א
שטר שכתוב בו לויתי ממך מנה. ובו סעיף אחד:
שטר בעדים שכתוב בו אני פלוני לויתי ממך מנה כל המוציאו גובה בו אבל אם אין בו עדים אלא שהוא כתב ידו מתוך שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר לא לויתי ממך אלא מאחר ונפל ממנו ומצאתו: הגה וה"ה פסק דין שכתוב בו פלוני נתחייב לכנגדו חייב לשלם למי שמוציאו (מרדכי פרק ג"פ ופסקי רקנטי סי' תל"ז ותשו' מהר"ם ד"פ סי' תקכ"א וכן שטר שכתוב בו פלוני חייב לפלוני או לכל מי שמוציאו חייב לשלם לכל מי שמוציאו ודוקא שבא מחמת אותו פ' אא"כ כתוב בפירוש בין בא מחמתו או שלא מחמתו (ר"י נ"ו ח"ה) ואם נכתב שובר משום אדם על שטר זה אח"כ שום אדם לא יוכל לגבות בו (נ"י פרק ג"פ בשם הר"מ והריטב"א) ואם כתב בשטר שמשעבד עצמו נגד המוציא שטר חוב זה עליו אע"ג שידוע שלא היה חייב לו מעולם מ"מ חייב לשלם לו דהרי מ"מ נשתעבד נגדו (תשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' ט' וי"א) וכמו שנתבאר לעיל סי' מ' וע' לקמן סי' ס"א ס"י:
באר היטב חשן משפט
נ׳
א
לויתי. והעדים חתומים למט' לא לקיים החתימ' אלא לקיים העניין אז אינו נאמן לומר פרעתי כמ"ש בסי' ס"ט ס"ג. ש"ך:
ב
פרעתי. כתב הש"ך משמע דפשיטא דבכת"י יכול לטעון פרעתי וכ"כ המחבר בסי' ס"ט ס"ב וק"ק על הרב דכתב שם די"א דאינו נאמן לומר פרעתי וכאן סתם כדברי הט"ו מיהו לענין דינא העליתי שם כדעת המחבר וכתב הב"ח דלהד"מ לא מצי טעין ולא אמרינן דלמא לא כתב אלא כעין מזכרת או שיחק בו או שלא להשביע ע"כ ודבריו צ"ע עכ"ל (וז"ל הט"ז נאמן לומר כו' ודינו כשאר כת"י הנזכר בסימ' ס"ט דכל שיש לו מגו דפרעתי יכול לומר לא כתבתי אלא למזכרת או לטופס בעלמא רק שלא ישקר עיקר כתב ידו ע"כ):
ג
פסק. היינו למ"ד דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד כמ"ש בסי' ל"ט ס"ד דאל"כ ליהוי נאמן לומר שאינו חייב במגו דפרעתי כמו בכת"י סמ"ע:
ד
שובר. כתב הסמ"ע דזה קאי בלא נזכר בו שום מלוה אבל אם כתוב בשטר שחייב לפלוני או לכל מי שמוציאו דאז צריך האחר לבא בכח אותו פלוני נראה דלא מהני השובר שביד הלוה אף שיאמר דזה שמסר לו השובר בא בכח המלוה ושלמתי לו ע"פ השובר ולא עוד אלא אפילו כתוב בפירוש בהשובר שבא בכח המלו' לא מהני דלא מצי לחייב בהודאתו לאחר ולאורועי כת"י כל זמן שאין ידוע שהי' לו כח מהלו' עכ"ל וז"ל הש"ך מ"ש הסמ"ע אפילו כתוב בפירוש כו' היינו בשובר שכתב (הלו') [הגובה] בעצמו בכתב ידו אבל בשובר שכתבו עדים בפירוש שבא בכח המלו' אין לך ידיע' גדול' מזו ונ"ל דהא דמהני שובר היינו כשידע זה שהקנהו אח"כ שכתב לו שובר עליו וקמ"ל דל"ת כיון שנכתב לכל מי שמוציאו השטר בתקפו כיון שלא נכתב השובר על השטר עצמו והוא מוציאו עתה אלא כיון שפרע ועשה ממנו שובר נמחל השטר אבל אם זה שקנהו טוען שלא ידע מהשובר ה"ל כאילו זה נתחייב לו מתחל' ומה שפרע למלו' הראשון איהו דאפסיד אנפשי' וכן המנהג בזמנינו שקונין ממר"ם זה מזה ותו דהיכא דלא ידע ה"ל כלקח חפץ מחבירו ואח"כ נודע שהוא גניב' בידו דמ"מ צריך להחזיר לו מעותיו מפני תקנת השוק כמ"ש בסי' שנ"ו וה"ה הכא ואף דבשטרו' לא שייך תקנת השוק היינו בסתם שטרות אבל בממרנו"ת שבזמנינו דשכיחי טובא שקונין זה מזה יותר מהמטלטלים פשיטא דשייך גבייהו תקה"ש וא"כ כשמברר זה שפרע להמלו' קודם שקנהו זה ישבע הקונ' בכמ' קנה ויטול אבל אם ידע או בשובר בעדי' דהוי כגנב מפורסם א"צ להחזיר לו מעותיו כן נ"ל בדיני' הללו ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' כ' וכ"ב ע"כ וכתב עוד בשם תשו' המבי"ט דאם פרע קצתו לזה שמוציאו ואח"כ הוציאו המלו' עצמו פטור הלו' מהסך שפרע אף שלא היה לו הרשא' וע"ש עוד שהאריך עכ"ל (והט"ז כתב דאם כתוב בשטר לפלוני ולכל המוציאו ולא היה לזה המוציאו כתיב' מאותו פלוני וזה פרע לו ע"פ השובר נרא' דמהני אם אותו פלוני מסרו לו אע"פ שאין כאן כתיב' רק מסיר' לחוד הא בסי' ס"ו סי"ז יש פלוגתא באם פרע ללוקח השטר אם נפטר מהמלו' היכא דלא היה לזה כתיב' ומסיר' ומספק אין להוציא ממון כ"ש כאן דכתוב לפלוני ולכל המוציאו וא"כ להרא"ש דא"צ כח ורשות כלל בזה כן נ"ל פשוט אע"פ דלא משמע כן מהסמ"ע עכ"ל:
ה
לקמן. אף דכתבו שם המחבר גופי' בא הרב לחדש כאן דאע"ג שהמחייב לא היה חייב מעול' שלא הלו' לו שום אדם כלו' אלא שחייב עצמו בדבר שלא היה חייב כדלעיל סי' מ' וזה לא כתבו המחבר בסי' ס"א והוא מבואר בתשובת הרא"ש במ"ש שם וכן מצינו בשאול במעש' דגלית הפלשתי ששעבד עצמו ונכסיו ליתן עושר גדול למי שיכנו ובא דוד כו' ואמרינן בהש"ס שקידש דוד את בת שאול באותו ממון כו' ע"כ וזהו מדוקדק בדברי הרב שכתב נשתעבד נגדו וכמ"ש לעיל סי' מ' כו' והרי שם מיירי שחייב עצמו בדבר שלא חייב כלל וזה ברור עכ"ל הש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
א) עובדא בבי דינא דרב הונא וכדאמר רבא ממך מההוא דנפיק מתותי ידיה משמע ב"ב דף קע"ב ע"ב וכתב הב"ח וה"ה ☜בטוען מפ' קניתיו שלווית ממנו גובה בו המוציאו אפי' בלא הרשאה
ב
ב) טור וכ"כ בה"ת בשער י"ג בשם הרמב"ן
ג
ג) שם ושם כ' הב"ח ☜אבל להד"ם לא מצי טעין וכמ"ש הרמב"ן לגבי פיתקאות בסי' ס"ט
ד
ד) קאי ארישא אם לא נזכר בו שום מלוה ז"ל הנ"י ומיהו שטר זה כל שהוציאו אחר ופרעו לו ועשה ממנו שובר נמחל שעבודו לכל אדם
ה
ה) שם כתבו המחבר גופא וכ' שם והוא שהיה נולד בשעת כתיבת השטר
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
אלא שהוא כת"י. דאע"ג שחתם שמו בראש כיון שהכל כת"י כמ"ש בריש סי' ס"ט ע"ש:
ב
מתוך שנאמן. אזיל לטעמיה שפ' שם דנאמן לומר פרעתי אכת"י:
(ליקוט) מתוך שנאמן כו'. עש"ך (ע"כ):
ג
וה"ה. נלמד מהקודם:
(ליקוט) וה"ה פס"ד. כמ"ד אינו נאמן כו' סמ"ע (ע"כ):
ד
וכן שטר. גטין י"ג ב':
ה
אא"כ. כל תנאי שבממון קיים:
ו
(ליקוט) ואם נכתב כו'. קאי ארישא מ"ש בש"ע לויתי ממך כו'. סמ"ע וש"ך (ע"כ):
ז
ואם כתב בשטר. ב"ב תוס' קע"ב ב' ד"ה אבל. ואור"י כו' לפיר"ת כו' וסנה' י"ט ב' א"ל מלוה אית לך גבאי ושם אמר אשר כו':
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
(ש"ך סק"ז) נשאר בידו כח למחול השטר. נ"ב אבל בממרנות שלנו אינם יכולים למחול:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
בהגה (נגד המוציא שט"ח זה. ע' תומים סק"ז) האורו"ת ז"ל בסי' נ' כתב שלהרמב"ן ז"ל שכתב גבי מעמד שלשתן דעל ידי שאין ברירה בדאורייתא לא מהני להשתעבד לכל דאתי מחמתי'. כן הוא ג"כ בשטר שכתוב בו לכל מוציאו ע"ש. ולפום רהיטא הי' מקום לחלק דשם במלוה על פה אין שיעבוד חל רק בשעת קבלת הממון. ואי אפשר לחול שיעבוד לדאתי' מחמתי' אח"כ רק ע"י שאיגלאי מלתא למפרע שכן הוא השיעבוד בשעת קבלתו הממון מה שאין כן בשטר שמסר למלוה וכתוב בו לכל מוציאו אין צריך כלל סגנון למפרע בזה. רק כל אחד ואחד שמגיע השטר לידו חל עליו שיעבוד בסגנון כח של המלוה והם כשלוחיו. להש"ך ז"ל ברס"י ס"ו דסבירא לי' שגם בלשון כל מוציאו צ"ל כתיבה ומסירה. הי' סברא ללמוד לגבי שטר ממעמד שלשתן. אך הרי האורו"ת ז"ל גופי' כתב שם שאין צריך כתיבה ומסירה. וגם להשיב ז"ל הרי א"צ הרשאה. ובלי הרשאה נעשו שלוחים זל"ז כנ"ל וכומ"ס אין שייכות רק נגד המלוה הראשון מה שאין כן נגד הלוה כיון שא"צ הרשאה נגדו לא שייך ברירה גבי הנ"ל. כי הם כשליחים זל"ז כנ"ל. אך לפי מ"ש האורו"ת ז"ל בסס"ט ג' שאין שיעבוד חל ע"י מסירה כשלא נכתב תחילה על דעת כך ואם אין ברירה הרי גם מחשבתו לכל מי שמוציאו (וכל שכן במי שלא הי' לו שום מחשבה כלל שיהי' לכל שמוציאו שיעביד עי"ז) כדליתה לגבי זולת המלוה כי אין מחשבה חלה כלל לגבי מי שלא הי' מבורר אז לו. ולא שייך לומר שיהי' בזא"ז חלות השיעבוד ע"י השטר כנמכר ע"י שליח. ומצד שליחות מהמלוה י"ל דלכ"ע אין זה בלי הרשאה ומ"ש הפוסקים ז"ל דאין צריך הרשאה אולי הוא רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ן ז"ל גבי מעמ"ש. צלע"ע היטב. לא עיינתי כעת ואולי רק גבי מעמד שלשתן שייך שתיקנו רבנן גם שאין ברירה בדאורייתא ולא זולת זה. וכנראה שמה שא"צ הרשאה היא מצד שמסירת השטר הוא כאלו המלוה שליח הלוה. מה שאין כן לכשיצטרך שלא יחזור בו המלוה צ"ל כומ"ס זהו סברת הש"ך ז"ל ומיושב מה שתמה עליו האורו"ת ז"ל. ולכך להש"כ ז"ל גם כשמת מלוה קודם שפרע הלוה לשלוחו א"צ לשלם ליורשי מלוה כי אין השליחות מצד המלוה רק מצד הלוה כנ"ל. והיינו להסוברים שבזה יש ברירה כדיליף הרא"ש ז"ל ממש"ה יעשרני המלך כו' (אולי החולקים על ראי' זו סבירא להו שמשמעות הפסוקים שלא נתקיים התנאי לגבי דוד המלך ע"ה שהרי לא העשירו שהרי כ' שם ואני רש ונקלה. ואחר שנצח הפלשתים שני מאות אז נתן לו מיכל ז"ל מצד מלחמה ההוא ואלו הי' החיוב חל ע"י התנאי לא הי' נכון שיטיל עליו עוד לנצח פלשתים גם שאין הקנאה חלה ע"י תנאי על בתו גם קטנה ולא שיעבוד שלא יוכל לחזור בו מלקדשה עד שקיבל קידושין ממש. מ"מ לא הי' נכון לקבל שוה פרוטה כנ"ל רק להעשירו תחילה ומהעושר יהי' כסף קידושין מזומנים. ואולי כיון שלא קבע זמן מתי יעשירו לא שייך בזה סתם הלואה ל' יום. ואין איסור בעכוב פרעון כמ"ש במק"א עי"ז אין סדר לשון התנאי מכריע שיעשירנו תחילה ואין משמעות נגד מ"ש הרא"ש ז"ל. ומלשון שאמר התנאי לדוד המלך ע"ה והשמיעו כן שם לרבים משמע שהתנאי מועיל. וגם דלגבי בת המלך אינו קבע כנ"ל. על כל פנים לגבי העושר והחירות צ"ל שהוא קבע דאם לא כן כל התנאי כדלתיה וסגנון קני את וחמור לא שייך בזה. כיון שבידו לקדש לו בתו וההבטחה היא ג"כ התחלה בסגנון פרוטה ומלוה. כן י"ל באולי אך מכל מקום י"ל להחולקים על הרא"ש ז"ל בהנ"ל. ששם חיוב חל לקיים התנאי בשכר פעולה שהכניס את עצמו לסכנה וכשולח לשכור לו פועל וכאומר הזן אינו מפסיד וישלם לו. והרי אנשי המלך אמרו התנאי לדוד המלך ע"ה בשליחותו של שאול המלך ע"ה ואח"כ דיבר עמו שאול המלך ע"ה בכרם גם שלא הזכיר לו התנאי. יש לומר שהי' חל התנאי כשכירות פועל ע"י שליח. וגם שבודאי כוונת דוד המלך ע"ה הייתה רק לשם שמים ורק ששאל אודות התנאי יש לומר שהי' רק כדי שלא יחול עליו קפידא כיוהרא כמו שנלחמו ביפתח ז"ל. ואמרו שראוי להם שתגולגל הישועה על ידם. וע"י התנאי לא תחול תלונה עליו מ"מ סגנון התנאי שאמר המלך שאול ע"ה הי' שעי"ז יתעורר אחד לנצח הפלשתי מצד אהבת התנאי (ויכול להיות בהתעוררות אדם מתוך שלא לשם שמים בא לשם שמים כמ"ש בספרים ק' על מש"ה חשבתי דרכי שתחלת ההתעוררות מצד אהבתו הטבעיית כדרך העולם ואשיבה רגלי אל עדותיך לשם שמים. ובפרט שגם אהבת קיום של התנאי יכול להיות לשם שמים בחי' בצל החכמה בצל הכסף וכיבוד אביו לחרות משכחתו. והחיתון עם בחור ה' הוא דרך טובה תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם ובעשי' לשם שמים קרובה הישועה גם בדרך נס) וממילא הי' שייך כשכירות פועל. ודעת הרא"ש ז"ל י"ל שהי' מחשבתו של דוד המלך ע"ה ניכרת לכל רק לשם שמים ואח"כ לא נחץ ולא תבע על קיום התנאי ועי"ז לא שייך כל כך שכירות פועל ומ"מ הי' מוסכם לקיים התנאי או אולי האומרים לדוד המלך ע"ה התנאי לא היו שלוחים משאול המע"ה ולא אמר כלל בסגנון שליחות וצלע"ע בכל זה) היינו מצד דלגבי דבר שלא בא לעולם חל חיוב יותר ממכירה כן י"ל באולי. וכן לסברת הר"ן ז"ל דלא שייך ברירה במה שיכול להיות לכל אדם בזה אחר זה ועי"ז יש ברירה גם בדאורייתא וכמו שהביא האורו"ת ז"ל (ואין עי"ז סתירה על דאי' דהרא"ש ז"ל הנ"ל כי שם לא שייך שיהי' רק לאדם אחד. וראייתו בלי סברת הר"ן ז"ל רק כעין טעם הנ"ל להרא"ש ז"ל) ועי"ז שייך גם שיעבוד משעבדי ע"י שנכתב לכל מי שיוציאו. אך עיקר מ"ש הש"ך ז"ל הוא גבי ב"ח וא"צ הרשאה מצד דלא שייך סגנון ברירה כיון דלא שייך למפרע כנ"ל. ויש מקום לומר שהרא"ש ז"ל שמשמעות לשונו שא"צ כתיבה ומסירה כמו שהאריך האורו"ת ז"ל. היינו לשיטתי' שבזה יש ברירה כנ"ל ואיגלאי למפרע שכתיבת השטר הי' למי שהוא בידי. והש"כ ז"ל שכתב דצריך כתיבה ומסירה היינו להרמב"ן ז"ל שאין ברירה בזה. ומ"מ א"צ הרשאה משום דא"צ למפרע כנ"ל והיינו לב"ח שא"צ למפרע כנ"ל או אולי גם למשעבדי וכתב יד שלא על מנת למסרו בעידי מסירה גרע דלא נחית לשיעבוד מה שאין כן בזה ששיעבוד להמלוה וצלע"ע: להנ"ל מיושב קושיות בני"ע ז"ל שהביא האורו"ת ז"ל רסס"ט ע"ש. כי גבי מעמ"ש איירי לגבי בעל פה שהשיעבוד רק ע"י הממון ואין ללמוד מקנין לכשתלד שהקנין על המטלטלין שבעין מה שאין כן במלוה שלהוצאה ניתנה. והיינו טעמא דרש"י ז"ל שכ' לגבי מלוה ולא לגבי פקדון (מלבד הלשון משעבדנא משמע במלוה) כי בפקדון חל קנין לכשיוולדו מה שאין כן מלוה ממה נפשך אם בשטר שייך מוקדם כבאורו"ת ז"ל שם (אך סיים שם שכיון שעל כל פנים יש שיעבוד מתחילה ועד סוף אינו מוקדם וכן י"ל גם בשהי' בעולם לסברא הנ"ל שהשיעבוד חל בשעת מסירה למוציאו וא"צ למפרע. שמ"מ אינו מוקדם כיון שהלקוחות אין הפסד) ואם בעל פה היאך יחול אח"כ שיעבוד בדברים בלא מעות וכל שכן שלא אמר אח"כ. ועל כל פנים גם בשטר יכול לחזור בו קודם שנולד וכן במת קודם שנולד וכן היא בהנ"ל שא"צ הרשאה שיש שליחות מתחילה ואם חוזר בו קודם שניתן השטר למוציאו צריך הרשאה. ואולי נאמן לומר שחזר בו קודם שניתן השטר למוציאו. ושיחול השיעבוד במסירה אולי מ"מ א"צ עידי מסירה וצלע"ע: שם תמה על הסמ"ע ז"ל במ"ש שאסור למסור השטר לנכרי מה איסור יש. ואולי כוונת הסמ"ע ז"ל מצד שהנכרי ינגוש ולא יעשה כהלכה בסדר בעל חוב להניח ללוה על ל' יום כו' ובפרט בנכרי אלם שיתבע גם הוצאות או אגר נטר. ואם מיירי ג"כ בחוב משכנתא שייך ארי' אמצרי' מעין מכירה וצלע"ע: לסברת הר"ן ז"ל הנ"ל שע"י שיכול להיות לכל אדם בזה אחר זה. יש ברירה יש לפרש מה שאמרו חז"ל גבי מעמד שלשתן לנולדים כו' ומיושב קושית מוהר"מ שי"ף ז"ל שהביא האורו"ת ז"ל רסס"ט. למה לא אמר ואימא ה"נ כי לנולדו אח"כ לא מהני מעמד שלשתן. ולהר"ן ז"ל י"ל שכיון שלנולדים לא חל אמירתו משתעבדנא שוב אין ברירה בדאורייתא כיון שאין ראוי לכל אדם וצלע"ע. ומה שלא אמרו חז"ל גבי מעמד שלשתן שהוא בהנאת מחילת מלוה. שהאשה מתקדשת עי"ז. ומדוע לא יחול עליו חיוב להשני על ידי שמוחל לו הראשון. נראה דהיינו מצד דצריך לומר להדיא לשון בהנאת מחילת המלוה וגבי קידושין וכן הוא בזה שכיון שלא אמר כן אין מועיל ואולי עי"ז ההלכתא שמועיל מעמד שלשתן ומ"מ הוא בלא טעמא מצד שבקידושין לא תיקנו שהסתם יהי' כמפרש בהנאת מחילת מלוה ובזה תיקנו גם בפקדון לא שייך כן. וחז"ל אמרו שבפקדון מסתבר יותר שיועיל מעמד שלשתן מבמלוה. ובפקדון לא מהני מחילה על מטלטלין מבורר. ואולי אי אפשר להנאת מחילת מלוה שתהי' שוה כל סך המלוה רק טובת הנאה לבד. ועפי"ז הי' מקום לומר שמה שכתבו הפוסקים ז"ל אודות מעמד שלשתן בקידושין שהוא גם במלוה מצד שהסתם כמפורש בהנאת מחילת מלוה כנ"ל. אך משמעות לשון בלא טעמא הוא שלא מצד שיהי' מצד הנאת מחילת מלוה. גם הרי לא שייך מלוה גבי פקדון. גם הרי הנאת המחילה לא שוה כל כך וכנ"ל וצלע"ע היטב:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
נ׳:א׳
א
שטר בעדים. עיין בהגהת הטורי זהב בשם מוהרי"ק וז"ל ומיהו רשב"ם פי' דאיירי בכתב ידו ממש וצ"לדס"ל דאינו נאמן במגו דלא חיישינן כלל לנפילה דכל אינש מזהיר זהיר בשטרא והוי במקום עדים ע"כ. גם בכהאי גוונא הביא בשם מוהר"ש חיון בס' בני שמואל שהוליד מדברי רשב"ם פ' ג"פ שכת' גבי שטר שכתב בו אני פ' לויתי ממך מנה וכגון כתב בכת"י דתנן גובה מנכסים ב"ח דסובר אפילו ליכא עדי' אינו נאמן במגו דפרעתי דהוי מגו במקום עדים ועיין שם בכהאי גוונא דמפרש דברי רשב"ם בנאמנות. ונעלם מעיניהם דעת הרשב"ם דס"ל בכת"י אינו יכול לטעון פרעתי עיין שם גבי כת"י שהוחזק בבית דין ס"פ ג"פ וכן בבית יוסף סימן ס"ט שם הביא תשוב' הרא"ש וכתוב שם דעת הרז"ה והראב"ד והרשב"ם דאינו נאמן לומר פרעתי בכת"י אבל לדידן דנאמן לומר פרעתי נאמן גם כן במגו:
נ׳:ב׳
א
שובר משום אדם. ז"ל הש"ך הא דמהני שובר היינו דוקא כשידע זה שקנה אח"כ שכתב לו שובר עליו וכו' אבל אם זה שקנה טוען שלא ידע שפרע למלוה ראשון נהי דלא נתחייב אלא במנה א' בלבד מכל מקום ה"ל כאלו נתחייב לו מתחלה וכו' לא מבעיא היכא דאין ידוע בעדים שפרע רק שהמלוה הראשון כתב לו שובר בכת"י דחיישינן לקנוניא וכו' ואפילו הוחזק כת"י בבית דין כיון דכת"י לית לי' קלא יכול המוצא לטעון לא ידעתי מיהו אם עשה לו המלוה שובר בעדים דקלא אית לי' אם כן ה"ל לקונה לידע ואיהו דאפסיד אנפשי' דהא אמרינן ספ"ק דמציעא ונתבאר בפוסקי' בכמה דוכתי דלוה טורף בשובר מלקוחות שקנו השטר מן המלוה ולא אמרינן דלקוחות לא ידעי אלא שובר בעדים קלא אית לי' וה"ה הכא וכו' ותו היכא דלא ידע ה"ל כלוקח חפץ מחבירו ונודע שהוא גניבה בידו דמ"מ צריך להחזיר הדמים משום תקנת השוק וה"ה הכא ואף על גב דכתב הרא"ש והטור בסימן ס' דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח היינו בשטרות דעלמא אבל בממרנ"י שלנו דשכיחי טוב' שקונין זה מזה יותר ממטלטלין ושייך בי' תקנת השוק ולפי זה הכא בממרני כשמברר זה שפרע למלוה ראשון קודם שקנהו ישבע בנק"ח בכמה קנה ויטול אבל בידע או בשובר בעדים דהוי כידע שהוא גנב מפורסם דא"צ להחזיר הדמים כנ"ל בדינים הללו עכ"ל: וכל דבריו סברות חדשות ולא כן לבי ידמה דמ"ש לחלק בין שובר בעדים ובין עדי ע"פ דשובר מפיק לקלא ולא כן עדי בע"פ לפי מה דאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ב) בהא דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ופריך הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו מלו' ע"פ אינו גובה מנכסים משועבדים ומשני מלוה אזביני קא רמית מלוה מאן דיזיף בצנעא יזיף כי היכא דלא ליתזלי נכסי מכר מאן דזבין בפרהסיא זבין ואם כן פרעון נמי י"ל דפרע בפרהסיא. גם מה שכתב הש"ך דבשובר דאית לי' קלא טורף מלקוחות מה שאין כן בעדים כבר כתבנו בס"ס מ"ו דגם בעדים ע"פ אם נתברר שפרע אין הלוה צריך לשלם ללוקח ולא חששו לטריפות לקוחות אלא בשעבוד נכסים דגוף הנכסים של הלוה אבל אם הוא חפץ של פ' ומכרו לאחר הרי זה מוציא מיד הלוקח כיון שמכר דבר שאינו שלו אלא שנותן לו הדמים מפני תקנת השוק וכאן לא שייך תקנת השוק וכמו. שנבאר וע"ש. ומ"ש הש"ך משום תקנת השוק ובשובר בעדים כיון דמפקי לקלא ה"ל כידע אין הקול מכריע שנתוודע לזה שקנה וראי' לזה מתשובת הרא"ש הובא בטור סימן דבשעבוד מטלטלי אג"ק אינו גובה עכש ו מפני תקנת השוק ואף על גב דבשטר שעבדם ואית לי' קלא ע"כ מוכח דתקנת השוק שייך אפילו במידי דאית לי' קלא אם לא שידע בודאי או בגנב מפורסם דהוא קול מבורר יותר משטר שאינו מפורסם כל כך ואם כן אי נימא תקנת השוק בכהאי גוונא אפילו שטר בעדים אינו מועיל אמנם נראה דלא שייך בזה תקנת השוק כלל דהא כתב בתשובת מוהר"ם אלשיך סימן קכ"ד שאם בא דבר הנגנב ליד הבעלים אין צריך לשלם מעותיו ללוקח משום תקנת השוק עיין שם בשמעון שמכר בית לראובן וקבל עליו לסלקו מכל ערעורים ואחר כך הפקיד שמעון ביד ראובן טבעת זהב וכו' אמנם מטעם אחר יכול ראובן לעכב כו' וק"ו הכא שגוף הפקדון עדיין אצל המוקדם עיין שם ועיין ש"ך בסימן שנ"ו ז"ל עיין מש"ל סימן קכ"ו בשם תשובת מהר"ם אלשיך ותלמוד לכאן שאם בא דבר הגנוב אחר שנמכר ליד בעלים הראשונים אין צריך לשלם ללוקח מעותיו אף שידוע שקנהו מתחלה דלא שייך בי' תקנת השוק כיון שהוא עתה ביד בעלים הראשונים ואף ששם חלקתי עליו כאן מודינא עד כאן לשונו ואם כן הכא שהלוה מוחזק בנכסיו וה"ל כאלו בא דבר הגנוב אחרי נמכר לידו דא"צ לשלם מפני תקנת השוק דלא שייך תקנת השוק אלא אם באו הבעלים להוציא מיד הלוקח לא כשבא לידו ואף על גב דבממרנ"י משמע בטורי זהב באבן העזר סימן נ"ב ועיין שם ב"ש דה"ל כגבוי היינו היכא דעומד ליפרע אבל זה שכבר פרע אינו עומד לגבות ואם כן ודאי ה"ל הלוה מוחזק בנכסיו וכל שבאו נכסיו לידו ליכא תקנת השוק ועוד דבט"ז שם אתי עלה בממרני מטעם אחר עיין שם ולא משום דהוי ממרנ"י כגבוי טפי משאר שטר והטור והרא"ש דהוצרכו להפקיע תקנת השוק בשטרות מטעמא אחריני עיין שם בסימן ס' היינו משום דמיירי שם בשעבוד שערות ומכרן הלוה לאחר ושם אין הלוקח מוחזק אבל בזה שהלוה מוחזק בנכסיו שנמכרו ממילא לא שייך תקנת השוק וכמ"ש ומ"ש הש"ך דאם יש לו שובר בכת"י דחיישינן לקנוניא לפי מ"ש בסימן ס"ט סק"א ובסימן מ"ח סק"ג דאפילו בכת"י אם תפס מצי אמר שנכתב בזמן הכתוב והוא מדברי תוספות פרק קמא דגיטין עיין שם אם כן הכא שהלוה מוחזק בנכסיו ותפוס ועומד מצי טעין שנכתב בזמנו אלא דבזה אפשר אמרינן כיון דהפרעון ספק הוי הממרני כגבוי עיין שם באבן העזר סימן נ"ב ב"ש וצריך עיון אבל אתברר בעדים שפרע קודם ודאי הלוה נפטר ואין בזה תקנת השוק וכמ"ש והוא ברור:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
שטר בעדים שכתוב כו' כל שחתומים עליו עדים אפי' לא כתוב בו בפנינו עדים אלא בלשון כתיבת יד דין שטר יש לו וכן מוכח בטור וכמ"ש בסוף סי' מ"ו [מ'] ולק' בסי' ס"ט וכן כתב בבית יוסף ובפרישה ע"ש:
ב
וה"ה פסק כו' היינו למ"ד דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פסק דין וכמ"ש לעיל בסי' ל"ט ס"י דאל"כ להוי נאמן לו' אינני חייב לך במיגו דפרעתי כמו בכתיבת יד הנ"ל וק"ל:
ג
ודוקא שבא מחמת אותו פלוני כו' פי' שבא מכחו ומכח תביעתו והטעם דכיון שכתוב בשטר שם המלו' הוא עיקר ומ"ש בו עוד ולכל המוציאו הו"ל כאלו כתב בו ולבאי כחו וע"ל סי' ס"א ס"ד וסי' ס"ו ס"א:
ד
ואם נכתב שובר כו' זה קאי ארישא אאם לא נזכר בו שום מלוה אבל אם כתב בשטר שחייב לפלוני או לכל מי שמוציאו דאז צריך לבוא האחר בכח אותו פלוני נראה דלא מהני בזה השובר שביד הלו' אף שיאמר הלו' פלוני הנחתם בשובר בא בכחך ושלמתי לו על פי השובר ולא עוד אלא אפי' אם כתוב בשובר בפי' שבא בכח של אותו פלוני וקיבל מעות מזה הלוה ל"מ דלא מצי לחייב בהודאתו לאחר ולאורועי כתב יד כלזמן שאין ידוע שהיה לו כח מהמלוה כנ"ל:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
כל המוציאו גוב' בו. עש"ך ס"ק ב' ושזה המוציאו יאמר אני הלויתי לך וכו' כוונתו למעט דאם טוען שלקחו מאחר והוא לא הלו' מעצמו לא מהני בלא כתיב' ומסירה כיון דמסיק בב"ב דף קע"ב דממך לא משמע רק למי שמסרו לידו בשעת מעש' ולא נשתעבד רק לזה ולהכי כשמכרו צריך כומ"ם וכ"כ מהרי"ט בתשו' הביאו בתומים משא"כ כשכתוב בו לכל מי שמוציאו וכמו שיבואר לקמן:
ב
אלא מאחר נפל ומצאתיו. משמע דלא מהימן במיגו דפרעתי רק כשטוען מאחר נפל אבל כשטוען להד"מ וממני נפל ומצאת לא מהימן אפי' במקום דיש לו מגו דפרעתי ולכאור' ק' דהא בסי' מ"ו סעיף א' כ' הסמ"ע סק"א דכשיש לו מיגו דמזויף נאמן לטעון נפל ממני. ואפי' לדעת התומים דחולק שם נראה דדוקא התם שנכתב בשטר שם המלו' וכשיטעון הלו' ממני נפל ומצאתיו והוי נפילה דחד שימצאנו דוקא איש ששמו כשם הכתוב בשטר ובנפיל' דחד אפי' במקום מיגו לא מהימן כמ"ש בסי' זה גבי ב' יב"ש כשטוען מחברך לויתי ונפל ממנו ואתה מצאתיו דאינו נאמן אפי' במקום מיגו כיון דהוי נפיל' דחד ע"ש שהוכיח כן מדברי בעה"ת. אבל הכא שכתוב בשטר ממך דהוי נפיל' דרבי' ק' ליהמן במיגו. ואפשר לומר דס"ל להמחבר דנפילה מהלוה לא חיישי' דזהיר בו בשטר כזה דלמא משכח לי' אינש דלא מעלי ויגב' בו כיון שכתוב בו ממך מה שאין כן בסי' מ"ו דנאמן להסמ"ע ביש לו מיגו דמזויף דלנפיל' דחד דהיינו שימצאנו איש ששמו כשם הכתוב בהשטר לא חייש הלוה דלא שכיח ואחר לא יהיה יכול לגבות בו וגם אפשר דמכיר להלו' שלא ישקר ולא בעית מיניה. ועוד נראה דבשלמא התם שפיר נאמן במיגו דלא שייך לו' דזהיר ביה מטעם שכתבתי שם דהא בשטר שיש לו מיגו דמזויף אשי' ביד המלוה מניחו ולא זהיר כמ"ש הסמ"ע סק"ב מטעם מסמוך שאם יתבענו אימא מזויף מכ"ש דאינו זהיר מלהפילו מחשש שמא ימצאנו המלו' דהא לא חש להניח אותו ביד המלו'. משא"כ הכא אף דיכול לטעון פרוע אין לו' דסמיך עצמו שאם יתבענו אימא פרעתי דזה אינו דמ"מ ה"ל למיחוש דלמ' משכח אינש דלא מעלי ויתבענו תחלה בע"פ ואז לא יהי' מסיק דעתי' לו שפרע ויאמר בודאי האמת שלא לויתי ואח"כ יוציא עליו הכת"י ויוחזק כפרן כמבואר בסי' ע"ט וכמ"ש הסמ"ע סי' ל"ט סקכ"ז ע"ש משא"כ כשיוכל לטעון מזויף לא יהי' הוחזק כשרן כמ"ש הש"ך סי' ס"ט ואפשר דרבות' נקט דאפי' טוען מאחר נפל נאמן אף דבשטר כשר ודאי זהיר לשמרו ומכ"ש כשטוען ממני נפל ולא נזהרתי בו היותו פסול ולכן צ"ע בטוען ממני נפל וע"ע בסי' ס"ט מ"ש בזה ע"ש:
ג
ודוק' בבא מחמת אותו פ'. היינו שטוען שקנהו מפלוני או שהוא שליח מפלוני אבל כשטוען שהוא בעצמו לוה על שטר זה שאותו פלוני לא הי' רוצה ללות ולויתי אני לא מהני דכיון שכתוב בו לפלוני ולכל שמוציאו הוי ככתוב בו לפלוני ולב"כ כמ"ש הסמ"ע ובעינן דוקא שיבוא מכחו ולענין אי בעי הרשא' או כומ"ס יתבאר בסי' ס"ו אי"ה וע' ש"ך סק"ו מ"ש בשם המבי"ט הנה הס' המבי"ט איננו בידי ונרא' כוונתו דהיינו שבא מכחו עם השטר ופרע מקצתו לשני עדים ולקח שובר דמהני דלא תימא דלא הית' כוונתו ליתן לו כחו רק שיפרע הכל ויקח השטר מידו דאז יצטרך המורש' להחזי' להמלוה המעות דהא המלוה היה יכול לתובעו להמורשה ולו' לו או תן המעות או תחזיר השטר אבל שיקבל המקצת ויתן השובר ע"ז ודאי לא הי' דעתו כלל ליתן לו הרשאה על זה דהא לא הי' יכול לתבעו להמורש' דיחזיר לו מעות דלא ידע אם נתן לו שוב קמ"ל דלא אמרינן ואפי' שובר במקצת ואח"כ בא לידי המבי"ט שכ' דשובר במקצת מהני והוא תמוה דהא אפי' שובר בכולו גם כן כ' הש"ך בס"ק ז' דג"כ לא מהני ומצאתי בש"ך בסי' קכ"א ס"ק כ"ה שהניח דברי המבי"ט בצ"ע ולפ"ז בנידן שכתבתי יכול המלוה ליטעון לא נתתי לו רשות לפרוע על שובר:
ד
אא"כ כ' בפי' בין בא מחמתו וכו'. פי' ואז יכול לגבות בין אם טוען שלוה בעצמו בין אם טוען שקנה מאחר או שהוא שליח מאחר אפי' אין לו הרשאה וכומ"ס. הנה הרב קיצר כאן ויש בזה הרבה פרטי דינים וכמו שאבאר בס"ד. דאם טוען שהוא בעצמו הלוה והלוה טוען פרעתי הדין פשוט דצריך לישבע כשטוען ישבע לי וכשטוען שקנה מאחר והלוה מוד' רק שטוען שפרע להאחר לדעת הש"ך סק"ז פטור משבועה דהא אפי' באמת פרע דעת הש"ך דחייב לשלם שנית ולדעת התומים שאבאר בסמוך דס"ל דאם פרע קודם דאין הלוקח יכול לגבות לו שוב אז הדין דנשבע אותו האחר ואם אינו רוצ' לישבע ונשבע הלוקח שלא פקדנו המוכר דל"ד להא דסי' ס"ו סעיף ט"ו דאם אינו רוצה לישבע דנפטר דשם כיון דיכול למחול נאמן המוכר כמבואר שם בש"ך אבל כשנכתב בו לכל מי שמוציאו דא"י למחול ואז אינו נאמן המוכר כמבואר בש"ך סי' מ"ז עיש ואם טוען שהוא שליח מחויב האחר לישבע כשטוען ישבע לי ואין בו נאמנות. ואם המוצי' טען מחמת עצמו שלוה בעצמו והלו' טוען שלא לוה ממנו רק מאחר ופרע להאחר ורוצה שישבע לו המוציאו שלא פקדני אז כיון דאף אם יודה אינו חייב רק לישבע אינו חייב רק חרם כמבואר בש"ך סי' ס"ז ע"ש. ואם טען המוציאו שקנה מהאחר והלוה טוען שאותו האחר יש לו בידו כנגדו דאם היה גם השטר ביד האחר הי' אותו האחר מחויב לישבע מחמת שהיה נאמן במיגו דפרעתי כמבואר בסי' ע"ה מ"מ כשהשטר ביד הלוקח אין על הלוקח אפי' חרם שלא פקדני דהא לא דמי לפירעון רק בדין זה גובה וזה גובה הוא ובשעה שמכר לא הי' נמחל שיעבוד השטר עדיין ומכירתו לא היה טוב וכיון דנשתעבדתי לכל המוציאו הרי הוא כאלו נשתעבדת לו מתחלה ומה לי שיש לך חוב על האחר מה לי בכך: ואם כתוב בשטר שם המלוה וטוען שהמלוה יש לו בידו כנגדו הדין מבואר בסי' פ"ה סעיף ו' ואם הלוה טוען שמא לא לקחת השט"ח רק אתה הוא שלוחו לגבות ממני ואני פרעתי להאחר ואותו האחר מחויב לישבע לי והלה טוען מחמת עצמו לקוח ג"כ אין עליו רק חרם כיון שאינו תובע רק שבועה ואף אם יודה שהוא שלוחו לא יצטרך לשלם מ"מ בשטר כזה נאמן לו' שקנ' וכיון שזה אין לו עליו רק טענת שמא אינו יכול להשביעו אבל אם טוען נפל מהאחר ולא פרעתי להאחר אין עליו אפי' חרם דמחויב לשלם למי שמוציאו כדמוכח בתו' בב"ב דף קע"ב בד"ה אבל הכא וז"ל דאם הי' פירושו דממך לכל מי שמוציאו דטענת נפילה אינ' טענ' כלל רק דממך לא משמע רק לפי שמסרו לידו ע"ש ואם כן בשטר שכ' בו לכל מי שמוציאו אין טענת נפיל' טענ' רק בטוען פרעתי לאחר כשהוציא השטר ונמחל שיעבודו קודם קנייתו טענתו טענ' והדין כנ"ל ומש"ה אם אין טוען רק יש לי בידו כנגדו דלא נמחל שיעבודו קודם אין עליו אפי' חרם דלא עדיף מטענת נפילה כנ"ל בדינים הללו והא דכתבו התוס' דטענת נפילת אינו טענה אף למאן דחייש לנפילה כיון דנתחייב נגדו מחמת שכ' בו ממך ע"ש אין להקשות הא מ"מ יכול לטעון נפל מהאחר אחר שפרעתי לו ונמחל שיעבודו הוא מטעם דהא שמואל ס"ל בב"מ י"ג דאפי' בשטר שנמצא לא חיישינן לפרעון משום דאם איתא דפרע מיקרע הוי קרע לי' ואף דקי"ל דלא כשמואל היינו בשטר שנפל דאיתרע אבל הכא דלא איתרע לא חיישינן לפרעון ולנפילה:
ה
ואם נכתב שובר משום אדם וכו' והיינו כשהעדים כתבו בהשובר שבשעה שכתבו השובר על השטר שסכומו כך ובקיום עדות כך היה השטר בידו בשניהם ופרע לו מקצת מהשטר וכ' שובר ומש"ה מהני כיון שהיה השטר שנכתב בו כל מי שמוציאו בשני העדים והיה הלוה חייב לו. בודאי דהא הוא היא המוציאו בשניהם וכשפרע לו הרי נמחל שיעבודו דהא המוציאו ודאי דיכול למחול ומש"ה אף אם מכרו אח"כ לא מהני שכבר נמחל שיעבודו אבל אם לא נכתב בהשובר שהוציא השטר בשני העדים לא מהני לא מיבעיא אם טוען מוציא השטר שלו הי' מעיקרא ודאי לא מהני השובר מטעם דכיון שהשטר בידו אמרי' כאן נמצא כאן היה והשטר שלו ואין שובר של אחר מהני אלא אפילו טוען שלקחו דאז לא שייך החזקה דכאן נמצא וכאן היה מ"מ כיון דנתחייב לכל מי שמוציאו והעדים שבשובר אינם מעידים שבודאי פרע למי שהיה חייב דאימר כבר היה השטר ביד אחר שמכר לו וממילא שוב איני חייב לו כלל רק להאחר דהא לא נתחייב בשיעבוד הגוף רק להמוציא. ועש"ך סק"ז עד שובר בעדים קלא אית ליה וה"ה הכא ולכאורה הש"ך סותר את עצמו שמתחלה כ' וז"ל יכול לטעון לא ידעתי ואנכי כיון שקניתי השטר ונתחייבת לכל מי שמוציאו והרי אני מוציאו עכשיו וה"ל כאלו נתחייבת לי מתחלה וכו' משמע דבשטר שנכתב בו שם המלוה דאינו יכול לטעון כך אפילו פרע רק בעדים בלא שובר אפ"ה אין הלוקח יכול לגבות אפי' אי ליתא לדשמואל וכן באמת מוכח בכמה דוכתי ואח"כ מביא ראיה מהא דב"מ י"ט משובר דטורף מלקוחות שקנו השטר וכו' ושם בשטר שנכתב בו שם המלוה מיירי דהא קאמר התם ש"מ איתא לדשמואל דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ובשטר שנכתב בו לכל מי שמוציאו א"י למחול אלמא דדעתו אפי' בשטר שנכתב בו שם המלוה לא מהני פרע בעדים אף בזה לא שייך הטעם שכ' דנשתעבד לו מתחלה וסותר דברי עצמו. ונראה לפענ"ד לפרש דבריו דהא בלא"ה דברי הש"ך תמוהין לכאורה במ"ש כיון דלית ליה קלא וכו' דהא מ"מ כיון דנמחל שיעבודו חספא בעלמא מכר לו ומה חילוק יש בין ידע ללא ידע ופה יש חילוק בשובר אחר הפירעון בין שנזכר בו שם המלוה בין לא נזכר בו שם המלוה כיון דנמחל שיעבודו קודם המכירה ועכצ"ל דס"ל להש"ך דדוקא בשטר שנזכר בו שם המלוה כיון שאינו יכול למכור שיעבוד גופו של לוה דהא יכול למחול אחר המכירה וכן אפי' אם פרע הלוה בע"כ של הלוקח למלוה הראשון נפטר כמבואר בסי' ס"ו בש"ך ע"ש משום הכי יכול הלוה לפרוע בעדים דאין צריך לחוש לפסידא דלקוחות כיון שאינו יכול למכור שיעבודו ובע"כ של הלוקח יכול לפטור עצמו מהמלוה אף שבוודאי מפסיד להלוקח מה שאין כן בשט"ח שנשתעבד לכל מי שמוציאו אסור לו לפרוע במקום דאיכא פסידא דלקוחות כיון שאינו יכול לכופו על הפירעון בעדים בלא שובר למה לו להפסיד ללקוחות שנשתעבד להם מש"ה אף שפרע חייב לשלם שנית דלא היה לו לפרוע להפסיד ללקוחות וכיון שכן א"ש דברי הש"ך ג"כ בהראיה שלו דהיה ק' לו לפי הס"ד שם דליתא לדשמואל א"כ ק' אמאי תיקנו רבנן דכותבין שובר וכי תיקנו רבנן מילת' דאתי' בי' פסידא ללקוחות דהוא יפרע ויכתוב שובר ואח"כ ימכור השט"ח לאחרים ויהיה פסידא ללקוחות בשלמא להמסקנא דאיתא לדשמואל כיון דלעולם אף לאחר המכירה יכול המוכר לקבל הפירעון ולהפסיד ללקוחות לא חיישו רבנן לפסידא דידהו ולומר שלא נפרע ע"י שובר משום פסידא אבל לפי הס"ד ק' היאך יתקנו רבנן לכתוב שובר גבי מי שפרע מקצת חובו בב"ב ק"ע דאתו לידי פסידא דלקוחות אלא ודאי דשובר בעדים קלא אית ליה ולא אתי שוב לידי פסידא דמש"ה דעת הש"ך דדוקא שובר בעדים מהני להפסיד ללקוחות לפי הס"ד דשובר כה"ג תקינו רבנן משום דאית ליה קלא אבל פרע בעדים בלא שטר דמפסיד ללקוחות ודאי לא תקינו רבנן לפרוע בלא השטר שאפשר שיבוא בה לידי פסיד' דלקוחות ולא היה לו לפרוע בלא השטר משא"כ למסקנא דאית' לדשמואל ולא חיישו רבנן לפסידא דלקוחות וכמש"ל ודאי דכל פרעון מבטל לשטרי ולא מהני מה שמכר אחר כך כיון דלעולם יכול לקבל הפירעון ולמחול מצי הלוה לומר אדרבה לא הי' לך לקנות השטר ולפ"ז בשטר שנכתב בו לכל המוציאו דא"י למחול ולא לקבל פרעון אחר המכירה ודאי דא"צ לפרוע בלא השטר ע"י פרעון בעדים דבכה"ג לא תיקנו רבנן פרעון בלא שטר כיון דיכול לבוא לידי פסידא דלקוחות אם לא ע"י שובר בעדים דקלא אית ליה ואי עבר וסייע בלא שובר אין מפסידין ללקוחות כיון שפרע שלא כדין ויכול לומר כיון דגם לי נתחייבת לא היה לך לפרוע שלא כדין ולהביא הלקוחות לידי פסידא כנ"ל לפרש דבריו של הש"ך שלא יהא תמוה כל כך (ושם בד"ה ותו יש ט"ס וצ"ל אבל בממרנ"י שא"י למחול וכדלקמן) אבל באמת העיקר כדעת התומים דאף פרע בעדים מהני. אמנם נראה דוקא שהעדים מעידין שהוציא השטר לפניהם בשעה שכ' השובר דאז ראו שהוא המלוה והוא יכול לקבל הפירעון ולמחול מש"ה מהני שובר שלו אבל כשלא ראו השטר בידו אז לאו כלום הוא אפי' אם ראו אתו זמן מה קודם לזה בידו אפ"ה אינו מועיל שובר שלו דשמא מכרו לו אח"כ היינו אחר הזמן שראו קודם הפרעון. ומה"ט שובר בכת"י המלוה לא מהני דמי יימר אם היה השטר בידו אז. והנה בשו"ת צ"צ סי' י' משמע דאפי' נאבד השטר מידו כיון שהיה כבר בידו מהני שובר שלו. ולפענ"ד נראה כמ"ש וכן משמע מלשון הנ"י שכתב וז"ל ומיהו כל שהוציא אחר שטר ופרע לו יעשה לו שובר. משמע דבעינן שיוציאו בשעת הפרעון. גם מ"ש דבנאבד שטר כזה דמחויב הלוה לשלם כשעושה לו ערבות שלא יבוא לו היזק משטר כזה לא ידעתי מנ"ל כיון דלא אמרי' רק כותבין שובר וכיון שאי אפשר לכתוב שובר על שטר כזה מנ"ל שמועיל ערבות הא הלוה יכול לומר אינו בטוח לי:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
לויתי ממך. והעדים חתומים למטה לא לקיום החתימה אלא לקיום ענין אז אינו נאמן לומר פרעתי ש"ך) (ודוקא שטוען שבעצמו לוה על שטר זה אבל כשטוען שקנאו צריך כתיבה ומסירה אבל בשטר שכתוב בו לכל מי שמוציאו א"צ כומ"ס וע"ב סק"א:
ב
פרעתי. היינו בכת"י בלא נאמנות. משמע דבכת"י בלא נאמנות נאמן לטעון פרעתי ולקמן סי' ס"ט כתב ב' דיעות וסמך אדלקמן. והעיקר דנאמן לטעון פרעתי בכת"י אבל לטעון לשחוק או למזכרת כתבתי א"נ ש"ך) (ודוקא כשטוען מאחר נפל נאמן במיגו אבל כשטוען ממני נפל צ"ע אם נאמן במיגו וע"ב סק"ב וכן כשכתוב בו שם המלוה יב"ש וטוען שמיב"ש האחר נפל א"נ במיגו תומים:
ג
פסק דין. היינו למ"ד דא"נ לומר פרעתי נגד פסק דין בסי' ל"ט דאל"כ נאמן במיגו:
ד
בבא מחמת. ואי צריך כומ"ס יתבאר בסי' מ"ו ואפי' פרע מקצתו ליד השליח ונתן לו שובר ואח"כ בא הראשון עם השטר נפטר מהמקצת שפרע להשליח ע"י שובר ש"ך וע"ב סק"ג:
ה
או שלא מחמתו. פרטי הדינים ע' ביאורים סק"ד:
ו
שובר. מיירי בשטר שנכתב בו לכל מי שמוציאו אבל בשטר שנכתב בו שם המלוה ולכל מי שמוציאו דכיון שצריך שובר מחמתו וכנ"ל לא מהני שובר כ"א שובר בעדים וכתוב בהשובר שבא מכח המלוה סמ"ע וש"ך. וכ"פ הש"ך דבשטר שנכתב לכל המוציאו דאם פרע בעדים בלא שובר או שפרע בשובר בכת"י אף שהוחזק השובר בב"ד קודם שקנה זה את השטר דחייב לשלם להקונה פעם שנית דיכול הקונה לטעון שלא ידע מהפרעון וכיון שכתוב בו לכל מי שמוציאו הוי כאילו נתחייב לו מתחלה ואיהו דאפסיד אנפשיה. ועוד דחייב עכ"פ להחזיר המעות שנתן הקונה מפני תקנת השוק כמו בלקח חפץ ונמצא שהוא גנב. ובממרנות שייך ג"כ תקנה"ש דשכיח לקנותן כמו במטלטלין אבל כשפרע בשובר בעדים דקלא אית לי' הויא כקונה מגנב מפורסם דא"צ להחזיר אפי' הדמים שנתן. ובתומים הכריע דאין ממש בטעם האחד שכתב הש"ך וכן עיקר דא"צ להחזיר רק הדמים שנתן מפני תקנה"ש כמ"ש הש"ך בטעם הב') (וע"ב סק"ה דלא מהני שובר רק כשמעידין העדים שהיה אז השטר בידו בשע' שכתב השובר אבל בלא"ה לא מהני ואם נאבד שטר כזה שנכתב בו לכל מי שמוציאו אין הלוה חייב לשלם אם לא שעושה לו המלוה ערבות שלא יבוא לו היזק מפני שטר הנאבד שו"ת צ"צ וע' ביאורים שיש לפקפק בזה:
ז
וע"ל. וחידש הרב כאן אף שלא הלוה משום אדם וחייב א"ע בדבר שלא היה חייב ג"כ חייב באופן זה ונלמד ממעשה דשאול ששיעבד עצמו למי שיכה לגלית ובא דוד והכהו ונתחייב שאול לדוד באותו ממון כמבואר בסנהדרין ש"ך:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
הוא נכתב שובר. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש אבל אם זה שקנהו טוען שלא ידע מהשובר ה"ל כאילו זה נתחייב לו מתחלה ומה שפרע למלוה הראשון איהו דאפסיד אנפשיה כו' וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' צ"א בעובדא בא' שהלוה לחבירו מעיר אחרת אלף זהו' על שט"ח שנכתב בו שנתחייב לכל מי שמוציאו ומפני הוצאות הדרך מסר השט"ח לשמעון שיסע לעיר הסמוכה לעיר הלוה על יומא דשוקא שיגבה מעותיו ויחזיר לו בביתו וכאשר בא לשם ותבע בש"ח בשם המלוה וכי א"ל שעשהו שליח לגבות חובו ולא ירבה בהוצאות ונתן לידו סך שמונה מאות זהו' וכתב קבלה על הש"ח ולימים מועטים נזדמן המלוה עם הלוה בפונדק א' ותבע ממנו מותר החוב שני מאות זהו' וא"ל כי שלחתי הש"ח ואינו בידי לשלם לי המותר והאמין לו הלוה ומסר לו הב' מאות זהו' וכ' לו המלוה בכת"י לראיה שמקבלו על הש"ח שסכומו כו"כ ולא נשאר חייב לו על הש"ח כלום ועכשיו תבע שמעון השליח שישלם הלוה המותר באמרו כי הוא קנה הש"ח ולא היה לך לשלם למלוה. והשיב דבר זה הכריע הש"ך בח"מ סי' נ' שכ' ומה שפרע למלוה הראשון איהו דאפסיד אנפשיה שפרע לו ולא כתב שובר ע"ג שטר עצמו כו' ולכן בנ"ד צריך לשלם למי שהשטר עכשיו בידו ויתבע להמלוה דאיהו אפסיד אנפשיה אכן נראה שצריך המוציא ש"ח לישבע שלא אמר ללוה שבא רק בשליחותו דאה האמת כן הוא יכול הלוה לומר כיון שלא אמרת לי שקנית הש"ח ואמרת שאתה גומל חסד ועומד בחריקאי כדי למעט הוצאה וסברתי ששייך למלוה ראשון ולכך פרעתי לו ולא ניחא לי לירד עכשיו בדינא ודיינא עם מלוה ראשון עכ"ד ע"ש. ומ"ש וכתב עוד בשם ת' המבי"ט דאם פרע קצתו לזה שמוציאו כו' ע' בת' ח"ס חח"מ סי' ו' שכ' דהש"ך קיצר במובן ודברי מבי"ט התם שהי' כתוב שנתחייב לפ' ולכל שמוציאו דלהרשב"א א"צ המוציאו כח והרשאה והרא"ש כתב מחמת המנהג צריך הרשאה. ע"ז כ' המבי"ט דפלוגתתם אם הלוה טען לאו בע"ד דידי את בזה כתב הרא"ש לפי המנהג יכול לטעון כן אי ל"ל הרשאה אבל אי עבר ופרע לא מצי אידך לטעון לא היה לך לפרוע בלי הרשאה דכיון דכתוב להדיא לכל המוציאו לאו כ"ע מנהגא גמירי ואין למלוה על הלוה כלום. והא דכתב המבי"ט וכן העתיק הש"ך שפרע מקצתו מעשה כך היה וה"ה כולו ועוד אורחא דמלתא אי פרע כולו מסתמא כשנפרע זה המוציאו החזיר ללוה שטרו כו'. וע"ש עוד בשט"ח שנכתב בו לפרוע למלוה ולארדרע שלו וכתב שיש להסתפק אי דומה לכל המוציאו או לא כי ארדרע משמע מי שנשתלח ממני וצויתי לו לגבות וא"כ יכול לטעון לא צויתיו ולא נתתי לו ארדרע ולא מצי הלוה לומר לאו כ"ע מנהגא גמירי דהרי הכא כתב בהדיא לארדרע כו' ע"ש עוד. ובעיקר דברי הרמ"א הנ"ל ע' בנה"מ ובמה שאכתוב לקמן סי' נ"ד סק"א:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
[ש"ך אות ז בד"ה ותו] וכדלקמן סי' שנ"ו. נ"ב ולענ"ד אינו מהדומה דהתם רוצים הבעלים להוציא החפץ מהלוקח תקנו חז"ל שלא יוציא אלא בדמים אבל הלוקח בא להוציא בחספא בעלמא:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
נ׳:א׳
א
שכתוב בו אני פלוני לויתי ממך מנה. והעדים חתומים למטה לא לקיים החתימה אלא לקיים הענין אז אינו נאמן לומר פרעתי כדלקמן סי' ס"ט סעיף ג':
נ׳:ב׳
א
כל המוציאו גובה בו. ושזה המוציאו יאמר אני הלויתי לך ולא כתבתי שמי כיון שאני מוציאו ולא חיישינן שמא אדם אחר הלוה לו ונפל ממנו ומצאו זה הכי אמרינן בש"ס:
נ׳:ג׳
א
מתוך שנאמן לומר פרעתי כו' משמע דפשיטא דבכת"י יכול לטעון פרעתי וכמו שכתב המחבר לקמן סי' ס"ט ס"ב וקצת קשה על הר"ב דכתב שם דיש אומרים דאינו נאמן לומר פרעתי וכאן כ' כדברי הט"ו מיהו לענין דינא כבר העליתי שם ס"ק ח' דיכול לטעון פרעתי וע"ש:
נ׳:ד׳
א
נאמן לומר לא לויתי כו'. אבל להד"מ לא מצי טעין ולא אמרינן דלמא לא כתב לשם חיוב אלא שכתב כעין מזכרת או שיחק בו או שלא להשביע כ"כ הב"ח ודבריו צ"ע ועיין מ"ש לקמן סי' ס"ט ס"ק ט"ז:
נ׳:ה׳
א
וה"ה פסק דין כו'. משום דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פסק דין וכדלעיל סי' ל"ט סעיף י' ועיין מ"ש שם בס"ק כ"ו וכ"ח:
נ׳:ו׳
א
שטר שכתוב פלוני חייב לפלוני או לכל מי שמוציאו כו'. האי מלשון השטר הוא ולכך מסיק ודוק' בבא מחמת אותו פלוני כו' אבל אם לא נזכר בשטר שום אדם רק כתוב בסתם שנתחייב לכל מי שמוציאו חייב לשלם למי שמוציאו אף שאינו בא מחמת מלוה הראשון ועיין מ"ש בסי' ס"א ס"ד ס"ק ו' ובסי' ס"ו סעיף א' ס"ק י' בזה באריכות: וכתב בתשובות מבי"ט ח"ב סי' רס"ו דאם פרע קצתו לזה שמוציאו ואח"כ הוציאו המלוה עצמו פטור הלוה מסך שפרע אף שלא היה לו הרשאה וע"ש עוד שהאריך:
נ׳:ז׳
א
ואם נכתב שובר כו' זה קאי ארישא אאם לא נזכר בו שום מלוה אבל בסיפא שכתוב שחייב לפלוני או לכל מי שמוציאו נראה דלא מהני שובר שביד הלוה אף. שאומר הלוה פלוני הנחתם בשובר בא בכחך ושלמתי לו ע"פ השובר ולא עוד אלא אפילו אם כתוב בשובר בפירוש שבא בכח של אותו פלוני וקבל מעות מזה הלוה לא מהני דלא מצי לחייב בהודאתו לאחר ולאורועי כת"י כל זמן שאין ידוע שהיה לו כח מהמלוה כנ"ל עכ"ל סמ"ע. וכן בנ"י במקור דין זה מיירי שלא הוזכר שום אדם בשטר. ומ"ש הסמ"ע אפילו כתוב בשובר בפירוש שבא בכח אותו פלוני כו' היינו בשובר שכתב המלוה עצמו בכתב ידו אבל בשובר שכתבו עדים בפירוש שבא בכח של אותו פלוני אין לך ידיעה גדולה מזו. ונראה לי דהא דמהני שובר משום אדם על שטר שנכתב סתם לכל מי שמוציאו היינו כשידע זה שקנהו אח"כ שכ' לו שובר עליו וקמ"ל דלא תימא כיון שנכתב לשם כל מי שמוציאו השטר בתקפו אף שפרעו למלוה הראשון וכתב לו שובר כיון שלא נכתב השובר על השטר עצמו והוא מוציא עתה השטר אלא כיון שפרעו ועשה ממנו שובר נמחל השטר וכן מלשון הנ"י עצמו מקור דין זה שכתב וז"ל ומיהו כל שהוציא א' שטר זה ופרעו לו ועשה ממנו שובר נמחל שעבודו לכל אדם שיוציאנו מכאן ואילך שלא נתחייב אלא במנה בלבד עכ"ל משמע דר"ל דלא תימא שנתחייב לכל מי שיוציאו אפילו בכמה מנה זה אחר זה אלא כיון שנפרע פעם א' תו לא מגבינא ביה אבל אם זה שקנאו טוען שלא ידע שפרע למלוה הראשון ולא ידע משובר זה נהי דלא נתחייב אלא במנה א' בלבד מכל מקום ה"ל כאלו נתחייב לו מתחלה ומה שפרע למלוה הראשון איהו דאפסיד אנפשיה שפרע לו ולא כתב שובר ע"ג השטר עצמו והאמינו ולא מבעיא היכא דאין ידוע בעדים שפרע לו רק שמלוה הראשון כתב לו שובר בכתב ידו דאיכא נמיחש לקנוניא שמא אחר שמכר לו שטר זה עשה לו שובר בכתב ידו ואפילו הוחזק כתב ידו בב"ד קודם המכירה כיון דכת"י לית ליה קלא יכול המוציא השטר לטעון שלא ידע מן הכתב יד וכן אפילו פרע בעדים יכול לטעון לא ידעתי ואנכי כיון שקניתי השטר ונתחייבת לכל מי שמוציאו והרי אני מוציאו עכשיו וה"ל כאלו נתחייבת לי מתחלה מיהו אם עשה לו המלוה הראשון שובר כתוב בעדים כיון דשובר בעדים קלא אית ליה א"כ ה"ל לקונה זה לידע ואיהו דאפסיד אנפשיה דהא אמרינן בספ"ק דמציעא (סוף דף י"ט) ויתבאר בפוסקי' בכמה דוכתי דלוה טורף בשובר מלקוחות שקנו השטר מהמלוה ולא אמרינן דלקוחות לא ידעי אלא שובר בעדים קלא אית ליה וה"ה הכא וכן המנהג בזמנינו שקונין ממרנ"י זה מזה ואלו היה הממרנ"י בטלה בזה לא הי' שום אדם קונה שום ממרנ"י דהי' חושש שמא פרע לו בעדים או שמא נתן כת"י בעדים שפרע לו: ותו דהיכא דלא ידע ה"ל כלקח חפץ מחבירו ונודע אח"כ שהוא גניבה בידו ואינו שלו דמ"מ צריך להחזיר לו מעותיו משום תקנת השוק וכדלקמן סימן שנ"ו וה"ה הכא ואע"ג דכתב הרא"ש והט"ו לקמן סי' ס' ס' ס"א דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח היינו בסתם שטרות דעלמ' אבל בממרנות שבזמנינו דשכיח טוב' שקונין זה מזה יותר מן המטלטלים פשיט' דשייך תקנת השוק ועוד דבתר דכתבו הרא"ש והטור שם דבשטרות לא שייך תקנת השוק דלא שכיח כתבו וז"ל ועוד שלא יצא השטר מרשותו לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול השטר הלכך חשוב שפיר ממונו לגבות ממנו ולפיכך בממרנו"ת שא"י למחול וכדלקמן סי' ס"ו ס"ק י' שייך בהו תקנת השוק ולפ"ז הכא בממרנ"י כשמברר זה שפרע למלוה הראשון קודם שקונהו זה צריך הקונה לישבע בכמה קנה הממרנ"י ויטול כדלקמן סי' שנ"ו אבל בידע או בשובר בעדים דהוה כידע שהוא גנב מפורסם לקמן סי' שנ"ו דאין צריך להחזיר לו מעותיו. כן נראה לי בדינים הללו (עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' כ' וכ"ב):
נ׳:ח׳
א
ואם כתב בשטר כו'. וה"ה במי שחייב ושעבד עצמו בשטר לפרוע לכל מי שילוה לשמעון סך פלוני כ"כ בתשובת מהרא"ן ששון סי' קכ"ב וקע"ה וע"ש ועיין בתשובת מהר"מ אלשיך סי' צ"ז ובתשובת מהרא"ן חיים סי' כ"א:
נ׳:ט׳
א
ועי' לקמן סי' ס"א סעיף י' בסמ"ע רשם בכאן בהג"ה שם כתבו המחבר גופיה. ולי נראה דודאי הר"ב לא יכתוב מ"ש המחבר כבר ובפרט שכתב הוא עצמו וע"ל סי' ס"א סעיף י' אלא הר"ב בא לחדש דאע"ג שהמחייב לא היה חייב מעולם שום דבר לשום אדם שלא הלוה לו שום אדם כלום אלא שחייב את עצמו בדבר שלא הי' חייב כדלעיל סי' מ' וזה לא כתבו המחבר לקמן סי' ס"א סעיף י' כלל והוא מבואר בתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' ט' במ"ש שם וכן מצינו בשאול על מעשה דגלית הפלשתי ששעבד עצמו ונכסיו ליתן עושר גדול למי שיכה הפלשתי ובא דוד והכהו ונתחייב שאול לדוד באותו ממון ובפ"ב דסנהדרין קאמר שקדש דוד את בת שאול באותו ממון כו' עכ"ל וזהו מדוקדק בדברי הר"ב שכ' נשתעבד נגדו וכמו שנתבחר לעיל סי' מ' כו' והרי בסי' מ' מיירי במי שחייב את עצמו בדבר שלא הי' חייב כלל ע"ש וזה ברור:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
(ס"א בש"ע נאמן לומר וכו') והוה דינו כשאר כ"י הנזכר בסי' ס"ט דכל שיש לו מגו דקרעתי יכול לומר לא כתבתי אלא למזכרת או לטופס בעלמא רק שלא ישקר עיקר הכ"י ועמ"ש סי' ס"ט ס"ב:
ב
(ע"ש ואם נכתב שובר משום אדם) פי' המוציאו לשטר זה ופרע לו ועשה לו שובר וכ"ה בנ"י שהביא ב"י ור"ל שהוא בענין שהיה חייב לשלם לו מן הדין דהיינו שהיה כתוב בו סתם שנתחייב לשלם לכל מוציאו ונתן לזה שובר ונלע"ד עוד דאם היה כתוב בשטר לפלוני ולכל מי שמוציאו ולא היה לאותו המוציאו כתיבה מאותו פלוני ונתן לזה שובר דמהני כיון דכבר פרע לו כדין דאותו פ' מסרו לו שהמוציאו אע"פ שאין כאן כתיבה רק מסירה לחוד הא אי' בסי' ס"ו סי"ז דיש פלוגת' בלוה שפרע ללוקח שטר בלא כתיבה ומסירה אי נפטר מהמלוה ומספק אין להוצי' ממון וכ"ש כאן דכתב לפ' ולכל מי שמוציאו וס"ל להרא"ש בסי' ס"א דא"צ כלל כח ורשות מזה כנלע"ד פשוט אע"פ דלא משמע כן מדברי הסמ"ע:
אורים ותומים, תומים
נ׳
א
לויתי ממך מנה כו' אין לדקדק לפי מש"ל בסי' מ"ט סעיף ז' דעדי השטר יכולים להעיד שזהו יב"ש שהעידו עליו משום דיכולים לעשות שטר אחר הא בלא"ה לא מהני עדותן הואיל ואינו מוכח מתוכו וכ"כ המ"מ להדיא ש"מ דאף בשטרות בעי מוכח מתוכו אם כן איך כשר ממך הא לא הוי מוכח מתוכו וכן שני יב"ש בעיר א' איך הם יכולים להוציא שטר על אחר הא לא הוי מוכח מתוכו וכ"ת הואיל ושטר בידו הוי כמוכח מתוכו דהוא המלוה דא"כ איך כתבו התו' בגיטין דף כ"ד ע"ב ד"ה בע"מ דאם יש לו שתי נשים ושמותם שוים אין כשר לר"מ דלא הוי מוכח מתוכו ואמאי נימא הך אשה דגיטה בידה מוכח דהיא מתגרשת ואמאי צריך להשליש לר"מ ודוחק לחלק בין גט לשט"ח דלא משמע כן ברמב"ן סוף ב"ב בשמעת' ממך ואפי' מר"ג ע"ש ולכן היותר נראה דודאי לר"מ דסבירא ליה ע"ח כרתי בעינן מוכח מתוכו מתוך הכתיבה והחתימת שטר ולא מועיל מה דיתברר אח"כ אבל לר"א דסבירא ליה ע"מ כרתי בעינן דיהיה מוכח מתוכו בשעת מסירה דאז חל עיקר שעבוד השטר אבל אם גם בשעת מסירה לא ניכר אף לר"א לא מועיל ולכך בשני יב"ש בשעת מסירה לאשתו מוכח דהיא מגורשת מבעלה מהני לר"א משא"כ לר"מ דהא בעת חתימה אינו מוכיח אבל לר"א מוכח בעת מסירה הואיל והגט בידה דהיא האשה המתגרשת מבעלה המגרש הואיל והגט בידה וכן גבי שט"ח לפי דקי"ל כר"א אם נמסר למלוה מוכיח דהוא המלוה אבל להוציא מיב"ש כשיש שני אף בעת מסירה למלוה א"מ מי הוא הלוה ואף לר"א לא כשר וע"ש ולק"מ. שוב מצאתי להרב מהרש"ק בספרו תפארת שמואל שהקשה כנ"ל ולא תי' ולפמ"ש ניחא ולק"מ דזהו ההבדל בין ר"מ לר"א ולפ"ז צ"ל הנך רבוותא דסבירא להו הלכה כר"מ גבי שטרות ומ"מ לא מצינו חולק בהך דממך וכו' צ"ל דסבירא להו כדעת הר"ן דאף לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו:
ב
כל המוציאו גובה כו' וכתב הב"ח אם אומר שהוא לא הלוהו רק אחר והוא לקחו הימנו גובה כו' דא"צ הרשאה וכמו"ס כדין שטר שכתב בו לכל המוציאו ואולם הרב הגדול מהרי"ט בחלק ח"מ סי' כ"ג דעתו דממך שאני דמשמע רק לאחד שנמסר לו השטר בעת הלואה ולא נשתעבד ליותר מזה ולא דמי לכל המוציאו דקאמר להדיא לכל מוציאו ודייק ליה מדברי הטור דכתב דיאמר המוציאו ממני לוית ולא הוצרכתי לפרוט שמי וכו' ע"ש משמע הא מודה דלא לוהו רק הגיע לידו מאחר א"י לגבות ע"ש. והנה במ"ש הטור וש"ע דבמגו דפרעתי נאמן לומר לא ממך לויתי כי אם מאחר נפל ומצאתו. אם נפרש דלא טוען כן בבירור שידע שנפל מאחר והוא מצאו רק בדדמי כי יודע דמעולם לא לוה ממנו וא"כ מסתמא אירע כך מוכח דלא כב"ח דהא קי"ל בב"ב וכן ביבמות למ"ד אותיות נקני' במסירה א"צ להביא ראי' וגובה אם כן קשה שהשטר בידו יטעון אמת לא הלויתיך רק אחר נתן לי במסירה וא"צ להביא ראי' לרבא ומה יהנו מגו באמת לא לוה ודוחק לומר כי קאמר רבא א"צ להביא ראי' בטוען כן אני לקחתי אבל כאן התובע אומר אני הלויתך וע"ז יש ללוה מגו ושלקחו מיד אחר הא הוא מודה שלא לקחו ודוחק ולב"ח צ"ל דהפי' דטען בבירור שיודע שנפל ואתה מצאתו ונאמן במגו דפרעתי אבל בסתם באמת אף שטוען לא לויתי ממך המוציאו גובה דיכול לטעון קניתי אך זה קשה לפרש דמלבד דדחוק דיטעון בברי דיודע שנפל אף גם הא שרש הדברים הן מבעה"ת שהביאו בשם רמב"ן והרמב"ן ודאי כוונתו אפילו בשמא אולי נפל דלשטת רמב"ן דסבירא ליה כמ"ש הר"ן בשמו בפ"ק דגיטין גבי משתעבדנ' לך ולכל דאתא מחמתך דסבירא ליה לרמב"ן הואיל וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה לא יוכל להשתעבד לכל דאתא מחמתך א"כ אף בזו אין יכול לשעבד ופשיטא דבעי כומ"ס אם כן אף בספק א"י לגבות דהא לית ליה הרשאה וכומ"ס ובמה יגבה ואם כן הטור שהעתיק דבריו מהכ"ת לפרש בו פי' אחר במה שנפרש בדברי הרמב"ן אשר ממנו יצא הוראה זו ולכן נראה לדינא כמ"ש הרב מהרי"ט:
ג
מתוך שנאמן לומר כו' מהרש"ק בתפארת שמואל כתב דהרשב"ם חולק ומפרש הך ממך אפילו מר"ג בכת"י כמ"ש הוציא עליו כת"י ואין זה קושי' דהרשב"ם כתב בדף קע"ו ד"ה ה"ג דא"נ לומר פרעתי בכת"י ואם כן פשיטא דל"ל מגו והנ"י אף דס"ל דנאמן לומר פרעתי דרכו להיות נמשך אחר לישנא דרשב"ם ברוב מקומות ואולי כיון לכת"י שיש בו נאמנו' כמ"ש הכה"ג ע"ש אבל מרשב"ם לק"מ כלל ופשוט:
ד
ונפל ממנו כו' אע"ג דלנפילה לא חיישינן מ"מ לא הוי כ"כ חזקה אלימת' דנימא דהוי במקום חזקה אבל נראה אם שני יב"ש בעיר אחד והוציא אחד על ראובן כת"י שכתב אני חייב ליב"ש מנה א"י לומר במגו דפרעתי ליב"ש השני נתחייבתי וממנו נפל דלנפילה דיחיד לכ"ע לא חיישינן והוי כמו חזקה אלימתא ומגו במקום חזקה כזו לא אמרינן ובזו יש לישב דברי בעה"ת בשער ל"ג ח"ד ד"ג דשני יב"ש בעיר הן מוציאין על אחרים וא"י לדחותו ולומר להשני אני חייב וממנו נפל ואת מצאתיו דלנפילה דחד לא חיישינן והקשו מה אירי' נפילה דחד הא קי"ל כרבא אפילו לנפילה דרבי' כהך דממך ג"כ לא חיישינן ולפי הנ"ל ניחא דמיירי אפילו בכת"י יכול להוציא וזהו בנפילה דרבים יש לו מגו כמ"ש אבל בכה"ג דהוי נפילה דיחיד ודאי ל"ח ול"ל מגו וא"ש אח"כ מצאתי דגם בס' בני שמואל כ"כ והוא אמת לדינא:
ה
ודוקא בבא מחמת אותו פלוני ולקמן בסי' ס"ו סק"ח נר' מדברי סמ"ע דמפרש דפי' דצריך הרשאה או כומ"ס מפלוני אבל אם אומר שקנאו במסירה לא מהני ולכך הקשה דלקמן סי' הנ"ל ס"א בהגה דעת רמ"א דשטר כה"ג מהני במסירה לחוד ותי' הסמ"ע דבאמת אם יש לו ראיה שקנה סגי במסירה לחוד אבל כאן מיירי דאין לו ראיה ולכך צריך הרשאה וע"ש בש"ך ס"ק יו"ד מה דפקפק על זה ואני לא הבנתי דבריו דלפי דעת הרמ"א וכמ"ש הסמ"ע דאין צריך כומ"ס רק במסירה לחוד נקנה א"כ מה צריך ראיה על הקנין הא בזה נחלקו אביי ורבא בשילהי ב"ב למ"ד אותיות נקנית במסירה אי צריך להביא ראיה או לא וס"ל לרבא דאין צריך להביא ראיה וע"ש ברמב"ן וברא"ש דהעלו דלמ"ד דמסירה לחוד סגי אין צריך ראיה כלל על הקנין ומגבי גבי ביה רק אנן דמצריכין ראיה משום דקי"ל בעי כומ"ס אבל למ"ד מסירה לחוד זהו הראיה דשטרא בידו וכיון דבזה במסירה לחוד נקנית אין צריך ראיה כלל ונאמן לומר שקנה ומה צורך הרשאה או כומ"ס או שום ראיה וע"ש בגמרא וברמב"ן וברא"ש בשמעתי' דשני יוסף בן שמעון ע"ש. ולכן נראה דכך הפי' ודאי אי אומר דקנאו מהמלוה היינו אתא מחמתו דהואיל השטר בידו והוא נקנית במסירה ה"ל כיש לו הרשאה או כומ"ס מהמלוה הראשון דהא קי"ל אין צריך להביא ראיה כרבא רק ה"מ אי אומר שקנאו מהמלוה אבל אי טוען אני הלויתיך בזה שטר שכתוב בו אני חייב לראובן ולכל מוציאו ולא ביקש ראובן להלות לך והייתי אבי מלוה לך אין לו שום שיעבוד בשטר דהשטר לא נכתב על שם אחר רק על ראובן או למאן דאתי מחמתו שהוא יהיה מוכר השטר לאחר במסירה אבל שיהיה השטר על איש אחר שילוה ללוה ויחול השעבוד זהו אין במשמעות השטר והרי כאן רק מלוה בלי שטר כלל אבל אי כתוב בו בין מחמתו ובין לא מחמתו הרי הוא שטר לכל בני אדם ואם לא הלוה עליו ראובן והלוה עליו שמעון ושטר בידו גובה בשטרו אף דהוא המלוה בפ"ע ולא בא מכח ראובן כלל כי השטר נכתב על כל אדם ולק"מ משום קושית הסמ"ע ונכון הוא. אלא דא"כ חזר קושית הרמב"ן למקומו דאיך ישעבד לכל אדם הא בדאורייתא אין ברירה ומ"ש הר"ן וכן הנ"י לתרץ דאין זה ברירה דהרי יכול להיות משועבד לכל עולם זה אחר זה זהו תי' מספיק על משתעבדנ' לך ולכל דאתו מחמתך דהרי זה יכול ליתן בקנין לשני והשני לשלישי וכן לעולם אבל במשתעבד על מי שילוה לו בזו לא שייך דיכול להיות בכל עולם בזה אחר זה דאם לוה מאחד שוב לא יכול ללוות מהשני ואם יפרע לאחד כבר נתבטל שטר וכמדומה שלקושיא זו נתכוון הרב מהרי"ט בתשובה הנ"ל כי זולת זה דבריו סתומים ולא ידעתי מה קשיא ליה בהך מילתא דרי"ו ולפי דברי הר"נ והנ"י ניחא אך גם זה אין קושיא חדא דכל כמה דלא מסר שטר למלוה לא חל שעבודא וכשמסר השטר אז מבורר מי המלוה ולא דמי לכל דאתא מחמתך דחשבו הרמב"ן לדין ברירה דשם אין מבורר למי ימכרנו המלוה ועוד דכיון דזה שטרא בידו ואמר שהלוה אמרינן קושטא קאמר דהא שטרא בידו ואם כן כיון דשעבודא דאורייתא הרי חל שעבודא בהלואה וא"צ כלל לשטר רק דרבנן פקעו לש"ד ולא חל במלוה ע"פ רק ע"י שטר ובמילתא דרבנן קי"ל יש ברירה ולכך מהני ולק"מ ואין בדין זה מחלוקת כלל ואף הרמב"ן מודה וא"ש ודוק:
ו
ואם נכתב שובר דעת הסמ"ע והש"ך דוקא בכתב בו בין מחמתו או לא מחמתו או כתב סתם אבל היכי דצריך להיות בא מחמתו א"כ כ"ז שלא בירר שבא מחמתו אינו מועיל שובר שלו דלאו כל כמיליה לחוב לבעל השטר ואפילו שובר בעדים וכתוב בו שבא מחמת אותו פלוני אינו נאמן אם אין ידוע לעדים ע"ש והכל לשיטתם אבל לפימ"ש בשטר בידו דנאמן לומר דקנאו א"כ בממ"נ אם לא שטר בידו פשיטא דלא מהני שובר ואי שטר בידו פשיטא דמהני דהא נאמן לומר קניתי ולכן סתם רמ"א דלעולם אם השטר בידו מהני שובר וכ"כ הט"ז לדינא אך לא מטעם הנ"ל. והנה הש"ך דעתו בשט"ח שנכתב סתם על המוציאו ונתן מי ששטר בידו שובר ללוה ואח"כ מכרו לאחר והשני בא לגבות והלוה מוציא שובר אם נעשה שובר בעדים קלא אית ליה ולא ה"ל ליקח ואפסיד הלוקח אנפשיה אבל אם הוא כת"י המלוה דל"ל קלא ולא מבעי' במקום דיכול לטעון הלוקח כי הקדים הזמן בקנוניא להפסידו פשיטא דמצי טעון אלא אפי' הוחזק מקדם כת"י דל"ל לקנוניא מ"מ כיון דכתוב בשטר סתם ה"ל כהלואה מחדש וכאלו נתחייב לו מתחילה ואיהו דאפסיד אנפשיה ומ"ש די"ל קנוניא זה תלי' במש"ל סי' ס"ו אי בכה"ג מצי הראשון למחול דאי מצי למחול א"כ מה נ"מ בקנוניא סוף כל סוף נמחל וע"ש אבל מ"ש דאף דנפרע מתחילה מ"מ ה"ל כאילו נתחייב מתחילה זהו לא הבנתי הא האי שטרא הוא חספא בעלמא בכל אופן דהא נפרע ובמה יחול החוב והשעבוד לגביה ולא מבעיא בש"ח בעדים דקיי"ל אי לוה ופרעו א"י ללות בו בעצמו דכבר נמחל שעבודו ודעת הש"ך לעיל בסי' מ"ח לפוסלו אף לב"ח ומכ"ש זה דכבר נמחל שעבודו אף גם בכת"י כמו ממרנות דס"ל לש"ך לעיל סי' מ"ח דחוזר ולוה בו היינו הלוה בעצמו דמשעבד נפשיה בנתינת הכת"י שני' למלוה אבל כאן דלוה א"י ממנו כלל והמלוה מוסרו ליד שני והוא חספא בעלמא דכבר נפרע ועומד להקרע במה יחול החיוב והשיעבוד לגבי השני ואין לדברי' אלו מובן כלל אמנם הש"ך רוצה לומר מחמת תקנות השוק דסדר ונהוג כעת לסחור בממרנ' כאלו גם בזו נראה דצריך עיון לדינא להפקיע ממון רק הרשות ביד בית דין שבישראל בהסכמת טובי עיר לתקן כן לטובת המשא ומתן אבל שיהיה הדין כך צריך עיון כי אין לו על מה שיסמוך:
ז
ואם כתב וכו' כתב הש"ך דקמ"ל אפילו לא לוה משום אדם פעם אחת וכתב שמתחייב מנה לכל המוציא שטר זה מי שמוציא השטר חייב לשלם אף שלא לוה הימנו כלל וכלל ועיין מהרי"ט תשובה הנ"ל שכתב לדעת הרמב"ן והר"ן דס"ל דשייך בהו הך דינא דברירה א"כ אין כאן חיוב כלל דבזה לא שייך תי' הר"ן דיכול להתחייב זה אחר זה וע"ש דסבירא ליה דהך דינא תלויה במחלוקת אי אמרינן יש ברירה בשל תורה. ונראה ודאי אי מתחייב בקנין מאה לכל מוציא שטר זה אם כן אז בקנין לא ידע למי ואם כן ה"ל דינא דברירה אבל בלי קנין דאם כן בלא"ה לא זכה בי' המוציא שטר זה עד שימסור לו הלוה ואז חל שעבודא ואז נשתעבד לו הלוה ואז הא ידע למי שמסר השטר ולמי מתחייב ולא שייך כאן ברירה דאז כבר הוברר הדבר והרי זה דומה לגמרי לדין שאול שאמר אשר יכה פלשתי יעשרנו שהביא הרא"ש שכתב מהרי"ט דלא חל החיוב רק כשבא אחד ואמר אני אכנו ואז כבר הוברר מי הוא זה ואיזהו ואף כאן הדין כן בלי פקפוק כלל וכן כתב הרא"ש להדיא ע"ש: (הג"ה השייך לסי' נ' ומ"ט מה שהקשיתי דשני יוסף בן שמעון על אחר לא הוי מוכח מתוכו הוא לשיטת הרב ב"ש בא"ע סימן ק"ל וקל"ו דכתב לר"מ בשני יוסף בן שמעון או אפילו רק יוסף בן שמעון שיש לו ב' נשים ושמותם שווים לא מועיל לר"מ עדי מסירה דבעינן מוכח מתוכו ותמה על הש"ע ע"ש ובאמת י"ל דבלא"ה ק' דלפ"ד הגמ' אף דמוקמינן משנה כר"א מכל מקום בשני יוסף בן שמעון צריך להביא עדי מסירה בב"ד להעיד ואילו הרמב"ם השמיט זה ולא הביא כלל דצריך להביא ע"מ לב"ד לכן נראה דאיהו סבירא ליה גרסינן רבה כמ"ש תו' בב"ב ויבמות דאיהו לא סבירא ליה כאן נמצא וכאן היה וצריך להביא ראיה כאביי ושפיר אמרינן בשני יוסף בן שמעון דניחוש דילמא השליכו לאבוד כמ"ש רש"י דאיהו לס"ל כאן נמצא וכו' ועל זה הוצרך הגמ' לשנוי' ע"מ כר"א דלר"מ לא הוי מ"מ אבל לפי דקיי"ל כרבא דאין צריך לראיה דאיכא חזקה דכאן נמצא וכו' אם כן זה הוא יתכן לכ"ע דליכא למיחש דילמא השליך וכו' ואין צריך ע"מ כלל ולכך השמיט הרמב"ם ע"מ וגם הוי מ"מ כיון דיש כאן חזקה כאן נמצא וכו' ושרינן א"א על הך חזקה כמ"ש הרמב"ן והוי מוכח מתוכו ולק"מ ובחדושי אמרתי כי הב"ש הוכיח דלא סבירא ליה תו' כן דאם לא כן מה דוחקיה תו' לומר רבה במקום רבא הא בלא"ה יש לדקדק מאי צריך לזאת אומרת ממשנה דגיטין דב' יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים הא כן דייקינן להדיא ממשנה דב"ב אין מוציאין עליהם הא הם מוציאין על אחרים אלא ודאי אף דבעינן לר' מאיר בשטרות מ"מ היינו שטר בלי קנין דשטר משוויה שיעבוד' וכריתות הדבר וצריך שיהיה מבורר אבל בקנין עיקר הדבר נעשה בקנין ואפי' לא נכתב שטר מעולם ובא השטר רק לברר שנעשה קנין וא"צ מוכח מתוכו כיון דלית ביה שעבוד ופשוט ולפ"ז יש לומר ודאי ידע רבא דיש כאן חזקה כאן נמצא וכו' ואין לספק בשטר דילמא מאחר הוא רק חשב אולי לרבי מאיר לא הוי מוכח מתוכו ולא אלים הך חזקה למשווי מוכח מתוכו ולכן אין ראיה ממשנה דב"ב דיש לומר דאיירי בקנין וא"צ מוכח מתוכו ולכך דייק מקטנה הוא דלא מצי מגרש וכו' ואי דאמרינן חזקה כאן נמצא כו' מ"מ לית כאן מוכח מתוכו א"כ גדולה אמאי דבס"ד ס"ל משנה ר"מ היא ועכצ"ל דהוי מוכח מתיכו זאת אומרת ב' יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים אפי' בלי קנין לכ"ע ודח' אביי הא ברישא קשה האיך מגרש ודלא כפרש"י דהשליך וכו' רק קו' הגמ' בב"ב דילמא נקט גיטא ומגרש לאשת חבירו בתחבולה ול"ש כאן נמצא וכו' ותי' הגמ' אינו מספיק דאולי באמת עבר וגירש שלא בפני זה ואי דאיכא עדים דגירש בב"ד מה בכך הא לא הוי מ"מ וכ"ת כך הוכחה דאף לר"מ לא בעינן כלל מוכח מתוכו כדעת הר"ן באמת א"כ הא דתנן ולא אחר יכול להוציא עליהם איך איירי אי בפשוט פשיטא אין מוציאי' ממון בספק ע"כ אפילו איכא עדים וכמ"ש הה"מ דלא הוי מוכח מתוכו ולדבריו אם כן יוציא עליהם שטר חוב דהא לא בעינן מוכח מתוכו וע"כ דלר"מ באמת בעינן רק הא ר"א הוא ולדידיה סגי בע"מ א"כ אין כאן הוכחה לר"מ ודברי הגמ' נכונה ולק"מ וגם אין צריך לדוחק של רש"י דהשליכו וכו' ועכצ"ל דס"ל לתו' לדבר מוחלט דחזקה כאן נמצא אין לר"מ מוכח מתוכו ולא דס"ד דרבא בזה וגם בס"ד צ"ל דידע דר"א היא רק לא סבר דמביא ע"מ לב"ד ואביי דח' דמביא לב"ד ולכך דברי התו' נכונים וגם דברי רש"י נכוני' דפי' כך דרש"י פי' דהמשך דברים הא דמדמי ב' יב"ש לגט מלבד מה שכתבתי דאינו משליך לאיבוד בשביל כתובה י"ל פשוט דודאי הא דקמ"ל ולא אחר יכול להוציא היינו אפי' אחד ערב בעד חבירו ודייק לישנא דמשנה ולא אחר יכול להוציא עליהם בכלל. וכן מצאתי להדי' בירושלמי דעל פסק' דמשנה שני יוסף בן שמעון כ' דאמרינן פלוני ופ' ערב ע"ש והדבר מבואר כמ"ש. וכבר הק' לעיל ס"ס מ"ט למה מ"ש באם לוה כיפר וערב מודה דערב חייב וצ"ל דאיירי לאחר השטר ערב דרך כלל כל מה שיוסף בן שמעון השני חייב לך אני פורע אם כן בהוציא זה השטר טוען כיון דעדים מסרו ליוסף בן שמעון שני שטר שחייב לך לא רצית להלות כי אינך גובה בו כי לא ידעת שאהיה ערב בו ואף הלוה אינו נזהר בשמירתו דאף אם ימצא אחד לא יוכל לגבות ומה נ"מ בו והשליכו לאשפה ומצא האחד ועכשיו דאני ערב אתי לגבותו ולכך אין לו כלום בו וזהו נכון ואם כן שפיר דייק הגמ' לימא דהוא נמלך ועבר יומא ולית ביה חפץ דפסול הוא והשליכו ומדלא אמרינן כן ש"מ דיש כאן חזקה ואם כן אף ביוסף בן שמעון נימא כן ושפיר דייק הגמרא וא"ש ובזה אתי שפיר הא דקאמרינן ביבמות קט"ו אי לנפילה מזהיר זהיר ולא קאמר סתם כדעת אביי לנפילה דחד ל"ח דאם כן אף דהך דשני יוסף בן שמעון דאחד ערב והא הוי נפילה דחד דהגיע ליד המלוה ולא ליד אחר ולכך הוצרך לומר כי לא חיישינן לנפילה דחד במקום דזהיר ביה והנה זו הפי' יתכן גירסת רבה דס"ל הטעם נפילה זהיר וזהו לא יתכן במקום דאשלכו לאיבוד אבל לרבא דסבירא ליה הטעם כאן נמצא ולא מחזיקינן לריעותא כלל אם גרסינן רבא לא יתכן פי' זה וצ"ל כפי' הנ"ל להוכיח מוכח מתוכו או דילמא מאוחר הוא כנ"ל בסי' מ"ט ובזה יתורץ מה דקשיא להך דגרסינן רבה א"כ מאי הקש' תו' בכל דוכתא דמה צריך ליוסף בן שמעון לגרש זב"ז הא בלא"ה צריך ע"מ ומה קו' הנ"מ לרבה אבל לרבא לא מחזיקינן ריעותא כלל כמ"ש הרמב"ם א"צ לע"מ ואתיא דברי הגמ' אליבא דהלכתא דיש לומר דוודאי הא דאין מגרשי' אלא זב"ז יש ב' פירושים או דהא עדים והסופר אינו מוסר הגט לבעל עד שמגרש זב"ז או לא רמיה עליו דעדים רק הגרושין אינו מועיל אלא שנעשה זב"ז והנה לפ"ז צ"ל עדיין האיך מיושב קו' הגמ' דיתן הגט לאשת חבירו ואחר כך תוציא הגט ותאמר שבאמת כך היה שנתגרשה זב"ז הא בלא"ה באמת א"כ גט וצ"ל דצריכים להביא ע"מ וק' אם כן למה צריך זב"ז וצ"ל תי' התו' דעדים מסירה לבד אינו משגיחים ומבחינים וכו' אבל לפי' הראשון אין צריך לזה והנה לפי' ראשון א"א לומר כפי' רש"י דאולי נמלך והשליך וכו' דהא מעולם לא הגיע הגט לידו עד שנעשה גירושן והעדים זריזים מבלי להשליכו כמ"ש המחברים בב"מ בשמעתין שטר שיש בו אחריות ע"ש ואם כן אתא שפיר הנ"ל דאי גרסינן רבה צ"ל הקו' כפירש"י וצ"ל פי' השני ולא דעדים אינם מוציאים הגט מתחת ידם ואם כן בלא"ה צריך לומר דע"מ אינם מבחינים כמ"ש רק לגרסא רבא בלא"ה ל"ל כפרש"י דהא לדידהו לא מחזיקינן ריעותא וצ"ל פי' אחר אם כן אין כאן הוכח' מניה ובי' ולכך הק' דאם כן אף לרבא במסקנא בעינן ע"מ ל"ל לגרש זב"ז ואתי שפיר. ויש להבין למה לא גם בשני נשים נימא דכ' לגרש ונמלך והשליכו ומצאה זו האשה השניה ודוחק דמאן דמגרש בצנעה מגרש וכאן צריך' לגרש בפני יוסף בן שמעון והאשת אחר וזילא ליה ולכך נמלך להשליכו ורצונו לצות לכתוב גט משולש לכן נראה ודאי אם ביום הכתיבה מגרש ל"ח למלכו ופיוס כדמשמע בפ"ב דגיטין ע"ש ואי דילמא איחר הגט בידו טרם שגמר בדעתו ליתן ובזה חיישינן לפיוס כמבואר בגמרא הא אמרינן שם לא מקדים אינש פרענות לנפשיה אך זהו בדליכא שני יוסף בן שמעון בעיר אבל בדאיכא ל"ש הקדמות פורענו' לנפשאי דאינו מבורר בי' מי הוא המגרש וכל כמה דלא נמסר הלא לא ידוע מי הוא המגרש ולא שייך אקדומי ושפיר יש לומר דהיה אצלו זמנים ונמלך והשליכו וא"ש. ובהך קו' ל"ל זאת אומרת הא מהך בב"ב מוכח יש לומר דבלאו הכי צריך לומר הא דרבא מייתי ביבמות ראיה ממעשה בכל יום דגובי' מחבי בר נני ולא הביא ממשנה דב"ב דהם מוציאים על אחרים די"ל הא דעת תו' בב"ב בנוסח ממך אפילו מר"ג די"ל דישתעבד לכל מי שיהיה השטר בידו לשלם ואם כן לסברא זו אף דחיישינן לנפולה מאי בכך הא מתחייב לכל מי שיהיה בידו אך זהו בקנין אבל זולת קנין אף דכ' תו' דיכול להתחייב במנה בשטר לא כתבו רק בכת"י כמ"ש הרשב"ם אבל בשטר האיך אפשר הא לא חל חיוב רק בהגיע לידו השטר ואם כן ה"ל מוקדם ואם כן יש לומר דממשנה לא מצי להביא ראיה די"ל מטעם שכ' התו' דמתחייב לכל המוציא ואיירי בקנין ולכך מביא ראיה ממעשים בכל יום אף דליכא קנין וגם מהך דגיטין מביא ראיה ז"א אפי' בלי קנין וא"ש אף דרבה סבירא ליה כמ"ש תו' הך טעמא מ"מ מביא ראיה מהך דגיטין אפילו בלי קנין. ומעתה נבוא לבאר מ"ש הרמב"ן דה"ל לרבה תיכף לומר לנפילה לא חיישינן מהך דמשנה דוודאי ממשנה דייקינן דקתני ולא אחרים מוציאים עליהם ולא כולהו לא הם על אחרים ולא אחרים עליה' ש"מ דהם מוציאים על אחרים ולפמ"ש דאחרים עליהם פשיטא וצ"ל דקמ"ל אפילו ביש עדים והטעם דלא הוי מוכח מתוכו א"כ י"ל כיון דמיירי בעדי' איך יהא קתני ולא הם על אחרים למה הא איכא עדים דהוא המלוה ואי דאין מוכח מתוכו ז"א ודאי רגע ושעה תיכף אחר הכתיבה ל"ש נפילה וא"כ ממ"נ בעת הכתיבה ומסירה פשיטא דהיה מוכח מתוכו דשטרו בידו ומוכרח דהוא המלוה כנ"ל ואי לאח"כ חיישינן שמא נפל כבר אזלא מוכח מתוכו כיון דבעת הכתיבה היה מוכח מתוכו והגע עצמך אם בעת הכתיבה לא היה שני יוסף בן שמעון ואחר כך בא לא יהיה מוכח מתוכו הא היה מוכח מתוכו בשעת כתיבה ואם כן תו ליכא חשש רק דילמא באמת נפל והא יש כאן עדים וא"כ פשיטא דמוציאין ואם כן מה ראיה דלא חיישינן לנפילה ולכך מייתי ראיה מאבא שאול וקיי"ל הלכה כוותיה מדמייתי ראיה מיניה ודח' כר"א סבירא ליה וא"כ הלכה כר"א ואף סתם משנה כאן כוותיה ולא צריך מ"מ. וא"כ ל"ל כפשט הה"מ ושפיר מוכח דלנפילה לא חיישינן וא"ש. ובזו יש לישב הרשב"ם דנתן טעם במשנה לכך אין מוציאין זע"ז משום דיטעון פרעת והחזרתי מה דלא נאמר כן בגמ' דקשיא לרשב"ם לאביי דלא ס"ל בשטרי אקנייתא רק עבחז"ל וכשלא מוכח מתוכו ל"ש עבחז"ל כמ"ש תו' בגיטין. ועוד דהיא גופא קשיא לתקן בשני יוסף בן שמעון לא יכתבו ללוה בלי מלוה ואי דלא רצה לשנות הדין הא בשני יב"ש המלוים לאחרים אסור לעדים לכתוב שטר ללוה בלי מלוה דדילמא לא ילוה יב"ש זה ואח"כ ילוה מיב"ש השני דחס על פשיטי דספרא והמלוה מרווח בזמן ולא שייך עבחז"ל דהא לא זכו לזה המלוה מעולם. ולכך ס"ל לאביי י"ל החזרתי ואי קשה הא משנה איירי דאיכא עדים דבדליכא עדים מה קמ"ל ולא אחר יכול להוציא וכו' ואי בדאיכא עדים איך אפשר לטעון פרעת הא עדים אומרים הוא הלוה ואי דאין מוכח מתוכו הא ביום הכתיבה הוי מוכח מתוכו כהנ"ל דבו ביום לא היה הפרעון וחזרה י"ל דאביי לא מוקי המשנה דאיכא מדים רק קמ"ל אף דאיכא ערב והטעם כמש"ל דילמא השליכו לאיבוד דאביי לא ס"ל כאן נמצא וכו' ולק"מ אמנם רבא דס"ל כאן נמצא וכו' אזלא הך חששא וצ"ל דקמ"ל ביש עדים וא"כ ליכא למימר חשש רשב"ם ולכך קאמר משום כותבין שטר ללוה וא"כ מה יועילו עדים מעולם לא היה מוכח מי הלוה ומי המלוה דכותבין שטר ורבא לא ס"ל עבחז"ל רק באקנייתא וא"ש ודוק וע"ל סימן מ"ט הנ"ל מ"ש באריכות. והנה על קושית הרמב"ן דה"ל לאתויי תיכף הך נפילה ל"ח י"ל דהתו' כתבו דבמשנה י"ל בהרשאה אך לתי' אביי דקאי על שובר ל"ל בהרשאה אפילו לדינא דרשב"ם דאף בהרשאה א"מ היינו למסקנא יכול לומר לא הייתי מעלה על דעתי שיבאו בהרשאה אבל לס"ד הלא זולת הרשאה בלא"ה א"א לגבות וא"כ איך לקחת שובר א' לשניהם אך באמת מי מכריח לאביי להך אוקומתא רק י"ל תי' הראשון לא נח ליה דמשולשים דהא שילוש לא נזכר עדיין במשנה רק י"ל דילמא איירי בדאיכא מדי שטר והא דהעלתי דלא אחר יכול להוציא דאיירי אפי' בעדים דאל"כ פשיטא י"ל דאיירי בעדים אחרי' זולת עדי שטר דלא הוי מ"מ וא"ש דמהמשנה לא יכול להוכיח די"ל בהרשאה ונמצא שובר איירי כאוקומתא קמייתא ולא במשולשים דהא עדיין לא נזכר במשנה רק בעדי שטר והא דאין אחר מוציא איירי בעדים אחרים דלא הוה מוכח מתוכו אבל השתא דאסקינן ר"א דלא בעי' מוכח מתוכו א"כ מ"ש עדי שטר ומ"ש שארי עדים ועכצ"ל כמ"ש דאין חושש לפרוע ולהניח השטר הואיל ואינו מבורר בשטר ולפ"ז ליכא לומר בעדים וצ"ל אוקומתא דאביי ול"ל בהרשאה וא"ש. ויש להבין התו' ביבמות דתי' באביי דלכך צריך ראיה משום דחייש לנפילה דרבים ומשום כך הוקשה להם באחים ולא תי' דחייש לפקדון דלא שייך טעמא כיון דשמיה כשמיה ונר' דלרש"י מפרשי כן דרש"י פי' בגיטין בשני יב"ש דהשליכו לאיבוד ולא פי' בפשוט דהא העלינו רבה גרסי' וא"כ בשלמא בשני נשים ל"ל לפקדון דשמיה כשמיה לא מפקיד דיודעת דצרתה שמה כשמה אבל בשני יב"ש שפיר י"ל לפקדון דאף דידעת דהאשה שמפקיד שמה כשמה מ"מ לא היה יודעת בעלה שמו כשם בעלה וכי זו היתה צריכה למידע הלא עדים אינו יודעי' ואתיא הגמרא שפיר וא"צ לדוחק דהשליך לאיבוד וצ"ל דרש"י ס"ל שמיה כשמיה ל"ד ומעולם לא חיישינן לפקדון דלא שכיח לפקדון דיחיד וזהו כיון דשמי' כשמי' הוה פקדון דיחיד):
אורים ותומים, אורים
נ׳
א
אני פלוני כו' והעדים חותמים למטה לקיים ענין ולא לקיים חתימה גרידא דאז הוי כשטר גמור אף שכתב בלשון אני פלוני:
ב
כל המוציאו גובה בו ולא חיישינן דילמא אדם אחר הלוה ונפל הימנו והוא מצאו גמרא ועיין תומים מ"ש דלמה יגבה ממשעבדי הא אין מוכח מתוכו מי הוא המלוה ע"ש:
ג
גובה בו וכתב הב"ח דאם יאמר קניתי מפלוני המלוה גובה ואין צריך הרשאה ולא כומ"ס ועיין תומים שכתבתי שמהרי"ט חולק ובררתי הדברים כדעת מהרי"ט:
ד
מתוך שנאמן לומר פרעתי היינו כת"י בלי נאמנות וכאן סתם הרמ"א ולא הגיה על המחבר משמע דסבירא ליה דנאמן לומר פרעתי ולקמן סי' ס"ט הביא שני דעות ואולי סמך אדלקמן ש"ך. ודוקא פרעתי או לאחר אני חייב נאמן אבל אינו נאמן לומר להד"ם רק לשחוק בעלמא כתבתיו ב"ח ואף שהש"ך כתב צ"ע נראה לדינא נכון כהב"ח:
ה
ונפל ממנו וכו' עיין תומים שהעליתי דאין הפירוש דטוען שיודע בבירור שנפל והוא מצאו רק טוען ברור שלא לויתי ממך וכיון שאין לך הרשאה וכמו"ס אולי נפל ומצאתו ע"ש ולשיטת מהרי"ט דאין נקנין במסירה ה"ה דיוכל לומר אולי מסר לך ואין נקנים במסירה וחדא מינייהו נקט:
ו
ומצאתו עיין בתומים בשני יוסף בן שמעון שהוציא אחד כת"י על ראובן אף דיש לו מגו דפרעון אינו נאמן לומר דילמא מיב"ש נפל דהוא לא שכיח כלל בנפילה דיחיד והוי מגו במקום חזקה ואיירי כגון שא"י לטעון אולי מסר לך ואין נקנים במסירה דכתב בו ולכל המוציאו דקי"ל לקמן דסגי במסירה:
ז
וה"ה פס"ד היינו למ"ד דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד אבל למ"ד נאמן יש לו מגו ומהימן כמו בכת"י סמ"ע וש"ך ופשוט:
ח
ודוקא בבא מחמת אותו פלוני וכו' עיין תומים מ"ש בשם הסמ"ע דפי' דלא סגי במסירה לחוד רק צריך הרשאה או כמו"ס והיינו אם אינו מברר שקנאו מן המלוה אבל אם מברר קנינו סגי ג"כ במסירה לחוד וכמו כן אם כתב בין מחמתו ובין שלא מחמתו די במסירה לחוד ואני כתבתי דנראה דכיון דנקנים במסירה אין צריך להביא ראיה על קנינו כלל רק הפי' כך דצריך לומר דקנאו מן פלוני הנזכר בשטר אבל אם אמר ראובן הנזכר בשטר לא הלוה לך ובאת אלי והלויתיך על השטר לא מהני והרי זה כמלוה ע"פ דעיקר שעבוד שטר על ראובן דאתי מחמתו אבל אם נאמר בין מחמתו ובין שלא מחמתו יכול לומר אני הלויתיך כי השטר חל שעבודו לכל אדם שילוה ע"ש ואם היה השטר ביד השני וקיבל מקצת פרעון ואח"כ בא המלוה הראשון עם השטר הפסיד מה שנפרע השני כ"כ בתשובת מבי"ט:
ט
ואם נכתב שובר וכו' כתב הסמ"ע וכן הש"ך דוקא בכתוב בשטר הן מחמתו והן שלא מחמתו ומכ"ש בדכתב ביה לכל מוציאו אבל אם צריך להיות דוקא מחמתו א"כ אם אין לו הרשאה לא מהני שובר שלו ומפסיד הלוה עד שיברר שהיה בא בהרשאה או שהעידי שובר יעידו בבירור שהיה לו הרשאה ואני כתבתי בתומים לפמ"ש דאם שטר בידו נאמן לומר קניתי ואין צריך ראיה אף שובר יכול ליתן ואם לא היה שטר בידו פשיטא דלאו כל כמיניה ליתן שובר ומה לו ליתן שובר על חוב אחר ופשוט:
י
שום אדם לא יכול לגבות וכו' כתב הש"ך בשטר שנכתב בו סתם לכל המוציאו כסדר הממרי"ם הנהוג בפולין אם פרע למלוה ואח"כ מכרו מלוה לאחר אם הוא שובר בעדים אין ללוקח כלום אבל שובר בכת"י של מלוה אע"פ דידוע דהיה שובר נעשה קודם מכירה ולית בי' קנוניא מ"מ גובה הלוקח שטרו. ועיין בתומים שכתבתי דאין לזה שרש ולא מסתבר כלל כי אם אפשר מתקון המדינה שיש ביד ב"ד לתקן לצורך שעה אבל דינא לא ידענא כלל:
יא
ואם כתוב בשטר וכו' אף שלא נתחייב מעולם ולא לוה משום אדם מ"מ כיון שכתוב נתחייבתי למוציא שטר זה והשטר בידו חייב לשלם ועיין תומים שכתבתי דוקא שהחיוב חל במסירת שטר וא"כ אז יודע למי יתחייב אבל אם עשה קנין סתם מי שיעשה זה אתחייב מעכשיו או מי שיהיה שטר זה בידו אתחייב מעכשיו לא מהני לדעת הרבה מחברים דקי"ל אין ברירה ע"ש:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
נ׳
א
ש"ך סק"ו וכ' בתשו' נ"ב ע' תשו' ח"ס חו"מ סי' ו':
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5