שולחן ערוך, חושן משפט מ״ו: העדים שאמרו קטנים היינו או פסולים היינו או שטר אמנה היה וכל דין קיום שטרות. ובו לח סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

העדים שאמרו קטנים היינו או פסולים היינו או שטר אמנה היה וכל דין קיום שטרות. ובו לח סעיפים:
המוציא שט"ח על חבירו כל זמן שלא נתקיים יכול הלוה לומר מזויף הוא ומעולם לא צויתי לכתבו ואפי' אם מודה ואומר אמת שאני צויתי לכתבו אבל פרעתיו או אמנה הוא או כתבתי ללות ועדיין לא לויתי וכל כיוצא בזה הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים ה"ז נאמן וישבע היסת ויפטר ואם קיימו המלוה אח"כ בב"ד הרי הוא כשאר השטרות (וע"ל ריש סי' פ"ב):

ב

י"א דהא דמהימני ללוה במיגו דוקא כשאין בו נאמנות למלוה אבל אם יש בו נאמנות לא וי"א דאפי' יש בו נאמנות למלוה נאמן הלוה (במגו דאי בעי אומר מזוייף והכי מסתברא) (טור):

ג

כיצד הוא הקיום באים עידי השטר ומעידים לפני ג' אפילו הם הדיוטות שזאת היא חתימתן וכותבין למטה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלוני ופלוני ואסהידו קדמנא אחתימת ידיהו ומדאתברר לנא דדא היא חתימת ידייהו אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי וחותמים למטה:

ד

אין מקיימין שטרות אלא בג' מפני שהוא דין ולפיכך אין מקיימים שטרות בלילה: הגה ואם קיימו בשנים לא הוי קיום (מרדכי פרק השולח והגהת מרדכי דקדושין ונ"י פ' חזקת הבתים) ויש מי שכתב מאחר שנהגו שהרב התופס ישיבה מקיים ביחידי מנהג כזה מבטל הלכה (ת"ה סי' של"ב) וכן המנהג פשוט במדינות אלו ונ"ל הטעם דס"ל לענין קיום שטרות דרבנן דיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות ומקרי ב"ד כמו שנתבאר לעיל סי' ג' וכ"ה דאע"ג דאין יחיד מומחה בזמן הזה מ"מ לענין קיום שטרות דרבנן יש לסמוך עליו כנ"ל טעם המנהג:

ה

מקיימין השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואפילו עומד וצווח מזוייף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו:

ו

אע"פ שהוא מקויים צריך שיכירו חתימת שני העדים או ב' הדיינים ואם לאו אין לו דין מקוים ומיהו נפקא מינה בקיום כיון שחתומים עליו ב' עדים וג' דיינים יותר בקל ימצא מי שיכיר החתימות:

ז

בא' מה' דרכים מתקיים השטר האחד שיהיו הדיינים מכירים כתב ידי העדים השני שיחתמו העדים בפניהם הג' שיבואו העדים החתומים בו ויאמר (כל אחד) זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה הרביעי שיבואו עדים ויעידו שזה כתב ידם של אלו (ויכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם ואינן צריכין להעיד בפיהם (ריב"ש סי' שפ"ב ותי"ג) החמישי שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרות ועורכים ב"ד זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרות ויראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו ואין מקיימים השטר משטרות אחרות אלא מב' שטרות של ב' שדות שאכלום בעליהם שלש שנים אכילה גלויה נכונה בלא שום יראה ולא פחד מתביעה בעולם כדרך שאכלום כל בעלי שדות שדותיהם או משתי שטרי כתובות והוא שיצאו השני השטרות מתחת יד אחר לא מתחת ידי זה (שרוצה) לקיים שטרו שמא הוא זייף הכל אפילו אם ב' השטרות מקויימים אין מקיימין מהם אם יוצאין מתחת ידו (טור וב"י בשם רש"י) ויש חולקין (ר"ן לדעת הרמב"ם) וכן מקיימים השטר משטר שקרא עליו ערער (וי"א דאפי' לא קרא עליו ערער רק שמקויים כדלקמן סעיף ל"ז) והוחזק בב"ד מקיימים ממנו לבדו כמו שמקיימים משטרי שתי שדות או שתי כתובות: הגה וי"א דמקיימים חתימה מספר שכתב אבל לא מאיגרת שכתב (ריב"ש סי' קל"ו) וי"א דאפי' מספר אין מקיימים אא"כ חתם שמו בסוף דאז מקיימים מחתימתו (ר"ן פ"ב דכתובות):

ח

ב"ד שכתבו במותב תלתא הוינא ונתקיים שטר בפנינו ה"ז מקוים אע"פ שלא פירשו באיזה דרך נתקיים ונהגו לכתוב הדרך שנתקיים בו:

ט

כשהשטר מתקיים בעדות אחרים שמעידי' על כתב ידם של אלו אם א' מעיד על חתימת הא' וא' על חתימת הב' לא נתקיים לפי שצריך שני עדים על חתימת כל א' ואם יש שלישי עמהם שמעיד על חתימת ב' העדים נתקיים:

י

מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בב"ד והכיר כתב ידו שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה מעולם הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בב"ד שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד הואיל והדבר כן שטר שיצא בב"ד ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים עד שיזכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו אבל אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן מקיימים השטר ואין משגיחין על דבריהם של אלו שאומרים אין אנו זוכרים העדות הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם ומפני טעם זה אנו מקיימים כל השטרות ואין אנו מצריכים להביא העדים ולשאול אותם אם הם זוכרים העדות או לאו שאפי' באו ואמרו אין אנו זוכרים אותם אין שומעין להם הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהם אלה דברי הרמב"ם ויש חולקים ואומרים שאפילו אין זוכרים שלוה או שחתמו מעולם על שטר זה ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר כיון שמעידים שזה כתב ידם מקיימים השטר על פיהם ולפי דבריהם כשהם עצמם באים להעיד על כתב ידם אם שכחו ההלואה ואינם זוכרים כלל שחתמו בשטר זה צריך ב' עדים על כל חתימה לכן צריך או שיעיד כל א' על כתב ידו ועל כתב יד חבירו או שיצטרף אחר עמהן שיעיד על כתב ידי שניהם כדי שיהא על כל חתימה ב' עדים: הגה ולא בעינן שיזכור העדות אלא בעד אחד או בב' עדים לענין קיום השטר אבל ב' עדים החתומים על השטר אע"פ שאין זוכרים העדות כלל ואין השטר כתוב כתקונו מ"מ העדאת עדים איכא (מהרי"ו סי' צ"ד והגהות מרדכי דכתובות) ואם נתקיים השטר אזלינן בתריה לכל מה שכתוב בו אע"ג שאין לו דין שטר גמור מ"מ לענין זה מיקרי שטר דלא יהא מפי כתבם וכמו שנתבאר לעיל סי' כ"ח סעיף י"ב (תשו' רשב"א סי' אלף ר"ט וע' סקנ"ד) ויש חולקים כמו שנתבאר לעיל ריש סי' ל"ט סעיף ג':

יא

אמר אחד מהעדים זה כתב ידי והעיד הוא ואחר על כתב יד הב' לא נתקיים לפי שג' רביעי הממון יוצאים ע"י עד אחד:

יב

וכן אם העיד אחיו או אביו של הראשון עם א' על כתב ידו של הב' לא נתקיים שהרי ג' רביעי הממון יוצאים על ידי קרובים:

יג

שנים החתומים על השטר ומת א' מהם צריך ב' מן השוק להעיד על חתימתו ואין העד החי יכול להצטרף עם אחר להעיד על חתימת המת שא"כ יצאו ג' רביעי הממון על ידו ואם לא נמצא אלא עד א' עם זה העד החי כותב חתימת ידו בפני עדים אפי' על החרס ומשליכו בב"ד עד שיוחזק כתב ידו בב"ד (וכ"ש אם היו עדים לקיים חתימת החי) (נ"י פ' חזקת הבתים) כדי שלא יצטרך להעיד על חתימתו ואח"כ יעיד הוא ואחר על חתימת המת:

יד

אם אין מכירים לא חתימת העדים ולא חתימת דייני הקיום ואחד מעידי השטר מעיד על כתב ידו וב' עדים מעידים על חתימת א' מהדיינים או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד על כתב ידו אינו מועיל דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי העד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על חתימת העדים (וכן אם נתקיים כתב הסופר ועד א' לא הוי קיום) (ב"י בשם ר"י נ"ב ח"ח):

טו

אם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו השטר מקויים:

טז

אם עד אחד מן השוק מעיד על חתימת עידי השטר ודיין א' מעיד על חתימתו מצטרפים דאמאי דמסהיד סהדא מסהיד דיינא וכן הדין כשאין הדיין מעיד על חתימתו אלא שב' מן השוק מעידים על הדיין דהשתא כולה סהדותא חד הוא:

יז

עידי הקיום יכולים להיות קרובים לעידי השטר ולא עוד אלא אפי' מת האב החתום בעוד הבן קטן יכול להעיד על חתימת אביו אחר שיגדיל להצטרף עם אחר כשר וכן יכול להעיד על כתב יד אחיו או על כתב יד רבו שראה בקטנותו וי"א דדוקא אלו שרגיל עמהם אבל על כתב יד אחר אינו נאמן להעיד בגדלו שהכיר אותו בקטנותו:

יח

צריך שלא יהיו עידי הקיום קרובים לדייני קיום ויש מכשירין: הגה ועידי הקיום יכולין להיות קרובים לעדים המעידים על חתימת הדיינים שקיימו השטר (ב"י) ועידי הקיום לא יהיו קרובים זה לזה (ר"נ סוף פרק ב' דכתובות):

יט

עידי קיום הקרובים למלוה וללוה פסולים ויש מי שמכשיר ודייני קיום הקרובים למלוה וללוה הקיום פסול (ר"נ פרק ב' דייני גזרות וריב"ש סי' שפ"ב והרא"ש כלל ס' סי' ד' ונ"י פ' יי"נ ומרדכי פ"ב דכתובות):

כ

(ר"נ שם) דיינים החותמים לקיים השטר חותמים אע"פ שלא קראוהו ודוקא מה שיש בגוף השטר אין צריכים לקרות אבל מ"מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהיו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידים בפניהם וי"א שא"צ לקרותו כלל (ובלבד שיכתבו מי הם עידי הקיום שאם יהיו פסולים למלוה ולוה יכולים להכיר אח"כ) (נ"י בשם ריטב"א):

כא

דיינים שדנים על תנאים ועניינים שבמלו' עצמ' צריך שיהיו רחוקים מעידי השטר:

כב

דייני קיום צריך שיהיו רחוקים מדיינים שדנים על המלוה עצמה ויש מכשירין:

כג

עידי הקיום יכולים להיות קרובים לדייני מלוה:

כד

שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירים חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם משחתמו אין מעידים בפניו וחותם ומותר לכתוב הקיום בשטר קודם שיתקיי' השטר שאין הכתיב' עיקר אלא החתימה ויש חולקים:

כה

אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד א' אלא כל א' קבל עדות בפני עצמו פסול ואין הדיינים עצמן נאמנים לומר שלא היו ביחד ושעשו שלא כדין (תשובת רמב"ן סי' צ"ד) ויש מי שמכשיר:

כו

ג' שישבו לקיים את השטר ובאו ב' עדי' וערערו על א' מהן שהוא גזלן וכיוצא בו ובאו שנים אחרים והעידו שחזר בתשובה אם עד שלא חתמו העידו שחזר ה"ז חותם עמהן שהרי ג' היו ואם אחר שחתמו העידו עליו שחזר בתשובה אינו חותם עמהם שהרי הוא כמי שאינו בעת חתימת השנים:

כז

בד"א כשערערו עליו בעבירה אבל אם ערערו עליו בפגם משפחה כגון שאמרו אמו לא נשתחררה ועבד הוא או לא נתגיירו ועכו"ם הוא ונודע אחר שחתמו השנים שאין במשפחתו פגם ושהוא כשר ה"ז חותם עמהם שזה גילוי דבר הוא שהיה מקודם:

כח

כתבו קיום ונמצא אחד מדייני קיום פסול יחתכו אותו קיום והשטר נשאר בכשרותו:

כט

ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין לכתוב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי כדי שלא יאמר הרואה בית דין של שנים קיימוהו אפי' היה כתוב בו בב"ד יאמר שמא דימו ששנים ב"ד הם ואם יש בו משמעות שהיו שלשה א"צ וי"א שאם לא כתבו וחד ליתוהי כשר ומ"מ לכ"ע אם כתב בי דינא ובמותב תלתא תו לא צריך וחותמים שנים מהם ודיו: הגה ואם כל השלשה חתומים א"צ לכתוב במותב תלתא הוינא (נ"י פ' ג"פ וריב"ש סי' תי"ג וש"ח ורשב"א סי' אלף קנ"ג ור"ן פ"ב דכתובות ואפי' אין כתוב בו רק שטר זה נתקיים כראוי די בכך (תשובת רמב"ן סי' צ"א):

ל

אפי' כשלא מת א' מהם נוהגין לכתוב וחד ליתוהי כדי להקל מעליהם שלא יחתמו בו אלא שנים: הגה אם כתב בהנפק במותב תלתא וכו' וחתומים בו ג' ונמצא א' מהן קרוב או פסול יש אומר דכשר דתלינן דג' אחרים ישבו ולא חתמו מהן רק ב' והג' הקרוב או הפסול חתם אח"כ (ריב"ש סי' תי"ג) כמו שנתבאר לעיל סי' מ"ה סעיף י"ב לענין שאר שטרות וי"א דפסול (הרא"ש כלל ס' סי' ד') קיום שכתבו אנחנו סהדי כשר דהואיל וחתומים ג' אנו רואין שהיו ב"ד (ריב"ש סי' שפ"ב):

לא

קיום ב"ד צריך שיהיה סמוך לכתב ידי העדים או סמוך לצד השטר או מאחוריו כנגד הכתב ולכן אם הנייר קצר למטה יכתוב הקיום מן הצד או מאחוריו (רמב"ם והמגיד פכ"ז מהלכות מלוה ואם היה בין הקיום והשטר ריוח שטה אחת ושני אוירים פסול הקיום לבדו שמא יחתוך השטר שנתקיים ויזייף באותה שטה שטר ושני עדים ונמצא הקיום על שטר מזוייף:

לב

(ל' רמב"ם שם דין ז' וע' פרישה סס"ק פ"ה ופ"ז) הרחיק הקיום מהשטר שטה או שני שיטין או יותר ומילא כל הריוח שריטות דיו כשר שהרי אינו יכול לזייף ואין חוששין לב"ד שקיימו קיום על השריטות אלא על גופו של שטר ויש אומרים שחוששין לכך:

לג

שטר הבא הוא ועידיו על המחק והקיום מלמטה על הנייר אין מקיימים אותו מדייני הקיום אלא מעדים של מעלה שמא הקיום היה רחוק מהשטר הרבה והיה הריוח מלא שריטות של דיו וחתך גוף השטר ומחק השריטות וכתב השטר ועידיו על המחק ויש מכשירין לקיימו מדייני הקיום:

לד

חתם בשטר קודם שנעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אם אחרים מעידים שמכירים חתימתו וראו חתימתו שבשטר זה קודם שנעשה גזלן כשר אבל אם לא ראוהו עד אחר שנעשה גזלן לא דאיכא למיחש שמא עתה זייף וחתם: הגה (נלמד מהדין שאח"ז) ואם אין עדים המכירים חתימתו הגזלן כותב חתימתו ומקיימין ממנה כמו שנתבאר לעיל סי' י"ג וה"ה אם המיר לעכו"ם לאחר החתימה דינו כנעשה גזלן (ב"י בשם ריטב"א):

לה

חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים שמכירים חתימתו אפי' לא ראוהו עד שנעשה חתנו ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהשטר יוצא מתחת יד אחר אבל אם יוצא מתחת יד העדים לא:

לו

חתם כשהיה בריא ונשתתק הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים עליה:

לז

שנים החתומים על השטר ומתו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא אבל קטנים היו או פסולין הרי אלו נאמנים וקורעין השטר אא"כ טען שנקבע לו זמן לקיים השטר ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין קורעין אותו ויש מי שאומר שא"צ שקרא עליו ערער דבהוחזק בב"ד סגי אפילו לא קרא עליו ערער: הגה וכל זה שכבר מתו העדים אבל אם העדים עדיין חיים וב' עדים אחרים באים לפוסלן ואמרו שפסולין הם גם השטר נפסל אע"פ שכתב ידם יוצא ממקום אחר (ר"ן בשם י"א וטור בשם התוס') וי"ח ומכשירין השטר (שם בשם אביו הרא"ש) והא דאין נאמנים בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא למהוי שטרא מעליא לגבות בו אלא דאי תפס מטלטלין לא מפקינן מניה (טור בשם רש"י והרא"ש) עדים שאין כת"י יוצא ממקום אחר ואמרו כ"י הוא זה ואומרים בתוך כדי דבור אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו או פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו או מסר מודעא בפנינו או תנאי היה בדבר ולא ראינו שנתקיים התנאי הרי אלו נאמנים ואפי' עד א' אומר לא היה תנאי ועד א' אומר היה תנאי ולא נתקיים נאמן ואין כאן אלא עד א' ואם כתוב בשטרא ואנן סהדי מסהדינן דלא הוי שיור בשטרא אינן יכולין לומר תנאי היה בדבר דאינן חוזרין ומגידין מיהו אם אומרים מה שכתוב שלא היה בו שיור לא נאמר לבטל התנאי רק שלא היה שיור בגוף המכר נאמנין (טור סנ"ה) וכן יכולים לפרש דברי השטר בכל דבר שאינן סותרין דבריהם (נ"י פ' מי שמת) אבל אם אמרו שהיו אנוסין מחמת ממון או שהיה שטר אמנה או שהיו פסולים בעבירה אינם נאמנים ואפי' אמרו שאח"כ עשו תשובה ואע"פ שאינם נאמנים לבטל השטר מ"מ לגבי דידהו נאמנים וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם ואם אומרים שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה ואח"כ נתברר להם שהיה אמנה נאמנים ואם כתב ידם יוצא ממק"א או שיש עדים שזה כתב ידם אין נאמנים בשום דבר שיאמרו לבטל השטר חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא:

לח

עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה אינם נאמנים: הגה י"א הא דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ואינן יכולין לחזור דוקא שנים אבל ע"א החתום בשטר יכול לחזור בו (ריב"ש סי' קכ"ז):

א

אמנה. בר"ס פ"ב פי' הב"י שטר אמנ' הוא שאומר לא נתתיו בידו ללות בו אלא הכנתי אותו שאם אצטרך ללות ילוה לי בו והאמנתיו שלא יתבעני כל זמן שלא אלוה וכתבתי ללות כו' היינו שלא מסרתיהו לידו אלא ממני נפל ומצאו זה ע"כ וע"ל סל"ז דאין העדים נאמנים לומר שטר אמנ' הוא משום דעולה הוא ואין אדם משים עצמו רשע ולא כתב כן באם אמרו שכתב ללות כו' דבזה אין משימין עצמן רשעים דיכולין לומר בהיתר חתמנו דדעתו הי' ללות מיד אלא שאח"כ באה איז' סיב' שלא הלו' לו עכ"ל הסמ"ע:

ב

מסתברא. וכן קי"ל לקמן ר"ס פ"ב. סמ"ע וש"ך:

ג

עידי. או שאר עדים או ע"י דימוי ושאר דרכי הקיום כדלקמן ס"ז גם מה שכותבין הדרך שנתקיים בו היינו לכתחל' אבל בדיעבד אם לא כתבו רק נתקיים שטר זה דיו וע"ל ס"ח וסכ"ט בהג"ה עכ"ל הש"ך:

ד

למטה. ובסנ"א יתבאר דאם א"א לכתוב הקיום תחת השטר יכתבו אותו ע"ג השטר באחורי הדף. סמ"ע:

ה

בלילה. ואפילו בדיעבד לא הוי קיום כמו גבי דין בסימן ז' ס"ב ואין חילוק בזה בין שטרות לגט אפי' במקום עיגון כ"כ בתשובת ר"א מזרחי סי' פ"ב וע"ש שהאריך בזה עכ"ל הש"ך:

ו

בשנים. כ' הסמ"ע משום דה"ל כעדים מפי עדים דלא מהני אבל בג' דהן ב"ד מקיימין חתימתן ואז הב"ד הדנין על שטר זה לאחר זמן ה"ל כאילו שמעו העדות מעידי שטר עצמן והיינו דוק' כשהן עצמן אין מכירין חתימת עידי השטר אלא שעידי החתימ' מודים לפניהם שהיא חתימתן אבל כשהן עצמן מכירין החתימות ה"ל כאילו מעידין על מנה שבשטר ואם הלו' בעצמו חתום על השטר ומודה לפני ב' עדים שהוא חתימת ידו נרא' דמהני קיומא עכ"ל והש"ך השיג עליו במ"ש דאם מכירין החתימות כו' דמ"מ הלא לא היו אצל ההלוא' וא"כ אין מעידין על מנה שבשטר רק על חתימת ידן הילכך צריך ג' אע"פ שמכירין החתימות דאל"כ ה"ל כעד מפי עד וכן מוכח בש"ס כו' ע"ש (ועי' בט"ז שהשיג כמו כן על הסמ"ע בזה ע"ש):

ז

שנהגו. ז"ל הסמ"ע הנה אף שמור"ם נדחק ליתן טעם להמנהג מ"מ הבו דלא לוסיף עלה כמו שנוהגין עתה שהסופרים וחזנים מקיימין השטר דודאי בכה"ג מצי בע"ד לערער והיינו דוק' לענין קיום עידי השטר אבל אם הוא ח"י הלו' והלוה מודה לפניו שהיא חתימתו מהני הקיום לענין טענת להד"ם שצריך לישבע כמ"ש בסי' פ"א ס"י עכ"ל:

ח

מומחה. והש"ך כתב דאין טעם זה נכון דדוק' לענין דין הוי יחיד מומח' כג' אבל לא לענין הודא' וקיום דהוי כעד מפי עד ובעי ג' דהוא ב"ד וכ"כ התוס' והרא"ש והריטב"א ושאר פוסקים וגם מהרש"ל האריך בזה פ' הגוזל בתרא סי' י"א ע"ש ונרא' שבדברים כאלו הולכים אחר המנהג וכמ"ש בסי' כ"ח סכ"ג ואפי' הוא נגד הדין וכ"כ בת"ה וכתב הב"ח דלמנהגינו אין הרב יכול לקיים השטר בליל' ואפשר דהיכ' דנהוג לקיים בליל' גם בזה אמרינן מנהג מבטל הלכ' עכ"ל הש"ך:

ט

דרבנן. ע' בש"ך שהאריך להשיג על הגהת מרדכי ועל הרמ"א בדין קיום שטרות במ"ש כאן וגם בא"ע סי' מ"ב ס"ד (ועי' מ"ש שם הב"ש בזה) וכ' דבכל הני קיומי דמקילינן משום קיום שטרות דרבנן אינו אלא בח"י העדים אבל לא בח"י הלו' עצמו דמדאוריית' בעי קיום וגם אין מקיימין אלא בפניו לכ"ע וכן מוכח להדי' בסמ"ע סי' ל"ה ס"ק ט' ע"ש וכן מוכח בדברי רב שרירא גאון ושאר פוסקים מודו ליה בזה לדינ' מיהו כמדומ' שנהגו להקל לקיים אף כת"י הלו' שלא בפניו ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכ' אבל היכ' דלא נהוג אין להקל עכ"ל * (וגם בעדים אם כתבו בלי רשות הבע"ד לא אמרינן דהוי כנחקר' עדותן בב"ד עי"ל סי' ל"ט ס"ג בהג"ה וס"ד ומ"ש שם ס"ק י"א בשם הש"ך ע"ש):

י

בפני. בסי' ק"י ס"ד וס"ו פסק המחבר דגם להוציא מיתומים מקיימים קטנים ובפריש' כתבתי דלהרא"ש והטור צריכין לחלק ביתומים בין מטא זמן השטר לגבות (דאז אין מקיימין) או לא עכ"ל הסמ"ע:

יא

הדיינים. פי' דייני הקיום וכתב הש"ך מיהו דוקא כשחותמים ג' דיינים אז סגי בהכרת שנים מהם:

יב

שיבואו. כתב ר' ירוחם שיש מחלוקת בתוספתא אם אומרים העדים כתב ידינו הוא זה ואחרים אומרים שאין זה כתב ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא איפסקא הלכתא כמאן ע"כ והביאו הב"י וד"מ וראיתי מחלוקת זה בירושלמי פ"ב דכתובות (וכפי שפירשו הריטב"א ז"ל) ועוד איתא שם דאם עידי השטר אומרים אין זה כתב ידינו ושנים אחרים אומרים שהוא כתב ידם עדי השטר לא מעלין ולא מורידין ופי' הריטב"א דמיירי שעדי השטר אין כל א' מעיד אלא על שלו והמכחישים מעידים על כל אחד ואחד מהם וה"ל תרי לגבי חד ע"כ ומשמע דאם עדי השטר כל אחד מעיד גם על של חבירו שאינו כת"י ה"ל תרי ותרי עכ"ל הש"ך:

יג

עד. ר"ל מתוך חתימתן בשטר נזכר ההלוא' דאל"כ הי' צריך כל אחד להעיד ג"כ על חתימת חבירו וכמ"ש המחבר בס"י ומיהו א"צ לומר בפירוש כן שזוכרין אלא מסתמא אמרינן שזוכרין אותו עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הש"ך:

יד

ויעידו. ואף אם העדים החתומים הם בפנינו מ"מ יכולים לקיים ע"י עדות אחרים ב"י וד"מ ופשוט הוא. וגדול' מזו נתבאר בסמוך דאפילו אומרים אין זה כתב ידינו אין נאמנין וכתב בעל העיטור ומסתברא דא"צ שיכירו כל אות ואות אלא כשמכירין רוב החתימ' סגי עכ"ל הש"ך:

טו

כתבם. הש"ך כתב דהריב"ש נסתפק בדין זה גם מדברי הרא"ש והנמשכים אחריו נרא' שחולקים ע"ז וכ"כ הט"ו לקמן סל"ו בנשתתק דאינו יכול להעיד בכתב וא"כ קשה על הרמ"א כיון דסתם שם כדברי המחבר איך פסק כאן דמעידין ע"פ כתבם ודוחק לחלק דנשתתק אינו ראוי להגיד דהא קי"ל בסימן כ"ח סי"א דאין חילוק וה"ה מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב מטעמא דמפיהם ולא מפי כתבם וא"כ ה"ה בדרבנן אין לחלק בין אלם או לא וצ"ע עכ"ל:

טז

משתי. הרמ"ה כתב שצריך שיהיו הב' שטרות בידי ב' לוקחים והטור השיג עליו ולענין דינא נרא' עיקר כהטור וכן נרא' דעת הפוסקים שלא חילקו בכך. ש"ך:

יז

שדות. אבל שדה א' איכא למימר דזיוף הוא ונזדמן כך דהניחו לאכול. סמ"ע:

יח

כתובות. בזה נמי בעינן שישבו אותן ב' נשים תחת בעליהן ג' שנים בשופי וכ"כ הטור בשם הרמ"ה עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דלא משמע כן מדברי הרמב"ם והמחבר שכתבו זה גבי שדות ולא גבי נשים בפרט שבש"ס איתא והוא שאכלום כו' בתר ב' שדות וב' כתובות והם הפכוהו וכתבוהו מיד בתר ב' שדות משמע דס"ל דגבי אשה ישיבתה תחת בעלה בכל דהו סגי וכן נרא' דעת שאר הפוסקים וכן עיקר עכ"ל:

יט

מקויימים. דחיישינן שמא זייף זה מתוכן והיינו דוק' כשאין מכירין אלא ע"י דמיון חתימ' לחתימ' אבל אם מכירין חתימת העדים בטביעת עין אע"פ שיש לו חתימ' אחרת תח"י ליכ' למיחש דלמא זייף כ"כ הפוסקים וכתב הרא"ש דמזה נלמד דמי שיש לו ב' שטרות בחתימת ב' עדים שאין לקיימן אלא בט"ע ולא בדמוי ע"כ והכי נקטינן דמקיימין בהא ודלא כבעל העיטור. ש"ך:

כ

ערער. שהוא מזויף דאז ודאי הב"ד נתנו לב לחקור היטב ולא קיימוהו אא"כ נודע להם בבירור והוחזק בב"ד שזהו חתימת יד העדים. סמ"ע:

כא

שמקויים. והש"ך כתב דגם המחבר מודה בזה ומ"ש שקרא עליו ערער ר"ל שאין מכירין הקיום וחיישינן שמא הקיום גופיה מזויף הוא לכך אין מקיימים אא"כ הוחזק בב"ד מחמת הערער משום דמסתמא הוא אמת וכן נ"ל עיקר ודלא כנראה מהב"י דאפי' מכירים הקיום אין מקיימי' בלא ערער מטעם דחיישינן שמא לא דקדקו הב"ד יפה בקיומו ואחריו נמשכו הע"ש והסמ"ע ולא נהירא כו' ע"ש שהביא כמה ראיות מהפוסקי' דס"ל הכי ודקדק מדברי הרמב"ם גופיה שסובר כן ע"ש:

כב

לבדו. ז"ל הש"ך אבל הראב"ד ז"ל כתב דלעול' אין מקיימין את השטר משטר א' ואפי' הוחזק כו' וכ"כ בעל ה"ג דהא דנקט בברייתא שטר שקרא עליו ערער לישנא קלילא נקט ע"כ וקשה איך יתרצו הראב"ד וה"ג דהך דמחווי ח"י אחספא ודוחק לומר דמחווי אתרי חספי ויותר נראה דמודים היכא דמכירי' הקיומין אלא דס"ל אע"ג דקרא ערער והוחזק לא סמכינן אחד שטרא כמ"ש לעיל וא"כ בהך דחספא שחותם לפנינו סגי בחדא חתימה וכ"נ עיקר דהיכא דהחתימ' ודאי אמת כגון שחתם בפנינו או מכירים הקיום וכה"ג מקיימין אפי' משטר א' לכ"ע וכדמשמע פשטא דמלתא במחווי אחספא ואפי' תימא דאיכא מאן דפליג בהא מ"מ נראה עיקר לדינא כמ"ש אבל אם אין מכירין הקיום אין מקיימין בלא קרא ערער לכ"ע ואם קרא עליו ערער והוחזק להרמב"ם מקיימין אע"פ שאין מכירין הקיום ולהראב"ד בכה"ג אין מקיימין משטר אחד עכ"ל:

כג

או. ושם מקיימין אע"פ שאינן מקוימין. סמ"ע:

כד

מאיגרת. כתב הסמ"ע הטעם דאין אדם מדקדק בכתיבת איגרת וכתבו משתנה לפי הקולמוס והכתיבה וזהו ג"כ טעם הי"א דאף מספר אין מקיימין משום דאינו מדקדק כ"א בחתימה עכ"ל:

כה

ונהגו. בס"ס כ"ט כתב הב"י וראיתי קיום שטר מספרד ואין כתוב בו אלא אתקיים שטרא דנא קדמנא ע"כ כלומר ולא נהגו לדקדק לכתוב הדרך שנתקיים בו. גם האידנא במדינתנו לא נהגו לדקדק בכך. ש"ך:

כו

אחרים. דדוקא ע"י עצמן סגי שאומר כ"א זה כתב ידי לפי שעל מנה שבשטר מעידין אבל הכא דאין מעידין רק על כתב ידם צריך ב' עדים על כל חתימה. שם:

כז

משגיחין. ז"ל הרמב"ם שאנו חוששין שחוזרין בהן ורוצין לבטל השטר וכאילו אמרו קטני' היינו שאין נאמנים הואיל ומקיימינן שלא על פיהם. סמ"ע:

כח

אחד. ר"ל שאין תורת שטר עליו לפסוק שבועה על פיו ולחייבו ממון אם מצטרף עוד א' עמו בע"פ אלא ישבע להד"ם או פרעתי ופטור אא"כ שיבא עד החתום לפני הב"ד ויעיד ע"פ כמ"ש המחבר. ומור"ם בסי' כ"ח סי"א כ' דאין להעיד ע"פ כתב אפי' אינו אלם אם לא ב' עדים החתומים על השטר מפני תיקון העולם וזה אינו שטר עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דלא נהירא לחלק בין עד א' לשני עדים דהא קי"ל בסי' נ"א דעד אחד בשטר מועיל כמו בשני עדים כו'. וכן נ"ל ברור ועיקר והרב שכתב בפשיטות דבעד א' בעינן שיזכור עדות דבריו צל"ע עכ"ל:

כט

לעיל. ז"ל הש"ך ע"ש שכתבתי דאין כאן מחלוקת וגם הרשב"א מודה דהיכא דאין השטר כתוב כתקונו כשר לגמרי אלא דאם נכתב שלא מדעת הלוה פסול לגמרי דלא ניתן לכתוב ולא חשיב הגדת עדים כלל וצריכים לבא ולהגיד בפה וגם מהרי"ו ס"ל כן וכן עיקר ודברי הרב אינם מחוורים ודוק היטב עכ"ל:

ל

לפי. והתורה אמרה ע"פ שנים עדים חצי ממון ע"פ כל אחד מהן. סמ"ע:

לא

ומת. ה"ה אם הוא חי ואינו במדינה שיעיד על חתימתו. שם:

לב

עדים. כתב הש"ך אפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא חוץ לב"ד בפני עדים יחתום דאם יעשה כן בב"ד ה"ל כמעיד בב"ד כיון שחותם כדי להכיר מתוך כך כתב ידו ה"ל כמעיד ממש על חתימתו וצל"ע עכ"ל:

לג

החי. אבל אם כבר העיד החי בעצמו על חתימתו בראשונה הוה אידך יתר שהוא כנטול דמי סברת הריטב"א ז"ל וא"כ כ"ש דלא מהני אח"כ לכתוב ח"י אחספא. ש"ך:

לד

האי. לכן אין לחוש אם העדים קרובים לדייני הקיום כ"כ הרא"ש והטור אבל בתשובת מהר"מ מרוטנבורג כתב וז"ל עד ודיין מצטרפין כו' אם לאחר זמן מכירים חתימת א' מהעדים וחתימת א' מהדיינים סגי בהכי ולפ"ז נ"ל שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהם קרובים ע"כ ודברי מהר"מ עיקר כן נ"ל וכן נוהגין שאין הדיינים מקיימין ח"י העדים קרוביהם מיהו נראה דאם אירע כן בדיעבד ומכירים ח"י של הג' או אפי' ב' דיינים סגי ודוק עכ"ל הש"ך:

לה

הסופר. ע"ש בב"י דכתב ז"ל ומ"מ גבי מבני חרי וכ"כ רי"ו עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג ע"ז דאיך יגבה מבני חרי דמה בכך שמכירים כת"י הסופר מאן לימא לן דהסופר עד הוא ובהדיא אמרינן בפ' המגרש דכתב סופר וע"א פסול לגמרי כו' ע"ש שהאריך להוכיח מדברי הפוסקי' דלא כרי"ו בזה (וגם הט"ז השיג עליו וכתב דרי"ו תפס הירוש' ואנן לא קי"ל כן ע"ש דכתב עוד שבתשובת רמ"א הקשה ג"כ מפ' המגרש ומה שתירץ שם הוא תמוה מאד ע"ש):

לו

מקוים. ז"ל הטור ולא אמרי' על כת"י הן מעידין (פי' וליבעי שיכיר כ"א גם חתימת חבירו) אלא כ"א מעיד על קיום השטר שהוא כשר ע"כ ומ"ש המחבר בסעיף שלפני זה ז"ל או דיין ואחר עמו כו' לרבותא כ"כ דאע"פ שיש אחר עמו שמעיד אינו מועיל עכ"ל הסמ"ע (והט"ז מפרש דברי המחבר בענין אחר ע"ש):

לז

הדיין. בב"י כתוב על הדיין ועל העד וט"ס הוא שם כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב דאין כאן ט"ס והשיג על המחבר והסמ"ע ופסק להלכה דאם ב' מעידין על העד ועל הדיין מצטרפין ע"ש שהביא כמה ראיות לדבריו (והט"ז הסכים לדעת הסמ"ע ע"ש):

לח

אחר. פי' עם אחר שרא' החתימות בגדלותו אע"פ שגם הוא קרוב לעידי השטר סמ"ע:

לט

אחיו. וכל זה להעיד על חתימת קרוב שהוא עד מטעם דעדים החתומי' על השטר כמי שנחקר' כו' ומדאוריית' לא בעי קיום אבל להעיד על חתימת הלו' פשיטא דאין קרוב נאמן לחייבו וכ"כ בסמ"ע סי' ל"ה והוא פשוט ש"ך:

מ

ויש אומרים. כתב הש"ך דבסי' ל"ה ס"ד תמה הסמ"ע למה כתב המחבר דין זה בשם י"א דאין שום פוסק חולק ע"ז כו' ולא ראה דברי הרב בספרו בד"ה בסי' זה שכתב וז"ל והפוסקים השמיטו הירושלמי (שמשם נלמד דין זה) משום דבש"ס לא חילק בכך אלמא לא ס"ל הכי או הם מפרשים הירושלמי בענין אחר ע"כ גם ראיתי בריטב"א פ"ב דכתובות שחולק בהדי' ע"ש:

מא

לדייני. דבעינן עדות שיכול להזימ' ודיינים אלו לא יקבלו הזמ' על קרוביהן עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהר"ן השיג ע"ז הטעם אלא גזירת הכתוב הוא מלא יומתו אבות וגו' דכל שהדבר יוצא ע"פ קרובים הן ב' עדים או דיין ועד אחד דא ודא אחת היא ופסולים והשיג על הרשב"א שהוא דעת היש מכשירין שהביא המחבר וע"ש:

מב

שמכשיר. (ז"ל הט"ז נרא' דלא קי"ל הכי דהא בס"כ כתב רמ"א בזה לפסול מלבד מה שיש לעורר ע"ז מצד אחר עכ"ל):

מג

ודייני. כתב הש"ך נרא' מדברי הרב דאף מאן דמכשיר בעידי קיום פוסל בדייני קיום וכ"כ בע"ש להדי' ודבריה' תמוהי' בעיני דפשיטא דמאן דמכשיר בעידי קיום ה"ה בדייני קיום דאין טעם לחלק ביניהם כו' ודברי הרב והע"ש צל"ע עכ"ל וע"ש:

מד

ויש. כתב הש"ך דהוא היש מי שמכשיר בסי"ט ע"ש:

מה

ובלבד. כתב הש"ך דהג"ה זו אין לה מקום כאן דלהי"א א"צ שיכתבו ולסברא הראשונ' דוקא מהני אם יכתבו ע"ש:

מו

שדנים. מפני שדינם על המלו' בא ע"י דייני קיום שקיימו השטר טפי ממה שבא ע"י עידי קיום שע"י דייני קיום נגמר הקיום. סמ"ע:

מז

וחותם. פירוש זה השומע מפיהם חותם נפשו עמהן ואע"פ שאלו השנים היו עדים שהעידו לפניו נעשו ג"כ דיינים דבקיו' שטרות הקילו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך כתב הב"י וד"מ בשם ר' ירוחם שעד החתום בשטר אינו דן באותו שטר והרשב"א כ' שיש לדון ולהכשיר כו' ע"כ משמע דפליגי ובאמת נרא' דל"פ דר"י מיירי שאינו דן באותו שטר על המלו' שבו והרשב"א מיירי שיכול להיות דיין בקיום השטר לבד אבל בענין השטר עצמו פשיטא דגם הרשב"א מוד' עכ"ל:

מח

בפניו. לא הן ולא אחרים ואע"ג דלמיחזי כשקרא לא חיישינן מ"מ הכא שקר גמור הוא שבשע' שחתמו ונתקיים השטר לא היו ב"ד של ג' נמצא שנתקיים שלא כדין וראיתי בש"ג ז"ל ומזה אומר שאחר שכתבו השנים הקיום וחתמו אין יכולי' להעיד בפני הג' שיחתום עמהם ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידים בפני הג' וחותם עמה' וכן יכולי' הדייני' לכתוב הקיום ולחתו' בו אפי' עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יצא מתחת ידם עד שיעידו בפניהם ע"כ ומ"ש בסוף דבריו נכון הוא כיון דקי"ל למיחזי כשקרא לא חיישינן והיו במותב תלתא בשעת החתימ' וע"ל סי' ל"ט סי"ג אבל מ"ש בתחל' ואני אומר כו' לא נהירא לי שהוא נגד כל הפוסקי' ומשמעות הש"ס ואולי מיירי שיחתמו כל השלשתן מחדש ביחד ולא נימא ששוב לא יועיל כיון שכבר חתמו מטעם דנוגעי' הם וצ"ע עכ"ל הש"ך:

מט

עיקר. ואע"ג דכותבין בהקיום במותב תלתא הוינ' ואשתמודענא דדא הוא חת"י כו' והרי בשע' שכתבו לא ידעו שלשתן ס"ל דבכה"ג לא מיחזי כשקרא כיון דאחר שיוודע להג' ויחתום עמהן לא מיחזי עוד כשקרא עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלכאור' משמע דר"ל שאסור לכתוב ולחתום הקיו' קודם שנתקיי' השטר אבל באמת זה אינו דכבר הוכחתי בסי' ל"ט סי"ג דאפי' בחתימה לא חיישינן למיחזי כשקרא וכ"כ בסמוך בשם הש"ג אלא נרא' דאתי לאפוקי שלא יקבלו שנים עדות ויחתמו ושוב יעידו בפני הג' ויחתום דאז לא מהני אף שיעידו אח"כ בפני שלשתן יחד דחתימ' קמייתא בשקרא הוי ושוב א"י להצטרף ואף שפי' זה דוחק קצת מ"מ כן מוכח בש"ס וכן נראה עיקר לדינא עכ"ל:

נ

חולקין. כתב הש"ך דנ"ל עיקר כסברא הראשונ' וע"ש:

נא

שבשע'. ול"ד למ"ש בסעיף שלפני זה בשני' שמעידי' בפני הג' דהתם מיירי שמכירין החתימות מעצמן וא"צ להיות הקיום בפניהן וגם אח"כ כשהעידו בפני הג' ה"ל כאילו קבלו שלשתן העדות יחד. סמ"ע:

נב

פסול. הקיום אבל השטר כשר וכן הוא בתשובת הרמב"ן עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע בשם מ"מ ז"ל אבל מ"מ כשחותמין א"צ להיות ביחד:

נג

נאמנין. דא"כ עשו מתחלה שלא כדין ואין אדם משים עצמו רשע עכ"ל הסמ"ע:

נד

שמכשיר. והש"ך פסק כסברא הראשונ' והוכיח כן מהש"ס ופוסקים וע"ש:

נה

אחרים. ה"ה דהם עצמן נאמנים להעיד כ"ז שלא חתמו ולומר שהג' עשה תשובה ונקט אחרים משום סיפא. סמ"ע וש"ך:

נו

אינו. אלא צריכים להתוועד ולקבל העדות מחדש ולחתום אח"כ וגם מסתבר לומר דבעינן אשרתא חדשה וכתב הטור דכל זה אם העידו שעשה תשובה אבל אם העידו שלא גזל ה"ל תרי ותרי ופסול מספק עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלרש"י דוקא אלו הב' שחתמו אין מעידין עליו אחר שחתמו גנאי הוא להם שחתמו עם פסול בדין וה"ל נוגעין בעדותן אבל אחרי' מעידין עליו וחותם ונ"ל דעת רש"י עיקר בש"ס ופוסקי' כו' ע"ש:

נז

גילוי. פי' אגלאי מלתא שלא הי' פסול מעולם ולא נתבטל וועד הראשון משא"כ בהעידו עליו שגזל אף שבאו שנים והעידו עליו אחר שחתמו שעשה תשובה קודם שנתוועדו מ"מ מאחר שגזל מתחלה חל עליו הערעור ולא נתכשר אלא עתה מיום שהועד עליו בב"ד והלאה. סמ"ע:

נח

בכשרותו. כתב הסמ"ע דהיינו דוקא כשנתקיים מחדש ע"פ ג' כשרי' או שיש עדי' לפנינו שנוכל לקיים על ידן וקמ"ל דלא נפסל השטר מחמת חתימת הפסול שחתם על הקיום וכתב הש"ך ועכ"פ אינו נפסל השטר אף שלא נחתך הקיום מיהו נרא' דלכתחל' יש לתקנו ולחתכו ואם א"א לחתכו כגון שנכתב ע"ג השטר מצד השני יעביר שריטות דיו על הקיום דכל כמה דאפשר לתקוני מלתא עבדינן עכ"ל:

נט

ליתוהי. אע"ג דכתבו במותב תלתא כו' יאמרו שמתחל' הסכימו ליקח שלישי עמהן לרווחא דמלתא ולא נזדמן להם שלישי וקיימוהו בשנים. סמ"ע:

ס

דימו. וכ' הריב"ש נרא' דהשתא כבר מפורסם לכל דאין ב"ד פחות מג' וכל דכתוב בו בי דינא תו לא צריך ע"כ ומ"מ נרא' דהכל לפי מה שהן החתומים. ש"ך:

סא

שלשה. ז"ל הרמב"ם כגון ואמר לנו פלוני ואמרי' ליה ע"כ ונ"ל דאפי' אם אותו פלוני אינו מומחה וגם לא זכרו שאמר להן לקיים. ומ"ש בגמ' ואמר לנו רבנא אשי ל"ד קאמר ודלא כע"ש שכתב אותו פלו' יהי' מומחה או שנעשה בפניו עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דאין זה השג' על הע"ש דהוא סובר כרש"י שנראין דבריו בטעמא בש"ס ואפשר גם הרמב"ם מודה לדינא לרש"י אלא דמיירי כשאותו פלו' הוא מן הג' ורש"י וע"ש מיירי אפילו הוא אינו מן הג' עכ"ל:

סב

בכך. אדלעיל קאי אם שלשתן חתומין בו. סמ"ע:

סג

להקל. כשרוצי' לשלוח הקיום והשלישי אינו נמצא. ש"ך:

סד

שטרות. ז"ל הש"ך לפי מה שהעליתי בסי' מ"ה סי"ב דהעיקר דאינו כשר אלא אם חתום הפסול בתחל' דאז אמרי' רווחא שבקי כו' א"כ ה"ה הכא:

סה

דפסול. פי' הקיום אבל השטר נשאר בכשרותו וכ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דדעת הרמ"א דהרא"ש חולק ע"ז ולעד"נ דאינו חולק כלל דמיירי שידוע שלא הי' שם אחר כ"א אלו הג' החתומי' וע"ש בתשובת הרא"ש ותראה שכן הוא וכן נ"ל ברור עכ"ל:

סו

כשר. בריב"ש כתב הטעם די"ל שהן עצמן הכירו החתימות והרי הם עדים וב"ד עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך בשם הריב"ש דאם כתבו אתברר קדמנא פשיטא דאין לו דין קיום אלא דין עדי':

סז

לצד. היינו על הגליון ונרא' דאם הקיום הוא מאחוריו צריך שיכתבו שעשו כך או שלא יתחילו הקיום בראש הנייר מאחוריו רק אחר ריוח שטה א' דאל"כ פסול הקיום דיש לחוש שמא קיימו שטר דעלמא למטה כפשוטו וחתך השטר וכתב שטר אחר מאחוריו וכשהקיום הוא רחוק מראש הנייר אין לחוש לכך דא"כ הי' בין העדי' והקיום ריוח שטה א' וזה פסול הוא ומסתמא הדייני' לא עבדי הכי עכ"ל הש"ך:

סח

מאחוריו. לאפוקי מהמרדכי דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סימן וכ"כ המ"מ בשם גאון וכתב עליו דא"א לעשות סי' שלא יזייף עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דחליל' לחלוק על הגאון בלא ראי' ברור' מן הש"ס וכ"ש דכמה פוסקי' הביאו דבריו לפסק הלכ' ולענ"ד נרא' דאף הרמב"ם מודה לזה אלא דהוא מיירי כשיש חלק מאחוריו ופשיטא דעדיף טפי לכתוב הקיום שם והגאון מיירי שהנייר כתוב פנים ואחור וליכא חלק כלל אז מלפף ביה ניירא ויכתוב סי' מובהק דהיינו שיכתבו הדייני' מחתימת ידיהם איזה דבר בגוף השטר ויכתבו בהקיום שכן עשו ואם יזייף נרא' כתיב' לכתיב' ולא תדמה אבל כל שאר הסימני' באמת אינם מועילי' ובזה ודאי דברי הגאון ברורים בטעמן עכ"ל:

סט

שיטה. דדוקא בעדי' שחתומי' על השטר דהן בעלי בתים דעלמא אמרינן בהו דאין רגילין לדקדק ומניחין שיעור שיטה א' וב' אוירין ריוח כמ"ש בסי' מ"ה משא"כ בבית דין שצריכין לדקדק. סמ"ע:

ע

פסול. נרא' דוקא כשהקיום כתוב בסתם אבל אם מפורש בו שהעדים חתומי' זה תחת זה כשר הקיום וע"ל סי' ק"ו ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ח'. ש"ך:

עא

שריטות. פי' ונרא' חלק בין השריטות אבל לא ימלא כל הריוח דיו דאיכא למיחש לזיופא כו' ע"ש בסמ"ע והש"ך כתב דדוחק הוא לפרש כן אלא טיוטא פירוש אפילו כולו דיו ע' שם:

עב

לב"ד. דדוקא בעדים חוששין לזה כמ"ש בסי' מ"ה ס"ו משא"כ בדייני הקיום דליכא למיחשד לבעה"ש שהי' כתוב שם עליו דברי חובה דאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דדבריו תמוהין דהא אנן בשריטות קיימינן דניכר שלא נכתב שום דבר ואפשר ט"ס יש בדבריו כו' ע"ש (גם הט"ז כתב ז"ל רשב"ם פי' שאין דרכם של ב"ד לחתום ע"ז ולא ידעתי מי הכניס לסמ"ע לפרש בזה דרך רחוק עכ"ל):

עג

שחוששין. והש"ך כ' שנ"ל עיקר כדיעה ראשונ' ע"ש:

עד

וחתך. והא דלא כתב דבלא"ה פסול דיש לחוש שהי' כתוב במקום המחיק' שטר ועדי' אחרי' ומחקו וכתב עליו שטר ועדי' והניח הקיום לקיים זיופיה י"ל דמיירי אפילו הי' השטר כתוב על נייר שאינו קלף דא"א למחוק הכתב ולכתוב שטר אחר דלא יהא ניכר אפ"ה חיישינן שהי' שטר כתוב עליו מלמעל' רחוק מן הקיום וביניהן הי' מלא שריטות דיו וזה יכול בקל למחוק ולכתוב במקומו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז דלא נהירא דסתם שטר בכל גווני מיירי אלא נ"ל דהא בש"ס גופיה יש להקשות כן כו' וצ"ל דס"ל להש"ס דלעולם לא חיישינן שימחוק השטר עם העדי' דשמא יתברר אח"כ הזיוף ע"י דייני קיום שלא קיימו מעולם עדי' שהם חתומי' על המחק ונמצא יפסיד שטרו לגמרי לכך חיישינן שחתך למעל' כל השטר ונמצא עדיין גוף השטר בידו ואם יתברר הזיוף יוציא גוף השטר שעדיו חתומי' בו ולזה דקדק הרמב"ם שלא כתב כלשון הש"ס וחתך למעל' כו' אלא חתך גוף השטר דר"ל שנשאר עוד אצלו כנ"ל ולפ"ז אם כתוב בקיום אנחנו ב"ד כתיבנא לקיום סמוך לשטר ממש וכה"ג כשר ולכן כתב הטור דין זה בשם הרמב"ם וכן נ"ל עיקר עכ"ל:

עה

מכשירין. הטעם דגבי ב"ד נמי אמרי' אטיוטא חתמי (והן הי"א שבסל"ב) וא"כ שריטות לפני הקיום פסול ומסתמא לא עשו הב"ד כן. ש"ך:

עו

המכירין. היינו שיש עדי' שראו שטר החתום בהני חתימות קודם שנעש' גזלן אלא שאין מכירין החתימות דאל"כ מה מועיל לקיים עתה מכתיבת חתימתו מ"מ יש לחוש שזייף עתה והקדים הזמן וק"ל. סמ"ע:

עז

שנעשה. הטעם משום דבפסול קורבה אינו חשוד לזייף אלא גזירת המלך הוא וכיון שחתם נעשה כמי שנחקר' עדותו בב"ד וה"ה בשטר שב' עדיו נעשו אח"כ חתניו או נעשו קרובי' זה לזה וכן הוא בתוס' ופשוט הוא. ש"ך:

עח

העדים. היינו לדעת הרי"ף דס"ל דביוצא מתח"י העדי' לא אמרי' לענין שום דין דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד. סמ"ע:

עט

להעיד. פי' ע"י חתימתו או הרכנת ראשו כ"כ הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דלמה לא נקיים ע"י חתימתו דהא אפי' במומר וגזלן מקיימינן ע"י חתימתו כמ"ש בסל"ד והטעם דזה לא חשוב עדות דהחתימ' מעצמה מתקיימת כן מוכח בש"ס אלא דאתי לאפוקי שלא יעיד בכתב ידו או ע"י הרכנת ראשו שזאת היא חתימתו דזה אסור מטעם מפיהם כו' אבל ע"י דימוי הוי כמתקיים ע"י אחרי' ונ"מ דאם א"א לדמות מחמת איזה מניעה אינו מועיל שיעיד בכת"י שזו היא חתימתו ואולי גם הסמ"ע ר"ל ע"י חתימתו שיחתום ויעיד שזהו כתב ידו ולא ע"י דימוי ודוחק עכ"ל:

פ

אחרים. והטעם כטעם קרוב הנ"ל דהוא אינו נחשד לזייף כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמשמע מדברי המחבר כאן דנשתתק אינו יכול לחתום שטר וטעמו ע"פ מה שמסיק בסי' כ"ח סט"ו בשם ר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב לב"ד ולא ממעטינן אלא אלם ולדידיה אין חילוק בין עדות בכתב ובין שטר כו' אבל לשאר פוסקי' שם סי"א דכל אדם אסור לשלוח עדותו בכתב ואפ"ה שטר אינו בכלל זה כו' א"כ אפילו חתם כשנשתתק כשר מיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דעדות שבשטר הוא מדרבנן שלא תנעול דלת כו'. י"ל כיון דאפשר לעשות ע"י עדי' בריאי' אוקמוה אדאורייתא אבל לפי מ"ש שם דהעיקר כשאר פוסקי' דעדות שבשטר הוא דאורייתא ולא שייך ביה מפיהם וכו' א"כ גם באלם כשר ואולי יש לחלק בדוחק וצ"ע עכ"ל וע"ש וע' בסימן כ"ח מ"ש הש"ך שם:

פא

אבל. היינו שאמרו כן תוך כ"ד כדלקמן. ש"ך:

פב

וקורעין. ולא מהני תפיסה בעדים. שם:

פג

טען. פי' הסמ"ע דהמלו' טוען לא תקרעו שטרי כי אקיימנו אבל אנן לא טענינן ליה דהא אף אם יקיימנו ה"ל תרי ותרי וכתב הש"ך דהריטב"א כתב בשם הרא"ה ז"ל כיון שהיום או מחר יבאו עדים ויקיימוהו וה"ל תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיס' לית לן למקרעיה מספק כו' ונראין דבריו בשטר של יתומים אבל כשמלוה קיים כו' לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא כן עיקר ע"כ ונ"ל דאפשר דגם הרשב"א מודה דבשטר של יתומים לא קרעינן ליה עכ"ל:

פד

שכבר. פירוש ואז לא באו לפסול העדי' וכן אם באו ב' ואמרו שקרובין בנשותיהן היו כשחתמו דעכשיו אין מעידין על פסול העדי' אלא לפסול השטר עכ"ל הר"ן. סמ"ע:

פה

השטר. פי' הש"ך דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה וכ' עוד דהעיקר כסברא הראשונ' דכיון דהעדי' נפסלו גם השטר נפסל ע"ש דהוכיח כן בראיות מכמה פוסקי' ומדברי המחבר בסי' ל"ד סי"ב:

פו

מטלטלין. אפילו בעדי' אבל בקרקע לא מהני תפיס' וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן ע"ש עכ"ל הש"ך:

פז

פסולי. כ' הסמ"ע הא דלא משוו נפשייהו רשעים בכך דומיא לאומר שטר אמנה כו' דשאני הכא דאמרי' שהענין אמת שהלוהו ואף שגורמין שיטרוף משועבדי' שלא כדין מ"מ אין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה"ל ליקח עכ"ל (וכתב הט"ז ע"ז דתמוה מאד דמ"מ הוי רשע כמ"ש בר"ס ל"ז דאפילו אם הוא אמת אין להעיד עם רשע וע"ש מה שתירץ הוא בזה):

פח

שנתקיים. משמע דאם הי' התנאי בשב וא"ת והלו' טוען שעבר על התנאי השטר בתקפו וכ"נ מדברי הריטב"א שכ' וז"ל שכל תנאי בקום ועשה על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו אבל תנאי שהוא בשב וא"ת הרי הוא בחזקת שלא עשה ועל זה להביא ראי' שעשה ועקר תנאי בידים ע"כ וכ"כ הר"ן והמחבר לקמן סי' רמ"א ס"י ועי' בא"ע ס"ס ל"ח בהג"ה ובתשו' מהרי"ט סי' ע"ה וק"ט עכ"ל הש"ך:

פט

אחד. כ' הש"ך דנשבע הנתבע היסת ונפטר כדלקמן ס"ס פ"ב ומה דקי"ל דעד המסייע פוטר משבוע' כמ"ש בסי' ע"ה ופ"ז והיינו כשמעיד בפטור בודאי מממון משא"כ כאן דהעד שאומר תנאי אינו יודע שלא נתקיים התנאי וא"כ זה שמעיד שלא הי' תנאי ודאי מחייבו שבוע' וה"ל כשנים לחיוב שבוע' דרחמנא הימניה ותו לא מהימן אידך להכחיש ליה ועי' בי"ד סי' קכ"ז מ"ש שם בס"ק י"ד עכ"ל הש"ך:

צ

ומגידין. כתב הש"ך וא"ל דהא אית ליה מגו די"ל כיון דמפורש בשטר שנעשה בלא תנאי לפי דבריהם שהי' בו תנאי דמי לאמנה ומ"מ לדינא צ"ע וע"ש:

צא

נאמנין. אפי' בשכת"י יוצא ממקום אחר כן משמע בטור גם מ"ש וכן יכולי' לפרש כו' מיירי ג"כ אף בשכת"י כו' וכן הוא בנ"י להדיא וכ"כ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' ס"ד וכתב דאפי' אם פירוש דבריהם הוא דחוק וע"ש ובתשובת מהרש"ך השייכי' לס"ב סי' א' עכ"ל הש"ך:

צב

אמנה. דלא ניתן לכתוב ומשוו נפשייהו רשעים וכתב נ"י ומיהו מעשים בכל יום שנוטלי' קנין סתם ומאמינו על המעות אע"פ ששיעבד נפשו שהאיסור אינו אלא לעשות שטר. סמ"ע:

צג

לשלם. ע"ל סי' כ"ט ס"ב ובס"ס ל"ב ור"ס ל"ח מ"ש הש"ך שם ע"ש:

צד

בשום. כתב הסמ"ע דצ"ע הא פסק המחבר בסי' פ"ב סי"ב דנאמני' לומר תנאי הי' דברינו ואפי' כשכת"י יוצא ממקום אחר דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי השטר חל אם יתקיים התנאי וע"כ צ"ל דמ"ש אינם נאמני' בכל דבר לא קאי אלא אהני הנזכרי' בגמרא קטני' פסולי' אנוסי' היינו או אמנה או מודעא הי' דברינו ולא קאי אתנאי הי' דברינו דבזה אינו עוקר עיקר השטר משא"כ באינך באין לעקור השטר לגמרי ועליהן כתב המחבר דאין נאמנין בשום דבר המבטל השטר ר"ל בכל הני דעוקרין השטר לגמרי ואף שכ' המחבר בסי' כ"ט ס"א דאינו יכול להוסיף בעדותו תנאי שאני התם דכבר העיד בב"ד בע"פ ואי הוי ביה תנאי הי' לו להזכירו ולא להעיד סתם משא"כ כשחתמו ע"ג שטר עכ"ל * (וע' מ"ש בסי' כ"ה ס"ה ס"ק ג' שדברי הסמ"ע סותרין זא"ז ממ"ש שם למ"ש כאן ע"ש) גם הש"ך כתב עליו דלא נהירא לחלק בכך וגם א"א לומר כן בדעת הטור דכתב בסי' כ"ט שהרא"ש חולק על הרמב"ם והא הרא"ש מיירי בעדות שבשטר אבל באמת בטור לק"מ שהביא דעות חלוקות אך על המחבר קשה וצל"ע וע' בתשובת מהר"מ אלשקר ס"ס ל"ד וכ' עוד מדברי המחבר משמע דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף לומר שבשעה שחתמו לא ידעו שהי' אמנה ואח"כ נתברר להם אבל מהנ"י משמע דלעולם נאמני' לומר שלא ידעו בדבר עד אחר שחתמו אפי' אם כת"י יוצא כו' דהרי הם כמעידי' על השטר שהוא מחול או פרוע ויכולי' לומר ע"ז חתמנו כו' וכן הוא בריטב"א וכן עיקר ואפשר שגם דעת המחבר כן ומ"ש ואם כת"י כו' אדלעיל קאי ולא אנתברר להם אח"כ עכ"ל הש"ך וע"ש:

צה

מודעא. פי' הר"ן הטעם משום דבמודעא ניתן לכתוב השטר מכר דאם יבטלו הזבינא אח"כ מחמת המודעא צריך המוכר להחזיר הדמי' שקיבל כמ"ש בשטר ומש"ה ס"ל דאף כשכת"י יוצא וכו' נאמנים כיון דלא סתרי סהדותא לגמרי דהא אכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ודעת הר"ן לדעת רש"י דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף במודעא וכן דעת התוס' והרא"ש ושאר הרב' פוסקי' כו' ואולי אי ראה המחבר פוסקי' אלו לא הוי פסק כן שהרי לא הביאם בב"י כו' וע"ש:

צו

אינם. אפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר דאין אדם משים כו'. ש"ך:

צז

לחזור. והש"ך כתב דצ"ע בזה דהא קי"ל בסי' נ"א דעד א' בכתב זוקק לשבוע' א"כ ה"ל כמעיד ע"פ ובעדות ע"פ אינו יכול לחזור ולהעיד כמ"ש ר"ס כ"ט וע' עוד בש"ך מ"ש בשם הרמ"א בתשוב' בענין זה והוא השיג עליו והניח דבריו בצ"ע ע"ש:

א

א) ל' הטור כדא"ר נחמן כי אתו לקמן אמרינן קיימו שטרייכו וכו' כתובות דף י"ט ע"א

ב

ב) לשון הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה וכתב ה"ה מחלוקת תנאים והאמוראים בהרבה מקומות ומהם פרק גט פשוט (דף קנ"ד ע"א) ושכדברי רבינו פירשו רוב המפרשים ושכן דעת הרמב"ן והרשב"א וההלכות והרב המגיד

ג

ג) טור בשם בעה"מ

ד

ד) שם בשם בה"ת

ה

ה) שם וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ז מהל' עדות ומפורש בכתובות דף כ"א ע"א וע"ב ומימרא דרב נחמן ב"ב דף מ' ע"א

ו

ו) כתב ה"ה בדין הודאות והלוואות ומבואר במ"ש לעיל סי' ג'

ז

ז) שם בכתובות

ח

ח) רמב"ם שם

ט

ט) מבואר במ"ש לעיל סימן ה' ס"ב ☜ דאם בא הלוה עם המלוה כדי לקיים השטר מקיימין:

י

י) ובהגהת מרדכי דקידושין כתב ☜דאם העדים אומרים חתמנו שטר זה או שאין העדים קיימים ובעל דבר אומר פסול הוא צריך קיום אף מדאוריי' סמ"ע:

יא

כ) מימרא דרבא הלכתא וכו' ב"ק דף קי"ב ע"א

יב

ל) טור וכ"כ התוס' והר"ן אהא דאסיקנא דעד ודיין אין מצטרפין כתובות דף כ"א ע"א

יג

מ) לשון הרמב"ם שם

יד

נ) מהא דאמרינן שם דף כ"א ע"ב ש"מ דיינים המכירים וכו' שם בכתובות אע"ג דדחי התם רב אשי לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לגמ' משום דחויא דרב אשי

טו

ס) הוא פשוט מדין כשמכירי' חתימתן כ"ש כשחתמו בפניהם

טז

ע) המשנה זה אומר כ' ידי וכו' וכחכמים שם דעל מנה שבשטר הם מעידים דף כ' ע"ב

יז

פ) בכמה דוכתי במשנה וגמרא ואחד מהם מימרא דרב יהודה אמר רב ב' החתומי' ומת וכו' (שם דף כ"א ע"א) וה"ה ☜אם לא מת והוא בפנינו ואורח' דמלתא נקט וכמ"ש הכ"מ שם:

יח

צ) ממשנה או שהיה כ' ידם יוצא ממקום אחר שם דף י"ח ע"ב:

יט

ק) אמרו נהרדעי כו' שם דף כ"א ע"א:

כ

ר) כמימרא דרב שימי בר אשי שם:

כא

ש) כן הוא ברמב"ם שם:

כב

ת) שפירשו דחיישינן שמא זייף מתוכן:

כג

א) שפי' דחיישינן שמא זייף הכל אם השטר מקויים מקיימין ממנו וכ"כ בכ"מ שם אבל ראיתי בתו' שם דף כ"א ע"א בד"ה עד ודיין מצטרפין דאפי' בשטר מקוים חיישינן שמא זייף וכמ"ש לעיל בסעיף ו' ונלע"ד שזהו פי' הרב רמ"א בדברי הרמב"ם לכן לא כתב בתחלת הגה וי"א:

כד

ב) רמב"ם שם מברייתא סוף דף י"ט וכמימרא דרב אסי שם דף כ' ע"א וכגי' הגמ' שלפנינו וגירס' הרי"ף וכמ"ש הכ"מ שם וכ"כ הטור בשם הרמ"ה בסכ"ד

כה

ג) שם בשם אביו הרא"ש ומפרש דאורחא דמלתא נקט שלא היו רגילים לקיים שום שטר אלא אם קראו עליו ערער:

כו

ד) גם זה שם ברמב"ם מדפרכינן בגמרא מההוא שטרא וכו' מדאתא רב ענן וכו' שם דף כ"א ע"א וכמ"ש הכ"מ שם:

כז

ה) גם זה שם פ"ז וכ"כ הטור ממימרא דרב יהודא אמר רב שם דף י"ט ע"ב

כח

ו) כ' הכ"מ שם ופשוט הוא שהרי יש כאן ב' מעידי' על ב' החתימות

כט

ז) לשון הרמב"ם שם ריש פ"ח מברייתא כותב אדם עדותו וכו' ומימרא דרב הונא ור' יוחנן וכו' שם דף כ' ע"א ומהירושלמי שם רב הונא כרבי וכו' הרא"ש בפ' הנזכר שכן דעת הירושלמי:

ל

ח) גם זה שם וכ"כ מהרי"ק בסוף שורש ע"ד משמי' דר' יהודאי

לא

פירוש העדים החתומים בעדות זו שבשטר נחשבים כחרש שאינו שומע ואינו מדבר דפסול לעדות לכ"ע כמ"ש בסי' כ"ח בדין אלם ובסי' ל"ה בדין שאינו שומע:

לב

ט) טור וכ"כ התוס' שם ריש ע"ב בסוף הדבור מתוך הירושלמי וכ"כ מהרי"ק בסוף שורש ע"ד:

לג

י) פי' באופן שמבאר והולך בסוף הסעיף ובכ"מ שם ריש פ"ח כתב אין ספק שמ"ש רבינו הרי הן כחרשים כו' דהיינו דוקא כל זמן שאין שם עדים אחרים שאם יש שם עד א' מעיד על ב' החתימות ודאי דמהני כדמשמע בירושלמי. ובזה נסתלק קו' הראב"ד עכ"ל ולפ"ז אין כאן פלוגתא והכל מודים כשיש שם עוד עד א' שמעיד על כתיבת יד שניהם דמהני

לד

פי' שאין מחייבין שבועה ע"פ כתבו

לה

פי' שאם אינם זוכרים העדות כלל צריך שיעיד עד א' עמהם כמ"ש

לו

וביארו שם ☜והוא שנכתב מדעת שניהם

לז

כ) רמב"ם שם בפ"ז וכ"כ הטור ממסקנת הגמ' אליבא דרבנן שם ריש דף כ"א

לח

ל) שם מעובדא לקמי' דרב אשי ב"ב דף צ"ז ע"א

לט

מ) שם ממימרא דרב יהודה אמר רב שם בכתובו'

מ

נ) מימרא דאביי שם

מא

ס) כתב הכ"מ פי' רבינו בפני עדים והדין עמו דאל"כ היאך יכירו שזאת חתימת ידו שיקיימו השטר ממנה

מב

ע) וכ' הסמ"ע ומשמע מכ"ש אמגילת' דהיינו ארישא דמגילתא דליכא למיחש שמא אינש דלא מעלי יכתוב עליו ש"ח שכל מה שהוא כותב אחר חתימתו לא מהני כיון שהוא כתב אחר (כמימרא דאביי ב"ב ד' קס"ז ע"א)

מג

פ) ל' הטור סעי' י"ז וכדאמר רבא שם בכתובות וכדמסיק שם ריש ע"ב וכבר פרכה רבא:

מד

צ) כפי' הטור וכך הם דברי הרא"ש אפילו לרבנן דלעולם הדיין על כתב ידו הוא מעיד ולא על מנה שבשטר

מה

ק) שם סי"ט בשם ה"ר יונה וסיים שם הרי הן כשני עדי' המקיימי' את השטר

מו

ר) הריב"ש וכ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות בשם הרא"ה מסט"ו

מז

ש) דהוי כאלו הדיין העיד ג"כ על חתימתן שם ושם:

מח

ת) הר"ן שם מס"ז:

מט

א) ציינתיו לעיל סימן ל"ה

נ

ב) הר"ן שם מחס"ט

נא

ג) שם בשם הרשב"א וכ"כ הטור וכמ"ש הב"י הגי' הנכונה:

נב

ד) מרדכי ספ"ב דכתובות בשם הר"ש וכ"כ הר"ן בפ' ב' דף כ' והריטב"א והנ"י בפ' י"נ והריב"ש בסי' שפ"ב מסט"ו

נג

ה) שם במרדכי ממשנה נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא והר"ש דחה דהתם באינו קרוב לא לזה ולא לזה וכ"כ הרשב"א בתשו' להלכה ולא למעשה מדאמרי' דיינים חותמים אע"פ שלא קראוהו ואם איתא ליחוש שמא עידי הקיום קרובים למלוה או ללוה והפוסלים דחו ראיה זו ומבואר בסעיף שאחריו מסי"ז

נד

ו) תני רבי חייא וכו' כתובות דף ק"ט ע"א

נה

ז) הר"ן שם וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' שפ"ב מסי"ח

נו

ח) מרדכי שם והרשב"א ובתשו' להרמב"ן סימן קי"ב האריך בזה

נז

ט) הר"ן בספ"ב דכתובות מס"י

נח

(משום דעיקר המלוה תלוי בעדים וגם לא יקבלו עליהם הזמה סמ"ע

נט

י) הר"ן שם מס"ג:

ס

כ) בשם הרא"ה מסי"ח

סא

ל) ג"ז הר"ן שם מסי"ב:

סב

מ) לשון הרמב"ם בפ"ז מה' עדות מימרא דרב הונא אמר רב וכו' כתובות דף כ"א ע"ב

סג

נ) וכתב הכ"מ ואע"ג דלקבלת עדות בעינן ג' וכו' אפילו הכי בדרבנן אפילו בשעה שמעידין נעשים דיינים ☜וכתב הרשב"א בסימן תתקס"ט להכשיר עד החתום בשטר להיות דיין בקיום עד השני שחתם עמו מסי"ט

סד

ס) ג"ז שם ספ"ו וכ"כ הרי"ף בפ"ב דכתובות מהא דאמרינן שם דף פ"ה ע"א דליתא לרב פפי וכ"כ התוספת בשם ר"ת אהא דרב פפי שם דף כ"א ע"ב

סה

ע) שם בתוספת בשם י"מ דבשאר שטרות ליתא אבל באשרתא שהוא מעשה ב"ד לכולי עלמא חיישינן וכ"כ הרא"ש והטור בסכ"א:

סו

פ) תשובת הרמב"ן סימן צ"א לפי שקבלת עדות צריך ב"ד מסכ"א

סז

צ) טור סכ"א וכ"כ הרא"ש מהא דאמרי' שם דיינים שאין מכירין וכו' שם בכתובות וכתב הב"י מ"מ נ"ל שצריכין להמצא שלשתן יחד ולכתוב במותב ג' הוינא כד אתי הנפק שטרא דנא לקדמנא וכו'

סח

ק) ל' הרמב"ם שם ממימרא דרבי אבא א"ר הונא אמר רב כו' שם דף כ"א ע"ב

סט

ר) מסקנת הגמרא שם כ"ב ע"א

ע

ש) כפי' ר"ת והרי"ף וכ"כ התו' שם בשם ר"ח דכיון דמודי לקמאי דגזלן הוה ערער דידהו ערער ובטל ויעד המושב דהואיל ואמת הוא שנפסל היו בחזקת פסלות עד שנודע לנו כשרות דאי לא תימא הכי הוי אמרינן תרי ותרי נינהו ואוקמה גברא אחזקתיה כמ"ש התוספת שם בשם ר"ח:

עא

ת) פשוט שם בגמרא:

עב

א) הרא"ש בתשוב' כלל ס'

עג

ב) ג"ז ל' הרמב"ם שם ממימרא דרבי אבהו דמן עכו שם

עד

ג) שם בגמ'

עה

ד) מסקנת הגמרא שם:

עו

ה) כ"כ התוספות שם והרא"ש שם בפסקיו והר"ן והריטב"א בשם הרא"ה מסכ"ג

עז

ו) ריב"ש בשם הרמ"ה מסכ"ד ☜ובסימן תי"ג כתב דהשתא כבר מפורסם לכל דאין ב"ד פחות מג' וכל דכתב בי דינא תו לא צריך ג"ז שם בב"י

עח

ז) שם מסכ"ה ראיתי לרבותי וכו'

עט

(בקיום הב"ד היו רגילים לכתוב קדמנא נפק שטר זה סמ"ע):

פ

ח) ל' הרמב"ם שם בפכ"ז ממימרא דרב לא שנו וכו' ב"ב דף קס"ג ע"א

פא

וכ' ה"ה שיכתבו בקיום שהשטר הוא אחורי הקיום וכו'

פב

ט) כר' יוחנן שם ע"ב דאמר שטר הבא הוא ועדיו בשטה תחת כשר

פג

י) ממסקנת הגמרא ממימרא דרב שם ע"א

פד

כ) כ' ה"ה הוא פי' לטיוטא הנזכר שם הגמ' יפה כיון דא"ל שממלא כל החלק דיו שא"כ יש לחוש שמא שטר אחר היה שם דקיימוהו והוא כתב ע"ג שטר זה ומלא זה בדיו

פה

ל) דאין דרכן של ב"ד לחתום לקיים שיש כאן טיוטא מה שא"כ עדות דמסורה לכל אפילו לע"ה חיישינן בהו (כמ"ש בסימן מ"ה סעיף ד') גמרא ורש"י שם

פו

מ) כ"נ מן ההלכות שאין הטיוט מועיל לדעת ר' יוחנן שלא הביא סוגיא זו וכ"כ הרשב"א וה"ה

פז

נ) גם זה שם ברמב"ם וטור ממימרא דרב שם וכדמפ' לה שם ע"ב

פח

ס) כן משמע מדברי הרי"ף והרא"ש שם

פט

ע) ל' הטור סעיף ל' וכ"כ הרמב"ם בפי"ד מה"ע וכמ"ש הכ"מ שם מברייתא ב"ב דף קנ"ט ע"א והביאה הרי"ף והרא"ש שם בפרק ז"ב

צ

פ) אוקימתא דגמרא שם כשהוחזק כתב ידו בב"ד וכפי' התוספת שם:

צא

צ) שם בברייתא

צב

ק) וה"ה ☜עדות קנין בעל פה עד שלא נעשה חתנו אינו חות' משנעשה חתנו ב"י סי' ל"ג מס"ז סמ"ע

צג

ר) מימרא דרב יוסף בר מניומי שם וכמו שכתב הרמב"ם שם שהחשוד בעבירה חשוד לזיף וכ"כ הטור משא"כ פיסול הקרובים הוא משום גזירת מלך כמ"ש לעיל סי' ל"ג

צד

ש) ב"י לדעת הרי"ף בפרק ד' אחין מסל"ב

צה

ת) טור שם וכ"כ הרא"ש ריש פ"ז גיטין:

צו

א) ברייתא כתובות סוף דף י"ט

צז

ב) הר"ן שם בשם הרשב"א

צח

ג) שם בברייתא

צט

פירש ונ"מ שאם תפש המלוה מדידיה אפילו בעדים לא מפקינן טור סל"ג בשם רש"י כ"כ אהא דמסקינן שם ריש דף כ' אלא א"ר נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ושכן הסכים הרא"ש

ק

ד) מבואר במ"ש לעיל ז'

קא

ובהג"א כתב דבעידי השובר אוקי ממוניה בחזקת מריה והשובר כשר סמ"ע בשם ד"מ

קב

ה) משנה שם דף י"ח ע"ב:

קג

ו) כ"כ התוספת שם והר"ן:

קד

ז) אוקימתא דרמי בר חמא שם

קה

ח) דאלו מחמת עבירה אינם נאמנים כדלקמן:

קו

ט) כמר בר רב אשי שם דף י"ט ע"ב ומפורש לקמן סימן ר"ה:

קז

י) כדפשט רב נחמן לרבא שם

קח

כ) כרב הונא בריה דרב יהושע

קט

פי' לא שמעתי אם היה תנאי ☜אבל אם אומר ודאי לא היה בו תנאי חד מינייהו משקר וה"ל ע"א בהכחשה ואינו כלום שם בבד"ה בשם הריטב"א:

קי

ל) שם כאוקימתא דרמי בר חמא מטעם דאין אדם משים עצמו רשע

קיא

מ) מימרא דרב יהודה א"ר שם דף י"ט ע"א וכדמפרש לה רב אשי שם

קיב

פירש"י לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה והאמינו שאם יצטרך ללות ילוה ומסיק התם משמיה דרב כהנא דאסור לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה

קיג

נ) טור סל"ד

קיד

ס) שם בשם אביו הרא"ש וכן משמע בתשו' הרא"ש כלל נ"ה

קטו

ע) מ"כ בשם הריטב"א דכיון שמעידין שלא ידעו בדבר עד אחר שחתמו הרי הם כמעידים על השטר שהוא פרוע מסל"ו

קטז

פ) טור סל"ד בשם רבינו נסים:

קיז

צ) וה"ה ☜לסתור משמעות השטר כמ"ש הרא"ש כלל צ"א סימן ד' סמ"ע בשם ד"מ

קיח

ק) הרשב"א בתשוב' כיון דקיי"ל אין העדי' חותמים אא"כ נעשה בגדול (ב"ב דף קנ"ה ע"א) צריכין הם לבדוק וכל שלא בדקו משוו נפשייהו רשיעי ואין אדם משום עצמו רשע מסל"ט

א

(ליקוט) המוציא כו'. בזה אפי' ר"מ מודה (ע"כ):
(ליקוט) המוציא כו'. ב"ב קנ"ד ב' (ע"כ):

ב

או אמנה. כתובות יט א' דקא' לוה כו':

ג

או כתבתי. כ"ש מאמנה:

ד

ואם קיימי. שם כי אתו לקמן כו' וע"כ שכבר טען פרעתי דאל"כ היה מעורכי הדיינים:
(ליקוט) ואם קיימו כו'. ר"ל אפי' אחר שנשבע וכמ"ש בפ"ט דב"ק (ע"כ):

ה

י"א דהא. דנאמנות הוא כמו עדים כמ"ש בשבועות מ"ב והוי מגו במקום עדים:

ו

וי"א דאפי'. ב"מ י"ז א' הטוען כו' והוי כמו נאמנות ואמרו בשאין שם עידי גירושין מגו כו' כתובות פ"ט:
(ליקוט) וי"א כו'. דלא הוה כעדים והרי
[אמנה] דהוי כמו פרעון בנאמנות ואפי' עדים אין נאמנים ואפי' אין כת"י יוצא ממ"א ונאמן כמ"ש בס"א בה"ת ועס"י פ"ב (ע"כ):

ז

באים. כתובות כ"א א' מדאתא:

ח

לפני. ב"ב מ"א:

ט

אפי'. סנה' ב' ב':
(ליקוט) ואפי' כו'. כמש"ש כי אתו לקמן לדינא כו'. ואין מומחים בבבל (ע"כ):

י

(ליקוט) וכותבין למטה. ע"ל סל"א (ע"כ):

יא

(ליקוט) במותב כו'. כ"ב א' (ע"כ):

יב

(ליקוט) ואתא כו'. כ"א א' ס"ג ברש"י בכמה מקומות (ע"כ):

יג

(ליקוט) ס"א וחותמי' למטה. כתובות שם עד שלא חתמו כו' וחד ליתוהי (ע"כ):

יד

אין מקיימין. ואם. כתובות כ"ב א':

טו

(ליקוט) מנהג כזה כו'. ירושלמי ואמר כזה לאפוקי מנהג גרוע כמ"ש תוס' בריש ב"ב (ע"כ):

טז

(ליקוט) ונ"ל כו'. הוא לדעת הטור בהגה דסי' ג' ס"ב וכפרש"י שם כ"ב א' וכמש"ש (ע"כ):

יז

(ליקוט) אע"פ כו'. ממ"ש עד ודיין מצטרפין כו' וכמ"ש תוס' שם וכן אמרי' בירו' ספ"א דסנה' ושאר מקומות אשר' דדיינים מהו שיהא צריך ב"ד רב הושעי' בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב הדיינים כו' (ע"כ):

יח

(ליקוט) או משני כו'. כמ"ש בירו' כנ"ל וממה דפליג בעד ודיין מ' שבשני הדיינים לכ"ע סגי (ע"כ):

יט

(ליקוט) השני שיחתמו כו'. ע' פ"ח דגטין ה' ב' (ע"כ):

כ

ואני עד. שם כ"א על מנה כו':
(ליקוט) ואני עד בדבר זה. ל' הרמב"ם ואזיל לשיטתו בס"י (ע"כ):

כא

שיבואו. מתני' שם י"ח ב':

כב

ויכולין להעיד. שם עדים החתומים כו ועתוס' כ' ד"ה ור' יוחנן. וכ"ת א"כ בשמעתין כו' וי"ל דלא חשיב כו' וכאן מקיימין כו' ואפי' עומד וצווח כנ"ל בס"ה:

כג

(ליקוט) שמא זייף הכל. דלפרש"י ק' קו' תוס' אם יש לו שטר תחת ידו א"א לקיים חתימת ידם וכן אם העד הוא: סופר ועתוס' שם ורא"ש ומרדכי (ע"כ):

כד

(ליקוט) ואפי' אם ב' כו'. לפירש"י דלהרמב"ם ק' מאי פריך מ"ש תחת כו' וערא"ה (ע"כ):

כה

וי"א דמקיימים. ירו' רב הונא אמר למדין מספר מוגה כגון דאמרי' אלין ספרי דאסי ובאלין אגרתא צריכה:

כו

וי"א דאפי'. שמפרשין שרב אסי חתום בסוף הספר ומשם מקיימין ומאגרת אפי' בכה"ג אין מקיימין:
(ליקוט) וי"א דאפי' מספר כו'. ממש"ש לכתוב חת"י אחספא כו' ואם איתא לכתוב אב"ג מרדכי סי' ר' ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) וי"א דאפי' מספר כו'. דאל"כ צ"ל שם אתספא ליכתוב א' ב' וכיוצא ובזה מתורץ מה שהקשו לפרש"י אם העד סופר ויש לו ספר שלו לא יוכל לקיים וערא"ש ומרדכי (ע"כ):

כז

(ליקוט) ב"ד שכ' כו'. כמ"ש בפ' ג"פ ופלוני ופלוני עדיו וכמ"ש תוס' שם (ע"כ):

כח

(ליקוט) ונהגו כו'. ממ"ש בכתובות כ"א א' מדאתא כו' ואם איתא לא לכתוב כן (ע"כ):

כט

כשהשטר מתקיים. דבזה ודאי על כת"י מעידין וכמ"ש במילתיה דרבי במתני':

ל

מי שחתם. דהא על מנה כו' ועתוס' שם ד"ה עי' כו' והירושלמי שהביא תוס' ד"ה ור' יוחנן מפ' הרמב"ם דבאין נזכר כלל ל"פ ר' ורבנן דאין מעיד כלל וכי היכי דלר' צריך לזכור עכ"פ מתוך ראית השטר ה"נ לרבנן:
(גליון) ועברי"ף שם שמפ' ההיא דכתובו' כותב אדם כו' שמעיד על חת"י ומקיים חת"י בב"ד:
(גליון) יבמות ל"א ב' וע"ש תו' ד"ה דחזו. קשה כו'. וכן הא דאמרי' בפ"ב כו'. וערי"ף שם ולכן חילק הרמב"ם דיבמות וכתובות הן עצמן מעידין ודיבמות שאין זוכר כלל אף ע"י ראיית השטר. וכמ"ש רש"י בכתובות ודב"ק עדים אחרים מעידין:
(ליקוט) מי כו'. שכ"פ הברייתא כותב בכה"ג וכמ"ש הרי"ף בפ"ד אחין וכ"כ התוס' בכתובו' שם ע"פ הירושלמי אלא שהרמב"ם סובר דגמ' פליג על הירושלמי מדלא חילקו וכן ברבי ורבנן אמרי' בסתמא לכשתמצא לומר כו' מ' בכ"ע (ע"כ)

לא

אבל אם היה. ב"ב קס"ז א' ההוא שטרא וצ"ל משום דחתימת רבא לא היה צריך לעדותו וקיומו:

לב

ולא בעינן כו' ויש חולקין כו'. עתוס' ד"ה הנ"ל:
(ליקוט) ולא בעינן כו'. תוס' כ' ד"ה ור' יוחנן. וא"ת והכא אפי' אין זה כו' וי"ל דע"א כו' (ע"כ):

לג

(ליקוט) אלא בע"א. עסי' כ"א (ע"כ):

לד

(ליקוט) אבל ב' עדים כו'. תוס' שם ועוד אור"י דלא בעינן דעת כו' (ע"כ):

לה

(ליקוט) ויש חולקין. הוא תירוץ ראשון שם אי נמי אור"י כו' וי"ל דלא חשיב שטר כו' (ע"כ):

לו

(ליקוט) בפני עדים. וכ"ש בפני ב"ד אלא לישנא דגמ' דקאמר ליכתוב כו' ושדי ליה בב"ד מ' בפני עדים (ע"כ):

לז

(ליקוט) על החרס. התוס' כ' שהוא דוקא אליב' דר"מ אבל הרמב"ם וש"פ וש"ע ס"ל שהוא אף אליבא דר"א ועריטב"א והביאו ש"ך (ע"כ):

לח

(ליקוט) ואחר עמו. ל"ד וכמ"ש בסט"ז אם כו' ולא כמ"ש בב"י כאן ובבה"ג (ע"כ):

לט

וכן אם נתקיים. גטין פ"ח א':
(ליקוט) וכן אם נתקיים כו'. עתוס' דגטין שם ד"ה א"ר ירמיה כו' (ע"כ):

מ

אם שני כו' אם עד כו'. מדקא' מאי דקא כו':

מא

(ליקוט) וכן הדין כו'. בר"ן כ' על הדיין ועל העד. ובבד"ה הגיה כמ"ש כאן וש"ך השיג עליו וכ' שהרא"ה מפ' כפרש"י כמו שמפרש הריטב"א בדבריו אבל הוא לא ראה דברי הרא"ה שכ' שם להדיא כדברי בד"ה שם אהא שצריך לכתוב וחד ליתוהי וכ' בעה"ע דהיכא דלא מצא לקיים רק כת"י ב' הדיינים סגי דרבא ל"פ אלא אעד ודיין כו' וממנה אתה דן אפי' לעד ודיין כגון שעד מעיד על כת"י של עדים וכת"י של דיין יוצא ממ"א כו' ושם אהא דאמרי' ארב"ח עד ודיין מצטרפין כ' פי' כשיבאו שני עדים דעלמא שהעידו על כתב ע"א וכתב דיין א' מאי מעליות' כו' פרש"י כו' פי' לפירושו שהעד מעיד על מנה שבשטר ולפיכך דיינו בעדות יחידי והדיין מעיד על כת"י כלומר ועיקר עדותו קיום חתימת עדים הלכך כת"י דאידך ל"ל אלא ע"א כו' וכפי' הרא"ש וש"פ דלא כריטב"א ויחידאה היא (ע"כ):

מב

עידי הקיום. כתובות כ"ט א'. ואפי' שני העדים קרובים מדאמרו שם והוא שיש גדול עמו ולא אמרו שיש רחוק עמו וע"כ הוא דבר פשוט שקרובים כשרים מדאמרי' שם ואי אשמעי' רב' כו' ולא אמר מפני שהוא רחוק ר"ן:

מג

(ליקוט) וי"א כו'. ירושלמי הביאה הרא"ש שם (ע"כ):

מד

צריך שלא. כמ"ש הרי"ף בשם תוספת' וירושלמי בפ"ג דסנה' ע"ש:

מה

ויש מכשירין. כתובות כ"א ב' דעד נעשה דיין. וכ"ש קרוב לדיין וער"ן שם שתי' זה לס' ראשונה:
(ליקוט) ויש מכשירין. דטעם משום הזמה ובעידי קיום לא שכיח הזמה שאומר שמכיר הכתב וס' הראשונה ס"ל כמ"ש הר"ן דאף שבירושלמי אמרו משום הזמה אבל בגמ' דידן סנה' כ"ט אידחי טעמא דהזמה כמ"ש אלא דגזירת הכתוב הוא כמ"ש בספ"ט דב"ב דהוי כגוף א' ועוד יש טעם לפסול לדעת רש"י שכתב בכתובות כ"א א' בד"ה מאי דקא מסהיד כו' עדי כו' כרבנן מ' דאם אחרים מעידים על כתב הדיין והעד מצטרפים וכ"כ הריטב"א וכ"כ הרשב"א סי' תתנ"ג וכ"כ הר"ן בשם הרא"ה וא"כ בכה"ג יצאו הממון ע"י קרובים אבל היש מכשירין ס"ל דבכ"ע אין מצטרפין וכמ"ש הרא"ש שם ע"ש ועש"ך ס"ק מ"ו (ע"כ):
[מה] ועידי הקיום לא. תוספת' וירושלמי הנ"ל וגמ' דב"ב הנ"ל:

מו

עידי הקיום. מתני' דפ"ג דסנה' ואפי' עידי הקיום קרובין זל"ז פסול כנ"ל שזה נלמד מקורבה של העדי' לבע"ד כמ"ש בפ"ג דסנה' בגמ' דירושלמי שם כ"ש לבע"ד וכאן וכאן נפיק ממונ' ע"פ קרובי':
(ליקוט) עידי הקיום כו'. וכן סתם בש"ע והגה בס"כ (ע"כ):

מז

ויש מי שמכשיר. מדאמרי' בכתובות ק"ט א' דיינ' כו':

מח

ודייני קיום. הוא לסבר' הראשונה מתוספת' וירו' הנ"ל ופסק כס' הראשונה ור"ה בתשו' הרמב"ן סי' קי"ב להדי' דאף דייני קיום כשר לסברתו ע"ש וכ"כ תוס' בפ"א דגטין דף ה' ע"ב ד"ה הכי גריס ע"ש וראית הרמב"ן בתשו' שמכשיר הוא מדלא נקיט שם קרוב ודחה כמ"ש בתוס' הנ"ל והוכיח מבריית' דכתובו' הדיינ' כו' כנ"ל:

מט

דיינ' שדנין. מתו' וירו' הנ"ל כאלו מעידין בפניהם שע"י מוציאין ממון:

נ

דייני קיום. משום שמוציאין הדייני' ע"י הדייני קיום קרוביהן:

נא

ויש מכשירין. שכ"ע ענין בפ"ע וכמו ג' אחין וא' מצטרף עמהן כו' והן עדות א' להזמה. אבל עידי הקיום לדייני מלוה לד"ה כשר שכאן ודאי ענין בפ"א ודמי למתני' הנ"ל ג' אחין כו':

נב

(ליקוט) עידי כו'. מדלא מצרכינן לכתוב מי הם שלא יהיו קרובים למלוה ולוה וכאן ל"ש תי' דס"כ וסוברים ?הי"כ דסכ"ב דה"ה לדייני קיום וס' ראשונה דשם ס"ל דל"ד להדדי וער"ן שם ובש"ך ס"ק נ"ד (ע"כ):

נג

(ליקוט) אם באו כו'. ממ"ש במותב תלתא כחדא הוינא ועוד ממש"ש שלשה כו' וכמ"ש בסכ"ו לפי' הרי"ף משום שנתבטל התוועדם (ע"כ):
(ליקוט) אם באו כו'. כ"מ בסכ"ו וכ"כ ש"ך אבל הרא"ש שם נזהר מזה וכ' לפי שאין ראוין לישב ביחד שאני (ע"כ):

נד

ואין הדייני'. כתובות י"ט העדים שאמרו אמנה כו' ואפי' אין כת"י יוצא ממ"א:

נה

(ליקוט) שנים אחרים. כפי' ר"ח ורי"ף ודין תרי ותרי כת' בסי' ל"ד ס' כ"ח (ע"כ):

נו

כתבו קיום. ב"ב קס"ג ב' כל כה"ג כו' מן האשרת' אלא כו' אע"ג שקיום פסול וא"ל ששם ניכר הזיוף דהא קי"ל דלא כר"ש בפ"א דגטין י"ב דמכשיר בשמות מובהקין:

נז

ואם יש בו. ל' הרמב"ם כפי' הרי"ף כנ"ל בסי' ל"ט סי"ב:

נח

(ליקוט) וי"א כו'. ממש"ש ואי כ' ב"ד כו' ומ' ואף שלא כ' חד ליתוהי מדפריך ודלמ' כו' וכן אי כ' ואמר לנא כו' וכ"כ הריב"ש וכגי' בסנה' ל' דל"ג שם וחד ליתוהי ועבריב"ש סי' תי"ג (ע"כ):

נט

(ליקוט) ומ"מ לכ"ע כו'. שם וכ' שהרמ"ה פי' דודאי צריך לכתוב וחד ליתוהי אף בדיעבד וכס' הראשונה שבכאן והטעם שמא א' קרוב או פסול היה לכן לא חתם ולכן אי כ' בי דינא ל"צ דב"ד כשרים מ' ופריך דלמא כשמואל כו' ולכן אי כ' תרתי ודאי ל"צ וצ"ל דהרמ"ה מפ' מ"ש וא"ל כו' כפירש"י משום שמומחים הן ולא יטעה בזה אבל לפי' הרי"ף ורמב"ם דמ' שהיו שלשה אכתי ק' דלמא א' מהן פסול ודאי ל"ל הא דרמ"ה וצ"ל טעם אחר דשמא נתוועדו שלשה ולא נשארו רק שנים לקבלה מה שא"כ אם כ' ב"ד או אמר לנו כו' וא"כ דברי ש"ע סותרים ועש"ך שהרגיש בזה ודבריו דחוקים (ע"כ):

ס

ואם כו'. גמ' שם ואי כ' ואמר לנו כנ"ל משמעות שהיו שלשה כ"ש כששלשה חתומין:

סא

ואפי'. יבמות ק"ו א' ולא חיישי' כו' ובסנה' ל"א כל כה"ג חיישי' מ' דוקא כה"ג שאין חתומין אלא שנים:

סב

י"א דכשר. כנ"ל בסי' מ"ה סי"ב:

סג

ולא חתמו כו'. דא"צ להיות ביחד בשעת החתימה לד"ה אף לס' הראשונה דסכ"ה מדאמרי' שלשה שישבו כו' ומת א' כו' כנ"ל:

סד

וי"א דפסול. דרגילין להיות ביחד:

סה

קיום שכ'. די"ל לכך כ' סהדי שהן עצמן מכירין חתימת העדים ונעשו עדים ויש להכשיר השטר בכל מה שיכול לתלות כדאמרי' שטר כו' שמא אחרוהו כו':

סו

קיום ב"ד ב"ב:

סז

או סמוך. מדאמרי' ב"מ י"ח א' כ"ת אמרי' כו' אע"ג דעדי השטר אמרי' בגטין פ"ח מן הצד כו' וא"כ ה"ה מן הצד:

סח

ואם היה. לד"ה אף לרב:

סט

(ליקוט) ושני אוירין. תוס' שם ד"ה בריוח שטה כו' (ע"כ):

ע

הרחיק הקיום. ע"ש בתוס' ד"ה שטר הבא. וי"ל דסבר. א"כ איכא כו':

עא

(ליקוט) או יותר. גמ' שם (ע"כ):

עב

(ליקוט) שריטות. וכ"כ תוס' שם ד"ה דמטייט כו' (ע"כ):

עג

(ליקוט) וי"א כו'. כתי' הראשון של תוס' שם ד"ה שטר כו' (ע"כ):

עד

ויש מכשירין. כנ"ל דר"י פליג על רב וכס' האחרונה דסל"ב וליכא למיחש:
(ליקוט) ויש מכשירין כו'. צ"ע הא קשה קו' תוס' הנ"ל וכ"ת איכא בינייהו כו' הא ליכא למי' כו' ועתוס' שם ד"ה הניחא כו' ועש"ך שתי' קו' תוס' ע"ש שלא חיישי' שימחוק שטר ועדים דלמא יוכר ויפסיד אלא שמא יחתוך השטר ועדיו וכמ"ש הרמב"ם וש"ע וחתך גוף השטר ומתו' קו' תוס' הנ"ל (ע"כ):

עה

ויש מי שאומר. דלא אמרי' כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא אי נפיק מתיותי ידיה דב"ד אבל לא מתיותי ידי סהדי וע"ש ברי"ף:

עו

הוא אין גטין ע"א ואע"ו דשם אמרי' אמאי הא כו' שאני עדות כו' וכאן מכשיר לעיל ס"ז מפי כתבם ההוא אוקימת' לרב כהנא ואנן קי"ל דלא כרב כהנא שם ע"ב א':
(ליקוט) הוא א"י להעיד כו'. הרא"ש שם וזהו דלא כמ"ש בס"ז בהג"ה ויכולין כו' דהא כאן אינו אלא משום ה"ט כמש"ש עדות קאמרת שאני כו' וכ"כ ש"ך (ע"כ):

עז

אבל. כנ"ל בחתנו:

עח

וקורעין. מוכח מסיפא:

עט

(ליקוט) ויש מי כו'. דמש"ש קרא עליו ערער אין כו' ה"פ קרא עליו ערער בעינן הוחזק בב"ד כו' וגם ברי"ף כ"כ אר"ח אין מקיימין אם השטר משטר שקרא עליו ערער אא"כ הוחזק בב"ד ועי"ל קרא ערער לרבות' והגי' הנכונה היא שכתובה בספרים שלפנינו קרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין לא הוחזק בב"ד לא. תה"א סי' שמ"ח (ע"כ):

פ

(ליקוט) וכ"ז שכבר. ר"ן ולדעת תוס' שם ד"ה ואם כו' (ע"כ):
(ליקוט) וכ"ז שכבר כו'. כ"כ הרא"ה ור"ן לתרץ קו' תוס' דשם אבל תוס' עצמם לא ס"ל כן שהרי בבריית' תניא להדיא ומתו ואפ"ה הקשו (ע"כ):

פא

(ליקוט) ויש חולקין כו'. לדעת הרא"ש שם (ע"כ):

פב

מטלטלין. אבל קרקעות בחזקת בעלי' שם כ' א' וע"ש ברא"ש:
(ליקוט) תפיס מטלטלין. דוק' ועמ"ש בסי' מ"ב ס' ?ח (ע"כ):

פג

מחמת קירבה. רש"י שם בגמ' י"ט ב':
(ליקוט) מחמת קורבה כו'. ר"ן (ע"כ):

פד

ואין כאן. ז"ל הרמב"ם ועספ"ב סי"ב ואם עד כו' והיא ל' הטור ובה"ת בשם ר' מתתיה:
(ליקוט) ואין כאן אלא ע"א. לשון הרמב"ם ומ' כדין ?ס"א בשטר כמ"ש סי' נ"א והיינו בשאין מכחישין זא"ז וכמ"ש הריטב"א והרא"ה ועבה"ג אבל כשמכחישין זא"ז אין כאן עדות כלל כמ"ש בספ"ג דקדושין ע"א בהכחשה כו' וכמ"ש בי"ד סי' קכ"ז וז"ש בסי' פ"ב ססי"ב ואם ע"א כו' נשבע כו' דהיינו כשמכחישים ובכה"ג פליג הטור כאן על הרמ"ה דהרמ"ה ע"כ בכה"ג מיירי כמ"ש וכן ?תרי' בא' אומר פרוע וכ"כ בהדיא שהע"א מכחישו (ע"כ):

פה

אם כתוב. שם בעא מיניה כו' אחריתי הוא. וכאן ודאי עתי'? לשטר':

פו

מיהו. ירושלמי נאמנין לומר ע"ז לא חתמנו וע"ז חתמנו:

פז

וכן. כנ"ל:

פח

או שהיו פסולים בעבירה. רש"י שם בב"מ י"ט ב'. דזהו כמו מחמת ממון:

פט

ואפי' אמרו. דאל"כ ה"ל לאפלוגי במחמת ממון גופיה:

צ

מ"מ לגבי דידהו. מדינא דגרמי והודאת בע"ד כו' ועבתוס' דב"מ ג' ב' ד"ה מה וא"ת והאיך כו'. וע' יבמות מ"ו א' נאמן אתה לפסול כו' שם תוס' ד"ה ואין עדות כו' וה"ה לחייב עצמו ממון:
(ליקוט) . מ"מ לגבי דידהו כו' כמ"ש ביבמות מ"ו א' ועתוס' שם ושם כ"ה ב' (ע"כ):

צא

(ליקוט) ואם אומרים. כמש"ל סי' מ"ג ס"ח במוקדם בד"א כו' ועבה"ג שם (ע"כ):

צב

אין נאמנים בשום. ר"ל אפי' תנאי והוא דעת הרמב"ם וכ"פ בסי' כ"ע ושם כ' רמ"א וי"א וכ"פ בש"ע סי' פ"ב סי"ב:

צג

(ליקוט) חוץ מלומר בפנינו כו'. וש"פ חולקים ועש"ך (ע"כ):
(ליקוט) חוץ מלומר בפנינו כו'. וכ"כ רשב"ם בב"ב מ"ט א' בד"ה ומר בר"א כו' אלא שדעתו דה"ה בתנאי וכמש"ל סי' כ"ט ס"א בהג"ה אבל תוס' שם ד"ה מר בר"א כו' כ' דאף במודע' אינן נאמנין (ע"כ):

צד

י"א הא. תוס' דכתובות ך' ד"ה ור"י וי"ל דע"א בשטר כו' וקי"ל כהאי תירוץ כמש"ל בסי' נ"א בהג"ה ועבתוס' ורא"ש דב"ב קס"ה א':
(ליקוט) י"א כו'. כנ"ל ס"י (ע"כ):

א

(סמ"ע סק"א) אלא ממני נפל ומצאו זה כו'. נ"ב יעויין לקמן ריש סי' נ' ובסי' ס"ט בסמ"ע ס"ק י"ב ובש"ך ס"ק ט"ז:

ב

(נה"מ ס"ק א') בסה"ד. לא שייך חזקה כו'. נ"ב יעוין באס"ז לכתובות דף י"ט מ"ש בשם הרמב"ן על קושית התוספות דליהמני במגו דאי בעי מחיל דהוי מגו במקום חזקה דכל מה שת"י הוא שלו וכן הוא בתשובת רשב"א המובא בש"ך סי' מ"ז ובסי' צ"ט ס"ק וי"ו. והש"ך מפקפק שם בסברא זו כיון שאין השטר גופו ממון וכמו כן מדחה דבריהם בסי' מ"ז ס"ק וא"ו. ויעוין תו' יבמות קט"ז ע"א ד"ה אותיות נקנות:

ג

(סמ"ע ס"ק ב') וא"כ ה"ל כמגו במקום עדים כו'. נ"ב יעוין לשון העיטור המובא בבעה"ת שער י"ג ח"ב דין ג' שלא כ' טעם זה אלא בדכתב בשטר מהימנא לי כבי תרי ואח"ז כ' שאפי' לא כ' כן ג"כ לא מהימן במגו כיון דטענה דידי' סותר' הודאה דידיה כו' ועוד דבשטר כזה מיזהר זהיר בי' ולא פרע עד דמהדר לי' שטרא. ובעה"ת חולק עליו מטעם דכ"ז שלא נתקיים השטר הוי כחספא בעלמא. וא"כ אמאי קא סמכת אלוה איהו אמר דפרוע הפה שאסר כו'. ובגד"ת העיר בזה. על הב"י:

ד

(סמ"ע ס"ק ז) והיינו דוקא כו'. נ"ב יעוין בב"ש אה"ע סימן קמ"א ס"ק ל"ח:

ה

(ש"ך ס"ק ו') כתב בסמ"ע ס"ק ו' כו'. נ"ב באס"ז לב"ב ד' מ' בד"ה קיום שטרות בג' כתבו בשם עליות דרבינו יונה אף היכא דהן עצמן מכירין חתימת העדים אפ"ה בעינן תלתא חדא דלא פליגי רבנן. ועוד כו' דהא מפיהם ולא מפי כתבם בעינן יעו"ש. וטעם השני אינו לשיטת הריב"ש:

ו

(ש"ך סק"ט) וכ"כ הרשב"א בחידושיו פ"ק דגיטין כו'. נ"ב וכן מוכח מדבריו בחידושי קידושין דף ס"ה ע"א ד"ה אמר רב ויעוין בלח"מ פ"ז מה' גירושין דין ב' שמקשה כקושית הש"ך על דברי הרמב"ם שם שמבואר מדבריו כדברי רבינו אביגדור ויעוין בב"ש אה"ע סי' תקמ"א ס"ק ע' שמוכיח מדברי הרמב"ם הנ"ל וממ"ש בפי"ב מה"ג ד"ג מדברי הטוש"ע אה"ע סי' קנ"ב סעיף י"ד שסוברים כדעת הרא"ש בהגהות מרדכי:

ז

(ש"ך הנ"ל בסה"ד) והיינו הך דירושלמי דשלהי יבמות. נ"ב יעוין אה"ע סי' מ"ז בב"ש ס"ק כ"ז וכ"ט:

ח

(ש"ך ס"ק יוד) מטעמא שכ' הרשב"א בתשובה כו'. נ"ב ובחידושיו לב"ד דף קי"ב ע"ב ויעוי"ש באס"ז בשם הרמ"ה דהיכ' שהעדים בעצמן מעידים על כתב ידן דאמרינן על מנה שבשטר הן מעידין צ"ל בפני ב"ד:

ט

(נה"מ ה') ולא נודעו העדים כלל. נ"ב הב"ש שם מביא עוד ראיה מדברי הרמב"ם פרק י"ב מהלכות גירושין דין ג' ומדברי הטוש"ע אה"ע סימן קנ"ב ס"י ושם לא נרמז דמיירי בלא נודעו העדים כלל:

י

(נה"מ סק"ו) אף דמ"מ יתחייב שבועה כו'. נ"ב קשה להבין מה"ת לא יחוש הא לא יהיה בידו לפטור א"ע כ"א בשבועת שקר. אמנם באמת לא ברירא לי היכא שהלוה טוען מזויף על שטר שליכא עליו כלל קיום וטוען שאינו חייב כלל להתובע על שטר זה אם צריך לישבע בפירוש שהשטר מזויף די"ל דכיון דשטרא שאינו מקוים כחספא בעלמא הוא אין עליו חיוב שבועה רק שאינו חייב כלל להתובע:

יא

(נה"מ ס"ק ז') אלמא דדבר התלוי בטביעת עין. נ"ב משם ליכא למשמע רק דבדבר שא"צ לעדות כי דבר הנראה הוא וידוע לכל לא שייך הכחשה בב' עדים משא"כ בכה"ג שלצורך הקיום צריכין לגבות עדות ומה לי תרי ומה לי ארבעה. כיון דשם עדות עליהם לא עדיפי מב' עדים שמכחישים אותם דתרי עדים כמאה עדים וכן מורה לשון מהרי"ק בשורש קע"א המובא בש"ך לקמן בסי' זה ס"ק ס"ז דעיקר הסברא היכא שא"צ לעדות הוא גילוי מילתא וידוע לכל ולא מדחינן מפני תרי המכחישים:

יב

(ש"ך ס"ק מ"ז) בסה"ד והוא פשוט. נ"ב יעויין במרדכי ובהג"א ר"פ האשה שנתארמלה:

יג

(ש"ך ק"ב) וצ"ל לדעת הרא"ש. נ"ב דע דבכל דברי הרא"ש בזה לא נזכר כלל דמיירי מפסול גזלנותא ואפשר גם הרא"ש היה מפרש כהתוספות בב"ק דמיירי מפסול קורבה וממילא מ"ש התוספות בכתובות שלא מיירי כשאומרים עדיין פסולים כו' קאי אפסולי קורבה שבזה יש חילוק בין כשאומרים שהיו קרובי' ועכשיו המה כשרי' ובין כשאומרי' שעדיין הם קרובים וע"ז חולק הרא"ש:

יד

(נה"מ כ"ד) האומר תנאי לא מהימן. נ"ב לפ"ד לא א"ש ל' הטור שכ' והאי דקאמר תנאי הו"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים:

טו

(סמ"ע ס"ק ק"ד) צ"ע הא פסק המחבר כו'. נ"ב הכא אומרי' העדים שהתנאי הי' שיעשה המלוה איזה דבר ואם לא יעשה אין התחלות חיוב על הלוה ושם בסימן פ"ב מבואר שהחיוב הי' ברור רק שהי' תנאי שאם הלוה יעשה מה שקיבל ע"ע לעשות יחשב לי קיום התנאי כפרעון החוב ומה לי אם העידו העדים על פרעון או על תנאי שחשוב כפרעון ואין זה בכלל חוזר ומגיד משא"כ כשהחיוב שבשטר הי' מוטל עד שיקיים המלוה כפי התנאי ובלעדי קיומו לא הי' חיוב. שוב מצאתי בתומים שנחית לחלק כנ"ל אבל לא הסביר להטעם באר היטב כמ"ש:

טז

(סמ"ע ק"ד) לסוף הג"ה (ד"ה צ"ע) והוא מדחה חילוק מסתימת ל' הש"ע בסי' כ"ט אבל באמת פשוט לו' דשאני התם שבעת עדותם תחלה בע"פ בב"ד לא הזכירו מהתנאי שלפ"ד עתה כבר ידעו אז מהתנאי ולמה כבשו מהלעיד אז בפני ב"ד כל מה שידעו מלהעיד בענין זה:

יז

(נה"מ כ"ו) בד"ה ולפ"ז בתנאי כו'. נ"ב י"ל דשאני תנאי כיון שאפשר לכתוב התנאי בגוף שטר הלואה וכן ראוי כדי שלא יהיה ביד המלוה שטר סתם בלא תנאי ע"כ אין להעדים לכתוב התנאי בשטר מיוחד ולא ניתן לכתוב כה"ג:

א

סעיף ד' (בלילה) אין מקיימים שטר כי אם ביום. אם התחילו מבעוד יום קיום על עד על ידי אחד יש לומר כיון דהשטר א' הו"ל התחילו היטב:

ב

סעיף ה' (שלא בפני בע"ד עסמ"ע ס"ק י"א) שטר קיום בעדים שלא כתוב שאמר להם כתבו (כעת התפשטות שטרות בכתב ולשון לעז אם לא כתוב לשון משמעות מעין אמר כתבו נוטה שלא אמר כתבו כי סגנון ההוא אין בו זהירות כמו בסופרים ועדים שבלה"ק ורבים חותמים א"ע וא"י לקרות וסומכי' א"ע על סופר יודי שכ' כנ"ל. וגם שגה בכך א"י לפסול השטר ואומרים שנ' קראו לפניהם מ"מ אם העדים אומרים שסמכו א"ע על הכותב י"ל דלא שייך אין אדם משים את עצמו רשע כי לא משמע להו איסורא בכך) י"ל שבכך הו"ל קיום ח"י מהתוה"ק כמו קיום ח"י לוה. שעי"ז אין מקיימים לגבות מיתומים קטנים. קיום שטר ע"י חתימות יד שוות משטרות כהלכה זה י"ל שמקיימים גם לגבי יתומים קטנים בח"י לוה כי ב"ד מקיימים.

ג

סעיף ז' בהגה (מספר שכתב) מה שמקיימים ע"י ספר שכתב וחתם א"ע. י"ל שמכל מקום הוי רק ככתובה או שטר א' וצ"ל עוד חתימה:

ד

סעיף לז (בתוך כ"ד) התוספות ז"ל כתבו בר"פ מי שאמר [דף כ' ע"ב ד"ה א"ל תו] במסכת נזיר. שתוך כדי דיבור היינו ג' תיבות שאלת שלום תלמיד לרב ועוד ריוח לתלמידא וכעת לא ראיתי מובא כן בפוסקים ז"ל. ואולי רק גבי נזיר כן הוא מהטעם דשם בלשון התוס' ז"ל. מה שאין כן חוץ לזה ולא אמרו חז"ל כן רק שם. ולזה לא הוזכר בפוסקים ז"ל וצל"ע היטב:

א

כתבתי ללות. עיין סמ"ע שכתב ז"ל בטור לא כתב כאן אלא שטר אמנה הוא כו' וכתבתי ללות ולא לויתי כלומר לא מסרתי לידו אלא ממני נפל ומצאו זה ע"ש. וקשה דהא כתב בטור וש"ע אבן העזר סימן קי"ב ז"ל וכן אם מצאה גיטה מתירין אותה לינשא על ידו ואם יבא הבעל ויערער ויאמר לא נתתי לה אלא ממני נפל אינו כיון שמודה שכתבו והרי הוא יוצאה מתחת ידה ערער לומר שנתנו על תנאי ולא נתקיים כו' הרי מבואר דאינו נאמן בטענת נפילה אף על גב דאית לי' מגו דמזויף אף על גב דבתנאי או פקדון נאמן במגו אפילו הכי לטענת נפילה לא חששו אפילו ע"י מגו וכזו קשה גם בסימן נ' גבי שטר שכתוב בו אני פ' לויתי ממך מנה אם אין. עדים שהוא כת"י מתוך שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר לא לויתי ממך אלא מאחר נפל ומצאתו עיין שם הרי דנאמן לומר נפל במגו אלא דהתם סימן נ' יש לחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד והך דסימן נ' הוי נפילה דרבים והוי חששא טפי והך דאבן העזר הוי נפילה דיחיד ואף על גב דאנן קיימא לן כרבא פ' גט פשוט ל"ש נפילה דיחיד ל"ש נפילה דרבים לנפילה לא חיישינן היינו היכא דלית לי' מגו לא מחלקינן בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים ולעולם לא חיישינן אבל היכא דאית לי' מגו שפיר מחלקינן בין נפילה לנפילה והוא דלנפיל' דיחיד כי האי דאבן העזר סימן קי"ב לא חיישינן אפילו אית לי' מגו ולנפילה דרבי' כי הך דסימן נ' חיישינן היכא דאית לי' מגו אבל הך דהכא כתבתי ללות ולא לויתי דטוען ממנו נפל דהוי גם כן נפילה דיחיד אם כן מ"ש מהך דאה"ע: והנה מצאתי בתומים שעמד בזה והביא בשם הרב המגיד פי"ב מהל' גירושין שאין דין האסורין כדיני ממונות עיין שם אך בדברי הרב המגיד הדברים סתומין ובלחם משנה מפורש יותר דגבי ממון שפיר מהני טענת נפילה במגו ובאיסורין דהוא גט לא חיישינן לטענת נפילה אפילו אית לי' מגו עיין שם וקשה דאם כן היכי פשיט רבא ר"פ כל הגט ממונא מאיסורא עיין שם קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש בי' א"ר זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ופירש"י הא גדולה מצי מגרש וכי מפקא לי' לא חיישינן לאיסור אשת איש לומר שמא לא לזו ניתן אלא לחברתה ונפל מידה ומצאתו זו כו' מוציאין שטר חוב על אחרים ואין הלוה יכול לומר לא ממך לויתי אלא מפ' ששמו כשמך וממנו נפל ועיין שם וכיון דבממון חיישינן יותר לטענת נפילה היכי פשיט רבא ממונא מאיסורא ואדרבה בספ"ק דמציעא אמרינן גבי גיטא דאשתכח בי דינא דר"ה היכי פשיט איסורא מממונא ומשמע דחשו טפי לאיסורין ולכן נראה לענ"ד כמ"ש דהא דכתב הרמב"ם בפי"ב מהל' גירושין דאין הבעל נאמן בטענת נפילה ואפילו במגו היינו משום דלנפילה דיחיד לא חיישינן כלל ואפילו במקום מגו ובסימן נ' דנאמן בטענת נפילה במגו היינו בנפילה דרבים דיותר שכית ונאמן במגו וכמ"ש והכא דנקט כתבתי ללות ואמנה שניהן שלא ע"י טענת נפילה אלא אמנה היינו תחלת השטר נעשה על דרך אמנה ואף על גב דעדים רשעים מכל מקים הבעל דין נאמן במגו וכתבתי ללות היינו דתחלת הכתיב' נעשה להלות ואין העדים רשעים שנעשה השטר להלות תיכף ועדיין לא הלוה דאין העדים צריכין לראות הלואת המעות אבל בטענת נפילה אינו נאמן אפילו אית לי' מגו כיון דהוי נפילה דיחיד ובזה נרא' להלכה כדברי הסמ"ע בסימן ס"ט במה שהביא בשם הרשב"א גבי כת"י שטוען ממני נפל ומצאתו והשיב שאין בטענתו כלום דלנפילה לא חיישינן עיין שם ובש"ך שם השיגו דכיון דלדידן בכת"י נאמן לומר פרעתי אם כן נאמן לומר נפל במגו דפרעתי וכמו האי דסימן נ' ולפי מ"ש בנפילה דיחיד אינו נאמן במגו:

א

יש בו נאמנות. עיין סמ"ע שכתב בטעמא די"א דנאמן במגו והוא משום דלא אלים הנאמנות דלפעמים מניח בידו באיזו סיבה ומכ"ש זה שאינו מקוים יכול לומר הנחתי בידו ע"ד שאם יתבעני אומר מזויף עיין שם ואין זה עיקר הטעם אלא טעמא די"א דאפילו יש בו נאמנו' אפילו הכי נאמן במגו דמגו עדיפא מנאמנות אבל אין לומר כמ"ש הסמ"ע דלא חשש להניח בידו דסמך על טענת מזוייף דודאי הי' יכול לקיים באיזו יום אלא דהשתא אין עדים מצוים לקיימו ואם כן ודאי לא ידע איך יהי' בסופו אלא הטעם הוא משום דמגו מהני במקום נאמנות ואם כן היכא דכתוב בו נאמנות בשני עדים והוא מודה שכתבו אם כן בזו אינו נאמן במגו דמגו לא מהני בנאמנות כשני עדים דהוי כמגו במקום עדים ועיין סמ"ע וש"ך בסימן ע"א מדין מגו במקום נאמנות כשני עדים היכא דיש לו מגו לכפור הנאמנות וה"ה הכא:

א

ואם קיימו בשנים. וז"ל הסמ"ע היינו דוקא כשאין הן עצמן מכירין חתימת עדי השטר אבל כשהן עצמן מכירין החתימות ה"ל כאלו מעידין על מנה שבשטר ובש"ך העלה דאפילו כשמכירין החתימות לא היו אצל הלוא' אלא על חתימות ידן הן מעידין ולא על מנה שבשטר והלכך צריך ג' דאם לא כן הוי כעד מפי עד אף על פי שמכירים החתימות וכן מוכח פ"ב דכתובות גבי הא דאמרינן שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירי' חתימת ידי העדי' וא' אינו מכיר ונתבאר בטור ומחבר לקמן סעי' כ"ד עכ"ל: והנה בריב"ש כתב דיכולין להעיד זו מפי כתבם וכת' הרמ"א בסעי' ט' ואם כן נראה מזה כדברי הסמ"ע דאם שנים מכירים חתימת עדים יכולין לקיים אלא גבי הא דאמרינן שנים מכירין חתימת ידי עדים וא' אינו מכיר מבואר כדברי הש"ך ולכן נראה לבאר דבר זה והוא דודאי מהא דשנים מכירים חתימת ידי העדים פ"ב דכתובות לכאורה קשיא עליו דריב"ש דלמה לי השליש תיסגי בשנים המכירים ואף על גב דהש"ך בסק"ע כתב כמה נפקותא אבל בדרך רחוקה הן ע"ש: ודע דודאי שנים המעידים על חתימת שני עדים ה"ל עד מפי עד וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ח מהל' עדות ז"ל א' הכותב עדותו על השטר או שנמצא כתוב בפנקסו כו' אם זכר מעצמו כו' מעיד ואם לאו אסור להעיד שאין זה דומה אלא למי שאמר לו אדם נאמן פ' יש לו אצל פ' כך וכך והעיד הוא שיש לזה אצל זה והוא אינו יודע מן הדבר כלום אלא מפי האחר שמע והעיד עד כאן לשונו ואם כן הוא הדין שנים המכירים חתימת עדי השטר לכאורה הוי עד מפי עד כיון דאין מכירין בעצמן עדי השטר אלא אלו מעידין שמכירים וה"ל כמי שאמרו אדם נאמן אמר לנו שיש לזה אצל זה אלא דכיון דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין לא הוי עד מפי עד וכ"כ בנימוקי יוסף פ' גט פשוט גבי מי שנמחק שטרו מעמיד עליו עדים ז"ל בשם הריטב"א ולא הוי עד מפי עד דלא על מנה שבשטר הן מעידין אלא אחתימתן והוי כאלו אמרו ראינו שטר מתנה או מכר וכו' עיין שם והיינו משום דעדי' שבשטר ה"ל כמו שנחקרה עדותן בבית דין וכמה שכתבו תוספות פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ח) עיין שם וכמבואר אצלינו בסימן ל' סק"י דאם שמעו חקירת שני עדים בבית דין יכולין אחרים ששמעו להעיד שמענו עדים שנחקרה עדותן בבית דין וזה לא הוי עד מפי עד וזה יתכן בעדים החתומים על השטר יכולין אחרי' להעיד על חתימתן ולא הוי עד מפי עד כיון דעדים החתומין בשטר נעשה כנחקרה בבית דין אבל שנים החתומים על הקיום אם אין הבית דין מכירין חתימת אלו העדים ויבואו אחרים להעיד על חתימתן של אלו בזה ודאי הוי עד מפי עד דהא אלו שנים הבאים על הקיום אין עליהם תורת שטר כיון שנעשה שלא מדעת המתחייב אלא מפי כתבם ממש ואם הקילו בקיום להעיד מפי כתבם אבל שטר מיהא לא הוי ואם כן כיון דלא הוי כנחקרה בבית דין אם כן אין הבית דין מכירים את החתימות לא מהני עדים לקיים את החתימות דהוי עד מפי עד וכ"כ הריב"ש בשנים המעידי' על הקיום מפי כתבם וצריך בית דין לקבל עדות זו מפי כתבם אלמא דעדיין לא נחקרה בבית דין דאין בזו תורת שטר וז"ל הריב"ש דנתי לפני מורי הר"ן שני עדים כותבין עדותן שמכירים החתימות אלא שנריך עוד בית דין לקבל עדותן מתוך כתבם וחותמין ונתקיים השטר עד כאן לשונו ואם כן בהך דריב"ש לא מהני אלא אם הבית דין עצמן מכירים החתימות דאי מפי אחרים הוי עד מפי עד כיון דאין עליהם תורת שטר וכמ"ש ולהכי ניחא דבעי קיום בפני שלשה משום דלפעמים אין הבית דין בעצמם מכירים החתימות אבל כשחותמין על הקיום בית דין של שלשה אם גם הבית דין לא יכירו החתימות יכול להתקיים ע"י אחרים ובזה הוי עד מפי עד כיון דמפי הבית דין הוא מעיד ואם כן דברי הסמ"ע נמי כשהבית דין מכירים החתימות וכל זה נתבאר מדברי הטורי זהב אלא שהדברים סתומין שם ולכן הרחבנו הדברים: וזה יראה לי בביאור דברי הרמ"א שכתב בסימן ל"ט סעיף ג' ובסימן זה סעי' י' ז"ל וכל שלא אמר כתבו וחתמו אף שכתבו בשטר אינו אלא כפנקס בעלמא מיהו י"א אם נתקיים דנין על פיו וכתב הסמ"ע אם נתקיים דה"ה אם שנים אחרים מעידין על חתימתן מהני וכ"כ בחלקת מחוקק סימן מ"ב אלא מדברי הלבוש משמע דמפרש נתקיים היינו שיהא כתוב קיום ע"ג השטר ומשום דודאי ידע מן הקיום ואית לי' קלא ועיין שם אך הש"ך השיג על טעמו ודבריו עיין שם בסימן ל"ט. אמנם גם לדבריהם קשה דאי נימא דנתקיים היינו אפילו מפי שנים אחרים אם כן מה קא משמע לן אם נתקיים ודאי בכל השטרות כד נחתו לדינא אמרינן להו זילו וקיימו שטרייכי: ולזאת נראה דכיון דכל שלא אמר כתבו אין עליו דין שטר דאף על גב דמפי כתבם כשר דליהוי העדאת עדים היינו משום דלא מפסל מפי כתבם או כדעת ר"ת דלא מפסל אלא באלם כדברי הגהת מרדכי להכשיר מפי כתבם בדיני ממונות אבל על כל פנים שטר לא הוי וכיון דלא הוי שטר לא הוי כנחקרה בבית דין וצריך עוד בית דין לקבל עדותן וכמו שכתב הריב"ש גבי עדים המעידים לקיים החתימה ולכן לא מהני אלא אם נתקיים כבר בבית דין או שיתקיים עכשיו בבית דין דהיינו שהבית דין בעצמן יכירו החתימות ולאפוקי אם שני עדים מכירים החתימה הוי עד מפי עד ודו"ק ועמ"ש בזה בס"ק י"א:

א

קיום שטרות דרבנן. בהגהת מרדכי בקידושין כתב דאם העדים אומרי' לא חתמנו שטר זה או שאין העדים קיימים ובע"ד אומר פסול הוא צריך קיום מן התורה ועיין ש"ך שהאריך בזה להוכיח דגם בהכחשת בעל דין אין צריך קיום מן התורה וז"ל ולפי זה גם דברי הרב באבן העזר סימן מ"ב סעי' ד' צריך עיון שכתב שם וז"ל מצאו כתוב בשטר פ' קידש פ' ועדיו חתומים בו כל זמן שלא נתקיים אין לחוש לקידושין ודלא כיש מי שמחמיר ואם כן מה שמחלק הרב בהג"ה בין שטר מקוים ליתי' דלפענ"ד לדינא אפילו באינו מקוים מקודשת מדאורייתא משום דדבר תורה א"צ קיום דבזה צדקו דברי אותו גדול בתשובת מוהרי"ק שם אך דבנדון של הר"ר אביגדור שם הדין אמת מטעם הרשב"א כיון דכתבו השטר בלי רשות הבעל דין וכמ"ש לעיל סימן ל"ט סק"ח וכן בשטר קידושין דמצאו בשוק נמי צריך קיום דכיון דאין ביד שום אדם לא שייך לומר לא חשיד לזיופי דהא לא ידעינן מי הוא הבעל דין והיינו הך דירושלמי ביבמות במצאו כתוב מת פ' דאף מ"ד דמשיאין אשתו אינו אלא משום עיגונא כמו דמשיאין עד מפי עד אבל בשטר שמוציא הבעל חתום בעדים ונזכר שמה שנכתב ברשות האשה אע"פ שאינו יכול לקיימו והאשה טוענת מזוייף הוי קידושין דמדאורייתא א"צ קיום וע"ש: אולם בדברי הרמ"א באבן העזר י"ל דכיון דמיירי במצאו כתוב בשטר אם כן ודאי חיישינן לזיוף מן התורה כיון דל"ש בזה חזקה דלא חציף אינוש לזיופא כיון דכמה חציפי בארעא איכא ואולי זייף איזה אינש דלא מעלי וכמ"ש הש"ך גופי' במצאו כתוב ואולי תלונת הש"ך הוא על הד"מ באבן העזר ושם תלי טעמא בהכחשת בעל דין אבל דברי רמ"א שקבע להלכה ניחא דמיירי במצאו כתוב והיינו שאינו יוצא מתחת יד שום אדם גם בטורי זהב הניח ב צריך עיון פסק הרמ"א באבה"ע אבל דברי הרמ"א נכונים בנדונו במצאו כתוב בשוק וכמ"ש: ☜אמנם מדברי התוספות פרק מי שהיה נשוי משמע דאפילו באינו יוצא מתחת יד אדם נמי ל"ת לזיוף עיין שם דף צ"ב ד"ה דינא הוא דאזיל ראובן ועיין שם מדין טענינן ליתמי ולקוחות מזויף וז"ל שם מכל מקום תקשי מדאמר שמואל התם המוציא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ואמאי ניחוש לפסידא דיתמי כיון דאינו מקוים אלא מאי איל"ל כיון דלית' ללוה דלא טעין מזויף להכי לא חיישינן לזיוף עיין שם ומשמע מזה דאפילו מוצא שטר הקנאה בשוק שאינו יוצא מתחת יד שום אדם דהא שטר הקנאה הוי בין ילוה בין לא ילוה ולא מטא כלל ליד המלוה ואם כן ניחוש שמא א' מן השוק זייפו וכיון דבזה בעי קיום מן התורה ודאי אין לחלק בין לוה ליתומים וכן הרמב"ן בחידושיו רפ"ק דגיטין כתב וז"ל ראיתי בתוספות חכמי הצרפתים ז"ל שדקדקו כו' שהמוצא שטר על חברו אע"פ שהוא נפרע שלא בפניו או שבא ליפרע מיתומי' או מלקוחות לא טענינן להו מזוייף מהא דגרסינן במציעא אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום שמא כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשי' מדקאמר הא שעבד נפשי' אלמא בשאינו מקויים עסקינן שאם נתקיי' היה לו לומר הא כתוב בו הנפק כדאתמר התם בסמוך ואעפ"כ אין חוששין לזיוף וכו' עיין שם גם בנימוקי יוסף פרק קמא דמציעא הביא ראיה זו עיין שם ומשמע מדבריהם דאפילו נמצא כתוב כי האי דמצא שטר הקנאה נמי ל"ח לזיוף מן התורה דאי הוי חשש מן התורה ודאי אפילו שלא בפניו חיישינן דדוקא אם הקיום הוא מדבריהם הוא דכתבו קצת פוסקים לחלק דשלא בפניו או מיתומים ולקוחות לא תיקנו ועוד דאפילו להפוסקים דטענינן ליתמי וללקוחות מזויף מדרבנן דצריך קיום אכתי תיקשי המוציא שטר הקנאה בשוק למה יחזיר שמא יקיימנו בא' מדרכי הקיום שאינו מועיל אלא בקיום שטרות דרבנן וכגון שלא בפני בעל דין דהוי טעמא משום מקולי קיום או ע"י דימוי חתימה לחתימה דהוי נמי מקולי קיום אבל היכא דצריך קיום מן התורה ל"מ דימוי וכמ"ש הש"ך בסימן ס"ט לדעת רב שרירא גאון והכא במצא שטר הקנאה צריך קיום מן התורה כיון דנמצא כתוב וצריך עיון:

א

שלא בפני בע"ד. כתב הש"ך דוקא שטר או מטעמא דהרשב"א מפני שהמקיים לא על מנה שבשטר הוא מעיד ובין לטעמא שכתבו תוספות והרא"ש כיון דקיו' שטרות דרבנן דד"ת עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בבית דין וא"צ קיום אלא מדרבנן אבל בחתימת יד הלוה לא שייכא הני טעמא ואין מקיימין אלא בפניג וכו' וכ"מ להדיא בסמ"ע סימן ל"ה סק"ט דבכת"י הלוה מדאורייתא צריך קיום וכ"מ בדברי רב שרירא גאון שהביא בעל התרומות וטור לקמן סימן ס"ט וכתבתי שם דבכל הני קולי קיומי משום קיום שטרות דרבנן לא מקילין בכת"י הלוה עד כאן לשונו ע"ש: והנה גם הבית חדש כתב סברא זו בסימן ס"ט אמנם נראה לענ"ד דאין לחלק בכך דמ"ש הש"ך דגבי שטר דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בבית דין להכי א"צ קיום מן התורה מה שאין כן בחת"י הלוה ליתי' דהא לדברי הרמב"ם מן התורה עדים שבשטר לא הוי כמי שנחקרה בבית דין משום דהוי מפי כתבם ואפילו הכי לחשש זיוף אין חוששין מן התורה ועיין מוהרי"ק ח"א סימן י"ז וז"ל שאל אדוני זו שכתב הרמב"ם פ"ג מהל' עדות דעדות שבשטר מד"ם אנו מקיימין אותו ודברי תורה אין מקבלין עדות אלא בע"פ שיש תימה בזה דבכולה תלמודא מוכח דמדאוריי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בבית דין מההיא דריש גיטין ופ"ב דכתובות ההיא מלתא אחריתי דלענק לחוש למזוייף ודאי לא חיישינן שנעמוד הגט או השטר על חזקתו ונחזיק את האדם בחזקת כשר ולא זייפו דהא חזקה דאורייתא ואחזוקי ריעותא לא מחזקיק ומדרבנן הוא דאצריך הלכך גבי שליח וקטן המנוהו רבנן בדרבנן עד כאן לשונו ואם כן לדברי הרמב"ם מוכרחין אנו דהא דאין תוששין לזיוף מן התורה לאו משום דנחקרה בבית דין הוי דהא לדעת הרמב"ם מן התורה ל"ה כנחקרה בבית דין אלא לענין זיופא אתמר דמה"ת לא חיישינן ואם כן בכת"י הלוה נמי. שייך חזקה זו ועוד דבלאו הכי צ"ל דעיקר הטעם הוא דמה"ת לא חיישינן לזיוף משום חזקה הוא דלא חציף אינש דליכא למימר טעמא משום דנעשה כנחקרה בבית דין דאם כן אכתי תיקשי הא לא שבקת חיי לכל ברי' מן התורה ואם כן כל אדם זייף שטרות בעדי' ואנן לא מצרכי לי' קיום משום דנעשה כנחקרה בבית דין זה ודאי לא יתכן לומר דהתורה לא חשש בכך דהא כתיב דרכיה דרכי נועם אע"כ משום חזקה דלא חציף אינש לזייף מאמין התורה וכמה שכתבו תוספות פ' מי שהי' נשוי ואם כן בכת"י הלוה נמי לא חציף אינש לזיופא דאין לומר דשטר חתום בעדים מירתת מעדים גופייהו מה שאין כן בכת"י הלוה דהא מן התורה אפילו העדים בעצמם אומרי' לא חתמנו לא מיהמני וכמו שיבואר לפנינו אי"ה ועוד דיוכל לזייף עדים שכבר מתו אע"כ דלאו מעדים הוא דמירתת אלא מירתת שמא יתברר זיופו ע"י עדים אחרים ומלתא דעבידי לגלויי הוא ה"ה בכת"י הלוה נמי ומ"ש הש"ך שכן מוכח מדברי הסמ"ע סימן ל"ה סק"ע וכ"כ הש"ך בסימן ס"ט סקי"ג דמשמע הכי מדברי הסמ"ע הנ"ל ואתמהה כי לא נמצא רמז בסמ"ע בזה ז"ל שם נאמן לומר זה כת"י של אבא וכו' ודוקא כשאביו ואינך חתומים על השטר בעדים דמה"ת ה"ל בנחקרה עדותן בבית דין וכו' אבל כשאביו או אחיו הן בעלי דבר שהתחייבו נפשם בכת"י לשלם לפ' סך ממון אז ודאי אין בנו נאמן לא מבעיא קטן אלא אפילו גדול דה"ל בכלל לא יומתו וכו' ועיין שם ובזה ודאי כיון דקרוב הוא אין מקיימין על פיו אפילו בדבר שהוא מדרבנן וכמ"ש בשלחן ערוך סעי' י"ט. ואדרב' מדברי הסמ"ע מוכח דס"ל אפילו כת"י א"צ קיום מן התורה ועיין דברי הסמ"ע בסימן ק"י סעיף קטן כ"ו ז"ל הא דסיים המחב' וכת"י הרכרת לבית דין היינו דוקא לדעת הרא"ש הנ"ל דלהרמב"ם א"צ שיכירו הבית דין עצמם אלא יקיימי כת"י אביהם על ידי אחרים עיין שם ואי נימא דכת"י הלוה אין מקיימין שלא בפניו אם כן אפילו לדעת הרמב"ם אין מקיימין כת"י אביהן בפני קטני' דקטן בפניו כשלא בפניו אלא ודאי ס"ל להסמ"ע דכת"י הלוה ושטר בעדים שוים הם וכי היכא דמקיימין שטר בפני קטנים לדעת הרמב"ם ה"ה כת"י אביהן הרי בהדיא משמע דמקיימין כת"י שלא בפניו. והיות כי עדיין הדבר צריך הכרע כיון שדעת הב"ח והש"ך לחלק בין כת"י הלו' לשטר בעדים וחפשנו מפני המחלוקת ומצאנו כדברי הסמ"ע בסימן ק"י כת"י הלוה לא גרע משטר בעדים וז"ל הטור בסימן ק"י ודוקא שציוה בשטר שכתב בכת"י תנו מנה לפלוני וניכר שהוא כת"י אבל אם ציווה בעדים אין נזקקין שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפרו דמי וז"ל הבית יוסף ומ"מ יש לדקדק איך כתב שאם ניכר שהוא כת"י שנזקקין הא בעינן שיהא מקויים מחיי אביו לפי מ"ש הרא"ש בתשוב' כו' א"נ שהדיינין שרואין כת"י מכירין שהוא כת"י וממילא הוא מתקיים שאין כאן קבלת עדות שלא בפני בעל דין ע"כ ובד"מ כתב ז"ל עיין למטה דיש לחלק בין כת"י לשטר אחר עד כאן לשונו והיינו מ"ש למטה בשם ר' ירוחם הובא בבית יוסף ז"ל שטר צוואה אין מקיימין אותו אלא בפני בעל דין ולא דמי לקיום שטרות דעלמא דאמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בבית דין בעדי צוואה אינו אלא לזכרון דברים בעלמא והא דאמרינן אם אמר תנו נזקקק מיירי דאמר תנו בפני בית דין או שכתב בכת"י שטר צוואה תנו לפ' כך וכך כל זה מדברי הראב"ד אבל שאר פוסקים כתבו שדינו כשאר שטרות עיין שם בבית יוסף ומבואר מדברי ר"י וב"י וד"מ דלא מחמרינן גבי כת"י יותר משאר שטר ואדרבה כי מחלקין לקולא הוא דמחלקין בראב"ד דשטר צוואה אין מקיימין שלא בפני בעל דין משום דהוי זכרון דברים וגבי כת"י מקיימין שלא בפני בעל דין ☜ועוד ראי' מדברי השלחן ערוך סימן ק"י שכתב כת"י הניכרת לבית דין והוא לדעת הרא"ש בתשוב' וכמ"ש שם בסמ"ע ואין עד נעשה דיין אלא בקיום שטרות דרבנן אלמא דכת"י נמי מדרבנן הוא ומה שהוכרחו הב"ת והש"ך לחלק בין כת"י לשטר הוא לפרש דברי רב שרירא גאון שמחלק נמי דימוי חתימה בין כת"י לשטר דעדים אבל יתבאר בסק"ז פירוש נכון בדברי הגאון אחר כתבי מצאתי בשו"ת מוהרח"ש חלק ראשון סימן ל"ב ופסק גם כן דמקיימין כת"י הלוה שלא בפניו ועיין שם קצת מאלו ראיות שזכרנו ונהניתי כי ת"ל כוונתי לדעת הגדול:

א

הרביעי. כתב ר"י נ"ב ח"ה יש מחלוקת בתוספתא אם אומרים העדים כ"י הוא זה ואחרים אומרי' אין זה כת"י אם צריך קיום אחר או לא ולא אפסקא הלכתא כמאן עד כאן לשונו ועיין ש"ך שכתב והמחלוקת הזה ראיתי בירושלמי וז"ל הריטב"א כתב גרסינן בירושלמי הם אומרים כ"י הוא זה ואחרים אומרים אין זה כת"י הא תרי ותרי פי' אף על גב דלרבנן אין א' מהעדים מעידים אלא על כת"י בלבד ואלו השנים אחרם מעידים על כל א' וא' לא חשיבי תרי לגבי חד דכיון שהעדים על מנה שבשטר הן מעידין הא חשיב כאידך תרי אבל הם אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים כת"י הוא תני ר"ח לא מעלין עדי השטר ולא מורידין פי' שהעדים האומרים אין זה כת"י מיירי שאין א' מהם מעיד אלא על שלו ואידך דמכחישין מעידים על כל א' וא' והוי לי' תרי לגבי חד אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כת"י אין נאמנין ופי' טעמא משום דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפילו אמרי אינו כת"י לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כת"י כנ"ל פי' הירושלמי ומשמע דאם עדי השט' כל אחד מעיד גם כן על חבירו שאינו כת"י ה"ל תרי ותרי עד כאן לשונו הש"ך ולכאורה קשה בהא דקאמר ר"י מתני' אמרה כן דהא כתבו בתוספות דמגו בשנים ל"א דשמא חבירו לא ירצה לומר כן והא דמיהמני לומר אנוסין וקטנים במגו דאין כת"י היינו משום דאם א' מהם יאמר אין זה כת"י ליכא שטר אלא בע"א ולאו כלום הוא ואם כן היכא דיש עדים שהוא כתב ידו אפילו אחד מהם יאמר אין זה כתב ידו ודאי אינו נאמן דהוי חד לגבי תרי אבל אם שניהם אומרים אין זה כתב ידו אינו מוכח: ונראה דודאי כיון דכל א' מהם אינו אומר אלא אין זה כת"י ועל כתב חבירו אינו אומר כלום ואם כן ודאי הוי חד לגבי תרי כיון דשנים מעידים על כל א' וא' להכחישו ה"ל תרי לגבי חד אלא דחד כיון דאומר אין זה כתב ידו ה"ל כמו תרי כמו באומר זה כת"י דהוי כתרי לזה שפיר קאמר ר"י מתני' אמרה כן דאי הוי כתרי זה שאומר אין זה כת"י אם כן אם א' מהם יאמר אין זה כת"י אף על גב דשנים אחרים אומרים שהוא כת"י ה"ל נמי כתרי ואם כן אית לי' מגו אע"כ דהאומר אין זה כת"י לא הוי אלא כחד ואם כן ממילא נשמע דאפילו אם שניהם אומרים אין זה כת"י כל חד וחד אינו אלא כע"א והוי לי' חד לגבי תרי ועמ"ש בסקי"א דאפילו אם שניהם מעידים כל א' וא' על שאינו כת"י אפילו הכי עדי השטר לא מורידין ושנים מן השוק נאמנין יותר:

א

מתוך כתבם. וקשה על הרמ"א דסתם לקמן סעי' ל"ו בנשתתק דחתימתו מתקיימת ע"י אחרים ולא ע"י עצמו וכאן כתב דיכול להעיד עדות זו מפי כתבם ועיין ש"ך שכתב ודוחק לחלק בין נשתחק שאינו ראוי להגיד דהא אנן לא קיימא לן הכי לעיל סימן כ"ח סעי' י"א אלא קיימא לן בין אלם בין אינו אלם פסול מפי כתבם ואם כן הוא הדין דבדרבנן אין לחלק וצריך עיון עד כאן לשון הש"ך ועמ"ש בישוב קושיא זו בס"ק י"ת:

א

החמישי. כתב הטור בסימן ס"ט בשם רב שרירא גאון שאין מקיימין כת"י הלוה משני שטרות או משני כתובות דכיון דקיוס שטרות דרבנן היכא דאתמ' אתמ' היכ' דלא אתמ' לא אתמ' ונראה שאין לחלק בין קיוס דהכא לשאר קיומי עכ"ל: ובתב הב"ח בביאור דברי הגאון דדוקא כתב יד עדים הקילו משום דקיום שטרות דרבנן משום דנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין אבל כת"י הלוה מן התורה בעי קיום ועיין שם שכתב ושארי לי' מארי' לבעל התרומות והטור שהשיגו על הגאון בסברתס בלי ראי' ולא ירדו לסוף דעת הגאון עד כאן לשונו ובש"ך בסימן ס"ט כתב דודאי ירדו לסוף דעת הגאון ואף על פי כן השיגו עליו דכיון דהוי קיום אין חילוק בין שטר לכת"י דקיום מעליא היא ולא משום שהקילו חכמים לקיים משני שטרות ועיין שם שהעלה בעיקר הדין דכת"י מן התורה בעי קיום כדברי הבית חדש ואין מקיימין שלא בפני הלוה ועיין שם והנה מה שכתב דכת"י מן התורה בעי קיום כבר כתבנו בזה דעתינו הקלושה בסק"ה: אך מ"ש הש"ך דקיום זה דעורכין משני שטרות לאו מקולי קיום הוא אלא דקיום מעליא הוא בזה נראה כדברי הב"ת דלא הוי קיום מעליא וראי' ממ"ש המרדכי פ' האשה שנתארמל' ז"ל השיב רבינו תם ז"ל הלכך בעינן משני שטרות דדלמא בתרי זימני מכוונא לחתימות ידייהו ובדין הוא דאפילו הכי לא תסגי לן אלא כי היכא דלא ליתי בעל חוב ומערער ותנעול דלת בפני לוין הלכך ביוצא מתחת ידו אימר זיופי זייף ואפילו יוצא מתח' יד אחר אנו בושין אלא לגלגל עליהם ישינים דאיכא למימר זייף אבל קיים השטר ע"י עדים החתומים בו אפילו יש למלוה אלף שטרות לא אמרינן זייף שהרי העדים מתוך כוונת הלב וטביעות עין הן מכירין ובחוט השערה הן מכירין השינוי אבל להקיף החתימה הוי כמו דברים שאין מקיפין תדע מדבעינן שני שערות ועוד צא ולמד מדאמרינן הי' יודע לו בעדות קרקע ונסתמא כו' אפילו כיון במדת מצרנהא ומדת גמיו בגלימא ומשקל מנסכא לא מהימני להו דכולהו אמוראי איתותבי אלמא דעיקר העדות בט"ע ולא לדמויי מלתא למלתא אלא דתקנה עבדינן בקיום משום פסידא דלקוחות עד כאן לשונו והעתקנו לשון הקודש של ר"ת כי ממנו זכינו לדברים הרבה ועתה תראה איך זה הקיום של דימוי כמה הוא קלוש עד שכתב עליו ר"ת ואפילו יצא מתתת יד אחר אנו בושים אם כן א"נ דכת"י הלוה מן התורה בעי קיום ודאי אין ראי' משטר לכת"י כיון דזה מדרבנן וזה מן התורה והיכא דאתמר אתמר וכמ"ש הגאון ואם כן דברי הבית חדש נכונים לשטתו: אמנם בדברי ר"ת קשיא לי במה דהביא ראי' דעיקר עדות בט"ע הוא מדאתותבי כולהו אמוראי והוא ראי' לסתור דהתם לא אתותבי אלא משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ואם הוא סומא אין סופו בכשרות וכדאמרינן התם מיתבי הי' יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פיתח ונסתמא כו' זה הכלל כל שתחלחו וסופו בכשרות כשר ואם כן אין הפסול אלא משום דהוא סומא וסומא פסול אף על גב דיכול להעיד מפי השמועה ששמע שהודה והכירו בט"ע דקלא ומשמע הא מי שאינו סומא שפיר מעיד ע"פ משקל ומדת גמיו דאם לא כן תיפוק לי' דאינו מעיד משום שלא הגיד בט"ע והתם לא פריך אלא מברייתא דפתח ונסתמא וצריך עיון ועמ"ש בסימן רצ"ז ☜אולם בעיקר הדין לקיים כתב יד הלוה ע"י דימוי נראה כדעת רב שרירא גאון מהא דאמרינן פ' גיד הגשה דף צ"ו אמר רבא מריש הוי אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימן ולא מהדרינן בט"ע השתא דשמעתינהו להני שמעתא אמינא ט"ע עדיפא מסימני' א"ר יצחק ברי' דרב משרשיא תדע דאלו אתי בתרי ואמרי פלני' דהאי סימנ' והאי סימנ' קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אמרי אית לן ט"ע בגוי' קטלינן לי' ועיין שם ואם כן הוא הדין בזה שבאו להכיר את הלוה ע"י סימנים דהיינו ע"י דימוי ולא ע"י ט"ע לא מחייבינן לי' ואף על גב דמקיימין את השטר ע"י דימוי דאינו אלא סימנין דהיינו צורת האות של פ' דומה לצורת האות שמקיימין מתוכו ויש בו נמי משום הוצאות ממון ע"י סימנין מכל מקום התקינו חכמים מקולי קיום כיון דאין מעידין על גוף הלוה בסימנין אלא על העדים הקילו חכמים בקיום שטרות דרבנן אבל היכא שהס מעידים על הלוה בעצמו ע"י סימנין לא מהני דה"ל כאלו אמרו פלוני דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני מנה דאין מוציאין ממון ע"י סימנין אלא בט"ע והיינו. דקאמר רב שרירא גאון דאין מקיימין כת"י הלוה ע"י דימוי דאינו אלא סימנין בצורת האותיות והיכא דאתמר אתמר והיינו בשטר שאין מעידין על הלוה אלא על העדים ועיין שם בתוספות פרק גיד הנשה שהקשו דהיכי מוציאין ממון בשטר שנמצא בשוק על ידי סימני המלוה בכרוכין ותירצו כיון דהשטר נמצא בשוק ואין מוציאין כלום רק שמחזירין את השטר עיין שם וה"נ דוקא בשטר מקיימין ע"י סימן דהסימנין הוא על העדים אבל בגוף הלוה צריכין ט"ע דוקא וכי אמרי ע"י סימנא דהאי הוא הלוה אין מוציאין ממון וזה נכון היטיב. ולכן לדינא נראה עיקר כדברי רב שרירא גאון שלא לקיים חתימת יד הלוה כי אם ע"י ט"ע ולא ע"י דימוי בצורת האותיות דה"ל פ' דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפ' מנה ובט"ז סימן ס"ט כתב על דברי רב שרירא גאון ז"ל ובי"ד סימן רכ"ח משמע דאפילו במידי דאורייתא מהני מה שמכיר החתימה דהא מהני לענין נתינת רשות כמ"ש בתשובת רמב"ן עד כאן לשונו והיינו בנשבע שלא לעשו' דבר פ' בלי רשות פ' כיון שנתן לו אותו פ' רשות הותר לו וכתב שם הרמב"ם שא"צ רשות פא"פ אלא אפילו בכת"י כל שהוא מכיר חותם ידו עד כאן לשונו ואף על גב דא"ל דמ"ש הרמב"ן כל שהוא מכיר חותם ידו היינו בט"ע ולא ע"י דימוי אך לפי שדברי הרמב"ן סתמו משמע דבכל ענין שמכיר החתימ' מהני ואפילו ע"י דימוי: ולכן ישבתי לפמ"ש בטעמא דגאון משום דאין מוציאין ממון ע"י סימנין משום הכי לא מהני דימוי ואם כן התם גבי שבועה דהוי לענין איסור דמהני סימנין ודוקא גבי חומר נפשות או בהוצאו' ממון ל"מ פ' דהאי סימנא והאי סימנא אבל באיסור מועיל כמו דמהני סימנין להתיר אשת איש ע"י סימנין שנהרג אותו פ' וכמה שכתבו תוספות שם פ' ג"ה ועיין שם בתוספות ד"ה אלו אתו תרי:

א

ואפילו אם השטרות מקויימין. והיינו דוקא ע"י דימוי הוא דאין מקיימין אם הוא יוצא מתחת ידו וכמ"ש ר"ת בתשובה על הישנות אנו בושין אלא נגלגל עליהם החדשות והעתקנו דבריו בסק"ז עיין שם אבל ע"י ט"ע דהוא קיום מעליא ל"ח כלל אפילו ביוצא מת"י אבל בעל העיטור ס"ל דאפילו בט"ע כל שיוצא מת"י שטר אחר או ספר מכתיבת אותן עדים חיישי' דלמא זיופא זייף ועיין ש"ך שכתב ודעת כל הפוסקים אינו כן והכי נקטינין ע"ש:

א

שיזכרו עדותן. והוא דעת הרמב"ם וכן דעת בה"ג והראב"ד פ"ח מהל' עדות כתב ז"ל א"א ויש מי שאין מורין כן ויודעין בדינין כמותו שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זו סתירה ויותר מזה שאפילו אמרו כת"י הוא זה אבל מעולם לא היתה מלוה כי אם אמנה היתה אין נאמנין אבל אם אמרו דומה חתימה זו לכת"י אבל מזוייפת היא כי מעולם לא חתמנו בשטר זה ודאי יכולין לפוסלו עד כאן לשונו ועמ"ש בכסף משנה בישוב השגת הראב"ד ועמ"ש בש"ך בזה ולעד"נ מ"ש הרמב"ם עד שיזכרו עדותן ואם לאו הרי הם כחרשין ל"ב שיזכרו את ההלואה דוקא או שראו הרצאת המעות אלא אפילו שזכרו את חתימתן ושחתמו על ידי צווי הלוה סגי בכך דכיון דנשתעבד בשטר אף על פי שלא לוה וכמבואר בסימן מ' אם כן היינו הלואה ממש ולא אתי הרמב"ם לאפוקי אלא אם אמרו כת"י הוא זה ולא זכרו שום הלואה וגם לא זכרו כלל ענין השטר איך שחתמו ע"י ציווי הלוה בזה הרי הוא כחרש אבל אי זכרו לצווי הלוה לחתוספות הרי הוא הלואה ממש וכמ"ש ואם כן גבי כת"י הוא זה ואמנה היה דברינו נהי דאמרו בפי' שאין זוכרין הלואת מעות מכל מקום כיון שלא אמרו בפירוש שאין זוכרין מציווי הלוה לחתום אמרינן מסתמא זוכרין החיוב דהיינו שזוכרין את צווי הלוה לחתום דהוי הלוא' וזה יראה לי ברור ומפרשי הרמב"ם וגם מדברי הש"ך משמע דבעינן דוקא שזוכרין הלואה ממש ול"נ כמ"ש דאם לא כן מה יעשו היכא שלא היה הלואת מעות כלל אלא נתחייב בשטר כמבואר בסימן מ' אלא ודאי כשזכרו מציווי הלוה לחתום היינו הלואה ועיין ש"ך מ"ש בסימן ס"ג ועמ"ש שם ואיכא למידק בהא דאמרינן בגיטין דף כ"ז ובמציעא דף י"ת ר' ירמי' אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף בן שמעון ועיין שם גרסאו' שונות דאיכא דגרסי דקא אמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף בן שמעון זה ועיין שם בר"ן והוא שטת רש"י ושטת הרמב"ם ותוספות והרא"ש דאפילו אין מכירין שהוא יוסף בן שמעון זה אפילו הכי כשהבעל אומר שחתמו על שלו נאמן דלא תשדינן אותו למשקר לקלקלה במתכוין אבל כשאין העדי' אומרום כלום חיישינן שמא חתמו על של יוסף בן שמעון אחר וזה הגט של יוסף בן שמעון אחר והוא קסבר שהוא שלו וכ"כ הבית יוסף באבן העזר סימן קל"ב ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ג שכתב ז"ל או שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד שיש בו שמות כשמו' אלו הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו עיין שם וקשה דהתם כיון דאפילו כת"י יוצא ממקום אחר אין הגט מועיל אלא ע"י עדותן שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט א' וכיון שאין זוכרין את העדות הרי הן כחרשין ובזו ליכא למימר דלא מיהמנו לומר שאין זוכרין דהא כיון דהגט נתקיים ע"י עדותן במה שאמרו מעולם לא חתמנו אם כן מהימנו במגו כמו באין כת"י יוצא ממקום. אחר מיהו לפי מ"ש הש"ך דבסתם אנו אומרים שזוכרין ואין אנו צריכין לשאול את פי העדים בזה ניחא דאין צריכין לשאול אבל לדעת רש"י והר"ן דחיישינן שמא בעל משקר צריכין לשאול אתפיס העדים שיאמרו למי כתבו לזה או לאחר ולפי מ"ש מוהרי"ק בשורש ע"ד דלא כתב הרמב"ן כן אלא בממונא אבל באיסורא כל שאמר העד זה כת"י הרי העיד שראה הדבר ושוב אינו נאמן לומר לא ראיתי עיין שם ואם כן ניחא טפי דגירושין הוי מלתא דאיסור'. ובעיקר הדין העל' הש"ך כדעת הרמב"ם כיון שבה"ג בשם מר רב יהודאי גאון ורבנן בתראי כולהו ס"ל כהרמב"ם. אמנם מצאתי בתוספתא כדברי החולקין עיין שם פ"ת דגיטין כיצד אמרו יתקיים בחותמיו עדים שאמרו כת"י הוא זה כשר אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה כשר אין כת"י הוא זה אבל אחרים מעידין בהם שהוא כת"י אושהי' כת"י יוצא ממקום אחר כשר. נמצינו למדין מתוספתא כשאמרו כת"י הוא זה אבל אין אנו זוכרין לא את האיש כו' דאין זוכרין כלל מה שיש בגט אפילו הכי כשר ולפי מ"ש מוהרי"ק לחלק בין איסורא לממונא ניחא אך דלא אתברר החילוק בין איסורא לממונא ולכן עיקר כהחולקי': והנה זכינו לדברים הרבה מדברי התוספתא והוא במה שנסתפק בש"ך אם העדים אומרים לא חתמנו אם צריך קיום מן התורה עיין ש"ך סק"ט ומתוספתא אנו למדין דא"צ קיום מן התורה דהא תני אין כת"י הוא זה אבל אחרים מעידים או שהיה כ"י יוצא ממקום אחר ואלו הוי הקיום מן התורה לא מהני דימוי וכמ"ש הב"ח בסימן ס"ט וכבר כתבנו בסק"ה דדימוי אינו קיום מעליא וכמ"ש בשם רבינו תם בחשובה ועיין בהגהת מרדכי בקדושין אם העדים נאמנין לומר אין זה כתב ידו והביא ראיה מהא דאמרינן פ' אד"מ שטר שכתוב בו בניסן ובאו עדים ואמרו עמנו הייתם במקום פ' השטר כשר ועדים כשרים והתם ע"כ עידי השטר אינם לפנינו מדמסיק חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו ואם היה לפנינו נשאל להם משמע דאי לאו טעמא דאחרוהו היו העדים פסולין לכל העדות ואם היו נאמנין לומר לא חתמנו למה נפסלין דלמא אם היו כאן היו אומרים לא חתמנו ע"ש. ולפמש"ל סק"ת בפירוש דברי רב שרירא גאון דמשום הכי אין מקיימין כת"י ע"י דימוי משום דהוי כמו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפ' מנה דאין מוציאין ממון אם כן הוא הדין בעדים שניזומו אם לא הכירו את חתימתן ע"י ט"ע אלא ע"י דימוי שהוא כת"י יוצא ממקום אחר לא מהני דהוי כמו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל גברא וכדאמרינן פ' ג"ה וכמ"ש סק"ה עיין שם ואם כן עדים שבשטר שניזומו וכגון שידוע שלא איחרוהו ל"מ כי אם בט"ע דוקא: עוד אנו למידין מתוספתא היכא דעדים החתומים בשטר אומרים לא חתמנו אפילו שני העדים שבשטר מעידין כל א' על חבירו שאין כת"י ולא כת"י חבירו אפילו הכי כל ששנים אחרים מעידין שהוא כת"י נאמנין ולא הוי תרי ותרי וכמו שנבאר בטעמו דהא בתוספתא תני ברישא כיצד אמרו יתקיים בחותמיו עדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה ובזה ודאי כשאין זוכרין את הענין על כת"י הן מעידין וצריך להעיד כל א' על כת"י ועל כת"י חבירו ודומיא דרישא סיפא נמי דתני אין זה כת"י נמי בכהאי גוונא מיירי שכל א' מעיד עליו ועל חבירו שאין זה כת"י ואפילו הכי תני אבל אחרים מעידין שהוא כת"י כשר ועעמא דהאי מלתא נראה כיון דמה"ת אפילו עדים שבשטר אומרין אין זה כת"י אין נאמנין וכמ"ש ומשום דמה"ת לא חיישינן לזיופא אין עדים שבשטר נאמנין לגרוע השט"ח אף על גב דעדים אחרים ודאי נאמנין לומר מזויף דליהוי על כל פנים תרי ותרי אפילו הכי אין עדי השטר נאמנין. לפי דאינו חוזר ומגיד ואף על גב דהם אומרים שלא הגידו כלל מכל מקום כיון [דאנן] דיינין לי' דהוי שטר אין העדים נאמנין כלל כמו שאין נאמנין לומר אנוסין היינו מח"נ אף על גב דעדים אחרי' נאמנין וכל זה לדינ' דאוריי' וחכמי' שתיקנו קיום בשטר לא תקנו אלא משו' דחיישי לזיופ' ואם כן כשמתקיי' ע"י אחרי' הדרינן לדינ' דאוריית' דאין עדי שבשטר נאמנין כלל לפי שאינו חוזר ומגיד ואף על גב דעל חבירו ודאי נאמן לומר שאין זה כת"י לפי שהוא כמו אחר ואין בזה חוזר ומגיד כיון שאינו נאמן להכחיש כת"י ה"ל תרי נגד חד וזה נראה בכוונת הירושלמי הם אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים שהוא כ"י תני ר' תייא לא מעלין עדי השטר ולא מורידין והיינו משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכמ"ש ומשום הכי כיון דאינו נאמן להכחיש כת"י אף על גב דנאמן על חבירו ה"ל חד לגבי תרי. והריטב"א מפרש דברי הירושלמי דמיירי דעדי השטר אינם מעידי' רק כל א' על עצמו אבל אם מעיד כל א' על חבירו ה"ל תרי ותרי אך דלשון הירושלמי שאמר עדי השטר לא מעלין לא משמע הכי דהא גם עדי השטר מורידין אם כל א' מעיד עליו ועל חבירו ולפי מ"ש א"ש דכל ששנים אחרים מעידים על הקיום הדרינן לדין תורה דעדי השטר לא מעלין ולא מורידין אף על גב דאחרי' נאמני' ומשום טעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וזה יראה ברור. אח"כ מצאתי בתשובת מוהר"מ אלשיך סימן מ' ושם כתב בפשיטות דהיכא דמתקיי' ע"י אחרים אין נאמנין לומר לא חתמנו ועיין שם דמשמע מדבריו אפילו היכי דכל א' מעיד על חבירו ולא הביא שום ראי' לדבריו והוא נגד דברי הריטב"א ולדינ' נראה ברור כמ"ש:

א

אלא בע"א. גרסינן פ' האשה שנתארמלה (כתובות דף כ') תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עלי' אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזכרה מעצמו ר' יוחנן אמר אע"פ שאינו זוכר מעצמו. והקשו תוספות ואמאי לא מצי חזי בכתבא הא תנן בפרק גט פשוט מי שנמחק שטר חוב מעמיד עליו עדים כו' אלמא לא חשבינן לי' מפי כתבם וי"ל דע"א בשטר לא תשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ה ע"א) בכתב וע"א בע"פ אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי איגרות מצטרפין התם מיירי כו' ומ"מ נהי דע"א לא תשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן לי' כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כת"י לבית דין ולא חשיב מפי כתבם כיון שזוכר העדות עד כאן לשונו ומזה הקשה בש"ך על הרמ"א דכיון דקיימא לן שני איגרות מצטרפין אפילו לא ראה מסירת השטר וכדלקמן סימן נ"א אם כן ע"א הוי כשני עדים ולא קיימא לן כפי' קמא של הר"י אלא כמו שכתבו התוספות אח"כ וז"ל א"נ אומר ר"י דע"א מועיל בשטר אם יש שני שטרות וכ"ת אם כן בשמעתין יביא כתבם לבית דין אפילו אינו זכור כלל וי"ל דלא תשיב שטרא אלא היכא דעשוי מדעת שניהם אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והרב שכותב בפשיטות דבע"א בעינן שיזכור דבריו צל"ע ע"כ: והנראה לענ"ד בזה דזה ודאי לפי מ"ש הרמ"א בסימן ל"ט וכאן לפנינו דהיכא דאינו עשוי כתיקון שטר העדאת עדים מיהו הוי אם כן תו ל"ל כתי' השני שבתוספות משום דאינו עשוי מדע' המתחייב דמה בכך מכל מקום העדאת עדים הוי אלא נ"ל כתירוץ קמא שבתוספות משום דהוי ע"א וטעמא דע"א בעינין שיזכור עדותו ולא סגי שיביא שטר לבית דין היינו משום דכבר כתבנו בסק"ג דהטעם דנמחק שטרו מעמיד עליו עדי' ולא הוי עד מפי עד היינו משו' דנעש' כנחקר' עדותן בבית דין וה"ל כשמעו שני עדי' שנחקר' עדותן בבית דין דלא הוי עד מפי עד ומשום הכי כל שנעשה שלא מדעת המתחייב אף על גב דהוי עדות מכל מקום כיון דאינו שטר ולא הוי כנחקרה עדותן בבית דין הוי לי' עד מפי עד ולא מהני העדאת עדים אם נעשה שלא מדעת המתחייב אלא אם נתקיים בבית דין היינו שהבית דין עצמו יכירו אבל אם אין הבית דין מכירין אף על גב דעדי השטר מעידין שהוא כת"י או אחרים מעידין על כת"י ה"ל עד מפי עד ודומה כמי שאמר אדם נאמן הגיד לי וכמ"ש בסק"ג בביאור היטב ומשום הכי בעינן שיזכור עדותו ולא סני שיביא שטרו לבית דין משום דהיכא דאין הבית דין בעצמן מכירין את כת"י אלא שהוא בצמו יעיד על כת"י או אחרים ה"ל עד מפי עד כיון דלא נעשה כתיקון שטר ולא שייך בי' כנחקרה עדותן בבית דין ולתי' השני משום דלא נעשה מדעת המתחייב לא הוי שטר וממינא גם העדאת עדים ליכא אם לא נתקיים בבית דין וכמ"ש ולתי' קמא אפילו נעש' מדעת המתחייב כיון דאינו אלא ע"א נמי לא מהני שיביא שטרו לבית דין משום דה"ל עד מפי עד דהא מבואר בסימן ל' סעיף י"א העיד א' בבית דין והעיד השני בבית דין אחר יבא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן אבל אחרים ששמעו הענין אינם יכולים להצטרף דהוי עד מפי עד ודעת הסמ"ע דאחרים ששמעו הענין אין מצטרפין אף על גב דשמעו ששנים עדים נחקרה עדותן בבית דין הוי נמי עד מפי עד אמנם כבר כתבנו דעתינו דאם שמעו שני עדים שנחקרה בבית דין לא הוי עד מפי עד ועיין שם מ"ש בזה וכן כתב בטורי זהב שם דאם שמעו שני עדים שנתקרים בבית דין לא הוי עד מפי עד אלא דוקא אם שמעו ע"א שנתקר עדותו בבית דין זה וחקירת עד אחד בבית דין אחר אין אחרים ששמעו הענין יכולין להעיד דה"ל עד מפי עד ועיין שם בט"ז: ולפי זה בע"א בשטר אפילו נעשה כתיקון שטר מדעת מתחייב אפילו הכי אינו יכול להביא שטרו לבית דין אם הבית דין עצמן לא יכירו אלא שהוא בעצמו יעיד או אחרים על חתימתו דה"ל עד מפי עד כיון דהיכא דשמעו חקירת ע"א ה"ל מפי עד אף על גב דנחקרה עדותו בבית דין ומשום הכי בעינן שיזכור עדותו דאם לא כן ה"ל עד מפי עד דהא אפילו שמעו חקירה משני עדים אפילו הכי כל שלא נחקרה עדותן של שנים בבית דין אחד אלא ע"א בבית דין זה וע"א בבית דין אחר ה"ל עד מפי עד ומכ"ש חקירת ע"א בלבד בבית דין דהוה לי' עד מפי עד ומשום הכי כתב הרמ"א בע"א אם בא להעיד על חתימתו או אחרים כל שלא נתקיים בבית דין דהיינו שהבית דין בעצמם יכירו ה"ל עד מפי עד עד שיזכור עדותו אבל בשתי איגרות מצטרפין דכיון דעד החתום בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותו בבית דין ואם כן ע"א החתום בשטר זה וע"א חתום בשטר זה הוה ליה כנחקרה עדותן בבית דין אחד דהא עדים החתומים על השטר דנעשה כמי שנתקרה עדותן בבית דין ודאי נעשה כאלו נחקרה עדותן בכל בית דין שבעולם ומשום הכי לא הוי עד מפי עד דהא היכא דשמעו חקירת שני עדים בבית דין אחד לא הוי עד מפי עד אבל ע"א בשטר לא הוי מועיל עד שיזכור עדותו בבית דין דאם לא כן ה"ל מפי עד כיון דלא נחקרה רק עד אחד ומשום הכי לא מהני שיביא שטרו לבית דין דאם אין הבית דין מכירין ה"ל עד מפי עד והבן היטב והוא ענין נבחר ועמ"ש בס"ק ג'.

א

עדים לקיים. וכתב הנימוקי אבל אם העיד ראשונ' החי עצמו הוי אידך יתר שהוא כנטול וכתב הש"ך ז"ל ואם כן כ"ש כשהעיד ראשונה החי על עצמו דלא מהני דלכתוב חתימת ידי' אחספא עיין שם ול"נ דבכהאי גוונא שפיר מהני דבשלמא העדאת עדים שאח"כ אינו מעלה כיון דכבר העיד החי על עצמו והוא על עצמו כמו תרי ואם כן כי אתו תרי אח"כ הוי כנטול וכיון דהוי כנטול ליכא עדות האחרונה רק עדות החי והוי נכי ריבעא אפומא דחד אבל אם כותב חת"י בבית דין דאז ניכר לבית דין חתימת התי בזה ל"ש כנטול ואם כן שפיר מתקיים ע"י בית דין ולא הוי נכי ריבעא אפומא דתד מיהו דוקא אם הבית דין בעצמו מכירין וכגון שמחוי לפני בית דין אבל אם כותב. לפני עדים ומשליכו בבית דין דאז הבית דין בעצמו אין מכירין רק ע"י עדים שמעידין לפניהם אם כן תו לא מהני העד את עדים שמעידין אח"כ דהוי כנטול ואם כן לא הוי רק עדות החי דהעדאת עדים שאח"כ הרי הוא כנטול אבל אם כותב לפני בית דין דהב"ד בעצמן מכירין את חתימת החי לא נפיק אפומא דחד כיון דהב"ד בעצמן מכירין ול"ש בזה כנטול דהחוש אינו כנטול כיון דהב"ד בענמן מכירין וזה נראה ברור:

א

ודיין א'. ז"ל הר"ן פ' האשה שנתארמלה וכתב הרא"ה ז"ל דמשכחת עד ודיין מצטרפין כגון שיש עד א' מעיד על חתימת ב' עדים ודיין א' שמעיד על חתימתו שהרי יש לנו ע"י מחצית הקיום וע"י העד מתצית הקיום האחר וכן הדין בשאין הדיין מעיד על חתימתו אלא ששנים מן השוק מעידין על העד ועל הדיין דהשתא כולא סהדותא חד הוא ואי תימא אמאי לא נחוש נהי דחתימת הדיין אמת החתימות האחרות מזוייפת ואלו היה מזוייפת אף חתימתו שנ זה אינו כלום שהרי לא היו כאן בית דין בעולם וי"ל דאי כתיב בי' הנפק במותב תלתא כחדא הוינא ליכא למיחש ואפילו לא כתוב בו כן אפילו הכי כיון דקיום שטרות דרבנן ל"ח לאחרות שיהיו מזוייפת לענין שנפסול אף זו שנתקיימה בפנינו דדכוותה אמרינן בירושלמי דע"א בשטר זוקק לשבועה ומקשינן וע"א בכתב כלום הוא ומפרקינן בשהיו שנים ומצאו לקיים כת"י של א' ולא מצאו לקיים כת"י של שני וש"מ דאף על גב דע"א בשטר לאו כלום הוא ואפילו הכי כי חתימו תרי אע"פ שלא מצאו לקיים אלא חתימת א' מהם ל"ח לזיוף השני נמצא שאף זה שנתקיים ה"ל ע"א בשטר ולא מהני אלא לעולם בשטר חתום לפנינו ל"ח לזויפא בכדי שיורע בכך כח העדים האחרים שנתקיימה חתימתן עד כאן לשונו וע"ש. וקשה במה דכתב הטור וש"ע סימן מ"ה סעיף י"ט בשטר שהוא ועדיו בשטה אחת ועוד למטה ממנו בשטה א' שני עדים דחיישינן שמא תתך כל השטר העליון שהי' עדים התחתונים חתומים בו ובשטה שבין שטר לעדים כתב שטר ועדים והעדים שבשטה שני' יאמר כוונתי להרבות בעדים ולפיכך כשיבא לפנינו שטר כזה אין מקיימין אותו מעדים שבשטה שני' אלא מעדים שבשטה ראשונה והוא מש"ס פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ה) והרי הכא האתרוני' מקויימי' ופסלינן את המקיימי' משום תששא דהראשוני' מזוייפת וליכא למימר דהטעם הוא משום דהוי ריעותא לפנינו משום שלא הניתו שטה חלק דאי אפשר לצמצם התתימה סמוך דאם כן בע"א בשטר ומצאו לקיים חתימת השני נימא דודאי זיוף בראשון מדלא הניח שטה חלק אע"כ דזה לאו רעותא ומשום דקיום שטרות דרבנן לא חששו למיפסל את המקויימת לפנינו משום חששא דזיוף אחר ואם כן התם בפ' גט פשוט נמי נימא הכי וניקום ונסמוך אקיום של אחרונים וצריך לחלק:

א

ויש מי שמכשיר. והיינו משום דקיום שטרות דרבנן והקשה אחי הנבון מוהר' יהודה ש"ן מהא דאמרינן בפ' מי שמת דף קכ"ט הי' יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כת"י אבל אחרי' מעידים על כת"י אלמא דקרוב אינו מעיד בקיום שטרות. ולי נראה ליישב לפי מ"ש בכנסת הגדולה בשם תשובת הגאונים דדוקא בא' קרוב וא' רתוק הוא דיש מכשירין אבל שניהם קרובים לא עיין שם וכן נראה מדעת המכשירין וראייתם הובא בש"ג ס"פ האשה שנתארמלה ז"ל הר"ר ברוך שאל לר' קלונמיס ולבנו ר' משולם כיון דקיום שטרות דרבנן אם יכול לקיים בקרובים דמלוה ולוה והשיב להכשיר וק"ו ומה קטן שלא הי' כשר לשום עדות ובכל עדות אמרינן תחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול ואעפ"כ מתקיים השטר על פיו קרוב שכשר לכל העדות אינו דין שיתקיים השטר על פיו וכ"כ בא"ז להכשיר מק"ו ועיין שם ואם כן ודאי אמרינן דיו וגבי קטן בעינן שיהי' גדול עמו וה"נ בקרוב בעינן רחוק עמו וכיון דהמעיד על כת"י א"צ שמעיד אחר עמו דהא על מנה שבשטר הוא מעיד וכמ"ש בסעיף י' ומשום הכי חתנו אינו מעיד משום דכולה סהדותא אפומא דקרוב ואנן בעינן כשר עמו וכ"ת יעיד על כל פנים והצטרפות אחר עמו ואמאי קתני אבל אחרים מעידים דמשמע תרי כשרים זה אינו משום דכל שהעד שבשטר בעצמו מעיד ה"ל אחר כנטול ודמי למ"ש הריטב"א גבי שנים החתומים על השטר ומת א' מהם דאין עד החי יוכל להצטרף דהוי נכי ריבעא אפומא דחד אלא אם כן שני עדים אחרים מעידי' על החי וכתב הריטב"א דאם כבר העיד החי על עצמו תו לא מהני עדות המקיימים חתימת החי דאידך יתר כנטול ועיין שם ואם כן הוא הדין הכא. ובזה ניחא נמי דלא תיקשי לדעת המכשירין מהא דאמרינן פרק חזקת הבתים דאין מעידין על חתימת השני א' מן השוק עם אביו או אחיו של הראשין דנפיק נכי ריבעא אפומה דקרובי' ולדעת המכשירין סגי בקרובים וראי' זו הובא במרדכי פ' האשה שנתארמלה לפסול קרובים ולפי מ"ש טחא משום דבעי רחוק עמו ודומיא דקטן שיהי' גדול עמו ונפיק מחצית אפומה דקטן ומחצית אפומה דגדול וה"נ בקרוב ורתוק דיהי' מתצית בכשר ומתצית בפסול מה שאין כן כולה אפומה דקרובים או נכי ריבעא אפומה דקרובים לא מהני ולהלכה כבר נתפשט שלא לקיים בקרובי' אפילו כשר עמו:

א

שלשה שישבו. עיין ש"ך סעיף קטן ס"ו ועמ"ש בסימן ל"ד סק"ה:

א

וי"א דפסול. ואם ארבעה חתומים בהנפק ונמצא א' מהם קרוב עיין בהגהת מרדכי שלהי קידושין וז"ל ומה שהזכיר הרב עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אין שייך להזכיר כאן דודאי אם ארבעה חתומים בהנפק וא' פסול הי' שייך להזכיר אבל כאן שא' משלשה שבהנפק פסול אין נשאר כי אם שנים אין הנפק פחות משלשה וכו' וע"ש: מיהו נראה דאפילו לפי מה שנסתפק מוהרח"ש בדייני' אם שייך נמצא א' מהם קא"פ דכל הדין בטל כמו בעדים ועמ"ש בזה בסימן ל"ו שק"ו מכל מקום נראה דכאן בהנפק כשר ולא מבעיא אם כתוב בו במותב תלתא כחדא הוינא דאז ודאי הרביעי לכבוד חתם אלא אפילו בסתמא כיון שלא נודע אם ישבו כולם לחתום תלינן מסתמא להכשיר וכמבואר בסימן מ"ה סעי'י"ב דוקא גבי שלשה י"ל דחתם לדיין אבל בארבעה תלינן שחתם לכבוד:

א

זייף ותתם. ועיין בית יוסף מחו' ל' בשם משרים ז"ל וכן הדין בעד זומם וכתבו התוספות יש להסתפק אם נפסל בשאר עבירו' שאינו חמס אם נפסל בכך עד כאן לשונו והיינו משום דרשע דחמס חשוד לאותו דבר וחשדינן למשקר בשביל הנאת ממון ומשום הכי חיישינן שמא עתה זייף וחתם אבל רשע דאינו חמס אף על גב דפסול מצד גזירת הכתוב דכתיב אל תשת רשע עד אינו אלא מצד גזירת הכתוב כמו פסול קרוב דהא חשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר וכיון דאינו אלא מצד גזירת הכתוב אבל לא משום חשוד למשקר אם כן הרי הוא כמו קרוב דלא בעינין הוחזק כת"י קודם שנעשה קרוב וכן נראה דאינו אלא כמו פסול קרוב אם הוא רשע דאינו חמס וכן משמע מדברי הנימוקי פ' ז"ב ז"ל שבועת שוא על עמוד של אבן שהוא של זהב ואף על גב דלאו רשע דחמס הוא ותלמודא פסק כאביי דלא בעינין רשע דתמם ולאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קא עביד אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסלי' לעדות דכתיב אל תשת רשע עד אבל בעלמא בשאר איסורי דלא שייך עדות דאפילו ע"א כשר בהם ואפילו אשה ליכא למיפסלי' עד כאן לשונו ומבואר דאף על גב דהגזלנין וחמסנין פסול בעדות אשה אפילו הכי רשע דאינו חמס כשר בעדות אשה ומשום דאינו חשוד למשקר כמו גזלן וחמסן נאמן ואין פסולו אלא מצד גזירת הכתוב כמו קרוב דפסלה תורה ואם כן רשע דאינו חמס שחתם עד שלא נעשה רשע ואח"כ נעשה רשע דינו כמו חתם עד שלא נעשה חתנו בסעי' שאח"ז ועמ"ש בסימן נ"ב:

א

מתחת ידי העדים. ועיין בית יוסף שכתב וז"ל ולפי דעת הרי"ף פ"ד אחין נ"ל דהיינו דוקא כשהשטר יוצא מת"י אחר אבל ביוצא מת"י עדים לא הוי כמי שנחקרה עדותן בבית דין ואם בעת שמוציאין השטר הם קרובים השטר פסול עכ"ל: וז"ל הרי"ף פ"ד אחין במאי דאמרינן נינחה גבי עדים זימנין דחזי בכתבא ומסהדי וה"ל מפי כתבם כו' ה"מ היכי דאיכא לשטרא תחות ידי עדים דאי בעי כבשי לשטרא וכל כמה דלא נפיק מחחת ידם כמה דלא אסהידו כו' אבל שטר דנפיק מתותי ידייהו מעידנא דיהיבי לי' ולא יוכל למיהדר ה"ל כמי שנחקרה עדותן בבית דין ומפיהם קרינן ביה ע"ש: ובזה נראה ליישב קושיות תוספות רפ"ב דגיטין בפני נחתם כולו בפני נחתם חציו פסול אמר ר"ח ואפילו שנים מעידים על חתימת יד שני פסול מ"ט או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים מתקיף לה רבא מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר השתא דאיכא תרי פסול כו' אלא אמר רב אשי אפילו אומר אני הוא עד שני פסול מ"ט או כולו בקיום הנט או כולו בתקנת חכמים ועיין פירש"י אני עד שני הוי קיום הגט משום דנאמן אדם לומר זה כת"י והקשו תוספות ומי איכא מידי דאלו אמר בפני נחתם כשר ומשום דאמר אני הוא עד שני פסול. ונראה ליישב והוא דאמרו בש"ס שם ריש פרק קמא דגיטין הא דהמנוהו לשליח לומר בפני נחתם היינו משום דמן. התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ואם כן כיון דשליח הוא עד שני והרי הוא יוצא מתחת יד עדים דלא שייך כמי שנחקרה עדותו בבית דין דאי בעי כבש לי' לשטרא ואם כן מבעי קיום מן התורה דלפי מ"ש הש"ך הא דמן התורה א"צ קיום היינו משו' דהוי כמי שנחקרה עדותן בבית דין משום הכי כתב גבי כתב יד דלא שייך כמי שנחקרה עדותן בבית דין צריך קיום מן התורה הבאתי דבריו בסק"ה עיין שם וכן משמע בדברי ר' ירוחם שהובא בבית יוסף סימן ק"י בשטר צוואה בעי קיום מן התורה משום דלא שייך בי' כמי שנתקרה עדותן בבית דין כיון דאינו אלא לזכרון ואף על גב דכבר כתבנו בסק"ה דלא כדברי הש"ך אלא אפילו במידי דלא שייך בי' כמי שנחקרה עדותן בבית דין נמי א"צ קיום מן התורה מכל מקום מדברי ר' ירותם מבואר להדיא דהיכא דלא שייך כמי שנחקרה בבית דין צריך קיום מן התורה ואם כן הכא דהוא תתות יד סהדי שהוא השליח. דלא הוי כמי שנתקרה עדותן בבית דין אם כן היאך הוא נאמן לקיים חתימת השני ולומר בפני נחתם הא בזה בעי מן התורה קיום אלא לפי טעמא דהרי"ף הא דלא הוי כמי שנחקייה עדותן בבית דין כשהוא תתות יד סהדי היינו משום דמצי כבש לשטרא אבל ביוצא מתחת יד העדים דלא מצי כבש לשטרא אז הוה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ואם כן הכא נמי אם הוא מונח תחות ידו לא הוי כמו שנחקר' עדותו בבית דין דאי בעי כבש לי' לשטרי' אבל השני דאין השטר יוצא מחחח ידו הוי לי' כנחקרה עדותו בבית דין ואם כן שפיר יכול לקיים חתימת יד השני ע"י תקנת חכמים דהמנוהו לשליח כיון דמן התורה הוי כמי שנתקרה עדותו בבית דין וא"צ קיום לזה והא דאמרינן בפ' ד' אחין נינחה גבי סהדי כו' אף על גב דאינו מונח תחת יד שניהם רק תחות יד אחד מהעדים מכל מקום ליכא רק חד סהדא ואם כן שפיר מתקיים השני ע"י תקנו' חכמים לפי שעדותו הוי כמי שנחקרה בבית דין וחתימת השליח שהוא עד השני אין יכול לקיים ע"י תקנות חכמים דהמנוהו לשליח כיון דחתימתו צריך קיום מן התורה דעדיין לא נחקרה בבית דין כיון שהוא תחות ידו ומתקיים בקיום הגט דהא על כתב ידו נאמן לבדו וע"ז אמרינן דפסול או כולו בקיום הגט או כולו בתקנות חכמים וכאן העד השני שהוא השליח אינו יכול להתקיים ע"י תקנות חכמים לומר בפני נחתם כיון דחתימתן צריך קיום מן התורה ואין מתקיים רק בקיום הגט ואנן בעינן כולו בתקנות חכמים או כולו בקיום הגט ואינו דומה לשנים מעידים על חתימת השני דכשר דהתם אמרינן כיון דאלו אמר השליח בפני נחתם היה מתקיים נמי בתקנות חכמים אלא שאינו יודע ובאו שנים אחרים לקיים ובזה אמרינן מי איכא מידי דאי אמר חד כשר והשתא דאית תרי פסול אבל כאן באומר אני עד שני לא מצי אמר חד כלל דאין מתקיים חתימתו כלל ע"פ חד כיון דחתימתן בעי קיום מן התורה ואין נתקיים רק בקיום הגט ובזה בעינן או כולו בתקנות חכמים או כולו בקיום הגט ודו"ק היטיב. ומזה הוליד הבית יוסף את דינו לגטין אם חתם עד שלא נעשה תתנו דאם יוצא מתחת יד עדים לא. אמנם קשה דהוא נגד דברי הרמב"ן והר"ן דזה לשון הר"ן סוף פד"א ולטעמו ז"ל שחולק בין כד נפיק מתותי ידי' דבע"ד או מתותי ידי' דסהדי הקשו עליו דהכא לידא דאתתא או שליחא מטא ועוד דאם כן אמאי לא קרעינן כמה שטרא שהעדים חתומים ואינם מספיקים ליתנו לבעל דין עד ששוכחין עיקר הדבר ויש לומר דשאני הכא דכיון דלא חזי למיתבי' לבעל דין להיות בידו לראי' לא חשיב שטר לראי' כלל אלא דהוי שטר מקנה בעלמא להתקדש בו וכן תירץ הרמב"ן ז"ל עד כאן לשונו וז"ל הרמב"ן בספר הזכות אמר המחבר כמדומה בעיני שהרב לשון ההלכות הוא מפרש שכן דעת רבינו הגדול בודאי שהרי שטר הקידושין הזהי ע"כ כבר הגיע לידה בשעת קידושין או ליד השליח קבלה ואינו עכשיו ביד עדים הללו אלא כמונח ביד שליש ועוד שטרא גופי' דאיכא תותי סהדי כיון שחתמותו בזמנו כשטר הקנאה ואינו בידם אלא למוסרו לבעלים הרי ידם כיד בעלי' ובעל פקדון הוא אצלס והיאך תעלה על דעתך שיהא אדם פוסל בשטר זה יותר משטר שהגיע ליד בעלים כהוגן אלא ודאי משום שאינו עושה מעשה שטר אלא מעשה פנקס בעלמא מפני שאינו ראוי להיות מונח אלא ביד עדים שקראוהו רבינו ז"ל שטרא דאיתא תותי סהדי כמ"ש בסוף דבריו וההיא דגרסינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר כו' והוא שזוכרה מעצמו ה"נ מתוקמא כגון דאיתא תותי סהדי כלומר שחתמוהו להיות מונח בידם לזכרון דברים בעלמא כמו שפירש רבינו בעצמו ז"ל בהלכות כתובות עד כאן לשונו ולפי שכתב הרמב"ן שהראב"ד ז"ל לשון ההלכות הוא מפרש נעתיק גם כן לשון הראב"ד וזה לשונו מדברי הרב ז"ל עדים שחתמו על השטר ונשתהה בידם זמן ארוך עד ששכחו העדות אותו השטר בטל אע"פ שמסרו אח"כ ליד בעלים דהשתא הוא דקא מסהיד בשעת מסירת השטר וההיא שעתא מפי כתבם הוא וזה תמי' גדולה וכמה שטרות יהיה נפסלות בכך אלא כל שטר' דאי בעי לממסרא ליד בעלים מצי מסרי לי' אף על גב דאישתהי גבייהו זמן גדול ושכחו את העדות כיון שמסרוהו ליד בעלים שטרא מעליא הוא ואפילו לא מסרוהו עד שעת העמדה בדין ולא עוד אלא שאומרים להם תני את שטרא ויתקיים בבית דין ושאני הכא שאין השטר הזה ראוי למוסרו לידה דלמא מחקה לה לזמן הילכך הוי לי' האי שטרא בעדים ע"פ ומשום הכי בעינן מפיהם ולא מפי כתבם עד כאן לשונו ואם כן כיון דהרמב"ן והר"ן הסכימו לפרש דברי הרי"ף ע"ד הראב"ד דאין החילוק רק בדבר שאין ראוי למוסרו ליד בעלים. וקושיא זו שהקשה הראב"ד וזה תימא גדולה וכמה שטרות יהיה נפסלות בכך קשה גם כן עד היום שהמנהג הוא אצל הסופרים להשהות תנאים ושטרי כתובות וקנינים זמן רב עד ששכחו הדבר ואח"כ מוסרין לבעלים. וגם הרמב"ן נראה שהודה למנהג זה אם כן ע"כ נראה משום דדיינין גם בזה דין שטר אף על גב דאיתא תותי סהדי כיון שראוי למסור ליד בעלים וצריך עיון בדברי הב"י:

א

בריא ונשתתק. ז"ל הש"ך ומשמע מדבריו אבל נשתתק אינו יכול לחתום שטר ונראה טעמו על פי שמסיק לעיל סימן כ"ח בשם רבינו תם דמותר לשלות עדות בכתב לבית דין ולא ממעטינן אלא אלם שאינו ראוי להעיד ואם כן לדידיה בין עדות בכתב ובין שטר כשר מעעמא דראוי להגיד הא כל שאינו ראוי להגיד אפילו לחתום על שטר פסול אבל לשאר פוסקים והרב והמחבר לעיל סימן כ"ח דס"ל דאף מי שאינו אלם א"י לשלוח עדות לבית דין ע"פ כתב דהא דקאמר בש"ס אלם פסול להעיד משום מפיהם ולא מפי כתבם לאו דוקא נקט אלם אלא לדוגמא ואפילו הכי שטר כשר דאינו בכלל זה אם כן קשה על המחבר והרב שסתמו כאן כדברי הטור דהא לפי סברתם בשטר לא שייך מפי כתבם ואם כן אפילו חתם כשנשתתק כשר ועיין שם ועוד קשה אמאי הוא אינו יכול להעיד על כת"י הא עדות קיום יכול להיות מפי כתבם וכבר התפלא בש"ך בזה והעתקנו קושיא זו לעיל סק"ח: והנה ראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל סימן פ"ב והתשוב' מיוסד ליישב הני תרי תמיהי וז"ל ולענ"ד אין כאן גדר קושיא דכיון שרוצה להעיד על חתימת ידו ואז לכולי עלמא על מנה שבשטר הוא מעיד ולפי זה כיון שהוא אלם א"י להעיד על מנה שבשטר מה שאין כן נדון הריב"ש שהאלם מעיד על חתימת עד החתום וזה קיום גמור ויכול לכתוב. ובקושיא הראשונה כתב וז"ל אמנם לזאת יחרד איש דלא אשתמוע חד מן הפוסקים לאשמעינן דאלם פסול לחתום שטנ כו' גלל כן אני אמר במחילה מעצמו' הקדושים של הש"ך לא כן הדבר כי אם אלם רשאי לחתום בשטר אף לטעם ר"ת מטעמא רבא כמו שכתב הרי"ף כיון שמסרו ללוה או מאחר שבצווי הלוה חתמו כמ"ש בעל המאור אמנם אם בתחלת חתימת השטר היה אלם ואזי כיון שמסרו ללוה או בצווי חתמו ועשהו הלוה עד והכשיר אותו הוי כנאמן עלי פסול ואז גם עתה כשיבא לקיים חתימתו אף דבמנה שבשטר הוא מעיד יכול להעיד כי כבר קבלוהו הלוה על עצמו להיות נאמן בעדות זו מה שאין כן כשהי' בריא בעת חתימת השטר צריך אחרים להעיד על חתימתו וזה לענ"ד ברור עיין שם סוף דבריו ז"ל סוף דבר הכל נשמע לענ"ד להכשיר שטר שחתם אלם אמנם מי אנכי לומר נואש לדברי הש"ך אשר מימיו צלולין עד כאן לשונו. והנה מ"ש כ"י דכיון דמעיד על חתימתו ומעיד על מנה שבשטר משום הכי א"י להעיד מפי כתבו וכן ראיתי בתומים שמתרץ כן ולא נהירא דבריהם דמה לי שמעיד על חתימת ידו או על מנה שבשטר דהא טעמא דמקיימין שטר מפי כתבם הוי משום דקיום שערות דרבנן דמה"ת א"ל קיום ובדרבנן הקילו ואם כן מה לי שמעיד על כת"י או על מנה שבשטר כיון דסוף סוף מן התורה א"צ לעדותו ואינו אלא מדרבנן והקילו מפי כתבם ואפילו עד החתום בשטר שמעיד על מנה שבשטר נמי יוכל להעיד מפי כתבם כיון דהוא מדרבנן וכמו שהקילו בעדות אשה מצאו כתוב כיון דמשום עגונא הקילו ואף על גב דמעיד על גוף הענין ומשום הכי סתם הרמ"א לעיל דיכולין להעיד עדות זו מפי כתבם ומשמע אפילו אם מעיד העד על כת"י כיון דאינו אלא מדרבנן וכמ"ש וז"ב ופשוט ומ"ש הגאון כ"י בישוב קושיא הראשונה דאלם רשאי לתתוספות בשטר אלא דלהכי נקט הטור חתם כשהי' בריא דאם היה חתם כשהיה אלם הוי נאמן עלי פסול ורשאי לקיים את החתימה. ודברים אלו אין להם ביאור כלל לא שורש ולא ענף דהא אם הלוה טוען מזוייף הוא אם כן מעולם לא האמינו ואי במודה שחתם אין אנו צריכין לקיומו ועוד דהא כמו בחתם כשהיה בריא ונשתתק לא אמרינן דהאמין לפסול כיון דבשעת חתימה הי' בריא. אם כן הוא הדין חתם כשהיה אלם כיון דסבר דאלם כשר לחתום בשטר מטעמא דרי"ף ובעל המאור ואינו פסול אלא על הקיום אם כן מעולם לא האמין לפסול והשתא דבא להעיד על הקיום כיון דהוא פסול לזה וכמ"ש כ"י משום דמעיד על מנה שבשטר אם כן מעולם לא האמין להכשיר הפסול כיון דכשר הוא לחתום על השטר. וגם הדמיון לנאמן עלי פסול הוא רחוק וזר ולכן אחרי נשיקות עפרות זהב להגאון כ"י לא העל' מזור לקושיות הש"ך ☜ומה ששיירתי דרך לעצמי הוא זה דודאי אלם פסול בחתימת השטר וכדמשמע מדברי הטור דכתב תתם כשהוא בריא אלא דאין פסולו משום מפי כתבם אלא הוא פסול הגוף והוא מברייתא פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"א) אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ועיין שם והרי הוא פסול כמו סומא וחרש שמדבר ואינו שומע דפסול וכמו שכתב הרמב"ם ובטור וש"ע סימן ל"ה מתוספתא או ראה פרט לסומא מדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה והרי סומא או מדבר ואינו שומע דיכולין להעיד סומא ע"פ שמיעת קול בט"ע דקלא שהוד' שחייב לפ' וכן מדבר ואינו שומע יכול להעיד בעדות ראי' ובירושות ומתנות ואפילו הכי פסולי משום דהתורה פסלו דכתיב או ראה ושמעה קול דכל שמחוסר ראי' או שמיעה אינו מעיד וה"ה מי שא"י להגיד פסול משום דמחוסר הגדה ופסול להעיד אפילו במידי דלא בעי הגדה כגון בשטר כיון שהוא מחוסר הגדה ופסול משום פסול הגוף ומה"ט נמי פסול אלם להיות עד בקידושין אף על גב דעידי קידושין א"צ הגדה אלא לגוף הקידושין אפילו הכי כל שהוא פסול הגוף הרי הוא כסומא ומדבר ואינו שומע ומשום הכי פסול לחתוספות בשטר כמו סומא שפסול לחתום בשטר או מדבר ואינו שומע ומה"ט אם ראה בהיותו חרש ונעשה בריא בשעת הגדה פסול משום תחלתו בפסול וכמבואר בסימן ל"ה משו' דהוי תחלתו בפסול אבל אי נימא דאין פסולו אלא משום מפי כתבם אם כן אם היה ברי' בשעת הגדה ומגיד בפיו למה פסול אבל לפי מ"ש דהוי פסול הגוף שפיר ה"ל תחלתו בפסול ומשום הכי פסול נמי בשטרות דלא בעי הגדה כיון דהוא פסול הגוף וז"ב: אמנם סוגיות הש"ס פ' מי שאחזו שם לכאורה משמע דפסול אלם הוא משום מפי כתבם ושם אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כוחבין ונותנין גט לאשתו כו' אמר ר' זירא אי קשיא לי הא קשיא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב א"ל אביי עדו' קאמרת שאר עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע מזה דפסול אלם הוא משום מפי כתבם. אמנם כד דייקת תראה דאדרבה פסול אלם ודאי (משום) לא משום מפי כתבם הוא דאם לא כן למה הביא הבריייתא האי קרא דלא יגיד טפי ה"ל להביא קרא מפיהם ולא מפי כתבם דהוא כולל טפי אפילו בריא לדידן דאפילו בבריא אמרינן מפיהם אלא כוונת הש"ס הכי הוא דגבי גט שם תני עד שישמעו קולו ואמר רב כהנא אמר רב דתרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ומשום דכתב הוי כדיבור ולזה פריך כיון דאמרת דכתב הוי כדיבור אם כן היכי תני אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמאי הא יכול לדבר מתוך הכתב ואינו מתוסר הגדה כלל דבשלמא סומא ממעט מאו ראה דאינו בראי' אבל אלם הרי הוא בהגדה כל שיכול לכתוב היינו דיבורו ואינו אלם כלל ולזה משני עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והיינו אף על גב דבעלמא כתבו הוי דיבורו אבל בעדות לא הוי כתב כדיבור דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וכיון דלא הוי כתבו כדיבור שפיר נתמעט אלם מלא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ומשום הכי אפילו בשטר דלא שייך מפי כתבם כמ"ש רמב"ן דה"ל כמו שנחקר' בבית דין ולפי טעמ' דרש"י ובעל המאור משום דהוי מפי כתבו אפילו הכי אלם פסול משום פסול הגוף כיון דאינו יכול להגיד בפיו וגבי עדו' ודאי הגדתם בפיהם דוקא אלא גבי שטר כשר משום דלא שייך בי' מפי כתבם אבל הגדה ודאי ליכא בשטר אלא דהכשירו דשטר דנעשה כנחקרה בבית דין או לפי טעמא דרש"י ובעל המאור כמו שזכרנו וכיון דהגד' לא הוי ואק בעינין בעדים אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד וגבי עד ודאי הגדה בפה דוקא הוא אלא דשטר לא בעי הגדה מעעמא שכתבו בזה הראשוני' כנזכר ומשום הכי אלם פסול ממילא גבי שטר כיון דהוי פסול הגוף והוא ממועט משום לא יגיד כמו סומא מאו ראה דהוא פסול אפילו בעדות שאינו תלוי בראי' אלא בשמיעה ומשום הכי נקט תנא דברייתא למעט אלם מלא יגיד ולא נקט מפי כתבם משום דזה כולל יותר לפוסלו פסול הגוף אפילו במידי דאין צריך הגדה כגון שטר או כגון עדי קידושין דא"צ אלא לגוף הקידושין וזה מדוקדק בש"ס דאמר עדות קאמרת שאני עדות כו' ומשמע דעיקרא מלא יגיד ילפינן אלא דלא תיקשי הא אינו אלם כלל כיון דיכול להגיד מתוך כתבם ולזה משני עדות קאמרת והיינו דגבי עדות ודאי בעינן הגדה ממש אלא דשטר לא בעי הגדה וה"ל כמו סומא שמעיד מפי השמועה דפסול פסול הגוף. וניחא נמי הא דאלם אינו יכול לקיים החתימה משום דכבר אימעיט מלא יגיד וה"ל פסול הגוף אם כן ה"ל כמו סומא או מדבר ואינו שומע דאינו מעיד אפילו בקיום שטרות דרבנן וז"ב ומקום הניחו לי להתגדר: ☜מיהו בדברי תוספות שכתבו פרק קמא דגיטין דף ה' ד"ה חרש דאלם א"י להעיד מפי כחבם בפ"נ ובפ"נ ולפי מ"ש הריב"ש דמפי כתבם מהני בקיום דרבנן אם כן למה לא באלם ואי משום פסול הגוף הא גבי בפ"נ כל הפסולי' מעידים ואפילו אשה וקרוב וגם בריב"ש כתב דאלם אינו יכול לומר בפ"נ וקשה אמאי ואול.י משום חומר אשת איש הוא. אמנם דעת הר"ן פרק קמא דגיטין דאלם יכול לכתוב עדותו בפ"נ ובפ"נ ע"ש:

א

כת"י יוצא ממקום אחר. וכתב הבית יוסף בסימן כ"ט בהא דכתב הרשב"א בתשובה בא' שכתב משכונא ת"ק דינרין על חצירו לשמעון אחיו ומתו ראובן ושמעון אתיו ויורשי ראובן טוענין שלא היתה משכונ' זו אלא לתנאי שיקנה ראובן זה קרקע לאשתו וכבר קיים תנאו ונתבטל כח שטר משכונ' זו ויורשי שמעון אינם מודים בתנאי וליורשי ראובן עדים בתנאי זה והשיב אפילו כת"י יוצא ממקום אחר לפי שאין אלה העדי' מכחישים עדי השטר אלא בירור בעיקר העדות הוא וכתב הבית יוסף ז"ל ואין זה חולק על דברי תשובה הראשונה דשאני הכא שעדים אתרי' הם המעידים על התנאי עיין שם ובגי"ת שער כ"א הקשה ממה נפשך אם העדי' החתומים על השטר אין נאמנים ע"כ צ"ל דה"ל כאלו מעידים שהי' בלא תנאי ושוב אינו חוזר ומגיד אם כן עדים אחרי' נמי אין נאמנים דה"ל כתרי ותרי ע"ש: ובתומים כתב ליישב דברי הרשב"א דכיון דה"ל תרי ותרי אוקי קרקע בחזקת בעלים כנודע בדין משכנתא פ' המקבל זה אומר לשתים וזה אומר לשלש וכמו שכתב הרשב"א בתשובה סימן תתקע"ב עיין שם והביא ראי' לסתור דמבואר שם ההיפך בסימן תתקע"ב והובא בבית יוסף סימן כ"ט ובסימן זה על ראובן שהוציא שטר על שמעון שמכר לו כרם והלה טוען כי לא מכרו לו אלא על תנאי שאם יפרע לו ש' דינרין שהלוה לו לזמן פ' יחזור לו השטר ויבטל המכר והביא עדים כדבריו ופסקו הברורים שאפילו עדי השטר העידו בפירוש שלא הי' תנאי במכירה אוקי תרי להדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מארי' כו' ועיין שם שכתב הרשב"א ואין דמיונם עולה יפה דשאני הכא שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד לכרם זה שהמוכר החזיקו בכסף ובשטר ובחזקה אלא שהתנה לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן פלוני שתתבטל המכירה וכיון שהחזיק זה כדין אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת תנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד בחזקת זה שהוא מוחזק עכשיו וכו' ואע"פ שאין הקרקע נתפס כו' וכ"ש שאין דמיונם עולה יפה במה שפסקו שיחזיר השטר דכיון שכת"י יוצא ממקום אחר לא קרעינן לי' ולא מהדרינן לי' עד כאן לשונו ואם כן מבואר להדיא ההיפך דהיכא שהספק הוא בתנאי לא אמרינן קרקע בחזקת בעלים הראשוני' אלא בחזקת לוקח. ואולי יש לחלק בין היכא שירד בתורת מקח גמור ובין היכא שירד אדעתא דמשכון לעולם בחזקת בעלים הראשונים כיון שאין לו אלא משכון וסופו לחזור לבעלים הראשונים ועמ"ש בסימן מ"ב. ובגי"ת שם כתב דאף על גב דעדי השטר אין נאמנים לומר תנאי הי' דברינו אבל עדים אחרים נאמנים לגמרי ולא הוי תרי ותרי עיין שם והן נסתר מדברי הרשב"א הנז' דגם בעדים אחרים היכא שכת"י יוצא ממקו' אחר ה"ל תרי ותרי: עוד ראיתי בתומים הקשה בגיטין דאין כותבין תנאי כמבואר באבן העזר סימן קמ"ז ואומר התנאי בע"פ והיכא יתברר כיון דרוב גיטין כת"י יוצא ממקום אחר. ועדי הגט אין נאמנים ועדים אחרים הוי תרי ותרי והאשה בספיקא קאי ע"ש. ונראה לפי מ"ש הבית יוסף בסימן כ"ט דאם גמר עדותו וקודם שזכר התנאי ערערו עליו בעלי דינין והפסיקו וחזר ואמר שהוא הי' רוצה להשלים דבריו אלא שהפסיקוהו ועכשיו משלימין נאמן עיין שם ואם כן בגט שאין כותבין תנאי ה"ל כהפסיקוהו דמשלימין כיון שאינו סותר דבריו הראשוני':

א

מתו העדי'. ודעת הרא"ש אפילו עדים קיימים ופיסלין בגזלנותא אין השטר נפסל וז"ל בפ"ב דכתובות ומגבינן בי' תרי ותרי נינהו דעדים החתומים על השטר אע"פ שאלו מעידים עליהם שהיו פסולים ה"ל כאלו עדים אחרים מעידים עליהם שהם כשרים דחזקה דמלוה לא מחתס עדים פסולים על שטרו והך חזקה חשיב כעדים ולא מיירי. דמעידין שהם עתה פסולים דאהא לא הוי פריך תרי ותרי דפסולין לגמרי כו' ולי נראה דאפילו אם אמרו פסולי עדים הם גם עכשיו לא מהימני לפסול השטר שהרי מן הדין אע"פ שכח"י יוצא ממקו' אחר הי' לנו להאמין לאחרוני' שהרי אין באין לזייף חתימתן אלא מגרעין השטר בפסול אחר והאי דלא מהימני היינו טעמא דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נתתם הלכך אי אמרי פסולי עדות הן עכשיו לא מיהמני לפסול השטר כיון דכת"י יוצא ממקו' אחר ע"כ. מיהו גם לדעת הרא"ש על כל פנים תרי ותרי הוי ואם כן בקרקע מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים ומשום הכי ניחא הא דאמרינן פ' מרובה גבי למפרע נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא ואמרינן משום פסידא דלקוחות דהשטר אינו מועיל כיון דהוי תרי ותרי ואוקי קרקע בחזקת בעלי' הראשונים ובזה נתיישב קושיות הש"ך ע"ש. ובשטת הרא"ש נתיישב קושיות התוספות בפ"ב דכתובות דף כ' ד"ה אמר רב נחמן וז"ל וא"ת לר"נ אמאי לא מגבינן בי' בשטרא הא סבר ר"נ כרב הונא בשני כתי עדים המכחישים זא"ז דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אף על גב דלפי עדות כל אחת חברתה פסולה לכל עדות ה"נ כיון דאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולים הייחם לתכשרי ואמאי לא מגבינן ביה בשטר וי"ל דהתם באה כ"א בפני עצמה ומעידה משום דמוקמינן כל אחת בחזקת כשרות אבל הכא שאומרי' קטני' היו כו' עיין שם ולפי שטת הרא"ש ניחא דכון דמעידים שהם פסולים עתה לא שייך חזקת כשרות כיון דהעדי' ודאי פסולים דאחרונים נאמנים לפסול גופן של עדים אלא על השטר הוא דאיכא תרי ותרי וגבי שטר לא שייך חזקה וה"ל כשנים אומרי' לוה ושנים אומרים לא לוה ואין מוציאין מספק אבל גבי שני כיתי עדים המכחיכים איכא חזקת כשרות והכא לא שייך חזקת כשרות כיון דעדים ודאי פסולים המה ואין הספק אלא בשטר:

א

תפס מטלטלין. ועיין בר"ן פ"ב דכתובות דתפיסה בעדים לא מהני והנפקותא בתופס שלא בעדים ועיין בית יוסף ומה שיש לתמוה בו וישובו עיין בספרי ש"ש פט"ו:

א

אלא ע"א. עיין סמ"ע וש"ך ועמ"ש בזה בסימן פ"ב:

א

מסר מודעא. עיין ש"ך שהביא דעת כמה פוסקי' דגם במודעא אינו נאמנים משום דקיימא לן כרב נתמן דאמר מודעא היו דברינו אין נאמנין. ובתומים כתב וז"ל תמיהני מש"ך דבריש סימן זה כ' דאם מודה בשטר ואמר אמנה הוא דנאמן וכן הוא לקמן סימן פ"ב ולא פקפק דלדעת הפוסקי' כרב נחמן אף בזה דיש לו מגו דמזוייף מכל מקום אינו נאמן לומר אמנה הוא כמו שכתבו התוספות להדיא בכתובות דף י"ט ע"ב ד"ה אמר רב נחמן ע"ש. ולק"מ דתוספות כתבו שם בטעמא דר"נ דאמר מודעה היה דברינו אין נאמנין אף על גב דאית לי' מגו דמזויף משום דלא אתי בע"כ ומרע לשטרא הואיל ומודי' שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי ע"פ ומרע לשטרא ולא דמי לאנוסים וקטנים דמתני' שאין מודי' שהיה שטר כלל אלא סותרין ול"ש כאן לומר לא אתי ע"פ ומרע לשטר' שהרי אין מודים שהי' שטר ואמנה נמי נראה דהיינו טעמא דלא מיהמני לר"נ דלא מרע לשטרא הואיל ומודים שהשטר נכתב כדין מדעת הלוה דלא מפרש טעמא דאמנה משום דלא ניתן לכתוב אלא למר בר רב אשי אבל לר"נ טעם אמנה ומודעא שניהן שוין עד כאן לשונו. ואנן דקיימא לן כר"נ במודעה היינו משום דסתימת הסוגי' פרק חזקת הבתי' כוותי' וכמ"ש הפוסקים אבל בזה דס"ל לר"נ טעמא דאמנה אינו נאמנין משום דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא וס"ל דאמנה נמי שטר כשר הוא בזה ודאי לא קיימא לן כותי' כיון דקיימא לן דאמנה עולה היא ולא ניתן לכתוב ואם כן אינו שטר כלל וכיון דלא ניתן לכתוב ל"ש לא אתי ע"פ ומרע לשטרא כיון דאינו שטר ואם כן אינו מודה שהיה שטר כלל ועמ"ש בסימן פ"ב סק"ט ואם כן לדידן דקיימא לן דאמנה עולה היא וכדאי' שם בסוגיא אם אין בידך הרחיקהו זה שטר אמנה והוא הלכה מרווחת אין חולק דשטר אמנה לא ניתן לכתוב ואם כן לא מרע לשטרא כלל דאין כאן שטר כלל וכל שטר שנכתב שלא כתיקון פסול כמ"ש בסימן מ"ב ברמ"א סעיף א' ובסימן זה סעי' י' ומשום הכי בשטר אמנה קיי"ל כטעמא דמר בר רב אשי דאמנה היה דברינו אין נאמנין משום דלא ניתן לכתוב ומשוי נפשי' רשיעי ומשום הכי בעל דבר מיהמן לומר אמנ' אבל ר"נ סובר דגם אמנ' הוי שטר דחד טעמא אית לי' במודעא ואמנה וכמו שכתבו התוספות ובזה לא קיימא לן כר"נ כיון דכמה סוגיות מלאות דאמנה לא ניתן לכתוב והוי כמו קטנים או פסולי עדות דנאמן אבל במודעא קיימא לן כר"נ דלא אתי ע"פ ומרע לשטר' דה"ל שטר ממש וכסוגי' דחז"ה ודו"ק:

א

ע"א החתום בשטר. כתב הרמ"א בתשובה סימן ק"י ז"ל הנה בא לפני שמואל ובידו שובר וכו' ועפי"ז אני רואה שמקוי' השובר מכח ג' פנים הא' שהעד החזן מצטרף עם כמר שמעיה סופר ועד וכמ"ש ר"י נ"ב ח"ה שכתב סופר ועד מצטרף לגבות מב"ח וכו' כ"ש לאחזוקי בזה שת"י והשובר כשר שלא תוכל להוציא כתובה הב' מאחר שהחזן זוכר הק"ס והוי ע"א בע"פ ומצטרף עם עד החתום כדאי' בהדיא פ' ג"פ ואף על גב דכתב הרא"ש דהיינו דווקא לגבות מב"ח כבר נתבאר דלענין שובר עדיף מגביות ב"ח וכו' ☜ובש"ך שפך סוללה לסתור ולהסתיר פני משה וז"ל ובכל אלו הג' פנים לא ראיתי פנים מסבירות הפן א' צירוף כתב סופר ועד כבר כתבתי דליתא לדברי רי"ו וכו' הפן הב' אינו צודק רק לעדות בע"פ ולא לקיום השובר ונפקא מינ' טובא לענין טריפת לקוחות שלא כדין וכדאמרינן בש"ס ספ"ק דמציעא ובכל הפוסקים ונתבאר לקמן סימן ס"ח סעיף י"ח במצא שובר בשוק אע"פ שהאשה מודה לא יחזיר לבעל דחיישינן לקנוניא לטריפת לקוחות שלא כדין ואפשר דהרב לא קאמר אלא לענין שהאשה עצמה אינה יכולה להוציא מן הבעל וכו' ע"ש. ולענ"ד אין כאן תימה כלל דמה שהשיג על פן הא' אני אומר וכי מאן דגמיר שמעתתא משמי' דרי"ו משתקינין ליה והוא לסניף ומה שהשיגו בש"ך על פן הב' לא ידענא מאי קאמר דודאי אם היה ידוע בעדים אפילו בע"פ שנפרע כתובתה בזמן פ' והוא מכרה אח"כ ללקוחות ודאי אין הלוקח גובה כלום דהא מכר דבר שאינו שלו ואי משום דלית ליה קלא אינו דלא בעינן קלא אלא לשעבוד אבל אם גוף הדבר אינו שלו ודאי מוציא מן הלוקח ותקנת השוק לא שייכא במוכר שטר וכמו שכתב הרא"ש והטור סימן ס' דל"ש תקנת השוק בשטרות משום דל"ש מאי דאמרינן בש"ס דאפילו האשה מודה חיישינן לטריפת לקוחות היינו משו' שחיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואם כן לוקח קדים לשובר אבל אם ידוע בסהדי שפרע קודם המכירה בודאי אין הלוקח גובה כלום אף על גב דלית ליה קלא ומשום דכיון דגוף הדבר אינו שלו ודאי אין ללוקח כלום ולא בעינן קלא אלא לשעבוד דגוף הדבר של לוה הוא ותקנת השוק לא שייך וכמ"ש וז"ב ופשוט. ובתומי' כתב בזה משום דק"ל כשמואל דאמר מוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול ועיין שם והדבר ברור כמ"ש עד שאני תמה על הש"ך על דעתו הרמה להשיג בזה על הרמ"א ופני משה מאירו'. פן הג' שגבו ממנו וכמ"ש בש"ך:

א

אמנה הוא או כתבתי ללוות כו' בטור לא כ' כאן אלא שטר אמנה הוא אבל לקמן בריש סי' פ"ב כ' רבינו שטר אמנה הי' או כתבתי' ללות ולא לויתי וכדברי המחבר שבכאן ושם פירש הב"י דשטר אמנה הוא שאו' לא נתתי בידו ללות בו אלא הכנתי אותו שאם אצטרך ללות ילוה לי בו והאמנתיו שלא יתבעני בו כל זמן שלא אלוה וכתבתי ללות כו' כלו' לא מסרתיהו לידו אלא ממני נפל ומצאו זה עכ"ל וע' בטור ובדברי המחבר בסי' זה סעי' ל"ז דאין העדי' נאמני' לומר שטר אמנה הות משום דעולה הוא ואין אדם משים עצמו רשע ולא כ' כן אאם אמרו כ' ללות בו ולא לוה והיינו טעמא דבזה אינן משימין עצמן רשעי' דיכולין לומר בהיתר חתמנו דדעתו הי' ללות מיד וגם כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כשדעתו ללות מיד אלא שאח"כ באה איזה סיבה שלא הלוה לו (וע' מ"ש לעיל סי' מ"ג ס"ק י"ב) משא"כ באמרם שמשעה הראשונה כתבו בשביל אמנה וק"נ:

ב

אם יש בו נאמנות לא. הטעם הוא משום דכל שהאמינוהו ה"ל כאלו יש עדי' שלא פרעו כל זמן שהניח שטר בנאמנות בידו וא"כ ה"ל כמיגו במקום עדים והב"ח [והב"ת] ס"ל דלא אלים הנאמנות בעדים [כעדים] דלפעמי' מניחו בידו לאיזה סבה אע"פ שפרעו ולא ה"ל מיגו במקו' עדים בפרט בזה שאינו מקיום שיכול לו' הנחתיו בידו ע"ד שאם יתבענו אימא מזויף הוא ועפ"ר:

ג

והכי מסתבר' וכן סתם וכת' הטור והמחבר לקמן ר"ס פ"ב ע"ש:

ד

אפילו הן הדיוטות גם לענין דין קי"ל כן כמ"ש הטור והמחבר לעיל ריש סי' ג' ע"ש:

ה

וחותמין למטה פי' תחת כתיבה זו שכתבו במותב תלתא הוינ' כו' וכאלו אמר וחותמין זה ולקמן בסל"א יתבאר דאם א"א לכתוב הקיום תחת השטר יכתבו הקיום ע"ג השטר באחורי הדף וע"ל בסמוך נוסח' אחרת היאך כותבין הקיום לדעת הטור כשקבלו העדות כל אחד בפני עצמו:

ו

ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה ע"ל ס ' ה' ס"ק ז' דכתבתי דבזמן שבאו שני הבע"ד לפני הדיין בליל' ובקשו לדון אותן דנין אותן משום דה"ל כקיבלו עליהן קרוב או פסול אבל בקיום דבא המלוה לחוד לקיימו אין שייך זה ואע"פ שלא בעינן דעת הלוה ומקיימין ביום בע"כ וכמ"ש הטור והמחבר בסי' זה מ"מ בלילה שלא מדעתי' אסור נ"ל:

ז

בשני' לא הוה קיום. משום דה"ל כעדי' מפי עדי' דלא מהני אבל בג' דהן ב"ד מקיימין חתימתן ואז הב"ד הדנין על שטר זה לאחר זמן ה"ל כאלו שמעו העדות מעידי השטר עצמן והיינו דוקא כשאין הן עצמן מכירין חתימת עידי השטר אלא שעידי החתימה מודי' לפניהן שהוא חתימתן אבל כשהן עצמן מכירין החתימות ה"ל כאלו מעידין על מנה שבשטר ואם השטר הוא חתימת יד הלוה והלוה מודה לפני ב' עדי' שהוא חתימת ידו נרא' דמהני קיומ' וע' מה שכתבתי עוד בסמוך מיד אחר זה:

ח

מאחר שנהגו שהרב כו' ז"ל מהרא"י בת"ה סי' של"ב רב היושב בישיב' שקיים שטר יחידי אי אתי בעל דין ומערער יכול להיות דלא מהני [והביא ראי' לדבריו] אמנם מנהג פשוט הוא לתופסי ישיבה שיקיים שטר ביחידי ואפשר שכה"ג מנהג מבטל הלכה עכ"ל בקיצור והב"י כ' על דבריו ז"ל ואנן לא שמענו ולא ראינו מי שנהג כן עכ"ל והנה אף שמור"ם נדחק ליתן טעם להמנהג מ"מ הבו דלא להוסיף עלה כמו שנוהגין עתה שמקיימי' השטרות הסופרי' והחזני' דודאי בכה"ג מצי בעל דין לערער והיינו דוקא שאין יכול לקיים עידי השטר אבל אם הוא חתימת יד הלוה והלוה מודה לפניו שהוא חתימתו מהני קיומא לענין שאם טוען להד"ם שצריך לישבע נגדו וכמבואר לק' סי' פ"א ס"י ועד"מ ותמצא שם שגם על טעם דמור"ם יש לפקפק מההיא דרב אשי ע"ש:

ט

לענין קיום שטרות דרבנן ובהגמ"ר דקידושין דף תרס"ה ע"ג כ' דאם העדי' אומרי' לא חתמנו שטר זה או שאין העדי' קיימי' ובעל דבר או' פסול הוא צריך קיום אף מדאורייתא:

י

דאע"ג דאין יחיד מומחה בזה"ז וכ"כ מור"ם לעיל לענין לדון יחידי בסי' ג' ס"ב ובי"ד ר"ס רכ"ח לענין היתר נדרי' ביחיד מומחה ושם בסי' של"ד ג"כ לענין לקנוס ליטרא דדהבא המבייש הזקן שהוא מומחה:

יא

אפי' שלא בפני בעל דין לקמן סי' ק"י ס"ג וס"ז פסק המחבר דגם להוציא מיתומי' קטני' מקיימין ועמ"ש כאן ושם ובר"ס ע"ח בפריש' דלהרא"ש והטור צריכין לחלק ביתומי' בין מטא זמן השטר לגבות (דאז אין מקיימין) או לא ועמ"ש עוד מזה:

יב

או שני הדייני' פי' דייני הקיום:

יג

שיחתמו העדי' בפניהן וכ"כ ב"י ובע"ש כתב אזה ז"ל ואע"ג דאמרי' לעיל קיום שטרות דין הוא וקי"ל בעלמא אין עד נעשה דיין גבי קיום שטרות דרבנן הקילו עכ"ל. וקשה דהא גם בעלמא כה"ג מותר דהרי אמרו לא הא גדולה שמיעה מראיי' ומה"ט נתבאר לעיל בסי' ז' דאם ב"ד רואין המעשה הנעשה לפניהן ביום דיכולין לדון עליו ע"פ ראייתן בלא עדות אחרי' וה"נ לא מיבעיא כשרואין שהעדי' חותמי' לפניהן עכשיו ביום שיכולין לקיימן מיד דה"ל כאלו דנו ע"פ ראייתם אלא אפילו לא חתמו לפניהן אלא שבא השטר לפניהן ביום והן מכירין החתימות אזי ה"ל ראיית החתימות ביום כאלו חתמו אז בפניהן ומקיימין אותו על פי ראייתן אפי' הוי קיום שטרות דאורייתא מיהו מדהקדי' הרמב"ם והמחבר וכתבו ז"ל הא' שיהיו הדייני' מכירין כו' השני שיחתמו בפניהן והוא זו ואצ"ל זו אם לא שתאמר שמ"ש שיחתמו לפניהן מיירי אפי' בלילה דאז אין ראוי לדון ולקבל עדות ולומר לא יהי' גדול' שמיעה מראי' וכמ"ש בפרישה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סכ"ד קולא אחריתי דעד המעיד נעשה דיין מה"ט דקיום שטרות דרבנן ע"ש בסמ"ע ס"ק נ"ג ועפ"ר וכיון שכן י"ל דע"ש נמי פירשו כן מ"ה הוצרך לטעם דגבי קיום שטרות הקילו:

יד

שיבואו העדי' החתומי' בו וכתב רי"ו נ"ב ח"ח יש מחלוקת בתוספת' אם אומרי' העדי' כתב ידינו הוא זה ואחרי' אומרי' אין זה כ' ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא אפסקא הלכתא כמאן עכ"ל ב"י וד"מ:

טו

ויאמר כל א' זה כת"י וא"צ שיעיד כל א' על חתימת יד חבירו דקי"ל על מנה שבשטר הן מעידין וה"ל בעדותן זה כאלו כל אחד העיד אני ראיתי שהלוה זה המלוה לזה הלוה ומה שסיים הרמב"ם והמחבר וכתבו דיאמר ואני עד בדבר הזה ר"ל מתוך זו חתימת השטר נזכר ההלואה דאל"כ הי' צריך כל א' להעיד ג"כ על חתימת חבירו וכמ"ש המחבר ס"י ומיהו אין צריך לו' בפי' כן שזוכרין אלא מסתמא נמי אמרי' שזוכרין אותן ועפ"ר:

טז

הרביעי שיבואו עדי' ויעידו כו' ואף אם העדי' החתומי' בפנינו יכולין לקיים ע"י עדות אחרי' ב"י וד"מ ס"י:

יז

עדות זה מתוך כתבם פי' שני עדים. כותבין עדותם שמכירין החתימות והב"ד מקבלין עדותם מתוך כתבם ומקיימין את החתימות הראשונות כאלו עידי הקיום העידו לפניהן על פה לאפוקי בשאר עדות דקי"ל כהרמב"ם דבעי' שיעידו בפיהן אם לא כשחתומין הן על השטר דמהני משום תיקון העולם וכמ"ש המחבר לעיל סי' כ"ח סי"א ע"ש:

יח

אכילה גלוי' כו' ודוקא משתי שטרות אבל משטר שדה א' איכא למימר דזיוף הוא ונזדמן כך דהניחו לאכול ועפ"ר:

יט

שטרי כתובות בזה נמי בעינן שישבו אותן שתי נשים תחת בעליהן ג' שנים בשופי וכ"כ הטור בשם הרמ"ה:

כ

ואפי' אם ב' השטרות מקויימין הטעם דאף דאין חוששין להמקויימין שהם זיוף מ"מ יש לחוש שמא זייף זה מתוך אלו המקויימין:

כא

ויש חולקין. טעמייהו דס"ל דא"א לאיש אחר לכוון ולכתוב בזיוף אות באות ככתב העדים משא"כ כשאינן מקויימי' דאיכא למיחש שמא שלשתן מזוייפין ואיש א' כתב בזיוף בכתיבת ידו בשם חתימת העדים ועד"ר שכתבתי להגורסי' בטור בהתדע שהרי מקיימין משטר מקויים אפילו יוצא מתחת ידו טעם אחר והוא דירא לזייף משטר כזה שדקדקו הב"ד לקיימו ע"ש. אותו טעם א"ש דוקא להטור וסייעתו דפירשו חשש זיוף הנזכר בגמ' דיש לומר שיזייף אחד מתוך חבירו אבל מדברי הרמב"ם משמע להחולקים דס"ל פירושו דזיוף שהן עצמן הן זיוף ולא שיזייפו מתוכו מ"ה כתבתי טעם זה ודו"ק ועד"ר מ"ש בזה דאינו מוכרח לפרש דעת הרמב"ם שהוא כן ע"ש:

כב

משטר שקרא עליו ערער ס"ל דבקרא עליו בע"ד ערעור לו' שהוא מזוייף אז ודאי הב"ד נתנו לב לחקור היטב ולא קיימוהו אא"כ נודע להן בבירור והוחזק בב"ד שזהו חתימת יד העדים מ"ה מקיימין מתוכו משא"כ בלא קרא עליו ערער וכ"כ המחבר בסעיף ל"ז ע"ש:

כג

כדלקמן סל"ז פי' שם כתב המחבר עצמו שני הדיעות ובטור כתב כאן שני הדיעות ובדין דסעיף ל"ז סתם הדברים דאפילו בלא קרא עליו ערער נמי מקיימין מתוכו וכדעת הרא"ש אביו ע"ש והמחבר העתיק כאן ל' הרמב"ם מ"ה לא כ"כ דעת החולקין ועפ"ר שם כתבתי דעת הרמב"ם אינו מוכרע ויכול להיות דס"ל דאפילו לא קרא עליו ערער נמי אלא דתפס לשון הגמ' והגמרא יש לומר אורחא דמילתא נקט דכל שלא קרא עליו ערער לא היה מדרכן לקיימן וכמ"ש הרא"ש אלשון הגמרא ע"ש:

כד

כמו שמקיימים משטרי שתי שדות כו' ושם מקיימין אע"פ שאינן מקויימין:

כה

אבל לא מאיגרת הטעם דאין אדם מדקדק בכתיבת האיגרת וכתבו משתנה לפי הקולמוס והנחיצ' וזהו ג"כ טעם הי"א דאין מקיימין אפילו מהספר כו' משום דאין אדם מדקדק כי אם בחתימה ועד"מ בסכ"ד:

כו

אע"פ שלא פירשו באיזה דרך כו' הרמב"ם והטור שהביאו מסיים בזה וכתב ז"ל באיזה דרך נתקיים אם העידו העדים בעצמן על חתימתן אם שהעידו אחרים עליהן שאין חוששין לב"ד טועין שמא טעו וכבר נהגו לכתוב כו' ור"ל שמא טעו במה שיש חילוק בקיום דאם העדים בעצמן מעידים על חתימתן אז אינו צריך שיעיד כל א' על חתימת חבירו ואם אחרים מעידים על חתימתן אז צריך כל א' להעיד גם על חתימת חבירו או יצטרף שלישי עמהן וכמ"ש הטור והמחבר בס"ט וי"א:

כז

ומ"ש ונוהגין לכתוב הדרך כו' ג"ז שם במיימוני ובטור שהביאו ונ"ל הטעם דאף דלא חיישי' לב"ד טועין מ"מ שמא ע"י זה יוודע ללוה שלא נתקיים כראוי והיינו שיברר שעידי הקיום פסולין הן או משום צד א' משא"כ כשעידי השטר בעצמן העידו על חתימתן וק"ל:

כח

אלא על הממון שבשטר ומטעם זה אמרו דא"צ שיעידו כל א' גם אחתימת יד חבירו וכמ"ש הטור והמחבר סעיף ז' וס"ל להרמב"ם דכמו שאמרו כן לקולא כן נמי אמרינן לחומרא דאם שכחו ההלואה ואין כתיבת ידן יוצא ממקום אחר לקיים חתימה זו מהן כמו שמאמינים להן שהוא חתימתן כן נאמין להם שאינן זוכרין מההלואה כלום ומ"ה אפילו אם כל א' מעיד גם על חתימת חבירו אין עדותו נחשב לכלום:

כט

והרי הן כחרשין. פי' העדים החתומים נחשבים בעדות זה שבשטר כחרש שאינו שומע ואינו מדבר דפסול לעדות לכ"ע כמ"ש בסי' כ"ח בדין אלם ובסי' ל"ה בדין שאינו שומע ומהרי"ק הביא דברי הרמב"ם וכתוב בו הרי הוא כחרש ולפ"ז קאי אשטר דנחשב כחרש בעלמא וכ"כ המחבר לקמן בסי' נ"א ס"ג ושם ג"כ העתיק לשון הרמב"ם ע"ש וכל' זה כתב המחבר בס"ס מ"ז ז"ל והרי השטר כחרש ול' כחרש מלשון בכלי חרש וגם לשון הרי הם כחרשים נוכל לפרש כן ור"ל חתימתן שבשטר נחשב לחרש ועפ"ר:

ל

ואין משגיחין על דבריהם כו' ז"ל הרמב"ם שאנו חוששין שחוזרין בהן ורוצין לבטל השטר וכאלו אמרו קטנים היינו שאינם נאמנים הואיל ומקיימין שלא על פיהם:

לא

כיון שמעידים שזה כתב ידם מקיימין השטר כו' ס"ל דלא גרע מעדים דעלמא שמעידים על חתימת העדים וה"נ אם כל א' מעיד גם על חתימת חבירו או שמצטרף שלישי עמהן המעיד על חתימת שניהן וכדמסיק סגי בהכי:

לב

ולא בעינן שיזכרו העדות אלא בעד אחד כו' נראה דהכי פירושו כשאין חתום על השטר אלא עד אחד שאין תורת שטר עליו לשלחו לב"ד לפסוק שבועה על פיו או להתחייב ממון בהצטרפות עוד אחד. עמו בעל פה אלא ישבע שלא היה דברים מעולם או שפרעו ופטור אלא צריך שיזכור העד החתום עדותו עפ"י השטר ויבא לב"ד ויעיד לפניהן על פה לפי מה שפסק המחבר ומור"ם בסי' כ"ה סי"א דאין עד מעיד ע"פ כתבו אפילו אינו אלם אם לא כששני עדים חתומים בשטר ומשום תיקון העולם וזה אינו שטר וזהו מ"ש בפ"ב דכתובות (דף ך' ע"א) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר ומפרש שם אפילו זוכרו ע"פ השטר לחד פירושא וכמ"ש התו' בד"ה ור"י אמר כו'. ומ"ש או בב' עדים לענין קיום השטר ר"ל כששנים חתומים על השטר ואין א' מכיר חתימתו של חבירו צריכין שיהיו זוכרים ג"כ ענין השטר דאז אמרינן שניהן אמנה שבשטר הן מעידין וכמ"ש הטור בסי' זה גם התו' כ"כ שם בסוף הדבור הנ"ל:

לג

ומ"ש אבל ב' עדים החתומים על השטר כו' עד ואם נתקיים השטר כו' ר"ל נתקיים כתיקונו שב' מעידים על כל חתימה מ"ה א"צ לזכרו ומהני השטר אע"פ שלא נכתב כתיקונו וכדמסיק וכ"כ מהרי"ו בשם הגהת מיימו' שכ"כ בשם מהר"מ ע"ש במהרי"ו בסי' צ"ד שחילק ג"כ בין עד אחד לב' עדים לענין זה ודו"ק היטב ועמ"ש עוד מור"ם מזה בד"מ בר"ס ל"ט וגם בש"ע שם ס"ג בהג"ה:

לד

לפי שג' רביעי ממון כו' והתור' אמרה על פי שנים עדים חצי ממון ע"פ כל אחד מהן:

לה

ומת א' מהן וה"ה אם הוא חי ואינו במדינה שיעיד על חתימתו ועפ"ר:

לו

בפני עדים כ"כ הרמב"ם ועפ"ר שם כתבתי טעם הטור דלא כתב הכי:

לז

אפי' על החרס פי' אע"פ שאין כותבין שטר על חרס כמ"ש הטור והמחבר בר"ס מ"ב משום דהוא דבר שיכול להזדייף מ"ש עליו מ"מ לקיים ממנו חתימה זו מיד כותבין אחרס ומ"ש אפילו אחרס דמשמע מכ"ש אמגילתא אף ע"ג דבגמ' אמרו דאמגילתא לא יחתום דילמא ימצאנו אינש דלא מעלי ויכתוב עליו שט"ח היינו דלא יחתום אמגילה באמצעיתו אבל יכול לחתום נפשו ארישא דמגילתא דאז לא מצי לכתוב לפניו שטר עליו ואם יבא לכתוב אחר חתימתו לא מהני כיון שהוא כתב אחר וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס ס"ט ע"ש:

לח

וכ"ש אם היו עדים כו' דבכה"ג א"צ לחתום החי על החרס כיון דכבר העידו עליו אחרים:

לט

או הדיין בעצמו ואחר עמו עמ"ש בסמוך:

מ

העד מעיד על מנה שבשטר דאפילו מעיד סתם על חתימתו ה"ל כהעיד על מנה שבשטר כמש"ל בס"ז:

מא

וכן אם נתקיים כתב הסופר כו' ע"ש דכ' ז"ל ומ"מ גבי מבני חרי וכ"כ רי"ו נ"א ח"ח ד"מ ד':

מב

אם שני דייני הקיום כל א' מעיד על כתב ידו כו' ז"ל הטור השטר מקויים ולא אמרי' על כתב ידם הן מעידים (פי' וליבעי שיכיר כל א' גם חתימת חבירו) אלא כל אחד מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הן שני עדים שמקיימין השטר עכ"ל ומ"ש הטור והמחבר בס' שלפני זה ז"ל או דיין ואחר עמו מעידין על כתב ידו כו' לרבותא כ"כ דאף ע"פ שיש אחר עמו שמעיד אינו מועיל:

מג

מצטרפין דאמאי דמסהיד כו' גם הדיין שמעיד על חתימתו ה"ל כאלו מעיד ואומר אלו הן החתימות שראיתי שחתמו או הועד לפני על חתימתן:

מד

אלא ששנים מן השוק כו' כשאין הדיין בעצמו כאן בעינן שנים במקומו:

מה

מעידין על הדיין בב"י כתוב על הדיין ועל העד וט"ס הוא שם וכמ"ש בהגד"מ ע"ש:

מו

להצטרף עם אחר פי' עם א' שראה החתימות בגדלותו אע"פ שגם הוא קרוב לעידי השטר והא ראיה שהתחיל המחבר וכ' עידי הקיום יכולין להיות קרובים לעידי השטר דמשמע אפי' שניהם קרובים ולא כ' דבעינן שיצטרף עם הכשר אלא כשאחד ראה בקטנותו וכ"כ ר"ן ובעי' נמי שיהא שני עידי הקיום הללו כשרים זה לזה ויכול להיות דמ"ה כתב עם א' כשר אלא דא"כ הל"ל ג"כ ברישא גם מור"ם כ' דין זה בסמוך בסי"ח דלא יהיו קרובים זה לזה ותרתי ל"ל ועפ"ר:

מז

דדוקא אלו שרגיל כו' פי' ומ"ה נאמן לומ' שמכירין מימי קטנותו משא"כ באחריני אבל כשראו החתימות בגדלותן אפי' אחתימות דכ"ע נאמנים וע"ל סי' ל"ה בפרישה שם כתבתי מ"ט דהחולקים:

מח

קרובים לדייני קיום משום דבעינן עדות שיכול להזימה ודיינים אלו לא יקבלו הזמה על קרוביהן:

מט

ויש מכשירים משום דסתם קיום הוא שמעידין שמכירים החתימה ובזה לא שייך הזמה מ"ה הקילו בקיום שטרות להכשיר אף אם מעידין שבפניהן חתמו אף דשייך ביה הזמה:

נ

לעידים המעידים כו' משום דאין להם ענין זה לזה אבל עידי הקיום עצמן שמעידין בעדות אחד לא יהיו קרובים כמו בעדות דעלמא:

נא

ובלבד שיכתבו מי הן עידי הקיום שאם כו' ודיינים של קיום פשיטא שיהיו ניכרים מכח חתימתן שבקיום אם הם קרובים ומ"ה אינו צריך לכותבן משא"כ עידי קיום שאינן נזכרים בשום מקום מ"ה צריך לכותב וק"ל:

נב

רחוקים מעידי השטר משום דעיקר המלוה תלוי בעדי' וגם לא יקבלו עליהן הזמה:

נג

מדיינים שדנים על המלוה כו' מפני שדינם על המלוה בא ע"י דייני הקיום שיקיימוהו להשטר טפי ממה שבא ע"י עידי הקיום שע"י דייני הקיום נגמר הקיום:

נד

מעידין בפניו וחותם פי' זה השומע מפיהן חותם נפשו עמהן ואע"פ שאלו השנים היו עדי' שהעידו לפניו נעשו ג"כ דיינים דבקיום שטרות הקילו ומה"ט נמי אע"פ דבקבלת העדי' דעלמא צריך להיות בשלשה וכאן מקבל הא' העדות מפי השנים הקילו בקיום שטרות ואמרו דנעשו אלו העדי' בשעת הגדה דיינים וכאלו ישבו עמו לקבל עדות מפי אחרי': (הג"ה וה"ה עד החתום על השטר יכול להיות דיין לקבל עדות על עד השני שחתום עמו בשטר רשב"א בתשו' סי' תתקס"ט ד"מ י"ב):

נה

משחתמו אין מעידין כו' דבעינן לפחות שקודם חתימתן יהיו שוין שלשתן בהכרה ומצטרפין יחד להיות ב"ד של ג' לקיים ולכתוב:

נו

ומותר לכתוב הקיום בשטר כו' דאע"ג דכותבין בהקיום במותב תלתא הוינא ואשתמודענא דדא הוי חתימת ידייהו ומחזי כשיקרא דהרי בשע' שכתבוהו לא ידעו שלשתן ס"ל להרי"ף והרמב"ם דלמיחזי כשיקרא לא חיישי' בכה"ג כיון דאחר שיודע גם להשלישי ויחתום עמהן לא יהא מחזי עוד כשיקרא והיש חולקי' ס"ל דגם בכה"ג חיישי' למיחזי כשיקרא כיון דהוא מעשה ב"ד ועי' בהג"מ עוד מזה:

נז

לא היו במעמד א' כו' ול"ד למ"ש בסעיף שלפני זה בשנים שמעידי' בפני השלישי דהתם מיירי דהשנים לא היו צריכין להיות הקיום לפניהן שמיירי שמכירין החתימות מעצמן וגם אח"כ כשהעידו בפני ג' ה"ל כאלו קבלו שלשתן העדות יחד וכמ"ש שם:

נח

אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו פסול כו' אבל מ"מ כשחותמין א"צ להיות ביחד שם ד"מ כ"א:

נט

ואין הדיינים עצמן נאמנים משום דא"כ עשו מתחלה שלא כדין ואין אדם משים עצמו רשע:

ס

ויש מי שמכשיר וכ' ב"י דלדעתו צריך לכתוב בקיום במותב תלתא הוינא כד אתי הנפק שטרא קדמנא ומדאיתברר לנא דדא היא חתימת ידייהו אשרוהו וקיימנוהו כדחזי כי אע"פ שלא היו ביחד כשהעידו לפניהן על חתימת העדי' מ"מ צריכי' להיות ביחד להודיע זה לזה ששלשתן יודעין שהוא חתימת ידי עדים עכ"ל ד"מ כ"א:

סא

ובאו שנים אחרי' עפ"ר שם כתבתי דה"ה הם עצמם נאמני' להעיד קודם שחתמו על שלישי שעשה תשובה ונקט אחרי' משום סיפא וק"ל:

סב

שחזר בתשובה אבל אם העידו שלא גזל ה"ל תרי ותרי ופסול מספק טור סכ"א ועד"ר:

סג

שהרי שלשה היו כיון דנתכשר קודם שחתמו שום א' מהן הרי כל הג' חוזרים להיות ראויים לב"ד כבתחלה וכאלו לא נתבטל וועד הראשון מעולם וחותמין שלשתן יחד וכשר משא"כ כשכבר חתמו השנים הרי נתבטל וועד הראשון בהערעור קודם חתימת השלישי ואחר שהוכשר צריכין לחזור ולהתוועד ולחתום יחד כל שלשתן ועד"ר שם כתבתי דנ"ל דצריך לקבל העדות מחדש ולחתום אח"כ מחדש ושגם מסתבר לומר דבעינן אשרתא חדשה ע"ש ודו"ק:

סד

שזה גילוי דבר שהיה מקודם. פי' איגלאי מלתא שלא היה פסול מעולם ולא נתבטל וועד הראשון משא"כ בהעידו עליו שגזל אף שבאו שנים והעידו עליו אחר שחתמו שעשה תשובה קודם שנתוועדו יחד מ"מ מחחר שגזל מתחלה חל עליו הערעור ולא נתכשר אלא עתה מיום שהועד עליו בב"ד והלאה וכמ"ש בפרישה ע"ש:

סה

והשטר נשאר בכשרותו ונראה דהיינו דוקא כשנתקיים מחדש ע"פ ג' כשרים או שיש עדים לפנינו שנוכל לקיימה על ידן וקמ"ל דלא נפסל השטרמחמת חתימת הפסול שחתם כבר על הקיום:

סו

ב"ד של שנים קיימוהו ואע"ג דכתב לפני חתימות במותב תלתא הוינא אי לא כתב נמי וחד ליתוהי יאמרו מתחלה הסכימו ליקח שלישי עמהן לרווחא דמילתא ולא נזדמן להו שלישי וקיימוהו בשנים ויאמר הרואה שסגי לקיים השטר בשניים אשר"י:

סז

אפי' הי' כתוב בו בב"ד פי' דכתב במותב ב"ד הוינא לחוד אבל אם כתב במותב תלתא בי דינא הוינא כו' מסיק המחבר אחר זה דכשר דכולי האי לא חשדינן להו:

סח

משמעות שהיו שלשה ז"ל הרמב"ם והביאו הטור ואם יש בו משמעות שמוכיח מתוכו שהיו שלשה כגון ואמר לנו פלוני ואמרינן ליה תו לא צריך עכ"ל ונ"ל דאפי' אם אותו פלוני אינו מומחה וגם לא זכרו שאמר להן לקיים מ"מ מדמוכח מיניה שהיה אז שלישי ולפני זה כתב במותב ב"ד או במותב תלתא הוינא לא אתי הרואה למיחשד להו ומ"ש בגמ' ואמר לנו רבנא אשי ל"ד קאמר וכמ"ש בפרישה כנ"ל ולא כמ"ש בע"ש ז"ל ואם יש בו משמעות אחר שהיו שלשה כגון שכ' בו פלוני זה והוא מומחה לרבים אמר לנו לקיים השטר או שנעש' זה בפניו שוב א"צ וחד ליתוהי דודאי הוא לא טעה לומר ששנים נקראו ב"ד עכ"ל הרי שהצריך להיות אותו השלישי מומחה ושא"ל לקיים ולא נהירא כי דוקא רש"י אפירושו כ"כ והוא פירשו בע"א שכתב שהזכירו שהיה הענין בפני מומחה כו' ר"ל שאותו השלישי ודאי לא הי' עמהן בקיום אלא מדנעשה לפניו אמרינן ודאי הקיום (נעשה) בהכשר דבזה ודאי בעינן שיהיה בו מומחה דלא טעה כו' אבל לפי' הרמב"ם א"צ לזה וכמ"ש ג"כ לעיל סי' ל"ט ע"ש וכאן בפריש' ודוק:

סט

ואפי' אין כתוב בו רק שטר זה כו' ומשמע שם בתשו' הרמב"ן סי' צ"א דחתימת שלשתן בעינן ואדלפני זה קאי וכן הביאו הב"י ע"ש:

ע

כדי להקל מעליהן כו' פי' כשהיו מתחלה ג' יחד וקבלו העדים בג' ואחר כך הלך אחד מהן ולא חתמו אלא השנים א"צ להדר אחר שלישי קודם שיכתבו האשרתא ושיחתום גם הוא אלא כותבין האשרתא וכותבין בה וחד ליתוהי (וה"ה אי כתב תרי מגו תלתא ג"כ סגי ב"י) וסגי בחתימת השני' כיון שנתקבל העדות בשלשה:

עא

אם כתב בהנפק פי' בקיום הב"ד היו רגילין לכתוב קדמנא נפק שטר זה וע"ש זה נקרא הקיום הנפק וע"ל סי' ס"ה ס"ז:

עב

וי"א דפסול פי' הקיום פסול אבל השטר נשאר בכשרותו:

עג

אנחנו סהדי כשר בריב"ש סי' שפ"ב כתב הטעם די"ל שהן עצמן הכירו החתימות והרי הם עדים וב"ד דגם זה בכלל לא יהיה גדולה שמיעה מראיה וכמ"ש לעיל בסמ"ע סקי"ג ולא כמ"ש בע"ש שם וגם כאן:

עד

כנגד הכתב פי' לאפוקי על הגליון אלא דוקא כנגד כתב שבשטר ולאו דוקא נגד העדי':

עה

ולכן אם הנייר קצר כו' ולאפוקי מרדכי פ' י"נ דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סי' וכ"כ המ"מ שם בשם גאון וכ' עליו דא"א לעשות סי' שלא יזייף:

עו

ריוח שטה א' כו' דדוקא בעדי' החתומי' על השטר דהן בעלי בתים דעלמא בהן אמרו דאין רגילין לדקדק ומניח שיעור שטה א' ושני אוירין ריוח בין חתימתן להשטר וכמ"ש הט"ו בסי' מ"ה משא"כ בב"ד דצריכין לדקדק:

עז

שטר ושני עדי' ושטר כזה דהוא ועידיו בשטה א' הוא כשר כמ"ש בסי' מ"ה ס"י ע"ש

עח

שריטת דיו פי' ונראה חלק בין השריטות אבל לא ימלא כל הריוח דיו כי איכא למיחש לזיופא שהיה כתוב שטר אחר במקום הטיוטא והוא העביר עליו קולמוס וכ' מלמעלה שטר אחר ב"י בשם הרמב"ם ור"ת ד"מ כ"ט:

עט

ואין חוששין לב"ד שקיימו קיום על השריטות דדוקא בעדי' חוששין לזה כמ"ש הטור והמחבר בסי' מ"ה ס"ו וכמ"ש שם פירושו וטעמו משא"כ בדייני הקיום (דליכא למחשד לבעל השטר שהיה כתוב שם עליו דבר חובה דאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' ועפ"ר):

פ

וי"א שחוששין לכך המחבר לטעמו שבב"י כ' שכן נראה לו מדהשמיט הרי"ף והרא"ש לסוגיא דאתמר בגמ' עלה דרב ובדרישה כתבתי שם דנ"ל דלית בזה שום פלוגתא ע"ש ודו"ק:

פא

שמא הקיום היה רחוק כו' עפ"ר ודרישה שהוכחתי מדהוצרך לכתוב שמא היה הקיום רחוק ולא כ' דבלאו הכי פסול משום דיש לחוש שמא היה כתוב במקום שטר זה הנכתב על המחיקה שטר ועדים אחרים ומחקו (דאי לא מחק גם לעידיו פשיטא דפסול כמ"ש הטור והמחבר בס"ס מ"ה סכ"ב ע"ש) וכתב עליו שטר ועדיו והניח הקיום הראשון לקיים זיופו ש"מ דהרמב"ם והמחבר מיירי בכאן אפילו היה שטר כתוב על נייר שאינו קלף דא"א למחוק כתבו של שטר ולכתוב מליו כתב שטר אחר דלא יהא ניכר אפ"ה חיישינן שהיה שטר כתוב עליו מלמעלה רחוק מן הקיום וביניהם היה מלא שריטות ושריטות יכול בקל למחקו ולכתוב במקומו וק"ל עוד כתבתי שם ישוב אחר מ"ש ודו"ק:

פב

ויש מכשירין לקיימו. גם בזה המחבר לטעמו ע"פ מ"ש בב"י והבאתי לשונו בדרישה וכתבתי שם דנ"ל דאין בזה פלוגתא ע"ש ודו"ק:

פג

קודם שנעשה גזלן כו'. לא שידוע זה בעדים שראו שחתם הגזלן מקודם דא"כ לא היינו צריכין לעדות דגזלן ולא להעיד מליו שזו חתימתו ומאיזה זמן חתם אלא ר"ל לפי הזמן הנכתב לפנינו בשטר נראה שנכתב קודם שנעשה גזלן אלא שיש לחוש שמא כתב הזמן בזיוף בכתב היום השטר והקדים הזמן וכדמסיק וק"ל:

פד

ואם אין עדי' המכירי' כו'. והיינו דוקא כשיש עדים שראו שטר החתום בהני החתימות קודם שנעשה גזלן אלא שאין מכירין החתימות דעליה קאי דאם לא ראוהו כלל איכא למיחש שעתה זייף והקדים הזמן וק"ל:

פה

ונעשה חתנו הוא אינו יכול להעיד. וכ' ב"י בסי' ל"ג מחס"ז וכן אם היה יודע לו עדות בע"פ בקנין עד שלא נעשה חתנו אינו חותם משנעשה חתנו עכ"ל ד"מ נ':

פו

אפילו לא ראוהו עד שנעשה חתנו. הטעם שזה אינו חשוד לזייף ואינו פסול רק מחמת קורבה ועדים כשחתמו ה"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד בשעת החתימות ואז לא היה חתנו מ"ה פוסקין על חתימתן אף אחר שנעשה חתנו וק"ל:

פז

אבל אם יוצא מתחת יד העדי' לא. והיינו לדברי הרי"ף דס"ל דביוצא מתחת יד העדי' לא אמרינן לענין שום דין דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד ועד"מ ס"ח:

פח

ונשתתק הוא אינו יכול להעיד. פי' ע"י חתימתו או הרכנת ראשו כמ"ש לעיל בסי' ל"ה:

פט

אבל אחרים מעידי' עליה. והטעם כטעם קרוב הנ"ל דהוא אינו נחשד לזייף:

צ

שנים החתומי' על השטר ומתו כן הוא לשון הגמרא ומתו ולדעת הרא"ש הנזכר בסמוך בהגהות מור"ם ל"ד קתני ומתו אלא ר"ל שאינן לפנינו לקיים חתימתן עד"ר:

צא

הרי אלו נאמנין כו' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ונאמני' במגו:

צב

אא"כ טען שנקבע כו' פי' המלוה טוען לא תקרעו שטר שלי כי אקיימנו אבל אנן לא טענינן ליה כן דהא אף אם יקיימנו ה"ל תרי ותרי ועפ"ר:

צג

משטר שקרא עליו ערער כו' כבר נתבאר הטעם והפלוגתא לעיל בסי' זה סי"ז וי"ח:

צד

אין קורעין אותו פי' וגם לא מגבינן ביה אלא דאי תפס מטלטלי' לא מפקינן מינה וכמ"ש מור"ם בהגה והוא מדברי הטור ע"ש שכתב דעות החולקי' איזה תפיסה מועלת:

צה

וכל זה שכבר מתו העדי' פי' ואז לא באו לפסול העדי' (הגה וכן אם באו שנים ואמרו שקרובי' בנשותיהן היו כשחתמו דעכשיו אין מעידין על פסול העדי' אלא לפסול השטר עכ"ל ר"ן ד"מ ל"ג):

צו

גם השטר נפסל כ"כ הטור בשם התוס' ז"ל דלא עדיפי עדים החתומי' על השטר מאלו היו עומדין לפנינו דהוי מצי אמרי פסולין הן והרא"ש ס"ל דכל שחתומין על השטר ה"ל כאלו כבר נחקרה עדותן בב"ד ותו לא מהימני הני לפסול השטר עפ"ר ודרישה:

צז

והא דאין נאמני' כו'. ובהג"א כ' דבעידי השובר זכה הלוה במה שבידו והשובר כשר דאוקי ממונא בחזקת מריה עכ"ל ד"מ ל"ג:

צח

דאי תפס מטלטלי' נקט מטלטלי' כו' דאלו בקרקע לא שייך תפיסה והאי תפיסה דמטלטלי' מהני אפילו תפס בעדים כיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר דה"ל תרי ותרי אמרינן המע"ה:

צט

ואומרי' בתוך כדי דיבור כו' דאלו אחר כדי דבור ה"ל מגיד וחוזר ומגיד ולא מהימני:

ק

או פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו כגון שהיו קרובי' מחמת חיתון דנשיהן ומתו הנשים ולא משוו נפשייהו רשעי' בכך דומיא לאומר שטר אמנה היה דמחשב רשע בכך ואינן נאמני' כמ"ש המחבר אחר זה דשאני בקרובי' דאמרינן דהענין אמת שהלוהו ואף שגורמין שיטרוף משועבדי' שלא כדין מ"מ אין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה"ל ליקח ועוד דיכולין להתנצל ולומר סברנו שהמלוה לא יסמוך עלינו אלא יחתום עליה עוד עדי' כשרי' והוא כשר להגאוני' כמ"ש הטור בסי' מ"ה סי"ב וי"ד:

קא

ואין כאן אלא עד א' אינו ר"ל דה"ל דין עד לחייב את הלוה ש"ד וכדעת הרמ"ה וסייעתו שהביא הטור כאן שהרי המחבר עצמו פסק לקמן סי' פ"ב סי"ב דבכה"ג ה"ל כאלו אין כאן עד כלל דלא נשבע אלא היסת והיינו כדעת ר' מתתיה וכדעת הטור ועוד שא"כ לא ה"ל להמחבר לכתוב שזה שאומר תנאי היה נאמן שכיון שהוא נאמן לא מחייב השני להלוה שבועה וצ"ל דהמחבר לא כ' דה"ל כעד א' אלא לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור בסל"ו בשמו ז"ל ע"א אומר תנאי היה וע"א אומר לא היה תנאי אם על מטלטלי' מעידי' נשבע הנתבע ש"ד ע"פ העד א' האומר לא היה תנאי דרחמנא הימניה לחד לחייבו שבועה וכל מקום שהאמינה התורה לעד אחד ה"ל כשנים והאי דקאמר תנאי הוה חד ואין דבריו של אחד במקו' שנים עכ"ל וע"ז כתב המחבר דלא ה"ל זה דאומר לא הוה תנאי אלא כחד מפני שגם זה שאומר תנאי היה נאמן וה"ל כאלו אין כאן שטר ותבעו על פה ונשבע היסת ונפטר ממנו כמ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס פ"ב וק"ל:

קב

שהיה שטר אמנה דגם שטר אמנה לא ניתן לכתוב ועולה הוא והרי משוי נפשייהו רשעי' בעדות זה ואין אדם משים עצמו רשע. (הגה וכתב נ"י פרק חזקת הבתים דף קפ"א ומיהו מעשי' בכל יום שנותני' קנין סתם ומאמינו על המעות אף על פי ששיעבד נפשיה שהאיסור אינו אלא לעשות שטר כ"כ הריטב"א עכ"ל ד"מ ל"ד):

קג

ואח"כ נתברר להם שהיה אמנה כו' שאין זה כחוזר ומגיד אלא עדות אחרת היא זו שנודע להן אח"כ ה"ל כמעידי' על השטר שחתומים עליו שפרע לו או מחלו לו:

קד

ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר כו' עד דאינם נאמני' בשום דבר וכו' צ"ע הא פסק המחבר סי' פ"ב סי"ב דנאמני' לומר תנאי היה דברינו אפילו כ' ידם יוצא ממקו' אחר דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי השטר חל אם יתקיי' התנאי ועפ"ר ודרישה שם כתבתי דגם על דברי הטור יש לדקדק שכתב באם כתב ידם יוצא ממקו' אחר בכל דבר אין נאמני' וכתב אח"כ דהרא"ש הסכי' לסברא זו וזו סותר למ"ש הטור בס"ס כ"ט ובסימן פ"ב ועכצ"ל דמ"ש אינם נאמני' בכל דבר לא קאי אלא אהני הנזכרי' בגמרא קטני' פסולי' אנוסי' היינו או אמנה ומודעא היה דברינו ולא קאי אתנאי היה דברינו דאינו כתוב שם עמהן והעיקר דבתנאי היה דברינו אינו עוקר עיקר השטר ומ"ה איבעיא הוא שם בגמ' משא"כ אינך דבאין לעקור השטר לגמרי מ"ה פשיט להגמרא בהו דאינן נאמנין ועליהן כתב המחבר דאינן נאמני' בשום דבר המבטל השטר ר"ל בכל הני דעוקרין השטר לגמרי ועפ"ר וכן יש לפרש ג"כ דעת המחבר. ואף שכתב המחבר בסי' כ"ט ס"א דאינו יכול להוסיף בעדותו תנאי יש לחלק דשאני התם דכבר העיד בב"ד בע"פ שחייב ליה ואי היה ביה תנאי ה"ל להזכירו מיד ולא להעיד סתם משא"כ כשחתמו ע"ג שטר כנ"ל לחלק לדעת המחבר ושס"ל כדעת הרא"ש וטור בדין זה דאלו הרמב"ם ס"ל דגם בתנאי היה דברינו אינו נאמן כשכתב ידם יוצא ממקו' אחר כמ"ש בפ"ג מהל' עדות ע"ש וב"י בסי' כ"ט כתב דשוים הם להרמב"ם בשניהן אינן יכולין לומר תנאי הי' דברינו ולהרא"ש בשניהן יכולין לומר כן ולמחבר צ"ל דחילוק ביניהן והוא דוחק קצת ועד"ר ודוק:

קה

שיאמרו לבעל השטר כתב הרא"ש כלל צ"ח סי' ד' על שטר משכנתא שלא היו כותבי' בו המחיצות אם איתא דלא הוה המחיצות בכלל ה"ל לפרש ואף אם אומרי' העדי' דלא היה בכלל אין נאמני' הואיל וסותרי' מ"ש בשטר עכ"ל ד"מ ל"ט:

קו

חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא הטעם משום דאמרינן בגמ' מודעא ניתן לכתוב ופי' הר"ן דניתן לכתוב השטר מכר דאם יבטלנו זבינא אחר כך מחמת המודעא צריך המוכר להחזיר הדמים שקיבל כמ"ש בשטר ומ"ה ס"ל דאף כשכתב ידם יוצא ממקו' אחר נאמני' כיון דלא עקרי סהדותא לגמרי דהא אכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא וכ' עוד ר"ן ז"ל וכן אם נפרש כו' וכתבתיהו בפרישה ע"ש וכ' עוד דאזיל לטעמא דניתן לכתוב משום דמצוה קעבדי שחתמו לשטר הלואה או לשטר קנין כדי להציל הלוה או המוכר מהיזקו ולא היו נאמני' כשכתב ידם יוצא ממקום אחר דהא גם באמר' אנוסי' היינו מחמת נפשות כ"ש דניתן לכתוב ואפ"ה אין נאמני' לומר כן כשכת"י יוצא ממקו' אחר כו' עד"ר ועפ"ר:

קז

שהלוה היה קטן כו' ה"ט דחזקה דהעדי' לא חתמו על השטר היוצא מת"י הקטן דעולה הוא ואינן נאמני' להשים נפשם רשעי':

קח

אבל עד א' החתום בשטר כו' דאין ב"ד חוקרין על עד אחד וע"ל ר"ס כ"ט דבעדות ע"פ אינו יכול לחזור ולהעיד ע"ש:

א

לא לויתי. הב"י פי' דטוען ממני נפל ואתה מצאתיו. וכתומים תמה דהא באה"ע סי' קנ"ב גבי גט שלא נתקיים רק ע"פ הבעל וטוען ממני נפל ואתה מצאתיו דאינו נאמן וכו' ע"ש ונראה ליישב דשאני הכא בשט"ח דלא חיישינן לנפילה אמרינן ביבמות דף קט"ז הטעם דאי לנפילה מיזהר זהיר ביה ועמ"ש בתוספ' דמיירי בנפילה דיחיד אלמא דאפילו בנפילה דיחיד צריכין לטעמא דזהיר ביה וגבי שט"ח כ' הסמ"ע בס"ק ל"ב וז"ל ובפרט בזה שאינו מקוים שיכול לומר הנחתיו בידו ע"ד שאם יתבענו אימא מזויף הוא וכן הוא בהדיא טעם זה בבעה"ת ובתומים ע"ש וכיון שהשטר אינו מקוים לא זהיר ביה ומניחו אפי' ביד המלוה גופיה מטעם דאין לו מורא משום שיכול לטעון מזויף מכ"ש שאינו זהיר מנפיל' דאף אי אתי ליד המלוה אין לו מורא שאם יתבענו הרי יכול לומר מזויף ומשום שלא יגבה בו שלא בפניו או מיתומים ולקוחות אנן נטעון מזויף משא"כ בגט שאין טוענין מזויף וא"צ קיום ויכולה להנשא בגט בלא קיום כמבואר בש"ס ובפוסקים ודאי דזהיר ביה מנפילה דשמא תמצאנו ותנשא בו שלא בפניו מה שא"כ בשט"ח ובמ"מ תי' דדוקא בגט אין חוששין לנפילה משא"כ בממון הקשה בספר קצה"ח דהא בגיטין מדמה נפילה דגט לשט"ח גבי ב' נשים ששמותיהן שוות ע"כ ולק"מ דשם חיישינן לנפילה מן האשה אחר שנתגרשה והאשה אחר שנתגרשה בגט ודאי לא זהיר' ביה כלל כמ"ש התוספ' ביבמות שם דף קט"ו בד"ה מאי אמרת ע"ש ועיקר החילוק שבין גט לממון כ' התומים דהבעל זהיר ביותר בגט שלא יבוא לידי איסור משא"כ לנפילה מן האשה ודאי חיישינן כמו בממון כמ"ש התוספ' והנה לפי מ"ש הפ"י בגיטין ס"ד בטעם דלא חיישינן לנפילה שהוא משום חזקה דכל מה שתחת יד האדם הוא שלו יש לחלק בפשיטות דבשלמא גט דכשנותן לה להתגרש בו הרי הוא שלה והוי חזקה טובא משא"כ בשט"ח דשל לוה הוא בוודאי רק דטענות' הוא על השיעבוד (") לא שייך חזקה הנ"ל וכעין שכ' הש"ך סי' מ"ז סק"ו ע"ש ובתוספת דיבמות קט"ז ד"ה אותיות:

ב

אם יש בו נאמנות. עיין תומים שהקשה דא"כ בכתובות י"ט גבי האומר שטר אמנה לוקה בדאמר לוה ויש בו נאמנות ולא יצטרך לאוקמי כדאמר ר"ה אמר רב דהא כשמוקי בדאמר מלוה ובחב לאחרים ג"כ ע"כ מיירי ביש בו נאמנות כמ"ש בסי' מ"ז וכו' ע"ש ולא ידעתי מאי קאמר דהא למאן דמוקי בדאמר מלוה י"ל דמיירי באין בו נאמנות ולא אמר אשתבע לי כמבואר בש"ך סי' מ"ז סק"ד ע"ש:

ג

אין מקיימין שטרות בלילה עסמ"ע דאם נתרצו שניהם מותר דהוי כקיבלו קא"פ וכ' התומים דדוקא בשטר שאין בו אחריות אבל ביש בו אחריות דגובה בו ממשעבדי מה מהני ריצוי דידהו לחוב ללקוחות:

ד

ואם קיימו בשנים עט"ז שכ' דאף שכ' הריב"ש שיכולין להעיד עדות מפי כתבם מ"מ הב"ד שדנין ע"פ כתבם צריכין שיכירו בעצמם כתבם ולא מהני במה שיעידו עדות שזה הוא כת"י דהוי כעד מפי עד וכו' ועסמ"ע סק"ז שכ' דאם השטר הוא חת"י הלוה והלוה מודה נראה דמהני קיומא תמוה לכאורה דהא אדרבא בח"י הלוה בעי קיום מדאורייתא ואפילו מפי כתבם לא מהני האי קיום ונראה דמיירי שהלוה צוה להם לחתום ולקיים וחשיב העדא' עדים כמו כל שטר שנעשה בציוי המתחייב:

ה

קיום שטרות דרבנן. הש"ך האריך להשיג על הר' אביגדור שפסק דכשהב'"ד טוען מזויף דבעי קיום מדאורייתא דהא איתא בגיטין שם להדיא דאפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה (ויש שם ט"ס בד"ה ובזה ס"ל להר"א ונ"ל דאין משמעות בש"ס ופוסק דלא כוותיה) ולפענ"ד נראה ליישב לפמ"ש מהרי"ק הביאו הש"ך לענין העדים שאמרו לא חתמנו וז"ל כיון שבא השטר לב"ד קודם לכן וכו' אלמא דיש לחלק בין בא השטר לב"ד קודם לכן או' לא וה"נ לענין טענ' הבעל יש לחלק בין דאם הוחזק השטר בב"ד ונעשה השטר בחזק' כשר מדאורייתא שוב אינו יכול להוציא מחזקתו ובזה מדוקדק הלשון של מהר"א שכ' וז"ל ואע"ג דקיום הגט דהיינו בפ"נ ובפ"נ אינו אלא משום חשש הכחשה שאם יבוא הבעל ויערער השתא מיהו לא אתי וזה מדוקדק כדברי וכ"כ הב"ש סי' קמ"ב וכן לענין א"א ואיסורו החילוק הוא כעין זה בין אם בא לב"ד קודם המכחיש ובין אם באו בבת אחת וזה כתבתי ליישב דעת הר"א שלא יהי' תמוה כ"כ. אבל העיקר כהש"ך וכמו שמשמע מן הפוסקים דאפי' כשטוען מזויף א"צ קיום מדאורייתא ובב"ש באה"ע סי' קמ"ח סק"ע הביא ראיה לדברי הר"א מהרמב"ם וט"ו שכתבו בטוען הבעל מזויף דאינו גט כלל ולפעד"נ דהא דקיום שטרות דרבנן בעינן עכ"פ שנודעו העדים מי הם רק שכת"י אינו ניכר ולפ"ז ל"ק כלל דשם כ' הרמב"ם וט"ו בהדיא וז"ל (") ולא נודעו העדים כלל. וא"ל דהא בכל גט המביא ממדה"י אין נודעים העדים מן הסתם ועיקר הסמיכה הא דשליח מהימן לו' בפ"נ ובפ"נ משום הא דר"ל דמדאורייתא א"צ קיום ואינו צריך לשאול כלל להשליח מי הן העדים משמע אפי' העדים אינן ידועים כלל א"צ קיום מדאורייתא. ולכן נראה שכל מי שהביא שטר או גט ואומר בפירוש שאין יודע כלל מאיזה מקום הם העדים בוודאי דאינו שטר וגט כלל דהא עיקר הטעם דא"צ קיום מדאורייתא הוא משום דהיא מילתא דעבידא לגלויי ומירתת לזייף ואם נאמר דאפי' בכה"ג א"צ קיום מדאורייתא מאי מרתת איכא הכא הא' בידו לזייף עדים כרצונו ויאמר שהם עדות מסוף העולם שא"י מקומן של העדים. אלא ודאי כשאומר כן ניכר זיופו להב"ד דהרוצה לשקר ירחיק עדותו וצריך קיום מדאורייתא רק מן הסתם לא חיישי' לזה שזייף כי ירא הוא דילמא ישאלו הב"ד על מקומן של העדים ואם יאמר שא"י הרי ניכר זיופו לב"ד ואם יאמר המקום של העדים מילתא דעקירא לגלויי הוא ומ"מ א"ש דברי הרמב"ם שכ' בהדיא שלא נודעו העדים כלל הרי מבואר שהאשה א"י כלל מקום העדים וע' פ"י כתובות ק"ח ואפשר להעמיס בדבריו בדוחק שכוון לדברי ובנדון אם העדים אומרים לא חתמנו שכ' הש"ך ג"כ דא"צ קיום מדאורייתא תמה בתומים דמה"ת לא יהיו נאמנים כשאמרו לא חתמנו מה בכך שחזקה הוא שלא חשוד לזייף הא כמו כן חזקה על כל ישראל דלא חשוד לחלל שבת ולעבוד ע"א ואפ"ה שני עדים נאמנים עליו ע"ש ותמיה גדולה היא. לכן נראה דהא דאמר מדאורייתא א"צ קיום ואינן נאמנים באמרם לא חתמנו הוא דוקא כשכ"א אינו מעיד רק על חת"י שאין זה חתימתו ואין מעיד על כתב חבירו שאין זה חת"י חבירו ונחשב כחד לגבי תרי ועמ"ש הש"ך בסכ"ג. אבל כשמעיד על חבירו דהיינו שאין זה כת"י ולא כת"י חבירו הוי כשני עדים מעידין שזייף ואף דכ"א אינו מעיד רק שאינו כת"י מ"מ הא איכא שני עדים שזייף רק שהן עדות מיוחד' שכשר בממון הא כ' חתומים בסי' ל' דאפילו בממון אין עדות מיוחדת כשר מדאורייתא ולכך בכה"ג א"צ קיום רק מדרבנן ע"ש. עוד כ' הש"ך בשטר קידושין שנמצא דבעי קיום מדאורייתא דכיון שאין ביד שום אדם לא שייך לומר לא חשיד לזיופ' ותמה בספר קצה"ח מהא שכתבו התוספ' גבי מוצא שטר הקנא' וכו' ע"ש ולק"מ דהתם כיון שהמלוה תובע להשטר ואמר שהוא שלו שלוה מעו' ע"ז השטר א"כ מה לי שמוציא בעצמו זה השטר או שנוטלו ממי שמוצאו ותובע בו כיון שאומר שהיא כשר ותובע בו ודאי לאו זיוף הוא דאי הי' זיוף הי' מירתת לתבוע ביה במילתא דעבידא לגלויי ואף דשטר הקנאה הוא בין ילוה בין לא ילוה הא כתב הריב"ש בסי' קס"א דאא"ל שלא ילוה כלל דזה נקרא שטר חיוב אלא ודאי צריך להלו' לו רק שמעו' ההלואה הן כמלוה ע"פ על המלוה ע"ש בריב"ש ועוד דהא המלוה צריך לטעון שהקנין הי' בפניו דבלא"ה לאו לכתיב' ולנתינ' עומד וממילא מירתת משא"כ בנמצא שטר קידושין ואין הבעל לפנינו אמרינן דכשיביא הבעל ודאי יודה ועוד דקידושין שאני כיון שאין הבעל כאן רק שאנו בית דין רוצים להחזיקה במקודש' מחמת השטר אמרינן אימר איש אחד חשוד זייף לשטר קידושין וזרקו לשטר קידושין כדי שמי שימצאנו יוציא קול לעז על האשה זו שהיא מקודשת משא"כ בשט"ח שנכתב על שם המלוה למה הי' לשום אדם לזייפו כיון שהמלוה יהיה מירתת לתבוע בו:

ו

מתתקיים השטר. הנה מכל הסימן משמע דאפילו כשטוען הלוה פרוע ומודה שכתבו דנאמן במיגו דמזויף בעי' קיום שיהיה שני עדים מקיימין דוקא השטר ולכאורה הוא תמוה דליסגי בע"א המקיים השטר. כיון דמודה שכתבו ואינו נאמן לטעון פרוע רק במיגו דמזויף ואילו היה טוען מזויף היה צריך לישבע ש"ד נגד העד הוי מחשויל"מ כמ"ש הש"ך בסימן ע"ה סקי"ב בממרנו' שלנו בנאמנו' שיש ע"א דהוי משואיל"מ ומצאתי בפני יהושע בכתובות דף י"ט בד"ה א"ל ר"נ וז"ל ונהי דהיכא שעד אחד מעיד על התימ' ב' עדים ודאי דלא מהני אף במודה בשטר כדמוכח מדברי התוס' סוף פרקין ד"ה קיום שטרות דבכה"ג בעינן נמי שיהיה גדול עמו וכו' ולכאורה היא תמוה דהא מיגו במקום ע"א לא אמרינן בכל דוכתי. ולפענ"ד ליישב דבשטר לאו מטעם מגו אתינן עלה רק מטעם שכ' הסמ"ע סק"ב דכל שיכול לטעון מזויף אינו חושש להניח שטר כזה בידו וליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי ומש"ה כ"ז דליכא קיום רק בע"א איני חושש (") אף דמ"מ יתחייב שביעה נגד העד מ"מ אינו חושש דכ"ז דליכא חיוב ממון רק שבועה לא מירתת דהא אפילו ליכא עד חייב שבועה נגדו כשטוען מזוייף ואפ"ה אינו חושש להניח בידו ודמי ממש לשטר בע"א המבואר בסי' נ"א ולהרמב"ם שם דמחייב בשטר בע"א ה"נ בשטר שיש עליו קיום ע"א וע"ע במ"ש בסי' ע"ה ישוב אחר ועוד נראה ליתן טעם דיש לו מיגו דהיה טוען פרוע והשטר מזויף דאז אין חייב שבועה דאורייתא נגד הע"א כיון שהעד אינו מעיד שבודאי חייב ממון רק שמעיד שהשטר אמת ואפשר שפרע אין מחויב שבועה דדמי למ"ש הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ק"ט בע"א שאומר שהי' תנאי רק שאינו יודע אם נתקיים דלא הוי עד לענין שבועה כיון שאינו ודאי שחייב לו ממון אף דשם ג"כ אם היו שם שני עדים שהיה תנאי היה חייב ממון מכח חזקה כמ"ש הרשב"א כיון שהתנאי בקום ועשה ואוקי אחזקה קמייתא שלא נעשה ואפ"ה כיון שאין העד מעיד בודאי שחייב ממון אינו חייב ש"ד והטעם נ"ל דלא אמרינן הכלל דכל ששנים מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבועה כ"א במקום שהשנים מחייבים אותו ממון מחמת עדותן בלבד אבל במקום שאין השנים מחייבים אותו ממון בעדותן לבד רק בצירוף חזקה אין הע"א מצטרף לחזקה לחייבו שבועה דחזקה שנעשה על פי ע"א לאו כלום הוא א"כ ת"נ שמכחיש השטר וטוען פרוע העד אחד המעיד בשטר לא מחייבו שבועה כיון ששנים אין מחייבין אותו ממון רק בצירוף חזקה דשטרך בידי מאי בעי ומש"ה לא הוי משואיל"מ. ול"ד לנסכא דרבי אבא דהתם כיון דאינו נאמן לטעון דידי חטפתי רק במגו דלא חטפתי ואילו היה טוען לא חטפתי היו שנים מחייבין אותו ממון בבירור וע"א הוא המחייבו שבועה וכן במקום שאינו נאמן רק במגו דלא לויתי וכשיש ע"א על ההלואה הרי מעיד שחייב ממון בודאי דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. וכן בגונא שכ' הש"ך בסימן ע"ה ס"ק מ"ב שיש נאמנות בהשטר דאין לו מיגו רק דאי בעי היה מכחיש הנאמנות ויש ע"א על הנאמנות חייב שבוע' דאוריית' דהא העד מעיד שחייב לו ממון בודאי כיון שנתחייב עצמו לשלם באמיר' התובע והוי כמתחייב עצמו בדבר שאינו חייב דהוי כהימניה שיהיה כך אם יאמר כך כמו בשליש בגיטין ס"ד וגם אין התובע צריך לישבע ושנים מחייבין אותו ממון בלא שבועת התובע ומש"ה ע"א מחייב שבועה משא"כ בשטר שאין בו נאמנות לא הוי משואיל"מ מטעמים הנ"ל שכתבתי ושפיר יש לו מיגו דמזויף:

ז

שיבואו עדים חתומים בו. עש"ך סקי"ב שב' בשם רי"ו וז"ל יש מחלוק' בתוספתא אם אומרים העדים כ"י הוא ואחרים אומרים אין זה כת"י אי צריך קיום אחר והוא תמוה לכאורה דמה מהני קיום אחר הא תרי כמאה וכן הקשה בתומים ולפענ"ד לא קשה מידי דהא כתבו התוס' ביבמות ריש פרק האשה רבה הביאם הש"ך ס"ק ס"ו וז"ל כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפילו איכא מאה דאמרו לא מת הא במאה וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה ע"ש (.) אלמא דבדבר התלוי בטביע' עין לא אמרי' תרי כמאה א"כ ה"ג בהכרת הכתב בטבעי' עין דמה הפרש יש בט"ע דהכרת איש או הכר' הכתב בט"ע ובודאי אזלינן בתר רוב העולם ורוב דעו'. גם מה שהקשה דיכולין לכתוב שטר אחר כיון דאיתרע ריעותא בהאי שטר תמוה מאוד דהא הם עצמם אמרו שעשו שליחותן וכבר כתוב שטר ואומר פרע השטר והשטר זייפו הוא גם מה שהקשה דהא אפשר ששינו כתבם לק"מ דמיירי שמעידים שא"א להם לכתוב כתב כזה כגון שהכתב שבשטר של סופר מהיר וא"ש ג"כ מה שאמר אם צריך קיום אחר ופי' דהיינו אם מצריכין אותם שיכתבו כתבם לפני ב"ד ויראו הב"ד אם אפש' להם לכתוב כתב כזה. גם מה שתמה בתומים על הא דאם העדים אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים זהו כ"י הא הוי כחוזרין ומגידי' תמיהתו תמוה כמבואר למעיין:

ח

החמישי שיהי' כת"י יוצא ממ"א. עש"ך כתב לענין כת"י אם מקיימין אותו ע"י דימוי. ובספר קצה"ח כ' דדימוי דמי לסימנין שאין מוצירין ממנו ע"י סימנין כמ"ש התוספ' בחולין צ"ו דאם באו עדים ואמרו פלגיא דהאי סימנא לוה מפלוגי מנה דאין מוציאין ממון וכו'. והנה אף שזה אמת דדמי שמדמין החתימות דמי לסימנין והוא רק מקולי שהקילו בקיום כמ"ש המרדכי ר"פ האשה שנתארמלה. אמנם נראה דהא אין מוציאין ממון בסימנין דוקא בסימנין האמצעי' דמספקא לן אי מדאורייתא אי מדרבנן רק אבידה מהדרינן בסימנין כאלו אבל בסימנין מובהקים דלכ"ע הן מדאורייתא כמבואר באח"ע סי' י"ז ע"ש מוציאין ממון דכשמוציאין אשה מבעלה בגט הנמצא כשאומר ממני נפל ודבר שבערוה מממון ילפינן בנ"ש דדבר דבר ובודאי דאין לדמות ד"נ לד"מ לגמרי דהא אם יאמרו העדים יב"ש ממקום פ' קטל נפשא בלא טביע' עין לא קטלינן ליה וכשאומרי' יב"ש ממקום פ' לוה מנה מחייבינן לשלם בלא הוחזקו דדוקא כשלא נכתב שם העיר בשטר כ' הב"י בסי' מ"ט דיכול לומר לאו אנא הוא אבל כשנזכר שם העיר בשטר ודאי דגובין בלא הוחזקו דאלת"ה בטל כל השטר דנהי דהוי כנחקרה בשע' חתימה דאז הכירוהו בט"ע מ"מ בשעת גוביינא דליכא ט"ע האיך גבינן מיניה אלא ודאי דיב"ש בלא הוחזקו מסי' מובהק דמי ואפי' נימא דעדיף מסי' מ"מ מוכח דאין לרמות ד"נ לד"מ ועוד דאפילו אי נימא דאפי' סימן מובהק לא מהני היינו כשאומר התובע ומטעם שכ' הר"ן בחידושיו לחולין דע"ט דחיישינן לאומר מחזא חזי אבל בסי' מובהק שאומרים העדים מהני והתוספ' בחולין אפשר שכיוונו לסי' אמצעי ולאו משום דמדמין ד"מ לד"נ רק שיש להם הוכחה דאין מוציאין ממון בסי' אמצעי כמו שהוכיחו בפ' א"ג בב"מ ובשאר דוכתי אבל בסי' מובהק שפיר כ' הש"ך בסי' רצ"ז דמהני בממון. ומ"ש בקצה"ח בהא דב"ב דף קכ"ח דמהני כשמכוין מצרנהא דמשמע דמהני סימנין לחלק בין קרקע למטלטלין. דבקרקע לא חשיב הוצאת ממון ודאי ליתא דבכל מקום הוצאת קרקע דמיא להוצאת ממון אך משם בלא"ה לא קשה די"ל דשם איירי שהמוכר והלוקח תרי מחולקים איזה קרקע או איזה נסכא מכר לו דאז ודאי דיכול להעיד כשמכוין המדה והמשקל דהא ליכא למימר איתרמויי איתרמי דהא לא נולד הספק רק בין ב' דברים:

ט

הואיל והדבר כן. עש"ך ס"ק ל"ב שכ' טעם לדברי הרמב"ם דכיון שהם לפנינו ואין זוכרים ואין ראויים להעיד הוי מפי כתבם ולכאורה תמוהין הדברים דהא הרמב"ם לא מחלק בהך דמפי כתבם בין ראוי להגיד או לא דסבירא ליה דאפי' במקום שראוי להגיד לא מכשירין בשטר רק מטעם תקנת חכמים. ועוד דהא אפילו מתו העדים או נשתתקו כשר בשטר מטעם תקנות חכמים ונראה דכוונת הש"ך הוא כיון דהתקנות חכמים שהי' להכשיר השטר אף שהוא מפי כתבם הוא מטעם שמא ימותו העדים או ילכו למדנה"י מש"ה אין מועיל בשטר רק כשמתו העדים או הלכו למדנה"י שבשביל זה הי' תקנות חכמי'. אבל כשהעדים לפנינו ובעי שיזכרו העדים שיהיו ראויים להגיד ואם אינם ראויים להגיד פסול דהוי מפי כתבם כיון שלא הי' תקנות חכמים בשביל זה ומה שסיים הש"ך דאפילו למאן דס"ל דשטר מועיל מדאורייתא מקרא דוכתב בספר ג"כ בעינן כשהן לפנינו שיהי' ראוין להגיד ולכאורה קשה דמה חילוק יש מדאורייתא בין מתו העדים בין הן לפנינו ואין ראוי' להגיד נראה דהטעם דהא חזינן דלדעת ר"ת דמפי כתבם כשר בראויין להגיד מ"מ לא הוי עדות עד שיבוא הכתב לפני ב"ד וכ"ז שלא בא הכתב לפני ב"ד יכול לחזור בו דמפי כתבם לא עדיף מפיהם וכיון דמעידין בפה בעינן דוקא שיעידו לפני ב"ד וקודם שבא הכתב הב"ד הוי כהעידו חוץ לב"ד לעדות שחוץ לב"ד לאו עדות הוא כלל ה"נ כשמעידין ע"פ כתבם בעינן שיהי' הכתב לפני ב"ד וכ"כ הרמ"א בהדיא בתשובותיו סי' י"ב ע"ש וא"כ קשה נהי דהחולקים על הרמב"ם ס"ל דשטר שנכתב מדע' המתחייב כשר אף דהוי מפי כתבם מ"מ מנין לנו דהוי בהגדה בב"ד קודם שבא השטר לב"ד דילמא בעינן דוקא שיבוא השטר לב"ד ואז נגמר ההגדה כמו בכל מפי כתבם לדעת ר"ת דבעינן דוקא שיבוא הכתב לב"ד וא"ל דמוכח מקרא דלמען יעמדו ימים רבים דמשמע שהשטר כשר אפילו מתו העדים דזה אינו דהא יכולין לקיים הקרא בנתקיים בב"ד דכיון שבא השטר לפני ב"ד הוה כהגדה בב"ד לזה ס"ל להש"ך דהאמת כך הוא דמדאורייתא לא הוי השטר כנחקרה עדותן בב"ד רק בשעה שבא לב"ד השטר והא דקיי"ל דכל שטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד בשעת חתימה הוא רק מתקנות חכמים דשמא ימותו העדים קודם שיבוא לפנינו ב"ד להתקיים ולכן ס"ל להש"ך דרחמנא לא הכשיר בשטר מפי כתבם רק כשראויין להגיד בשעה שבא השטר לב"ד ואם מתו העדים קודם שבא לב"ד פסול רק מתקנות חכמים כשר במתו אבל כשהם לפנינו בשעה שבא השטר לב"ד ואין ראוין להגיד פסול דע"ז לא הי' תקנות חכמים כנ"ל בכוונת הש"ך:

י

ואין אנו זוכרים בס' קצה"ח כ' דסגי שיזכרו שחתמו אף שאינם זוכרין ההלואה מטעם כיון שנשתעבד בשטר אע"פ שלא לוה כמבואר בסי' מ' הוי כזוכרין החיוב והנה דינו אע"פ שהוא אמת מ"מ אין בו בנותן טעם דבסי' מ' מיירי כשמוסר לו השטר מאז נתחייב אבל בחתימה בלא מסירה אין כאן חייב ועוד דכאן רק על תנאי הלואה נכתבו וכשלא לוה לא נתחייב. אמנם הדין אמת דודאי כשזוכרין שחתמו עצמם בציווי הלוה סגי דהא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו א"כ לעולם אפילו זוכרין העדות אין יכולין להעיד רק שנכתב בציוי הבעל המתחייב כמ"ש הב"ש בסי' ק"ל ועל המסירה אנן סהדי כמ"ש הר"ן בפרק המגרש וכיון דכל עיקר עדותן שבשטר הוא רק שנכתב בציווי המתחייב וזה זוכרין סגי רק שאין זוכרין שציווה להם הלוה אף שמכירין חתימתן בטביע' עין וא"כ ודאי הי' בציווי הלוה מ"מ כיון דעדותן שבשטר היא שנכתב בציווי המלוה וזה הוי מפי כתבם בעינן שיזכרו העדות שיהי' ראוין להגיד בפה ואפילו למאן דלא ס"ל עדים בחתומיו זבין לו ואין כותבין שטר ללוה לכתחלה מ"מ מאן דלא עביד הכי וכתבו ונתנו ללוה לא מיפסל וכמ"ש הסמ"ע בסי' מ"ג א"כ עיקר הגדתן שבשטר הוא שנכתב בציווי הלוה. אמנם בשטרי אקנייתא ולענין משעבדי שעיקר העדות שהי' הקנין ביום פ' בעינן שיזכרו עדותן מהקנין ושהי' ביום פ' ומה שמשמע בספר קצוה"ח כשזוכרין הענין רק ששכחו ההכר' ט"ע מהאיש ואנן יודעין זה רק ע"פ עדות אחרים או ע"י חזקה דג"כ לא מהני להרמב"ם דמקשה מגיטין כ"ז בהא דלא חתמנו אלא על גט א' ע"ש ושם זוכרין שיב"ש צוה להם לחתום רק שאין מכירין אם זה הוא הא ודאי ליתא דגם כשמעידין בפה ולא נגמר עדותן רק בצירוף עדות אחרים או בצירוף חזקה מהני אם לא שנאמר דהוי חצי דבר אמנם גם זה ליתא דחצי דבר לא הוי רק כשבשעת ראיה לא ראו כל מה שיכולין לראות כמבואר בסמ"ע סק"ד ע"ש אבל בשעת הגדה אין משגיחין על חצי דבר כדמוכח בגיטין דף ס"ג בתוס' ד"ה אפילו הם הראשונים שכתבו דלר"ה דאמר שליש נאמן לא צריכא עידי אמירה לעידי קבלה וכו' ואע"ג דבשעת הגדה דהגט קרוע ואין השליש נאמן צריכין עידי אמירה לעידי קבלה מ"מ כיון דבשעת ראיה לא הוי חצי דבר אין בכך כלום ה"נ בגט עיקר העדות הוא שהבעל צוה לחתום רק שאין מכירין אם זה הוא מצטרפין עדות שלנו שזה הוא ומהני וכיון שהעידי חתימה א"צ לידע רק שנכתב הגט בצווי הבעל דבר שלם הוא וזה מה שצריכין לידע של מי הוא עדות אחרת הוא:

יא

שיזכור העדות אלא בע"א. עש"ך סקל"ג מה שתמה ע"ז ולפמ"ש לעיל בסק"ט בפירוש דברי הש"ך בס"ק ל"ב דמדאורייתא לא הוי עדות שבשטר עדות רק בשעה שבא השטר לפני ב"ד כדי שיראו הגדה בב"ד והא דקיי"ל דהוי כנחקרה עדותן בב"ד משעת חתימה הוא רק מדרבנן. ולפ"ז שפיר פסק הרמ"א בע"א בעינן שיזכור העדות והוא מטעם דהא כתב הסמ"ע בס"ק ס"ה דבע"א לא שייך לומר כמו שנחקרה עדותן בב"ד וע' מש"ש דהיינו דלא הוי כנחקרה משעת חתימה רק בשעה שבא השטר לב"ד מש"ה בעינן שיהי' בשעת שבא לב"ד זוכר העדות שיהי' ראוי להגיד אז אבל כשמת העד השטר כשר מטעם תקנות חכמים משא"כ כשהוא לפנינו דבזה לא הוי תקנות חכמים כמ"ש לעיל בס"ק ט' בעינן שיהי' זוכר העדות שיהי' ראוי להגיד אבל אם נתקיים פעם א' בב"ד ממ"א דהוי כהגיד אז בב"ד עדותו ובשעה שנתקיים היינו אומרים שמסתמא הי' זוכר אף שאמר אח"כ שאינו זוכר השטר כשר. והנה בעיקר דין קיום במה שאומר כ"א זה כת"י שמעידים על מנה שבשטר קשה דמ"מ מה בכך היאך נעשה מלוה בשטר לגבות ממשעבדי הא כיון ששטר בע"א אין טורף ממשעבדי וכ"א א"י אם חתם חבירו ג"כ הרי אינו מעיד שהוא מלוה בשטר וצ"ל שהוא מקולי קיום כיון שמעידים על מלוה שבשטר לא חשו שוב יותר:

יב

לקיים חתימת החי. עש"ך סקל"ח ובס' קצה"ח חולק עליו מטעם דכיון שנתקיים ע"פ ב"ד לא הוי כנטול ע"ש ואין לו שחר דכיון שכבר העיד בפיו וא"צ להב"ד הב"ד הוי כנטול:

יג

דאמאי דמסהיד. עש"ך סקמ"א והוא תמוה דהא מ"מ נפיק ריעותא כגון שעד החי יעיד אח"כ בעצמו על חתימתו וב' יעידו על הדיין ועוד ע"א יעיד על חתימת העד הב' דמועיל בכה"ג והוי נפיק ג' רביעי ע"פ מרובים והא אין לחוש דשמא יבוא דיין בעצמו עם העד החי דכשיבואו בעצמו ידעו שהם מרובים:

יד

מעידין על הדיין. עש"ך סקמ"ו בשם הר"ן ובס' קצה"ח על הר"ן מסי' מ"ה סעיף י"ט ע"ש ולק"מ דסברת הר"ן הוא דנהי דחיישינן מדרבנן בקיום שטרות שח"י מזויף אבל כשנתקיים חתימתו לא חיישינן שמא האחר מזויף שיתקלקל מחמת חשש זה חת"י במקוים. אבל הא דסימן מ"ח בשטר הבא בשיטה א' ועדיו בשיטה אחרת לא חשבינן אותן לעדים כלל מחמת חשש המבואר שם ומה לנו בקיומו שמקיים אותם והוא פשוט:

טו

עידי הקיום הקרובים. ובס' קצה"ח הקשה מסעיף ל"ח בחתם בשטר ונעשה חתנו דהוא אינו מעיד ולק"מ דשם על מנה שבשטר הוא מעיד ואפילו אם יעיד עם אחר על כתיבת ידו מ"מ כיון דהעד עצמו מעיד ג"כ על מנה שבשטר ואפילו אומר בפי' שמעיד על כתיבת ידו כמבואר באורים ס"ק מ"ד וכשהוא קרוב למקצת העדות אמרינן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמבואר בכמה דוכתי ופה שתירץ בספר הנ"ל דהוי כנטול אין לו שחר דהא כיון דקרוב הוא וא"נ על המנה שבשטר לא הוי אידך כנטול גם מה שהקשה אהא דסעיף י"ב דהא כשר בקרובים א"י מה הוא שח דקרובים להדדי ודאי פסולים להעיד ביחד. (ועש"ך ס"ק נ"א ויש שם ט"ס כי מן ומ"ש הריב"ש עד בחידושי רשב"א שלו לא הי' אין מקומו שם וצ"ל בסק"נ אצל מ"ש בדברי הרשב"א כתוב פרק קמא דגיטין בסוגיא דבפני כמה צ"ל שם ומ"ש הריב"ש וכו' עד לא הי' כתוב כן וכו' גם בש"ך ס"ק נ"ד יש ט"ס וצ"ל וא"כ צריך לכתוב בקיום שמות וכו' ותיבת ואינו ט"ס גם בש"ך סק"ט יש ט"ס במ"ש וה"ה אם הוא חתימת ידו וכו' נמחק חתימת ידו וצ"ל וה"ה אם הוא חי ואינו בנמצא וכו':

טז

ונמצא אחד מהן קרוב. עש"ך ס"ק ע"ז דבחתום שבסוף פסול כמו בשאר שטרות והנה לפמ"ש בסי' מ"ה בסעיף י"ב בטעם הדבר שפסול בסוף אף שחתם הפסול אח"כ ולא נצטרפו הכשרים עם הפסולים כלל הטעם דעיקר הגדתן נגמר בשעת מסירה ואז נצטרפו ביחד וע"ש שהארכתי משא"כ בדיינים לא שייך זה ועוד נראה דאפילו לפי הטעם המבואר בפוסקים כיון דחתם עצמו במקום דיכולין לקיים השטר מחמתו ודאי לשם עדות נתכוין ובטלה כולה משא"כ בדיינים דתלינן דג' אחרים ישבו ודיינים לא שייך לו' נמצא אחד מהם קרוב או פסול כמבואר במ"ל והביאותיו לעיל בסי' כ"ח וא"ל דפסול מטעם דילמא אתי לקיימו מהקרוב דא"כ אפילו בראשונים פסולים דבליכא רק ג' מקיים מכל תרי כמבואר בהג"ה:

יז

חתם בשטר קודם שנעשה גזלן. בספר קצה"ח פשיט להספק של הב"י בשם התוספת שנסתפקו ברשע שאינו של חמס אם חיישינן לשמא זייף די"ל דדוקא ברשע דחמס חשוד למשקר בשביל הנאת ממון אבל רשע שאינו של חמס דלא פסול אלא מצד גזירת הכתוב דינו כמו בנעשה חתנו דסעיף ל"ה ופשוט הוא מהא שכתב הנ"י פי' ז"ב דרשע שאינו של חמס דהוא רק מצד גזירת הכתוב דכשר לעדות אשה וכו' ע"ש והוא תמוה דהא מבואר בי"ד סי' קכ"ז דש"ך ס"ק כ' דאפילו באיסורין א"נ לאיסור רק להתיר מטעם אין אדם חוטא וקרובים נאמנין אלמא דכל רשע חשוד לשקר. ולעדות אשה אף הנ"י מודה דא"נ דחשוד שנתן עיניו בה כמבואר ביבמות ובאה"ע סי' י"ז דכל פסול דאורייתא פסול לעדות אשה ע"ש:

יח

ונעשה חתנו. בתומים ס"ק ל"ו כתב דכשהעד אחד גזלן דרבנן וע"א כשר דכשר דא"ל דהגזלן דרבנן עשה עול דאם כן לא היה האחר חותם עצמו כמו בגיטין דף ב' ע"ב בהא אי לאו דכותי חבר הוי כמ"ש התוספות שם כיון דהוא רק מדרבנן וגם הביא ראיה מתשובת רמ"א סי' ק"י וראיות אלו איני מכיר כי בגיטין הטעם משום דעידי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה והוי כאילו העד הב' מעיד על העד הראשון וכן מיירי התם בת' רמ"א שהעד השני מעיד על העד הראשון שבפניו חתם ע"ש. אבל הכא בסתם שטר דהעדים חותמים זה שלא בפני זה והרי אין העד הב' מעיד על העד האחד כלל ואם כן יש לומר דנהי דהעד הכשר כדין חתם ובזמן הכתוב בשטר מ"מ המלוה שראה שאין לו רק שטר בע"א וידע כי שטר בע"א אין לו דין שטר ביקש מהגזלן עתה שיחתום עצמו עכשיו על השטר למען יהיה לו שטר בב' עדים. גם מה שכתב דאם ע"א מעיד שראה השטר קודם שנעשה גזלן דרבנן דמהני דהא יש כאן ב' עדים דהעד החתום ג"כ מצטרף והוה ליה תרי ואפשר בפסול גזלן דאורייתא גם כן מהני ע"א עכ"ל. ולפענ"ד הא ודאי ליתא דאם כן אם יש קיום על ע"א ועל עד השני יש ע"א שמכיר ב' החתומים נאמר ג"כ שיצטרף הע"א עם העד החתום בשטר ואנן בעינן על כל חתימה ב' עדים והכא נמי דכוותי':

יט

אבל אם יוצא מתח"י העדים ומקור הדברים נובעים מהרי"ף פרק ד' אחין שכתב לתרץ הקושיא שהק' מהא דיבמות דאמר התם אי לא דכירי רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והא סומכין על עדות שבשטר. ותירץ דלא ה"ל מפי כתבם כי אם בדאיתא לשטר תחת יד סהדי דאי בעי כבשיה לשטרא אבל שטר דנפיק מתחת יד המלוה כיון דמסרו לי' לא יכלו למיהדר הוי כהגדה בהאי שעתא ומזה נצמח הדין שכתב הב"י כאן. אמנם הדברים תמוהים מאוד דהא הרמב"ם והראב"ד והר"ן תמהו בדברי הרי"ף הלזו דא"כ נפסול הרבה שטרות המונחים תח"י סהדי ואין זוכרין העדות. ועוד דהא שם בקידושין ע"כ כבר נמסר ליד האשה להתקדש בו והוי כנחקרה עדותן ואפילו הכי הוי מפי כתבם ותירצו דדוקא בקידושין דלא ראוי למיתביה השטר להבעל דבר כמו בשטר קידושין דלא חזי למיתביה לאשה הוי מפי כתבם אבל בשטר שראוי ליתן להבע"ד אף שהוא תח"י העדים הוי כפקדון ביד העדים והוי כנחקרה עדותן תיכף ולפ"ז דברי הש"ע תמוהים דהא בשטר הוי כנחקרה עדותן תיכף וכן הקשה בתומים. ועוד ק' דהא הרי"ף כתב עיקר דבריו גבי כשעדים אין זוכרין עדותן ואם כן היה לו להש"ע להביא הך דינא דהרי"ף לעיל גבי אין זוכרין עדותן וכתבו שלא במקומו. וגם בעיקר דברי הרי"ף קשה לי לפי מה שפי' הרמב"ן והר"ן דבריו העיקר תלוי אם ניתן למסור השטר ביד הבע"ד או לא ואם כן ק' לשונו מאוד מה שכתב דאי בעי כבשיה ליה לסהדותא ולפי דעת הרמב"ן לא תליא בזה כלל דהא בשטר שראוי ליתן להבע"ד מהני אף על גב דאי בעי כבשיה וגם קשה מה שתמה הב"י בל' הרי"ף עיין שם כב"י סי' כ"ח ועוד יש לי לדקדק במה שכתב הרי"ף דאי בעי כבשיה ליה לשטרא שהיה לו לו' דאי בעי קלתי' לשטרא כמו דאמר גבי שליש. ועוד תמיה לי במ"ש הרמב"ן והראב"ד בקושייתם שהקשו דא"כ נפסל כמה שטרות שמונחים תח"י העדים ואין זוכרין וכו' הא מאי קושיא הא בשטר שהוא דומיא דשטר קידושין דמיירי מיניה הרי"ף שצריך מסירה ע"כ אין זוכרים שצוה להם כלל לחתום ולמסור דכשזוכר שצוה להם למסור אפי' אינו יודע מהלוא' השטר כשר דהא העדים לעולם א"צ לראות ההלואה רק שמצוה להם למסור סגי וע"כ מיירי שאינן זוכרים כלל מצואת המסירה ואז בודאי נפסלין כדין מצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו שמונח עד שיבוא אליהו דהא גם כן איכא לספוקי שמא הלוה הפקידו ועוד דהא צריכין להימלך עם הלוה קודם הנתינה. לכן נ"ל בדעת הרי"ף דכוונתו דאין הגדה שבשטר חשיב הגדה וכמו שנחקרה רק במקום שמי שרואה השטר יודע להעיד מתוך השטר שזה לוה מזה אז הוי השטר כנחקרה עדותן בב"ד ומי שרואה בשטר ומעיד הוי כמעיד ראיתי עדות שנחקרה בב"ד כמ"ש התוספות בכתובות דף כ' בד"ה ור"י אמר אבל במקום דאף אם השטר נכתב ומ"מ מי שרואה בשטר א"י להעיד על המעשה לא הוי הגדה שבשטר הגדת עדות כלל דהא השטר אינו מעיד כלום דהא אף מי שרואה בשטר אינו יודע עדיין אם נעשה כלל המעשה שכתוב בשטר. ולזה נראה דיש חילוק בין שטר הקנאה לשאר שטר דבשטר הקנאה דהדין הוא דאפילו אם נמצא בשוק יחזיר לבעליו וא"כ אפילו השטר ת"י העדים הוי כנחקרה עדותן בב"ד דהא השטר מגיד לכל מי שרואה בתוכו שפלוני חייב לפלוני מנה אף שהוא ביד העדים עדיין דהא בשטר הקנאה לא בעינן מטי לידיה ואפילו אם רואים אותו מונח באשפה יכולין להעיד שזה נתחייב לפלוני מנה רק לפעמים יש חשש פרעון כשהוא אחר זמן הפרעון אבל מ"מ יכולין להעיד שזה נתחייב לפלוני מנה. ונ"מ בעדות' לכמה דברים כגון כשטוען הלוה לא לויתי וכיוצא בו מש"ה הוי הגדה שבשטר עדות גמורה משא"כ בשטר דלאו הקנאה דלא הוי שטר עד שנמסר ליד המלוה מש"ה כל זמן שהוא עדיין ביד העדים לא הוי סהדותא כלל אפילו אם העדים ראו ההלואה דהא כל מי שראה בשטר אין יכול להעיד מתוכו שזה לוה מזה דהא כל זמן שלא נמסר ליד המלוה לא הוי שטר ואימר כתב ליתן ולא נתן ושפיר כתב הרי"ף דלא הוי סהדותא כלל עד אחר שנמסר ליד המלוה דאז חשיב ההגדה שבשטר הגדה דאחר שהוא ביד המלוה כל מי שרואה אותו ביד המלוה יודע שזה נתחייב לו מנה. אבל כל זמן שלא נמסר ליד המלוה לא אמרינן כיון דעדיו בחתומיו זכין לו למפרע הוי כאלו נחקרה עדותן למפרע קמ"ל הרי"ף דלא אמרינן כך דכל זמן שהשטר ביד העדים לא אמרינן דהוי כנחקרה עדותן כלל וכן בשטר קידושין דמיירי בשטר שמקדש אותה בשטר זה ושטר כזה נכתב בלשון הבעל ולא בלשון העדים ולא כתוב בו רק בלשון אנא פב"פ מקדש אותך כמו שכותבין בגט דבעינן ספר מקנה כמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין וכ"ז שלא נמסר בידה אינה מקודשת ג"כ לא הוי הגדת עדות כ"ז שהוא ביד העדים דהא אפילו אחר שנתקדשה בשטר זה כבר אפילו מי שרואה שטר זה ביד העדים אינו יכול להגיד שנתקדשה דאימר לא נמסר לידה עדיין ולא נתקדשה עדיין לא הוי סהדותא עד שהוא ביד האשה דאז הוי עדות ממש דכשרואין אותה בידה יכול להעיד שנתקדשה. והא דאמר בש"ס הטעם משום מפי כתבם ולא אמר סתם דאי לא דכירי ממילא אין כאן עדות כלל על הקידושין דאימר כתב לקדש ולא קידש דבזה אין חשש כלל דבודאי לא יבאו להעיד כשלא יזכרו גוף הקידושין מחשש הנ"ל רק החשש הוא דלמא יזכרו מגוף הקידושין רק שלא יזכרו הזמן ויבאו להעיד ובאמת כשהוא בידם ואין הגדתן מועיל למי שרואה בתוכו לא נכתב השטר לסהדותא כלל ואסורין להעיד שום דבר מתוך השטר רק שהיה קשה להרמב"ן והראב"ד דהא כיון שהשטר היה ביד האשה פעם א' שנתקדשה בו ואז היה כנחקרה עדותו וממילא הוי שטר כאילו הגידו בב"ד ומה בכך שהוא ביד העדים בפקדון לזה מתרץ כיון דלא ניתקן שיהיה לראיה כלל דהא מחויב שיהיה מונח ביד העדים וכשהוא ביד העדיים אין יודעים מתוכו מאומה מהמעשה והוי כאילו לא ניתקן שיהיה לראיה כלל ומש"ה לא נחשב הגדה שבשטר עדות לראיה כלל וזה ג"כ כוונת הרי"ף במ"ש דאי בעו כבשו לשטר' וכו' היינו שאם הי' כובשין את השטר שלא ימסרו למלוה אף שהיו מראין אותו לכל אדם לא היה שום אדם יודע מהמעשה אבל בשטר הקנאה וכיוצא שאין מחוסרים נתינה לבעליו ואף אם יכבשו השטר מליתנו להמלוה מ"מ מי שיראה להשטר יכול להעיד על המעשה הוי הגדה שבשטר עדות גמור ולזה לא היה יכול המחבר להעתיק דברי הרי"ף לעיל גבי זכירת העדים דלא נ"מ לדינא דבשטר הקנאה אף הרי"ף מודה דהוי עדות לפי מאי דקיי"ל דבשטר הקנאה לא בעינן מטא לידיה כמבואר בש"ך סי' ל"ט ובשטרי דלאו הקנאה ודאי כשאין זוכרין אם ציוה למסרו השטר בטל דהוי כנמצא אצלו ואינו יודע מה טיבו משא"כ הכא בחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו והוא ביד העדים שיודע מה טיבו ומ"מ אסור ליתן לו השטר דמיירי בשטר דלאו הקנאה וכיון דלא הוי עדות עד שנמסר לידו ואז הוא קרוב פסול השטר ואפשר דכ"ע מודים בהא ועוד נראה דהא הר"ן בפרק המגרש כתב דאף דקיי"ל עידי מסירה כרתי מ"מ כשר בעידי חתימה לבד דע"ח מטעם מסירה הם כורתין דכשמוסר לידי' בע"ח הוי כמעידין בשעת מסירה על המסירה דהוי כמסור אז לפניהם וא"כ כשהוא קרוב בשעת מסירה הוי כמו שאין כאן ע"מ כלל בשעת מסירה אבל בשטר הקנאה נראה דאף הרי"ף מודה דאין כאן מחלוקת ובתומים כתב לפרש דברי הרי"ף דס"ל כדעת הרמב"ם דבעינן שיזכרו העדות שיהיו ראויין להגיד רק בכת"י יוצא ממ"א אינן נאמנים לומר שאין זוכרים ומ"ה כשהשטר ת"י דאי בעי כבשיה לי' לשטרא הוי כאין כת"י יוצא ממקום אחר ונאמנים לומר שאינם זוכרין ולפ"ז אם ראו עדים אחרים מקודם השטר יכולין להגיד אף מפי כתבם דהא אז אמרינן שמסתמא היו זוכרין ועוד אין פשט דברי הרי"ף סובלים זה דמה לו להאריך כל כך היה לו לומר בפשוט שאני הכא דנאמנים שאין זוכרין במיגו דאי בעי כבשיה ליה משא"כ בשטר שתח"י המלוה וכת"י יוצא ממ"א. ובספר קצות החושן מתרץ מכח דברי הרי"ף קושית התוספת בגיטין ר"פ ב' בד"ה אני הוא עד שני שהקשו דמי איכא מידי דאלו אמר בפ"נ כשר וכשאומר אני עד שני פסול ולפי דברי הרי"ף לק"מ דעיקר נאמנות השליח הוא מטעם דמדאורייתא א"צ קיום וכשהוא ביד העד צריך קיום מדאורייתא וא"נ מטעם תקנות חכמים רק כשמעיד אם הוא עד שני הוי קיום וחתימת השני הואיל וכבר יצא מתח"י והוי כנחקרה עדותו בב"ד נאמן עליו השליח מטעם תקנות חכמים ומש"ה פסול דאנן בעינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנות חכמים וכאן ע"א מתקיים בקיום וע"א בתקנות חכמים עכ"ל בקיצור ולא ניתן להאמר כלל דמה בכך שהוא ביד העד כיון שמסרו עכשיו ביד האשה הוי בשעת מעשה כנחקרה עדותו אז מדאורייתא כמו בכל עדים כשמוסרים השטר ליד בע"ד וכי כל העדים כשמוסרין השטר צריכים מדאורייתא לקיימו קודם וכמו שהעדים יכולים למסור שטר ליד הבע"ד מדאורייתא בלא קיום כמו כן השליח יכול למסור מדאורייתא בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ שתלך ותנשא בו משום דהוי מדאורייתא כאלו נחקרה ועוד דהא כבר יצא הגט מקודם ליד הבע"ד קודם שעשאו שליח להולכה גם מ"ש שהעד הב' אין צריך קיום מדאורייתא שכבר יוצא מתח"י אינו כלום כיון שלא יצא מידו ליד הבע"ד רק לעד הב' כלא יצא מידו דמי דהא אם העדים יפקידו השטר ביד אחד ודאי דלא הוי כיצא מידם וזה פשוט והוא טעות גדול לפענ"ד:

כ

בריא ונשתתק. כתב הש"ך משמע דאלם אינו יכול לחתום שטר וקשה כיון דלדעת המחבר אין חילוק בין אלם לאינו אלם דבשטר לא שייך מפי כתבם וא"כ אפילו חתם כשנשתתק כשר. ועוד אמאי א"י להעיד על כתיבת ידו הא עידי קיום יכול להיות מפי כתבם עכ"ד הש"ך. ובתומים תירץ דכשמעיד בעצמו על כת"י דהוי כמעיד על מנה שבשטר. ובספר קצה"ח תירץ דאלם פסול מדאורייתא מקרא דאם לא יגיד פרט לאלם והא דבגיטין פרק מי שאחזו דמקשה מחרש שיכול לדבר מתוך הכתב מהא דאם לא יגיד פרט לאלם ומשני שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע דמטעם מפי כתבם פסול מתרץ דה"פ דהקש' אדרב כהנא דה"ל דכתיבה הוי כדיבור מהא דממעט שא"י להגיד הא כתיב' חשיב כדיבור ומשני דבעדות לא חשיב כדיבור כיון דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ויפה כתב והיינו דרחמנא ממעט מקרא דלא יגיד כל שהיה בשעת ראיה אינו ראוי להגיד עדות דאף דכתיבה חשיב כדיבור מ"מ לא הוו בשעת ראיה ראוי להגיד עדות המועיל דעל ידי כתיבה רחמנא מעטיה מטעם ולא מפי כתבם ושוב הוי כפסול הגוף דאפילו נתרפא אח"כ בשעת הגדה ויכול להגיד בפה מכל מקום כיון דבשעת ראיה לא היה ראוי להגיד מעטיה רחמנא מקרא דאם לא יגיד דליהוי כתחלתו בפסול ונכון הוא:

כא

וקורעין השטר. ואע"ג דלא מהימניה אלא במיגו דאי בעי שתקו ולא הוי מקיימי ליה לשטרי ושטר שאינו מקוים לא קרעינן ליה מ"מ כיון דאף שיקיימוהו ליה לא הוי רק תרי ותרי לא מועיל רק לענין תפיסה מש"ה קרעינן ליה השתא דליכא קיום כמ"ש הש"ך ס"ק צ"ט ולפ"ז בעדים עצמן שאומרים כת"י ואנוסים היינו לא קרעינן דאם יתקיים השטר יהא כשר דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אמנם השיטה בד"ה ה"א נאמנין כתב הטעם דלא קרעינן משום דכיון דלא נחקרה עדותן נאמנין מטעם עדות ואם כן אפשר בעדים עצמן קרעינן ליה:

כב

וי"ח ומכשירין השטר. עש"ך ס"ק ק"ב דמחלק לדיעה זו בין כשהעדים לפנינו נפסלים העדים ונפסל השטר כדמוכח בב"ק ע"ג מהא דקאמר דפסלינהו בגזלנותא ואם העדים אינם לפנינו אינן נפסלים וכן דעת מהרלב"ח דהעדים אינן נפסלים כשפוסלים אותן שלא בפניהם ובמתו העדים אף דיעה קמייתא מודה דלא שייך לומר כיון דהעדים נפסלים גם השטר נפסל ותמיה לפ"ז דא"כ בהזמה ג"כ יש להיות הדין כן ואם מזימין עידי השטר שלא בפניהם היה ראוי להיות כשר לענין תפיסה דלא הוי רק תרי ותרי לדעת היש מכשירין ולדיעה קמייתא היה ראוי להיות כשר במתו העדים כמו בפסלינהו בגזלנות' ואדרבא הזמה גרע שלא בפניהם מפסלינהי בגזלנותא כמ"ש הש"ך בסי' ל"ח ולעיל בסי' ל"ד מבואר דשייך בשטר הזמה כשכתב בשטר בזמנו כתבנו ולא מחלק בין העדים לפנינו או לא ובין מתו העדים לכן נראה דדוקא בפסלינהו בגזלניתא דאין עדותן רק על גופן של עדות לפוסלן והשטר אנו פוסלין ממילא כיון שכבר ידעינן שהם פסולין וכיון דעיקר עדותן אינו רק בגופן של עדות מש"ה בעינן בפניהם דוקא דהא הם הבעלי דינים בדבר הזה ואין מקבלין עדות שלא בפניהם משא"כ בהזמה דלא מיקרי מעידין על גופן של עדות כמ"ש הש"ך בסי' ל"ה ועיין במ"ש ראיה לדבריו מהא דבבא קמא דף ע"ג דאמר הזמה חידוש הוא ופסלינהו בגזלנותא אינו חידוש וע"כ הטעם הוא דפסלינהו בגזלנותא מעידין על גופן של עדות שעשו דבר שיש בו חיוב על גופן מלקות אבל כשאמרו עמנו הייתם אי לאו דחידשה רחמנא לא היינו דנין אותו במעידין על גופן של עדות רק כמעידין להכחיש ההלואה כמו באומרים עמנו היה המלוה דג"כ אומרים לא ראיתם המלוה כיון שהמלוה והלוה עמנו היו ואפילו הכי לא משוינן אותם כמעידין על גופן של עדות רק כמעידין על ההלואה שלא היה ולא מהימנינן לאחרונים טפי מהראשונים וה"נ בהזמה כשאמרו עמנו הייתם ולא ראיתם ההלואה לא הוי כמעידין על גופן של עדות רק כמעידין להכחיש ההלואה ואי לאו דחידשה רחמנא לא היה מהימנו טפי מהראשונים רק דרחמנא חידשה להאמין לאחרונים אף דהכחשה אינו רק בגוף ההלוא' ולא על גוף העדים וכיון דלא מיקרי הגדה על גופו של עדים רק על גוף ההלואה רק דרחמנא חידשה להאמין להו א"כ מאיזה סברא יהיו צריכין שיהי' לפנינו בפני העדים הא עיקר הגדתן הוא נגד המלוה והוא הבע'ד והוא בפנינו ומה בכך שהעדים אינם לפנינו הא כיון דלא מיקרי מעידין על גופן של עדות ולא מיקרי העדים בעיר ומש"ה אם באנו לדון מכח עדותן של המזימין לענין ההלוא' ולהאמין להם מכח החידוש שחידשה רחמנא לא בעינן שיהיה בפני העדים רק בפני בע"ד. אמנם אם באנו לדון מכח עדותן לפסול הגוף של העדות או לעונשו בממון או בגוף העדות הן הבעלי דין בזה ובעינן שיהיו העדות בפניהם דוקא ולפ"ז לענין לבטל עדות גוף ההלואה עדיף בהזמה מפסלינהו בגזלנות' אבל לענין לפוסלן להעדות לכל עדות לדיעה קמייתא דהכא דס"ל דנפסלין העדים שלא בפניהם עדיף פסלינהו בגזלנות' מבהזמה דבגזלנות אין מעידין להכחיש ההלואה כלל רק על גופן של עדות וא"א לבטל ההלואה רק כשנאמר שהן פסולין והא בהא תליא כיון דבממון הקילו חכמים לקבל עדות שלא בפני בע"ד כעדים רודפים לילך למדנה"י כמבואר בסי' כ"ה וכיוצא וכיון דמקבלין עדותן לענין לבטל ההלוא' שבשטר זה דבממון הקילו בקבלת עדות ומהמנינן להו לענין ההלואה שבשטר זה ואומרים מכח עדות האחרונים שהראשונים פסולים ממילא כיון דהא בהא תליא א"א לתפוס החבל בשני ראשין ומוכרחין אנו לפוסלן לכל עדות גם כן וכמ"ש בתומים סי' ל"ח מש"ה מהני אפילו שלא בפניהם לפוסלן אבל בהזמה דרחמנא חידשה להאמין האחרונים בגוף ההלואה אף שאינם מעידין על גוף העדים וגם חידשה רחמנא לפסול ולענוש הגוף מכח עדות האחרונים מש"ה נגד החידוש של עדות ההלואה שהמלוה הוא הבע"ד לא בעינן בפני העדים דוקא רק בפני המלוה ונגד החידוש של פסול ועונש הגוף שהעדים הן הבע"ד בעינן בפני העדים דוקא וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ח וא"ל כיון דמהמנינן להו לענין ההלואה אנן סהדי ששקר העידו וממילא נפסלין זה אינו כיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו:

כג

תנאי היה בדבר. עש"ך ס"ק כ"ז דמחלק בתנאי שהיא בקום ועשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה ונראה דזה דוקא בתנאי דלהבא אבל בתנאי דלשעבר לעולם צריך המלוה לברר שנתקיים התנאי. וראיה לזה מכתובות דף ט' דהאומר פ"פ מצאתי דנאמן להספיד' כתובתה מטעם חזקה דאין אדם טורח והקש' הר"ן דל"ל טעם זה הא בלא"ה הא שטר על תנאי הוא שהיא בתולה וצריכה לברר בקיום התנאי עכ"ל בשינוי לשון ואף שהבעל טוען שעברה על התנאי בקום ועשה ואפ"ה מהימן אלמא בתנאי דלעבר לעולם מהימן והטעם לזה נראה דבתנאי דלהבא כבר נגמר הענין בודאי ותנאי מילתא אחריתא הוא וכחוב על המקבל דמי משא"כ בתנאי דלשעבר באם עבר על תנאי אין כאן התחלת חיוב כלל וצריך לברר שנתחייב לו:

כד

נאמן ואין כאן אלא ע"א. עש"ך ס"ק ק"ט והוא דחוק מאד ובתומים כתב לתרץ כיון דהעד (") האומר תנאי לא מהימן אלא במיגו דאין זה כת"י ואילו היה העד אומר כן ודאי היה הלוה האומר תנאי צריך לישבע נגד העד האומר לא היה תנאי ולא ידעתי מאי קאמר דהא העד האומר זה כתב ידי ותנאי היה בדבר א"כ יש לו מיגו דהיה אומר תנאי היה בדבר שהייתי בשעת חתימ' השני והיה בו תנאי והיה שותק בקיום החתימה שלו או שהיה אומר אין זה כתב ידי. גם מה שתירץ הוא דהעד האומר זה כתב ידי ולא היה בו תנאי כיון דנתקיים חתימתו שוב הוי כנחקרה עדותו בב"ד בשעת חתימ' דלא היה בו תנאי והוי כבאו זה אחר זה דהראשון מהימן כמו כאיסורין ולפענ"ד לא דמי כלל דהא דמהימן הראשון באיסורין בבאו זה אחר זה אף דהשני גם כן מהימן מדאורייתא לענין איסורין ומאי אולמא דהאי מהאי הטעם דאין ע"א נאמן באיסורין להוציא מחזקה רק במקום דלא איתחזק וכיון דתיכף בבוא עד הראשון והימניה רחמנא כשנים הוי כהוחזק ע"פ עדים ושוב אין העד השני נאמן להוציא מחזקה כמ"ש רש"י ביבמות ר"פ האשה רבה משא"כ דע"א הימניה רחמנא לשבועה הן לחיוב הן לפטור ולא שייך בו סברא הנ"ל. ומה שנ"ל לתרץ קושית הש"ך דהע"א האומר תנאי אין לו שום נאמנות לומר תנאי הן מטעם עדות דהא חוזר ומגיד הוא וגם מטעם מיגו לא מהימן כמ"ש התוספות בכתובות דף י"ח בד"ה הרי אלו נאמנים מטעם דהוי מיגו במקום עדים רק שתרצו התוספות שם כיון דהוצרכו חכמים קיום לא חשיב קיום כלל כשאומר תכ"ד דבר הסותר לעדותו ונראה הטעם דאם מחזיק אותו למשקר באמירת אנוסי' היינו שהעיד בתכ"ד להקיום ממילא בטל עדות הקיים דעדות שביטלה מקצתו בטל' כולו כיון שהעיד עדות שקר בתכ"ד כמבואר בב"ק דף ע"ג ויהיה הטעם איך שיהיה מ"מ כיון דהעד האומר תנאי לא מהימן על אמירתו שאומר תנאי רק דלא חשיב קיום א"כ במה יש כח בידו לפטרו משבועת ע"א הא אנן מחזיק' העד האומר תנאי כמאן דליתא וא"כ מחיוב שבועה נגד האומר לא היה תנאי והוא פשוט. ועוד נ"ל לתרץ כיון דהעד האומר לא היה תנאי נאמן מדאורייתא לחייב שבועה והעד האומר היה תנאי מדאורייתא דא"צ קיום א"נ כלל רק מדרבנן כיון שצריך קיום נאמן הנאמן מדאורייתא אלים ובזה ודאי דשייך לומר דכ"מ שהאמינה התורה לע"א הרי כאן שנים וכעין שמחלקין התוספת בכתובות דף כ"ב בד"ה אי הכי ע"ש אמנם זהו דוקא למ"ד דס"ל דבתנאי אינם נאמנים רק מטעם מיגו אבל להמחבר דפסק בסי' פ"ב דבתנאי נאמנים אפי' בלא מיגו ממילא פסק שפיר בכאן דהוי עד נגד עד ופטור משבועה דאורייתא ואינו נשבע רק שבועה היסת וכן עיקר. והנה בספ' קצות החושן סי' פ"ב הקשה כיון דהלוה האומר תנאי לא מהימן רק במיגו דמזויף א"כ אפילו לא היה השטר רק בע"א הא הוי משואיל"מ כמ"ש בסי' ע"ה ס"ק מ"ב ואמאי פסק דמחיוב שבועה הא הוי משואיל"מ ואין עד המסייע פוטר ולק"מ דבע"א אפי' אין ללוה מגו נאמן דדוקא בשטר בשני עדים כיון דחתימתן הוי כמגידין שלא היה תנאי וא"נ באמירת תנאי רק במיגו דמזויף כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כשאין בו אלא ע"א אף דנחזיק אותו בחתימתו כאומר בפירוש שלא היה בו תנאי הא אפילו אם ע"א אומר בפי' לפנינו פלוני חייב לפלוני מנה בלא שום תנאי והלוה מכחישו ואמר שלא נתחייב לו רק על תנאי מהימן לישבע נגדו ולהכחישו בלא שום מיגו כמו בשאר מכחיש ע"א דמה לי שמכחישו בכולו או במקצתו. ול"ד להא שכתב הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ב דשם כיון דאיכא נאמנות א"י לטעון פרוע מחמת הנאמנות שמודה לו רק מטעם מיגו דאי בעי היה מכחיש להעד וה"ל מחויב שבוע' ואינו יכול לישבע משא"כ הכא והוא פשוט וברור ובסי' רצ"ז דא"נ לומר תנאי רק במגו שם מיירי שיש עדים שנעשה שומר והא דכתב רמ"א שם דאפילו בליכא עדים הטעם משום מגו לרוחא דמילתא כתב כן ואפילו בגט נאמן לו' פקדון ע"ת כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ע"ש וגם א"ל דכאן כיון שיש שטר בשני עדים ויש ע"א על הקיום הוה ליה מחשואיל"מ זה אינו דהא חזינן דבכל שטר בעינן שני עדים על הקיום וכ"ז שאין בו רק ע"א על הקיום נאמן לטעון פרוע ושאר טענות במיגו דמזויף ולא אמרינן דה"ל מחשואיל"מ ועיין מש"ל בטעם הדבר ועוד דנאמן לטעון תנאי במיגו דפרוע דודאי נאמן:

כה

שטר אמנה עיין תומים ס"ק מ"ז שהקשה על הנ"י שהביא הסמ"ע שכ' כשנוטלין קבין ומאמינים על המעות שאין איסור כי אם לעשות שטר והקשה ממ"נ דאם התנה בין אם ילוה בין אם לא ילוה מה אמנה שייך בזה ואם שהתנה דוקא אם ילוה הדר ה"ל מוקדם וכו' ע"ש. ולא הבינותי דהא אם הקנה בקנין ופי' מעכשיו אם ילוה לכ"ע קנה מעכשיו ולית ביה דין מוקדם. אך י"ל מה קמ"ל דבשלמא בשטר אסור דאיכ' ריעותא דשמא לא ילוה ויטרוף ממשעבדי שלא כדין אבל בקנין דא"א לטרוף כ"א בעידי קנין והם יאמרו לפני ב"ד שהיה תנאי בקנין. ואפשר דכוונתו דבשטר כשהוא אמנה המלוה עביד איסור אף שהעדים אינם יודעים מזה אבל בקנין אם התנה עמו שלא בפני עדים על תנאי שילוה לא עביד המלו' איסור אף שיכול לבא לידי ריעותא דהא מצי טריף בעידי קנין ממשעבדי שלא כדין כיון שהעדים אינם יודעין מהתנאי אין האיסור משום אל תשכן באהלך עולה רק בשטר ששהה העולה בבית. אבל בקנין לא עביד איסור א"נ אפילו כשהעדים יודעים מהתנאי ה"א דאיכא איסור דשמא איכא שרואין הקנין ולא שמעו מהתנאי והעדים אין צריכין להיות מזומנים כמבואר בסי' ל"ט:

כו

אין נאמנין בשום דבר. עסמ"ע וש"ך דקאי גם על תנאי והקשו מסי' פ"ב ומסי' כ"ט עיש בדבריהם ובסי' כ"ט מסיק הש"ך להלכ' דאפילו בתנאי א"נ בשכת"י יוצא ממקום אחר ע"ש. ובתומים הקשה מגט דאין כותבין תנאי בגט א"כ אינן נאמנין על התנאי. ומתרץ דבאמת כשאומרים בשעת מסירה היה תנאי מהימני והכא מיירי שאומרים שהיה תנאי בשע' כתיבה ומש"ה אינן נאמנין כיון שלא כתבו התנאי בשטר: עוד תי' דאם העידו שהי' תנאי להדיא שלא לכתבו אותו בשטר דנאמנים שאין זה סותר עדותן שבשטר דמה שלא כתבו הלא כך היה התנאי שלא לכתוב ולכן בגיטין דהדין הוא שלא לכתבו יכולין להעיד כן בע"פ וכו' ע"ש. ולפענ"ד נראה דהתי' השני ודאי ליתא ואסור לשומעו וכ"ש לאומרו דכיון שא"נ לומר תנאי דהוי כחוזר ומגיד וכשאומרים שהי' תנאי על תנאי שלא לכותבו נאמנים. ועוד דגם בגט יכולין לכתוב התנאי קודם החתימ' כמבואר באה"ע סי' קמ"ז ע"ש אמנם התירוץ הראשון ודאי אמת דכשמעידין על דבר שנולד להם אחר החתימ' נאמנים כמ"ש הש"ך בס"ק קי"ד ע"ש אך קשה דא"כ כשמתנין תנאי קודם החתימ' יהיו צריכים ליחד עדות אחרים וזה לא שמענו ולא ראינו מעולם וסתמא כתב המחבר בא"ע דמהני תנאי בע"פ קודם החתימ' ע"ש בסי' קמ"ז ונראה דשאני שטר לא מבעיא למאן דס"ל גבי כותבין שטר ללוה בלא מלוה דבעינן או שטר הקנא' או שיראו המסיר' אם כן חתימתן שבשטר הוי כמעידים על המעשה שפלוני חייב לפלוני דהיינו שמעידין בחתימתן שראו הקנין או המסיר' וכשאומרים אחר כך כתב ללות ולא לוה הוא היפך ומה שמגידין בשטר הוי חוזרין ומגידין. וכן כשאמרו תנאי הוה כחוזר ומגיד כיון שבשטר הוי כאלו נתפרש שהמעשה היה בלא תנאי כמ"ש הרמב"ן הביאו הר"ן ואפילו למאן דס"ל עדים בחותמיו זכין לו ולא בעינן שיראו המסיר' מ"מ הוי הגדתן שבשטר כמגידין שזיכה לו בשעת חתימה מנה מעכשיו ולכשימסור וכשחוזרין ומגידין ואומרים שאין ממש בזיכוי זה או שהזיכוי היה על תנאי אומרים היפך ממה שהגידו בשטר הוי כחוזר ומגיד דעוקר סהדותא שהעיד בשטר שבשטר מעידין בחתימתן שהקנה לו סתם או שזיכה לו בהחתימה סתם למאן דס"ל עדים בחותמיו זכין לו ועכשיו מרע ליה לסהדותא ואומרים שלא הקנה וזיכה רק על תנאי משא"כ בגט שכותבין לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ואין עידי חתימה בשעת חתימה מעידים כלל שנתגרשה שהרי אינם יודעים מהמסירה וגם כל הגט ל' הבעל הוא ואין ניכר בו כלל בלי הגדת עדים שנתגרשה כמ"ש הפ"י בכמה דוכתי בגיטין והעדים אינם מעידין רק שהגט נכתב בציווי הבעל ומסרוהו לבעל כמ"ש הב"ש סי' ק"ל ומה שמחזיקין אותה בגרושה ע"פ הגט הוא מטעם כיון שהגט בידה אנן סהדי דודאי מסרוהו ומיד הבעל בא לה וכ"כ הפ"י בגיטין דף י"ח בד"ה א"ל פסול ע"ש והא דלא חיישינן שמא מסר לה לפקדון או על תנאי דכיון שמסר בידה הימניה שיהיה לגירושין א"ת לגירושין אפילו אם תשקר כמו בשליש כמבואר בפוסקים או משום דתפיסתו מוכחת עליו כמ"ש הר"ן וא"כ כשמגידין אחר כך שהיה על תנאי אין זה חוזר ומגיד ואינו סותר להגדתן שהיה בשטר דבשטר לא הגידו כלל על גוף המסירה והגירושין רק שכתב בציווי הבעל ואנן דמסהדינן על המסירה והגירושין מש"ה כשחוזרין ומגידין שהיה תנאי על הגירושין אין זה חוזר ומגיד ואפילו אם יאמרו העדים לפקדון ולאמנה מסר הגט בידה אין זה חוזר ומגיד דהגדתן שבשטר לא היה על המסירה רק על שחתמו בציווי הבעל והגדתן האחרונ' הוא לסתור מה שאנן סהדי שמסר לידה לגירושין והם מכחישין אותנו ואומרים של אמנה ופקדון מסר בידה ומכ"ש כשאומרים לתנאי ואפי' אמרו שקודם החתימה התנה התנאי דהא התנאי ג"כ אין תלוי בהחתימה כלל כי מה יש לו להתנות על החתימ' הא אין מזכין לה בהחתימה וגם אין מעידין כלל בהחתימה דהא בגט הוא לשון הבעל כמ"ש הפ"י ועיקר התנאי הוא על המסיר' שאם יהיה כך לא תתגרש בהמסירה מש"ה לא הוי חוזר ומגיד משא"כ בשטר התנאי תלוי ג"כ בחתימ' למאן דסבירא ליה דעדיו בחותמיו זכין לו וכן בשטר הקנאה או בשטרא דלאו הקנאה ומסר בפניהם כיון דהשטר לשון העדים הוא שמגידין שהיה כך המעש' הרי הם כמגידים בחתימה אם היה תנאי בהמעשה אי לא והוי כחוזר ומגיד. וא"ל דבגט נמי כיון דבאו להכחיש מה שאנן סהדי תרי ותרי הוא הא ליתא דהא אנן ליתינין סהדי שלא נמסר ביד' לפקדון ולתנאי רק מטעם דהימניה או מטעם דתפיסתו מוכחת עליו והוא כמו במטלטלין חזק' שכל מה שת"י האדם הוא שלו וכיון שמצד חזקה הוא אתי עדים ועקרו לחזקה כמבואר בקידושין גבי יש לי אחים כמו במטלטלין כשמביא עדי פקדון וכן אם נאמר מטעם דהימניה א"ש ג"כ דלא הימניה שיהיה לגירושין אם תאמר לגירושין רק כשלא יהיה עדים מכחישין אות' כמו בשליש שאינה מגורשת אם העדים מכחישים אותו ומש"ה אפי' כשאומרין שמסר הגט בידה לפקדון ולאמנה בפניהם לא משוי נפשייהו רשיעי דאין המסירה תלוי בהו. משא"כ בשט"ח שהן הן המגידים על המסירה ואם צריך השטר למסירה צריכ' שתהיה בפניהם או שיהיה המלו' במעמד דהוי כמסיר' בפניהם ומש"ה כשמוסר לאמנה משוי נפשייהו רשיעי ולא שייך לומר מה בכך שהוא לאמנ' הא הימניה שיהי' כך אם יאמר כך זה אינו דדילמא שכיב ונפל קמיה יתמי כדאמרי' בב"ב דף ס"ח גבי זקפי' רווח' אקרנא ומש"ה בשטר כי מסר לאמנ' איכא איסורא למלוה אפי' בשטר דלאו אחריות ולא אמרי' מה איסורא עביד אם הימניה על עצמו ולא יהא אלא כמוסר בידו מטלטלין או מעות שלו אלף זוז ומאמינו. ולפמ"ש אתי שפיר דשאני שטר דכי שכיב והב"ד יחזיקו את השטר מטעם שעשו חתימתן שבשטר לעדות שהם המגידין שהמסירה היה בכשרות והרי הוא כעושה עדות שקר משא"כ במעות ומטלטלין אף כי שכיב ויחזיקו הב"ד אותו ביד יתמי לא ע"פ עדים הן מוציאין אותו ואין כאן עדות שקר רק מטעם חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה שהחזיק אותן בכך משא"כ בגט לא עבדי איסורא כשמקבלת הגט לידה לאמנ' ולפקדון שאין כאן עדות שקר ביד' שהן אינן מעידין על כך ואם מסר ביד' על תנאי שיהיה לגירושין אם תאמר לגירושין מה איסורא עבד' בזה ולכי שכיב לא יבוא שום איסור במה שהגט בידה: אמנם נרא' דבשטר על תנאי אף לדיע' זו אם אמרו שהמלוה ציוה לכתוב התנאי בשטר נראה דודאי נאמנים דהנה במ"ל בפ"ג מהלכות עדות הלכ' ה' הביא בשם מהרש"ך וז"ל שמה שמעידים שלא מכר כ"א לעלות לא"י עדותן זה הוא בשטר לא מיקרי חוזר ומגיד וכו' והמ"ל תמה עליו דמה לנו אם עדותן בשטר או בע"פ כיון שקדם השטר הראשון שחתמו הם בעצמם או איפכ' שכתבו שטר למוכר שיהי' בתנאי ונעשה כמי שנחקרה כל שחתמו עצמם אח"כ היפך הוי חוזר ומגיד ומה לנו אם עדות השני הוא ע"פ או בשטר ודברים אלו אין ראויים לשומעם וכו' ולהוכיח זה הוי יגיעת בשר וכו' עכ"ל: ולפענ"ד נרא' דהדין עם מהרש"ך לא מיבעיא אם המלוה צוה לכתוב וליתן שטר תנאי ביד הלוה אף שמעידין עכשיו כן בע"פ ודאי נאמנים דהנה בכתובות כתב הר"ן גבי מודע' היו דברינו דנאמנים מטעם דניתן לכתוב פי' וז"ל קאי אמודע' שבידם לכותבו ולכתוב זמנ, קודם שטר מכר או באותו יום עצמו אפשר ג"כ לומר דאפילו בכת"י יוצ' ממקום אחר נאמנין שאין אלו חוזרין ומגידין שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול המכר משעה ראשונה ולא דמי לאנוסים היינו מחמת נפשות ופי' דבריו דבאנוסים היינו מחמת נפשות צריכין להגיד עכשיו בפה והוי הגד' כחוזר ומגיד משא"כ במודע' דניתן לכתוב פי' ומקבלין עדותן שבשטר זה כיון שחכמים נתנו רשות לכתוב שטר על זה וכאלו נחקר' אז מזמן הכתוב בשטר ואם ירצו יכתוב שטר המודע' בזמן שהוא קודם לזמן כתיבת השטר ואז לא יחשב הגדת שטר המודע' לחוזר ומגיד דאדרב' הגדת המודע' הוה קודם להגד' שבשטר משא"כ אונס מחמת נפשות לא שכיח לא תיקנו בי' רבנן שטר וא"א להם לפסול השטר (") ולפ"ז בתנאי אפי' כת"י יוצ' ממקום אחר נאמני' דהתנאי שציו' המוכר לעדים לכותבו בשטר להתנאי הוי כמו שובר שניתן לכתוב מדעת המלו' ויש לו דין שטר וה"נ תנאי כשנכתב בציווי המלו' יש לו דין שטר דא"כ בידם לפסול הגדת המכר משע' ראשונ' שבידם לכתוב שטר של תנאי קודם לזמן המכר כמ"ש המ"ל בעצמו דאם הי' איפשר שכתבו שטר למוכר שהי' בתנאי וכו' הוי החתימ' שבשטר חוזר ומגיד ומש"ה נאמן אפי' ע"א החתום בשטר לומר תנאי כיון שבידו לעשות הגדתו שבשטר לחוזר ומגיד משא"כ ע"א דעלמ' א"נ והא דלא מהימן ע"א במודע' דמודע' עדות אחרת וראי' אחרת הוא ובעינן שני' שיעידו על אותו מעש' שראו בפעם אחר' משא"כ תנאי פרוש' דהאי סהדות' שבשטר הוא וכעדות אחת דמי וממיל' כשנותן העד התנאי כתוב ביד הלוה נעש' עדותן שבשטר חוזר ומגיד ולדעת ההג"ה בסוף סי' דבע"א לא אמרינן כמו שנחקר' וממילא א"י לעשות הגדתן שבשטר לחוזר ומגיד אין ע"א נאמן לומר תנאי ונרא' אפי' אם המלוה לא אמר שיכתבו שטר בפ"ע ולמסרו ללוה רק שאמר שיכתבו התנאי בשט"ח גופי' וא"כ לא הוי רק כאומר כתבו ולא אמר תנו מ"מ כיון שהכתיב' הי' בצווי המלוה שוב לא הוי מפי כתבם אפי' לא אמר תנו כמבואר בתומים סי' ל"ט ע"ש וזה כוונת מהרש"ך במ"ש שעדותם הוא בשטר והיינו כיון שהתנאי ניתן לכתוב בשטר לא הוי חוזר ומגיד אפי' של תנאי וכתב מאוחר לזמן השטר דלא יהא אלא כהגידו בע"פ מאוחר לזמן השטר דנאמן מטעם דניתן לכתוב מזמן ראשון כמ"ש הר"ן משא"כ בע"פ דהיינו שלא ניתן לכתוב שלא ציוה המלוה שיוכתב התנאי ושוב לא קשה קושית הסמ"ע והש"ך מסי' פ"ב דשם בטוען שהתנאי ציוה המלוה לכתוב בשטר דנאמנים מטעם הנ"ל והכ' מיירי בתנאי בע"פ שלא ניתן לכתוב דומיא דאנוסים ואמנה שאומרים דבר שלא ניתן ליכתוב ולא קשי' נמי מסי' כ"ט דשם שהגידו עדות בע"פ דודאי אינו יכול לעשות מהגד' שניה הגדה ראשונה וחוזר ומגיד הוא משא"כ בשטר שהתנאי ניתן לכתוב ויכול לכותבו מזמן ראשון שלא יהיה חוזר ומגיד ונראה דאף לדיע' השני דס"ל דבכת"י יוצא ממקום אחר נאמן מ"מ בתנאי דלשעבר נרא' דא"נ דבשעת כתיבת השטר לא חייל שיעבודא אפילו במקצת. אך באופן שכתבתי שהמלוה ציוה לכתוב שטר נאמן מטעם דניתן לכתוב ולבטל הגדת המכר משעה ראשונ' שיעשו שובר של תנאי כיון שבידם לכתוב שובר כנ"ל ברור והא דעדים אחרים נאמנים היינו דוק' כשאין מכחישין עידי השטר והיינו כשאומרים שהתנאי היה שלא במעמד עידי השטר אבל כשמכחישין עידי השטר הוי תרי ותרי ובמכיר' אוקי הקרקע בחזקת הלוקח כיון שבדין ירד הלוקח נקרא מוחזק כמבואר בתשו' הרשב"א סי' תתקע"ב ובמשכנת' הממשכן נקרא מוחזק כמבואר בתשוב' הרשב"א הובא בתומים ס"ק מ"ט:

כז

עד אחד החתום בשטר. עש"ך ס"ק קי"ט שתמה דהא קיי"ל בסי' נ"א דע"א בשטר זוקק לשבוע' וכו' וע"ל בסק"ט שכתבתי ליישב זה דודאי גם עד אחד בכתב לא הוי מפי כתבם רק דלא אמרינן ביה דהוי כנחקר' בשעת חתימ' מטעם שכתב הסמ"ע כאן ומש"ה יכול העד לחזור בו קודם שנרא' השטר בב"ד אבל אחר שנרא' השטר בב"ד שוב אינו יכול לחזור בו וכמ"ש הרמ"א סי' י"ג לדעת ר"ח דמכשיר מפי כתבם שיכולין לחזור בו קודם שנרא' בב"ד וע"ש שהארכתי עוד כתב הש"ך בס"ק זה והשיג אתשובת רמ"א שהכשיר קיום השובר וז"ל הפן הב' אינו צודק רק לעדות בע"פ ולא לקיום השובר. ונ"מ טוב' לענין טריפת לקוחות כדאמרינן ספ"ק דמציע' גבי מצא שובר עכ"ל הש"ך ובהשקפה ראשונ' לכאורה תמוה מאוד כיון דאיכ' עדים שנפרע הרי מכר דבר שאינו וחספא בעלמ' הוא ולא בעינן שטר בזה ודוק' בשט"ח לענין טריפת לקוחות בעינן שטר וכבר עמד בזה בסקצה"ח אבל באמת כוונת הש"ך כפשוטו דהעדים אף שהעידו על הקנין של השובר לא העידו על הזמן ובקיום השובר נתקיים גם הזמן הכתוב בו ואיכ' למיחש לחשש דאמר בב"מ דף כ' דאומר הפירעון היה אחר המכיר' והשובר מזויף והזמן כתוב בו מקודם אך בתומים הקשה שפיר דהא קיי"ל כשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. אך גם זה לק"מ דהא התוספות והרא"ש הקשו שם דהא בשובר לא תצטרך לשלם רק דמים שקיבל וכשתמחול תצטרך לשלם כל הדמים ותי' התוס' לא קי"ל כמבואר בסי' ס"ו ע"ש. ועכצ"ל כתי' הרא"ש שם דמיירי שהוא עכשיו באותו ענין שהית' בשעה שנכתב השובר ע"ש והכא הכשיר השובר בכל גוונא. ועוד יש כמה נ"מ בין קיום השובר לעדותו בע"פ:

א

כתבתי ללות. פי' ונפל ממני ומצאתיו ופי' אמנה שמסרתי לך השטר והאמנתיך שתלויני וע"ב:

ב

כשאר שטרות. ומ"מ לא הוחזק כפרן כשטוען כתבתי ללות כי אע"פ שנתקיים יכול להיות האמת כדבריו:

ג

נאמנות. דכשהימניה המלוה נאמן כעדי' והוי כמיגו במקום עדים והי"א ס"ל כיון דהוי מגו בענין הנאמנות עצמו שיכול לומר מזויף הוא עם נאמנות והוי מגו:

ד

אין מקיימין בלילה. דה"ל דין. ואם עברו וקיימו בלילה תליא במחלוקת באם עברו ודנו בלילה ואם נתרצו המלוה והלוה שיקיים בלילה מהני סמ"ע וש"ך ובשטר שגובה ממשעבדי צ"ע אי מהני אם לא שיש מנהג:

ה

בשנים לא הוי קיום. העלה הש"ך דאם הקיום הוא שאחרים העידו שהוא כת"י העדים או שהעדים בעצמם העידו כן וכן לוה שהודה בפניהם שהוא כת"י אינו מועיל כלום דה"ל עמפ"ע דכיון שהם ב' לא מיקרי ב"ד ומ"מ לפמ"ש הרמ"א לקמן סעיף ז' הוי עדות מעליא לענין קיום ומכל מקום לא מיקרי קיום בית דין רק קיום עדות ונפקא מינה טובא בין קיום ב"ד לקיום עדות ודלא כסמ"ע וכן נכון. והט"ז כתב דאף דמהני עדות זה מפי כתבם מ"מ הב"ד שדנין על קיום זה צריכין שיכירו בעצמן כת"י המקיימין ולא סגי מה שעדים אחרים מכירין כת"י דמקיימין וכן עיקר ואם השטר הוא ח"י הלוה וקיימו בשנים) (וע"ב דלא מהני כי אם כשציוה הלוה להם לקיים:

ו

דרבנן. עש"ך שהאריך באם הלוה טוען מזויף אי הוי דאורייתא וע"ב) (דאם בא השטר לב"ד קודם שטען מזויף לכ"ע הוי דרבנן) (ואם המלוה אומר שא"י כלל מי הם העדים ומאיזה מקום הם לכ"ע הקיום דאורייתא) (ואם אמרו העדים בעצמם לא חתמנו אז אם כל אחד אומד שאין זה כת"י ולא כת"י חבירו הקיוה הוי דאורייתא אם כ"א אינו מעיד רק על כת"י הקיום דרבנן) (ושטר הקנאה שנמצא דהמלוה תובע ואומר שהוא שלו ג"כ הקיום דרבנן משא"כ בשטר קדושין שנמצא ואין הבעל תובע רק שהב"ד רוצים להחזיקה במקודשת מכח השטר הקיום דאוריית' וע' ביאורים בכל זה:

ז

טעם המנהג. עש"ך שכתב שטעם זה דחוק דלענין קיום לא מהני יחיד מומחה רק עיקר הטעם דמנהג עוקר הלכה:

ח

שלא בפני. ע' סי' ק"י לענין להוציא מיתומים קטנים ועש"ך דבח"י הלוה בעי קיום מדאוריית' ואין מקיימים אלא בפניו מיהו כמדומה לי שנהגו להקל לקיים אפילו כת"י הלוה שלא בפניו והיכא שלא נהוג אין להקל ש"ך:

ט

שיחתמו העדים. ואפילו חתמו בפניהם בלילה סמ"ע: (

י

ואני עד. פי' שזוכר העדות וע' בס"י:

יא

שזה כת"י. עש"ך יש מחלוקת בתוספת' אם אומרים העדים כת"י הוא זה ואחרים אומרים אין זה כת"י אם צריך קיום אחר וע"ב) (דבקיום הכרת הכתב בטב"ע אזלי' בתר רוב דיעות ואם העדים אומרים אין זה כת"י וב' אחרים אומרים כת"י הוא זה אם עידי השטר מעידין כל א' על שלו ושל חבירו הוי תרי ותרי ואם אין כ"א מעיד רק על שלו והמכחישין מעידין על כל א"וא הוי תרי לגבי חד:

יב

של אלו. ואפי' אין מכירין רק רוב החתימה משמו או משום אביו סגי ש"ך:

יג

מפ' כ. אבל כשעידי השטר מעידים על חתימתן כיון דקיי"ל על מנה שבשטר הם מעידים א"י להעיד מפ"כ ואף אם אחרים מעידים על כת"י אף שיכולין להעיד מפ"כ לא מיקרי קיום רק העדאת עדים ואי מתו קודם שבא השטר לב"ד לא מהני דבעינן שיהיו ראוין להגיד בשעה שבא השטר לב"ד:

יד

מב' שטרות של ב' שדות אבל משטרות ושוברים אין מקיימין דלא שייך בהו שאכלו בעליהם ג' שנים והש"ך כ' דמשלשה שטרות מקיימין אף משט"ח:

טו

ב' השטרות מקויימין. כ' הש"ך דלדעת המחבר דס"ל דהטעם הוא שמא הכל זייף ולכך בעינן יוצא מת"י אחר א"כ כי מקוים ליכא למיחש רק הך דיעה ס"ל דחוששין הואיל והשטר אצלו שמא למד לזייף ממנו ולכך לא מהני מקוים ולפ"ז אפילו אם יוצאים מתח"י אחר כיון שידוע שיש ג"כ שטר תח"י אין מקיימין ע"י דמיון עד שיהיו עדים שיכורו בטב"ע:

טז

דאפי' לא קרחו וכן עיקר ש"ך:

יז

ונהגו לכתוב. והש"ך העיד דלא נהגו לדקדק בכך:

יח

כשהשטר. דבשלמא עידי השטר עצמם על מנה שבשטר מעידים מה שאין כן בעדות אחרים על כתב ידי העדים הם מעידים ובעי על כל כתב שנים:

יט

והרי הם כחרשים ואפי' עוד עד אחד מעיד על כת"י לא מהני כיון דיש לו מיגו דשותק ונאמן דאינו זוכר:

כ

ואין משגיחין. משום דלאו כל כמיניה לבטל השטר כשכת"י יוצא ממקום אחר כמו באמרו קטנים היינו וע"ב מ"ש לחלק בין הן לפנינו ואין זוכרים ובין מתו או נתחרשו העדים:

כא

אלא בע"א. הסמ"ע פי' שאין כלל תורת שטר עליו עד שיעיד בע"פ בב"ד. והש"ך השיג ע"ז וע"ב) (דמן הסתם אומרים שזוכר והשטר כשר וכן כשמת כשר רק כשהוא לפנינו ואינו זוכר פסול. אבל אם נתקיים פעם אחת בב"ד כשר דבע"א לא הוי כנחקרה עדותו בב"ד רק בשעה שבא השטר לב"ד משא"כ בשני עדים הוי כנחקרה עדותן משעת חתימה:

כב

לא נתקיים לפי ששלשה כו'. ואפילו יאמר העד לא אעיד רק על כת"י ולא על מנה שבשטר מ"מ לא מהני דודאי על מנה שבשטר מעיד לרבנן:

כג

ומת אחד מהן. ה"ה חי והלך למדנה"י סמ"ע וש"ך:

כד

בפני עדים. ואם כתב בפני ב"ד הניח הש"ך בצ"ע דשמא הוי כאילו העיד בב"ד דאז ודאי דאינו מועיל שוב מה שיבואו אח"כ עדים ויעידו דהוי יתר כנטול כיון שכבר העיד:

כה

כ' הסופר וע"א. והש"ך השיג דדוקא כשהסופר מעיד בע"פ מהני דהוי כע"א בשטר וע"א בע"פ:

כו

מעידין על הדיין. ואי ליכא עד שמעיד על חתימת שני עדים רק אותן השנים מעידין על הדיין ועל חתימת עד השני אינו מועיל דעל עד השני ליכא קיום רק ע"פ הדיין והש"ך מכשיר דבקיום הקילו וכיון ששניהם מעידין על כת"י ל"ש לומר מאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וכשר:

כז

עם אחר. פי' גדול אבל גם הוא יכול להיות קרוב:

כח

עידי הקיום קרובים לדיינים. מטעם שלא יקבלו הזמה על עצמם והר"ן כתב דגזירת הכתוב הוא:

כט

ויש מכשירין דס"ל כטעם הראשון וכיון דעל הרוב מקיימים בט"ע ובזו לא שייך הזמה ואפי' העדים מקיימין שראו שחתמו דשייך הזמה מ"מ כיון דלא שכיח לא גזרו סמ"ע:

ל

מעידין בפניו. דבקיום שטרות עד נעשה דיין והוי העדות שמעידין בפני הג' כמעידין בפני ב"ד אף שהוא לבדו דאילו העדים נחשבים לדיינים המ"ע וה"ה שהעד החתום בשטר יכול להיות דיין לקבל קיום על העד השני אבל לא נדון בגוף המלוה סמ"ע וש"ך:

לא

קיבל עדות בפ"ע. אבל אם קיבלו ביחד אע"פ שחתמו זה בפ"ע וזה בפ"ע לית לן בה סמ"ע:

לב

ובאו ב' אחרים וה"ה אם הם שנים המקיימים סמ"ע וש"ך:

לג

כמי שאינו אבל אלו הדיינים יכולין להעיד עליו ול"א דהוי נוגעים והש"ך הכריע כרש"י דאלו אין יכולים להעיד דהוי נוגעים:

לד

שזה גילוי דבר דבשלמא בתשובה אינו מוכשר עד שיעידו עליו בב"ד אף דעשה תשובה מקודם משא"כ בזה דאינו גילוי מילתא למפרע:

לה

יחתכו אותו. ואם א"א כגון שכתבו מעל"ד ישרוט אותו בשריטות:

לו

נשאר בכשרותו. אם יהיה עליו קיום מחדש:

לז

משמעות שהיו שלשה. כגון דכתוב ואמר לנו פלוני ואם ידוע שאותו פ' הוא מומחה אף שידוע שלא היה בכלל המקיימין כשר ש"ך:

לח

אנחנו סהדי כשר. ואם כתוב אתברר קדמנא פסול ש"ך:

לט

סמוך לצד השטר. היינו על הגליון וצריך לכתוב שהוא על הגליון דאל"כ דילמא יחתכנו ויכתוב מעל"ד שטר עם שני עדים ויכתוב שהקיום הוא מעל"ד:

מ

אם הנייר קצר. אבל לא מהני שידבוק בו הנייר ויקיים ויעשה סי' דא"א להשמר מזויף סמ"ע והש"ך כ' דאפשר לעשות סי' שכותבין על גוף השטר מלה] אחת ובקיום כותבין אותו שטר שתיבה ההוא נכתב עליו ולא אפשר לזייף:

מא

פסול. דעדים אינם יכולים לדקדק מלהניח שיטה אחת פנוי משא"כ ב"ד יכולין לדקדק:

מב

שריטות דיו. אבל מחק לגמרי לא שמא היה כתוב חובתו ומחקו:

מג

ואין חוששין. ואם בין נוסח הקיום לחתימת הדיינים ריוח שני שיטות ושרטוה בשריטות פסול ש"ך:

מד

קודם שנעשה גזלן. פי' זמנו של שטר מורה שהיה קודם שנעשה גזלן:

מה

ונעשה חתנו. ומ"מ אף שקיבל קנין כשלא היה חתנו א"י לכתוב שטר כשנעשה חתנו דעכשיו לאו בר עדות הוא:

מו

אם יוצא מתח"י העדים לא היינו לדעת הרי"ף דס"ל דביוצא מתח"י עדים ל"א כנחקרה עדותן בב"ד סמ"ע וע"ב) (ואפי' הרי"ף מודה דא"צ לזכור העדות בשטר הקנאה ואפי' יוצא מתח"י העדים ובשטר דלאו הקנאה יוצא מתחת יד העדים ואין זוכרין העדות היינו שאין זוכרין אם צוה להם הלוה למסור לכ"ע אסורין ליתן השטר למלוה ובחתם השטר ונעשה חתנו ג"כ יש חילוק בשטר הקנאה כשר אפי' להרי"ף ובשטר דלאו הקנאה פסול לכ"ע ואין כאן מחלוקת:

מז

כשהי' בריא אבל אם היה אלם מתחילתו אין לחתום שטר לכ"ע וע"ב:

מח

הוא אינו יכול להעיד היינו שיכתוב בכת"י או שירכין ראשו אבל ע"י דימוי חתימה לחתימה כשר סמ"ע וש"ך:

מט

אבל אחרים. דלא נחשד להעיד שקר כמו בקרוב סמ"ע:

נ

ומתו. ה"ה הלכו למדה"י:

נא

הרי אלו נאמנים כשהעידו תכ"ד דמיגו דאי בעי שתקי אמרי' אפי' בתרי:

נב

טוען שנקבע. אבל לא טען אנן לא טענינן ליה:

נג

ומכשירין השטר. פי' דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה והעיקר כסברא הראשונה דכיון דהעדים נפסלו גם השטר נפסל ש"ך וע"ב) (דבהזמה לכ"ע בטל השטר אפי' מתו העדים ונגד שאר עדיות לא נפסלו לכ"ע עד שיזימו אותם בפניהם דווקא והש"ך הכריע בס"ק ק"ב דאפי' מתו העדים נאמנים העדים האחרונים לפוסלן בגזלנותא וכן עיקר:

נד

דאי תפס. אפי' בעדים אבל בקרקע לא מהני תפיסה וכמו כן אם נחלקו בשובר ששני עדים חתומים בו ושנים מעידין שהן פסולים מפסיד המלוה סמ"ע וש"ך:

נה

מחמת קורבה. ואף דעשו עולה שחתמו שטר שיבא לגבות ממשעבדי שלא כדין מ"מ לא מיחשבי רשעים בכך כיון שהמעשה אמת סמ"ע:

נו

שנתקיים התנאי. ודוקא תנאי שהוא בקום ועשה על בעל התנאי להביא ראיה שקיים תנאו אבל תנאי שהוא בשוא"ת הרי הוא בחזקת שלא עשה עד שיביא ראיה שעבר על תנאו) (ודוקא בתנאי דלהבא אבל בתנאי דלעבר לעולם צריך המלוה לברר שנתקיים התנאי אפי' שהוא בשב ואל תעשה:

נז

עד אחד אומר לא הי' תנאי. פי' שלא שמעתי התנאי אבל כשמכחיש בבירור הרי ע"א מעיד בשקר ושוב אין מצטרפין אותו להקיום כיון שמעיד עדות שקר בתכ"ד של עדות הקיום בטל הקיום:

נח

ואין כאן אלא עד אחד. ואין כאן רק שבועת היסת כיון דיש לו עד מסייע ג"כ:

נט

ואם כתוב בשטר. הש"ך תמה דדעת בעה"ת באין כת"י יוצא ממ"א דאף בז' נאמנים:

ס

שגוף המכר. ואפי' כת"י יוצא ממ"א יכולין לפרש כך ואף שהוא פי' דחוק מ"מ נאמנים:

סא

שטר אמנה. דלא ניתן לכתוב ומשוי נפשייהו רשעים וכתב נ"י ומיהו מעשים בכל יום שנוטלין קנין ומאמינו על המעות שאין האיסור רק לעשות שטר וע"ש בביאורים:

סב

ואח"כ נתברר. ואפי' כת"י יוצא ממ"א נאמנים דזה הוה כעדות אחרת וכמעידין שפרעו או מחלו:

סג

בשום דבר. משמע אפי' בתנאי א"נ ובסי' פ"ב משמע דבתנאי נאמנים ואפי' בכת"י יוצא ממ"ח וכ' הסמ"ע דבשום דבר הנאמר בכאן לאו דוקא דבתנאי נאמנים. והא דמבואר בסי' כ"ט דא"י להוסיף בעדותו תנאי מחלק הסמ"ע דבעדות בע"פ א"י להוסיף תנאי משא"כ בשטר נאמנים לומר תנאי) (וע"ב בתנאי שהוא דלשעבר הסמ"ע מודה דא"כ והש"ך מסיק דאפי' בשטר א"נ לומר תנאי) (דדוקא בשטרות א"נ אבל בגט נאמנים לומר תנאי) (ועוד נראה דאם ציוה הלוה לכתוב התכאי בשטר הן שציוה לכתוב שטר בפ"ע הן שציוה לכתוב בשטר עצמו נאמנים לומר תנאי אפי' להש"ך ואפי' בתנאי שהוא לשעבר וכן בתנאי שהתנה בשעת מסירה אחר החתימה נאמנים לזמר לכ"ע) (ועדים אחרים נאמנים לכ"ע לומר שהיה תנאי אפילו קודם החתימה ודוקא כשאומרים שהי' תנאי שלא בפני ע"ח שאינן מכחישין אבל כשאמרו שהיה תנאי בפני עידי החתימה הוי תרי ותרי אפי' ע"ח אינן לפנינו ובמכירה אוקי הקרקע בחזקת הלוקח כיון שבדין ירד נקרא הלוקח מוחזק ובמשכנתא הממושכן נקרא מוחזק וע"ב:

סד

באותה שעה א"נ. הטעם דהוי כמשוי נפשייהו רשעים שלא היה להם לחתום עצמן מש"ה א"נ אפי' במיגו משא"כ בסי' פ"ב שהלוה אומר קנין היה נאמן דהלוה נאמן במיגו אפילו במקום שמשוי לעדים רשעים או"ת:

סה

יכול לחזור בו. והש"ך השיג ע"ז וע"ב) (דבע"ח לא הוי כנחקרה עדותו בשעת חתימה רק בשעה שבא לב"ד ולכך יכול לחזור בו קודם שבא לב"ד אבל כשהוא מקוים שכבר היה אצל הב"ד להתקיים שוב א"י לחזור בו:

א

ואם קיימו בשנים. עבה"ט בשם סמ"ע עד ואם הלוה בעצמו חתום על השטר ומודה לפני ב' עדים שהוא חתימת ידו נראה דמהני קיומא. וע' בט"ז ג"כ מזה. ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר ז"ל נ"ב וז"ל ומ"מ היכא דהשטר הוא חתימת הלוה ומעידי' שהודה בפניהם הלוה שזה חתימתו דכתב הסמ"ע והט"ז דמהני לענ"ד יש לדון טובא דהא מה דכתב הרמ"א סעיף ז' דמעידים מפי הכתב היינו מטעם שכתב הריב"ש דקיום שטרות מדרבנן ואם כן בכת"י דכ' הסמ"ע לעיל סי' ל"ה וכ"כ הש"ך כאן סק"י דמדאוריית' בעי קיום לא מהני העדות מפי כתבן עכ"ל וע' בנה"מ שתמ' ג"כ בזה וכתב ליישב דמיירי שהלוה צוה להם לחתום ולקיים וחשיב העדאת עדים כמו כל שטר שנעשה בצווי המתחייב:

ב

מתוך כתבם. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש ואם כן קשה על הרמ"א כיון דסתם שם בדברי המחבר כו' עד ואם כן ה"ה בדרבנן אין לחלק בין אלם או לא. וע' באה"ע סימן קמ"ב ס"ז בהגה שכתב ולכן אלם לא יוכל להביא גט כו' ובב"ש שם ס"ק י"א שכתב עי' בריב"ש סימן תי"ג דמכשיר לקיים ע"פ כתב וכ"כ בח"מ סימן מ"ו ס"ז בהגה לפ"ז ג"כ כשר לכתוב בפ"נ ובפ"נ דהיינו קיום וע"כ מ"ש הריב"ש סי' רמ"א דלא מהני ע"פ כתב היינו דוקא באלם כו' עד ובזה צדקו יחדיו מה שפסק בהגה שם ס"ז וסעיף ל"ו ולא כש"ך שם עכ"ל גם בס' קרבן נתנאל פ"ק דגיטין אות ל"ז תמה מאד על הש"ך בזה דלא ראה דברי הרב באה"ע שם וגם דברי הריב"ש דסי' ר"מ ע"ש. וע' בתשובת כנ"י סי' פ"ב שתירץ קושיית הש"ך באופן אחר ע"ש וכן תירץ בתומים הובא בנה"מ סק"כ. וע' בספר בית מאיר באה"ע שם:

ג

ב' עדים על חתימת כל א'. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב שטר שחתומים בו שלשה עדים והעיד א' על חתימת ב' מהם וא' מעיד על חתימת עד הג' ועל חתימת הא' מן ב' האחרים אע"פ שלדברי כל א' מהם יש בשטר זה ב' עדים מקויימים אינו כלום. הרדב"ז סי' נ' ונ"ה עכ"ל מהריק"ש:

ד

אבל אינו זוכר העדות. ע' בתשובת נו"ב חלק אבן העזר ס"ס נ"ז:

ה

וכ"ש אם היו עדים. עי' בנ"צ מ"ש בזה:

ו

אינו מועיל עי' בתשובת מהרי"ט חלק אה"ע סי' ט' שכתב דהיינו דוקא שלא לגבות בו ממשעבדי אבל מ"מ מצטרף שיהיה מלוה על פה דהא קיי"ל הודאה והלואה מצטרפין אע"ג דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ע"ש והביאו הכנה"ג בהגה"ט אות ל"ב. אולם בתומים ס"ק י"ח חולק עליו גם בס' שער משפט חולק וכ' דברור דאשתמיט להו דברי הרי"ף בפ' ג"פ והרמב"ם פ"ד מה' עדות והט"ו בסי' ל' סי"ב כו' ע"ש:

ז

אלא ששנים מן השוק. עש"ך ס"ק מ"ו וע' בס' קרבן נתנאל פ"ב דכתובות אות נ"ז מ"ש בזה:

ח

ויש חולקים. עי' ש"ך סעיף קטן ס' וע' בספר קרבן נתנאל פרק ב' דכתובות אות ס"ד מ"ש בזה:

ט

אינו חותם עמהם. עש"ך ס"ק ס"ו מה שכתב ועוד דכיון דאף לאחר שחתמו מהני כשיקבלו עדות מחדש יצטרפו מחדש לא ה"ל לש"ס למימר בסתמא כו' וע' בס' קרבן נתנאל פ"ב דכתובות אות ס"ו:

י

שזה גילוי דבר עבה"ט שכתב משא"כ בהעידו עליו שגזל כו' ועמ"ש לעיל סי' ל"ד סכ"ט ס"ק מ"ז:

יא

של דיו וחתך. עבה"ט וע' בתשו' משכנות יעקב סימן כ"ג:

יב

שנעשה חתנו עבה"ט שכתב הטעם משום דבפסול קורבה אינו חשוד לזייף כו' וע' בתשו' נאות דשא סי' ס"ח שכ' בחתום בשטר עד שלא נעשה נוגע ונעשה נוגע בעינן ראו השטר בידו מעיקרא כמו בגזלן כמ"ש בסמ"ע ר"ס ל"ז שהדבר פשוט דפסול נוגע הוא משום דחשדינן ליה שמשקר כו' (עמ"ש שם ס"ק א') וכן מבואר להדיא בש"ס ב"ב דף קנ"ט דמייתי שם דין נעשה גזלן דאחרים מעידין על ח"י ומוקי לה בראו עדים החתימה מעיקרא והדר מייתי חתם בשטר עד שלא תפול לו בירושה ואח"כ נפל לו בירושה אחרים מעידין על ח"י ומוקי לה נמי שראו עדים החתימה מעיקרא כו' וגם באורים ס"ק ק"ה מביא דין זה דירושה בשם הש"ס הנ"ל כו' וליכא למימר דהתם שאני דכיון דנפל לו בירושה אין עליו תורת נוגע אלא הוא הבע"ד עצמו מש"ה חשיד לזייף אבל נוגע לא דזה אינו דודאי כיון שעיקר עדותו על אדם אחר רק שע"י זה נמשך לו ריוח הרי הוא ככל נוגע דעלמא ולא גרע מההיא דסימן ס"ו סכ"א במכר השט"ח לעדים החתומים בו ולא קרי להו התם רק נוגע כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סימן ל"ג סט"ז ס"ק ט':

יג

אבל אחרים. עבה"ט לענין אלם אם יכול לחתום שטר ועי' בתשובת כנ"י סי' פ"ב שהאריך להכשיר שטר שחתם אלם ע"ש וע' בקצה"ח ובנה"מ מזה:

יד

פסולי עדות היינו מחמת קורבה. עבה"ט בשם סמ"ע עד כיון שהלוהו באמת. וע' בתוס' רע"ק בגליון המשניות פרק ב' דכתובות אות י"ט שכתב וז"ל ולפ"ז מיירי רק באומרים שההלואה הי' אמת אלא דבאו נפסול השטר ע"י שקרובים היו ומ"מ אפילו מע"פ לא הוי דהוי תחלתו בפסול. אבל הט"ז כתב דסמכו עצמם דמסתמא יהא גלוי לכל שהם קרובים ולא ידונו על השטר ע"ש אם כן אפשר דגם באומרים קרובים היינו וההלואה הי' שקר מהימני. אמנם לענ"ד נסתר זה מדברי תוספות בשמעתין ד"ה חזקה כו' עכ"ל ע"ש עוד:

טו

נאמנין. עבה"ט עד וכ' דאפי' אם פירוש דבריהם הוא דחוק כו'. וע' בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג סי' ח' שכ' דדוקא עדים משום דהתורה האמינה לעדים כ"ז שאין חוזרין ממה שהגידו בראשונה א"כ כיון שיכולים לפרש דבריהם הראשונים בענין שלא יהיו מכחישים דבריהם הראשונים הוי עדות גמורה אבל הבע"ד בעצמם ודאי דא"י לפרש הודאתו בדרכים רחוקים ודחוקים כו' ע"ש:

טז

או שיש עדים שזה כתב ידם. עי' בנ"צ מ"ש בזה:

יז

אין נאמנים. כתב הש"ך ועדים אחרים נאמנים וכן כתבו הגאונים עכ"ל רי"ו ומביאו ב"י מחו' ל"ו עכ"ל ומשמע דאפי' בתנאי דס"ל דאין עדים נאמנים בכת"י יוצא ממ"א מ"מ עדים אחרים נאמנים וכ"כ הב"י להדיא בסי' כ"ט בסופו על תשובת הרשב"א דאחד משכן כרם כו' ע"ש וע' בתומים שהעלה דדוקא אם כת הב' העידו סתמא שהי' תנאי דאמרי' דאין זו הכחשה מעידי שטר דהם לא ידעו מתנאי זולת עדים הללו אבל אם העידו שהי' התנאי במעמד עידי השטר א"כ ה"ל הכחשה דתרי ותרי ע"ש וכן העלה בספר שער משפט וכ' דכן מבואר מדברי הב"י באה"ע ס"ס קמ"ה בשם תשובת הרשב"א וגם בתשובת לחם רב סי' פ"א דעתו כן לדינא וכן עיקר ע"ש:

יח

חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא. ע' בס' שער משפט בענין אם עד א' מעידי השטר אומר שבפניו לבד מסר מודעא אי מהני ג"כ כיון דעקר לסהדותיה ואין כאן אלא עד א' על המכירה ואוקי חד לגבי חד כו' והאריך בזה ומסיים דצ"ע לדינא ע"ש:

א

[ט"ז ד"ה קיימו בשניהם וכו'] היינו אם הב"ד עצמן מכירים וכו'. נ"ב ומ"מ היכי דהשטר הוא תח"י הלוה והעדים מעידין שהודה בפניהם הלוה שזה חתימתו דכ' הסמ"ע והט"ז דמהני ולענ"ד יש לדון טובא דהא מה דכ' הרמ"א בסעי' ז' דמעידין מפי הכתב היינו מטעם שכ' הריב"ש דקיום שטרות דרבנן וא"כ בכת"י דכתב הסמ"ע לעיל סי' ל"ה וכך כתב הש"ך כאן ס"ק י' דמדאוריי' בעי קיום לא מהני עדות מפ"כ:

ב

[ש"ך אות כד] והכי נקטינן. נ"ב וכ"כ הריב"ש:

ג

[שו"ע] לפי שצריך שני עדים. נ"ב שטר שחתומים בו ג' עדים והעיד א' על חתימת ב' מהם וא' העיד על חתימת העד השלישי ועל חתימת א' מן ב' אמרי' אע"פ שלדברי כ"א יש בשטר זה ב' עדים מקויימים אינו כלום רדב"ז סי' נ' נ"ה עכ"ל ריק"ש:

ד

[שו"ע] מ"מ לגבי דידהו נאמנים. נ"ב ק"ל למסקנת הש"ך לקמן סי' שפ"ח ס"ק כ"ב דגרמי במקום אונס ממון פטור הא הכא הוי רק גרמי ועשו כן מחמת אונס ממון ואפ"ה חייבים וצ"ע:

ה

[שו"ע] וחייבים לשלם ללוה. ע"ל סי' שפ"ו ס"ג בהגה ובש"ך שם ס"ק כ"א ואורים גדולים לימוד רט"ו:

ו

[שו"ע] אינם נאמנים. נ"ב ע' תשו' הריב"ש סי' שע"א:

א

ויש אומרים דאפי' כו'. מגו דאי בעי אומר מזויף הוא עם הנאמנות והכי קי"ל וכדלקמן ריש סי' פ"ב:

א

באים עידי השטר כו'. או שאר עדים או ע"י דימוי ושאר דרכי הקיום וכדלקמן סעיף ז':

א

וכותבי' למטה כו'. ואתא פלוני ופלוני כו' היינו לכתחלה יש לכתוב הדרך שנתקיים בו אבל בדיעבד אם לא כתבו רק נתקיים שטר זה דיו כדלקמן סעיף ח' וסעיף כ"ט בהגה"ה:

א

ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה. ואם באו שני בעלי הדינין לפני הדיין בלילה מקיימין דה"ל כקבלו עלייהו קרוב או פסול אבל בקיום דבא המלוה לחוד אין מקיימי' בלילה שלא מדעתו וכ"כ הסמ"ע ס"ק ו':

א

אין מקיימין שטרות בלילה ואפי' קיימוהו בדיעבד לא הוי קיום כדלעיל סי' ז' [‎‎‎‎ה'] סעיף ב' גבי דין ואין חילוק בזה בין שטרות לגט אפי' במקום עיגון כ"כ בתשו' ר"א מזרחי סי' פ"ב וע"ש שהאריך בזה:

א

בשנים לא הוי קיום. אפי' בדיעבד כדלקמן סעיף כ"ט כ' בסמ"ע ס"ק ז' דהיינו דוקא כשאין הן עצמן מכירים חתימות עידי השטר אלא שעידי החתימה מודים לפניהם שהוא חתימתן אבל כשהן עצמם מכירי' החתימות ה"ל כאלו מעידים על מנה שבשטר עכ"ל ולא נהירא לי דאף כשמכירים החתימות הלא לא היו אצל ההלואה אלא על חתימת ידן הן מעידים ולא על מנה שבשטר והלכך צריך ג' דאל"כ ה"ל כעד מפי עד אע"פ שמכירים החתימות והכי מוכח בש"ס פ"ב דכתובות גבי הא דאמרי' שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהם מכירי' חתימת ידי העדי' וא' אינו מכיר ונתבאר בטור ומחבר לקמן סעיף כ"ד ע"ש:

א

לא הוי קיום בית דין. מיהו העדאת עדות הוי להריב"ש והר"ב לקמן סעיף י' בהג"ה דיכולי' להעיד עדות זה מתוך כתבם ונפקא מיניה טובא בין קיום לעדות כמ"ש לקמן סעיף כ"ט ס"ק ע' והיכא דנכתב בקיום שהעידו העדי' לפניהם או אחרי' העידו לפניהם על חתימות ידם לא הוי אפי' העדאת עדות דה"ל עד מפי עד כיון דלא העידו כן לפני ב"ד של ג' וכן הוא בהגה' מרדכי סוף קדושין תשובת ה"ר חיים וע"ש:

א

ונ"ל הטעם כו' דיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות כו'. גם הבית חדש ושאר אחרוני' נמשכו אחר הר"ב בטעם זה ולפע"ד אין טעם זה נכון דלא דמי קיום לדין וכמו שכתבתי לעיל סי' ג' ס"ק ח' דדוקא לענין דין הוי יחיד מומחה כג' אבל לא לענין הודאה וקיום א"כ גבי קיום הוי כעד מפי עד ובעי ג' דהוא ב"ד וכמו שכתבו התוס' והרא"ש ושאר פוסקים וע"ל סי' כ"ח ס"ך וכ"א וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות וז"ל לעניין חכם דגמיר וסביר וראוי לדון יחידי אי סגי לקיום שטרות שיקיימו לפניו לבדו היה אומר מורי ז"ל דגזירת חכמי' הוא דקיום שטרות בג' שלא יהא כעד מפי עד וכדאמרינן לקמן גבי בי דינא דרב אשי לא סגי בשנים ואיהו מסתמא גמיר וסביר ונראין הדברי' עכ"ל וגם מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' י"א כ' ואלו בא א' לפני והיה מערער על הקיום הייתי פוסק הלכה למעשה שהוא כחספא בעלמא וע"ש שהאריך ונראה שבדברי' כאלו הולכי' אחר המנהג וכדלעיל סי' כ"ח סעיף כ"ג ואפי' הוא נגד הדין וכ"כ בת"ה שם דמנהג כזה מבטל הלכה. וכ' הב"ח דלענין מנהגינו אין הרב יכול לקיים השטר בלילה. ואפשר דהיכא דנהוג לקיים בלילה גם בזה אמרינן מנהג מבטל הלכה:

א

קיום שטרות דרבנן ובהגהת מרדכי דקדושין ד' תרס"ה ע"א כ' דאם העדי' קיימי' ואומרי' לא חתמנו שטר זה או שאינם קיימי' ובעל דבר אומר פסול הוא צריך קיום אף מדאוריית' עכ"ל סמ"ע ס"ק ט' ואמת איתא שם כן בהגהת מרדכי תשו' ה"ר אביגדור הכהן וז"ל דהא דקיום שטרות מדרבנן היינו היכא דליכא הכחשה וההיא דריש גיטין ה"פ בדין הוא וכשאר שטרות לא ליבעי תרי היכא דליכא הכחשה כדריש לקיש דאמר עדי' החתומים כו' ורבנן הוא דאצרוך קיום בשאר שטרות בתרי אפי' היכא דליכא הכחשה כגון בבא ליפרע שלא בפניו או מיתומי' ולקוחות ולא גבי עד דמקיים ליה בתרי והכא משום עיגונא סגי בחד היכא שאין מכחישו ואע"ג דקיום הגט דהיינו בפני נכתב ובפני נחתם אינו אלא משום חשש הכחשה דאם יבוא הבעל ויערער השתא מיהא לא אתי וליכא הכחשה אבל היכא דבעל דין לפנינו ואומר מזויף הוא אפי' מדאוריית' בעי קיום וראיה מדתקון זמן בגטין (בפ"ב דגטין דף י"ז) משום שמא יחפה על בת אחותו ועתה מה הועילו אכתי יחפה שיכתוב גט בעצמו ויחתם עדים כרצונו אלא ש"מ כל היכא דאיכ' הכחשה לא איתמר דריש לקיש דאע"ג דגם האשה תודה לדבריו ואין שם הכחשה כיון דמוכח מילתא דלהצלה עבד טענינן מזוייף ומצריך קיום דחשבינן כאלו יש שם הכחשה וליכא למימר דלרמאות גדולה כזה לא חיישינן הא בפ' ד' אחין אמרינן דלהצלה מחקה לזמן שבשטר קדושין אי הוי מתקני ליה זמן אע"פ שהוא רמאות ניכר ומפורסם עכ"ל אבל לפע"ד אין דבריו מחוורים וראייתו אינו ראיה דאדרבה כיון דמדאורייתא לא בעי קיום דלא חיישינן שזייף א"כ מה"ט גופא גם רבנן לא חשו להכי שיחפה על בת אחותו ויזייף וגם לא דמי למחקה זמן דשכיחא דעבדינן הכי משא"כ הכא כמו שאמר רש"י רפ"ק דגטין דלא חציף לזיופי שטרא וכ"כ רשב"ם פ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע ע"א) דלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים ועוד דבמחקה זמן דוקא חיישינן משא לצייר עדי' דאיכא למיקם עלה דמלתא ואפי' בזמן אמרינן בפ"ב דגטין (דף י"ז ע"ב) דלא חיישי' לרמאי דגזייה לזמן א"כ בע"כ שאין לדמות הרמאות זו לזו וכ"ש רמאות כזה לצייר עדי' וגם איכא למיקם עלה דמלתא ועוד דמה שפי' ה"ר אביגדור דהך דריש פ"ק (דגטין דף ג' ע"א) היינו משום דהשתא ליכא הכחשה לא נהירא דהא איתא התם להדיא (בדף ו' ע"ב) דאפילו אתא בעל ומערער לא משגיחינן ביה וכן הוא עוד בש"ס סוף פ"ב דגטין (סוף דף כ"ג) ומשמע התם דאפי' לכתחלה תנשא בו ולא משגיחינן לערעורו של בעל וכ"כ הרשב"א בחדושיו ריש פ"ק דגטין להדיא ע"ש בדף ט' ריש ע"ב בחדושי הרשב"א וכן מוכח להדיא מדברי הטור והמחבר בא"ע ר"ס קמ"ב ע"ש ונראה שלזה כוונו התוס' סוף פ"ב דכתובות דף כ"ט ע"א ד"ה קיום שטרות כו' שכתבו דברים גיטין מוכח דאפילו היכא שטוען מזויף הוי מדאורייתא כמי שנחקר' עדותן בב"ד. א"כ מכל זה מוכח דלא כה"ר אביגדור כהן. וגם דוחק לפרש הא דאמרי' בש"ס פ"ב דכתובות (דף כ"א ע"ב) ש"מ עד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן וכן הא דאמרי' בסוף פירקא (דף כ"ח ע"א) ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן זה כתב ידו של אבא כו' כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן דהיינו דוקא כשאין הבעל דין טוען מזויף לפנינו. דא"כ ה"ל לפרושי וכן כתבו כל הפוסקי' והט"ו בכמה דוכתי טובי בסתמא כמה קולות בקיום שטרות מטעם דקיום שטרות דרבנן ולא כתבו דהיינו כשאין הבעל דין טוען לפנינו מזויף וכן מוכח להדיא בתוס' פ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב ע"ב) שכתבו וז"ל שהרי מן התורה א"צ שום שטר קיום דעדים החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר אין נ"ל שצריך קיום דלא אמרינן החתים עדי' שאינן מעצמו דאעפ"י שהוא חשוד על הממון מירתת לכתוב שטר מזויף פן יכירו ב"ד זיופו הלכך כי תקינו רבנן קיום כנגד טענת שטר מזויף ה"מ כי אמר לוה דקים ליה בגויה אבל יתמי ולקוחות כנגד טענת מזויף לא הצריכו קיום עכ"ל ואע"ג דמסקנת התוס' שם דאף ליתמי תקינו רבנן קיום מ"מ הא מלתא דמדאורייתא לא בעי קיום אף כי טעין לוה מזויף כדקאי קאי וכ"כ עוד התוס' פ"ב דכתובות דף י"ט ע"א וז"ל וא"ת מ"ט דמ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כו'. ופי' הקונטרס במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום דעדי' החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריכוהו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום וכן נראה לר"י עכ"ל וכ"כ עוד התוס' פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ח ע"ב) אלא רבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין בהדיא מזויף כו' וכן הוא להדיא בפירשב"ם פ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע ע"א) ע"ש וכן הוא בחדושי בבא מציעא להריטב"א ז"ל רפ"ק דמציעא וכן הוא בתשובת מיי' לספר שופטים סי' י"ב דמדאורייתא עדי' החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומדרבנן הוא שהצריכו קיום כי טעין מזוייף כו' וכן משמע מדברי הטור ריש סי' זה שכתב תקנת חכמי' לקיים השטר שכל זמן שלא נתקיי' לא מבעיא אם הלוה אומר שהוא מזוייף כו' אלא אפילו פרוע נאמן במיגו דמזויף לכן תקנו חכמי' לקיימו כו' משמע דאף במזוייף תקנת חכמי' הוא וכן עיקר: שוב מצאתי בתשובת מהרי"ק שורש ע"ד שהשיב לה"ר אביגדור כהן וחלק עליו וכ' לו וז"ל ואת אדוני כתבת בכתבך דכל היכא דאיתמר בש"ס קיום שטרות מיירי שאין נתבע טוען מזוייף כו' ומטיבותיך נראה בעיני שהוא כשגגה היוצא מלפני השליט כו' וכ"כ ר"ש בפ' גט פשוט כן וגם ר' שמשון בפ' מי שהיה נשוי כו' וע"ש: ובזה דס"ל לה"ר אביגדור כהן דהיכא דהעדי' לפנינו ואומרי' לא חתמנו היה נראה לכאורה כדבריו ואין משמעות בש"ס ופוסקי' דלא כוותיה דנהי דבכל דוכתא אמרינן סתמא קיום שטרות דרבנן היינו משום דמסתמא מיירי שאין העדי' מכחישים חתימתן לפנינו. אך בתשוב' ההיא שבמהרי"ק שם חולק על ה"ר אביגדור גם בזה ומוכיח מן הירושלמי דקאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן כשאמרו לא חתמנו כו' דהיינו אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואומרים לא חתמנו אין נאמנים מדאורייתא כיון שבא השטר לב"ד קודם לכן וע"ש וכן מפרש הנימוקי יוסף פ' איזהו נשך והר"ן פ"ק דר"ה בשם הרמב"ן והירושלמי בשאין כת"י יוצא ממקום אחר ואליבא דר' מאיר כו' ומביא ב"י דברי הר"ן לעיל סי' מ"ג סעיף ח' ואף שבנ"י שם איתא שאומרי' אנוסים או קטנים היינו אפשר דלאו דוקא קאמר וכ"כ בתשוב' מיי' לספר שופטי' סי' י"ב דמן התורה אפילו אמרו לא חתמנו לא מהימני וע"ש ומ"מ צ"ע בזה לדינא. אבל כשאין העדים לפנינו האומרי' לא חתמנו והבעל דבר טוען מזויף נ"ל עיקר דמדאורייתא לא בעי קיום וכמ"ש ודלא כהסמ"ע: ולפיי זה גם דברי הר"ב בא"ע סי' מ"ב סעיף ד' צ"ע שכ' שם וז"ל מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדי' חתומים בו כל זמן שאין השטר מקויים אין לחוש לקידושין (הגהת מרדכי דקדושין) ודלא כיש שמחמיר בדבר (מהרי"ק שורש ע"ד) עכ"ל והיינו ע"פ דבריו בד"מ בא"ע שם וז"ל כ' מהרי"ק שורש ע"ד על עדים שכתבו שטר שאחד קידש אשה בפניהם והעדים אומרים שמעולם לא חתמו על שטר זה ומעולם לא ראו שקידשה אפ"ה יש לחוש לקידושין וצריכה גט אבל בהגהות מרדכי דקידושין דף תרס"ה ע"ג וע"ד האריך בדין זה וכ' דא"צ גט כל זמן שלא נתקיים השטר כתיקונו וכ"כ הרשב"א סי' אלף ר"י ובסי' אלף ר"ט כ' דאפי' נתקיים השטר נא מהני לענין קידושין (נראה מלשון הר"ב דהרשב"א דוקא לענין קידושין מיירי וכ"כ בב"י בא"ע סי' מ"ב וכבר השגתי על זה לעיל סי' ל"ט ס"ק ח' ע"ש) עד שיבואו ויגידו בפניה' או שיכתבו שהאשה צותה לכתוב שטר וע"ש וא"כ דברי מהרי"ק דחוים מאחר שלא ראה דברי הגהת מרדכי ורשב"א בזה כמו שמשמע שם מדבריו שלא ראן ואם ראן היה חוזר בו עכ"ל ד"מ ולכך כ' בהגהה כל זמן שאין השטר מקוים כלומר דבמקוים יש להחמיר כהגהות מרדכי ולא כרשב"א סי' אלף ר"ט ודלא כבעל הלבוש שם שכ' וז"ל מצאו כ' בשטר כו' אין חוששין לקדושין עד שישמעו מפי העדי' דמפיהם ולא מפי כתבם מיהו זה דוקא כשאין השטר מקוים אבל אם השטר מקוים יש לחוש שמא כבר העידו בב"ד אחר ואח"כ חתמו וצריכא גט עכ"ל וזו סברא בדויה מלבו שלא נמצא בשום פוסק והוא תמוה דכי בשביל שהוא מקוים ניחוש שהעידו כן וכי מה ענין קיום להעדאת עדים וגרם לו כל זה שלא היה לפניו ספר הדרכי משה. ומ"מ גם דברי הרב בד"מ תמוהים בעיני לפי שהרב סבר דהך דתשובת מהרי"ק שורש ע"ד מתשובת מהרי"ק הוא ולכן כתב שדבריו דחוים ואלו ראה דברי הגהת מרדכי ורשב"א היה חוזר בו אבל באמת אף שהיא נדפסת בתשובת מהרי"ק אינה מתשובת מהרי"ק ולאו מהרי"ק חתים עלה בסוף ונראה לעין למי שמעיין שם בתשובה ההיא שאותה תשובה חבר איזה גדול א' שהיה זמן רב קודם ההגהת מרדכי ובהגהת מרדכי הועתק תשוב' ה"ר אביגדור כהן שפסק דאין חוששין לשטר הקידושין כיון שאינו מקוים ע"ש בתשובת ה"ר אביגדור באריכות ואותו גדול בתשובת מהרי"ק שורש ע"ד השיב לה"ר אביגדור כהן עצמו. וסתר דבריו כל מ"ש ה"ר אביגדור בתשובה ההוא שבהגהת מרדכי שם וכבר הוכחתי גם אני לעיל דלא קי"ל כה"ר אביגדור בהא דסבירא ליה דמדאורייתא בעי קיום בשטר קידושין א"כ מה שחילק הרב בהגהות בין שטר מקוים ליתא דנלפע"ד לדינא אפילו באינו מקוים מקודשת מדאורייתא משום דדבר תורה אין צריך קיום ובזה צדקו דברי אותו גדול בתשובת מהרי"ק שם אך דבנדון של ה"ר אביגדור שם הדין אמת מטעם הרשב"א כיון דכתבו השטר בלא רשות הבעל דבר וכמ"ש לעיל סימן ל"ט ס"ק ח' ע"ש וכן בשטר קידושין שמצאו בשוק נמי צריך קיום [דמה] דאין ביד שום אדם לא שייך לומר חשיד לזיופי דהא לא ידעינן מי הוא הבעל דבר והיינו הך דירושלמי דשלהי יבמות במצאו כתוב מת פלוני דאף מ"ד דמשיאין את אשתו לא מתיר אלא משום עיגונא כמו דמשיאי' בעד מפי עד אבל בשטר שמוציא הבעל חתום בעדי' שקידש את פלוני והוזכר שם שנכתב ברשות האשה אף שאין יכולי' לקיימו והאשה טוענת מזויף הוי קידושין דמדאוריית' לא בעי קיום ונהי דמדרבנן בעי קיום היינו דכל כמה דלא מקיימי' ליה לאו שטרא מעליא היא ולכך בממון וכה"ג מוקמינן אחזקתא מכל מקו' ודאי ספיקא הוי אף לאחר תקנתא דרבנן הוי ספיקא דאורייתא וגם הרשב"א מודה לזה כן נ"ל ברור ודלא כהר"ב:

א

מקיימי' השטר אפילו שלא בפני בע"ד נראה דוקא שטר או מטעמא דכתב הרשב"א בתשובה מביאה ב"י מפני שהמקיימי' לא על מנה שבשטר הם מעידי' אלא על חתימת העדי' ובין לטעמא שכתבו התוס' פ' הגוזל בתרא דף ק"ב ע"ב והרא"ש והטור וסמ"ג דף ק"צ ע"א דכיון דקיום שטרות דרבנן דד"ת העדי' החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ואין צריך קיום ומדרבנן הוא דצריך והלכך מקיימי' שלא בפני בע"ד ע"כ אבל בחתימת יד הלוה לא שייכי הני טעמי ואין מקיימי' אלא בפניו דהא ר' יוחנן פליג בש"ס התם דאין מקיימי' אלא בפניו מטעם דאמר קרא והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו ונהי דרבא פסק הלכתא התם כרב היינו מהנך טעמא דאמרן אבל בח"י דהלוה שהמעידי' באים לחייב את הלוה עצמו ולא שייכי הני טעמי נראה דלכ"ע אין מקיימי' אלא בפניו כן נ"ל. וכן מוכח להדיא בסמ"ע לעיל סי' ל"ה ס"ק ט' דבכת"י הלוה מדאורייתא בעי קיום ע"ש וכן מוכח בדברי רב שרירא גאון שהביא הבעה"ת והטור לקמן סי' ס"ט וכמ"ש שם בס"ק י"ג וכתבתי שם שגם הבעה"ת והטור מודו ליה בזה לדינא וגם הב"ח פסק שם לגמרי כרב שרירא ע"ש. ועוד כתבתי שם דבכל הני קיומי דמקילינן משום קיום שטרות דרבנן לא מקלינן בכת"י דהלוה מיהו כמדומה שנהגו להקל לקיים אף כת"י לוה שלא בפני בע"ד ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכה כמו שמקיי' הרב שטרות ביחידי וכמ"ש לעיל ס"ק ח' דהיינו נמי מטעם מנהג מבטל הלכה אבל היכא דלא נהוג אין להקל (עיין בס' א"א דף ע"ח):

א

או שני הדייני' כו' מ"ש המחבר דבהכרת שני הדייני' סגי הוא מתשובת רשב"א שבב"י כאן סעיף ט' מיהו היינו דוקא בשחתומי' ג' דייני' וכן הבאתי לקמן סעיף ט"ו ס"ק מ"ב דברי הריטב"א והר"ן ע"ש:

א

שיבואו העדי' החתומי' בו כו' וכתב ר' ירוחם נ"ב ת"ח יש מחלוקת בתוספתא אם אומרי' העדי' כתב ידינו הוא זה ואחרי' אומרי' אין זה כתב ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא איפסקא הלכתא כמאן ע"כ והביאו הבית יוסף והד"מ וסמ"ע ס"ק י"ד והמחלוקת הזה ראיתיו בירו' פ"ב דכתובות וז"ל הריטב"א מתני' זה אומר זה כתב ידי כו' גרסי' בירו' הם אומרין כתב ידינו הוא זה ואחרי' אומרין אינו כתב ידם הא תרי ותרי פי' דאע"ג דלרבנן אין א' מהעדי' מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השני' האחרי' מעידי' על כל אחד ואחד לא חשיבי תרי לגבי א' דכיון שהעדי' על מנה שבשטר הם מעידי' הא חשיב כאידך תרי אבל הם אומרי' אינו כתב ידינו ואחרי' אומרי' כתב ידם הוא תני ר' חייא לא מעלין עדי השטר ולא מורידין פי' שהעדי' האומרי' אינו כ' ידינו מיירי שאין אחד מהן מעיד אלא על שלו ואידך דמכחישי' מעידי' על כל אחד וא' מהם והוה ליה תרי לגבי חד אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם אין נאמני' פי' וטעמא משום דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפילו אמרי אינו כתב ידינו לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כת"י כן נ"ל פי' הירושלמי הזה עכ"ל ומשמע דאם עידי השטר כל א' מעיד ג"כ על של חברו שאינו כת"י ה"ל תרי ותרי:

א

ואני עד בדבר הזה הוא לשון הרמב"ן ולטעמיה אזיל דס"ל דבעינן שיזכור העדות וכדלקמן סעיף י' ס"ק ל"א ולהחולקי' שם אפילו אינו זוכר העדות סגי כשיעיד גם על כתב יד חברו ומיהו אף להרמב"ם א"צ לומר בפי' כן שזוכרי' אלא מסתמא נמי אמרינן שזוכרי' וכ"כ בסמ"ע ס"ק ט"ו וכן הוכחתי עוד לקמן סעי' י' ס"ק ל"ב:

א

הרביעי שיבואו. עדים ויעידו כו' ואף אם העדים החתומי' בפנינו יכולים לקיים ע"י עדות אחרי' בית יוסף וד"מ וסמ"ע ס"ק ט"ז ופשוט הוא וגדולה מזו נתבאר בסמוך ס"ק י"ב דאפילו אומרים אין כתב ידינו אין נאמני':

א

שיבואו עדים ויעידו שזה כתב ידם של אלו שחתמו לפניה' או שמכירי' חתימתן וכתב בעל העיטור דף ל"ח סוף ע"ב ומסתברא דהיכא דמכירי' רוב החתימה של שמו או של אחיו או של אביו כשר וא"צ שיכיר כל אות ואות דהא רב הושעיא חתם ע' ורב חסדא ס' ש"מ שבאות א' ניכרת החתימה הכל לפי מה שמכירין שדומה להן ע"כ:

א

ויכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם אלא שצריך עוד בית דין לקבל עדותם מתוך כתבם זה וחותמין הב"ד ונתקיים השטר עכ"ל ריב"ש ועי' מ"ש לקמן סעיף כ"ט ס"ק ס"ח:

א

מתוך כתבם כו' עי' בריב"ש סי' שפ"ב שנסתפק בזה דכיון דקיום שטרות מדרבנן וסגי אפי' שלא בפני בע"ד דלמא סגי נמי מפי כתבם ולא הכריע ומביאו ב"י לקמן מחודש כ"א רק בסי' תי"ג כתב שדן לפני מורו הר"ן דכיון דלא בעינן רשות בע"ד ומקיימים אפי' עומד וצווח כותבי' עדותן ושולחי' לבית דין ע"ש ומביאו בית יוסף ריש סי' זה מחודש ב' ומדברי הרא"ש ר"פ מי שאחזו והנמשכים אחריו נראה שחולקים ע"ז שכ' שם בנשתתק פסול לעדות דעלמא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ואם היה חתום על השטר חתימתו מתקיימת ע"י אחרי' ולא ע"י עצמו עכ"ל וכ"כ ר' ירוחם ני"ט והט"ו לקמן סל"ו א"כ קשה על הר"ב כיון דסתם לקמן סל"ו כדברי הט"ו איך פסק כאן כדברי הריב"ש וכן קשה על הע"ש שכ' להדיא לקמן סל"ו דאין חתימתו מתקיימת ע"י עצמו מטעם מפיהם ולא מפי כתבם וכאן כ' דיכולי' להעיד עדות זה ע"פ כתבם וכמ"ש הרב ודוחק לחלק בין נשתתק שאינו ראוי להגיד דהא אנן לא קי"ל הכי לעיל סי' כ"ח סעיף י"א אלא קי"ל דאין חילוק בין אלם לאינו אלם דסבירא לן דמאי דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד מטעמא דמפיהם ולא מפי כתבם הוא לאו דוקא אלם אלא ה"ה מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב וא"כ ה"ה דבדרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא וצ"ע:

א

משתי שטרות כו'. והרמ"ה כתב שצריך שיהיו השתי שטרות בידי שתי לוקחים והטור השיג עליו ואף שלשונו מגומגם קצת מ"מ לענין דינא נראה עיקר כהטור דאפי' השטרות ביד לוקח א' מקיימי' מהן וכן משמע בתשובת ר"ת שהביא הבעל העיטור דף ל"ד ע"ג והמרדכי פ"ב דכתובות וכן נראה דעת הפוסקי' שלא חילקו בכך וגם מדסתם המחבר נרא' שדעתו כן וכן משמע בש"ס מדקאמר וביוצאים מתחת יד אחר אבל תחת יד עצמו לא משמע דאחר דומיא דעצמו דהיינו שהם ביד א' מהני ועוד דאל"כ הל"ל וביוצאים מתחת ידי אחרי' וע' ב"ח האריך בפי' דברי הרמ"ה והנלע"ד כתבתי:

א

שאכלום בעליהם ג' שנים. אחר שנחתמו הריטב"א פ"ב דכתובות:

א

משתי שטרי כתובות כ' הטור בשם הרמ"ה כתובת אשה שישיבתה תחת בעלה ג' שנים בשופי כו' ולא משמע לי כן מדברי הרמב"ם והמחבר (וכן הסמ"ג דף ק"צ ע"ב) שכתבו שאכלום בעליהם ג' שני' לעיל גבי שדות ולא כתבוהו כאן ובפרט שבש"ס איתא והוא שאכלום ג' שני' בתר ב' שדות וב' כתובות והם הפכוהו וכתבוהו מיד בתר שתי שדות משמע דס"ל דדוקא בב' שדות בעינן ג' שני' דחזקת הבתים ושדות הוא בג' שני' אבל אשה ישיבתה תחת בעלה בכל דהו סגי וגם לשון הש"ס והוא שאכלום בעליהן ג' שני' משמע דוקא בשדות דשייך בהו לשון אכילה וכן נראה דעת שאר הפוסקי' וכן עיקר:

א

כתובות דוקא שתי שטרי שדות או כתובות שאכילת פירות של המחזיק או ישיבתה תחת בעלה מעידי' שכשרין הן אבל ב' שטרי חובות אחרי' או ב' שובר' שלא נתקיימו אין מקיימי' מהן דליכא מידי דמחזיק להני שטרי דאפשר דזייפינהו מרייהו ולא ידעו בהו הנך דליתבעינהו מיליה כ"כ הטור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן פ"ב דכתובות וכ"כ הבעל העיטור דף ל"ד סוף ע"ב וכ"כ ר' ירוחם נתיב ב' חלק א' וכן משמע בש"ס ופוסקים בירושלמי פ"ב דכתובות איתא א"ר יוסי בר בון ובלבד שלשה שטרות של ג' בני אדם ומשמע לי דקאי אמאי דקתני אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר דהיינו בשלשה שטרות בג' בני אדם ונראה דלא פליג אש"ס דילן דסגי בשתי שטרי שדות או שתי כתובות דהתם כיון דאכלום בעליהם או ישבה תחת בעלה סגי בתרי ובירושלמי מיירי בשטרי הלואות לכך בעי תלתא ולכך בעינמי בידי ג' בני אדם. ותימה שהפוסקי' לא הביאו הירושלמי הזה ואפשר מפרשי ליה בענין אחר או אפשר דס"ל כיון דבש"ס דילן לא הוזכר רק שטרי שדות או כתובות ושאכלום בעליהם ג' שנים משמע הא שטרי הלוחות בכל גוני לא מהני מיהו אין זה הכרח כל כך דתרי אצטריך בש"ס לאשמועינן אבל ג' שטרות לא אצטריך לאשמועינן דתלתא הוי חזקה בכל דוכתי וצ"ע:

א

שמא הוא זייף הכל ולפי זה אם אותם שטרות שהוא מוציא מקויימות בבית דין מקיימי' מהם ואפי' משטר א' עכ"ל הר"ן וכ"כ בעל העיטור דף ל"ד ריש ע"ב דאיכא מ"ד אימור זייף הכל וכ"כ הריטב"א וז"ל והקשו בתוס' כו' והכא הכי פירושו מאי שנא תחת ידו דלא דלמא זיופי זייף שחתם כולם מכתב שלא יהא נראה ככתב ידו ושינה כתבו זה ודאי צריך תחבולה לשנות כת' ידו ולכתוב ג' כתבים משתי חתימות מכל אחד שוות ודומות זו לזו וקס"ד כל מי שיודע לעשות כן יודע לזייף ולדמות לכתב אדם אחר ומהדרינן דכולי האי לא שכיח אדם יודע לזייף ולדמות כתב יד של עדים וזה הפי' הוא הנכון ע"כ:

א

ואפי' אם ב' השטרות כו' ויש חולקין אין לשון הר"ב מדוקדק דהא לפי טעם הרמב"ם והמחבר מהני כשהשטרות מקויימים וכמו שכתבתי בסמוך ס"ק כ"ב ויש חולקין הוא הרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו וכדאית' בהר"ן וב"י וד"מ ושאר אחרוני' והכי ה"ל למימר ואם השטרות מקויימי' מקיימים מהם אפי' מאה ויש חולקין דאפי' ב' השטרות מקויימי' כו':

א

אין מקיימים מהם דכיון שהם לפניו חיישינן שמא זייף זה מתוכם כן דעת רש"י וכן דעת התוס' בשם ר"ת והרא"ש והמרדכי והטור וכתבו דהיינו דוק' כשאין מכירין אלא ע"י דמיון החתימה לחתימה אבל היכ' דמכירים חתימת העדי' בטביעת עין אע"פ שיש לו חתימה אחרת תחת ידו ליכא למיחש דלמא זייף וכ"כ הטור והוזכרה סברתם בבעל העיטור ובהר"ן שם. וכ' הרא"ש דמזה נלמד דמי שיש לו ב' שטרות בחתימת שני עדים שאין לקיימן אלא בטביעת עין ולא בדמוי ע"כ וכ"כ רבינו ירוחם נתיב שני חלק א' ולהרמב"ם וסייעתו דלעיל מקיימים אף בדמוי. והבעל העיטור דף ל"ד ריש ע"ג הביא דברי רבינו תם וחולק עליו וכ' שאם ידוע' שיש שטר בביתו או ספר מכתיבת אותן עדים החתומי' בשטר והאחד מקוים אין מקיימין השני אפילו משטר אח' ואפילו ע"י עדים בטביעת עין דאמרינן זיופי זייף ודעת כל הפוסקי' אינו כן וכדמוכח מתוס' והרא"ש ומרדכי והר"ן והטור ורבינו ירוחם דלעיל ומכל שכן להרמב"ם והריטב"א והמחבר דמקיימי' בהא והכי נקטינן:

א

ויש אומרי' דאפי' לא קרא עליו ערער. ולפע"ד נרא' דגם הרמב"ם והרי"ף ורש"י מודים דבמקוים אפילו לא קרא עליו ערער סגי דודאי דבר תימה לומר דקיום לא מהני מטעם שמא לא דקדקו הב"ד בקיומו דפשיטא דב"ד לא חתמי אא"כ דקדקו בדבר דאל"כ אין לדבר סוף ומ"ש רש"י דדוקא קרא עליו ערער היינו כשאין מכירין הקיום דחיישינן שמא הקיום גופי' זיוף וכן משמע להדיא ממ"ש רש"י דאי לא קרא עליו ערער חיישינן דילמא ההוא גופיה מזויף כו' אבל בקרא עליו ערער לא חיישינן להכי דכיון שיודע ששטר כזה קרא עליו ערער והוחזק בב"ד א"כ מסתמא הוא אמת והוי ממש כמו שטרי שדות ושטרי כתובות דאע"ג דאין אנו מכירים עידי החתימות מ"מ כיון דידעינא שיש להן כתובות הוא אמת וה"ה הכא וראיתי בריטב"א שכתב על פרש"י דאינו מחוור דכיון דהוחזק בב"ד ליכא למיחש לזיופא דא"כ בטלת כל קיום שטרות עכ"ל ולפי מה שכתבתי פרש"י מחוור ומלובן. וכן ראיתי בבעל העיטור דף ל"ד ע"ב שכתב כפרש"י דקרא עליו ערער דוקא וז"ל מדקתני בברייתא קרא עליו ערער ולא קתני משטר שהוחזק בב"ד ודיקא מינה קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא אלמא אם לא קרא עליו ערער אין מקיימים אע"פ שמקוים עכ"ל ונרא' ג"כ לפרש דבריו שאין מכירים הקיום וכדפי' דברי רש"י ונלפע"ד פרש"י עיקר בש"ס דהא גרסי' בכל הספרים קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערער לא מסייע לרב אסי דאמר אין מקיימים השטר אא"כ קרא עליו ערער והוחזק בב"ד ולדברי הרא"ש צריך לדחוק בל' הש"ס או לומר שהיה גורס הוחזק אין לא הוחזק לא אבל לפרש"י אתי שפיר [וכן בב"ה גדולות סוף ה' עדות דף קט"ו ע"א אף ע"פ שגורס אא"כ הוחזק וכמ"ש הרא"ש והר"ן בגירסת הרי"ף אפ"ה גורס שם קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערער לא ע"ש] וגם ק"ק לדעת הרא"ש איך תלוי דברי נהרדעי במלתא דרב אסי אבל לפרש"י אתי שפיר דאמרי נהרדעי כי היכא דלרב אסי מקיימים משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אע"פ שאין מכירים החתימות מטעם כיון שידוע שראוי להיות בידו שטר כזה מקוים שהרי ידענו שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד ה"ה נמי מקיימים משטרי שדות ושטרי כתובות אע"פ שאין אנו מכירים החתימות מטעם כיון דנודע לנו שראוי להיות בידם שטרות אלו: וא"כ הרי"ף והרמב"ם נמי דמצרכי קרא עליו ערער (ודלא כהסמ"ע סקס"ג דכ' דדעת הרמב"ם אינו מוכרע ויכול להיות דס"ל דאפי' לא קרא עליו ערער נמי אלא דתפס ל' הש"ס כו' דפשט דברי הרמב"ם לא משמע הכי והכי משמע נמי להדיא מפי' המשנה להרמב"ם דהוחזק בב"ד לחוד לא מהני רק בקרא עליו ערער והוחזק בב"ד שכתב שם וז"ל והדרך השני שיהי' שטר ובו אלה העדים עצמם שהוחזקו כבר בב"ד ועליו קיום ב"ד והיה כבר עליו ערער ואח"כ הוחזק עכ"ל ונ"ל דהרמב"ם היה גורס בש"ס קרא עליו ערער אין לא קרא ערער לא מסייע לר' אסי דאמר אין מקיימים השטר אלא משטר שקרא עליו ערער ואח"כ הוחזק בב"ד וכן הוא בספרי הרי"ף שלפנינו בכל הדפוסים בדברי רב אסי והיינו כדברי רש"י וע"ש) והיינו כשאין מכירים הקיום ולא הוצרכו לבאר כשמכירים הקיום דזהו מלתא דפשיטא הוא דמקיימי' ממנו גם ממילא נשמע מדבריה' כיון דלפי זה טעמא דקרא עליו ערער הוא דמשוי ליה כאלו מכירים הקיום א"כ כ"ש אם מכירים הקיום ממש דמקיימים ממנו אפי' לא קרא עליו ערער וכן נלפע"ד עיקר ודלא כנראה מהב"י דאפי' מכירים הקיום אין מקיימים ממנו אא"כ קרא עליו ערער מטעם דחיישינן שמא לא דקדקו הב"ד בקיומו ואחריו נמשכו הע"ש והסמ"ע סקכ"ב ולא נהירא ואף שהרמ"ה בטור סובר כן מ"מ אינו מחוור לפע"ד והעיקר בזה כמ"ש הריטב"א והרא"ש דאם הוא מקוים מהני ולא חיישינן שמא לא דקדקו הב"ד בקיומו דא"כ בטלת כל קיום שטרות ועיקר טעמו של הב"י משום שהבין שרש"י והרמב"ם סברי כהרמ"ה וכ"כ בד"מ ולפמ"ש דרש"י והרמב"ם מודים דבמקוים ממש אפי' לא קרא עליו ערער סגי נראה כמ"ש: שוב נ"ל לדקדק מדברי הרמב"ם גופיה כמ"ש לדעת רש"י מדכתב וכן מקיימים השטר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד מקיימים ממנו לבדו כמו שמקיימים משט י שתי שדות או שתי כתובות והעתיקו המחבר וקשה לאיזה צורך כתב מקיימי' ממנו לבדו כמו שמקיימי' משטרי שתי שדות כו' והלא היה די באומרו וכן מקיימי' השטר משטר אחר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד וגם מה דמיון הוא זה שמדמהו לשטרי שתי שדות או שתי כתובות אלא ודאי ר"ל כמו שמקיימים משטרי שתי שדות כו' אף שאין מכירים בהן החתימות משום דמסתמא הוא אמת כך משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד מקיימים אף שאין מכירים בו החתימית משום דמסתמא הוא אמת כנ"ל ברור ודו"ק:

א

מקיימים ממנו לבדו כו'. אבל הראב"ד ז"ל כתב דלעולם אין מקיימים את השטר משטר אחר ואפילו הוחזק אלא משנים או שהוחזק כל א' מהם בב"ד או שאכלום בעליה' כל א' מהן ג' שנים ובשופי בלא ערעור עכ"ל הר"ן. וכ"כ הריטב"א וז"ל הא דנהרדעי לא פליגי אדרב אסי דמודו נהרדעי כשהוחזק בב"ד בשטר אחר סגי וכדאמרינן לקמן מאוי חתימת ידיה אחספא ושרי ליה בבי דינא ומחזקי ליה וכל שמחזיקי' בב"ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאלו מחוי חתימת ידיה בבי דינא וכן דעת התוס' ועיקר אבל הראב"ד ז"ל ובעל הלכות גדולות ז"ל כתבו דאפי' לרב אסי וברייתא ב' שטרות בעינן ולא בעי נהרדעי למימר אלא דלא בעינ' הוחזקו והא דנקט רב אסי וברייתא שטר שקרא עליו ערער לישנא קלילא נקט עכ"ל וקשה איך יתרצו הראב"ד וה"ג דהך דמחוי חתימת ידיה אחספ' ודוחק לומר דמחוי חתימת ידיה אתרי חספא ויותר נראה דמודי' דהיכא דמכירין הקיום אלא דס"ל היכי דאין מכירין דאף ע"ג דקרא ערער והוחזק לא סמכינן אחד שטרא וכמו שכתבתי לעיל סקכ"ה דבהכי מיירי הברייתא וא"כ דמי לשטר שדה וכתובה דתרי בעינן והלכך בהך דחספא שחותמים לפנינו מדמין לחדא חתימה וסגי ואפשר גם דעת הר"ן והריטב"א בדעת הראב"ד כן ולכך אחר שכתב הריטב"א וכן דעת התו' ועיקר כתב אבל הראב"ד ובה"ג ז"ל כתבו כו' וכן נרא' עיקר דהיכא דהחתימה ודאי אמת כגון שחתמו לפנינו או מכירי' הקיום וכה"ג מקיימי' אפי' משטר אחד לכ"ע וכדמשמע מפשטא דמלתא דמחוי ידי' אחספא דבש"ס ופוסקי' וט"ו לקמן סי"ג וליכא מאן דפליג בהא ואפי' תימ' דאיכ' מאן דפליג בהא מ"מ נראה עיקר לדינ' בהא דמקיימי' משטר א' אבל היכא דאין מכירי' הקיום אם לא קרא עליו ערער אין מקיימי' ממנו לכ"ע ואם קרא עליו ערער והוחזק להרמב"ם מקיימי' וכמ"ש לעיל סקכ"ה אע"פ שאין מכירי' הקיום ולהראב"ד בכה"ג אין מקיימין משטר אחד:

א

אבל לא מאיגרת ומדברי הריטב"א שהביא הב"י לקמן בסט"ז גבי לכתוב חתימת ידיה אחספ' משמע דאפי' מאגרת מקיימי' שכתב וה"ה נמי דאפי' בסיפ' דמגלת' יכול למכתב תשרק צפעס או אלפא ביתא דליכ' למיחש למידי ובהא מחזקינן כתב ידי' בשטר' וכדאמרינן בירושלמי דלמדין מספר מוגה ע"כ ועוד משמע כן יותר בהריטב"א גבי מקיימי' משתי שדות ומשתי כתובות שכתב שם וז"ל גרסי' בירושלמי למדין מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי פי' שהם מוחזקי' לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת ובאלין אגרת' צריכ' פי' אבל מאגרת של רשות המוחזקי' בכתב ידי העדי' האלה צריכא רבה אם למדי' מהם בחזקה זאת בלבד כנ"ל פי' הירושלמי הזה וכן פי' לפני מורי הר"ב ז"ל עכ"ל וכן נראה עיקר דלפי' הריב"ש ל"ל למימר כגון דאמרי אלין ספרי דאסי לא הל"ל אלא למדין מספר מוגה ובאלין אגרת' צריכא וגם למה קאמר מספר מוגה מה לי מוגה או לא אלא משמע דה"ק למדין מספר מוגה שלמדו ממנו אחרים והגיהו אותו כגון דאמרי אלין ספרי דאסי שהמגיהים אומרים שלמדו מספרי דאסי א"כ הוא בחזקה שהוא ספר אסי וע"ז קאמר ובאלין אגרת' צריכא משמע הא אם ידוע בבירור שהאגרת הזאת כתבו עד זה מקיימים ממנו:

א

וי"א כו' בש"ע ובסמ"ע נרשם כאן ר"ן פ"ב דכתובות וכן הוא בב"י וד"מ בשם הר"ן ותמיה לי דליתא כן בהר"ן ואדרבה בהר"ן שם משמע להדיא איפכ' דז"ל הר"ן ובירושלמי משמע דכשם שמקיימי' משתי שדות או שתי כתובות כך מקיימים מספר שכתבו עד דגרסי' התם רב הונא אמר למדין מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי ע"כ מיהו בהרא"ש ומרדכי משמע להדיא דאין מקיימים מספר שכתבו דמתוך הספר אין אדם יכול ללקט אותיות וכן מוכח מדקאמר לכתוב חתימת ידיה אחספ' ולא קאמר לכתוב אלפא ביתא אפי' אמגילת' אלא ודאי אי אפשר לדמותם יחד אלא כשחותם שמו עכ"ל. מיהו אין דבריהם מוכרחי' דהא בלאו הכי ה"ה דהוי מצי למימר ארישא דמגלת' וכמ"ש התוס" ושאר פוסקי' וע"כ נרא' דמקיימי' מתוך הספר וכריב"ש והריטב"א והר"ן שהבאתי לעיל כדמוכח מהירושלמי דלעיל. ובב"י מחו' כ"ז כתב על דברי הרא"ש ונ"ל ראיה לדבריו מהירושלמי דמשמע דוקא מאילן ספרי דאסי שהוא חתימת שמו הוא דמקיימים אבל לא משאר הספר וטעמא לפי שדרך בני אדם לחתום בשינוי מכתיבתם עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאדרבה בירושלמי משמע איפכא דמקיימים מן הספר עצמו וכמ"ש:

א

ונהגו לכתוב כו' בב"י לקמן ס"ס כ"ט כתב וראיתי קיום שטר מספרד ואין כתוב בו אלא אתקיים שטרא דנא קדמנ' ע"כ כלומר ולא נהגו לדקדק לכתוב הדרך שנתקיים בו גם האידנ' במדינתנו לא נהגו לדקדק בכך:

א

כשהשטר מתקיים בעדות אחרים כו' דדוקא כשמתקיים ע"י עצמו סגי לעיל סעיף ז' כשכל א' מהם אומר זה כתב ידי לפי שעל מנה שבשטר הם מעידים משא"כ הכא דלא על מנה שבשטר הם מעידים רק על כתב ידם לכן צריך ב' עדים על כל חתימה:

א

הרי זה אסור להעיד כו' משמע אפי' ע"י צירוף עד א' ודלא ככסף משנה וב"י ס"ס זה וגם הב"ח והל"מ פ"ח מה' עדות השיגו עליו ונראה שגם המחבר חזר בו כדמוכח בדבריו בש"ע כאן ממ"ש לקמן ויש חולקים כו' ולפי דבריהם או שיצטרך אחר כו':

א

הואיל והדבר כן כו' ואין אנו זוכרים כו' וכן הוא בהלכות גדולות בהל"ע דף קי"ד ע"ג בשם מר רב יהודאי ומשמע שם דמר רב יהודאי ס"ל דאפי' נתקיים השטר ממקום אחר לא מהני דאית' התם ורבנן בתראי פליגי ואמרי אי מחזקינן חתימות ידיה דהאי סהד' מקמי האי דינא בבי דינא לאו כל כמיניה דמדע ליה לסהדותיה ואי לא מחזקינן חתימות ידיה מהימן עכ"ל ודעת הרמב"ם כרבנן בתראי. ובתשר מהרי"ק סוף שורש ע"ד כ' דלא נהיר' דברי ה"ג והרמב"ם מדתנן פ"ב דכתובות זה אומר כתב ידי וזה אומר כתב ידי צריכים לצרף עמהם אחר דברי רבי וחכ"א אין צריך ואמרינן בש"ס לדברי רבי על כת"י הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פירש"י אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בי תרי סגי ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או הדבר מעתה שוב אינו נאמן לו' לא ראיתי ההלואה עכ"ל (ומביאו ב"י בקצרה לקמן ס"ס זה ונראה מדבריו שהיא תשו' מהרי"ק ובאמת אינו מתשובת מהרי"ק וכמ"ש לעיל סעיף ד' סק"ט ולאו מהרי"ק חתים עלה בסוף אלא היא תשו' איזהו חכם אחר זמן רב קודם מהרי"ק מ"מ יהיה מי שיהיה) דבריו לא נהירין לי דודאי כשמעיד בסתם הרי הוא מעיד על ההלואה ולכן כתב הרמב"ם הרי זה אסור להעיד כו' כלומר כשיעיד בסתם שזהו כתב ידו יועול עדותו (דפשיט' שאין הב"ד צריכים לחקרו אם זוכר עדותו שאלו אינו זוכר לא היה מעיד) ובאמת אינו זוכר העדות אבל כשאומר זה כתב ידי אבל מעולם לא ידעתי עדות זו כו' הואיל ומיד תוך כדי דיבור אומר לא ידעתי לא נתקיים השטר: וגם הירושלמי ניח' טפי להרמב"ם דלכ"ע היכ' שאין זוכרה אף ע"י השטר לא מהני אפילו ע"י צירוף מטעמ' שאכתוב לקמן אלא דכשאינו זוכרה מעצמו וזוכרה ע"י השטר פליגי ורב הונ' כרבי ור' יוחנן כרבנן. והראב"ד השיג על הרמב"ם וז"ל ויש שאין מורין כן ויודעים בדינין כמותו שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זה סתירה ויותר מזו שאפילו אמרו כתב ידינו הוא אבל מעולם לא היתה מלוה כי אם אמנה היתה אינם נאמנים עכ"ל וע' בכ"מ מ"ש בזה ולי נראה דלק"מ דהתם אין נאמנים כיון דמשוי נפשייהו רשיעי וכדלקמן סעיף ל"ז משא"כ הכא וכן ראיתי במגדל עוז וגם נ"ל טעם לדברי הרמב"ם דכיון שאין זוכרים העדות כלל ה"ל כמו שמעידים מפי כתבם דהא קי"ל לעיל סי' כ"ח סעיף י"א דאסור לשלוח עדותם בכתב מה"ט ואפילו למאן דמכשיר התם כשהעדים אינם חרשים היינו כיון שראויים להעיד וכן עדות בשטר קי"ל דכשר מטעמ' דדבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכמו שהוכחתי שם סי' י"ב אבל כשהם לפנינו ואינם זוכרים העדות הרי הם כחרשים כיון שאינם ראויים להעיד בפה כלל ונ"ל שלזה כיון הרמב"ם במ"ש לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים כו' ר"ל כמו חרשים שאסורים להעיד בכתבם כדאיתא בפ' מי שאחזו משום מפיהם ולא מפי כתבם וכתבו הרמב"ם פ"ה מה' עדות ונתבאר לעיל סי' ל"ה סי"א. ונ"ל עוד ראיה להרמב"ם ממאי דאיתא בש"ס פ' ד' אחין (יבמות דף ל"ג ע"ב) אי דזכירי ליתי לסהודי ואי לא זימנין דחזו בכתבם ואתו מסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והקשו בתוס' והרא"ש שם (ובפ"ב דכתובות דף כ' סוף ע"א) מכמה דוכתי בש"ס מהגוזל קמא ומפ' גט פשוט ופ"ב דכתובות ופ' מי שאחזו ולהרמב"ם ניחא הכל דכשהם לפנינו ואין זוכרים העדות גרע טפי (אלא דס"ל להרמב"ם דבקדושין לא מהני אפי' כשזוכרה ע"י השטר רק דקל הוא שהקילו בדיני ממונות וע"ש ברמב"ם ודברי הכ"מ וב"י בס"ס זה לא נתחוורו לי ע"ש) . גם מה שהאריך הבית חדש בס"ס זה כיון דקי"ל דעדות שבשטר מועיל מדברי תורה (וכמו שהוכחתי לעיל סי' כ"ח סעיף י"ב) א"כ לא קי"ל כהרמב"ם כאן והראב"ד גם הוא כ' על דבריו ויש שאין מורין כן ויודעי' בדיני' כמותו כו' וכן עיקר עכ"ל לא נהירא לי אלא נלפע"ד דאף דהתם קי"ל דלא כהרמב"ם מ"מ דברי הרמב"ם דהכא מסתברי' וכמו שכתבתי ובפרט שהלכות גדולות בשם מר רב יהודאי ורבנן בתראי כולהו ס"ל כהרמב"ם בהאי וגם פשטה דברי רבי יוחנן דאמר אע"פ שאינה זוכרה מעצמו משמע דבעינן שיהא זוכרה עכ"פ מתוך השטר ואם אינו זוכרה אינו כלום לגמרי והיינו כמ"ש ודו"ק (ועי' בריטב"א פ"ב דכתובות שהאריך והנלע"ד כתבתי):

א

ולא בעינן כו' אלא בעד אחד כו' לא נהירא לי לחלק בין עד אחד לשני עדי' דהא קי"ל לקמן סי' נ"א דעד אחד בכתב מועיל כמו שני עדים ואע"פ שכ' בהגהת מרדכי ריש כתובות וז"ל ואע"ג דמסיק התם והוא שזוכרה מעצמו הני מילי בעד אחד כו' וכן פיר"י פ"ב דכתובות כו' עכ"ל היינו דס"ל כפי' קמא של ר"י בתוס' פ"ב דכתובו' דף כ' ריש ע"ב שכתבו וז"ל וא"ת והכא אפי' אין זוכרה כלל מה בכך יביא שטרו לב"ד וי"ל דעד אחד בשטר לא חשוב שטר אלא אותו שיש בו ב' עדים דומיא דספר מקנה והא דקאמר בפ' גט פשוט עד א' בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפי' בשתי אגרות מצטרפים התם מיירי כגון שהא' בשטר והא' בע"פ לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד אחד בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כ' ידו של שני עכ"ל וא"כ מוכח דלדידן דקי"ל דבשתי אגרות מצטרפין אפי' לא ראו מסירת השטר וכדלקמן סי' נ"א א"כ עד א' הוי כמו שני עדים ולא קי"ל כפי' קמא של ר"י אלא כמ"ש התוס' שם אח"כ וז"ל אי נמי אומר ר"י דעד א' מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל א' חתום עד א' חשוב כשטר שלם וכ"ת א"כ בשמעתין יביא כתבו לבית דין אפי' אינו זוכר כלל י"ל דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשוב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטר עכ"ל דהא הרא"ש פ' גט פשוט הביא הירושלמי הנ"ל וכתב שהר"י כתב שטעם הירוש' דלא חשיב כלום ע"א בכתב וש"ס דילן פליג על הירושלמי בסברא זו ושמעינן מיניה דעד א' בכתב מזקיק הוא לשבועה וכ"כ בה"ג שטרא דחתימי עלייהו ב' סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול משבעינין ליה אפומא דהאי כשר כו' והכי קי"ל כמו שנתבאר לקמן סי' נ"א בטור ובדברי המחבר שם סעיף ב' וג' וא"כ עד אחד הוא כמו ב' עדים וכמו שבב' עדים אם נכתב במצות הלוה אין צריך שיוכרו עדותן להתוס' והרא"ש וטור ה"ה בעד א' לענין שבועה או בב' אגרות לענין צירוף כן נ"ל ברור ועיקר והר"ב שכ' בפשיטות דבעד א' בעינן שיוכור עדות דבריו צל"ע:

א

ויש חולקים וכו' עיין מה שכ' לעיל סי' ל"ט ס"ק א' דאין כאן מחלוקת וגם הרשב"א מודה דהיכא דאין השטר כתוב כתקונו כשר לגמרי אלא דהיכא דנכתב שלא מדעת הלוה פסול לגמרי דלא ניתן לכתוב ולא חשיב הגדת עדים כלל וצריכים לבוא ולהגיד בפה וגם מהרי"ו ס"ל כן וכן עיקר ודברי הר"ב אינם מאוורים ודוק היטב (ובעיר שושן השמיט כל הג"ה של הר"ב מראשה ועד סופה רק לעיל סי' ל"ט סעיף ו' כתב דברי הר"ב דשם בסעיף ג' והן הן דברי הר"ב כאן בסוף הג"ה):

א

ומת אחד מהן כו' וה"ה אם הוא חי ואינו לפנינו וכ"כ הסמ"ע ס"ק ל"ה וכן מוכח להדיא בתשו' הר"ב סי' ק"י שהבאתי לקמן ס"ס זה ודלא כהבית חדש ע"ש:

א

בפני עדים ועפ"ר שם כתבתי טעה הטור דלא כ' הכי עכ"ל סמ"ע והב"ח כ' דהטור קיצר במובן ולי נראה דמ"ש הטור יכתוב חתימת ידו על החרס וישליכנו בפני ב"ד כו' ר"ל דהכל יהיה בפני ב"ד שיכתוב וישליכנו בפני ב"ד והיינו שכ' בפני ב"ד ולא כ' וישליכנו בב"ד וגם הרמב"ם נרא' דמוד' דאם כותב חתימת ידו בפני ב"ד לא צריך עדי' דהיא היא או אפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא חוץ לב"ד בפני עדי' יחתום דאי יעשה כן בב"ד נמצא דה"ל כמעיד בב"ד כו' שחותם בב"ד כדי להכיר מתוך כך כ' ידו ה"ל כמעיד ממש על חתימתו וצל"ע:

א

על החרס. דאמגילתא יש לחוש שימצאנו אחר אבל אחספא ליכא למיחש למידי דכתב שיכול להזדייף הוא ולא גבי אפילו מבני חורין עכ" ל הר"ן וכך כ' הריטב"א והתוספות ומוכח עוד בתוספות דאתיא כרבי מאיר דלרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי יכול לכתוב עליו שטר מתנה ויועיל וכמו שכתבתי לעיל סי' מ"ב ס"ק ב' אך מדברי הרמב"ם והמחבר והרא"ש וטור ושאר פוסקים לא משמע כן דהא פסקו כר' אליעזר ואפ"ה כתבו כאן דיחתום על החרס ואין לומר דס"ל שטר מתנה נמי פסול על החרס דהא לקמן ריש סימן קצ"א כתבו דכשר ונראה דס"ל הטעם כאן דיחתום על החרס כמ"ש הריטב"א בשם ה"ר יחיאל וז"ל דהא דאמרינן הכא אחספא טעמא דמלתא דכיון דשדו ליה בי דינא לברא לא רמי אינש אדעתיה לומר דאית ביה שום כתב ולא שקליה אבל במגלה אינא למיחש דכי חזי ליה בארעא שקיל ליה וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי עכ"ל עוד נ"ל לומר דאחספא כיון דמלתא דלא שכיחא הוא לעשות שטר ולחתום אחספא יזכור הוא האמת שחתם לפני ב"ד אחספא ויתברר הדבר וגם יהא נאמן במגו דפרעתי או במגו דתנאי היה בו וזייפו ואף אם יהא כתוב בו נאמנות יהא נאמן במגו דיכול לומר הנאמנות נכתב בזיוף כיון שהחרס הוא דבר שיכול להזדייף משא"כ במגלתא דיש לחוש שמא יכתוב בו נאמנות ותו לא יהא לו מגו אף אם יזכור וגם שמא ישכח ענין חתימתו וכמ"ש הבעל התרומות שער י"ג מביאו ב"י לקמן סי' ס"ט סעיף ט'. כן נ"ל ברור:

א

וכ"ש אם היו עדים כו' אבל אם העיד ראשונה החי עצמו הוה אידך יתר שהוא כנטול זו סברת הריטב"א ז"ל עכ"ל נ"י שם וא"כ כ"ש כשהעיד ראשונה החי על עצמו דלא מהני דלכתיב ח"י אחספא:

א

או הדיין בעצמו ואחר עמו כו' כתב ב"י ללמדנו דבעדות חתימת הדיין צריך שני עדים ואפילו הוא עצמו מעיד על חתימת ידו צריך שיצטרף אחר דלעולם הדיין על כתב ידו הוא מעיד כל שאין דיין אחר מעיד על חתימת ידו וכך הם דברי הרא"ש שכתב כו' עכ"ל נראה שמחלק הב"י דאף על פי שכתבו הרא"ש וטור בשם הרבינו יונה דאם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו השטר מקוים וכדלקמן סעיף ט"ו שאני התם שב' הדיינים מעידים כן משא"כ הכא בדיין אחד אבל לא מסתבר לחלק בכך אלא נראה דמ"ש הטור כאן או הדיין בעצמו ואחר עמו לרבותא כתב כן דאפ"ה לא מצטרפי כיון דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וכ"כ הסמ"ע ס"ק מ"א והבית חדש ובדברי הרא"ש אי אפשר לפרש כן שהרי כתב כן בדברי רבי יודא אמר שמואל דמצטרפים אך נראה דמ"ש הרא"ש וה"ר יונה כתב כו' הוא פלוגתא ומסקנתו כדברי ה"ר יונה ולפ"ז אם עד אחד מן השוק מעיד על חתימת עידי השטר ודיין א' לבד מעיד על חתימתו מצטרפים דבדיין לא אמרינן על כתב ידו הוא מעיד רק על קיום השטר וכן נראה להדיא מדברי הסמ"ע והב"ח וכן נראה מדברי הר"ן והמחבר לק' סעיף ט"ז שכתב בסתם אבל אם ע"א כו' ודיין מעיד על חתימתו מצטרפים ולא כתב ודיין אחד ואחר עמו מעיד על חתימתו כו' כמ"ש אח"כ ששנים מן השוק מעידים על הדיין כו' ונראה שחזר בו ממ"ש בב"י וס"ל דכשהדיין עצמו מעיד על חתימתו לעולם א"צ אחר עמו דלעולם על קיום השטר הוא מעיד וה"ל כאו' בפני נתקיים השטר וכן עיקר:

א

אינו מועיל ואפילו העד שחתום בשטר מעיד ג"כ על חתימת עד הב' דנתקיים כל השטר בצירוף הדיין לא מהני דקנפיק ג' חלקים אפומא דעד החתום בשטר וכדלעיל סעיף י"א וכן מבואר בדברי הריטב"א שהבאתי לק' ס"ק מ"ה אבל כשיש עד אחד על חתימת העד הב' מהני עם קיום חתימת דיין אחד כגון ששני עדים מעידים על חתימת הדיין דזה הוי כב' עדים על חתימת עד הב' ודמי כדלעיל סעיף י"ג וה"ה שהדיין לחוד סגי על חתימתו וכמ"ש בסמוך ס"ק ל"ח ומצטרף בכה"ג להעד שמעיד על חתימת הב':

א

דמאי דמסהיד האי כו' לפיכך אין לחוש אם העדים קרובים לדייני הקיום עכ"ל טור וכן כתב הרא"ש דכיון שאין השטר מתקיים על פי עד ודיין אין אנו חוששים אם הדיינים קרובים לעדים ומביאובית יוסף אבל בתשובת מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סימן מ"ח והיא נדפס' ג"כ בתשובת רשב"א סי' תתנ"ג מצאתי וז"ל עד ודיין מצטרפין לפי מה שהוכיח ר"י כי' אם לאחר זמן מכירים חתימת א' מן העדים וחתימת אחד מן הדיינים סגי בהכי ולפי זה נראה לי שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהם קרובים עכ"ל. וכן הוכחתי לק' ס"ק מ"ה כהריטב"א והר"ן בשם הרא"ה דמקיימים באחד מן הדיינים ואחד מן העדים אם כן הכא דברי מהר"מ עיקר כן נראה לי וכן נוהגין שאין הדיינים מקיימין חתימת יד העדים קרוביהם מיהו נראה דאם אירע שקיימו הדיינים חתימת יד קרוביהן ומכירים חתימת יד של השלשה או אפילו שני דיינים סגי בדיעבד ודו"ק:

א

וכן אם נתקיים כתב יד הסופר כו' ע"ש דכתב וז"ל ומ"מ גבי מבני חרי וכ"כ רבינו ירוחם נ"א ח"א ד"מ ד' עכ"ל סמ"ע ונ"ל דלא דק דאיך יגבה בזה מבני חרי דמה בכך שמכירים כתב יד הסופר מאן לימא לן דהסופר עד הוא ובהדיא אמרינן בש"ס פרק המגרש (גיטין דף פ"ח ע"א) ההיא כתובת חתנים דאתיא לקמיה דרבי אבהו דהוה ידע ליה לטופסא דשטרא ולחתימת ידא דחד סהדא סבר לאכשורה א"ל רבי ירמיה חתם סופר שנינו משמע דכתב סופר ועד אחד פשול לגמרי וכן מוכח מדברי הריב"ש ס"ס תי"ג ומביאו ב"י במחודש כ"ו שכתב וז"ל ואע"ג דקי"ל בפ' המגרש חתם סופר שנינו אבל כתב סופר לא התם הוא שאין כלל בטופס הסופר חתימתו אבל בהטפסה זו שכ' בה המתנה בחתימת הסופר עדיף מכתיבת סופר והוי כחתם סופר ואין צ"ל לדעת בעל העיטור ור"ח ז"ל שכתבו סופר מובהק ועד אחד אע"ג דאינו כשר לכתחילה כרב דקי"ל כותיה מ"מ לא גרע מכתב ידו דתנן במתני' דהולד כשר וא"כ בדיני ממונות כשר לבני חרי כדינא דג' גיטין דמתני' עכ"ל וא"כ אנן דלא קי"ל כבעל העיטור ור"ח וכמו שנתבאר בא"ע ס"ס ק"ל אלא דבכתב סופר ועד אינו גט כלל וכ"כ רבינו ירוחם גופיה בס' חוה נתיב כ"ד ח"ב דכתב יד סופר ויש עליו עד א' אינו גט כלל ואם נשאת תצא והולד ממזר ומביאו ב"י בא"ע ס"ס ק"ל א"כ פשיטא דפסול לבני חרי וגם מ"ש הריב"ש ואין צ"ל לדעת בעל העיטור ור"ח כר אינו מוכרח לפע"ד דנ"ל דעד כאן לא קאמרו הבה"ע ור"ח אלא לענין דולד כשר מטעמא שכ' רש"י פרק המגרש (גיטין דף פ"ו) ריש ע"ב דסופר מובהק ובקי בתורת גטין לא יכתבנו אא"כ שמע מפי הבעל וזה לא שייך הכא (מיהו בלא"ה דברי ר"ח אינם עולים לפי הסוגיא דפרק המגרש (גיטין דף פ"ו) וכל הפוסקים שם ע"ש) והיינו שלא מצינו בשום מקום בשום פוסק דכתב סופר ועד א' כשר לגבות מבני חרי אבל לשון רבינו ירוחם בנ"ב ח"מ בס' מישרים כך הוא ומ"מ גבי מבני חרי כפירוש הירושלמי שפי' עד א' בכתב ועד א' על פה כמו שכתבתי בגביית חוב עכ"ל ונרא' דמיירי כשהסופר מעיד על פה והיינו שכ' כמו שכתבתי בגביית חוב ובגביית חוב נתיב ו' ח"ו מיירי להדי' בהכי ע"ש והיינו בדרך שנתבאר לק' סי' נ"א סעיף א' בעד ח' בכתב ועד א' על פה ע"ש:

א

השטר מקוים ולא אמרינן על כתב ידם הם מעידים דנימא שיכיר כל אחד גם חתימת חבירו הדיין או יעיד אחר עמו על חתימתן אלא כל א' מעיד על קיום השטר. וכן כששני עדים מעידים על חתימת שני דייני קיום נתקיי' השטר אם חתומים ג' דיינים עליו אף ע"פ שאין מכירין חתימת השלישי ולא חיישינן שמא לא היו רק שנים וחתימת השלישי היא מזוייפ' ואע"פ שאין כתוב בו במותב תלתא הוינא כו' כ"כ הר"ן והריטב"א וע"ש וכן הוא בבעל העיטור דף ל"ה ע"א:

א

מעיד על חתימת עידי השטר כגון שאו' שמכיר אותן או שחתמו לפניו וכה"ג וה"ה אס או' בפניו נתקיי' השטר בפני ב"ד מהני בצירוף דיין א' שמעיד על חתימתו:

א

ודיין אחד מעיד על חתימתו כו' משמע דבדיין מעיד על חתימתו לחוד סגי ולא בעינן צירוף אחר עמו וכמו שכתב לעיל סעיף י"ד ס"ק ל"ח:

א

אלא ששנים מן השוק מעידים על הדיין כו'. לפי שהמחבר ושאר אחרוני' לא כוונו יפה בכאן בדברי הר"ן ובדינא לכן מוכרח אני להאריך קצת. וז"ל הר"ן פ"ב דכתובות מאי דקמסהיד סהדא כו' עידי השטר מעיידים על מנה שבשטר כרבנן והדיינים מעידים בפנינו נתקיי' הלכך לא מצטרפי וכ' הרא"ה ז"ל דמשכחת לה דעד ודיין מצטרפים כגון שיש עד א' מן השוק שמעיד על חתימת שני העדי' ודיין א' שמעיד על חתימתו שהרי יש לנו ע"י העד מחצית הקיום וע"י הדיין מחצית הקיום האחר וכן הדין כשאין הדיין מעיד על חתימתו אלא ששנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין דהשתא כולה סהדותא חד הוא עכ"ל ומביאו ב"י מחו' ט"ו וכ' עליו המחבר בספרו בדק הבית וז"ל ויש לתמוה שהרי על העד השני אין כאן אלא עדות הדיין בלחוד ולכן נראה למחוק תיבת העד ועל ולגרוס אלא ששנים מן השוק מעידים על הדיין והרי זה כמו שכתבתי בסמוך בשם הריב"ש ע"כ. וע"פ זה הם דבריו בש"ע כאן. וכן כ' הסמ"ע ס"ק מ"ה והב"ח שט"ס הוא בהר"ן: ולפעד"ג דכולם לא ירדו לעומקו דמוכרח הוא שאין כאן ט"ס ודברי הר"ן ברורים שאם כפי מה שהגיהו הם קשה למה האריך הר"ן כ"כ וכתב בבא אחריתי ה"ל לערבינהו הכל וליתנינהו ברישא והכי הל"ל דמשכחת לה עד ודיין מצטרפים כגון שיש עד א' מן השוק שמעיד על חתימת שני העדי' ודיין הא' שמעיד על חתימתו או שני עדים מעידים על חתימתו ועוד דלמה שינה לשון הטעם דברישא כתב הטעם שהרי יש לנו ע"י העד מחצית הקיום וע"י הדיין מחצית הקיום האחר ובסיפא כתב הטעם דהשתא כולה סהדותא חד הוא אלא הדבר ברור דס"ל להר"ן בשם הרא"ה דכששנים מן השוק מעידים רק על ע"א ועל דיין אחד סגי בהכי ומוכרח כן בש"ס דהא ע"כ לא אדחייה הך דעד ודיין מצטרפים אלא משום דאמאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא הא לאו הכי הוה ניחא אע"ג דליכא על עד הב' אלא עדות הדיין בלחוד וא"כ נהי דמסקינן דלא מצטרפי' היינו כשהעד מעיד על חתימתו והדיין מעיד על חתימתו שנמצא שזה מעיד על מנה שבשטר וזה מעיד על החתימות ואינו בדין שיצטרפו אבל כששנים מן השוק מעידי' על העד ועל הדיין דהשתא כולה סהדותא חד הוא מהני ולכך דקדק הר"ן בשם הרא"ה וכתב ברישא הטעם שהרי יש לנו ע"י העד מחצית הקיום וע"י הדיין מחצית הקיום האחר ובסיפא כתב הטעם דהשת' כולה סהדותא חד הוא כלומר דאע"פ שאין ע"י מחצית קיום האחר ולא נתקיים העד הב' קיום גמור סגי בהכי כיון דכולה סהדותא חד הוא: וכן ראיתי בהריטב"א פ"ב דכתובות שפי' הש"ס כמ"ש ומבואר להדיא כדברי וז"ל הריטב"א אמר רבא מאי מעליותא מאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא פירש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו בתוס' ותיפוק ליה שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין ואנן תרי בעינן ואי כשהעד מעיד גם על כתב ידי חברו ואע"פ שלא פי' כן רש"י ז"ל אכתי צריכים לעדי' שנים אחרים דאי לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא וכדאיתא לעיל בהדיא דאמרי' צריכים שנים מן השוק להעיד עליו לכך פי' בתוס' דהיינו קושיא דמאי דמסהיד סהדא כו' דהא דאמר שמואל הכא מיירי שהעד מעידעל כתב ידו ועל כתב ידי חבירו והדיין שמעיד ג"כ על כתב שני עדים מצטרפים ואיכא שני עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי דאסהיד סהדא לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על הכתב ואז העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא ול' הש"ס דחוק לפי' זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברי רבה נינהו היכא טעו בהאי דהא מימרא דלעיל דצריכים שנים מן השוק להעיד עליו מימרא היא ודברי הכל הוא לכך נראה לומר דהכא לא קפדי דסברי דכי אמרי' דצריכים שנים מן השוק זה בתחלה דהנפק כשאנו באין לקיים השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד אינש דזייף עדים ודיינים ואי מזייף הוא מזייף עדים לחודיה או דיינים לחודייהו וכיון דכן שנתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות דרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני ואמר ליה רבא מאי מעליותא דנהי דלא קפדינן אדלית קיום גמור מטעמא דאמרן מ"מ אינו בדין שיצטרפו כיון שהם חלוקים בעדותן דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כך נ"ל לפרש"י ז"ל ולשון הש"ס עכ"ל. הרי מוכח מכאן דאם שנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין. מהני אפי' לרבא כיון דכולה סהדותא חד הוא. וכן הוא בתשובת מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' מ"ח והיא נדפסת ג"כ בתשובת רשב"א סי' תתנ"ג וז"ל עד ודיין מצטרפים לפי מה שהוכיח ר"י שצריך שיכיר חתימות הדיינים על ההנפק מהני מה שהם חותמים שאם לאחר זמן יעידו על חתימת א' מן העדים וחתימת א' מן הדיינים או שני הדיינים סגי בהכי עכ"ל נראה דמהר"מ מפרש ג"כ כמ"ש הריטב"א וא"כ אף למאי דמסיק רבא דלא מצטרפים מ"מ בכה"ג עד ודיין מצטרפין וזה נרא' ברור דעת הר"ן בשם הרא"ה ודלא כהמחבר וסמ"ע וב"ח כן נ"ל ברור: וכן נ"ל עיקר לדינא ואע"ג דמדברי הריב"ש סי' שפ"ב גבי דיין החתום על החליצה ודיין החתום על האשרת' וכן מדברי הרא"ש וטור שהבאתי לעיל סעיף י"ד ס"ק מ' מוכח דס"ל דעד ודיין לעולם אין מצטרפים וגם אפשר לפרש הש"ס בדרך אחרת ליישב קושי' התוס' שהביא הריטב"א והוא דעד ודיין בכל ענין לא מצטרפין אלא דרמי בר חמא הוה סבר דסגי בהכי אע"פ שאין כאן עדות שלם ופרכת רבא כקושי' התוס' דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא כלומר דאלו הוה דיינא נמי מעיד על מנה שבשטר הוה מתקיים השטר ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא כלומר דאם היה העד מעיד ג"כ דבפניו נתקיים השטר א"כ הוה כמו שני דיינים שמעידי' על חתימתן שמקוים השטר כמ"ש הרא"ש וטור בשם ה"ר יונה וכן פי' מה"ר אליעזר ן' חיים בחדושי כתובות שלו ואפשר שזה הי' טעם ה"ר יונה שפירש התם כן והוציא כן דין זה מתוך פי' זה מ"מ נ"ל עיקר כפי' הריטב"א והר"ן והרא"ה וכדפי' חדא דכן מוכח לשון הש"ס ועוד דא"כ היכא ס"ד דרב יודא אמר שמואל דמצטרפים הא אין כאן עדות שלם וגם מאי קלסה רמי בר חמא הא אדרבא מימרא פריכא הוא ממילא ואי תימא דהוה ס"ל דאפ"ה מהני א"כ מאי חידש רבא במאי דפריך ליה מאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא אלא ודאי רמי בר חמא קלסה דבכה"ג לא בעינא עדות שלם ופרכה רבא מאי מעליותא דנהי דלא בעינן עדות שלם וסגי בקיום עד א' ודיין א' מ"מ כיון דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא כו' אינו בדין שיצטרפו. ואין לפקפק על קיום זה דעד ודיין כיון שאינו קיום גמור דהא אשכחן בדוכתי טובי דמקילינן בקיום שטרות כיון דהוא מדרבנן דהא מקיימים נמי משתי שטרי שדות או שתי כתובות אע"ג דלא ידעינן אם אמת הם מקיימים מאומדנות המוכיחות וכ"ש הכא דסברא טובה הוא דלא מזייף לעדים ולדיינים וכיון דודאי עד א' ודיין א' אמת הוא וא"כ נצטרך לומר שזייף עד הב' ודיינים האחרי' ולהכי לא חששו שזייף עדים ודיינים ואוקמה אדאורייתא וכה"ג איתא במרדכי פ"ב דכתובות גבי כותב אדם עדותו על השטר כו' והוא שזוכרה מעצמו כו' וז"ל הג"ה ואין לגמגם ביה דקיום שטרות דרבנן ובסברא מועטת יש להקל ע"כ כ"ש הכא דסברא טובה הוא וכדפי' וגם בש"ס נראה כן עיקר וגם לפי מ"ש לעיל סעיף י"ד ס"ק מ' דנוהגים שאין הדיינים מקיימים ח"י קרוביהם א"כ בע"כ מטעמא דעד ודיין בכה"ג מצטרפים וכמ"ש שם א"כ בע"כ דהכי קיימא לן:

א

להצטרף עם אחר כשר. פי' שהכיר בגדלותו והוא כשר לעד זה שהכיר בקטנותו אבל יכולי' להיות שניהן קרובים לעידי השטר וכ"כ הר"ן וכ"כ הריטב"א בשם קצת רבוותא ושכן נראין הדברי' לדינא וכ"כ הסמ"ע ס"ק מ"ה: מיהו כל זה להעיד על חתימת קרוב שהוא עד מטעם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ומדאורייתא לא בעי קיום אבל להעיד על חתימת הלוה פשיטא דאין קרוב נאמן לחייבו וכ"כ בסמ"ע סימן ל"ה ס"ק ס' והוא פשוט:

א

וי"א כו'. וכן לעיל סי' ל"ה ס"ד כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר ותמה בסמ"ע שם ס"ק י' למה כתב המחבר זה בל' יש מי שאומר דאין שום פוסק חולק ע"ז כו' ואשתמיטתי' דברי הרב המחבר בספרו בדק הבית כאן בסי' זה שכתב על מה שלמד הרא"ש כן מהירושלמי וז"ל והפוסקים השמיטו הירושלמי משום דבש"ס לא חילק בכך אלמא לא ס"ל הכי או הם מפרשים זה הירושלמי בענין אחר עכ"ל ונראה שיש לפרש לשון הירושלמי תני ובלבד דברים שהם רגילים בהם דהיינו ה"ה אחרים כאלו שהם רגילים בהם דאלו להרא"ש הל"ל תני מפני שהם רגילים בהם אלא ודאי ר"ל ה"ה לאינך ובלבד דברים שהם רגילים בהם גם ראיתי בריטב"א פ"ב דכתובות שחולק להדיא שכ' וז"ל ומסתברא כיון דקתני אחיו דלית ליה לא הא ולא הא ה"ה לאדם רחוק דעלמא דמאי שנא ותנא דמתניתין נקט הנהו דמסתמא שכיחא גבייהו וידעי כתבא דידהו ע"כ:

א

שלא יהיו עידי הקיום. משום דבעי' עדות שיכול להזימם ודיינים אלו לא יקבלו הזמה על קרוביהם עכ"ל הסמ"ע ובאמת כתבו כן קצת פוסקים אבל הר"ן ספ"ב דכתובות השיג על זה והוכיח מסוף פ' זה בורר דלא חי"ל כהירושלמי דפוסל עדים קרובים מטעם הזמה אלא גזירת הכתוב הוא מלא יומתו אבות על בנים דכל שהדבר יוצא על פי קרובים הן ששניהם עדים או הא' עד והשני דיין דא ודא אחת הוא ופסולים והשיג על הרשב"א שכ' דיכולים להיות עידי קיום קרובי' לדייני קיום דאין הזמה שכיחא בהו ל"ח להכי בקיום שטרות דרבנן כו' וע"ש:

א

ודייני קיום כו' נראה מדברי הר"ב דאף מאן דמכשיר בעידי קיום פוסל בדייני קיום וכ"כ בעיר שושן להדיא אבל דייני קיום הקרובים למלוה או ללוה פסולים לכ"ע. ודבריהם תמוהין בעיני דפשיטא דמאן דמכשיר בעידי קיום ה"ה בדייני קיום דאין טעם לחלק כלל ועוד דהא לפי טעם המכשיר הוא משום דקיום שטרות דרבנן הקילו בה ואוקמה אדאו' דלא צריך קיום כלל א"כ ה"ט שייך נמי בדייני קיום ואדרבא טפי נראה להכשיר בדייני קיום מעידי קיום והר"ן וסייעתו דפסלי בדייני קיום הקרובים למלוה ולוה פסלי ג"כ בעידי קיום הקרובים למלוה ולוה אבל מאן דמכשיר בעידי קיום פשיטא דה"ה וכ"ש בדייני קיום וכן הוא להדיא בתשובת הרשב"א הנדפסת בתשובת רמב"ן סי' קי"ב שכ' שם אבל כשעידי קיום או דייני קיום קרובים בין למלוה בין ללוה נראין הדברים שפסולים משום דנפק ממונא אפומא דקרובים אלא שיש לעיין מדתני ר' חייא אין העדים חותמים על השטר אא"כ קראיהו כו' ועוד תדע לך דגרסי' פ"ק דגטין בפני כמה נותנו לה כו' אלא דייני קיום ועידי קיום כשרים אע"פ שהם קרובים ולבעל ולאשה כו' (ובתשובת רשב"א (דפוס) סי' תתקס"ט הלשון מוטעה קצת אמנם כוונתו כמ"ש בתשו' רשב"א שנדפסת בתשובת רמב"ן שם ע"ש) והכי מוכח נמי להדי' מדברי הרשב"א בחדושיו ריש פ"ק דגטין בסוגי' דבפני כמה נותנו לה כו' (ומ"ש הריב"ש סי' שפ"ב בשם רשב"א פ"ק דגטין דפסול עידי קיום הקרובים למלוה ולוה צל"ע ואפשר שבחדושי רשב"א שלו לא היה כתוב סוף דברי הרשב"א ע"ש) ע"ש בחדושיו בדף ז' סוף ע"ב ותראה שמ"ש הוא ברור וא"כ דברי הרב והע"ש צל"ע:

א

אבל מ"מ צריכים הם לראות כו' כדי שלא כו'. זהו דעת הר"ן וריב"ש וסייעתם דלעיל סי"ט דפסלי בעידי קיום הקרובים ללוה ולמלוה ולפיכך צריכים הם לראות וה"ה דכשיכתבו מי הם עידי קיום סגי וכ"כ הריטב"א פ' שני דייני גזירות וז"ל הא דאמרי' הדיינים חותמים על השטר אף ע"פ שלא קראוהו פי' אע"פ שלא ראו כלל לדעת עניינו אבל צריך לדעת שמות בעלי דבר כדי שלא יקיימוהו בקרובים לבעלי דבר אי נמי לא קראוהו כלל והוא שכתבו באשרתא בפי' שמות המעידים על כתב העדים עכ"ל ומביאו ב"י וכ"כ הנ"י ס"פ יש נוחלין וז"ל ואסיקנא דבי דינא בתר ב"ד לא דייקי וכיון שכן כ' הרמ"ה ז"ל כי מקיימי השטר צריך שיכתבו שמות המעידים על החתימות בפי' או שיקראו שמות בעלי דבר דאל"כ שמא יקיימוהו בקרובים ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי וגובים בשטר זה והכי מתוקם הא דפרק שני דייני גזירות שהדייני' חותמים בשטר אע"פ שלא קראוהו כלומר כולו אלא שמות בעלי הדבר או לא קראוהו כלל ופירשו שמות העדים עכ"ל והיש אומרים שכתב המחבר שא"צ לקרותו כלל הוא הרשב"א בתשו' רמב"ן סי' קי"ב מבואר שם להדיא טעמו משום דעידי קיום ודייני קיום הקרובי' למלוה ולוה כשרים והוא היש מי שמכשיר בסי"ט ולפיכך א"צ לקרותו כלל ולא לכתוב שם העדי' כלל והרב בהג"ה והע"ש ערבבו הדברי' וכמו שיתבאר:

א

ובלבד שיכתבו כו'. מה שנראה מדברי הרב והע"ש דלסברא זו האחרונה צריך שיכתבו ליתא וגם מה שנראה מרבריהם דלסברא הראשונה לא מהני שיכתבו ליתא אלא לסברא הראשונה כי היכא דמהני כשיראו מי הם המלוה ולוה ה"נ מהני כשיכתבו מי הם עירי הקיום ולסברא האחרונה א"צ לקרותו כלל ולא לכתוב מי הם עדי הקיום וכמ"ש בסמוך והרב והע"ש ערבבו הדברי' ולא ה"ל לכתוב כאן ובלבד שיכתבו מי הם עדי הקיום כו' אלא כסברא הראשונה אחר מ"ש המחבר אבל מ"מ צריכים הם לראות כו' היה להם לכתוב או שיכתבו מי הם עדי הקיום כו' נ"ל:

א

צריך שיהיו רחוקים מעידי השטר עצמו כשם שצריך שיהיו רחוקי' מהם כשמעידים בפניה' על פה שאע"פ שעדים החתומים על השטר משעה שחתמו נעשה כאלו נחקרה עדותן בבית דין מ"מ ב"ד שדנין על הממון היאך ידונו אותו בעדות קרוביהן שמעידין על הממון בעצמו עכ"ל ר"ן ולפי זה משמע דה"ה אם העידו עדים בע"פ לפני ב"ד אחר וכתבו הב"ד עדותן אין יכולים ב"ד אחר הקרובי' לעדי' לדון במלוה זו ע"פ עדות קרוביהן שהעידו כבר וכ"מ עוד בדברי הר"ן שהבאתי לקמן בסמוך סקנ"ג וכ"מ עוד ממ"ש הר"ן שם וז"ל דאנן (לא) קי"ל כטעם הירושלמי דפסול משום הזמה אלא כיון דנפקא לן בש"ס דילן מדכתיב בנים שאין קרובי' מעידים זה עם זה מה"ט נמי אין מעידים זה בפני זה דכל שהדבר יוצא ע"פ קרובי' הן ששני עדי' או אחד עד והשני דיין דא ודא אחת היא עכ"ל וכ"כ הריטב"א ספ"ב דכתובות וז"ל דאמר בירושלמי לא מעידים כו' משום הזמה אבל אין זה שטת הש"ס דילן דהזמה מילתא אחריתי היא ומעלמ' קאתי וכדאיתא במס' סנהדרין גבי הא דתנן ג' אחין וא' מצטרף עמהם הרי הן ג' עדיות והן עדות אחד להזמה וטעם פיסול בקרובי' בש"ס דילן גזירת המלך הוא שלא יהא הדבר נגמר ע"פ קרוביהן שהם כגוף א' וכשהעדי' קרובים זה לזה אינם חשובי' אלא כעד א' וכשהעדים קרובים לדייני' הרי הוא כעד עצמו נעשה דיין אחרי שהעיד ואין כאן דיין שלם עכ"ל ודלא כע"ש שכתב הטעם שדין זה נוגע בעדי' אם חתמו כדין או לא. וגם בסמ"ע סקנ"ב כתב הטעם שלא יקבלו הזמה עליהן אלא הטעם ברור ומבואר בהריטב"א והר"ן כמ"ש וע"ל סי' ל"ג סי"ז ומ"ש שם:

א

דייני קיום צריך שיהיו רחוקי' כו'. דכי היכי דאמרינן שצריך שיהיו דייני המלוה רחוקי' מעידי השטר לפי שאף שעידי השטר נסתלקו משעה שחתמו מ"מ דייני מלוה ע"פ חתימתן צריכים לדון וקנפיק ממונא ע"פ קרובי' כך ראוי שנאמר שצריך שיהיו דייני מלוה רחוקים מדייני קיום שהרי ע"פ קיומן צריכים לדון דאף שיש לחלק מפני שעידי השטר על המלוה עצמו הם מעידים ודייני קיום אין ענינם אלא על הקיום אינו נראה דמ"מ דייני המלוה ע"פ קרוביהן צריכין לדון וכ"ת א"כ אף עידי הקיו' צריכים להיות רחוקי' מדייני המלוה וא"כ צריך לכתוב בקיום שמות עדי הקיום כדי להזהר בדייני המלוה שלא יהו קרוביהן ועכשיו לא נהגו כן אלא כותבים סתם ליתא שאין עידי קיום דומים לדייני קיום שכיון שנתקיי' השטר בדיינים דייני המלוה ע"פ דייני הקום הם דנים ולא ע"פ עידי הקיום שאפילו היו עידי הקיום קרוביהם דדיני מלוה כשמגבים את השטר אינם מצטרפים עמהן שאינן צריכים אלא דייני קיום ואע"פ שקרוביהן גרמו להיותם מגבים ממון זה כל שאין כאן צירוף קרובי' אלא גרמתן בעלמא לא איכפת לן כדתנן הרי אלו ג' עדיות והן עדות א' להזמה ונמצא לפי מה שכתבנו שיכולים עדי הקיום להיות קרובים לעידי השטר ולדייני מלוה כל שנתקיים השטר כבר ע"פ אחרי' אבל צריך להזהר שלא יהיו עדי קיום קרובים לדייני קיום ושלא יהיו דייני קיום קרובים לדייני מלוה עכ"ל ר"ן:

א

ויש מכשירים כל שאין צריכים דייני קיום עצמן להעיד על חתימתן בפניה' אלא שדייני מלוה מכירים אותם או שאחרי' מעידים עליהם עכ"ל ר"ן בשם הרא"ה:

א

עדי הקיום שהעידו ונתקיי' השטר בפני ב"ד אחר יכולי' להיות קרובי' לדייני מלוה וע' לקמן ס"ק ס"ג:

א

מעידי' בפניו וחותם עמהם ואע"פ שהשנים היו עדים וקי"ל לעיל סי' ז' ס"ה דאין עד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן הקלו וכ' בסמ"ע בהג"ה וה"ה עד החתום על השטר יכול להיות דיין לקבל עדות על עד השני שחתום עמו בשטר רשב"א בתשו' סי' תתקס"ט ד"מ י"ב עכ"ל ולעיל סי' ז' מחודש ו' כ' הב"י וד"מ וז"ל כתב ר' ירוחם (בריש ספר משרים) שעד החתום בשטר אינו דן באותו שטר וכ"כ בעל העיטור בשם רב אלפם והרשב"א כ' בתשובה שיש לדון ולהכשיר אפי' עד החתום בשטר להיות דיין והוא בתשו' להרמב"ן ז"ל סי' קי"ב עכ"ל משמע מדבריהם דר' ירוחם ובע"ה בשם רב אלפס פליגי עם הרשב"א ובאמת נראה דלא פליגי דר' ירוחם מיירי שאינו דן באותו שטר על המלוה שבו והרשב"א מיירי שיכול להיות דיין בקיום השטר לבד וכדאמרינן בש"ס דעד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן אבל בענין השטר עצמו פשיטא דגם הרשב"א מודה וכן הביא הב"י גופיה שם בסי' ז' מחו' ט' תשו' הרשב"א בעד שחתום בצוואה אינו רשאי להיות דיין על הצוואה ההיא והיא בתשו' הרשב"א (דפוס) סי' אלף ק"ל וזה ברור:

א

משחתמו אין מעידין בפניו. לא הן ולא אחרי' וכמ"ש לקמן סקנ"ט בשם הר"ן ומביאו ב"י וכ"כ הבעל העיטור דף ל"ד ריש ע"ד משחתמו אין מעידי' בפניהם אפי' אחרי' דלאו במותב תלתא הוו כחדא ע"כ ואע"ג דלמחזי כשקרא לא חיישינן מ"מ הכא שקר גמור הוא שבשעה שחתמו ונתקיים השטר לא היו ב"ד של שלשה נמצא שנתקיים שלא כדין. וראיתי בש"ג פ"ב דכתובות דף תע"ו ע"ב וז"ל ומזה אומר שאחר שכתבו השני' הקיום וחתמו אינן יכולי' להעיד בפני הג' שיחתום עמהם ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידי' בפני ג' וחותם עמהם כב"ה וכך היא שטת ר"ח ז"ל וכן יכולי' הדייני' לכתוב הקיום ולחתום בו אפי' עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יצא מתחת ידם עד שיעידו בפניה' כמבואר בקונט' הראיות עכ"ל ומ"ש בסוף דבריו נכון הוא כיון דקי"ל למיחזי כשקרא לא חיישינן והיו במותב תלתא בשעת החתימה וע"ל סי' ל"ט סי"ג סקל"ה אבל מ"ש בתחלה ואני אומר כו' לא נהירא לי שהוא נגד כל הפוסקי' ומשמעות הש"ס וגם מ"ש וכך היא שטת ר"א נא ידענא מנ"נ הא ואולי מיירי שיחתמו כל השלשתן מחדש ביחד דלא נימא כיון שכבר חתמו שוב לא יועיל חתימתן לעולם מטעם דנוגעי' הן כיון שכבר חתמו והיינו שכ' וכך היא שטת ר"א דלקמן סכ"ו ס"ק ס"ה דלא ס"ל כפרש"י דנוגעי' כיון שכבר חתמו וצ"ע:

א

ומותר לכתוב כו' אלא החתימה לכאורה משמע דד"ל שאסור לכתוב ולחתום הקיום קודם שנתקיי' השטר משום דבחתימה חיישינן למיחזי כשקרא אבל באמת זה אינו דכבר הוכחתי לעיל סי' ל"ט סי"ג סקל"ה דאפי' בחתימה לא חיישי' למיחזי כשקרא וכ"כ בסמוך סקנ"ח בשם הש"ג דיכולי' הדייני' לכתוב ולחתום הקיום עד שלא יעידו בפניה' והא דאמרי' בש"ס ופוסקי' משחתמו אין מעידי' בפניו וחותם היינו משום דבשעת חתימה לא היו שלשתן יחד וא"כ הקיום היה שלא כדין וכן מוכח מדברי הר"ן להדיא שכתבו ז"ל משחתמו אין מעידי' בפניו וחותם לח הם ולא אחרי' משום דחתימה קמייתא בשקרא הוו דלא הוו ידעי לה ומכיון שחתמו ולא נצטרף השלישי עמה' שוב אינו יכול להצטרף דמשחתמו נתבטל מעמד הראשון ובשעת חתימה לא היו במעמד ג' שהם ב"ד שהשלישי לא ה"ה ראוי להצטרף עמה' כיון שלא היה מכיר בחתימת ידי העדי' עכ"ל אלא נראה דמ"ש הרמב"ם והמחבר ומותר לכתוב בו' שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה אתי לאפוקי שלא יקבלו שנים עדות ויחתמו ושוב יעידו בפני הג' ויחתום דאז לא מהני אף שיעידו אח"כ בפני שלשתן יחד דחתימה קמייתא בשקרא הוי ובשעת חתימה לא היו במעמד שלשתן וכיון שחתמו ולא נצטרף שוב א"י להצטרף וכמ"ש הר"ן אבל כשכתבו ולא חתמו אף שלא היו רק שני' בשעת הכתיבה מותר כשיעידו אח"כ בפני שלשתן יחד שחין הכתיבה עיקר אלא החתימה ואף שפי' זה דוחק קצת בל' הרמב"ם והמחבר מ"מ כן מוכח בש"ס וכן נראה עיקר לדינא:

א

ויש חולקין. ול"נ עיקר בש"ס כסברא הראשונה שהיא סברת הרי"ף והרמב"ם וכ"כ הרשב"א בחדושיו פרק כל הגט וכ"כ הסמ"ג עשין ק"ט דף ק"ץ ע"ג והגהת מיי' ספ"ו מה' עדות וכ"כ בעל העיטור דף ל"ד ע"ד וכן נראה דעת הר"ן וכן פסק הריטב"א וכן דעת ר"ת ומ"ש הרא"ש דהא דקאמר בש"ס וליתא היינו דליתא להך פירכא דפריך לרב ביבי מר' פפי הוא דוחק גדול ובפרט בפ' כל הגט דפריך סתמא דש"ס גופיה הכי לא הל"ל וליתא אלא הל"ל שאני הכא מדרב נחמן כו' ועוד דעיקר התירוץ דליתא להך פירכא משום דשאני שטרות מקיום חסר מן הספר וגם שאר התירוצי' בתוס' דחוקי' הם אלא נראה עיקר דהא דקאמר בש"ס וליתא היינו דליתא לדרב פפי כלל והא דפריך מיניה בפ' ב' דכתובות היינו כמ"ש התוס' שם בשם ר"ת שתירץ שדרך הש"ס להקשות אפי' מדבר דלא הוי הלכתא הכי וכן הביא בתשו' רשב"א סי' אלף ר"ל כמה סוגיות בש"ס דפריך מדבר דלא הוי הלכתא הכי ע"ש וכ"כ הריטב"א שם וז"ל והא אמר רב פפי משמיה דרבא כו' ואע"ג דליתא לדרב פפי דהא אדאיה לקמן בפ' הכותב וכן בפ' כל הגט גבי הכותב טופסי שטרות ומשמע התם דאידאי לה לגמרי ואפי' לכתחלה לא חיישינן לה הכא לא פרכינן מינה לרב אלא דקשיא לן הא דרב להדיא פליגי עליה והיכא אפשר דרבא פליג עליה דרב ופרקינן ליה למימרא דלא פליגי דרב עליה דרבא מיהת וזה ברור ודכותה בש"ס טובא ויש דואין דלא אדחי' דרב פפי אלא בדיעבד ואחרי' אומרי' דלא אידאי אלא בדבר שאינו מעשה ב"ד כגון טופסי שטרות אבל לענין מעשה ב"ד חיישינן לה לכתחלה וליתא דכיון דש"ס קאמר ליתא לדרב פפי משמע דליתא כלל ועוד דההיא דפרק הכותב לכתחלה הוא ובמילתא דבי דינא הוא ואפ"ה לא חשו לדרב פפי עכ"ל ואע"ג דבפ' כל הגט כתבו התוס' דיש ספרי' דלא גרסי' וליתא לדרב פפי אלא וליתא כו' והך דפ' הכותב שאני שכותבי' שנשבעה כמו שפסקו לה כו' מ"מ נראה עיקר כדאמרן:

א

פסול. הקיום אבל השטר כשר וכן הוא בתשו' רמב"ן שם וע"ל סכ"ח ס"ק ס"ז:

א

ואין הדייני' עצמם נאמני' כו'. אפי' אין כתב ידם יוצא ממ"ח כו' מטעם כיון דעולה הוא לא מצי משוי נפשייהו רשיעי וכן הוא בתשו' רמב"ן שם:

א

ויש מי שמכשיר הוא סברת הרא"ש וטור שדקדקו שא"צ להעיד על חתימת העדי' בפני כל שלשתן יחד דלא פסלינא הכא אלא משום שחתמו שקר ול"נ כסברא הראשונה דאל"כ למה קאמר בש"ס ופוסקי' בכל דוכתי במותב תלתא כחדא הוינא וגם אמרי' בש"ס ופוסקי' בכמה מקומות שלשה שישבו לקיים השטר כו' משמע דקיום השטר הוי כמעשה ב"ד שצריך שלשתן יחד וכ"מ בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים דצריך בקיום שטרות שלשה כמו גבי דין דבעינן שיהיו כולם ביחד וכן מוכח להדיא ממ"ש הר"ן פ"ב דכתובות בשם הרא"ה דעיקר חדושיה דר' זירא הוא דכיון דלא חתימי ביה אלא תרי צריך לכתוב במותב תלתא דאילו חתימי ביה תלתא לא הוי צריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא דכיון דכולהי חתימו לא חיישי' דלאו במותב דחד הוו עכ"ל ומביאו ב"י מחו' כ"ג וכ"כ הריב"ש סי' שי"ח בשם הרמ"ה אלמא אי לאו במותב חד הוו מיפסל וכ"מ עוד בריב"ש סי' שפ"ב ותי"ג ושאי פוסקי' והכי מוכח נמי לקמן סכ"ו מהדין דנתבאר שם דלאחר שחתמו אינו חותם עמהם שכבר נתבטל צירופו הראשון לפי' הרי"ף ור"ח וסייעתם אלמא דבעינן שיתוועדו כולם יחד וחף שכתבתי לקמן סכ"ו ס"ק ס"ה דהעיקר בש"ס כפרש"י ולא כפר"ח והרי"ף מ"מ בזה דבריהם אמת וכן הרא"ש וטור גופייהו כתבו שם כדבריהם ומה שדקדק הרא"ש דלא פסלינא הכא אלא משום שכתבו שקר אינו דקדוק דכיון ששנים מכירי' ומעידי' בפני הג' ועד נעשה דיין וה"ל כאלו הועד לפני כולם אם כן הרי הוא הועד בפני ג' יחד ואדרבא כשחתמו השנים פסול משום דבעינן שיהיו שלשתן במעמד א' וכבר חתמו בלא השלישי וכמו שכתוב לעיל ס"ק נ"ח בשם הר"ן:

א

ובאו ב' אחרים ה"ה הם עצמם נאמני' אף לפרש"י דלא מיקרי נוגעי' כל זמן שלא חתמו אלא דנקט אחרי' משום סיפא דאפי' אחרי' אינו מועיל:

א

שחזר בתשובה אבל אם העידו שלא גזל ה"ל תרי ותרי ופסול מספק טור והיינו משום דלהוציא ממון אמרינן אוקי ממונא בחזקתו וכ"כ הרמב"ם והטור לעיל סי' ל"ד סכ"ח:

א

אינו חותם עמהם כו'. ולרש"י דוקא אלו הב' שחתמו אין מעידי' עליו משום דנוגעין בעדות שגנאי להם שחתמו עם פסול בדין אבל אחרים מעידי' עליו וחותם ותמיה לי על המחבר והר"ב שלא הזכירו כלל דעת רש"י ונראה משום שלא הביא בב"י מי שמסכים לדעת רש"י אבל לפע"ד דעת רש"י עיקר בש"ס וכן דעת הרבה פוסקים כמו שאבאר דאפילו ר"ח שהביאו התוס' ודאי קשה עליו טובא וכבר סתר הרמב"ן בס' המלחמות פ"ב דכתובות דברי ר"ח ע"ש ופי' הרי"ף והרמב"ם אף דלא סבירא להו כפר"ח בהא דמכשיר' לגברא בתרי ותרי מ"מ פירושם מגומגם טובא חדא דפשטא דלישנא דש"ס משמע דקאי אאותם דייני' עצמם שבאו להעיד מדקאמר שלשה שישבו כו' וקרא ערער על א' מהם עד שלא חתמו מעידים עליו וחותם משחתמו אין מעידים עליו וחותם ועוד דסברא רחוקה כזו שנתבטל צירופם ה"ל לש"ס לפרש ועיקר הענין חסר מן הספר ועוד דכיון דאף לאחר שחתמו מהני כשיקבלו עדות מחדש ויצטרפו מחדש א"כ לא ה"ל לש"ס למימר בסתמא משחתמו אין מעידים עליו וחותם ועוד דלא הנ"ל אין מעידים עליו דהא מ"מ מהני עדותן לוועד החדש אלא הל"ל משחתמו מעידים עליו ואינו חותם עמהן ועוד דפריך חי ערער דפגם משפחה גילוי מלתא בעלמא הוא ונכשר למפרע ולא נתבטל צירופם כל זה אינו במשמעות ל' הש"ס ועוד דמשני דקאמרי הני ידעינן ביה דעשו תשובה אכתי הדרא קושיא לדוכתא דגילוי מלתא בעלמא הוא דהא כי מעידים שעשה תשובה נכשר למפרע משעה שעשה תשובה ובאמת צ"ל לדעת הרי"ף ור"ח והרמב"ם דלא נבשר עד שיעידו עליו בב"ד שעשה תשובה אבל הוא תמוה וכן כתב הר"ן פ"ב דכתובות דנראה מדברי הרי"ף ור"ח רגזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתים פסולים דהא ההיא שעתא פסול היה אבל הדבר מתמיה דודאי אין עדותן מכשירתו וכיון שהעידו עליו שעשה תשובה משעה שחתמו איגלאי מילתא שראוי היה להצטרף באותו שעה כדאמרינן בערער דפגם משפחה לפיכך נראין יותר דברי רש"י ז"ל דפי' שמשחתמו היינו טעמא דאין מעידים עליו לפי שהן נוגעים בעדות שגנאי הוא להם שישבו עם פסול בדין עכ"ל הר"ן ועוד ראיה דהא בעד זומם קי"ל למפרע הוא נפסל כ"ש לענין הכשר דלמפרע הוא נכשר. נמצא דמ"ש הריטב"א פ"ב דכתובות וז"ל וא"ת כיון שהעידו עליו דעבד תשובה קודם ערעור של אלו הרי לא נתבטל הצירוף וכשר היה כשחתמו וי"ל דהא ליתא כי אין זה נכשר עד שיעידו בב"ד ועוד אפילו הוא נכשר למפרע משום דעבד תשובה כיון דלא נתברר הכשרו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף עכ"ל התירוץ הראשון כבר נדחה והתירוץ השני ג"כ לא מחוור דא"כ גם בערער דפגם משפחה נימא הכי לכך נראה פרש"י עיקר ופשט ל' הש"ס מורה כפירושו ומה שהקשו עליו התוס' דהיכי פריך תרי ותרי נינהו הא גבי ב' כתי עדים המכחישות זח"ז קי"ל דמוקמינן גברא בחזקת כשרות לק"מ דכבר כתב הרא"ש והר"ן דלא דמי להתם והוכיחו דלא כמו שכתבו התוס' בשם ר"א אלא כהרי"ף דתרי ותרי ה"ל גברא ספק פסול לענין דאין מוציאים ממון על ידו וכן הוכיח הרמב"ן בס' המלחמות פ"ב דכתובות דלא אמרי' אוקי גברא אחזקתיה אלא אוקימנא ממונא בחזקתיה והשיג על הבעל המאר ורבינו חננאל וע"ש שהאריך בדברים נכוחים וכ"כ הבעל העיטור סוף דף ל"ה דמסתברא כרב אלפס ולא כר"ח וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מה' עדות דין ג' וכ"פ הט"ו לעיל סי' ל"ד סכ"ח ומה שהקשו עוד התוס' על פרש"י דמאי פריך גילוי מלתא בעלמא הוא דדבר העשוי לגלות הוא שיבדקו עד שיתברר הדבר וזה תימא איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו שנים אומרים שהוא עבד חין כלהעולם יכולים להכחישן דתרי כמאה עכ"ל לפענ"ד נמי לק"מ דבדבר העשוי לגלות לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה והכי אמרינן ביבמות ריש פ' האשה רבה אמר רב ניסת ע"פ שני עדים שאמרו מת בעליך ואח"כ בא בעלה לא תצא מחכו עליה במערבא אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא כו' וכתבו התוס' שם וז"ל אתי גברא וקאי כו' וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפילו איכא מאה דאמרי שזהו מה בכך הא תרי כמאה דמי וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה חומר רב בשני עדים לא תצא עכ"ל וכן כתב מהרי"ק שורש קע"א וז"ל ומה שכתבת תרי כמאה גם זה הבל דכי לא אתא בתורת ערות אלא גילוי מילתא בעלמא סברא הוא להאמין יותר המרובים מהמועטים דכל היכא שאין עדות ממש הלך אחר רוב דעות כדאיתא ביבמות פ' האשה דף פ"ה ובסוטה פרק מי שקנא דף ל"א עכ"ל וא"כ ה"ה הכא ואין להקשות על פרש"י דלמא יתברר להפך לפסול כבר תירץ הריטב"א זה וז"ל ויש מקשין ומנא לן שיהא ענינו מתברר מאליו להתכשר דלמא יתברר לפסול וי"ל דלענין פסול יוחסין כל המשפחות בחזקת כשרות הן ע"כ ועוד נראה לתרץ דהכי פריך אי ערער דפגם משפחה וא"כ בע"כ שהם מבררים לכל שכדבריהם כן הוא דאל"כ תיקשי נמי תרי ותרי נינהו וא"כ גילוי מלתא בעלמא הוא ולא שייך לומר שנוגעים בעדותן כיון שמבררין דבריהן וכן מוכח להדיא מל' רש"י שכתב וז"ל גילי' מלתא בעלמא הוא משחתמו אמאי אין מעידים עליו מאי חשד נוגע בעדות איכא הכא דבר זה צריכים הן לברר ודבר העשוי לגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיברר הדבר ואין עדותן של אלו תלוי בהגדתן ואינם אלא מגלי דבר בעלמא עכ"ל ור"ל שמ"ש דבר זה צריכים הן לברר כו' דבע"כ שדבר זה צריכים הן לברר דאל"כ תיקשי נמי תרי ותרי נינהו אלא ודאי דמיירי בערער דפגם משפחה שאפשר לברר ולבדוק הדבר ואומרים שיבררו דבריהם וא"כ דבר זה צריכים הן לברר ולא שייך לומר שנוגעים שאין אלא מגלי דבר בעלמא כן נ"ל ברור והלכך נראה פרש"י עיקר: גם הרא"ש וטור ור' ירוחם אע"פ שהביאו פי' הרי"ף במסקנתם הביאו ג"כ פרש"י מתחלה וכן הבעל העיטור דף ל"ד ע"ד כתב בתחלה פי' רבוותא משום דנוגעים בעדותן הן והלכך הן אינם מעידין אבל אחרים מעידים עכ"ל וכן הרמב"ן בס' מלחמות אע"פ שמסכים להרי"ף דתרי ותרי פסול מספק ודלא כבעל המאור ופי' ר"ח מ"מ בהא משמע דמסכים לפרש"י דטעמא הוא משום דנוגעים בעדותן שהקשה על פי' ר"ח שפי' תרי ותרי נינהו ומוקמינן לגברא בחזקת כשרות וז"ל (בדף ת"פ ע"א) ועוד שאין פירוש אחר עולה בשמועה זו כהוגן דאי נמי מהימני ולא מיפסיל ההוא אפומייהו דקמאי אע"פ כן משחתמו אינם ראויים להעיד עליו כמו שאינן ראויים להעיד עליו שעשה תשובה דמאי שנא דלא מצו לאסהודי שעשה תשובה משום דמיחזי כנוגעים כי מסהדי נמי דלאו גזלן הוא מיחזי כנוגעים כו' עכ"ל וכ"כ בשלטי גבורים פ"ב דכתובות בשם ריא"ז (דף תע"ז ע"א) וז"ל ג' שישבו לקיים השטר כו' לאחר שחתמו אין מעידים השני' עליו שעשה תשובה להכשירו לפי שנוגעים בעדותן כדי שלא תבטל חתימת' כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל וכבר הבאתי שגם הר"ן מסכים לפי' זה וכן עיקר:

א

ונמצא א' מדייני קיום פסול כו' עמ"ש לקמן סעיף ל' סקע"ו:

א

יחתכו אותו כו' נראה דלאו דוקא אלא רצ"ל דהקיום הוא פסול וכיון שהוא ללא צורך יחתכו אותו (או) שמא יסמכו עליו ולא ידעו שהוא פסול ואה"נ אם הוא בענין שאינו יכול לחתכו כגון שהוא נכתב ע"ג השטר מצד השני כנגד הכתב וכה"ג א"צ לחתכו ואי משום שיסמכו על הקיום אפשר לתקנו שיעביר שריטות של דיו על הקיום או נראה דלא חיישינן להא שיסמכו על הקיום ועל כל פנים אינו נפסל השטר אף שלא נחתך הקיום וכ"כ בתשו' להרמב"ן ס"ס צ"א וז"ל ובנדון שלפנינו ג"כ אע"פ שלא נעשה הקיום כהוגן לפי שקבלו עדות שלא במעמד שלשתן הקיום הוא שנפסל בכך וכאלו אינו אבל השטר שכבר נכשר אינו נפסל ואף ע"פ (שאפשר צ"ל) שיסמכו ב"ד הבא אחריהם על אותו קיום אפ"ה אינו נפסל השטר בכך שלא אמרו חכמים מזויף מתוכו פסול אלא בכעין שטר שחותמיו פסולי' ע"כ לשונו מיהו נראה דלכתחלה יש לתקנו ולהעביר שריטות על הקיום וכמו שכתבתי דכל כמה דאפשר לתקוני מלתא עבדינן כן נראה לי:

א

ומת אחד מהם כו'. והוא הדין אם הוא חי ואינו בנמצא שיחתום וכמו שכתב המחבר בסעיף שאח"ז וכן משמע בפוסקים.

א

צריכים לכתוב. להריב"ש סי' שפ"ב והרב לעיל סעיף ז' בהגהות דיכולים להעיד עדות הקיום מפי כ' נראה לו' דהא דצריכים הכא לכתוב במותב תלתא כו' היינו כדי שיהי' השטר מקיום קיום בית דין אבל מ"מ העדאת עדים מיהא איכא דאע"פ דכ' בל' שמור' שישבו להיות ב"ד מ"מ שנים נהי דב"ד לא הוי עדים מיהא הוי והיינו במקום דשייך העדאת עדים כגון שכתבו שמכירים החתימות או שבפניה' חתמו או שבפניה' נתקיים השטר אבל אם כתוב בקיום בפנינו העידו פ' ופ' על חתימתן כיון דאין כאן ג' אלא ב' ואינן יכולים לקבל עדות וה"ל עד מפי עד וכמו שכ' הנמוקי יוסף פ' חזקת הבתים ומביאו בית יוסף וד"מ לעיל ריש סי' זה וכן כ' רשב"ם בפ' חזקת הבתים דף א' ע"א ע"ש וכן הרב וסמ"ע לעיל סעיף ד' ס"ק ז' בסמ"ע דאם קיימו בשני' אינו כלום דה"ל עד מפי עד וא"כ בטל לגמרי דאפי' העדאת עדים לא הוי עוד נ"מ בין קיום ב"ד להעדא' עדים לענין מ"ש לעיל סעיף ט"ז ס"ק מ"ה בשם הר"ן והרא"ה והריטב"א ומהר"מ דעד ודיין מצטרפים. ועוד נ"מ לענין שיחיד מומח' או אם קבלו א' שיהי' כיחיד מומח' שיכול לדון לבדו על שטר שנתקיים בב"ד כשמכירים הקיום אבל אין יכול לדון לבדו כשמכירים העדאת עדים דלענין קבלת עדות לא מהני יחיד מומחה וכמ"ש לעיל סי' ג' ס"ק ח' וסי' זה סעיף ד' ס"ק ח' רק בעינן שלשה עוד איכא נפקותא אחריתי. וגם נראה דהיכא דלא הוי רק העדאת עדים וצריך עוד ב"ד לקבל עדותם מתוך כתבם זה וכמו שכתבתי לעיל סעיף ז' ס"ק ט"ז בעינן שיהיו העדים חיים בשעה שמקבלי' הבית דין עדות' מתוך כתבם דבעינן שיהיו ראויי' להגיד בפה בשעת קבלת העדות כן נ"ל ודו"ק:

א

אפילו היה כתוב בו בבית דין כו' וכ' הריב"ש סי' תי"ג נראה דהשתא כבר מפורסם לכל דאין בית דין פחות מג' וכל דכתיב ביה דינא תו לא צריך ומביאו ד"מ ובית יוסף מחודש כ"ד ומ"מ נראה דהכל לפי מה שהן החתומי':

א

ואם יש בו משמעות שהיו שלשה כגון ואמר לנא פלוני או ואמרנו ליה לפלוני ומכירי' אותו פלוני שאינו קרוב או פסול דאל"כ הא כתב המחבר מיד אח"כ וי"א כו' משמע דיש פוסלי' אם לא כתב וחד ליתוהי אע"ג דכתיב ביה במותב תלתא והוא בריב"ש סי' תי"ג בשם הרמ"ה ומביאו בית יוסף דכתב וצריך לכתוב וחד ליתוהי משום דלא ניחוש שהיו שלש' אלא שהאחד היה פסול או קרוב ומפני זה לא חתם עמהם כדי שלא יתברר ויתגל' פסולו אבל אי כתבי בי דינא כשרים משמע אלא דאיכא למיחש אי ס"ל כשמואל אבל אי כתיב בי דינא ובמותב תלתא אז לא צריך וחד ליתוהי עכ"ל וא"כ לסברת הרמ"ה מה בכך שיש בו משמעות שהיו שלשה הלא כשכתוב בו במותב תלתא אין לך משמעות גדול מזה שהיו שלשה ואפ"ה צריך חד ליתוהי משום דשמא קרוב או פסול היה וא"כ ה"ה הכא אלא ודאי מיירי כדפי' ודו"ק:

א

משמעות שהיו שלשה כו'. כגון ואמר לנו פלוני כו' ובע"ש כתב ואם ישבו משמעות אחר שהיו שלשה כגון שכתוב פלוני זה והוא מומח' לרבים אמר לנא שנשב ונקיים השטר או שנעש' זה בפניו שוב אינו צריך וחד ליתוהי דודאי הוא לא טעה לומר ששנים נקראו בית דין ע"כ ובסמ"ע ס"ק ס"ח השיג עליו דלהרמב"ם אין צריך שהשלישי יהא מומח' ולפע"ד אין כאן השג' דהע"ש ראה שרש"י חולק על פי' הרמב"ם ונראין דברי רש"י בטעמם בש"ס וע"כ כתב דבריו ע"פ פירש"י ואפשר גם הרמב"ם מוד' לרש"י לדינא חלא דהרמב"ם מיירי כשאותו פ' הוא א' מן הג' ורש"י והע"ש מיירי אפילו הוא אינו מן הג':

א

ומ"מ לכ"ע כו'. בי דינא ובמותב תלתא תולא צריך דהא כתיב במותב תלתא וא"כ ג' הוו וליכא למיחש שמא חד קרוב או פסול הי' דבי דינא כשרים משמע:

א

כדי להקל מעליה' כו'. כשרוצים לשלוח הקיום והג' אינו נמצא:

א

ונמצא א' מהן קרוב או פסול כו' ל' הריב"ש כשר דתלינן שזה הקרוב חתם מעצמו לבסוף או שהניחו ריוח וחתם למעל' כו' ומביאו ב"י מחו' כ"ו ונרא' דהריב"ש לשטתו אזיל דהסכי' שם בסי' תי"ג ובסי' תט"ו להרמב"ן דבין נמצא קרוב או פסול חתום בתחלה או בסוף תלינן שחתם אח"כ מעצמו אבל למ"ש הרב בסי' מ"ה סעיף י"ב בהג"ה וכן העליתי שם דהעיקר דאינו כשר אא"כ חתום הפסול בתחל' דאז אמרי' הראשוני' רווחא שבקי למאן דקשיש מנייהו וחתם זה מעצמו כדי להשלים המילוי משא"כ בחתום לבסוף א"כ ה"ה הכא ונרא' שלזה כיון הרב כאן בהג"ה במ"ש והג' הקרוב או הפסול חתם אח"כ כמו שנתבאר לעיל סי' מ"ה סעיף י"ב לענין שאר שטרות ר"ל דדוקא בחתום בתחלה אמרי' הכי כמו בשאר שטרות:

א

וי"א דפסול. דעת הרב דהרא"ש בתשוב' כלל ס' סי' ד' חולק על הריב"ש וכ"כ בד"מ על דברי הריב"ש אבל בתשובת הרא"ש כלל ס' סי' ד' משמע דהקיום פסול אם קרוב חתום כו' ע"ש עכ"ל ולפעד"נ דהרא"ש אינו חולק כלל דמיירי כשידוע שלא היה שלישי אחר רק אלו הג' החתומי' בו וע"ש בתשובת הרא"ש ותראה שכן הוא ולא הזכיר שם כלל דלא תלינן שג' אחרים היו כן נ"ל ברור:

א

קיום שכתבו אנחנו סהדי כשר כו' באמת הריב"ש לא החליט דין זה רק שכתב שיש לומר כן ע"ש שצדד בדבר לכאן ולכאן ובאמת צ"ע לדינא כיון דכתיב אנחנ' סהדי היאך נאמר שכוונתם שהיו עדים ודייני' כאחד א"כ לא ה"ל לכתוב כלל אנן סהדי או ה"ל לכתוב אנן סהדי ודייני:

א

כשר. היינו כשכתבו אשתמודענ' או אתברר לנא דאז יכול להיות שהיו עדים ודיינים כא' אבל אי כתבו אתברר קדמנ' פשיטא דאין לו דין קיום אלא דין עדים כן הוא בריב"ש שם ומביאו ב"י מחודש כ"א:

א

דהואיל וחתומי' ג' כו' כתב הסמ"ע ס"ק ע"ג וז"ל בריב"ש סי' שפ"ב כ' הטעם די"ל שהן עצמם הכירו החתימות והרי הם עדים ובית דין דגם זה בכלל לא יהי' גדולה שמיע' מראי' וכמ"ש לעיל בסמ"ע ס"ק י"ג ולא כמ"ש בע"ש שם וגם כאן עכ"ל ותמהני שהשיג על העיר שושן בזה שהע"ש כתב וז"ל והרי הם עדים וב"ד וכבר אמר לו דבקיום שטרות קי"ל דעד נעשה דיין עכ"ל וכדבריו ממש כתב גם הריב"ש עצמו ומביאו ב"י מחודש כ"א וז"ל ונעשו עדים ודיינים בבת אחת דבדרבנן עד נעשה דיין בבת א' כו' עכ"ל וכוונתו דאי נימא שראו כולם שחתמו ביום בענין דלא תהא שמיע' גדול' מראיה וכמ"ש בסמ"ע א"כ אינם עדים כלל ואיך כתבו אנן סהדי אלא ודאי משום שאפשר שראוהו מתחל' בליל' וכמ"ש בסמ"ע גופיה לעיל ס"ק י"ג או ששנים הכירו ולא ג' והוצרכו להעיד בפני הג' וכה"ג בענין שנעשו עדים ודיינים בבת א':

א

סמוך לצד השטר. היינו מן הצד על הגליון וכותבין בו שכותבי' הקיום על הגליון בארכו ושהעדי' חתומי' בו בשטר למטה ברחבו או שעושין שריטות בצד השני של הגליון מאחוריו דאל"כ יש לחוש שיחתוך הקיום ויעש' שטר אחר עם אותן עדים בצד שני של הגליון שהי' מן הצד ויכתוב אחר חתימת העדים אנחנו דייני דחתימי מעבר לדף מקיימים שטרא דנא דכתוב מאחוריו:

א

או מאחוריו נרא' שצריך שיכתבו הב"ד שהקיום הוא מאחוריו או שלא יתחילו הקיום בראש הנייר מאחוריו רק אחר ריוח שטה אחת דאל"כ קיום מאחוריו פסול דיש לחוש שמא קיימו שטר דעלמא למטה כפשוטו וחתך השטר וכתב שטר אחר מאחוריו וכשהקיום הוא רחוק מראש הנייר אין לחוש לכך דא"כ הי' בין הקיום ובין העדים ריוח שטה א' וזה פסול וא"כ ודאי דהדיינים לא הוה עבדי הכי:

א

כנגד הכתב. פי' לאפוקי על הגליון אלא דוקא כנגד הכתב שבשטר ולאו דוקא נגד העדים עכ"ל סמ"ע ולא אתא לאפוקי על הגליון לעולם דפשיטא דכשהקיום הוא מאחוריו על הגליון וכותבים בפירוש בקיום אנחנו מקיימים את העדים החתומים על השטר הזה בשולי השטר שארכו כך וכך דמועיל אלא אתא לאפוקי כשיקיימו סתם ויכתבו שהם מקיימים העדים. שחתומים מעבר לדף אז בעינן כנגד הכתב דאל"כ יש לחוש שיחתוך הקיום עם הגליון ויכתוב שטר אחר עם אותן עדים בצד השני של הגליון וה"ה אם עשו שריטות של דיו בצד השני של גליון מועיל הקיום על הגליון אף שכ' הקיום סתם על העדים שמעבר לדף כן נ"ל:

א

ולכן אם הנייר קצר כו'. ולאפוקי הגהות מרדכי סוף ב"ב דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סי' וכ"כ המ"מ שם בשם גאון וכתב עליו דא"א לעשות סי' שלא יזייף עכ"ל סמ"ע ובאמת גם מדברי הרב בהג"ה ובד"מ נראה כן אבל לי נראה כדברי הגאון וחליל' לדחות דברי גאון בלי שום ראיה דכבר ידוע שאין לחלוק עלהגאון אם לא בראיה ברור' מן הש"ס וכל שכן כאן דהבעל העיטור והגהות מרדכי הביאו דברי הגאון לפסק הלכה וכן ר' ירוחם סוף נתיב ב' הביא דברי ב"ה בשם גאון לפסק הלכה ומה שכ' המגיד משנה ומביאו בית יוסף ודברי הרמב"ם עיקר לפי עניות דעתי נראה דאף הרמב"ם מודה להגאון אלא דהרמב"ם מיירי כשיש חלק מאחוריו אם כן פשיטא דעדיף לכתוב הקיום מאחוריו והגאון מיירי היכא דליכא חלק בנייר כלל כגון שהנייר כתוב מכל צדדיו פנים ואחור אז מלפף ביה ניירא וכתב בקיום סי' מובהק וסי' מובהק הוא כמו שכת' המ"מ דהיינו שיכתבו הדייני' מחתימת ידיהם איזה דבר בגוף השטר ויכתבו בקיום שאותן עדים שחתומי' על השטר שנכתב איזה דבר כזה בגוף השטר הם מקויימי' ואם יזייף נדמה כתיב' לכתיבי ולא תדמה אבל כל שאר הסימני' הרי הן יכולי' להזדייף כיון שהשטר והקיום הוא תחת ידו ובזה ודאי דברי הגאון ברורי' בטעמן ועיקר:

א

פסול נראם היינו דוקא כשהקיום כתוב בסתם אבל אם כתוב בקיום שהעדי' חתומי זה תחת זה כשר הקיום. עי' בתשובת מבי"ט ח"א סי' ח' ריש דף ו' ועמ"ש לקמן סי' ק"ו:

א

שריטות דיו כו'. ל' ה' המגיד ושריטות אלו הוא פי' לטיוטא ויפה כיון שאין לפרש שממלא כל החלק דיו שא"כ יש לחוש שמא שטר אחר היה שם וקיימוהו והוא כ' על גבי שטר זה ומלא זה בדיו וכן פרשו ז"ל עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחדושיו וכ"כ התוס' דף קס"ג ע"א וז"ל דמטייט ליה פי' ר"ת בנקודות או שורות שניכר בחלק מעט וניכר שלא מחק מעיקרא שאם היה מטשטשו בדיו ואין ניכר אם היה שם מחק או לא ואפ"ה מכשר לשטרא א"כ יטשטש כל השטר לגמרי וגם העדי' שלמטה ויכתוב שטר בגליון של מעלה ויזייף העדי' והאשרתא שלמטה מקיימי' עכ"ל וכ"ה בהגה אשר"י. ולפענ"ד דוחק לפרש טיוטא שריטות דטיוטא משמע מלא דיו וכן משמע להדיא מפירשב"ם שכ' דמטייט ליה כלומר מלכלכו בדיו כו' אטיוטא חתימי מעידי' בפנינו אטייט בדיו ונמחק כדי שלא יחשדו בבעל השטר ע"כ. וכ"כ הנמוקי יוסף ומביאו ב"י לעיל סי' מ"ה סעיף ז' ולא קשיא מה שהקשו התוס' והרב המגיד דלא חיישינן שמא ימחוק כל השטר והעדי' דלעולם לא חיישינן שמא ימחוק השטר עם העדי' דשמא יתברר אח"כ הזיוף ע"י דייני הקיום ונמצא יפסיד שטרו לגמרי שלא יהיה לו שטר בעדי' וכמ"ש לקמן ס"ק פ"ט כן נ"ל ברור ונראה דגם הרמב"ם שכ' שריטות של דיו אינו משום קושית התוס' וה' המגיד דהא כתבתי לקמן ס"ק פ"ח דס"ל דלא חיישינן שמחק שטר עם העדי' אלא דפוסל מטעם שמא היה כתוב שם דבר של חובה ועל כן הוא מפרש טיוטא שריטות מיהו לפי מה שכתבתי דטיוטא היינו אפי' כולו דיו י"ל דלא היו רגילים לכתוב שום דבר חובה אחר חתימת העדי' (דנהי דאם כתוב שובר לאחר חיתום שטרות כשר כמ"ש לקמן סי' ס"ה ס"ק ע"א מיהו לא חיישינן שמא היה שם שובר שנפרע מקצתו או דבר של חובה כיון דלא רגילי אינשי ליכתוב אחר חיתום שטרות) וכן מוכח מדברי התוס' וה' המגיד די"ל כן דאל"כ היה להם להוכיח מכח זה דמיירי בשריטות ודו"ק:

א

ואין חוששין לב"ד שקיימו על השריטות. דדוקא בעדי' חוששין לזה משא"כ בדייני קיום דליכא למיחשד לבעל השטר שהי' כתוב שם עליו דבר של חובה דאין רגילי' לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' עכ"ל סמ"ע ודבריו תמוהין דהא אנן בשריטות קיימינן דניכר שלא נכתב שום דבר ואפשר ט"ס יש בדבריו ודבריו אלו צריכי' להיות בדבריו בס"ק הקודם שהביא דברי התוס' הנ"ל וקשיא ליה אמאי פסלינ' משום שמא מחק השטר ולא פסלינא משום שמא היה כתוב דבר של חובה וע"כ כתב דליכא למחשד כו' אבל גם בזה אין דבריו מוכרחים ונראה דאין ה"נ דס"ל להתוס' דפסלינא לשטרא מה"ט אלא דלא מצי לאוכוחי מהא דילמא לא פסלינא ליה מה"ט משום דדילמא לא רגילים לכתוב חובה אחר חתימות העדי' לכך כתבו דאי נימא דאפי' במחק שאינו ניכר כשר א"כ ניחוש שמא מחק כל השטר וכ' על הגליון שלמעלה שטר אחר אלא ודאי מחק שאינו ניכר פסול משום שמא היה שם דבר של חובה כן נ"ל ודו"ק. ולפ"ז אפי' ידוע שלא מחק כל השטר וכתב שטר אחר כגון שכ' בקיום אנחנו ב"ד מקיימי' לחתימת סהדי דחתימי על שטרא דנא דמתחיל מראש הקלף פסול הקיום דשמא היה כתוב במקום המחק דבר של חובה. כן נראה לדעת התוס' וה' המגיד והרמב"ם והמחבר ודלא כהסמ"ע מיהו לפי מש"ל ס"ק פ"ח פי' אחר בסוגיא כשר וע"ש:

א

וי"א שחוששים כר בב"י כ' שכן דעת הרי"ף והרא"ש מדלא הזכירו כלל המשא ומתן הנאמר על דברי רב ובאמת אין זה הכרח כל כך די"ל דס"ל דש"ס לא בעי אלא לפרושי טעמיה דרב וכן מוכח בטור שכ' בסתם ואם הרחיקוהו ומלאוהו טיוטא כשר דב"ד לא חתימי אטיוטא אלמא דהרא"ש נמי ס"ל הכי. גם בכל ספרי הרי"ף שלפנינו איתא נמי להאי משא ומתן דבי דינא אטיוטא לא חתימי. מיהו בתוספות לחד שינויא איתא דר' יוחנן פליג על כל דברי רב וכן הוא בהגהת אשר"י וז"ל ומספקא לר"י אי פליג ר' יוחנן ומסתבר ליה דודאי פליג ואמר דבי דינא נמי חתימי אטיוטא הלכך שטה א' בין חלקה בין מטוייטת פסול דקיימא לן כר' יוחנן עכ"ל וגם ה' המגיד כתב בפ' כ"ז מה' מלוה וז"ל דכ"ע אי משרט ליה כשר ולא נחלקו בזה זהו דעת רבינו ז"ל ומ"מ הנראה מן ההלכות הוא שאין טיוט מועיל לדעת ר' יוחנן ויש לחוש דילמא אטיוטא הוא דחתימי שלא הביאו כלל סוגי' זו גם הרשב"א ז"ל כתב בדברי רבי יוחנן פסול ואע"ג דמטייט ליה ע"כ ודברי רבינו נראין בטעמן עכ"ל ה' המגיד: ולענין דינא נ"ל עיקר כדברי הרמב"ם חדא דלמה נימא דפליג ר' יוחנן ארב ונשוי פלוגתא רחוקה בכדי ועוד שנ"ל בסוגיא זו בש"ס פי' אחר שלא כפירשב"ם לפי שרשב"ם פי' אמאי דקאמר בש"ס בי דינא אטיוטא לא חתימי וז"ל ב"ד אטיוטא אין דרכן לחתום אבל עדים הכל מצדן לחתום ואפילו עמי הארץ עכ"ל וכן משמע מלשון הרמב"ם והמחבר כאן ולישנא דש"ס לא משמע הכי מדקאמר בי דינא אטיוטא לא חתימי דה"ל למימר בי דינא לא עבדי הכי וגם ל' חתימי הוא מגומגם דהל"ל לא חתמו ועוד קשה בעיני מאד לומר דעדים אטיוטא הוא דחתימי לפי' הרמב"ם וסייעתו שפי' שריטות לאיזה צורך חתמו ומה עדות הם מעידים על השריטות וכי היאך יעלה על הדעת לומר שעדים כתבו עדותם על שריטות שאין בו דבר ממש מה שייך עדות או חתימה על זה וא"כ לא היה להם לחתום כלל וגם לפי מ"ש לעיל ס"ק פ"ה דהעיקר דטיוטא פירושו מלא דיו ופירשב"ם שמעידי' שלא יחשדו לבעל השטר וקשה לי מנ"ל שמעידים שלא יחשדו דלמא אדרבא מעידים להפך וגם מאי פריך בין עדים לשטר נמי מטייט ליה ונ"ל לשנויי דאמרי סהדי אטיוטא חתמי שלא יחשדו בעל השטר הא פשיטא דטיוטא בין שטר לעדים פסול דאל"כ כל שטר שכתוב בו תנאי או דבר של חובה בסוף השטר קודם חתימת העדים יטייטנו בדיו: לכך נ"ל דה"פ אמרי סהדי אטיוטא הוא דחתימי כלומר סהדי הרי הם. בתר הטיוטא חתומים וא"כ י"ל שחתמו עדותם ג"כ אדבר חובה שהיה כתוב לפניהם [דודאי בטיוטא בסוף השטר אחר חתימת העדים לא חיישינן דילמא דבר של חובה היה שם ומחקו דהא הוה מצי גייז ליה וליכא מאן דידע מיניה] ופריך בין עדים לאשרתא נמי אמרי בי דינא אטיוטא הוא דחתימי ודלמא כתבו איזה דבר חובה וחתמו עליו (ולא הוי מצי גייז ליה דהי' מפסיד הקיום) ומשני בי דינא אטיוטא לא חתימי כלומר הרי אינם חותמים מיד אחר הטיוטא רק הם מזכירים קיום השטר ועל הקיום הם חתומים ולא על הטיוטא שהוא קודם הקיום. כן נ"ל פי' הסוגיא. וא"כ לפי זה פשיטא דיפה עשו הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל הפלפול הזה משום דאין נפקותא כלל בדינא כי התרצן לא השיב רק דברים הפשוטים בלאו הכי. ולפ"ז אם עשה שריטות בין שטר לעדים נמי כשר ואין להקשות א"כ אמאי פסול בהניח ריוח שתי שטין בין שטר לעדים נשרטי' בשריטות הא לא קשיא דא"כ תיקשי נמי אמאי פסול נמלייה בקרובים או פסולי' או בחזרת דברים אלא מאי אית לך למימר דאה"נ אלא דאנן קאמרינן היכא דלא עביד הכי פסול וא"כ ה"נ קאמרינ' אי לא עשה שריטות רק הוא חלק או טייטו בדיו פסול משא"כ בדיינים שטייטו בדיו כשר. ואף להמפרשים טיוטא שריטות יש לפרש הא דמשני בי דינא אטיוטא לא חתימי כלומר הרי הם אינם חותמים אחר השריטות רק הם מזכירים הקיום ולכך השמיטוהו הרי"ף והרא"ש כיון שהש"ס סובר כן לדבר פשוט ועל כן העיקר בזה כהרמב"ם וכמו שכתבתי: שוב ראיתי בחדושי הרמב"ן שכתב וז"ל ומי שפירש בי דינא אטיוטא לא חתימי משום שמזכירים בקיומן על מה מקיימים איני יודע מה הוא שא שאין בית דין מזכירים אלא חתימת העדים ואם כתבו סתם נתקיים שטר זה בפנינו כשר הוא ולא עוד אלא שהם חותמים אע"פ שלא קראו את השטר ולא ידעו מה כתוב בו כדתניא בפר' שני דייני גזירות הדיינים חותמים אע"פ שלא קראוהו עכ"ל ואני איני יודע מהו שח הרמב"ן דמה בכך שחותמים אע"פ שלא קראוהו מ"מ כותבים מיד בסמוך לחתימתן שנתקיים שטר זה וא"כ הם מזכירים על מה חתמו שעל מה שנכתב קודם חתימתן חתמו מה שאין כן בעדים שקודם חתימתן לא נכתב שום דבר רק הטיוטא הוא לפני חתימתן ואמרו אטיוטא חתמו: ולפ"ז אם הטיוטא בקיום אחר כתיבת הקיום קודם חתימת הדיינים הקיום פסול משום דאמרי בי דינא אטיוטא חתמי והיינו דלא מכשירינן בש"ס ופוסקים אלא בהרחיק בין עדים לאשרתא ולא בין דיינים לאשרתא:

א

שטר כו'. כל סעיף זה כתבו הטור בשם הרמב"ם ותמה הב"י שהרי ש"ס ערוך הוא. ובב"ח דחק מאד לתרץ את זה ע"ש ונ"ל משום דיש לדקדק עוד על הרמב"ם גופי' ל"ל לטעם שמא הקיום רחוק תיפוק לי' אפילו לא היה שם ריוח שמא מחק כל השטר וכתב אחר במקומו ובסמ"ע ס"ק פ"א כתב בזה דהרמב"ם והמחבר איירי בכאן אפילו הי' שטר כתוב על נייר שאינו קלף דא"א למחוק הרבה רק שריטות ולא נהיר' דסתם שטר בכל גווני מיירי ועוד דהרמב"ם כתב שם לעיל מיניה מיד שטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק אינו דומה מי שנמחק פעם אחד לנמחק שני פעמים ועלה כתב מיד שטר הבא הוא ועדיו על המחק אין מקיימים אותו מדייני הקיום כו' שמא הקיום הי' רחוק כו' ולעיל מיני' בע"כ מיירי בשטר של קלף שהרי מוחק כל השטר. אלא נ"ל משום דבש"ס גופי' יש להקשות כן דקאמר התם וליחוש דלמא גייז לי' לעיל' ומחיק ליה לטיוטא וכתב מה דבעי ומחתים סהדי ואמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר הניחא לרב כהנא כו' דמתני לה משמיה דשמואל אלא לרב טביומי דמתני לה משמיה דרב מאי איכא למימר כו' וכתבו התוספות שם בדף קס"ג ע"ב וז"ל הניחא לרב כהנא כו' קשה דלדידיה מי ניחא א"כ כל שטר מקויס ימחקנו וי"ל דהא לא קשה כולי האי דכיון שהיה כתוב בתחלה לא יוכל למחקו שלא יהו ניכרי' האותיות אבל מחק דטיוטא אינו ניכר ואע"ג דבסמוך פריך ואם תאמר חוזר ומוחק אעפ"י שהיה כתוב לפי האמת פריך דאין חילוק בין טיוטא לכתב עכ"ל ובס' לחם משנה פכ"ז מה' מלו' כתב דהרמב"ם לא רצה להניח חששת הש"ס שהיא חשש' טובא אפילו להמקשה. והוא דוחק. וגם מדברי המחבר לא נראה כן וכמ"ש לקמן ס"ק צ' אלא נ"ל לדעת הרמב"ם משום דדברי התוספות הם דחוקי' כנראה לכל מעיין ובפרט מה שכתבו ואע"ג דבסמוך פריך כו' לפי האמת פריך דהא הא דקאמר לקמן ואם תאמר חוזר ומוחק כר לאו ש"ס פריך לה אלא רב גופי' קאמר ליה וא"כ תיקשי ליה ארב גופי' וכן אשמואל אי שמואל קאמר ליה כיון דקאמר וא"ת חוזר ומוחק כר אלמא דבכתב נמי חיישי' א"כ בכל שטר ניחוש הכי ועוד דבלאו ה"נ תיקשי כיון דשטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר אלמא דלא אמרינן שיהא ניכר אותיות שמחק או משום דימחקנו לגמרי או אפילו יהא ניכר קצת לא מפסל א"כ הדר' קושיא לדוכתא דבכל שטר מקוים ניחוש שמא ימחקנו ויעשה ממנו שטר אחר הבא הוא ועידיו על המחק. אלא נ"ל דס"ל לש"ס דלעול' לא חיישינן דימחוק השטר עם העדים (דאי לא ימחוק גם לעדים פשיטא דפסול כדלעיל סי' מ"ה סעיף כ"ב) דשמא יתברר אח"כ הזיוף ע"י הדייני קיום שלא קיימו מעולם עדי' שהיו חתומים על המחק רק על הנייר ונמצ' יפסיד שטרו לגמרי שלא יהי' לו שטר בעדי' אלא חיישי' שחתך למעלה כל השטר ונמצא עדיין גוף השטר תחת ידו דאף שיתברר הזיוף יוציא אח"כ גוף השטר שעדים חתומי' בו ונרא' שלזה דקדק הרמב"ם וכתב וחתך גוף השטר כו' ולא כ' כלשון הש"ס וחתך למעלה אלא רוצה לומר וחתך גוף השטר שנשאר אצלו עדיין גוף השטר אבל לקמן קאמר ואם תאמר חוזר ומוחק השטר בלא עדים ולפ"ז אם ידוע שלא היה הקיום רחוק מן השטר כגון שכתוב בקיום אנחנ' ב"ד כתיבנ' לקיום סמוך לשטר ממש וכה"ג כשר ולכך כתב הטור כן בשם הרמב"ם (גם בסמ"ג בסוף עשין צ"ד דף ק"פ ע"א כתב ככל דברי הרמב"ם דלעיל ע"ש) וכן נ"ל עיקר:

א

ויש מכשירים לקיימו כו'. טעמו כמ"ש בב"י בשם יש פוסקי' דבי דינא נמי אמרי אטיוט' חתמי וא"כ שריטות לפני קיום פסול וא"כ ודאי לא היה כך. ולפי"ז מוכח דאף להרמב"ם לא חיישינן שמא מחק כל השטר וכתב אחר במקומו דאי תימא דחיישינן א"כ מנ"ל להמחבר דיש מכשירי' לקיימו מדייני הקיום דלמא נהי דבי דינא נמי אומרי' אטיוט' חתמי דלמא הי' שטר כשר בלא שריטות ומחק כל השטר וכתב אחר במקומו אלא ודאי כמ"ש לעיל ס"ק פ"ח ודו"ק:

א

חתם בשטר קודם שנעשה גזלן. כלומר שיום השטר הוא קודם שנעשה גזלן או שראו השטר קודם שנעשה גזלן:

א

אפי' לא ראוהו עד שנעשה חתנו. הטע' משום דפסול קורבה אינו משום שחשוד לזייף אלא גזירת המלך הוא וכיון שחתם נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד וה"ה בשטר ששני עדיו נעשו אח"כ חתניו או נעשו קרובי' זה לזה וכן הוא בתוספות ופשוט הוא:

א

חתם כשהיה בריא ונשתתק כו' כן הוא ל' הטור ומשמע מדבריו אבל נשתתק אינו יכול לחתום שטר ונראה טעמו על פי מה שמסיק לעיל סי' כ"ח סעי' ט"ו בשם ר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב לב"ד ולא ממעטינן אלא אלם שאינו ראוי להעיד וא"כ לדידיה אין חילוק בין עדות בכתב ובין שטר ושטר נמי כשר מטעמא דראויי' להגיד הא כל שאינו ראוי להגיד אפי' לחתום על שטר פסול אבל לשאר פוסקי' והמחבר והרב לעיל סי' כ"ח סי"א דסבירא ליה דאף מי שאינו אלם אינו יכול לשלוח עדות לבית דין על פי כתב דהא דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד משום מפיה' ולא מפי כתבם לאו דוקא נקט אלם אלא לדוגמא ואפילו הכי השטר כשר דאינו בכלל זה א"כ קשה על המחבר והר"ב שסתמו כאן כדברי הטור דהא לפי סברת' בשטר לא שייך מפיה' ולא מפי כתבם וא"כ אפי' חתם כשנשתתק כשר. מיהו לפי מ"ש הרמב"ם והמחבר שם דטעמא דעדות שבשטר הוא מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין יש ליישב דבאלם לא הכשירו רבנן דכיון דאפשר לעשות שטר בעדי' אחרי' בריאים אוקמא אדאורייתא אבל לפי מ"ש שם דהעיקר כדעת רש"י והתוספות והרמב"ן ושאר פוסקי' דעדות שבשטר הוא מדאורייתא וטעמא דכשר הוא דכיון שכתבוהו ומסרוהו ליד הלוה לא שייך מפיה' ולא מפי כתבם וכמ"ש הרי"ף פ' ד' אחין או מטעמא דכיון שכתבוהו וחתמוהו בצווי הלוה לא שייך מפיה' ולא מפי כתבם אלא מפי כתבו הוא וכמ"ש בעל המאור ושאר פוסקי' א"כ גם באלם שייכי הני טעמי ואולי יש לחלק בדוחק וצ"ע:

א

אינו יכול להעיד על כתב ידו כו' עיין מה שכתבתי לעיל סעיף ז' ס"ק י"ז:

א

על כתב ידו פי' ע"י חתימתו או הרכנת ראשו עכ"ל סמ"ע ונ"ל דלא דק דלמה לא נקיים ע"י חתימתו דהא אפילו במומר וגזלן מקיימים ע"י חתימתו וכמ"ש הר"ב לעיל סעיף ל"ד ומטעם שכתב הריטב"א הביאו ב"י מחו' ו' דהא לא חשיבה עדות אלא מעצמו מתקיימי' חתימתו וכן מוכח בש"ס ולעיל סעיף י"ג וא"כ ה"ה הכא והרא"ש והטור לא אתו לאפוקי שיעיד בכתב ידו שזאת חתימתו או ע"י הרכנת ראשו דזה אסור מטעם מפוה' ולא מפי כתבם אבל ע"י דימוי חתימתו הוי כמתקיי' ע"י אחרי' דהא אי אפשר לקיים ע"י חתימתו אא"כ שיחתום עצמו בפני עדי' או בפני ב"ד [ונאמני'] והיכא דאי אפשר לקיים ע"י חתימתו אף דאפשר לקיים ע"י כתבו לא מהני כגון שחתם עצמו בילדותו ואח"כ הזקין ונשתנה חתימתו או שאי אפשר לדמות מכח מניעה אחרת אינו מועיל שיעיד בכתב ידו שזאת היא חתימתו כנלפע"ד: (ואולי גם הסמ"ע ר"ל ע"י חתימתו שיחתום ויעיד שזהו כתב ידו ולא ע"י דימוי ודוחק):

א

אבל קטני' היו. ומיירי כשאומרי' כן תוך כדי דיבור כדלקמן:

א

הרי אלו נאמנים. דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואי בעי שתקי ולא דמי לדלקמן ס"ק ק"א דבעדי' לא אמרינן מגו היינו היכא שצריכין לומר אז אמרינן דאין אחד יודע מה בלב חבירו ושמא חברו לא יאמר כן ואין בידו לעשות שיאמר חברו כן משא"כ הכא דאי בעי שתיק וזה בידו לעשות לשתוק ואמאי לא יפסל השטר וכ"כ הר"ן פ"ב דכתובות והנ"י פ' חזקת הבתים:

א

וקורעין השטר ולא מהני תפיסה בעדי':

א

אא"כ טען כו'. ז"ל הר"ן ומיהו אי טעין נקבע ליה זמנא לקיומא שטרא יהבינן ליה ואי מקיים ליה לא קרעינא ליה אבל כל היכא דלא טעין קרעינא ליה ולא חיישי' דילמא משכח סהדי למחר וליומי אוחרי ומקיים ליה כיון דאפי' משתכח אכתי ה"ל תרי ותרי הרשב"א ז"ל ע"כ והריטב"א כתב וז"ל דעת רש"י ז"ל דקרעינא ליה לשטרא וכ"כ הרב בעל העיטור בשם הרא"מ ז"ל וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי הרא"ה ז"ל כתב כיון שהיום או מחר יבואו עדים ויקיימוהו ה"ל תרי ותרי ומהני לי' שטרא לתפיסה לית לן למיקרעיה מספק כההיא דאמר בשבועות לא מקרע קרעינא ליה דלמא איכא דיינא דעבד כר"א ואע"ג דליכא למעבד כר"א לכתחלה ונראין דבריו ז"ל בשטר של יתומי' כי התם אבל כשמלוה קיים לא מקיימינן ליה לשטר' משום דאי הוה ליה קיום עד השתא ה"ל וכיון דקיום דידי' לא שכיח וכי מתקיי' נמי לא מהני אלא לתפיסה לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא כן עיקר עכ"ל וצ"ל דמורי הרא"ה פי' הא דקאמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי לא כפירש"י לענין קריעה אלא כמו שכתבו התוספות והגה' אשר"י בשם רשב"א לענין שובר ודוק מיהו נ"ל דאפשר דגם הרשב"א מודה דבשטר של יתומים לא קרעינן ליה:

א

משטר שקרא עליו ערער כו' כבר נתבאר זה לעיל סי"ז ס"ק כ"ה על נכון ע"ש:

א

אין קורעין אותו. ולא מגבינן ביה ואי תפיס מטלטלי אפי' בעדי' לא מפקינן מיניה וכדלקמן. וה"ה בשטר ששנים אומרי' שהוא פרוע ושנים אומרים אינו פרוע לא מגבינן בי' ולא קרעינא ליה וכן משמע להדיא בתשו' רשב"א שהביא ב"י בסוף סי' כ"ט מחו' י"ג ובס"ס זה ע"ש ועיין מ"ש לק' סי' ע"א ס"ק ב':

א

ויש חולקין כו'. והעיקר כסברא הראשונה דכיון דהעדים נפסלו גם השטר נפסל וכן דעת הר"ן וכן פסק הבית חדש וכן נראה דאין סברא לחלק ולאוקמא שטרא אחזקתי' דהא אמרי' בש"ס פ' מרובה ריש (בבא קמא דף ע"ג) ופ' זה בורר ריש (סנהדרין דף כ"ז) דהיכא דפסלי להו בגזלנותא נפסל השטר אפילו למפרע אפילו קודם שהעידו עליו שנעשה גזלן כאביי דקי"ל כותיה דלמפרע הוא נפסל וצ"ל לדעת הרא"ש דהתם מיירי שפוסלים אותם בגזלנותא בפניה' משא"כ הכא דמיירי שהם חיים ואינם כאן אבל לא מסתבר לחלק בכך אלא נראה כמ"ש וגדולה מזה נראה דעת התוספות דאפילו במתו אם פוסלים אותם בגזלנותא שאומרי' גזלנים היו נפסל השטר והיינו כמ"ש הר"ן בתחלה בסתם דבריו דפסולי עדות היו היינו שהיו קרובי' בנשותיהם ונתרחקו אבל באומרי' גזלנים היו אפילו מתו נאמנים ע"ש ומ"ש התוספות ופסולי עדות דקתני לא שאומרי' שעדיין פסולי' הם דא"כ אמאי אין נאמני' אלא פסולי עדות היו אז ועתה הם כשרי' עכ"ל ר"ל לא שאומרי' שגזלנים הם שא"כ עדיין הם פסולי' אלא פסולי עדות היו קרובים בנשותיה' ונתרחקו אבל אין כוונתן לחלק בין מתו לחיים תדע דהא כתבו מיד בתר הכי וא"ת ומ"מ אמאי אין נאמנים ליהמנו במגו דאי בעי אומרי' עדיין הם פסולים ואור"י דבשני עדי' לא שייך מגו דאין א' יודע מה בלב חברו עכ"ל ואם איתא מאי מקשין הא בהדיא קתני בבריי' ומתו אלא ודאי אפי' במתו אי הוה אמרי' גזלני' הם ופסולים הם עדיין היו נאמני' וכן הוא להדי' בתוספו' פ' מרובה סוף (בבא קמא דף ע"ב) ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' רס"ו בשם הרמב"ן שפי' בההיא דשנים חתומי' על השטר ומתו פסולי' מחמת קורבה דאי משחקי בקוביא לא הוה אמרי' תרי ותרי נינהו דאטו לא מצי למפסלינהו בגזלנותא אע"פ שמתו כו' וכן נרא' דעת הריב"ש שם וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות וכתב שיש מי שפירש דכיון שמתו ואין ראוין לפסול הגוף אין עדו' אחרוני' חשוב אלא כמעיד על הממון וזה אינו אלא כדאמרן וכן פי' רבינו בשם רבינו הגדול ז"ל וכן עיקר עכ"ל וכן הביא הב"י לעיל סי' ל"ד מחודש י"ח תשובת הרשב"א עד החתום בשטר שמת והעידו עליו שהלוה ברבית קצוצה השטר פסול וכ"כ המחבר בסי' ל"ד סעיף י"ב אלמא דא"צ לפסול עדי' בפניהם דוקא אלא אפי' מתו יכולי' לפוסלן בגזלנותא וכל השטרות שחתומים עליהם פסולים וכן עיקר:

א

ומכשירין השטר. ולא קרעינ' ליה ולא מגבינן ביה:

א

אלא דאי תפס כו'. וה"ה אם הוא שובר זכה הלוה במה שבידו והשובר כשר כ"כ התוס' והגהות אשר"י פ"ב דכתובות בשם רשב"א ועי' לעיל סי' מ"ב סעיף ח' ומ"ש שם בס"ק י"ז וי"ח עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קמ"ה:

א

דאי תפיס מטלטלי אפי' בעדי' אבל בקרקע לא מהני תפיסה וכבר הארכתי בדינים אלו בספרי תקפו כהן ע"ש:

א

תפס כו'. לא שנא תפס מעצמו או התפיסוהו ב"ד כ"כ הרא"ש ומביאו הטור (ועי' בספרי תקפו כהן) וכל שכן התפיסהו הלוה ופרע לו מעצמו אע"פ שהיה מוכרח לפרוע לו מחמת השטר שעליו כדמוכח לקמן סי' ס"ה סעיף ט"ז וע"ש:

א

או תנאי הי' בדבר ולא ראינו שנתקיים התנאי כו'. משמע דר"ל שאומרי' תנאי הי' בדבר שבעל השטר יעשה כך וכך ולא ראינו שעשה כך וכך והלוה או המוכר אומר לא עשה כך וכך בטל השטר כל זמן שאין בעל השטר מברר שעשה כך וכך וכ"מ מפירש"י שכ' וז"ל תנאי הי' דברינו על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר עכ"ל ומשמע הא אם היה התנאי בשב ואל תעשה והלוה טוען שעבר על התנאי השטר בתקפו וכן נראה מדברי הריטב"א שכתב וז"ל קיימו תנאייכו כלומר שעדי' נאמנים הם שהי' דבריהם תנאי כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואם טוען שקיים תנאו עליו להביא ראי' כשהתנאי בקום עשה וכדכתיבנא במס' קדושין ע"כ לשונו וכ"כ עוד הריטב"א בקידושין פרק האומר שסוגיא דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז (בדף ס') וז"ל שכל תנאי בקום עשה בין בגירושין בין בקידושין על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו ואם לאו לא הוו קידושין כלל שאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתי' זוז או על מנת שתתן לי הרי הוא בחזקת שלא נתן הוא או שלא נתנה היא עד שיהא שם ראייה שנתן או שנתנה אבל תנאי שהוא בשב ואל תעשה הרי הוא בחזקתו שלא עשה ועל זה להביא ראייה שעשה ועקר תנאו בידי' עד כאן וכ"כ הר"ן פ' מי שאחזו והמחבר לקמן סי' רמ"א סעיף י' ועי' באבן עזר סוף סי' ל"א בהג"ה (עיין בתשוב' מהרי"ט סי' ע"ה וסי' ק"ט):

א

ואפי' עד א' כו'. כתב הריטב"א וז"ל פי' שהיו ב' עדים חתומי' בו והאחד אומר זה כתב ידי אבל תנאי הי' בו ולא ראינו שנתקיים התנאי שאלו אמר תנאי היה דברינו ונתקיים הרי השטר קיים אפי' לדבריו ועד אומר אינו תנאי שהשני אומר זה כתב ידי ולא שמעתי בו תנאי אבל ליכא לפרושי בודאי לא היה בו תנאי ומכחיש אתהעד דא"כ הוה חד מנייהו משקר וה"ל עד א' בהכחשה ואינו כלום ע"כ ומביאו הר"ב בב"ה והביא ג"כ דברי הרמב"ן ז"ל שכ' כן דהיינו שאינם מכחישי' זא"ז כגון שזה שמע וזה לא שמע הא אלו הכחישו זא"ז ממש לא נתקיים כלל השטר על פיהם שהרי אחד מהם פסול לעדות כדאמרינן התם בענין שתי כתי עדי' המכחישי' זא"ז עכ"ל ונתבאר לעיל סי' ל"א וע"ש:

א

ואין כאן אלא עד א' על השטר ואינו כלום ונשבע הנתבע היסת ונפטר כדלק' ס"ס פ"ב והיינו כדעת ה"ר מתתי' גאון והטור ודלא כהרמ"ה והב"י וב"ח ושאר אחרוני' שכתבו דפלוגתת הרמ"ה והטור תליא אי עד מסייע פוטר משבועה דהרמ"ה סובר דאינו פוטר וה"ר מתתי' והטור סוברי' דפוטר ולא נהירא לי דפשט דבריהם לא משמע הכי ועוד דא"כ לא ה"ל להטור להאריך ולהביא דברי הרמ"ה ולחלוק עליו ולהביא דברי ה"ר מתתיה גאון כיון דהרמ"ה ס"ל דאינו פוטר ואיהו ס"ל לק' סי' ע"ה וסי' פ"ז בפשיטות דעד מסייע פוטר א"כ ממילא היה נשמע כאן דלא כהרמ"ה ועוד דהו"ל להביא שהרא"ש אביו חולק על הרמ"ה שהרי הרא"ש ס"ל פ"ק דמציעא עד מסייע פוטר ועוד דלקמן סי' ע"ה בטור סעי' י"ז בשם הרמ"ה מוכח דס"ל להרמ"ה דעד מסייע פוטר וכמ"ש שם בס"ק מ"ב אלא נראה דס"ל להרמ"ה דשאני הכא שהעד שאומר תנאי אינו יודע שלא נתקיים התנאי וא"כ זה שמעיד שלא היה תנאי וודאי מחייבו שבועה דהא לפי דבריו ודאי מחייב ממון וה"ל כשני' לחייב שבועה דרחמנא הימני' ותו לא מהימן אידך להכחיש ליה כיון דאף לפי דבריו שאומר תנאי אינו ודאי שאינו חייב לו ממון דאע"ג דעד מסייע פוטר היינו כשמעיד שפטור בודאי מממון ואע"ג דהרמ"ה כתב וכן הדין באומר פרוע כו' ר"ל השטר הוא פרוע כגון שהמלוה הודה לפנינו שהוא מחויב לקרוע השטר אבל אינו יודע אם פרע לו מעות וכה"ג והטור משיג גם על זה דכיון שזה אומר תנאי אפי' לא הוה עד מסייע פוטר מ"מ נתבטל עדות העד שאומר לא היה תנאי וע"ז מביא דברי ה"ר מתתי' גאון וכן עיקר ודו"ק היטב (ועי' מ"ש בספרי שפתי כהן ביורה דעה סי' קכ"ז סוף ס"ק י"ג):

א

ואם כאוב בשטרא כו'. זה הוציא הרב מהטור וכן בש"ע ובסמ"ע נרשם כאן טור ובאמת אינו מוכרח מן הטור די"ל דהטור קאי דוקא בשכתב ידן יונא ממקום אחר דסליק מיני' וכן בבעל התרומו' בשער כ"א ריש ח"ג כ' להדיא על זה והוא דהוי כתב ידן יוצא ממקום אחר ומביאו ב"י לקמן סי' פ"ב סעיף י"ח אך בר' ירוחם נ"ב סוף ח"ב משמע דמיירי אף באין כ"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' שהרי כתב מתחלה כי הסכימו הגדולי' הא דנאמני' לומר תנאי היו דברינו היינו דוקא כשאין כת"י יוצא ממקום אחר כו' ואח"כ כתב שם ואם כתוב בשטר שלא נעשה בו שום תנאי ושיור אין נאמני' בשום ענין כיון שהגיד וכו' ולפ"ז צ"ל דר' ירוחם ובעל התרומות פליגי וכ"כ בתשובה מה"ר יוסף ן' לב ספר ג' סוף סי' ס"ג דפליגי ולכאורה היה נראה עיקר כדברי בעה"ת דהא שפיר נאמני' במגו ואין לומר דכיון דמפורש בו שלא הי' תנאי דמי לאמנה דמשוי נפשייהו רשעי' דהא בתנאי שעבודא חייל במקצת ולא דמי לאמנה וכמ"ש הר"ן ועכ"פ דברי הר"ב היו צ"ע לדינא כיון דהבעה"ת חולק להדיא. עוד י"ל דלא פליגי הבע"ת ור' ירוחם דהבע"ת קאי התם כשכתוב בשטר בלא שום שיור דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר יכולי' לומר אנו לא כווננו בלשון זה לתנאי ורבינו ירוחם מיירי כשכתוב בשטר להדית בלא שום תנאי. ולפ"ז מכ"ש קשה על הר"ב שכ' ואם כתוב בשטרא ואנן שהדי מסהדינן דלא הוי שיור בשטרא כו' דהא בכה"ג לכ"ע נאמני' כשאין כת"י יוצא ממקום אחר. מיהו י"ל דהבעה"ת לא מיירי רק לענין שבועה דבהכי עסיק שם להדיא דאין המלוה צריך לישבע ועלה קאי וכתב והוא דהוי כתב ידן יוצא ממקום אחר ורוצה לומר דאי אין כת"י יוצא ממקום אחר עכ"פ צריך המלוה לישבע ויש הוכחה לזה דהא מיד בתר הכי מביא הבעה"ת מחלוקת הפוסקי' בתנאי היה דברינו נאמני' אי היינו דוקא כשאין כת"י יוצא ממקום אחר או אפי' כשכת"י יוצא ממקום אחר ולא הכריע ואיך יכתוב כאן בסתם והוא דהוי כת"י יוצוא ממ"א אלא ודאי כדפירשתי ולפ"ז לאפליג הבעה"ת על ר' ירוחם ודלא כמהר"י ן' לב. ונתיישבו דברי הרב. וא"ל דהא אית ליה מגו די"ל דכיון דמפורש בשטר שנעשה בלא תנאי לפי דבריהם שהיה בו תנאי דמי לאמנה ומ"מ לדינא צ"ע:

א

רק שלא היה שיור בגוף המכר נאמני' אפי' בשכת"י יוצא ממקום אחר כך משמע בטור:

א

וכן יכולי' לפרש כו'. גם זה מיירי אף שכת"י יוצא ממקום אחר וכן הוא בנמוקי יוסף שם להדיא ומביאו ב"י לעיל ס"ס כ"ט וכ"כ בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ס"ד וכתב דאפי' פי' דבריהם הוא דחוק וע"ש (עי' בתשו' מהר"ש כהן השייכי' לספר ב' סי' א'):

א

וחייבי' לשלם ללוה ההפסד כו'. עי' מ"ש לעיל ס"ס כ"ט ול"ג וסי' ל"ח בזה:

א

ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר כו'. משמע מדברי הטור והמחבר דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אפי' לומר שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה ואח"כ נתברר להם אבל מדברי הנ"י פרק חזקת הבתי' בשם הריטב"א משמע דלעולם נאמני' חפי' בכת"י יוצא ממקום אחר כל היכא שמעידי' שלא ידעו בדבר עד אחר שחתמו מטעם דהרי הם כמעידי' על השטר שהוא פרוע או מחול ויכולי' לומר על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו וכן הוא בהריטב"א פ"ב דכתובו' להדיא וז"ל ומיהו כל הדברי' האלו אינם אלא כשאומרי' שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעה כשחתמו אבל אם אומרי' שלא ידעו כן בשעה שחתמו אלא שחתמו כדין ואח"כ נודע להם שהודה כן לפניהם לעולם הם נאמני' ואפי' כת"י יוצא ממ"א דהא לא עקרי סהדותייהו כלל והרי זה כאלו אמרו שחזר ומחלו או שחזר ומכר לו עכ"ל וכן עיקר ואפשר גם דעת הטור והמחבר כן ומ"ש אם כתב ידם כו' אלעיל קאי ולא אנתברר להם אח"כ. (שדברי הטור כשנתברר להם אח"כ כו' הוא מן הרא"ש פ"ב דכתובות ולא כמו שדחק בבדק הבית שהוא מהרמב"ם במוטעי' היינו ובהרא"ש שם לא כתב לחלק בזה בין כת"י יוצא ממ"א או לא ע"ש) וכן נראה מדברי העיר שושן והסמ"ע ס"ק ק"ג שכתבו על מ"ש הטור ואח"כ נתברר להם כו' שאין זה כחוזר ומגיד אלא עדות אחרת היא זו שנודע להן אח"כ וה"ל כמעידי' על השטר שחתומי' עליו שפרע לו או מחל לו ע"כ לשונם הרי שכתבו הטעם דה"ל כמעידי' שפרע לו פשיטא דאפי' כת"י יוצא ממ"א נאמני' ודלא כהבית חדש שכ' שדעת הטור לחורויי דיוקא דבכ"י יוצא ממ"א אין נאמני' אפי' אמרו שבשעה שחתמו לא ידעו כו' גם מה שכ' הב"ח דהטור דייק כן מדברי התו' בד"ה אמר רב נחמן דף י"ט לא נהירא כלל דלא מוכח שם בתוס' מידי ע"ש. גם מ"ש הב"ח דמכאן יצא לו להטור דכ' בסי' מ"ג ס"ח לדעת ר' ירוחם דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' לומר שטעו כו' לא נהירא גם מ"ש אח"כ וזה לשונו גם פה כתב ב"י ע"ש הריטב"א דכשאומרי' דטעו ולא ידעו בדבר שהוא אמנה נאמני' לעולם כו' כל זה לא נהירא דהריטב"א כאן לא מיירי מטעות אלא שבתחלה לא ידעו שהוא אמנה ואח"כ שמעו מפיו שהוא אמנה ול"ד כלל לדעיל סי' מ"ג שאומרי' טעינו מתחלה בשנת המלך נמצא דבדינו של הריטב"א כאן לאפליגו התוס' כלל ואפשר גם הטור מודה וכמ"ש:שוב מצאתי בתשוב' מהר"ם אלשקר ס"ס ל"ד דף צ"ג ע"ב הביא דברי ר' יום טוב אשבילי בסתם דאם אומרי' שנודע להם אח"כ נאמני' ואפי' כת"י יוצא ממקום אחר כו' (והם דברי הריטב"א הנ"ל) ולא הביא שום חולק בדבר וגם מצאתי בבדק הבית להרב המחבר גופי' שהביא דברי הריטב"א הנ"ל בסתם לפסק הלכה וכן עיקר:

א

אין נאמני'. ועדי' אחרי' נאמני' וכן כתבו הגאוני' עכ"ל רבי' ירוחם נ"ב ח"ב ומביאו ב"י מחו' ל"ו:

א

בשום דבר משמע דקאי ג"כ אתנאי וכן העליתי לעיל סי' כ"ט ס"ק [ב'] להלכה וקשה על מ"ש המחבר לק' סי' פ"ב סעיף י"ב וכן לעיל סי' כ"ט כתבו הט"ו דא"י להוסיף בעדותו תנאי והסמ"ע ס"ק ק"ד כתב דדעת הטור והמחבר דבתנאי נאמנים אף שכת"י יוצא ממקום אחר ומ"ש כאן בשום דבר לא קאי אתנאי ומ"ש לעיל סי' כ"ט התם בעדות בע"פ שאני וכן כתב הב"ח לדעת הטור ולא נהירא לי גם אי אפשר לומר כן בדעת הטור דא"כ היאך כתב לעיל סי' כ"ט גבי עדות בע"פ שהרא"ש חולק על הרמב"ם הא הרא"ש מיירי בעדות שבשטר אבל באמת בטור מעיקרא ל"ק מידי דכמו שהביא לעיל סי' כ"ט דעות חלוקות כן הביא כאן במסקנתו דברי ה"ר יודא ברצלוני בשם רב האי דאפי' בכת"י יוצא ממקום אחר נאמני' אך על המחבר קשה לי וצל"ע עיי' בתשובות מהר"מ אלשקר ס"ס ל"ד דף צ' ג:

א

חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא. ודעת הר"ן לדעת רש"י דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף במודעא וכן דעת התוספות והרא"ש פ"ב דכתובות והטור ור' ירוחם נ"ב ח"ב וכן כתבו עוד התוספות פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ט ע"א) וכן הגה' אשר"י שם ממהרי"א וכן כתב הנמוקי יוסף שם וכן מסיק בהגהת מיי' פ"ג מה' עדות בשם ר"י וכן כתב הריטב"א פ"ב דכתובות בשם ר"י ושאר פוסקי' והסכים עמהם. ואולי אי ראה המחבר פוסקי' אלו לא הוי פסק כן שהרי לא הביאם בב"י וגדולה מזה מה שכתב הב"י בפשיטו' דהפוסקי' פסקו כמר בר רב אשי ולא כרב נחמן ולא הביא שום חולק בדבר ואני ראיתי בהריטב"א שם שכתב וזה. לשונו והלכתא כרב נחמן דבעיא דרבא דבסמוך כדידיה אזלא דאלו למר בר רב אשי כיון דמודעא מהני כל שכן בתנאי וסוגיין נמי בפ' חזקת הבתים כרב נחמן דהתם פרכינן להדיא מדרב נחמן וכן פסק רבינו האי והרא"ה ז"ל והרבה מן הפוסקי' עכ"ל וכן ראיתי בבעל העיטור באות קיום ריש דף ל"ד וזה לשונו ומסתברא כרבינו האי דבעיא דתנאי היו דברינו אליבא דרב נחמן אזלי דאלו למר בר רב אשי פשיטא דנאמנין ודיקא נמי דהא בחזקת הבתים מקשינן מדרב נחמן לרב הונא אלמא הלכתא כותיה וליתא לדמר בר רב אשי עכ"ל ודברי רבינו האי מצאתי בספר מקח וממכר שלו בשער ל"א שפסק כרב נחמן ע"ש ואפשר דגם ר"ח ושאר הפוסקי' דפסקו בכולא ש"ס כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי לא קאמרי אלא היכא דליכא משמעות דלא כותיה מה שאין כן הבא משמע מסוגיא דש"ס דלא כותיה שוב ראיתי שגם בפסקי תוספו' פ"ב דכתובות סי' ס"ח כתבו על פה לא אתי ומרע לשטרא אפילו ע"י מגו ע"כ והיינו כרב נחמן והנקדן שם כתב על זה וזה לשונו וצ"ע כי זה דוקא לרב נחמן אבל למר בר רב אשי דקי"נ כותיה בכל דוכתא בר ממיפך שבועה וחיורי לא הוי הכי עד כאן לשונו ולפי מה שכתבתי לק"מ גם אשתמיטתיה כל הפוסקי' הנ"ל שהבאתי שפסקו כרב נחמן. ומ"ש הריטב"א ובעל העיטור דבעיא דתנאי היו דברינו כרב נחמן אזלא יש לדקדק לכאורה דמה בכך הא מר רב אשי הוא בתרא טפי מרבא וקי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ונראה דכוונתם דהא ה"ל להש"ס לסדר מיד בעיא דרבא לרב נחמן בתר מלתא דרב נחמן ובתר הכי דברי מר רב אשי ומדסדר הש"ס בעיא דרבא בתר מילתא דמר רב אשי אלמא דמסקנת הש"ס כבעיא דרבא ולא כמר בר רב אשי:

א

אינם נאמני'. דכיון דקי"ל חזקה אין העדים חותמים אלא א"כ נעשה בגדול צריכים הם לבדוק אם הוא גדול וכל שלא בדקו משוי נפשייהו רשיעי ואין אדם משים עצמו רשע עכ"ל רשב"א וא"כ אפי' אין כת"י יוצא ממ"א אין נאמנים.

א

אבל עד א' כו'. צ"ע בזה כיון דקי"ל לקמן סי' נ"א כהרמב"ם וסייעתו דעד אחד בכתב זוקק לשבועה א"כ ה"ל כמעיד על פה והיאך יוכל לחזור בו ואף הריב"ש סי' קכ"ז לא כתב כן רק בדרך אפשר שאף הרמב"ם יודה וגם המעיין בריב"ש שם יראה דלא סמך אטעם זה לבד רק שהתיר בעד אחד בכתב כיון דלהירושלמי והרמב"ן והרמ"ך בהשגות עד אחד בכתב אינו כלום וכתב ואף אם יש חולקין יש לסמוך על הירושלמי בנדון זה שכבר נשאת ועוד יש לומר בנדון זה דכיון שלא חתם בצוואת הבעל שהוא בעל דבר וגם לא מסר בידו השטר ה"ל מפיהם ולא מפי כתבם וכל שכן שחזר בו ונתן אמתלא לדבריו שחתם מפני האיומים והפחד' ועוד אפשר שאף הרמב"ם ז"ל יודה דעד א' בשטר יכול לחזור בו כי כן דרך בעלי התשובות לכתוב דבר אף שאינו עולה להלכה בצירוף טעמים אחרי' ועל כן נראה לי ברור כיון דקיימא לן לקמן סי' נ"א דעד אחד בשטר הוי כעד א' ע"פ א"כ אינו יכול לחזור בו אם כתב עדותו בלשון שטר בצוואת בעל דין בענין דלא הוי מפיהם ולא מפי כתבם: כתב הרב בתשוב' סי' ק"י וז"ל הנה בא לפני שמואל ובידו שובר על מקצת כתובה והראה לי חתימת האלוף מהר"ר אייזק מפראג הניכרת לי איך ששני עדים קיימו חתימת העד שמעיה בר מאיר החתום על השובר גם שמעיה עצמו העיד על חתימתו ושזוכר מעשה השובר ושחתם על השובר לאחר שחתם העד הראשון כל הנ"ל העיד מהר"א בחתימתו גם כאן בא כמר מרדכי בן יודא חזן ואמר שהוא כתב השובר ושבפניו קבל' האשה ק"ס על השובר בפני עדים החתומים על השובר דהיינו כמר אברהם בן יצחק וכמר שמעיה בן מאיר ובפני חתמו העדים הנ"ל על השובר עכ"ל החזן וע"פ זה אני רואה שמקוים השובר מכח ג' פנים. הא'. שהעד החזן מצטרף עם כמר שמעיה סופר ועד כמ"ש ר' ירוחם נתיב ב' ח"ב שכתב סופר ועד מצטרף לגבות מבני חרי והביאו הב"י בח"מ סי' מ"ו אע"ג דבפ' המגרש משמע דפסול לגמרי היינו כשאין הסופר לפנינו אבל כשהסופר לפנינו ומעיד על כתיבתו מצטרף לגבות מבני חרי כ"ש לאחזוקי במה שתחת ידו והשובר כשר שלא תוכל להוציא' עם כתובת'. הב' מאחר שהחזן זוכר הק"ס הוי עד א' בע"פ ומצטרף עם עד החתום כדאיתא בהדיא בפ' ג"פ ואע"ג דכתב הרא"ש שם דהיינו דוקא לגבות מבני חרי כבר נתבאר דלענין שובר עדיף מגביית בני חרי ועוד דהרי כתב הרמב"ם פ"ד מה' עדות אם אמר אותו שלא כתב בעדותו קניתי מידו על ההלוא' נעש' מלוה בשטר גמור' וה"ה בנדון דידן ואע"ג דלא קבלה ק"ס מחזן הנזכר רק בפני עדי' החתומי' זה אינו מזיק דכל מי שהי' אצל הקנין יוכל להעיד ע"ז וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף ע"ג. הג'. דשובר זה מקוים בב' עדיו דמאחר שכמר שמעיה העיד שזוכר ענין זה השובר ושחתם עליו אחר שחתם העד הראשון כנ"ל א"כ מעיד הוא על חתימת חברו שהיא אמיתית רק שאינו מכיר החתימ' גם החזן מעיד שמכיר החתימה והם מצטרפים ולא אמרי' דנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא כמ"ש הנ"י כשיש עדים על חתימת יד האי יכול הוא להעיד על השני וא"כ ה"ה הכא שכבר נתקיימה ח"י כמר שמעיה ואף ששמעיה אינו מעיד שמכיר החתימה רק שאומר שזוכר ענין השובר ושחתם העד לפניו הוי עדות וכדאמרינן פ"ק דגיטין דאי לאו דעכו"ם חבר הוי לא הוי מחתים ליה מקמיה וכתבו התו' דאין לחוש כיון דהאי עכו"ם כשר מדאורייתא כו' הרי קמן דבדרבנן סמכינן אהאי סברא דאי לאו דעכו"ם חבר הוא וה"ה לענין קיום שטרות דרבנן והוא מעיד שחתם אחר העד דסמכינן אהאי סברא דאי לאו דעד הראשון נכון הוא לא חתים ליה מקמי' נאום משה איסרלש מקראקא עכ"ל: ובכל השלשה פנים אלו לא ראיתי פנים מסבירות. הפן האח' צירוף כתב סופר ועד כבר כתבתי לעיל סעיף י"ד ס"ק מ"א דליתא דר' ירוחם לא קאמר אלא כשהסופר לפנינו ומעיד בע"פ והוא הפן הא'. הפן הב' אינו צודק רק לעדות ע"פ ולא לקיום השובר והא נפקא מיניה טובא לענין טריפת לקוחות וכדאמרינן בש"ס ספ"ק דמציעא ובכל הפוסקים ונתבאר לקמן סי' ס"ה סעיף י"ח ס"ק מ"ט במצא שובר בשוק אעפ"י שהאשה מודה לא יחזיר לבעל דחיישינן לקנוניא לטריפת לקוחות שלא כדין ואפשר גם הרב לא קאמר אלא לענין שהאשה עצמה אינה יכולה להוציא מן הבעל מיהו גם זה ליתא מטע' שאכתוב. גם מ"ש ועוד דהרי כתב הרמב"ם פ"ד מה' עדות כו' עד וכמו שפסק בהדיא בתשובת הרשב"א סי' אלף ע"ג כו' לא ידענא מאי קאמר דהא הרשב"א שם לא קאמר אלא לענין דאם כפר זה בעיקר הדבר אבל מצי לטעון פרעתי וכמ"ש הרשב"א שם להדיא וא"כ אינו מועיל עדותו רק לענין בני חרי וא"כ היינו הך דכתב מעיקרא ומה ועוד דכ' הרב. הפן הג' שכתב הרב לא ידענא מאי קאמר אי מיירי שלא ראה שמעיה שחתם העד הראשון רק שבשעה שחתם מצא חתימת העד חתום לפניו א"כ מה ענין זה לעד עכו"ם דהתם מכירי' שני חתימות אלא דלא ידעינן אי עכו"ם חבר הוא הלכך כיון דמן התורה כשר הימנוהו רבנן לעד א' דאמר שהוא חבר דהימנוהו רבנן בדרבנן משא"כ הכא ואי מיירי שחתם העד הראשון לפניו וראה שחתם וחת' הוא אח"כ אלא שעתה אינו מכיר החתימה וכדמשמע פשט דבריו דבהכי מיירי א"כ ל"ל להך דעד עכו"ם ולטעמא דקיום שטרות דרבנן הא אפי' הוא דאורייתא סגי בהכי דנהי דעתה אינו מכיר החתימה מ"מ כיון שברור לו שהעד הראשון חתם לפניו אין לך הכרה גדולה מזו ואפילו לא היה אות' עצמו אח"כ לעד אלא לסי' וכה"ג אם היה לו סי' מובהק בשטר זה וידוע לו שחת' עליו עד זה אע"פ שעתה אינו מכיר החתימה פשיטא דמהני דאין לך היכר יותר מזה כ"ש עתה שחת' עצמו אחר העד ונפקא מינה אפילו בכת"י שצריך קיום דאורייתא מהני בכה"ג. מיהו כל זה לדעת הרב דחשיב ליה לחתימת מה"ר אייזק לעדות אבל תמהני דנהי דחתימת מהר"א ניכרת מ"מ לא עדיף מאלו העיד כן מהר"א לפני ב"ד דלא הוי אלא עד מפי עד דלא מהני בקיום שטרות וכמ"ש לעיל סעיף ד' ס"ק ז' וסעיף כ"ט ס"ק ס"ט ואפשר מהר"א היה אז רב בק"ק פראג והוא על פי המנהג שרב מקיים שטרות ביחידי אבל פשט דברי הרב לא משמע הכי וגם בזה אני חוכך דכיון דהא דרב מקיי' ביחידי אינו אלא מצד המנהג א"כ י"ל דדוקא היכא דמקיי' הרב אבל לא כשמעיד על עדות שהגידו לפניו ובפרט על קיום עד א' דלא הוי רק חצי קיום וצ"ע:

א

(בהג"ה סעיף ד' קיימו בשנים לא הוי קיום) הסמ"ע כ' שאם השני עדים מכירים החתימות וכן אם הלוה מודה על כ"י לפניהם מהני הקיום תמוה מאוד הא דהא אי' בגמ' קיום שטרות בשלשה ועז"א רמב"ם בא' מה' דרכים מקיימין כמ"ש בסעיף ז' וא' מהם כשהעדים מכירים החתימות ותו דהא כתב ב"י בשם ריב"ש ז"ל דנתי לפני מורי הר"ן כו' שני עדים כותבין עדותן שמכירין החתימות אלא שצריך עוד ב"ד לקבל עדותן מתוך כתבן וחותמין ונתקיים השטר עכ"ל הרי דלא סגי בב' עדים אלא שיועיל עדותן בכתב וכמ"ש רמ"א בס"ז ומש"ה אם מעידין שנים בכתב שמכירין החתימות אלו הן שחתמו לפניהם הן שהודה הלוה לפניכם שזה חתימתו אם הב"ד הדנין ע"ז השטר מכירין החתימות של העדים שקיימו ודאי מהני דמה לי ב"ד אחר שאלו העדים המקיימים שולחין להם עדותן בכתב ומה לי ב"ד זה שדנין על זה השטר אבל אם הב"ד אין מכירין אלו החתימות של שנים שקיימו אלא שיש ב' עדים שמכירין אותן אין על זה דין שטר מקוים כיון דהראשונים שקיימו אין עליהם רק שם עדים ולא ב"ד הוי כעד מפי עד משא"כ באם נתקיים השטר בג' דאז די בכך שיהיו שני עדים שמכירים חתימות שני עדים מהם כיון שיש כאן כבר שם ב"ד ואולי גם כוונת הסמ"ע כן במ"ש דמהני קיום היינו אם הב"ד עצמן יכירו את חתימתן אבל לא הוי עליו שם שטר מקוים לענין שיעידו אחרים על חתימתן כמו דמהני בב"ד של שלשה כנלע"ד פשוט:

ב

(סעיף ה' עומד וצווח וכו') באבן עזר סימן מ"ב הביא רמ"א דאם מצא כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ואין עדים חתומים מקיימים דאין חוששין לקדושין ותמוה הוא דהא התוס' והטור והמחבר פסקו כאן דאפילו עומד וצווח אין צריך קיום אלא מדרבנן וכמ"ש ב"י כאן ואם כן התורה הוי כמקויים ואפילו לדעת הגהת מרדכי שמביא הסמ"ע דאם הבעל דין מכחיש החתימה צריך קיום מדאורייתא לא היה לו לרמ"א לסתום להקל דלא הוי קדושין אלא היה לו לפרש דוקא במכחיש וצ"ע לענין מעשה בפרט שמהרי"ק שורש ע"ד פסק דצריכ' גט וע' מ"ש סימן ק"י לענין קיום כתב ידו (א"ה זכורני כשהייתי בארץ תוגרמה ראיתי תשו' ארוכה לה"ה מוהר"י טייטצאק ומוהרשד"ם בא"ה סי' א' יע"ש כי כעת אין הס' בידי ע"כ):

ג

(סעיף י"ד כתב סופר ועד א') הסמ"ע כתב ומכל מקום גובה מבני חורין תמוה הוא מאוד בעיני היאך יוציא ממון מן הלוה בע"א כשכופר מכח כתב הסופר הא משמע בפ' המגרש דף פ"ח דאינו מהני כלום ובב"י בשם רי"ו כתב וז"ל ומ"מ גבי מבני חורין כפי' הירו' שכתב עד א' בכתב ועד א' בע"פ עכ"ל נראה ברור דרומז במ"ש כפי' הירושלמי כו' לומר דלפעמי' מהני קיום עד א' לחוד דהיינו ע"פ הירושלמי הביאו הב"י בסי' נ"א דאמר שם עד א' בכתב וע"א בעל פה מהו שיצטרפו ופריך שם והא ע"א בכתב לאו כלום כלומר דהוי מפי כתבם בשלמא בשני עדים אמרינן בסי' כ"ח מפני תיקון עולם מהני חתימתן משא"כ בע"א ותי' דמיירי דיש עוד אחד בשטר רק שאינו מקוים ואז יש כח לאותו שהוא מקיים לחייב שבועה ואפי' להוציא ממון אם יש עוד ע"א בע"פ שמעיד כדבריו וכתב המ"מ הביאו הב"י בסי' נ"א דלא קי"ל כן אלא ע"א בכתב לחוד לשבוע' הוה כשני עדים לענין ממון ורי"ו היה תופס כפי' הירושלמי וע"כ כתב ומ"מ גובה מבני חורין כפי' הירושלמי כלו' אם הוא בענין הנזכר בירושלמי שיש עוד ע"א בע"פ אבל אם אין לו רק אותן הב' עדים בשטר והא' אינו מקוים לית דין ולית דיין שיהיה לו כח לגבות אם הלוה כופר. אחר זה נדפסו תשובת רמ"א וכתוב שם סי' ק"י שיש להקשות על רי"ו הנ"ל מפ' המגרש כמ"ש ותי' שם דרי"ו ס"ל דהא דלא מהני קיום כתב הסופר היינו אם אינו לפנינו אבל אם הוא לפנינו ומעיד על כתיבתו לא גרע משאר עד א' בע"פ עכ"ל ונ"ל תמוה מאוד אמאי עדיף אם הוא לפנינו ממה שאינו לפנינו ומכירין כתב ידו:

ד

(סעיף ט"ו אם שני דייני הקיום כו') הסמ"ע כתב דלרבותא כתב הטור והמחבר בסי"ד הדיין ואחר עמו וגם מוחז"ל כתב דאין צריך אחר עמו לפי האמת וקשה טובא דהא בגמרא אי' ששמואל ס"ל עד ודיין מצטרפין ופי' הרא"ש דבעינן דוקא דיין ואחר עמו ולפי הנרא' מלשון הרא"ש דכתב והר"ר יונה כתב וכו' דהיינו דאתא לאפלוגי על מ"ש החלה דבעינן אחר עמו משום דהדיין אינו מעיד על מנה שבשטר וע"ז חולק הר"ר יונה וס"ל דדייני הקיום הוין כעדי השטר וממילא לה"ר יונה א"צ באמת לשמואל אחר עם הדיין אבל מלשון הטור שכ' וכ' הר' יונה כו' משמע דאין דעת הר"ר יונה לחלוק על מה שכ' תחלה. ונ"ל לפרש דעת רבינו דודאי הדיין בא להעיד על קיום השטר לא על חתימת' לחוד אלא דאינו נאמן באומרו שזהו כתב ידם שחתום על הקיום דלענין הכרת החתימ' אינו אלא כאחד המעיד על החתימ' של הדיין בשלמא עד המעיד על כ"י דקי"ל על מנה שבשטר מעיד אין שייך להקשות כן דאנן אמרי' דהמעיד על כ"י כאלו לא הזכיר השטר כלל אלא אומר בפי' אני מעיד על ההלוא' משא"כ בדיין המעיד על כתבו כזו של הקיום דבזה אין שייך לומר כאלו לא זכר הכתב אלא אומר אני קיימתי החתימות דאין קיום בלא כת' אלא ע"כ דעיקר מעלתו מצד הכתב של הקיו' ובזה אע"פ שיש לו מעל' דאחר שהקיום הוא אמת ה"ל כמעיד על מנה שבשטר מ"מ צריך אחר עמו שיאמר שהקיום שלו הוא אמת ובדברי הר"ר יונה דבסמוך שכ' סגי בהכי אם שני דיינים מעידים כל א' על כתב ידו דהתם כל א' מסייע לחבירו דכל א' שמעיד על כ"י הוה כאומר מכיר אני חתימת ב' עדים של השטר משא"כ בזה דאין קיום על חתימת העד הב' אלא ע"פ עדות הדיין שמעיד שזהו כ"י ובזה אינו נאמן כ"א באחר עמו כנלע"ד נכון:

ה

(סעיף ט"ז אלא ששנים מן השוק מעידים על הדיין כו') בב"י כתוב בזה על הדיין ועל העד וכתב הסמ"ע דט"ס הוא והדין עמו דכיון דאינם מעידים רק על עד א' נא עדיף מאלו העיד בעצמו הדיין על חתימתו דלא הוי רק עד א' ולא עדיפים המעידים על הדיין מהדיין עצמו אלא דקאי ארישא שיש ע"א מעיד על חתימת ב' עדים ונמצא שיש כאן ב' עדים על כל א' וראיתי מפרשי' טעם הפסול בשני' מעידים על הדיין ועל העד מטעם דלא מצטרפי דלא עדיף מאלו העיד הא' עצמו על חתימתו ולא נ"ל כן דשאני העד עצמו דעל מנה שבשטר מעיד הוא ע"כ לא מצטרף עם הדיין ע"כ מטעם שכתבת דאין כאן שני עדות על שני העדים.

ו

(סעיף י"ט ויש מי שמכשיר) נראה דלא קי"ל הכי דהא בסעיף כ' כ' רמ"א בזה לפסול מלבד מה שיש לעורר ע"ז מצד אחר:

ז

(סל"ב ואין חוששין לב"ד כו') רשב"ם פי' שאין דרכן של ב"ד לחתום ע"ז ולא ידעתי מי הכניס לסמ"ע לפרש בזה דרך רחוק:

ח

(סעיף ל"ג שמא הקיום הי' רחוק וכו') הקשה הסמ"ע אמאי לא אמר שמא הי' למעלה השטר ומחקו וכתב זה ונלע"ד לתרץ דא"כ אותן עדי' שישנן חתומים לפנינו על המחק הם בלא זיוף דאי ס"ד שזייף אותן דהיינו שהיו כבר על הנייר ומחקם וכתבם על המחק מה הרויח בזה דא"ל שעשה כן שלא יפסול השטר המזויף שעשה על המחק בשביל השטר על המחק ועדיו על הנייר או חשד אחר שלא ירגישו בזויף השטר א"כ כ"ש עכשיו שיהי' הכל על המחק שיחשדוהו כמו שעשה דאין השטר ועדיו על המחק פסול וחזקה שאין עדים עושין שלא כהוגן ומכח הוכחה זו ס"ד שיכולין לקיים מתוך הקיום קמ"ל דפסול מטעם אחר וא"ל גם לטעם האחר למה לו לגוז העליון הי' לו למחוק ולכתוב עליו מה שירצה י"ל דשמא הוא רוצה שיהי' השטר אמיתי בידו:

ט

(סעיף ל"ז פסולי עדות היינו מחמת קורבה) ואין לומר בזה אין אדם משום עצמו רשע דיש לומר שסמכו עצמם שהכל יודעים שהם קרובים ולא יבא לידי מכשול ואע"ג דבסעיף ל"ח כתב אפי' לא ראוהו עד אחר שנעשה חתנו ולא חייש שמא עשו זיוף וחתמו עתה שאני התם דזמן השטר נעשה מקודם זמן שנעשה חתנו ואי הוה חתמי עתה ודאי יבא מכשול והסמ"ע פי' דכאן אין שייך משים עצמו רשע כיון דהענין הוא אמת והוא תמוה מאוד דמ"מ הוי רשע כמ"ש ריש סי' ל"ז דאפי' אם הוא אמת אין להעיד עם רשע:

א

או כתבתי ללות וכו' עיין אורים דפי' הב"י דטוען ממני נפל ואתה מצאתיו ולכאורה קשה איך פסק דנאמן דנפל במגו דמזויף דהא הרמב"ם פסק בהלכות גירושין פי"ב וכן הש"ע א"ע סי' קנ"ב סעיף יו"ד בגט שלא נתקיים רק ע"פ הבעל רק טוען ממני נפל ואתה מצאתיו דאינו נאמן וע"ש בכ"מ דכתב דאע"פ דיש לו מגו מ"מ לא מהימן וצ"ל דהוי כמו במקום חזקה אלימת' דלא אמרינן כן וא"כ אף כאן איברא ראיתי שם במ"מ דכתב על זה דלנפילה לא חיישינן שאין האסורים כדיני ממון עכ"ל הרי דעתו לחלק בין גט שהוא מילתא דאסור' לממון אך לא ידעתי טעמו איך נקל יותר באיסור א"א מן הממון ואולי ס"ל דרוב מזהרי זהירי ולא מאבדי' שטרותם רק אין הולכין בממון אחר רוב אבל באיסור' הולכין אחר הרוב וזהו דוחק גדול דאם הוא רוב אין אומרים מגו במקום רוב ולכן אפשר לומר דס"ל דבאיסור א"א כיון דהתירה תלוי בגט הוא הבעל נזהר בשמירתו למאוד לבל יהיה המכשלה כזו תחת ידו ולכך הוי חזקה אלימת' ולא אמרינן בי' מגו משא"כ בשטרי ממון אין משגיח כ"כ ואינו רק איבוד ממון בעלמא ואינו חזקה אלימת' ולכך נאמן במגו ועם כל זה צ"ע מנ"ל לחלק זה בלי ראי' מהש"ם. וכן משמע בגמ' בשנים אחזין בשטר דאמרינן דלוה טוען שלך היא ופרעתיך ולא אמרינן נמי שטוען הלוה כתבתי ללות ולא לויתי וממני נפל א"ו דאמרינן שם דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הלוה נאמן ובכה"ג אינו נאמן ואמת כי ראה זה מצאתי לאסיפת זקנים שכתב בשם הריטב"א על הא דלוה אמר שלך היא ופרעתיך וה"ה דיכול לומר כתבתי ללות ולא לויתי אלא דבעי לאוקמי בשטרי אקניית' דמשעת קנין שעבד נפשי' אך מזה אין ראי' דכוונת הריטב"א לומר שיכול לומר לא לויתי ואתה אחזת בו אבל עכ"פ מוכח דבשטר קנין לא מצי למימר כתבתי ללות ואפילו טען שנפל דהא המוציא שטר הקנאה בשוק אי לא חיישינן לפרעון אפילו אין חייב מודה יחזיר ואיך ניחוש לטענתו במגו וכמ"ש הריטב"א:

ב

אם יש בו נאמנות לא. יש להקשות א"כ הא אמרינן בכתובות דף י"ט במילתא דאר"י א"ר האומר שטר אמנה אינו נאמן ופריך הגמ' אי דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה ומשני כשאין כת"י יוצא ממקום אחר וס"ל לרב מודה בשטר שנכתב א"צ לקיימו ומנ"ל לגמ' הא ולא נימא דמיירי דיש בו נאמנות ולכ"ע אינו נאמן כמ"ש כאן בש"ע לדיעה זו ול"ל דדחיק לי' לגמ' לאוקמי סתמא דלישנא האומר שטר אמנה דמיירי בשטר שיש בו נאמנות דהא מוקי שם א"א לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכו' וזהו ע"כ ביש בו נאמנות בשטר דאל"כ אפילו במקום שחב לאחרים נאמן המלוה כדלקמן סי' מ"ז להדיא וצ"ל או דבעל דיע' זו באמת לא ס"ל הך דלקמן בסי' מ"ז וכמ"ש הש"ך שם דמחלוקת רבוותא היא וס"ל דמסתמא שטר מיירי באין בו נאמנות ומ"מ במקום שחב לאחרים א"נ או דס"ל דבאמת המ"ל כה"ג רק הואיל והגמ' בלא"ה ידע דקושט' דמילתא דרב ס"ל מודה בשטר אין צריך לקיימו דכך אתמר משום דר"ה משמי' משני הכי וע"ש בתו' ד"ה וכדר"ה כו' דבזה יש לישב קושיא שלהם ודוק:

ג

אין מקיימין שטרות בלילה כתב הסמ"ע והש"ך דאם המלוה והלוה שניהם מרוצים לקיים בלילה ה"ל כקבלוהו קרוב או פסול ויכול לקיים בלילה כמו בשאר דין. ואני חוכך בזה כיון דע"י קיום משוי' ליה שטרא לגבות מלקוח' משא"כ בלי קיום טענין להו מזויף כדלקמן סי' ק"ו ע"ש ואם כן מה מהני קבלת מלוה ולוה לחוב ללקוחות וכי הלוה שהאמין לקרוב או פסול דמכר שדהו בעדים יגבה מלקוחות ודאי לא מהני ואף זהו כיוצא בו כיון דשורש הדין דאין הקיום בלילה כלום איך יועיל רצוי הלוה להכשירו ולגבות מלקוחות ולכן נראה דאף הם לא אמרו רק בשטר ממרי"א הנהוג בפולין שהוא רק כת"י ואינו לגבות ממשעבדי רק מבני חרי מנכסי הלוה אבל בשטר שיש בו משעבדי לא מהני רצוי דלוה ומלוה:

ד

קיום שטרות דרבנן הש"ך בס"ק ט' האריך אם הלוה טוען להדיא מזויף אם הוי קיום דרבנן או דאורייתא והאריך הש"ך בראיות רבות מתו' כתובות ורש"י ורשב"ם דמכל מקום לא הוי רק קיום דרבנן והשיג על הרמ"א דכתב בא"ע סי' מ"ב מצא כתוב בשטר פלוני קידש את פלונית ועדים חתומים בו כל זמן שלא נתקיים אין לחוש לקידושין עכ"ל דהא ד"ת אין צריך קיום ואם כן הרי כאן קדושין של תורה. והנה נעלם מעיני הש"ך וכן מן הרשד"ם בא"ע סי' א' ומהר"י טייציאק הובאו דבריהם במהרי' אדרבי סי' קפ"ו מ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין והביאו הש"ע סי' קמ"א סי"ג דשליח שהביא בארץ ישראל הגט דלא אמר בפ"נ ובפ"נ ובא הבעל וערער דהגט מזויף ולא נתקיים הרי אינה מגורשת ותצא והולד ממזר וזהו מבואר בטוען מזויף ד"ת אינו גט כמ"ש דאין מגורשת והולד ממזר ודאי לפי דברי הש"ך אינו אלא ממזר דרבנן ולא הוי אומר דאינה מגורשת. וכבר עמד בזה הרב בית שמואל שם ע"ש. ואמת כי סוגיא דריש גיטין דפרכינן לרבא דאמר שאין עדים מצוין לקיימו ליבעי תרי ומשני בדין דבקיום שערות נמי לא צריך דאמר ר"ל עדים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצריך והכא משום עגונא הקילו קשיא לי' כי קשה הא כל טיבו של אמירה הוא דאם יבא הבעל ויערער דמזויף הוא דבלי ערעור הא מכשירין כמו בא"י ואם כן הא ד"ת צריך קיום וכן אמרו שם להדיא דאי אתא בעל ויערער פסיל לי' ומשני דמעיקרא מידק דייק ומשמע דלא על סברא זו לבד סמכינן דאם כן למה לנו הך דר"ל אלא דצריך צירוף הך דר"ל והך סברא דמידק דייק וקשה הא באתא בעל ומערער ד"ת צריך קיום ולכן היה נראה דהעיקר כמ"ש המ"מ בפ"ז מהלכ' גירושין שם. הלכה ב' דלכך הוי ודאי ממזר דהעמד אשה על חזקתה דאעפ"י שקיום שטרות דרבנן הכח שהבעל מערער וטוען ברי שהוא מזויף והיא אינה יודעת בזה הדבר אמרינן העמד אשה על חזקתה הרי די"ל דס"ל דוקא כשאין כאן מי שמכחישו דהאשה אינה יודעת דבר אבל שם אע"פ שהאשה אינה יודעת מכל מקום השליח שהביא גט ואמר בפ"נ ונחתם הרי הוא דמכחישו וכיון דיש כאן הכחשה הדר הדבר לחזקתו דאמרינן ד"ת לא בעי קיום רק מדרבנן וא"ש ובזו היה מנוצלי' כל הגאונים הנ"ל שלא הזכירו הך דינא מ"ש הרמב"ם ומחבר בגט כי כאן בח"מ איירי דהמלוה מכחישו וטוען כי אין השטר מזויף ואם כן חזר הדבר דהוי קיום דרבנן. וכן עשיתי סמוכים לזה מדברי פירש"י בגיטין דף ה' דמוקמינן לרבה הא דתנן המביא גט בח"ל וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ דנתחרש דיתקיים בחותמיו הא אין בקיאין לשמה ומשני לאחר שלמדו ופירש"י דבס"ד ה"א הך שינויא אפילו אי אמרינן דרבה לית ליה דרבא ע"ש בתו' ד"ה אי הכי וכו' ע"ש וקשה אם כן למה צריך קיום בחותמים הא למדו ובקיאים לשמה ועדים מצוין לקיימו לית ליה אך לפי הנ"ל ניחא די"ל הא דרבה לא ס"ל דרבא משום דס"ל לא חששו רק לדבר דאם יערער הבעל הוי חשש פיסול של תורה כהך דאין בקיאין לשמה אבל בקיום דאף דיערער הבעל מזייף הוא אינו נאמן ד"ת רק מדרבנן ס"ל לרבה לא חשו לכך רק קשה הא כשהבעל יערער ואין מכחישו מהתורה בעי קיום רק הרי כאן שליח המביא גט דבלי ספק יכחישו דהוא נתן לו ואם כן ודאי דאינו מזויף דאין עשוי לקלקלו בידי שמים ולהא דילמא ימות או ילך לו השליח ס"ל לרש"י לא חיישינן כמ"ש רש"י בגיטין דף ב' ע"ב גבי דאתויה בי תרי וע"ש בתו' מה שכתב על רש"י ולכך ס"ל לרבה לא חששו לערער הבעל במזויף וה"מ כשהשליח יכול להכחישו אבל אם השליח נתחרש. דא"י להכחישו והוא בח"ל דאין עדים מצוים לקיים פשיטא דיש לחוש לערעורו של בעל מזויף ואין מי שיכחישו והרי הוא פסול ד"ת ולכך אף רבה מודה דחששו ולכך בעינן דיתקיים בחותמיו להשטר מערערו של בעל וא"ש. אך עם כל זה לא טען הש"ך כלום על דברי רמ"א א"ע סי' מ"ב הנ"ל דלא נזכר בדברי רמ"א דהמקדש טוען שקידש אותה רק סתם נמצא שטר קידושין והמקדש אינו בפנינו והיא טוענת מזויף פשיטא כיון דאין כאן הכחשה לאשה לכ"ע הוי קיום ד"ת וכל זמן שלא נתקיים אוקמינן אשה בחזקת פנוי' כמו בגט דאמרינן בחזקת א"א. וכל זה היה נראה לכאורה אך מדברי הרמב"ם פרק י"ב הלכה ג' מהלכ' גירושין דכתב בעל שאמר על גט מזויף והיא מכחישתו אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים אבל פסלה נפשה מכהונה שהרי פוסלת עצמה בהודא' פיה ועשתה עצמה כחתיכה של איסור עכ"ל והדבר מבואר דמהתורה אין גט כלל עד שהוצרך טעם לפיסול מכהונה משום דשויה נפשיה חד"א דאל"כ פשיטא דהרי הוא מגורשת ד"ת והכהן לוקה עליה משום לאו דגרושה וכאן הרי היא מכחישתו ומ"מ נאמן לומר דמזויף וזהו שלא כמ"ש לעיל בכונת המ"מ וצ"ל דמה שכתב המ"מ דהיא אינה מכחישתו לרווחא דמילתא כתבו דגם היא אינה מכחישתו אבל מודה אף מכחישתו מ"מ ד"ת בעי קיום וצ"ל הא דאמרינן גבי גט ד"ת א"צ קיום היינו בצירוף שני סברות חזקה דלא חציף אינש לזייף וגם שליח מידק דייק כדאמרינן בגמ' זהו דמשוי' ליה דבכה"ג אף ד"ת א"צ קיום או די"ל דבלא"ה יש להבין למה ודאי הגט בטל אולי ימצאו עדים לקיימו רק צ"ל דאיירי דטרחו למצוא עדים חפשו ולא מצאו ועיין בא"ע סי' קמ"א סל"ג ובב"ש ס"ק מ"ה ע"ש מ"ש בשם המ"מ וזהו בא"י דעדים מצוין לקיימו אם כן כשאין כאן עדים איתרע והרי זה בחזקת מזויף אבל בח"ל דאין עדים מצוין לקיימו אין כאן ריעותא דלא מצאו עדי קיום דהא המקום גורם דאין מצוים לקיימו ולכך אוקמינן בחזקתו ואמרינן דלא זייף וצ"ע. והנה הרב בית שמואל ביקש לומר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל בלא"ה גט בעדי חתימה לאו ד"ת דה"ל מפי כתבם רק חכמים קבעו לגט וכל המקדש וכו' ולכך כל שאינו מקוים כתקנת חז"ל הן אמרו והן אמרו וחזר הגט להיות כשל ד"ת ודבר זה דחוק בתכליתו כי הדבר מבואר דודאי גט לכ"ע כשר ד"ת ועיין מש"ל בסי' כ"ח באריכות ולדבריו אם כן מה צורך חיפוי זמן לבת אחותו יגרש אותה בגט בע"ח דכשר לדעת הרמב"ם בלי ע"מ ואם כן הקדושין בטלי למפרע דכל המקדש אדעתה דרבנן וכו' ועוד אם יאמר כן ברמב"ם מה יאמר בטור דלא ס"ל בח"מ כרמב"ם דשטרות אין להם הכשר ד"ת ויחיד הוא הרמב"ם בדבר זה ומכל מקום העתיק דינים הנ"ל בא"ע סי' קמ"ב וסי' קנ"ג בלשון הרמב"ם בלי שינוי ולא הזכיר חולק כלל. ולעומת זה הטור והרא"ש דפי' בהא דאמרינן דאפילו עומד וצווח מקיימין השטר שלא בפני בע"ד הטעם משום דקיים שטרות דרבנן משמע אפילו עומד וצווח מזויף דאל"כ מה צווח על הקיום ומכל מקום ס"ל דרבנן והרי הדברים נראים כסותרים. ולכן היה נראה לומר דיש חילוק בין ד"מ לדיני גיטין וקדושין דבד"מ עדות בידיעה שלא בראי' מהני מפני דלא איברי סהדי אלא לשקרא אבל בקדושין לא מהני כמבואר בש"ע א"ע סי' מ"ב ס"ד דאפילו ידעו ודאי שנתן לה טבעת קידושין רק לא ראו הנתינה להדיא לא הוו קידושין דשם לא תלי' בקישט הדבר דהא אפילו שניהם מודים לא מהני וגזרת הכתוב אין דבר שבערוה פחות משנים (ועיין שם ב"ש ס"ק מ"ב וכמש"ל סי' צ' בדברי הרמ"ה) וא"כ י"ל אף זהו כמוהו ודאי חזקה לא חציף אינש לזייף ואם כן אומדנא דמוכח דודאי האמת רק הוא משקר וטען מזויף ולכך בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרא הרי זה ד"ת עדות גמור והרי זה כמו עדות בידיעה שלא בראי' דכשר בד"מ משום דעכ"פ הדבר אמת ואף זה כמוהו אבל בעדות נשים דלא מהני אם הוא אמת רק צריך עדות ואם כן כשטוען מזויף אין כאן עדות דאיך נימא דהוא עדות מה שלא נתקיים והוא טוען מזויף ואין כחן בכלל דבר שבערוה דבעי שנים דהא העדות צריך להיות מבורר וכאן אין בירור דהא צווח מזויף ונראה דראיה שלהם לחלק מהך דאמרינן ריש גיטין הואיל ד"ת עדים שחתמו בשטר כמי שנחקרו וכו' הקלו רבנן בעגונא וכו' ופריך הגמ' האי חומרא קולא דאי אתא בעל ומערער פסל ליה לגט וכבר נתקשו התו' והרשב"א בהבנתו דמה פסול יש כאן הלא קיום שטרות דרבנן ובעגונא הקלו רבנן לסמוך על ע"א וע"ש שנכנסו בדוחק לעז בעלמא אבל הרמב"ם וטור לא ס"ל רק ס"ל דס"ד בגמ' דכיון דאתא בעל וטוען מזויף הרי כאן בחזקת מזויף מהתורה עד שהגט בטל ואם כן איך יהיה ע"א נאמן ולא הימנ' רק במילתא דרבנן כדאמרינן שם אבל לא במילתא של תורה וס"ד דכל טיבו של האומר בפ"נ דהוי ע"א דכל כמה דלא אתא בעל אמרינן מסתמא האמת אתו דשלחו הבעל ואם כן אינו מזויף ומהכ"ת יבא בעל ויערער שלא נחשד דיטעון שקר אבל בבא וצועק מזויף הוא פסול ד"ת מהכ"ת יבא עד אחד להכשירו ואין ע"א נאמן באתחזק איסור של תורה ומשני הגמ' דכאן יש עוד חזקה דנותן לה בפני שנים מעיקרא מידק דייק וכו' ולכך הימניהו רבנן או דבצירוף הני תרי חזקה תו ליכא ביטול ד"ת וכמש"ל או דבכה"ג אלמוהו רבנן לתקנתם והאמינו לשליח אף דעקרהו ד"ת כדמצינו בכמה דוכתין ואם כן מוכח מזה דאם טוען מזויף דד"ת צריך קיום ואלו בב"ק איתא אפילו עומד וצווח אמרינן דמקיים משום דקיום דרבנן וש"מ לחלק בין הנ"ל בין מילתא דממון למילתא דאסורא וערוה. ולפ"ז דברי רמ"א בא"ע סי' מ"ב נכונים דלא הוי דבר שבערוה כהנ"ל אך מכל מקום צריך עיון להקל כי לפי משמעות התו' והרשב"א אפילו בכה"ג הוי דרבנן כמ"ש התו' בריש גיטין וצ"ע ומכל מקום לענין ממון לכ"ע הוי דרבנן. אבל אם עדים עצמם החותמים על השטר אמרו אין כת"י הוא זה אם ד"ת צריך קיום או לא בזו האריך מהרי"ק בשרש ע"ד לומר דגם בזה מתורה אין נאמנים וכל ראיה מן ירושלמי וגמ' אין בו ממש לומר דאין נאמנים ד"ת זולת הראיה דהביא מהך דשביעית דצריך על הא דאמר ר"י דעדים יכולים לומר דשטר מוקדם הוא ולא כן תניא רשב"ל עדים החתומים וכו' ומשני תמן אמרו בשלא חתמנו הכא אמרו על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ודייק מהרי"ק דע"כ איירי באין כת"י יוצא ממ"א דאל"כ לישני מילתא דר"י איירי באין כת"י יוצא ממ"א וע"ז הוכחה הרבה הרב מהרי"ט בספר מהר"י אדרבי ומהרשד"ם להשיב ועיין בס' בני שמואל ואני לא ידעתי דודאי הוכחה זו יש לדחות בכמה אנפי אבל איך שמו אחר הדלת זכרון מחלוקת חכמי קדם הרז"ה והרמב"ן ורשב"א במה איירי הך דירושלמי אי נאמנים לומר מוקדם בכת"י יוצא ממ"א או לא ועיין לעיל בסי' מ"ג מ"ש בזה באריכות ואם כן לשיטת רמב"ן וסיעתו ע"כ הא דקאמרי ר"י דעדים מודיעים היינו באין כת"י יוצא ממ"א וע"ז פריך מר"ל והיינו כמש"ל בסי' מ"ג וכמ"ש מדברי נ"י דהקושי' לר"מ דס"ל דאין נאמנים לפוסלו וע"ז משני תמן כשאמרו לא חתמנו כלל הרי דאין נאמני' לומר לא חתמנו. ולכן לא הבנתי כל דבריהם כי פשיטא לדעת רוב מחברים הך ירושלמי איירי באין כת"י יוצא ממ"א ומה הביאו ראיה מן הר"ש שהוא ס"ל בשיטת הרז"ה דאיירי בכת"י יוצא ממ"א אבל איך נימא לשיטת הרמב"ן. איברא נכון תי' ר' אביגדור הכהן דמה שאמר בירושלמי לא חתמנו פי' אנוסים היינו וכדומה אבל לא שמכחישים חתם ידם בטענת מזויף ומה שטען עליו מהרי"ק מי מכריחך לפי' זה. לא הבנתי דעכצ"ל כן דהא הירושלמי פריך לדינא דידן ולא לד"ת דפריך על מוקדם למה יהיה עדים נאמנים ולא כן תנן ר"ל וכו' וצ"ל ומה קושי' אמת ד"ת דלא בעי קיום אין להם מגו וא"נ אבל דין דמוקדם לדידן ויש להם מגו ועל כרחך צריך לומר כמ"ש דלר' מאיר פריך דסבירא ליה אינם נאמנים וקשה א"כ מה משני תמן כשאמרו לא חתמנו וכי ס"ל לר"מ מדרבנן באמרם לא חתמנו ואינו מקוי' דאין נאמן בהא ליכא למ"ד ולר"מ אמר דלא מיהמני במגו אבל מודה באמרם לא חתמנו דבתר דתקנו רבנן קיום נאמנים. ועכצ"ל באמת דכוונתו לר"מ תמן באמרם לא חתמנו פי' אנוסי' היינו וכו' וס"ל לר"מ א"נ אבל במוקדם נאמנים כמש"ל בסי' מ"ג ותימא על מהרי"ק (או חכם קדמון בענ תשובה ההוא כמ"ש הש"ך והאמת אתו) דהביא ראיה דר"ש בפי' משנה פי' לא חתמנו דברים כהווייתן לא חתמנו כלל דאיך הרכיב הדיעות דהר"ש דמוקי לכל דברי ירושלמי בכת"י יוצא ממ"א שפיר מפרש דלא חתמנו כלל ג"כ אין נאמנים אם כת"י יוצא ממ"א אבל לפי' הרמב"ן ע"כ הפי' דאמרו לא חתמנו כדין כי אנוסי' וכדומה היינו דאל"כ וודאי דנאמני' לדידן ומה נ"מ בד"ת הלא המשנה דמוקדם פסול נשני' לדידן דתקנו רבנן קיום. אך מן תו' בפ"ב דכתוב' דס"ל דלכך ס"ל לר"מ דאפילו עדים אין להם מגו משום מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואלו רש"י ור"י נתנו טעם דלכך א"צ לקיימו משום דאף דטען מזויף הוי דרבנן וא"כ מוכח לכאורה אף בעדים אמרינן דאי טענו מזויף אינו נאמנים ד"ת דאל"כ מ"ט לא אמרינן בעדים דיש להם מגו דמזויף דהא אצלם צריך קיום ד"ת ולכאורה תמה על הש"ך שהביא ראי' מהך תו' דאי טען הלוה מזויף דאינו נאמן ד"ת והסכים בעדים דנאמן ד"ת וא"כ הקושי' הנ"ל במקומו דלמה לית להו מגו. ועיינתי בתו' וראיתי שיש לכוון דבריו הנ"ל בתו' דכתבו ד"ה מודה בשטר כו' הטעם די"ל שירא פן יכחישו ובמקום אחר פירש"י משום קיום שטרות דרבנן וכו' וכן נראה לר"י וכו' והדבר צריך ביאור דכלל התו' שני תירוצים כאחד דאי הטעם משום דמירתת א"צ לטעם הואיל והוא דרבנן וכן להיפוך ואם באמת הן שני תירוצים בתו' הל"ל אי נמי או ועוד נר' וגם כיון דלתי' השני הסכים ר"י מה צורך לתי' ראשון. ולכן נראה דהא העלו התו' דמגו דבי תרי לא אמרינן אך הא דנאמנים במגו בשאין כת"י יוצא ממ"א היינו מגו דאי בעי שתקי ופי' הר"ש בס' הכריתות בדיני מגו דאין שניהם מכוונים דעתם אבל לשתוק שניהם מכוונים ואולם הש"ך לקמן בדיני מגו כתב דא"צ לזה דכי אמרינן מגו דבי תרי לא אמרינן היינו כשאחד צריך לעדות חבירו אבל במגו דמזויף הא כל אחד יכול לומר חתם ידי מזייף ובטל השטר וכ"כ הנ"י בפ' חזקת בשם ר"י הזקן (ועי' מש"ל בסי' זה ובדיני מגו סי' פ"ב) והנה נ"מ יש בין הנך ב' סברות הוא דלפי הטעם הר"ש דכל הטעם דלשתוק מכוונים עדותן א"כ מה מגו יש להם דיאמרו מזויף הא הוי מגו בי תרי וצ"ל מגו לשתוק דשתקי ואי שתקי א"כ אין צריך קיום ד"ת דהא לא טעני מזויף וד"ת א"צ קיום רק מדרבנן בעינן קיום וא"כ לא הוי מגו כמ"ש התו' דכיון דד"ת א"צ קיום אבל לפי' הש"ך אף בזו יש לכל אחד מגו לטעון על חתימתו מזויף וא"כ כיון דטוען הוא מזויף צריך קיום ד"ת דמ"ש דב' טועני' על חתימתן מזויף או אחד טוען על חתימתו מזויף וא"כ שפיר י"ל מגו דמזויף דהא בעינן בטוען כן ד"ת קיום. והנה כמו כן לפי תי' התו' דירא דיכחישהו העדים ודאי אם בניהם אומרים לא חתמנו לא שייך מירתתי אם יהיו מוכחשי' דמה בכך מה חזית דהם אומרים אמת או אלו תרי כמאה ואיך אפשר דיבאו לידי הכחשה ובפרט אם שותקים לא שייך זו אך אם עד אחד טוען מזויף שפיר יכול לבא לידי הכחשה בבוא שנים ויעידו דחתום ושפיר י"ל דמירתת וא"כ א"ש דברי תו' ושני תי' צריכין בממ"נ מה מגו יש להם אם המגו דישתקו שניהם וא"כ ליכא כאן חשש מירתת דהא שתקי וגם בשנים לא שייך הכחשה דתרי כמאה א"כ תי' רש"י נכון דבשתקי ד"ת א"צ קיום וא"כ לא שייך מגו כמ"ש רשי' ואי נימא דיכול לטעון מזויף וא"כ ד"ת צריך קיום כמ"ש ומ"מ לא הוי מגו דבי תרי דיכול לטעון על חתימתו לבד כמ"ש וא"כ יש להם מגו דמזויף לעומת זה יש להם ריעות' דמירתתי דיבאו עדים ויכחישהו וא"כ יש כאן שני סברות ושניהם צריכין ודברי התו' ברורים ומדויקים היטב. וא"כ מוכח מתוך התו' כמ"ש דבטוענים העדים מזויף ד"ת בעי קיום וכן מסתבר דשני' האומרי' לא חתמנו וכי לא יהיה נאמני' הא אין נוגעי' בעדותן כלל וא"כ אין לך דבר שאינם יכולים להעיד ומה בכך דהחזקה דלא חציף אינש לזייף אף חזקה על כל איש ישראלי דאינו מחלל שבת ועובד ע"ז ואם שני' מעידים כן נאמנים ד"ת ומה שנא עדות זה מעדות זה ופשיטא דנאמנים וכן העלו ממש רוב המחברי' ודברי מהרי"ק יחיד הן:

ה

מקיימין השטר וכו' הנה תו' והרא"ש נתנו טעם דהואיל דקיום שטרות דרבנן הקלו והב"י הביא בשם תשובת רשב"א הטעם דלא על מנה בשטר הם מעידי' כי אם על כת"י ע"ש והקשה בס' בני שמואל א"כ לטעמו כשעידי שטר בעצמן מעידים על כת"י דקי"ל על מנה בשטר מעידים יהי' צריך להיות בפני בע"ד ותי' דבאמת כן הדין לשיטת רשב"א ודבריו בישוב זה דחוקים כי לא מצינו חילק זה בשום מחבר והנה ראיתי בחדושי לרשב"א בב"ק ותופס שני סברות וז"ל משום דעדים החתומים על שטר כמו שנחקרו עדותן בב"ד ועדי קיום לאו על מנה שבשטר הם מעידים אלא אכת"י עדים וא"כ מה והועד בבעלים שייך גבי קיום עכ"ל וצריך לומר תרתי ל"ל ונראה דסבירא ליה כדעת הנ"ל דאם העדים עומדים ואומרים מזויף צריך קיום ד"ת והרשב"א סבירא ליה פשטא דגמרא משמע בכל קיום א"צ לקיים בפני בע"ד ולכך הוצרך לומר תרתי תי' דאם העדים עצמם מעידים על כת"י לא שייך הך תי' דעל כת"י מעידים כהנ"ל ולעומת זה שייך תי' כנ"ל דקיום רק דרבנן כהנ"ל ואם העדים אומרים לאו כת"י הוא זה רק מתקיים עפ"י עדים אחרים א"כ לא שייר טעמא קיום דרבנן דהא הוא קיום דאורייתא ולכך קאמר הטעם משום דהני על כת"י מעידים וא"ש ולא בא הרשב"א אלא להוסיף ומזו ראיה כמש"ל:

ו

שיבאו העדים כו' כתב הש"ך בס"ק י"ב בשם רי"ו דעדים שאומרים כת"י הוא זה ואחרים אומרים אין זה כתב ידם יש מחלוקת אי צריך קיום אחר וכתב הש"ך דכן הוא בירושלמי דהוי תרי ותרי אעפ"י שהעדים שאומרים כת"י הוא זה כל א' מעיד על כת"י לבדו ולא על של חבירו כלל עכ"ל ואמת שכ"כ הרא"ה והריטב"א דהוי תרי ותרי אבל א"א לכוון ברי"ו דכתב דיש מחלוק' אי צריך קיום אי לא ואי הוה תרי ותרי מה יועיל עוד קיום הוא דבר שא"א להתברר כלל כי אם יבואו עוד אלף עדים ויאמרו כדברי כת הא' מכל מקום הוי ב' וב' דתרי כמאה וכ"כ הטור א"ע סי' קנ"ב אבל באמת בירושלמי גופא וגם כפמ"ש הב"י להדיא דברי רי"ו יותר בביאור יש לזה פי' אחר דז"ל הם אומרים כת"י זה ואחרים אומרים א"ז כת"י נעשה כשטר שקרא עליו ערעור א"ר אסי כשטר שקרא עליו ונתקיים בב"ד ור' אלעזר אמר כשלא נתקיים בב"ד א"ר טעמא דר"א דכיין שהוחזק בב"ד להיות חתומים בשטר כאלו נחקרו עדותן בב"ד עכ"ל והדבר צריך ביאור אבל הענין כך דודאי אם העדים אומרים שהוא כת"י איך יוכלו אחרים להכחישן אטו לא אפשר דישנו כתבן לאיזה צורך ולאיזה סיבה והכתב משתנה לרצון הכותב בפרט בכוונת המתכווו וא"כ האי אם הם מחזיקין בדעתן ואומרים דכת"י הוה בבירור אין אפשר ביד אחרים להכחישן ואם ירצו יוכלו לכתוב שטר אחר כיון דשטר זה נפל בו ריעותא והרי לא עשו שליחתן אלא דכל הענין דאנו חוששין כיון דאלו אומרים דטעו שאין זה כת"י אי נימא דנחשד ונחקור לעדי שטר שיעיינו היטב אולי טעו ואמרי בדדמי מתחיל' כי לא עלה בלבם מהזיוף ואם עכ"פ עמדו בדבריהם שהוא כת"י נאמנים בלי פקפוק ואם יחזרו הרי איתרע שטרא או לא דהוי כאלו נחקרו בתחיל' וא"י לחזור מדבריהם ולהם שומעין ומה שאומרים אחרים שאין כת"י לית דמשגיח בהו ואף עדים עצמן אין רשות כלל להם לחזור. וזהו כוונת ירושלמי עדי' אומרים כת"י וכו' נעשה כשטר שקרא עליו ערער ופי' ר"א הרצון דצריך עוד קיום ב"ד וזהו אמרו כשטר שקרא עליו ערער ונתקיים בב"ד הרצון שיקוים שני' בב"ד והיינו דהם עדי שטר יעידו שנית עליו בב"ד שלא טעו ולא אמרו בדדמי ור' אלעזר אמר כשלא נתקיים בב"ד ר"ל שאין צורך עוד לקיום ב"ד ובלא"ה אין משגיחן בדברי עדים אחרים ומפרשינן הטעם לר"א דכיון דהוחזקו כת"י בב"ד ר"ל דאמרו תחילה שזהו כת"י ה"ל כאלו נחקרה בכל אופן ושוב א"י לחזור וא"צ לחקור עוד והן נאמנים ולא השנים וזהו ברור בפי' ירושלמי והן הן דברי רי"ו כפי מ"ש הב"י אם העדים אומרים כת"י ואחרים אומרים אין זה כת"י יש מחלוקת אם יעשה כשטר שקרא עליו ויתקיים בב"ד או נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד וא"צ קיום אחר ולא אפסיק הלכתא עכ"ל הרי אלו נעשה כמו שנחקר' בב"ד א"צ קיום אחר ואלו אמרינן דהוי תרי ותרי מה בכך דנחקרו עדותן בב"ד אף כת שניה. נחקרו בב"ד א"ו דהעיקר על דברי ראשונים סומכים רק כל הספק אי יש לחזור ולשאול אותם שיעיינו היטב או לא כמ"ש ואם כן לכ"ע אם עיינו שנית ועמדו בדבריהם שהוא כת"י אין כאן פקפוק הוא דהרי שטר מקוים וזה ברור וכן יש לכוון דברי הטור א"ע סי' קנ"ב דכתב בגט שבאו שנים וערערו דמזויף הוא אם נתקיים אין אחרי קיום כלום דבתר ב"ד לא דייקינן והסכי' עמו הב"י לדבר פשוט ולכאורה אין לו הבנה דמה בכך דהב"ד קיימו ע"פ עדים דאמרו כת"י הוא ועשו כתורה אבל עכשיו דבאו שנים והכחישו ה"ל תרי ותרי כמו ב' אומרים נתגרשה וכו' דאפילו נשאת תצא. ולפי הנ"ל ניחא דמיירי בקוים סתם ואמרינן מסתמא עדי שטר עצמן העידו וא"כ אין דברי מכחישים נגדם כלא נחשב ולפ"ז י"ל דבעל עיטור מיירי דכתוב בקוים שנתקיים ע"י עדים אחרים וא"כ צריך בירור וכוונתו דעדי שטר עצמן יבאו ויעידו. ולא קשי' קושית הטור מה ברור יש דיש בירור בעדי שטר עצמן ואין להקשות לפי זה מה פריך הגמרא גיטין דף ט' ערעור תרי תרי ותרי נינהו דילמא איירי דנתקיים עפ"י עדי שטר בעצמן כמ"ש רש"י שם וא"כ לא שייך תרי ותרי וצ"ל דסתם יתקיים השטר בחותמיו בכל אופן מיירי אף דעדים אחרים מעידין על קוים שטר וכצ"ל ג"כ לרא"ה וריטב"א דאל"כ מה צורך ראיה מירושלמי ה"ל להביא ראיה מהך גמ' דגיטין דה"ל תרי ותרי ודוק בטור הנ"ל. ועוד קאמר בירושלמי הן אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים זה כתב ידן דברי העדות לא מעלין ולא מורידין ותנא כן במשנה אם יש עדים שהוא כת"י או שיוצא ממקום אחר אין נאמנים עכ"ל ופי' בו הרא"ה והריטב"א היינו דכל אחד מעיד על כת"י שאין זה כתב ידו ואין חבירו מסייע לו ולכך ביש עדים כשהוא כת"י ה"ל חד במקום תרי אבל אם שני עדי שטר מעידים זה לזה כל א' אומר אין זה כת"י ולא כת"י חבירי א"כ מה בכך דאחרי' מעידים דהוה כת"י ה"ל תרי ותרי עכ"ל ולדבריהם צ"ל הא דקתני באומרים אנוסים היינו דאין נאמנים בשכת"י יוצא ממקום אחר אפילו לגרוע כח שטר בשום דבר ולא אמרינן דיש להם מגו אין זה כת"י וכתב יד חבירי די"ל דהוה מגו בי תרי דכל א' צריך להעיד לחבירו ולא אמרינן. אך לא הבנתי איך יהיה תרי מול תרי כיון דשני' מעידים על זה העד שהוא כת"י כיון שהגיד וכו' וא"כ אמירתו שאין כת"י לאו כלום הוא דהא א"י לחזור מעדותו כלל ובפרט למ"ד אפילו טוענין מזויף ד"ת א"צ קיום וא"כ ה"ל רק עד שני דאמר אין זה כת"י חד לגבי תרי ובאמת לא מצאנו להם בכל הפוסקים חבר ואילו ס"ל כן הוי מעתיקי' ולכן צ"ע והא דלא אמרינן בגיטין בדף ט' דערעור דקתני היינו דעדי שטר עצמן אמרו מזויף ולכך יתקיים בחותמיו ואי דא"כ אף בח"ל נמי א"כ איך ס"ד ערעור דתרי הא בח"ל נמי בעי קיום וצ"ל דיתקיי' בחותמיו משמע אף עדים החתומים וזהו מורה בחותמיו וא"כ ל"ל דעדים מערערים:

ז

ויכולים להעיד עדות זה מתוך כתבם הש"ך בס"ק י"ז הקשה על זה מהא דפסק המחבר לקמן סל"ו בנשתתק דא"י להעיד על כת"י ושני תשובות יש בדבר אחד דאף הריב"ש לא אמרו אלא כשמעיד זה כת"י פלוני דהוי רק קוים שטרות בעלמא והיקל אבל עד המעיד זהו כת"י דקי"ל על מנה בשטר הן מעידין וא"כ ודאי להעיד על גופו של עדות הנזכר בשטר שצריך עדות גמורה ולא מהני מפי כתבם כלל ועימש"ל ס"ק ה' בשם רשב"א דהיקל לקבל שלא בפני בע"ד משום דעל כת"י מעידים ולא על מנה בשטר וע"ש ולכך הרמ"א לא העמיד דבריו על אופן השלישי שיבאו עדי שטר בעצמן ויעידו שיכולים להעיד מתוך כתב כי בזה לא אמרה הריב"ש רק באופן רביעי דעדים אחרים מעידי' דקי"ל על כת"י מעידין שנית דודאי הא דהיקל הריב"ש הוא דבלא"ה דעת ר"ת בכל עדות להעיד מפי כתב כדלעיל סי' כ"ח וא"כ במקום קיום דרבנן כדאי ר"ת לסמוך עליו ולקבל מפי הכתב והיינו בראוי להעיד דסבירא ליה כל הראוי לבילה וכו' אבל בנשתתק דאין ראוי' לבילה ואף לפיר"ת פסול לשאר עדות להעיד בכתב א"כ אף בקיום לא נקל כיון דפסול לכ"ע ולכך לא קשה מן נשתתק. איברא אף דאין כאן קושי' מ"מ קשה לסמוך אדברי ריב"ש כי אמרה בלי ראי' כלל רק דימה אותו לשאר קול' שהקלו בעניני קיום ואין לנו לדמות מילתא דרבנן אהדדי היכא דאתמר אתמר והיכי דלא אתמר לא אתמר. אדרבא יש קצת ראי' מגמ' דלא כריב"ש דהא דאמרינן דאי ליכא תרי אלא חד אמרינן דלחתום אחספא וכו' דלא ליפוק מיניה חורבא למה לו כולי האי יעיד אכת"י דחברי' מתוך כתבו וא"כ יהיה עדות השני מקוים מתוך כתבו וא"כ יהיה חתימתו ממילא מקוים כי ידמו הב"ד החתימה לחתימה כמו שמדמין במקיים מתוך חספא. ועכצ"ל דלא סמכינן אתקנה זו לקיים מתוך כתב רק בשעת הדחק וצ"ע:

ח

משני שטרו' הש"ך ס"ק י"ח כתב דהטור הביא בשם הרמ"ה דב' שערות אלו צריכים להיות ביד שני בני אדם והש"ך הסכים לטור דחולק ארמ"ה ובאמת לכאורה קשה מנ"ל לרמ"ה דין זה אמנם נראה כי הרמ"ה נסמך על דברי ירושלמי דאמרינן אר"י יוסי כרבנן ובלבד בשלשה שטרות של שלשה בני אדם ונדחק הש"ך בס"ק כ"א לפרשו דקאי על שטר הלואות דלכך בעינן שלשה והדבר דחוק עד שאין צורך להשיב עליו אבל באמת כוונת ירושלמי דהקיום הוא בשלשה שטרות והיינו שטר המקוים עמו יחשוב והוא בכלל המנין והיינו שתי שטרות המוזכר בגמרא והיא היא ולכך לא הביאו הפוסקים ומדקאמר של שלשה בני אדם ש"מ כרמ"ה דשני שטרות אינם יכולים להיות של אדם אחד רק צריך להיות של בני אדם נפרדים ויש לרמ"ה ראי' מירושלמי:

ט

ואפי' ב' שטרות מקוימין כו' הקשה הש"ך דלפי מה שהעתיק המחבר לשון הרמב"ם שמא הוא זייף הכל ולא חיישינן דזייף ממנו א"כ במקוי' דל"ל דזייפן למה צריכין להיות יוצא מתחת ידי אחר ונראה דדייק לי' הרמ"א מלשון שכתב הרמב"ם וכן מריימין שטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד כמו שמקיימין משני שטרות כתובות או שני שדות וכו' ויש להבין מה ביקש הרמב"ם בזה הדמיון שתלה זה בזה והש"ך גופיה בסעיף קטן כ"ה ג"כ עמד בזה הדקדוק ולכן סבירא ליה לרמ"א להורות נתן לנו הרמב"ם דכמו בשני שטרות וכתובות בעינן דוקא שהם יוצאים מתחת ידי אחר כמבואר בגמרא אף בשטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד בעינן שיצא דוקא מתחת ידי אחר וסבירא ליה הא דאמרינן בגמרא ביוצא מתחת ידי אחר מוסב אף על מה שאמרו שמקיימין שטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד והטעם נ"ל כי יש להבין לרמב"ם דסבירא ליה דחיישינן שמא הכל זייף א"כ באוכל ג' שנים השדה בשופי תו מה יש לחוש הא ראיה דמכיר' השדה אמת וצ"ל דילמא באמת לקח השדה ויש לו שטר נכון עליו רק לא היה יכול לזייף כתבניתו התחכם לעשות על השדה ההוא שטר מזויף מעשה ידיו לפעול שקר ושטר הנכון אתו גונזו ולכך שטר זה דומה לזה כי הכל מעשה ידיו כאחד וא"כ אף בשטר מקוים י"ל כן דרוב קיום הוא מעדי שטר עצמן שמעידי' לו שהם חתמו השטר וא"כ י"ל דבאמת מה שנזכר בתוך שטר הוא אמת כי יש לו שטר אמת רק הואיל ולא יכול לעשות זיוף כתבניתו עשה על הנ"ל ג"כ שטר מזויף דומה קצת להנ"ל והעדים בראי' ויודעים כי באמת כתבו לזה השטר אינם מבחינים לדקדק כל כך בתכליתו ואומרים בדדמי כי וודאי כשמזייף נוטה קצת דומה לשטר האמתי ולכן אין העדים שמים אל לב לדקדק כל כך ומקיימין וא"כ אף שטרו מזויף יהיה מתקיים שלא כדת ולכך סבירא ליה אף במקוים צריך להיות שלא יצא מתחת ידו כלל:

י

משטר שקרא עליו ערעור הש"ך הקשה כיון דמקיום למה לי ערעור וכי נימא דהב"ד עשו שלא כהוגן וקיימו (ואפשר דבהא נחלק העיטור והטור בא"ע סי' קנ"ג דאי בא ערער דשני' לאחר הקיום אי צריך בירור עוד דב"ע סבירא ליה כרש"י דחוששין לקיום בלתי ערעור דנעשו בדדמי ולכך חל עליו ערעור והטור לשטתו דסבירא ליה כהרא"ש דערעור לאו דוקא ובקיום לחודא תו לא חיישינן לשום דבר) ולפמ"ש ניחא דאמרינן דגוף הדבר אמת וחתמו שטר רק נאבד ועשה בעל שטר זיוף והעדים דידעו דגוף דבר אמת לא דקדקו בדבר והיה מקיימין אותו ולכך בעינן שקרא ערעור וא"ש אך יש לדקדק לפמ"ש המרדכי הטעם דלכך בעינן שני שטרות על שני שדות או שני כתוב' דיכול לזייף קצת דומה לאחד אבל שיהיה דומה לשני שטרות לא והדבר ההוא אמת והחוש והנסיון מעידו. ויש לפי זה לדקדק מה מהני בשטר מקיום שיהיה שטר אחד סגי הא עדיין יכול לזייף ולעשות כמותו כיון דהוא רק שטר אחד ואמת כי הרא"ה בכתובות הביא דלעולם בעינן ב' שטרות אבל לא נראה כן מדברי רוב מחברים הטור וש"ע וצריך לומר דלכך בעינן גם כן קרא עליו ערעור ונתקיים אם כן זה ששטר כזה בידו אינו נותן לזה לזייף המינו ואינו מניחו כי מתירא אם יתוודע יהיה חוזר וניעור ערעירו ויבא שנית לידי חשש זיוף כי יתברר דהוא חבר לזייפני' ולכך לא חששו ואם כן א"ש דבעי ערעור דוקא:

יא

ממנו לבדו הש"ך הביא דעת רבוות' דאף עפ"י שהוא מקיום מ"מ בעינן שתי שטרות. והקשה הש"ך איך יובן לשיטתם הא דאמרינן שדי חת"י אחספא ומקיימין ממנו ולכן תי' הש"ך דלכך בעינן שתי שטרות דחיישינן שטר ההוא אעפ"י שקרא עליו ערעור ונתקיים מ"מ זיוף הוא ולכך בעינן ב' שטרות ואם כן הך דחותם בפני ב"ד אחספא דודאי חת"י הוא תו ליכא חשש ודבריו דחוקים דהוא גופי' כתב בס"ק הקודם דליכא למיחש לזיוף אם הב"ד קיימו שטר ומכ"ש אם נקרא עליו ערעור דליכא למ"ד דחוששין לזיוף ולכן ברור הטעם דלכך בעינן ב' שטרות כמש"ל דאחד מהן יכול לזייף ממנו כמ"ש המרדכי בשם ר"ת ומה שהקשה הש"ך מהך דשדי ח"י אחספא לק"מ דהא דמצריכינן כל הני תנאי בקיום דחוששין דלמא זייף אבל אי ברור לנו דלא זייף פשיטא דמהני הקיום בדמיון משטר לשטר וזהו עיקרו של הקיום רק במקום חשש זיוף הוסיפו להחמיר ולהצריך שיהיה ב' שטרות וכדומה להנצל מזיוף ולכך בעובד' דשדי חת"י אחספא הא ידוע לנו הב"ד דחתם ידו אמת דהרי עומד בב"ד ורוצה להעיד על חת"י בלי פקפוק רק אנן לא שבקינן לי' לבל יצא תלתא ריבעי דממון אפומי' ולכך אמרינן דיחתום אחספא ויהיה מקיום זולתו אבל מ"מ לב ב"ד יודעים דחתימתו אמת ואם כן אין כאן צורך להרבות בחומרות ואזהרות ודי דנוקמי אדין קיום להכיר חת"י משארי כתב ידו ולדמותו ובזו חת"י אחספא שוה לאלף חתימות במקום אחר דהא אמת דחתם ולק"מ ודוק וכן משמע קצת בש"ך גופא ולכן לדינא אין לנו אלא כמ"ש הרמב"ם וש"ע דמקיימין ממנו לבדו דכיון דלא קי"ל כסברת ר"ת רק כמ"ש הרמב"ם שמא זייף הכל:

יב

ויש אומרים דאפילו מספר וכל זה דעת הרא"ש דהוכיח מדאמר אביי דלחתום אחספא ולא דלכתוב תשרק צפע"ס וכדומה והש"ך דחה אותו דבלא"ה י"ל דלכתוב אריש מגילתא וא"צ חספא ובאמת כ"נ מדברי התו' ריש פ' גט פשוט. אך יש להבין באמת במילתא דאביי דכאן בכתוב' אמר אחספא והוא גופא אמר בפ' ג"פ מאן דמחוי חת"י בב"ד לא לחתום כי אם ארישא דמגילתא וכו' ולכן נראה דיש להבין מה מועיל רישא דמגילתא דילמא יהפכו ודרך משל החתימה שתי יכתוב שטר באורך ויהיה מקושר ואי דיש לו רק ע"א יחתום עוד ע"א שיהיה באמת בשעת הלואה ויחתום פסול למלאות שלשה כדאמרינן בגיטין דף פ"א ע"ש ואם כן יוציא ממון מן הלוה והלקוחות ע"פ ע"א ואותו ע"א שהיה באמת במעמד הלואה יחשוב שבאמת השני עד דעדי שטר חותמין זה שלא בפני זה ואתא לקלקולא ולכן נר' דבב"ב אמר אביי האי מאן דבעי לחוי חת"י בב"ד איירי דאין הב"ד מצוין לעשותו כי חושבין שיבואו עדים רק הוא מעצמו עושה כן אם כן הוא לעצמו צריך לחוש לבל יקרה לו תקלה ולכך אמר בחתם בריש מגילתא תו ליכא למיחש דיעשה עליו כת"י כי כת"י במקושר דעת התו' נראה בריש פ' ג"פ דלא מהני ע"ש אבל בכתובות דאמרינן דב"ד משיאין לו עצה לחתום בב"ד והב"ד מחויבין להשגיח שלא יצא ע"י תקלה לשום איש ישראלי ואם כן אף אריש מגילתא אין מניחין לחתום דילמא יהיה נעשה עי"כ מקושר כהנ"ל ולכך בעינן דוקא אחספא וא"ש ודוק:

יג

אבל מעולם לא ידענו עדות זה כו' ברור כמ"ש הש"ך אפילו יש כאן שני עדים על כת"י הוא וחבירו מ"מ כל שאינו זוכר לא מכשיר לרמב"ם ואל תשגיח בתשובת דרכי טעם סי' ה' דכתב בדאיכא אחר המעיד עמו על כת"י א"צ לזכור והיינו כסברת הרא"ש וזה אינו דהא אפי' ביש עדים אחרים המעידים על כת"י נתן הרמב"ם הטעם דלכך א"צ לשאול אם זוכרים הואיל דאינם נאמנים לגרוע כח השטר משמע הא ביש להם מגו דהא הם עצמן ג"כ מצטרפין להעיד על כת"י ואם כן יש להם מגו דשתקי הן נאמנים דאינם זוכרי' כלל ולכן יפה כתב הש"ך והב"ח והלח"מ דלדעת רמב"ם אפילו נצרף עמו אחר מ"מ כל שאינו זוכר הרי הוא נאמן דאין זוכר דהא יש לו מגו דשתק והשטר בטל כחספא ולכן אפילו לרבי דסבירא ליה על כת"י הם מעידים כל שאין זוכר אם אומרים זה כת"י וזה כת"י חבירו השטר בטל דהא יש לו מגו ואם כן נאמן דאינו זוכר ומעולם פסול כמו בכת"י יוצא ממקום אחר אלו היה להם מגו להאמינם. ובהכי ניחא דאמרינן שם דף כ"א דאי דמספקא לי' לרבי נ"מ במת חד וכו' ולא אמרינן בפשוט דאי אינם זוכרים העדות דאי פשיטא לרבי דעל כת"י מעידים השטר כשר ואי מספקא לי' השטר בטל דהא איך אפשר להעיד על מנה בשטר כל שאינו זוכרים א"ו אף לרבי אף דעל כת"י מעידים כל שיש להם מגו נאמנים דאין זוכרים והשטר בטל וא"ש אך יש להבין דברי ירושל' הביאו התו' והרא"ש דאמר הא דפליגי ר' יוחנן ור"ה אי יכול להיות נזכר מתוך השטר או מעצמו תלי' במחלוקת רבי ורבנן לפי הנ"ל כמעט אין לו הבנה דפי' הרא"ש אי אפשר לומר דאם אין זוכר מעצמו סבירא ליה לר"ה דעל כת"י מעיד ולכך בעינן שנים דהא לפי הרמב"ם מעולם השטר בטל וצ"ל לשיטת הרמב"ם כך פי' דודאי כתב הרמב"ם בעצמו הא דמהני זכירה מתוך השטר קל הוא שהקלו בד"מ דשורת הדין לא מהני זכירה מתוך שטר רק מעצמו רק הואיל ועל הרוב אין העדים נזכרים רק מתוך השטר ואם כן לעולם יתבטל השטר ולכך הקלו דגם זו יהיה מועיל וסבירא ליה לירושלמי דגם ר"ה ס"ל כן רק בזה נחלקו ר"י סבירא ליה דכיון דהקלו עשו לגמרי כאלו זוכרו בעצמו שהרי הוא מעיד על מנה בשטר לגמרי וא"צ צירוף אף בנזכר מתוך השטר ור"ה ס"ל דלא כל כך הקלו רק שורת הדין אם אין זוכר אפילו בצירוף אלף עדים אינו מועיל דהא השטר חספא והקלו חכמים דהואיל דנזכר מתוך שטר דיהיה מהני צירוף עוד ע"א ויהיה נחשב כמעיד על כת"י וזהו הקולא שהקלו דיועיל צירוף ולא לבטל שטר כחספא כיון דעכ"פ נזכרים מתוך השטר אבל עכ"פ בעינן שנים דאיך אפשר לומר על מנה בשטר כיון דזולת השטר אין זוכר כלל וא"ש רבי יוחנן כרבנן ור"ה כרבי ובנזכר לגמרי לכ"ע סגי בע"א כמ"ש הרא"ש ופסקינן כרבי יוחנן דהקילו לגמרי וא"צ אפילו צירוף כלל וא"ש ומה שהקשה הריטב"א על הרמב"ם מהך דג"פ דאמר רבא אין חתי' ומיהו מקמי' ר"א לא חתמתי וכפתי' ואודי וא"כ דבאמת היה מזויף לא היה רבא זוכר העדות כלל וא"כ בלא"ה בטל אין כאן קושי' דשם כת"י יוצא ממקום אחר הוה דרבנן בקיאי בחתימת ידייהו ומי לא היה מכיר חתם רבא ועוד אפשר גוף הלוא' בע"פ היה אמת רק הוא עשה שטר לטרוף ממשעבדי בזיוף וא"כ נזכר רבא גופו של עדות:

יד

ואין אנו מצריכים לשאול אותם כו' מזו מוכיח דצריכי לשאול העדים באין כת"י יוצא ממ"א דהא משמע אפילו בכת"י יוצא ממ"א אילו היו נאמנים היו שואלים אותו ודוחק לומר דודאי מסתמא כשבאין להעיד אמרינן דזוכר כמ"ש הרמב"ם עד שאין זוכר לא יגיד אבל בכת"י יוצא ממקום אחר ואין בא לב"ד להעיד אז שפיר יש חשש דלמא שוכח דזהו דוחק וגם מש"ל דיבאו העדים ויאמרו זהו חתימתי ואני עד בדבר משמע דצריך להעיד דכך מורה הלשון ואני עד ופי' הש"ך דאינו בא רק לשלול דאם אין זוכר דפסול דלשון ואני עד לא משמע כן אך מכל מקום לדינא דברי הש"ך מוכרחים דודאי בדיעבד אם לא שאלו הב"ד ואמרו סתם שהוא כת"י הרי זה בחזקת זוכר דאל"כ מה בכך כשכת"י ממקום אחר ניכר דאין להם מגו דאין נאמנים דאין זוכרים למה הא מסתמא דאין זוכרים וגם קושי' הראב"ד באומרים אמנה היה הואיל והוא עולה אין נאמנים מה בכך סוף כל סוף אמרו אין זוכרים אלא ודאי הואיל ומשוי נפשי' רשעי' ה"ל כאילו לא אמרו דבר וכמו דשתקי וא"כ מוכח דשתקי נאמנים ואמרינן דזוכרים ולכך כתב הרמב"ם כל עד שאינו זוכר לא יעיד ואם כ"כ דלא אמר דזוכר עדותו פסולה אם כן הך מיותר דמה נ"מ אי יעיד או לא הלא כ"כ דאמר דזוכר אין עדותו מעלה או מוריד ואי כוונתו דלא יאמר שזוכר אם באמת אין זוכר זהו פשיטא מיותר דפשיטא דלא יעיד שקר א"ו אזהרה לעד שלא יעיד דאולי שכחו הב"ד לשאול לו אם זוכר וילך לו ויסמכו הב"ד אחזקה דזוכר ויכשירו עדותו שלא כדת ולכך לא יעיד אמנם נראה דסבירא ליה לרמב"ם אמת בדיעבד אם הלך לו מב"ד בלי שאלה אי זוכר סמכינן אחזקה וסתמא דזוכר אבל מ"מ מתחילה כל מה דאפשר לברורי מבררין דיש לב"ד לשאול. אותו אי זוכר או לא כדי לברר הספק ולהעמיד הדין על תלו ולכך צריך לומר אי זוכר או לא ומיושב כל הדיוק בלישנא שכתבתי אבל בדיעבד אם לא שאלו מ"מ כשר דסמכינן אחזקה דזוכר כל כמה דלא אמר דאין זוכר וא"ש:

טו

אלא בע"א כו' פי' הסמ"ע דבע"א אפילו כת"י יוצא ממקום אחר צריך לומר בב"ד עדותו ושיזכור דאל"כ הוי ליה מפיהם ולא מפי כתבם והדבר תימה דהא לקמן בסי' נ"א מבואר דע"א בכתב לדעת הרמב"ם אם טען פרעתי ה"ל מתוך שאיל"מ ולדעת הרא"ש עכ"פ זוקק לשבועה להכחיש העד אבל מעולם לא עלה בדעת הרמ"א להגיה דאין משגיחין בשער כלל עד שיבא ויגיד לב"ד ואז ה"ל כשאר עדות בע"פ ולכן ברור כמש"ל דאם בא לפני ב"ד שטר בע"א מכשירין ודנין על פיו ואמרינן דהוא בחזקת זוכר רק דס"ל לרמ"א דאם בא לב"ד ואמר דאין זוכר אע"פ שכת"י יוצא ממ"א מפסל שטרא. איברא דגם בזה תמה הש"ך מנ"ל דזהו חד תי' בתו' על הא דאמרינן כותב אדם עדותו בשטר והוא שזוכרו דלמה בעי זכירה ימסור שטרו לב"ד ותי' דמיירי בע"א ושטר בע"א אינו כלום ועוד תי' דאיירי דלא אמר להם לכתוב או דלא נכתב בנוסח שטר ע"ש (ועיי' מש"ל סי' ל"ט) ולפי דקי"ל סי' נ"א דע"א בשטר מהני העיקר כאידך שינויא של התו' וליתא להך דינא ויפה הקשה ויותר קשה לשיטת הרמב"ם שהוא דיעה קמייתא הנזכר במחבר דמפרש הך כותב אדם פי' בפשוט' דכיון דשטר יוצא מתחת ידו ואי בעי קלתי' הרי הוא כמו שאין כת"י יוצא ממ"א ונאמן דאינו זוכר ומפסל השטר ומזו יליף כל דין הנ"ל ואם כן דין זה דיש הבדל בין ע"א לב' עדים ליתא. ואמת כי לכאורה משמע כדברי הרמ"א בתשובת הרי"ף שהביא הרא"ש בפ"ק דמכות חתם קרוב ורחוק בשטר ולא הכיר הרחוק מן קרובים שלו הרי עדות הרחוק כשר אי זוכר העדות וקשה הא ה"ל כמו ע"א בשטר כיון דלא מפסיל בצירופו עם הקרוב הואיל ולא הכיר ואם כי ל"ל דיזכור עדותו בע"פ אך לקמן בסי' נ"א בררתי דברי רי"ף באופן אחר עד שאין מזה ראי לדברי רמ"א ולכן באמת הרמ"א אזיל לשיטתו ונמשך אחרי דעה קמייתא שהוא דעת הרמב"ם דשורת הדין לעולם בעינן שיזכור העדות רק בכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים לומר אינם זוכרים דכיון שהגיד וכו' והרמ"א ס"ל ס"ס זה כדעת הריב"ש דע"ח יכול לחזור בעדותו ואין בו משום חוזר ומגיד וא"כ עדיין יש לו מגו באומר אינו זוכר דהא יכול לחזור מעדותו לגמרי וא"כ הרי הוא נאמן דאין זוכר ופסול השטר וא"כ אין מתו' ראיה דלא ס"ל כדעת הרמב"ם ואמת כי גם בהך דינא דלקמן השיג הש"ך ועיין מ"ש שם אבל עכ"פ דברי רמ"א לשיטתו נכונים וא"כ דוקא בשעד לפנינו ואומר דאין זוכר אבל בסתם אמרינן דזוכר כמו בשני עדים וכשר והיינו הך דלקמן בסי' נ"א וכן אם מת דכמו בשני עדים כשר משום תקון עולם וכמש"ל בסי' כ"ח כן י"ל בע"א דמ"ש דמנ"ל לחלק בכה"ג וברור:

טז

לא נתקיים עיי' אורי' שכתבתי בשם התו' והרא"ש דאפילו אומר להדיא דמעיד על כת"י מ"מ לא מהני ודייקי' ליה התו' מהא דאמרינן ואי ליכא אחר מה נעביד וכו' ולא אמרינן דיאמר בפי' על כת"י אני מעיד א"ו דזה לא מהני והקשה מהריב"ל דלמא איירי דליכא אחר המכיר חת"י רק הוא לבדו וא"כ אם יאמר על כת"י יצטרך להעיד עוד אחר עמו והא ליכא ולר"מ דהא זה ואי ליכא אחר עליה קאי דאמרינן שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן בזו ר' לקולא ורבנן לחומרא וקשה בממ"נ אי ליכא אחד דמעיד על כת"י החי זולת אותו עד בעצמו ואין אחר אתו אם כן מה רבי לקולא הא אין כאן קיום כלל דכת"י החי לא נתקיים כלל וע"כ דאיכא אחר המכיר ג"כ כת"י העד החי אם כן מה רבנן לחומרא ומה פריך איך נעביד הא יכול לומר על כת"י אני מעיד והרי יש כאן אחר שיצרף עמו להעיד ג"כ על כת"י ואם כן מועיל כמו לרבי ואיך כאן צורך תקנה ולא חומרא לרבנן וע"כ מוכח דלא מהני אמירתו בזה לרבנן כלל וא"ש ולק"מ. ויש מקום ספק לדעת הרא"ש וסייעתו דסבירא ליה בשאין עדי שטר זוכרין ענין השטר יכולים לקיים השטר רק צריכין שתים על כל חתימה דה"ל על כת"י מעידים א"כ אם בהך דינא דאיכא על העד החי עוד ע"א דמעיד על חתימתו והוא אומר דאינו זוכר ענין שטר אם יכול להעיד בצירוף עוד אחר על עד השני דהא לא נפיק אפומי' רק פלגא דממון דגם על חתימת ידו היה צריך עד שני להצטרף עמו ובאמת מסתבר כן רק תמהני מסתימת הרא"ש דלא זכרו ולכן אפשר לומר דסבירא ליה להרא"ש דודאי סתמא דמילתא דעדים זוכרים מ"ש בשטר וכמש"ל לשיטת הרמב"ם רק אם אומר להדיא דאינו זוכר ובא לגרוע כח השטר בזו נאמן דהא השטר מקוי' ע"פ ויש לו מגו ופה שאסר וכו' אבל כאן דאמירתו אינו זוכר הוא ליפות כח שטר דאם זוכר אינו יכול להעיד על כת"י שני משא"כ באינו זוכר דיכול להעיד אם כן הא לית ליה מגו ואינו נאמן לומר דאינו זוכר ליפות כח השטר נגד חזקה דאמרינן מסתמא זוכר וצ"ע דלמה לא יהיה העד נאמן בזה ומ"ש זה משארי עדות כיון שהוא אומר דאינו זוכר בבירור כלל וכלל ושוב ראיתי בב"ח ופרישה שכתב בפשיטות דאם אינו זוכר עד שצריך לעד אחר לצרף עמו להעיד על חתימתו יכול להעיד על כת"י העד השני ובטלה דעתי נגד דעתם ועיי' משא"ל בזה:

יז

אפילו על החרס כו' הרב הש"ך בס"ק ל"ז האריך דהא התו' כתבו דאביי אתיא כר"מ דסבירא ליה ע"ח כרתי וא"כ אנן דקי"ל כר"א דע"מ כרתי עדיין קשה מה יועיל חספא ע"ש שדחק ולפמש"ל בסי' מ"ב לק"מ דפירשתי דבגיטין מודה אביי דכשר אפילו בדבר שיכול לזייף רק בשטרי הלואה סבירא ליה כרבי מאיר דבעינן דוקא בדבר שא"י לזייף וכל החשש הוא דימצא אינש ויכתוב עליו שטרי הלואה כמש"ל בפי' המהרש"א ע"ש ואם כן לק"מ דהא קיי"ל בשטרי הלואה פסול אם נכתב על דבר שיכול לזייף וא"ש:

יח

אינו מועיל כו' כתב הרב המובהק מהרי"ט בחלק א"ע סי' ט' דמ"מ מצטרף לענין מלוה ע"פ וראיתו דהא קי"ל הלואה והודאה מצטרפין אע"ג דמה דמסהיד האי לא מסהיד האי ע"ש ונראה דקאי לשיטת הריטב"א דפי' דאין הקושי' דמה דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא משום דעל העד שני ליכא רק חד עד דידע דבקיום שטרות דרבנן מהני בכה"ג רק הקושי' דזה מעיד על ענין אחר וזה מעיד על ענין אחר וא"כ סבירא ליה למהרי"ט הואיל דאמרינן הודאה אחר הלואה מצטרפין אף דמה דמסהיד האי לא מסהיד האי ש"מ דבעדות ע"פ ליכא קפידא ואם כן ה"ה בעד ודיין אבל לפי' התו' ויתר מפורשים דס"ל דכל הקושי' הוא דעל עד השני ליכא אלא חד עד ואין כאן שני עדים ואם כן ה"ה לענין מלוה ע"פ נמי הא ליכא ב' עדים ואין מקום לדבריו כלל ולפ"ז לפמ"ש דדעת המחבר לקמן בסעיף ט"ז כדעת רש"י ורא"ש ולא כריטב"א ליתא לכך דינא דמהרי"ט:

יט

כל אחד מעיד על כת"י וכו' הקשה הסמ"ע דהא בסעיף י"ד משמע דבעינן בדיין המעיד על כת"י צירוף אחר עמו ותי' דלעיל משום רבות' נקט לי' אפילו אחר עמו מכל מקום אין עד ודיין מצטרפי' ואין תי' זה מספיק ברא"ש כמ"ש הש"ך בס"ק ל"ט דהא הרא"ש כתב כן על מימרא דשמואל דאמר עד ודיין מצטרפים דאיכא עד אחר עמו ומה רבותא יש כאן. וכתב הש"ך דבב"י משמע לחלק בין כשדיין אחד מעיד על כת"י או שני דיינים ולא מסתבר לחלק. ולי נראה דמסתבר דהא בלא"ה דייק הט"ז ברבינו יונה דכתב דלכך יכולים שני דיינים להעיד כל א' על כת"י משום דעל קיום השטר הם מעידים והקשה הט"ז דלא דמי לעד החתום בשטר דעל מנה בשטר מעיד דהיה הלואה אמת וא"צ לכת"י כלל אבל בדיין הא עיקר חתימתו אם כן מה בכך דעל קיום מעיד מ"מ העיקר חתימתו ע"ש ואני תמה דא"כ דמדמה רבינו יונה הך לעד דמנה בשטר ה"ל להרא"ש לחלק דאם הדיין זוכר דנתקיים בפניו השטר וזוכר כל עניני הקיום א"כ א"צ לעד אחר עמו דאמרינן על קיום בשטר הוא מעיד ואם לאו דאינו זוכר במחשבתו מענין קיום רק יודע ומכיר שזהו כת"י צריך שני עדים הוא ואחר כמו גבי עד בשטר כשאין זוכר ענין שטר ולמה סתם הרא"ש דלעולם הדיין יכול להעיד לבד על כת"י ולא חילק בין זוכר לאינו זוכר. לכן נראה דודאי אין הכוונה דעל קיום בשטר מעיד וה"ל כעד במנה בשטר דודאי יש חילוק כמ"ש הט"ז רק כבר כתב הריטב"א והר"נ מ"ש דבדיין מעיד על חתימתו לולי הטעם דמאי דמסהיד סהדא וכו' היה מצטרף ולמה לא חיישינן דלמא הדיינים החתומים בצדו מזויפי' ואם כן אין כאן קיום וכמו כן השאלה אפילו בשני דיינים המעידים על חת"י דאין קיום בפחות משלשה והעלו דלא חיישינן לזיופא ולכך מסקנת דבריהם אפילו לא כתיב בקיום בי תלתא מ"מ לא חיישינן לזיופא ע"ש בר"נ וריטב"א אשר צריכין לומר להסביר טעמם דכיון דחזקה דלא נחית לקיום עד שהיו שלשה מכ"ש בדכתב בי' תלתא אם כן ודאי דהנך חתומים בצדו כשרים ולא חיישינן דילמא אחרים היו והנך החתומים זיופא דלא חיישינן כולי האי והעיקר דבקיום הקלו מלמיחש כולי האי ולפ"ז ס"ל לרבינו יונה דליכא סברא לומר ולחלק דלגבי כת"י אמרינן דחזקה דהאחרי' החתומים לאו זייפא הם אבל מ"מ לגבי גוף חתימת אחרים לא אמרינן כן דמ"ש וזהו רחוק בסברא דממ"נ וגדולה מזה כתב הרמ"א בתשובה סי' ק"י דאם העיד העד שקודם שחתם היה מקדם חתום על השטר ע"א ה"ל כמעיד שזהו כת"י וה"ל קיום ע"ש וג"כ שרש דבריו בקיום הקלו ובחזקה כל דהוא אוקמינן אקיום ע"ש. ולפי זה כ"ש בזה דאם אמרינן דודאי האחרים החתומים הם כשרים ולא מזויפי' דה"ל קיום ולפ"ז אם אומר הרי זה כת"י דחתמתי על הקיום א"כ ה"ל כמעיד על חתימת השני החתום בצדו ג"כ דהוא ג"כ חת"י דזולת דהי' שלשה בקיום לא היה חותם ולומר דהיו אחרים בקיום והחתומים הן מזויפי' לא אמרינן כנ"ל וא"כ בממ"נ לא ימלט אם כת"י אמת וצדק אף השני אמת דזה ח"א בלתי שני ואם אנו מסופקי' בשני אף חת"י אינו מועיל דאין קיום באחד ואם זה לא אמרינן אף זה לא אמרינן דהשני זיוף ופשוט ולכך צדקו דברי רבינו יונה וכך כוונתו בשנים המעידים על כת"י דבשלמא על כת"י בעלמא הם מעידים א"כ י"ל כל אחד שאמר זה כת"י אין לו שייכות בכת"י חבירו ואינו מעיד עליו והרי על כל חתימה רק עד אחד משא"כ דאמרינן באמת על קיום שטר מעידין והן באמרם זהו כת"י היינו שנתקיים שטר בפנינו ואם כן לא ימלט דהיה במעמד שלשה והשלשה הן החתומים בצדו דלזה לא חיישינן דהיה אחרים והחתומים הן מזויפי' כמש"ל וא"כ זה שאמר זה כת"י שנתקיים השטר הרי זה מעיד בבירור דגם זה כת"י חבירו דלא סגי בלא"ה וכן להיפוך השני דמנרד זה כת"י על קיום שטר ה"ל כמעיד בבירור שזה כת"י חבירי החתום עמי וכמ"ש דאי אפשר לקיום בלי שלשה ואם כן הרי זה זה אומר זה כת"י וזה כת"י חבירי וכן השני דה"ל קיום לכ"ע אפילו לרבי וה"ה בדיינים ואין כאן פקפוק ולכך לא חלק בין זוכר הקיום לאין זוכר ואין נ"מ דלעולם בעינן שני עדים על קיום כתב יד הדיין רק דה"ל כשני' דכל דיין מעיד על כת"י וכת"י חבירו. וח"ש וזהו בשני דיינים אבל בדיין א' אמת דמעיד על כת"י וכת"י חבירו ע"כ אין כאן אחד המעיד על כת"י ולעולם צריך בדיין שני עדים ולכך מצריך הרא"ש והטור שני עדים על חתימת הדיין הוא ועוד עד אחד וא"ש ולק"מ ואמת כי לשון רבינו יונה בהרא"ש דחוק קצת מ"מ יותר טוב לומר כן דלא יהיו דברי הרא"ש סותרי' אהדדי וגם לא יקשה קושיא הנ"ל דה"ל לחלק בין זוכר לאינו זוכר ובפרטות כי הדברים בעצמן הם אמתי' וכנים ואם לא נאמרו ראוי' שיאמרו וכן נראה לדינא וכן משמע במה שפסקינן בסעיף ט"ז דאם אחד מהשוק מעיד על חתימת עדים דמצטרף עם הדיין דשניהם מעידים דזהו חת"י עדי שטר ולא אמרינן דזה מעיד על קיום שטר וזה מעיד שזהו כת"י עדים א"ו דא ודא אחת היא היינו קיום השטר והיינו כת"י עדים והדבר מוכרח כמ"ש:

כ

אלא ששני' מן השוק כו' א"ל דעל העד נמי מעידים אלו דמה מהני אם כן על העד שני ליכא רק עד א' שהוא דיין רק צריך לומר דמוסב אלעיל שיש כאן ע"א המעיד על חתימת שני עדים ואם כן כשיש על חתימת הדיין גם כן ב' עדים הרי על כל עד ועד שני עדים וכן הגיה הרב ב"י בב"ה בר"ן דכתב בשם הרא"ה דמהני כששני' מהשוק מעידים על העד והדיין והגיה הב"י דצריך לומר על הדיין לבד ומוסב על מה שכתב הר"ן מקדם דעל העדים יש ע"א שמעיד על שני החתימות דאל"כ הא על שני אין כאן רק ע"א שהוא קיום הדיין והש"ך בס"ק מ"ו האריך שנעלם מהב"י וסייעתו דברי הריטב"א דס"ל דודאי אף דדיין לבד מעיד על העד השני אין כאן קפידא דאינו רק ע"א דבקיום הקלו ומהני קיום הדיין כאלו שנים מעידים וזהו חידוש דין שחדש לנו רמב"ח במאמרו עד ודיין מצטרפין רק כל קושית הגמרא דמה דמסהיד זה כו' ואם כן בב' עדים מעידים על העד ודיין דסהדותא כחדא נינהו מצטרפין ע"ש שהאריך ויפה היה דיבר אלו הביא הר"ן דברים אלו בשם הריטב"א אבל הביאן בשם הרא"ה וכעת שזכינו שיצא לאור הרא"ה בדפוס על כתוב' אשר בלי ספק היה בכ"י לפני הרב ב"י הוא כתב להדיא כפירש"י ותו' דלכך עד ודיין אין מצטרפי' דהא על עד השני ליכא רק הדיין ואינו אלא ע"א וזהו כוונת הגמ' מה דקמסהיד סהדי לא מסהיד דיינא ואין כאן רק ע"א וא"כ דכך ס"ל לרא"ה הוא טעו' דמוכח בר"ן כמ"ש הב"י וכן בתשוב' מהרי"ט לא"ע סי' ס"ט הביא לשון הר"ן ג"כ כמ"ש הב"י אם שני עדים מעידים על הדיין ולא הזכיר על העד. וכן מוכח מדברי הר"ן בסופו דכתב הא דאמרינן בירושלמי השטר מתקיים בכתב יד ע"א ודיין אחד פליג אגמ' דידן וסבירא ליה כרמב"ח ולדברי ריטבא א"צ דמיירי ב' עדים מעידים על כתב ע"א ודיין א' והרי הוא מקוים וזהו מכוון בלשון ירושלמי כמ"ש הרשב"א בתשובה להדיא א"ו דס"ל כפי' התו' דסוף כל סוף על עד השני ליכא רק דיין א' והוא ע"א ונכון והנה לענין דינא דעת הש"ך לפסוק כריטב"א וכתב הואיל לשיטת הריטב"א אין להיות דייני קיום קרובים לעדי שטר וכך נהגו א"כ הלכתא כריטב"א דלדעת החולקים אין להקפיד אם הם קרובים ולא הבנתי דבריו דברור לדעת התו' והרא"ה דכל הטעם משום דעל עד השני ליכא רק הדיין והוא רק חד לפי זה אם העד מעיד זה כת"י ואחד מעיד על השני והדיין מעיד על כת"י הרי הקיום כשר דהא איכא על כל עד ב' עדים או לדעת הרא"ש דבאינו זוכר בעינן שני עדים א"כ בעד האומר איני זוכר וזה כת"י וזה כת"י חבירי והדיין אומר זה כת"י כשר דיש כאן על כל עד ב' עדים ולא נפיק ע"פ העד המעיד רק פלגא וזהו ברור וא"כ אם הדיין קרוב לעד המעיד שהוא החתום בשטר הרי נפיק ממש כל הממון או רובו עפ"י קרובים אבל לדעת הריטב"א דלכך אין הדיין מצטרף עם העד משום דהם שני סוגי עדות אם כן לכאורה לא תמצא דיהיה עד החתום ודיין מצטרפי' דמה בכך דישנו על עד השני עוד עד סוף כל סוף אין ענינו של עדות זה כזה ואם כן יכול להיות קרוב הדיין לעד דלעולם לא ישנו במציאות דיעיד עד החתום בשטר ודיין כ"א על הקיום ודברי מהר"ם בתשובת מהר"ם ורשב"א תתנ"ג דכתב דמשכחת לו קיום כשמעידין על כת"י א' מעדים ואחד מהדיינים וכמ"ש בירושלמי והיינו דע"כ צריך לומר בפי' הרשב"א כמ"ש הש"ך דאין קפידא כשיש על העד הב' רק קיום דיין לבד צריך לימוד דכתב אח"כ ולפי זה יש להזהר שלא יהיה על הנפק בני אדם קרובים לעדים דלמא אתו לקיים באחד מהעדים ואחד מהדיינים שהם קרובים וכו' עכ"ל דהא לפי' ריטב"א לכאורה אין במציאות שיעיד החתום על השטר והדיין כאחד דמה דמסהיד זה לא מסהיד זה ואינו רק אחרים יעידו על העד ודיין וא"כ אין נ"מ כשהן קרובים דכשאחרים מעידים על חתימתו יכול הוא להעיד על כת"י השני ולא שייך נפיק רוב ממון על פיו ומכ"ש שקרוב שלו יכול להעיד ודוחק לומר דמהר"ם סבירא ליה כהרא"ש דבעד שאינו זוכר על כת"י ולא על מנה בשטר מעיד ואם כן אם עד ודיין כל אחד מעידין על כת"י והעד אינו זוכר כשר הקיום לדעת הריטב"א דהא על עד זה המעיד ישנו ב' עדים הוא והדיין ועל העד השני סגי בע"א כמ"ש הריטב"א והם מעידים על סוג אחד זה על כת"י וזהו על כת"י ועל זה הדרך יש לישב בדוחק דברי בעל עיטור דראש דבריו בדיני קיום כתב ז' דרכי' בענין קיום ודרך החמישי עד ידיין מצטרפין וכותבין מדאתא פלוני דחתם בשטר ופלוני דיינא דחתם באשרתא ואסהידו כל חד אחת"י אתקיים האי שטרא כדחזי ואולם בדף של אחריה פסק כרבא החולק ארמב"ח דעד ודיין אינם מצטרפים והדברים סותרים. ולכן היה אפשר לדחוק ולומר דכוונתו בדיני הקיום דעד החותם אמר להדיא דאינו זוכר וא"כ מצטרפים כמ"ש דשניהם מעידים בסוג אחד ואם כי דחוק דהל"ל לומר דאינו זוכר איהו דחיק ומוקי אנפשיה שלא יהיו דבריו סותרים להדיא אך לא ידעתי אם לפי' זה של ריטב"א י"ל דינו של הרא"ש כשאינו זוכר דא"כ מה פריך רבא מה מעלית' מה דמסהיד סהדא וכו' דלמא הוא דאמר עד ודיין מצטרפים היינו בזה אופן דאינו זוכר ואם כן שניהם מעידים בסוג א' ומ"מ יפה אמר כמה מעליות' דחידש דאף על עד שני ליכא רק קיום הדיין כמ"ש הריטב"א ובאמת הריטב"א סבירא ליה דלא כרא"ש דאפילו אומר דאין זוכר להדיא מ"מ על מנה בשטר מעיד וא"צ שני עמו מ"ש וכ"כ העיטור בשער הראשון ע"ש ולכן צריך לומר בהבנת דברי הר"ם דמודה הר"ם והריטב"א דאם הדיין מעיד על חתימתו ועוד ע"א מעיד על עד השני ועד החתום מעיד על חתימתו דמועיל דלמה יגרע מאם עד אחד מעיד על חתימתו ושני עדים מעידים על השני דמהני כמבואר בגמרא ולא אמרינן דזהו עד מעיד על מנה בשטר והב' אחרים מעידים על ב"י השני ומ"ש ב' עדים או דיין ועד וכן תמה בזה בס' בני שמואל ונכנס בדוחק ולכן ברור דמודה הריטב"א דבאמת בזה אופן כשר רק כשיש כאן רק עד המעיד על חתימתו ודיין א' בזו אמרינן בממ"נ הא אין כאן על עד השני רק ע"א שהוא הדיין רק דאנן אמרינן להקל בדיין ואם כן אמרו דמה דמסהיד זה לא מסהיד זה ותרתי להקל א"א לומר. אבל כשיש עמו צירוף הרי הוא כאיש אחר ועיי' בריב"ש סי' שפ"ב משמע שכ' מהך טעמא דאין הדיין מעיד עדות שלם וזהו דעת מהר"ם ולכך כתב דאין להכשיר דיינים קרובים לעידי שטר דלמא אתו לקיים בא' מעדים וא' מהדיינים היננו באופן שכתבתי לדעת התוספות דדלמא יעיד העד על חתימתו והדיין על חתימתו בצירוף עוד ע"א המעיד ויהיה כשר והרי נפק רוב ממון עפ"י קרובי' וא"כ מבואר דכ"ש לדעת התו' ורא"ה דאין להכשיר קרובים וראית הש"ך ליתא. אבל מ"ש הר"ם לפ"ז נראה דהוא נגד דעת הרא"ש דכתב הילכך הואיל ואין השטר מתקיים עפ"י ע"א ודיין א' אין אנו חוששין אם הדיינים קרוביה לעדים וכו' וקשה לדבריו הא משכחת ליה כנ"ל ואף דנימא דלא סבירא ליה כמ"ש בדעת הריטב"א מ"מ לדבריו קשה אם אין עד זוכר ודאי דעד ודיין מצטרפי' כמש"ל ואם כן אתו לאכשורי בקרובים כמש"ל ועיין ב"ח דנבוך להסביר למה לשיט' הרא"ש אם אין זוכר לא יצטרפו עד ודיין ע"ש דמסבר ולא מסבר לי לענ"ד ולכן צריך לומר דהיה לרא"ש בזה שטה שלישי' וכמ"ש מהרי"ט בחלק א"ע סי ט' הנ"ל דס"ל דאין קיום לחצאין או כולו בעדי' או כולו בדיינים אבל לקיי' ע"א בעדי' וע"א ע"י דיינים לא אמרינן וכ"כ מהרי"ט דכן משמע בסמ"ג ע"ש. וא"כ לפי זה אפי' העד מעיד על כת"י אינו זוכר או דיש כאן עוד עד המעיד על כתב יד עד השני לא מהני דסוף כל סוף הקיום לחצאין ולכך מכשיר הרא"ש העדים שיהי' קרובי' לדייני קיום דאין כאן מציאות בשום צד שיהיה הכשר הקיום עפ"י עד יהי' באיזה אופן שיהיה ולפי זה נראה דאף אם מעידין על כתב יד אחד מהעדים ואחד מהדיינים לא מהני דהא עכ"פ החצי בקיום העד והחצי בקיום הדיינים ואם כן יפה כתב מהר"ם דהואיל דמפרש ירושלמי דמכשירין בכה"ג בעדים מעידים על כתב העד והדיין ש"מ דליתא לסברת הרא"ש ולכך כתב ולפ"ז אין להכשיר קרובים וא"ש הך מילתא ולפי זה דהוא בא לשלול דעת הרא"ש וזה ברור ופשוט. ונראה דגם העיטור סבירא ליה הך סברת הרא"ש דאין לחלוק בקיום או כולו בקיום עדים או כולו בקיום דיינים רק ס"ל אם העד החתום בעצמו בב"ד ומעיד כיון דקי"ל על מנה שבשטר מעיד וכל עדות הוא דמנה בשטר הוא אמת כמ"ש בעל עיטור גופי' בשער הראשון ע"ש אם כן אין זה בגדר הקיום כלל דהוא מעיד על מנה בשטר ואין כאן רק קיום על הדיין והרי כל קיום בדיין דע"א הוא אינו בגדר קיום כלל אבל כשאין הע"א לפנינו וב"ד מקיימין ע"י אחרים כתב יד העד וכת"י הדיין אם כן חל על שניהם תורת קיום ואין קיום לחצאין או כולו בעדים או כולו בדיין ולכך כשהביא ירושלמי דאמר אפילו בכתב ע"א ודיין א' מקיימין כתב עיטור והיינו פירש עד ודיין מצטרפין ר"ל דמקיימין שני כתבים אבל בריש הלכות קיום כתב בדרך החמישי דאתא פלוני העד והעיד אחת"י ובזו אין שייך אין קיום לחצאין כלל ולכך מכשיר וזהו מה שנר' להליץ בעד בעל עיטור. והיוצא לדינא כיון דדעת הרא"ש ולפמ"ש אפשר דעת בעל עיטור גם כן דבשום אופן לא מצטרף קיום דע"א וקיום דיין א' ולדעת התו' והרא"ה והר"ן והריב"ש כפי שבררנו דעתם עכ"פ צריך על העד שמעיד עליו הדיין עוד ע"א דאל"כ הרי קיום בע"א ולא סבירא להו כמ"ש הריטב"א בדיין הקילו אם כן פשיטא דדעת הריטב"א והר"ם יחיד היא לגבי הנך רבוותא והכי קי"ל כפסק ש"ע ומ"מ קרובים אינם יכולים להיות דיינים כמ"ש באריכות. ויש לי מקום ספק אם באנו לקיים שטר מתוך קיום הדיינים וכת אחד מעידה על כתב דיין אחד וכת השני על כתב דיין השני אי מהני לשיטת הרי"ף דהא בעדות שמעידים שזהו כת"י הדיין אינו תועלת כלל אם לא נתקיים כתב דיין שני וא"כ ה"ל חצי דבר בשלמא בעד ודיין דאף דדיין בעדותו אינו פועל כלום זולת צירוף העד הראשון מ"מ העד ראשון מחייב שבועה ואם כן ה"ל כמו אכילת פירות בג' כיתות המעידים על שלשה שני חזקה וכיון דבעד לא הוי חצי דבר אף לגבי דיין לא הוי כמבואר בגניבה ומכירה ע"ש בסנהדרין אבל בשני כיתות א' על דיין א' והשני על דיין השני הא הוי חצי דבר להרי"ף דמה שהם מקיימין חתימת דיין א' הוא ללא יועיל וה"ל חצי דבר בשלמא לשיטת התו' דס"א דהיכי דאי אפשר לעדים לראות יותר לא מיקרי חצי דבר אף זהו כמוהו דמהיכן יהיו מכירים כל החתימות אבל לשיטת הרי"ף דלא סבירא ליה כן צריך תלמוד אי נימא בקיום הקלו וגילוי מילתא בעלמא סגי כמו דהכשיר עדות קטן כשיש גדול עמו או אין לנו לבדות קולא דלא מצינו בדברי הקדמונים וצ"ע:

כא

קרובים לעדי שטר עיין בר"ן סוף פ' ב' דכתובות מ"ש בשם הרז"ה דכל טעם דבעלמא פסולים משו' דלא יהא שייך בי' הזמ' וגבי שטר לא שייך הזמה או דאין בו הזמה כלל כדעת הרז"ה וע"ש בר"ן ויש להבין אם כן לפי הטעם ירושלמי והביאו הרי"ף בסנהדרין דלכך קרובים זה לזה א"י להעיד לעלמא משום דאין נזומן עד שיהיה נזומן כולם וא"כ קרוב נלקה בסיבת קרובו ואם כן בשטר דלא שייך כן יהיו שני אחים יכולים לכתוב ולחתום שטר דהא לא שייך הזמה בשטר וזהו הטעם שנתן הרז"ה דלכך יכולים קרובים לקיים חתימת קרובים וצריך לומר דודאי עדות בשטר לכך פסולים דאת' למחלף בעדות דעלמא דאם יכשירו בשטר יכשירו אותן בעדות בע"פ נמי אבל קיום דלא נמצא רק בשטר אם כן לא שייך גבי' דאתא למחלף בעדות דעלמא ולכך כשר ודוחק וצ"ע:

כב

ועדי קיום לא יהיו קרובים וכו' הדבר תמוה דמה קמ"ל הא כבר מבואר להדיא כן בסעיף י"ב והוא גמרא ערוכה ואולי כיון הרמ"א אם שלשה עדים העידו על קיום עדי השטר ונמצא אחד מהן קרוב לזה וס"ד דהואיל דהוא גלוי מילתא בעלמא יהיה כשר בשנים הנשארים ולזה קמ"ל דדינו כשאר עדות דקי"ל דכל העדות בטל ואף כאן כל הקיום פסול וצ"ע:

כג

ודייני קיום כו' הרב בש"ך ס"ק מ"ט כתב דמשמע מלשון הרמ"א דבזה כ"ע מודים דאף דמאן דמכשיר בעידי קיום פוסל דייני קיום והשיג הש"ך על זה דאין טעם לחלק וגם הך ראיה דהדיינים מקיימין השטר אע"פ שלא קראהו זהו ראיה גם כן על קורבא דדיינים וגם תמה על הריב"ש דכתב בשם חידושי רשב"א דגיטין דדייני קיום הקרובים מלוה ולוה פסולים דלא מצינו שם רמז ואדרבא מבואר ההיפוך והאריך ע"ש ואגב רהיט' כתב כן דז"ל הרשב"א בשמעתי' בפני כמה נותנו וכו' וכן נראה דעדים הקרובים בין למלוה ולוה כשר מדאמרינן הדיינים חותמין על השטר אעפ"י שלא קראהו ומשמע שלא קראוהו כלל וכו' אבל דיינים הקרובים לבעלי דבר ודאי בעלמא פסולים אבל הקלו להכשיר אפילו הקרובים כדרך שהתירו בהבאת הגט ובעדות וכו' עכ"ל והדבר מבואר דמ"ש בעלמא היינו בשאר קיום דבעדות מעליא זולת קיום אף עדים פסולים וכל עסקו שם בפלפול בדיני קיום וגם הא תלה הטעם להכשיר משום כדרך שהתירו בהבאת גט וכו' ואין טעם זה מספיק לשארי קיום שטרות דעלמא ואם סבירא ליה בכל דוכת' בקיום הקלו לא היה צורך לו לומר בגט דהקלו בהבאה כיון דבכל קוים מותר ולכן ברור דסבירא ליה בעלמא בשארי קיום פסול רק בגט הקלו כמו שהקלו יותר קולות לסמוך אקיום השליח האומר בפ"נ ובפ"נ דהוי מקויים משא"כ בשארי שטרות ודברי ריב"ש נכונים ומ"ש הש"ך דא"כ עדיין קשה איך יקיימו אעפ"י שלא קראהו כלל אולי הם קרובים למלוה וצוה הא לא קשי' דבשלמא הקיום אין סדר לכתוב מי ומי הם העדים המקיימין וא"כ אלו מעכב הקיום שלא יהיה עדי קיום קרובים למלוה ולוה ה"ל לקרות שטר דהם יכתבו סתם ובמה יודע איפא אח"כ שקרובים היה המקיימין ואתא לידי חורבא וה"ל לחכמים לתקן שיקראו מתחילה השטר אלא ודאי דבאמת כשר בקרובים משא"כ בדיינים שחותמין שם פלוני ופלוני הרי דבר שעומד להתברר תמיד אם הדיינין קרובים לבע"ד או לא וליכא חשש דניפק מיני' חורבא כלל והוא דבר העשוי להתברר ומ"ש בטעם הדבר למה הקילו בעדים יותר מבדיינים הדבר פשוט דבשלמא להכיר חתימת העדים לאו כ"ע מכירים ואם כן זה שמצא קרובים שמכי' וזולתו אין מי שיכירין יפסיד הקלו חכמים בקיום דרבנן והכשירהו משא"כ דיינים דמצוים דיינים מי שירצה ואם כן מי מכריחו ליקח קרובים הלא יכול ליקח דיינים כשרים ולמה לנו להקל בחנם בדבר שאין בו צורך כלל ופשוט והן הן דברי רמ"א ולק"מ:

כד

ובלבד שיכתבו וכו' הש"ך כתב על הרמ"פ בס"ק ר"א דעירב הדברים דהך וי"א הוא דעת הרשב"א דמכשיר העדים של קיום הקרובים אם כן מה צורך להזכיר שמם הלא בכל גוני כשרים ונראה דרמ"א סבירא ליה אם נתכוון המחבר לדעת רשב"א כבר נאמר לעיל דעתו בסעיף הקודם וכפל הדברים ל"ל אלא סבירא ליה דכל אלו הדעות הם להך דעה קמייתא דפוסלים בעדי קיום הקרובים והיינו דריטב"א הקשה איך יחתמו מה דלא קראו אולי העדים קרובים ותי' דלאו דוקא דא"צ לקרות כלל אלא שם הלוה והמלוה צריכין לדעת אי נמי שיכתבו בקיום שמות העדים וסבירא ליה לרמ"א דהנך ב' תי' בזה חולקים דלדיעה קמייתא לא מהני דיכתבו שם העידי קיום דאולי משתלו דסתם קיום א"צ לכתוב ועוד עכ"פ איכא זילותא לב"ד דקיימו שטר ע"י קרובים משא"כ כשקראו הרי אין כאן בית מיחש ולתי' השני סבירא ליה דלא חששו דכיון דפורטי' השמות ולא דקדקו כ"כ בקיום וסבירא ליה לרמ"א דזהו מ"ש המחבר ב' דיעות הן ב' תי' של ריטב"א וכמ"ש ודברי הרמ"א ברורים ונכונים ואין לדקדק לפי זה דחיישינן דלמא היה עדי קיום קרובים אם כן שטרי מאוחרין אמאי כשרין דלמא קרובים הם בשעת החתימה ואח"כ יתרחקו וא"כ בשעת זמן השטר שהוא מאוחר באמת השטר כשר דהא כבר נתרחקו ובאמת בזמן שהעידו היו פסולים והשטר חספא בעלמא ועכצ"ל דלא חיישינן דיעידו הקרובים כן דלא נחשדו הקרובים להעיד כיון דהתורה פסלן א"כ אף בקיום לא ניחש שיבואו הקרובים ויעידו בקיום השטר וצ"ל בשלמא בשטר להעיד שקר לא נחשדו הקרובים להעיד רק גזרת המלך ההוא ואם כן דהלואה היה אמת מלוה גופי' לא שביק לחתום קרובים דמידק דייק כדאמרינן להדיא בפ"ב דכתובות מלוה גופי' דייק ואינו מניח לכתוב קטנים או פסולים אבל בקיום שכבר הלוה ויש לו שטר ואינו מוצא כשרים לקיים ע"כ לוקח פסולים דמה מפסיד זולתן אין לו קיום כנל וחולי לא ירגישו בקורבתם ומה נ"מ ליה ולכך חיישינן אולי הם קרובים וצריך להזכיר שמם אך לפי זה יצא לנו דין דשטר קיום מאוחר פסול דמה בכך שמזכירים שמם דלמא היו אז קרובים ובין כך נתרחקו ומזמן הקיום הם כשרים ובאמת בעת הנדה לב"ד היו קרובים ודוחק לומר דנתרחקו אי אתה מוצא אלא במיתה או גירושין להאי לא חיישינן דלא שכיח דכמה דברים דלא שכיחי דחשו חז"ל ומחברים בשטרי מוקדם ומאוחרים:

כה

אלא החתימה משמע מבואר דלחתום קודם שהעידו העדים אסור ולכך אמרו לאחר שחתמו אין מעידין בפניו וחותם דזה שקר דחתמו במותב תלתא והג' לא ידע עדיין והש"ך בס"ק נ"ט מפריז על המדה דלכתחיל' מותר דקי"ל למחזי כשקרא לא חיישינן והא דאמרינן משחתמו אין מעידין בפניו וחותם כבר כתב הר"ן דחתימה קמיית' בשקרא הוה דבשעת חתימה לא היה במעמד שלשתן וצירוף אח"כ אינו מועיל וכו' וכ"כ הש"ג בשם ריא"ז דמותר לעשות כן לחתום ואח"כ לקבל עדות וכו' ובאמת הא דמתיר לכתחילה ודאי ליתא ובפרט לפרש כן בדברי המחבר דהא העתיק לעיל סי' ל"ט סל"ג דעדים אסורים לכתוב שטר ולחתום שום קנין משום מחזי כשקרא ומכ"ש הב"ד ועיין מש"ל בישוב דברי מ"מ אלא אפי' בדיעבד נראה דפסול כי אינו מובן לי מ"ש דלכך אין להעיד בפני השלישי אחר שחתמו משום דלא היה בצירוף שלשה דצירוף אחר החתימה לא מהני אמת שכ"כ הר"ן אבל הר"ן ז"ל הוסיף ובשעת חתימה לא היה במעמד ג' שהשלישי לא היה ראוי לצרף עמהם כיון שלא היה מכיר בחת"י עדים ע"כ ואם הדין כמ"ש הש"ך דיכולים לחתום טרם שקבלו העדים א"כ למה אין השלישי ראוי לצירוף השתא אי כולם לא ידעו מחת"י עדים יכולים לכתוב ולחתום אסמך שיעידו אח"כ בפניהם מכ"ש אי ידעו ב' וא' לא ידע עד אח"כ למה לא יוכל לחתום על סמך שיעידו אחר כך בפניו א"כ למה לא הוי כאן מותב תלתא ולמה לא הוי צירוף ודוחק לומר הואיל ואינם בענין אחד דשנים יודעים ואחד אינו יודע לא הוי צירוף דאינם בסוג אחד משא"כ בשכל שלשה אינם יודעים הוי צירוף אח"כ בעת קבלת עדות אבל כששנים כבר יודעים לא הוי צירוף אחר החתימה וכצ"ל לרא"ה בחדושי' דפסק דקי"ל לא חיישינן למחזי כשקרא וטעמא דמשחתמו אין מעידין בפניו דלא מותב תלתא כחדא הוי דבשעה שחתמו לא היה זה שלישי זה מצטרף עמם עכ"ל וג"כ קשה למה לא היה מצטרף עמם הא לשיטתו מותרים כל הג' לחתום טרם שקבלו העדות וצ"ל דמיגרע גרע וזה אפשר שדייק בלישנא דלאו מותב תלתא כחדא הוי אך זה דוחק וגם קשה לכוון כן בדברי הר"ן דכתב להדיא דהשלישי לא היה ראוי להצטרף עמם כיון שלא היה מכיר חת"י עדים ולדברי הש"ך היה ראוי להצטרף ולכן ברור דסבירא ליה לרמב"ם וסייעתו שיחתמו ב"ד ודאי חיישינן למחזי כשקרא כמ"ש התו' ובב"ד יותר ריעותא איכא אך זהו בחתימה אך טופס הקיום שכותב ספרא טרם חתימת הב"ד הוא רק כמו מעשה עדים ולא עדיף מיני' ולכך אי בעדים חיישינן לשקרא אף זה הכתיבה אסור אבל אי בעדים ל"ח לשקרא אף זה כשר דהא לא חתמו עדיין הב"ד ונוסח הקיום לא עדיף מעדים ולכך בכתיבה דפריך מר"פ דס"ל אפילו בעדים חיישינן לשקרא פריך שפיר אפי' אכתיבה ומוקמינן לי' באמת מילתא דרב עד שלא כתבו אבל לפי דקי"ל דלא חיישינן בעדים לשקרא אמרינן משחתמו דבחתימת ב"ד ודאי חיישינן וא"ש. ומ"ש הש"ך מריא"ז ז"ל הריא"ז ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידין בפני ג' וחותם עמהם כב"ה וכן היא שיטת ר"ת וכן יכולים הדיינים לכתוב ולחתום אפילו עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יוציאו מתחת ידם וכו' עכ"ל והש"ך בס"ק נ"ח כתב סוף דבריו אמת וראש דבריו אינן אמת ולכך נסתייע מסוף דבריו ובאמת חדא בחברת' מישך שייכי דריא"ז הוא מכת דלא גרסי' כאן בכתוב' בהך מימרא אמר רב רק ר"ה ואם כן כל הסוגיא אזלא שלא אליבא דהלכתא וסבירא ליה דחיישינן ומחזי כשקרא ולכך פריך הגמרא בממ"נ אי חיישינן אף בכתיבה נמי ומוקמינן באמת בכתיבה אבל לפי דקי"ל כרב אדחי' כל האי מימרא דקי"ל כרב דלמחזי כשקרא ל"ח ולכן פסק דהכל מותר הן להעיד אח"כ שכבר חתמו שתים והן לחתום טרם שקבלו העדות וא"ש ובעל כה"ג כתב דדבריו צריכין הגהה ולא ידעתי למה ולכך כתב דכן כתב ר"ת דר"ת פוסק באדרכ' והדשאה דלא חיישינן למחזי כשקרא ועיין בתו' ורא"ש פרק מרובה:

כו

פסול צ"ל דמיירי דאין חתימת הדיינים ניכר והעדים אלו אמרו כת"י הוא אבל לא היו במעמד חד כשקבלו העדות דאז נאמנים מכח מגו דשתקי כדלקמן בסעיף ל"ז אבל זולת זה כיון דעולה הוא ואין רשות ביד דיינים לעשות כן אם כן איך יהיו עדים נאמנים מה חזית דסמכת אהאי וכו' דהא הדיינים אינם נאמנים כמ"ש הרמב"ן דה"ל עולה ואפשר באמת פסול דקתני לאו דוקא רק דלא למקרע ולא למגבי ביה כדלקמן סעיף ל"ז ומזו נראה דעדים נאמנים להכחיש ב"ד וכמדומה שראיתי בתשובה ספרדיות שנסתפקו בזו:

כז

ויש מי שמכשיר הוא הרא"ש דדייק מהך דמעידים בפניו וחותם אף דלא הוי רק יחיד ומאן דפוסל הוא משום דהוי מחזי כשקרא ולא מטעם דלא הוה קבלה בשלשה והש"ך ס"ק ס"ב טען עליו דאלו שנים המעידים הם נעשים דיינים ג"כ והרי כאן שלשה וכ"כ המפרשים ונרא' דסבירא ליה לרא"ש דכי אמרינן בשטרות עד נעשה דיין היינו שהם מעידים ואח"כ חותמים בתורת דיינים וגם אם ראוהו בלילה למחר יכולים לקיים עפ"י ראותן וה"ל עד נעשה דיין אבל שיהיה עד ודיין כאחד בשעה שמעיד יהיה עד ודיין זה לא אמרינן רק בגיטין בשליח דהקלו שם קולות הרבה כמש"ל הרשב"א אבל לא בקיום שטרות דעלמא וגדולה מזו סבירא להרז"ה לומר ולחלק בין גיטין לשאר שטרות דאפי' הם א"י להעיד ומה שאמרו מעידין בפניו וחותם ר"ל עדים אחרים אבל לא הם אלא שביטל דעתו נגד דעת רש"י אבל עכ"פ סבירא ליה לרא"ש כולי האי לא נאמר שיהיה עד ודיין כאחד וסבירא ליה לרא"ש דאל"כ קיום שלשה למה לנו תסגי בשני' דהא העד המעיד יצטרף עכ"פ והרי כאן שלשה כדאמרינן בגיטין דלכך סבירא ליה למ"ד דנותנה בפני שני' דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין ואם כן אם שנים מעידים א"צ רק לדיין אחד ואם אחד מעיד תסגי בשנים ועיין לקמן בסעיף כ"ט בשלשה וכו' ומת אחד מהן דצריך לכתוב וחד ליתוהי ומה צורך הא העד שהעיד מצטרף ודוחק לומר דלא מיירי בקיום רק באופן שהן בעצמן הכירו החתימות ולא היה זולתן עד דזה דוחק ולא מצאו בשום מקום קיום בשנים כמו שאמרו בגט דסגי בשנים דמצרפים השליח ואף כאן העד וצ"ל להרא"ש לא דקיום שטרות חמור בעצם מן קיום דגט דא"כ קשיא לרא"ש קושית הרמב"ן מה שטען על הרז"ה דפריך בגיטין והא קי"ל בדרבנן עד נעשה דיין ופירש"י בקיום שטרות וקשה מה קושיא הא באמת הך קולא דיהיה עד ודיין כאחד לא אמרינן בשטרות רק בגט ואם כן מה פריך אלא דודאי בעצמותו אין הבדל דמ"ש רק הואיל בקיום שטרות לפעמים הדיינים בעצמן הם מכירים חת"י עדים וליכא כאן עד המעיד ובעי שלשה ושלא תחלוק בין קיום לקיום הצריכו תמיד שלשה ואתו למיטע' משא"כ בגט לעולם הצריכו דשליח ימסור בפני שנים ואין כאן חשש. וא"כ שפיר פריך והא קי"ל בדרבנן עד נעשה דיין דידע דקולו של רבנן גורם שיהיה עד נעשה דיין רק מה שלא אמרו כן בקיום שלא לחלוק בקיום וכמ"ש וזה לא שייך בגט וא"ש. וכן נראה דיוק לשון רש"י שם בכתוב' עד נעשה דיין שהרי שנים העידו על חתימת ולא פי' יותר דאלו שנים הן עדים וב"ד כחד כמ"ש הרמב"ן במלחמות אלא דזה לא אמרינן וכן מצאתי ברא"ה לכתובות דכתב בהך פסקא דעד נעשה דיין בסוף דבריו ותמה האיך מתקיימת עדותן בפני ג' והא שלשה בעינן ואפילו יחיד מומחה דכשר בד"מ נראה שאין קיומו קיום עכ"ל הרי דהניח הדבר בתימה וש"מ דלא סבירא ליה הך דאלו נעשי' עדים ודיינים כאחד אף דהביא שם הך דגיטין וש"מ דסבירא ליה לחלוק כמ"ש וכן נראה נכון ולדיעה קמייתא צ"ל הא דכתב בתשובת הרמב"ן דהעידו העדים בשעת הקיום לא היו במעמד אחד דלא העידו רק זא"ז כל פעם רק עד אחד דאל"כ הא עדי' מצטרפים והרי כאן שלשה דיינים אלא ודאי דהעיד כל פעם רק ע"א ובפני א' דאף בצירוף לא היה רק ב' וזה דוחק ויותר אפשר לומר דסבירא ליה לרשב"א הואיל וכתבו במותב תלתא כחדא הוינא משמע דהך תלתא החתומים ואלו לא היה כחדא אך שם בתשובה משמע דלא היה כתוב במותב וכו' והנה לדעת הריב"ש לעיל בסעיף ז' דעדים יכולים להעיד מפי כתבם בקיום יש לכאורה ראיה לדיע' קמייתא דאל"כ למה אמרינן משחתמו אין מעידין בפניו הך עדות בפניו מה צורך ואם בעינן קיום ולא הגדת עדות דיש נ"מ טובי כמש"ל באורים ס"ק כ"ב ע"ש מ"מ הא הם חתמו דזה חת"י עדים וה"ל כעדות דמה לי שאמרו בפה או בכתב הא בכתב מהני וא"כ תיכף במעמד ההוא כשחתמו אף הוא יכול לחתום דהא הכל במעמד אחד וכאילו העידו בפניו וחתימתן והעדאת' באי' כאחד ואין כאן מחזי כשקרא כי בחתימתן אף הוא יכול לחתום והרי כאן צירוף אלא צריך לומר דמה מהני כתיבתן כולי האי לא אמרינן דיהיה כתיבתן מועיל לצרף שהם ג"כ דיינים על כתיבתן וכאילו נתקבל העדות בג' זהו לא אמרינן רק במעידים ע"פ ולא בכתב והבו דלא יוסיף ודוק ודע שדברי מרן מהרש"א קש' להולמן שכתב שם בכתובות דף כ"א ע"ב ד"ה וש"מ דהא דאמרינן ש"מ דיינים המכירים חתימת עדים א"צ להעיד לפניהם ופי' התו' דסלקא דעתך דלא נימא דראי' גדולה משמיעה דלפעמים אין מכירין כי אם ע"י ראי' בלילה וכו' ופי' מהרש"א דעל יום קאמר דסלקא דעתך נגזור אטו ראו בלילה אבל באמת אם ראהו בלילה פסול דאין לומר גם בזה בקיום שטרות הקלו עכ"ל ודבריו צריך עיון דכל טיבו של ראהו בלילה דלא אמרינן בי' עד נעשה דיין דכיון דלא מצי לדון תיכף עפ"י אותו ראיה אם כן ה"ל עד ואין עד נעשה דיין אבל בקיום שטרות דעד הוי דיין מה בכך דראה בלילה הא עד נעשה דיין וכ"כ הרז"ה והרמב"ן וכן מבואר בש"ע לעיל סימן ז' דבדרבנן עד נעשה דיין ואולי אפשר כוונת מהרש"א דאמת דבדרבנן עד נעשה דיין אבל מ"מ הגדה בעינן בשלמא בראה ביום היינו הגדה דראיי' המוכשר לדון תיכף ע"פ הוי כהגדה אבל בלילה אמת דעד נעשה דיין אבל מ"מ הגדה בעינן דהא דעפ"י אותו ראי' א"א לדון ובד"מ ובד"נ בעינן הגדה דכתיב אם לא יגיד ולכך אם ראהו בלילה והם שלשה יעידו שנים בפני שלישי וכן שלישי ושני בפני הא' והא' ושלישי בפני הב' כדי שיתקיים הגדה ואח"כ נעשו דיינים דעד נעשה דיין בקיום אבל הגדה מיהא צריך וא"ש בזה מ"ש דבזה לא שייך בקיום שטרות הקלו דבשלמא דבר שיש בו טורח או אינו בנמצא ולא שכיח וא"כ יחסר בזמן מהזמני' והקלו להכשיר בקיום שטרות בכל גווני כדי שיהיה הקיום מצוי בכל זמן אבל כאן שאין חסר אלא הם העדים יגידו דבריהם משפה ולחוץ וזה אפשר בכל זמן ומקום כיון שראו וידעו ולכך לא שייך הקלו ודוק כי זה נראה דהוא כוונתו אך עם כל זה יחיד הוא בדבר הזה כי לא מצאנו לו חבר:

כח

אינו חותם כו' עיין אורים שהעתקתי דברי סמ"ע והאריך בפרי' ודרישה דקודם שחתמו א"צ קבלת עדות מחדש משא"כ לאחר שחתמו צריך קבלת עדות מחדש ולא הבנתי דבריו בממ"נ דכיון דהוא אינו חוזר לכשרותו עד שעה שהעידו בב"ד שעשה תשובה א"כ אף דלא חתמו כיון דנתקבל עדות טרם שהעידו עליו והרי הוא פסול מה יועיל קבלת עדותו הא היה פסול גמור ואם כן פשיטא לאחר שחזר לכשרותו דצריך קבלת עדות מחדש ולשיטת רשב"א לעיל בסי' כ"ה צריכים כל שנים הנשארים להיות אתו עמו בקבלה כדי שיהיה הקבלה במותב תלתא ולדעת הרא"ש שם דחולק גם כאן יכול הוא לקבל לבד העדות כי הם קבלו כבר ואף זה לאחר שחתמו דצריך קבלת עדות מחדש ג"כ לשיטת הרא"ש די שיקבל הוא לבדו דמ"ש ואי אמרינן דמה שקיבל בהיותו פסול מועיל דדמי לנכרי שראה כותב ונתגייר דיכול להעיד וקטן והגדיל כמ"ש הרמב"ן א"כ אף לאחר החתימה ג"כ א"צ קבלה מחדש איברא דזה לא יתכן דשם עכ"פ מעיד עכשיו דברור לו דהוא כת"י פלוני ומה בכך שנתברר לו מן גיותו עכ"פ עכשיו ברור לו אבל זה שכל קיומו מקבלת עדים ואז לא חזי לקבל עדים והגע עצמך קטן שקיבל עדי קיום היכול לקיים השטר כשיגדיל ואם כן לעולם צריך קבלת עדות מחדש ולכן ברור דצריך קבלת עדות מחדש לעולם רק לא נחית בדין זה כלל בזה ומיירי שלשה שישבו לקיים שטר דהם בעצמן מכירים חתם יד עדים כפשטא דלישנא שישבו לקיים ולא הזכיר קבלת עדות כלל וא"כ צריכים לישב ולהתוועד לקיים שטר וזהו עיקר ענין דיכתבו במותב תלתא שהתוועדו יחד בקיום שטר ולכך אי טרם שחתמו על מותב תלתא יצא ערעור והעידו שחזר בתשובה וחזר לכשרותו אם כן הרי כדין נכתב במותב תלתא אבל אי לאחר שחתמו א"כ אז לא היה ראוי לישב והרי זה גרע מאלו לא הכיר אז כת"י עדים דהוא פסול הואיל וכתבו במותב תלתא והוא לא חזי לצירופו ומכ"ש זה דלא חזי לצרופי וכמ"ש הדרישה דהרי פסול היה אז ולכך בטל הקיום וצריכין להתוועד מחדש כדי שיהיה במושב תלתא בקיום שטר ופשיטא דצריכין לכתוב אשרת' חדש דהא אז שקר כתבו דאז לא היו במותב תלתא כלל וכיון דצריך ישיבה חדשה אף קיום חדש צריך (ועיין בדרישה שגמג' קצת בזה ואינו מובן לי ע"ש) אבל באמת אי ענין קיומם שקבלו עדות על קיום שטר פשיטא דצריך קבלה מחדש דהא כשקיבל עדות פסול היה ומה נ"מ אם העידו קודם החתימה או אח"כ מ"מ הקבלת עדות היה בפיסול. אלא אף דמקבלים עדות מחדש מ"מ אם כבר חתמו טרם שהוכשר בטל אשרת' דהא נכתב בפיסול וכמ"ש. אלא הא קשי' דהא זה שהיה אז פסול הרי זה כמו שאינו מכיר חתימת עדים דהא לא חזי להצטרף דפסול הוא וכמ"ש הדרישה דהוא כמו שאינו מכיר חת"י עדים וא"כ להרא"ש דסבירא ליה אף בכתיבה פסול וחיישינן לשקרא אף דהעידו לפניו קודם חתימה ואם כן בעת החתימה היה ראוי לצירוף מ"מ הואיל ונכתב במותב תלתא ואז לא היה ראוי לצירוף דלא ידע בטל האשרת' אם כן אף בזו מה בכך דהעידו עליו קודם חתימה וחזר לכשרותו מכל מקום בעת הכתיבה במותב תלתא עדיין היה פסול ולא היה חזי לצירוף כמו שא"י חת"י עדים דמ"ש ואם כן יפסול האשרת' דהוי שקר ואף בכתיבה חיישינן לשקרא בשלמא לשיטת הרי"ף לא קשה דהא דפריך הגמרא על הך מימרא דמעידים בפני' מן אר"פ האי אשרת' ולא הקשה על הך מימרא נמי דאיך מעידי' עליו קודם שחתמו הא מחזי כשקרא די"ל כמ"ש התי' ד"ה האמר כו' דעל רב לא פריך דרב ל"ל דר"פ רק הקושיא אלישנא דאמרו לי' משום דר"ה פריך. ואם כן בהך מימרא ודאי אתמר משמיה דרב לא ק"מ אבל על הרא"ש באמת קשה וצריך לומר דלא סבירא ליה להרא"ש כהנך דיעות דאין חוזר לכשרותו עד שיעידו בב"ד אף דעשה תשובה מקדם רק דסבירא ליה כאידך שנוי' דהרטב"א כמ"ש הש"ך בס"ק ס"ו דאף דכשר למפרע מ"מ דין הוא שיהיה בטל הצירוף הואיל ולא נתברר הכשרו עד עכשיו עכ"ל וכ"כ הרא"ה בחד תי' ואם כן הרי באמת ראוי לצירוף בכל אופן רק מ"מ החמירו לבטל הצירוף ודי דנבטל צירוף החתימה אבל דנוסיף ונבטל הכתיבה הואיל והוא מחזי כשקרא הא באמת אין כאן שקר דהרי היה ראוי למפרע בכל אופן להך דיעה כשעשה תשובה דאז חוזר להכשירו הא כיון דהדין דחזר תיכף להכשירו לא היה החתימה בטל ולפי זה לשיטת הרא"ש בכל אופן א"צ לקבל עדות מחדש והרי הוא כשר למפרע ואי דאין כאן צירוף הא לרא"ש לענין קבלת העדות א"צ צירוף ויכול כל אחד לקבל עדות לבדו ולכך אפשר דלא הזכיר הטור והרא"ש מענין קבלת עדות דבר דעל הרמב"ם ליכא דיוקא כ"כ דכך דרכו מבלי להוסיף רק להעתיק כפי הנזכר בגמרא אבל בטור ורא"ש ותו' י"ל כמ"ש דלכך לא הזכירו מענין קבלת עדות אבל לשיטת הרשב"א דגם בקבלת עדות בעינן צירוף לכל התי' בעינן קבלת עדות מחדש. והנה מדברי הרי"ף דכתב דהואיל ואח"כ העידו שחזר בתשובה לאו במותב תלתא כחדא הוי דבעידנ' דחתמי הנך תרי לא הוה מצטרף גבי' וכאילו בלחודא הוי יתבי לפי מה שכתבו המפרשים דסבירא להו דאין חוזר לכשרתו רק משעה שהעיד עליו בב"ד וכמ"ש המחבר גופי' בסי' ל"ד ע"ש מוכח דבדיינים לא אמרינן נמצא קרוב או פסול דכל הדיינים פסולים בדין ההוא כמו בעדים וכמ"ש באמת בתשובת מהרא"ש סי' י"ח ע"ש דהא כאן א' פסול אם כן כל הקיום בעצמותו פסול ומה זה שכתב הרי"ף כאילו תרי בלחודא הוה יתבי דהא גרע דגם הם פסולים לגמרי בדין זה וגם בכה"ג סי' ל"ו בהגהת הטור אות ו' הביא בשם מהרש"ך דאפי' מאה דיינים שקבלו עדות וא' קרוב או פסול כל הקבלה פסול. וזה אינו דהא הרי"ף נתן טעם דה"ל תרי הא אלו היו שלשה זולתו היה כשר וזהו דלא כהרש"ך ומהרח"ש הנ"ל איברא בדברי הראב"ד ברמב"ם הל' סנהדרין פ' י"א פיסקא האב ובנו כתב הראב"ד דלכך אב ובנו מונין לו אחד דכיון דאינו עולה מהחשבון הרי הוא כמו שאמר האב למחזי אתיתי דאנו פוסל בעדות וכן בדין וכו' עכ"ל הרי סבירא ליה לראב"ד בשלשה דעולה מהמנין ודאי לדון בא ה"ל כעדים הפוסל כל המעמד וזהו דלא כהרי"ף הנ"ל דמשמע דשנים כשרים ובמשנה למלך הל' עדות פי"ו הביא המגיה שם ראיה מה דפסול גר בחליצה וכתב הנ"י דהואיל ואינו מיוחדים מי הם שלשה או שנים הנוספי' משמע דאינם כשרים הד' הנשארים דאל"כ מה בכך דאיכא חד גר ועיין בת"ה סי' רכ"ו ותראה דיש לדחות ראי' זו בכמה אופנים וכמו כן הוא שנסתייע הרב שם מפירש"י דפי' על אם נמצא בג' דייני חליצה קרוב או פסול דפסול משום דאין כאן רק שנים ולא פי' דנתבטל לגמרי גם מזה אין כ"כ דיוק דרש"י רצה לפרש המשנה אליבא דכ"ע ובפרט שמואל סבירא ליה שם כהך משנה להדיא ע"ש ושמואל סבירא ליה הלכה כר"י דבד"מ תתקיים עדות בשאר ומכ"ש בדיינים ולכך פירש"י דעכ"פ בצרו ליה שלשה ולכן הך דינא צ"ע ותלוי במחלוקת רי"ף וראב"ד כמ"ש וברור:

כט

שזהו גילוי דבר וכו' יש לעיין אם העידו שנשתחרר העבד קודם שחתמו אם כשר אם לא דודאי לדעת המפורשים דלכך כשעשה תשובה פסול משום דלא מכשר עד שיעידו בב"ד אם כן בשחרור דכשר למפרע פשיטא דלא בטל הקיום אבל להך דיעות דבאמת אף בתשובה כשר למפרע רק הואיל ולא נתברר הכשרו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף אם כן אף בכה"ג דהעידו שנשתחרר כיון דבאמת היה עבד ולא נודע הכשרו עד אחר החתימה דין הוא שיתבטל הצירוף ומ"מ נראה דהואיל דהך מילתא דשחרור קלא אי' לי' ומעיקרא בטל ליה הלעז וערעור ולא דמי' לעשה תשובה דלית ליה קלא ואדרבא נראה ראיה להך סברא והך טעמא הן מדברי הרי"ף והן מדברי הגמ' דהרי"ף כתב ודוקא ערעור דגזל אבל ערעור דמשפחה ואתברר השתא דכשר כיון דמעיקרא כשר הוא גלוי מילתא בעלמא הוא וכו' עכ"ל ויש להבין (ובהא ניחא דקשה בסלקא דעתך דלא סבירא ליה בעשה תשובה והיינו משום דסבירא ליה אם עשה תשובה מוכשר למפרע אם כן מה פריך אי פגם משפחה בממ"נ אי נשתחרר הא מוכשר למפרע במכ"ש מן עשה תשובה ואי בתרי ותרי פשיטא דפסול ואי בזוממין אף בגזל כן אבל לפמ"ש ניחא דהמקשן סבירא ליה בעשה תשובה אינו מוכשר עד שיעידו בב"ד ואם כן קשה מה אירי' חתמו אפילו כתבו נמי דהא חיישינן לשקרא אלא ודאי דאיירי בפגם משפחה והעידו שנשתחרר רק האיסוף בטל ולכך יש חילוק בין כתיבה לחתימה וע"ז הקשה למה יהיה איסוף בטל הא גילוי מילתא בעלמא הוא כמש"ל דבזה ודאי לא בטל האיסוף ומשני הגמרא לעולם בגזלן ועשה תשובה וגם בזה מוכשר למפרע רק האיסוף בטל ולכך יש הבדל בין כתיבה לחתימה ודוק) בממ"נ מה חלוק יש בין גזל לפגם משפחה אי אתברר דמעיקרא בשקר העידו עליו הא גם בגזל הדבר כך אם נתברר ששקר ענו בו כגון שהוזמו או נפסלו בגזלנותא וכדומה ג"כ החתימה כשר דהא למפרע לא הי' גזלן ואם באמת מתחילה היה פסול רק עכשיו כשר כגון שעשה תשובה אף בפגם משפחה אם מתחילה היה פסול רק עכשיו נשתחרר פשיטא דהחתימה פסול דהיה נעשה בפסול ומה זה שהבדיל הרי"ף בין הפסול בגזל ובין הפסול בפגם משפחה ודוחק לימר דקמ"ל הרי"ף דאם העידו דמשוחרר דמאותו שעה שנשתחרר ולא מאותו שעה דהעידו כן בב"ד דנעשה ב"ח דפשיטא ומעולם לא שמענו דעבד המקבל גט שחרור יהיה בחזקת עבד עד שיעידו בב"ד ונשתקע הדבר וח"ו דצורך להרי"ף להודיענו זו וכמו כן הקושיא בגמרא דפריך לפי' הרי"ף אי ערעור גזלנתא תרי ותרי נינהו והוא פסול ואי ערעור דפגם משפחה גלוי מילתא וכו' ויש להבין מה כוונתו בפגם משפחה אי דגם כן הוי תרי ותרי פשיטא דפסול כמ"ש התו' דליכא כאן חזקת כשרות ואי הכוונה דנתברר ששקר העידו כגון שהוזמו או נשתחרר וכדומה אם כן חדא דקארי ליה מה קארי ליה וכי סלקא דעתך דיהיה החתימה פסול כיון שנתברר ששקר ענו בו ופשיטא דכשר מעת השחרור ולא דמי לתשובה ועוד מה אריא פגם משפחה הל"ל בקיצור גבי גזל גופיה ואי דנתברר ששקר העידו עליו בגזלנות' כגון שהוזמו העדים או נפסלו בגזלנות' אם כן גילוי מילתא בעלמא והרי כשר למפרע דכך לי בעבד ונשתחרר וגזל והוזמו וכדומה דמ"ש דודאי מעת השחרור כשר כמו בגזל שלא גזל ולמה יתבטל החתימה ולא ידעתי שום הבדל בין פסול דגזל לפסול דמשפחה ולכן ברור כמ"ש דזה הבדל יש בגזל אף דעשה תשובה ומוכשר למפרע מ"מ בטלה הצירוף אבל בפגם משפחה אם אתברר השתא דכשר היה פי' דנשתחרר כיון דמעיקרא כשר היה שקדם השחרור לחתימה לא בטל צירוף דהוי דבר הגלוי ודברי הרי"ף נכונים וכן דברי הגמרא דפריך אי ערעור דפגם משפחה והשתא העידו דהיה משוחרר וס"ד הואיל ולא נודע עד עכשיו בטלה הצירוף למה הא בכה"ג גילוי מלתא בעלמא וא"ש ומשני לעולם בגזל ושעשה תשובה ואז אמרינן אף דהיה הכשירו מקודם הואיל ולא נודע עד עכשיו בטלה הצירוף והן דברים נכונים ומדויק'. וכמעט שהוא ראיה ברורה לפי' הזה ברי"ף וכן הש"ך ג"כ כתב דפי' הראשון דלא מוכשר עד שיעידו בב"ד דחוק ולפמ"ש הוא כמעט מכאן ראיה מבוררת וצ"ע:

ל

וי"א דפסול הרב הש"ך בס"ק ע"ו צידד לומר דאין כאן מחלוקת דהרא"ש דפוסל בתשובה איירי באופן דנודע בבירור שזה הקרוב היה מן שלשה המקיימין ולא הבנתי דבריו הא בתשובת הרא"ש כלל ס' סי' ד' היה העובדא דהעידו העדים ואח"כ הוחזק הדבר ע"י ארבעה והשלישי היה פסול וכתב הרא"ש איני יודע מנהג שלכם אם זהו במקום קיום אם כן הקיום פסול והשטר כשר והאריך דאין קיום פסול מבטל השטר והרי היה שם ארבעה ולכך לא קשה מה ראיה מהרא"ש לריב"ש דשם בעובדא דרא"ש לא נכתב בי' תלתא ובי דינא כמ"ש לריב"ש באורים ע"ש דהא שם היה חתומים ארבעה וא"צ לזה ואין להתעקש דהרא"ש כתב לבסוף דשם היה המנהג שצריכין ארבעה לחתום ואם כן חזרו ארבעה לדין שלשה זה אינו דזה כתב לבסוף אם זהו החיזוק אינו בתורת קיום רק בתורת עדות ג"כ כי כך נהגו וע"ז הביא זה דשם מנהג לחזק בד' אבל מתחילה כשכתב שיש לו קיום לא זכר דבר מהמנהג ואיך לא יזכור דבר שכל הפיסול תלוי בו זאת ועוד אחרת יפה פסק הרא"ש לפסול כי הש"ך גופי' בס"ק ע"ה כתב דהך פסול בחתם קרוב תלוי בהך דלעיל סי' מ"ה בשטר שעד אחד קרוב או פסול ולמאן דפוסל שם בחתום קרוב בסוף אף כאן פסול לפי זה הרא"ש דפוסל בששני עדים האחרונים א' מהם פסול ונתן הטעם הואיל ומקיימין שטר מב' עדים אחרונים אתו לקיים ע"י קרובים וא"כ בקיום דקי"ל בקיום כת"י משני דיינים השטר מקיום ולא מצינו שיהיה בדיינים דווקא לבסוף דבקיום לא מצינו חילוק זה וסתמא אמרינן מקיימין מכת"י שני דיינים ואם כן מה בכך דהקרוב לא היה בקיום רק חתם אח"כ כמ"ש הריב"ש סוף כל סוף אתא לקיים השטר בהכרת חת"י ויהיה השטר מקוים עפ"י קרובים כמו דחששו גבי עדים בשטר ואם כן פשיטא דפסול וזהו הטעם דרמ"א סתם וכתב דהרא"ש פסל אף דבעובדא דרא"ש הנ"ל היה הקרוב חתום לבסוף והרא"ש גבי עדים בסי' מ"ה ג"כ לא פוסל השטר רק בחתום בב' עדים אחרונים ואם כן אף בדיין י"ל כן ומנ"ל לרמ"א דבדיין פוסל הרא"ש בכל גווני מדסתם אבל לפמ"ש ניחא דסבירא לרמ"א בשלמא בעדים דאין מקיימין השטר רק מב' אחרונים אין קפידא רק בב' אחרונים אבל בקיום לא מצינו זה ובכל ב' דיינים מקיימין א"כ אף הקרוב פוסל בכ"מ. והריב"ש דמכשיר אזיל לשיטתו דגם בעדים פסולים מכשיר בכ"מ כדעת הרמב"ם ומחבר לעיל סי' מ"ה ואף בקיום כשר ואזלו לשיטתן וא"ש:

לא

שריטות דיו כו' דוקא שריטות אבל מחק לא דחיישינן דדלמא היה בש"א שטר ועדי' וע"ז היה הקיום והוא מחקו וכתב על הגליון שטר כזה כ"כ רוב מחברי' ודייקו הש"ך והסמ"ע דלמה לא חיישינן דהיה כתוב שם תנאי לחובת המלוה ומוחקו ותי' דאין רגילות לכתוב ובאמת בלא"ה לק"מ כי מהכ"ת יעשה דבר זה וימחוק שיהיה ריעותא דשטר ניכר הלא המלוה מקיים שטרו הרי היה יכול לחתוך מה שאחר השטר ולילך לב"ד לקיים והם יכתבו לו הקיום מאחורי השטר או בגליון ומה לו לשטות כזה למחוק חובתו ולהראות זיופו לכל ופשיט. והנה נתקשה הרב הש"ך ברשב"ם דסבירא ליה לאו שריטת דיו אלא מחק גמור ניחוש דלמא היה כתוב שם שטר ועדיו בש"א ומחקן והש"ך הלך בשיטתו דסבירא ליה דלא חיישינן דיפסול שטרו ועמש"ל שאין דבריו נראין ולכן נראה דהרשב"ם סבירא ליה כדעת חד תי' בתו' שם בב"ב דף קס"ג ע"ב ד"ה שיטה כו' דאין העדים יכולים לכתוב שטר ועדיו בשיטה אחת ולהניח למעלה גליון דהרי יכול לחתוך השטר שלפני עדים ולכתוב למעלה על העדים בגליון השטר וכמש"ל בסי' מ"ה באריכות וא"כ לא זו כשיש רק שטה אחת רווח בין השטר לאשרתא דיכול למחוק לגמרי שטה ההיא וליכא למיחש דלמא היה שם שטר ועדיו בש"א והוא מחקן וכתב בגליון השטר דהא עדים אין רשאים להניח גליון כלל כשכותבין שטר ועדים בש"א ואין כאן חשש כלל אף זו דמשמע מדברי רשב"ם שם בב"ב דאפילו יותר מב' שיטות יכול להניח וכמ"ש להדיא אפילו הרחיק יותר מב' שיטין כשר בטייטוה בדיו ובזה קשה אם ב' שורות או יותר מטייטי' פשיטא דיש חשש דלמא היה השטר נכתב בב' שיטות או יותר ובסוף השטר חתמו העדים יחד וא"כ א"צ להשגיח שלא ישאר גליון ואם כן שפיר יש לחוש דלמא מחקו אך גם זה נק"מ דודאי הא דבעדים ושטר בש"א א"י להניח גליון היינו גליון גדול אבל בכדי ש"א יכול להניח לפניו כי מה יעשה אם יכתוב שטר בגליון ההוא הוי שטר בש"א ועדים בשטה אחרת פסול וזה פשוט ולפי זה אם יש רווח ב' שיטות בין שטר לאשרתא מטייט לש"א שלפני אשרתא ושטה עליונה הסמוכה לשטר מניח חלק דמה יש לחוש אם יבא בשטר כמו שהוא לפני ב"ד ליכא למיחש דהיה במקום מחק שטר ועדיו בש"א דהא יש כאן גליון גדול מקום השטר וזה אין העדים רשאים להניח ואי דיחתוך כל השטר שלמעלה ויכתוב בשטה פנוי שטר ועדיו בשיטה אחת אם יעשה כן אם כן לא יהיה למעלה משטה הנמחקת רק גליון ש"א וזהו מותרים העדים להניח אם כן יפסול כל השטר דאנן אמרינן דבמקום מחק היה שטר ועדים בש"א בדבר מועט ומוחקו ואם יש רווח שלשה שיטות יטייטהו השיטה אמצעית החצי בצד שמאל בסוף השטר כזה והשיטה אחרונה החצי משוך לצד תחילת השטר ואם כן מה חשש יש תו אם יניח השטר כמות שהוא תו ליכא למיחש דלמא במקום מחקי' היה שטר דהא יש גליון גדול וא"א להיות כמש"ל ואם יחתוך כל השטר רק יבא בשטר עם ג' שיטין הללו אנה יזייף אם בשטה העליונה הא בשיטה אמצעית יש מחק אולי היה שם עדים ושטר בש"א ובגליון שטה אחת שפיר דמי כמש"ל וא"כ מפסל שטר ואי דיחתוך כל ב' שיטות ויכתוב בשיטה אחרונה שלא במקום המחק גם זה ליכא למיחש דא"כ דיחתוך מה שלמעלה הדר אמרינן דהיה שם שטר ועדים בש"א דהא אין גליון למעלה הימנו ואף דאמרינן דיתתוך באלכסון עד שיהיה נראה למעלה מהמחק כעין ג' שיטין ואם כן הא הניחו חלק מלבד דזה זיוף ניכר דחתך באלכסן אף גם כיון דהמחק לפני שטר בלא ה השטר פסול דלמא כתוב מתחילה איזה תנאי שעליו סובב כל הענין השטר ופסול וא"ש או דמניח שטה אמצעית בלי מחק ואם כן אם מניח שטר כמו שהוא ליכא חשש דלמא בשיטות הנמחק' היה שטר בש"א דהא יש גליון ויכול לחתוך גם כן ליכא דאם יחתוך ויבא בשטר ג' שיטות וראשונה מחוק ובשניה יכתוב שטר בש"א נפסול דנימא דבשיטה עליונה המחיקה היה שטר בש"א ושני שיטין רשאי להניח כנ"ל דהיינו שטה סמוך לעדים מחוק ושלמעלה נייר כמ"ש ואם יחתוך העליונה ויבא בשטר שבו ב"ש ותחתונה מחוק כבר כתבתי דפסלינן דאמרי' בשיטה אחרונה היה שטר בש"א וא"ש וגם קושי' התו' דימחוק העדים ויכתוב ש"א שטר מיושב דכיון דיהיה שטה ראשונה הסמוך לשטר אם יניח גם כן מחוק ואם כן אם ימחוק גם כן העדים יהיה ב"ש יחד מחוק ופשיטא דשטר פסול דאמרינן היה שטר בב' שיטין ואם בין עדים לאשרת' רק ב"ש ואם כן כשיכתוב שטר וימחוק עדים יהיה בין שטר לאשרת' שלש שורות ראשונה מחוק ושנייה פנוי ושלישי מחוק ג"כ נפסול דנימא הראשונה מחוק היה שטר בש"א ומותר הניח בין אשרת' שני שורות כמ"ש וגליון שורה א' והוא מחק וכתב על גליון וא"ש ודוק. אך באמת כאשר דקדקתי היטב ברשב"ם נראה דבלא"ה לק"מ דרשב"ם כתב שם דף קס"ג ד"ה ומשני כו' הלכך אם בא הנפק לפנינו ויש בו שני שיטין חלק שלא טיאוט פסול הוא שלא נעשה כתיקון חז"ל ויש להבין למה קאמר ב' שיטות הלא אפי' ש"א חלק ג"כ פסול כמבואר בש"ע. וצריך לומר דסבירא ליה לרשב"ם כמו דבעדים כשר אם הרחיקו שטה אחת דאי אפשר לצמצם כן הדין בדייניה א"א לצמצם קיומם תיכף בלי פנוי אחר חתימת העדים וסבירא כמו שאין למידין מש"א כך שטר הבא בעדים בש"א אין משגיחין בקיום כי המה א"א לצמצם וכללא הוא אין למידין מש"א אף בדיינים נאמר וכ"כ התו' להדיא בד"ה ר"י אמר דלרב בש"א אין למידין מקיום כלל ולכך לא פסל הרשב"ם רק בהרחיקו ממקום הקיום למקום שטר ב"ש דזה אפשר לצמצם וסבירא ליה לרשב"ם כשיטת האומרים דאף דיש פנוי שיטה א' מכל מקום אין למידין מש"א דכללא הוא אין למידין מש"א ודין א' לעדים ולדיינים וכן מוכח דסבירא למהרש"א דכתב שם דלרב אפילו בב' שיטות כשר כיון דאין למידין משטר הבא הוא ועדים בש"א אם כן אף בב' שיטות א"י לעשות רק שטר ועדים בש"א דשטר בשטה א' ועדים בשטה אחרת פסול וקשה הא בהניח בין השטר ועדים פנוי שורה למידין דהא ב' שיטות אין מניחים פווי אלא דסבירא ליה כמ"ש כמו גבי עדים לא פלוג וכמ"ש אלא דעם כל זה דברים בלתי מובני' דודאי שטר בש"א ועדים בשטה אחרת פסול אבל בב' שיטות יכול לכתוב שטה וחצי השטר והעדים בחצי שטה הנשארת וזה לכ"ע כשר אפילו בעדים ומכ"ש בקיום דהא ליכא חשש ושני שיטות אינו מרחקים ולכך יפה דברי התו' מדוקדקים היטב ואם כן א"ש דבהרחיק ב' שיטות מטייטין לש"א וא"כ ליכא למימר דלמא היה שם שטר ועדים בש"א. דהא אין למידין מקיום בשטר ועדים בש"א ואם כן לא היה הב"ד מקיימין בכדי לשטר ההוא וטרחו בכדי דהא אין למידין מקיום ההוא וגם אין לחוש דיכתוב על שטה שלמעלה שטר ועדים בש"א דג"כ לא יועיל הקיום דשטר וע"א בש"א לא מהני הקיום יהיה בלא"ה פנוי שטה א' וכן בהרחיק ג' שיטין מטייטין לשטה אמצעות וליכא כאן חשש דהא בין אם יכתוב בשטה עליונה או בשטה תחתונה יהיה שטר ועדים בש"א ואין למידין וגם ליכא למיחש דהיה בשיטה אמצעית שטר ועדים בש"א דלא היה הב"ד מקיימין דהא אינו מועיל כלל וחזקה שאין הב"ד עושין דבר בלתי מועיל וא"ש: ומעתה י"ל דלא פליג רשב"ם כלל דרשב"ם כתב למילת' אליבא דרב דסבירא ליה בשטה אחת אף בקיום אין למדין אבל לדידן דקי"ל כר"י דבקיום למדין דהדיינין מדקדקין ואם כן פשיטא דל"ל דמטייט ולכך כתבו שריטות וא"כ כולם לדינא אמרו וא"ש ודוק: (ובהכי ניחא דלפי הנראה סבירא ליה לרשב"ם דלרב בשטר בש"א אין למדין מקיום ולר"י למדין וא"ב רב ור"י בהא פליגי וקשה אם כן מנ"ל לרשב"ם דר"י פליג וסבירא ליה דלא מועיל טיוטא וכי נימא בתרתי פליג אבל לפמ"ש ניחא דחדא בחברתה שייך דהואיל דסבירא ליה דלמידין אם כן פשיטא פליג אטיוטא דקשה קושית התוספות ומש"ל לא קאי דכיון דלמידין בשטר ועדי' בש"א מקיום וחדא בחברת' מישך שייכי ודוק):

לב

ואין חוששין וכו' דעת הש"ך הא דקאמרינן ב"ד אטיוט' לא חתמי היינו דהא אינו סמוך לחתימתם רק קודם נוסח הקיום ואם כן אין הב"ד חותמי' עליו כלל אבל באמת אם בין אשרת' לדייני' פנוי ויש שריטות גם כן פסול דאמרינן אטיוטא חתמי ומסתבר ועוד י"ל אם קודם האשרת' שריטות ל"ל אדיוטא חתמי למה להם זה יחתכו אותו ויעשו הקיום מהצד או מאחוריו משא"כ בין שטר לעדים לא רצו להפסיד השטר ושכר ספרא ואם כן אף בין אשרת' לחת"י הדייני' י"ל כן דלא רצו להפסיד האשרת' ושכר ספרא דב"ד ולכך יש לפסול:

לג

שמא הקיום היה וכו' ולכך ס"ל דיש מכשירין הן דס"ל בסעיף קודם דאי. להניח שריטות בין עדים לדייני' אבל הסמ"ע והש"ך תמהו דלמה נתן זה הטעם ולא בפשוט דבאמת היה לו שטר ומחקו וכתב עליו שטר אחר כטוב בעינו. ואם כן בזו אין חולק וגם הטור כתב דין זה בשם הרמב"ם הא גמרא ערוכה הוא זה ודברי הסמ"ע דאיירי בנייר שאינו סובל למחוק והדר לכתוב עליו דחוק כמ"ש הש"ך ואולם הש"ך כתב דגם קושי' התו' קשי' ליה לרמב"ם דהקשו בהא דאמרינן הניח' דמתני וכו' והקשו התוספות לדידי' מי ניחא אף דאמרינן דלא מניחין שריטות בין עדים לדייני' מ"מ הא יכול למחוק השטר ולכתוב אחר ולכך ביקש הש"ך לומר דאינו מפסיד שטרו למחקו אולי יתוודע הדבר ויהיה מופסד בשטרו אבל לגייז שטרו דאף דיתוודע שטרו כשר בכל אופן אמרינן ומלבד שדבריו אינם מובני' דגבי עדים אמרינן דמוחק וחוזר ומוחק ולא מירתת דיבאו עדים ויאמרו לא מיניה ולא מקצתו לא חתמנו שטר זה מעולם דהעדים רמו אנפשייהו לדעת ענין השטר עד שלדעת הרמב"ם אם אין זוכרי' השטר חספא בעלמא כמש"ל באריכו' ויהיה מירתת מדיינים שלא ידעו ענין השטר כלל דקי"ל מקיימין אעפ"י שלא קראוהו לשטר ואולי יש לחלק בשלמא בשטר כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו אם כן י"ל מחק הלוה וחוזר וכותב שאחד חייב לו ומה מפסיד הא הוא הלוה משא"כ בקיום דע"כ הוא ביד המלוה דמלוה שקיי' ואם כן דכבר הלוה אם כן שפיר חס על שטרו ודוחק ועוד אולי השטר הראשון היה פרוע ונתן עליו שובר והרי הוא חספא בעלמא ומוחקו וכותב שטר אחר מזמן וסכום אחר ועוד שיש לחוש כיון דהדייני' כותבים סתם שטר דנא נתקיים אולי היה הוא חייב לשמעון על שטר ונתקיים ביד שמעון ופרעו והחזיר לו שמעון שטרו ועכשיו מחק הוא וכותב עליו שלוי חייב לו סך מרובה ומה יפסיד שטרו יש כאן ואם באנו למדה זו לומר דרמב"ם קמ"ל אפי' בקיום דנזכר שם המלוה מ"מ פסול בלא"ה לק"מ וא"צ לכל דוחק הש"ך. די"ל קמ"ל הרמב"ם אפילו נזכר בקיום שם המלוה והלוה וזמן וסכום השטר דתו ליכא למיחש דימחוק כי מה ירוויח ואי דילמא היה תנאי בשטר הראשון ומחקו וכתבו בלי תנאי הא דעת הרמב"ם כדעת הרשב"א לעיל סי' מ"ד ס"ה דמחק בשטר לא מפסל שטר ולא חיישינן לתנאי ועיין מ"ש שם. וא"כ בלא"ה יכול למחוק התנאי והשטר כשר והלוה אפסיד אנפשיה וליכא כאן זיופא ולכך כתב הרמב"ם דמ"מ איכא למיחש דיחתוך זה השטר ויתבע בו ואח"כ יתבע בשטר זה הנכתב על השריטות והרי זה גובה פעמיי' וא"ש אך כל זה דוחק. ויותר נראה דקשי' לי' לרמב"ם קושי' התוספות הנ"ל ולדידי' מי ניחא לכן סבירא ליה דבגמרא אמרינן בשטר על מחק ועדים על הנייר אף דכתבו אנו סהדי על הנייר ושטרא על המחק מכל מקום פסול דדילמא ימחוק ויחזור וימחוק ופריך ולמחוקי לסהדא בפני ב"ד ולדמי דהא אמרת אין דומה נמחק פ"א לנמחק ב' פעמי' ומשני חיישינן לב"ד טועין וזה הכלל בכמה דוכתי במילתא דאורייתא חיישינן לב"ד טועין אבל לא במילתא דרבנן כולי הרי ואולי ואם כן בשלמא בהך שטר על מחק ועדים על הנייר דהחשש הוא דיניח חת"י עדים והוא ימחוק השטר הנכתב ממעל לעדים שפיר יש כאן חשש זיוף גמור מדאורייתא אם כן חיישינן לב"ד טועין אבל אם העדים והשטר על המחק והקיום על הנייר הרי יכולי' לכתוב בקיום שטרא דנא דכתוב על המחק ואם כן אין כאן חשש דילמא מחק וחזר ומחק דאם כן גם יד העדים ימחוק ויזייפם זהו בלא"ה ליכא חשש ד"ת דקי"ל קיום שטרות דרבנן דלא חצוף אינש לזייפא רק מדרבנן חיישינן א"כ שפיר י"ל שאנן מחקינן כתב ידי קיום ב"ד ומדמינן כי אין דומה נמחק וכו' ומה אמרת חיישינן לב"ד טועין הא כל הדבר מילתא דרבנן ולא חיישינן ולק"מ ולכך צריך חשש אחר דבאמת יהיה לו שטר על מחק הכשר וזה יחתוך ויתבע בו ואח"כ יעשה על שריטות גם הן שטר אחר על מחק ולא יהיה רק נמחק פ"א ומה יועיל הדימוי וילקה שיפרע פעמים וא"ש. ול"ק קושי' התוספות ולדידיה מי ניחא כנ"ל וא"ש ואם כן דליכא כאן חששא רק חשש דרמב"ם דדילמא על מקום שריטות נכתב השטר אם הקיום מעבר השני לשטר וכתב בי' דהיה השטר ועדים על מחק ליכא למחש לשריטת דהא לא קיימו אחר השטר רק מעבר לדף ואם כן הקיום כשר וזהו שכתבו הטור בשם הרמב"ם אף שהוא גמרא כי טובא קמ"ל דלא חיישינן רק חששא זו דמחק מקום השריטות ואם כן במקום דליכא למיחש כמ"ש כשר וטובא קמ"ל ולק"מ:

לד

ויש מי שמכשיר הם יש אומרים דלעיל דסבירא להו דאין להניח שריטות בין עדים לקיום וכבר טענו האחרונים הש"ך ות"ח וב"ח וכדומה טענות רבות מה טעם יש בדבר דנימא דסבירא ליה ר"י פליג וזה דוחק דנימא הב"ד כותבים על טיוטא כמ"ש הש"ך וכמ"ש בס"ק ל"ב אבל נר' טעם אחר מה דפליג ר' יוחנן ארב לשיטתם דזה תלי בזה אם היו חכמים מתקני' בתקון שטרות להניח פנוי בין עדים לקיום ולשרוט מקום הפנוי בשריטות לעומת זה היה חכמים צריכים לתקן קיום על הנייר ושטר על מחק פסול מחשש הנ"ל דכתב הרמב"ם אבל אם היו מתקני' דאין להניח פנוי אפי' בשריטות א"כ לעומת זה שטר ועדים על מחק וקיום על הנייר כשר כמש"ל דאין כאן עוד חששא כלל ואם כן בזו נחלקו רב סבירא ליה הואיל ואין דרך דיינים לצמצם תיכף סמוך לעדים וכמש"ל בשם התוספות ורשב"ם דסבירא ליה לרב דש"א בלא"ה כשר דאין דרך לצמצם כמו בעדים ולכך תקנו חכמים להכשיר בשריטות ולפסול שטר ועדים על מחק וקיום על הנייר. אמנם ר' יוחנן סבירא ליה הואיל ששכיח לסופרים ניירות מחוקי' כמ"ש התוספות שם ד"ה גופא כו' חסו חכמים על תקנת סופרים והכשירו שטר ועדים על מחק וקיום על הנייר ופוסל מבלי להניח חלק בין קיום לעדים אפילו בשריטות כי סבירא ליכ לר"י דאפשר לדיינים לצמצם חתימתן כמ"ש דאפי' ש"א יכולים לצמצם וא"כ הך תקנה עדיפא ובזו נחלקו רב ור' יוחנן וקי"ל כר"י דמסתבר טעמי' ולכך פסקו דבזו פסול בשריט' בהך כשר וא"ש ולק"מ מכל הטענות וקושי' שהקשו עליו ודוק ובהכי ניחא דלפי הנראה סבירא ליה לרשב"ם דלרב בשטר בש"א אין למידין מקיום ולר"י למידין ואם כן רב ור"י בהא פליגי וקשה אם כן מנ"ל לרשב"ם דר"י פליג וס"ל דלא מועיל טיוטא וכי נימא בתרתי פליגי אבל לפמ"ש ניחא דחדא בחברת' שייך הואיל דס"ל דלמידין אם כן פשיטא פליג אטיוטא דקשה קושי' התוספות ומש"ל לא קאי דכיון דלמידין בשטר ועדים בש"א מקיום וחדא בחברת' מישך שייכי ודוק. והנה בדרישה הביא בשם מהרש"ל תי' על הרמב"ם וטור דסב רא ליה כתי' התוספות ע"ק לדידי' מי ניחא די"ל דירא דיהיה ניכרי' האותיות ואף שכתבו התוספות דלמסקנא לא קאי היינו לרב ע"ש ודבריו תמוהים לכאורה מ"ש רב ומ"ש ר"י ועוד הא אנן פסקינן כן דשטר על הנייר ועדים על מחק צריך לכתוב אנחנו כו' דאולי מוחק ואם הכל ע"מ צריך למחוק בפ"ע דילמא מחק ב"פ ושטר על מחק ועדים על הנייר פסול ודי"ל דבלא"ה למה הוכיחו התוספות דלא קאי מהך וא"ת מוחק וחוזר ומוחק ולא מהך דשטר על מחק ועדים על הנייר דפסול וגם קשה לדידיה מי ניחא דנ"ל תי' התוספות דיוכרו אותיות אם כן הך ברייתא שטר על מחק ועדים על נייר דפסול קשי' ליה וכמו דפרכינן מהך ברייתא לרב לכן נראה דהא התוספות כתבו דלכך תקנו שטר ועדים על מחק כשר דשכיח דסופרים כותבים טופסי ומוחקי' וקשה א"כ איך כתבו התוספות דירא דיוכרו האותיות מה בכך כך ראוי להיות שיוכרו האותיות כי זהו טיבו של מחק שמחק טופס שטרי כמ"ש התוספות וצריך לומר כי אמרו כשהן מוחקים בכתב יד עדים שהם גסי הכתיבה ואין הכתיבה כמו סופרים לפי זה אם אותיות מכתב סופר ניכרי' במחק לית לן בי' כמ"ש כי הסופר מחק טופסים אבל אם אותיות כתב עדים שהם יותר ניכרי' לרב גסותן זהו איתרע שהרי לפניך שכבר הועד עדים ונגמר השטר ולפי זה לק"מ בשלמא כאן בקיום דהחשש דימחוק שטר ועדים בזו שפיר י"ל דיוכרו אותיות העדים ויתברר הזיוף אבל לקמן בשטר על מחק וכו' דכל החשש בזיוף על מחק בשטר ולא בעדים לא שייך דיוכרו אותיות דכך טיבו של סופרים כמ"ש התו'. ולכך לא כתבו התו' ראיה מהך דשטר על מחק וכו' דשם רק אותיות הסופר אבל מן מוחק וחוזר ומוחק הביאו ראי' דסבירא ליה בשלמא כד אסיק דכתב נחנו סהדי אם כן קשה קושי' התו' נימא להיפוך וצריך לומר דהסופרים מוחקים טופסי שטר אבל בסלקא דעתך באמרו וא"ת מוחק וחוזר ומוחק עדיין לא ידע מזה וא"צ לתי' התוספות אם כן מה קושי' נימא דאין עדים חותמים עד שיומחק בפניהם מהנייר ולא מטופסי' ואם כן ל"ל חוזר ומוחק דאותיות יהיו ניכרי' ועכצ"ל דלא קאי הך סברא וסבירא ליה למהרש"ל מנלן דלא קאי וצריך לומר דקשי' רב דמחליט כל שטר ועדים ע"מ דלא יועיל אשרתא הואיל ואשרתא מרחיקי' איפכא ה"ל לפסול שלא יהיה מרוחק כמו בעדים לשטר ולעומת זה להכשיר אשרתא בשטר עדים ע"מ וע"כ צ"ל דבלי חשש הרחק' אשרת' יש חשש דאולי היה על הנייר וכו' וש"מ דלא סבירא ליה הך סברא דיוכרו אותיות ושפיר פריך אך י"ל לכך לא תקנו איפכא דשטר ועדים בשיטה אחת על מחק בזה א"א להכשיר אשרת' דכולי האי אי אפשר להחליט לדיינים שלא ירחיקו שורה אחת ויצמצמו יותר מעדי' וא"כ אין לחלוק בין שטר לשטר כמ"ש הרשב"ם אך זהו אנו לרב דסבירא ליה בלא"ה אפילו על נייר שטר בש"א אין מועיל אשרת' כמש"ל וכ"כ מהרש"א אבל לר' יוחנן שפיר י"ל כן וא"ש דלפי דקי"ל כר"י א"כ י"ל דלכך לא תקנו מבלי להרחיק דעדיין יש חשש בש"א ולא פלוג אבל לעולם מירתת דיוכרו כתב עדי' וא"ש ואף כי בתו' הוא פלפול רחוק אבל בלא"ה ברמב"ם הוא סברא פשוטה לחלק בין הכרת כתב סופר לכתב עדים ולק"מ. איברא בגוף הדבר אני נבוך כיון דקי"ל כרבינו יונה דאף דשטר יכול לזייף הוי שטר דלא יכול לטעון להד"ם וצ"ל לא הוי בגדר מפי כתבם דעדיין תורת שטר עליו ומועיל להעיד על עצמותו של דבר אם כן בקיום נמי אם הרחיקו מה בכך דהוא יכול לזייף מכל מקום גוף הדבר אמת ולזה מהני כמו בשטר לענין הלואה ואם כן הרי שטר מקוים ובאמת בגמרא הייתי אומר דכך באמת דהא דוחק דרב קאמר סתמא בין עדים לאשרת' יהיה כוונתו לאחר שטייטהו דכגון דא ה"ל לפרש והוא עיקר כשרותי אלא ודאי דר"י קאמר לכך מועיל ותורת שטר עליו דיכול למלאות בקרובי' וזהו לא שייך בין עדים לאשרת' דאם חתמו לבסוף פסולים וא"כ בס"ד שפיר פריך דיפסול דהא אין כאן תקנה וע"ז משני דיש תקנה בטיוט וא"כ אף בלי טייט חזר לכשרותו בגוף הדבר ושפיר קאמר רב סתם אבל הפוסקים דבעינן דוקא טיוט קשה ובחדושי אמרתי דתלי' במודה בשטר שכתבו וכו' ואין כאן מקומו אבל הקושי' צ"ע ואולי י"ל חז"ל פסלוהו דבר שיוכל לזייף רק בשטר אמרינן דמ"מ כשר לענין להד"ם הואיל ויש תקנה במילוי ול"ל אם כן לעולם לא ימלא בקרובי' ומה הועילו חכמים בתקנתם ז"א דהא יצטרך לבל יטעון פרעתי ויגבה מלקוח' אבל כאן באשרת' אם יועיל לקיום בשלא טייט אם כן לעולם לא יטייט ומה הועילו חכמים בתקנתם לבל יהיה דבר שיוכל לזייף וצ"ע ודוק:

לה

קודם שנעשה גזלן יש לספק אם עשה תשובה והוכשר והרי כאן שטר שחתם עליו וכפי זמנו של שטר נחתם בשכבר עשה תשובה אלא דהספק אולי כתבו קודם ששב ואיחר הזמן ובפרט בדלא כתב ליה דאקני דהיה לטובתו של מלוה במה שאיחרו כנודע אבל מסתימת הפוסקי' משמע דלא חיישינן כולי האי הואיל עכשיו כשבא השטר ליכא ריעותא לפנינו וגם כשעשה תשובה אילו זייף שטר היה מגידו לב"ד להוציא מכשול מתחת ידו וצ"ע.

לו

ונעשה חתנו וכתב הש"ך וה"ה ששני עדים קרובים והתו' כתבו שם בב"ב דף קנ"ט ד"ה ואף וכו' מכאן יש ללמוד שאם היו שנים מעידים ואח"כ נעשו קרובים שאחרים מעידים על כת"י וצריך לומר כוונתם כך דכוונו על שני עדים דבעד א' מה יש ללמוד הא גמ' ערוכה היא ולא נתחדש בתוספות דבר אלא שכוונו על ב' עדים אלא דיש להבין בממ"נ אי יש סברא לחלק עד שצריך לימוד אם כן באמת מנלן ונראה דאפשר דסבירא להו לתוספות כדעת הרמב"ם דקרובי אישות אינם פסולים אלא מדרבנן ואמרינן בגיטין דף יו"ד ע"ב אי לאו דכותי חבר לא הוי מחתם קמיה והקשו התוספות אם כן כוליה שטרא מתקיים ע"פ ע"א דישראל ותי' דאין לחוש דכיון דכותי נמי אמת וכשרים מהתורה ועיין תשובת הרמ"א סי' ק"י דלמד מזה ג"כ לענין קיום הואיל וקיום שטרות דרבנן יש לסמוך אהאי גווני ע"ש ואם כן בזה שיש לחוש בחתנו שהקדים הזמן ועשה עול הא חתם ע"א כשר עמו והוא לא היה עושה עול ורשעות להקדים הזמן והחזקה כהוגן עשה ובזמנו נכתב רק דאין לסמוך אפומא דחד סהדא אך זהו אם חתנו פסול ד"ת אבל כיון דד"ת חתנו כשר להעיד רק מדרבנן והא בכה"ג סמכינן אפומא דע"א דלא היה ריעותא ואם כן אין מקו' דסלקא דעתך לתמיהת הגמרא ולכך צריך לומר דסבירא ליה לגמרא חתנו לישנא קצר נקט והוא מוסב דכל ב' עדים המה פסולי' ושפיר יש לחוש בס"ד אולי חתמו מוקדם ושפיר כתבו התוספות דיש ללמוד ודוק. ולפי זה יצא לנו ספק בגזלן דרבנן חתום על שטר וכשר עמו אי יש לחוש דלמא זייף והקדים דבהא שפיר אמרינן דהוא חד לא עשה אותו ובמילתא דרבנן סמכינן אפומא דע"א וכמ"ש הרמ"א בתשובה ע"ש וצ"ע כי לא מצאתי זה במחברים אבל ודאי זה יש להקל דאם ע"א מעיד שראה שטר קודם שנעשה גזלן דרבנן דמהני דהא יש כאן ב' עדים דעד החתום גם כן מצטרף וה"ל תרי ואפשר בפסול גזלן דאורייתא גם כן מהני ע"א.

לז

אפילו לא ראהו עיין מ"ש על תשובת מהר"ם במרדכי פ' ז"ב דמשוה דין חתנו לדין גזלן וכבר תמה הרב ב"י בסי' ל"ג והארכתי בחדושי וצע"ג ואין להקשות להרמב"ם דסבירא ליה דבעינן שעדות יזכרו בזמן הקיום רק בזמן שכת"י יוצא ממקום אחר לא מהימן לומר דאינו זוכר כמש"ל וכאן הא אנן סהדי דהוי כאינו זוכר דמה נ"מ בזכירתו הא אין בדעתו ממש כלל כעת וכאילו אינו זוכר כלל ואם כן למה יועיל קיום ממ"א דהא כבר כתבנו לעיל במת וכדומה מתקנת חכמים לרמב"ם להכשירו ואף זהו מתקנת חכמים דלא יפסול בכך מפני ת"ה דאל"כ מי יקח שטר למחר יתחתנו העדים עם הלוה ויפסול שטרו והוא מתקנת חכמים.

לח

דהיינו דוקא ביוצא מתחת ידי אחר כו' מקור דין זה בנוי על דברי הרי"ף בס"פ ד' אחין דהקשה במה דאמרו בגמרא זימנין דחזו בכתבא ומסהדי וה"ל מפי כתבם דהא תנן נאמן אדם לומר זה כת"י אבי וכו' השתא אינהו גופי' צריכים לזכור איך יסהדו אחריני ותי' ה"מ היכא דאיתא לשטרא תחת יד עדים דאי בעי כבשו לשטרא כל כמה דלא נפק מתחת ידם כמה דלא אסהידו כו' עד השתא דמי ולכך אי זוכרים העדות מהני ואי לא לא אבל שטרא דנפיק מתחת ידייהו מעידנא דיהיבי ליה ולא יוכלו למהדר ה"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומפיהם קרינן בי' וא"צ למדכר ולכך מקיימינן השטרות ולא נ"מ אי זוכרין או לא עכ"ל הרי"ף בקיצור דבריו וע"ז בנה הרב ב"י יסוד הדין הזה דבדלא נפיק מתחת ידו השתא הוא דמסהיד והא הוא עכשיו חתנו ואף דרמב"ן והנ"י הקשו על הרי"ף דלדבריו נקרעו כמה שטרות שיש ביד עדים ואינם מספיקים למוסרם לבע"ד עד דשכחו עיקר העדות ותירצו דשטר העומד וראוי למסור הוי כאילו נמסר בידם כלל משא"כ בשטר קידושין דלא חזי למסור לבע"ד בהא הוא דאמרינן דהוי כלא נחקרו עדותן ע"ש מ"מ הרב ב"י דחה דבריהם בלישנא דהרי"ף דקאמר מה"ט מקיימין שטרא בחת"י עדים ולא איכפת לן אי מדכר סהדותא או לא דמשמע דאין חילוק בין שטרא לשטרא ועיין מ"ש בסי' כ"ח. ובאמת הרב ב"י דחה דברי הרמב"ן ולא תי' כלום על קושיתו דא"כ פסלינן כמה וכמה שטרות ועוד ודאי כשהשטר פ"א יצא מתחת יד העדים לבעל דין הוי כנחקרה בב"ד ולא מפסל אח"כ במה שחזר והגיעו ליד העדים ובשביל כך א"צ לזכור וזהו פשוט ולפי זה עדיין קשה למה לא תקנו זמן בשטר קידושין דהרי לא סגי שיוצא מתחת ידם למסרו לבעל למוסרו להאשה שתהיה בו מקודשת ואם כן אז הוי כמו נחקרו עדותן כבר ומה יזיק אם אח"כ הגיע השטר ליד עדים וא"צ לזכור ולא הוי מפי כתבם ודוחק לומר כמ"ש הריטב"א דלא מיירי משטר קידושין דהאשה מתקדשת בו רק מיירי משטר ראי' שהעידו העדים שהיתה האשה פלונית מתקדשת לפלוני באחד מדרכי קדושין ופשיטא דגמרא איירי בשטר קדושין שהאשה מתקדשת בו ובו לא תקנו זמן וכ"כ כל מפורשים ע"ש. ועוד קשה הרי"ו דפסק כהרי"ף ואם כן בשטר שיצא מתחת ידי עדים א"צ זכירה כלל ופסק בנשרף שט"ח ועדי שטר מעידים צריכים לזכור במ"ש בתוך השטר מעצמם כמ"ש לעיל סי' מ"א והוא דעת הרמב"ם ואם כן הדברים סותרים זה את זה מני' ובי' ולכן היה נראה דודאי למדין דברי הרב מדברי התלמיד ודברי הרי"ף והרמב"ם תלמידו אחת הן דס"ל כמש"ל באריכ' דשורת הדין דצריכים העדים לזכור מה שבתוך השטר דיהיה בגדר הראוי לבילה רק בכת"י יוצא ממ"א אנן אמרינן באמת זוכרין ומה שהם אומרים דאינם זוכרים לאו כל כמיניה לגרוע כח השטר כיון דל"ל מגו כלל וכמו כן במתו דודאי אינם זוכרים הוא מתקנת חכמים ולפי זה בשטר יוצא מתחת ידי עדים אף שכבר היה מקדם תחת יד בעלי' מכל מקו' אם אומרים אינם זוכרים נאמני' דהא יש להם מגו דשרפו וכבשו והם נאמנים דאינם זוכרים אף שכתב ידם ממקום אחר ניכר דמכל מקום יש להם מגו וזהו כוונת הרי"ף דבעלמא בשטרות שאין תחת ידי עדים מקיימין ממקום אחר ואין משגיחין אם אומרים העדים שאינם זוכרים דאנן אמרינן שזוכרים ואין משגיחין בדבריהם כלל במה שאמרו שאינם זוכרי' דלאו כל כמיני' אבל בשטר יוצא מתחת ידי עדים דאית להו מגו דקלתו או כבשו נאמנים דאין זוכרים והשטר חספא בעלמא ולכך אמרו בשטר קידושין דאם יהי' מונח תחת ידי עדים א"כ נאמנים דאין זוכרים דהא יש להם מגו ואם הם יעידו מתוך כתב וה"ל מפיהם ולא מפי כתבם ולכך קאמרינן דאין להניח שטר אצלם ובממ"נ אי דכורי' א"צ בלא"ה ליתו ולסהדו ואי לא מתוך הכתב פסול והם נאמנים דאינם זוכרים משא"כ כשאין השטר תחת ידם דל"ל מגו אמרינן כיון שהגיד דה"ל כנחקרו בב"ד ואינם נאמנים דאין זוכרים כלל והמעיין ברי"ף יראה דהיה לו נוסח' אחד מנוסח שלפנינו דגי' דילן הוא ואי לא מדכרי זימנין דחזי' בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר וכו' ולפי גי' זו משמע דחשדין דיחזו בכתב ויאמרו דדכירי וזהו לא סבירא ליה להרי"ף דבאמת אם אומרים זוכרים נאמנים ולכך גי' הרי"ף ואי דחזו בכתבא וכו' פי' דאמרו להדיא דאינם זוכרים רק סומכים על הכתב זהו לא מהני מפיהם וכו' וא"ש ביוצא מתחת ידי עדים לענין זה לא ה"ל כנחקרו בב"ד שלא יהיו נאמנים לומר אינם זוכרים דהא אית להו מגו וכמ"ש הרי"ו בנשרף הואיל ויש להם מגו אבל באינו יוצא מתחת ידי עדים וכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים דאין זוכרין ולכך מקיימין שטרות דאנן אומרים דזוכרין וכמ"ש הרמב"ם ודברי רי"ף ודברי רמב"ם אחדים הן. ולכך בכותב אדם עדותו על שטר דשטר תחת ידו נאמן דאינו זוכר ולכך אמרינן והוא דזוכרו וא"ש דברי הרי"ף ולא קשה קושי' הרמב"ן דלקרעו כמה שטרות דיש תחת עדים זמן רב ולא זוכרו דמה בכך אטו מאן דמסר שטר לבעל דבר בב"ד מסר להו כיון דמוסרים שטרות לבעל דבר שוב אין נאמנים אח"כ דאין זוכרים ואמרינן מסתמא דזוכרים והוי מגו למפרע ואפילו במוסרים בב"ד אין הב"ד אחראי' לשאול אם זוכרים ואמרינן חזקה דזוכרים משא"כ שם בשטר קדושין דנ"מ בהו לדינא נפשות דכתיב בהו ושפטו עדה וכו' חייבי' ב"ד לחקור היטב ואי אמרו בעת מסירה דאין זוכרים נאמנים וא"ש ודברי הרי"ף אף כי הם סתומים להוגה בהן יטעם בדבריו כי דבריו מכוונים לדברי הרמב"ם וכמ"ש בדברי הרי"ו דסבירא כהרי"ף וכהרמב"ם והכל אחד ואין כאן מחלוקת כלל. ובהכי ניחא דקאמר הגמרא טעם דלכך אין להניח שטר קידושיו בידי עדים דאולי לא יזכרו וכו' ולא קאמר פשוט דאם ימותו עדים יהיה בטלים קדושין למפרע ויהיה בעילת זנות ויתבטל השטר מכל וכל דהא אין כאן הגדה מעדים רק בעת יוצא מתחת ידם ועכשיו הם מתים וגרועים מאילו נעשו פסולים מחמת קרובים שכתב כאן המחבר וגם אמרינן בכמה דוכתי' בש"ס לאביי דעבחז"ל תיכף מיום הכתיבה מתחיל השיעבוד ולא חלקו כלל אם הוציאו העדים השטר מן ידם בו ביום או ביום של אחריו וכפי דעת הב"י ברי"ף אם הוציאו ביום שלאחריו הרי זה מוקדם ופסול דאז הוי כנחקרו עדותן ואז מתחיל תוקף השטר ילא מקודם והשעבוד מיום הכתיבה לא חל דלא העידו כלל וכאילו לא נחתם השטר עד יום שלאחריו דקי"ל דפסול. אבל לפמ"ש ניחא דלענין גוף העדות ותוקף שטר תיכף מעת הכתיבה וחתימה חל דהא אז זוכרים ותיכף חל שעבוד ולית כאן מוקדם וכן אי מתו עדים והשטר תחת ידם השטר כשר אם נתקיים כת"י דמעת הכתיבה חל השטר ואי דאין זוכרים מה בכך כשמתו עדים תקנת חכמים לסמוך על עדים אחרים אף שאין זוכרים וא"ש ולק"מ ובהכי ניחא דהא דהקשה הרי"ף מהך דקתני נאמן אדם לומר זה כת"י אבא איך יהני הא אינהו גופי' צריכים לזכור העדות ולמה בחר להקשות ממשנה זו והניח כמה משניות בכמה מסכתות וגם בכתובות הנשני' מקודם דמבואר בהו דמהני קיום לגיטין ושטרות וה"ל להקשות מה יועיל קיום ובמ"ש ניחא דיותר בחר במשנה זו דעל משנה זו כתב הרי"ף דברי הגמרא דקיום שטרות דרבנן והימנו רבנן בדרבנן ולכך הקשה ממשנה זו דבשאר משניות י"ל באמת שורת הדין דאין הקיום מועיל רק בדיני ממונות מפצי תיקון עולם תקנו חכמים דיועיל הקיום אף דלא היה מועיל בד"ת כלל וכמו שיש דעת מחברים רבים בשטת הרמב"ם דכל שטרות ד"ת פסולים רק כשרים מתקנת חכמים לתקון עולם אבל בשטר קידושין דנוגע לדיני נפשות שפיר לא סמכינן אקיום ובעינן דעדים יזכרו ולכך פריך מהך דנאמן לומר זה כת"י אבא דאמרינן על זה הימנוהו רבנן בדרבנן משמע דד"ת כשר אפילו בלי קיום כלל וע"ז הקשה דהא לפי דבריו אלה ד"ת אפי' בקיום פסול ולכך תי' באין השטר מתחת יד העדים ד"ת כשר דאמרינן חזקה דזוכרים ופי' זה כת"י אבא בהלך למד"ה וכדומה כללן של דברים דהן לפי' הרמב"ן והנ"י הן לפמ"ש בדברי הרי"ף ז"ל בכה"ג כמו דמכשירין בשטר שתחת יד העדים ומתו דכשר מפני תיקון עולם וכמ"ש לדעת הרמב"ם וכן הוא דעת הרי"ף ה"ה בנעשה חתנו דיש כאן תקון עולם דאם באנו לפסול כה"ג אפי' ביוצא מתחת יד אחר פסול דמ"ש דכל הטעם מפני זכירה ובנעשה חתנו מה מועיל זכירתו וכמש"ל בדברי הרמב"ם ואם כן כשר מפני תיקון עולם וזה ברור ונכון בדברי הרי"ף:

לט

חתם כשהיה בריא ונשתתק כו' הש"ך בס"ק צ"ג הקשה דמזה משמע דאלם א"י לחתום שטר וקשה לפי דלא קי"ל כר"ת דכל הראוי לבילה מקרי מפיהם ובכל גווני איקרי מפי כתבם ומ"מ שטר כשר ש"מ דגזירת הכתוב להכשיר בשטר מפי כתבם אם כן אף אלם יכשור ובאמת דין הלזה מוכח מגמרא דגיטין דף ע"א דפרכינן על הא דאמרינן נשתתק פסול לעדות דתנן דבודקים אותו לעדות ולירושות ודוחק הגמרא לעדות עדות אשה וירושה בבכור ע"ש ברש"י ותו' ולא משני בפשוט לעדות בשטר וכן לצוואה בדין ירושות ונחל' דכשר ולכך בודקין אותו לדעת אם הוא בר דעת א"ו דפסול לשטר. וטעמו של דבר נראה דהא דהכשירה התורה שטר היינו באופן שיהיה ראוי להגדה דבעלמא מ"מ פסול ובשטר כשר אבל אם אין ראוי להגדה כלל כולי האי לא הכשירה התורה ולטעם שכתב הרז"ה להכשיר שטר מפי כתבם דהואיל הם נכתבים בציווי הלוה הוה כאלו הוא כת"י לוה ושלוחו של אדם כמותו ובלוה אין קפידא אם הוא מפי כתבו אם כן יש לכאורה לפקפק דאטו אם הלוה אלם א"י לחתום כת"י והן הן העדים שלוחיו אבל מ"מ צ"ל דבעינן דיהיה ראוי בעת החתימה שיעיד בע"פ על השליחות דעשהו הלוה והוא שליחת' קעביד אבל כשאין ראוי להעיד כך מי ימר דעשהו הלוה שליח ואם שחתם העד כן ה"ל מפי כתבו כיון שאינו ראוי להעיד בע"פ ודו"ק:

מ

אין קורעין אותו וכתב הש"ך ס"ק ק"א דה"ה בשטר ששנים אומרים פרוע ושנים מכחישין לא מגבינן בי' ולא קרעינן אותו ונסתייע מתשובת הרשב"א סי' תתקע"ב ובאמת שם משמע קצת ההיפוך דשם פסק בקנה שדה ונחלקו ב' כתי עדים אי תנאי היה במכירה ופסק אוקי תרי לגבי תרי ומכירה בחזקתו ואולי אף כאן נימא הכי אוקי עדי פרעון לגבי הנך דמכחישי' לי' והשטר חוב בחזקתו ואם כי יש לחלק דשם הלוקח מוחזק בשדה שקנה משא"כ בשטר אף דמוחזק בשטרו מ"מ הלוה מוחזק במעות מ"מ עכ"פ אין ראי' משם ובפרט לפי מ"ש הרב הש"ך בת"כ בסופו דבעל השטר נקרא מוחזק דהוי כגבי ע"ש ומ"ש שם ולא ידעתי למה העלים עין מדברי התוספות שם בכתובות דף כ' ד"ה אוקי דכתבו להדיא כתי' רשב"א דתרי ותרי איירי בשובר דהוה אלו מעידים שפרע ואלו הם מכחישין דאמרינן אוקי ממון בחזקת הלוה ופטור מלשלם אף דלזה המלוה שטר חוב. ואם כוונת הש"ך להביא ראי' משם דלא קרעינן ליה מלבד דזה מובן מעצמו אף גם בתשובה הנ"ל לא נזכר כלל מהך דלא קרעינן ליה אבל הדבר מובן מעצמו כמ"ש:

מא

אבל אם עדים חיים כו' וה"ה במעידים שקרובים היו כשחתמו וכו' סמ"ע בשם הר"ן נראה אין הטעם הואיל ועכשיו נתרחקו אם כן אין הפסול בעדים דאם כן העיקר חסר בדברי הר"ן ועוד כל מה שאנו דנין הוא על אותו שעה שהעידו על השטר ואם כן אז מעידים בפסול העדים רק העיקר הואיל ואמרו דאין עדים פסולים רק קרובים ואין זה פגם לעדות דמה בכך דה"ל קרובים אם כן לא הוה כמעידים בגופו של עדות ולכך אין נאמנים להעיד דאין מעידין בגופו של עדות ומ"ש דעכשיו נתרחקו לא הטעם משום דלולי זה היה בגופן של העדות אלא דמה יחלקו העדים הרי הדבר עומד להתברר אם קרובים או רחוקים אלא דעכשיו הם באמת רחוקים ונחלקו אם בזמן החתימה כבר נתרחקו או לא ולכך במעידין שהיה גזלן ועשה תשובה גם כן ה"ל כמעידין בגופן של עדות דבאותו זמן החתימה עכ"פ היה בגופן של עדות ומה בכך דעכשיו הוכשרו משא"כ פסול קרובים מעולם אין כאן פסול בגופן של עדות ובזה מיושב מ"ש בכה"ג קושי' דהל"ל דהיו גזלנים ועשו תשובה דלפמ"ש לק"מ ואם כי סתמא דלישנא דתז' שם בכתובות דף י"ט ד"ה ואם וכו' משמע סתם פסולי עדות כשהם כשרים עכשיו יכולים להעיד וכן משמע בדרישה דאם אמרו גזלנים היו ועשו תשובה אף להר"ן הדין כמו קרובים ונתרחקו. מכל מקום לי נראה ברור כמ"ש ואני הבאתי ראי' מדברי תוספות בד"ה אם כת"י לדברי דהוקשו דיהיה נאמנים במגו דעדים עדיין הם פסולים ותי' מגו דבי תרי לא אמרינן וקשה הא מגו דשתקי אמרינן ואם כן הם דאמרו דגזלו ועשו תשובה הא בזה ה"ל לשתוק רק להעיד דגזלו ובמה שעשו תשובה לשתוק ואם כן הם ממילא פסולים עד היום הזה כ"כ דלא העידו עליהם בב"ד שעשו תשובה והיו נאמנים דמעידים בפסולו של עדות וה"ל מגו דשתקי דבזה מסכימים שלא לדבר יותר ועכצ"ל דמ"ש התוספות בריש דבריהם דאמרו דעכשיו הם כשרים היינו דהיו קרובים ונתרחקו ואין כאן קושי' התו' דיאמרו עדיין לא נתרחקו דהוא דבר הגלוי רק קושי' התו' דיעידו עליהם פסול אחר דגזלו וכדומה וכמ"ש שם בקושי' על ב' כתי עדים המכחישים זה את זה בעדות דיש להם מגו להעיד עליהם פסול אחד שגזלו וכל כיוצא בזה הקושי' בזו ובזו יפה תי' דאם כן צריך לומר פסול אחר אין זה בגדר שתיקה ומגו דבי תרי ל"א וא"ש והדבר מוכיח:

מב

אנוסים מחמת נפשות כו' דבזה לא משוי נפשי' רשעים דהרי הם מורשים לעשות כן דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אבל יש לי ספק אם אמרו אנוסים היינו בעת גזרת שמד או בפרהסיא ומכיון להעביר על דת דקי"ל בי"ד סי' קנ"ז דחייב למסור עצמו ויהרג ואל יעבור אם הם נאמנים אי גם בזה שייך אדם קרוב אצל עצמו ולא משוי נפשי' רשע כי כבר כתבתי למעלה בסי' ל"ד בתומים ס"ק כ"ג דמדברי הרמ"א בא"ע סי' מ"ב ס"ה מ"ש בשם הריב"ש כתב דאנוסי' כשרים לעדות דאע"ג דעברו על לאו ולא תחללו מכל מקום הי' באונס ואונס רחמנא פטרי' אך לעומת זה בתשובת רשב"א סי' אלף רל"ו באמרו זינתה עמו ל"ל באונס דהא אין קישוי אלא לדעת ול"ל דאנסוהו גוים הא עדיין נעשה רשע דבג"ע יהרג ואל יעבור ע"ש וקשה הא דאין אדם משים עצמו רשע היינו דאין נאמן לפסול עצמו כמ"ש רש"י וכל מחברים והא בזה אין נפסול לעדות כמ"ש הריב"ש ובאמת מגמרא דכתובות דף י"ט ע"א דאמרינן דלכך לר"מ אינם נאמנים לומר אנוסי' מחמת נפשות דעדים שאמרו להם חתמו שקר או תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופירש"י ומשוי נפשי' רשעים והגמרא דחה לי' דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ וכו' וקשה לו יהיה בכלל יהרג ואל יעבור מכל מקום הא ליכא בי' רק מצות ונקדשתי כמו בע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים ואם עבר באונס אין כאן פסול לדעת הריב"ש והרי נאמנים דלא משוי נפשי' פסולי עדות ועכצ"ל כדעת הרשב"א דמ"מ נפסלים מיהו נראה דאין נפסלים אלא מדרבנן ובעינו הכרזה ולכך הכשיר הריב"ש עדות האונסי' דלא הוה גהם הכרזה כלל אמנם הרשב"א דכתב דאינו נאמן לומר דעבר בזו או דסבירא ליה דלאותו עבירה א"צ הכרזה או דעכ"פ בעדותו דעבר עבירה דרבנן יהיה הב"ד מחוייבים לפוסלו ולהכריזו ואם כן חזר הדבר דאדם קרוב לעצמו ואין נאמן להביא עצמו לבית הפסול הזה שיכריזו רבנן עליהם דהוא פסול וכי נאמן הוא לפסול עצמו ולומר דהיה משחק בקובי' וכדומה כדי שיהיו הב"ד מכריזים עליו וא"ש. ואמת כי בלשון תשובת ריב"ש משמע דלא הוה פסול כלל הואיל והיה אונס אבל לדינא נר' מוכח מגמרא כמ"ש הרשב"א דפסול מדרבנן וצריך הכרזה ולכך אף באומרים אנוסים מחמת נפשות בכה"ג הנ"ל דחייבים למסור עצמן אינם נאמנים דפוסלים עצמן בפסול דרבנן:

מג

או פסולי עדות מחמת קורב' במשנה פסולי עדות היינו פירש"י קרובים או משחקי בקובי'. והקשו משחקי בקוביא הא שוי' נפשיה רשעים ואדם קרוב לעצמו והביא הרא"ה תי' בשם הר"ן מיגאש דהואיל דאמרו דעכשיו עשו תשובה לא שייך אין אדם משי' עצמו רשע והרא"ה השיג עליו דאנוסים מחמת ממון ג"כ פי' דהיו מתחילה אנוסים ועכשיו חזרו בהן (עיין מש"ל בסימן ל"ד בתומים ס"ק כ"ז ע"ש) ולכך פי' הוא הואיל משחק בקוביא דרבנן וכל הפסול משום ביטול ישובו של עולם הרי זה כאומרים קטנים היינו דנאמנים עכ"ל וגם בזה אין דעת המחברים שוה ולא מצינו לו חבר בפוסקים כלל ולענ"ד נראה דרש"י סבירא ליה כמ"ש התוספות שם בד"ה אין אדם משים עצמו רשע דלפלוג דבוריה ואף דאמר אנוסים מחמת ממון נימא דאמר מחמת נפשות ותי' דאונס נפשות לא שכיח וזהו התירוץ סבירא ליה לרש"י לעיקר ולכך סבירא באומרים פסולים היינו מחמת שחיק בקוביא נאמנים דפלגינן דבור' ואמרו דהאמת אתם דפסולים היו והיינו מחמת קירבי' דמה שאמרו מחמת רשעת פלגינן דבורי' ולגבי האי לא מהימן ליה כלל וכלא אמרו דבר כלל וכלל וא"ש ולק"מ ודוק כי דין זה צ"ע כי נפל ברבוותא בדין פלגינן דבוריה והארכתי בשרש זה לקמן בכללי מגו:

מד

לא היה תנאי כתב הש"ך בשם הרמב"ן וריטב"א דאומר לא שמעתי אם היה תנאי אבל באומר להדיא לא היה תנאי אם כן הרי כאן הכחשה בעדים בממ"נ חד שקר ואין כאן קיום רק ע"א עכ"ל ובאמת לפי מה דקי"ל זה באה בפ"ט ומעידה י"ל דזה האומר לא היה תנאי לא אמר מיד תוך כדי דיבור לקיומו רק אמר זה כת"י ואח"כ לאחר כ"ד אמר לא היה תנאי ואם כן הרי כאן קיום דבאותו זמן שקיים לא היה בממ"נ חד משקר דאז לא הכחיש להשני ואם אח"כ אמר לא היה תנאי והכחיש לראשון אין זה משוה פסול בממ"נ למפרע דאז היה כשר ואח"כ אחד מהם נפסל ובשעת עדות על הקיום הוי בגדר זה באה בפ"ע ומעידה ולק"מ וקצת משמע כן דלהרא"ש באינו זוכרים צריך לומר זה כת"י וכת"י של חבירו ואם כן זה האומר תנאי עכ"פ אין זוכר עדות ומה קמשמע לן וע"כ דחבירו אמר ג"כ זה כת"י וקשה אם כן איך יש לו מגו דאינו כת"י הא הוא מוכחש מחבירו נח לו לטעון תנאי היה דלית לון הכחשה אבל אם הפי' דחבירו מכחישו בתנאי גם כן לק"מ:

מה

ואין כאן אלא ע"א בטור כתב בשם הרמ"ה דאם ע"א אומר לא היה תנאי וא' אומר היה תנאי חייב במטלטלין שבועה דאורייתא ולא אמרינן אוקי חד לגבי חד דהתורה הימני' לע"א לחייב שבועה וכ"מ שהאמינה לע"א הרי כאן כשנים ורבינו מתתיהו מחייב רק היסת וכ"נ דעת הטור והקשו על הרמ"ה הא עד מסייע פוטר וכנר' לקמן סי' צ"ד אף דעת הרמ"ה דעד מסייע פוטר ולכך כתב הש"ך הטעם דזה דאומר היה תנאי אינו מעיד בהחלט שלא נתקיים תנאי וא"כ אין יכול ספק להוציא מידי ודאי שבועה ע"ש ומדבריו למדנו אלו העד אומר בבירור שלא נתקיים התנאי מודה רמ"ה דאין כאן חיוב שבועה ודברים אלו א"א להלום כלל בדברי רמ"ה כנר' לכל המעיין ובלא"ה תמה מהרי"ט בחלק א"ע סי' כ"ז על רמ"ה דהא גמרא ערוכה בבאו שניהם בבת אחת אמרינן אוקי חד ומה אולמא דהך מהך ועיין יבמות וסוטה. ולכן נראה דלק"מ דהא זה האומר לא היה תנאי אין מעיד כלום רק שאומר זה חתימתי ומתנאי לא ידעתי כלום ואי שתיק והעיד סתם על חתימתו הוי ג"כ כאומר לא היה תנאי וסתמא דמילתא לא היה תנאי דהא חתמו סתם בשטר וא"כ זה שמקיים חת"י למפרע מאז חתימתו הוי כמו שנחקרו בב"ד עדותו והוי כאילו העיד אז בב"ד שזה חייב לזה מנה בלי תנאי דסתם חתימה היא בלי תנאי כמ"ש וזה שאומר תנאי היה עכשיו דמעיד כי אדרבא חתימתו משמע בלי תנאי ואם כן זה שאומר לא היה תנאי העיד בב"ד מתמול שלשום מזמן חתימת שטר וזה שאמר תנאי העיד מעכשיו וא"כ זה שאמר לא היה תנאי בא ראשון לב"ד הוי כמו שנים לחייב שבועה ואין השני דאמר תנאי היה הבא אחריו יכול לבטל עדותו דזה בא ראשון וה"ל דבריו כמו שנים וזה כוונת הרמ"ה והנכון אתו בכל אופן בסברא זו ונראה ברור דרבינו מתתיהו דחולק הוא דסבירא ליה כדעת הרא"ה דכי אמרינן כן כשבא עד ראשון דה"ל כשנים היינו בדבר שבערוה דזולת הנאמנות במת בעלה או סוטה קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן לו נאמנות כשנים אבל בדבר איסור דקי"ל ע"א נאמן באיסורין אף שבא בתחילה מכל מקום יכול עד הבא אחריו אפילו בזמן מאוחר יכול להכחישו ואף בע"א דמחייב שבועה בממון לא הוי כשנים ולכך יכול השני להכחישו ועיין בי"ד סי' קכ"ז שהביא הרב הש"ך שני דיעות הללו ונראה ברור דהן הן דעת הרמ"ה ורבינו מתתיהו ואם כן לפי דפסק הרב המחבר בי"ד בכמה דוכתי וביחוד בסי' ל"ט ע"ש כדעת מהרי"ק החולק על הרא"ה ובכל מקום תלוי במי שבא ראשון הדין כאן כרמ"ה וכ"נ בבירור שנוטה לשונו דכתב וא"כ אלא ע"א הרי דמשוה לי' לע"א לחייב שבועה כע"א ואלו דעתו כר' מתתיהו הל"ל וא"כ עדות כלל ולא לכתוב וא"כ אלא ע"א אלא ברור דס"ל כרמ"ה. וביותר לפי דסבירא ליה לש"ע דבכת"י יוצא ממקום אחר א"נ לומר תנאי היה רק במגו דאינו כת"י ואי ס"ד כרבינו מתתיהו דאין חייב שבועה אם כן מה מגו יש לו אילו אמר אינו כת"י ושתק כמ"ש התו' והיה ע"א אומר זה כת"י היה מחייב שבועה לכ"ע כמבואר בירושלמי שנתקיים כת"י א' ולא השני ועכשיו דאומר היה תנאי היה פוטרו אפילו משבועה מה מגו יש בזו ודוחק לומר דיש לו מגו לומר זה אינו כת"י ומ"מ ידעתי דעל שטר זה פרע ואם כן ה"ל חד לגבי חד דמגו כי האי קשה לומר ובפרט אטו כל השטרות בגדר דיכול לומר פרע אולי הוא בתוך זמנו וכהנה יתר דברים דלא שייך בי' פרעון ולכן נר' ברור דדעת ר' מתתיהו כמ"ד דעל אמירת תנאי היה א"צ מגו ואפילו בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים ואם כן לא קשיא דא"צ למגו אבל לדעת דבעי דוקא מגו כמעט מוכיח כדעת הרמ"ה כמ"ש ואין לומר דמיירי באו' זה כת"י ושל חברי וא"כ בשותק אף על כת"י חבירו לית קיום דזה אינו דהא יכול חבירו לחתום בב"ד כמו שאמרו בגזלן וכדומה ומ"מ יהיה נדון כע"א וליכא מגו גם אפשר לומר דסבירא לר' מתתיהו כנר' מדברי התוספות כתובות דף כ' ד"ה רבי יוחנן דאין עד בשטר זוקק לשבועה אלא כשמצאו לקיים יד א' ולא השני והיינו שלא מצאו לקיים אבל בעומד הע"א ואומר מזויף הוא הוי רק שטר בע"א בעלמא ובפרט כמש"ל בטוען להדיא מזויף הוי דאורייתא ואם כן שפיר י"ל מגו דיטעון עכ"י להדיא מזויף ולית כאן ש"ד משא"כ להרא"ש דסבירא ליה פג"פ דאיכא ש"ד אי נאמר כר' מתתיהו עכצ"ל דעל אמירת תנאי א"צ מגו דמזויף ובזה י"ל דברי הטור דכתב דהרא"ש ס"ל דאף בכת"י יוצא ממקום אחר נאמן בתנאי ונתקשו אי' רמיזה ברא"ש ולפמ"ש ניחא דהטור סבירא ליה בסברא כר"מ כמ"ש להדיא דאינו זוקק לשבועה ודוק:

מו

אנן סהדי כו' הרב הש"ך האריך דבעה"ת חולק וסבירא ליה דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר דאית להו מגו אף דכתוב כן בשטר' מכל מקום נאמני' במגו ע"ש בש"ך שדחק ומה שנ"ל הוא דהטעם דכתבו דהוי כמו מוקדם דקי"ל באין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר ע" חתמנו ועל זה לא חתמנו ולא הוי כמגו במקום עדים דאמרינן דלא דייקו לחתום על כל מה שנכתב מה שא"כ בלית להו מגו דכת"י ניכר ממקום אחר אמרינן חזקה דאכולי חתימי כן י"ל בתנאי אף דכתבו בלי תנאי י"ל באין כת"י יוצא ממקום אחר דאית להו מגו דלאו אכולי מילתא מסהדי ולא השגיחו מה דכתיב בי' בלי שיור תנאי וזהו טעמם כמ"ש בבע"ת להדיא וזהו הכל דכתב בלי שיור וכו' ולא כתוב בי' להדיא ואנן סהדי מסהידינן וכו' דאי כתבו כן הרי אומרים בפי' דמעידי' עליו והוי כמו דכתבו נאמנות מפורש דא"י לומר דלא קנו על נאמנות כדלקמן בסי' ע"א ואף כאן הרי העידו בפי' דמסהידינן עליו כמ"ש ואנן סהדי ולכך לכ"ע א"נ והמדייק בבעל התרומות יראה דלא העתיק דכתב ואנן סהדי כו' רק סתם ואי כתיב בי' דלא הוה שיור אבל הרמ"א הוסיף ואנן סהדי וכו' דא"כ ל"ל לאו אכולי מילתא וכמ"ש וא"ש וברור. והקשה הר"נ מ"ש אמנה דאינם נאמנים דה"ל עולה למסור שטר ע"ת שיהיה מלוהו ומ"ש תנאי דג"כ החוב אינו חל כי אם בקיום תנאו ותי' התנאי תלוי בדעת המלוה ואם ירצה לקיים התנאי הוא מוכרח לשלם ולכך מותר ונתן לכתוב משא"כ אמנה אף דירצה המלוה להלות אם לא ירצה הלוה ליקח בהקפה ולכך אין בשטר ממש ע"ש ואם כן ה"ה בתנאי אם התנאי תלוי גם כן בלוה ד"מ אם ילך הלוה למקום פלוני יתחייב ואם לא ילך לא יתחייב הוי כמו אמנה דהא ביד הלוה שלא יתחייב לו כלל וא"נ העדים וכמו כן אם היה תנאי שאם יעשה הלוה כך וכך שיפטור מחובו ג"כ מותר דהא מתחילה עכ"פ חל שעבודו של שטר קודם שקיים תנאו וכן מוכח בבעה"ת שער כ"א ח"ג שכתב תנאי כזו דנאמנים והנה אם אמרי דתנאי היה שלא יחול החיוב אם לא יקיים תנאו בזמן מוגבל והן העידו דעבר זמן מוגבל ואם כן השטר בטל כתב מהרדב"ז בחלק ראשון סי' קצ"ח בשם מפורשים ובעלי חדושים דתו אין נאמנים דהם מבטלים שטר לגמרי מיהו משמע שם מדבריו דלא אמרה רק בכת"י יוצא ממקום אחר לדעת האומרים בתנאי נאמנים ובעל כה"ג העתיק בשם תשובת כ"י סתם לחלוק בהך ונשען כי התוספות שם ד"ה או דילמא כתבו כו' דלכך תנאי לא מעקר שטרא דהרי אם יקיים התנאי קיים שטרו משמע הא עבר זמן לקיום תנאו תו לא מהימני אבל אני לא מצאתי בשום מחכר לחלוק בכך ואדרבא מדברי בעה"ת הנ"ל דכתב דלוה אמר שקיים התנאי ונתבטל השטר ומ"מ אם אין כתוב בשטר בלי שיור תנאי נאמנים אפילו כת"י יוצא ממ"א הרי דנאמנים מ"מ אפילו במקום דמתבטל השטר ודוחק לחלק כי בהך דבעה"ת עכ"פ מתחילה היה לשטר שעבוד כמש"ל דאם כן לא הוי ליה לסתום ובאמת מדברי תוספות הנ"ל אין ראי' כי התוספות כתבו כן לפרש הא דבעי מר"נ בתנאי ור"נ סבירא ליה אפילו מודע' אינו נאמן הואיל ומעקר שטרא אם כן למה נשתנה תנאי ולכך הוצרך תוספות לומר דלא מעקר שטרא דאם יקיים תנאי הרי שטרו בתוקף ולא דמי למודע' אבל לפי דקי"ל כמר בר רב אשי דאף במודע' דמעקר לשטרא לגמרי מ"מ נאמנים משום דניתן לכתוב ולא איכפת לן במה דמעקר לשטר' אם כן כיון דגם תנאי הרשות לעדים לכתוב שטר בתנאי כמ"ש הר"נ הנ"ל דלא דמי לאמנה אם כן מה בכך דמעקר לגמרי השטר מ"ש מן מודע' ולכך לדינא דקי"ל במודעות כמר ב"א ליתא לדיני של התו' ולכך סתמו המחברים וזה ברור ואפשר דקשי' לי' להרדב"ז להנך דסבירא ליה אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר תנאי ואפי' א' אומר תנאי וכו' אם כן באומרים אנוסי' היינו מחמת נפשות להמני במגו דתנאי היה ולא נתקיים התנאי ואי דהוה מגו דבי תרי הא אחד יכול לומר ע"ת היה וא"כ גם כן השטר בטל ואין אחד צורך להשני' אלא ודאי דכי מהני באומר תנאי באפשר לקיי' תנאו אם כן ליכא כאן מגו דאומר אנוסי' היינו ורצונו לבטל השטר לגמרי מכל וכל וזהו נרא' דהיה ראי' הרדב"ז. אך באמת אין זו קושי' דכבר העליתי לקמן בכללי מגו דדעת התו' ורבי' דס"ל דנח לו לומר דבר שהשני מסכים עמו ממה שיאמר דבר במה שהשני מכחישו וא"כ איך יאמר תנאי ואולי השני לא יסכים עמו ויכחישו ומגו דבי תרי לא אמרינן כי לא בקל שניהם מסכימים בשפה אחת ודברים אחדי' וגם הוי כמגו במקום עדים כמ"ש התוספות בכתובות בד"ה אין נאמנים דהקשו להמני במגו דפרוע ע"ש וכן הדבר פה אף גם בממ"נ אם יאמר הלוה גם כן תנאי היה הרי זו מגו דבי תרי העד והלוה ואם לא יאמר הלוה תנאי איך יאמר הוא תנאי מה שהלוה מכחישו ואומר דלא היה תנאי כלל ולכן אין כאן ראי' כלל מבורר כמ"ש רש"י דאפילו עקר לשטרא לגמרי מכל מקום נאמנים לומר תנאי היה דברינו:

מז

שטר אמנה כו' ומעשי' בכל יום שנוטלים קנין ומאמיני' לו על המעות אעפ"י ששיעבד נפשי' שהאיסור אינו אלא לעשות שטר נ"י בפ' חזקת בשם ריטב"א ד"מ וסמ"ע ולא הבנתי הא ה"ל מוקדם כיון דלא מטו שטר לידו וצ"ל בקנין הוי בין ילוה בין לא ילוה כלל וכמ"ש לעיל בסי' ל"ט וכן כתב הנ"י שם ב"מ דקנין הוי בין ילוה בין לא ילוה וא"כ מה אמנה יש כאן כיון דנשתעבד בין לא ילוה ג"כ והריטב"א אפשר דסבירא ליה כמש"ל בסי' ל"ט דאם כתב דישתעבד מעכשיו וכן בקנין כה"ג מהני אבל לפי דעת רוב הפוסקים וכמבואר בגמרא דלכך המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר דאין לחוש דילמא כתב ללות ולא לוה דהא שיעבד נפשי' בין לא ילוה א"כ לא הבנתי מה אמנה שייך בזה ואי דהתנה להדיא דוקא אם ילוה הדר ה"ל מוקדם כמ"ש ולכן דבריו צ"ע:

מח

אינ' נאמנים ולשיטת הרמב"ם לעיל בסי' זה דעדים המעידי' על כת"י צריכין לזכור גוף העדות וכאן דל מהכ' מה שאומרים שהיה אמנה או פסולי עדות עכ"פ אין זוכרים דבר מגוף הלואה כי אדרבא אומרים ששקר הוא ולא הלוהו כלום כבר כתבתי לעיל דסתמא אמרינן דהוי זוכרי' וא"כ הואיל ואין נאמנים בדבריהם דהוי עולה כלא אמרו דבר כלל וכאלו שתקי וא"כ אנן מחזיקין בזוכרים ולק"מ ולשיטת הרא"ש לעיל דסבירא ליה דבאינם זוכרים ונצרף עמם אחר יכולים להעיד אם כן י"ל פה דמיירי דצירף עמהם אחר או כל א' מעיד זה כת"י וכת"י חבירי כנ"ל אך נראה אם הדין כן ושניהם אומרים שניהם אנוסי' מחמת ממון היו נאמנים דאף דא"י לשווי נפשי' רשע נאמן ע"ג חבירו דהיה אנוס במגו דהיה אומר אין זה כת"י חבירי והרי זה כאילו שנים מעידים על כת"י אחרים ואמרו אנוסים מחמת ממון דנאמנים וה"ה זה כמעיד על חבירו וכן להיפוך והרי זה נאמנים במגו ובמשנה דקתני א"נ או דאמר אני אנוס ואין יודע מחבירו או דאינו מעיד על כת"י חבירו רק בצירוף אחרים אבל דין הנ"ל ודאי אמת מיהו יש לפקפק דעכ"פ העד בחזקת כשרות עומד וחזקה דכשר היה וא"כ איך יפסלו ע"א ואי במגו ה"ל מגו במקום חזקה אלימת' ל"א והא דאמרינן בגמרא דאדם קרוב לעצמו וכו' ולא אמרינן בפשוט דהוא מגו במקום חזקה משום דאם נאמן על עצמו הרי הוא יכול לפסול עצמו יותר מק' עדים ואם כן איך יוכשר קיומו כיון דהוא פסול לעדות ולכך הוצרך לומר אדם קרוב וכו' וכן צריך לומר לראב"ד בראש פרק קמא דמכות וכמש"ל כמה דוכתי' ועיין סי' ל"ו דמפרש אדם קרוב לעצמו דאנן אמרינן המעשה אמת דנבעל לרצונו ומכל מקום גזירת הכתוב שלא יפסול עצמו ויהיה כשר להעיד ולכך קטלינן לשני וא"כ לכאורה קשה אף כאן מה בכך אדם קרוב מכל מקום המעשה אמת והרי הוא כשר וא"כ איך יוכשר השטר כיון דאמת דהיו אנוסי' ולפמ"ש דעל אמירת' אנוסי' ל"ל מגו דהוי במקום חזקה רק אלו פסול עצמו היה הקיום פסול היותו רשעים אבל כאן דאין אדם משים וכו' הקיום כשר ול"ל מגו ובזה אמרתי בחדושי לישב דברי התוספות דהקשו לימא פלגינן דבור' ותי' בקיום שטרות דרבנן וכו' וקשי' לרמב"ח דסבירא ליה אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר לחלק בין אנוסים ממון לנפשות לפלוג דבור' ולפמ"ש ניחא דודאי כבר כתבו תו' בסנהדרין וריטב"א לחלק בין תרי גופא לחד גופא רק קושית התוספות בכתובות כמ"ש דיהיה נאמן על חבירו במגו דאין זה כת"י ואי דהוה במקום חזקה נפלוג ונאמר מה שאמר אנוסי' היינו מחמת ממון הך מחמת ממון מוסב על עצמו אבל חבירו היה מאונס נפשות וזה יותר נח לומר משנימא פלוני רבעני לרצוני דאיך הפי' רבעני אם לאחר רבע וע"ז תי' קיום דרבנן ול"ק לרמב"ח דמיירי בכת"י יוצא ממקום אחר דלפלוג דבור' דבחד גופי' לא פלגינן ולחבירו איך יהיה נאמן ע"א הא לית ליה מגו כלל דכת"י יוצא ממקום אחר ודוק:

מט

אין נאמנים וכו' ועדים אחרים נאמנים ש"ך בשם ב"י ומשמע דאפילו בתנאי דסבירא ליה דאין עדים נאמנים בכת"י יוצא ממקום אחר מכל מקום עדים אחרים נאמנים וכ"כ הב"י להדיא בסי' כ"ט בסופו על תשובת רשב"א דאחד משכן כרם ועדים אחרים אומרים דהיה על תנאי ופסק הרשב"א דנאמנים אפילו כתב עדי שטר יוצא ממקום אחר דאין כאן הכחשה רק בירור הדברי' עכ"ל וכתב הב"י דאף דסבירא ליה לרשב"א דאין נאמנים לומר תנאי היה אם כת"י יוצא ממקום אחר שאני הכא דעדים אחרים מעידין כן ומזה מבואר דעדים אחרים יכולי' להעיד כן ונאמנים. אך באמת אין מובן לדברים כאלה דבממ"נ אם אתה אומר דמה שהעידו סתם אין כאן דבר מוחלט שהיה בלי תנאי ולכך יכולים עדים אחרים לברר דבריהם אף עדים עצמם יכולים לומר תנאי היה וכי אינם יכולי' לברר דבריהם ואי אמרינן דסתמא דמילתא הוה דמעידי' בפירוש דלא היה תנאי א"כ איך עדים אחרים יכחישוהו וה"ל תרי לגבי תרי וכן עמד בזה הרב המובהק בעל גי"ת בשטר כ"א ח"ג ע"ש ולא תי' כלום ולכן נראה דודאי אם כת הב' אומרים שתנאי היה במעמד עדי השטר אם כן הרי כאן הכחשה דאלו אף עדי שטר מעידי' כן ה"ל לכתוב ואם כן הוי כמעידי' דלא היה תנאי והרי זה הכחשה תרי מול תרי אבל כיון שהעידו סתם דהיה תנאי אנו מישבין דברי כל עדים שלא יהיו כמוכחשי' כפי הראוי ואומרים דהיה התנאי שלא במעמד עדי השטר והם לא ידעו וכתבו סתם כראיי ואין כאן הכחשה כלל וזהו כוונתו שאין כאן הכחשה אלא בירור ואמרינן שלא היה התנאי אז רק לאח"כ שלא במעמד עדי השטר. ויותר נראה דבלא"ה יש להבין במ"ש הרשב"א דאין אלו מכחישין עדי שטר דמשמע אלו מכחישין בהחלט לעדי השטר דלא היה עדותן מועיל דלמה נימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי קרקע בחזקת בעלה דהיינו יורשי ראובן עומדת כנודע בדין משכנת' בב"מ בזה אומר לשתים וזה אומר ביותר בפ"י וכמ"ש הרשב"א בתשובה בסי' תתקע"ב ועכצ"ל דאילו היו מכחישין עדי שטר היו עדי שטר נאמנים בהך עובדא דהא חזינן דנחית שמעון בתוכו לתורת משכנת' ואלו הם משקרי' מה בעי שמעון בתוכו ורגלי' לדבר שהאמת עם העדים כותבי שטר משכנת' ולכך כתב רשב"א תינח אלו מכחישין גוף עדותן היינו אומרים כן אבל עכשיו שגוף עדותן לא יפול בו הכחשה רק בבירור הדברים א"כ אף דנימא דעדי שטר ה"ל כמעידין דלא היה תנאי מה בכך ה"ל תרי ותרי וקרקע בחזקת יורשי בעלי' ראשוני' עומד וזכו בו יורשי ראובן ואפשר דלזה נתכוון גם הב"י במ"ש שאני הכא דעדי' אחרים מעידי' כן ואם כן הוי ליה תרי ותרי ויהיה איך שיהיה הדין דין אמת דבעדי' אחרי' אומרים תנאי היה להנך רבוותא דסבירא להו דאין נאמנים לומר תנאי היה אם כת"י יוצא ממקום אחר ה"ל תרי ותרי אך לפי זה יש להבין בגט לפי דמבואר בש"ע א"ע סי' קמ"ז דאין כותבין תנאי בגט אלא אומר ע"פ מה מהני דרוב גיטין חת"י עדים ניכר וא"כ לא זו דעדים הלזו החתומים על גט א"י להעיד ע"ת לדעת האומרים בכת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמני' לומר תנאי היה אף גם אפילו נימא דצריך לתנאי עדים אחרים מה שבאמת לא מצינו בשום חיבור שמצריך כת עדים מיוחד להעיד ע"ת הגט מכל מקום לא מהני דה"ל תרי לגבי תרי והאשה בספק וכדומה לכמה דברים וכי כך המדה להביא האשה הלזו בספק גירושין ואם תקבל קידושין מאחר הרי הדבר בספק להחמיר למ"ד תרי ותרי ספר של תורה וכהנה דברים רבים מה שיש הבדל בין ספק לודאי ולכן צריך לומר או דכי לא נכתב התנאי בגט אין התנאי בכתיבה רק בנתינה וא"כ אף עדי החתימה יכולים להעיד דבאמת לא היה בכתיבה תנאי רק בעת נתינה ואין זה סותר לעדותן ועיין תשובת מבי"ט ח"א סי' רכ"א ורל"א במ"ש בזה בגט ע"ש או דכי נאמר דא"י להעיד דתנאי היה היינו באומרים דהיה תנאי ניתן לכתוב לא כתבו אם כן זה סותר לעדותן בשער דאילו היה התנאי ה"ל לכתוב אבל אם העידו דכך היה התנאי להדיא בלי לכתוב רק למסור דברים בע"פ אבל לא שיהיה כתוב כן בשטר אם כן מה זה סותר לעדותן שבשטר ומה שלא כתבו הלא כך היה התנאי מבלי לכותבו ולכך בגיטין דכך הדין ונהוג מבלי לכתוב בגט התנאי וא"כ יכולים הן העדים להעיד בע"פ ע"ת ואין זו סתירה וזה ברור. ומעתה הונח לנו התמי' שתמהו כל המחברים ובראשם הסמ"ע על ש"ע דכאן וכן לעיל בסי' כ"ט דאין העד נאמן לומר תנאי היה ואינו בסי' פ"ב פסק דיכול לומר תנאי היה אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר ועיין בסמ"ע שדחק ובפרט מ"ש לחלק בין בע"פ לבשטר דחוק דהא לא נזכר כלל בשום דוכתא בגמרא בענין תנאי רק גבי שטר והך דא"י להוסיף בעדותו בע"פ תנאי נלמוד מהך דשטר וא"כ איך אפשר לחלק כיון דע קר דינו של תנאי נאמר בשטר ולכן גם מה שהיה אפשר ליישב ולומר דאם העדים אומרים דתנאי היה אם יעשה כך המלוה יחול השטר ואם לאו יתבטל זהו אין עדים נאמנים דאם כן אין מקום לשטר כלל אם לא יקיים התנאי ואיך כתבו שטר סתם וזו דמיירי בי' בסי' מ"ו כמבואר להדיא או תנאי הי' ולא ראינו שנתקיים התנאי אבל אם אומרים דשטר היה נכון רק תנאי היה אם יעשה הלוה כך מחול לו שטר אם כן שטר נכתב כהוגן בכל אופן רק התנאי היה על מחילה זהו אינו סותר לעדותן בשטר ואף הם בעצמן יכולים לומר ובזו מיירי בסי' פ"ב כמבואר שם להדיא בריש סעיף י"ב ועל תנאי זה סובב כל דין שם ולק"מ אלא דהך מסי' כ"ט קשי' דשם סתם דא"י להוסיף תנאי ולא חילק בין תנאי לתנאי אבל לפמ"ש נראה דכאן מיירי שאומרים שבכתיבת השטר היה תנאי אם כן אינם נאמנים דה"ל לכתוב והוי כמעידים דלא היה תנאי דאל"כ היו כותבים אבל בסי' פ"ב מיירי כדמשמע מלשון שם ששטר נעשה ע"ת והיינו בכתיבה לא היה תנאי רק לא הניחו למסור למלוה רק בתנאי פרטי וגם היה הדבר ביניהם מבלי לכותבו בשטר אם כן עדים נאמנים דהוה מילתא אחריתא ולא שייך דה"ל לכותבו בשטר והיינו הך דגט שכתבתי ודבר זה מבורר ונכון ומעתה לא קשיא מהך דלעיל מעדות ע"פ דשם ודאי אילו ידעו התנאי מי שם מחסום לפיה' לאומרו בב"ד ואי לא אמרו ה"ל כמעידין דאין תנאי כמו בכתב הנ"ל וכיון שהגיד וא"ש והכל מיושב ונכון

נ

חוץ לומר בפנינו מסר מודע' עיין ש"ך דהביא דעת רבי' דסבירא ליה דגם במודע' אם כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים ע"ש ואמת שכן דעת רבי' אמנם נראה דעת רביני ב"י המחבר להכריע מהך דפרכינן בב"ב דף מ"ח ע"ב ארבה ב"ח דחתם אמודע ואאשקלת' מהא דר"נ דעדים שאמרו מודע' היינו א"נ וקשה מה אריא דר"נ סתמא ה"ל להקשות דהא ודאי חת"י רבה ב"ח היה ניכרת ורבנן בקיאי שמי' ולכ"ע א"נ אלא ודאי דלמר בר אשי אף בזו נאמן ותמהני מש"ך דבס"ק זה קי"ז הביא דעת רבי' דסבירא ליה כרב נחמן ובריש סי' זה דאם מודה בשטר ואמר אמנה הוא דנאמן וכן הוא לקמן סי' פ"ב לא פקפק דלדעת הפוסקים כר"נ אף בזה דיש לו מגו דמזויף מכל מקום אינו נאמן לומר אמנה הוא כמ"ש התוספות להדיא כתוב' דף י"ט ע"ב ד"ה אמר ר"נ וכו' ע"ש וא"כ מוכח מסתימת הפוסקים דלית הלכתא כר"נ אך הא גופי' קשי' דהביא באמת הש"ך רבי' מרבוות' דסבירא ליה מהא דפריך הגמרא מר"נ ש"מ דהלכתא כוותי' דאל"כ מה קשי' ר"ה ורבה ב"ח כמר ב"א סבירא להו ונר' לישב דהא הר"ן פי' במילתא דמר ב"א דאמר טעמא דנאמנים במודע' משום דניתן לכתוב ופי' הר"ן דהיו עדים עצמם יכולים לכתוב בו ביום שטר מודע' ולכך נאמנים ע"ש ועיין דרישה דלדעת האומרים דאפי' כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים עכצ"ל פי' זה וא"כ זהו לפי מסקנת הגמרא שם בב"ב דמשני אף דמודע' אין נאמנים היינו בע"פ אבל בשטר לכ"ע נאמנים וא"כ יפה טען מר ב"א כיון דמודה ר"נ דיכולים לכתוב ונאמנים אם כן אף בע"פ יהמני אבל בסלקא דעתך שם דאפי' מודע' בשטר לא יהיה יכולים לחתום אם כן ליתא לסברת מר בר אשי דניתן לכתוב דהא על זה אנו דנין אפילו בכתב א"נ וא"כ שפיר פריך מר"נ ובסלקא דעתך ליתא לסברת מר ב"א כלל ולכך בתר דשנינו שם ה"מ בעל פה אבל בשטר וכו' הביא סתמא דגמ' הך מילתא דמר בר אשי וכו' והיינו דבזה תליא דהואיל דשנינן כן אף זה מילתא דמר ב"א נכון לדינא וא"ש:

נא

שהלוה היה קטן כו' דחזקה אין עדים חותמים אא"כ נעשה בגדול בחדושי לכתוב' הקשיתי לפי דקי"ל מעברין שנה עד ניסן וקי"ל בא"ח דאם נולד באדר ונתעברה שנה אין נעשה בן י"ג אלא באדר שני אם כן שפיר משכחת לי' דהם הניחו לחתום ולעשות קנין באדר כי לא ידעו שהיה השנה נעשה מעוברת ואם כן כבר הוא בן י"ג שנים והרי הוא גדול ואח"כ נמלכו ב"ד לעבר השנה ואם כן היה באדר ראשון קטן ושפיר הם אומרים דקטן היה בעת מכירה ואין כאן דבר המגרע חזקתם כי מה הוי להו למעבד ע"ש כי הארכתי ולדידן אשר אנו יודעים מקביעו' השנה מקדם מימי' ימימה קצרתי כי אין בו נ"מ לדינא:

נב

יכול לחזור בו והש"ך השיג ע"ז וכתב דהריב"ש לא אמרה רק לסניף בעלמא ובדרך אפשר ולקושטא דמילתא אין לו שורש כלל לדינא ועיין מש"ל דמשמע קצת בדברי הרי"ף כמותו אבל מכל מקום לדינא לא ידעתי לי' פתר דכיון דקי"ל כרמב"ם דע"א בשטר מהני אם כן איך אפשר דיכול לחזור בו אם כן איך היום נוציא ממון לאחר יבא העד ויחזור בו והוא דבר אין לו שחר ואולי סבירא ליה דיש לו שטר בע"א א"י לומר פרעתי משום דהוי מתוך שאיל"מ ואם ע"א אומר פרוע נאמן דע"א פוטר משבועה ולפ"ז הא יש לע"א מגו דפרוע והתו' הקשו בשני עדים ותי' מגו דבי תרי ל"א וזה לא שייך בע"א וצ"ע. כתב הרמ"א בתשובה סי' ק"י בשובר שחתומי' עליו ב' עדים וכתב עד השני נתקיים ולא חת"י עד הראשון אלא שעד השני אמר כשחתם עצמו כבר היה עד הראשון חתום וגם הסופר העיד שכתב הוא לשובר ובפניו נעשה הקני' על השובר וחתמו העדים לשובר והכשיר הרמ"א לשובר משלשם טעמים ראשון דכתב סופר וע"א כשהסופר לפנינו ומעיד שזהו כת"י מצטרף לענין בני חורין וה"ה לענין פרעון ועל טעם זה השיג הש"ך דלא מהני כתב סופר אלא כשהסופר מעיד שיודע מגוף הלואה וכמו בגט שיודע מגיף הגירושין אבל אין מועיל במה שמכיר כתיבתו ונכון עמו ואפשר גם רמ"א כוונתו בכך ששם הסופר ידע מגוף ענין ג"כ שהוא אמת, והטעם שני דהואיל דהסופר ידע הקנין מצטרף הוא עם העד התתום שנתקיים כת"י דלענין בני חורין לא בעינן עדי קנין בעצמן וכאן בפרעון על כתובתה הוי כמו ב"ח והש"ך השיג דהא נ"מ טובי לענין טריפת הלקוח' כמבואר בגמרא דב"מ פ"ק ולקמן סי' ס"ה סי"ח ואני איני מבין דבריו דזהו בגמרא הכל טרם דאיתא לשמואל דהמוכר שט"ח ומחל מחול אבל השתא דקי"ל לדשמואל ולכך המוציא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דליכא למיחש לקנוניא אם כן כיון ששני עדים מעידים על הפרעון אין לך מחילה גדולה מזו ומה נ"מ אם מכרה כתובתה איהו דאפסיד אנפשיה הלא בידה למחול ואין לך מחילה גדולה שעדים מעידים על ק"ס על השובר והרי הוא מחילה גמורה ופשיטא דמהני ולא משגיחין בקלא ובפרט בקנין הא דבעינן לגבות ממשעבדי דוקא עדים שקבלו הק"ס ולא אותן שהיו במעמדו הטעם כמ"ש רשב"א דאל"כ יביא הרבה כתוב ויטרוף ויחזור ויטרוף וטעם זה לא שייך בפרעון כלל דמ"ש זה מזה ולכן אין לדברי השגת הש"ך כלל מקום וטעם ג' כתב רמ"א דהואיל דזה אמר דחתום עד הראשון טרם שחתום הוא א"כ אף דאינו מכיר חתימתו אמרינן כמו גבי כותי חבר דלא הוה מחתם לישראל מקמי' והוה כמעיד על חתימתו ומצטרף עם הסופר שמעיד גם כן על חתימתו וע"ז טען הש"ך בממ"נ אי אמר שראה שחתם מקמי' רק שאין מכיר חתימתו א"צ לראי' ואין לך קיום גדול מזה דהא ראהו שחתם ויש לו סימן מובהק דהיא היא מה שחתם בפניו דהוא חתם בצדו ואם אומר שלא ראהו חתום רק כשבא לחתום מצאהו חתום לפניו עד אחד מה יועיל זה הלא אינו יודע מחתימתו כלל ואולי זייף הבעל והחתים בשקר ע"א והוא חתם בצדו ויפה טען ודברי רמ"א צל"ע בזה:

א

או כתבתי ללות וכו' פי' אמנה דמעולם לא היה רצוני ללות רק מסרתי לך השטר לאיזה סיבה אבל האמנתיך שלא תתבעיני בו אבל כתבתי ללות וכו' פי' רצוני היה ללות ממך וע"ת כן מסרתי לך השטר אבל נמשך הענין ועד היום לא הלויתני. וכ"מ פי' כתבתי ללות וכו' נפל ממני ומצאתיו. ועיין מ"ש בתומים בזה וגם צ"ל דאיירי בשטר שאין בו קנין ע"ש אבל ביש קנין אינו יכול לטעון כתבתי ללות ולא לוה ע"ש:

ב

הרי הוא כשאר שטרות וגובה בו ומכל מקום לא הוחזק הלוה כפרן במה שהיה טוען כתבתי ללות כי אף על פי שנתקיים מכל מקום יכול להיות אמת כדבריו ובאסיפת זקנים הביא בשם רבו של ריטב"א (עיין תומים שהבאתי מקומו) דהוחזק כפרן כשנתקיים אחר כך ודבריו צריכים ביאור:

ג

אבל אם יש בו נאמנות לא דכי הימניה הרי המלוה נאמן כעדים ואם כן מה יהני מגו ה"ל מגו במקום עדים:

ד

במגו דאמר מזויף ואם כן אף הנאמנות מזויף וכיון דיש לו מגו על גופו של נאמנות מהני מגו והכי קי"ל וכ"כ המחבר לקמן סימן פ"ב ועיין תומים דכן מוכח מלקמן סי' מ"ז:

ה

באי' עדי שטר כו' ה"ה שאר עדים והמחבר א' מדרכי קיום נקט ש"ך:

ו

אפילו הן הדיוט' פירוש באופן שכשרים לדון ד"מ כדלעיל בהלכות דיינים דאין הבדל בזה בקיום לשארי דינים:

ז

ואתא פלוני כו' מתחלה יש לכתוב אופן שנתקיים בו השטר אבל באמת אי לא כתבו רק סתם שטרא דלא נתקיים בב"ד דיו ש"ך ופשוט:

ח

אין מקיימין בלילה דה"ל דין ואם עבר וקיימוהו תלי כמש"ל אם עברו ודנו בלילה אי דינהם דין ואם נתרצו המלוה והלוה שיקיים בלילה דעת הסמ"ע וש"ך דמהני ועיין תומים דכתבתי בכ"י נכון הוא אבל בשטר העומד לגבות משעבדי צ"ע אי מהני ובמקום שמנהג שמקיימין בלילה מועיל כמו המנהג לקיים יחידי ש"ך:

ט

ואם קיימו בשנים וכו' העלה הש"ך דאם הקיום שאחרים העידו שהוא כת"י עדים או עדים בעצמן העידו כן וכן לוה שהודה בפניהם שהוא כת"י אינו מועיל כלום דה"ל עד מפי עד דכיון דהם שנים לא מקרי ב"ד אבל אם הם בעצמן מכירי' החתימות לא הוי קיום ב"ד אבל מכל מקום לפמ"ש הרמ"א לקמן בסעיף ז' הוי עדות מעליא לענין קיום מכל מקום אינו מקרי קיום ב"ד רק קיום עדות ונ"מ טובי בין קיום ב"ד לקיום בעדות כמש"ל כך העלה הש"ך ודלא כסמ"ע וכן נכון:

י

ונראה לי הטעם וכו' טעם זה דחוק כמ"ש כל המחברים וכמו שכתב הש"ך דאפילו יחיד מומחה מוחלט אין יכול לקיים שטרות ביחידי רק כל עיקר הטעם משום דהואיל דנהגו כך ה"ל כקבלוהו עליהו וכאילו מתחלה התנ' שיהיה נאמן הרב יחידי לקיים וכל תנאי שבממון קיים ואין צריך לכל דחוקים וכתב הסמ"ע הבו דלא לוסיף על המנהג דוקא הרב יש לקיים אבל לא במה שנהגו שהחזנים והסופרים דזהו ודאי מנהג בטעות אם לא ששנים העידו שבפניהם חתמו דה"ל עדות כדלקמן בסעיף ז' וכמש"ל:

יא

קיום שטרות דרבנן עיין תומים שהארכתי אי הלוה טוען בבירור שמזויף הוא דיש דעות רבים אי הך קיום הוי ד"ת או לא כי יש הרבה דינים שהקלו הואיל וקיום שטרות דרבנן כמו שכתב הרמ"א וא"כ במקום שצריך קיום דבר תורה אין להקל והעליתי דאם הלוה טוען מזויף אף דדעת הרמב"ם ומחבר בא"ע גבי גט אף ד"ת צריך קיום התם משום דבדבר שבערוה בעינן עדות ברורה אבל בד"מ אין צריך קיום ד"ת אף דלוה טוען מזויף דחזקה דלא חציף אינש לזייף הוי אומדנא דמוכח להוציא ממון כמו דמוציאין ממון בעדות בידיעה שלא בראיה וכל כיוצא בזה דלא איברי סהדי אלא לשקרי ע"ש ואי עדים טוענים מעולם לא חתמנו זה בררתי מתוך התו' דלא כמהרי"ק דד"ת בעי קיום בד"מ ומכ"ש בעדות נשים וכ"נ דעת הש"ך ודלא כסמ"ע דמשמע בכל גווני צריך קיום ד"ת אפילו הלוה טוען מזויף ע"ש:

יב

אפילו שלא בפני בע"ד אפילו מיתומים קטנים ועיין לקמן סימן ק"י מ"ש בזה באריכת וכתב הש"ך דאם מקיימין כתב יד הלוה כמו ממרנא וכדומה אין לקיימו אלא בפני בע"ד ועיין לקמן ס"ס ק"י עשיתי לדברי הש"ך סמוכים מתוך דברי הש"ע ע"ש ס"ס במ"ש שם:

יג

אפילו עומד וצווח וכו' עיין תומים דהעליתי תרתי טעמים אחת משום קיום שטרות דרבנן ומשום דלא על מנה בשטר מעידים רק על כת"י ולכך מקיימין אפילו אמרו עדים כת"י זה וכן אם אומרים מזויף דהוי קיום של תורה ע"ש:

יד

או שני דיינים ועכ"פ צריך להיות נחתם שלשה רק לקיים אין צריך רק חתימת שנים ש"ך:

טו

שיחתמו העדים בפניהם קמ"ל דאפילו חתמו העדים בפניהם בלילה בשעה שאין ראויה לקיום עיין סמ"ע ועיין מש"ל בזה:

טז

ויאמר כל אחד זה כת"י כו' פי' דאין צריך להעיד על כת"י חבירו דקי"ל על מנה שבשטר הם מעידים סמ"ע:

יז

ואני עד בדבר הזה פי' זוכר גוף עדות כדלקמן דעדי שטר המעידי' על כת"י צריך לזכור מ"ש בשטר ואם צריך לומר בפי' דזוכר או דסמכינן אחזקה דזוכר עיין לקמן מ"ש בזה:

יח

הרביעי שיבאו עדים וכו' עיין תומים דהעליתי בכוונת דברי רי"ו דאם עדי שטר עצמן אומרים שזהו כת"י ואחרים אומרים שאין זה כת"י ודאי דעדי שטר בעצמן יותר נאמנים רק יש מחלוקת אי צריכין לחזור ולחקור עדי שטר דאולי אמרו מתחלה בדדמי או לא ולא נפסק הלכתא בזה אבל לכ"ע אי נחקרו שנית ועמדו בדבריהם דהוה כת"י נאמנים יותר מאלו אחרים ואם כבר נתקיים בב"ד מבואר בטור א"ע סימן קנ"ב דלא מועיל אם תרי אמרי דהוא מזויף ע"ש דבתר ב"ד לא דייקי כלל ועיין תומים ואם עדי שטר אמרו אין זה כת"י ואחרים אומרים שזהו כת"י אם כל א' מעידי שטר אומר רק אין זה כתב ידי אבל אין יודע משל כת"י חבירו לכ"ע עדים אחרים נאמנים דאין דבריו של אחד במקום שנים אבל אם עדי שטר מעידים כל א' אין זה לא כתב ידי ולא של חברי ושנים אחרים אומרים שזה כת"י דעת הרא"ה והריטב"א דה"ל תרי ותרי ואתרע שטרא ואני מסתפק בדבר דאין העד יכול לומר אין כת"י מאחר שנתקיים מפי אחרים וכיון שהגידו כו' ולכן הדין צ"ע ע"ש:

יט

ויעידו אפילו שעדי שטר מצוים בעיר יכול להתקיים מפי עדים אחרים אפילו לכתחלה כ"כ הסמ"ע בשם ב"י וד"מ אבל הב"ח רצה לדייק מדברי הטור שכתב אם אין עדי שטר לפנינו מקיימין אותו מעדים אחרים ש"מ דאם הם בפנינו יותר יש לקבל אותן עדים דהם בקיאים יותר בכת"י ויש לדחות דרבותא קמ"ל דה"א כשאין בפנינו איך נקבל עדים על חתימתן ועי"כ יכול להתגלגל חובה לעדים אם יבא לידי הזמה או הכחשה וכי חבין לאדם שלא בפניו קמ"ל דמ"מ מקבלין:

כ

שזהו כ"י של אלו ואפילו אין מכירין כל החתימה רק רוב שמו או שם אביו וכדומה כשר עיטור והביאו הש"ך:

כא

ויכולים להעיד וכו' עיין תומים דאף הרמ"א לא אמרה רק אם אחרים אומרים שזהו כתיבת עדים אבל אם עדי שטר מעידים על כת"י אין יכול להעיד על כת"י מתוך כתבם וגם אם הוא אלם שאין יכול להעיד בע"פ א"י להעיד כלל מתוך כתב דעכ"פ ראוי לבילה בעינן:

כב

וא"צ להעיד וכו' ומ"מ לא מקרי רק עדות ולא קיום ונ"מ אם מתו קודם שבא עדותן לב"ד לא מהני מידי דראוי' לבילה בעינן בשעת שנראה לב"ד משא"כ בקיום אף דמתו הדיינים וכן אם אחרים העידו שראו העדתם בכתב לא מהני דהוי עד מפי עד משא"כ במעידים שראו מקוים דמהני וכן טובי נ"מ ובזה מיושב במ"ש בשנים דיינים מכירים שמעידים לפני שלישי ולא סגי בעדותם בכתב דאז לא הוי קיום רק עדות:

כג

של שני שדות אבל שטרי הלואות ושוברים לא דילמא אף הם מזויפים ולא שייך בהו דאכלו בשופי ג"ש ונראה דאם יש ללוה שטר הלואה מקיימין ממנו דהא הלוה מודה דאין מזויף ושטר אמת הוא אם לא דחוששין לקנוניא בשביל גביית לקוחו' ועיין לקמן סימן ק"ו ע"ש:

כד

שאכלו בעליהם היינו בשטר על שדה בעינן ג"ש דהוא שני חזקה אבל באשה מה נ"מ בג"ש ומה גבול ג"ש יש באשה ולכך די כשיושבת בטח תחת בעלה וצ"ל דאיירי בכתובה פשוטה אבל תוספת כתובות הינו שט"ח ויש לחוש דילמא הוא גופה זייף:

כה

או מב' שטרי כתובו' אבל לא משטרי הלואות ושוברין וכדומה כי בכל אלו אין כאן ראיה ברורה והכרח שהן אמת. והש"ך ביקש בס"ק כ"א להביא דברי ירושלמי ולומר בשלשה שטרות אף מן אילו מקיימין ועיין תומים ס"ק ח' דפירשתי בירושלמי פי' אחר מרווח סיוע לרמ"ה ע"ש:

כו

ואפילו אם ב' שטרות מקוימים הש"ך הקשה דלשיטת המחבר דסבירא ליה דחיישינן דילמא הכל זייף ולכך בעינן יוצא מתחת ידי אחר א"כ אם מקוים תו ליכא למיחש רק הך דיעה סבירא ליה דחוששין הואיל ושטר מצוי אצלו שמא למד לזייף ממנו ולכך לא מהני דמקוים אם הוא אצלו מצוי לזייף ממנו ועיין תומי' שהלצתי בעד רמ"א כי דקדק כן מלשון הרמב"ם ע"ש:

כז

אין מקיימין משום דהואיל דתחת ידו יש לו זמן לזייף ולעשות כתבניתו ולפי זה אף דשטרות אלו יוצאים מתחת ידי אחרים אם נודע דיש לו בתוך הבית שטר מעדים הללו אין לקיים ע"י דמיון השטרות רק באופן שעדים מעידים שמכירים החתימות בטב"ע ש"ך ס"ק כ"ד:

כח

וי"ח כי טעמם דכל החשש כמ"ש הרמב"ם דהכל זייף ולא דיעשה זויף דומה לו ואם כן במקוי' תו ליכא חשש:

כט

שקרא עליו ערעור דאל"כ יש לחוש דילמא גם זה מזויף אף ע"פ שיש בו קיום ועיין תומים מ"ש בזה בטעמו של דבר:

ל

וי"א דאפילו לא קרא וכו' והש"ך הסכים לזה דמהכ"ת נימא דהב"ד טעו ולא עשו קיום כהוגן ונכון הוא ובלא"ה קיום שטרות דרבנן ואין להחמיר כלל:

לא

ממנו לבדו לאפוקי דעת הראב"ד דסבירא ליה דגם בזה בעינן תרי שטרות ועיין תומים מ"ש בזה בטעמו של הראב"ד ובישובו אבל לדינא קי"ל כדעת מחבר:

לב

אבל לא מאגרת שכתב כי אין אדם מדקדק כ"כ בכתיבת אגרת וא"א לכוון ע"י כתיבה ולכך התירו לכתוב בח"ה אגרת כי אין מישרים הכתיבה ריב"ש:

לג

אלא א"כ חתום שמו לבסוף דאין לדמות כתב לחתימה ולכך צריך לקיים חתימה מן חתימה. ולפי זה י"ל מן אגרת אפילו חתימה אין מקיימין דהא בירושלמי אמרינן דוקא מן ספרים אבל לא מן אגרת משמע אפילו חתימה:

לד

אף על פי שלא פי' באיזה דרך כו' אע"פ שיש נ"מ טובי בין קיום לעדי שטר עצמן לעדים אחרים מכל מקום יש לקיים כי חזקה על ב"ד שעשו כהוגן:

לה

ונהגו לכתוב כו' כי יש נ"מ כי עי"כ יוכל הלוה לברר אולי עדי קיום פסולין סמ"ע וגם אם שני' אומרים אין זה כת"י ה"ל תרי ותרי משא"כ אם עדי שטר עצמן אומרים זה כת"י אין אחרים יכולים להכחישן לחד סברת רבוותא כדלעיל באריכות וכתב הש"ך בשם ב"י דלא נהגו לדקדק בכך וכן העיד הש"ך שלא נהגו במדינתינו לדקדק בכך:

לו

כהשטר וכו' דבשלמא עדי שטר עצמן מעידים על מנה בשטר ואין צריך רק שנים אבל עדים אחרים מעידים על כת"י ולכך צריך על כל כת"י שנים:

לז

הרי זה אסור להעיד כו' אפי' בצירוף עוד עד עמו המעיד על כת"י דהא יש לו מיגו דשתק ואם כן נאמן שאין זוכר והרי שטר פסול לשיטת רמב"ם ועיין תומים:

לח

אלא על ממון בשטר כו' ומה"ט אמרו דלא בעי על כת"י שנים משום דעל מנה בשטר מעידין וכמו שאמרו לקולא כן אמרו לחומרא סמ"ע משמע הא לר' דסבירא ליה על כת"י מעידין אין צריך לזכור ועיין תומים דכתבתי דלא נראה כן דמכל מקום יש להם מגו רק לרווחא דמילתא כתב הרמב"ם כן:

לט

אבל מעולם לא ידענו וכו' עיין תומים שהעליתי דמתחלה יש לב"ד לשאול לעדים אם זוכרים מה שכתוב בשטר רק אי אתרמי דהלכו להם ולא שאל הב"ד ע"כ מכל מקום אמרינן מסתמא זוכרים ולא מפסל הקיום:

מ

והרי הם כחרשים ולדעת זו אפילו עוד א' מעיד על כת"י לא מהני דהא יש לו מגו דשותק ונאמן דאינו זוכר ש"ך וכתב בתשובת דרכי נועם סימן ה' דאין צריך לזכור כל פרטי ענינים הנזכרים בשטר רק שרש הענין של שטר ע"ש:

מא

ואין משגיחין וכו' משום דלאו כל כמיניה לבטל השטר כשכת"י יוצא ממקום אחר כמו אילו אמרו קטנים היינו סמ"ע וכ"כ הרמב"ם ואי קשה א"כ אם מתו או נתחרשו עדים דאנן סהדי דלא יודעים מה טעם יש בהכשר עיין לעיל סימן כ"ח דהארכתי וכתבתי דסבירא ליה לרמב"ם דזהו מתקנת חכמים דאל"כ בטלת כל הלואות דמי ילוה בשטר מחר ימותו ויתחרשו ויתבטל השטר ע"ש:

מב

אלא בעד אחד הסמ"ע פי' שאין כלל תורת שטר עליו אם חתם בו רק ע"א עד שיעיד בע"פ בב"ד דה"ל בע"א מפיהם ולא מפי כתבם ועיין תומים שבררתי דלא כן הוא כמבואר לקמן בסימן נ"א באריכות ומסתמא אמרינן דזוכר ועדותו כשירה בכל אופן וכן אפילו מת וכת"י ממקום אחר ניכר אבל בבואו לב"ד ואמר דאין זוכר בזו נאמן ע"א אפילו כת"י יוצא ממקום אחר ואם כן לדיעה קמייתא מפסל שטר ועיין מש"ל סימן נ"א והש"ך השיג על זה וצ"ע לדינא:

מג

מכל מקום לענין זה וכו' עיין מש"ל בסימן ל"ט מזה באריכות בישוב דברי רמ"א מכל מה שטען עליו הש"ך:

מד

לא נתקיים כו' ואפילו יאמר העד אני לא אהיה מעיד על מנה בשטר כי אם על כת"י ויצרף אחר עמו ואם כן לא יצא ע"פ כי אם החצי מהשטר מכל מקום לרבנן ודאי דעל מנה בשטר מעיד ולא מהני כ"כ תו' והרא"ש ועיין תומים מ"ש בזה: ועיין תומים אם העד אינו זוכר ענין השטר דצריך ע"א עמו לדעת הי"ח שהביא המחבר יכול בצירוף עוד אחד להעיד על כת"י עד השני דהא לא נפק אפומיה רק פלגא דממון דכן משמע מדברי הב"ח ופרישה ע"ש:

מה

ומת אחד מהן כו' ה"ה חי והלך למד"ה גם כן הדין כך סמ"ע וש"ך דלא כב"ח דסבירא ליה דוקא במת הקילו כן:

מו

שא"כ יצאו ג' כו' והתורה אמרה ע"פ שני עדים יקום דבר מחצה על ידי כל עד ועד ולא יותר:

מז

בפני עדים דאל"כ מי יודע שזה חתם ידו ואם כתב בפני ב"ד חוכך הרב הש"ך אולי הוי זה כמעיד על כת"י בב"ד ועדין נפק תלתא רבעי ממון עפ"י ע"א וצ"ע:

מח

אפילו על החרס כו' דאין סדר לכתוב ע"ג שטר דהוי דבר שיכול לזייף מכל מקום מקיימין ע"י החתימה ומכ"ש בחותם עצמו על המגלה רק יהיה זהיר לחתום עצמו אריש מגילתא דלא ליפוק ליה מיניה חורבא דילמא משכח אינש וכו' ועיין תומים:

מט

וכ"ש וכו' אבל אם כבר העיד בב"ד על כת"י שוב אינו מועיל מה שיבאו אחר כך עדים ויעידו שהוא כת"י דהא יתר כנטול דמי דכבר ה"ל כאילו מעיד על מנה בשטר נ"י בשם ריטב"א וה"ה דאינו מועיל אם ישליך אחר כך כת"י לב"ד ש"ך ופשוט:

נ

ואחר עמו עיין מש"ל בסעיף ט"ו ועיין שם תומים:

נא

העד מעיד על מנה בשטר דסתמא דמילתא מעיד על מנה בשטר ואפילו עוד אחד מעיד על כת"י של זה העד שוב אין מועיל כדלעיל ועיין מש"ל בסעיף ט"ז בתומים:

נב

והדיין וכו' עיין תומים שבררתי דאפילו מלוה ע"פ לא הוה ולא כדמשמע בתשובת מהרי"ט ע"ש:

נג

וכן אם נתקיים וכו' וכת' הסמ"ע בשם רי"ו וד"מ דמ"מ מב"ח גבי והש"ך השיג על דין זה ופי' דמיירי דסופר מעיד בגוף הלואה בע"פ ולכך ה"ל כעד א' בשטר וא' בע"פ וכבר קדמו הרב הרמ"א בתשובה סי' ק"י שפיר שכן להדיא:

נד

כל אחד מעיד כו' הא דכתב לעיל בסעי' י"ד דלא סגי בדיין המעיד על כת"י כי אם צריך א' להעיד עמו לא כתב כן אלא לרבותא דאפילו יש א' עם דיין מ"מ אין מצטרף עם העד סמ"ע וש"ך ועיין תומים שהעליתי כמו שנראה מדברי הב"י דיש לחלק בדיין אחד המעיד על כת"י דצריך אחד עמו אבל בשני דיינים המעידים על כת"י אין צריך דה"ל כאילו כל אחד מעיד זה כת"י וזה כת"י חבירו ע"ש מילתא בטעמא. ולדברי הסמ"ע וש"ך צ"ל לחלק בין אם הדיין זוכר ענין הקיום או שוכח כל הענין רק יודע שזה כת"י ועיין תומים:

נה

השטר מקוים ולא אמרינן דילמא חת"י דיין השלישי מזויף ואם כן אף חת"י אלו שנים אמת מכל מקום ליכא כאן קיום בפחות משלשה דלא חיישינן לזיופא ומסתמא הקיום אמת אפילו לא כתב בקיום במותב תלתא הר"ן והריטב"א ע"ש:

נו

מסהד סהדא דהא הדיין מעיד שזה כת"י עדים וכן העד מעיד כן דבשלמא אותו עד החתום בשטר מעיד על מנה בשטר משא"כ דיין משא"כ עד אחר אף הוא אינו מעיד רק בקיום השטר ואם אותו עד אינו זוכר עדות בשטר דלדעת הי"א לעיל בסעיף י' בעינן שיהיה עוד אחד עמו א"כ אם אמר אינו זוכר ונצרף הדיין עמו והוא העד מעיד על חתימת העד השני גם כן כשר דהא שניהם מעידים על שני עדים ושניהם בקיום השטר ועיין תומים:

נז

מעידים על הדיין ועד אחד מעיד גם כן על שנים עדים החתומים דא"כ יש על כל עד שני עדים אותו העד והדיין אבל אי ליכא עד אחר שמעיד על חתימת שני עדים רק אותן שנים שמעידים על הדיין הם מעידים על חתימת עד אחד אינו מועיל דמכל מקום יש על עד השני רק קיום ע"פ דיין וה"ל כעד א' והרב הש"ך דעתו דאף בזה כשר דבקיום הקלו ובדיין א' סגי והוא דעת הריטב"א וצידד לומר שהוא דעת הר"ן ג"כ ועיין תומים שבררתי כי לא מצינו לריטב"א חבר רק מהר"ם אבל דעת התו' והרא"ה והר"ן ומכ"ש הרא"ש חולקים ואחרי רבים להטות ומסתבר טעמם וגם העליתי דלכ"ע מלבד הרא"ש שהוא יחיד בדבר זה אין לדייני קיום להיות קרובים לעדי שטר דהואיל דיש במציאות שיהיה עד ודיין מצטרפים אם כן אתו לאכשורי בקרובים ע"ש ואם שני עדים מעידים על כתיבת יד דיין א' ושני עדים מעידים על כת"י דיין שני עיין תומים שהעליתי בספק אם לדעת הרי"ף כשר ולא אמרי' דהוי ליה חצי דבר ע"ש:

נח

עם אחר כשר פי' גדול אבל גם הוא יכול להיות קרוב דהא אין מגיע עפ"י עדותו נגיעה לקרובו ועיין לעיל סימן ל"ה מ"ש הסמ"ע בזה ואפשר לומר אם חתם על שטר מכירה דאין העד קרובו יכול לקיים חתימתו דהא גורם רעה לקרובו דעי"כ לא יכול לערער על שדה כדלקמן בסי' קמ"ז ע"ש. משא"כ כשלא נתקיים דיכול לערער ולומר לא חתמתי כלל וצ"ע:

נט

וי"א דוקא אלו וכו' עיין מש"ל בסי' ל"ה מזה באריכות:

ס

שלא יהיה עדי קיום קרובים לדייני קיום משום דאם יזימו אותן לא יקבלו הזמה על קרובים סמ"ע וזהו שייך כשמעידים שראו שבפניהם חתמו ביום פלוני א"כ שייך הזמה אבל אם אמרו שניכר להם בטב"ע שזהו כת"י העדים אין כאן מציאות להזמה צ"ל משום לא פלוג והר"ן כתב הטעם דגזרת הכתוב דקרובים לא יעידו לאחרי' ומ"ש שני קרובים או קרובים עם הדיינים סוף כל סוף מבין קרובים נחייב איש אחר וכ"כ ש"ך:

סא

ויש מכשירין הוא הרשב"א דסבירא ליה כטעם הראשון שכתב הסמ"ע דבעלמא בד"מ לכך אין עדי' יכולים להיות קרובים לדיינים משום הזמה וזהו לא שכיח בשטר דעל הרוב מקיימין בטב"ע הניכר להם חת"י עדים ובזו לא שייך הזמה ומשמע מדבריו אפילו הן עדים מעידים באופן זה דראו דחתמו בפניהם מכל מקום הואיל ולא שכיח לא גזרו וכ"כ הסמ"ע:

סב

ועדי קיום וכו' עיין תומים שדחקתי לישב מקמ"ל רמ"א הא כבר אמור לעיל סעיף י"ב ע"ש:

סג

עדי קיום וכו' דהא הם מחייבים בקיומן למלוה ולוה ויש מי שמכשיר הוא הרשב"א סבירא ליה בקיום שטרות הקלו ואין כאן חיוב לקרובם דהא בלא"ה הוא בחזקת מקיום ואינו רק גלוי מילתא בעלמא:

סד

ודייני קיום וכו' וזהו לכ"ע פסול וכן העליתי בתומים ע"ש שכתבתי הטעם מה שיש לחלק בין עדים לדיינים ודלא כש"ך דסבירא ליה מאן דמכשיר בעדים מכשיר נמי בדיינים ע"ש:

סה

צריך שיהיו רחוקים וכו' משום דעיקר המלוה תלוי בעדים וגם לא יקבלו הזמה סמ"ע והיינו להך דיעה דמכשיר בסעיף שאח"ז דייני קיום הקרובים לדייני מלוה וצ"ל אף על פי דממון נפקא ע"פ קרובים לית לן בה אם כן צ"ל הטעם דבזה פסול דהא ע"ז לא הביא המחבר שום מחלוקת משום דלא יקבלו הזמה אבל לדעת הר"ן דפוסל דייני קיום שלא יהיו קרובים לדייני מלוה משום דלא יהיה יוצא ממון ע"פ קרובים אף בזו הטעם כך והסמ"ע מילתא דפסיקא נקיט לכל הדיעות כמ"ש דבזה לית מחלוקת ובזה סר קושית הש"ך מעל הסמ"ע. אך נ"מ לב' דיעות אם העידו עדים עדות ע"פ לפני ב"ד ובגביות עדות דנין ב"ד אחר לפי טעם הראשון אף שב"ד השני קרובים לעדים מותרים לדון ולדעת השני אסור לדון דסוף כל סוף הרי ממון נפקי ע"פ קרובים ועיין ש"ך ס"ק נ"ג ע"ש:

סו

צריך שיהיו רחוקים וכו' הוא דעת הר"ן שכתבתי דסבירא ליה דעכ"פ יוצא ממון ע"פ קרובים והחולקים סבירא להו כיון דלא שייך ביה הזמה דהא אין דייני קיום מעידין עצמן לפני ב"ד ההוא לית לן בהו וכמש"ל:

סז

עדי קיום כו' שכיון שכבר נתקיים אין הב"ד דנין רק ע"פ קיום ב"ד ולא הוי דממון נפקי ע"י קרובים הר"ן ועיין בתומים שנראה קיום מאוחר דפסול ע"ש:

סח

מעידין בפניו וכו' דבקיום שטרות עד נעשה דיין ולכך הוי העדות בפני השלישי כמעידין בפני ב"ד אף דהוא לבדו דאלו העדים הם נחשבים לדיינים ג"כ סמ"ע וה"ה עד החתום בשטר יכול להיות דיין לקבל עדות על עד השני החתום עמו בשטר רשב"א ופי' הש"ך לא לדון בגוף המלוה רק לקבל קיום על כת"י עד השני וכן הוא להדיא בתשובה שם. וצ"ל אע"פ דהעלינו לעיל דדייני קיום צריכין להיות רחוקים מעדי שטר ואיך נימא דעד גופה יהיה דיין קיום וצ"ל דזה עדיף דשם יש לחוש דנפיק מיניה חורבא דאתא לאכשורא בעד ודיין כמש"ל באורים ותומים משא"כ כאן עין ראתה ותעידה דהוא הוא העד והוא הדין ונפק תלתא ריבעי ממון גם כן לא אמרינן כיון דאינו מעיד על כת"י של השני רק הוא דיין בעלמא שמקבל מאחרים ויש שנים עמו בצירוף:

סט

משחתמו כו' עיין תומים דהעליתי דסבירא ליה אף על גב דלא חיישינן לשקרא היינו נוסח הקיום דהוי כמו הגדת עדים אבל חתימת דיינים חמיר טפי וחיישינן לשקרא ואף על גב דב' יודעים בעינן דכל הג' יהיו יודעים דהא כתבו במותב תלתא:

ע

שאין הכתיבה עיקר כו' דכתיבה הוי כמו שטר בעדים וקי"ל דלא חיישינן למחזי כשקרא אבל לחתום הוי מעשה ב"ד וב"ד ודאי לא יהיה משקרים והש"ך דעתו דמותרים לחתום אפילו טרם שקבלו העדות ואין דבריו נראים כמ"ש בתומים:

עא

ויש חולקים הוא הרא"ש והטור דסבירא להו דמעשה ב"ד אפילו כתיבה של קיום אפילו לא חתמו אסור משום למחזי כשקרא חיישינן במעשה ב"ד והך י"ח מוסב גם על בבא דרישא דשנים שיודעים והשלישי אין יודע עד שלא כתבו יכולים להעיד אבל משכתבו אף על פי שלא חתמו אינו יכול להעיד וכן הוא בטור והש"ך הכריע כמו דיעה ראשונה דרוב פוסקים חולקים אהרא"ש והנכון עמו:

עב

אלא כל אחד וכו' עיין תומים דפירשתי לשיטה זו צ"ל דלא העיד רק כל פעם ע"א בפני אחד דאילו העידו שנים בפני א' או א' בפני ב' דכיון דקי"ל בקיום שטרות עד נעשה דיין הם מצטרפים לדיינים וה"ל תלתא ע"ש:

עג

קבל עדות כו' אבל אם קבלו ביחד אף על פי שחתמו זה בפ"ע וזה בפ"ע לית לן ביה סמ"ע וכן הוא בתשובה לרמב"ן:

עד

פסול היינו אם כת"י של דיינים אינו ניכר רק מפי של עדים הללו אבל בלא"ה אינו פסול רק לא מגבינן בי' ולא קרעין אותו כדלקמן בסעיף ל"ז ע"ש ועיין תומים:

עה

ואין הדיינים כו' דאסור לעשות כן ואם כן אין אדם משים עצמו רשע:

עו

ויש מי שמכשיר עיין תומים מ"ש בזה ברא"ש וכתב ב"י והביאו הסמ"ע לדיעה זו אין לכתוב בקיום רק במותב תלתא הוינא כדנפק שטרא דנא קדמנא דאל"כ הרי כותבים שקר סמ"ע ואם לא כתבו כלל במותב תלתא רק סתם שטרא דנא אתברר לנו דדא הוא חת"י סהדי גם כן כשר ואם כן אין צריך לנוסח הנ"ל ועיין תומים מ"ש בדברי מהרש"א דבראו בלילה צריכין עדים להגיד עדותן עכ"פ ביום לקיים הגדה אבל גם זה לא נראה מדברי הפוסקים ע"ש:

עז

ובאו ב' אחרים וה"ה אם הם שנים המקיימים רק נקט אחרים לרבותא דלאחר שחתמו אפילו עדות אחרים לא מהני לאפוקי מדעת רש"י דסבירא ליה דעדות אחרים לעולם מהני סמ"ע וש"ך:

עח

שחזר בתשובה אבל אם מכחישים דלא גזל ה"ל תרי ותרי וה"ל פסול ורוב פוסקים סבירא להו דפסול רק מדרבנן ועיין מש"ל בסי' ל"ד ע"ש:

עט

שהרי הוא כמי שאינו וכו' דאף על גב דעכשיו הוא בכשרותו מכל מקום בעת החתימה היה פסול וכמאן דליתא דמי ואם כן לא היה במותב תלתא ולכך צריך לקבל עדות מחדש דאז נתקבל שלא בהכשר דחד היה פסול וגם צריכין לחתום מחדש סמ"ע ודרישה ועיין תומים דדברים אלו אין נראין והעליתי דאם אינם מכירים בעצמן כת"י העדים רק ע"י הגדה דלדעת האומרים דלא מוכשר עד שיעידו עליו בב"ד אם כן לעולם אפי' קודם שחתמו מכל מקום צריך קבלת עדות מחדש דהא הקבלה ההוא היה בפיסול ותליה במחלוקת לעיל סעיף כ"ה אם צריך לקבלת עדות צירוף דאז אף הם צריכין לקבל מחדש דהא בעי צירוף ולדעת הרא"ש צריך הוא לקבל מחדש. אבל לדעת האומרים דבאמת כשר למפרע רק מכל מקום הצירוף בטל א"כ לדעת הרא"ש דאין צריך צירוף לקבלת עדות אין צריך עדות מחדש ע"ש גם העליתי אם דיין א' קרוב או פסול אי נפסל כל הב"ד כמו בעדים תלוי' במחלוקת רבוות' ע"ש:

פ

כמי שאינו אבל אפילו דיינים אלו יכולים להעיד עליו ולא אמרינן דהוה נוגעים והש"ך האריך כרש"י דאין אלו יכולים להעיד דהוי נוגעים בעדותן ובאמת פלוגתא דרבוותא הוא ואין להוציא ממון מיד מוחזק כי רבים מהמחברים ס"ל כרש"י:

פא

שזה גילוי דבר דבשלמא בתשובה אין מוכשר עד שיעידו עליו בב"ד אף דעשה תשובה מקדם משא"כ בזה אגלאי מילתא למפרע דהיה כשר סמ"ע ולא קשה קושית התו' איך אפשר לברר שהוא שקר מוחלט תרי כמאה י"ל בדבר המפורסם לרבים לא אמרינן כן כ"כ הש"ך ע"ש ואם העידו שנשתחרר העליתי בתומים דג"כ החתימה כשר ע"ש וגם העליתי דיותר מסתבר לומר כהך תי' של ריטב"א דבאמת בעשה תשובה כשר מזמן התשובה ולא משעה שהעידו עליו רק מכל מקום הואיל ולא נודע הכשרו בב"ד עד אחר החתימה דין הוא שיתבטל הצירוף ומכל מקום לא אמרינן כן בהעידו עליו שנשתחרר וכמ"ש באריכות ועיין ש"ך שהסכים גם כן לתי' זה של ריטב"א דיותר מסתבר וכן נר' נכון. ואם הוזמו עדי גזילה או נפסלו פשיטא דהוא כשר למפרע ולא נתבטל החתימה:

פב

יחתכו וכו' ואם אי אפשר כגון שכתוב מעבר לדף השטר ישרוט אותו בשריטות ואם לא נעשה זה אף דהוא שטר עומד לזייף מכל מקום לא נפסל בשביל כך השטר ש"ך:

פג

נשאר בכשרותו היינו אם יהיה לו קיום מחדש סמ"ע ופשוט:

פד

ומת אחד וכו' או שהלך למד"ה ואינו בנמצא לחתום ש"ך:

פה

צריכין לכתוב כו' ואם הם בעצמן מכירין כת"י עדים אף דדעת הרמ"א לעיל דשנים יכולים להעיד זה מתוך כתבם כבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ב כמה הבדל יש בין העדאת עדות לקיום ב"ד ע"ש:

פו

יאמר הרואה וכו' והא דכתב בו ביה תלתא היינו מתחלה הסכימו לרווחא דמילתא ליקח שלשה ולבסוף לא היה נזדמן וקיימוהו בשתים ויאמרו דשנים כשר לקיום סמ"ע:

פז

שמא דימו והריב"ש כתב בסי' תי"ג דעכשיו דמפורסם דאין ב"ד פחות מג' ליכא למטעי והש"ך כתב הכל לפי הזמן ויפה כתב ובפרט לפי מ"ש הרמ"א דהמנהג דהרב מקיים יחידי א"כ ממנו ילמדו דגם אחרים יכולים לקיים:

פח

משמעות שהיה שלשה כגון דכתב בי' ואמר לנו פלוני א"כ אם נצטרף אף לו למנין הרי כאן שלשה סמ"ע ולפי זה אם ידוע שפלוני לא היה במנין ג' המקיימים אינו מועיל וכמו כן צריכין לידע שאותו פלוני אינו קרוב או פסול דאל"כ יש לחוש שהיה קרוב ולכך לא בא על החתום אבל אם כתב ביה אמר לנו פלוני מומחה בזה אף דלא היה בכלל המנין ג' המקיימין וגם אפשר שהיה קרוב מכל מקום כשר דהוא יודע דקיום צריך שלשה כשרים ואילו ראה שטעו היה מוחה כן משמע משפתי כהן:

פט

כדי להקל כו' כי אולי ילך א' ויצטרכו להדר שיהיה חותם ג"כ וכדומה ולכך כתבו מתחלה וחד ליתא:

צ

י"א דכשר וכו' מיירי דכתב במותב תלתא ובי דינא דאל"כ השתא אי כתב מותב תלתא ולא חתום רק שנים פוסל הרמ"ה דדילמא הג' היה קרוב ולכך נמנע לחתום ומכ"ש בשור שחוט לפניך דחזינן דהשלישי היה קרוב דפסול רק הריב"ש איירי דכתב בי' תלתא ובי דינא וא"כ ל"ל דכשמואל סבירא ליה דהא כתב מותב ג' וגם ל"ל דטעו וחשבו קרוב כשר דהא כתוב ב"ד ולכך אין הפסול בקרוב דאמרינן חד כשר וכו' וכן הוא בריב"ש להדיא:

צא

וי"א דפסול עיין תומים דלדעת הרא"ש בכל גווני פסול אפי' חתומים על הקיום ארבעה או חמשה דיינים ואפילו חתום קרוב באיזה מקום הן תחלה הן אמצע הן סוף פסול ע"ש:

צב

כשר כו' דאמרינן דהם בעצמם היו העדים שהכירו כת"י העדים וראו בלילה באופן דלא שייך לא תהיה ראיה וכו' ומכל מקום בקיום שטרות עד נעשה דיין ולכך כתבו בלשון עדים אבל אם נכתב בשטר אתברר קדמנא לא שייך האי טעמא דהא הם קבלו עדות מאחרים באמת פסול וכ"כ הריב"ש סימן שפ"ב להדיא ש"ך:

צג

סמוך לצד השטר היינו על הגליון וצריך לכתוב בו שהוא על הגליון דאל"כ דילמא יחתוך השטר הכתוב בצדו ויכתוב מצד השני של גליון שטר ויחתום עדים ויכתוב אחר כך דהקיום מעבר לדף ויגבה שלא כדין ש"ך וכן כשכותב מאחוריו צריך לכתוב כן דאל"כ חיישינן דילמא למעלה מקיום היה השטר ועליו היה סובב הקיום והוא חתכו וכתב מצד השני של זה הקיום שטר ולכך צריך לכתוב בו שהוא על שטר הנכתב מעבר לדף או שלא יתחילו לכתוב הקיום תיכף בראש עמוד רק יניחו שורה פנוי א"כ ל"ל דהיה שטר למעלה מקוים דאין רשאין להניח רווח בין השטר לקיום כדלקמן וחזקה דעשו כהוגן וכהלכה ש"ך:

צד

כנגד הכתב ולא על הגליון דיחתוך השטר בצידו ויכתוב מצד השני בגליון שטר והקיום יהיה עליו מעבר לדף ולכן אם נכתב ביה שהיה הקיום על הגליון או שעשה בצד השני של הקיום על הגליון שריטות שא"א לכתוב עליו לית לן בי' ש"ך:

צה

ולכן אם הנייר קצר כו' אבל אם אין זה אפשר לא מהני דידביק בי' נייר ויקיים ויעשה סימן דא"א להשמר מזיוף המ"מ וסמ"ע והש"ך כתב דאין לדחות דברי גאון ועושי' כך ועושין סימן דהיינו שכותבין על גוף שטר מילה אחת ובקיום כותבין אותו שטר שמילה ההיא נכתב מקוים ואם כן איך אפשר לזיייף הא יש לדמות כתב לכתב וכ"כ הכה"ג בשם הרשד"ם והמבי"ט דכשר:

צו

פסול דעדים אינם יכולים לדקדק מבלי להניח פנוי שיטה אחת בין חתימתן לשטר משא"כ ב"ד דיכולים לדקדק סמ"ע ואם כתבו בקיום שהיה שטר יותר מש"א או שלא חתמו עדים בש"א רק זה תחת זה תו ליכא חשש וכשר ש"ך ופשוט:

צז

שריטות דיו אבל מחק לגמרי לא דילמא היה כתוב שם שטר ועדים בש"א ומוחקו ועיין תומים שהארכתי ואם כתבו בקיום להדיא דהיה השטר מחזיק כמה שיטין תו ליכא למיחש מיהו הש"ך כתב דמכל מקום יש לחוש שמא היה כתוב חובתו ומוחקו ועיין תומים דלא נראה דהא בידו לחותכו ואם הלוה לא חס ואבידה מדעת הוא אנן איך נחוס דהא בידו כל שעה לחותכו טרם שמביאו לב"ד לקיימו:

צח

ואין חוששין כו' ואם בין נוסח הקיום לחתימת הדיינים רווח ב' שיטות ושרטהו בשריטות דעת הש"ך לפסול ועיין תומים מה שכתבתי בזה:

צט

וי"א דחוששין דסבירא ליה להרי"ף והרא"ש דר' יוחנן פליג וסבירא ליה דגם ב"ד אטיוטא חתמי והש"ך והסמ"ע בדרישה הכריעו כדעת הראשון וכן נכון בלי פקפוק ועיין תומים ס"ק ל"ד מ"ש בישוב דעת הלזו ע"ש:

ק

שמא היה הקיום רחוק כו' עיין תומים דהעליתי אם הקיום נכתב מאחורי השטר או בצדי הגליון א"כ ליכא למיחש בזה דהיה מקום משריטות וכתב עליו שטר כשר והוא דנכתוב בקיום שטר דנא כתב על מחק דתו ליכא למיחש ומכ"ש אם נזכר בקיום שם המלוה והלוה וזמן וסכום המעות דתו ליכא למיחש אם נכתב על הגליון או מאחורי השטר וכמו כן אם כתב על נייר שאינו סובל לכתוב והדר למחוק דפשיטא דכשר ועיין תומים:

קא

ויש מכשירין הם דעת החוששין בסעיף הקודם מבלי להניח פנוי בין קיום לעדים ולשרטו בשריטות וא"כ תו ליכא למיחש והיינו באופן שכתבתי בס"ק מקדם דליכא למיחש דימחוק ויחזור וימחוק דכתב שם המלוה והלוה וזמן וסכום או אידך אנפי דכתבתי ועיין תומים מ"ש בטעמן של רבוותא הללו:

קב

עד שלא נעשה גזלן פי' זמנו של שטר הוא מורה דהיה נעשה קודם שגזל ונפסל לעדות:

קג

אבל אם לא ראוהו כו' אפילו יש עליו קיום אם אין בקיום זמן דהוא מורה שנתקיים קודם שנעשה גזלן לא מועיל להכשיר ולא אמרינן דהואיל דקיימו ב"ד אילו היה גזלן קלא אי' לי' ולא היה הב"ד מזדקקין לקיומו דאין ב"ד משגיחין כלל רק בקיום כת"י עדים כן העלו התו' בב"ב דלא כרשב"ם רק צריך עדים המכירין השטר הזה דראו אותו בזמן קודם שנעשה גזלן אבל מכל מקום אין מכירין החתימות דאל"כ דמכירין החתימות א"צ להעיד שנית בב"ד ומה זה שאמרו אחרים מעידין סמ"ע:

קד

שמא זייף וכו' עיין תומים שיש ספק אם עשה תשובה וחתם על השטר אי לא חיישינן דילמא כתבו בעת שהיה גזלן ואיחר זמנו של שטר ע"ש וגם בגזלן דרבנן ואם מהני ע"א שראוהו ע"ש בתומים:

קה

שמא וכו' וה"ה כשחתם על השטר ועכשיו נפלו לו נכסים ההמה בירושה שהוא נוגע דג"כ חשדינן דילמא עתה כתב והיה מקדם הזמן כמו בגזלן גמרא שם בב"ב דף קנ"ט:

קו

ונעשה חתנו ומ"מ אף שקיבל קנין כשלא היה חתנו אינו יכול לכתוב שטר כשנעשה חתנו דעכשיו לאו בר עדות סמ"ע בשם ב"י והוא מבעל עיטור:

קז

אפילו לא ראוהו כו' עיין תומים דאם שנים הם חתנים או קרובים אח"כ כשר ג"כ ע"ש ואם הוא גזלן דרבנן מה שיש לצדד בו להקל ובפרט אם ע"א מעיד שראה השטר קודם פסולו אם מצטרף לעד שני שחתום בלי פסול ע"ש:

קח

אבל אם יוצא וכו' והיינו בשטר שיש בו קנין דזולת קנין בלא"ה השטר פסול אם לא נמסר ביומו למלוה ולזוכה בשטר דהוי לי' מוקדם לפי מה דלא קי"ל כאביי דעבחז"ל ואי נמסר פעם אחד ליד הזוכה בשטר אף דחזר ונתנו לעדים תו ל"ל בו ולכך צ"ל דאיירי בשטר שיש בו קנין:

קט

מתחת יד עדים כו' ואם הוא תחת יד בע"ד כשר וא"צ להביא ראיה דנמסר לו מקודם רק אמרינן כאן נמצא וכאן היה מקדם דאל"כ דצריך להביא ראיה א"כ היינו הוחזק שטר בידו מקדם והיינו דינו של שטר שחתם עליו גזלן ומה הבדל יש בין גזלן לחתנו וגם נראה דאם יצא מתחת יד עד השני החתום דאינו חותנו דג"כ כשר כיון דקי"ל ע"א בשטר כשר א"כ העד הקרוב שהוציא מתחת ידו אז הוי עדותו כנחקרו בב"ד ואם כי עדות השני עדיין לא נחקרו מה בכך הוי עדות חותן כנחקרו בב"ד טרם שנעשה קרוב ועדותו כשר ולכן צ"ל מ"ש הש"ע ידי עדים לאו דוקא או מיירי בששניהם קרובים ועיין תומים שהארכתי כי כל זה כתב הב"י לדעתו בדברי הרי"ף דסבירא ליה דלא אמרינן נחקרו עדותן בב"ד אלא כשכבר יצא השטר מתחת ידו ואם כן שטר שתחת יד העד עד שנעשה חתנו עכשיו נחקרו בב"ד והרי הוא פסול אבל בררתי דאין זה פי' בדברי הרי"ף וכה"ג כשר כמו במת העד שהשטר תחת ידו דכשר לדעת הרי"ף וה"ה בנעשה קרוב ע"ש:

קי

כשהיה בריא ונשתתק כו' אבל אם היה אלם מתחילתו אין לכתוב שטר לכ"ע עיין תומים מ"ש בזה בישוב קושית הש"ך:

קיא

הוא אינו יכול להעיד פי' שיכתוב זה חת"י או ירכין ראשו ומיירי שנשתנה כת"י שאי אפשר לקיים החתימה מתוך החתימה לדמותו אבל אם אפשר לדמות החתימות זה לזה פשיטא דמקיימין דלא גרע מגזלן ומומר ופשוט ולזה נתכוון הסמ"ע וש"ך:

קיב

אבל אחרים דלא נחשד דיחתו' עכשיו ויקדים הזמן דלא נחשד להעיד שקר כמו קרוב סמ"ע:

קיג

ומתו אי דוקא נקט ומתו או אפילו חיים והם במד"ה נתבאר בהג"ה סמ"ע:

קיד

הרי אלו נאמנים אם העידו כן תוך כדי דיבור וא"כ יש להם מגו דלא קיימו ואע"פ דהוא מיגו דבי תרי אי בעי שתקי אמרינן בהו ש"ך ועיין מש"ל בס"ק ד' בתומים וביותר הארכתי בכלל זה לקמן סימן פ"ב בכללי מגו ע"ש:

קטו

אלא א"כ טען שנתבע וכו' דוקא אם הוא טען אבל אם לא טען אנן לא טענין וקרעינן השטר דאף אם ימצא לקיים מכל מקום יהיה בכלל תרי ותרי רשב"א וסמ"ע והש"ך כתב בשם הרא"ה דבשל יתומים אין לקרוע אולי יגדלו ויחפשו אחרי הקיום ע"ש ונכון הוא:

קטז

אין קורעין וכו' וה"ה אם שנים אומרים פרוע על השטר וב' אומרים אינו פרוע ג"כ לא גבינן ולא קרעינן עיין תומים:

קיז

שכבר מתו העדים כו' ואם מתו לדיעה זו א"י לפוסלם וצ"ל הא דאמרינן לעיל בסימן ל"ד סי"ב דעד החתום בשטר ומת והעידו עליו שלקח רבית כו' לא לענין לפסול העד מיירי רק כדי שיהיה נתרע שטר דלא למגבי' בי' ולא קרעינן ליה כמו כאן והש"ך בס"ק ק"ב האריך דדעת רוב הפוסקים אפילו במותו נוכל לפסול העד דמ"ש והנכון עמו:

קיח

עדיין חיים כו' וה"ה באומרים שקרובים היו ועכשיו נתרחקו דאין מעידים על פסול עדים רק בפיסול שטר ה"ל תרי ותרי לא קרעינן ולא מגבינן ועיין תומים אם אמרו שגזלו ועשו תשובה אי ג"כ בכלל הזה או לא ע"ש כי נראה דאין בכלל זה:

קיט

ויש חולקין ומכשירין השטר היינו דלא למקרע ודלא למגבי והרב הש"ך חולק על דעת הרא"ש בזה והכריע למולו והנכון עמו:

קכ

אלא דאי תפוס מטלטלין כו' דבקרקע לא שייך תפיסה דבחזקת בעלים עומדת ואם תפס מטלטלין אפילו תפס בעדים או התפיסוהו ב"ד או בע"ד מכל מקום זכה ולא אמרינן דהוה תפיסה בטעות וכמו כו אם נחלקו בשובר דעדים חתומים בשובר וב' מעידים דהיו פסולים מפסיד המלוה סמ"ע וש"ך ועיין מ"ש בכללי התפיסה:

קכא

בתוך כ"ד כו' דלאח"כ כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד:

קכב

מחמת נפשות דאז לא הוו רשעים דמותר מחמת פקוח נפש ואם הוא בשעת השמד או בפרהסיא וגוי מכוון להעביר על ד"ת דקי"ל דאסור ויהרג ואל יעבור העליתי בתומים דאינם נאמנים דהם פסולים מדרבנן ולא משויה נפשיהו רשעים:

קכג

מחמת קורבה כו' ואף דעשו עולה דחתמו שטר ולא היה להם לחתום מכל מקום לא נפסלו בכך דחשבו דלא החתים אותן אלא למילוי ויחתום כשרים עמהם או דקלא אי' להו מי הם הקרובים וא"כ לא אתו לאפוקי ממון ע"פ חתימתן סמ"ע וט"ז:

קכד

ונתרחקו כו' ועיין תומים מ"ש לדעת רש"י אי אמרו פסולים היינו מחמת עבירה אי פלגינן דבורי' ומהימן לי' דהיו פסולים אבל לא מחמת עבירה כי אם מחמת קורבה וצ"ע ע"ש:

קכה

ולא ראינו שנתקיים התנאי אם התנאי תלוי במעשה כמו אם תלך למקום פלוני אתחייב לך מנה על המלוה לברר שהלך למקום פלוני ואם היה בשב ואל תעשה כגון אם לא תלך אתחייב לך על הלוה לברר שהלך ונתבטל החיוב ש"ך וכן הוא לקמן סימן רמ"א ס"י ע"ש:

קכו

עד אחד אומר לא היה תנאי פי' לא שמעתי התנאי אבל אין מכחיש לעד השני בבירור שודאי לא היה התנאי ועיין תומים שכתבתי דיכול להיות דמכחישו בבירור רק זה שאמר לא היה תנאי לא היה תוך כ"ד לעדותו שזה כת"י ע"ש:

קכז

ואין כאן אלא ע"א דעת הסמ"ע אפילו ש"ד ליכא רק היסת דאוקי חד לגבי חד וכאילו אין עדים כלל ויצטרך לישבע היסת ולדבריו אם אין תובע ברי רק ע"פ העד אין כאן אפילו היסת דהא דברי העד נתבטל בדברי השני וכ"נ דעת הש"ך אבל בתומים כתבתי דלא נראה כן כי אם פשטן של דברי המחבר מורה דהוה כע"א לחייב שבועה וכן נראה לדינא ובפרטות במקום דלא שייך לומר דפרע דל"ל מגו לפוטרו משבועה ע"ש:

קכח

ואם כתוב בשטרא כו' הרב הש"ך תמה דדעת בעה"ת באין כת"י יוצא ממ"א דאף בזו נאמנים ועיין תומים דחלקתי אם כתו' סתם בלי שום שיור כו' בזו י"ל דנאמנים אבל אם כתב אנן סהדי וכו' בזו בשום דוכתא אין נאמנים דהוי כמגו במ"ע:

קכט

ואם כתוב בשטרא כו' עיין תומים שהעליתי דבאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דבהו איירי הרמ"א צריך לכתוב בהדיא ואנן סהדי מסהדינן וכו' אבל אם כתוב סתם בלי שום שיור ותנאי לא מהני דמכל מקום יכולים לומר לא השגחנו על זה כמו במוקדם ונאמנים ע"ש, וגם העליתי אפילו אמרו תנאי היה עד זמן מוגבל וכבר עבר זמן ואי אפשר תו לקיים תנאו ואם כן השטר בטל מכל מקום נאמנים וכמו כן אם אמרו תנאי היה שאם יעשה הלוה כך דשטר בטל ועשה כן דג"כ נאמנים אבל אם אמרו דתנאי היה אם יעשה הלוה כך דיחול החיוב שטר ואם לאו אין כאן חיוב בזה אין נאמנים דזה הוי כמו שטר אמנה דמבואר דאין נאמנים:

קל

בגוף מכר וכו' ואפי' בכת"י יוצא ממ"א י"ל כן וכן לפרש דבריהם אפילו בפי' רחוק ואפי' כת"י יוצא ממקום אחר מ"מ נאמנים כ"ז שאין סתירה בדברים ש"ך:

קלא

או שהיה שטר אמנה דהואיל דאסורים לכתוב כן אם כתבו כן ה"ל רשעים ופסולים לעדות ולכך אין נאמנים ואם קבלו קנין באמנה שילוהו ולא כתבו שטר כתב הסמ"ע בשם נ"י דרשאי' לעשות כן ועיין תומים שכתבתי דדבריו בלתי מובנים לדינא:

קלב

אינם נאמנים עיין תומים מ"ש בזה בהבנת דברי רמב"ם דסבירא ליה דבעינן שיהיה זוכרים הלואה כשמעידים על כת"י ואם אינם זוכרין לדעת הרא"ש דסגי באומרים זה כת"י וזה כת"י חבירי אם אומרים שנים אנוסי' היו הרי זה נאמן במגו דלא היה מעיד על כת"י חבירו ע"ש:

קלג

וחייבים לשלם ללוה ההפסד וכו' עיין מש"ל סימן כ"ט מזה ודוקא באמנה ובלי ידיעת הלוה או אנוסים מחמת ממון אבל בפסול עדות ואמרו שמ"מ הלואה אמת וכן באמנה ונעשית בידיעות הלוה פטורים מלשלם דהא הלוה הסכים לזה ולא מיקרי גרמי דיתחייבם לשלם יפשוט:

קלד

ואחר כך נתברר להם כו' ואם כן הוי עדות אחרת ואינו מענין השטר כלל ויכולים להעיד דהוי כמעידים שפרעו או מחלו והעלה הש"ך אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר כן וכ"כ בכה"ג ודלא כב"ח וכן נראה קצת מוכח מגמ' דפריך בהא דא' ר"ה א"ר שטר אמנה אין נאמן אי דקאמרי עדים וכת"י יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימנו וקשה דילמא דאמרו דלא ידעו מאמנה ואם כן ס"ד דלהימני וקמ"ל דמכל מקום א"נ כמ"ש הב"ח אלא ודאי דבאמת נאמנים בכה"ג:

קלה

אין נאמנים וכו' אבל עדים אחרים נאמנים כ"כ הש"ך בשם רי"ו וב"י ועיין תומים שהעליתי דוקא אם העידו סתמא דהיה תנאי דאמרינן דאין זו הכחשה מעדי שטר דהם לא ידעו מתנאי זולת עדים הללו אבל אי העידו סתם דעדי שטר ידעו מתנאי א"כ ה"ל הכחשה וה"ל תרי לגבי תרי דלא קרעינן וכו' ע"ש שהארכתי:

קלו

בשום דבר משמע אפי' תנאי נמי וכ"כ מחבר לעיל סימן כ"ט דא"י להוסיף תנאי בעדות בע"פ ואולם לקמן סימן פ"ב סי"ב משמע דבתנאי נאמנים אפי' כת"י יוצא ממ"א ותי' הסמ"ע לחלק בין בע"פ לכתב ובשום דבר האמור כאן לאו דוקא דבתנאי באמת נאמנים כמו במודעה וזהו דוחק וכמ"ש סמ"ע גופי' וכן הש"ך ועיין תומים שכתבתי לחלק בין תנאי לתנאי ועוד כתבתי והוא עיקר דאם התנאי נעשה בעת כתיבה והיה רשות לעדים לכותבו א"נ ומכ"ש בעדות ע"פ אבל אי נעשה לאחר הכתיבה או לא היה רשות לעדים לכותבו בזו נאמנים ובזו מיושב הכל וע"ש בראיה מוכיחה:

קלז

לבטל השטר וה"ה בשטר משכנתה שלא היה כתוב בו מחיצות והעדים אומרים דלא היה בכלל ופסק הרא"ש בתשובה דלו כן היה נכתב בשטר ואם כן אין נאמנם לבטל השטר ד"מ וסמ"ע:

קלח

חוץ מלומר בפנינו מסר מודעה ואמרינן בגמ' הטעם ניתן לכתוב ופי' הר"ן כדי שאם יתבטל המכר צריך להחזיר לו הדמים (ועיין מ"ש קמן בכללי מגו דא"כ מה מגו יש לעדים שיאמרו אין זה כת"י הא יפסיד הלוקח ג"כ הדמים ע"ש) סמ"ע ולפ"ז אם עדיין לא נתן דמי' רק המקח בעלמא אין נאמנים אבל עיין תומים דהעליתי דעיקר כפי' השני דכתב הר"ן דהואיל דניתן לכתוב דיכולים לכתוב שטר מסירת מודעה כמבואר שם בגמרא אף בע"פ יכולים להעיד בכל גווני ע"ש:

קלט

אינם נאמנים לא מטעם חזקה אין עדים חותמים כו' דמגו במקום חזקה כזו אמרינן כמבואר לקמן סימן פ"ב דלוה נאמן לומר קטן היה במגו דמזויף רק הטעם דשוי' נפשיהו רשעים דאין להם לחתום אא"כ נתברר להם שהוא גדול ואינם נאמנים לשויה נפשיה רשעים כמו אנוסי' מחמת ממון דאדם קרוב לעצמו אבל הלוה נאמן במגו אף דמשוי להו לעדים רשעים ולכך אינם נאמנים אפילו אין כת"י יוצא ממקום אחר:

קמ

יכול לחזור בו והש"ך השיג על זה דאין לו שורש בדין ועיין מ"ש בתומים ועיין תומים מ"ש הש"ך בשם תשובת רמ"א ומה יש בו מהשגה ומ"ש שיש להתנצל בעד רמ"א ע"ש:

א

(סעיף א') המוציא שט"ח על חבירו כ"ז שלא נתקיים יכול הלוה לומר מזויף הוא. נ"ב עיין בחיבורי לאו"ח שנת תר"ה בה' ר"ה לחידושי הש"ס שם מה שהוכחתי מתוס' גיטין די"א גבי איגלאי דכותי חבר הוי דס"ל בטוען מזויף בעי קיום מה"ת גם עי' בירושלמי שם מוכח דס"ל דאף בנתקיים ח"י העד ע"י אחרים נמי א"י להעיד הוא ואחר על השני דהוי נכי רבעי היפך מן הש"ס וממה דקיי"ל ועי' מ"ש בביאור דברי הירושלמי בחידושי הנ"ל ודוק היטב:

ב

(סעיף י') מי שחתם על השטר וכו' נ"ב הנה גרסינן בפ"ב דכתובות דף כ"א זה אומר כתב ידי וזה אומר כת"י צריכים לצרף עמהם אחר וכו'. והנה קשה לי לתירוץ התוספת לעיל דף י"ח בתירוץ קמא דלכך אינן נאמנין אנוסים היינו מחמת ממון במיגו דמחמת נפשות דמחמת נפשות לא שכיח. משמע הא בלא"ה הוי מיגו כב' עדים א"כ הכא קשה למה בז"א כת"י וזה אומר כת"י צריכים לצרף עמו אחר יהיו נאמנים במיגו דכ"א הי' אומר זה כת"י חברי ג"כ. ומיגו להוציא לא הוי דבשטר אמרי' מיגו להוציא וצ"ע. גם קשה במה דפריך שם פשיטא כיון דהלוה טוען ברי. אבל כיון דאיכא שטר העדים מקיימי' רק דהוי ספקא דדינא אם על מנה שבשטר הם מעידין או על כת"י. א"כ הוי ספקא דדינא ומהני תפיסה בעדים ולימא נ"מ זו. ומזה יהי' ראיה דלא מהני תפיסה בתיקו וספקא דדינא וצ"ע גם בזה: (סעיף יו"ד) מי שחתם על השטר ובא להעיד על כת"י בב"ד וכו'. נ"ב הנה גרסי' בש"ס פ"ב דכתובות ומי אמר שמואל הכי וכו' וחייש שמואל לב"ד טועין וסבר שמואל דילמא איכא דס"ל דהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו ובהא אפי' מחבריו וכו'. והנה הפני יהושע דקדק למה לי לחדש דס"ל בעלמא הלכה כרבי מחבריו ומ"ש לתרץ הוא תמוה לפענ"ד דהרי חשש שמואל הוי שיבוא לב"ד לגבות ויטעו בדין והרי אז ראו הדיינים שהוא אינו מודה בשטר רק טוען מזיוף האיך יאמרו שהי' לפני שמואל מודה בשטר שכתבו ואם יאמרו שהבע"ד חוזר וטוען ומכח קיום שמואל יחזיקוהו לכפרן אכתי מנין יוכיחו כן. ואם כי לא יתלו ששמואל טעה בדין אכתי יתלו שלא הי' הבע"ד לפני שמואל וקיימו שמואל מכח דעכ"פ יועיל אולי יהי' מודה בשטר שכתבו אבל עתה שישמעו שהבע"ד אינו מודה לא יסמכו על הקיום. גם יש לומר שיאמרו ששמואל כתב קיום זה. אולי יזדמן עוד ע"א על כל חתימה ואכתי מי דחקו לומר דבעלמא יודו דהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו. ועוד דנהי דקיי"ל דב"ד בתר ב"ד לא דייקו היינו לדידן דקיי"ל ל"ח לב"ד טועין. אבל שמואל כיון דחייש לב"ד טועין א"כ יטעו הם להיפוך ויאמרו דשמואל טעו דאם חיישינן לב"ד טועין גם ב"ד בתר ב"ד דייקי כדמוכח ביבמות דק"ו ובב"ב דקל"ח. ולכך נראה לי דכוונת הש"ס דקשה לו האיך נאמר דשמואל חייש לב"ד טועין הרי הלכה כשמואל בדיני. ובב"ב קאמר הש"ס הלכתא דלב"ד טועין ל"ח ולזה מפרש כך דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן דבדאורייתא ודאי בקיאים ול"ח לב"ד טועין. אבל בדרבנן חיישינן לב"ד טועין. דבדרבנן לא בקיאין כ"כ ולכך קאמר הש"ס דרק בדרבנן חיישינן לב"ד טועין לכך בעלמא בשל תורה ודאי יהיו בקיאין דהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו. רק מדרבנן יהיה טועין ויסברו דהלכה כרבי אפי' מחבריו ולכך לא סתרי ההלכתא אהדדי. דבמס' ב"ב בשל תורה מיירי וכאן מיירי מדרבנן וראי' לדברינו ממה דשם בב"ב דקל"ח ע"ב למה פריך מרבא דחייש לב"ד טועין הו"ל להקשות טפי משמואל דהוא קודם רבא דחיישינן לב"ד טועין כדמוכח כאן. ובע"כ דיש חילוק בין של תורה לדרבנן ובהכי א"ש מה שהקשתי בחיבורי לאו"ח במ"ש המג"א בישוב דעת הרמב"ם דהוצרך עד"ר אף דקיי"ל דצריך לפרוט הנדר מכח דחייש לב"ד טועין וכו'. והקשתי הרי קיי"ל דלב"ד טועין ל"ח ע"ש ולפי"ז א"ש דמה שצריך לפרוט הנדר הוי רק דרבנן מכח גזרה ובדרבנן חיישי' לב"ד טועין ודו"ק. עוד י"ל בישוב קושית הפ"י דלכך לא רצו לומר דטעו. דבכ"מ הלכה כרבי מחבריו דהרי קיי"ל דאין חוששין לב"ד טועין ולזה מחלק כך די"ל דנהי דבעלמא ל"ח לב"ד טועין מ"מ בזה יש לחוש כיון דהוי דבר שבממון. וקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וכאן כיון דבעלמא הלכה כרבי מחברו רק דאין הלכה מחבריו וא"כ עיקר המעלה הוי מכח דרבים חולקים עליו. לכך אין הלכה כרבי. וא"כ בהא כיון דהוי דבר שבממון ולרבי הוי להחזיק ולפטור מממון הוי הלכה אפילו מחבריו דהריבוי אינו מעלה דאין הולכין במאה"ר. ולכך הוי חשש טעות ואין בזה סתירה למה דקיי"ל בעלמא ל"ח לב"ד טועין דכאן הוי עבידי למטעי ודוק היטב:

ג

(סעיף י"ג) בהג"ה וכש"כ אם היו עדים לקיים חתימת החי וכו'. נ"ב עיין בש"ך שכתב שאם העיד הוא עצמו תחלה שוב הוי כל יתר כנטול דמי וכו'. ונסתפקתי אם הי' עדותו תחלה שלא בפני בע"ד וכדומה משאר ענינים דלא מהני עדות זה רק דבקיום שטרות הקלו ואח"כ ליכא עדים אחתימת הב' ובא לחתום ידו אחספא או אחרים להעיד על חתימתו ושהוא ואחר יעידו על השני אם מהני. אם נימא כיון דהעיד תחלה שוב לא מהני אח"כ כמ"ש הש"ך כאן או נימא דהרי מדינא עדות זה לא מהני שהעיד בתחלה רק מכח דבקיום הקילו ולקולא לבעל השטר אמרו כן אבל לא לחומרא. והיכי שנמשך ממנו חומרא אוקמוהו אדינא כמו בכל דוכתא וכיון דלא הוי עדותן כדין עדיין לא נפיק ממונא אפומי' ולכך מהני להעיד אחרים על חתימתו ולקולא אמרו ולא היכי דנפיק מנייהו חומרא או אפשר כיון דתקנו לקבל זה לגמרי תקנו וכיון דנתקבל נתקבל:

ד

(סעיף כ"ד) שנים מהם מכירים חתימות ידי העדים ואחד אינו מכיר וכו'. נ"ב הנה לכאורה לפענ"ד נראה דהיינו דוקא בכה"ג היכי דהם עצמן מכירין החתימות בזה שפיר אמרינן דמשחתמו אין מעידין וחותם דכבר נתבטל צרופם. והיינו כיון דהם חתמו כבר. ונהי דלא יהיה השלישי עמהם. מ"מ כיון דעכ"פ מכירין החתימות הם עצמן ומועיל חתימתן להיות תורת עדות עליהם דהעדאת עדים מיהו הוי להריב"ש והרב רמ"א וא"כ שפיר כיון שחתמו בלא השלישי שוב הועיל חתימתן להיות עדים ונפקא מתורת דיינים לדין עדים וכיון דהועיל במקצת שוב לא מצי אחר כך השלישי לחתום עמהם ולהיות חוזרים ונעשים דיינים ובזה אמרינן שכבר נתבטל צרופן. אבל אם הם לא הכירו החתימות כלל רק אחרים העידו לפניהם א"כ כ"ז שלא הי' השלישי עמהן לא מהני עדותם וחתימתן כלל דהוי כעד מפי עד. וא"כ עדיין לא נתבטל צרופן כיון שלא הועיל חתימתן כלל. וכעין זה קיי"ל בש"ע אהע"ז ה' גיטין דהיכי דהנתינה הראשונה לא הי' מועיל כלום לא בעינן אח"כ נתינה חדשה. אבל אם הועיל הנתינה במקצת בעינן אחר כך נתינה חדשה. וא"כ ה"נ היכי דהחתימה שלהם הועיל תחלה במקצת לא מהני שיחתום אח"כ הוא עמהם ובעינן גם שלהם חתימה חדשה. אבל אם עדיין לא הועיל חתימתן כלום עדיין לא חל כלל חתימתן ולכך מהני חתימתו אחר כך ומצטרף עמהם. וכך נמי בדין שאח"ז וגבי העידו עליו שהוא גזלן ג"כ כיון והמימרות נאמרו יחד ג"כ מיירי שהכירו הם עצמן החתימות כל כה"ג אמרינן שנתבטל צרופן אבל כל שלא הכירו הם רק אחרים העידו לפניהם לא הועיל חתימתן ולא נתבטל כלל עד הראשון. דמעתה גם מ"ש הש"ך גבי ולא החתימה דפירש בש"ך כגון שהעידו לפני שנים. דלדעתי אינו נכון דאף אם הם לא הכירוהו רק העידו לפניהם כל שלא שמע השלישי אין זה כלום דהוי כעמפ"ע. דלכך הוה כאלו לא העידו לפניהם כלל עדיין ורשאים לכתוב ולחתום כמו אם לא העידו עדיין לפניהם כלל וזה נראה כוונת הש"ג שהביא הש"ך והש"ך תמה עליו שזה סותר הש"ס וכל הפוסקים עיי"ש. ולפמ"ש א"ש דהש"ג מיירי שהם לא הכירו בעצמם רק אחרים העידו כן לפניהם ובזה לכ"ע רשאים לחתום אח"כ דלפי"ז יהי' מוכח מן הש"ס כדעת הריב"ש שמהני בזה עדות מפי כתבם. גם לפי"ז יהי' מוכח מה דאוסר הש"ע לכתוב החתימה. היינו מכח דבחתימה חיישינן טפי לשקרי כן נראה לפי עניות דעתי נכון וברור לדינא:

ה

(סעיף ל') בהג"ה וי"א דפסול נ"ב עי' בש"ך שהקשה מלשון הראשון דמלשון הרא"ש לא מוכח מידי ע"ש. ואפשר לומר דכוונת הרב לדעת הרמ"ה שהביא הש"ך לעיל בסעיף הקודם דס"ל דאם לא נכתב וחד ליתניהו. חיישיינן שמא קרוב או פסול הי'. ולכך לא חתם וא"כ לדידי' אם לא חזינן שהוא פסול חיישינן שמא היה פסול כיון דאיכא רעותא מכש"כ הכא שנמצא אחד מהם קא"פ ממש. שאינו כשר ולא תלינן לי' בהכשר דשלא חתום ולכך ס"ל דהרמ"ה פליג בזה ודוק היטב: