאן אפשר אף לדעת ר"י מהני דעדיין. לא עשו שליחותן שה"ל לשלש ויכולין לכתוב שטר אחר וכל שיכולין לחזור ולכתוב גובין ג"כ על פיהם. הרשב"א שם ובתשו' וז"ש הרמב"ם וש"ע עדי השטר בעצמם דוקא לאפוקי עדים אחרים. מ"מ וריב"ש וכמש"ו ואם (ע"כ):
(ליקוט) אא"כ באו כו' לדע' תוס' דגטין שם ד"ה בעדי כו' אפי' כה"ג לא מהני אבל דעת ר"ת כרש"י שם דכה"ג מהני וע"ש בד"ה בעידי כו' וד"ה הכא כו'. תה"א סי' קצ"ג (ע"כ):
כ
ואם עדים. מדקא מצריך שם דוקא עדי מסירה והא דל"ק שם בעדי חתימה ערש"י שם משא"כ כאן דליכא למיחש שראו כו':
כא
י"א דאם. ב"ב שם קס"ז ב' וליחוש לשני יוסף כו' וליחוש דלמא כו' והקשו דלמא אזיל למתא אחריתי ומקדש לאשת יוסף ב"ש דשם ותי' דצריך לכתוב שם העיר בגט. רמב"ן:
כב
דצריכין לכתוב. משום האי חששא הנ"ל וה"ה למלוה:
כג
וי"א דאין. ר"ל דכשר אם לא נכתב כלל סי' מ"ג. סכ"ב וחששא הנ"ל לא חששו במלוה וע' רמב"ן שם:
כד
מיהו ודאי. כנ"ל בגט:
כה
אם ב' יוסף כו'. כתובות פ"ב כ"ד ב' מהו להעלות משטרות כו' ושספ' הרמב"ם דאין מעלין וכן כאן קולא לנתבע:
כו
אבל אם אין. ב"ב קע"ג א' אלא הא דתניא כו' ?באותיו' כו' וערשב"ם שם מ' דביוצא מתחת ידי אחר לכ"ע אין מוציאין:
כז
אלא בהרשאה. רשב"ם שם. והוא מגמ' שם פ"ח קכ"ז א' וכתובות צ"ה א':
כח
ומיהו. רשב"ם נלמד מהנ"ל:
(ליקוט) מיהו כו'. כמש"ש קע"ג א' האומר שטר בין כו' נמצאו לאחד שם כו' וכמ"ש בסי' ס"ה סכ"ג (ע"כ):
(ליקוט) ומיהו אם כו'. כמ"ש בסי' ל"א ס"ב במלוה ושני לווין דאינו גובה כלום אבל במלוה ולוה א' גובה א' מהן ולק' סי' ס"ה סכ"ג באומר שטר כו' נמצא כו' (ע"כ):
כט
ואם כו'. כמש"ש קע"א ב':
(ליקוט) ואם יטעון. כמש"ש קע"א ב' ליכתוב סתמא כו' (ע"כ):
ל
בד"א. וצ"ע שהוא נגד הגמ' דשם וע' בטור וב"ח ודו"פ:
(ליקוט) בד"א כו'. מדקאמר במתני' נמצא לאחד כו' ואח"כ כיצד יעשו כו' מ' דקאי גם התקנה ע"ז אע"ג דלתי' דר' ירמי' קאי כיצד יעשו ישלשו על השובר דהא בשטר משולש קמיירי אבל לתי' דאביי א"א לומר דקאי אשובר דהא של? (ע"כ):
לא
ונמצאו שני. צ"ל או נמצאו ועב"מ סוף פ"א כ"ב כ"א א' ע"ש:
לב
ונמצא לאחד. בה"ת ונלמד משותפים דלמטה:
לג
נמצא שהערב. שם בגמ' מכדי כו' וקי"ל כו':
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
מ״ט
א
(נה"מ א) ועוד דאם המלו' הי' רוצ'. נ"ב י"ל היכא שמוסר השובר ליד הלו' של השני ירא הלו' לפטור א"ע בו מיב"ש השני כי ירא שזיופו יהי' עומד להתברר ע"י עידי השובר שיודעי' שיב"ש אחר מסרו לו אבל היכא שמערי' בערמ' לאיש אחר ואח"כ ימסור ליד הלוה של היב"ש השני שפיר יש לחוש כשיתבע יב"ש אחר יאמר הלו' שמידו של זה יב"ש בא לידו השובר הזה ולא יהי' נתפס כזייפן אף כשיעידו העדי' שיב"ש הראשון מסר לפניה' שובר זה לאיש אחר כי הלוה של יב"ש השני יטעון שא"י מאומה מזיוף זה ויתלה הזיוף במלוה שלו שהטעוהו בשובר זה שבא לידו מיב"ש הראשון והי' זה לקנוניא בין יב"ש המלוה שלו בין יב"ש הראשון כדי להטעותו שיפרע על סמך שובר זה וכיון שמסר לו המלוה שלו השובר פרע לו החוב ואף אם לא יאמינו דבריו לפטור א"ע מתביעת יב"ש השני עכ"פ לא יהי' נתפס לשקרן וזייפן משא"כ כשהעדים רואים מסירת השובר לידו מיד יב"ש הראשון דבכה"ג אם יאמר ששובר זה בא לידו ממלוה שלו יב"ש השני כחשו על פיו יענו כי יעידו העדים אשר בעיניהם ראו כנ"ל שקיבל השובר מיב"ש אחר:
ב
(נה"מ כ"א) בסה"ד ונראה טעמו כו'. אין זה נכון להעלות בל' הש"ך והש"ך בעצמו ביאר להדיא בספרו תקפו כהן טעמו בזה דמצד ממ"נ הבא מתרי גברי אין לגבות מנכסים ושפיר הקשה עליו בתומים:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
מ״ט:א׳
א
שם המלוה והיינו משום דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה היכא דליכא קנין משום שמא כתב ללות בניסן וכו' והיכא דאינו מכיר שם המלוה חיישינן שמא העלה כן שם המלוה ולא יתן עד תשרי למלוה האמתי והוי מוקדם. והקשו בזה להרא"ש וטור דס"ל עבז"ל למה צריך להכיר שם המלוה. ויראה לפמ"ש הב"ח בסימן מ"ג דל"א עבז"ל אלא בסתמ' ועמ"ש שם בסק"ו אבל אם אומר תנו אותו לידי ל"א עבז"ל ואם כן זה שבא עם איש אחר שאינו המלוה ואומר תנו אותו לזה הוי כמו שאומר תנו אותו לידי ולכן כשמוסרו אח"כ למלוה האמיתי לא אמרינן עבז"ל:
מ״ט:ב׳
א
אפילו אשה. בטור כתוב משום דהוי מלתא דעבידי לגלויי ולא משקרי אינשי ועיין כנה"ג בשם בני שמואל שדקדק מדברי הטור דס"ל דע"א נאמן במלתא דעבידי לגלויי אפילו בממון וכדברי הר"ר דוראן ולא כריב"ש וכתב שכן נראה מהראב"ד ורא"ש והרשב"א והנימוקי ע"ש. אמנם כבר העלה להלכה הרמ"א בסימן ל' סעיף מ"ד דאין חילק בד"מ בין מלתא דעבידי לגלויי או לא וכדברי הריב"ש. ולכן נראה הא דסומכין כאן על מלתא דעבידי לגלויי דחשש זה דאין כותבין אלא אם כן מכירין אינו חשש אלא מדבריהם דהא קיימא לן גבי גט דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין כדאי' פ' המקבל ואי הוי ספיקא דאורייתא בשעת הסכנה היאך עושין נגד חשש תורה אע"כ אינו אלא מדבריהס ובשעת הסכנה הקילו ומשום הכי ראו חכמינו זכרונם לברכה להאמין במלתא דעבידי לגלויי אפילו ע"א והוא פשיט:
מ״ט:ג׳
א
והוא הדין בשאר טעות. כתב הש"ך ונראה דוקא ודאי טעות אבל ספק לא דשמא שטר זה כשר הוא וכבר עשו שליחותן וכמו שנתבאר באבן העזר סימן קכ"ב עד כאן לשונו. מיהו נראה דאפילו בספק טעות נמי לא עשו שליחותן כיון דמ"מ פסול הוא וכמו שנבאר וז"ל הבית יוסף סימן קכ"ב ומשמע דאפילו נמצא בו פסול דרבנן כותבין גט אחר דכיון דפסול אע"פ שאין פסולו אלא מדרבנן מכל מקום חספא בעלמא הוא כיון שאינה יכולה להינשא ע"י וכ"כ הרמב"ם דבין נמצא בטל בין נמצא פסול כותבין גט אחר והכי דייקי לשון הרא"ש שכתב ומסופקין אם הוא כשר מכמה חומרות שנהגו להחמיר ופסולו דרבנן ודאי אינו בכלל כמה חומרות שנהגו להחמיר ומ"ש ואין להס שורש ועיקר מן התורה פסולי דרבנן תורה קרי להו עד כאן לשונו ע"ש. ואם כן לפ"ז בספיקא הן ספיקא דאורייתא הן ספיקא דרבנן אם מחמת ספיקן אינה יכולה לינשא לא עשו שליחותן וכותבין גט אחר ול"א עשו שליחותן אלא בספיקות הבאים מחומרות שהחמירו בגיטין בדבר שאין להס שורש ועיקר לא בתורה ולא בדרבנן דמידי דרבנן נמי תורה הוי וכמ"ש הבית יוסף ועיין שם בפר"ח ז"ל ואני מוסיף עוד להקל דאפילו לא נמצא בו פסול גמור אלא שלא תנשא לכתחלה חספא בעלמא מיקרי כיון שאין ראוי לגרש בו לכתחלה עיין שם ואם כן ממילא מבואר דבשטרי ממון דליכא חומרות אלא או ספיקות תורה או ספיקות דרבנן אם ע"י ספיקן אינו יכול לגבות בשטרו ודאי כותבין אחר ולהכי השמיטן בשלחן ערוך ורמ"א לחלק בין טעות ודאי לספק כמו שחילקו בגיטין סימן קכ"ב משום דד"מ עיקר יסודם או כדברי תור' או כדבריה' שהוא נמי תורה ואם כן ספיקא כיוצא בו ולא עשו שליחותן וז"ב:
מ״ט:ד׳
א
עדי השטר. לשון הרמב"ם פ' כ"ד ממלוה שנים שהיו בעיר שם כל א' יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב אלא אם כן באו עדי השטר בעצמם ואמרו זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו לו בהלואה וכתב הרב המגיד ומ"ש רבינו אלא אם כן באו עדי השטר בעצמן יש מן המפרשים אומרים שאפילו באו עדי השטר והעידו כן אין לזה דין מלוה בשטר לפי שאינו מוכיח מתוכו ומדברי רבינו נראה שאם באו עדים אחרים דינו כדין מלוה על פה אבל עדי השטר עצמן דינו כדין שטר והטעם מפני שהרי אלו יכולין לשלש השמות שהרי לא עשו גמר לשליחותן עד כאן לשונו ועיין בית יוסף מ"ש בשם הרשב"א. וקשה לי בדברי הרב המגיד וכי משום דיכולין לשלש שטר אחר הוי מלוה בשטר הא השתא לוה מותה מלכתוב ואיך יעשו שליחותו בע"כ וצריך עיון והא דמלוה על פה מיהא הוי היינו כשהעידו בהלואה ממש וכמ"ש בסק"ט:
מ״ט:ה׳
א
שם העיר. עיין בית יוסף שכתוב בדברי הר"ר ישעיה דנהי דשטר שלא כתוב בו שם העיר כשר מכל מקום אם טען לאו אנא הוא אלא יוסף בן שמעון שבמקום פ' טענתו טענה עיין שם ועמ"ש הרמב"ן בחידושיו פ' לא יתפור גבי ההיא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה ושריא רבינא לימא משום דסבר כר"ת דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ודחי שאני התם דאי מגנב מיני' אצנועי בגוי' לא הוי מצנעי וה"מ חמרי אבל ענבי מצנעי וכתב שם הרמב"ן אבל ענבי מצנעי פי' ודאי דמצנעי ואפילו לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש וחזקה כאן נמצא כאן היה וה"ל קרוב ומצוי וליכא למאן דאמר רוב עדיף ועיין שם ואם כן ה"נ כיון דבמקומו ממש הוא אמרינן כאן נמצא וכאן היה יוסף בן שמעון בעיר הזאת ולא מעיר אחרת מיהו ברא"ש שם כתב דלדידן עינבי נמי שרי כיון דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואם כן משמע דאפילו במקומו ממש נמי אזלינן בת"ר דעלמא והתורת חיים פ' ג"פ כתב על דברי הבית יוסף ז"ל ולפי מה שפרשתי פ' לא יחפור דהא דאמר ר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב היינו דוקא בשווין אבל היכא דאיכא קורבה דמוכח והרוב אינו מוכח אזלינן בתר קורבא דמוכח אם כן היכא דליכא בעיר אלא יוסף בן שמעון א' והמלוה תובעו והוא אומר לאו אנא הוי אלא יוסף בן שמעון דעלמא אין בטענתו כלום אף על גב דמסתמא טובא יוסף בן שמעון איכא בעלמא מכל מקום כיון דהאי יוסף בן שמעון דר בעירו קרוב לו אזלינן בתר קורבא דמוכח אבל רובא לאו מוכח הוא דמאן לימא לן דאיתנהי כולי האי יוסף בן שמעון הלכך אזלינן בתר קורבא דמוכח וחייב עכ"ל: אבל אכתי אינו מוכרח דנהי דנימא דקורבה דמוכח עדיף וכן לפמ"ש הרמב"ן כאן נמצא כאן היה היינו דוקא באיסורא אבל בממון כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב ה"ה בתר קרוב והמוציא מחבירו עליו הראיה .
מ״ט:ו׳
א
לא גרע מסימן. והוא דעת עצמו ועיין בתוספות פ"ב דכתובות בהא דאיבעי' מעלין משטרות ליותסין א"ד אין מעלין כגון דכתב אני פ' כהן וחתימי סהדי מי אמרינן אמנה שבשטר קמסהדי א"ד אכולה מלתא קמסהדי והקשו בתוספות ואי לא אכולה מלתא מסהדי עדים תתמי אף על גב דלא ידעי אי כהן הוא אי לאו ואם כן הא דתנן בג"פ שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר א' יכתבו כהן מה מועיל כיון שהעדים חותמין אע"פ שאין מכירין אם הוא כהן וכו' וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון ודאי אכולה מלתא קא מסהדי דאז צריכין לידע אם הוא כהן והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין והכא מבעי' לי' היכא דלא הוחזקו עד כאן לשונו ואם כן היכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אלא הם בשני עיירות ונכתב בשטר שם העיר י"ל דלאו אכולה מלתא קמסהדי כיון דא"צ לכתוב שם העיר ולפמ"ש הרמ"א בתשובה סימן קי"ג דאפשר גם בשטר אם שינה דירת העיר פסול ואם כן ודאי דייקי בשם העיר דהא שינה פסול אבל לא ברירא ליה האי מלתא שכתבו בלשון אפשר ואם כן כיון דשינה נמי כשר אם כן לא דייק כיון דלא הוחזקו. ובזה נראה לפרש דברי הטור שכתב ז"ל וכתב הר"ר ישעיה דוקא בעיר אחת אין מוציאין אבל בשני עיירות מוציאין אלא שצריך לכתוב פ' מעיר פ' לוה מפ' שאם לא כן אף אם יש יוסף בן שמעון בעיר אחרת יאמר. אותו שלוה ממנו לא אני לויתי ממך אלא אותו שמעיר אחרת לוה ממך לפיכך צריך לכתוב שם העיר של הלוה והמלוה ואין חילוק בין שטרות לגיטין עד כאן לשונו ולכאורה מה זו ראי' דהא אפילו אינו צריך לכתוב שם העיר אם כתבו לא גרע מסימן ועיין בטורי זהב מ"ש בזה. ולפי מ"ש ניחא דאי אין כותבין שם העיר לא הוי סימן כלל דלאו אכולה מלתא קמסהדי ואם כן קשה על רמ"א דס"ל דאין כותבין שם העיר היכא הוי סימן. ונראה דהרמ"א לשטתו דהכריע כשיטת הרשב"א שאינו מחלק בין הוחזקו או לא אלא החילוק הוא בין כתוב בלשון סהדי כגון אמר לנו יוסף בן שמעון כהן ובין כתוב בלשון בעל דבר כגון אני פ' כהן ובענין זה מיירי הש"ס בפ"ב דכתובות ולהכי אמרי' דלאו אכולה מלתא קא מסהדי אבל בלשון סהדי אכולה מילתא קא מסהדי ושטת התוספות הא דתנן שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מוציאין ומשמע הא בשני עיירות מוציאין אולי ס"ל לתוספות דכותבין שם העיר בשטרות וכדברי הר"ר ישעיה:
מ״ט:ז׳
א
אני יב"ש. כבר כתבנו שיטת התוספות לחלק בין הוחזקי או לא ושיטת הרשב"א לחלק בין לשון סהדי ובין לשון בע"ד: ונראה דאפילו לשיטת הרשב"א אם כתב בלשון בעל דין אני יוסף בן שמעון כהן ותפס מלוה לא מפקינן מיניה כיון דהרשב"א מפרש לאיבעי' דש"ס מעלין משטרות ליוחסין בלשון בעל דין ואמרינן שם חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין ולא איפסקא הלכתא כמאן ה"ל ספיקא דדינא בלשון בעל דין ואי תפס לא מפקינן מיני' וזהו נ"ל בדברי הרמב"ם פ"ך מא"ב וטור וש"ע אבן העזר דליוחסין אין מעלין ולתרומה מעלין משום דכיון דהוי ספיקא דדינא בתרומה דרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא אבל ביוחסין החמירו בספיקות וכמבואר ספ"ב דכתובות אמנם כל זה הוא דוקא במלתא דתליא ביה גוף הענין של הלואה וכגון בשמא דלוה וכיוצא אז אמרינן דאפשר אכולה מלתא קמסהדי אבל דברים שאין נוהגים בגוף הלואה ודאי לאו אכולה מלתא קמסהדי כ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות ז"ל כי פליגי דוקא היכא דשייך למידק בשמא דילי' לפי שהמלוה תלוי בזה אבל היכא דלא שייך למידק ואידך מילי דמהני בשמא דידי' ודאי לא מסהדי עלה אלא דאיהו אמר להו הכא וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל והרשב"א כתב עיקר ראייתו מהא דתנן העורר על השדה והוא חתם עלי' בעד דמשמע מיני' דסהדי לאו אכולה מלתא קמסהדי משום דקניית השדה שבאותו שטר אינו תלוי אם אותו המצר הוא של פ' או של אחר ומזה למדו כל האחרוני' דכל היכא דאינו תלוי בו גוף הענין אפילו נכתב בלשון סהדי לא מסהדי אכולה מלתא: אבל הריטב"א פ"ב דכתובות כתב בשם רבו במה שהקשו ממתני' דעורר על השדה דמשמע דחתימת עדים לאו אכולה מלתא משום דמדינא ודאי מועיל כיון דאכולה מלתא קמסהדי אבל מטעמא אוחרא אתינו עלה דבדיני ממונות בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ולהכי אין למידין ענינא אחריני עד כאן לשונו ודבריו בקיצור הכמות ורב האיכות והיינו דעדים שבשטר דמועיל היינו משום דנעשה מדעת המתחייב והוי מפי כתבו ולא מפי כתבם לפי שטת רש"י ובע"מ והיכא שכתבו בשטר זה מצר פ' אף על גב דאסהידו שהוא מצר פ' לא מהני מידי משום דהוי מפי כתבם כיון דנעשה שלא מדעת המתחייב והוא העורר. וכבר שמתי עיני ולבי לסברא זו בסימן כ"ח סק"ז במ"ש שם להקשות דמאי קא מבעי' אי מעלין משטרות ליוחסין הא אפילו נימא אכולה מלתא קמסהדי אכתי ה"ל מפי כתבם דמה שהעידו שהוא כהן בזה ליכא שטר ועיין שם ות"ל כוולתי לדעת רבו של הריטב"א ולפי מה שנרא' מדבריו דוקא בדיני ממונות בעינין מפיהם דוקא אבל לענין יוחסין אף על גב דהחמירי כשל תורה בכמה דברים אפילו הכי בזה לא בעינין מפיהם דוקא כיון דאינו אלא איסורא.
מ״ט:ח׳
א
אלא בהרשאה בתומים ז"ל והנה במטבע קצר להגאון מוהר"ג נקרא שמו חידושי הגרשוני כתב על הך בהרשאה והא דמהני הרשאה היינו דוקא דליכא רמאי אבל במקום דאיכא רמאי אין נזקקין להם כמה שכתבו תוספות ב"ב דף ל"ה ד"ה אין מוציאין עיין שם ודבריו בלתי מובנים דאמת דתוספות כתבו כן לשטת נהרדעי דס"ל בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ובא שלישי וחטפה אין מוציאין מידו אבל לפי דקיימא לן כר"א דפי' מלתא דר"ח בגוונא אחריני אבל באמת מוציאין מידו וכמ"ש לקמן סימן קל"ט סעיף ב' אם כן אף כאן הדין דמוציאין ע"י הרשאה ושגגה יצא מלפני השליט עד כאן לשונו. ואני לא מצאתי בזו שגגה דנהרדעי סברי דאם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותו מידו דתני ר' תייא גזלן של רבים לא שמי' גזלן ובזה כתבו תוספות ואפילו כתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעי' הם אין נזקקין להם והיינו משום דקשיא להו יכתבו הרשאה זה לזה ואז יהי' גזלן של יריד ובודאי גזלן יחיד שמי' גזלן לזה כתבו דאין נזקקין להם הואיל ורשעים הן וביאור דבריהם משום דמדינא אין הרשאה מועיל משום דגזילה אינו יכול להקנות דה"ל דבר שאינ' ברשותו ואפילו קרקע כל שאינו יכול להוציאו בדיינין אינו יכול להקנות והרשאה אינו אלא תקנת חכמים וכמה שכתבו תוספות פ' מרובה דף עיין עיין שם ומשום הכי גבי רמאים ורשעים אין נזקקים לתקנתם ורב אשי סובר דשמי' גזלן ומאי לא שמי' גזלן דתני ר"ח דלא ניתן להשבון ולפי' רשב"ם ותוספות דצריך להחזיר לכל א' וא' כר"ע עד שישלם גזילה לכל א' וא' אם כן לאו מכת הרשאה אתי עלה רב אשי דהא קרי לי' גזלן של רבים ובהרשאה גזלן יחיד הוי אלא דסובר רב אשי גזלן של רבים נמי שמי' גזלן ומהרשאה לא מיירי כלל ואם כן כיון דנהרדעי סברי דהרשאה אינו מועיל גבי רשעים ורב אשי לא מצינו דפליג עלייהו בהא אם כן ודאי אינו מועיל הרשאה ברשעים וגם לדעת רמב"ן שם שפי' אליבי' דרב אשי מחזיר למקום שנטל וא"צ להשיב לכל א' וא' נמי לאו בדין הרשאה קאמר והא דצריך להחזיר למקום שנטל ולא מדחי לכל א' וא' היינו משום דדוקא בחוב מצי מדחי וכמ"ש בנימוקי יוסף ס"פ גט פשוט בשם הריטב"א דוקא בחוב מצי מדחי אבל בנותן מתנה לא מפני שהוא כשותף אם כן מכ"ש גבי גזילה שהוא שלהס לגמרי דלא מצי מדחי וכיון דס"ל גזלן של רבים שמי' גזלן צריך להניח למקום שנטל או מיירי אם רוצה להיות ישר ואינו רוצה לדחות לכל א' וא' בכדי שלא ישאר הגזילה ת"י אבל בדין הרשאה לא פליג רב אשי אנהרדעי וכיון דנהרדעי סברי דאינו מועיל הרשא' ברשעים וליכא דפליג אם כן ודאי בזה הלכתא כטעמא דנהרדעי. מיהו בעיקר הדין נהי דתוספות כתבו דאין כותבין הרשאה ברשעים מכל מקום מסתימת הפוסקים בדוכתי טובא לא משמע הכי:
מ״ט:ט׳
א
נמצא שהערב. וכתב הש"ך ונראה דה"ה יוסף בן שמעון שערב בעד יוסף בן שמעון כשם שאין יכול לתבוע את הלוה כך אינו יכול לתבוע הערב ע"כ. והוא תמוה מאד דל שטרא כיון דהערב אומר שהוא לא לוה וע"כ מודה שיוסף בן שמעון האחר הלוה וכיון דהלוה כופר הערב חייב לשלם כמבואר בסימן קכ"ט סעי' ח' ומ"ש בטור נמצא שהערב לשני יוסף בן שמעון משום דמיירי דהערב אינו ידוע למי הלוה כלל ולהכי כיון דהלוה נפטר הערב נמי פטור אבל אם הערב יודע שזה יוסף בן שמעון הוא הלוה אף על גב דהלוה כופר הערב חייב ועיין ש"ך סימן קכ"ט סקי"ט שכתב דוקא בלוה כותי עיין שם ומשמע מדבריו בלוה ישראל כה"ג פטור אבל אין לחלק בכך דודאי כל שהלוה כופר בין ישראל בין כותי הערב חייב גם מ"ש הש"ך בירש מיב"ש דודו דא"צ לפרוע יותר תימה דודאי אפילו מלוה על פה כל שידוע להיות שהמוריש חייב צריך לפרוע וראיתי גם בתומים התפלא על דברי הש"ך. ונראה ליישב דבפ' יש בכור אמרי' זאת אומרח שני יוסף בן שמעון שקנה א' שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו ממה נפשך ופריך רבא מכדי נכסי דבר אינש ערבין ולכאורה כיון דשני יוסף בן שמעון אינו מוכח מתוכו ולאו שטרא הוא כלל אפילו ידוע בעדי' שזה הוא יוסף בן שמעון שחתם על השטר נמי לאו שטרא הוא כלל ואם כן במה נתחייב וכה"ג בשער קנין לאו שטר קנין הוא וכיון דהעדים אין צריכין לראות נתינת המעות דהא יכול לחייב בשטר אע"פ שאינו חייב וכיון דאינו מוכח מתוכו לא נתחייב בשטר זה כלל ואם כן היכי ס"ד דר' ירמי' שם לומר יוסף בן שמעון שקנה א' שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו וצריך לומר דר' ירמי' סבר נהי דאינו מוכח מחוכו גוף הלוה שנתחייב מכל מקים זה השדה שקנה נשתעבד אחר שקנה יוסף בן שמעון כיון דלזה השעבוד מוכח מתוכו וכן בשותפיסן בשדה זה השדה מוכח מתוך השטר לשעבוד ולזה פריך רבא כיון דנכסי דבר אינש אינון ערבין והלוה לא נתחייב כלל דאינו מוכח מתוכו אם כן גם הערב פטור ואם כן הוא הדין בערב ליב"ש נמי לא נתחייב כיון דהלוה לא נתחייב בשטרו כלל משום דאינו מוכח מתוכו גם הערב דמוכח דנשתעבד ממה נפשך מכל מקום כיון דהלוה פטור מדינא משום דלא נתחייב כלל בשטר כיון דאינו מוכח מתוכו גם הערב פטור אבל אם מודה הערב שלוה מעות ממש ודאי הערב חייב לשלם אע"פ שהלוה כופר אלא דכאן מיירי שאינו יודע אם לקח מעות ולא נתחייב רק ע"י השטר ובזה הלוה פטור מדינא כיון דאינו מוכח מתוכו ליכא שטר חיוב וכה"ג בגט או בשטר קנין נמי לאו שטרא הוא ופטור נמי הערב אף על גב דשעבוד הערב מוכח מתוכו ע"י ממה נפשך והא דמשמע בסעיף ז' דמלוה על פה הוי היינו כשהעידו עליו בהלואה ודו"ק:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
מ״ט
א
אין צריך לכתוב כו' פירוש אפילו לכתחל' א"צ משא"כ בגט דצריך לכתוב לכתחל' שם העיקר וכל שום וחניכ' דאית ליה כמ"ש בא"ע סי' קכ"ט:
ב
ששם הלוה פב"פ כו' אבל שם המלוה ושם הלוקח אינו מצריך המחבר להכיר וס"ל דאינו דומה לשובר דצריכי' להכיר שניהן וכדמסיק דבשובר בא המלוה ליתנו להלוה כשיפרע לו שם חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא מלוה זה יערים ויתן שובר זה ליד לוה דחיש אחר ששמו כשם מלוה זה שהוא כותב בשובר זה ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלוה שלו שלא כדין לכך צריכין להכיר גם שם הלוה שלו ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחר דשמם כשם מלוה ולוה זה שבאו לפניהן אבל בשטר הלואה שבא הלו' להסופר ולעדים לחייב נפשו ואמר כתבו עלי שטר שאני חייב לפב"פ מנה אף שאין מכירין להמלו' שאומר לפניהן אפ"ה כותבין לו דליכא למיחש שמא יש עוד איש אחר ששמו כשמו דזה הלוה וילך זה למסור זה השטר לאיש זה שהוא אמר שח"ל כדי שילך אותו האיש להוציא ממון מאותו האיש ששמו כשם זה הלוה דא"כ גם כשיכיר גם שם המלו' איכא למיחש להכי ומ"ה אמרו דכל היכא דאיכא שנים ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום א' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ז בדין שני יוסף ב"ש וק"ל כן הוא דעת המ"מ והביאו הב"י וכתב שהרמב"ם שמצריך להכיר גם שם המלו' מיירי דוקא בשטר דלית ביה קנין ומטעם שאכתוב בסמוך אבל בפריש' ודריש' כתבתי טוב טעם דגם בשטר הלוא' ומקח צריכין להכיר שניהן ואפינו בשטר דאית ביה קנין וכמשמעות ל' הרמב"ם והטור וכ"כ מור"ם ע"ש ודו"ק:
ג
בלא קנין צריכין כו' הטעם דס"ל דאין כותבין שטר דלית ביה קנין להלו' לחוד כשאין המלו' עמו משום דאיכא למיחש שמא יכתוב הלוה השטר זמנו מהיום ללות ולא ילוה לו המלוה באותו היום עד למחר או ליומא אוחרא ויהי' השטר מוקדם לכך צריכין שיבאו המלו' והלו' יחד לפני הסופר והעדים ויכירו שמות של שניהן ויתן השטר ליד המלו' בפניהן להרמב"ם ולשאר גאונים אפילו אינן רואין שנותן לו אמרינן דמסתמא יתנו לו מיד כיון שהוא עמו בשעת חתימה כמ"ש בסי' נ"ט אבל אם אינו מכיר גם שם המלו' שבא עמו אכתי איכא למיחש שיעשה קנוניא עמו להעלות שמו כן בשם המלו' שלו שילוה לו למחר ויהיה מוקדם והיינו דוקא בשטר דלית ביה קנין דאין שיעבוד חל עד שעת הלואה אבל בשטר דאית ביה קנין דמשע' שקנו מידו דהלו' נשתעבד להמלוה לית בי' משום מוקדם זהו טעם דהמ"מ והמחבר וכבר כתבתי בסי' נ"ט דזה לא יתכן להרא"ש והטיר וסיעתייהו דס"ל דעדים בחתימייהו זכין להמלוה וא"כ גם בשטר דלית ביה קנין לית ביה משום מוקדם ואפ"ה כתב הטור דצריך להכיר גם שם המלוה והלוקח ואם כן צ"ל הטעם כמ"ש בפרישה בסי' ל"ט וגם כאן ואין חילוק בין אית ביה קנין ובין לית ביה קנין לעולם צריכי' להכיר שם שניהם ע"ש ודו"ק:
ד
אפילו אשה או קרוב כו' דמילתא דעביד' לגלויי לא משקר בה:
ה
והיכא דסמיך אאשה כו' לאפוקי אם הכירו מעצמו או ע"פ עדים כשרים דלאו כל כמיניה לומר טעיתי וק"ל ועד"ר:
ו
וכתב בעל המחבר בספרו ב"י בח"מ סי' כ"ט שכן עיקר ולכן תמוה מ"ש כאן בהיפך ולעד"נ דלק"מ להמעיין בדברי ב"י בסי' כ"ט דשם במחס"ה הביא העובדא דפ' ג"פ וז"ל ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר חנין כו' עד צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק ע"כ וכתב עליו ז"ל דמסתימת דברי בעל מישרים משמע דבכל עניני' לאו אורחיה למידק ולא משמע הכי מרשב"ם שכתב לאו אורחי' למידק להסתכל בנשים כדי שיכירה יפה ויכול לסמוך על אחרים שמכירי' אלמא דבעדות היכר אשה הוא דאמרי' דחוזר ומגיד אבל לא בשאר עדות והכי מסתבר וגם ר' ירוחם (בעל משרים הנ"ל) אפשר דה"ק כו' וכן נראה מדברי רבינו שכתב דברי' אלו בטור א"ע סי' ק"י עכ"ל ב"י הרי דמכח פי' רשב"ם הנ"ל פי' הב"י דלא אמרינן דאין דרך ת"ח לדקדק ב"א בעדות אשה כו' והמדקדק בפי' רשב"ם יראה דל"ד אעדות הכרת אשה לחוד כ"כ אלא ה"ה אהדומ' לו משום צד דאי בעדות אשה דוקא קאמר ק' למה סיים וכתב ויכול לסמוך על אחרים אלא ודאי כונתו דרשב"ם הוא דכל שהת"ח הרשות בידו לסמוך על אחרי' מאן דהו כגון אשה וקרוב מקבלין מיניה כשאומר אח"כ כך אמרו לי אחרים וסמכתי עליהן והן הטעוני ולאו חוזר ומגיד הוא דהגד' ראשונ' לאו מפיהו הוה ובכלל זה נמי הוא הכרת שם איש לוה ומלוה ומוכר והלוקח דהדין נותן שהת"ח והדיין יכולין לסמוך אאחרי' האומרי' לפניו שכך שמם אלא שבדייני דעלמא דלאו ת"ח המה בשכותבין וחותמין סתמא פלוני ב"פ אינם נאמנים לומר אחר כך הטעוני אחרי' באומר' שבר פלוני שמו פלוני כי אף שמותרים גם המה לסמוך אאחרי' ואפילו אאשה וקרוב שאומרי' ששמו כך מ"מ כשכותבין סתמא (ולא כתבו שע"פ אותן אחרים כ"כ) מסתמא גם המה עצמן חקרו ודרשו וידעו ששמו כן לכן אין בידם לחזור דה"ל חוזר ומגיד משא"כ ת"ח שטריד בגירס' ואינו פנוי לחקור ולדרוש מקבלינן מיניה כשאומר שלא חקר ודרש בעצמו אלא סמך אאחרים והא דכתב רשב"ם שאין דרכו להסתכל באשה כו' ללמדינו דבאשה אף שאין צריך לבטל לימודו בדרישה וחקירה והיינו שהאשה עומדת לפניו ואם הסתכל בה היה מכירה אפילו הכי מקבלין מיניה כשאומר לא רציתי להסתכל בה משא"כ כשיש לפניו איש דבכהאי גוונא אינו נאמן לומר לא רציתי להסתכל בו וסמכתי על אחרים והטעוני כ"א כשאינו מכיר אותו אף אם הסתכל בו דבזה מאמינים לו ואמרי' שמכח טרדותו בגירסא לא היה רוצה לבטל לעשות דרישה וחקירה משא"כ אחר דדרכו לעשות חקירה אינו נאמן כ"א כשכותב בהדיא שסמך אאשה וקרוב וק"ל. אבל א"ל שמ"ה כתב שאין דרכו להסתכל באשה ללמדינו דבאשה אפילו לא סמך אאחרים אלא שבעצמו היה נראה לו שהי' היא מקבלינן ממנו באמרו שטעה דא"כ קשה ארשב"ם דהתחיל באין דרכו להסתכל באשה וסיים בויכול לסמוך אאחרים משמע מדבריו דגם באשה אם לא הסתכל בה צריך אחרים שיעידו לפניו והא דכתבו האי דינא בהיכא דסמוך אאשה או קרוב משום דבשאר דוכת' דאין לסמוך אאשה וקרוב כי אם אעדים כשרים וחתם הת"ח אפיהם ודאי אין הת"ח נאמן לומר שטעות היה כיון דע"פ עדים כשרים כ"כ ועדים עצמן שהעידו תחילה לפניו גם כן אינ' נאמנים לומר שטעו דה"ל חוזר ומגיד משא"כ כשסמיך אאש' וקרוב דאין עדותן עדות גמור מ"ה נאמן הת"ח נגדם לומר שהן הטעוהו. והשת' א"ש שהב"י בסי' כ"ט הביא ראיה לדבריו מדכתבו רבינו בא"ע סי' ק"י אעדות אשה ובסי' זה דכתב הב"י דגם בשאר דברים נאמן הת"ח לימר שהטעוהו הבי' גם כן ההיח דכתב רבינו בא"ע ולא עוד שהזכיר הב"י כאן מ"ש בסי' כ"ט הרי לפנינו דבשעה שכתב הב"י דבריו שבכאן זכר מ"ש בסי' כ"ט מוכח מזה דבשעה שכתב דבריו שבכאן לא היה נעלם ממנו מ"ש בסי' כ"ט. ועוד דהאי דינ' דכתב המחבר כאן דהיכא דסמך אאשה וקרוב כו' מדברי בע"ת בשם הראב"ד המה ושדקדק כן מהגמ' ובהאי דסמיך אקרוב שהעיד אשם איש דלוה ומלוה ליכא בו משום צד משום דאין דרכו להסתכל בנשים ולא מצינו מאן דפליג עליו בפי' ואין בידינו לדחות דבריהן לכן מחוורתא הדברים שבררתי וכתבתי וא"ש הכל ודו"ק:
ז
וכתב שטר עליו כו'. נראה דצריך להיות וכתוב שטר בוי"ו בין תי"ו לבי"ת ור"ל שמלוה מוציא שטר עליו כתוב בו שראובן חייב והוא רוצה לכפור ולומר אין שמי ראובן בזה לא מאמינים ליה כיון דקרי ליה בהאי שמא ועני וזהו חובתיה בודאי אבל אינו ר"ל דהאי ראובן הלך לסופר ולעדים לכתוב עליו שטר חוב איך שהוא חייב לשמעון מנה דבזה שייך רמאות הנ"ל דיעלה לו שם ראובן כדי להוצי' בו ממון מיד ראובן אחר וק"ל:
ח
מאחר שלא הוחזקו שם שנים כו' זה לא קאי אלא על מ"ש שמא רמאי העלה שמו כשמי והודה לזה ע"ז קאמר שאין חוששין לזה מאחר שלא הוחזקו כו' הא אי הוחזקו שנים בעיר בשמותיהן שוין אין מוציאין שטר על שום א' אבל לחשש השני שמא רמאי אחד העלה שמו כשם בעל חובו אפי' בדאיכ' שנים בעיר ששמותיהן שוין אין חוששין לו דהא קי"ל שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כל אחד מהן מוציא ש"ח על א' וכמו שכתב הטור והמחבר בסמוך והרמב"ם בפרק כ"ד ממלוה אחר שכתב כדברי המחבר מאחר שלא הוחזקו כו' סיים וכתב ז"ל שחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אא"כ מכירין אלו הנזכרים בו עכ"ל והוא ג"כ נתינת טעם להרישא שלא יאמר הלוה אין אני חייב אלא אחר העלה שמו כשמי וכולא חדא טעמ' היא דמאחר שלא הוחזקו שנים בשם זה והעדים אינן חותמין אא"כ מכירין שמות הלוה והמלוה ליכ' למיחש לרמאי שהעלה שמו כו' דא"כ היו חותמין למי שאין מכירין וגם הטור דלא כתב אלא ה"ט דאין העדים חותמין כו' קאי אריש דבריו אבל הסיפ' דלא לזה אני חייב כו' א"צ טעם למה אין חוששין דמאחר שזה מוצי' השטר מתחת ידו גובה בו אפילו בהוחזקו שני יוסף ב"ש כ"ש היכ' דלא הוחזקו דלא חיישינן מיהו זה קצת דוחק שמתחיל בתרתי ולא סיים טעמו דהשני והל"ל גם טעמו דהסיפא משום דהמוצי' שטר הוא נאמן וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בשני יוסף ב"ש לכן נראה דה"ט דאין העדים כו' קאי נמי אסיפ' אשמא אחר העלה שמו כשם המלוה וה"ק מאחר דאין חותמין אא"כ מכירין גם המלוה והאי הכרה היא הכרה בשם וגם בטביעות עינ' וא"כ א"א לרמאות כזה שהרי יכירוהו בטביעת עינא כשבא לקחתו שאינו זה שחתמו לו ואפשר שס"ל דהאי דאמרו דב' יוסף ב"ש בעיר א' דכל א' מוציא ש"ח על אחר הוא מה"ט דאין לחוש לרמאות מאחר דהעדים הכירו להמלוה בטביעות עיין ומ"ה אמרינן דכל אחד מהן המוצי' השטר על אחר הוא בחזקתו והמחבר קיצר בהעתקת לשון הרמב"ם ועי"ל דהאי מאחר שלא הוחזקו כו' דכתב הרמב"ם והמחבר קאי גם אסיפ' ובא ללמדינו דאף אם טען הלוה המלוה הוא רמאי שראיתיהו עומד בצידי ב"ח כשהודיתי לפני עדים (או כיוצא בדברים הללו) ובודאי הוא הטעה עדים דבכזה אם היה עוד אחד בעיר ששמו כן והוא אומר עליו בברי שראוהו עומד שם כשהודה היו מחמיצין הדין לעשות דרישה וחקיר' היטב שמא הדין עמו משא"כ היכ' שלא הוחזקו שנים בעיר אחד ששמותיהן כן ודו"ק:
ט
או שטעו בשם הלוה פי' דוק' בשמו דמסתמ' אין לו אלא שם אחד אמרינן שטעו מה שאין כן בכינוי וק"ל:
י
ולא אמרינן כבר עשו עדים שליחותן כו' כתב בנ"י פג"פ ששטר שהיה חתום בו עד א' ואבד או נמחק יכולין לכתוב שטר אחר דכל זמן שלא עשו שניהן מעשה שטר אף הראשון לא עשה כלום עכ"ל ד"מ:
יא
כל זמן שלא נכתב בו קנין ומחוסר נתינ' חדא באידך תליא דכל שלא נכתב בו קנין הוא מחוסר נתינה משא"כ בשטר שיש בו קנין דקנה מיד אף קודם שנתנוהו ליד המלוה או הלוקח:
יב
דאין שייך בשטרות כלל כו' דדוק' בגט דכתיב ביה וכתב ונתן ולמידין מיניה דצריך שיכתבו הבעל או שלוחו כמותו שם שייך לומר שכבר עשו שליחותן משא"כ בשאר שטרות:
יג
שיאמר לו שטר זה שאתה מוצי' כו' טעם זה כתב הרשב"ם בפי' המשנה שם (דף קע"ב ע"א) וגם הטור כתב בגמר' (דף קע"ג ע"א) מייתי תנא דבריית' דפליג על תנא דמתניתין וס"ל דמוציאין זע"ז וקאמר שם בגמר' דבהא פליגי דתנ' דידן ס"ל כותבין שטר ללוה בלא מלוה וא"כ איכ' למיחש שהלוה אמר להעדים כתבו לי שטר ותנוהו לידי דאלוה בו מיוסף ב"ש הא' וכשנתנוהו לידו הוציאוהו עליו ואמר אתה לוית ממני ותנ' דבריית' ס"ל דאין כותבין שער ללוה בלא מלוה וכיון דהמלוה הי' עמו ולא קפיד גם אנו לא חוששין לזה ומ"ה ס"ל מוציאין זע"ז וכ' המ"מ בשם הרשב"א דבשטר דלית בו קנין גם לתנ' דידן מוציאין זע"ז דהא בדלית ביה קנין אין כותבין ללוה בלא מלוה לכ"ע ובזה דברי המחבר ודברי מור"ם מבוארין ודוק. ומ"ש מור"ם דדבריו סותרין זא"ז יש ליישב ולומר דס"ל להמחבר כהטעם שכתב רשב"ם והטור ואפ"ה מצריך שיה' בשטר קנין דשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' מאחר שלא ניתן להכתב שטר כזה שהוא בלא קנין ללוה לחוד אם לא שהמלוה עמו א"כ יכירו העדים שניהן ויתנו לב להדבר ויהא נתפס בשקרו משא"כ כשיש בו קנין דניתן להכתב ללוה לחוד אף אם אין מכירין להמלוה כלל לדעת המחבר וכנ"ל בר"ס זה ס"ב (לאפוקי מ"ש שם) א"כ יש לחשוש שישקר הלוה דהא לא יהא נתפס כולי האי בשקרו ודוק. אבל מ"מ ק' למה ליה האי טעמ' כיון דמיירי דיש בו קנין יש חשש אחרינ' דזה המוצי' הוא הלוה ולא לוה עליו מעולם. ורשב"ם שכתב ה"ט הוא כדי לאוקמי בכל ענין אפילו בשטר שאין בו קנין וצ"ע:
יד
אבל יש מפרשים הטעם כו' כבר נתבאר ממ"ש דבגמר' אמרו שם ה"ט ומור"ם דכתבו בשם יש מפרשים הוא משום דהא דמסיק וכתב דבה' אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין זה לא נזכר בגמר' כ"א בהמ"מ בשם הרשב"א הנ"ל וק"ל:
טו
וזהו שהעדנו עליו כן כתב גם הרמב"ם שם ור"ל זהו הלוה ולא אחר וקאי (פי' זה שאמרו זהו שהעדנו עליו קאי אשניהן) אשני בבות הנ"ל בטור כתב בלשון אחר וא"ש יותר וכמו שכתב בפרישה עיין שם:
טז
יש לו דין מלוה על פה. הטעם דכל שאינו מבורר מתוך השטר מי הוא המלוה והלוה הרי השטר כאלו אינו אבל עידי השטר עצמן לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן עד שיהיו ניכרין מתוך השטר ואף ע"פ שלא כתבו שטר חדש הרי הוא כאלו ניכר מתוכו כך כתב המ"מ:
יז
גובין מהאחר הטעם שחזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נודע להם בודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים ובני דעת הן:
יח
של לוה או מלוה. הטור כתב דצריך לכתוב שם המקום ואין חילוק בין שטרות לגיטין וכתבתי בפרישה דלפי זה צריכין שם מקום של שניהם ולא כמ"ש המחבר (מור"ם) כאן דבחד סגי ע"ש ועכ"פ בכתיבת שם מקום המלוה לחוד לא סגי דעדיין אם הוצי' אחר שט"ח שנזכר בו שם עירו על אחד מהן יכול לומר לא אני הלוה כ"א אחר הדר במקום האחר ע"ש ודו"ק:
יט
וי"א דאין כותבין כו'. כ"כ גם הב"י והבי' ראיה לדבריו מדברי הטור דסי' ס"א ובדרישה כתבתי דאין ראיותיו ראייה ע"ש ודו"ק:
כ
ה"ג מיהו ודאי אם הם מב' עיירות:
כא
אמר לנו יוסף בן שמעון שליט"א כו'. הב"י כתב דאכתי איכ' למיחש דשמ' שלי"ט קאי איוסף החי ולא אאביו שמעון ובד"מ דחה דבריו דא"כ ה"ל לכתבו קודם שם האב ע"ש:
כב
אבל אם משולשים בשטרות כו' עיין בטור מ"ש ע"ז והב"י דחה שם דבריו ומ"ה לא כתבו כאן בש"ע ובפרישה ודרישה כתבתי טוב טעם לדברי הטור ע"ש:
כג
אצל המלו' שובר מקוים ששטרו כו' כצ"ל ופי' כל שהוא מקוים הוא ראיה שאין המלוה הזמינו ליתנו ללוה כשיפרענו ועדיין לא פרעו דא"כ לא ה"ל להיות מקוים דאין מדרך המלו' לקיים השובר אלא הלוה לאחר שפרעו ובא לידו השובר ואמרינן שאחר כך חזר והפקידו ביד המלו' וגם הטור כתב האי דינא בשובר מקוים אבל בגמ' ליתא ומשמע שם דבריעותא זו דנמצאו הש"ח בין שטרות הקרועים לחוד סגי למחשבינהו על ידו השטר הנמצא לפרוע עפ"ר ודרישה שם כתבתי טעם למה כתב הטור שהשובר הוא מקוים:
כד
נמצא שהערב לשני יב"ש פירוש שנעשה ערב בשביל שניהן:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
מ״ט
א
ששם הלוה. עסמ"ע סק"ב עד ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלו' שלו שלא כדין וכו' והוא תמוה מאוד כמו שתמ' בתומים דנגד חשש זה אפי' אם יהי' מכירו לא מהני דמ"מ אימר חייב ג"כ ליב"ש השני (") ועוד דאם המלו' הי' רוצ' להערים לא הי' צריך לשנות לשם אחר שם הלוה והלוה יתן השובר להלו' שני הא בעצמו הי' יכול ליתן להלו' שבאמת שמו כך השובר לכן נרא' כוונתו דודאי במקום דאיכ' חשש שמא הלו' זה ג"כ חייב ליב"ש השני ודאי העדים לא יכתבו שובר בלא שילוש כמבואר בסי' מ"ט רק כוונתו במקום שהעדים יודעין שאיש זה העומד לפניהם אינו חייב ליב"ש השני כגון ששאלו ליב"ש השני אם איש זה העומד לנגדינו חייב לך ואמר שאינו חייב לו דאז א"צ לשלש וע"ז אמר דמ"מ צריכין להכיר ששמו כך דאל"כ יש חשש שמא באמת זה האיש שראוהו היב"ש השני בט"ע אינו חייב רק ששינ' שמו כדי שיקח השובר ויתננו לאיש אחר שחייב ליב"ש השני:
ב
לצורבא מרבנן מקבלינן עמ"ש הסמ"ע והש"ך והם דוחקים גדולי' אכן בבה"ת הביאו התומים מפורש בהדיא הטעם דלפני צ"מ כיון דלאו דרכו למידק אינן יראין לשקר בפניו לא הוי מלת' דעביד' לגלויי כל כך מה שאין כן כאן בע"ה הוי מילתא דעבידא לגלוי בוודאי לא הטעוהו ומש"ה א"נ לומר שהטעוהו ע"ש שהאריך והוא הנכון ונראה דמיירי אפי' חתם על השטר שני עדים וא' הוא צ"מ מ"מ יכול לקלקל שטר החתום בשני עדים וא"ל גבי אנוסים היינו ליהמני במגו דאי בעי אמרי לא זהו בשלמא אי צריכין לאמירה דתרווייהו לפסול השטר באמירת לא זהו הוי מגו בתרי דלא אמרינן משא"כ דאם נאמר דאפי' חד נמי מצי לפסול שטרא קשה דלהימן כל אחד במיגו כשהוא צ"מ דזה אינו דמיגו דטעיתי לאו מיגו הוא:
ג
דאפי' כתבו שטר כשר ולא שייך בשטר לומר עשו שליחותן כל זמן שלא עשו קנין הלשון אינו מדוקדק דמשמע מדבריו דאפי' במקום דשייך לומר בגט עשו שליחותן מ"מ בשטרות לא שייך לומר עשו שליחותן והא ליתא דהא בנאבד השטר מידם קודם הנתינ' מיירי כמבואר בש"ך ס"ק ח' ע"ש וא"כ בגט בכה"ג שנאבד קודם הנתינה בודאי לא שייך לומר עשו שליחיתן דמי אמר להו כתבו ואנחו בכיסייכי כמבואר בש"ס גיטין פ' התקבל ובש"ע אה"ע סי' קכ"ב וע' בר"ן פרק התקבל שהוא מרא דהאי דינ' דאדרבה מחמיר בשטרות דבגט כשנאבד קודם הנתינה בוודאי לא שייך לומר עשו שליחותן אבל בשטר שיש בו קנין אפי' נאבד קודם הנתינה שייך לומר עשו שליחותן כיון שאין מחוסר נתינה וכו' דמשעת קנין שיעבד נפשו כיון שנעשה השטר ונחתם כהוגן עשו עדים שליחותן ושוב אין כותבין ונותנים שלא אפרו אלא כעין גט שאינו כלום עד שיגיע לידם עכ"ל הר"ן אלמ' דשטר שאין בו קנין שוה ממש לגט דכשנאבד קודם הנתינה לא שייך לומר עשו שליחותן כמו בגט ממש וצריך לדחוק ולפרש דברי הש"ע ג"כ ונראה דהי"א אלו לא פליגי כלל אדיע' קמיית' דהא דיעה קמיית' לא מיירי כלל בנאבד השטר ואפשר דמודו להי"א בנאבד והנה דברי הר"ן אלו קשיין לכאור' דמ"ש כיון דמשעת קנין שיעבד נפשיה כיון שנכתב כהוגן עשו שליחותן הא אדרבה כיון דמשעת קנין שיעבד נפשי' ואין צורך להשטר רק לראי' א"כ במה עשו עדים שליחותן קודם הנתינה ליד המלוה ואם לא אמר רק כתבו ותנו לידי שלא עשאן שלוחין רק על הכתיבה והוא יתן בעצמו ודאי דיכולין לחזור ולכתוב וליתן להלוה דלכתיבה כזו לא בעינן שליחות כלל דבשעת נתינה נגמר עדותן של החתימה כמבואר בסי' ל"ט סעיף י"ג דאי לאו חשש' דמערים היו העדים יכולין לכתוב בלי ציווי המתחייב ועמ"ש שם לכן נראה דהר"ן ס"ל כדעת הרא"ש הוב' בש"ך סי' מ"ג ס"ק ל"ה דס"ל דקנין לא עדיף ממשעבדי קודם שנכתב ע"ש. ולפי"ז אף אם אמר כתבו ותנו או בסתם דהוי כאמר כתבו ותנו דהוי ב' שליחות הן דשליחות הכתיבה מועיל לגבות ממשעבדי ושליחות הנתינה היא לראיה ולזה שכבר כתבו נגמר ענין שליחות הכתיבה ועשו שליחותן בכתיבה משא"כ בלא קנין וכן בגט שאין נגמר שום דבר בהכתיבה קודם הנתינה ולא נעשה שום שליחות עדיין בהכתיבה ולכך יכולים לחזור וליכתוב וליתן:
ד
וי"א דאין שייך בשטרות כלל. ולפענ"ד דהרב בהג"ה מיירי קודם הנתינ' ולא פליג על הי"א רק בשטר קנין דהר"ן שהוא הי"א הראשון ס"ל דבשטר קנין עשו שליחותן מטעם שכ' לעיל וי"א אלו ס"ל כדעת רוב הפוסקים שהביא הש"ך בסי' מ"ג ס"ק ל"ה דקנין אף שלא נכתב גובה ממשעבדי ואין צורך בכתיבה ונתינה רק שיהי' לראיה ביד המלוה וממילא כתבו ותנו חד שליחות הוא ולא נגמר ענין השליחות כלל קודם הנתינה דקודם הנתינה לא נעשה שום ראיה ביד המלוה ולמד זה מדברי הרשב"א שכ' וז"ל בשטר מכר שיש בו אחריות משום שכשחוזרין וכותבין עכשיו נשתעבדו נכסים בשטר זה וא"א לומר שכוונתו הוא על גוף השיעבוד דהא מוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי ואין צריך לקנין וע"כ כוונתו על הראיה של השיעבוד שנגמר השליחות בנתינה שטר הראשון וכשנותנין שטר שני הרי הן כחוזרין ועושין שליחותן וממילא מוכח דקודם נתינה השטר ליד הלוקח לא נעשה משום שליחות ויכולין לחזור ולכתוב ולפי זה ה"ה במלוה למאן דס"ל דקנין לבד גובה ממשעבדי יכולין לחזור ולכתוב קודם הנתינה כיון דהכתיבה אינה אלא לראי' ולא נגמר השליחות קודם הנתינה:
ה
אם יתברר הדבר שהוא טעות סופר כשר עי' בתומים שזה תלוי בפלוגתא שהבי' הש"ך בסקי"א דלמאן דס"ל התם שאפי' עידי השטר בעצמם אומרים שזהו יב"ש דאפ"ה אין לו רק דין מלוה על פה אלמא דאין יכולין לשלש ולעשות שטר אחר אפי' מזמן שני מכ"ש בטעות גמור ונראה דאפי' חד דיעה דס"ל התם שיכולין לשלש ולכתוב אפי' מזמן ראשון מ"מ בטעות גמור שכתבו ראובן במקום שמעון אין יכולין לכתוב אחר בשטר שאין בו קנין רק מזמן ב' דהא האי שטרא חספא בעלמ' ולקנין שיעבוד בעינן שטר ולא מהני מה שהעדים הוציאו הקול כמו שהוכיח התומים בסי' זה מהא דסי' מ"ה סעיף ט"ו דאם מלאוהו בקרובים לשטר פסול אף שהעדים תיכף הוציאו הקול כנ"ל ועי' בסקצה"ח שחולק על הש"ך סק"ו וכתב דבספק פסול דיכולין לכתוב אחר ע"ש ומתשובת הרמב"ן סי' קמ"ה ובג"פ סי' קכ"ב מבואר בהדיא דאפי' בס' גמור הדין כן והטעם דבשלמא בפסול דרבנן עכ"פ הוא פסול ודאי מה שאין כן בספק פסול דהיינו שמסופק בדין הוי כספק מחמת חסרון ידיעה דלא הוי ספק כלל דאם הוא אינו יודע אחר יודע וכן הדין לענין טריפות דבספק כזה לא חשיב ספק:
ו
שלי הוא והחזרתי לך עי' תומים שכ' דבשטר שנכתב בו לויתי ממך שלא נזכר בו שם המלוה שאינו יכול לטעון כן דבזה ודאי לא הי' מחזיר לידו שלם כיון שיכול למכרו לאחר והאחר יתבענו וכו' ועוד כתב טעמים אחרים שלא הי' מחזירו שלם ולפענ"ד נראה דלא דק דבשטר שלא כתבו בו שם המלוה יכול לטעון בפשיטות לויתי על שטר זה מאחר ששמו ראובן ואותו אחר לא ידע שיש שני יב"ש ופרעתי לו והחזיר לך השטר ועכשיו אתה מוציאו עלי ולפענ"ד נראה כן בפשוט דאם כתוב בו ממך אפי' מוציאו יב"ש השני כמוציאו אחר דהדין דאין אחר יכול להוציא שט"ח:
ז
דבריו סותרים זה את זה. עש"ך סק"ו מה שתירץ והוא תמוה מאוד דמ"ש שיכול לומר מתחלה לא ידעתי ששטר זה אינו כלום כי הייתי סבור כתנא ברא דאין כותבין ללוה בלא מלוה וכו'. והוא תמוה דמחלוקת שבש"ס הוא בשטר שאין בו קגין אבל שטרי אקנייתא דהיינו שיש בו קנין לכ"ע כותבין בלא מלוה גם מה שכ' דכשטוען ידעתי מהשטר בזה צ"ל הטעם דהחזרתי לך השטר כשפרעת וכו' תמוה כיון דיכול לטעון לא ידעתי רק שהלוה בעצמו משוי ליה שטר במה שאומר ידעתי נאמן לטעון פרעתי ושכחתי שטרי בידך או אמנה ושאר טענות גרועות במיגו דלא ידעתי כמו בכתב יד בסי' ס"ט ובסי' פ"ב גם מה שכ' דבשטר מכר או מתנה אינו יכול לטעון החזרתי וכו' וכונתי בשטר מכר שכתוב בו סתמא מכרתי הבית שלי ולא כתב בו שום סי' וידוע שלא היה לו רק בית זה שדר בו ותובע שיתן לו ביתו בכח השטר יכול לטעון שהשטר מכר זה שלי והחזרתי לך כשמכרתי לך א"נ דמיירי לענין אחריות כגון שטרפה נגזל ותובע ממנו המעות מצד אחריות דיכול לטעון שממך לקחתי שדה זו ואחריות שלי ג"כ חל עליך כן נראה בכוונתו. ומ"מ תמוה מאוד דכיון שיכול לטעון לא ידעתי מהשטר וכתבו לך העדים שטר שאתה אמרת שאתה המוכר ועכשיו אתה אומר שאתה הלוקח א"כ יכול לטעון כל הטענות הגורעות השטר במיגו כמו בסי' ס"ט א"כ יכול לטעון באמת אני המוכר ואני כתבתי השטר למכור ולא מכרתי ומסרתי לאמנה וכן יכול לטעון החזרתי לך השטר זה כשמכרתי לך בשטר מכירה אחרת דהא אפילו נפל ממני ומצאת או אמנה יכול לטעון במגו כמבואר בסי' ס"ט ובסי' ס"ב מכ"ש שיכול לטעון טענה זו. ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות דהנה ודאי קושיות הש"ך היא קושיא עצומה דלמה נתנו לו כשלימות כשפרע לו דממ"נ אם ידע שאין גובין בשטר זה למה לקחו מתחלה ואם לא ידע וסבר שגובין בו למה החזירו לו ובהדיא אמרי' ביבמות קט"ז כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה וגם דברי הש"מ תמוהין מטעם זה כמו שתמה בתומים דממה נפשך אם העדים לא ידעו וסברו שיכול לגבות בשטר כזה היאך עשו שלא כדין ומסרו שטר כזה בידו אסמך דכותבין שטר ללוה וכי לא ידעו שאח"כ יהיה יכול לומר שהוא הוא המלוה שהשטר בידו ושמו כך ואם ידעו שאין גובין בשטר כזה למה כתבו לו שטר כזה והפסידוהו פשיטי דספרא. ועוד דהא בש"ס אמרו טעם זה שאין גובין משום חשש זה ולפ"ז לא שייך כלל הטעם זה דהא אם נאמר דגובין בו בודאי לא יתנו לו העדים שטר כזה. ולכן נראה דהחשש הוא כך דהעדים יטעו ויסברו דאפי' הן על אחרים אין מוציאין וכמבואר בברייתא בש"ס שם דף קע"ג דאפי' הן על אחרים ג"כ אין מוציאין מחשש נפילה ומסירה ע"ש. וא"ל א"כ למה כתבו לו שטר כזה והפסידוהו פשיטי דספרא כיון שאין גובין בו י"ל דדעתו ללות בשטר זה ע"י עידי מסירה וע"מ ידעו מי היא הלוה אך מ"מ ק' דאם טעו וסברו שאין גובין בו וכתנא דבריי' דאין מוציאין שט"ח על אחרים רק שרצונו להלות עליו ע"י ע"מ וע"כ יהיה צריך להביא העידי מסירה לפני הב"ד שידעו מי הוא הלוה ויכירו השטר בטביעת עין דאל"כ איכא למיחש שמא שטר אחר הוא וכיון דע"כ יצטרך להביא העידי מסירה לפני הב"ד בשעת גוביינא אכתי קשה למה חתמוהו והפסידוהו לפשיטי דספרא הא אין יכולין לידע מכח חתימתן שום עדות אפי' על חוט השערה עד שיבואו עידי מסירה לפנינו ויגידו בע"פ וכשע"מ יהיה לפנינו אפי' אין עדים חתומים עליו כלל שטר גמור הוא כמבואר בסוף סי' נ"א וע' בגיטין דף כ"ב בתוספות ד"ה אבל בשטרות וא"כ אין בחתימתן שום תועלת לצורך עדות וא"כ קשה היאך אפשר שטעו וסברו שא"י לגבות בשטר כזה רק ע"י ע"מ א"כ למה חתמו והפסידוהו פשיטי דספר' של העדי' מה שאין שום תועלת בחתימתן ולא תיקנו חז"ל ע"ח רק מטעם דשמא ימותו ע"מ וכאן דא"א בלא ע"מ כלל א"צ לחתום והשתא א"ש דכוונת הש"ס כך דפלוגתייהו הוא דמאן דס"ל דמוציאין זה על זה ס"ל דעידי חתימה זכין לו כמבואר שם בש"ס וממילא אין יכולין לומר שטעו העדים וסברו דאין מוציאין אפילו על אחרים וכמו שכתבתי לעיל רק שכתבוהו כדי ללות בו ע"י ע"מ ולא קשה למה חתמוהו כיון שע"כ יצטרך להביא העידי מסירה דז"א די"ל שהי' רוצה ללות בו בתשרי והוא חתם השטר בניסן כדי לזכות בהשיעבוד מניסן דעדיו בחז"ל וכן בשטר שיש בו קנין י"ל שהקנה לו בפני הע"ח וכתבו יום הקנין ולא לוה עד תשרי ומהני ע"ח לזכות בהשיעבוד מיום הקנין הנזכר בהשטר כשיבואו הע"מ שראו שלוה זה מסר שטר זה למלוה זה דזה אין לחוש שמא מוקדם היה שמוסר השטר עכשיו רק שפרע לו והחזיר לו השטר ועכשיו רוצה הוא ללות בו דזה ליכא למיחש דכ"ז שלא הפסיד הפשיטי דספרא אין לחוש שרוצה ללות בשטר מוקדם או בשטר שנמחל שיעבודו להפסיד ללקוחות ממון הרבה כמ"ש התוספות בכ"מ דף י"ג בד"ה היינו טעמא ואפילו בשטר שנטל מחזירין ולא חיישי' חששא זו מכ"ש בשטר שלא נפל וכיון שרואין המסירה אח"כ ויודעין מי הלוה סומכין על זמן שבשטר נידון השיעבוד ושפיר הוצרך לחתימ' העדים משום הכי יכול לטעון שכתבוהו ללוה בלא מלוה מכח טעות הנ"ל ומשום הכי יכול לטעון ג"כ החזרתי לך כשפרעת לי ולא קשה היאך החזירו שלם ולא חש שמא יתבענו בו די"ל שידע שלא יהי' יכול לגבות בו בלא ע"מ שידעו מי הוא הלוה מחמת החשש האמור בש"ס דשמא כתבוהו העדים ללוה לבד והא שהלוה על שטר זה מתחלה הי' ע"מ והא דהחתים עדים כדי שידע התחלת יום השיעבוד או משום הקנין או משום דעדים בחז"ל משא"כ למאן דלא ס"ל עדים בחז"ל ובשטר דלית ביה קנין דאין לחוש שמא בא הלוה לבד להערים לכתוב שטר מטעם שכתבתי לעיל דממ"נ אם יסברו העדים שיכול לגבות בשטר זה לבד בלא ע"מ ממילא אין שום תועל' ועדות בחתימתן ולמה הי' לו לחתום עדים ולהפסיד פשיטי דספרא וכיון שהחתים ע"כ סבר שיכול לגבות בשטר זה בע"ח לבד וא"כ בודאי לא כתבו השטר עד שראו המסירה להמלוה ולפ"ז גם החשש דשמא החזיר להלוה כשפרע לו אין לחוש דלמה הי' לו להחזיר לו שלם כיון שסבר דיכול לגבות בו כיון שהחתים עדים ולוה על זה מתחלה הי' לו לחוש שמא יתבענו והשתא א"ש הא דלא קאמר הט"ו הטעם האמור בש"ס דבש"ס הוצרך לומר הטעם דכותבין השטר ללות ולא מצי אמר הטעם דהחזיר כשפרע כיון דגם חשש זה תליא בהא דכותבין שטר ללוה ובחשש שכתבוהו ללוה לבד ובלאו חשש האמור בש"ס גם חשש דהחזיר השטר ליכא למיחש לכך אמר בש"ס החשש הראשון ובש"ע שכתב דלא מהני לגבות בשטר זה עד שיבואו עדים ויאמרו שזהו שהעדנו עליו דהיינו שיהי' יודעים דוקא מן הלוה ולא מהני כשאינן יודעין רק שהי' הלוה והמלוה במעמד אחד וא"י מי הלוה לא מהני אף דבזה לא שייך חשש האמור בש"ע כמ"ש הרשב"ם שם וע"ז הוצרך לומר הטעם מחשש דשמא החזיר לו כשפרע לו ולא קשה דלמה החזירו שלם דהי' סובר דא"א לגבות בשטר זה בלא ע"מ שידעו מי הלוה והא דהחתים עדים הוא כדי לידע התחלת זמן השיעבוד למאן דס"ל עדים בחותמיו זכין לו וכן בשטר קנין כדי לידע יום הקנין וממילא בשטר שאין בו קנין דליכא שום חשש גובה ג"כ ממשעבדי וכדמוכח מברייתא שם דקתני כשם שמוציאין על אחרים כן מוציאין זה על זה וכשמוציאין על אחרים גובה ממשעבדי ממילא גם במוציאין זה על זה גובה ממשעבדי ודלא כהתומים ונראה דאף אם הוא תוך זמן יכול לומר החזרתי לך כשפרעת לי אף דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מכל מקום יכול לומר פרעתי בכיון כדי ליקח השטר ממנו ולתבוע אותו ועוד דבשטר שיש בו קנין או למאן דס"ל עדים בחז"ל דכותבין השטר ללוה בלא מלוה ויכול לטעון כתבת בעצמך על זמן המבואר בשטר ואח"כ כשבאת אצלי ללות לא רציתי על זמן זה וקבעתי זמן מוקדם ונתת לי כתב על זה והחזרתי לך כשפרעת לי משא"כ בשאר שטר שביד המלוה שהוא תוך זמנו א"י לטעון טענה כזה דא"י להכחיש שטר שביד המלוה שכתוב בו שהיא תוך זמנו ולומר שהוא אחר זמן ועוד דאף שהיו שניהם במעמד ובודאי מסרו בפני העדים מ"מ יכול לטעון כתבתי ללות אצלי ומסרתיו ביד ללות בו והאמנתי ואח"כ לא לויתי והחזרתי לך ובמקום שיש לו מיגו נאמן לטעון טענת פירעון אפי' בתוך זמן והנ' אם אין טוען טענה זו רק טוען אמת כי אני הלוה ופרעתי לך והנחתי השטר בידך ג"כ נאמן במיגו ודמי למוד' בשטר שכתבו דנאמן על כל הטענות במיגו ולענין הלכ' בגוף הדין כיון שהש"ך והט"ז מסכימים כהמחבר כן יש להורות:
ח
וזהו שהעדנו עליו בהלוא' עש"ך סקי"א שי"א אפי' בעידי השטר עצמם אינו אלא מלו' על פה ע"ש והוא מטעם דבעינן בשטרות ג"כ שיהי' מוכח מתוך השטר ואם אינו מוכח מתוך השטר אין לו דין שטר ובתומים הקשה דממה נפשך אי מיירי בשטר קנין א"כ דל שטר מהכא הא בעידי קנין ג"כ גבי ממשעבדי ואי ליכא הא קי"ל דבעינן שיראו המסיר' וקי"ל כר"א דס"ל ע"מ כרתי בשטרות וא"כ הן הן עירי מסיר' ולר"א בשיש ע"מ לא בעינן כלל מוכח מתוכו עכ"ל. ולפע"ד לק"מ דמיירי בשטר שאין בו קנין ומ"מ מותרין הן לכתוב ללו' בלא מלו' אף דאין רואין המסיר' דדוקא במקום שיכול לגבות בשטר לחוד וא"צ שיבאר העדים לפנינו אסור להם לכתוב השטר ללו' בלא מלו' דשמא לא ילו' עד תשרי והוא יבוא לפני ב"ד ויגבה מזמן הכתוב בניסן עד סמך חזק' דביום שנכתב נמסר משא"כ במקום דא"א לגבות בשטר זה עד שיבואו העדים ויאמרו זה השטר שהעדנו עליו מותרין הן לכותבו ללו' בלא מלו' דכשיביאו ויעידו ג"כ שנכתב ללו' בלא מלו' ויצטרך להביא עדים אימת מטי השטר לידו דבב"מ דף י"ז אמרי' דבנפל מחזירין הב"ד השטר מטעם דאיכא קלא וכיון דאפי' במקום דאיכא למיחש שלא הגיע לידו ביום הכתיב' לא חיישינן לשמא לא הגיעו לידו עד תשרי מטעם דהלקוחות יאמרו לו אייתי ראי' כמבואר בב"מ ט"ז ע"ש מכ"ש הכא דע"כ צריכין שיבאר העדים לפנינו ואז כשיתוודע שכתבו השטר ללו' בלא מלו' לא יהי' יכול לגבות ממשעבדי כי אם כשיש עדים שראו השטר בידו ביום שכתוב בשטר ממש או מיום שראו השטר כיון דליכא גזיר' שמא יבוא לגבות מזמן ראשון מכ"ש שמותרין העדים לכתוב אף שאין רואין המסיר' ומיירי שלא ראו המסיר' ולכך בעינן שיהי' מוכח מתוכו כיון דליכא עידי מסיר' רק ע"ח עוד מקשה כתומים להך דיעה דס"ל דבעינן מוכח מתוכו גם בשטרות אמאי הן מוציאין על אחרי' הא לא מוכח מתוך השטר מי הוא המלו' ובגיטין כ"ד אמר הא גדולה מצי מגרש לה וכו' מוכח משם דבעינן מוכח מתוכן אפי' גדול' שגיט' ביד' אינה מגורשת ובש"ס שם מדמה לזה שני יב"ש שמוציאין שטר על אחרים ע"ש ולא ידעתי מה הוא שח דאדרבא משם מוכח להיפוך דבש"ס לא מדמה התם גט לשטר רק דענין חשש נפיל' וכמו שפירש רש"י שם והתוספות ביבמות דף קט"ז ע"ש וא"כ במסקנא דאמר התם בגיטין בעידי מסיר' ור"א הוא וע"כ הפירוש הוא לעולם דב' יב"ש אין מוציאין על אחרים דחיישינן דנפילה רק דמיירי בע"פ ולזה שפיר כתבו התוספות דלר"מ פסול דלא הוי מוכח מתוכו כיון דהשתא קיימינן בסברא דחיישינן לנפיל' ואין ראי' במה שהגט ביד' שהוא שלה רק משום שהעידי מסיר' העידו כן בע"פ ולא הוי מוכח מתוכו אבל לפי מה דקי"ל דלא חיישינן לנפילה וכשהגט ביד' ראי' שהוא שלה ושהיא היא המתגרשת וא"צ לעדים שיעידו בפה הוי מוכח מתוכו אפי' לר"מ ואדרבה משם מוכח להיפוך דקא משמע התם דאין מוציאין שט"ח על אחרים דהיינו דלא חיישינן לנפיל' א"ש אפילו לר"מ ובע"ח אף דלר"מ בעינן מוכח מתוכו והא דבעינן שמה כלל אף דבשטרות כשר כשכתוב בו לויתי ממך א"כ בגט נמי ליתכשר בשכתוב בו הרי את מגורשת דזה אינו דהא מטעם שכתב הר"ן בפ"ק דקידושין דבגט כתב רחמנא ספר ואמר בש"ס דלספירת דברים הוא דאתי ובלא שמה אין זה ספירת דברים ועיין בספרי תורת גיטין ומה שחילק בין גט לשטר אינו נראה דעיקר הטעם כשאינו מוכח מתוכו אין הע"ח חשיב עדות כיון שא"י הדבר מתוך החתימה ובשניהם עיקר הדבר נגמר בשעת מסירה בין בגט בין בשטר מנין לנו לחלק בין גט לשטר:
ט
יש לו דין מלוה ע"פ משמע דכשעידי השטר עצמן מעידים ה"ל מלוה בשטר ובתומים תמה ע"ז כיון דמיירי בלא קנין היאך יכולין לכתוב שטר אחר מזמן ראשון הא ה"ל מוקדם וכמו בהרחיק ב' שיטין בסימן מ"ה דאם תקנו וליומא אוחרא דפסול מה"ט אף דהעדים הוציאו הקול כיון דליכא שטר ולא היה יכול לקנות השיעבוד בהאי שטרא וה"נ דכוותיה ואם הועילו עידי השטר מה"ת לא יועיל עדים אחרים ובספר קצה"ח הקשה ג"כ דהא עכשיו הלוה מוחה מלכתוב השטר. ולפענ"ד נראה דלק"מ דדוקא בהך דסי' פ"ה דפסלוהו חז"ל מטעם כיון שאפשר לבוא לידי ריעותא ושטר שפסלוהו חז"ל לא מהני לקנות בו את השיעבוד נכסים משא"כ הכא דלא יכיל לבוא לידי ריעותא רק שאינו מוכח מתוכו ובודאי למאן דס"ל דלא בעינן מוכח מתוך השטר וכן ס"ל להמ"מ האי שטרא שטר מעליא הוא לענין שיהי' יכול לקנות בו השיעבוד דהא אפי' שטר שנכתב על דבר שיכול להזדייף מדינא מועיל בשע"ה באין ומעידים שאין בו זיוף אף שאינו מוכח מתוך השטר דהא בשכתוב בו ראובן יכולין לומר שכתוב בו שמעון ומחק וכתב ראובן ומ"מ מועיל מדינא כשע"ח באין ומעידים בפה שלא זייף דהא אפילו בגט מבואר באה"ע סי' קכ"ד סעיף ב' בח"מ סק"ב ובב"ש סק"ג דאם כתב על דבר שיכול להזדייף דכשר בע"ח דאם ע"ח באים ומעידין שלא זייף ג"כ כשר מדינא רק שקצת פוסלים אותו משום גזירה שמא יבואו להכשיר בעדים המכירים החתימ' והטעם דכשר מדינא כתבתי בחידושי לאה"ע דהוא מטעם דהא כתב הר"ן בפרק המגרש דע"ח ג"כ מטעם ע"מ הן כותבין עין שם וכיון דכשר כשע"מ באין לפנינו ה"נ כשר בע"ח באין לפנינו דהא הם ג"כ כע"מ חשובין ובחדושי לאה"ע שם הארכתי כזה רק מטעם גזירה פסול כנ"ל וכאן לא שייך גזירה זו דודאי לא יכשיר כאן בעדים המכירין החתימה דהא לא ידעו לאיזה יב"ש ותבעו וא"ל שיבא להכשיר לגבות ממשעבדי בעדים אחרים שיעידו שזהו היב"ש דלא דמי הגזירות להדדי דשם בדבר שיכול להזדייף אם יכשירו בעדים המכירים החתימה אפשר שהוא זייף והוא שקר גמור משא"כ כאן אף שאין שטר זה ראוי לגבות בו ממשעבדי מ"מ אין הדבר כשקר גמור וכעין שמחלק הסמ"ע בסי' מ"ו סק"ק ע"ש ועוד דשם גזירה השכיח הוא דבכל שטר מכשירים בעדים המכירין החתימה ויבא להכשיר גם בזה משא"כ כאן דלא שכיח הוא למיגזר דלמא עוד פעם שני ילוה יב"ש ולא ישלשו השמות ויסמכו על עדים שידעו איזה יב"ש ובמידי דלא שכיח לא גזרו וכיון דשטר כשר הוא לקנות בו השיעבוד רק שאין ניכר מתוכו הראי' ודאי דיכולים העדים לחזור ולכתוב מזמן ראשון ולשלש כיון שלא עשו שליחותן לענין הראי' והשיעבוד כבר נקנה באותו יום משא"כ עדים אחרים ודאי לא מהני דהא אפי' בקנין שבודאי נקנה השיעבוד מיום הקני' אפ"ה לא מהני עדים אחרים שראו הקני' לעשותו מלוה בשטר כמבואר בסי' ל"ט סעיף ה' דדוקא נגד עידי הקני' עצמם א"י לטעון פרעתי כיון שעידי הקנין יכולים לכתיב שטר צריך להודיע לעדים בשעת פרעון כדי שלא יכתבו שטר משא"כ בעדים אחרים יש לומר שפרע והודיע לעדים או שהעדים כבר כתבו שטר ולקחו כשפרע וא"כ הוא הדין ממש כמו התם דנגד העדים כיון שיכולין לכתוב שטר אחר אינו נאמן לומר שפרע והניח השטר כיון שאינו יכול לגבות בו דז"א דהא העדים יכולין לכתוב לו שטר אחר כמו בעידי קנין אבל נגד אחרים שראו מסירת השטר ודאי דנאמן לומר פרעתי והודעתי לעדים ומכ"ש לפי מ"ש הסמ"ע בסי' ל"ט סק"ב דאפי' בעידי קנין דכשאין העדים לפנינו חיישינן שמא שכחו העדים הקנין א"כ ה"נ י"ל כך:
י
אחד מהן קטן ואף דקטן שלוה מאחרים חייב לשלם כמבואר בסי' רל"ה מ"מ אין יכולין לעשות שטר על קטן דבשטר בעינן שליחות להעדים ואין שליחות לקטן מסתמא אמרי' דחזקה על העדים שאין חותמים אלא בגדול משמע אפי' שט"ח מלוה וה"ה אם יב"ש הלוה ליוסף בן שמעון וא' מהם קטן דע"כ הגדול הוא הלוה דעל לוה קטן אין כותבים שטר וכ"כ התומים:
יא
יכתבו שום סי' כגון אם הוא כהן ועיין תומים שהביא בשם פסקי מהרי"ל סי' ו' דאם כתב סתם והשני כהן אמרי' ודאי דישראל הוא דאמרי' מסתמא העדים ידעי שיש ב' יב"ש כיון שהוחזק כדמוכח מהתוס' כתובות כ"ד ואילו היה כהן הלוה בודאי היה כותבין כהן וכיון שכתבו סתם ע"כ הישראל הוא הלוה:
יב
ויש אומרים דאין כותבין שם העיר בשטר עש"ך סקי"ג שזה הוא מדברי הרמב"ן שמביא ב"י ועיין תומים שתמה דהנה בדברי הרמב"ן בב"ב בפרק ג"פ קס"ד שהקשה בשטרי הלואות דלא כתבינן שם עירו ניחוש שמא יכתוב שטר בשמו יב"ש ויש בעיר אחר אדם אחד ששמו כך ונותן למלוה שבשטר ועושין קנוני' ע"ז ותירץ שאין חוששין לקנוני' בזה ע"ש מוכח מדבריו שאפי' טוען לא אנא הוא אינו מועיל וצריך לשלם דאל"כ מאי קנוני' שייך הא הלוה יטעון לאו אנא הוא ותמה על זה דא"כ לא שבקת חיי' לכל עשיר דאחד ילך לארץ הודו ויקח שטר מיב"ש עני וילך לארץ צרפת ויתבע מעשיר גדול ויב"ש טובא איכא בעולם ולפענ"ד נראה דודאי כשהלוה הוא מחברון ולוה ממלוה שהוא בירושלים בודאי דצריך לכתוב שם עירו דהלוה דודאי יש להם להעדים להעלות על הלב מי יודע לאיזה לוה יתבע דמה"ת יתבע דוקא מלוה שבחברון הא כמה עיירות שיש בה טובא יב"ש ומה"ת יתבע מהלוה שבחברון דוקא וזה לא יאמר אדם רק אם המלוה שבירושלים מלוה ליב"ש הלוה שהוא גם כן מירושלים בזה ס"ל להרמ"א דא"צ לכתוב שם העיר דבלא"ה נדע שהוא מעיר זה מכח חזקה כאן נמצא כאן היה כמ"ש התורת חיים בס"פ ג"פ וכמ"ש הנ"י גבי יצחק ר"ג דאזיל מקרטונא לאספמי' דאין חוששין לאחר מטעם כאן נמצא כאן היה ומכ"ש בכאן דאיכא חזקה על העדים שעשו כהוגן ובשלמא אם הלוה הוא מעיר זה וכיון שלא הוחזקו בעיר זה שני יב"ש שפיר כתבו בלא סי' משא"כ על לוה מעיר אחרת לא היה להם לכתוב בלא סימן העיר כיון שהוחזקו בעולם טובא יב"ש וכמו שכתב בפסקי מהרא"י בכתבים סי' ו' דאם כתב סתם ואחד כהן דאמרינן מסתמא הישראל הוא דאם היה כהן היו העדים כותבין לסימן מכ"ש כאן דאמרינן אילו חיה מעיר אחרת אלפי אלפים יב"ש איכא בעולם ובודאי אילו היה כן היו העדים כותבים מאיזה עיר הוא הלוה אלא ודאי הוא מעיר הזאת ולא כתבו שם העיר שסמכו על החזקה וקושיית הרמב"ן הוא כך וניחוש לשני אנשים מירושלם שוים כשם אנשים שבחברון ילכו לעדים שיכתבו שטר על שמם ואי לא יכתבו העדים שם העיר כיון ששניהם מירושלים וימסרו לאיש אחד בחברון שיתבע לאיש אחד ששמו כשם אותו שבירושלים ואז אמרינן כיון שהמלוה מחברון ודאי בחברון נעשה ההלואה ללוה זה שבחברון ולהכי לא כתבו שם העיר כיון ששניהם מכאן וע"ז תי' דלקנוניא כי האי דהיינו דהמלוים לא חיישינן ודעה קמייתא סבירא ליה דחיישינן לקנוניא ומש"ה צריך לכתוב שם העיר אפילו כששניהם מעיר אחת ומש"ה כתב הב"י דלדיעה זו אף דאם לא נכתב שם העיר והלוה אין טוען לאו אנא הוא השטר כשר מ"ה אי טען כן טענתו טענה והיינו לשיטתו דסבירא ליה דצריך לכתוב שם העיר ומש"ה כשלא כתב איכא ריעותא ואיתרע שטרא ומש"ה טענתו טענה ונראה דאף שהב"י כתב דאי לא טען כן השטר כשר דהיינו דוקא לגבות מיניה דידיה אבל מיתומים ולקוחות כיון דהוא מצי טעין אנן טענינן ליה גם כן דהא טענינן ליתמי ולקוחות כל מה דהוא מצי טעין ולדעה אחרונה ודאי לא מצי טעין כן דאלו היה מצי טען כן לא היה שום שטר כשר לגבות מיתומים ולקוחות דהוי טענינן ליה דיב"ש מעיר אחרת הוא:
יג
וכתבו שם העיר של אחד מהם לא גרע מסי' נראה דלא מיירי שתחל' נכתב על הלוה של מקום זה וכתבו שם עירו דבזה כבר כתבתי לעיל דאין צריך שום סי' דבלא"ה אינו יכול לטעון לאו אנא הוא דאלת"ה בודאי היה צריכין לכתוב שם העיר שלא יהיה יכול לטעון כן הלוה וכן נגד יתמי ולקוחות דאנן טענינן לי' רק דמיירי שכתבו על הלוה דהוא ממקום אחר וכמש"ל דלא נימא דאף דנכתב על הלוה ממ"א אפשר שהי' על הלוה של מקום שנכתב וכיון דלא הי' צריכין לכתוב שם העיר כשהלו' במקום זה לכן לא דקדקו העדים בשם העיר כמ"ש התוספות בגיטין פרק הזורק גבי שינה מקום הלידה קמ"ל דלא אמרינן כן בשטר:
יד
אני יב"ש שלי"ט. ובתומים הקשה דהא בגט כתוב בלשון בעל אנא פב"פ הכהן ואפ"ה הוי סימן וכו' עיין שם ולפענ"ד לק"מ דבגט כשהוחזקו שני יב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה ובחידושי לאה"ע הארכתי בטעם דבעינן תרווייהו ואז ודאי הוי סי' מעליא דהשני לא הי' מניחו לכתוב כך כשהוא רואה שכותבין הסי' שלו:
טו
אם אין השטר יוצא מת"י. היינו שנאבד ומש"ה אף דהלו' יודע שחייב לאחד מהן וא"י למי פטור דלא דמי להא דסי' ע"ו וסי' ש' דחייב לשלם לכל אחד דשאני הכא דיכול לומר אנא אשטר' סמכתי וכ"כ התומים:
טז
אם יכתבו הרשאה. מלשון המחבר שסיים הרי מודה שלא פרע אלא לאחד משמע שהלוה טוען שפרע וא"י למי ולא הוי כא"י אם פרעתיך נגד כל אחד כיון שמ"מ טוען ברי שאין חייב לשניהם כמ"ש הנ"י בפ' המפקיד גבי שנים שהפקידו זה מנה וזה מאתים בכרך א' ע"ש אך קשה דמ"מ יהיה חייב לשלם לכל א' כמו בסימן ע"ו ובסי' ש' דמה לי אם אמר לויתי וא"י למי או פרעתי וא"י למי ולקמן בס"ק הסמוך יבואר:
יז
מהם. משמע אפילו כל א' טוען ברי שלי הוא מ"מ מהני כשכותבים הרשאה זה לזה. ולכאורה קשה דבב"ב דף ל"ה בתוס' אין מוציאין כתבו וז"ל ואפילו כתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעים הן אין נזקקין להן עכ"ל וא"כ ה"נ כיון שכל א' טוען שלי הוא השט"ח דמי ממש לזה אומר של אבותי דלא מהני הרשא' דהא משם מוכח היכא דשניהם טוענים ברי דא' מהן ודאי רשע לא מהני הרשאה וגם לא מצינו בש"ס כתיבת ההרשא' רק בב' טוענים שמא כגון בבכורות במת אחד מהם ואף דבב"ב שם פליג ר"א מ"מ מנין לנו דפליג אסבר' זו לכן נראה דדוקא שם דמיירי שגזל הא' דקאמר התם גזלן דרבים ובזה שפיר דלא מהני הרשא' דמדינא דש"ס אין כותבין הרשא' אמטלטלין כדפרי' מטעם שגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו כמבואר בב"ק ע' רק מתקנת חכמים מועיל הרשאה אפילו בדבר שא"י להקנותו כמבואר לקמן סי' קכ"ג בש"ך סק"א ע"ש וכיון דרשעים הם י"ל דלא תיקנו להם חכמי' הרשא' אבל הכא שהלו' אינו רוצה לגזול לעצמו רק שא"י למי יחזיר דמי לאומר לשנים א' מכם הפקיד לי דודאי שניהם יכולים להקדישו דדוקא גזילה שהגזלן קנאו לענין שינוי ושאר דברים יצא מרשות הנגזל תדע דהא הגזלן צריך לעשות קניה בגזיל' כגון הגבהה או משיכ' או חצר אבל פקדון לא יצא מרשותו ואפי' באביד' כתב הרמב"ן בפ"ב דב"מ דהוי ברשותו ע"ש וא"כ כאן דהלוה אינו רוצ' לגזול והשט"ח הוא ביד אחר דלא קנאו השני שרוצ' לגוזלו וגם אפי' הי' ביד השני הא אפי' בגזיל' יכול הנגזל להקנות הגזיל' לגזלן כמבואר בב"ש באה"ע כיון דמדינא יכול להקנות השט"ח להאחר ולא צריך תקנת חכמים מהני הרשא' כנ"ל:
יח
אבל אם משולשים בשטר. עש"ך סקי"ז שהסכים עם הטור דהדין עם בעל השובר. ולפעד"נ דהדין עם המחבר דאי נימא דאפי' במשולשין מהני שובר קשה דהא ודאי אם לוה א' ילוה מהרב' אנשים או שיהי' הרבה לוים מהרב' מלוים ויבאו עדים ויאמרו שמלוה א' יש לו שטר פרוע וא"י איזה הוא בודאי שכל א' נשבע ונוטל שאין זה בגדר עדות כלל ודוקא כשמעידין שמלוה זה יש לו שטר פרוע על לוה זה כל שטרותיו בחזקת פרוע כמבואר בסי' נ"ד סעיף ג' בהג"ה משמע דוקא בכה"ג שיודעי' מי המלו' ומעידי' עליו ועוד דדמי קצת להא דסי' ל"א סעיף ב' בב' מלוין ולוה א' דכ"א נשבע ונוטל אף שבאו בבת אחת דבכה"ג במלוה ולוה א' שטר א' פסול מ"מ בשני מלוין כ"א גובה שטרו אף דא' ודאי פסול וה"נ יש לכל א' חזקת שטר וא"כ ה"נ אמאי שטרות שניהם פרוע ובפרט כשהן משולשים בשטר דדמי ממש לשני מלוים שאין שמותיהם שוים ועוד קשה הקושיא שהבאתי בס"ק הסמוך עכצ"ל הטעם בשטרות שניהם פרועים דמיירי באינם משולשין וכיצד יעשו ישלשו דנקט המשנה הכונה דישלשו בשטר לבד ולא יועיל שום שובר שאינו משולש כנגדו כדעת הרמ"א והמחבר ומתקנת חכמים הוא כמ"ש התומי' וטעם התקנ' נ"ל הא דמהני שובר שאינו משולש נגד שטר שאינו משולש אף דא"י מי המלו' דאי לא יועיל שובר שאינו משולש א"כ יאבד שטרו של זה יאכל הלוה וחדי דהא אי אפשר לכתוב שובר דשובר שאינו משולש לא יועיל ושובר משולש אם יכתוב יב"ש בן יעקב ליחוש שימסור השטר לשני ששמו יב"ש בן נפתלי כיון שהשטר אינו משולש והוא תח"י ונחזיק אותו בשלו ולא יועיל השובר נגדו ולהכי תיקנו שיועיל שובר שאינו משולש נגד שטר שאינו משורש ולא חשו לפסיד' דהאחר דאיהו דאפסיד אנפשי' דהי' לו לשמוע לעצת חז"ל ולשלש שטרו ואז לא הי' מועיל שובר שאינו משולש נגדו ולפ"ז ל"ק נמי מה שהקשיתי בסקט"ז מהא דסי' ע"ו וסי' ש' דחייב לשלם לכל א' דז"א התם ג"כ אינו חייב לשלם רק במקום דהמלוה לא פשע ולא הי' לו לחוש כלל כגון שהפקידו בב' כריכות אבל בהפקידו זה בפני זה לדעת רש"י ותוס' כמבואר בסמ"ע סי' ש' פטור הנפקד וא"כ ה"נ כיון שהמלו' לא שילש בשטר ויודע שהלוה כשיפרע יהי' מוכרח ליקח שובר שאינו משולש כנ"ל ויהי' שטרו ג"כ איתרע ופשע המלוה ג"כ שלא שילש בשטרו מש"ה פטור הלוה משא"כ אם נאמר דשובר שאינו משולש מועיל ג"כ נגד שטר משולש המלו' לא פשע ולא מידי רק הלוה מה"ת לא יתחייב הלוה לשלם אלא ודאי כדעת המחבר כנ"ל ברור וכן נ"ל עיקר:
יט
שובר מקוים עמ"ש בסי' ס"ה:
כ
כיון שאין לחברך בנ"ח בתומים הקשה הא בלא"ה יכול לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינ' שטרי למרי'. ולפענ"ד לק"מ דהא כשמחזיר השטר לא חזר' מכירתו והוי כחוזר ומכרו לו א"כ י"ל דמיירי שגם יב"ש השני אין לו בנ"ח אחרים רק שדה זו שקנה מיב"ש הב' ואם יחזיר השדה דהוי כחוזר ומוכר יבא על השני מכח ממ"נ ומכ"ש לפמש"ל באורים סק"ל דאפי' אית לי' נכסי דמי לאשתדף נכסי בנ"ח כיון שא"י לגבות ממנו אך דינו אינו נוחה לי דשאני הכא דפשע שלא שילש בשטר והוי כשטר שכתוב בו ניסן סתמא דיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות בסי' מ"ג סעיף כ"ג ושאני התם בבכורות דמיירי אפי' באית ליה נכסי דהתם לא פשע ולא מידי:
כא
וכיון שא"י לתבוע מהלו'. עש"ך סקי"ט וסק"כ שה"ה יב"ש שירש שדה מיב"ש וכן ביב"ש שערב בעד יב"ש שאינו יכול לגבות ממנו מטעם זה וע"ש וכל הרואה ישתומם כמו שתמה בתומים דדל שטרא מהכא הא מבואר בסי' קכ"ט ס"ב בהג"ה דאם הלוה כופר והערב מודה דחייב הערב לשלם וכיון דאו' שהוא לא לוה ע"כ מודה שחבירו לוה רק שכופר וממילא חייב הוא לשלם וכן ביב"ש שירש שדה מיב"ש ק' כיון דהיורש מודה שאביו הי' חייב לשלם בשלמא ביביש שקנה שדה מיב"ש שנקט המחבר הטעם דאף שמודה לא הוי רק כעדים אחרים מעידין כן דהוי כמלוה על פה כמבואר לעיל סעיף ז' משא"כ בגוונא שכ' הש"ך כגון בירש או ביב"ש שערב תמוה ולזה כ' דליתא לדינא של הש"ך ותמוה לי על מה שהסכים עם המחבר במ"ש המחבר שהערב לשני יב"ש בין בב' מלוין בין מלוה א' דשטור הערב דהא הערב מודה שהלוה כופר ודמי להאי דסימן קכ"ט הנ"ל ומ"ש בס' קצה"ח דבמחבר מיירי דא"י למי הלוה א"י מה הוא שח דכיון ששניהם כופרין ע"כ הוא מחויב לשלם ממ"נ דבודאי אם הי' הערב מודה שהי' הערב בעד א' משני אלו שאין שמם שוה כלל בעד מנה רק שאין זוכר אם בעד ראובן או בעד שמעון ועכשיו ראובן ושמעון כופרין ודאי דחייב לשלם כיון דמודה דעכ"פ חייב ממון להמלוה וגם מדברי המחבר משמע שלוו שניהם משני מלוין או ממלוה אחד ואפ"ה פטור גם מ"ש בתומים לתרץ הא דיב"ש שקנה הוא מטעם דהודאתו הוא כעדים אחרים דאינו רק מלוה ע"פ תמוה לי דהא איכא בהאי שטרא שיעבוד נכסי דהא אם יבואו עדי השטר ויאמרו זהו שהעדנו גובה ממשעבדי והא דלא מהני אחרים הוא מטעם שכתבתי בסק"ט ע"ש וא"כ כשהלוקח בעצמו מודה דמי לעידי השטר דהא ע"כ מקנה בזה השטר שיעבוד נכסי ועוד דהא בבכורות מ"ח לא אמר הש"ס כלל הטעם שכ' התומים רק מטעם אחר דהוא הטעם שכ' המחבר משום שאינו יכול לתבוע מהלוה ועוד דבש"ס מדמה לזה מתניתין דילד, שני זכרים ושם מלוה הכתובה בתורה הוא ולא שייך הטעם שכ, התומים ואם יש לחלק ביניהם למה מדמה אותם הש"ס להדדי כיון שהשטר של כל אחד הוא מטעם אחר גם מ"ש בסקצה"ח ליישב דמיירי בשטר חיוב וכיון דאינו מוכח מתוכו לא נתחייב כלל דהא מבואר בסעיף ז, דהמחבר ס"ל דלא בעינן מוכח מתוכו בשטרות רק הש"ך הביא דיעה זו גם מלשון המחבר משמע דמיירי במלוה ולוה ולפעד"נ דלק"מ דהכא מיירי דאינו יכול לבא עליו רק מכח השטר שא"י כלל אם לוה לחבירו רק מכח השטר איכא ראיי, שלוח לחבירו כיון שהוא לא לוה ועדים ע"כ לא משקרי ובודאי חבירו לוה ובהא הדין עם המחבר דהא ודאי אם עדים יעידו שא, משני היב"ש לוה מעות מאחד בניסן וא"י איזהו ואח"כ באו שני עדים אחרים והעידו שא, מהן לא זזה ידו מיב"ש השני וממילא ע"כ היב"ש השני לוה ודאי דלא מצרפינן העדים לחייב היב"ש השני דהוי כמעידין על חצי דבר דלא הוי עדות כמבואר בסי, ל, סעיף י"ב ע"ש ובסמ"ע שם וכיון דעדים אחרים דכשמעידין שהשני לא לוה לא מהני לחייב את יב"ש השני מטעם דעדים הראשונים הוי כמעידין על חצי דבר א"כ ה"נ כשהיב"ש השני מעיד שהוא לא לוה ממילא היב"ש השני לוה ג"כ לא מצרפין הודאתו להעדאת העדים הראשונים כיון שהעדות של העדים הראשונים חצי דבר הוא ורחמנא פסל, לעדות כזה וא"ל דמ"מ על הערבות הוי דבר שלם כיון שמעידין שאחד לוה ואחד נתערב והוי כמעידין שיב"ש ודאי חייב לשלם וכן ביב"ש שקנה או ירש הרי מעידין שאלו הנכסים ממ"נ הם חייבים והוי דבר שלם זה ליתא דקי"ל דלא יתבע הערב תחלה וכיון דאין עדותן מועיל לחייב גופו של לוה אינו יכול לחייב גם הערב או הנכסים ע"ש עדותן כיון שעדותן שעל גופו של לוה אין בו ממש ולא דמי להא דאם הערב בעצמו מודה שיודע שהלוה לוה שחייב דהודאות בע"ד נגד דבר שמחייב לעצמו הוי כמאה עדים והוי כאלו יש עדים שהלוה לוה שהערב חייב משא"כ כשהערב אינו יודע רק שבאנו לחייב את הערב מכח העדים וכיון שהב"ד א"י לחייב גופו של לוה ע"ש אלו העדים גם הערב או הנכסים א"י לחייב מכח עדות אלו העדים דהא בילד' שני זכרים בבכורות מ"ח הב"ד מעידין שאלו הנכסים מחוייבים ומכ"מ אין גובין כיון דאינו יכול לחייב את הגוף ע"פ ידיעתן וה"נ בעדות אלו העדים וכן בערב לשני יב"ש כיון שאין השטר והעדים ראי' נגד גופו של לוה הוי עדות העדים כמאן דליתא כלל אף נגד שיעבוד נכסי וגם בשטר כזה שאינו יכול לתבוע את הגוף לא נקנה כלל השיעבוד נכסי ומכ"ש ביב"ש שירש שדה מיב"ש או יב"ש שערב בשביל יב"ש יבא לגבות שלא בשנינו רק מכח השטר ודאי דפטור שיש לומר שפרעו כבר ומה שהניח הלוה השטר בידו אין ראיה כיון דהדין דאין מוציאין שטר על שני יב"ש ומכ"ש למאן דס"ל דבשטר שאין גובין בו ממשעבדי יכול לטעון פרעתי וכיון דלא הוי רק מלוה ע"ש אין גובה מיורשים. אמנם זה אינו רק למאן דס"ל דשייך חצי דבר אף אם הוא חצי דבר בשעת הגדה וכדמוכח מדבריהם ממה שהקשו בגיטין ס"ד גבי עידי אמירה ועירי קבלה ותירצו בתירוצים אחרים שלא כתי' התוס' שם ע"ש בדבריהם וכן מוכח מדבריהם בכמה דוכתי דכל שאין תועלת בעדותן וצריכין לעדותן כצירוף עדות אחרים התורה פסלה עדות כזה ודוקא בעידי נגיחה לעשות השור למועד דיש תועלת בעדותן לענין חצי נזק לא מיקרי חצי דבר וכן בעידי חזקה שיש תועלת בעדותן לפירות אבל בכ"מ שצריכין שני כיתי עדים ואין שום תועלת בשעת הגדה בבת אחת מיקרי חצי דבר ולא דמי להא דסעיף ז' דאם אחד הי' קטן שהשני חייב דקטן אינו בגדר עדות שידוע לכל העולם שהשני קטן ובדבר הידוע לכל העולם לא מיקרי עדות האחרונים חצי דבר דהוי כידוע לכל שאין בעיר הזאת רק יב"ש אחד אבל בדבר שצריך שני כיתי עדים הוי חצי דבר אמנם כבר הארכתי בחידושי לאה"ע דהעיקר כהתוס' בגיטין ס"ד דחצי דבר לא הוי רק כשהוא בשעת ראיה חצי דבר שתירצו שם דלמ"ד השליש נאמן לא הוי חצי דבר כיון דעידי אמירה א"צ לעידי קבלה וכו' אף דבשעת הגדה הגט קרוע והשליש אינו נאמן אלמא דהעיקר תלוי אם הוא חצי דבר בשעת ראי' וכן מוכח מדברי הרי"ף והפוסקים שכתבו דדוקא כשלא ראו כל הדבר שהיו יכולין לראות בשעת ראי' הוי חצי דבר אלמ' דהעיקר תלוי אם הוא חצי דבר בשעת ראי' אמנם נראה דאפ"ה חשוב חצי דבר דודאי עדים שאמרו ראינו אז בגבה ובכריס' רק שכחנו מכריס' ואין אנו זוכרין רק מא' בגבה ג"כ חצי דבר דאין חילוק בין לא ראו רק חצי דבר או ששכחו חצי דבר מהראי': ועוד אפשר לומר דמיירי הש"ך שאמר להמלוה לוה ליב"ש ואני ערב והוא א"י מהלואה כלל ובזה פטור הערב לא מבעי' אם אמר הלוה לו בשטר דודאי פטור כיון שאינו יכול לתבוע מהלו' בכח השטר ודאי פטור דדעתו ודאי לא הי' רק כשיהי' לו שטר שאם יפרע הוא עבורו יהי' הוא יכול לתבעו בכח השטר ההוא וכיון שלקח שטר כזה שאם יתבענו יאמר אני לא לויתי כלל ואתה בעצמך לוית על שטר זה ויופסד ממונו וכיון שאמר שלא נתערב רק שילו' בשטר וכיון שהשטר ההוא אין לו דין שטר ממילא פטור הערב אלא אפי' לא אמר רק סתם הלוה לפלוני בעדים ואני ערב ודאי לא הית' כוונתו רק שיהי' יכול לתבוע את הלוה בעדים ואז יהי' עליו דין ערב ואם אמר לו הלוה לפ' סתם ולא הזכיר בעדים ואני ערב והלוה לו בלא עדים אם הערב חייב מחמת שיכול לו' לו אתה האמנת שלא אמרת לי בסהדי הלוה לו יבואר בהלכות ערב: אמנם ביב"ש שירש מיב"ש ק' כיון שאם היורש מוד' שהמוריש חייב ממון אף דליכא עדים כלל חייב לשלם וא"כ ה"נ הרי ע"כ היורש מוד' שהמוריש הוא החייב כיון שהיורש אומר שהוא לא לוה ועדים לא משקרי וע"כ המוריש לוה המעות: (") ונרא' טעמו דמיירי שבא על היורש מכח השטר וכיון דלא הי' יכול לתבוע הלו' בשטר כזה שהרי הי' יכול לדחותו אין שטר זה ממש כלל ויכולין לומר שמא פרע והניח שטר זה כיון שאינו יכול לתובעו בו והוי כשטר שלא נזכר בו שם הלוה וכיון דאינו חשיב שטר אינו יכול לתבוע היורש בשטר זה כיון דאין לו דין שטר נגד הלוה אין לי דין שטר גם נגד היורשים כנ"ל אמנם נראה דבכל גוונא פטור משום דהוי חצי דבר כמש"ל:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
מ״ט
א
ששם הלוה. אבל שם המלוה א"צ להכיר דאינו דומה לשובר דצריכין להכיר שניהם דבשובר אף שיכירו שם המלוה יש לחוש שמא מלוה זה יערים ויתן שובר ליד לוה דאיש אחר ששמו כשם מלוה זה שהוא כותב בשובר ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלוה שלו שלא כדין ותו לא חשו כולי האי שמא מלוה ולוה אחר דשמם כשם מלוה ולוה זה שבאו לפניהם אבל בשטר הלואה אף שאין מכירין המלוה כותבין דליכא למיחש שמא יש עוד אחר ששמו כשמו דזה לוה וילך זה וימסור השטר לאיש זה כדי שילך זה האיש להוציא ממון מאותו האיש ששמו כשם הלוה זה דא"כ גם כשיכיר שניהם איכא למיחש להכי סמ"ע וע"ב:
ב
בלא קנין. דיש לחוש שמא אין זה המלוה האמיתי ולא ימסור למלוה האמיתי רק בתשרי ויהיה מוקדם וה"ה בשטר מכר בלא קנין צריכים להכיר שם הלוקח להפוסקים בסי' רל"ח דאין כותבין שטר למוכר עד שיהיה הלוקח עמו רק בשטר קנין ולמאן דס"ל עדים בחז"ל א"צ להכיר שם המלוה והלוקח ש"ך:
ג
אשה או קרוב. דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינש:
ד
בהיפוך. הסמ"ע מפרש הא שכ' המחבר דמקבלין לצורבא מדרבנן בדאישתכח טעותא היינו דלא נודע אי סמכו אאשה וקרוב או הכירו מעצמן לת"ח מהימני' וסמכי אאשה וקרוב וכיחשו לוכיון דלאו דרכו לחקור בעצמו אבל שאר אינשי כיון שלא כתבו בשטר שסמכי אאשה וקרוב רק סתם אמרי' מסתמא גם הם חקרו ולא מהימני' ודוקא כשאומר הת"ח שלא עמדו לפניו כלל אבל כשאומר הת"ח שהיו לפניו ולא רצה להסתכל בהם ולהכירם וסמך אקרוב ואילו היה מסתכל בהם היה מכירם אז באשה נאמן דאין דרכו להסתכל בה משא"כ באיש סמ"ע וש"ך חולק וס"ל דגם המחבר כאן מיירי בעסק נשים אבל בגברי דינו כשאר ב"א וע"ב דהעיקר כהנ"י שהביא התומי' דשאר אינשי אף שסמכו אאשה וקרוב א"י לומר דכיחשו לו דמירתת כיון דעבידא לגלויי הוא אצלו לא משקר בפניו משא"כ ת"ח נאמן דכיחשו לפניו כיון דלא מירתתי לשקר בפניו דיודעין שאין דרכו לחקור וגם כתבתי) (דאפי' א' מהימן לקלקל שטר שנעשה בב' עדים:
ה
מאחר. קאי ארישא אבל לחשש דרמאי א' העלה שמו כשם המלוה ואפי' איכא ב' ששמותיהן שוים אין חוששין לו דהא ב' יב"ש מוציאין על אחרים סמ"ע:
ו
טעות. דוקא ודאי אבל ספק טעות לא דשמא שטר זה כשר וכבר עשו שליחותן ש"ך. ואם חתם ע"א וקודם שחתם השני נאבד יכולים לכתיב שטר אחר דכ"ז שלא חתמו השנים לא עשו שליחותן והי"א שהביא הרב בהג"ה בשטר שאין בו קנין ל"ש לומר עשו שליחותן מיירי ג"כ בנאבד ובהא ל"פ אדיעה קמייתא) (אבל לא נאבד אסור להם לכתוב שטר אחר) (ואם כתבו אחר וחזר ואמר הלוה תנו כשר וע"ב:
ז
בשטרות.) (להך דיעה אפי' לא נאבד השטר יכולין לכתוב אחר דל"ש כלל בשטרות לומר עשו שליחותן אבל נאבד אחר הנתינה אסורין לכתוב שטר אחר דכבר עשו שליחותן דס"ל דעיקר שליחותן בשטר הוא הנתינה וע"ב ומ"ש המחבר דאם יתברר הדבר שהוא ט"ס כשר וע"ב) (דלדעת הש"ך בס"ק י"א דס"ל דבעי' מוכח מתוכו אף בשטרות אין לו דין מלוה ע"פ:
ח
שליחותן. ע"ל סי' מ"א:
ט
דבריו סותרים. עש"ך וט" ז דמסקי דאפי' לדיעה זו הוא דוקא ביש בו קנין אבל אין בו קנין מוציאין זע"ז וע"ב) (דאפי' תוך זמן יכול לטעון החזרתי לך כשפרעת לי) (ואם טוען אמת כי אני הלוה רק פרעתי לך ג"כ נאמן במיגו שהיה טוען החזרתי כשפרעת) (ובמקום שיכול לגבות מבנ"ח גובה ג"כ ממשעבדי) (ובשטר שלא נכתב בו שם המלוה רק כתב בו לויתי ממך לכ"ע אין מוציאין זע"ז אפילו בשטר שיש בו קנין ובשער מכר או מתנה נאמן ג"כ לטעון החזרתי לך במיגו דלא כש"ך:
י
מלוה ע"פ. הטעם דכשאינו מבורר מתוך השטר מי המלוה והלוה השטר כאילו אינו אבל עידי השטר עצמם לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן והוי כזוכר מתוך השטר ועש"ך שהביא בשם הי"א דס"ל דאפילו בעידי השטר עצמם ג"כ לא הוי אלא כמלוה ע"פ:
יא
מהאחר. וה"ה בב' יב"ש שאין מוציאין זה על זה ותובע היה קטן בעת השטר והלוה היה גדול חייב הלוה לשלם ומ"ש דיכתבו שום סי' היינו אם היה כהן יכתבו כהן) (ואם נכתב סתם אמרינן דהוא ודאי אותו שאינו כהן דאילו היה כהן היו כותבין כהן:
יב
וי"א דאין כותבין שם העיר. ע"ב) (דאם המלוה והלו' אינן ממקו' אחד ודאי כותבין שם העיר של הלוה רק שאם שניהם ממקום שנכתב בו השטר אין כותבין שם העיר ואפי' אי טעין לאו אנא הוא אלא פ' שממ"א הוא שלוה ממך לא מהני ומ"ש הרב דאם כתבו שם העיר לבד לא גרע מסי' מיירי כשהלוה ממ"א וע"ב:
יג
שליט"א הוי סי'. הש"ך חולק דס"ל כהב"י דס"ל דשליט"א קאי איוסף שהוא חי והא דלא כתבו קודם שם האב דדרך הוא שלא להפסיק החתימה:
יד
דקדקו. והש"ך הסכים לדינא דאמרי' דאכילה מילתא קמסהדי שהעדים מדקדקין בכך:
טו
בשלו. דאמרינן כאן נמצא ולעולם היה שלו אבל אם מידה שהיה של השני ומכרו לו במסיר' בלא כתיבה לא קנו דאף ששמותיהן שוים בעינן כומ"ס ומ"ש הרב בהג"ה דאם אין יוצא מת"י היינו שנאבד השטר) (אבל אם היה מלוה ע"פ וא"י לאיזה יב"ש שהוא חייב והלוה מוד' חייב לשלם לכ"א כדלקמן סי' ע"ו:
טז
על בעל השובר להביא ראיה הש"ך מסיק כהטור דהדין עם בעל השובר וע"ב דעיקר כהמחבר) (דלא מהני שובר שאינו משולש והמלו' שיש לו שטר משולש נשבע ונוטל ואותו שאין לו שטר משולש נשבע ומפסיד ע"י השובר שאינו משול' ע"ש מלתא בטעמא:
יז
מקוים. והש"ך כתב דבחד מהם סגי או שמקוים או שמצא בין שטרות קרועים:
יח
שקנה. וה"ה ביב"ש שירש שדה מיב"ש דינא הכי וע"ב) (דדוקא כשאין היורש יודע מהלואת המוריש רק שבא אליו מכח השטר אבל כשמודה שיודע המוריש שלוה ולא פרע חייב:
יט
לשני יב"ש. וה"ה יב"ש שערב בעד יב"ש השני פטור מה"ט וע"ב) (דגם כאן מיירי שהערב טוען שאין יודע מהלואת השני רק שאמר לוה לפ' בשטר או בעדים ואני ערב ואח"כ בא המלוה בהשטר שבידו או בעדים שהלוה אז פטור דבשטר כזה אין ראי' דחספא בעלמא הוא אבל כשמודה שיודע מהלואה חייב לשלם:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
מ״ט
א
ששם הלוה. עבה"ט שכתב ול"ד לשובר כו' עד לכך צריכים להכיר גם שם הלוה וע' בדגמ"ר שכתב בזה וז"ל ואין לחוש שהלוה הזה עצמו חייב לאיש אחר ששמו כשם מלוה זה הבא לפני עדים משום דכשלוה זה יוציא שובר זה נגד המלוה שלו האחר והאחר יטעון שמעולם לא צוה לכתוב שובר ישאלו את העדים וכיון שכבר ראו העדים את הלוה יכירוהו ויזכירו שאז הי' עמו מלוה אחר משא"כ אם יבא השובר ליד לוה שמעולם לא ראו העדים לא את הלוה ולא את המלוה לא יוכלו להעלות על דעתם כלל ויעשו הב"ד כפי השובר וע' דרישה עכ"ל וע' בתומים ובנה"מ מזה:
ב
או קרוב. עבה"ט ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואפילו אמרו כן בשעת מעשה כ"כ הב"י באה"ע ר"ס קנ"ז וע' שו"ת הראנ"ח ח"א סימן פ"ט וע' בספר עזרת נשים סימן י"ז ס"ק כ"ה דף י"ב ריש ע"ב עכ"ל ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן קס"ט ס"ק י"א:
ג
שכל אחד יאמר לא עלי. עי' בספר שער משפט שכתב ונראה דבכה"ג אם תפס בעל השטר מא' מהן מהני תפיס' וראי' מסימן מ"ב ס"א כו' ע"ש:
ד
י"א דאם הם מב' עיירות. ע' בת' חו"י ס"ט רכ"ח מ"ש בזה:
ה
וי"א דאין כותבין. עבה"ט וע' בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ק"כ בענין שינ' שם העיר דהגאון בעל בית מאיר פשיטא ליה דפסול והוא ז"ל כתב לא ידעתי היכן מצינו מפורש דשינה שם עירו פסול בשטרי ממון ובתשובת הרמ"ח סימן קי"ג כתב רק בדרך אפשר דשינה שם עירו פסול בשטרות כמו בגט ובאמת יש לומר כיון דעיקר הטעם בגט משום לעז ובממון ליכא לעז ע"ש:
ו
שהערב לשני יוב"ש. עבה"ט שכ' נראה דה"ה יוב"ש שערב בעד יוב"ש אחר כו' וע' בתומים שחולק ע"ז וגם ע"ד הש"ך שהוא בס"ק הקודם בירש שדה מיב"ש דודו כו' ופסק דגובה ע"ש וגם בתומים לקמן סי' קכ"ט סק"ו מזה וע' בקצה"ח ובנה"מ מ"ש בזה וע' בתשו' ושב הכהן סי' מ"ג שהאריך וביתר כמה פרטי דינים בענין זה עש"ה וגם בס' שער משפט מזה וע' בחידושי רע"ק איגר זצ"ל למס' ב"מ דף פ' ויובא לקמן סי' ש"ט ס"ד סק"ב:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
מ״ט
א
[שו"ע] אפי' אשה או קרוב כשרים. נ"ב אפי' אמרו בשעת מעשה. כ"כ הב"ח אה"ע רס"י קנ"ז וע' תשו' הראנ"ח ח"א סי' פ"ט וע' ס' עזרת נשים על סי' י"ז באה"ע ס"ק כ"ה דף י"ב ע"ב:
ב
[ש"ך אות יד בראשיתו] והב"י כ'. נ"ב ע' ת' דת אש לבעל מוצל מאש פ' וארא לדרשותיו:
ג
[ש"ך אות טו בראשיתו] ומ"מ אין דינו של הרשב"א. נ"ב ע' ת' חו"י בהשמטות דרנ"ב ע"א:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
מ״ט:א׳
א
שני שמות כו'. עיין בתשובת הר"ב סי' צ"ה שאלה א' ור"ס קי"ג:
מ״ט:ב׳
א
שם המוכר כו' ואם שטר המלוה הוא כו'. משמע מדברי המחבר דבשטר מכר א"צ להכיר שם הלוקח אף בשטר שאין בו קנין כדמשמע מדברי הרב המגיד שלא הצריך הרמב"ם קנין בשטר מכר וקשה לי על המחבר דהיינו דוקא להרמב"ם משא"כ לרוב הפוסקי' החולקין עליו דאף בשטר מכר אין כותבים למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין כמו בשטר מלוה וכמ"ש הרב המגיד ר"פ כ"ד והביאו הר"ב בבדק הבית לקמן ר"ס רל"ח וכמו שכ' המחבר גופיה לקמן ר"ס רל"ח וא"כ הא ה"ל להשוות שטר מכר לשטר הלואה ונל"ע:
מ״ט:ג׳
א
בלא קנין כו'. דשמא זה אינו המלוה ולא ימסור השטר למלוה עד לאחר זמן ויטרוף לקוחות שלא כדין כדלעיל סי' ל"ט סי"ג והוא הדין בשטר מכר בלא קנין צריך להכיר אף שם הלוקח להפוסקי' והמחבר לקמן ר"ס רל"ח דאין כותבי' שטר למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין ע"ש מיהו למאן דאמר עדיו בחתומיו זכין לו א"כ בכל ענין א"צ להכיר המלוה והלוקח ולהסמ"ע והב"ח ושאר אחרוני' בכאן דברי' אשר לא נתכונו בעיני וחלוקי' אשר לא שערום אבותינו ומ"ש נרא' עיקר וכן דעת הרב המגיד ע"ש (עי' מ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ז ס"ק י"ח [כא])
מ״ט:ד׳
א
ולכן תמוה כו' ובסמ"ע ס"ק ו' האריך לתרץ משום דעיקר הוכחת הב"י בסי' כ"ט הוא מרשב"ם שכתב לאו אורחי' נמידק להסתכל בנשים כדי שיכירה יפה ויכול לסמוך על אחרים שמכירים כו' והמדקדק בפירשב"ם יראה דל"ד אעדות הכרת אשה כ"כ כו' דאי בעדות אשה דוקא קאמר ק' למה סיים וכתב ויכול לסמוך על אחרים כו' ע"ש שהאריך בזה ואין דבריו נכונים בעיני דשפיר קאמר ויכול לסמוך על אחרים שמכירים לפי שהוא לא הי' יכול לראותה בעצמו אבל גברא אחרינא לא יכול לומר שסמך על אחרים דה"ל לראותה בעצמו ג"כ גם יתר דברי הסמ"ע מגומגמים גם לשון זה ליתא כלל לרשב"ם אלא מלשון ב"י הוא ע"ש. ועוד דהרי הב"י בסי' כ"ט הוכיח עוד כן ממ"ש הטור דין זה בא"ע סי' ק"י גבי הכרת אשה ע"ש אלא נראה לתרץ דהמחבר נמי מיירי בהכרת אשה וכמו שכתב בב"י סי' כ"ח דר"י אע"ג דסתמ' קאמר מיירי במלתא דלאו אורחיה למידק כי. הכרת אשה וכן במקור דין זה שהוא מהראב"ד בבעה"ת שער ל"ג ח"ג משמע דמיירי דוק' בהכרת אשה שכתב שם קודם לכן מכל זה למדנו שת"ח שהעיד על עדות אשה שלות' וקא מודה לה שטעה בהכרת פניה מהימנינ' ליה ולא מקרי חוזר ומגיד כו' וכן משמע פשט דברי הש"ס ורשב"ם וכן מוכח בטור א"ע סי' ק"י שכתב דין זה דוקא גבי שובר דאשה שיכול הת"ח לומר שטעה ולא כתב כן בשום מקום אחר והיינו שכתב הב"י כאן בסימן זה על דברי הראב"ד וז"ל וכבר נתבאר כיוצא בזה בטור א"ע סימן ק"י וכתבתיו בטור סי' כ"ט עכ"ל וכ"כ בתשובת מב"ט ח"א בשאלות השניות סי' ל"ד דף קט"ו ע"ב וז"ל דצורבא מרבנן לא דייק באתתא אבל באיש אחר לא ואפי' צורבא מרבנן בעדות איש או ע"ה אפי' בעדות אשה אינם יכולים לחזור וכן נמצא בס' התרומות בשם הראב"ד כו' עכ"ל וכן עיקר לדינ' ודלא כהסמ"ע ע"ש:
מ״ט:ה׳
א
מאחר שלא הוחזקו כו'. בעיר שושן כתב זה ברישא וכ"כ בסמ"ע ס"ק א' דאריש' קאי דאי אסיפ' אפילו בדאיכא שנים ששמותיהן שוים מוציאים הם שטר על אחר כדלקמן סעיף ז' וע"ש שהאריך מיהי אפשר לומר דגם אסיפא קאי היכא דאין השטר יוצא מתחת יד המלוה וכדלקמן סעיף ז' בהגה שלישית דאם היו מוחזקין שנים הי' יכול לומר לאחר אני חייב משא"כ כשלא הוחזקו ודו"ק:
מ״ט:ו׳
א
וה"ה בשאר טעות כו'. נראה דוקא ודאי טעות אבל ספק לא דשמא שטר זה כשר וכבר עשו שליחותן וכמו שנתבאר בא"ע ריש סי' קכ"ב וע"ש עוד מדינים אלו:
מ״ט:ז׳
א
כל זמן שלא נכתב בו קנין. אבל כשנכתב בו קנין הוי כאלו הגיע לידו וכמ"ש לעיל סי' ל"ט סעיף י"ג ס"ק ל"ו ושוב אין כותבין אחר כיון שעשו שליחותן:
מ״ט:ח׳
א
ומחוסר עדיין נתינה לבעליו. ונאבד קודם נתינה אבל לאחר שהגיע לידו שוב אין כותבים אחר רק בשטר מתנה או במכר שלא באחריות כדלקמן ס"ס שאחר זה:
מ״ט:ט׳
א
וי"א דאין שייך בשטרות כלל כו'. דברי הר"ב כאן וגם בד"מ תמוהים לי שבד"מ הביא תשובת הרשב"א שהביא ב"י מחו' ב' וז"ל כל שאמר לעדים כתבו לי הרשאה ומצאו שאינה כתיקונה חוזרין וכותבין אפילו מאה פעמים שהרי כותבים י' שטרות על שדה א' ובשטר מתנה ואפילו בשטר מכר חוץ מן האחריות שבו כדאיתא בפרק ג"פ ולא אמרינן עשו עדים שליחותן אלא גבי גט משום דכתיב וכתב וכן נמי בשטר מכר כל שחוזרים וכותבים האחריות עכשיו משתעבדי' נכסיו בשטר זה להם כבר עשו שליחות' ע"כ וכתב הר"ן פרק המקבל שבשטרות שמחוסרים נתינה שאין המקבל זוכה עד שיגיעו לידו אע"פ שכתבו וחתמו השטר כהוגן שכל שלא נתנוהו לידו לא עשו שליחותן וכותבין אפי' ק' פעמים אבל בשטרות שאין מחוסרים נתינה כגון שטר שכתב בו קנין דמשע' קנין שעבד נפשי' כיון שנעשה השטר ונחתם כהוגן עשו שליחותן ושוב אין כותבין ונותנין ע"כ וכתב ב"י ואפילו בשטרות המחוסרים נתינה אם אמר כתבו ותנו לשליש וכתבו ונתנו לו ונאבד איכא לספוקי אם חוזרין וכותבין ולענין גט אסיקנא התם בתיקו ע"כ וכל זה לדעת הר"ן שכתב דאם נכתב השטר כהוגן אמרינן ביה עשו שליחותן אבל לדעת הרשב"א שכתב דאין לחוש בזו אלא בגט ולא בשאר שטרות א"כ אין מקום לדינים אלו גבי שאר שטרות ומדברי ה"ה פ' כ"ד מה' מלוה משמע כדברי הר"ן עכ"ל ד"מ וע"פ הדברים האלה כ' כאן בהג"ה וי"א דאפי' כתבו שטר כו' כ"ז שלא נכתב בו קנין כו' וי"א דאין שייך כו' מחלוקת הרשב"א על הר"ן בזה אבל לפע"ד שהר"ב לא כיון יפה דפשיט' דהרשב"א לא פליג כלל אהר"ן דפשיטא דמ"ש הר"ן דבשאר שטרות אין כותבין היינו בשטרי הלואה או בשטר מכר באחריות ומ"ש הרשב"א בתשו' דלעיל ולא אמרי' עשו עדים שליחותן אלא גבי גט כו' לא אתא אלא לאפוקי שטר מתנה או שטר מכר שלא באחריות אבל בשטר מכר באחריות ובשטר הלואה מודה להר"ן וכמבואר מדבריו להדיא וכדגרסינן בש"ס פרק גט פשוט ריש (בבא בתרא דף קע"א) גבי מי שפרע מקצת חובו דב"ד כותבין לו שטר אחר אבל עדים לא בשלמא בי דינא אלימי לאפוקי ממונא אלא עדים שעשו שליחותן היאך חוזרין ועושין שליחותן ולא והא אמר רב עדים כותבים אפילו י' שטרות על שדה אחת ומשני רב יוסף אמר בשטר מתנה ורבה אמר בשטר מכר שאין בו אחריות ע"כ ופשיט' דשטר הלואה דמי לשטר מכר באחריות כיון דנכסיו משתעבדים למלוה בשטר זה והכי מוכח נמי בתשובה אחרת להרשב"א שמביא ב"י סי' מחודש ז' שכתב עדים אלו כיון שהם זוכרים שטעו כותבים לו שטר אחר כתקנו דכל שטעו אע"פ שמסרו אותו למלוה לא עשו שליחותן וכההיא דנפאת' כו' אלמא דוק' כשטעו הא לאו הכי לא והכי אמרינן נמי לעיל ר"ס מ"א אבל עידי השטר עצמן אין כותבים לו שטר אחר כו' והכי מוכח נמי מתשובת רשב"א סי' אלף ע"ג שמביא הבית יוסף לעיל סי' ל"ט מחו' י"ג והכי מוכח נמי מדברי תשובת הרשב"א סי' תתקצ"א שהביא הבית יוסף וד"מ לקמן סי' ע"א מחו' כ"ה שהבאתי לעיל סי' מ"א ס"ק ג' והכי מוכח נמי מדברי הגהות אשר"י בשם ר"י והר"ב לקמן ר"ס נ"ד דדוקא מרצון הלוה הא לאו הכי אין העדים יכולים לכתוב שטר אחר אף מזמן השני למלו' אע"פ שיודעים שאינו פרוע מטעם דכבר עשו שליחותן בכתיבת שטר הראשון והיינו כדברי הרא"ש והטור והמחבר כאן דדוקא כשטעו כותבים שטר אחר דאז ל"א עשו שליחותן הא לא"ה אמרי' עשו שליחותן וכדברי הר"ן ורשב"א ואין כאן מחלוקת וכן נ"ל עיקר וברור דלא כהרב וגם על הע"ש והסמ"ע שכתבו כדברי הר"ב יש לתמוה:
מ״ט:י׳
א
דבריו סותרים זא"ז כו'. ולפי ע"ד אין כאן סתיר' כלל בדברי המחבר ולפי דעת הרב ה"ל לאקשויי דהטור הוא נגד הש"ס ובאמת בדרכי משה כתב על דברי הטור דבש"ס לא משמע כן אלא כמ"ש הרב המגיד כו' אבל ודאי זה אינו עולה על הדעת כלל שהטור יהיה נגד הש"ס. וגם רשב"ם והנמוקי יוסף והברטנורה כולם כתבו כמ"ש הטור. אלא נראה דאף לפי האי טעמא דוקא בשטר שיש בו קנין דכותבים ללוה בלא מלוה דאל"כ קשה למה נתנו לו בשלימות כשפרע לו ה"ל לקרעו שלא יתבענו בו כמו שתבעו עתה באמת שהרי הוא לוקח שטר כזה מתחלה לתבעו בו לכך קאמר בש"ס דתנא דמתני' סבר כותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וא"כ יוכל לומר מה שהחזרתי לך כשפרעת לי ולא קרעתיו היינו משום שלא חששתי לזה שתתבעני בו מפני שידעתי ששטר כזה אינו כלום מטעם דכותבים שטר ללוה בלא מלוה: ואין להקשות א"כ אך לקח שטר כזה מתחל' י"ל דיוכל לומר מתחלה לא ידעתי ששטר כזה אינו כלום כי הייתי סבור כתנא ברא דאין כותבים ללוה בלא מלוה. (ובלא"ה צ"ל כן להטור וסייעתו שפירש הטעם מפני שיכול לומר שטר זה שלי הי' והרי קשה א"כ איך לקח שטר כזה מתחלה אלא ודאי צ"ל שיכול לומר שמתחלה לא הייתי יודע ששטר כזה אינו כלום ואין להקשות לימא מתחלה לא הייתי יודע ששטר כזה אינו כלום מטעם שיוכל לומר החזרתיו לך כשפרעת לי דא"כ קשה במאי טעי השתא אבל השת' שפיר י"ל דטעי בדינ' דאיכא באמת פלוגת' דתנאי אי כותבים שטר ללוה בלא מלוה אבל ודאי אי אין כותבים שטר ללוה בלא מלוה וכגון בלא קנין ליכא למימר דמעיקר' סבר דשטר כזה מועיל א"כ במאי טעי השת' ועוד דבשלמא מתחלה י"ל דטעי ולקח שטר אבל השת' שנתן השטר לידו בשלימות לא ה"ל למיטעי וליתן לידו שטר אלא ה"ל לקרעו ודו"ק): ואין להקשות מנ"ל להטור וסייעתו האי טעמא אמאי לא פירשו כפשוטו דטעמא הוא דשמא כתב הלוה לבדו השטר בלא מלוה י"ל משום דכיון דמתני' סתמא קתני משמע להו דמסתמא מיירי בכל גווני בין שטוען לא ידעתי מהשטר ובין שטוען ידעתי מהשטר הוא פטור וכשטוען ידעתי מהשטר אמאי פטור אלא ודאי מטעמא שיכול לומר החזרתיו לך כשפרעת לי בשלימו' לפי שסמכתי ע"ז ששטר כזה אינו כלום מטעם דכותבי' שטר ללוה בלא מלוה וכדפי': ואם כן בשטר שאין בו קנין דאין כותבים בלא מלוה א"י לטעון שהחזרתי לך כשפרעת לי דה"ל לחוש שיתבענו בו שמסתמא נכתב מתחלה לו בידיע' שניהם שהרי אין כותבים שטר בלא מלוה ועל כן הטור שפסק לעיל ס"ס ל"ט כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו ואפי' בשטר שאין בו קנין כותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו לא חילק כאן בין יש בו קנין לאין בו קנין ובכל ענין אינו כלום אבל המחבר שפסק שם בסי' ל"ט סי"ג כרב אסי דלא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו חילק בין יש בו קנין לאין בו קנין. כן נ"ל ברור: (ולפ"ז אם הוא שטר מכר או שטר מתנה אפשר דלא מהני כשטוען שלי היה והחזרתיו לך כשחזרת ולקחת ממני דהא קי"ל בפ' גט פשוט ריש (בבא בתרא דף קס"ט) דבשטר מכר ומתנה אם החזיר לו השטר לא חזרה מתנתו ומכירתו אלא צריך קנין חדש וא"כ לאיזה צורך החזיר לו השטר בשלמא בהלואה החזיר לו השט"ח מפני שבזה החוב בטל משא"כ במכר ומתנה וא"כ לא מהני אלא כשטוען כתבת לך מתחלה שטר לעצמך ודו"ק: ומה שתירץ בסמ"ע ס"ק י"ג דבשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' הוא דוחק גדול שהרי עינינו רואות שאין הלוה ירא בכך וטוען כן כ"ש דהאמת אתו. וגם הסמ"ע גופי' הקשה על דברי עצמו והניח בצע: גם דברי הא"א דף ע"ח ע"ג לא מחוורין ע"ש: וגם מ"ש הב"ח דט"ס הוא בהמחבר וצ"ל אם אין בו קנין כו' לא נהירא כלל להגי' כל ספרי המחבר ובפרט שנראה שדבריו לקוחים מהרב המגיד שהביא בב"י שדוקא קנין ועוד דבש"ס משמע דוקא קנין ואע"פ שהב"ח דחק בש"ס מ"מ אין דבריו נ"ל ע"ש ועוד דא"כ לא ה"ל להמחבר לכתוב אם אין בו קנין אלא הל"ל אפי' אין ב וקנין כו' וגם לא ה"ל להזכיר קנין כלל אלא ה"ל לכתוב סתמא כמ"ש הטור וק"ל (וגם מ"ש הב"ח דמ"ש רשב"ם והוא אינו יודע מה ששנינו שאין יכול להוציא על חבירו שטר ששמו כשמו אין לו הבנה כל עיקר ודחק עצמו מרד בפי' דברי רשב"ם אלו נלפע"ד דבחנם דחק דדברי רשב"ם הם כפשוטו איך נאמר שהלוה כתב שטר זה לרמאות והלא שטר זה אינו כלום לכך כתב והוא כלומר הלוה שעשה לרמאות אינו יודע מה ששנינו ע"ש ודוק) אלא ודאי כדאמרן:
מ״ט:י״א
א
אח"כ באו עדי השטר בעצמם כו' ואז הוי מלוה בשטר לכל דבר שהרי אלו יכולים לשלש השמות שהרי לא עשו גמר שליחותן. הרב המגיד והריב"ש סי' שכ"ג כתבו כן לדעת הרמב"ם. וכן כתב הרשב"א שאפשר לומר כן. ומיהו כתבו שם שיש אומרים שאפי' בעידי השטר עצמם אינו אלא מלוה על פה וכן מסיק הריב"ש שם בשם י"מ וע"ש:
מ״ט:י״ב
א
יכתבו שום סי'. כגון כהן או לוי או ארוך או גוץ וכיוצא בזה:
מ״ט:י״ג
א
וי"א דאין כותבין שם העיר בשטרות כו'. לשון הסמ"ע כ"כ י גם הב"י והבי' ראיה לדבריו מדברי הטור דסי' ס"א ובדרישה כתבתי דאין ראיותיו ראיה ע"ש עכ"ל והוא דבסי' ס"א א"צ לכתוב מקום הכתיבה בשטר אבל לעולם מקום הלוה והמלוה צריך וכ"כ הב"ח ע"ש. מיהו הרב המגיד פרק כ"ד מהל' מלוה בשם הרמב"ן שמביא הב"י בסעיף ז' ודאי חולק וכ' דבשטרי הלואה לא בעינן שם עירו כו' ע"ש וכ"כ הב"ח שהרמב"ן חולק ע"ש ואפשר לזה כיון הר"ב מ"ש וי"א דאין כותבין כו' ודלא כנרשם בש"ע רמב"ם פי"ז מהלכות מלוה וטור ס"ס ס"א:
מ״ט:י״ד
א
שלי"ט או נר"ו כו'. הוי סי' והב"י כ' דנראה לי דלא הוי סי' דהא אפשר דנר"ו לא קאי אלא ליוסף לא לאביו עכ"ל ובד"מ כתב עליו וז"ל ואין דבריו נראין דאין רגילות לכתוב נר"ו על שם הבן אלא על שם האב דא"כ הוה ליה לכתבו קודם שם האב ולכן נראה דהוי סי' עכ"ל ולי נראה כדברי הב"י דאדרב' הרגילות הוא לכתוב נר"ו על שם האיש שעסוקין בו עתה והוא הבן דאלו לאב אין להם עסק בו ומה להם לברך את האב ומ"ש דא"כ ה"ל לכתבו קודם כו' לאו הוכחה היא דכך הרגילות שלא נהפסיק את החתימה וכך מצינו הרבה פעמים במקרא ובדברי חכמים וכ"כ בתשו' מהר"ר אליה ן' חיים סי' כ"ח וס"ס מ"ג שדברי ב"י נכונים דאע"ג דכתבו החבורים בסדור הגט בכתיבת הכינו ים שאין לכתוב פב"ב המכונה פלוני דא"כ משמע דמכונה קאי לאב אלא כותב פ' המכונה פ' מ"מ אינו הנרא דקאי אדסליק מיניה וכמ"ש התוס' ביומא דמני שם כ"ג ששמשו בבית דאע"ג דכתיב יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול יהוצדק לא היה כ"ג ולא קאי כ"ג אלא איהושע כמו דוד בן ישי מלך ישראל ואין להוציא ממון מטעם זה ובההיא דהרשב"א נתרץ דבההוא שטרא הוה כתוב נר"ו איוסף ג"כ ואע"פ שלא הוזכר שם בלשון השטר שכותב הרשב"א לא חש לכותבו עכ"ל בס"ס מ"ג ובסי' כ"ח כתב בביאור יותר דהך דהמכונה דבסידור הגט היינו ודאי שהפירוש היותר קרוב הוא ולכתחלה ודאי צריך ליזהר מזה בגט וכיוצא בזה אבל מ"מ אינו מן הנמנע נמי לומר דקאי אלפני פניו עכ"ל ואני מוסיף דבלאו הכי לא דמי להמכונה דבסידור הגט דהכא כיון שבאים לברכו ולהזכירו לטובה כמו נר"ו או שליט מסתמא קאי באותו אדם שעסוקין בו והוי דומיא דיהושע בן יהוצדק הכהן הגדול כיון שרוצה להזכירו לטובה כ"ג מסתמא קאי איהושע וכן דוד בן ישי מלך ישראל שכיון שהזכירו לשבח שהיה מלך ישראל מסתמא קאי אזה שעסוק בו דהיינו דוד. ועוד שאני התם כיון דכותב המכונה פב"פ אם כן חתימתו דבוקה דהא הכינוי הוא שמו ואין כאן הפסק בין החתימה דשמו לשם אביו כגון משולם המכונה ווייפש בן אורי דתיבת המכונה לאו הפסק בחתימה הוא דעיקר חתימתו ווייפש בן אורי מה שאם כן אלו היו כותבין יוסף נר"ו בן שמעון היה הפסק בחתימה דנר"ו בן שמעון לאו חתימה היא כלל כן נ"ל. דאלו למ"ש מהר"א ן' חיים תיקשי דהא כ' הב"י בא"ע סי' קכ"ט בשם תשובה מאשכנזית וכ"כ הר"ב בהג"ה שם סעיף ט' דאם הכינוי לבן לחוד יכתוב הכינוי קודם שיזכיר שם האב ואם כתבו אח"כ פסלו מהרי"ל ואם אית' אמאי יהא פסול בדיעבד אבל למאי דפרישית ניחא מיהו י"ל דהא דפסלו מהרי"ל היינו היכא דאפשר לכתוב אחר וכן משמע מלשון התשובה אשכנזית בב"י שם וז"ל גט שכתוב בו משולם בן אורי המכונה וייפש פסלו מהרי"ל משום דקאי המכונה על אורי הכתוב גביה אלא כך יש לכתוב משולם המכונה וייפש בן אורי עכ"ל ולפי"ז לשון הר"ב בח"ע סי' קכ"ט ס"ט שם שכתב סתם ואם כתבו לבסוף פסול אינו מתוקן דה"ל לכתוב דאינו פסול אלא היכא דאפשר לכתוב אחר וכן בלבוש באבן עזר שכ סי' קכ"ט סעיף י"ט לא כתב רק דאין לכתוב כן ולא כתב שבדיעבד פסול וכן נראה לי עיקר לדינא. ועוד נ"ל דבהך תשובת אשכנזית היינו משום דשם אורי מקצתן מכונין גם כן בשם וייפש כמו שנוהגין האידנא גם בזמנינו לכנות אורי בשם וייפש ולכך פסלו מהרי"ל לפי שאין המובן דקאי אאורי שהוא מכונה בשם וייפש דסליק מיניה מה שאין כן בעלמא מכל מקום יהיה איך שיהי' העיקר דבנר"ו או שלי"ט וכה"ג אע"ג דכתיב לבסוף אין הכרח דקאי דוקא אדסליק מיניה ובפרט שאין דרך העדים נדקדק בכך ואפי' תימא דספיק' הוי מכל מקום אין להוציא ממון מספק וכמ"ש ב"י ודלא כהר"ב כן נ"ל ברור:
מ״ט:ט״ו
א
אבל אם כתב בשטר אני יוסף בן שמעון שלי"ט או אני יוסף בן שמעון כהן לא הוי סי' כן מיכח בתשו' הרשב"א ובדברי הר"ב ודלא כספר גי' תרומה סוף שער נ"ג שרצה לדחוק ולו' דהרשב"א לא קאמר אלא בנר"ו: ומ"מ אין דינא של הרשב"א והר"ב: נ"ל לומר דהעדים לא דקדקו בכך דלאו אכולא מלתא קמסהדי ומה שלמד הרשב"א כן מפ"ב דכתובות נ"ל דאין משם ראיה ואדרבא יש להוכיח משם להיפך וכן יש להוכיח משאר פוסקים וכמו שאבאר דגרסינן התם (דף כ"ד ע"ב) אבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימ' דכתיב ביה אני פלוני כהן חתמתי עד מאן קמסהיד עילוי' לא צריכה דכתיבביה אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתימי סהדי אמנה שבשטר קאמסהדי או דלמא אכולא מלתא קא מסהדי רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין ע"כ וסבירא ליה להרשב"א דכיון דלא איפשט' אפשר דלאו אכולא מלתא קא מסהדי ולי נראה דהכי קמיבעי' ליה אמנה שבשטר קא מסהדי דפלוני שהוא מיחזק בכהן לוה מפלוני ולא שהם מעידי' שיודעים שהוא כהן או דלמא אכול מלתא קא מסהדי פלוני שאנו יודעי' שהוא כהן לוה מפלוני אבל לא מסתבר לו' דהעדים חתמו אף ע"פ שאינו מוחזק בכהן דאם כן נהי דלאו אכולא מלתא קמסהדי לא ה"ל לחתום על דבר שאינו דודאי אין חותמין עד שיקראו כל מה שכתוב בשטר והכי מוכח מדאבעי' ליה הכי אי מעלין ליוחסין (משום דליוחסין אין מעלין אא"כ ידוע שהיו אבותיו ואבות אבותיו כהנים עד מזבח או עד הסנהדרין משמע דפשיט' ליה דלתרומה מעלין וכ"כ הרמב"ם פ"כ מה' איסורי ביאה דין ט' והטור והמחבר בא"ע סי' ג' בהדיא דלתרומ' פשיט' דמעלין וכ"כ הרב המגיד שם דהיינו משום דע"כ לא מבעיא לן אלא ליוחסין אבל לתרומה פשיטא ליה דמעלין ואי אמרת דהעדים לא דקדקו בכך וחתמו ולא דקדקו לראות אחר מ"ש כהן א"כ לתרומ' נמי תבעי ליה דילמא העדים לא דקדקו בכך א"ו פשיטא ליה לש"ס דודאי העדים דקדקו לראות מ"ש כהן וע"ז הם חותמי' רק דמבעי' ליה אי מסהדי אמנה שבשר כלו' אותו פלוני כהן לוה מפלוני ולא מסהדי שידוע להם שהוא כהן רק אותו פלוני שהוא מוחזק בכהן והלכך בתרומות פשיטא דאכיל כיון דהוא מוחזק בכהן ונהי דהעידי' אינם יודעי' אם הוא מוחזק כדין או לא מ"מ עכ"פ יודעי' שהוא מוחזק בכהן ולתרומה בחזק' לחוד סגי וכדאית' בש"ס התם: וליכא למימר דלהכי לא קמבעי' ליה בתרומה משום דלתרומה כשכתב אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה לחוד סגי מטעמ' דלא גרע ממסיא לפי תומו דמהני בתרומה דפשט' דמלת' לא משמע הכי ועוד דמשמע דבהך גוונא דמבעי' ליה ליוחסין פשיט' ליה לתרומ' והיינו כדפי' ועוד דהרמב"ם והט"ו שם לא כתבו בל' אני פ' רק בל' שהעדים אומרים כן פלוני כהן לוה מפלוני מנה וכ"כ הר"ן פ"ב דכתובות בשם הרמב"ן וז"ל שם וכתב הרא"ה ז"ל דהא דמספק' לן דוקא בלישנא דידיה כי האי דאמר אני פלוני כהן אבל בלישנ' דסהדי ודאי מהימני וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם (נ"ל שצ"ל הרמב"ן בנו"ן ולא הרמב"ם במ"ם ואע"פ שגם הרמב"ם פ"ב מה' אישות כתב כן מ"מ דרך הר"ן לכתוב לשונו של הרמב"ם ממש. ועוד שדרכו לכתוב כשמביא את הרמב"ם באיזה פרק כתב כן וכ"כ שם הר"ן כמה פעמים הרמב"ם ז"ל בפרק כו') ז"ל כתב דאפילו בלשון עדים נמי מספק' לן וטעמא דמילתא לפי שאפשר שהסופרי' סומכים על שמות בני אדם כפי שהם מוחזקים בעיר וכיון דחזו ליה אוכל בתרומה וקורין אותו כהן אינהו נמי קארו לי' הכי עכ"ל אלמא דהא פשיט' דעל כרחך חתמו על כהן משום שהוא מוחזק בכהן ואי לאו שהי' מוחזק בכהן לא היו חותמין ולא אמרי' דהעדים לא דקדקו בכך וגם משמע מרברי הרמב"ם והט"ו שם דאין חילוק בין כתוב בשטר אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה והעדים חתימי' למטה ובין העדים כתבו פלוני כהן לוה מפלוני מנה אלא ס"ל דהא דקאמר בש"ס אני פלוני כהן לאו דוקא הוא אלא כיון דמעיקר' קאמר בש"ס היכי דמי אילימא דכתיב בי' אני כו' קאמר לא צריכ' דכתיב בי' אני כו' וכן נ"ל עיקר לפ"ז אין צריך לדוחק של הב"ח בא"ע סי' ג' שכתב דהא דכתב הטור דלתרומ' מעלין משטרות היינו משום דבתרומה הקילו דליתא אלא משום דכיון דהעדים לא חתמו אלא א"כ מוחזק בכך מעלין לתרומה דבתרומה סגי בחזק' וכדפירש': ובזה נלפע"ד לתרץ מה שהקשה התוספות פ"ב דכתובות שם ונכנסו בדוחק ולפע"ד הדבר ברור כדפי' וז"ל התוספות שם וא"ת ואי לאו אכולה מלתא קא מסהדי א"כ עדים חתמי אף ע"ג דלא ידעי אי כהן הוא אי לאו וא"כ הא דתנן בגט פשוט שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת יכתבו כהן מה מועיל כיון שהעדים חותמין אף ע"פ שאין מכירין בי אם הוא כהן והרי הוא יכול להערים ולכתוב שטר אחר בשם חבירו כהן ויוציא ממון מחבירו כהן וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון ודאי אכולה מלתא קא מסהדי כי אז צריכים לידע אם בן כהן הוא התם ודאי מעלין משטרות ליוחסין והכא מיבעי' לן היכא דלא הוחזקו עכ"ל ותירוצם לפע"ד דחוק אבל לפי מאי דפרישית מעיקר' לק"מ דודאי אין העדים חותמין אא"כ הוא מוחזק בכהן ולהבי שני יוסף בן שמעון הוי סי' אבל מאן לימא לן שהעדים מעידי' שחזקתו הוא כדין לענין שיעלוהו ליוחסין ע"פ זה. זה נ"ל ברור: ולפ"ז אין צריך ג"כ לדוחק של הב"ח בא"ע סי' ג' שכתב דהא דלא מחלק הטור דבהוחזקו שני יוסף בן שמעון מעלין ליוחסין כמ"ש התוס' משום דס"ל להטור דבהך דג"פ שאני משום דבממונא הקילו ודבריו תמוהין דהא אדרבא חומרא הוא שמוציאים ממון ע"פ זה וכל קולא דממונא הוא קולא לנתבע אלא נראה כדפי' דס"ל להטור דליוחסין אפילו בהוחזקו שני יב"ש אין מעלין דנהי דחתמו היינו משום שהוחזק בכהן והוי סי' מעליא לגבי ממון מאן לימא לן שהי' חזקתו כדין לענין יוחסין וכן נראה דעת הרמב"ם פ' כ' מה' אישות כהטור וכן עיקר מ"מ יצא לנו דהרמב"ם וה' המגיד והטור והר"ן בשם הרמב"ן פליגי על הרשב"א דלעיל בענין מ"ש דהעדים לא דקדקו בכך וכמ"ש לעיל אלא לעולם אין העדים חותמין אלא א"כ קורין ומדקדקין ומוחזק הוא בכך והכי מוכח נמי ממה שלא חילקו הרמב"ם וה' המגיד וטור בא"ע שם בין כתוב בלשון אני פלוני כהן ובין כתוב בלשון עדים אלא ודאי חד דינא אית להו ודלא כהרשב"א והכי מוכח נמי להדיא מדברי התוספ' שהבאתי דלא כהרשב"א ודבריהם נכונים בזה וכ"כ בס' גי' תרומ' סוף שער ל"ג דהתוס' פליגי על הרשב"א בהא וכן נ"ל עיקר (עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רס"ג) . העולה מזה שני יוסף בן שמעון שהוחזקו בעיר אחת וכתוב בשטר אחד יוסף בן שמעון נר"ו או שלי"ט לוה מפלוני ואביו של א' אי אין מוציאין שט"ח עליהן כי אולי נר"ו או שלי"ט קאי על יוסף שעסוקין בו העדים ובגט אם יש כנוי לבן ולא לאב יש לכתיב פלוני המכונה פלוני בן פלוני ואם כתבו פלוני בן פלוני המכונה פלוני פסול וי"א דהיכא דא"א ליכתוב אחר במקום חשש עיגון כשר אבל אם כתוב בשטר יוסף נר"ו בן שמעון נר"ו מוציאין מזה שאביו אי ואם (ואפילו) כתוב בלשון אני כו' כגון אני יוסף בן שמעון נר"ו לויתי מפלוני והעדים חתומים למטה ואומרים אמת הדבר שיוסף הנזכר לוה מפלוני כו' מוציאין מזה שאביו חי דאם לא היו יודעים שאביו חי לא היו חותמין כיון שהיו קורין שכתוב בו נר"ו וכן אם כתוב בו אני יוסף בן שמעון כהן והעדים חתומים למטה וכל שכן אם כתוב בו בלשון עדים יוסף בן שמעון כהן לוה מפלוני שמוציאין מזה שהוא כהן וכן מעלין לתרומ' בשטרות אלו אבל אין מעלין ליוחסין בשום שטר מפני שהעדים סומכין על שמות בני אדם וכיון שראו שקורין אותו כהן הם ג"כ קורין אותו כן:
מ״ט:ט״ז
א
שכל מי שהשטר יוצא מתחת ידו מחזקינן ליה בשלו. ואין חוששין לנפילה כן כתב הרמב"ם פכ"ד מה' מלוה דין ט' והוא מש"ס פרק ג"פ אבל אם מודה זה שהשטר בידו שהיא של יב"ש האחר ושקנהי ממנו אינו כלום דאף ששמו כשמו אינו נקנה במסירה לחוד כן הוא בבעל התרומות שער ל"ג ריש חלק ד' בשם הראב"ד והרמב"ן וכן הוא בספר המלחמות להרמב"ן פרק ג"פ ודלא כבעל המאור שם וכן הסכמת הפוסקים וכן כתב הרב בהגהות לקמן סי' ס"ו סעיף א' ע"ש (עיין בתשובת מהרי"ק סי' ק"ך):
מ״ט:י״ז
א
אבל אם משולשים בשטרות כו'. היינו ע"פ מ"ש בב"י ליישב דברי הרמ"ה וגם בדרכי משה כתב וז"ל וב"י יישב דברי הרמ"ה וכן נראה דנכונים הם בטעמן מאחר שהשטרות משולשים ולא השובר א"כ כל א' יכול לדחות בעל השובר מאחר שאינו כתוב בו כמו בשטר ולכן עליו להביא ראיה עכ"ל וגם בתשובת משאת בנימן סי' צ"ה האריך להוכיח כדברי הרמ"ה אכן לפע"ד עיקר כדברי הטור דהדין עם בעל השובר וכל הוכחותיו של המשאת בנימן שם אינם כלום למדקדק היטב ובפרט עיקר הוכחתו שכתב שם בסוף תשובתו מאוקימת' דאביי דפ' ג"פ (דף קע"ב ע"א ותני) במתני' בתר הכי כיצד יעשו ישלשו כו' ע"ש אינה הוכחה לפע"ד דה"ק כיצד יעשו ישלשו בשטר ובשובר ג"כ. גם מ"ש המ"ב שם דא"כ אי אפשר לב' יוסף בן שמעון לשום א' מהן לעשות הלואה לשום אדם בעולם שהיום ילך הלוה אצל יב"ש א' וילוה ממנו ולמחר ילך אצל יב"ש שני ויפייס אותו שיתן שובר ונמצא זה מניח מעותיו על קרן צבי כו' וכה"ג כתב הב"ח בסוף דבריו. ל"ק מידי דאטו ברשיעי עסקינן דודאי העדים שיכתבו השובר ישלשו בשובר משום חשש זה דליכא למימר דהעדים לא ידעי שיש עוד יב"ש בעיר דהא כיון שהוחזקו שני יב"ש בעיר א' ודאי ידעי וכן מוכח להדי' בתוס' פ"ב דכתובות דף כ"ד ע"ב שהבאתי לעיל ס"ק ט"ו שכתבו דהעדים אע"פ שכתבו בשטר כהן אין מעלין משטרות ליוחסין דלאו אכולה מלת' קמסהדי רק היכא דהוחזקו שני יב"ש ודאי אכולה מלתא קמסהדי כי אז צריכים לידע אם בן כהן הוא ואז מעלין משטרות ליוחסין עכ"ל וא"כ הכאנמי העדים ודאי ישלשו בשובר ואם לא ישלשו ודאי שפיר עבדי מחמת שיודעים האמת שפרע לשניהם וכותבים בסתם שיראוהו לאיזה יב"ש שירצה וכדלעיל סעיף ז' (ואין לחוש שיב"ש יתן לו שובר בכתב ידי דכ"א יכיר בכתב ידו איזה יב"ש הוא) ועוד דודאי לא יעשו כן דהא יש להתברר אח"כ ע"י העדים עצמן על איזה יב"ש כתבו כשיאמרו זה שהעדנו עליו ואין לחוש דשמא ימותו עדי השובר או ילכו למ"ה דאם באנו לחוש לחששות רחוקות כאלו אין לדבר סוף ועוד דהיאך יעשה זה רמאות בדבר שאינו בידו דשמא לא ילכו למ"ה וגם שמא יתבענו זה בשטרו קודם שילכו למ"ה ויתגלה רמאותו ועוד דאם חוששין לזה לא ילוה אלא לבטוחים או על משכון ולא ילוה למי שיש לחוש שהו' רמאי גם בסמ"ע ס"ק כ"ב כתב שבדרישה כתב טוב טעם לדברי הטור וכ"פ בס' א"א דף ע"ד כדברי הטור וכן בב"ח ובספר גי' תרומה שער ל"ג א"ד נתעוררו ליישב דברי הטור ונראה מדברי הגי' תרומה שם שמסכים לדברי הטור גם בשארית יוסף מסכים לדברי הטור וע"ש וכן עיקר (עיין בתשו' מהר"ש כהן ספר ג' סי' צ"ג):
מ״ט:י״ח
א
ונמצא אצל המלוה שובר מקויים ששטרו כו'. תימה דהא במקוים אי"צ שיהיה בין שטרות קרועין וכן כשהוא בין שטרות קרועין אפילו אינו מקויים כשר כדלקמן סימן ס"ה סעיף י"ח ומ"ש הב"ח בזה אינו נכון ע"פ סוגית הש"ס ספ"ק דמציע' ופרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ג ע"א) ע"ש וגם אפי' תימא דמקוים פירושו שניכר חתימת העדים ולא שנכתב הקיום על השטר מ"מ קשה דהא כתב הטור והמחבר לקמן סי' ס"ה דבנמצ' השטר בין שטרות קרועים אפי' אין על שובר עדים כלל השטר פסול ולכן נראה דסמי מכאן מקוים או מ"ש הט"ו ונמצאו צ"ל או נמצאו כו' וכן הוא בבעה"ת שער ל"ג ח"ד וז"ל מיירי שנמצאו השט"ח בין שטרות הקרועים כו' וכ"כ בס' גי' תרומה שם דף קמ"ה ריש ע"ב וז"ל ואי איישר חילי הייתי מגיה בל' הטור או נמצאו ב' שטרות כו' והוא כל' רבינו עכ"ל וכן עיקר ודלא כסמ"ע ס"ק כ"ג ודוק:
מ״ט:י״ט
א
שקנה מיוסף בן שמעון כו'. נראה דה"ה בירש שדה מיוסף בן שמעון דודו דינא הכי מהאי טעמ' כן הוכחתי עוד בספרי תקפו כהן בסופו עיין שם:
מ״ט:כ׳
א
נמצא שהערב לשני יב"ש כו' ונראה דה"ה יב"ש שערב בעד יב"ש כשם שאינו יכול לתבוע את הלוה כך אינו יכול לתבוע הערב ודוק ועיין בתשובת מהר"ש כהן ס"ב סי' י"א ומ"ש לקמן סי' קכ"ט סעיף ח' בהג"ה:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
מ״ט
א
(סעי' ז' בהג"ה דבריו סותרים זא"ז כו') כדי לבאר דבר זה ולתרץ קו' רמ"א נבאר הסוגיא בע"ה ויתבאר דאדרב' על רמ"א יש כאן תימה רבה שנינו בפ' ג"פ שני יוסף בן שמעון בעיר א' אין מוציאין שטר זע"ז ואמרי' בגמ' אלא הא דתניא כשם שהם מוציאין על אחר כך מוציאין זע"ז במאי קמפלגי תנא דידן עם תנא ברא תנא דידן ס"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו זמנין דאזיל לספרא וסהדי וא"ל כתבו לי שטרא דבעי' למיזף מיוסף בן שמעון חבירו ובתר דכתבו וחתמו נקיט ליה וא"ל הב לי זוזי דאוזיפתך ותנא ברא ס"ל אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו ופי' רשב"ם מסתמ' שניהם היו במעמד באותו מקום שכתב וכיון דאינהו ידעו ולא קפדי זע"ז לא חיישי' לשום רמאות כיון דלא חיישי' לנפילה עכ"ל. וי"ל מ"ט דתנא ברא הא אכתי יש חשש שיאמר הנתבע אני הייתי המלוה ואתה הלוה ופרעתני והחזרתיו לך כמ"ש טעם זה רשב"ם והטור. ועל הטור ק' ל"ל להאריך בטעם זה והי"ל לתת טעם הנזכר בגמ' לתנא דידן דיכול הנתבע לומר אתה עשית עצמך לוה וכתבו לך שטר בלא מלוה וא"ל דהטור והרשב"ם באו לתת טעם אפי' בשטר שאין בו קנין וכ"פ הסמ"ע זה אינו דא"כ מ"ט דתנא ברא דמוציאין ומאי מהני אין כותבין ואם יש איזה טעם לתנא ברא דלא חייש לטעם רשב"ם והטור הי"ל לתלמודא לומר דבזה פליגי ולא היל"ל דיש ביניהן פלוגתא אם כותבים או לא. ונלע"ד דהכל ניחא דהטור קמ"ל בטעם שלו דאע"ג דס"ל כותבין ללוה בלא מלוה מ"מ זמנין דתרווייהו בפני עדים ואז יוכל המוציא לומר כיון שבאמת היית עמדי ולמה נתנו השטר לי ולא לך אע"כ שאני מלוה שלך באמת קמ"ל דאפ"ה יכול לומר אה"נ שהייתי עמך אלא דמעולם לא נתנו העדים לידך אלא לי נתנו אותו ואני החזרתי לך אחר הפרעון וזה דוקא לתנא דידן דס"ל דכותבין מן הדין ללוה לחוד אבל לתנא ברא דס"ל דאין כותבין ללוה לחוד בשום פנים מעולם לדידיה ודאי כל ששטר זה בידו הדין עמו והו' המלוה האמתי והטעם כיון דאין כותבין ללוה לחוד ע"כ היו שניהם אצל העדים ואין פטור לנתבע אלא מכח שא"ל אתה לוית ממני והחזרתיו לך והי"ל לנתבע ליזהר שלא להחזיר לו השטר שלם אלא קרוע בשלמא אם ס"ל כותבין ללוה לחוד לא קשה מידי דכשהחזיר השטר סמך עצמו על עיקר הדין שכותבין ללוה לחוד נמצא שאין על השטר דין שטר כלל רק חספא בעלמא ואע"פ שאירע עכשיו שהי' ג"כ המלוה אצל הלוה בפני עדים ומטעם זה הלוה לו מ"מ אפשר שהוא סמך על העדים שראו שהיו שניהם שם וחשב בדעת ושאם יצטרך אביא אותן עדים אבל אותו שלוה ממנו הוא לא הי' יודע מאותן העדים כי לא היו צריכין לו בעת ההיא שלקח המעות ומילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתי' ע"כ לא יוכל לומר אח"כ שהוא המלו' ע"ז סמך עצמו שלא קרע השטר בשע' שפרע לו הלוה מאחר שא"צ עדים מצד הדין אלא דרך מקר' דהא לפי הדין א"צ לזה ע"כ סמך עצמו על עיקר הדין והחזיר לו השטר דלא עלת' על דעתו שיבואו עדים אח"כ ויעידו שהיו שניהם לפני העדים ומש"ה לא חשש כלל לדבר מלהזהר שלא להחזיר השטר שלם משא"כ בשאין כותבין ללו' לחוד אז בשעה שהחזיר את השטר ע"כ סמך עצמו כשירצה זה לתבוע יצטרך להשיב לו אני הלוה ולידי נתנו והחזרתיו לך ולמה לו כל זאת הא טפי הי"ל לקרוע השטר ממה שיצטרך אח"כ לבקש טענות דהא עכשיו הוא שטר מעליא כיון דאין כותבין ללוה לחוד וממילא מצד עיקר הדין היו באים שניהם ולא דרך מקרה כדלעיל א"כ הי"ל לקרוע אותו ומש"ה לתנא דידן אין מוציאין אפי' באם אירע שהיו שניהם לפני העדים והיינו הטעם של הטור שיאמר החזרתיו לך אלא שמתחלה היה סבור שלא יצטרך אפי' לטענה זו כדפרישית שיאמר אתה כתבת אותו בלא הלואה כלל ותנא ברא ס"ל דאין כותבין ללוה לחוד מש"ה מוציאין דאנן סהדי שהנתבע עכשיו הוא החייב דאל"כ הי"ל להחזיר אותו קרוע כדפי' וא"ל מנ"ל להטור ולרשב"ם דס"ל לתנא דידן אפי' באם אירע שהיו שניהם לפני העדים דאפ"ה אין מוציאין דלמא תנא דידן מודה בזה דא"כ לא היה לתלמוד לעשות מחלוקת בין תנא דידן לתנא ברא אם כותבין אם לאו היל"ל דכ"ע ס"ל כותבין אלא דתנא ברא איירי שהיו שניהם לפני העדים בשעת הכתיבה ותנא דידן איירי שכתבו לבדו אע"כ דאין חילוק בזה וזולת פי' זה בגמ' לפי' רשב"ם והטור לית נגר דלפרקניה בענין אחר ובזה נתיישב דברי הטור ע"פ הגמ' ודברי המחבר דדוקא בשטר בקנין תליא מלתא דהא עיקר הטעם בגמ' דס"ל אין מוציאין זע"ז משום דכותבין ללוה כו' וזה יסוד מונח במתני' דכותבין שטר ללוה וכו' הוא דוקא בשטר בקנין כמבואר בס"ס ל"ט ואי בקנין תליא מלתא לפ"ז תמהון גדול על רמ"א דקשיא לי' על המחבר ל"ל הקשה ארשב"ם והטור שפירשו במתני' הטעם דאין מוציאין משום הטעם שיאמר אני המלוה א"כ תקשה לך אתנא ברא דס"ל מוציאין זע"ז ותו דהא בגמ' עיקר הטעם דאין מוציאין משום דכותבין שטר וכו' והיינו בקנין דבלא קנין ס"ל גם לתנא דידן דמוציאין כמו לתנא ברא ביש קנין אפ"ה אמרו רשב"ם והטור משום שאומר אני המלוה וכמ"ש המחבר אלא העיקר הברור כמ"ש דשני הטעמי' תלויים זב"ז וא"ל ל"ל נקיט בגמ' טעם של רשב"ם והטור י"ל דבגמ' נקט עיקר הטעם דהא גם לדעת רשב"ם ע"כ נחית לטעם שבגמ' כמש"ל והרב רמ"א אגב חורפיה לא נתן לבו ליישב דברי הטור והרשב"ם והמחבר בזה ומ"ש ב"י בשם המ"מ נראה מבואר כמ"ש וא"ל ל"ל משני בגמ' תנא דידן איירי בקנין ותנא ברא בלא קנין הא ל"ק דהא אמר תנא ברא כשם שמוציאין על אח"כ מוציאין זע"ז משמע אפי' בקנין דהא מדמי אותם להדדי והכל ניחא בס"ד ואין כאן מחלוקת בין הטעמים כדכתב רמ"א הטעם הא' בשם י"א אלא כ"ע ס"ל תרווייהו טעמי:
ב
(ע"ש י"א דאם הם מב' עיירות כו') בטור כתב דין זה בשם הר' ישעיה על הדין דהם מוציאין זע"ז ומדברי רמ"א כאן משמע שהי' גורס בטור וכתב הר' ישעיה וכו' אחר הדין של ולא אחר יכול להוציא כו' וכן שמעתי רבים מגיהים כן מפני שהוקשה להם מ"ש הטור שאל"כ אף אם יוסף בן שמעון כו' שזה קאי על החלוקה שהם לוו מאחר ול"נ דעיקר הגי' כמו שהוא לפנינו וגם ל' הר' ישעיה מורה כן שכ' מוציאין וכו' ל' רבים דהיינו זע"ז אבל אם אחר בא להוציא עליהם שייך ל' יחיד ונ"ל דמ"ש הטור אלמא וכו' שאל"כ וכו' הוא מדברי הר' ישעי' הוא דקאי אמתני' שאמר ב' יוסף בן שמעון בעיר א' אין מוציאין דמשמע דמתני' דוקא קמ"ל דמשני עיירות מוציאין וע"כ לו' שכתוב בו יוסף בן שמעון מעיר פ' לוה מיוסף בן שמעון מעיר פ' או לכל הפחות בחד עיר מהם סגי וקשה לו לר"י פשיטא דמהני זה מי גרע האי סי' משאר סימנים אלא על כרחך דמתני' קמ"ל אגב אורחי' דבכל מקום בעינן למיכתב שם העיר בשטר אפי' בשאר מלוה ולוה שאין עוד אחר כשמות שלהם מטעם שיש לחוש דילמא יש יוסף בן שמעון בעיר אחרת ויטעון הלוה שבכאן אני לא לויתי ממך אלא הפ' מעיר אחרת ששמו כשמי ומחשש זה נלמד עוד דגם שם עיר המלוה צריך לכתוב דשמא יש בעיר אחרת איש ששמו כשם מלוה שלו ויקח הלוה ממנו שובר ויפטור עצמו כאן ממלוה שלו והמשך דברי הרר"י כך הם במתני' משמע דוקא בעיר אחת אין מוציאין הא בב' עיירות מוציאין וק' פשיטא דמוציאין כל שנכתב שם העיר אלא צ"ל דדיוקא דמתני' קמ"ל דבכל מקום צריכין לכתוב שם העיר אפילו בעלמא והטעם שאל"כ אף וכו' אבל א"ל דהאי אלמא הוא ל' הטור שלמד מן הר' ישעיה דק' מה חידוש למד ממנו יותר ממתני' דגם כן מפור' בה בעיר אחת אין מוציאין הא בב' עיירות מוציאין וע"כ נראה דהאי אלמא הוא ל' הר"י וקאי אמתני' כדפרי' ועוד יש סברא דל' זה אינו מהטור דהטור אינו רגיל לכתוב לשון אלמא אלא משמע או יראה מדבריו אלא ע"כ דברי הר"י הם:
ג
(סעיף ח' אבל אם הם משולשים כו') כ"כ הרמ"א וטעמו דבעל השטר אומר מהיות טוב א"ת רע כיון שראיתי ששלשתי בשטר זה היה לו להשליש גם בשובר ולכאורה קשה על הרמ"ה מההיא דבסמוך מלוה א' שהלוה לשני יוסף בן שמעון והיו משולשין וכו' ש"מ דמועיל כשהשובר אינו משולש וא"ל דהתם שאני דמונח בין הקרועים דבסוף פ"ק דב"מ מוכח דלא בעי' בין הקרועים אלא כשהוא ביד המלו' אבל ביד לוה לא בעינן כן ולק"מ דדוקא בלו' משני יוסף בן שמעון משולשין בשטרותיו ס"ל להרמ"ה דיש ריעותא אם אין שילוש גם בשובר כיון שידוע שיש לו שני מלוים שווים משא"כ כאן שהלוה שמו יוסף בן שמעון ואין לו אלא מלוה אחד פשיטא דאין צריך לשלש את השובר דמה איכפת ליה במה שהלוה המלוה עוד ליב"ש האחר דהא שני יב"ש מוציאין אפי' שט"ח על אחר וכ"ש שאותו יוסף בן שמעון שהשובר בידו מועיל ומש"ה אין כאן ריעותא אפילו להרמ"ה וזה פשוט. והטור הקשה על זה מה יועיל שישליש שטרות לגבי שובר כלום דהלוה יאמר אתה שנצרכת ראייה להוציא אתה מוכרח לפרש בהדיא אבל אני שאיני צריך רק להחזיק בשלי סגי אפילו בלשון מסופק דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד הקשה הטור מה צורך שילוש שטרו' כו' פי' אפילו את"ל דיכול לומר מהיות טוב אל תקרא רע והיה לך לשלש גם כן בשובר אכתי קשה מה צורך שישלש שטרות וכיון דאין בזה צורך יכול הלו' לומר לא ידעתי בזה ואפי' אם לפעמים רואה הלוה בשטר אפשר שלא הרגיש בשילוש דמילתא דלא רמיא עליה לאו אדעתיה והב"י הקשה על קושיא ראשונ' של הטור ממ"ש הטור אח"כ שמועיל שילוש שטרות לענין שובר נראה שרמז על מ"ש הטור בסעיף ט' בב' שטרות והיו משולשין כו' ואי מהא לא איריא דשם אין השילוש מועיל לענין שובר אלא דאם לא היה משולש לא הי' עליו שם שטר כלל ולא היה הלו' צריך לשובר דהא אחר אינו יכול להוציא שטר על יוסף ב"ש וכבר כתבנו בסימן מ"ב ס"ט [ס"ח] שראוי לקבוע הלכה כדעת הטור כאן דשובר שאינו משולש כשר ע"ש:
שוב ראיתי בספר משאת בנימין סימן צ"ה שכתב בגמרא מוכח כדברי הרמ"ה והטו' לא הרגיש בזה דהיינו כיון שמפ' אביי דמתני' דנמצא לא' ששטרו של יוסף ב"ש פריע דשניהם פרועים מיירו בשני יוסף ב"ש שהלוה לא' וגם ע"ז אמר בסיפא דמתני' כיצד יעשו ישלשו דהיינו שיש תקנה לשני יב"ש המלוים שאם יפרע לאחד מהם ויתן לו שובר ממילא יפסיד היוסף ב"ש השני שיפטור עצמו בשובר שקיבל ע"כ ישלשו השטר ונמצא שלא יהיה כלום בשובר שנכתב סתם וכדעת הרמ"ה ואני אומר שא"א לפ' כן דתקשה לך אם תעשה תקנה למלוה מה תעשה להעני הלוה שישלם לאחד מהן במקום שהשטרות משולשים והוא יקח שובר סתם ולא יהיה בו ממש לפ"ז מה אית לך למימר שהלוה חייב לשלש השובר מכח זה לא היה להם לתקן בזה אלא שיפסול השובר לחוד כיון שאתה בא לכופו שלא כדין מה לנו לעשות עוד תקנה נוספת בשילוש שטרות בשלמא בדברי הרמ"ה לק"מ דאיהו לא אמר דרך תקנ' שישלש המלוה השטר אלא אם אירע כך אז חייב גם הלוה לשלש השובר מכח מהיות טוב וגומר משא"כ אם תפרש המשנה כן דכיצד יעשו ישלשו כו' קאי ע"ז והיה זה דרך תקנה לשלש השטרות והוא ללא צורך:
ד
(סעיף ט' ונמצא אצל המלוה השובר מקוים) עיין מ"ש סימן ס"ה סי"ח למה בעינן כאן שיהיה מקוים וגם השטרות מונחים בין שטרותיו הקרועים ושם לא בעינן רק חדא מנייהו ויש מתרצים דשאני הכא דאיכא ריעותא בשובר כיון דהשטר משולש והשובר אינו משולש וטעו בזה דהא אפי' להרמ"ה אין זה ריעותא כלל כמ"ש בסמוך בשמו וגם המעיין בספ"ק דב"מ יראה שא"א לומר כן ואין להאריך בזה ע' בסי' ס"ה סעי' י"ח:
אורים ותומים, תומים
מ״ט
א
ובשובר שם הלוה והמלוה כו' צריך קצת להבין דדין זה למדו הפוסקים מהא דאמרינן בב"ב דף קס"ז ע"ב דבשובר שנתנה אשה לבעלה על כתובה צריך שיכירו שם הבעל וכו' ומזו למדו דלכל שוברים דעלמא שצריך להכיר שם המלוה והלוה ולכאורה אינו דומה כלל דשם בבא רחל לכתוב לבעלה יעקב שובר על כתובתה אף דעדים מכירים האשה ששמה רחל מכל מקום חוששין אולי אין בעלה יעקב רק רחל אחרת נשאת ליעקב והיא תקח שובר הלזה ותתן אותו ליעקב ותפסיד לרחל אחרת ולכך צריכים העדים לידע שבעלה יעקב ולשני יעקב ונשיהם רחל לא חיישינן אבל בשטר הלואה כשבא ראובן המלוה לכתוב שובר לשמעון הלוה שלו והמה יכתבו שראובן נותן שובר לשמעון מה צריכים להכיר שמעון דודאי יש לשמעון בעולם דאל"כ מה טיבו של שובר הנכתב על שמעון לפוטרו ואם כי חיישינן דילמא שמעון חייב לראובן אחר עדיין אין מועיל מה שמכירין לשמעון אולי שמעון הלזה חייב לראובן האחר ויקח שובר זה ויראיהו נגד ראובן האחר ומה מועיל דמכירין אותו ולא דמיה לאשה דלביה תרי לא חזי אבל בהלואה שמעון זה יכול להיות חייב לראובן זה ולראובן השני וע"י שובר יפסיד ראובן השני וצ"ל דפי' הכרה היינו שידעו בבירור ששמעון חייב לראובן זה הנותן שובר ואם כן כיון דבאמת נעשה כתיבת השובר דהא הוא חייב לו והעדים כותבין כדין תו לא חיישינן יותר לערמה כי מי יוכל לתקן כל הרמיה וכל העושי עול ותחבולת רשע רק אנו חוששין אם לא נודע לנו בבירור ששמעון חייב לראובן אולי מתחלה השובר בשקר נכתב ומתחלה נעשה בכזב והראיה דמה מהני דיודעים באיש ואשה ששמו יעקב ואשתו רחל דילמא יש לו עוד אשה במד"ה ששמה רחל ובשובר הזה תפסיד רחל שהיא במד"ה אלא כיון דיש לו אשה רחל ואם כן השובר מתחלה נכתב כדין תו אין לנו לחוש עוד אם יצא ממנו עול ומשפט מעוקל. ולמדנו מזה מי שבא לב"ד ואמר אבד שטרי כתבו ללוה שובר אם הוחזק עוד באותו עיר עוד מלוה ששמו כשם המלוה הזה אין כותבין דהא בעי לעדים לדעת שהלוה חייב למלוה זה וכאן אבד שטרו ולכן צריך ראשון לגלות אוזן השני ששמו כשם המלוה הזה שבא לכתוב שובר שוב ראיתי בדרישה שהקשה זה ותי' בדוחק ולפמ"ש ניחא ובהכי ניחא דעת בעל עיטור בח"ב מכתיבת שטרות דקאמר דיש לכתוב שטר ללוה אף על פי שאין מכירין דלא חציף אינש לשנות שמו וכתב המ"מ דבר תימה כתב וכוונתו דהא אמרי' להדיא בשובר צריך להכיר שניהם ולפמ"ש ניחא דשם צריך להכיר שזה חייב לזה ולא דחיישינן דיחליף שמו דאמת דשמם כן הוא מכל מקום יש לחוש כמ"ש דחייב גם כן לאחר וא"ש ומגיטין סבירא ליה דאין ראיה דבאיסור חמור כזה החמירו וא"ש:
ב
שטר מלוה בלי קנין וכו' משמע הא בשטר מכר אף בלי קנין אין צריך להכיר שם לוקח והקשה הש"ך למה דהא קי"ל גם בשטר מכר אין כותבין שטרי מכר בלי קנין למוכר עד שיהיה לוקח עמו ואם כן אף במכר יש חשש אולי אין כאן לוקח עמו ונפיק מיניה חורבת מוקדם כמו בשטרי הלואה והרמב"ם דכתב כן לשיטתו דסבירא ליה במכר אפילו בלי קנין כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו והניחו בצ"ע ונר' דכבר כתבתי לעיל בסימן ל"ט דבלא"ה יש לישב דכיון דבקנין כותבין אף שאין מלוה עמו אם כן כשבאו שניהם והלוה אומר שהוא מלוהו מה יש לחוש דילמא אינו רק מערים כדי לכתוב שטר זולת המלוה ויהיה מוקדם דהקצרה ידו לעשות קנין בפני עדים הללו ויהיה מורשים לכתוב ומה לו לערמה זו וסבירא ליה לרבינו מחבר דנמנע לעשות קנין דקנין הוא בין ילוה ובין לא ילוה וזהו אינו רוצה לעשות שישעבד נכסיו ולא ילוה וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ דדבר תימה הוא שישעבד נכסיו ולא ילוה ולכך עושה ערמה להעמיד אחר במקום מלוה כדי שיכתבו עדים ולא יצטרך לקנין אך זהו בשטרי הלואה אבל במקח דעושין קנין לשעבד נכסיו לאחריות הלוקח אם יטרפו ממנו המקח אם כן אף דקנין סתם וחל תיכף מכל מקום בממ"נ אם לא יקח הלוקח השדה אין כאן אחריות ומה יתבע הלוקח מהמוכר לשלם לו מה שטרפו הימנו השדה הא לא לקח שדה מעולם וע"כ אין הקנין חל רק בלוקח השדה דכל קנין הוא רק לאחריות ואם כן אין כאן קפידא למוכר לעשות קנין אף חשש ערמה ליכא דל"ל כן הא יוכל לעשות קנין ולכך פסק המחבר דבמכר לעולם אין צריך להכיר הלוקח והטור דפסק דצריך להכיר ללוה והמלוה אף דפסק עבחז"ל עיין מש"ל בסימן ל"ט בכמה חששות דיש לחוש אם כותבים בלשון דמשמע דשניהם היו במעמד העדים כשכתבו שטר הלואה וכמה ערמה דיש לחוש בזה ע"ש ונר' אפשר דגם הרב המחבר חושש לזה רק ביש בו קנין כיון דמותר לכתוב בלי מלוה כותבין הלשון דמשמע דלוה לחוד היה אצל העדים ותו ליכא למיחש לערמה כלל וכלל והטור מיירי דיש בלשון השטר משמעות דשניהם היו לנוכח בעדים שכתבו השטר בזה אופן ולכך אסור אבל באמת אם כתבו לשון דמשמע דהלוה היה לבד פשיטא דאין צריך להכיר המלוה דהא הוא ס"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו איברא דהא קשי' לפמ"ש לקמן מחבר בסימן פ"ה כדעת הטור דאם הלוה מכר קרקע למלוה וכבר הגיע ז"פ של מלוה יכול לומר אילו הייתי חייב לך היה לך לטרוף השדה כשאני חייב לך ע"ש ולפי זה יש כאן חשש ערמה דראובן חייב לשמעון אלף זהובים בשטר ועבר ז"פ ובא לוי ואמר לעדים שהוא שמעון והם כותבים דראובן מכר קרקע לשמעון במאה זהובים והקרקע אינו שוה רק נו"ן זהובים וכשיש לו שטר זה מעמיד עליו עדים שראו שטר חוב ביד ב"ד שהוא לוי ילך לקיים שטרו שראובן מכר שדהו לשמעון ביום פלוני ואם כן אחר כך כשיבא שמעון לתבוע מעות שלו בשטר חוב יעמיד בב"ד עדים שראו שטר מכירה כזו ויטעון אילו חייב לך כיצד לקחת שדה שלי והשטר הזה בידך דהא יש עדים שראוהו רק אתה גונזו לתבוע שטרך בעול וכזב ויהיה שמעון נספה בלי משפט דע"פ הגדת עדים הללו יפסיד שמעון חובו וצ"ע:
ג
ולכן תמוה וכו' תמיה זו כבר ישבו הש"ך דג"כ המחבר איירי בכה"ג בהכרת אשה במה דאין דרך צורבא מדרבנן לדקדק אך הא גופיה קשיא דהא סמוך על אשה וקרוב ואשכח טעות' ואם כן מה ענין זה לת"ח או לשאר גברי הא הם לא עשו דבר כי אם סמכו על אשה וקרוב ואם טעו לעולם חוזר ואם לא אף בת"ח לא דמה ענין טעותא דאשה וקרוב לצורבא מדרבנן דלאו אורחיה למידק הא צורבא מדרבנן לא דק כלל רק סמיך עליהם וכן שארי גברי סמכו עליהם ומה נשתנה זה מזה ולכן הרב בסמ"ע בס"ק ו' דעתו לומר דאינו נודע בברור שסמכו על אשה וקרוב רק הן אמרו שסמכו על אשה וקרוב ות"ח נאמן דסמיך על אשה וקרוב כי אין דרכו לדקדק אבל שארי ב"א הואיל ודרכן לדקדק אמרינן מסתמא לא סמכו על אשה וקרוב רק הם בעצמן ידעו ותו לא נאמנים דטעו ע"ש שהאריך וכ"כ בדרישה ומ"מ כתב דהוא דוחק דקשה דכיון דשורת הדין דמותר לסמוך על אשה וקרוב למה יהיו שארי בני אדם אינם נאמנים לומר עשינו כפי הדין ותורה לסמוך על אשה ואמת כי לפי מ"ש הנ"י ברי"ף ולפי גירס' שלו שהוא כך דההיא תברא דחתום עליו רבב"ח ואתיא ההיא איתתא לקמיה דאביי ואמרה לאו אנא הוא ואמר רבב"ח אנא נמי אמרית לאו את הוא פי' כך אמרתי לעדים שאמרו שמכירין אותך ואמרו לי סהדי מיקש הוא דקשי' ובגר לה קלא ואמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מדרבנן לאו אורחי' למידק ע"כ ופי' הנ"י הא דאמר תחלה זאת הא לאו הגדה היא והלכך כשהודה אח"כ לדבריה דהטעו נאמן והא דאמר מעיקרא לפי שאין דרך צורבא מדרבנן לדקדק בנשים עכ"ל הדברים משמע כמ"ש בש"ע אבל גם זה קשה כיון דזה לא היה בדייקתו של ת"ח אדרבא הוא צעק לאו היא רק הם אמרו דהיא היא וא"כ עדיין קשה מה יש הבדל בין צורבא מדרבנן לשארי אנשים הלא הטעות אינו מצידם רק מצד האחרים שהעידו וטעו וא"כ מה הבדל יש בין ת"ח לשארי אנשים. ולכן היה נראה לומר דצריך לומר לפי דעת רוב הפוסקים אלו שנים אומרים זו אשה פלונית וכתבו שובר ודאי אם בא ע"א ואמר דהיו טועים דאינו נאמן כמבואר בבע"ת בשער ל"ג ח"ג בסופו וא"כ כיון דנתנו חכמים נאמנות לאשה וקרוב להעיד על האיש והאשה שהם איך יכול ע"א להכחישן ולומר טעו הלא כיון שנתנו להם חז"ל נאמנות הרי הן כשנים ואיך יוכל לחזור ולומר שטעו ולכן ס"ל הטעם דלא משקרי הוא משום דיראי' לשקר פן יתוודע נבלתם ושקרתם כי יחקרו אחרים וימצאו דלא כן הוא וה"מ בע"ה דחוששי' דיחקרו אחריהם ולכן מירתתי ולא משקרי אבל בת"ח בטוחים בו שלא יחקור ואין דרכו לדקדק כלל ולכן לא מירתתי כלל ולכך אם אמר אחר כך לא היא נאמן דאין בדבר שלהם סמיכה כל כך הואיל ולא מירתת מתחילה ודברים אלו נלמדים מבעה"ת הנ"ל דכתב על האי צורבא מדרבנן דאזיל לקדש אשה לדבר ע"ה בהדיה וכו' מכל זה למדנו שת"ח שהעיד על אשה שלותה ולא הוליך עמו ע"ה אי אמרה לא הוינא ואיהו קמודה שטעה בהכרת פניה מהימן כו' שיוכל להיות שהטעהו בכך אבל אם הוליך עמו ע"ה שמדקדק בדבר והם יראים הימנו שלא להטעותו תו לא מהימני וכו' עכ"ל הרי נוטים הדברים למ"ש דלגבי ת"ח אינם יראים ואין להם כ"כ נאמנות אבל בע"ה נאמנים דמירתתי וזהו כוונת הגמרא אע"ג דכיון שהגיד וכו' והוא דסמיך עליהם וחכמים הימנום ה"ל כאילו העיד הוא ואיך יכול לחזור ולומר שטעו הא כיון שהגיד וכו' ולזה אמרו כאן דצורבא מדרבנן לאו אורחיה וכו' וא"כ לא מירתתי וא"ש וכן יש לכוון הדברים בש"ע דלצורבא מדרבנן מקבלין דלאו דרכו למידק ואם כן לא מירתת להעיד כי לא יחקרו הת"ח אחריהם וא"ש אמנם דעת הרשב"ם נר' לפרש דעל זה אמרי' בצורבא מדרבנן יש הבדל והיינו דרבה ב"ח אמר תחלה כשבאה האשה לב"ד לצעוק שלאו היא האשה שנתנה שובר אמר רבה ב"ח צדקה בדבריה ואחר כך שאמרו לו העדים שטועה ובאמת היא האשה רק מיקש קש ובגר לה קלא חזר והודה והוי בכלל כיון שהגיד שאין זו האשה לאו חוזר ומגיד לומר שהיא האשה. ולכך באינש אחריני באמת אינו נאמן לחזור ממה שאמר דלאו היא האשה רק צורבא מדרבנן לא היה מדקדק להשגיח בפרצוף פניה על בוריה ולכך בא בכחו המדומה כי לאו היא האשה היות בה שינוי קצת ע"י זקנה כמבואר שם ומכל מקום הדין מוכח מזה דיש לסמוך על הכרה באשה וקרוב דאי בעינן עדים גמורים אם כן מתחלה כשחתם רבב"ח אשובר ע"כ דהעידו לפניו עדים כשרים דהיא היא א"כ איך ס"ד ואיך עלה ברוחו לומר מתחלה דלאו היא האשה וכי נחשדו העדים לשקר וגם אטו אמירה דיליה מהני להכחיש עדים וע"כ דהיה הכרה רק ע"י קרוב ואשה אך לפי פי' זה אין מוכרח דאם סמיך אינש דעלמא על אשה וקרוב ואשתכח דלאו היא דרואה אותה ואין זה האשה דאינו נאמן לומר שקר ענו בה ובזה לא מצינו לפירשב"ם הבדל בין ת"ח לשארי גברא ומהכ"ת לומר מש"ל חילוק בין מירתת כיון דאין לו ראיה בגמרא ולפי' רשב"ם כל הבדל הוא אם אמר דלאו היא וחזר ואמר דהיא היא דצורבא מדרבנן יכול לחזור ולא שאר אינש וכן נר' דעת התו' שם ב"ב דף קס"ח ד"ה כיון דדק כפי' רשב"ם ולכן קשה לומר דמחבר השליך דברי פי' רשב"ם ותו' אחרי הדלת ונטה אחרי דברי הנ"י לכן אפשר לומר דיש לדקדק במה דקאמר והיכי דסמיך אאשה וקרוב ואשתכח טעותא למה טעותא הלא הם שאמרו לו כחשו לו ושקרו במזיד והל"ל ואשתכח שקרא. ולכן נר' דכך הכוונה דסמיך אאשה וקרוב ועל ידי הכרה זו אשתכח טעותא כי אמר מתחלה כי לאו היא האשה וששקר ענו בה ובאמת טעה כי היא היא ורוצה לחזור מדבריו וע"ז אמר דוקא לצורבא מדרבנן מקבלין דיכול לחזור אבל לא שארי אינשי וכמש"ל בדברי רשב"ם וכן נראה מדברי בעה"ת שער ל"ג ח"ג סימן ב' על הך עובדא דרבב"ח הנ"ל ושמעינן מיניה היכי דסמיך אאשה וקרוב וחזר ואשתכח טעותא דהדר ביה לצורבא מדרבנן מקבלין לגברא אחריני דאורחיה למידק לא מקבלין וכו' והרי דייק בלישנא וחזר ואשתכח טעותא והיינו כמ"ש דחזר ואמר דשקר ענו בו ואחר כך אשתכח טעותא דהדר בי' פי' דטעה ולכך החזיר לחזרתו כהנ"ל לצורבא מדרבנן מקבלין וא"ש והדברים מדוקדקים למאוד והן הן דברי ש"ע שהם לקוחים מדברי בעה"ת הנ"ל וברור שכוונה אחת להם ולדינא צ"ע איזה נראה להלכה כי נוטים הדברים כמ"ש תו' ורשב"ם אמנם הרמ"א בא"ע סימן ק"י דעתו כפי' הראשון שכתבתי שהוא דעת הנ"י וצ"ע:
ד
וי"א דאין שייך בשטרות כו' הרב הש"ך בס"ק ט' תמה על הרב רמ"א בזה דנמשך בזה אחר תשובת רשב"א והרשב"א לא אמרה רק בשטר הרשאה וכדומה שאין בו שעבוד אבל שטר הלואה שיש בו אחריות נכסים מודה הרשב"א דלא יכתבו דכבר עשו שליחותן וכמו שכתב בשטר מכר באחריות נכסים לא יכתבו דכבר עשו שליחותן וה"ה בשטרי הלואה דיש בהו גם כן אחריות נכסים והאריך להביא גמרא בב"ב דף קע"א דאמרינן עדים שעשו שליחותן איך יחזרו ויעשו שליחותן ונראה ברור דדברי רמ"א מוסבי' על מ"ש מקדם בשם הר"ן דאם לא נעשה קנין ומחוסר נתינה לא אמרינן עשו שליחותן הא עשו קנין סבירא ליה לר"ן לא יכתבו דכבר עשו שליחותן וע"ז הביא רמ"א די"א דלא עשו שליחתן בשטרות ואם כן לק"מ דדל מהך רשב"א הא בררתי לעיל בסימן מ"א בתומים ס"ק ג' באריכות דעת התו' והרא"ש דלא שייך בשטרות עשו שליחתן רק מחשש מוקדם הא בקנין דלא שייך בי' מוקדם לא שייך ביה עשו שליחתן ועיין מש"ל באריכות וכן נראה מדברי רשב"א בתשובה דכתב אבל בשטר מכר כל שחוזרים וכותבים אחריות עכשיו משתעבדים נכסים בשטר זה והם עשו שליחתן וזהו דמדמי הרשב"א לגט דמשעבד בו נכסים וכן הדין בשטר הלואה בלי קנין דע"י השטר משעבד נכסים והוי כמו גט לדעת רשב"א אבל בשטר קנין דקנין משוי לי' שעבוד ואפילו לא נכתב שטר או נאבד שטר משעת קנין נשתעבדו נכסים ואין צורך בשטר כלל רק לראיה לברר שהיה קנין דאולי ימותו או ילכו עדים למד"ה ובשטר ראיה מודה רשב"א דלא דמי לגט כלל ולא אמרינן ביה עשו שליחתן דלא הוי ספר מקנה כלל ודברי רמ"א מורים בלא"ה דמוסב על שטר קנין דכיון דשטר ראשון חספא בעלמא דיש בו טעות וכדומה אם כן איך יכתבו הא ה"ל מוקדם דהא לא נשתעבדו נכסים רק בשטר והשטר ראשון חספא והך שטרא היום הוא דנכתב ודוחק לומר דבאמת יכתבו מזמן השני דזה אינו סובל סתימת לשון הרמ"א כלל אלא ברור דקאי על שטר שיש בו קנין ולית ביה מוקדם וגם דברי הש"ך לא קשיא ואין מקום להשגתו ומה שקשה על הרשב"א הא אף בשטר מכר וכתב ביה אחריות לא משוי שעבודא דקי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואם כן השטר רק לראיה בעלמא ולא משוי ליה שעבוד כלל עיין מש"ל בסימן קט"ז באריכות בזה:
ה
ויש מי שאומר כו' אם יתברר הדבר כו' בכה"ג כתב דלא מצינו חולק בזה רק דרכו של מחבר אף דלא מצא חולק לכתוב בלשון הזה ע"ש ואני לא הבנתי כי לענ"ד דין זה במחלוקת שנויא דהא העדים כתבו ראובן ואמת כי טעו וה"ל לכתוב לוי על כל פנים בשטר לא נזכר רק ראובן אם כן ליכא שטרא דבעינן מוכח מתוכו והא לא מוכח מתוכו כלל והשתא בשני יב"ש דשכחו העדים לכתוב סימן והעידו על אחד שהוא הלוה האמתי דעת הרבה מחברים כמ"ש המ"מ דלא מהני דלא הוי מוכח מתוכו ואפילו לדעת הרמב"ם דסבירא ליה דמהני הטעם דיכולים לכתוב שטר אחר וכאן משמעות הרא"ש לא מהך טעמא דמיירי אפילו דאין במציאות שיכתבו דליתנהו כמבואר בתשובה כלל ס"ח וכמ"ש הטעם מן אחריות ט"ס ואם כן אין כאן שטר דהא לא הוי מוכח מתוכו כלל והרא"ש אפשר סבירא ליה כדעת הרמב"ן הביאו הר"ן בפ' כל הגט דאפילו לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו ועוד הרא"ש לשיטתו דסבירא ליה ע"מ כרתי ואף בשטרות בעינן עדי מסירה רק אנן סמכינן מסתמא היו עדי מסירה כמ"ש בב"ב ואם כן לר"א לא בעינן מוכח מתוכו אבל לפי דקי"ל דאין צורך בשטרות כלל עדי מסירה וסמכינן על ע"ח בעינן מוכח מתוכו לדעת התו' ורוב מחברים ולכן יפה כתב מחבר בלשון וי"א כי דין זה יש בו מחלוקת ובאמת בתשובת הרא"ש כלל ס"ח בסופו שם היה הטעות מוכח דנכתב דראובן ורחל אשתו חייב ונודע דלא היה אשת ראובן ששמה רחל כלל ובהכי ניחא דיש לפקפק מ"ש הך טעות מטעות דלעיל ס"ס מ"ז דטעו לכתוב אלף במקום ת"ק וכן לעיל סימן מ"ג סעיף ט' בטעו לכתוב שנת נ"ח וכתבו נ"ז דלפמ"ש ניחא דכאן הוי מוכח ולעיל לא מוכח מתוך השטר ועיין מש"ל סימן מ"ג וכן מבואר ונר' בתשובת הרא"ש כלל הנ"ל דבדין ל"א שנזכר שיש טעות בממון וכדומה לא כתב רק שיכולים לכתוב שטר אחר אבל לא אותו שטר כשר ואילו בסימן ל"ב שלאחריו כתב שטר כשר והיינו דשם היה מוכח ואף שלשון הש"ע לא משמע כן האמת יורה דרכו ולזה נראה דנתכוון הרמ"א דכתב לעיל סוף סעיף ב' בהגה' וכן בשאר טעות סופר וכו' דלכאורה הוא כפל ומיותר דהא כתבו כאן המחבר ויש מי שאומר וכו' ולפמ"ש ניחא דכתב הרמ"א דמוכח שטעה אם כן ה"ל כמוכח מתוכו וכשר לכ"ע ולכך סתמו הרמ"א בלי מחלוקת:
ו
דבריו סותרים וכו' קושיא זו אינו בש"ע לבד רק קשה גם כן ברשב"ם דנתן טעם במשנה דלכך אין מוציאין משום דיטעון פרעתני והחזרתי לך השטר וכ"כ הטור הטעם זה והוא סותר להדיא דברי הגמרא דבגמרא קאמר הטעם משום דכותבין שטר ללוה בלי מלוה וכו' וכמבואר בהגה וא"כ איך בדו הם טעם מלבם וכבר עמדו בו הסמ"ע וב"ח וש"ך ודבריהם דחוקים עד שאין צורך להשיב עליהם כנראה בעין להמעיין והוגה בדבריהם ונחנו תחילה נאמר מה שיש לומר בישוב דברי רשב"ם והוא דסבירא ליה לרשב"ם הא דאמרינן בכותבים שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו קמפלגי ודאי דאין בו מחלוקת כי לא מצינו בשטרי אקנייתא דיהיה בו מחלוקת דיהיה איסור לכתוב ללוה בלי מלוה רק המשנה איירי בשטר שיש בו קנין וברייתא איירי בשטר שאין בו קנין וכן משמע קצת לשון הרשב"א הובא במ"מ ע"ש ואם כן קשיא לאביי דסבירא ליה עבחז"ל ולעולם כותבין אם כן הך ברייתא במה מוקי' ליה הא לעולם כותבין וכי נימא דבהך סברא עבחז"ל יחלקו תנאי דבר זה לא שמענו מעולם ולכך סבירא ליה לרשב"ם דלאביי דסבירא ליה עבחז"ל או דסבירא ליה דכאן ודאי לכ"ע אין כותבין כיון דיש שני יוסף בן שמעון והלא ירגישו העדים הערמה דימסרו ביד זה השטר מה שיוכל אחר כך לומר אני הוא המלוה והאחר הלוה והוא מתהפך בתחבולותיו או דלפי מ"ש התו' גיטין דף י"ז בד"ה מפני מה כו' דכתבו דלאביי לא אמרינן עבחז"ל אלא במוכח מתוך השטר אבל בשלא מוכח מתוך השטר לא אמרינן עבחז"ל ואם כן אף כאן כל זמן שכתבו העדים השטר בניסן ולא הגיע ליד המלוה תיכף לא שייך עבחז"ל בשני יב"ש דהא אין מוכח מתוך שטר כ"ז שלא הגיע ליד המלוה מי הוא המלוה ומי הלוה ואם כן כל זמן שאינו מוכח לא זכו העדים בחותמיו דלא ניכר בשטר למי יזכו והרי זה מוקדם וצריך להיות המלוה עמם ולומר דמיירי בקנין לא יתכן לאביי דהוא לא מוקי בשטרי אקנייתא כלל המשנה ואיך נאמר סתם במשנה אין מוציאין יהיה הכוונה בשטרי קנין מה דלא איירי ביה המשנה כלל בשלמא למאן דחולק על אביי אם כן סתם שטר במשנה איירי בקנין כאותו ששנינו כותבין שטר ללוה וכו' וצ"ל דסתם שטר במשנה איירי בקנין ואף כאן הפי' כן מה שאין כן לאביי הא סתם שטר בכל שטרות איירי דעבחז"ל ואיך קתני המשנה סתם אין מוציאין ולכן נראה דלפי דאמרינן שם ביבמות דף קט"ז בהני שטרי דנפקו במחוזי וכתב ביה חבי בר נני וגבינן בהו ושכיחי טובא וסבירא ליה לרבא כפי מ"ש הרמב"ן בביאור מלחמות ה' פג"פ דסבירא ליה לרבא טעמא ברירי דכאן נמצא ברשות זה אמרינן כאן היה מתחילתן ולא חיישינן מגברא לגברא לומר של יב"ש שני היה ונמסרו לידו ואותיות אין נקנים במסירה כי אמרינן הואיל והן בידו חזקה שלא באו לידו מאיש אחר וכאן היה מעולם ולפי הך סברא אף הך טענה דלא היה בידך מתחלה רק בידי ומידי הגיע לך כשפרעתני אין טענה דאמרינן חזקה כאן היה וכאן נמצא כן היה מתחלה בידו מן העדים ולא הגיע לידו מיד השני כמו דבחזקה אמרינן דלא הגיע לידו מן יב"ש השני מכ"ש דבחזקה זו אמרינן דמתחלה היה בידו כמו עכשיו דכאן נמצאו וכאן היה ולא אמרינן מגברא לגברא וזה פשוט אך אביי פליג שם ביבמות אהך סברא וס"ל דמחזקינן מגברא לגברא רק ס"ל אותיות נקנין במסירה ואף דהגיע לידו מיב"ש אחר הא קניא ליה במסירה ע"ש ולפ"ז לשיטתו שפיר י"ל דילמא היה ביד השני והגיע לו בשפרע כמ"ש רשב"ם דהא לא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה לשטת אביי ואם כן א"ש דלאביי י"ל דלכך קתני במשנה אין מוציאין משום פרעון דלאביי לא אמרינן כאן נמצאו כאן היו ותנא דברייתא ס"ל כסברת רבא כאן נמצאו וכו' ולכך פסק אביי ביבמות דאמרינן דהגיע לו מיד אחר דהוא כסתמא דמשנה דחושש שהגיע לו מיד יב"ש שני ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה אבל רבא דפליג א"כ ל"ל דפליגי משנה וברייתא בכך דאם כן הלכה כמשנה דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה ואיך יהיה רבא חולק ולכך קאמר הגמ' לקמן לרבא כנר' מריהטא לישנא דגמ' דהכל הולך לרבא ורבא לא ס"ל כאביי עבחז"ל רק כר"א בשטרי אקניית' אם כן שפיר מוקי למשנה בכותבים שטר ללוה וכו' וחושש חששא אחריני דאמת מתחילה הגיע לידו מן עדים אבל בתורת לוה כמבואר בגמ' וא"ש. או י"ל דודאי סברת רשב"ס סברא נכונה היא אבל ה"מ לאחר זמן אבל בתוך זמנו דחזקה ברורה היא אין אדם פורע תוך זמנו ומוציאין בחזקה זו מיתומים איך יהיה נאמן לומר פרעתני הא הוי תוך זמנו וחזקה אין אדם פורע ת"ז וא"כ קשה איך קתני במשנה סתם אין מוציאין הא תוך זמנו מוציאין רק לאביי לק"מ דס"ל בריש ב"ב אדם פורע תוך זמנו ולכך לאביי ל"ק די"ל דטעמא דמשנה משום פרעון וכמ"ש רשב"ם ואפילו תוך זמנו וברייתא דקתני מוציאין איירי תוך זמנו וס"ל כר"ל אין אדם פורע ת"ז ואביי ס"ל כסתם משנה אבל לדידן דקי"ל אין אדם פורע תוך זמנו אם כן ל"ל טעמא במשנה שמא פרע לו דהא תוך זמנו לא חיישינן לפרעון ולכך צריך לומר דפליגי בכותבים שטר ללוה כו' והלה טוען לא הגיע מעולם שטר בידך בתורת מלוה רק בתורת לוה וכו' ולדידן לא ס"ל כאביי דעבחז"ל רק בשטרי אקנייתא כר"א ושפיר יש לומר בכותבין שטר ללוה וכו' פליגי. ועוד י"ל בפשוט דרשב"ם לדברי הכל אמר למילתיה דודאי הך טענה פרעון כמ"ש רשב"ם לחוד אין מספיק כמ"ש דקשה תוך זמנו מה א"ל אמנם גם זה הטעם דקאמר הגמ' משום כותבין שטר ללוה וכו' אינו מספיק דלמה תקנו חז"ל דאין מוציאין ה"ל לתקן דבכה"ג לא יכתבו עדים שטר ללוה בלי מלוה והא בגט תקנו בשני יב"ש אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה אף דבעלמא א"צ הרי דשינו הדבר בשני יב"ש אם כן אף בשטרי הלואה ה"ל לתקן כן בשני יב"ש לא יכתבו עדים ללוה בלי מלוה ולזה קאמר רשב"ם דכל זה לא יועיל דעדיין יטעון פרעתני והחזרתי לך שטרך ואין כאן מקום טענה רק בתוך זמן וזה לא שכיח שיתבע א' לחבירו תוך זמנו וכל התביעות לרוב אח"ז ולא חשו חז"ל לתקן בשביל דבר בלתי מצוי כנודע ואם כן שניהם אמת ולק"מ. או י"ל דודאי הך דהחזיר לו שטרו אינה טענה לכאורה דאפסיד אנפשי' דהחזיר שטר במה שהיה יכול לגבות ממנו ואם האמין לו מה נ"מ יותר אם האמין לו אך לגבי לקוחות אין זה טענה דאין בידו להפסיד לקוחו' והלקוחות יטענו כמ"ש רשב"ם רק קשה איך קתני סתמ' אין מוציאין דמשמע אפי' מב"ח לכך קאמר הגמ' הטעם משום שכותבים שטר ללוה וכו' ולא קשה הא בכהאי גווני לא שייך עבחז"ל דה"מ אם יש בו מקום לגבות ממשעבדי אבל אם ממשעבדי בלא"ה לא גבה רק מב"ח בזה לכ"ע כותבין דלא שייך ביה חשש מוקדם ולכ"ע כותבין וא"ש ותרתי צריכים ודוק. אך ממש כל תי' הנ"ל אינם מספיקי' בישוב דברי הטור דנתן טעם משום דפרע והחזיר לו שטרו ולא דבר כלל מהך דנאמר להדיא בגמ' דכותבין שטר ללוה וכו'. ובממ"נ אי ס"ל כדעת מפורשי דבריו דס"ל עבחז"ל ולעולם כותבין שטר ללוה וכו' ה"ל לומר הך טעמא ואי ס"ל כמש"ל דכאן אין עבחז"ל דלא מוכח מתוכו אם כן קשה איך נתן טעם אחר מה דלא נזכר בגמ' ול"ל כמש"ל לאביי דהא קי"ל כרבא דס"ל כאן נמצאו וכאן היו וגם סבירא ליה אין אדם פורע תוך זמנו. והיה נראה לישב דברי הטור כך דודאי כבר כתבתי לעיל דאיך שייך בזה כותבין שטר ללוה כשאין מלוה עמו דהא קי"ל אין כותבין אלא אם כן מכירין והחמירו בשובר להצריך הכרה לשניהם מחשש ערמה כמש"ל ועיין מש"ל בהכרת שטר מכר ואם כן כאן דיש שני יב"ש מה הכרה יש כל זמן דאין מגלין אוזן יב"ש השני אין זה בגדר הכרה דהא הערמה נגלית דאם יבא שטר לידו דיאמר אני הוא המלוה ואם חששי דיתחבל להסיב שמו בשם אחר להוציא מיד לוה שלא כדת אף דלא שכיח דישנה שם כמ"ש ב"ע הנ"ל ואיך לא נחוש בערמה הנגלית לעין כל ואין לך כותבין בלי הכרה כמו זה דהערמה והתחבולה נגלה לעין כל ואם כן ברור שאין העדים כותבין עד חקרם אצל השני מי המלוה והלוה באמת אמנם חששא של רשב"ם הוא נכון דלאחר פרעון החזיר לו שטרו ואין לומר היכי החזיר לו ולא ירא דלמחר יתבעו ויאמר אני הלויתי לך דזה שכיח דסמיך אהימנו' וכמה דינים אשר יסדו חז"ל על אין אדם מעיז בפני ב"ח ואף זה כמוהו דהוא גמלו טוב והלוהו איך יעיז פניו לומר כי הוא המלוה והוא הלוה. וכצ"ל לפי' רשב"ם וטור אך זהו בנוסח שטר שכתב בו להדיא אני יב"ש לויתי ממך יב"ש אבל בנוסח שטר שכתב בו אני יב"ש לויתי ממך דמועיל אף דלא נזכר שם המלוה כמבואר שם בגמ' בהך שמעתי' דשני יב"ש וע"ש בתו' ד"ה אבל הכא דאפילו קנין שייך ביה ע"ש ועיין לקמן סי' נו"ן וא"כ בזה שפיר יש לחוש דילך אצל עדים דאינם יודעים שיש עוד יב"ש בעיר כי אין חיוב על עדים לחקור על זה וידעו כי שמו יב"ש יכתבו לו שטר אני יב"ש לויתי ממך וימסרו לידו ואחר כך יתבע הוא ליב"ש השני אתה לוית ממני והא שטרא אבל הך חששא דרשב"ם לא שייך כאן דאם בידו שטר בנוסח זה והלוה פרעו ושמו ג"כ יב"ש אין מוסר לידו שלם דאולי יתן השטר ביד אחר ויתבעו ממנו ואי דאין אחרים מוציאין עליהם שטר אולי ילך למקום אחר ויתבענו שם ושם לא הוחזק כלל שני יב"ש או אולי יתפוס האחר משלו וכיון דתפס משלו לא מפיק מיניה בטענה לא אני הוא כי אם אחר כיון שתופס משלו וטוען אתה חייב לי והא שטרך ואחר ודאי מעיז ומעיז. שנית כמו דבשטרא דלא אקנייתא אין כותבין שטר ללוה בלי מלוה דדילמא ילוה בזמן מאוחר לכתיבת השטר וה"ל מוקדם אף שטר כזה לויתי ממך סתם בלי הזכרת שם המלוה אין המלוה רשאי להחזיר שטר כזה שלם ליד הלוה כשפרע דאולי ילוה בו מיד איש אחר שנית והוא מוקדם ואך דכתבו התו' ב"מ דף י"ג ד"ה היינו כו' דלא חיישינן דיפרע ויחזור וילוה משום דמלוה חושש לפסידא ע"ש התם בשטר סתם דאין יכול לחזור וללות רק מהמלוה שהלוהו כבר והוא ידע דכבר נמחל שעבודו ואין חוזר ולוה בו אבל בשטר כהך יבא אצל אחר שלא ידע דלוה בו כלל ואמר הך שטר היה בידי מתמול שלשום דבקנין כותבין ללוה והריני לוה בו והמלוה ילוה בו בטוב לקדימת שעבודו ובאמת כבר נמחל שעבודו דהא כבר לוה בו ופרע והוי ליה מוקדם בבירור ואם כן אסור למלוה להחזיר שטר כזה שלם ליד הלוה ואם כן ליכא כאן חשש של הרשב"ם כלל דאין מחזירו שלם וא"כ דברי הגמ' וטור ורשב"ם כאחד עולים כי סתמא נאמר במשנה אין מוציאין בכל אופני שטרות וקאמרינן הטעם לשטר שנכתב בו יב"ש לוה מיב"ש דלא שייך כותבין שטר ללוה וכו' כמש"ל דאין העדים עושים כן רק הטעם כמ"ש רשב"ם במשנה דפרעתני והחזרתי לך שטרך ובכה"ג עביד מלוה דמהימן ללוה וכמ"ש רשב"ם אמנם באופן ונוסח השני דכתב סתם אני יב"ש לויתי ממך מנה בזו לא שייך טעמא דרשב"ם כמ"ש דא"א לומר דהחזיר לו אחר פרעון שלם כמש"ל מילתא בטעמא אמנם קאמר הגמ' הטעם דיש כאן חשש אחריני דכותבין שטר ללוה וכו' דהעדים לא ידעו דיש עוד יב"ש בעיר וכתבו סתם יב"ש לוה וא"ש ובכה"ג אמרינן בברייתא דמוציאין דס"ל דאין כותבין וא"ש דתרוויהו צריכי' הך טעמא של רשב"ם וטעם הנזכר בגמ' לשני נוסחאות שטרות כמש"ל והדברים ברורים. ואין להקשות לברייתא דס"ל אין כותבין שטר ללוה אלא אם כן מלוה עמו עדיין לפ"ז מה מהני ילך עם איש ריקם ופוחז ויצוה לכתוב שטר אני לויתי ממך ועדים ימסרו למלוה ואחר כך יחזירו ללוה והוא יגבה מיב"ש השני דזה אינו לקנוניא עם המלוה לא חיישינן דכיון דעדים עשו כהונן ומסרו ליד מלוה כדינא ואם הוא יערים אין לדבר סוף וכך כתב הרמב"ן בחדושיו לב"ב להדיא בפסקא שם איש בגט דף קס"ז דלקנוניא לא חיישינן דאם לא כן אין לדבר סוף ע"ש וכן הוכחתי לעיל בס"ק א' בשובר דמוכח דאם הדבר נעשה כהוגן תו ליכא למיחש לקנוניא ואם לא כן כל שוברים בטילים כמש"ל ובפרט קנוניא כזה שקנוניא בשני' לא חיישינן כל כך. ובזה יש ליישב מה דקשיא לרבא דס"ל ביבמות דלא חיישינן לתרי נאני בר חבי משום דאמרינן כאן נמצאו וכאן היה כמש"ל בשם הרמב"ן קשה הא דפרכינן בב"ב ולא חיישינן לנפילה הא תנן כשם שאין מוציאין זע"ז כך אין מוציאין על אחרים ומשני הגמרא דפליגי אי אותיות נקנים במסירה וא"א דכ"ע אותיות נקנים במסירה רק בצריך להביא ראי' קמפלגי הנך שני תי' לא אתיין אליביה דרבא דתירוץ ראשון דפליג באותיות נקנים במסירה לא אתיא דמשמע לולי זה היינו אומרים דמסרו לו וש"מ דס"ל דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה דהא לא נימא דמשנה וברייתא בתרתי פליגי וזה סותר לרבא דס"ל אף דאין נקנים במסירה מכל מקום גבינן וכן התירוץ השני דאמרינן דכולי עלמא אותיות נקנין במסירה ולרבא אין אותיות נקנין במסירה ועכצ"ל כמ"ש הרמב"ן להדיא דהנך שני תי' אליביה דאביי שנויה ולא אליביה דרבא וזהו מהקושיא שצ"ע כיון דקושי' הגמ' ואלא הא דתנן הוא קשיא בין לאביי ובין רבא כמ"ש הרשב"ם לכ"ע פריך איך נקיט בלישנא ב' תי' דהם לשיטת אביי ולא קאמר התי' דהוא לשיטת רבא דפליג אי אמרינן כאן נמצא וכו' או לא והא הלכתא כרבא ואם כן יותר מהראוי לומר תי' מה דקאי לרבא ולא לומר תירוץ לאביי ותי' לרבא לא היה נזכר ולכן נראה דבלא"ה קשה מה דפריך הגמרא איך לא חיישינן לנפילה הא תניא כשם שאין מוציאין זע"ז כך אין מוציאין על אחרים וכבר הקשה הת"י ועיין במהרש"א דהא מכל מקום בריית' אחריני דקתני דהם מוציאין זע"ז ש"מ דלא חושש לנפילה ואם כן ע"כ דפליגי בנפילה וא"כ י"ל המשנה אתיא כהך תנא דברייתא די"ל הא הך ברייתא דמוציאין זע"ז ע"כ איירי בשטר ממך וס"ל דנפילה דרבים לא חיישינן ואיך נאמר פלוגתא רחוקה דאפי' נפילה דיחיד חיישינן ועכצ"ל דכ"ע ס"ל דנפילה דיחיד לא חיישינן אך זהו לאביי דשני' ליה בין נפילה דיחיד לרבים אבל לרבא דלא שני' ליה פשיטא דפליגי בנפילה כדחזינן באידך הבריית' דמכשיר ממך ואם כן כל הקושיא אינו אלא לאביי דס"ל לחלק בין נפילה דרבים ליחיד ולכך משני הגמ' כל הנך שנויי לאביי אבל לרבא דס"ל דממך כשר ואין לחלוק בין נפילה לנפילה אין צריך לשנויי כלל ואמרינן דפליגי אם יש לחוש לנפילה וקי"ל כמשנה דל"ח לנפילה וא"ש וביותר י"ל דצריכא להבין בטור דס"ל טענת הרשב"ם הא פסק כרבא לקמן בסי' ס"ו דצריך להביא ראיה הואיל ונקנית בכומ"ס וצ"ל הטעם דשני יב"ש מוציאין על אחרים משום חזקה כאן נמצא וכאן היה כמש"ל בשם רמב"ן ואם כן איך יכול לטעון שטר זה בידי היה והחזרתי לך הא יש לו חזקה כאן נמצא וכו' וכמש"ל וצריך לומר בשלמא ב' יב"ש ואחד מוציא שטר על אחר אמרינן כאן נמצא מעולם ומעולם לא היה השטר ביד יב"ש השני משא"כ כאן הנתבע אומר לתובע מידי הגיע לך ולא שייך כאן נמצא וכאן היה מעולם דאף לפי דברי הנתבע שפי' היה התובע מתחילה הלוה והיה שטר זה מתחלתו בידו דכותבין שטר ללוה וכו' ואם כן אף עכשיו הוא בידו ואין טענת הנתבע סותר לחזקה כאן נמצא וכאן היה דאמרינן מתחילה היה בידו וכן בסופו ואין זה מגרע החזקה משא"כ בשני יב"ש המוציאין על אחרים אין להשני חזקה מעולה וזה ברור ולפ"ז י"ל ודאי אף בקנין דכותבין שטר ללוה לחוד מ"מ בהך גוונא בשני יב"ש ודאי חוששין עדים לתחבולה ואינם נותנין ביד הלוה עד ששאלו למלוה ומסכים וא"כ תו ליכא חשש רק כך הוא באם כותבין א"כ תו הך חששא דרשב"ם עיקר ולא שייך כאן נמצא וכו' אבל באין כותבין ל"ל חשש דרשב"ם דהא איכא חזקה כאן נמצא וא"ש ודוק והך תי' באמת כפתור ופרח רק צריך לדחוק בלישנא דגמ' דלא נתן טעם זה וצ"ל כמש"ל דגמ' קאמר טעם לשטר שכתב בו אני יב"ש לויתי ממך סתם וכמש"ל בכוונת הטור ודוק אבל בדברי הש"ע הם נכונים כראי מוצק ובזה יש ליישב דברי הטור דכתב הטעם של רשב"ם משום דשמא פרעו והחזיר לו שטרו משום דהטור ביקש לומר דשום שטר א"מ הן דכתב ביה אני יב"ש לויתי מיב"ש או דכתב ביה לויתי ממך ולכך נתן הטעם משום פרעון ואם כן בממ"נ בשטר שאין נזכר רק לויתי ממך דלא שייך פרעתני כנ"ל לעומת זה שייך כותבין שטר ללוה וכו' ואפילו באין בו קנין דס"ל לטור עבחז"ל ואי דכתב יב"ש לוה מיב"ש דלא שייך כותבין שטר ללוה כהנ"ל לעומת זה שייך פרעתני וכו' כנ"ל וא"ש ואף דכתבתי לעיל בכה"ג לא שייך עבחז"ל דלא מוכח מתוכו צ"ל דהטור לא ס"ל בזה כהתו' דמ"מ אף דלא מוכח מתוכו מ"מ עבחז"ל וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן הביאו הר"נ בפרק המגרש בשמעתי' הלכה כר"א בשאר שטרות וכן הבע"ת בשער י"ג דאף לר"מ בשני שטרות יוצאים ביום אחד לזה שנמסר ראשון קנה והא דאמרינן בכתובות דלרבי מאיר יחלוקו דזכין כאחד הוא לאביי דעבחז"ל ואם כן הכתיבה נעשה כאחד ותו לא משגיחין במסירה הרי אף דבו ביום לא מוכח מתוכו השעבוד עד כלות היום ומכל מקום אמרינן דזכין לו וחל כאחד וזהו דלא כהתו' וכן דעת הטור (מיהו בלא"ה יש לומר כי בעינן מוכח מתוכו אי שעבודא ל"ד אם כן השטר משוי שעבוד ובעינן מוכח מתוכו אבל אי שעבוד' דאורייתא והשטר הוא לקול מה צריך למוכח מתוכו הא אינו אלא לראיה ועיין תוס' גיטין דף נ' דסבירא ליה לרבא ש"ד וכו' יש לומר בהך פליגי ברייתא סבירא ליה כתנאי דסבירא ליה שעבוד' לאו דאורייתא ולכך מוציאין דאין מ"מ ומשנ' סבירא ליה שעבודא דאורייתא ואין צריך מוכח מתוכו ואין מוציאין אבל אביי ס"ל שם שעבוד' לאו דאורייתא וכן רבה סוף ב"ב וליכא לאוקמי משנה דהלכתא כוותי' ש"ד ושפיר קשה במה פליגי ודוק) אמנם עדיין יש להבין ברמב"ם דלא סבירא ליה עבחז"ל ומ"מ סתם וכתב דשני יוסף בן שמעון אין מוציאין שטרי חוב זע"ז ולא חילק בין שטר שיש בו קנין לאין בו קנין ואיך כתב סתמא והמ"מ הביא עליו דברי רשב"א דמחלק בין שטר קנין לאין קנין אבל לא ביאר כלום למה סתם הרמב"ם וכתב סתם ולא חילק כמבואר בגמ' והדבר צריך תלמוד ומה שנרא' בישובו הוא כך דקשה ליה לרמב"ם איך אמרינן למ"ד דלא כתבינן שטר ללוה בלי מלוה רק בשטר קנין הטעם במשנה דאין מוציאין זע"ז משום כותבין שטר ללוה וכו' תינח כשיש בו קנין באין בו קנין מה איכא למימר ואיך קתני סתמא במשנה מבלי הבדל בשלמא לאביי דסבירא ליה עבחז"ל יש לומר בהא פליגי התנא דמשנה וברייתא ואם כן לתנא דמשנה דסבירא ליה עבחז"ל לעולם אין מוציאין בכל השטרות דבכולם כותבין ללוה וכו' אבל לרב אסי קשיא ולכן סבירא ליה לרמב"ם לפי דאמרינן בפ"ק דב"מ המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר דלפרעון לא חיישינן דאם איתא דפרעו הוי קרע ליה לשטרא והקשו דלמא פרעו מקצת והשלישו ביד שליש וממנו נפל ולא היה אפשר למקרעי' ובאמת לק"מ דודאי סתם שטר אין למיחש ביה לפרעון דאוקי על חזקתו בכל תוקף דלא נפרע רק כל החשש דאנו אומרים דנפרע הואיל ונפל אתרע ואנו אומרים ודאי פרע ולכך לא נזהר בשמירתו ואם כן אמרינן בממ"נ אלו פרוע הוא לגמרי הוה קרע ליה ואם לא פרוע כולו אם כן אף הוא נזהר בשמירתו וע"כ דנפל באונס ואם כן אין כאן ריעותא בנפילתו ואוקמינן אחזקתו ולק"מ ועיין באסיפת זקנים בשמעת' הנ"ל בשם ריטב"א משמע כמ"ש. ולפ"ז להך סברא אף כאן ליכא לחששא דרשב"ם דיטעון פרעתני על שטר זה והחזרתי לך דכיון דליכא ריעותא לא מוקמינן השטר בחזקת פרעון ואמרינן השטר בחזקתו דלא נפרע ועוד דאם שם אמרינן דאי איתא דפרע הוה קרע ליה מכ"ש בזו דהוה מלוה קרע ליה וכמש"ל דאיך ימסור שטר ליד לוה במה שיוכל לומר למחר הוא המלוה והוא הנותן הלוה והרי זה במכ"ש מהך דהתם אבל למ"ד חיישינן לפרעון אף כאן יש לומר כמ"ש רשב"ם ובזה אתי שפיר דדעת הרמב"ם דשמואל דסבירא ליה דלא חיישינן לפרעון סבירא ליה כאביי עבחז"ל כמ"ש הרמב"ן הובא בר"נ בפ' המגרש הנ"ל. ואם כן אתי שפיר דודאי המשנה סתמא קתני אין מוציאיך זע"ז ובכל שטרות מיירי רק למאן דלא סבירא ליה עבחז"ל סבירא ליה דחיישינן לפרעון אם כן שפיר יש לומר חששא דרשב"ם במשנ' ולכך קתני אין מוציאין ול"ק מברייתא דקתני מוציאין במה פליגי דהא בהך דחוששין לפרעון פליגי תנאי בב"מ דף ז' ע"ב פלוגתא דר"י ורבנן ע"ש ואתיא הך ברייתא כהך תנא דאין חוששין לפרעון אמנם הך סוגיא שם אזלא למ"ד דס"ל כשמואל דלא חיישינן לפרעון ואם כן ל"ל תי' של רשב"ם אך לשמואל הא עבחז"ל אם כן שפיר י"ל דפליגי בכותבין שטר ללוה וכו' ומכל מקום סתמא קתני במשנה דהא עבחז"ל ולעולם כותבין שטר ללוה ואתי שפיר. ולכך לפי דקי"ל דחוששין לפרעון שפיר יש חששא דרשב"ם ולכך סתם הרמב"ם דלעולם אין מוציאין זע"ז וכן הטור אפשר נקיט מילתא פסיק' וטעם היותר מבורר לדברי הכל דהך אי עבחז"ל או לא כתב לעיל בסי' ל"ט במחלוקת אבל דחיישינן לפרעון הכי קי"ל בלי ספק כמבואר לקמן סי' ס"ה אך אחר כל המו"מ הזה לא נתבאר טעמו של רבינו המחבר בש"ע דכתב קנין וגם נתן טעמו של רשב"ם כמ"ש הרמ"א דהם דברים הסותרים זה את זה ולכן לא ידעתי לי' פתר הגון (ודוחק לומר כי זה לא שכיח דכתבו עדים ללוה בלי מלוה בשני יוסף בן שמעון וכמש"ל דהא מרגישים התחבול' רק באמת יש כאן חשש דרשב"ם רק תינח אם טוען כך רק בטען לא היו דברים מעולם מה איכא למימר ואי דהוה מגו מגו דפרעתני הא הוי מגו במקום עדים אך זהו אם אין כותבין ללוה לחוד אבל אם כותבין רק שלא שכיח מכל מקום מגו מהני ולא הוי במ"ע וסבירא ליה מגו דל"ש אמרינן ועיין לקמן סי' פ"ב בקונטרס מגו) אם לא מ"ש בימי חורפי והוא דהפרישה דייק ליה מדברי הרמב"ם דכתב עד שיבאו עדי שטר ויעידו זהו שהעדנו עליו במלוה דדוקא במורי' באצבע זהו הלוה וזהו המלוה אבל אם אמרו סתם ידענו כי במעמד שניהם הלוה והמלוה נמסר השטר ולא ידענו מי היה הלוה או המלוה כי שכחנו אינו מועיל ובאמת יפה דייק ליה הרמב"ם מלישנא דמשנה דקתני סתמא אין מוציאין זע"ז מבלי הבדל וחילוק אם עדים מעידים כך או כך אבל באם עדים מעידים שזהו הלוה וזהו המלוה דל שטרא מהכא ובאמת אין מוציאין על ידי שטר כלל רק על פי עדותן דהא יכול לעשות שטר אחר ולשלש כמ"ש המ"מ להדיא ע"ש אבל אם עדים אחרים מעידים או שהם מעידים שהיה במעמד שניהם לא מהני אך אם כי הרמב"ם דייק ליה מהמשנה היא גופא קשיא מה טעמא דהמשנה הא כשהעדים מעידים שהיה במעמד שניהם הא תו ליכא חשש כלל ולמה יפסול לגבות בו אך הא יש כאן עוד חששא של הרשב"ם דיטעון פרעתני והחזרתי לך כהנ"ל רק יש לומר מהכ"ת יחזור השטר כזה שלם בלי לקרוע ויתן שטר ביד הלוה שיהיה יכול אחר כך לטעון עליו אני הוא המלוה כנ"ל אך לפי הנ"ל דיש כאן חשש דכותבין שטר ללוה בלי מלוה והו' אם כן שפיר יכול לטעון החזרתי לך השטר כשפרעתני ולא חשתי לקורעו כי חשבתי בממ"נ אם לא יבאו עדים ויעידו שהיה השטר נעשה במעמד שניהם אם כן בלאו הכי לא יוכל לגבות כי יטעון העדים כתבו לך שטר דכותבין שטר ללוה וכו' ואם יבואו העדים ויעידו מסתמא יזכרו וידעו מי הוא המלוה ומי הוא הלוה ואם כן איך יוכל לשקר ולומר כי הוא המלוה ולזה אין חושש שיזכרו העדים שנעשה במעמד שניהם וישכחו מי הלוה והמלוה. דכולי ואולי האי חששא רחוקה אין חושש ולכך מחזיר לו שטרו משום לצור על פי צלוחיתו ולכך אפילו באים העדים והעידו דהיה במעמד שניהם אין יכול לגבות מטענת הרשב"ם הנ"ל וכנ"ל אך זהו בשטר שיש בו קנין דכותבין בלי מלוה שטר ללוה אבל באין בו קנין דאין כותבין בלי מלוה אם כן ליכא חששא דכותבין שטר ללוה וכו' אף הך חששא דרשב"ם ליכא דליכא למימר החזרתי לך השטר דלמה החזירו שלם ונתן מכשול בידו לפניו ואי דסמכתא על עדי שטר כנ"ל הא באין קנין בשטר אין צריך להביא עדי שטר ואפילו מתו או הלכו למד"ה ליכא טענה דנכתב השטר לו לעצמו ואם כן איך היה מחזיר לו השטר שלם בלי קרוע ולכך ליכא כאן טענה והשטר כשר וזהו כוונת המחבר ביש בו קנין כיון דאיכא גם טענת רשב"ם החזרתי לך השטר כשפרעתני לעולם אין גובה אפילו עדים מעידים שהיה במעמד שניהם כנ"ל ובלי קנין לעולם גובה דליכא כאן מקום טענה כלל ודברי הש"ע ברורים וזה התי' אמרתי בשנת תע"ח כשלמדתי בדיבוק חכמים לפני מ"ו הגאון מהור"ר שמואל מקראקא זלה"ה בפראג וקלסהו למאוד. אך עם כל זה כיון דבררתי דסתימת לשון הרמב"ם מורה דלעולם אין מוציאין זה על זה אפילו בשטר בלי קנין וכן דעת רשב"ם וטור וברטנורה בפי' במשנה ואם כן ודאי דיכול המוחזק לטעון הממע"ה וקי' ליה כהנך פוסקים הגדולים בחכמה ומנין אמנם נראה באין בו קנין והוא בתוך זמנו אין כאן טענה דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכמו שכתבתי לעיל באריכות ואף דסתימת לשון הטור אינו משמע כן אפשר דהואיל דפסק כאביי עבחז"ל ואם כן בלא"ה יש כאן טעם מחמת כותבין שטר ללוה וכו' אבל לפי דלא קי"ל כאביי יש להוציא אפילו מיד מוחזק דלא מצינו לו דיעה ברורה בפוסקים ולא שייך קים ליה. ומה שטרחו הב"ח והש"ך ויתר מפורשים ליישב דברי רשב"ם שם בדבור המתחיל זימנין וכו' כסבור הוא לרמות חבירו ולגבות בו בשטר זה והוא אינו יודע מה ששנינו שאין יכול להוציא שטר על חבירו ששמו כשמו דהא בזה אנו דנין ובשביל כך תקנו כך עיין מ"ש בדוחק ולי נראה דהמדפיס השמיט הנקודות על מילת מה והוא ראשי תיבות משום הכי ולכך טעות אחר נגרר עמו שהוסיף שי"ן ששנינו וכן צריך לומר לרמות בו חבירו ולגבות בו בשטר זה והוא אין יודע (פי' הוא חבירו לא ידע מכלום מכתיבת העדים והוא יוציא עליו שטר ללא פשע) משום הכי שנינו שאין יכול להוציא שטר על חבירו ששמו כשמו והוא פשוט ונכון והאמת עד לעצמו:
ז
אלא אם כן באו עדי שטר בעצמן כו' וכתב הש"ך דבמ"מ וכן בתשובת הריב"ש סימן שכ"ג הביא דעת יש מפרשים דמכל מקום לא הוי מלוה בשטר כיון דלא מוכח מתוכו ואני תמה הא מבואר להדיא בגמרא דגיטין דף כ"ד ע"ב דלר"א דאמר עדי מסירה כרתי אין צריך מוכח מתוכו ואם כן בממ"נ אי איירי בשטר קנין מהיכי תיתי לא יועיל דל שטרא כלל מהכא והשטר כאינו הא בקנין קי"ל גובה משעבדי דקנין יש לו קול ומה צורך לשטר אי נכתב בשטר או לא הא ע"י קנין גובה ועל כרחך דאיירי בשטר בלי קנין ואם כן העדים אין רשאים לכתוב עד שימסרו שטר ליד מלוה כדלעיל בסימן ל"ט סעי' י"ג ואם כן אין לך עדי מסירה יותר מזה דהם דמסרו השטר ליד מלוה ובע"מ לכ"ע לא בעינן מוכח מתוכו וצריך לומר או דסבירא ליה כמו שכתבתי לעיל בסימן מ' בדעת מרדכי דלא מהני עדי מסירה רק ביחדן לכך או דלא סבירא ליה כלל עדי מסירה כרתי בשטרות או דסבירא ליה עבחז"ל ואם כן יתכן בלי קנין דמכל מקום מסרו השטר ללוה לחוד אבל לפי דקי"ל ע"מ כרתי בשאר שטרות ולא עבחז"ל וגם דבעינן יחוד לע"מ לא שמעינן אם כן אין מקום לדיעה זו דודאי בכה"ג דאיכא ע"מ לא בעינן מ"מ ועיין ר"נ פ' המגרש מוכח אפילו ע"ח כרתי מכל מקום אי אף ע"מ כרתי לא בעינן מוכח מתוכו ולכך אמרינן שודא ע"ש. (והנה יש להתעורר לפמ"ש דבעינן בשטרות גם כן מוכח מתוכו אם כן הא מבואר בגיטין דף כ"ד ע"ב דביש לו שתי נשים ששניהם שוות למ"ד בעינן מוכח מתוכו אפילו קטנה שגיטה בידה אינה מגורשת דלא הוי מוכח מתוכו והגמרא שם מדמי הך לשני יב"ש שמוציאין על אחר ועיין א"ע סימן ק"ל וקל"א בב"ש ע"ש ואיך יוציאו על אחר וצ"ל דגמ' מדמה להיפוך הואיל בגט הוי מוכח מתוכו בס"ד מכ"ש גבי שטרי ממון אבל למסקנא אמרינן בשטר דעיקר השעבוד משעת נתינה אם כן הוי הך דבידו השטר ויש כאן חזקה כאן נמצא כאילו מוכח מתוכו משא"כ בגט דבעינן בכתיבה וחתימה מוכח מתוכו וזהו לא מועיל חזקת הגט בידה על החתימה ודוק ובאמת בזה אמרתי לישב מה דקאמר רבא שם זאת אומרת דמוציאין על אחרים דמה צורך למשנה דגיטין הא היא משנה בב"ב כדיוק רבא ואביי הודה לו מדיוקא דמשנה דעל אחרי' מוציאין דלפמ"ש ניחא דמשנה ב"ב הואיל וקתני אין מוציאין זע"ז ומשום כותבין ללוה ש"מ דמשנה איירי בשטרי קנין ואם כן פשיטא דמוציאין על אחרי' דהוי קנין ובקנין ל"צ מוכח מתוכו אמנם מגט מוכיח דהוי מוכח מתוכו אם כן בכל השטרות מוציאין על אחרים ובזו יש לישב קושית התו' דהקשו ביבמות דף ק"כ וכן בפ' הספינה מנלי' לרבא להוכיח דילמא חיישינן דילמא מסר ואותיות בעינן כומ"ס והך חששא ליתא בגט ע"ש דלפמ"ש על זה דלא חיישינן להך כבר מבואר בב"ב דהן מוציאין על אחרים ובהך חששא אין חילוק בין שטר נין לאינו קנין רק כל הספק הוא דלא הוי מוכח מתוכו באין בו קנין וע"ז שפיר דייק מהך דגיטין כיון דבגט הוי מוכח מתוכו מכ"ש בשטר ודוק:
ח
יש לו דין מלוה על פה כו' משמע הא עדי שטר בעצמן הוי להו דין מלוה בשטר לגבות משעבדי ואני תמה כיון דמיירי בלי קנין כמו שכתבתי לעיל ואם כן למה יש לו מלוה בשטר ואי דיכולים לכתוב שטר אחר הא הוי ליה מוקדם ובמה ישתעבדו נכסים בהאי שטרא האי שטרא הוי ליה חספא בעלמא והגע עצמך עדים שהיה להם לכתוב שטר ביום הלואה וכתבו ביום שלאחריו וכי לא הוי מוקדם ואף זה כמוהו דראשו. פסול ואם דיש להם רשות לכתוב שטר שני אינו כי אם מיום השני אבל מיום הראשון הא ה"ל מוקדם ולכן הטעם שנתן המ"מ וריב"ש דיכול לשלש בשטרות ולא עשו שליחתן אינו מועיל לגבות מיום שנכתב השטר דאז השטר חספא בעלמא ואפשר דהם סבירא להו הואיל ושעבודא דאורייתא ואם כן אף בלי שטר היה ראוי לגבות משעבדי רק חז"ל תקנו משום דלית ליה קלא וכאן דעדים מעידין דזה יוסף ב"ש האמיתי שלוה אף דנכתב שטר סתמא מכל מקום בקול שהוציאו הוציאו להדיא על יב"ש הלזה ולכך גובין מזמן הראשון אך אין תי' זה מספיק ברבינו מחבר דפסק לעיל סי' מ"ו בהרחיק ב' שיטין ולאח"כ ביום שנאחריו מלאוהו בקרובים דה"ל מוקדם אף דברור דעדים הוציאו קול בבירור דכי בשביל הרחקה נמנעו להיציא קול ומכל מקום סבירא ליה למחבר כיון דליכא שטרא כראוי לא נשתעבדו נכסים דמה בכך שעבודא דאורייתא עכשיו בטלו חז"ל לשעבודא וליתא לשעבודא אלא בשטר ואף זה כמוהו דמה בכך שיכולים לשלש. ואי נימא דסבירא ליה למחבר לא מטעמא של המ"מ דיכולים לשלש רק מטעם שכתבתי בס"ק הקודם דאין צריך מוכח מתוכו והשטר בעצמו כשר בע"מ והעדי חתימה הן הן ע"מ כמש"ל עדיין יקשה אף עדים אחרים אם היו במעמד כשנמסר השטר מיב"ש זה הא ה"ל ע"מ וכי בעינן דוקא ע"ח שיהיו ע"מ והא לא בעינן יחוד לכך ולכך דין זה צל"ע וצריכין לדחוק דעדים אחרים לא היו במעמד שמסרו העדים השטר ליד מלוה דה"ל ע"מ רק ידעו כן דראוהו דהלוה המלוה לזה יב"ש וכדומה או שהודה בפניהם אבל ע"מ באמת מהני וצ"ע:
ט
ואם היה אחד מהן קטן כו' נראה דגם בהך בבא דשני יב"ש אין יכול להוציא שטר זה על זה אם זה שהיה תובע היה קטן בעת שטר והנתבע גדול מוציאין מיד זה בשלמא המלוה יכול להיות קטן דמקחו מקח במטלטלין בהגיע לעונת פעוטות ואף הוא יכול להלות מעות לאחרים ולצות לכתוב עליו שטר אבל הלוה אינו יכול להיות קטן כלל כי אין התחייבות שלו כלום ולכך ע"כ הוא המלוה דאם הוא הלוה איך כתבו העדים שטר עליו חזקה על עדים שעושין כהוגן וזה פשוט. אלא שראיתי להרב כה"ג שלבבו לא כן ידמה ונסתייע מבעל ס' מורה צדק דכתב דמרש"י כתובות ורשב"ם בב"ב משמע דשניהם צ"ל גדולים ולא עיין כל צורך ברש"י ורשב"ם כי הם מיירי במוכר קרקע ולוקח ובזו צריכים שניהם גדולים כי למכור קרקע צריך להיות גדול והלוקח לוקח קרקע גם כן גדול משא"כ בהלואה אף קטן שהגיע לעונות פעוטות יכול להלות וליקח שטר וזה פשוט:
י
יכתבו שום סימן במשנה יכתבו כהן או לוי ואם נכתב על אחד סתם יב"ש והשני כהן אם אמרינן מסתמא הואיל ולא נכתב כהן ש"מ דקאי על אידך יב"ש הישראלי או דהל"ל למכתב להדיא יב"ש הישראלי וסתם י"ל דנתכוונו להך יב"ש כהן ולא כתבו כל יחוסו בזו נסתפק ריא"ז הובא בשלטי גבורים ע"ש ומדברי רשב"ם דכתב יכתבו כהן אני יב"ש כהן לוה מיוסף ישראלי אין ראיה דבכה"ג דלוה יב"ש מחבירו יב"ש ונכתב על אחד כהן פשיטא השני הוא אותו שאינו כהן דהא ליכא רק חד כהן וע"כ מילת ישראל ברשב"ם שיגרא דלישנא בעלמא אך אין ספיקא של ריא"ז מוציא מידי ודאי גאון שמהרא"י סימן ו' בכתביו כתב ועוד אמר גאון אם המגרש ישראלי והשני כהן או לוי אין צריך לכתוב סי' אע"פ שמתוך הגט לא ניכר שום הפרש עכ"ל והרי הדבר מבואר דהואיל ולא נכתב כהן אמרינן הך ישראלי הוא ומוציאין שטר חוב עליו ולא יכול לטעון יב"ש אחר הוא דהשני כהן והיה כותבים כהן ואין לפקפק דילמא נכתב על השני והעדים לא ידעו שיש עוד יב"ש ולפיכך לא חששו לכתוב כהן דבמקום דליתנהו ב' יב"ש לא נהיגי לכתוב כהן כמ"ש מהרא"י בעצמו מהך משנה דצ"ל בהוחזקו שני יב"ש קלא אי' להו ויודעים עדים וכצ"ל בתו' כתובות דף כ"ד ד"ה אמנה וכו' ע"ש דכתבו אף דאין עדי' מדקדקים לידע אם הוא כהן או לאו ולכך א"מ משטרו' ליוחסין כשיש שני יב"ש מדקדקין ואז מעלין משטרות ליוחסין. וקשה דילמא לא ידעו שהיה שני יב"ש ואם כן סמכו על דברי הלוה והוא הערים והוא באמת ישראל ויוציאו ממון מיד השני הכהן שלא כדת וצריך לומר דקלא אית להו בהוחזקו והעדים מדקדקים היטב וכן דייק הש"ך לקמן בס"ק י"ז מהך חשש דעדים יודעים אם הוחזק אך בב"ב דף קס"ז ע"ב ד"ה וליחוש וכו' משמע אפילו הוחזקו אין עדים חוקרים כלל ואינם שמים על לב כלל אם יש עוד יב"ש או לא ע"ש בתו' מיהו יש לדחות דבזמן המשנה לא היו כותבין כהן רק בשני יב"ש כמ"ש מהרא"י בעצמו סימן ו' וסימן י' ע"ש ואם כן בממ"נ אילו לא ידעו משני יב"ש לא היו כותבין כלל כהן משא"כ בהא דאין מעלין משטרות ליוחסין הוא בזמן אמוראים דנהגו לכתוב בכל דוכתי כהן אמרינן דכתבו כן באקראי כמ"ש מהרא"י בסימן הנ"ל אך מכל מקום לשון התו' אי' מורה על זה דהל"ל בזמן אמוראי' לא היה מועיל סימן כהן בשני יב"ש כמ"ש דדילמא לא ידעו מב' יב"ש אלא ש"מ דקלא אי' ליה ונכון:
יא
וי"א דאין כותבין שם עיר בשטרות כו' הוא דברי רבינו ב"י דדייק מהך דלעיל ס"ס מ"ב וכן לקמן סי' ס"א דאין לכתוב שם מקום בשטר והב"ח והסמ"ע השיגו דשם מיירי ממקום כתיבת השטר והלואה לידע איזה מטבע הלוהו אבל לא מיירי ממקום דירת הלוה ומלוה וכבר נשאל הרב הרמ"א בתשובה סימן צ"ה בזה והשיב דסבירא ליה להגאון מהרי"ק דאם היה כתוב מקום דירת הלוה ודאי נעשה שם ההל אה דמסתמא דמילתא במקום שהיה דר נעשה ההלואה כמ"ש הר"ן סוף כתובות עכ"ל ע"ש ודבריו בלתי מובנים דודאי אמרי' במקום שדר המלוה נעשה הלואה אבל לא במקום שדר הלוה ואם הלוה דר בחברון והמלוה דר בירושלים ודאי דהלואה היה בירושלים ולא בחברון כי עבד לוה לאיש מלוה והר"ן כך כתב שיביאו המלוה או הלוה במקום שהיו דרים שם ואז אמרינן באותו מטבע נעשית הלואה הרי לשון דרים מוסב על תרוויהו דהר"ן מיירי סתמא כששניהם דרים במקום אחד אבל העיקר תלוי ודאי בדירת המלוה ומ"ש הר"ן המלוה או הלוה פי' אם המלוה אומר שהיה מטבע אז יותר טובה הוא יברר בראיה ואם הלוה אמר שהיה המטבע גרוע הוא יברר אבל ברור דהכל תלוי בדירת המלוה וכאן בשטר אין צריך לדירת המלוה וזהו לא מעלה ומוריד רק לענין יב"ש להוציא זה על זה אבל להוציא על אחר מה מועיל דהלוה טוען לאו אנא רק אחר הוא הלוה ואיברא דמ"מ דינו ופירושו של רבינו ב"י דמפרש הא דכתב הטור דצריך לכתוב היינו לכתחלה שלא יהא יכול לטעון כן אבל אם לא נכתב ולא טען כן כשר אמת ומוכרח דהא סיים הטור ואין חילוק בין שטרות לגיטין והא בא"ע סימן קכ"ח פסק הטור כהרא"ש דמתחלה נהגו לכתוב מקום דירת הבעל והאשה משום חשש שני יב"ש אבל בדיעבד כשר אם לא נכתב כלל וע"ז סמכינן ולא כתבינן כלל בגיטין מקום דירתם הואיל ואנו בעו"ה מטולטלים בגולה וסמכינן דבדיעבד כשר ואיך יהיה כאן פסול ואף דאפשר לחלק דבגט הוא האיש והיא האשה דהא מכירין אותם רק דחוששין לקנוניא דיעשו כזו איש ואשה וילכו למקום אחר ויתנו לאשה אחרת להיות מגורשת בו מבעלה כולי האי בדיעבד לא חיישינן במתא אחריני כלל אבל כאן אין כאן חשש כלל קנוניא רק אמרינן דבאמת האי לא חייב לו מידי רק זה יוסף בן שמעון מעיר אחרת ויש לחוש ביותר מכל מקום חדא דהא גם בגט באותו מקום שהוחזקו שני יוסף בן שמעון אפילו בדיעבד פסול בדלא נתברר בעדי מסירה וכיוצא בו כמבואר בא"ע סימן ק"ו ס"ו ע"ש וגם לישנא דטור דכתב אין חילוק בין גיטין לשטרות מבואר דדין אחד להם לכן ברור דלא אמרו הטור אלא לכתחילה ובהכי ניחא במ"ש דיש לכתוב שם עיר המלוה בשטר וכבר תמה בפרישה שם המלוה למה וע"ש שביקש לדחוק דלא חלקו בין גיטין לשטרות והואיל בגט נכתבים שניהם אף בשטר יש לכתוב שניהם ומלבד דזה דוחק מבואר אף גם היא גופא קשיה בגט גופיה למה צורך לכתוב דירת אשה כיון דנכתב דירת הבעל ואין באותו מקום עוד יוסף בן שמעון כמוהו אם כן תו ליכא למיחש לחשש וקנוניא ולכן נראה בשביל כך דעצה טובה הוא לכתוב שם עיר המלוה לטובת המלוה דאם לא כן כיון דקי"ל בשני יוסף בן שמעון דמוציאין על אחרים אם בידו של לוה שובר מאחד אין יכול לגבות אם כן בטלת לכל שטרות של מלוה דאטו לא ימצא בקצה תבל ומלואו אחד ששמו כך ילך ויקח ממנו שובר שפרע או שמחל לו כל תביעתו וכדומה ויפסיד זה שטרו. ולכך עצה טובה שיכתוב המלוה ממקום פלוני וא"כ אף בשובר צריך לכתוב כן כדעת הרמ"ה דלקמן (ואף דהטור לא סבירא ליה בזה כרמ"ה היינו בענין שלוש אבל בזה מודה דהוי ליה להזכיר שם מקום כיון דנוהגין לכתוב שם דירת המלוה ולוה בשטרות) ואם כן צריך לפרוע וא"ש וזה ברור בטור. וש"מ דהכל לכתחילה קאמרי והנה הרבה ש"ך כתב דדברי ב"י הם מבוארים בדברי רמב"ן והובא במ"מ פ' כ"ד מהל' מלוה דאין לכתוב בשטרות שם דירת מלוה ולוה כלל ובאמת הבדל גדול יש ביניהם לדינא כי הבית יוסף מפרש בטור דלכתחילה יש לכתוב שם דירת הלוה וגם אם לא נכתב כשר אם לא טען הלוה לא אני הוא כי מי יודע איזה יוסף בן שמעון מאיזה מקום כמ"ש הבית יוסף להדיא וגם זה לא טען כן משמע הא טען טענתו טענה ואולם הרמב"ן כפי מ"ש המ"מ בשמו וכמ"ש בב"ב דף קס"ד ע"ב דהקשה בשטרי הלואות דלא כתבינן שם עירו אם כן ליחוש דילמא כתב שטר בשמי' דידיה דהוא יוסף בן שמעון ואזיל למתא אחריתי דאית ביה יוסף בן שמעון ויהיב למלוה השטר ותי' דתו א"א דאם כן אין לדבר סוף וכו' ע"ש ומזה נלמוד דלכתחילה לא כתבינן שם דירת הלוה בשטרות וגם נלמד דאי טען דאין מועיל ומכל מקום צריך לשלם דאם לא כן מה קושיא אם יעשה קנוני' ויתבע השני בעיר אחרת אף הוא יטעון לאו אנא הוא ומי יודע יוסף בן שמעון מאיזה עיר הוא ומה קנוניא יש כאן ועכצ"ל דבאמת גבה ויש כאן מחלוקת גדול בדין ובעיני רחוק מציור שכלי דברי הרמב"ן דאם כן בשטר שאין נזכר בו דירת הלוה וגם אינו דר במקום כתיבת שטר דנימא גבי' חזקה דהיה דר באותו מקום שנכתב השטר יכול לגבות בו ולא מצי למטעון לאו אנא הוא לא שבקת חיי לכל עשיר וגברא דאית ליה דאיך אפשר שבקצה תבל ומלואו לא יהיה בני אדם רבים ששמותן שוים זה כזה ואם כן ילך לארץ הודו ויקח שטר מיוסף בן שמעון איש עני ונכה למאוד ויבא בארץ צרפת לגבות בו מעשיר אדיר וגדול ומאין הרגלים יהיה יכול לתבוע מיוסף בן שמעון בעיר הזאת אם אינו דר במקום כתיבת השטר ולא נזכר דירתו ויוסף בן שמעון טובא איכא בעלמא ואין זה דומה לגט דאין כותבין שם דירה ומשמע מפוסקים דאפי' יערער הבעל דלא יהני ואין יכול לטעון קנוני' נעשה דהתם שאני דצ"ל קנוני' נעשית כמש"ל וזה לא חיישינן אבל כאן מה קנוני' צריך הלוה טוען אני לא נתחייבתי מעולם ולא נכתב ובאמת לפי מ"ש הרא"ש בפ' הזורק ודייק שינו שם עירו ועירה פסול ש"מ אם לא נכתב כלל כשר. וקשה הא מתניתין רבי מאיר היא כמבואר בגמ' להדיא ולרבי מאיר בעינן מוכח מתוכו ומה זה מוכח מתוכו כיון שלא נזכר בו שום מקום וכל אנשי העולם בכלל הגט אך יש לומר באמת הרא"ש וסייעתו סבירא להו דאף לרבי מאיר לא בעינן מוכח מתוכו כמש"ל והרמב"ן גופי' שם בב"ב משמע דמסכים לראב"ד דבגט שם עירו ועירה מעכב ולכן לא זכיתי להבין דיעה זו וצ"ע:
יב
מיהו ודאי וכו' ויש לדקדק דכיון דאין צריך לכתוב כלל שם העיר ואין צריך לחוש כלל אולי יש עוד יוסף בן שמעון במקום אחר אם כן מה מהני דכתבו מאותו מקום הא כיון דאין צריך לכתוב אמרינן לאו אכולי מילתא מסהדי כמ"ש הרא"ש להדיא פרק הזורק דאם שינו מקום לידתו לא מפסלי סהדי הואיל ואין צריך לכתוב לאו אכולא מילתא מסהדי ע"ש ואף בזו אין צריך ליכתוב וליחוש ליוסף בן שמעון בעיר אחר ואם כן לאו מסהדי עליו כלל ויש לומר דאם בא זה לגבות מיוסף בן שמעון הדר בירושלים וכתב בשטר הדר בחברון שורת הדין דאין יכול לגבות מן יוסף בן שמעון בירושלים דבלאו הכי היה יכול יוסף בן שמעון בירושלים לערער ולומר מי יימר דאנא הוא דילמא אחר ממקום אחר רק אנן מחזקינן דהוא הוא ולא מרעינן שטרא לדעת הרמב"ן ומ"מ כשאין ריעותא בשטר אבל כשנכתב בו ממקום אחר הרי על כל פנים רגלים לדבר דיש עוד יוסף בן שמעון בעולם ואם כן חזר הדבר לספק ולא גבינן ביה ממנו ומודה בזה הרמב"ן לדעת הטור אבל מהך יוסף בן שמעון הדר בחברון ודאי דגבינן לשיטה זו דלו יהיה דלא נכתוב כלל היו גם כן גובין ממנו:
יג
שלי"ט או נר"ו כו' עיין מ"ש באורים ויש להקשות כיון דקי"ל מאוחר כשר עדיין יטעון זה יב"ש לא אני הוא רק השני ואז היה אביו שמעון ג"כ חי ולכך כתבו שלי"ט ואחרוהו וכתבוהו ובין כך מת (ובזה היה אפשר לישב מ"ש בגמ' ריש פרק כל הגט דף הנ"ל שני הוא דלא מצי מגרש הא ראשון מגרש ש"מ שני יב"ש אחרים מוציאין עליהם ופי' רש"י דניחוש דיוסף ב"ש השני נמלך והשליך הגט וזו מצאו והקשה מהרש"א דילמא הא לא חיישינן אבל כאן איך יגבה הלוה טוען לא אני הוא וצ"ע לכאורה ואמת כי בלימוד הישיבה אמרתי דזה ודאי ידע הגמרא דיש לחוש לנמלך דאולי התפייס רק בעלמא לא משליך אולי ימצאו אשתו ואם כי בטח בה שלא תטעון בחיו גרושה אני דהיא פייסו מבלי לגרשה מכל מקום אחר המיתה תגבה ראשון בעדי אלמנה ואחר כך בגט כדין הוציאה גט וכו' ואי דבלא"ה צריך שובר מכל מקום נ"מ באין לו עדים שהיא אשתו יש לו מגו משא"כ בגט בידה כמ"ש התו' בשמעתא הטוען אחר מעשה ב"ד באריכות אבל בב' יב"ש שפיר י"ל דמשליכו דאין נ"מ דאם אין לה עדים שהיא אשתו אף בזה לא תגבה דיטענו אחר יב"ש השני גירשך ושפיר מוכח מהך משנה דשני יב"ש מוציאין אחרים עליהם ודוק וזהו דרך חדוד ופלפול אבל בדרך פשוט י"ל דקשיא ליה לגמרא מה קמ"ל דאין מוציאין עליהם פשיטא מי יפרע וכי מספקא נוציא ממון ועכצ"ל דקמ"ל אף בכה"ג דכתב ב"י מכל מקום אין מוציאין דחוששין דילמא מאוחר היא ואם כן אף בגט אין מוכח מתוכו לס"ד דר"מ היא דזה הבעל מגרש דאף דכתב כן לאשתו אולי היתה זה נשואה מקדם ליב"ש השני וגרשה ונשאת לזה רק זה יב"ש איחר הגט וגט מאוחר כשר ועכשיו מראה הגט לזה הבעל ובאמת הוא מהבעל הראשון דחיישינן למאוחר והיינו למ"ד גט מאוחר הגט חל תיכף משעת נתינת הגט ועיין בפוסקים וא"ש אך צ"ע כי באמת רבו הפוסקים החולקים בזה אי גט מאוחר כשר ואי מתגרשת אי מנתינה או מזמן כתוב בגט ולכן עיין מש"ל בסה"ס בישוב דברי רש"י ודוק) וצ"ל מסתמא דמילת' לא חיישינן לשטר מאוחר הואיל ואין לאחר לכתחיל' אוקמינן לשטר בחזקתו דנכתב בזמנו ועיין אורים דבלאו הכי קשה להוציא מיד מוחזק:
יד
אבל אם כתב וכו' הרב הש"ך כתב דדעת הרבה מחברים חולקים ודעתו מסכמת כדעת הר"ן כפמ"ש בשם הרמב"ן דהא דאמרינן לאו אכולי מילתא מסהדי היינו דסמכי אחזקה ואין מעלין מחזקה ליוחסין אבל שיעידו דבר שאינו לא אמרינן וע"ש ואין זה מספיק להוציא מיד המוחזק כי הלה יוכל לטעון קים ליה כרשב"א ורא"ה והמוציא מחבירו עליו הראיה. והנה הרב בעל חלקת מחוקק בא"ע סי' ג' הקשה דכאן משמע דאם הוא לשון עדים דמהני ואלו בא"ע אפילו לשון עדים אין מעלין בהו ליוחסין דאמרינן לאו אהך מסהדי ותי' הרב ב"ש די"ל אף דמסהדי עלי' מכל מקום סמכו אחזקה ולא מעלין מחזקה ליוחסין ע"ש ואין תירוץ מספיק דהא דמחלק רשב"א בין לשון מדבר בעדו או מדבר בלשון עדים הוא דקשה ליה איך יעלה על דעת דישקרו עדים וגם קשיא ליה קושית התו' דאיך יהיה בשני יוסף בן שמעון כהן סימן כיון דלא מסהדי עליו סהדי אבל כיון דבאנו לומר סברת הרמב"ן דבאמת דלא מסהדי שקרא רק דאמרינן דסמכו אחזקה כמש"ל ואם כן אין כאן שיור קושיא ומהכ"ת לחלק בין לשין ללשון ואפילו ידבר בעדו כיון דחתימו סהדי קושט' קמסהדי דהא הרמב"ן מפרש ליה בגמ' דאמרינן דסמכו אחזקה ובגמ' נאמר הלשון אני יוסף בן שמעון כהן לויתי מנה ע"ש. וכיון דפסק הש"ע שם כרמב"ן לא ה"ל לחלק פה כי אם ה"ל לפסוק בכל אופן הוי סימן ומהני. ולכן צ"ל דמספקא ליה לרמ"א איזה תי' אמת ונכון ולכך שם ביוחסין החמיר לחוש לתי' הרמב"ן דאף דכתוב בלשון עדים לא מהני דלא מסהדי רק אחזקה וממנו אין מעלין ליוחסין וכאן בח"מ יכול המוחזק לומר קים ליה כרשב"א ורא"ה דכל דנכתב בלשון הלוה אין העדים מדקדקים כלל ואפילו חזקה ליכא והממע"ה. אך הא קשיא דרא"ש בפרק הזורק פסק באם שינו העדים בגט מקום לידה דכשר ואין לומר דעדים פסולים דהא חתמו שקרא משום דכל מה דלא צריך עדים לכתוב לא קיימי עליהם כדאמרינן בכתובות דאין מעלין משטרות ליוחסין דעדים אמנה בשטר קיימי ולא אפלוני כהן דא"צ לכתבו ולפי דברי רשב"א הא יש חילוק בנוס' כשמדבר בלשון עדים או בלשון עצמו וגם לרמב"ן אין כאן ראיה דשם באמת אינם משקרים רק כתבו דהוא כהן עפ"י חזקה רק ע"כ סבירא ליה כמ"ש התו' דלא דייקי כלל אם לא בשני יוסף בן שמעון בעיר אחת ואם כן דרמ"א דפסק בא"ע סי קכ"ח ס"ב בהגה"ה דאם שינו מקום לידה בעגונה יש להקל ש"מ דע"כ סבירא ליה עיקר כתו' ורא"ש ודלא כרמב"ן ורשב"א הנ"ל ואם כן איך פסק פה בשני יוסף בן שמעון דאם כתב בלשון הלוה דלא מהני וצ"ל דגט גם כן הלשון מדבר בעד הבעל מגרש ולא בלשון עדים כנראה מנוסח הגט אנא פלוני בן פלוני וכו' ולכך שפיר אמרינן לדברי רשב"א דלא דייק כלל אך לפ"ז קשה דבא"ע סי' קל"ו ס"ו בהגה פסק הרמ"א בשני יוסף בן שמעון מהני בגט כשנכתב כהן ומה יהני הא לדברי הרשב"א כשנכתב בלשון לוה או בעל לא דייקי כלל ואין חילוק בין שני יוסף בן שמעון או לא דהא לשיטתו קושי' התו' מיושב כמש"ל וכמו שכתב הש"ך וכמ"ש הרמ"א פה להדיא ולכן יותר נראה הואיל וכתב הרמ"א הך דינא של רשב"א גבי נר"ו ולא מקודם על כתבו שום סימן דהיינו כהן לחלק בין לשון לוה ללשון עדים אלא ברור דס"ל לעיקר כדעת התו' והרא"ש מבלי לחלק בין לשון ללשון ולעולם בבני יב"ש דייקי ולכך מהני כהן ובשאין יב"ש לא דייקי כלל רק הואיל הך סימן דנר"ו ושליט בלא"ה פקפק בו הרב ב"י דאין סימן כלל ועיין מ"ש באורים ולכך כשנצרף לזה גם כן סברת הרשב"א דמדבר בלשון לוה לא דייק כלל ודאי בצירוף שני סברות הללו סבירא ליה לרמ"א דאין להוציא מיד מוחזק אבל בכהן דליכא רק סברת הרשב"א לא חש לה כלל רמ"א וכן נוטה קצת דעת הגי"ת בסוף שער ל"ג ודוק:
טו
אבל אם אין שטר כו' דברים אלו הם דברי נ"י שכתב בשם ריטב"א כך דמודה שהוא חייב מנה ליב"ש ומת ואין יורשים יודעים לאיזה יב"ש אין לאחד מהם כלום עד שיביא ראיה ויכולים היורשים לדחותו עכ"ל ונראה בחי ואמר לא' מהן ואין יודע לאיזה חייב לשלם לכל אחד כדלקמן בסימן ע"ו ס"ב ע"ש דפשע דה"ל למידע ואי לא תבע ליה חייב לצאת י"ש כדלקמן אמנם אם הלוה בשטר והשטר נאבד מיד המלוה או שמסרו ליד שליש והשליש א"י מי הפקידו בידו הלוה פטור דלא ה"ל למידק כלל דחשב מי שיוציא שטר לו אפרע דהם מוציאין שט"ח על אחרים ואם הוא הפסיד שטרו איהו דאפסיד אנפשיה:
טז
א"י להוציא וכו' אע"פ שכל אחד תובע ואמר לי הוא המנה שאתה חייב ונראה דזהו הדין כשנים שהפקידו בכרך אחד זה מנה וזה מאתים ואחר כך טוען כל אחד מאתים שלי דהואיל דאיכא רמאי יהיה מנה שלישית מונח עד שיבא אליהו ואף זה כמוהו דבמנה זו דשנים תובעים ואיכא ודאי רמאי דהא אין חייב רק לחד יוסף בן שמעון אם כן יהיה מונח עד שיבא אליהו וצ"ל דריטב"א סבירא ליה דמונח יהיה עד אליהו היינו ביד הנפקד ולכך סבירא ליה דא"י להוציא מת"י אבל לדעתי"א לקמן סי' ש' בהגה דמוציאין מידו ומונח ביד ב"ד אם כן אף כאן עכ"פ מוציאין מיד הלוה או מיד יורשים ומניחו בב"ד ולכן צריך עיון על סתימת הרמ"א דפסק א"י להוציא ממנו דלהנך רבוותא צריך להניחו בב"ד דמ"ש ודוק. והנה במטבע קצר להגאון מהר"ג נקרא שמו חידושי גירושני כתב על הך אלא בהרשאה והא דמהני הרשאה היינו דוקא דליכא רמאי אבל במקום דאיכא אחד מהן רמאי אין נזקקין להם כמ"ש התו' ב"ב דף ל"ה ע"ב ד"ה אין מוציאין ע"ש ודבריו בלתי מובנים דאמת דהתו' כתבו כן לשיטת נהרדעי דסבירא להו בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ובא השלישי אין מוציאין מידו אבל לפי דקי"ל כר"א דפי' מילתא דר"ח בגווני אחריתי אבל באמת מוציאין מידו וכמ"ש לקמן בסימן קל"ט ס"ב ע"ש אם כן אף כאן הדין כן דמוציאין ע"י הרשאה ושגגה יצא מלפני השליט:
יז
אבל אם משולשים בשטר וכו' הטור תמה ע"ז מנלי' לרמ"ה דין זה והרב מ"ב תי' דכך מפרש במשנה כיצד יעשו שלא יהיה יב"ש זה נלקה שהשני יתן לו שובר וע"ז נתן המשנה עצה דישלשו בשטר ולא יועיל שובר. והרב הש"ך כתב דאין מזה ראיה דהעצה הוא ששניהם ישלשו הן בשטר והן בשובר ואין כאן חשש ולפי מש"ל בס"ק יו"ד דעת התו' בב"ב דאין עדים חוקרים ויודעים כלל אם יש שני יב"ש ואם כן על מה נאמר כיצד יעשו ישלשו וכו' מי ישלשו בשובר המלוה מה איכפת ליה הוא נפרע ומה נ"מ לו במלוה השני והלוה ניחא ליה שיפטור בו ידי שניהם ואי העדים הא אין העדים יודעים כלל שיש שני יוסף בן שמעון ואין חוקרים ע"כ איברא דעם כל זה קשה האיך אפשר לפרש כיצד יעשה באופן הזה דא"כ לר' ירמיה דמפרש נמצא לאחד שובר לא קאי על זה רק על שובר שנמצא ביד המלוה ולא איירי כלל מהך שובר ביד הלוה איך יתפרש כיצד יעשו וע"כ דמפרש כמ"ש רשב"ם במשנה כיצד יעשו אם רוצים ללות זה מזה או מאיש אחר וכן י"ל לאביי ומנ"ל לחדש דין חדש מה דלא מוכרח. ובאמת בדברי רמ"ה עצמו היתי אומר דסבירא ליה לרמ"ה דלא כרשב"ם דפי' בהא דאם יטעון לכך לקחתי שובר אחד משניכם דמספיק לשניכם וכמ"ש בעה"ת שער ל"ג חלק ד' דין ד' דהוא תימא דה"ל למכתב בשובר שטרות של שני יוסף בן שמעון פרוע ע"ש איברא הרשב"א הוכיח דינו של רשב"ם דאל"כ לא היה הגמרא שותקין מלומר כן דע"י הרשאה גובין ועיין במ"מ ובגי"ת שם אך י"ל דאין זו קושיא דהא אביי דאמר להך תי' נמצא ללוה וכו' ואביי סבירא ליה לעיל הא דמוכח ממשנה דיכולים להוציא על אחרים ובברייתא אמרינן דא"מ דפליגי באותיות נקנין במסירה וחיישינן דילמא אידך יהיב ליה רק מה בכך אותיות נקנים במסירה ותנא דברייתא סבירא ליה בעינן כמו"ס ולפי זה ביש בידו שובר שטרות של יוסף ב"ש פרוע אפילו הרשאה אינה מועיל דודאי לשון שטרו לשון יחיד לאו דוקא רק כתב לו סתם תביעתי מחול לך או שטרי פרועים דלא פסיקא דיש לא' רק שטר א' יכול להיות שיש לו שני שטרות ופרעום וכתב לו בלשון רבים (וכן משמע לשון בעה"ת דתמה דה"ל לכתוב שטרות של שני יוסף בן שמעון פרועים ולא תמה סתם דעכ"פ ה"ל למכתב שטרות בלשון רבים אלא דזה י"ל באמת נכתב ושטרו לאו דוקא וזה ברור) ולפי זה יטעון שטר שיש ביד יוסף בן שמעון השני גם כן ה"ל ליוסף בן שמעון הראשון שנתן לי שובר רק דמכרו אחר כך במסירה להשני ומה יועיל אם הוא נתן לי שובר על שטרותיו והרי כל השטרות בחזקת יוסף בן שמעון הראשון והרי הוא נתן לי שובר ולכך אינו מועיל הרשאה דהרי הוא צועק הכל היה שייך ליוסף בן שמעון אחד והוא נתן לי שובר והכל מחולים ומה איכפת ליה שנתן אחר כך שטר להשני במסירה ולא שייך קושית הבעה"ת דה"ל לכתוב שטרות של שני יב"ש דהא באמת לא היה רק יב"ש אחד ולא היה לו עסק עם השני וא"ש ולכך לא קתני דהרשאה מועיל דלא פסיקא ליה כשנכתב לשון שטרות כמ"ש דאם לכל אחד שנים אם כן נכתב שטרות וכמ"ש מדיוק לשון בעה"ת אך זה הכל לאביי אבל לפי דקי"ל כרבא דלא חיישינן כלל שאחד מכרו להשני רק אמרינן כאן נמצאו וכאן היו באמת מהני הרשאה וטענת בעה"ת טענה דה"ל למכתב שטרות שניהם פרועים אך עדיין קשה עדיין הל"ל בהרשאה מוציאין אף לאביי והיינו דסתמא דהם משולשים בשטרות ואם כן לא שייך למימר במסירה הגיע לך מהשני דהא הם משולשים ומכל מקום באיכא שובר מא' יכול לדחות וא"כ בהרשאה גובה בממ"נ ועדיין ה"ל להשמיענו דין דהרשאה ולכך צ"ל בכה"ג על בעל השובר להביא ראיה ולא משכחת רק באין משולשים בשטר כלל ואם כן לא פסקינן ליה דיבא בהרשאה כמש"ל. אך לפי זה יקשה על רבינו מחבר דפסק כרשב"ם ורא"ש ומכל מקום הביא הך דרמ"ה להלכה וא"ל דראית רמ"ה מהא דאמרינן בדף קס"ז ע"ב שם איש בגט וה"ה אשה ושם אשה בשובר וה"ה איש ופרכינן וניחוש דילמא כתוב גיטא וממטי ליה לאתתא דהאיך ומשני הגמרא ז"א שני יוסף בן שמעון הדרין בע"א אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וע"ש בתו' כי העדים אינם חוקרים לדעת אם שני יב"ש בעיר וקשה אם כן תרצו גט שובר מא"ל דילמא תוליך השובר ותמסרו לבעל שני ששמו כשם בעלה ושם אשתו כשמה וכי אין מוסרין שובר אלא זה בפני זה ולכך סבירא ליה לרמ"ה דאביי דאמר כן שם האיש בגט וכו' הולך לשיטתו דסבירא ליה דכיצד יעשה קאי על הך כמ"ש המ"ב דנתנו חז"ל עצה לשלש בשטרות ואם כן בממ"נ אם האשה האחרת יש לה כתובה מושלש בשמות אם יוציא שובר בלי שילוש תטעון האשה מאשה אחרת נלקח זה השובר ואיתרע הואיל ואינו מושלש כמו בשטרות כמ"ש הרמ"ה ואם גם בכתובה לא נשלש איה דאפסידה אנפשה שיעצו חז"ל שתשלש כדי להמלט מתחבולה ואם לא נעשה אפסידה אנפשה אך זה דחוק דכבר בררתי לעיל ס"ק א' דכיון דשובר נעשה כדין ואנו יודעים שזה חייב לזה תו אין אנו אחראין בכך כמ"ש לעיל באריכות ומכ"ש לפי מ"ש בשם הרמב"ן בס"ק ו' דכתב להדיא דאם באנו לחוש לקנוניא אין לדבר סוף ועיין מש"ל בזה. ולכן נראה דיש לרמ"ה ראיה מגמרא דב"מ דף י"ט בשמעתא מצא שובר דפריך הגמרא וניחוש דילמא כתוב ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וזבנא כתובה ומשני אביי בשטר כתובה יוצא מתחת ידה א"נ עבחז"ל וע"ש מהרש"א דגם במשנה במצא שוברין דקתני לא יחזיר שמא נמלך משמע הא אמר תנו נותנים צ"ל גם כן לאביי כך ועיין מ"ש מהרש"א בדף י"ג ועיין מש"ל בסימן מ"ז ולקמן סימן ס"ה ע"ש וקשה לפי דאוקמו שם בגמרא איירי בהוחזקו שני יב"ש ומכ"ש לאביי דסבירא ליה ביבמות דף קט"ו דחיישינן לשני יוסף בן שמעון אפילו לא הוחזק (ועיין ב"מ דף י"ח בתו' ד"ה לאלתר וכן בדוכתי טובא) א"כ איך נהדר במצא שובר הא אביי סבירא ליה בדף י"ג בנפל חיישינן לקנוניא דאיתרע ואם כן נימא הואיל ונפל כותבה ליתן בניסן ולא נתן רק עכשיו דנמלך להחזירו ליד לוה הוא דקנוניא עושה דיש עוד יוסף בן שמעון בעיר וגם הלוה הזה חייב לו ולכך אמר לתתו לו להערים להפקיע ממון של חבירו בשובר הזה וכי תימא מאן מעכב בידו ליתן לו עכשיו שובר ויהיה גם כן חוב חבירו פקע כדאמר אביי נמצא וכו' זה אינו דב' תשובות בדבר אחד דילמא חבירו בין כך מכרו ואם כן אם יבא בשובר עכשיו לא יועיל כנגד הלוקח שטר דהא השתא אמרינן דליתא לדשמואל וא"י למחול אבל כשיהדר השובר מזמן ניסן הוא קודם ללקוחות של יוסף בן שמעון השני ולא שייך בזו תי' אביי עבחז"ל כי איך יזכה בחותמים ליוסף בן שמעון השני אשר לא ידע כלל מהשובר ולא צוה מעולם לעדים לכתוב שובר ואם כן יפסידו לקוחות שלא כדת ועוד בלא"ה דמכרו דילמא בין כך מת יב"ש השני בין ניסן לעכשיו ואם כך אם יתן עכשיו שובר לא יהיה נמחל חוב השני שישנו ביד יורשים כי הם לא נתנו שובר ואביהם כבר מת ואיך אפשר דנתן שובר אבל בהחזיר לו שובר מזמן ראשון אז היה עדיין יוסף ב"ש השני חי ויוציא שוברו ויבטל שטרו ובנפילה דאיתרע יש לחוש לקנוניא ולומר דלא היה דברים מעולם דנמלך ליתן ולא נתנו ולכך זרקו לאשפה ועכשיו עושים קנוניא על השני. ולכך סבירא ליה לרמ"ה דינו הנ"ל ומפרש כיצד יעשה כמ"ש המ"ב עצה למלוה להשמר מתחבולת הלוה. ואם כן בממ"נ אם שטר של יב"ש מושלש אין לו פסידא בהחזרת שובר כדעת הרמ"ה ואם לאו איהו דאפסיד אנפשי' שלא שמע לעצת חז"ל ואין אנו אחראין להשגיח עליו מבלי להחזיר שובר מחשש שיקרה לו היזק אם הוא לא חס על פסידא וה"ל להשליש ולשמוע בעצת חז"ל וא"ש ונכון ודברי רמ"ה מוכרחים ואין להקשות לרמ"ה הא דתנן מצא גיטי נשים שחרורי עבדים וכו' ומוקי ליה רבה ור"ז בהוחזקו שני יוסף בן שמעון וקשה למה לא יחזיר שובר מה בכך דנמלך בממ"נ אם אין משולשים בשטר בלא"ה יאמר אין אני חייב לך כלל ואין אחרים מוציאין ואי דמשולש בשטר הא אין משולש בשובר ואף דשובר בידו אם המלוה טוען נגדו אין מועיל בשלמא במתנות לא קשיא כיון דהוחזקו שני יוסף בן שמעון יחזיר דיאמר הנותן לא נתתי רק אחר די"ל אולי שדה נזכר בו וידוע דשדה זו לא שייך לחבירו ועדים מעידים בשטר שמכירים שהוא שלו או לא מיירי בהוחזק שני בני אדם שכל א' יש לו שם יוסף בן שמעון רק בעל אחד ולו ב' נשים שמותם שוה ובהך מתפרש כל שמעת' אבל בשובר דאיירי לפחות בשני לוים כמו ב' נשים קשה וי"ל דאולי יבאו עדים ויאמרו זהו שהעדנו עליו דגובה זולת חזרת שובר ובשובר אין גובה דשובר כשר הואיל ואין נכתב בשטר שום שילוש ודוק ובחידושי לשמעתא דמצא גיטי נשים וכו' הארכתי. והנה ברור לפי מה דקי"ל דהן מוציאין שטר חוב על אחרים ומוציאין ממון בשטר שבידם ה"ה אם יש לאחד שטר מכירה על שדה שלקח שדה מאחד לא יוכל יוסף בן שמעון השני לטעון אני שלקחתי וכן המוכר א"י להחזיק בשדהו ולומר ללוקח יוסף בן שמעון לאו בעל דברים דידי את השני קנאו ממני כיון דשטר מכירה בידו דמ"ש שטר הלואה או שטר מכירה וזה פשוט אך ראיתי לרשב"ם בפי' המשנה כיצד יעשו אם רוצים ללות זה מזה או מאיש אחר או לקנות קרקע עכ"ל והדבר תמוה דבקנין קרקע מה צורך להשליש שמו אם השטר בידו זכה בקרקע כמו שזכה בהלואה אם שטר הלואה בידו ואפשר דכוונת הרשב"ם לא לקנות קרקע בשטר ההוא שהוא שטר קנין רק יקנה קרקע בכסף ובחזקה ושטר הוא לראיה שקנהו מפלוני ואם כן בשטר כזה סבירא ליה לרשב"ם דאין מועיל ויכול המוכר לומר לאו בעל דברים דידי את דהא בגמרא אוקמינן דפליגי משנה וברייתא אי שטר נקנה במסירה והעלו רוב מחברים לפי דקי"ל דבעי כומ"ס דהך תי' לא קאי רק המשנה סבירא ליה כאן נמצאו וכאן היה אך זהו לשיטתם אבל לשיטת הרשב"ם דפסק בכמה דוכתי' דאותיות נקנים במסירה אמרינן דהך אוקומתא קאי לדינא וטעמא דמשנה דמוציאין על אחרים לא מטעמא דכאן נמצא כו' רק אמרינן אי אחריני יהיב ליה מה הוה אותיות נקנה במסירה ולפי זה ה"מ בשטר הלואה או שטר קנין דמהני ביה מסירה אבל שטר ראיה קי"ל דלא מהני ביה אפילו כמו"ס כמבואר לקמן סימן ס"ו סי"ד ע"ש אם כן אף דשטר ראיה בידו יטעון המוכר לאו בעל דברים דידי את חבירך קנהו ויהיב לך ולא קנית כלל דשטר כזה אין נקנים בכומ"ס כלל ואם כן אין לו ראיה ולכך טוב לו שישלש בשטר ראיה על מכירה וא"ש ודוק. ואם כן לדידן דלא קי"ל כרשב"ם והטעם משום כאן נמצאו וכו' אף בשטר קנין שהוא שטר ראיה אין צריך שילוש. ויש לדקדק קצת לשיטת הרא"ש ורשב"ם כמ"ש בש"ע דיכול לומר לשני יב"ש פרעתי ולקחתי משניהם שובר אחד דיספיק לשניהם אם כן קשה קושית הגמרא כיון דקי"ל כותבין שובר איך שטר מאוחר כשר ומה דמשני הגמרא דכותבין שובר בלי זמן מה מהני לאביי דסבירא ליה דחיישינן לשני יב"ש אם כן איך יאחרו העדים השטר הנעשה בניסן לתשרי דילמא עוד לוה בניסן מיב"ש השני ונכתב השטר בניסן ובאייר פרע לשניהם והיה מספיק עצמו בשובר אחד כהנ"ל ולא היה נכתב בשובר זמן כראוי ובתמוז מת יב"ש השני ועתה בחשון באו יורשי יב"ש בשטרם והרשא' מיב"ש ראשון לתבוע ויהיה צריך לפרוע פעם אחד בממ"נ דאילו שובר בלי זמן נעשה מאוחר לתשרי שהוא זמן של שטר מיב"ש הראשון אם כן צריך לפרוע ליורשי יב"ש השני דל"ל דשובר זה היה מספיק לשניהם דהא לפי דבריו בשעה שנעשה השובר כבר מת יב"ש השני ואיך נתן שובר ומיורשים ה"ל ליקח שובר ואין בשאול מי יודה לו בעדים דפרע ואם יודה דהשובר נעשה בחיי יב"ש השני אם כן ע"כ נעשה קודם תשרי ושטרו של ראשון בתשרי מאוחר לשוברו לפי דבריו וחייב לפרוע ואם כן יפסיד הלוה פרעון אחד בממ"נ על ידי אחירת שטר והתו' החליטו בכמה דוכתי דסבירא ליה לאביי כותבין שובר וקבלו מרבא ויש ליישב ודוק:
יח
שובר מקוים וכו' עיין מ"ש באורים בשם האחרוני' ואולי י"ל דמיירי דמלוה מצאו והוא אומר כן לב"ד שכך מצאו וכן מורה לשון הטור וש"ע והוא טוען לא פרע לי אלא אחד ואם כן יש לו מגו דלא היה אומר שיש בידו שובר ושטרות מונחים בתוך שטרות קרועים ולכך צריך תרתי קיום ושטרות קרועים דלולי שטרות קרועים הא אית ליה מגו דלא היה בידו שובר ועכשיו דאמר דיש בידו שובר רק אינו על יוסף בן שמעון זה כי אם על השני נאמן במגו ואי דהוי ליה מגו להוציא הא במקום שטרא אמרינן ולא איתרע שטרא כלל דהא אומר דשובר אין על זה שטר כלל משא"כ במונח שטר בין קרועים איתרע שטרא ולא אמרינן מגו להוציא וכמו כן אילו מונח בין הקרועים לבד אפשר דעת הטור כתו' דבס"ס מוציאין ממון מיד מוחזק (ועיין מש"ל בקונטרס התפיסות) וכאן הוי ס"ס ספק לא פרע כלל רק השובר נכתב אם יפרע דהא אין מקוים ואת"ל דאמת כמ"ש בשובר דנפרע אולי זה יוסף בן שמעון לא פרע רק השני ובס"ס מוציאין ולכך בעי מקוים וליכא רק חד ספק וגם לית ליה מגו ודוק:
יט
שני יוסף בן שמעון דין זה צל"ע כי מקורו של דין זה הוא מגמ' דבכורות דף מ"ח בהיה לו שני זכרים ומת אב דס"ל לר"מ אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורים ור"י אומר נתחייבו נכסי' ואמרינן בחד אוקומתא דמית אימת אילימא לאחר ל' מ"ט דר"מ אלא בתוך ל' מ"ש כי חלקו דהאי קמדח' ליה והאי קמדח' ליה כי לא חלקו נמי אר"י זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שלקחו שדה בשותפות ב"ח גובה מהם בממ"נ וכו' ופריך רבא מכדי נכסי בר נש אינון ערבין וכו' ואוקומת' אחרינ' פריך הגמ' לר"י אימת מית אי לאחר ל' מ"ט דר"מ ואי תוך ל' כי חלקו מ"ט מחייב ר"י לדחי האי ולדחי האי ואר"י זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שקנה אחד שדה מחבירו ב"ח גובה ממנו בממ"נ ופריך רבא מכדי נכסי בר נש אינון ערבין וכו' ומזה למדו המחברים הך דינא דשני יוסף בן שמעון הן שלקחו שדה בשותפות או שלקח אחד שדה מחבירו מכל מקום אין יכול לגבות מכח ממ"נ כהנך אוקומת' בגמ' והן דברי בעה"ת בשער ל"ג בסופו אך הגי"ת הרגיש כי הרמב"ם השמיט הך דינא ולא הביאו כלל בשום מקום והלא דבר הוא כי איך ישמיט הך דין גדול ביוסף בן שמעון שלקח שדה דלא יכול לבא עליו במכח בממ"נ ולכן ראיתי כי הולך לשיטתו דהוא פסק בכי"א מהלכ' בכורים דאפילו מת אב תוך שלשים קי"ל כר' יהודה דאפילו חלקו נכסים גובה וכבר תמהו למה הא בגמ' אמרינן דתוך ל' לא מצי גבי דנכסי בר נש וכו' ותי' הכ"מ והב"ח דס"ל כלישנא קמא דפריך הגמ' אי דמת תוך ל' מ"ש כי חלקו דזה קמדחי' ליה וזה קמדחי' ליה קודם שחלקו נמי והיינו לרבי מאיר ולא פריך נמי מ"ט דר"י דס"ל בכל גוונא נתחייבו נכסים אלא דצריך לומר ללישנא קמ' לר"י לא קשה דסבירא ליה בהגיע יום ל' נשתעבדו נכסים למפרע רק הקושי' לרבי מאיר מכח בממ"נ או דיגבה אפי' לאחר חלוקה או דאף קודם חלוקה לא יגבה כלל ופסק הרמב"ם כר"י עכ"ל ועדיין הדבר צריך תלמוד דמכל מקום לר' יהודה הך סברת הגמרא דזאת אומרת שני יוסף בן שמעון שקנה א' שדה דגובה בממ"נ וקושי' רבא דנכסי בר נש ערבין וכו' להיכן אזלא לר' יהודה ואמת כי מדברי הכ"מ משמע קצת דסבירא ליה דבהגיע יום ל' והרי הוא חי חל למפרע השיעבוד על האב שהיה חי בעת הלידה ואם כן שעבודא של האב חל על נכסים אך מלבד דזה דוחק דמקרא מלא ופדויו מבן חדש תפדה ומה חוב האב כיון שמת קודם אף גם דאם כן במסקנא דאמרינן דפליגי בדר"פ אי מלוה ע"פ גובה מלקוחות ודאי דלא פליג ר"מ נמי בהא בנתחייבו נכסים אי השעבוד חל למפרע על האב דכי יפלגו בתרתי וא"כ מה דוחק' לומר דפליגי במת אב לאחר ל' נימא דפליגי סתמא הן במת קודם או אחר ל' ור"מ ס"ל בחלקו לכך לא יגבה דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות ובלי חלקו נתחייבו נכסים שמחויב אב למפרע ור"י ס"ל דגובה מלקוחות וא"כ לעולם יש לו ודוחק לומר דהא דאמרינן במת אחר למ"ד היינו אף לאחר למ"ד דזהו מבואר דליתא בלישנא דגמ'. ולכן נראה ברור דס"ל הא דאמרינן נכסי בר נש אינן ערבין ולא יתבע ערב תחילה היינו אי שעבודא לאו דאורייתא ואם כן עיקר שעבודא רק על הלוה וכופין לפרוע רק הואיל ואינו ציית יורדין לנכסיו ומן משעבדי תקנו חכמים לגבות ולכך אין להם אלא תורת ערב אבל אי שעבודא דאורייתא ותיכף נכסים משועבדים לו בעת שהלוהו וחל עליו הלואה אם כן הם בתורת שעבוד גמור ואיכא למ"ד בפסחים דיכול להקדישן תיכף ואינם בגדר זה של ערב דנימא ביה לא יתבע ערב תחילה. ולפ"ז לפי דקי"ל שעבודא דאוריתא אזלא הך דחי' דשני יוסף בן שמעון דאמרינן נכסי בר נש ערבין ולא יתבע ערב תחילה כמ"ש ולכך יפה עשה הרמב"ם שהשמיט הך דינא דשני יוסף בן שמעון מכל וכל דסבירא ליה ש"ד ולא שייך לא יתבע ערב תחילה ומעתה קשה על הש"ע דכאן סתם דלא כרמב"ם ובהלכות בכור סי' ש"ה פסק להדיא כרמב"ם דאפילו מת תוך ל' נתחייבו נכסים ולא הביא בזה חולק כלל ע"ש באחרונים לא הוי ליה למפסק פה להדיא דלא כרמב"ם. ובאמת הוא לשיטתו בכ"מ אזיל דסבירא ליה התם טעמא אחרינא כמש"ל דחל שעבוד למפרע אבל בס"ד העמדנו דברים אלו בכוונת הרמב"ם על נכון ולכן דין זה ספיקא דדינא והממע"ה. ואי תפס לא מפקינין מיני' (וראיה קצת מהא דלא קי"ל כר"פ וגובין מיתומים קטנים במקום דליכא חשש צררי וקשה הא קטן לכ"ע לאו בר פרעון ואיך נפרעין מנכסיו אלא ש"מ דלא קי"ל כר"פ וש"ד. והנה כבר כתבתי בסי' ל"ט בראש סימן די"ל בהוא ובנו לפדות וכו' דנחלקו ת"ק ור"י דסתמא הוא ר"מ אין צריך לומר דס"ל לר"י מלוה בתורה כשטר רק נ"מ אי מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר ותלי אי ש"ד ע"ש והנה ר' ירמיה דמוקי דפליגי אי הוה כמלוה בשטר וכו' יש לומר דסבירא ליה הא דפליגי במת לאחר שלשים בהך אוקומת' בדר"פ פליגי והיינו כמש"ל בסי' ל"ט אי ש"ד או לא ואם כן קשה תרתי ל"ל וצ"ל דקמ"ל ר"י אפי' כה"ג שיש כאן רק משועבדים מ"מ בנו קודם דטורף משעבדי לפדיון או יש לומר אי נפרש בדר"פ פליגי דסבירא ליה בהך לקוחות אף ר"פ מודה דאיכא נעילת דלת ואם כן יש לומר דסבירא ליה לר' ירמי' כ"ע סבירא ליה של"ד ואם כן לא רצה לאוקמי דר' יהודה דס"ל דאורייתא ולכך מוקי ליה דסבירא ליה מלוה בתורה כשטר דמי והיינו לא מהתורה דהא של"ד רק עכשיו שתקנו חכמים בשטר לגבות אף מלוה בתורה בכלל התקנה ולזה כיוון היש"ש דטען מ"פ סוף ב"ב הגמ' לרב ושמואל דלמא ניזקין שאני דהוה מלוה כתובה וכו' וטען הש"ך הא רב ושמואל לא סבירא ליה כן גבי שאין יורשים חייבין להביא עולתה ע"ש וברור דסבירא ליה למהרש"ל דרב ושמואל דאמרו בפי' ד"ת אחד מלוה בע"פ ואחד מלוה בשטר אינו גובה פשיטא דלא שייך ככתוב בשטר דשטר גופי' אין כאן שעבוד רק קושיתו הך ברייתא נשני' לדידן דתקנו חז"ל מלוה בשטר לגבות יש לומר אף מלוה של תורה ואם כן אין כאן ראיה מקרבן דלא תקון חז"ל ומה תקנה שייך שם ומה תקון עולם והוא ספק חולין בעזרה וכו' וא"ש. וזהו לר"י אבל לת"ק דר"י שהוא רבי מאיר דסבירא ליה לעולם הוא מוקדם לבנו ש"מ דסבירא ליה של"ד דאם לא כן איך החליט הא יש במציאות באופן הנ"ל כשקודם פדיונו למלוה בשטר דפודה בנו ולגבות מן שטר כמש"ל ואם כן א"ש דהנך תרי אוקומת' בגמ' נחלקו בהנך תרי סברות שכתבתי דאוקומת' קמייתא סבירא ליה ש"ד והך תי' בדר"פ פליגי פי' כמש"ל דש"ד ואם כן שפיר י"ל באמת לקמן בנו קודם מטעם שכתבתי במלוה ע"פ מוקדם כו' וא"כ יש לומר ר"י סבירא ליה שעבודא דאורייתא ולא שייך נכסי בר נש ערבין ולכך לא פריך לר"י כי חלקו אמאי דיש לומר ר"י סבירא ליה ש"ד ולא שייך נכסי בר נש ערבין ושפיר קאמר ר' ירמיה זאת אומרת ולא קשה קושי' רבא רק פריך לרבי מאיר דאיהו מוכח דסבירא ליה של"ד מכח קושיא הנ"ל ואליביה פריך הגמ' דל"ל זאת אומרת דנכסי בר נש ערבין וכו' ומשני הגמ' בדר"פ פליגי והיינו ש"ד כמ"ש ואוקומת' אחריני סבירא ליה לכ"מ של"ד ובדר"פ פליגי היינו כמ"ש דבזה איכא נעילת דלת וכו' ואף ר"י לא סבירא ליה לקמן ש"ד רק חכמים עשהו כמלוה בשטר כמאמר ר' ירמיה ושפיר פריך רבא אף לר' יהודה נכסי בר נש ערבין דבהך אוקומת' אף לר"י של"ד ומשני בדר"פ פליגי והיינו כמ"ש דמ"מ של"ד כמ"ש מהרש"ל. וא"כ דקיי"ל ש"ד לישנא קמא עיקר לדינא ולכך פסק אפי' בתוך ל' יום כזאת אומרת דר"י ואין מקום לקושית רבא ולכך גם בהל' מלוה השמיטו דקי"ל ש"ד לא שייך נכסי בר נש ערבין ודוק. והא לא קשיא אם אמרי' לרבי מאיר ודאי שעבודא לאו דאורייתא איך פריך אי לאחר שלשים מה טעמא דר' מאיר הא נתחייבו נכסים מה קושיא הא כלקוחות דמי' ומלוה ע"פ אין גובה דצ"ל בלא"ה בס"ד סבירא ליה בלקוחות כזה ודאי מלוה על פה גובה דאם לא כן כל אחים יחלקו להפקיע החוב' ולזה כוון היש"ש דכתב דהך גירסא בקדושין ר"י לטעמי' מלוה וכו' ככתוב בשטר לאו גירסא נכונה דהא ר' ירמיה קאמר ליה ור"י מוקי ליה בגוונא אחריני פלוגתא דרבי מאיר ור"י ע"ש ביש"ש לב"ק בדיני ברירה ולכאורה אין מקום לדבריו דהא ר"י קאמר לכך ר' יהודה סבירא ליה נתחייבו נכסים זאת אומרת שני יב"ש שקנו שדה וכו' ופירש"י דהוה כלקוחות וקשה אם כן איך יגבה דילמא אין אני בכור ואחי בכור ולקחתי הימנו וע"פ אין גובה מלקוחת וצ"ל דסבירא ליה כמלוה בשטר ואם כן א"ש לטעמיה ולפמ"ש ניחא דבס"ד אפילו מע"פ גובין מאחים שחלקו אפילו הן כלקוחות וא"ש ודוק. ואמת כי אמרתי בחדושי כי לכאורה ל"ק דלוקי בהך גוונא דהיה לאחר פדיון שלו מלוה בשטר דיש להבין איך אנו אומרי' להקדים פדיון בנו כדי שיוכל לגבות מלקוחת הלא זה עצת מתחבולת רשע להפסיד ממון אחרים בשביל פדיונו ואיך יתחכמו חז"ל להשיא עצה להזיק לחבירו וצ"ל דמיירי לקוחות שלא באחריות ואם כן עביד אינש דזבין ארעא ליומא וסביר וקבל ולכך אמרו בפ' חזקת ולעיל סימן ל"ז דלא הוה לוה רשע ולא ישלם ואם כן ל"ל כמ"ש דהיה לו מלוה בשטר אחר כך דבזה לא יתכן שלא באחריות ואם כן הקושיא במקומו איך נסיב עצה להפקיע ולהפסיד אחרים וא"ש אך התו' בבכורות שמעתא בנו לפדות דהקשו יחזרו לקוחות ויגבו מהני בני חרי דגבה הכהן בפדיון בנו ש"מ דסבירא להו דלקחו באחריות. וצ"ל דסבירא להו לתו' להיפוך הואיל וקאמר הגמ' הטעם דמצות בנו עלי' וכו' וקשה ל"ל זה הטעם הא בלא"ה כיון שעי"כ בהקדמת פדיון בנו מקיים שני מצות פדיונו ובנו ומהכ"ת יקדים פדיונו לאבד מצוה אחת וצ"ל דלעומת זה מקיים מצות פריעת חוב ובהקדמת פדיון בנו יהיה אצל לקוח' לוה רשע וכו' ולכך צריך הטעם משום דכך ראוי הואיל ומצות בנו עליו ואם כן מוכח דאיירי בלקוחות באחריות והוא בכלל לוה רשע וכו' מיהו עיין לקמן סי' קי"ז דכתבתי דאפשר באמת הקושי' אינו דיחזרו לקוחות רק יאמרו לכהן הנחנו לך מקום כמ"ש התו' בקדושין ע"ש ועיין בסימן שלאח"ז הארכתי עוד השייך לסימן זה ותמצא עוד ישובי' בכמה דברים שעמדנו בסימן זה ע"ש:
כ
וכיון שאין יכול לתבוע מלוה עצמו וכו' הא דאמרינן בהך דיב"ש שקנה שדה מיב"ש השני הטעם משום דאזיל בתר ערבא ולא בפשוט דיכול לומר אי שתקת שתקת וא"ל מהדרינן שטרא למרה לדעת התו' דסבירא להו דלא אמרינן לכי תהדר עיי' מש"ל בזה בסי' קי"ט באריכ' בזה כי שם מקומו אי"ה:
כא
מהלוה עצמו כו' יש להבין לפי מה דפסק הרמ"א לקמן בסי' קכ"ט סעיף ח' בהג"ה דאם הלוה כופר בהלואה והערב מודה דלוה חייב הערב לפרוע ע"ש ואם כן כאן דיש לו שטר על יב"ש ואם כן זה תובע ליב"ש הזה שלקח השדה והוא כופר ואומר לא לויתי ואם כן הרי זה מודה דחבירו יב"ש לוה דהא יש כאן שטר בעדים על יב"ש שלוה ואם הוא אומר בפה מלא שלא לוה הרי מודה דחבירו לוה רק חבירו כופר שלא כדת דהא לפי דבריו ודאי השני לוה וא"כ הוא מתורת ערב מחויב לפרוע אף דלוה כופר כמש"ל דאם הלוה כופר והערב מודה דחייב לשלם. ונוסף דהא לעיל בסעיף ז' מבואר דאם עדים אחרים מעידים שזהו יב"ש שלוה מהני לענין מלוה ע"פ ואם כן לגבי נפשי' הודאת בע"ד כמאה עדים דהרי הוא מודה דחבירו לוה וע"ז העידו העדים בשטר וצ"ל דהיא היא דהודאת פיו כמאה עדים רק ה"ל כעדים אחרים מעידים על הלואה דה"ל רק כמלוה ע"פ ואינו טורף משעבדי ואם כן הוא שלקח השדה מיב"ש השני מה בכך דמודה דיב"ש המוכר לוה מכל מקום בשטר לא נזכר מי הוא ובטל שעבודו ואין כאן רק מלוה ע"פ ואין טורף משעבדי וא"א לגבות הימנו כלל ולא שייך בממ"נ כלל וא"ש. אך לפ"ז תינח בכה"ג שלקח שדה אבל אם הוא ירש מיב"ש השני ודאי גובה דהא הוא מודה דיב"ש לוה כמש"ל ואם כן נשתעבדו נכסים ואיך יהיה יורש ולא יפרע הא קי"ל מלוה ע"פ גובה מיורשים והגע עצמך ראובן שכופר בהלואה ושמעון בנו מודה שאמת שאביו ראובן חייב ואף שאין נאמן בהודאתו לחייב ראובן אביו וכי לאחר מיתת ראובן ונפלו נכסיו לשמעון בירושה וכי אינו מחויב לשלם מה שהודה שמורישו חייב בבירור ואף זה כמוהו דעכ"פ הודה שמורישו חייב דהא שטרא והוא אומר שלא לוה ולא עליו נתכוונו העדים וע"כ על מורישו ואם כן פשיטא דחייב לשלם. וכן אם יב"ש אחד ערב בעד השני ג"כ מחויב לשלם דהוא אומר שלא לוה בעצמו וע"כ צ"ל דהוא ערב בעד השני והשני לוה באמת ואם כן מה בכך דהשני כופר היינו הך דלעיל אם הלוה כופר והערב מודה חייב הערב לשלם ואפילו מלוה ע"פ חייב הערב לשלם ואם כן לא שייך הך תי' שכתבתי לעיל ולכן אין לדין זה שרש כלל. וברור דחייב לשלם והנה הרב הש"ך בס"ק י"ט וס"ק כ' העלה דה"ה ירש מיב"ש דודו או שנעשה ערב בשביל יב"ש השני ג"כ גובה וזה ליתא כלל כמ"ש ולכן דינו צ"ע. ובזה אמרתי בחדושי לישב קושי' מהרש"א בהך דגיטין דדייק מהא דשל חבירו אינו יכול לגרש אבל אשתו מגרש דשני יב"ש אחרים מוציאין עליהם והקשה מהרש"א דלמא נמלך ונפל וחבירו מצאו לא חיישינן אבל התם יאמר לא אני הלוה כלל די"ל דקשי' לגמ' אחרים אין מוציאין עליהם פשיטא הלא אין ידוע מי הוא הלוה וצריך לומר דמיירי אפי' אחד ערב ומ"מ פטור מלשלם וצריך טעם כמש"ל דיגבה בממ"נ וצריך לומר דהא כאן ריעותא מהכ"ת ילוה ליב"ש ולא ישליש בשטרו ויניח מעותו אדינ' ודיינ' לומר לא אני הוא ואם כן י"ל יב"ש היה רוצה ללות וכשראה שאין משולש לא השגיח בשטרו והשליכו והוא מצאו ותובעו בב"ד ולכך שניהם פטורים ולא שייך בממ"נ כנ"ל ואם כן אף בגט כן דיש ריעותא דמהכ"ת יכתוב גט דיצטרך לגרש זה בפני זה ואוושא מילתא אלא ודאי העדים כתבו כן ובראותו כי לא מושלש הוא מאן לגרש בו כי מה לו לאוושא מילתא וזרקו ומצאו השני וה"ה והוא הנדון כנ"ל וא"ש ודוק. ובפרט כי כבר הקשו דילמא כתבו בתנאי אולי תפייסו ותי' לא מקדים אינש פורענ' לנפשי' וזהו לא שייך בשני יב"ש אין פורענות לנפשי' כי אולי על השני הוא וא"ש ודוק:
אורים ותומים, אורים
מ״ט
א
א"צ לכתוב כו' אפילו לכתחילה אין צריך לכתוב דדוקא גבי גט הצריכו לכתוב שם העיקר והטפל מה שאין כן בשטרי ממון סמ"ע:
ב
צריך שיכירו כו' בשטר הלואה שם הלוה ובמכר שם המוכר פשוט דאל"כ איש אחר יעלה שמו בשם ראובן וחייב עצמו בעדים דחייב לשמעון מנה או דמכר שדהו ויתן השטר ליד שמעון ויבא ויתבעו מיד ראובן אשר לא ידע דבר שחייב לו או מכר לו שדהו ובשובר אף דידע דכך שם ראובן הנותן שובר לשמעון אולי שמעון אחר חייב לראובן אחר ולכך צריכים להכיר שניהם ועיין תומים דהעליתי דפי' הכרה בשובר דצריכים לידע דשמעון חייב בודאי לראובן הכותב שובר ואם כן כותבין שובר על נכון ואם יש לחוש דמכל מקום אפשר דיש חשש ערמה מכל מקום כולי האי לא חיישינן עיין תומים:
ג
בלא קנין וכו' דבלי קנין אין כותבין שטר ללוה בלי מלוה משום חשש מוקדם ואם כן אולי אין המלוה עמו ומעמיד בפני עדים איש אחר ואומר ששמו כשם מלוה כדי שיכתבו שטר ויש כאן חשש מוקדם ולכך צריך שיכירו שניהם ועיין סמ"ע דכתב דברים דחוקים כמ"ש הש"ך ועיין מש"ל בסימו ל"ט בתומים חששות אחרים בישוב דברי הטור והרמב"ם ודעת הש"ך אף במכר בלי קנין אין כותבין עד שיכירו המוכר ולוקח לפי דקי"ל דאין כותבין שטר מכר בלי קנין למוכר עד שיהיה לוקח עמו ועיין תומים מ"ש בישוב דברי המחבר דאין צריך במכר להכיר שניהם ע"ש:
ד
אפילו אשה או קרוב כו' משום דהוי מילתא דעבידי לגלויא לא משקרי והקשה בס' בני שמואל הא לעיל ס"ס למ"ד אמרינן בממון לא יש הבדל בין מילתא דעבידי לגלויא והן דברי ריב"ש ולק"מ חדא דכאן בלא"ה חשש רחוקה שיכחשו וישנו שמם וכמ"ש בעל עיטור באמת דלא חיישינן להך ערמה ואם כן בכל דהו האמינו חז"ל ועוד הריב"ש גופיה בסימן קנ"ה כתב בדבר שגלוי לכל וסופו להתברר ודאי סמכינן על הך סברא מילתא דעבידי לגלויא וכו' אפילו בממון כי הך שטרא דפרסי וכו' ואף זה כמוהו דסוף יבא הלוה ויצעק לא הייתי ויתברר בעיני כל ולק"מ:
ה
והיכי דסמיך כו' פי' הסמ"ע דלא נודע או סמכו על אשה וקרוב או הכירו מעצמן לת"ח מהימן לי' דלא הכיר מעצמו דלא אורחא בכך ולכך יכול לומר שהם טעו וכיחשו לו אבל שארי אינשי אמרינן דלא סמכו על קרוב ואשה כי אם מעצמן הכירו דדרכם לדקדק ועיין תומים שכתבתי דלא נר' כן דמהכ"ת לא יהיו נאמנים לומר כן רק העליתי לדעת נ"י אף דהיו סומכים על אשה וקרוב מכל מקום אינם יכולין לומר דכחשו לו דמירתת ע"ש ולדעת רשב"ם אף אלו נאמנים רק אי כחשו להנך ואמרו דשיקרו בם ואחר כך חזרו להודות להם ת"ח יכול לחזור ולהודות אבל שארי גברא לא וכיון דאמרו דהם כיחשו ולא זהו הבע"ד שוב אינו יכולים לומר דטעו:
ו
ולכן תמוה כו' והרב הש"ך תי' דגם כוונת המחבר בעסק נשים דזולת זה מהכ"ת לא יהיה ת"ח מדקדק היטב אדרבא יותר מכוון דעתו מן שאר אנשים:
ז
וכן בשארי טעות כו' עיין מש"ל בסעיף ו' בזה:
ח
לחובתו וכו' צ"ע אי חייב לאחרים אי מחזיקינן ליה בהאי שמא דקרי ליה ועני דדילמא רמאות הוא לחייב עצמו להפקיע ידי אחרים מה שחב להם עי"כ:
ט
מאחר שלא הוחזקו כו' הסמ"ע פי' דקאי ארישא דאי הוחזקו שני יב"ש אין יכול להוציא מלוה שיאמר לא אני חייב כי אם השני אבל בסיפא אף דהוחזקו שני יב"ש מכל מקום לא יוכל לומר איני חייב לך כי אם לאחר דקי"ל הם מוציאין שטר חוב על אחרים והש"ך פי' דמיירי דאין השטר יוצא מן תחת יד המלוה ולכך בהוחזקו א"י להוציא רק בהרשאה כדלקמן ס"ז בהגה"ה ואפשר לומר בפשוטה דאי הוחזקו שני יב"ש והלוה מודה ואמר אני חייב ולא השני רק לא לך ואתה העלית שמך כשם האחר נאמן במגו דהיה אומר איני חייב כלל דהיה נאמן דהא בשני יב"ש אין מוציאין עליהם שטר ואם כן נאמן דאין חייב לזה ולא הוי מגו במקום חזקה אלימתא דאין זה אלים דסמכינן אאשה וקרוב ויכול להיות שטעו כהנ"ל ואם כן א"ש דקאי אסיפא וטובא קמ"ל דמהימן במגו ודוק:
י
וה"ה בשאר טעות כו' היינו ודאי טעות אבל ספק אין לכתוב אחר דאולי אין זה טעות וכבר עשו שליחותן כ"כ הש"ך ועיין בא"ע סימן קכ"ב ע"ש:
יא
ולא אמרינן כבר עשו כו' ואם חתם ע"א וקודם שחתם השני נאבד או נמחק השטר יכולים לכתוב שטר א' דעדיין לא עשו שליחותן כל זמן שלא חתמו שנים ד"מ וסמ"ע:
יב
ומחוסר עדיין נתינה כו' אבל בנכתב בו קנין הוי כמטי לידו ולא מחוסר נתינה כלל:
יג
נתינה לבעליו ואם אמר חתמו ותנו ליד שליח וכן עשו ומסרו ליד שליח ונאבד טרם שהגיע ליד בעליו הדבר ספק דלענין גט אסקינן בגיטין בתיקו הר"ן:
יד
וי"א דאין אומרי' בשטר וכו' עיין מ"ש בתומים דקאי על שטר שיש בו קנין אבל בשטר שאין בו קנין לכ"ע אמרינן אין עדים חוזרין ועושים שליחותן ע"ש:
טו
אם יתברר הדבר כו' עיין מ"ש בתומים דדין זה במחלוקת שנויה כיון דלא הוי מוכח מתוכו ולכך כתבו המחבר בלשון ויש אומרים אבל אי מוכח מתוך השטר דהוי טעות כ"ע מודים דהוי מוכח מתוכו לכך כתב רמ"א לעיל סעיף ב' הך דינא ולא כפל הדברים לחנם רק שם דמוכח דטעה לכ"ע כשר ואין כאן מחלוקת כלל:
טז
דבריו סותרים וכו' עיין מ"ש בתומים באריכות בישוב דברי כל המחברים והעליתי לדינא כיון דדעת הרבה מחברים דאפילו בשטר שאין בו קנין א"י להוציא זה על זה לא נפיק עכ"פ מידי ספיקא דדינא ואין להוציא מיד הלוה דיכול לטעון קים ליה כהנך פוסקים אך בשטר שאין בו קנין והוא בתוך הזמן בזו נראה דיכול להוציא וע"ש:
יז
אא"כ באו עדי השטר וכו' זהו מהני אפילו בשני יב"ש דיש להם זה על זה אם עדי שטר מעידים מהני אלא דשם פשיטא דשם איירי כמ"ש מחבר בקנין א"כ דל שטרא מהכא הא הם מעידים על הקנין וגובה משעבדי ועיין מ"ש תומים בשיטת החולקים וסבירא להו דבעינן מוכח מתוכו:
יח
יש לו דין מלוה ע"פ עיין תומים שהנחתי בצ"ע מ"ש הן ומ"ש עדי שטר בעצמן וע"ש דהעליתי דאפשר דמיירי דעדים אחרים לא היו במעמד כשנמסר השטר ליד מלוה דאל"כ ה"ל ע"מ ע"ש:
יט
ואם אחד מהם קטן כו' עיין תומים ה"ה בשני יב"ש דיש להם שטר זע"ז ותובע היה קטן בעת שטר ולוה גדול חייב הלוה לשלם ע"ש:
כ
ואם גם וכו' פי' דאחד כהן עיין בתומים שהעליתי דאם נכתב סתם אמרינן דהוא ודאי אותו שאינו כהן דאילו היה כהן היו העדים כותבים כהן ואין צריך לכתוב ישראלי:
כא
או מלוה בשטר בסמ"ע ס"ק י"ח חולק דמה מהני של מלוה העיקר תלוי בהזכרת שם דירת הלוה ויפה כתב אמנם נראה כי דברי הש"ע סובבים על הנך תרי בבי הנאמרים לעיל אחר שיוציא שטר חוב עליהם או זע"ז ובאחר המוציא פשיטא דעיקר תלוי בהזכרת מקום דירת הלוה כדי שלא יאמר יוסף בן שמעון השני הוא הלוה אבל בשני יוסף בן שמעון זע"ז אם מוזכר מקום דירת המלוה גם כן מועיל לענין זה דא"י לומר את היה הלוה דהא הזכירו דירת המלוה וגם לא יוכל לומר החזרתי לך כשפרעתני דהא נזכר בביאור דיב"ש הדר במקום פלוני הוא המלוה ונכון. והסמ"ע כתב דבטור כתוב דצריך לכתוב שם מקום דירת הלוה ודירת המלוה ונתן הסמ"ע וכן בפרישה הטעם דהואיל בגיטין צריכין לכתוב מקום דירת האיש והאשה אף בשטרי הלואה תקנו לכתוב שם דירת המלוה והלוה ועיין תומים שכתבתי שזה דחוק ועיין מ"ש טעם אחר בכוונת הטור למה צריך לכתוב מקום דירת המלוה ע"ש:
כב
וי"א דאין כותבין וכו' הסמ"ע והב"ח השיגו דלא מצינו בזה חולק והש"ך כתב דרמב"ן חולק ועיין תומים דבררתי דהנכון בדיעבד אם לא נכתב שם מקום דירת הלוה והמלוה והלוה לא טען לאו אנא הוא לכ"ע כשר רק אם יש לכתוב לכתחילה או דלא נכתב והלוה טען לאו אנא הוא כי לא אני דר במקום הכתיבה ומי יודע איזה יב"ש היה שלוה טענתו טענה ולכך יש לכתוב לכתחלה ודעת הרמב"ן דאין צורך לכתוב לכתחלה ואם טען כן אין טענתו טענה כיון שאין בעירו עוד אחד ששמו יב"ש אף שלא נזכר שם מקומו כלל בשטר וא"י לומר דילמא אחר ממקום אחר הוא ועיין תומים כי כתבתי דדברי הרמב"ן צ"ע שהם רחוקים מציור שכלי ע"ש:
כג
שלי"ט או נר"ו כו' הש"ך הסכים להרב ב"י דאין מכאן ראיה וסימן כלל די"ל הך נר"ו מוסב על יוסף הלוה אבל לא על אביו שמעון ואפשר דבאמת שמעון אביו מת ומביא ראיה מיהושע בן יהוצדק כהן גדול דלא היה יהוצדק כי אם יהושע כה"ג ע"ש ולא היה צריך ראיה מנביאים כי אם מהתורה יהושע בן נון משרת משה ולא היה נון משרת משה כי אם יהושע וכן טובא אבל באמת יש לחלק בין תוארים לענין ברכה ותפילה כישם תואר כותבים לבסוף אבל ברכה סומכים לה שם אשר עליו מוסב ברכה כי נודע כי בברכה ותפלה יש לנו לדבר דבר המבורר ביותר שלא יפול בו ספק כלל כנודע בזהר ובכל המחברי' ולכך נר"ו או שלי"ט שהוא ברכה ותפילה אילו היה מוסב על שם יוסף היה סמוך לשם יוסף דלא יהיה משמע דקאי על שמעון וברכתו לשוא ולעולם אמרינן גביה לשון מבורר וגם כאן דיש ספק לאיזו נתכוונו העדים אמרי' דדייקי עדים וכתבו בכוונה להורות על שם זה שהוא אשר שמעון חי כמ"ש התו' לחלק אף על גב דבעלמא אין מעלין משטרות ליוחסין בשני יוסף בן שמעון מעלין דדייקי עדים לתת סימן והבדל ואף בזו י"ל כן אך מכל מקום לדינא צ"ע להוציא בחילוק וסימן קלוש זה ממון ויכול לומר המוחזק קים ליה כהב"י והש"ך:
כד
אבל וכו' עיין בתומים שהארכתי והעליתי דלא אמר הרמ"א חילוק זה אלא בהך סימן נר"ו דבלא"ה פקפק בו הרב ב"י בס"ק הקודם ע"ש אבל בכתוב בו כהן אפילו דנכתב בלשון אני יב"ש כהן גם כן הוי סימן אף דדעת רשב"א הוא גם כן בכהן מכל מקום דעת רמ"א להכריע וכן נראה להלכה וכן הוא הסכמת הש"ך לדינא אף שהוא לא מטעמיה:
(כד) שכל מי וכו' דאם נימא דהיה של שני רק נפל לנפילה לא חיישינן וגם דילמא מסר לו ואותיות אין נקנים במסירה דאמרינן אוקי אחזקתו כאן נמצא וכאן היה ולא בא לרשותו מרשות אחר כי אם הוא המלוה באמת אבל אם מודה דהיה של אחר רק הקנה לו במסירה אף דשמו כשמו בעינן כומ"ס ולא קניה במסירה ולא גביה בו כן העלה הרמב"ן ולא כרז"ה דסבירא ליה בשמותן שוים לא בעינן כמו"ס וסגי במסירה לחוד ודעת רוב המחברים כרמב"ן ועיין לקמן סימן ס"ו מ"ש שם:
כה
אבל אם אין כו' עיין תומים דאיירי ביורש דאביו היה מצוה לשלם ליב"ש מנה והיורש א"י לאיזו יב"ש אבל אם הלוה חי וא"י למי חייב וכל אחד טוען לי חייב חייב הלוה לשניהם בתבעו ליה ובלא תבעו חייב לשלם לצאת י"ש אם לא באמר דהלוה בשטר והמלוה אין שטר בידו פטור די"ל על שטרא סמכית ולא הייתי מדקדק לדעת מי הלוה ואת דאפסיד אנפשך:
כו
אינן יכולין להוציא עיין תומים שכתבתי דאפשר דצריך להוציא מעות מתחת ידו ויהיה מונח בב"ד עד שיבא אליהו:
כז
אלא כותבין הרשאה אבל הרשאה מהני אף דאיכא ודאי רמאי עיין תומים מ"ש בזה ועיין תומים ס"ק י"ז דה"ה בשטר קנין שביד יב"ש על קרקע אף שהוא רק שטר ראיה ולא שטר קנין מכל מקום לא יוכל המוכר לומר לא לך רק ליב"ש השני מכרתי דהואיל ושטרו בידו חזקה דהוא הלוקח:
כח
אבל אם משולשים כו' והטעם צ"ל דכך תתנו חכמים מפני תקנת יוסף בן שמעון שאל"כ לא יהיו יכולים להלות לשום אדם דילך ליב"ש חבירו ויקח שובר ולכך תקנו אם משולש בשטר לא מהני שובר בלתי שילוש ואם כן ליכא חשש יותר ואם המלוה לא השליש שטרו אפסיד אנפשי':
כט
ונמצא אצל המלוה וכו' כל המפרשים תמהו דלמה בעי תרתי שובר מקוים ונמצאו שטרות בין שטרות הקרועים הא לקמן סימן ס"ה סי"ח מבואר דחדא מנייהו די לבטל השטר ולכן דעת הגי"ת וכן הש"ך להגיה בטור מילת או דהיינו אם שובר מקוים וכו' או שנמצאו השטרות וכו' וא"ש אך הסמ"ע בדרישה תי' והוא כעין התי' שתי' הט"ז לקמן סימן ס"ה סי"ח דלקמן לגרוע ולבטל כח שטר א' אחד מהנ"ל מהני או מקוי' או נמצאו בין שטרות הקרועים אבל כאן שהיה כח ביד השובר לבטל כל שני השטרות משני יב"ש יחד לזו צריך תרתי לריעותא קיום וגם בין שטרות קרועים והא דלא סגי בביטול שטר אחד ומכל מקום א"א להוציא משום יב"ש כי כל אחד יטעון שטרי פרוע י"ל דנ"מ אי תפוס מא' ויטעון ברי ששטרך אינו פרוע ולכך בתרתי לריעותא מחזיקינן לודאי פרוע ולא מהני תפיסה כלל ודוחק ועיין מ"ש בתומים די"ל דמלוה דאומר כן שכך מצאו ולא היה עדים במציאת השובר ושטרא בין קרועים ולכך בעינן תרתי דאל"כ נאמן במגו וסבירא ליה דבס"ס מוציאין ע"ש מילתא בטעמא:
ל
כיון שאיו לחבירך ב"ח כו' פי' לאו דוקא דלית ליה אלא אפילו אית ליה רק כיון דאין יכול לגבות ממנו ה"ל כאילו אין לו ב"ח והוי כמו נשתדוף נכסים דגובה מנכסי' משעובדים ולא מ"ל הנחתי לך מקום כן צ"ל בגמרא דבכורות אשר מקור הדין נלמד דשם אית ללוה נכסים ע"ש:
לא
לפי שאין נכסים וכו' עיין תומים שהארכתי והעליתי דלרמב"ם אין לדין זה שורש ולכך השמיטוהו ולכן דין זה ספיקא דדינא ע"ש:
לב
והערב אין משתעבד וכו' וכתב הש"ך בס"ק י"ט דה"ה אם יב"ש אחד יורש מיב"ש השני ג"כ אינו גובה בממ"נ ועיין תומים מ"ש דנראה דגובה מיורש ע"ש ולוקח שאני דאין טורף משעבדי:
לג
נמצא שהערב כו' כתב הש"ך בס"ק כ' דה"ה אם יב"ש אחד ערב בעד יב"ש חבירו אין גובה ועיין תומים שכתבתי מילתא בטעמא דנראה דגובה ע"ש:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
מ״ט
א
סמ"ע ס"ק כ"א ולא אאביו ונ"ב ע' רמב"ן פ' נח בפ' אחי יפת הגדול דלעולם קאי התואר על המדובר בו כמו ישעי' בן אמוץ הנביא ע"ש וצ"ע התם גם אמוץ הי' נביא כמבואר פ"ק דמגילה גם הוא נגד הש"ס ערוך מס' סנה' סט ע"ב דשם קטן מיפת בלי שום חולקים ולכאורה היכא דמפורסם וליכא למטעי כגון דוד בן ישי מלך ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וכדומה אין לו לקרא להפסיק בין עיקר השם ולכתוב דוד מלך בן ישי אך זה הוא בן המתייחס אחר אביו אין להפסיק ביניהם כשהוא מפורסם משא"כ בשם ויפת אפי' אי נימא כס"ד דש"ס חם ויפת כסדר תולדתן א"כ כבר נתפרסם דשם הוא הראשון מ"מ לא הול"ל אחי יפת הגדול אלא שם הגדול אחי יפת דאין אח מתייחס אחר אחיו דלא להפסיק ביניהם אע"כ יפת הגדול ודרך חכמתם קחשיב אבל שלי"ט ונר"ו אינו מפורסם ויש להעדים להפסיק בין בן לאב למכתב שליט להודיע אע"כ אשניהם קאי ועמ"ש בגליון ש"ע אה"ע סי' קכט מיהודא מכב"י שצ"ל ר"ת מתתיה כהן בן יוחנן:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
מ״ט
א
(סעי' א') צריך שיכירו העדים וכו'. נ"ב ע' בקצוה"ח בסי' זה שהוכיח מן המשנה דמי שהי' מושלך בבור ומוכח דבמקום סכנה כותבין אע"פ שאין מכירין. וע' בחיבורי לאהע"ז מהדורא ו' הי' ל"ה לק"ק באר מה שדחיתי ראי' זו בכמה אופנים:
ב
(סעי' ב) בהג"ה וכן בשאר ט"ס דמונח וכו'. נ"ב דבריו צ"ע שנראה שהוא מפרש דמה דאמרי' אחריות ט"ס היינו דהוי טעות להעדים שהמה טעו בזה שהמלוה והלוקח התנו מסתמא על אחריות רק שהמה טעו ולא כתבו וכדעת הנ"י שכ' הסמ"ע כן בסי' לט אך הרי הש"ך מביא שם דעת רוב הפוסקי' דאמרי' אף שלא התנה כלל הוי ט"ס מכח דהוי טעות מוכר א"כ אין מכאן ראי' כלל די"ל דלעולם היכי דהעדים טעו לא תלינן בטעות דהם מדקדקים בודאי כהוגן רק מה דלא כ' אחריות מכח דהם עצמן לא התנו כן לכך לא הוי להם לכתוב כיון דהם לא התנו כן אבל לומר דהעדים טעו זה לא תלינן וצ"ע ודוק:
ג
שם סעיף ז בהג"ה אם ב' יוסף בן שמעון בעיר אחת והאחד מת אביו וכתב בשטר יוסף בן שמעון שלי"ט ?אי נרו וכו'. עיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא חית סימן י"א מ"ש שם די"ל דוקא בשם הלוה מבעיא ליה אם אכולה מילתא קמסהדי אבל בשם המלוה אין ספק דלאו אכולה מילתא קמסהדי עיי"ש מ"ש בעזה"י מילתא בטעמא וגם הבאתי ראי' לזה ודו"ק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5