שולחן ערוך, חושן משפט מ״ה: שהעדים צריכים לקרות מקודם השטר ודין שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק. ובו כג סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

שהעדים צריכים לקרות מקודם השטר ודין שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק. ובו כג סעיפים:
העדים חותמים למטה בשטר ולא מן הצדדים ולא מלמעלה:

ב

ראש ב"ד שהיה יודע ענין השטר וקרא לפניו הסופר שלו הואיל והוא מאמין אותו ואימתו עליו ה"ז חותם השטר אע"פ שלא קראו הוא בעצמו ואין שאר העם (או ראש ב"ד וסופר אחר טור) רשאים לעשות כן עד שיקרא העד השטר מלה במלה: הגה וי"א דשנים יקראו לפניהם והן חותמין (טור והרא"ש והגהות מיימוני פרק כ"ד מה' מלוה) ואם אינן מבינין לשון השטר יתרגמו להן הקוראין והם חותמין (ב"י ע' סק"ג) וכנ"ל עיקר י"א דקורין לפני צבור וחותמין דיראים לשקר לפני צבור והוי כראש ב"ד וסופר שלו (הגהות מרדכי ואשירי פ"ב דגיטין):

ג

הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרותה ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו:

ד

עדים שאין יודעים לחתום וקרעו להם נייר חלק וחתמו על הרשום מכין אותם מכת מרדות והשטר פסול (ויש מכשירין השטר) (טור והמגיד פכ"ד מה' מלוה בשם רשב"א וע' בר"ן פ"ב דגיטין):

ה

מקום שנהגו שהסופר חותם ע"פ העד שכותב פב"פ חתם במסירת קולמוס או שכתוב בו פב"פ צוה לחתום אם קבלו בני העיר עליהם לעשות עדותו כעדות העד כשר ואם לא קבלו עליהם אינו כלום כל שטר הבא לפנינו שעדים מעידים על חתימת העדים מקיימים אותו שחזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ קראוהו ויודעים לחתום ואי איתנהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעי למקרי אי אמרי אקרינן למאן דידע למיקרא סמכינן עלייהו (ואי לא אמרי הכי דייקינן בסהדותייהו ע"פ אי מכווני השטר מקיימינן להו) (טור):

ו

ידקדקו העדים שלא ירחיקו מהכתב רוחב שני שיטין ואם הרחיקו שני שיטין פסול אפילו כתוב שריר וקיים אפי' ידוע שלא הוסיף ולא זייף בו שום דבר ואפי' טייטוהו בדיו (פי' מלאו נקודים נקודים של דיו) פסול שלא יאמרו חתמו על הטיוטא ולא על עיקר השטר:

ז

הא דאמרינן שאם הרחיקו ב' שטין פסול היינו למגבי ביה ממשעבדי א"נ מבני חרי אם הלוה טוען פרעתי אבל אינו יכול לטעון לא היו דברים מעולם:

ח

ב' שיטין שאמרו בכתב ידי עדים שהיא גסה ולא ידי סופר שכל המזייף אינו הולך אצל הסופר:

ט

ב' שיטין אלו הן ואוירן כגון למ"ד בשטה העליונה וך' בשטה התחתונה שהם ב' שיטין וג' אוירים:

י

יש מי שאומר שאם השטר מסיים באמצע שטה והניחו אותה שטה ועוד אחרת והתחילו לחתום בשטה שלישית פסול שיכול לכתוב באותו חצי שטה מה שירצה ויחזור מעניינו של שטר בשטה אחרונה וכן אם מסיים בסוף שטה והרחיקו העדים שטה שלימה והתחילו העדים באמצע שטה שנייה פסול אם יחתמו זה אחר זה באותה חצי שטה שיוכל לכתוב בחצי השטה החלק שלפני חתימתן פלוני לוה מפלוני מנה ויהא שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת שהוא כשר ויחתוך כל העליון: הגה וע' סי' מ"ד סעיף ג' (עד"מ) ואם השטר מסיים באמצע השטה יכולים העדים לחתום עצמן בחצי שטה הנשארת זה אצל זה ואז למדין מחצי שטה שלפניהם ומשטה שעליהם דאין לחוש לשום דבר (ב"י בשם רשב"ץ):

יא

צריך ליזהר כשחותמין ויש חלק לפני חתימתן שלא יחתמו זה אח"ז בשטה א' דשמא יכתוב בחלק שלפני חתימתן מה שירצה ויחתוך העליון ויהיה שטר שבא הוא ועדיו בשטה אחת וכיצד יעשה יטייטנו בדיו ולא אמרי' דאטיוטא חתימי אלא היכא שהטיוטא עומד בין שטר לעדים ואם התחילו לחתום באמצע השטה וחתכו החלק שלפני חתימתן פסול דשמא היה כתוב שם חובתו או שום תנאי וזה חתכו ומיהו אם כתוב למעלה בסוף השטה שריר וקיים [כשר] ובלבד שהיו העדים חתומים זה תחת זה אבל אם חתומים זה אחר זה פסול דשמא היה השטר הבא הוא ועידיו בשטה אחת וחתכו והיה חלק מלמעלה וכ' עליו שטר זה:

יב

שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא א' מהם קרוב או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותם אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם אע"פ שהעד החתום בשטר מתחלה הוא הפסול הרי השטר כשר: הגה ולכתחלה לא יחתום שום קרוב או פסול על השטר (טור) וי"א דאין להכשיר שטר שחתומין בו פסולין אא"כ ב' עדים האחרונים הם כשרים (טור בשם אביו הרא"ש וע"פ וע' ס"ק כ"ג):

יג

אם נפסל ע"י חתימת הפסולים אם הכשרים זוכרים העדות על ידי ראיית השטר יכולים להעיד וב"ד יכתבו עדותן כמו שכתוב בשטר וחשוב כמו שטר הראשון:

יד

היו העדים מרוחקים מהכתב יתר על שני שטין והיה הריוח שבין הכתב והעדים מלא בעדים פסולים או קרובים ה"ז כשר שהרי אינו יכול להזדייף ואם נראה השטר בב"ד קודם שמילאוהו בקרובים או פסולים שוב אין לו תקנה אבל אם הוכשר ע"י מילוי קרובים קודם שבא לב"ד אפי' עשאו המלוה מדעתו שלא מדעת הלוה כשר וי"א דדוקא שמילאוהו מדעת הלוה אבל אם מילאוהו שלא מדעת הלוה פסול:

טו

הא דמכשרינן במילאוהו בקרובים או פסולים אם הוא שטר שאין בו קנין דוקא שמילאוהו ביום שנכתב ונחתם אבל אם מילאוהו למחר וליומא אחרא אפי' במצות הלוה פסול:

טז

אם אחר שפרעו הוא טוען שהשטר היה פסול לפי שהרחיק הסופר חותם ידו יותר משטה אחת אין בדבריו כלום:

יז

הבא מכח עכו"ם הרי הוא כמוהו לגבות בשטר שעידיו מרוחקים שני שיטים אם נהגו העכו"ם לגבות בו:

יח

שטר הבא כולו בשטה אחת ועידיו בשטה אחרת פסול דשמא הרחיקו העדים מהשטר שטה אחת וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה שיטה ונמצאו העדים חתומי' עליו: הגה וכן אם היה השטר ב' שיטין אלא שאין השטה ראשונה מתחלת בראש הקלף דחיישינן שמא סיימו השטר באמצע שטה והניחו הנשאר חלק וגם שטה שתחתיה וחתמו וחתך כל השטר וזייף בשטה ומחצה מה שרצה והרי העדים חתומים עליו (מרדכי פ' ג"פ):

יט

היה השטר כולו עם כל עידיו בשטה אחת כשר דליכא למיחש למידי אבל אם השטר ועידיו בשטה אחת ועוד למטה ממנה בשטה אחרת שני עדים יש לחוש שמא חתך כל השטר העליון שהיו העדים התחתונים חתומים ובשטה שבין שטר לעדים כתוב שטר ועדיו ובעדים שבשטה שנייה יאמר כוונתי להרבות בעדים ולפיכך כשיבא לפנינו שטר כזה אין מקיימים אותו מעדים שבשיטה שנייה אלא מעדים שבשטה ראשונה:

כ

שטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר והוא שלא יהא שום שינוי בין השטר למקום חתימת העדים שאם יש שום שינוי יש לחוש שמא מחק וכתב מה שרצה ולפיכך הוא משונה שהרי מחקו ב"פ ע"כ לא יחתמו העדים על שטר מחוק אא"כ נמחק בפניהם שאם לא כן יש לחוש שמא מקום חתימות נמחק ב"פ ומקום השטר פעם אחת וכשחוזר ומוחק פעם שנית וכתב מה שירצה נמצא השטר ומקום חתימת העדים שוה הכל מחוק שני פעמים: הגה וצריכים ליזהר שנמחק הכל ביום א' דאינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים (ב"י) ואם יש בין חתימת העד לשני ריוח כשיעור כתיבת אנחנא סהדי חתמנו על המחק והשטר על הנייר פסול שמא היה השטר על הנייר ועידיו על המחק והיה כתוב בין חתימת העדים אנחנא סהדי וכו' ומחקו ומחק השטר וכתב מה שרצה אח"כ (אבל אם לא היה כאן מחק כלל השטר כשר אע"פ שיש בין חתימה לחתימה ריוח גדול) (ב"י בשם ריב"ש סי' מ"ט):

כא

שטר שהוא על הנייר ועדיו על המחק פסול שמא ימחוק השטר ויזייפו ונמצא הוא ועידיו על המחק ואם כתבו העדים אנו העדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר כשר והוא שכתבו כן בין חתימת עד הראשון לחתימת עד השני אבל אם כתבו כן לפני חתימתם או אחריהם לא מהני:

כב

שטר שהוא על המחק ועידיו על הנייר פסול אפי' כתבו אנו העדים חתמנו על הנייר והשטר מחוק דסוף סוף ימחוק השטר ויזייפו ויכתוב מה שירצה אע"פ שנמחק ב' פעמים אינו ניכר כיון שאין אצלו מקום שמחוק פעם אחת שיוכלו להבחין בין זה לזה:

כג

במקום שנוהגים לכתוב פרעון ביני שיטי צריך ליזהר שלא יהא שום גרר ביני שיטי דאיכא למיחש שמא היה בו פרעון ומחקו וכ"ש אם הפרעון שביני שיטי הוא על המחק דאיכא למיחש שמא היה יותר ומחקו וכ' מה שרצה ואם יש עדים שהפרעון הוא כתב יד הלוה כשר דתו ליכא למיחש למידי:

א

חותמים. במרדכי פ' ג"פ כתב דאם חותם איש פלוני עד כשר עיין בא"ע סי' ק"ל סי"א. סמ"ע:

ב

מלמעל'. ז"ל הסמ"ע דאז מצי לזייף שיוסיף לכתוב למטה בשטר מה שירצ' והש"ך השיג עליו וכתב דהתוספות ר"פ ג"פ הוכיחו דאפילו לא מצי לזייף כגון דכתיב שריר וקיים או שאינו חלק מלמטה או שחתום עד א' למט' והב' מן הצד נמי פסול כיון שלא נעשה כתקון חכמים ע"ש ונרא' שאפילו הפוסקים בר"ס מ"ד דאם לא הוחזר כו' אין השטר כולו פסול מודים בזה עכ"ל:

ג

חותם. ולא הוי כעד מפי עד דמיירי שרא' העדות ואין סופר זה בא אלא להודיעו שכך כתוב בשטר ומשום דה"ל מילתא דעבידא לגלויי דלא משקרי ביה לכך הימנוהו כיון דאימתו עליו. רש"י. סמ"ע:

ד

רשאים. בב"י כתב דמשמע מדברי הרמב"ם דאפילו ב' קורין לפניהם לא מהני עיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' מ'. ש"ך:

ה

יתרגמו. ובדיעבד אפילו בגט אף שאין מכירין לשון הגט וקראו אחרים לפניהם ותרגמו להן באותו לשון שהם מבינים וחתמו כשר הגט היכא דא"א לכתוב אחר אלא בדוחק כן נ"ל עכ"ל הש"ך. (* ובספרי מנורת זכרי' סי' ק"ל ס"ק נ"ד השגתי עליו וכתבתי שהוא פסול):

ו

הרשום. בסמ"ע פי' דלוקחין נייר ומקרעין בו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על הקלף וממלאין את הקרעים דיו והוא עובר דרך הקרעים ונרשם בגט והתירו לעשות כן בגט מפני עיגון ובשאר שטרות אסור אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים על הנייר ושהעדים ימלאו השרטוטים דיו אף בגט אסור דה"ל כתב ע"ג כתב עכ"ל וכתב הש"ך דלא ה"ל לפרש כן דברי המחבר שכתב וחתמו על הרושם משמע דמפרש כפרש"י שרושמין הנייר בשרטוט והם חותמים על הרושם ובגט כה"ג כשר כו' גם הרשב"א כתב בחדושיו פ"ק דגיטין דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם המקרע על העור כו' אלמא רשימה אינה כתיב' וכן פירש הרב בעל העיטור עכ"ל וכן הסכים ראבי"ה במרדכי פ"ב דגיטין ע"ש ע"כ דברי הש"ך (* ובספרי מנורת זכרי' ס"ק נ"ה שם כתבתי שבעל הש"ך טעה כי הרמב"ם חולק בפי' על הירושלמי ופוסק בפ"ד מהלכות גירושין דרשימ' מיקרי כתב ובסי' קכ"ה בא"ע הביא הב"י אלו ב' הדיעו' דעת הרמב"ם והירושלמי ע"ש). (א"ה עם היות שלא זכינו לראות פני המנור' ולא ידענו מה המה אלה טעמי ראיותיו של הגאון המחבר עכ"ז במחילת כבוד הרב במקומו מונח אומר אני הפעוט כי בשגגה קרא טועה להש"ך דמ"ש וכן מצאתי בירושלמי כו' הם דברי הרשב"א שהעתיק אותן ושם תמה הרשב"א עצמו על הרמב"ם וז"ל ומן התימא שהרמב"ם ז"ל כתב וערבן שניהם הקורע על העור וכן הרושם על העור כגון כתב כשר עכ"ל גם הר"ן וכן הרב המגיד בפ"ד מה"ג תמהו עליו בזה ע"ש ועיין בס' גט פשוט להר"נ ן' חביב על הל' גיטין בסי' קכ"ה ס"ה שמאריך בדין זה ע"ש):

ז

אותם. ר"ל העדים ובקצת ספרי' איתא אותו ולכך רצה לפרש בסמ"ע דאדיין המחתים קאי ולא נהירא כלל שהרי הט"ו לא הזכירו בדבריהם דיין כלל אלא פשיטא דצ"ל אותם עכ"ל הש"ך:

ח

שהסופר. וה"ה לוה המחייב עצמו בכת"י או בממר"ם שכתב פב"פ חתם במסירת קולמס או שכתב פב"פ צוה לחתום מהני וכ"כ הרשב"א לענין כתובה אם אחר חתם בשביל החתן אלא שמכוער הדבר לענין מעשה משום דאפשר דתיפוק מיני' חורב' כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך נרא' דוקא בעד בעינן קבלו בני העיר דאל"כ הוי כעד מפי עד דאינו כלום אבל גבי לוה שמתחייב הוא עצמו בכך אפילו לא קבלו בני העיר מנהג זה מהני עכ"ל:

ט

לחתום. ולא חיישינן דילמא קרעו להם נייר כו'. סמ"ע:

י

אקרינן. כתב הש"ך יש לדקדק דהא לעיל ס"ב מבואר דאפילו שנים קורין לא מהני וצ"ל דדוקא לכתחל' אמרינן דאין יכולים לחתום אבל אם עשו כן כשר השטר בדיעבד וכן עיקר עכ"ל כתב הסמ"ע בשם הב"י דמיירי דאמרו כן מעצמן קודם ששאלו להם הדייני' (וכ"כ הט"ז וסיים ז"ל וג' דינים יש כאן. א' אמרו שהקרו סגי. ב' לא אמרו צריך שיכוונו עדותן בע"פ. ג' אם ברור לנו שלא הקרו פסול בכל גווני עכ"ל:

יא

פסול. שיכול לחתוך השטר ולעשות שטר חדש בזיוף בשתי השורות כ"כ ב"י והסמ"ע. ולא היו צריכים לזה דבלא"ה פסול שיכול לכתוב בשור' שלפני אחרונ' מה שירצה ואפי' כתוב בסוף השטר שריר וקיים יכול למחקו ולקיים בשטה שלפני אחרונ' ולכתוב שם מה דבעי עכ"ל הש"ך:

יב

בדיו. אפילו אין בו מחק רק נקודות ושריטות והלובן נרא' בין הנקודות דמ"מ שייך ביה טעמא שלא יאמרו כו'. סמ"ע:

יג

אבל. כתב הסמ"ע דאף אם השטר פסול מפני שהי' יכול לזייפו מ"מ נראין הדברים מהעדים שהענין הוא אמת וה"ל כמלו' או מוכר בלא שטר רק בעדים דאינו יכול לומר להד"ם עכ"ל וכתב הש"ך דאפילו להפוסקים בשט"ח המוקדמים דפסולים לגמרי ויכול לטעון להד"ם מודים הכא כיון דניתנ' עדות זו להכשיר אילו מלאוהו לקרובים או בחזרת דברים עכ"ל:

יד

גסה. בד"מ כתב דיש פלוגתא אם משערין באלו עדים החתומין על השטר וסיים שם בשם הרמב"ן דאם כתיבת הסופר יותר גסה משל עדים משערים בכתב הסופר להקל. סמ"ע:

טו

שלישית. בזה אין חילוק בין חתמו זה תחת זה או זה בצד זה כיון שהתחילו לחתום בראש השיט' גם בכה"ג פסול כל השטר אף אם בא לב"ד ועדיין לא נכתב כלום בהשור' וחצי דמ"מ היה ראוי לזייף בו ולא היינו מרגישים הזיוף עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך כתב הב"ח דלדידן דכתבינן שריר וקיים אין לחוש אם סיים באמצע השיט' ע"כ ואין נ"ל דכיון דקי"ל אם כתוב תרי ש"ו בשטה שלפני שטה אחרונ' כשר אם כן יש לחוש שיכתוב עוד איזה דבר בחצי שטה הנשארת ויכתוב אח"כ באותה שטה שריר וקיים עכ"ל:

טז

אחר. כתב הסמ"ע אבל כשחתמו זה תחת זה ליכא למיחש שיכתוב לפני כל עד פלוני לוה מפ' דב' עדים בשני שטרות כ"א בפ"ע או בשני שטרות בכה"ג אין מצטרפין וא"ל הא איכא למיחש שיעש' זיוף על כ"א מהעדים שיכתוב לפני חתימתו דכל א' אני חייב לפלוני י"ל דמש"ה לא פסלו לשטרא דהעדים אפסידו אנפשייהו דלא ה"ל להתחיל לחתום באמצע השורה ולא פסלינן השטר אלא כשיש לחוש שיזייף להוציא ממון מאחרים עכ"ל ובמ"ש דב' עדים בב' שטרות אין מצטרפין השיג עליו הש"ך דהא קי"ל בסי' נ"א איפכא דמצטרפים עכ"פ לגבות מבני חרי אלא הטעם הוא כיון דליכ' אלא שטה א' בכל שטר יהיה ניכר הזיוף וב' שטרות בכה"ג שאין בשום א' רק שטה א' אין מצטרפין וכן עיקר עכ"ל:

יז

למדין. דאם לא היה כתוב כן קודם חתימ' העדו' לא היו חותמין כיון שיכול לזייפו ולעשות ממנו שטר ועדיו בשיטה א'. סמ"ע:

יח

יחתמו. פירוש אף אם יתחילו לחתו' בראש השט' שוה לשטת השטר מלמעל' לחתימתן מ"מ כשיש בגליון דלפני השטר חלק הרב' אז יכול לזייף לחתוך שטר העליון ולעשות שטר ועדיו בשטה א' וכ"ש דלא יחתמו זה אחר זה ויתחילו באמצע השט' מה"ט וכתב בד"מ דיש פלוגתא בזה אם חתמו כן אם השטר נפסל בכך עכ"ל הסמ"ע:

יט

וחתכו. ה"ה אם טייטן בדיו לפני חתימתו פסול. סמ"ע:

כ

חובתו. ואע"ג דאין למדין משטה אחרונה היינו דוקא זכותו דבעה"ש כמ"ש בסי' מ"ד ס"א ע"ש עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דלא נהירא דא"כ איך כתבו הט"ו אח"כ ומיהו אם כתוב למעל' בסוף השט' ש"ו כשר ניחוש דילמ' היה כתוב דבר חוב' בתר ש"ו אלא נלע"ד דהט"ו מיירי האידנ' דלמדין משט' אחרונ' כיון דכותבין שריר וקיי' וא"כ לדידן אפילו דבר של חוב' אין למדין בתר ש"ו ולפ"ז למאי דקי"ל בסי' מ"ב ס"ה וריש סי' מ"ד בהג"ה דדבר של חוב' למדין קשה על הרמ"א שלא הגי' כאן כלום וצל"ע ועכ"פ נ"ל ברור דלדידן לית' להאי דינ' עכ"ל:

כא

חלק. כתב הסמ"ע מכאן יש ללמוד שלא יעשו שטר ועדיו בשט' א' כשיש חלק למעל' אלא יטייטנו בדיו או יחתכנו ומ"מ כיון שיש ריעות' לפנינו חיישינן שמא אירע כן עכ"ל והש"ך כתב דמשמע בש"ס ופוסקים דשטר ועדיו בשטה א' כשר בכל ענין גם לא נהיר' לחשוד העדי' שעשו שלא כדין אלא נרא' דשטר כזה כשר ולא חיישינן שיחתוך מה שלמעל' (ר"ל מן הצד לפני החתימה עד למעלה) דמסתמ' כל שטר יש לו גליון מן הצדדים וא"כ כשיחתוך לא יהיה לו גליון מן הצד (ר"ל במקום חתימת העדים) ויהא ניכר הזיוף ולפ"ז צריכים העדי' ליזהר כשכותבי' שטר ועדיו בשיט' א' והוא חלק מלמעל' שלא יניחו שום ריוח כלל בין השטר וחתימת' כנ"ל ברור ודו"ק עכ"ל:

כב

קיימי'. דאם הם קיימי' צריך לשאול אותם ונאמני' לומר שכול' ישבו לחתום אע"פ שכת"י יוצא ממקו' אחר ולא מחשב כמגיד וחוזר ומגיד ואם הם אומרים שלא ישבו כולם לחתו' ועדי' אחרי' מכחישין אות' אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' כ"כ הסמ"ע בשם הב"י וכתב הש"ך ולסברא ראשונה בסי' ל"ו ס"ב מיירי כאן שאנו יודעים שהכשר מכיר בפיסולו של חבירו ולסברא האחרונ' אין חילוק דאפילו לא ידעי בטל השטר עכ"ל:

כג

מתחלה. משמע דאם הפסול חתום לבסוף פשיטא דהשטר כשר אבל הש"ך כתב דדעת הרבה פוסקים להפוך וכן עיקר ע"ש שהאריך בראיות מהש"ס ופוסקים:

כד

האחרונים. דאז תולין לומר שהרחיקו חתימתן בכוונ' שיחתום שם מאן דקשיש מינייהו והמלו' מילא האויר בחתימת קרובים ופסולים אלו ועיין בנ"י דאף אם חתמו ב' אחרונים הכשרים זה אצל זה השטר כשר ועד"מ וב"י שהביאו הרב' דעות דכשהעדים הפסולים חתומים באמצע והראשונים ואחרונים כשרים ואין אנו יודעים באיז' סדר חתמו השטר פסול וכשנודע לנו שחתמו כסדר שהם חתומים עתה לפנינו השטר כשר כיון שהעדים הראשונים כשרים משא"כ אם כל העדים ראשונים פסולים אז מסתמא אמרינן למילוי חתמו הפסולים אחר שחתמו הכשרים והשטר כשר וכשנודע לנו שחתמו על הסדר פסול השטר עכ"ל הסמ"ע:

כה

וב"ד. נ"ל דוקא ב"ד אבל הם עצמן לא שלא נעשו שלוחים לחתום את השטר אלא בצירוף הפסול וכבר עשו שליחותן. ש"ך. * וא"ל הא כתב המחבר בסי' מ"ט ס"ו והביאו הסמ"ע והש"ך בסי' מ"א דאם יתבטל השטר לגמרי לא אמרינן דעשו שליחותן שאני התם דנעשו שלוחים על שטר כשר אבל הכא נעשו שלוחים על שטר פסול שיחתמו בצירוף הפסול ולכך אמרינן דכבר עשו שליחותן וק"ל:

כו

וחשוב. כתב הסמ"ע והא דבסי' ל"ו כתב הט"ו דאם העידו יחד נפסל גם עדות הכשרים שאני התם שהעידו על פה בב"ד יחד ושוב אין תיקון לחזור ולהעיד לבדן משא"כ כאן דלא הגידו בע"פ בב"ד יחד והש"ך תירץ דכאן מיירי שהפסולים לא היו עמהם בשעת ראי' ולא הוצרכו לבאר זה דפשיטא דכשהיו עמהם דבטל העדות לגמרי לכ"ע דה"ל ראיי' והגד' דעדים החתומים על השטר כמי שנחקר' כו' ומה"ט קי"ל בכל דוכתי דהחתומים על השטר א"י לחזור ולהעיד דכיון שהגיד כו' והגד' בשטר כהגד' בב"ד דמיא ולמ"ש בסי' ל"ו דבהצטרפות לראי' לחוד בטל העדות אפילו לא העידו אח"כ א"כ אם היו פסולים עמהם בשעת ראיית המעש' נתבטל העדות אפילו לא חתמו בשטר ואם לא היו עמהם וחתמו על השטר ג"כ פסול הוי דאע"ג דכתבתי שם דבהגד' בב"ד לחוד לא נצטרפו הגד' דבשטר גרע טפי כיון דחתומים יחד על שטר אחר וה"ל מזויף מתוכו עכ"ל וע"ש:

כז

מדעתו. ז"ל הסמ"ע נרא' פשוט דס"ל דיכול המלו' למלאותו מדעתו בקרובים אפילו אחר היום שנחתם כ"ז שלא נרא' בב"ד וכן מוכח באשר"י כו' וא"כ קשה דלא ה"ל להמחבר לסתום בסט"ו שלא כדעת הרא"ש ולכך נרא' שהכל סעיף א' הוא וצריך להגיה וי"ו וצ"ל והא דמכשרינן כו' עכ"ל והש"ך כתב דלא נהירא אלא דס"ל דכ"ע מודו בזה דנהי דיכול לעשותו שלא מדעת הלו' היינו כיון שמסר השטר לידו כאלו הרשהו לעשות אבל מ"מ אין השטר נכשר אלא משעת המלוי וכ"כ הט"ז דהדין שבסט"ו הוא אליבא דכ"ע והכי נקטינן עכ"ל):

כח

שאין. ואפילו למ"ד עדיו בתחומין זכין לו. בשטר כזה דלא נחתם כראוי מוד' דאינן זוכין לו. סמ"ע:

כט

מכח. משמע דהמלו' הבא לגבות בא מכח עובד כוכבים ואף שהוא למעליותא ובסי' קנ"ד סי"ח פסק דדוקא לגריעותא הרי הוא כעובד כוכבים צ"ל דשאני הכא כיון דאפילו ישראל בישראל הי' יכול לגבות בו שהרי אנו רואין שאין בו זיוף אלא שפסלוהו משום שיכולין לזייפו ובשל עובד כוכבים לא התקינו להפקיע ממונו של זה הבא מכח עובד כוכבים משא"כ בסי' קנ"ד הוי איפכא דזה הי' מוחזק כמה שנים בחלונו וזה הבא מכח עובד כוכבים בא להזיקו בבנין שרוצ' לבנות ולהאפיל כנגדו וחילוק זה צריכין לחלק בסי' קנ"ד ג"כ דל"ת אהדדי מ"ש בסי"ח ובסי"ט ע"ש ומה"ט כתב המחבר בסי' ס"ו סכ"ה עובד כוכבים שמכר שט"ח לישראל כדיניהם דיינינן ליה שאם חזר ומחלו אינו מחול התם נמי כיון דקנ' ממנו השט"ח לאו כל כמיניה להזיקו בידים במחילתו גם מ"ש הרמ"א בסי' ס"ז סי"ז הבא מכח עובד כוכבים כו' ולכן מי שקנ' שט"ח מן העובד כוכבים על חבירו אין השביעית משמטתו דהתם נמי כיון דבלא"ה הי' זה חייב לשלם לעובד כוכבים ואין לו היזק בקניית ישראל חבירו נרא' דלכ"ע בכה"ג אמרינן דיש לו כח העובד כוכבים עכ"ל הסמ"ע:

ל

בראש. פירוש ראש הקלף של שטה שאחריו דשט' הראשונ' מתחלת באמצע של שטה שניה והקלף שלפניה נחתך וכן הוא במרדכי. סמ"ע:

לא

העדים. כתב הסמ"ע אע"ג דבס"י נתבאר דלא חשדינן להעדים שיחתמו בשטר שיכול לזייף וזה נמי יכול להוסיף בחצי שטה ראשונ' ולחזור מענינו של שטר בשט' אחרונ' ולא יוכר הזיוף מ"מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו דמתחיל השטר באמצע השיט' חוששין לזה והש"ך השיג ע"ז וכי בשביל שום ריעותא כזה נחשוד לעדים שחתמו על שטר פסול מה שלא מצינו כן בש"ס ושום פוסק אלא נרא' דדוקא לדעת זו שס"ל דתרי שריר וקיים לא כתבינן הוא דפסול דחיישינן שמא סיימו ש"ו באמצע שטה ותו לא הי' חשש זיוף הא לאו הכי אע"ג דאיכא ריעותא לפנינו שהשטר מתחיל באמצע שיט' הי' כשר וא"כ לדידן דקי"ל דכותבין תרי ש"ו בשט' שלפני אחרונ' שטר זה כשר דודאי נעש' כך מתחל' דאל"כ לא היו העדים מניחים חלק כ"כ שהרי הי' אפשר לזייף ולכתוב תרי ש"ו וא"כ דברי הרב דפוסל שטר זה צל"ע עכ"ל וע"ש:

לב

ראשונ'. דאם יכול לקיימן ודאי אין בו זיוף. סמ"ע:

לג

שמא. והעדים לא ירגישו בזה בשע' שיבואו לחתום דאינו ניכר עד לאחר שנכתב על ב' המקומות ונתייבש הכתיב' אי נמי העדים לא ידקדקו כ"כ כמו הב"ד כ"כ התוספות פ' ג"פ. סמ"ע וש"ך:

לד

פסול. כתב הש"ך שיש לתמוה על המחבר שסתם כדברי הטור ולא הביא שום חולק עליו שהרי גדולי הפוסקים חולקים ונרא' לכאור' עיקר כדבריהם ואולי הוא מפני ששטר הבא הוא ועדיו על המחק לא שכיחא עכ"ל וע"ש:

לה

כתבו. ה"ה לא כתבו נמי אם יש ריוח בין עד לעד תו ליכא למיחש שימחוק השטר דאז יהי' פסול דיאמרו שהי' כתוב בין עד לעד שהשטר על הנייר והיותר נרא' דלכתחל' צריך לברר ולכתוב כן בפירוש עכ"ל הסמ"ע (וגם הט"ז כתב דלא מתכשר אם לא כתבו בפירוש דחיישינן שיש לו עדים שראו שלא הי' כתוב כלום בין שטר לעדים ומעצמו נעש' שם המחק ולזה לא ירא לזייף למעל' ולעשות גם השטר על המחק עכ"ל):

לו

ניכר. לפ"ז אפילו אם יכתבו בין עד לעד דמקום השטר נמחק פעם א' לא מהני. סמ"ע:

א

א) משנה גיטין דף כ"ז ע"ב

ב

ב) מהא דרב נחמן קרו קמיה ספרי דדייני וכו' שם דף י"ט ע"ב

ג

ג) שם בגמרא

ד

ד) שם בגמרא:

ה

ה) בתשבה ע"ז להרמב"ן סי' ע"ז מס"ב

ו

ר"ל שהשטר עשוי לפני עכו"ם והלוה עצמו חתום עליו אע"פ שאינו יודע לקרו' חייב כיון שסמך על הסופר וע' בסוף סי' ס"ח בהג"ה

ז

ו) ומפרש שם שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב מה שיאמ' והיינו טעמא דשליש נאמן ואע"פ שלא לוה מדר' יוחנן דאמר מנה אני חייב לך בשטר וציינתיו לעיל סי' מ' וכתב הסמ"ע ☜מכאן ראי' על מנהגינו ותיקן המדינ' בענין הממרנות וממ"ש לעיל סוף סי' מ"ב לשון שנהגו הדיוטות וכו' הולכים אחריו ואפילו לא נכתב וכו' וע"ש במ"ש שם

ח

ז) ל' הרמב"ם בפכ"ד מהלכות מלו' ולוה מעובד' דשאר שטרות לקמי' דרב כהנא ונגדיה גיטין (דף י"ט ע"ב) ואוקימנא לענין חתימ' שקרעו הנייר וחתמו (פי' שהעדים ממלאים את הקרעים דיו) והוא הפירו' הנכון ה"ה

ט

ח) מדלא קאמר דנגדי ופסיל לי' לשטרא וכו' מדבגטין לכתחל' שרי בשאר שטרו' בדיעבד לא פסול וכו'

י

ט) רבי ירוחם בנ"ד ח"ד בשם הרשב"א דה"ל כנאמן עלי אבא

יא

י) ל' הטור וכן כתב הרמב"ם שם וכתב ה"ה מבואר ס"פ יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח ע"ב) כל שאין כותבין אלא א"כ מכירין א"צ ראי' אחרת:

יב

כ) שם בשם הגאונים

יג

ל) גם זה שם בשם הגאוני'

יד

מ) שם וכ"כ הרמב"ם שם בפכ"ז מבריית' ב"ב דף קס"ב ע"א

טו

נ) טור וכן כתב ה"ה שם דחיישינן שמא יגוז הכל ויכתוב בב' שיטין שטר אחר

טז

ס) לפי שכל שלא נעשה כתיקון חכמים אינו שטר ה"ה שם בשם המפרשים

יז

ע) שם דף קס"ג ע"א

יח

פי' שבפניהם נעשו הנקודו' והשריטו' של דין ולא יחשדו בעל השטר ונמצא שאינן מעידין על עיקר השטר

יט

פ) שם בשם ה"ר יונה

כ

צ) מימרא דרב שבתי משמי' דחזקי' שם:

כא

ק) לא באלו עדים ולא בכתב סופר זה אלא עדים דעלמא שאינם יודעים לאמן ידיה' ה"ה

כב

ר) כרב חייא בר אמי משמיה דעולא שם

כג

ש) טור וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ התוספות שם בדף קס"ב ריש ע"ב בפי' הבעיא דשיט' ומחצ' דאיפשט' דכשר היינו בדסיי' השטר בסוף השטה והרחיקו שיטה שלימה וחתמו העדים באמצע שיטה שני' זה תחת זה דאין לחוש שיכתו' מאי דבעי ויחזור מענינו של שטר בחצי שטה דפשיטא דגם מן השלימה אין למדי' וכו'

כד

ת) שם וכ"כ התו' שם דף ק"ס ע"א

כה

א) זה דוקא כשהחלק בגליון שאינו צורך השטר ויכול לחתכו אבל אם החלק הוא תחת השט' מצד העדים שאינו יכול לחתכו שאם היה חותכו הי' השטר פסול כדלקמי' אז גם הטיוטא פוסל בו מס"ז בשם התוספו' שם

כו

ב) שם וכ"כ הרא"ש שם

כז

ג) ג"ז שם ושם:

כח

ד) לשון הרמב"ם בפ"ה מה' עדות

כט

ה) כדמפר' רבא א"ל אי למיחזי אתיתו וכו' מכו' דף ו' ע"א וכמ"ש לעיל ריש סי' ל"ו

ל

ו) כלישנ' בתרא כגון שנמצ' וכו' גיטין דף י"ח ע"ב כמ"ש שם אי חתום בתחל' קרוב או פסול וכו' ס"ל לרבינו דלא אמרו כן אלא לענין גיטין אבל בשאר שטרות אף באמצע או בסוף פסול וכמ"ש הכ"מ שם וכ"כ הטור בשם הגאונים:

לא

ז) מברייתא ב"ב דף קס"ג ע"ב ומפרש' רבינו כשאין שם עדים שישבו כולם לחתום דעדים החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד מ"מ אם היו קיימים היו נאמנים לומר שישבו כולם לחתום משום דאיתרע שטרא שחתומים בו קרוב או פסול:

לב

ח) וכ"כ התוספות שם ושם בשם ר"ת וכל זה כשחתמו זה תחת זה ☜אבל אם חתמו כולם בשורה אחת ודאי לשם עדות נתכוונו ופסול נ"י פ' גט פשוט מחס"ע

לג

ט) טור בשם תשובת אביו הרא"ש סוף כלל ס'

לד

י) מבריית' דלעיל וכחזקיה שם

לה

כ) טור בשם הר"ר יונה בשם י"א ושכן הסכים אביו הרא"ש

לו

(דאלמוהו רבנן תקנתייהו ואמרו כל שטר שנראה בב"ד שלא נעשה כתקון חכמים הרי הוא כחספא בעלמא סמ"ע)

לז

ל) שם בשם ה"ר יונה וכ"כ ה"ה בשמו בסוף ה' מלוה:

לח

מ) ומפרש שם משום דלא נשתעבד הלוה באותו שטר:

לט

נ) ושם שם בשמו

מ

ס) ה"ה שם דאילו יש בו קנין כבר נתבאר לעיל סי' ל"ט דיכול לכתוב אימת שירצה מזמן הקנין

מא

ע) דה"ל מוקדם ופסול דהשתא משוי לי' שטרא

מב

פ) רשב"א מס"ס

מג

צ) ג"ז שם

מד

ק) וכ"כ לקמן סימן ס"ו סעיף כ"ה וסי' ס"ז סעיף י"ז ובס"ס שס"ט וע' בסי' קנ"ד סעיף י"ח שלא כתב כן שם כמ"ש

מה

ר) מבואר בסוגית הגמ' ב"ב דף קס"ג ע"ב:

מו

ש) שם

מז

ת) מסקנת הגמרא שם

מח

א) מימרא דרב שם:

מט

ב) כדמפרש אביי קסבר רב וכו' שם דף קס"ד ע"א

נ

ג) מימרא דרב הושעיא שם

נא

ד) שם בגמ'

נב

ה) ברייתא וכדמפרש לה בגמ' שם

נג

פי' לאחריהם שמא יגוז או ימחוק אותו ולפניהם שמא ימחוק אותו

נד

ו) שם בברייתא

נה

ז) מסקנת הגמרא שם

נו

ח) טור בשם תשובת אביו הרא"ש והביאו המחבר לעיל בסי' מ"ד ס"ו

א

העדים. גטין פ"ז ופ"ח:

ב

ראש ב"ד. שם י"ט ב' וכרבא:

ג

(ליקוט) שהיה יודע כו'. דאל"כ הוי עד מפי עד ועבתוס' שם ט' ב' ד"ה קורין כו' (ע"כ):

ד

וי"א. כרב גמדא. תוס' ט' ב':
(ליקוט) וי"א כו'. דפ' כרב גמדא וכמ"ש תוס' ט' ב' ודלא כהרא"ש שכ' דאף הרי"ף סובר כן ועהג"מ ועש"ך (ע"כ):

ה

ואם אינן. דזהו ג"כ בכלל אינן יודעין לקרות ועהג"א וב"י:
(ליקוט) ואם אינן מבינין כו'. וכ"כ הטוא"ע סי' ק"ל אבל ב"י כ' שם שהרמב"ם והרשב"א פליגי עליה ושכ"מ בגטין י"א א' י"ט ב' והא לא ידעי למיקרי בדידעי ולא משני בשתרגמו לפניהם ואם נאמר דסתמא דגמ' ס"ל כרבא וכשיטת הרי"ף ורמב"ם שפיר אבל לפימ"ש הטור והרב כרב גמדא א"א לומר כן דא"כ אמימר וסתמא דגמ' ס"ל כרבא והלכה כן ועוד הביא ראיה מירושלמי סוף גטין גבי ע"א עברית וע"א יוני אמר רב הדיינים חותמין אע"פ שאין יודעין לקרות ואין העדים חותמין אא"כ יודעין לקרות מתני' פליגא על רב גט שכ' עברית ועדיו יונית כו' פתר לה בשהיו יודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום או שהיו יודעין את שניהם וחתמו באיזה מהם שרצו ולכאורה משם ראיה גדולה אף לשיטת הרי"ף שפ' כרבא דהא בגט לכ"ע א"צ יודעין לקרות ואפ"ה פריך מגט אבל ליתא דהירושלמי ע"כ ס"ל דאף בגט אמר רב דאל"כ אמאי פריך על רב ואדרבה משם ראיה לדין הטור שם והרב כאן מדפריך על רב מ' הא אי ליתא לדרב ניחא ואנן קי"ל דלא כרב אבל הגמ' הנ"ל הוא כרבא והוא ראיה לפ' הרי"ף וש"ע וכן עיקר אבל דין זה ברור דבמקום שיכולין לקרות דה"ה לתרגם וכ"כ ש"ך ונ"מ לגט (ע"כ):
(ליקוט) ואם אין מבינין כו'. עש"ך וצ"ע (ע"כ):
(ליקוט) ואם אינן כו'. עהג"א שם ד"ה וכ"פ בא"ז והוא כו' ועבש"ע א"ע סי' ק"ל ס"ט לשון הרמב"ם שם ופי' ב"י דברי הג"א באינו מתרגם אבל הטור שם לא פי' כן ע"ש (ע"כ):

ו

הודאה. גטין ס"ד א' כתובות ק"א ב' ב"ב קמ"ט א':

ז

(ליקוט) על הרשום. כפרש"י דלא כפיר"ח בתוס' שם ד"ה מקרעין כו' ועש"ך (ע"כ):

ח

והשטר פסול. מדפריך שם ובדף י"א והא לא ידעי למיקרי ש"מ דברייתא אפי' בדיעבד מיירי:

ט

ויש מכשיר'. מדמביא הגמ' ראייה מדמנגיד ול"ק מדפסליה שזהו העיקר:

י

כל שטר. סנה' ך"ט ב' וכתובות יח יט:

יא

ואי איתנהו. עס"ב ונ"ע ועש"ך:
(ליקוט) ואי איתנהו לסהדי כו'. זה סותר מ"ש בס"ד והשטר פסול וה"ה בקרייה (ע"כ):

יב

(ליקוט) ואי לא אמרי כו'. דס"ל דאע"ג שלא אקרינהו לאחר וחתמו כיון שהיו יודעין ענין השטר אף דלכתחלה אין לחתמו מ"מ כיון שחתמו ואין שום זיוף בשטר כשר בדיעבד ולא כרמב"ם וש"ע ס"ד ועש"ך והטעם דכ"ז משום חשש זיוף וכיון שאין זיוף כשר בדיעבד וכמ"ש בסי' מ"ד ס"א (ע"כ):

יג

אפי' כתב. ב"ב שם:
(ליקוט) אפי' כ' ש"ו תוס' שם בד"ה לפי מ"מ נהי שאנו למדין משיטה כו' והרא"ש והרמב"ן שם דלא כהרשב"ם כמ"ש דלמא גייז לשטרא ועבה"ג וכמ"ש בגמ' קס"ג ב' (ע"כ):

יד

אפי' ידוע. רשב"ם שם וכ"מ בגמ' שם מדקאמר מלאוהו בקרובים כשר הלא"ה פסול:

טו

הא דאמרי'. ערשב"ם ד"ה הרחיק:
(ליקוט) הא דאמרי' כו'. דאפי' נאבד השטר ועדים מעידים אי"ל להד"מ והוחזק כפרן כמ"ש בב"מ י"ז א' בעובדא דשבתאי וכן כאן העדאת עדים איכא וא"ל דהוי מפי כתבם דמ"מ חתי' לא נפסל דהא מלאוהו בקרובים כשר (ע"כ):
(ליקוט) הא דאמרי' כו'. שהרי העדים לא נפסלו בשביל כך (ע"כ):

טז

(ליקוט) שני שטין כו' הרי"ף וש"פ ופ' כר' שבתי משום שהוא מילתא מציעתא וכשיטתו כמ"ש בפ' חבית וש"מ (ע"כ):

יז

ואם השטר מסיים. תשו' רמב"ן כנ"ל בסי' מ"ד ס"ג:
(ליקוט) ואם השטר כו'. עתוס' קס"ג ב' ד"ה שיטה כו' (ע"כ):

יח

(ליקוט) צריך כו'. תוס' הנ"ל (ע"כ):

יט

(ליקוט) וכיצד יעשה כו'. עתוס' ק"ס א' ד"ה מקושר עדיו כו' א"נ ?דמטייט כו' וי"ל כו' והרא"ש (ע"כ):

כ

(ליקוט) ואם התחילו כו' ומיהו כו' ובלבד כו'. הרא"ש שם (ע"כ):
(ליקוט) ואם התחילו כו'. ר"ל אפי' חתומים זה תחת זה כמש"ו ובלבד כו' (ע"כ):

כא

(ליקוט) דשמא כו'. אע"ג דאין למידין כה"ג כמ"ש בסי' מ"ד ס"ג לחובתו למדין כמש"ש ס"א בהג"ה. סמ"ע (ע"כ):

כב

(ליקוט) ומיהו אם כו'. צ"ע דמ"מ שמא חובתו כו' וכן הקשה ש"ך ועוד בלא ש"ו בלא"ה פסול כמ"ש בסי' מ"ד ס"ט וכן הש"ך מיירי האידנא ע"ש (ע"כ):

כג

(ליקוט) שטר כו'. מתני' דפ"ק דמכות וגמ' דב"ב קס"ב ב' ורי"ף פ"ק דמכות (ע"כ):

כד

(ליקוט) או שהיו שנים כו'. סנה' כ"ט ב' ההוא כו' (ע"כ):

כה

(ליקוט) אם יש שם עדות כו' וא"כ כו'. כן מ' בב"ב שם וכמ"ש תוס' שם ד"ה נמצא יש תימא כו' וי"ל כו' (ע"כ):

כו

(ליקוט) שהרי אפשר כו'. כמ"ש בפ"ק דגיטין (ע"כ):

כז

אע"פ שהעד. כפירושו דנקט הראשונ' לרבותא:
(ליקוט) אע"פ שהעד כו'. ס"ל לרבותא קתני בתוספתא הראשונים וכמ"ש בגטין ס"א בגט מקושר דבכ"מ קרובים כשר בין בתחלה כו' ע"ש פ"ב א' (ע"כ):
(ליקוט) אע"פ כו'. כמ"ש בתוספת' והביאו תוס' בגטין י"ח ב' ונמצא שנים הראשונים קרובים או פסולים כו' ופי' דלרבותא נקט אע"ג דבגט כה"ג אמרי לה דפסול אף לר' יוחנן כמ"ש בגמ' דגטין שם וכ"ש באמצע' או אחרוני' דלד"ה כשר לר' יוחנן (ע"כ):

כח

ולכתחלה. מדאמרי' שם מלאוהו כו'. בדיעבד דוקא:
(ליקוט) ולכתחלה כו'. ע' רי"ף פ"ב דגטין שגורס שם בגמ' י"ח ב' מיחתם לכתחלה קרוב כו' (ע"כ):

כט

(ליקוט) וי"א כו'. ומההוא דגט מקושר אין ראיה ועתוס' שם י"ח ב' ד"ה אמרי. וא"ת כו' (ע"כ) (ליקוט) וי"א כו'. כמ"ש בתוספתא הנ"ל ודוקא קתני דתלינן למילוי חתמו וראיה ממ"ש בגטין ספ"ח פ"א ב' לא הוכשרו בו אלא ע"א כו' וא"כ כאן דמקיימינן מתרי מינייהו האיך מכשרינן קרובים אלא דאין מקיימין אלא מעדים שלמטה כמ"ש בב"ב קס"ג ב' כל כה"ג כו' מכלל דבשאר מקיימין מעדיו שלמטה ושם פסולין קרובין ולא חיישינן כמ"ש בגטין פ"ב א' וש"מ מכל תלתא מקיימין כו' ומוכח מההיא דב"ב הנ"ל דא"צ לקיים כל חתימת העדים אלא מתרי מקיימין מדאמר וליחוש כו' קסבר כל כה"ג כו' ועתוס' שם קס"ב ב' ד"ה נמצא כו' ותוס' דגטין י"ח ב' ד"ה אמרי כו' (ע"כ):

ל

אם נפסל. מכות ו' א' אי למיחזי כו' ועתוס' שם ד"ה אי ופי' ר' חיים כו' וה"נ לא נפסל העדות שראו קודם כתיבת השטר:

לא

ע"י ראיית. כתובות כ"א:

לב

וב"ד. ב"ב קע"א א':

לג

(ליקוט) ואם נראה כו' וי"א כו'. מדאמרי' הרחיק שני שטין פסול אמאי פסול יצוו הב"ד למלאות עדיין (ע"כ)

לד

הא דמכשרינן. לדעת י"א הנ"ל:
(ליקוט) הא דאמרי' כו'. הוא לס' האחרונה דס"ל דהשטר חספא בעלמא אם לא כשמצוה הלוה ודוקא ביום וע' רא"ש שם אבל ס' הראשונה ס"ל דהשטר אין נפסל עד שיבא לב"ד דאלמוה רבנן לתקנתייהו כי היכי דלא לבא לידי זיוף אבל בלא"ה אין נפסל וע"ש (ע"כ):

לה

(ליקוט) אם אחר כו'. דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי שהרי הודה בפריעתו (ע"כ):

לו

הבא מכח. ב"ב ל"ה ב' וכפי' הגאונים דאפי' למעליותא:
(ליקוט) הבא כו'. עסי' קנ"ד סי"ח י"ט די"א דוקא לגריעותא וי"א אף למעליותא וי"א אף לגריעות' לא רק בחזקה אבל דעת הג"ה שם כמ"ש הכא דאף למעליותא וכ"כ בש"ע בכמה מקומות ועבה"ג (ע"כ):

לז

וכן אם. צ"ע ועש"ך:
(ליקוט) וכן אם כו'. מרדכי ואזיל לשיטתו דס"ל דאם כ' תרי שריר וקיים פסול אף אם הניח אויר שטה חלק או בשורה שלפני אחרונה כמ"ש בגמ' תרי שריר וקיים לא כתבינן וא"כ יש לחוש לכה"ג אבל לדידן דקיי"ל. דכשר בתרי שריר וקיים כמ"ש בסי' מ"ד ס"ט וא"כ פסול אם עשו כה"ג כמש"ל ס"י יש מי כו' ואין לחוש שעשו שלא כדין כמ"ש בהג"ה שם (ע"כ):

לח

ואם יש בין. תוס' שם לתי' הראשון:
(ליקוט) אם יש כו'. תוס' ד"ה גופא כו' וא"ת וי"ל וא"ת וי"ל כו' (ע"כ):

לט

אבל אם לא. ואין נחוש לזיוף חובת העד השני כמ"ש תוס' בדף קסג ב' בד"ה שיטה אחת ע"ש. ריב"ש:
(ליקוט) אבל אם כו'. דאין קשה קו' וא"ת השני הנ"ל (ע"כ):

מ

במקום כו'. ע"ל סי' מ"ד ס"ו מ"ש שם (ע"כ):

א

סעיף ב' (עד שיקרא העד) כתבתי במק"א [נדפס בחי' אה"ע סי' ס"ו] אודות עדים שנוהגים לחתום את עצמם ואינם יודעים לקרות השטר. הנה אם גם המתחייב בהשטר בא על החתום בהשטר בחתימת ידו או במסירת הקולמס ביד כותב לו השטר באופן שיוכל כותב השטר לכתוב על השטר כל ייפויי שטרות ואודיתא שהי' קנין סודר ברבים. עי"ז קיל הרבה אודות מה שהעדים אינם יודעים לקרות השטר. שהרי סבר וקבל על עצמו כמו שיעשה כותב השטר. וגם אין חתימת יד כנ"ל רק ידוע לו שאין העדים יודעים לקרות שטר. והוא יודע שעל ידי הקנין סודר יכתבו עדים ויחתמו שטר והוא מקבל הק"ס על דעת כן שיחתמו שטר הרי סבר וקבל. ואין חשש לומר שהוא סומך את עצמו שאי אפשר שיהי' שטר ע"י עדים ההם כי יודע ההלכה שעדים שאינם יודעים לקרות שטר אין להם לחתום וכן הי' מקום לומר שעי"ז לא חששו לקוחות לקול שע"י קנין סודר שע"י עדים שאינם יודעים לקרות כי לכ"ע אפשר לחתום ע"י שיקראו לפני העדים ברבים וכמ"ש במק"א. ולהרבה פוסקים ז"ל די בשנים קוראים לפניהם גם שלא ברבים. ופשיטא ששייך על כל פנים סבר וקבל מצד אפשרוות. וע"י סבר וקבל י"ל דלכ"ע מותרים לחתום לכתחילה גם בלא קראו לפניהם כלל וגם אין הכותב ממונה מציבור כלל ולית לי' שום אימתא כיון שאין חשש עדות שקר כיון דעבידא לגלויי לקרות לפניהם השטר תיכף. אך י"א דעבידא לגלויי אין מועיל בממון ועיקר הסמיכ' על שהכותב נאמן להציבור היטב: במק"ח כתבתי אודות הנהוג בשומת מטלטלין לסמוך את עצמו על השליח ב"ד. ולחתום הדיינים גם שלא שמעו מפיו כעת ראיתי דלכאורה משמע בח"מ סי' מ"ה מלשון רש"י ע"ה שהובא שם. שרק בצירוף מה שהם יודעים מהמעשה וא"צ רק גלוי מלתא על לשון של הכתב על זה. הוא שסומכים א"ע על מה שהוא מלתא דעבידא לגלויי ע"ש וגבי שומות הרי אין ידוע להחותמים גם מגוף סך השומא. אך עכ"ז אין פתחון פה בזה על מנהג הדיינים. דפשיטא שמצד עבידא לגלויי לבד די ועל כל פנים בדיעבד סומכים א"ע על דעבידא לגלויי ע"ש בש"כ ע"ה ובב"ש ע"ה סי' ק"ל ובאורו"ת ע"ה והקפידא רק לכתחילה מצד שהשטר הוא בתורת עדות והתוה"ק פסלה עד מפי עד וע"ש בב"י ע"ה דמעשה ב"ד קיל בזה. ועל כל פנים הרי איננו בדרך עדות. גם יש לחלק בין שטר דמסתמא מאן דיזיף בצינעה יזיף והשטר הוא למען יעמוד ימים רבים וא"כ לא הו"ל עבידא לגלויי כל כך. מה שאין כן בזה שהוא עומד לגלויי ודאי בסמוך בפרסום. בזה גם רשב"ג ע"ה תודה גם לכתחילה. וע' בב"י שם שלת"ק סגי גם בא'. גם י"ל דהו"ל כעין סופרי רב נחמן ע"ה. דאית אימתא להשליח על כל פנים מצד שלא יהי' לו להשתכר בזה השליחות כשימצא עליו שנוי. גם כיון שכבר הונהג כן בעת שהי' האימה גדולה על שלוחי הב"ד כעין דריש גלותא. גם עכשיו שאין האימה גדולה כ"כ. אין חשש דכבר הו"ל כההיא דמסה"ק שהובח בב"י. ובש"ע ס"ה שם שכל שיש מנהג לסמוך על א' מהני. וכ"ה בזה אודות שמש שאינו יכול לקרות הכתבים הנהוגים. שכיון דנהוג אין חשש עבב"י שם: להזהיר במדינות אלו עתה שהגזירה שיועילו כתבים בכתב ולשון לעז דוקא גם שהכותב יודי עד החותם את עצמו על השטר צ"ל ב' עדים כשרים מקרים לפניו אם אינו מכיר בכתב והלשון בבירור בדיוק בפרטות. והכותב אם הוא כשר בכך לעדות מצטרף עם עוד עד. וכן אם הוא מבין על כל פנים אחר שא' קורא לפניו ורואה שכ"כ ומבין הלשון די בכך גם אם הקורא אינו כשר לעדות יבטח בכך היטב: ועל פסק צ"ל זהירות שמה שלתועלת בעש"ג לא ימשיך נטי' מכפי שמסובב בכך על פי דתוה"ק הוטב. וחיוב על ידי אודיתא שייך בכך ג"כ ולכתוב בבד"ח די בכך בסגנון לשון נעשה בכל אופן היותר מועיל היטב:

א

העדים חותמין למטה. ואם העדים חותמין עצמם תחלה על נייר חלק ואח"כ כתבו על חתימתן את השטר פסול משום דבעינן הכתיבה קודם לחתימה וכן מבואר מדברי התוספות פרק קמא דגיטין דף ד' ד"ה מודה רבי אליעזר במזויף מתוכו ז"ל וליכא למימר דאי שרינן בחתמו שלא לשמה יבואו להכשיר זמנין דיחתמו תחלה ויכתבו גט על גבי חתימתן והתם ליכא עדות כלל דאם כן מטעם זה גם בשאר שטרות הוי לנו להצריך חתימה לשמ' עד כאן לשונו. ומבואר דאם קדמו החתימה לכתיבה לאו כלום הוא דבשעה שחתמו על נייר חלק חתמו ואחר שכתבו השטר אין החתימ' חוזר וניעור וכ"כ בתשובת ב"ח סימן ד' וירא' דה"ה בכת"י כה"ג שחתם ואח"כ כתב עליו שדי קנוי' לך ל"מ ולא כלום דאין חתימה גומרת הן חתימת עדים הן חתימת ידו אלא אחר כתיבה והא דאמרו גבי ההיא שטרא דנפק בבי דינא דר"ה דהוי כתוב בי' אני פ' ב"פ לויתי ממך מנה דמהני והתם שמו נחתם תחלה קודם הכתב דהתם מיירי שכל השטר הי' בכתיבת ידו של לוה וכיון שכן אפילו לא נחתם שמו תחלה זה הכתב לחודי' סגי לויתי ממך מנה וכמבואר בריש סימן ס"ט דלא בעינן חתימת שמו ומזה ראי' ברורה דלא בעינן חתימת שמו אלא אם כתב בכת"י נמי מהני דיש פוסקים ס"ל דבעינן חתימת שמו דוקא אם כן היכא מהני האי שטרא אני פב"פ לויתי ממך מנה דהא התתימה קדמה לכתיבה ועיין בית יוסף ריש סימן ס"ט מיהו קשה מגט מקושר דהעדי' מאחוריו ועל כל שטה ושטה קודם השני' חותמין העדים מאחוריו והיכא מהני עדים אלו כיון דחתימתן קודם לכתיבת הגט ובשלמא למאן דאמר אין מקיימין אלא מהעדים החתומים למטה ניחא אבל למאן דאמר מקיימין מהעדים שלמעלה ועיין פ' גט פשוט מה מהני עדים אלו כיון שחתמו בשטה ראשונה ושניי' ועדיין לא נכתב כתיבת התורף שמו ושמה וכעת צריך ישוב:

א

מקום שנהגו שהסופר. עיין סמ"ע שכתב דה"ה לוה המחייב עצמו בכת"י או בממר"ם שכתב פב"פ תתם במ"ק או שכתב פב"פ ציוה לחתום מהני וכ"כ רשב"א ובש"ך כתב ובזה נראה דאפילו לא קבלו בר העיר מנהג זה מהני דהא דבעינן קבלו בני העיר היינו דווקא בעד משום דאם לא כן הוי עד מפי עד כדאי' בבית יוסף בשם רשב"ץ מה שאין כן הכא שמתחייב עצמו בכך עיין שם ולענ"ד נראה הא דמשמע מדברי רשב"ץ דבעינן מנהג בני העיר משום דהוי עד מפי עד ומשמע הא כת"י מהני אפילו בלא מנהג היינו דוקא בשטר ראי' כמו גבי כתובה שחתם עליו אחר בשם החתן דהו' אינו אלא לראי' דאפילו לא כתב לה יש לה מתנאי בית דין ומשום הכי מהני לראי' דלא שייך בזה עד מפי עד דהא מפי בעל דין הוא מעיד מה שאין כן היכא שבא להתחייב עצמו בכת"י או בממר"ם אפילו אינו חייב בזה ודאי בעינן חתימתו ממש וכשמצוה לאחר לחתוספות אין בזה לא משום מעיד כיון דעדיין לא נתחייב כלום ואי משום שליחות לא שייך בזה ועיין בהגהת אשרי. פ"ק דגיטין וז"ל השיב רבינו שמתה גט שלא חתמו העדים בכת"י אלא הסופר חתמו כשר אפילו לר' מאיר דאמר ע"ח כרתי כו' כיון דלאו לראי' קאי שאם תעבירנו באש לאחר שקיבלתו לאלתר מגורשת ואין נראה בעיני כלל אלא כל הגט שעדיו אין חתומין בכת"י הרי זה פסול גמור כדמוכח באורך ואם בא מעשה לידי אני פוסלו מא"ז עד כאן לשונו ואם כן כיון דלא שייך שליחות בעל חוב לר"מ אף על גב דאין בו משום עד מפי עד כיון דלאו לראי' צריך אלא לגירושין לאלתר וכמו שכ' רבינו שמחה וצ"ל דהיכא דחותמין העדי' לראי' ומצוין לאחר לחתום פסול משום עד מפי עד והיכא דבאין על גוף הענין להקנא' ל"מ כלום בזה תורת שליחות וכיון דעדיין לא נעשו עדי' ולא חתמו עדיין כלום לא שייך בזה שליחות כלל בכת"י שמצוה לאחר לחתום במקומו היכא דהוי לראי' מהר כיון דלא שייך בזה עד מפי עד והיכא דבא להתחייב עצמו כ"ז שלא חתם בחתימת ידו ל"מ מה שמצווה לאחר לחתום דאין שייך בזה דין שליחות וכמ"ש ודברי רשב"ץ אמורין בשטר ראי' דכתובה אינו אלא לראי' וכמ"ש אבל בחיוב חדש אפילו בבע"ד בעינן חתימתו ממש דוקא ול"מ מצווה לאחר לחתום במ"ק אלא עפ"י מנהג ולשון הסמ"ע שכתב דה"ה לוה המחייב עצמו בכת"י והיינו בחיוב ולא לראי' וכמ"ש וז"ב:

א

מתחלה הוא הפסול. עיין ש"ך שהאריך בזה והעלה דוקא אם נמצאו הראשונים קרובים או פסולים כשר דהראשונים לשם מילוי חתמו אבל לא האחרונים ולא אמצעים ואלו ודאי לשום עדות חתמו ועיין מ"ש בגי' הירושלמי שהיא מהופכת ובירר לו דרך לעצמו וז"ל והכי פירושו שטר שחתמו בארבעה עדים ונמצה שנים הראשונים קא"פ כשר דמסתמא רווחא שביק למאן דקשיש ומסתמא למילוי חתמו שלא יפסול בהרחקת שני שיטין אבל שנים האחרונים פסולים דלאיזה צורך חתמו אם לא לשום עדים אמר ר"י אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה הלכך אמרינן דהראשונים לא ידעו מהאחרונים הפסולים ברם אי אמרינן דאין עדים חותמין אלא זה בפר זה אפילו חתם כותי שהוא פסול להעיד כשר כיון דידעי הכשרים שיחתמו האחרונים הפסולים ודאי ידעי דלאו לעדות חתמי האחרוני' אלא לכבוד או לתנאי דאי לעדות היאך יחתמו עם הפסולים דהא נמצא א' מהם קא"פ עדותן בטיל' עד כאן לשונו ע"ש: וקשה לי בפירושו דכיון דאם הכשרי' יודעים שיחתמו האחרונים הפסולי' אז כשר משום דידעו דהוא לחנאי ולכבוד דאם לא כן לא הוי חתמי כיון דהוי נמצא א' מהם קא"פ ואינו פוסל אלא אם לא ידעו הכשרים שיחתמו הפסולים אח"כ ואם כן כיון דלא ידעי הכשרים שיחתמו הפסולים אח"כ ודאי כשר דלא מבעיא לדעת הרי"ף דאם לא ידע הכשר מפסולו של חבירו דכשר כמבואר בסימן ל"ו וה"נ לא ידעו מפסולו של חבירו אלא אפילו לדעת החולקים על הרי"ף היינו כשנתכוונו להעיד יחד אבל כאן לא נתכוונו כלל להעיד יתד עם אלו הפסולים ואם כן במה נצטרפו לפוסלן כיון שלא הגידו כאחד דהא חתימתן הוא הגדתן והכשרים חתמו קודם הפסולים ולא ידעי שהפסולים יבואו אח"כ ויתתומו ולולי דמסתפיסנא הייתי אומר דגרסת הירושלמי כאשר הוא לפנינו אמר ר"א אתיא כמ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה ברם כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה ולא גרסינן כאן אפילו חתם ישראל לבסוף פסול אלא הגירס' היא כמ"ש בש"ך אפילו תתם כותי בסוף כשר והיינו משום דבתוספת' תני שנים הראשונים פסולים ומשמע הא נמצאו אחרונים פסולים פסול משום דל"ש בי' לשום מילוי וע"כ חתמו לשום עדות ולזה קאמר ברם כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם כותי שהוא פסול לבסוף כשר משום דנהי דחתם לשום עד כיון דחתמו זה שלא בפני זה לא נצטרפו יחד בהגדתן שבשטר והוי כאלו הגידו אחר כ"ד ומסתמא תלינן להכשיר וכמו שכתב הרי"ף בתשובה הובא בבית יוסף סימן נ"א דתלינן מסתמא לא ידעי מפסולו של זה וה"נ לדידן דפסלינן אפילו לא ידעי מפסולו תלינן שלא חתמו יחד והוי כמו לא הגידו יחד דתלינן להכשיר. ולפי זה בשאר שטרות דודאי חותמין זה שלא בפני זה כשר אפילו חתם פסול בסוף דתלינן שלא חתמו כאחד והא דתני נמצא הראשונים פסולים היינו משום דמיירי מכל השטרות וגיטין נמי בכלל וגבי גט דוקא עדים הראשונים דתחמו לשום מילוי ואחרונים ודאי לשום עדות חתמו וגם חתמו יחד כדין עדי הגט דאין חותמין אלא זה בפני זה אבל בשאר שטרות כשר אפילו חתם פסול בסוף וכמ"ש וכן מבואר מדברי הריב"ש סימן תט"ו בדברי הר"ש בר חנוך שכתב כשהושוו ג' לשנים לבטל עדותן כשחתומים פסולים באמצע או בסוף וזהו ששנינו תתקיים העדות בשאר כשהם חתומים בראשונה לשום כבוד חתמו ולא לשום עדות וכתב שם הריב"ש ז"ל פי' דהר"ש ב"ח מיירי כשחותמים יחד זה בפני זה אבל שטר שבא לפנינו ואין נודע אם חתמו יחד או זה שלא בפני זה לעולם כשר דתולין שהכשרין לא חתמו עם הפסולים אלא לאחר שנכשר השטר בכשרים וכו' עיין שם והיינו כמ"ש דכיון דלא חתמו כאחד הוי כמו לא הגידו כאחד וראי' לא שייכא בזה דלא ראו כולם רק מה שחתמו היא ראייתן והיא הגדתן וכיון דלא הי' החתימ' כאחד הרי לא הגידו יחד ובש"ך כתב על. דברי הריב"ש דלא מסתבר לחלק בכך עיין שם ודרכי הש"ך שגבו ממני דודאי מסתבר כדברי הריב"ש וכמו שכתבתי:

א

האתרונים הם כשרים. וכתב הטור ז"ל לפיכך שטר שעדיו מרובין אין מקיימין אלא מעדי' שלמטה משום דחיישינן דלמא קרובים חתמו ברישא ועיין בטורי זהב שהקשה מה בכך שהקרובים חתמו כיון דסוף סוף השטר כשר ע"י עדים אתרוני' ותכם צבי כתב קושיא זו איני מכיר דאטו ודאי שאתרונים כשרים מי לא מצי המלוה למיכתב שני אנשים ואח"כ בא לו אצל קרובים ומתתימם למילוי עיין שם ולא נהירא דאם נחוש לזה אם כן בשטר שאין בו אלא שני עדים ניחוש שמא קרובים הם כיון דאין אנו מכירים הקרובים ועוד דלמה יעשה המלוה כך לזייף שני אנשים כשרי' ושיחתום ברישא שני קרובים למילוי ולא יקוים השטר אלא מאתרונים ויוכר הזיוף טפי ה"ל למיתתם הנך קרובים ראשונים לבד ויקיים חתימתן ולא. יודע הזיוף: ולכן נראה דכה"ג הקפידו תז"ל אף על גב דאיכא כשרים אפילו הכי אין סומכין על הפסולים דהא ס"פ הזורק גבי גט מקושר א"ר יוחנן לא הכשירו בו אלא ע"א קרוב בלבד אבל תרי לא דלמא אתי לקיומי בתרי קרובים וחד כשר וגם בזה השטר כשר עפ"י הכשרים ואפילו הכי חששו חכמינו זכרונם לברכה דלא למיסמך אקרובים וכן בפרק קמא דגיטין גבי שמות מובהקין אמרינן מודה ר"א במזויף מתוכו דפסול אף על גב דכשר עפ"י מסירה מכל מקום חיישינן דלמא אתי למסמך אקרובים פסולי' ואף על גב דלא הוכר פסולי' דהא שמות שאין מובהקין הוא ואפילו הכי חששו שלא לסמוך על הפסולים ואם כן ה"נ חיישינן להכי שלא לסמוך אקרובים ולהכי אין מקיימין אלא מעדים שלמטה ודאי כשרים וז"ב. ולפי מ"ש הבית יוסף בסימן ס"ח בדברי הרמב"ם דלא פסלינן בשמות שאין מובהקין במזויף מתוכו אלא דוקא גבי גט ומשום חומרא דגיטין אם כן הוא הדין הכא לא הקפידו חכמים שלא לקיים בקרובים אלא דוקא גבי גיטין ובפ' הזורק דחששו דלמא אתי לקיומי בתרי קרובים לענין גט איתמר אבל בשאר שטרות כשר כל דאיכא כשרים על השטר ובזה ניחא דעת הרמב"ם בשלחן ערוך דסוברים דמקיימין מכל העדי' בין שלמעלה בין שלמטה דהא לדעת הרמב"ם השטר כשר בין שחתמו קרובי' למעלה בין שחתמו למט' ולא חיישינן שמא אתי לקיומי בקרובים כדחששו בפ' הזורק דהתם לענין גט אחמור בכך אבל בדיני ממונות כי היכ' דכשר עפ"י ע"מ אע"פ שחתומין בו שמות שאין מובהקין ולא גזרינן דלמא אתי למיסמך עלייהו ה"נ ל"ח שמא יקיימו בקרובים כיון דעל כל פנים השטר כשר עפ"י הכשרים:

א

זוכרין העדות. עש"ך שכתב ז"ל ולפי מה שהעליתי לעיל סימן ל"ו דבנצטרף בראי' לחוד פסול כל העדות אפילו לא העידו אח"כ אם כן אם היו הפסולים בשעת ראי' נתבטל העדות אפילו לא חתמו בשטר עיין שם ולי נראה בשטר הלואה אף על גב דראו הלואת המעות יחד כל שחתמו הכשרים אח"כ עפ"י ציווי הלוה ולא ציוה אל הפסולים לחתוספות והפסולי' ציוה אח"כ לחתום (אח"כ) בזה ודאי השטר כשר עפ"י הכשרים דאף על גב דראו כאחד הלואות המעות מכל מקום דל מהכא הלואת המעות הרי הוא נתחייב עפ"י השטר אף על פי שאינו חייב כמבואר בסימן מ' והרי הוא כאלו ראו הלואה יחד עם הפסולים ואם כן שמעו הכשרי' שהודה לפניהם שחייב בזה ודאי דל הלואה הרי נתחייב עפ"י הודאה אלא אם ציוה לחתום הכשרים עם הפסולים דכיון ששמעו יחד ציווי הלוה לחתום וציווי לחתום היא ראייתן ועיין פ' השולח (גיטין דף ל"ג) ובזה אף על גב דחתמו הכשרים לבד כבר נצטרפו בראי' עם הפסולים דציווי לחתום היא ראייתן וחתימתן הוא הגדתן ואם כן כיון דשמעו יחד ציווי לחתום כבר נצטרפו בראי' ואולי מזה מיירי הש"ך אבל היכא דלא ציוה כי אם אל הכשרים אף על גב דראו יחד הלואת המעות אמרינן סלק הלוא' ונתחייב ע"י השט' שחותמין בו הכשרים וכמ"ש וז"ב:

א

העדים חותמין למטה כו' במרדכי פרק ג"פ כ' דאם חותם איש פלוני עד כשר ועיין בא"ע סי' ק"ל סי"א:

ב

ולא מהצדדין ולא מלמעל' דאז מצי מזייף שיוסיף לכתוב למטה בשטר מה שירצה משא"כ כשהעדי' חתומי' למטה מהשטר ולא הניחו בין חתימתן להשטר כ"א רוחב שטה וכמו שנתבאר בסי' מ"ד ויתבאר עוד בסמוך:

ג

אע"פ שלא קראו הוא כו' ולא הוי כעד מפי עד דמיירי שהראש ב"ד ראה העדות ואין סופר זה בא אלא להודיעו שכך כתוב בשטר ומשום דה"ל מילתא דעבידי לגלוי דלא משקרי ביה לכך הימנוהו אפי' לא קראו כיון דאימתו עליו רש"י:

ד

עד שיקר' העד כו' הב"י כ' דלדעת הרמב"ם וסייעתו אפי' יקראו שנים לפני העד לפי תומ' לא מהני כיון דאין אימתן על העד אבל הרא"ש ז"ל וסייעתו סביר' להו דשני' נאמני' אפי' אינן מסיחין לפי תומן והן הי"א שכתב מור"ם ועד"ר מ"ש עוד מזה:

ה

ויש עדים שחתם עד שלא קראו כו' ז"ל תשובת הרמב"ן שם מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרי' הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו והיינו טעמא בשליש וגדולה מזו אמרו בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין השליש נאמן וה"ט כיון שיודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא גמר בדעתו ליתנו לגרושין אם יאמר הנפקד לגרושין היא וכ"ש הכא שסומך על אחרי' ולא חשש לקרותו וחותם בחתם ידו שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב או לחייב אע"פ שלא לוה מדר"י דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב אע"פ שלא היה חייב לו וקי"ל כותיה עכ"ל ומכאן ראיה על מנהגינו ותיקון המדינה בענין הממרנו"ת ועוד ראיה ממ"ש הט"ו לעיל ס"ס מ"ב ז"ל לשון שרגילין לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמי' אלא ל' שנהגו הדיוטות במקום ההיא הולכין אחריו ואפילו לא נכתב כאלו נכתב דמי ודו"ק:

ו

וקרעו להם נייר חלק כן הוא לשון הגמרא בגיטין ופי' ר"ח שר"ל דלוקחין נייר ומקרעין בו שמות העדי' מעבר אל עבר ומשימין אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאין עדים וממלאין את הקרעין דיו והוא עובר דרך הקרעין ונרשם בגט עכ"ל ובגט התירו לעשות כן מפני עיגון ובשאר שטרות אסור אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדי' ושהעדי' ימלאו השרטוטי' דיו אף בגט אסור דה"ל כתב ע"ג כתב וכמ"ש הטור בא"ע סי' ק"ל ועמ"ש בדרישה עוד מזה:

ז

מכין אותו מכות מרדות ובא"ע סי' ק"ל כ' הטור ז"ל והדיין המחתים כן בשאר שטרות מנגדינן ליה וכן משמע בגמ' דאדיין קאי כמ"ש בפרישה וכן משמע קצת ל' המחבר שהתחיל בל' רבים וחתמו וסיים בל' יחיד מכין אותו וכן מסתבר דאלו העדי' קטלי קני ננהו ולא ידעי דאסור ולמה ינגדהו אבל במיימוני נדפס אותם וכן בש"ע דפוס גדול נדפס שם אותם ל' רבים וכן מסתימת ל' הטור והש"ע משמע דאעדי' קאי:

ח

שהסופר חותם על פי העד כו' וה"ה לוה המחייב עצמו בכתב ידו או בממר"ם שכ' פלוני ב"פ חתם במסירת קולמוס או שכתב בו פלוני ב"פ צוה לחתום מהני כנ"ל בס"ק ד' וכ"כ רשב"א בתשובה לענין כתובה אם אחר חתם בשביל החתן ומסיים בטעמו שהוא עד בדבר אלא שמכוער הדבר לענין מעשה משום דאפשר דתיפוק מיניה חורבה כו' עד"מ ד':

ט

אם קבלו בני העיר עליהן כו' דהוה כנאמן עלי אבא דלעיל סי' כ"ב:

י

ויודעי' לחתו' אף ע"פ דמיירי שהעדי' מעידי' על חתימת העדי' מ"מ קמ"ל בזה דל"ת דילמא קרעו להן נייר ומלאו העדי' הקרע דיו דפסול השטר בכה"ג כנ"ל לכך אמר דמוקמי' אחזקתי' דיודעין לחתום עצמן וק"ל:

יא

אי אמרו כו' בפרישה כתבתי בשם ב"י דמיירי דאמרי כן מעצמם קודם ששאלו הדייני' להם:

יב

אי מכווני אשטרא כו' בפרישה כתבתי דשואלין אותן נמי אי מקרי מתחלה למאן דידעי למקרי דאי אמרי דלא יהבי למקרי ה"ל חתימת ידייהו מתחלה בפסול ולא מתכשר במה שמכווני ענין השטר דדילמא ידעי המעשה כאשר היה ולא ה"ל לחתום דילמא זיוף יש בשטר אבל כשאמרו מעצמן קודם ששאלן הב"ד דאקרי' להו מוקמינן להו אחזקתיה דהאמת אתם דאקרינן להו ומ"ה א"צ לדקדק בהו אי מכווני אשטרא ודו"ק:

יג

ואם הרחיקו שני שיטין פסול מפני שלא נעשה כתקנת חז"ל שהיה יכול לחתוך השטר ולעשות שטר חדש בזיוף בשני השורות משא"כ באין ביניהן רוחב שני שורות דליכא למיחש לזה וא"ל שיוסיף באותו שטר עצמו ויכתוב לבסוף ש"ו ואז למדין משטה אחרונה כמ"ש בס"ס מ"ד דהא נתבאר שם דבזמן הזה כותבין בכל שטר ש"ו וא"כ יהיו כותבין ב"פ ש"ו ואז אינו כשר אא"כ נשאר אויר שורה בין השטר לעדים וכמ"ש שם:

יד

שלא יאמרו חתמו על הטיוטא כלומר שמעידין שבפניהן נמחק בדיו ולא יחשדו בעל השטר שמחק איזה דבר חיוב שהיה כתוב ונמצא שאין מעידי' על עיקר השטר ואפילו מילא אויר דב' שורות נקודות שאין בו מחק והלבן נראה בין נקודה לנקודה חיישינן שמא מעידי' בו כ"כ נ"י:

טו

אבל אינו יכול לטעון להד"מ דאף אם השטר פסול מפני שהיה יכול לזייפו מ"מ נראי' הדברי' מהעדי' שהענין הוא אמת וה"ל כמלוה או מכר בלא שטר אלא בעדי' דאינו יכול לומר להד"ם:

טז

בכתב ידי עדים שהיא גסה פי' סתם עדים אינן כותבין בדקות כמו הסופר שמורגל בכתיבת ובאומן ידיו לאומנתו. (הג"ה ועד"מ ז' שכתב דיש פלוגתא אם משערין באלו העדי' החתומי' על השטר וסיים שם בשם רמב"ן דאם כתיבת הסופר יותר גסה משל עדים אזי משערין כתב הסופר להקל עכ"ל):

יז

שכל המזייף אינו כו' בין שיזייף להוסיף בשטר זה שורה א' ויכתוב לבסוף ש"ו בין שיזייף לחתוך שטר העליון ולעשות שטר חדש וכמ"ש בסמוך אינו הולך אל הסופר לכתוב לו ובאם כן היה שהלך אל הסופר אפילו לא הניח אלא כשיעור שורה ומחצה דכתב דעלמא היה אפשר לזייף ולכתוב על שני שורות מכתיבת ידי הסופר:

יח

ל' בשטה העליונה וך' בשטה התחתונה כן הוא בגמ' למ"ד שמצריך ג' אוירים וכ"כ הטור ובאויר הג' א"צ ליתן סי' שכל שכתוב שני שורות זא"ז מניח אויר ביניהן ובע"ש כתב בזה ז"ל כגון ל' וך' בשטה העליונה וך' בשטה התחתונה תחת ך' העליונה וללא צורך כתב וך' בשטה התחתונה תחת ך' העליונה ואפשר דכתבו משום דבגמרא למ"ד דס"ל דבעינן ב' שורות וד' אוירים קאמר כגון לך לך זה ע"ג זה ור"ל הל' שבשורה התחתונה תהיה תחת ך' דבשטה העליונה דאז הוי ריוח ב' שורות בין שטה לשטה ומ"ה כתב הוא דלדידן דקי"ל דסגי בג' אוירים שא"צ יהיה למ"ד תחתונה תחת ך' עליונה אלא בך' תחת ך' סגי ול"ד קאמר:

יט

והתחילו לחתום בשטה שלישית כו' בזה אין חילוק בין חתמו זה תחת זה או זה בצד זה כיון שהתחילו לחתום בריש השטה וק"ל:

כ

פסול שיכול לכתוב כו' נראה דבכה"ג כל השטר פסול אף אם בא לב"ד לגבות בו ועדיין לא נכתב כלום בהשור' וחצי מ"מ היה ראוי לזייף בו ולא היינו מרגישים הזיוף. ודומי' דהפסול דכתב המחבר בבבא שאחר זה הניחו שורה אחת ובשורה שאחריה התחילו לחתום באמצע השורה זה בצד זה דשם נמי כל השטר פסול כשיבא לגבות בו כיון שהיה יכול לזייף לחתכו ולעשות שטר ועדיו בשור' א' וכדמסיק וכמ"ש מור"ם בסי' מ"ד בס"ס ג' ול"ד למ"ש המחבר ומור"ם דאם הרחיקו והניחו שורה וחצי אויר והתחילו העדים לחתום בחצי השור' אחריתי זה תחת זה דאין כל השטר פסול כ"א שורה וחצי האחרונה אם נמצא דבר כתוב בו דשאני התם דא"א לזייף ולעשות ממנו שטר ועדיו בשטה א' כיון שהעדי' חתומי' זה תחת זה וגם אם יבא להוסיף ולכתוב באויר שהניח לא יהיה בו תועלת בהוספת' דהא דאין למדין משטה התחתונה היינו שורה שלימה רצופה וא"כ לא ילמדו גם בזה מכל השטה שע"ג העדים ומכ"ש מחצי השטה שתחתי' שלפני העדי' משא"כ כשהניח אויר חצי שורה ואחריו עוד שורה שלימה דלא יהי' ניכר זיופו וילכו וילמדו מחצי שטה הראשונה ועמ"ש עוד מזה בסי' מ"ד ס"ג בסמ"ע ודו"ק:

כא

אם יחתמו זא"ז כו' אבל כשחתמו זה תחת זה ליכא למיחש שיכתוב לפני כל עד פלוני לוה מפלוני דשני עדים בשני שטרות כל א' בפני עצמו או בשני שורות בכה"ג אין מצטרפין וא"ת הא איכא למיחש שיעשה זיוף על כל א' מהעדי' שיכתוב לפני חתימתו דכל א' אני חייב לפלוני מנה י"ל דמ"ה לא פסלו לשטר' דהעדי' אפסידו אנפשם דלא ה"ל להתחיל לחתום באמצע השור' ולא פסלו השטר אלא כשיש לחוש שיזייף להוציא ממון מאחרים תו' ואשר"י בפ' ג"פ ועפ"ר:

כב

ואז למדין מחצי השטה כו' הטעם דמוקמינן העדי' אחזקתייהו דאם לא ראו שהשטר היה כתוב גם באותו חצי שורה שקודם חתימתן לא היו חותמין נפשם בחצי שורה כיון שיכול לזייפו ולעשות ממנו שטר ועדיו בשטה א' וק"ל:

כג

צריך ליזהר כשחותמין עד"מ סי"א דכ' דיש פלוגתא בזה אם חתמו כן אם השטר נפסל בכך ע"ש:

כד

ויש חלק לפני חתימתן פי' אף אם יתחילו לחתום בראש השט' שוה לשטת השטר דמלמעלה לחתימתן מ"מ כשיש בגליון דלפני השטר חלק הרבה אז יכול לזייף לחתוך שטר העליון ולעשות שטר ועידיו בשטה אחת (וכן הוא בהדיא בל' מהרי"ל מהלכות כתובות ד"מ מ"ב ס"ג) וכ"ש דלא יחתמו זה א"ז ויתחילו באמצע השטה מה"ט ועפ"ר מ"ש בזה:

כה

ולא אמרינן דאטיוטא חתמו כו' הטעם דעדותן ע"ז ל"ל להמלוה דהא אי בעי חותך הגליון שיש בו הטיוטא ותו לא היה עליו חשד אבל כשהטיוטא בהשטה לפני חתימתן שייך לומר ג"כ דאטיוטא חתמו ולפ"ז מה שכתב המחבר אחר זה דאם התחילו כו' וחתכו החלק כו' וה"ה אם טייטו בדיו לפני חתימתן פסול ועי' דרישה מה שכתבתי עוד מזה:

כו

דשמא היה כתוב שם חובתו כו' ואף דאין אנו למדין משטה אחרונה היינו דוקא זכותו דבעל השטר וכמו שכתב בסי' מ"ד סעיף א' ע"ש:

כז

בסוף השטה ש"ו כו' דאז נראה ששם סיים השטר:

כח

וחתכו והיה חלק מלמעלה וכתב כו' מכאן יש ללמוד שלא יעשו שטר ועדיו בשטה א' כשיש חלק מלמעלה אלא יטייטנו בדיו או יחתכנו ומ"מ כיון שיש ריעותא לפנינו חיישינן שמא אירע כן ועפ"ר:

כט

והרי אין העדי' קיימים כדי לשאול אותם כו' הב"י דייק מדברי הרמב"ם הללו דאם העדי' קיימים צריך לשאול אותם והעדי' עצמן נאמנים לומר שכולם ישבו לחתום אעפ"י שכ' ידם יוצא ממ"א ולא מחשב כמגיד וחוזר ומגיד ואם הם אומרי' שלא ישבו כולם לחתום ועדים אחרי' מעידין עליהם שישבו כולם לחתום אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מארי' עכ"ל והביאו הד"מ בסעיף י"ח:

ל

שהרי אפשר שחתמו כו' והיינו כשחתמו זה תחת זה אבל אם כולן חתמו בשורה א' ודאי אמרינן לשם עדות גמור נתכוונו נ"י פג"פ ד"מ י"ו:

לא

אע"פ שהעד החתום בשטר מתחלה כו' פי' והוה אמינא ודאי הוא מעיקר הבאים לחתום מתחלה ונצטרף עם הכשרים קא משמע לן דלא אלא אמרי' העדי' הכשרי' הם עיקר ורווחא שבקי ובא הפסול וחתם וכ"ש אם הפסולי' חתמו נפשם אחר הכשרי' דכשר וזהו דעת הגאוני' שכ' הטור כן בשמם בסעיף י"ח:

לב

שחתומין בו פסולי' עי' ד"מ סי' ד' וב"י סי"ט שהביאו הרבם דיעות דכשהעדי' הפסולים חתומים באמצע ועדי' ראשוני' ועדים אחרוני' כשרי' אזי אם אין אנו יודעי' באיזה סדר נחתם בו השטר פסול וכשנודע לנו שסדר חתימתן היה כמו שהן חתומי' בשטר השטר כשר כיון שהעדים ראשוני' כשרים מה שא"כ כשכל עדים ראשוני' פסולי' דמסתמא השטר כשר דאמרי' למילוי חתמו הפסולי' אחר שחתמו הכשרי' וכשנודע לנו שחתמו על הסדר פסול ב"י מחס"ט:

לג

אא"כ ב' עדים האחרוני' הם כשרי' ואז תולין לומר שהרחיקו חתימתן בכוון כדי לחתום שם מאן דקשיש מינייהו ומילא המלוה האויר בחתימת אלו הקרובי' או הפסולי' וכמ"ש בסמוך בסי"ד (ולאפוקי רמב"ן ומרדכי פג"פ בשם ראבי"ה דכתבו דצריך עדים לזה דלמילוי חתמו עד"מ ט"ו) והטור סיים וכתב ע"ז ז"ל לפיכך שטר שעדיו מרובים אין מקיימין אותו חלא מעדיו של מטה כו' ע"ש (הג"ה ועי' בנ"י פ' גט פשוט דאף אם חתמו שנים האחרוני' הכשרי' זה אצל זה השטר כשר ד"מ סי"ד):

לד

אם הכשרי' זוכרי' העדות כו' וכ"כ הטור והמחבר לקמן בסי' נ"א ועי' לעיל סוף סי' ל"ו דכתב הטור והמחבר דעת הרא"ש דאם העידו יחד דנפסל גם עדות כשרי' שאני התם שהעידו על פה בב"ד יחד וכיון דראו מתחלה יחד וגם העידו בב"ד נפסלו בשעת הגדתן ושוב אין תיקון כאשר יחזרו ויעידו לבדן משא"כ כאן דלא הגידו יחד בע"פ בב"ד ועד"ר סי"ט שם כתבתי דדין זה נלמד ממ"ש הרא"ש בכלל ס' דין ג' בדין צוואה ושם כתבתי דממ"ש הרא"ש שם בסי' ד' ה' נראה כסותר למ"ש בסי' ג' ששם כתב דאפילו כשחותמים בשטר אין לכשרים לחזור ולהעיד אא"כ כשהפסולים לא היה עמהם בראיית ההלואה אלא שישבו אחר כך וחתמו יחד ומ"ה אמרינן דהשטר פסול והעדות כשר ולא כשהיו הפסולין עמהן וכיונו להעיד גם בשעת הלואה ונדחקתי וכתבתי דמ"ש בדין ה' לא כ"כ כ"א לדעת הרמב"ם דס"ל דבראיה לחוד מפסל העדות אבל הרא"ש ס"ל דתרתי בעינן ראיה והגדה וכמ"ש הטור בסי' ל"ו מ"ה כתב שם בדין ג' דיכולין הכשרי' החתומי' על השטר לחזור ולהעיד והוא דוחק וצ"ע:

לה

שוב אין לו תקנה דאלמוהו רבנן תקנתייהו ואמרו כל שטר שנראה בב"ד דלא נעשה כתיקון חכמי' הרי הוא כחספא בעלמא:

לו

שלא מדעת הלוה כשר שאין שם פסול עליו לאמר שאין בידו לעשות ממנו שטר בלא דעת הלוה ומה"ט נראה פשוט דס"ל דיכול המלוה למלאותו מדעתו בקרובים אפי' אחר היום שנחתם כל זמן שלא נראה בב"ד וכן מוכח באשר"י וכמ"ש בפרישה ע"ש ומ"ש המחבר בסמוך סט"ו דאם מלאוהו למחר כו' פסול לא כ"כ אלא לדעת הי"א שכ' בשמם בסוף סעיף זה דבעינן שימלאו מדעת הלוה וס"ל דשם פסול עליו כל זמן שלא מילאוהו וכל שמילאוהו שלא מדעת הלוה לא נשתעבד בו הלוה והוא דעת ר' יונה וכותיה פסק הרב המגיד משנה אבל הב"י דכתב עליו דעת הרב רבינו אשר שחולק עמו נראה עיקר וא"כ קשה דלא ה"ל להמחבר לסתום ולכתוב בסעיף ט"ו שלא כדעת הרא"ש ולכן נראה שהכל סעיף א' הוא והוא מצורף למ"ש לפניזה בשם הי"א ולהגי' וי"ו וצ"ל והא דמכשרינן כו' וק"ל:

לז

אם הוא שטר שאין בו קנין כו' דאלו יש בו קנין כבר נתבאר בסי' ל"ט ובסי' מ"ג דיכול לכתוב אימת שירצה ומזמן הקנין אבל כשאין בו קנין אף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו בשטר כזה דלא נחתם כראוי מודה דאינן זוכין לו:

לח

הרי הוא כמוהו לגבות כו' מל' משמע דהמלוה הבא לגבות בא מכח העכו"ם ואף שהוא למעליותא והמחבר פסק בסי' קנ"ד סי"ח דדוקא לגריעותא הרי הוא כעכו"ם צ"ל דשאני הכא בשט"ח שהוא דינא דמלכותא וכמ"ש מור"ם בס"ס שס"ט וכ"כ בסי' קנ"ד ז"ל וכ"ש במקום דאיכא דינא דמלכותא כו' וא"כ י"ל דגם המחבר מודה בדינא דמלכותא והיותר נראה לחלק ולומר דשאני הכא כיון דהעכו"ם נהגו לגבות בו ומהשטר מוכח שחייב לו הישראל ואפי' ישראל בישראל היה יכול לגבות בו שהרי אנו רואין שאין בו זיוף אלא שפסלוהו בישראל משום שהיה יכולין לזייפו ובשל עכו"ם לא התקינו להפקיע ממונו של זה הבא מכח עכו"ם משא"כ בסימן קנ"ד דשם הוא איפכא דזה היה מוחזק בחלונו כמה שנים וזה הבא מכח עכו"ם בא להזיקו בידים בבנין שרוצה לבנות כנגדו להאפיל עליו ואף שבמניעת הבנין יהיה היזק להלוקח מ"מ אינו אלא גרם היזק וחילוק כזה צריכין לחלק גם שם בסימן קנ"ד ליישב בזה דל"ת אהדדי מ"ש בסי"ח ובסי' י"ט וכמ"ש ע"ש ומה"ט נמי כתב המחבר לקמן בסי' ס"ו סכ"ה ז"ל עכו"ם שמכר שט"ח לישראל יש מי שאומר כיון שבדיניהן כל זכותו מכר לו כדיניהן דיינינן ליה שאם חזר ומחלו אינו מחיל דהתם נמי כיון דקנה ממנו השטר חוב לאו כל כמיניה להזיקו בידים במחילתו גם מה שכתב מורי ורבי ר' משה איסרלש בסי' ס"ז סי"ז ז"ל הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם ולכן מי שקנה שטר חוב מן העכו"ם על חבירו אין השביעית משמטתו דהתם נמי כיון דישראל הלוה היה חייב לשלם לעכו"ם ואין להלוה היזק בקניית הישראל השטר מהעכו"ם משום הכי נראה דכולי עלמא מודים דבכהאי גוונא אמרי' דיש לו כח עכו"ם וק"ל. וא"ל דמור"ם כתב אותו הג"ה לשיטתו דפסק בסימן קנ"ד בסי"ח וי"ט כדעות האמוראים דבכ"מ אמרינן הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם ודו"ק שוב ראיתי שבד"מ ס"ח שהביא לדברי הרשב"א כ' דינא אעכו"ם לוה שמכר שדהו לישראל והמלוה ישראל בא לגבות מלוקח ישראל מכח העכו"ם וא"כ לק"מ דבכה"ג הוי לגריעותא הלוקח כעכו"ם שחייב לשלם ודו"ק:

לט

שאין השטה ראשונה מתחלת בראש הקלף פי' ראש הקלף של שיטה שאחריה דהשטה ראשונה מתחלת באמצע של שטה שנייה והקלף שלפניה נחתך וכן הוא שם במרדכי:

מ

דחיישינן שמא סיימו השטר באמצע השטה כו' ואע"ג דכבר נתבאר סוף ס"י דלא חשדינן להעדי' שיחתמו על השטר שיכול לזייף וזה נמי יכול לזייף ולהוסיף בחצי שטה ראשונה ולחזור מענינו של שטר בשטה האחרונ' ולא יוכר הזיוף וכמ"ש שם ברס"י מ"מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו דמתחיל השטר באמצע שטה חוששין לזה:

מא

ובשטה שבין שטר לעדי' כתוב שטר ועידיו פי' חוששין שכתב בזיוף השטר וגם העדי' ומ"ה מקיימין מאותן עדי' דאם יכול לקיימן ודאי אין בו זיוף:

מב

שמא מחק. פי' המלוה אחר שבא לידו שטר שהיה כתוב הוא ועדיו על המחק זייף וחזר ומחק אותו שטר וכתב עליו מה שרצה:

מג

ומקום השטר פעם א' כו' והעדי' לא ירגישו בזה בשעה שיבואו לחתום דאינו ניכר עד לאחר שנכתב על שני מקומות ונתייבש הכתיבה והעדים ילכו משם קודם שנתייבש הכתיבה תוספות עוד כתבו שם דבלה"נ העדי' לא ידקדקו כ"כ כמו הב"ד עפ"ר:

מד

וכשחוזר ומוחק פעם שנית פי' המלוה לאחר שבא לידו וכנ"ל:

מה

ואם כתבו העדי' אנו העדי' כו' ה"ה לא כתבו נמי אם יש ריוח בין עד לעד וזו ליכא למיחש לזיוף שימחוק להשטר דאז יהי' השטר פסול דיאמרו שהי' כתוב בין עד לעד שהשטר על הנייר אם לא שתאמר דאיירי דהעדי' הם על המחק לבד ובין עד לעד אין הקלף מחוק והיותר נראה דלכתחלה צריך לברר ולכתוב כן בפירוש ועפ"ר:

מו

לפני חתימתן או אחריהם שמא יגוז אותו או ימחוק אותו ולפניהן שמא ימחוק אותו:

מז

אינו ניכר כיון שאין אצלו מקום כו' לפ"ז אפי' אם יכתבו בין עד לעד דמקום השטר נמחק פעם א' לא מהני:

א

וקרעו להם נייר חלק. עסמ"ע סק"ט ועיין בתוס' בגיטין דף ט' ע"ב ד"ה מקרעין שהביא בשם הירושלמי שהק' והלא כתב ראשונה הוא ומשני כשהרחיב להם הקרעים ע"ש ומחתימה שלא הביאו זה הפוסקים כי כן הוא ג"כ מסברא דודאי אין יכול לזייף גדול מזה וביד אחד יכול ליקח אותן הקרעים ולהניח על שטר גדול ולמלאותן דיו:

ב

אם קבלו בני העיר. עיין ש"ך סק"ח דאם מתחייב עצמו דמהני מדינא ובס' קצה"ח כתב דלא מהני רק בשטר ראיה ולא בשטר חיוב ומייתי ראיה ממאן דס"ל ע"ח כרתי דלא מהני ואין הנידון דומה לראיה דודאי לא מהני לעשות שליח להיות עד אף דבעדותן נגמר הקנין מ"מ כך הוא גזירת רחמנא דע"י עדותן שמעידין בחתימתן נגמר הקנין וכשהן אין חותמין עצמן לאו עדות הן דהויין כעד מפי עד ואין הקנין נגמר על ידן. אך בבא להתחייב עצמו שבחתימת ידו עושה קנין ודאי מועיל שליחות לעשות קנין. וכן משמע מלשון הש"ך שכ' בבא להתחייב עצמו דמועיל אך מ"מ מ"ש הש"ך תמוה בין שטר ראיה בין בחיוב דכשאין מנהג מניין ידוע שהדבר אמת וכן לענין חיוב כל שאין מנין השטר ראיה לאו שם שטר עליו ואין קנין בשטר כזה כמ"ש התומים בס"ס ס"ח:

ג

אף על פי שהעד החתום בתחלה. עש"ך סקכ"ג שהרבה להוכיח דבסוף פסול וסתר ראיית הרמב"ן ויש שם ט"ס בד"ה ואני אומר במחילה וכו' וצ"ל והלא לא הוזכר מקודם וכו' וגם בד"ה אכן מ"ש התוס' פ"ב דגיטין וכו' יש ט"ס וצ"ל כל כה"ג אין מקיימין אותו אלא מעדים של מטה וכו' והיינו דעיקר ראיית הרמב"ן מהא דהמביא דקאמר אי התם בתחלה ה"ל פסול. ולעיל קאמר א"ב נמצא א' קרוב או פסול דלמאן דאמר משום תנאי כשר וע"כ קאי אלבסוף. וע"ז תירץ ג' תירוצים א' דמיירי התם מראשונים ולעולם בסוף פסול והא"כ קאי אראשונים דכשר. והא דקאמר בתחלה דפסול היינו לכתחלה אבל בדיעבד כשר בראשונים כשהיה ישראל שם וכסוגית הש"ס דילן ואח"כ צ"ל הא דשטר שנמצאו ב' הראשונים קרובים והקושיא דליהוי כהרחקת עדים: או י"ל דר"י דקאמר דאתי כמ"ד עדים חותמים זה בלא זה אמר ג"כ האי דינא דשטר שנמצאו שנים הראשונים קרובים דכשר דהוא גם כן משום דעידי הגט חותמין זה שלא בשני זה דאי אין חותמין זה שלא בפני זה היה לנו לפסול כשחתם בו פסול מתחלה וכסברת התוס' בגיטין דף י"ז בד"ה א"ל פסול וכצ"ל בדברי ר"י ואפי' חתם ישראל לבסוף פסול ורבי אילא קאי אלמעלה אמתניתין דעד כותי כנ"ל. עוד כתב הש"ך בשם הריב"ש שכ' וז"ל אבל שטר שבא לפנינו ואינו נודע אם חתמו יחד בו זה שלא בפני זה לעולם כשר דתלינן דעדים הכשרים לא חתמו עם הפסולים אלא לאחר שנחתם השטר בחתימת הכשרים. וכתב הש"ך דלא מסתבר לחלק בכך וכן כתב לעיל בפי' הירושלמי דאם הראשונים לא ידעו מהאחרונים הפסולים שפסול ולכאורה תמוה דהא סברא גדולה דהא לא נצטרפו הכשרים עם הפסולים כלל ומה בכך שהפסולים נתכוונו לעדות כיון שהכשרים לא נצטרפו עמהם וכבר נתכשר השטר שכבר הוי כנחקרה עדותן בב"ד משעת חתימת הכשרים ואין כח שוב להפסולים שיפסלו השטר אחר שכבר נתכשר כמ"ש התוס'. אמנם מדברי הש"ך משמע דהטעם דודאי מתחלה נצטרפו יחד להעיד כמ"ש בד"ה מה שהביא הרמב"ן ע"ש. ולפענ"ד נראה שהוא דוחק לכן נראה דשטר שאני כיון דקי"ל ע"ח כרתי וכתב הר"ן פ' המגרש דמה שמודה ר"א בגט החתום בעדים שא"צ ע"מ שהוא מטעם שהמסירה כורתה וכיון שיש עדים על עיקר הדבר דה"ל ע"ח כע"מ שהרי הגט יוצא מת"י בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצא כאלו הם עצמן מעידין על המסירה הרי מבואר מדברי הר"ן דעידי חתימ' בשעת חתימה לא מעידין כלל דהא כותבין הגט לאיש ושט"ח ללוה ועדיין ליכא מסירה ובשעת מסירה הוי אז כמגידין על המסירה. והא דאמרינן עדים החתומים על השטר כאלו נחקרה עדותן בב"ד ע"כ לא הוי כנחקרה עד שעת מסירה ובשעת מסירה הוי אז כמגידין על המסירה דאז נגמר הדבר דקודם מסירה עדיין לא נגמר הדבר ואין העדים מגידין מאומה שאין להם מה להגיד כלל וא"כ בשעת מסירה הוי אז כשעת ראיה והגדה והבעל דבר מצרפן בשעת מסירה כשמוסר לה כעדים החתומים הללו כשיש ביניהם קרוב או פסול ולהכי נתבטל העדות ונראה דאפי' למ"ד ע"ח כרתי מ"מ לא נגמר הגדתן עד שעת המסירה דקודם המסירה אין ממש בשטרא ע"ל סי' מ"ו סעיף ל"ה בסמ"ע סקפ"ו ולפ"ז א"ש דברי הש"ך דשוב לא שייך לומר שכבר נתכשר השטר בשעת חתימת הכשרים דקודם המסירה עדיין לא נתכשר השטר ונראה דזהו דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין הלכה כ"ז וז"ל היה אחד משנים הראשונים פסול שהרי זה גט פסול שמא יאמרו עד פסול כשר בשאר שטרות בשעת שיהיה העדים רבים ולא הכשירו בגט שעדים רבים אלא מפני שעדי מסירה הם עיקר ותמהו עליו כל נושאי כליו. ולפמ"ש אתי שפיר דהא היה לנו להכשיר בשטר שנמצא קרוב או פסול מטעם שכ' הרמב"ם דשמא אחר שחתמו הכשרים חתם הפסול וכבר נתכשר השטר קודם שחתמו הפסולים רק הטעם דפסול הוא מטעם שכתבתי דעיקר הגדתן הוא משעת מסירה וכמו שכ' הר"ן וזה לא שייך רק בדליכא עידי מסירה כמ"ש הר"ן אבל בגט דצריך עידי מסירה אף שיש עדי חתימה ולא נצטרפו להגדה בשעת מסירה ולא נתבטל עדות הכשרים דכשיש עידי מסירה ממילא העידי התימה אין מעידים רק שנכתב הגט בציווי הבעל כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק"ל ע"ש וכיון שחתמו הכשרים קודם הפסולים ונגמר עדותן קודם שחתמו הפסולים כשר וגם מזויף מתוכו לא הוי דהא לא נסמך על חתימת הפסולים דהא עיקר הקיום מעדות דלמטה הן וכשרים הם ולא פסולין לגט רק משום גזירה דשטרות דבשטרו' לא נגמר עדות הפסולים עד שעת מסירה ואז באו עדות הכשרים והפסולים ביחד ואתי שפיר דברי הרמב"ם. עוד כ' הש"ך ולענין אמצעים וכו' ונראה דאפילו מאן דפוסל באמצעים היינו כשידוע שחתמו באמצע דאז ודאי לשם עדות חתם אבל בשטר הכא לפנינו וחתומים בו קרובים באמצע נראה דכשר דהא גם כן נוכל לומר שהכשרים החתומים למטה חתמו קודם ואחר כך חתמו עצמ' הקרובים והכשרים למלוי ולפי דעתי אין שום סברא לחלק בין אם כל החתומים למטה הן קרובים דתלינן שחתמו למלוי ובין אם הם קצתן קרובים וקצתן כשרים אם לא מטעם שכ' הב"י דיסברו כמו שזה כשר אף השני כשר ואתי לקיומי מהן והוא דחוק. ועיין בחדושי לאה"ע ח"ג סי' ק"כ להלכה והא דפסלינן בישבו כולם לחתום אף דבגט דודאי דיושבין כולם לחתום דהא אין חותמים אלא זה בפני זה שאני גט דאדעתא דבעל חתמו כמ"ש התוספ' בגיטין י"ח בד"ה א"ל פסול משא"כ בשטרות דלא שייך זה כמ"ש הר"ן בגיטין ע"ש:

ד

הרי השטר כשר מדברי המחבר כאן מוכח דס"ל דוקא בסתם שטר הבא לפנינו כשר דתולין שחתמו הכשרים קודם למטה ואח"כ חתמו עצמם הפסולים אבל אם ידוע שהפסולים חתמו עצמם קודם למעלה ואח"כ חתמו עצמם הכשרים למטה פסול. וכשיט' הרא"ש והר"ן והרשב"א והא דאמר אם יש עדות ברור' שכולם ישבו לחתום פסול נראה כשחתמו הפסולים עצמם קודם ואחר כך באו הכשרים וחתמו עצמם אצל הפסולים הוי כישבו כולם לחתום דהא מדעת צירפו עצמם הכשרים להפסולים והפסולי' ג"כ בודאי נתכונו להעיד כיון שחתמו עצמם קודם לכולן בשיטות הראשונו' למאי חתמו עצמם ודאי לעדות כיוונו כנ"ל פשוט:

ה

אם הכשרים זוכרין העדות. עיין ש"ך סעיף קטן ך"ה דדוקא ב"ד אבל הם עצמם לא שכבר עשו שליחותן שלא נעשו שלוחים לחתום השטר אלא בצירוף הפסול עכ"ל ותמוה לי דאם לא נעשו שלוחים לחתום רק בצירוף הפסול אם כן לא נעשו שלוחים לעשות שטר כשר כלל והאיך יכולין לפלוני מנה יכולין לכתוב שטר:

ו

אע"פ שיש בין חתימה לחתימה ריוח גדול. והיינו כשהשטר והעדים חתומים על הנייר אבל כשחתימ' הערים על המחק והשטר על הנייר ונכתב בין עד לעד אנחנו סהדי פסול כשיש ריוח בין עד לעד כשיעור ב' שיטות דיכול למחוק הנייר ער העד ולעשות שטר בעד אחד על המחק ובן הריוח שבין העד לעד יעשה שטר בע"א ושני שטרות בשני עדים מצטרפין והוא פשוט וכ"כ בתומים:

ז

אבל אם כתבו כן בפני חתימתן ע' תומים שכ' דכשכותבין אנחנו סהדי צריכים לכתוב כן אנחנו סהדי המעידים על השטר שסכומו כך וזמנו כך וכך שם המלוה והלוה. אכל כשכותבין סתם אנחנו סהדי כתבנו שטרא אניירא וחתמנו אמחקא פסול דיאמרו עדים רק אזה חתמו כמו בטיוט' שאומרין עדים אטיוט' חתמו ולא כן לבבי ידמה דא"כ כשמקיימין השיטו' בשיטה שלפני האחרונה ג"כ יפסול משום דעדים רק אזה חתמו ומכל הפוסקים משמע להיפך וכן מנהג העולם ופוק חזי מאי עמא דבר וגם אם יהיה כתוב בשטר הרבה עניינים לא יועיל עדותן על הענין הכתוב למעלה ובהדיא כתבו התוספ' גבי פ' ערב בסוף בבא בתרא דאדרבא עיקר עדות על השטר ודוקא בשאילת שלום אמרינן דאשאיל' שלום חתמו משום דסותר להגט ע"ש אלא ודאי דדוקא בטיוט' שהרחיקו העדים מגוף השטר שלא כדרך העדים דדרך העדים לחתום בסמוך אמרינן סהדי אטיוט' חתמו אבל כשחותמים סמוך לכתב אכולא מילתא מסהדי. ומה שהקשה בתומים על התוספ' שכתבו דהיכא דעד אחד חתם בראש שטה והשני בסוף שטה ונחנו סהדי בנתיים הא מתחלה כתבו דזה מחזיק ב' שיטין וכו'. ולא קשה מידי דנוכל לומר דמתחילין לכתוב בהשט' שבין עד לעד ואחר שטה זו למטה כותבין עוד ב' או ג' שיטות וא"ל דאם כן יגוז למטה זה אינו דאז יוכר הזיוף כיון שרואין שהתחילו לכתוב ולא גמרו כן נראה לי:

ח

כתב יד הלוה. ואף דהמחבר סי' מ"ד סעיף ו' מכשיר מכל מקום הכא דאיכא פרעון כחוב ויש בו גרר או מחק הוי כמו שובר שיש בו מחק דדנין לריעותא לבעל השטר כמבואר בסי' י"א ובבא קמייתא שכ' דצריך ליזהר הוא רק לכתחלה ובדיעבד כשר וכ"כ בתומים והוא פשוט:

א

חותמים למטה אם חתם איש פ' עד כשר סמ"ע:

ב

שלא קראו. ולא הוי עד מפי עד דהוא מילתא דעבידי לגלויי:

ג

עד שיקרא העד. ואפי' שנים קוראין לפניו לא מהני דהוי עד מפי עד:

ד

וכן נ"ל עיקר והש"ך חולק ואפי' מסל"ת לא מהני וב"ז לכתחלה אבל בדיעבד כשר:

ה

ויש עדים. כיון דחתמו עצמם קודם שקראו גמר בלבו להתחייב עצמו כמו בשליש סמ"ע:

ו

וקרעו להם. פי' דחותכין בנייר אותיות ומניחין ע"ג השטר והעדים ממלאין מקום הקרעים דיו אבל לרשום ע"ג השטר והם יכתבו על הרושם הוי כתב ע"ג כתב ופסול והש"ך מכשיר) (וע"ב דכשממלאין העדים הקרעים דיו צריכין להרחיב או לקצר הדיו:

ז

מכין אותו. כן הוא גרסת הסמ"ע ופי' על הדיין דהעדים הם שוגגין והש"ך גורס אותם ופי' על העדים והעיקר כהסמ"ע:

ח

שהסופר חותם. וה"ה כשהבע"ד בעצמו חותם על השט"ח במסיק דמהני סמ"ע:

ט

אי אמרי אקרינן מזה הוכיח הש"ך דאע"ג שכתב המחבר לעיל דלא מהני מה שקוראין לפניהם היינו לכתחלה אבל בדיעבד כשר:

י

דייקי' בסהדותייהו. פי' דלעולם צ"ל דאקרוהו למאן דידע למיקרי רק ההבדל אם יודעי' בע"פ אין הב"ד פוסלין השטר רק שואלין אותו אם קראוהו ע"י מי שיודע למיקרי ואם אינן יודעי' בע"פ הב"ד פוסלין השטר מסת' עד שיאמרו בעצמ' שהניחו לקרותו סמ"ע וש"ך חולק ומכשיר אפילו כשלא הניחו לקרותו כשיודעין בע"פ:

יא

ואם הרחיקו דיכול לזייף ולחתוך כל השטר שלמעל' ולכתוב שטר חדש בשתי השיטות:

יב

חתמו על הטיוטא. אפילו שרט שריטות שניכר שלא היה כתוב בו מ"מ יאמרו שהעידו ע"ז ודלית ביה ריעותא:

יג

כגון למ"ד בשטה. וא"צ שיהי' הל' פוגע בך' פשוטה דאם כן יהי' חלל ב' אוירין וזה לא אמרינן:

יד

פסול. פי' פסול לגמרי כיון שיכול לזייף הרי השטר כולו פסול סמ"ע:

טו

באותו חצי שטה ואפילו כתיב שריר וקיים. מ"מ יכול לכתוב מה דבעי ולכתוב שנית שריר וקיים וב' שריר וקיים כשר בשטה שלפני אחרונה:

טז

זא"ז. ואז כל השטר פסול דהרי יכול לזייף ולחתוך כל השטר העליון ולעשות שטר הוא ועדיו בש"א אבל זה תחת זה אין חשש זיוף רק שאין למדין מהשיט' וחצי שיטה מיהו אם כתב ש"ו למדין ש"ך ס"ק ט"ו:

יז

ואז למדין. דחזק' על העדי' שעשו כהוגן ולא הניחו מקום פנוי קוד' חתימתן שיהי' יכול לביא לידי זיוף וע"כ השטר נכתב עד חתימתן:

יח

ויש חלק כתב הסמ"ע דיש דיעו' אי נפסל השטר והיינו כשיש לפני השטר והעדי' גליון ובזו יש דיע' דכשר בדיעבד כיון דיכול לתקנו ולחתוך הגליון משמע הא אם לא התחילו לחתו' במקו' שהשטר מתחיל רק באמצע שיט' לכ"ע פסול:

יט

אם אין העדי' קיימי' אבל כשהעדי' קיימי' צריך לשאול אות' ואפי' כת"י יצא ממקו' אחר נאמני' לומר שישבו כול' לחתו' והשטר פסול סמ"ע:

כ

ישבו לחתו'. ולדעת הרי"ף בסי' ל"ו דצריך שידע הכשר בפסולו של פסול גם בכאן מיירי בהכי) (וע"ב דה"ה אם הפסולי' חתמו עצמם קודם ואח"כ חתמו הכשרים ג"כ פסול:

כא

שהרי אפשר. היינו כשחתומי' זת"ז אבל כשחתמו בשור' אחת ודאי דלעדו' גמור נתכוונו ופסול:

כב

עדי' האחרונים יה"ה אם חתמו הפסולים באמצע פסול ש"ך וע"ב:

כג

זוכרים העדות. ודוקא הב"ד אבל הם בעצמם לא דכבר עשו שליחתן) (וע"ב דדוקא בקנין אבל בלא קנין אפי' הב"ד אין כותבין שטר אחר ואם ראו המעשה ביחד א"י להגיד בפה שכבר נתבטל משעת ראיה) (וע"ב דמ"מ אם חזר ואמר להם הלוה כתבו וחתמו יכולין לכתוב שטר אחר:

כד

מלאוהו למחר אפי' למ"ד עדיו בחז"ל מ"מ כאן בשטר פסול לא שייך עבחז"ל וגם דעת הסמ"ע דלמ"ד דא"צ דעת הלוה אף למחר וליומא אוחר' כשר והש"ך כתב דבזה כ"ע מודים:

כה

בין השטר למקום חתימה. וה"ה בשטר עצמו א"י להיות שום שינוי דאל"כ דילמא הך מקום מחקו ומלאוהו:

א

וכן נראה לי עיקר. עש"ך סק"ד שחולק על הכרעה זו ודעתו דהעיקר כסברא ראשונה דאפילו שנים קורין לא מהני וכתב דנראה דאף מסל"ת לא מהני ודלא כבעל העיטור כו' אך כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד השטר כשר וכן מוכח דעת המחבר וכמ"ש לקמן סק"י ע"ש אמנם בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות ל"ה ול"ז כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם כדעת בעל העיטור שהביא הרא"ש שם דאי מקרי להו לתרי דידעי למקרי במסיח לפי תומו חותמין ע"ש וע' בס' שער משפט מ"ש בזה:

ב

אי אמרי אקרינן. עבה"ט וע' בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות ל"ח שכ' מה שהקשה הש"ך כאן על הרמב"ם והמחבר לק"מ דאיירי נמי בתרי ישראל ובמסל"ת וסמכו עצמם במ"ש דמהני מסל"ת בתרי עובדי כוכבי' אף כי בישראל ואגב שיטפיה נעלם ממנו דברי הרמב"ם והביא המחבר בח"מ סי' ס"ח ס"ב עכ"ל ואיני מבין דבריו דלכאור' מהש"ך לא נעלם זה ואדרבה ממנו נעלם דברי הש"ך לעיל ס"ב סק"ד שכתב דלהרי"ף והרמב"ם אף מסל"ת לא מהני לכתחל' דלא מהני מסל"ת בסי' ס"ח ס"ב אלא בשטר שנעשה כבר בערכאות כו' ע' שם ונהי דהק"נ עצמו אין דעתו כן וכמ"ש בס"ק הקודם אבל עכ"פ דברי הש"ך נכונים. וע' בס' שער משפט שכ' דאולי י"ל דמ"ש הט"ו ואי איתנייהו לסהדי קמן כו' הינו דבאיתנייהו יש תקנה בשאלה דשיילינן להו אבל כי ליתנייהו קמן קים לן בהו דלא ידעי למיקרי השטר פסול לגמרי ול"ש לומר דמוקמינן לסהדי אחזקה שבודאי עשו כהוגן כיון דעכ"פ דשלא כדין עשו לכתחל' א"כ ניחוש דילמ' לא אקרוהו כלל כו' ע"ש. מיהו כ"ז לדעת הש"ך אבל לדעת הק"נ הנ"ל פשיט' דליתא להא מלתא:

ג

ואם הרחיקו שני שיטין פסול. עי' בתשובת נו"ב תניינ' סי' כ"ה בדין כתב יד שהרחיק הלוה חתימתו מהכתב כמה שיטין ויובא לקמן סי' ס"ט ס"ב ס"ק ו' עש"ב:

ד

שני שיטין פסול. עבה"ט וע' בתשובת משכנות יעקב סימן ך' מ"ש בזה:

ה

בשטר מתחלה. עבה"ט וע' בתשובת משכנות יעקב סי' כ"א מ"ש בזה:

ו

אם הכשרים זוכרים. עי' סמ"ע וש"ך מה שהקשו דתשו' הרא"ש סותרים זא"ז וע' בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ"ח שתירץ בטוב ע"ש וע' דברי משפט מ"ש בזה:

ז

והוא שכתבו כן כו'. עי' בס' שער משפט שכ' דנ"ל דבהוא על הנייר ועדיו על המחק ונמצא כתוב בין עד לעד אנחנו סהדי כו' דאפי' ידעינן בודאי שהעדי' לא כתבו כן רק שהמלוה בעצמו כ' כן מ"מ השטר כשר כיון דסוף סוף שוב לא יכול להזדייף כו' ושוב פקפק בזה ומסיים והדבר צריך תלמוד ע"ש:

א

[ש"ך אות ח] במסירת קולמוס. נ"ב היינו דב' עדים מעידים כך שפב"פ חתם במס"ק אורים:

ב

[ש"ך בא"ד בסופו] כנ"ל. נ"ב ע' תשו' בעי' חיי להכנה"ג חח"מ סי' מ"ז:

ג

[ש"ך אות יז] אם נאמר דב' עדים. נ"ב תמוה לי הא יש לחוש שיזייף ויחתום בכל שיטה עוד ע"א ויהי' ב' שטרות שכ"א בב' עדים ויקיים מכל שטר ע"א ובזה מצטרפים וצ"ע:

ד

[ש"ך אות כא] אלא נראה דשטר כזה. נ"ב ראיתי בטור ישן בכ"י מהר"א להטור ראיתי שהסכים כן להלכה:

א

ולא מן הצדדים ולא מלמעלה דאז מצי מזייף שיוסיף לכתוב למטה בשטר מה שירצה עכ"ל סמ"ע והא ליתא דהתוספו' ריש פ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ס ע"א) ד"ה פשוט שכתבו כו' הוכיחו דמדלא משוי שום חילוק אלמא אפילו לא מצי לזייף כגון דכתיב ביה שריר וקיים או שלא חלק מלמטה או שחתם עד אחד מלמטה והשני מן הצד נמי פסול כיון שלא נעשה כתיקון חכמים ע"ש ונראה שאף הפוסקי' דאם לא הוחזר מענינו של השטר אין השטר כולו פסול וכדלעיל ריש סי' מ"ד מודים בזה ודו"ק:

א

ואין שאר העם רשאי' לעשות כן כו'. בב"י כתב דמשמע מדברי הרמב"ם אלו דאפילו שנים קורין לפניה' לא מהני וכ"כ ר' ירוחם נתיב ד' ריש ח"ג בשם הרמב"ם. ועיין מ"ש לקמן סעיף ה' ס"ק י' (ועיין בתשובת מהר"ש כהן ספר ג' סי' מ'):

א

יתרגמו להן הקוראי' כו'. היינו על פי מ"ש ב"י על דברי הג"ה אשר"י ורמב"ם דה"ה במתרגמון להן וכמ"ש הטור בא"ע סי' ק"ל ומביאו ד"מ ולא כתב עליו דבר אבל תימה דבב"י בא"ע סי' ק"ל כתב הוא עצמו דדעת הרמב"ם דדוקא כשמביני' אותו לשון עצמו ולא מהני תורגמן ושכן משמע מדברי הרשב"א ושכן מוכח בירושלמי פ' המגרש ודאשתמיטתיה להטור את הירושלמי וכ"כ בד"מ שם וא"כ איך כתבו כאן הב"י והר"ב בפשיטות דתורגמן מהני: מיהו לענין דינא נ"ל דברי הטור א"ע סי' ק"ל נכוני' דאין טעם לחלק בין קורא לפניה' באותו לשון שמבינין או במתורגמן ומה שהקשה הב"י מהירושלמי נ"ל דלק"מ דרב בירושל' קאי התם להדיא אשאר שטרות דאין חותמין אא"כ יודעי' לקרות דוקא הם בעצמ' וס"ל כרשב"ג בש"ס דילן אבל בגט מודי' דודאי לא פליגי את"ק וארשב"ג דא"כ רב דאמר כמאן ואין להקשות מאי פריך בירושל' ארב ממתני' דהמגרש לישני דמתני' מיירי בגט י"ל דעדיפא מיניה משני דמיירי ביודעי' לקרות אי נמי דפשיטא דאע"ג דקתני במתני' גט כל שטר קרוי גט וכדאי' בפ' ג"פ ושאר דוכתי בש"ס טובי זימני והכי מוכח נמי ממאי דקא' בש"ס פ' המגרש (גיטין דף פ"ח ע"א) אהך מתניתין גופה והכי גרסי' התם גט שכתבו עברית כו' כתב סופר ועד כשר ההיא כתובת חתני' דאתיא לקמיה דר' אבא דהוה ידעי ליה לטופסא ולחתימת ידא דחד סהדא סבר לא כשורה אמר להו ר' ירמיה חתם סופר שנינו ע"כ אלמא דסבר לאכשור' ממתני' והא מתני' לא קתני אלא גט אלא ודאי כל שטר קרוי גט (תדע דע"כ לא פריך בירושלמי ארב בגט דא"כ ס"ל לרב דאף בגט בעינ' יודעי' לקרותו ומשמע דאפי' מביני' ל' הגט כל שאין יודעין לקרותו לא מהני וא"כ רב דאמר כמאן לא כרבנן לא כרשב"ג דבין לרבנן ובין לרשב"ג בגט לא בעינן יודעי' לקרותו אלא אחרי' קורים לפניה' אלא ודאי פריך בירושל' ארב בשטר ממתני' דהמגרש דכל שטר קרוי גט וכדפי') ודלא כהד"מ בא"ע סי' ק"ל והדרישה והב"ח שם שנמשכו אחר דברי הב"י שהטור הוא נגד הירושלמי וליתא אלא כדפי' כן נ"ל ברור: גם. מה שהביא הב"י בא"ע שם ראיה להרמב"ם מהא דאמרינן פ"ב דגטין (דף י"ט ע"ב) אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינא ביה ממשעבדי והא לא ידעו למקרי בדידעי ואם איתא לוקמא בדלא ידעי וכגון שקראו אחר לפניהם שסומכי' עליו אע"פי שאין מכירין הלשון אין זה ראיה דהא ודאי אמימר כרשב"ג ס"ל למאי דפסקו הרי"ף והרמב"ם הלכה כרשב"ג דאי לא ס"ל לאמימר כרשב"ג א"כ היאך פסקו דלא כאמימר דהוא בתרא טובא מרבא ולרשב"ג לא מהני בשאר שטרות קורין לפניהם וכה"ג כתב הב"ח באה"ע סי' ק"ל וכתב דעוד י"ל דעדיפא מיניה משני דאמימר מיירי בדידעי עוד נ"ל דהתם לא מצי לשנוי דאחר קורא לפניהם דהא כיון דסתם ישראל אין יודעי' לשון פרסי א"כ איזה ישראל אחר קרא לפניהם וליכא למימר דלישני דעכו"ם קורין לפניה' דמאן לימא לן דמהני עכו"ם קורין לפניהן דהא דמהני לקמן סי' ס"ח סעיף ב' בשני עכו"ם קורין מסיחים לפי תומם היינו בשטר שנעשה כבר בעש"ע ועדים עכו"ם חתומי' עליו דאי אפשר לערכאות לעשות בענין אחר הלכך השתא דבעינן למיגבי בהאי שטרא מקרינא לשני עכו"ם מסל"ת אבל שיחתמו ישראל מתחלה שטר ע"פ עכו"ם שיקראו לפניה במסל"ת מי שמעת לה ולא מצי לשנויי בשיש ישראל אחרי' שיודעים דאם באנו לומר בדידעו יש לתרץ בקיצור בדידעי הם עצמם וגם זה ברור: ויותר נ"ל דגם הרמב"ם לא בא אלא לומר שיכירו ל' הגט כדי שיבינו מה שקורין לפניהם ואה"נ דמתורגמן מהני וכן משמע בהגה' אשר"י פ"ב דגיטין שכתבו וז"ל והוא שיודעים לשון הקדש שמבינים מה שקורין לפניהם שאל"כ מה מועיל מה שקורין לפניה' כ"כ הרמב"ם מא"ז עכ"ל ואפשר גם כוונת רשב"א כן. וגם בעל הלבושים בא"ע סי' ק"ל סעיף ט"ז כתב בפשיטות דסומכים על הקוראי' או מתורגמן: ואע"ג דהכא לא נפקא מיניה בכל זה לפי מה שפסקתי לקמן ס"ק ד' דאף במביני הלשון לא מהני לכתחלה בשטרות אף כששנים אחרי' קורין לפניהם מ"מ נפקא מיניה לענין גט דנרא' דאע"ג דלכתחלה יש להחמיר כדברי הב"י בא"ע סי' ק"ל סעיף ט"ז מ"מ בדיעבד אע"פ שאין מכירין ל' הגט אם קראו אחרים לפניה' ותרגמו להן הגט באותו לשון שהם מבינים וחתמו כשר הגט בדיעבד היכא דאי אפשר לכתוב אחר אלא בדוחק כן נ"ל:

א

וכן נ"ל עיקר. ול"נ כסבר' הראשונה ומ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף אין נראה לפע"ד אלא נראה דעת הרי"ף כמ"ש הבעל העיטור (בסוף קיום דף ל"ה ע"ג) והבית יוסף דאם שנים קורין לא מהני גם מ"ש הגהת מיי' פכ"ד בשם ר"י שפיר' דשנים קורין לפניהם מהני והוא מדברי סמ"ג דף קע"ט ע"ב בשם ר"י וכ"כ הרא"ש פ"ב דגטין לדעת ר"י אמת שמצאתי כך בפסקי תוספות פ"ק דגטין סי' ל"ד אבל לפע"ד אינו מוכח בתוספות כלום דנהי דהתוספות פירשו שם בדף ט' ע"ב קורין לפניה' ובעו שנים קורין כו' דמשמע דשנים קורין מהני מ"מ הא לא כתבו כן אלא לרבנן וא"כ אדרבא אי נימא דס"ל לתוספות דהלכה כרשב"ג כמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם ובה"ג ור"ח וראבי"ה (וכדאיתא בהגהת מיי' פ"א מה' גירושין) ורוב הפוסקים א"כ מוכח מדברי התוספות איפכא כיון דלרבנן בעי שנים קורין מכלל דלרשב"ג אפילו שנים קורין לא מהני וכן בחדושי רשב"א פ' שני דגטין כתב דברי ר"י דשני' בעינן כדברי רבנן ומשמע התם להדיא דלמאי דקאמר בתר הכי אמר רבא הנכה כרשב"ג אף שנים קורין לפניה' לא מהני וכן נראה עיקר דסתמא קאמר רשב"ג אם יודעי' לקרות חותמין ואם לאו אין חותמין משמע דבאין יודעים לקרות בכל ענין אין חותמין וגם ר' ירוחם נתיב ד' ח"ג כתב וז"ל ורב אלפס פסק כרשב"ג שצריכים לידע לקרותו וכ"כ הרמב"ם ז"ל כי לא סמכינן על אחרים או על א' שירא ממנו כמו שכתבתי בדיני דיינים אלא כשיודע לקרותו כו' עכ"ל הרי דס"ל לר' ירוחם דלהרי"ף אף שנים קורין לא מהני ודלא כהרא"ש לדעתו והיינו בע"כ כיון דסתמא קא פסיק הרי"ף אם אין יודעי' לקרות אין חותמין. (ומ"מ מ"ש ר' ירוחם או על א' שירא ממנו כו' לית' כי הרמב"ם והרי"ף מודי' בזה עיין שם בדבריה' ודו"ק) ונרא' דלהרי"ף והרמב"ם וסייעת' אף מסיחי' לפי תומ' לא מהני וכמ"ש ב"י ודלא כבעל העיטור והטעם דלא מהני מסל"ת לקמן סי' ס"ח ס"ב בשטר שנעשה כבר בערכאות של עכו"ם ולא סגי השתא לקרותו בלאו הכי משא"כ לעשות שטר לכתחלה בפני ישראל דאפשר לעשות בישראלים שיודעי' לקרותו (וכן משמע בהלכות גדולות דף ל"ח ע"ד שכתב ומאן דלא ידע למקרי שטרא אסור ליה למחתם כו' ע"ש) . וכן נראה עיקר: מיהו נראה דהיינו דוקא לכתחלה אבל אם אירע שחתמו כן שטר כזה אע"פ שנתנו לשנים לקרותו השטר כשר בדיעבד ואף הרי"ף והר"ן וסייעתם מודים בזה ואפש' גם הרמב"ם והמחבר מודים בזה שהרי לא כתבו רק ואין שאר העם רשאים לעשות כן ולא כתבו שבדיעבד פסול ודוקא בקרעו להם נייר חלק וחתמו כתבו הרמב"ם והמחבר לקמן סעיף ר' דבדיעבד פסול משא"כ הכא ואין להקשות מנא להו לחלק בהכי י"ל דכיון דהך דלקמן אשכחן בש"ס דנגדיה רב כהנא ס"ל דבדיעבד פסול וכמ"ש הרב המגיד דאי לאו דבדיעבד פסול לא הוה נגדיה ע"ש משא"כ הכא דהא אמרינן בש"ס תרגמא אקריאה אלמא דבקריאה טפי יש להכשיר מהך דלקמן ע"ש ונהי דהיינו לרבנן מ"מ לרשב"ג נמי שפיר י"ל דבקריאה מכשיר בדיעבד טפי מהך דלקמן. ולהיש מכשירי' לקמן סעיף ד' פשיטא דכ"ש הכא בדיעבד כשר והר"ן פ"ב דגטין ס"ל כהיש מכשירין וא"כ משמע דכ"ש הכא דמכשיר בדיעבד ועוד שכתבו הרשב"א והר"ן לקמן טעמא דכשר בדיעבד כיון דבגטין שרי אפי' לכתחלה אם כן הכא נמי הא שרי בגטין אפי' לכתחלה וכדאיתא בש"ס ובטור א"ע סי' ק"ל סעיף ט"ו וכן מוכח דעת המחבר לקמן סעיף ה' דבדיעבד השטר כשר וכמ"ש שם בס"ק י' ע"ש:

א

מכל מקום מתחייב כו'. כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר שם ועיין בתשובת מהר"י לבית לוי סוף סי' ב' דף י"ב ע"ג:

א

וקרעו להם נייר כו' בסמ"ע פי' כפי' ר"ח דלוקחין נייר ומקרעי' בו שמות העדים מעבר אל עבר ומשימי' אותו על הקלף וממלאין את הקרעים דיו והוא עובר דרך הקרעים ונרשם בגט ובגט התירו לעשות כן מפני עיגון ובשאר שטרות אסור אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים על הנייר ושהעדים ימלאו השרטוטים דיו אף בגט אסור דה"ל כתב ע"ג כתב עכ"ל והיינו כמ"ש הר"ן דקשה על פירש"י דה"ל כתב ע"ג כתב ומביאו ב"י וכ"כ הטור א"ע סי' ק"ל בשם הרמ"ה. ומ"מ לא ה"ל לפרש כן דברי הרמב"ם והמחבר שכתבו קרעו להם נייר חלק וחתמו על הרושם כו' משמע דמפרשי' כפירש"י והעיטור שרושמים הנייר בשרטוט וחותמים על הרושם ובגט כה"ג כשר גם התוספת פ"ק דגיטין דף ט' ע"ב ואע"פ שהביאו פי' ר"ח מ"מ ישבו פירש"י דהכא לא חשיב כתב ע"ג כתב דפסלינ' בפ"ב דאין כאן כתיבה גמורה אלא שרושמים קצת כדי לחתום עליו ועוד דאפילו דיו על גבי סיקרא חשיב לקמן בפ' שני כתב לענין שבת אע"פ שהסיקרא לבדה היא כתב עכ"ל וגם הרשב"א כתב בחדושיו בפ"ק דגיטין וז"ל ומיהו מה שהקשו על פירושו של רש"י ז"ל אינו ק' דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסי' התם המקרע על העור כעין כתב כשר הרושם על העור כעין כתב פסול אלמא רשימה אינה כתיבה וכן פי' הר"ב בעל העיטור רושמים להם נייר חלק עכ"ל וכן הסכים ראבי"ה במרדכי פ"ב דגטין ע"ש:

א

מכין אותם. כלומר העדים ובקצת ספרים איתא אותו ולכך רצה לפרש בסמ"ע דאדיין המחתי' קאי ולא נהירא כלל שהרי הט"ו לא הזכירו בדבריהם דיין כלל אלא פשיטא דצ"ל אותם וק"ל:

א

שהסופר חותם על פי העד כו'. וה"ה לוה המחייב עצמו בכתב ידו או בממר"ם שכתב פלוני בן פלוני חתם במסרת קולמוס או שכתב פב"פ צוה לחתום מהני וכ"כ רשב"א כו' עכ"ל סמ"ע ובזה נראה דאפי' לא קבלו בני העיר מנהג זה מהני דהא דבעינן קבלו בני העיר היינו דוקא בעד משום דאל"כ הוי כעד מפי עד דאינו כלום וכדאיתא בב"י מחו' ג' בשם ר"ש בר צמח משא"כ הכא שמתחייב הוא עצמו בכך. כן נ"ל:

א

ואי איתנייהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעו למיקרי כו'. אבל מסתמא אמרינן דידעי למקרי ואין צריך לשואלן אפילו הם לפנינו וכן משמע בטור ופוסקים:

א

אי אמרי אקרינן כו' יש לדקדק דהא מדברי הרמב"ם והמחבר לעיל סעיף ב' מבואר דאפילו שנים קורין לא מהני בשלמא הרא"ש וטור שכתבו כן לטעמייהו אזלי וכן הבעל העיטור (סוף קיום דף ל"ג ע"ג) שממנו מקור דבר זה יש לפרש דמיירי שאמרו קרינן לשנים מסיחין לפי תומם כמו שהזכיר שם מקודם אבל המחבר שאין מחלק בין מסל"ת קשה ונראה דס"ל להמחבר דדוקא לכתחלה אמרינן דאין יכולים לחתום אבל אם עשו כן כשר השטר בדיעבד וכמ"ש לעיל סעיף ב' ס"ק ד' וכן עיקר:

א

אי מכווני אשטר כו'. בסמ"ע ס"ק י"ב כתב דשואלין אותם נמי אי מקרי מתחלה למאן דידעי למיקרי דאי אמרי דלא ידעי למקרי ה"ל חתימת ידייהו מתחלה בפסול ולא מתכשר במה שמכוונין ענין השטר דדלמא ידעי המעשה כאשר היה ולא ה"ל לחתום דדלמא זיוף יש בשטר עכ"ל ולא נהירא לי דמשמע מדברי הט"ו ובעל העיטור דף ל"ה ע"ג והרא"ש פ"ב דגיטין דכי מכווני בשטרא א"צ לשואל' כלל אי מקרי למאן דידעי למקרי וגם משמע דאפילו אומרים בפירוש לא אקרינן כשר אלא נראה דאפילו לא אקרי וסמכו אהמלוה גופיה והאמינו לו נהי דלא ה"ל לחתום לכתחלה דדלמא יש זיוף בשטר מ"מ כיון דמכווני אשטרא והשתא אומרים שהשטר כשר ואלו היו נותנים למאן דידעי למקרי היו חותמין כשר השטר כיון דהשתא לא נעשה שום זיוף:

א

ואם הרחיקו שני שיטין פסול. שיכול לחתוך השטר ולעשות שטר חדש בזיוף בשני השורות כ"כ ב"י והסמ"ע ס"ק י"ג ולא היו צריכים לזה דבלא"ה פסול שיכול לכתוב בשורה שלפני אחרונ' מה שירצה ואפילו כתוב בסוף השטה שריר וקיים יכול למחוק השריר וקיים ולקיים בשטה שלפני אחרונה ולכתוב שם מה דבעי כדלעיל ס"ס מ"ד:

א

ואפילו טייטיהו בדיו. אפילו אין בו מחק נקודות ושריטות והלובן נראה בין הנקודות ב"י ומביאו נ"י וסמ"ע ס"ק י"ד וכ"כ התוספות פר' ג"פ דף קס"ג ע"א בשם ר"ת והרב המגיד פ' כ"ז מה' מלוה וכתב שכן פי' ז"ל וכן מוכח מדברי הרמב"ם והטור והמחבר לקמן סי' מ"ו סעיף ל"ב ומה שהעתיקו הע"ש והסמ"ע בתחלת דברי הנ"י שלא יאמרו חתמו אטיוט' כלומר שמעידים שבפניהם נמחק בדיו ולא יחשדו לבעל השטר שמחק איזה דבר של חיוב כו' בחנם טרחו דעל כרחך המחבר מיירי אפילו שהוא שריטות וכמ"ש הפוסקים הנ"ל וכדמוכח מדבריו וכדלקמן סי' מ"ו סל"ב ועיין מ"ש שס בס"ק פ"ז דנ"ל דאפשר דבשריטות כשר ובש"ס מיירי בטיוטא מלא דיו ע"ש:

א

אבל אינו יכול לטעון להד"מ. ואף הפוסקים בשט"ח המוקדמים דפסולים לגמרי ויכול לטעון להד"מ וכמ"ש לעיל סי' מ"ג ס"ק י"ב מודים הכא מטעם שכתב ה"ר יונה כיון שניתנה עדות זו להכשיר אלו מלאוהו בקרובים או בחזרת דברים. כן נ"ל:

א

שאם השטר מסיים באמצע שטה כו' פסול שיכול לכתוב כו'. כתב הב"ח בטור סעיף ט' דהיינו דוקא לדינא דש"ס אבל לדידן דכתבינן שריר וקיים אין לחוש אם סיים באמצע השטה וכ"כ בהגה' אשר"י עכ"ל ואין נ"ל דכיון דקי"ל דאף לדידן אם כתוב תרי שריר וקיים בשטה שלפני שטה אחרונה כשר וכדכתבו הרשב"א והרשב"ץ ור' ירוחם ותשובת רמב"ן ומביאם ב"י לעיל סימן מ"ד וכן מסיק הטור שם בשם הר"י ברצלוני וכ"כ המחבר שם בסעיף ט' להדיא א"כ יש לחוש שיכתוב עוד איזה דבר בחצי שטה הנשארת ויכתוב אח"כ באותה שטה שריר וקיים. ונראה שלכך כתבו הטור והמחבר כאן בסתם פסול ולא חילקו בין כתוב שריר וקיים או לא ודלא כהב"ח. ומ"ש הב"ח וכ"כ בהגהת אשר"י עיינתי בהגהת אשר"י שם ונראה לפרש דקאי שם אדין דהתחילו העדי' לחתום באמצע שטה זת"ז דאין למדין מחצי שטה ומשטה שלימה שלפניה ועלה קאי וקאמר ועכשיו שרגילים לכתוב שריר וקיים אין לחוש אם סיים חצי שטה ע"כ כלומר כיון דאין העדי' חותמים אא"כ כתוב שריר וקיים ואין כאן לפנינו אלא חד שריר וקיים אין לחוש אם סיים חצי שיטה ולמדין מחצי שטה ומשטה שלפניה. ושוב מצאתי בסמ"ג בהלכות גירושין דף קל"ג ריש ע"ג איתא שם להדיא דברי הגה אשר"י אלו ונראה לעין שמשם הם לקוחים ומבואר שם להדיא כדפי' ואין ספק שהב"ח לא כיון יפה בכאן כן נ"ל ברור:

א

פסול אם יחתמו זה אחר זה אבל אם יחתמו זה תחת זה כשר ומכל מקום אין למדין מחצי שטה אחרונה ומשטה שלימה שלפניה וכדלעיל סי' מ"ד ס"ג ס"ק ט' וכתב בד"מ וז"ל בבית יוסף וכן כתב הרא"ש ודלא כר"ש ברצמח דכתב דאם העדים חתומים בכה"ג למדין מחצי שטה שלפניהם ומכ"ש ממה שלמעלה מהם דמחחר שאין דרכן של עדים לחתום עצמן באמצע השטה ולהניח גליון בראש ודאי היה כך כתוב מתחלה וליכא למיחש לזיופא ובתשו' הרמב"ן סי' צ"ד כתב כדברי הרשב"ץ וכתב שם דכן הי' מלמד סופרי' לעשות כן לכתחלה עכ"ל ד"מ וכ"כ הב"ח סעיף י' דמדברי הרא"ש וטור משמע שאפי' חתמו העדי' בחצי שטה זא"ז אין למדין מחצי שטה ומשטה שלימה שלפניה ודלא כהרמב"ן והר"ש בר צמח עכ"ל ודבריהן תמוהין בעיני דפשיטא דהרא"ש וטור שוי' עם הרשב"ץ ורמב"ן דהרא"ש וטור מיירי להדי' בחתמו זה תחת זה אין למדין משום דזה יכולי' העדי' לעשות אבל בחתמו זא"ז כתבו להדיא דהשטר פסול משום שיכול לעשות שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת ואם כן ודאי דהעדי' לא הניחו כן ולכך למדין והרשב"ץ מיירי להדיא דוקא בחתומי' זה אחר זה שהרי כתב הרשב"ץ לפי שאין דרכן של עדי' לחתו' באמצע שטה כדי שלא יפסל השטר משום הנחת הגליון כו' ואי בחתומי' זת"ז מאי פסול משום הנחת הגליון שייך כאן וכן הרמב"ן בתשובה סי' צ"ד מיירי בחתומי' זה אצל זה דוקא שכתב וז"ל אני מלמד לסופרי' לסיים השטר בחצי שטה ולחתו' הם בחצי שטה הנשארת כי מכאן יש לנו הכשר גמור ונאמר כי בודאי כתובה הית' אותה חצי שטה וכן שלמעל' הימנה כשחתמו העדי' שאילולי כן אסור הי' לחתו' בחצי שטה מחשש שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת עכ"ל ומביאו ב"י מחודש ו'. כן נ"ל ברור ודלא כד"מ וב"ח:

א

אם יחתמו זא"ז. אבל כשיחתמו זה תחת זה כשר דשני עדי' בשני שטרות אין מצטרפין כ"כ הסמ"ע ס"ק כ"א וכ"כ בעיר שושן דבכה"ג כשר משום דהא קי"ל ב' עדי' בב' שטרות אין מצטרפין כו' ול"נ דהא קי"ל לקמן סימן נ"א איפכא דמצטרפי' עכ"פ לגבות מבני חרי ע"ש אלא נ"ל כאן הטעם כיון דליכא אלא שטה א' בכל שטר ליכא למיחש למידי דיהי' ניכר הזיוף וב' שטרות בכה"ג שאין בשום א' רק שטה א' אין מצטרפי' ואף על פי שהרא"ש והטור כתבו כשר אם נאמר דב' עדי' בב' שטרות אין מצטרפין מכל מקום י"ל דדעת המחבר כמו שכתבתי וגם דברי הרא"ש וטור יש לפרש דה"ק אם נאמר דב' עדים בב' שטרות אין מצטרפי' מוכח דכשר משא"כ אם מצטרפי' י"ל דפסול וחינו מוכרח דכשר אבל מ"מ יכול להיית דכשר מטעמא דפרישית וכן עיקר:

א

ואז למדין כו'. דאם לא הי' כתוב כן קודם חתימת העדי' לא היו חותמין ובתשובת רמב"ן איתא דהי' מלמד לסופרי' לעשות לכתחל' כן לסיים השטר בחצי שטה ולחתו' העדי' בחצי שטה הנשארת זא"ז ומביאו בית יוסף מחודש ו':

א

ויש חלק כו'. ע' ד"מ סי"א דכתב דיש פלוגתא בזה אם חתמו אם השטר נפסל בכך ע"ש עכ"ל סמ"ע ושני הדעות הם בתוספות פ' ג"פ דף קס"ג ע"ב וכתבו הטעם דלא פסלינן אלא כשחותכי' אותו השטר נפסל בכך משא"כ הכא ומביאם ב"י מחו' ז' ונרא' לי כוונתם דהא אכתי שטר זה כשר הוא ואי משום חשש פיסול יחתכו עדיין הגליון מה שאין כן בשאר דבר שאם היו חותכין אותו השטר פסול וא"כ השטר פסול ממה נפשך ודו"ק:

א

דשמא הי' כתוב שם חובתו כו'. כתב הסמ"ע ס"ק כ"ה ואף דאין למדין משטה אחרונה היינו דוקא זכותו דבעל השטר וכמו שכתבתי בסי' מ"ד סעיף א' ע"ש עכ"ל ולא נהירא לי דאם כן איך כתבו הרא"ש והט"ו אח"כ ומיהו אם כתב למעלה בסוף השטה שריר וקיים כשר ניחוש שמא כתב דבר חובה בתר שריר וקיים גם מ"ש הב"ח סעיף י"ב דכיון דלא שכיח לכתוב תרי שריר וקיים לא חיישינן להכלל אפי' איכא ריעותא דחתוכה לא נהירא ועוד דדלמא הי' כתוב דבר של חובה אחר שריר וקיים ותו לא הוה כתיב שריר וקיים אלא נלפע"ד דהרא"ש והט"ו מיירי האידנ' דלמדין משטה אחרונ' כיון דכתבינן שריר וקיים וס"ל להרא"ש וט"ו דלדין הש"ס אפילו הי' דבר של חובה אין למדין משטה אחרונה וכדמוכח להדיא מפירשב"ם דף קס"א ע"ב בסופו וא"כ ה"ה לדידן אפילו דבר של חובה אין למדין בתר שריר וקיים וא"כ למאי דקי"ל לעיל סי' מ"ב סעיף ה' וריש סי' מ"ד בהגהה דדבר של חובה למדין ליתא להך דינא וא"כ קשה על הר"ב שלא הגיה כאן כלום וכן קשה יותר על העיר שושן ע"ש וצל"ע. ועל כל פנים נ"ל ברור דלדידן ליתא להאי דינא ודוק:

א

דשמא הי' השטר כו' וחתכו והי' חלק כו'. כתב הסמ"ע ס"ק כ"ז מכאן יש ללמוד שלא יעשו שטר ועדיו בשטה אחת כשיש חלק מלמעלה אלא יטייטנו בדיו או יחתכנו ומ"מ כיון שיש ריעותא לפנינו חיישינן שמא אירע כן עכ"ל וכ"כ הב"ח ולא נהירא לי דמשמע בש"ס ופוסקי' דשטר ועדיו בשטה אחת כשר לכל ענין וע"ל סעיף י"ט וגם לא נהירא לחשוד אתה עדי' שעשו שלא כדין אלא נרא' דשטר כזה כשר ולא חיישינן שיחתוך מן הצד ויכתוב מלמעלה משום דסתמא כל שטר ישלו גליון מן הצדדי' וא"כ כשיחתוך לא יהי' לו גליון כלל מן הצד ויהא ניכר הזיוף ולפי זה צריכים העדי' ליזהר כשכותבין שטר כזה שהוא בדיו בשטה אחת והוא חלק מלמעל' שלא יניחו שום ריוח כלל בין השטר ובין חתימת העדי' ובלאו הכי נמי צריכים ליזהר בזה וכמ"ש הט"ו לעיל סי' מ"ב סעיף ג' שיהי' הכתב מיושר ואל ידחוק במקום אחד וירחיק במקו' אחר כו' ואם רואה בו הדיין שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב כו' ע"ש. כן נ"ל ברור ודוק:

א

אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתו' כו'. ולהסברא הראשונ' דלעיל סי' ל"ו סעיף ב' מיירי כאן כשאנו יודעי' שהכשר מכיר בפיסול של חבירו כגון שהוא אחיו או שרגיל בו וכה"ג וכן פי' ב"י לקמן סי' נ"א סעיף ה' וכתבו עוד הבעל העיטור והנ"י פרק ז"ב ומביאם ב"י שם דהיכא דלית להו לסהדי מכשרינן לשטר ולא פסלינן ליה מספק דאמרינן דילמא לא הוי ידעי הכשרי' בפיסולו ואפילו נודע שישבו שלשתן להעיד והיכא דאיתנהו לסהדי קמן שיילינן להו ונאמני'. מיהו לסברא האחרונ' דלעיל ס"ס ל"ו אין חילוק דאפי' לא ידעו הכשרי' בפיסולו בטל השטר וכדמוכח בהרא"ש פ"ק דמכות וע' מ"ש עוד מזה בס"ס ל"ו:

א

אע"פ שהעד החתו' כו'. הנה המחבר העתיק ל' הרמב"ם ולא הביא כאן שום חולק ואין פסק זה מחוור בעיני דאזיל לטעמיה שכתב בב"י שכן דעת הרי"ף פ"ק דמכות בשם גאון ושכן כתב הרשב"א בתשובה ושכן הסכים הריב"ש סי' תט"ו והביח שכן דעת הרמב"ן אבל לפי ענ"ד דעת הרשב"א והרי"ף הוא להפך וכן הוא דעת הרבה פוסקי' מחד וכן עיקר ומוכרא בש"ס וכמו שאבאר: והגה הבעל הלכות גדולות כ' בהלכות עדות דף קי"ד ע"ג וז"ל קאמרינן בפרק גט פשוט הי' ארבעה וחמשה עדי' חתומי' ונמצא אחד מהם קרוב או פסולי תתקיי' עדות בשחר הני מילי כגון דהוה חתום קרוב ברישא דאיגלאי מילת' דכבוד בעלמ' הוא דעבד ליה ולאו לעדות אחתמיה אבל חתם קרוב בסוף או באמצע פסול דהא סביר' לן דהלכה כרב נחמן בדינא דכי היכי דפסילי לדיני נפשות פסילי נמי לדיני ממונות ותניא בתוספת' שטר שחתמו עליו ה' עדי' ונמצא ג' הראשוני' קרובי' או פסולי' תתקיי' עדות בשאר עדים וכן הלכה עכ"ל והנה הרמב"ן בחדושיו פרק ג"פ כ' דהא דאמרינן הראשוני' כל שכן אם נמצאו האחרוני' קרובי' או פסולי' שהשטר כשר והיינו דאמרינן בפ' המביא תנין (דף י"ח ע"ב) במסכת גיטין לחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמ' ובסוף כשר נדברי הכל וכדמפורש התם כו' ובגט קרא נמי הכשירו קרובי' בין באמצע בין בסוף כדאית' בפרק הזורק (בסוף הפרק שם) ואע"פ שהם צריכי' שם כדי להשלי' קרחתו וכ"ש בשאר השטרות כו' ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא מפני שיש מקצת מפרשי' אומרי' דדוקא בשנים הראשוני' אבל באחרוני' לא וסומכי' על מה שכתוב כן בהלכות רב יהודאי גאון ז"ל וטעות הוא עכ"ל ומביאו הריב"ש סי' תט"ו והסכים עמו: ואני אומר במחילה מכבוד הרמב"ן ז"ל לומר כן על הבעל ה"ג שטעה ובפרט שהוא בעצמו כותב בהקדמת ספריו שהוא מצטער תמיד ליישב דברי בה"ג שכל דבריו הם דברי קבלה מחכמי הש"ס ואיך יכתוב עליו כאן כן ובפרט שצדקו דברי בה"ג והדין עמו ובתחלה אביא לסתור ראיות הרמב"ן ואח"כ אביא ראיות כדברי ה"ג הראיה הא' שהביא הרמב"ן מפ' המביא תנין יש כמה תשובות בדבר וכמו שאבאר והעיק' נ"ל כיון דהרמב"ן גופיה גריס התם לחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר כו' וכדאית' בלשון חדושי הרמב"ן וכן בלשון הריב"ש שם וכן הוא הגירס' בהרב המגיד פ"ט מה' גירושין דין כ"ז לחתום לכתחלה כו' והיינו כגירסת הרי"ף פ' המביא תנין דגריס מיחתם לכתחלה כו' ופירושו אי שרי לכתחלה לחתום קרוב או פסול ולא אתא אלא לאפוקי דיעבד וכמ"ש הר"ן בפ' המבי' תנין ואעפ"י שכ' הר"ן שם דאף לפי גירסת הרי"ף יש לפרש כפי' רש"י מ"מ נהי דיש לפרש כן מ"מ אין הכרח לפרש כן וא"כ מאי ראיה משם ועוד שנראה לי עיקר כגירסת הר"ף וכפי הפירוש המובן מפשוטו דהיינו לענין לכתחלה וכן נרא' להדיא מדברי הרמ"ה שהביא בטור א"ע סי' ק"ך שגורס כן ומפרש כן דאלו לפירש"י קשה מדקאמר אי חתים מתחל' כו' מכלל דעד השתא מיידי דחתים לבסוף והלא לא הוזכר מקודם דמיירי בחתים לבסוף אבל למאי דפריש' אתי שפיר דלעיל קאמר איכא בינייהו כגון שנמצ' אחד מהן קרוב או פסול והאי לישנ' כגון שנמצא כו' משמע להדי' דיעבד וקאמר השתא מיחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול כו' ואין לפקפק מאי דקאמר לישנא דפסול אלכתחלה דהכי אשכחן טובי האי לישנ' גבי גיטין בכל מסכת גיטין (אחר זמן בא לידי ספר נקרא תומת ישרים הובאו שם דברי הרא"ד על מסכת גיטין איתא שם בסוף פרק הזורק דגירסת הרי"ף מיחתם לכתחלה עיקר דדוקא לכתחלה אבל דיעבד שפיר דמי עיין שם ונהנתי שכוונתי לדעת הגדול ת"ל יתברך): גם מה שהביא הרמב"ן מהך דס"פ הזורק גבי גט קרח דכשר בין בתחלה בין בסוף וכל שכן בשאר השטרות אומר אני דהאי כ"ש ק"ו פריכא הוא דאדרבה כיון דצריכים שם כדי להשלים קרחתו לכך כשר דלאו משום עדות חתמי אלא להשלים קרחתו אבל בשאר שטרות שכבר נשלם השטר למה חתמו הקרובים אח"כ אלא ודאי מתחלה נצטרפו יחד להעיד. והתוספות פרק גט פשוט בסוף הדיבור תירצו הך דגט קרח בענין אחר ע"ש: עוד יש לתרץ קושיות הרמב"ן מהך דיהמביא תנין דהתם דוקא בגט אמרינן הכי מה שאין כאן בשאר שטרות שאין קיום שטרות אלא לבסוף ותירוץ זה מרומז בדברי התוספות פרק גט פשוט ודלא במהר"ש אידלש שם שכתב לדעת התוס' שם דהך דהמבי' תנין לא אתא אלא לאפוקי אמצע ואף שבאשר"י הוא כן לא נהירא ועוד שהרא"ש סובר כן לגרמיה אבל בתוספות שם אי אפשר לפרש כן דהאיך מרומז זה בתוספות והאיך יקשו התוס' מתחלה מהך דהמביא תנין ולא יזכירו אח"כ שום תירוץ אבל מה שכתבתי מבואר להדיא בדבריה' למדקדק שם וכן משמע בסמ"ג דף ק"ץ ע"ב וכן משמע בר"ן פרק המביא תנין וגם דברי התוס' פרק המביא תנין יש לפרש כן ומ"ש הב"י בא"ע סי' ק"ך בשם הר"ן ור"ת דבסוף פסול לכ"ע בין בגטין בין בשטרות לא ידעתי מנ"ל הא דאדרבה המדקדק בדברי הר"ן ור"ת יראה דבגיטין מודי דכשר בסוף וכמ"ש ומ"ש הר"ן ור"ת שם דאפי' מאן דמכשר הכא לא מכשר אלא בתחלה כו' ר"ל מאן דמכשר הכא בשטרות כמו בגיטין לא מכשר אלא בתחלה בשטרות ע"ש והא דקאמר בהמביא תנין אתי לאחלופי בשאר שטרות ה"פ שיאמרו מדגבי גט שקיומו מלמעלה כשר בקרובי' מלמעלה אם כן אפי' חתומים על השטר קרובי' וידוע שלעדות חתמו כשר: עוד יש לתרץ דבהך דהמביא תנין היינו שחתום בתחל' קודם שחתמו הכשרי' ולא אתא אלא לאפוקי חתמו בסוף אחר שחתמו הכשרים ומ"מ הפסול חתום בשורות הראשונות ותירוץ זה מבואר בחדושי הרשב"א פרק המביא תנין ובמרדכי פרק ג"פ: אבל מה שכתב מהרש"ל בח"ש נרק המביא תנין על דברי התוספות שם דלמאן דאמר התם פסול ליכא הך איכא בינייהו דנמצא קרוב או פסול וכן כתב הב"י והב"ח בא"ע סי' ק"ך לדעת התוספות לא נהירא לי כלל דאין זה סוגית הש"ם כלל אלא נראה דסבירא ליה להתוס' אחד מג' תירוצי' הנ"ל שכתבתי: ומ"מ תירוץ הראשון נראה לי עיקר דמיחתם בתחלה לא אתא אלא לאפוקי דיעבד ואי לאו דמסתפינא לחלוק על כל הפוסקי' הייתי אומר דבגט בנמצא קרוב או פסול בין בתחלה בין בסוף כשר דהא בתוספתא ס"פ בתרא דגטין קתני גט שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשוני' קרובי' או פסולי' תתקיי' עדות בשאר ע"כ והובא בחידושי הרשב"א פ"ב דגטין ולפי מה שהוכחתי לקמן דהראשוני' דנקט דוקא ולא אחרוני' וכמ"ש הרשב"א שם וכן התוספות ושאר הרבה פוסקי' אם כן טפי כשר בראשוני' מבאחרוני' וא"כ נראה דהיינו כדאיתא בירושלמי פ"ק דגטין שהבאתי לקמן דהך ברייתא אתיא כמ"ד עדים חותמי' זה בלא זה אבל למ"ד אין עדי' חותמי' אלא זה בפני זה אפילו חתום פסול לבסוף כשר וא"כ הא קי"ל דבגט אין חותמי' אלא זה בפני זה וא"כ בע"כ הא דקאמר בש"ס פ' המביא תנין מיחתם בתחלה היינו כדפי' לענין לכתחלה אבל בדיעבד בכל ענין כשר. כך נ"ל אלא שאינני כדאי לחלוק על הפוסקי' ובפרט להקל בגיטין: ואחר אשר דחיתי ראיות הרמב"ן אביא ראיות לדברי ה"ג חדא כיון דברוב הספרי' גרסי' כגירס' ר"ח הראשוני' וכן הוא להדיא בתוספתא למה נוציא הברייתא מפשטה ולו דנקט ראשוני' לרבותא הא פשטא דמילתא משמע ראשוני' דוקא: ועוד מצאתי מזה בירושלמי פרק קמא דגטין ונ"ל להוכיח משם דהראשוני' דוקא. דגרסינן התם על מה דתנא התם כל גט שחתו' עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים אלא מעתה אפילו כותי א' יהא פסול א"ר אבין תפתר שחתם ישראל לבסוף אמר ר' יוסי אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה ברם כמאן דאמר אין עדי' חותמי' אלא זה בפני זה אפלו חתם כותי בסוף כשר שטר שחותמו בארבעה עדי' ונמצאו שני' הראשוני' קרובי' או פסולי' כשר ותתקיי' העדות בשאר רבי אילא בשם רבי יסא אתיא כמאן דאמר אין העדי' חותמין אלא זה בפני זה ברם כמאן דאמר עדי' חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל בסוף פסול ויעשה כהרחק' עדות ויהא פסול לית יכול דקאמר ר' יסא בשם ירמיה עדים פסולי' אינן נעשין כהרחקת עדות שלא באו אלא להכשירו של גט עכ"ל הירושלמי שלפני. ונ"ל שהגירסא מהופכת שכפי גירסא זו אין לו הבנה גם קשה דהא בש"ס פ"ק דגטין (דף י') אמרינן אדרבא איפכא והכי איתא התס אמתניתין דהתם לא הכשירו בו אלא עד א' כותי וכגון דחתי' ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוה לא מחתי' ליה מקמיה אי הכי אפילו שאר שטרות נמי אלא אמרי' רווחא שביק למאן דקשיש מיניה הכא נמי רווחא שביק למאן דקשיש מיניה אמר רב פפא זאת אומרת עידי הגט אין חותמין זה בלא זה מאי טעמא אמר רב אשי גזירה משום כולכם ע"כ. ותו דבשטרות מי איכא למ"ד אין העדי' חותמין אלא זה בפני זה דהא בגיטין לא אמרי' הכי אלא משום גזרה דכולכ' והא לא שייכא בשטרות. אלא נראה ברור דהכי גרסי' אמר ר' אבין תיפתר שחתם ישראל לבסוף ר' אילא בשם ר' יוסי אתיא כמ"ד אין העדי חותמי' אלא זה בפני זה ברם כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל לבסוף פסול שטר שחותמו בארבעה עדי' ונמצאו שנים הראשוני' קרובי' או פסולי' כשר ותתקיי' העדות בשאר אמר ר' יוסי אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה ברם כמאן דאמר אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי בסוף כשר (והא דקאמר ברם כמאן דאמר אין עדי' חותמין אלא זה בפני זה משום גט נקט לה דבגט נמי קתני בתוספתא גט שחתמו עליו ד' עדים ונמצאו הראשוני' קרובי' או פסולי' כו' והבאתיה לעיל דאלו בשטר ליכא למאן דאמר הכי א"נ סירכא דלישנא דלעיל נקט וה"ק דאלו הוה אמרינן אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם פסול בסוף כשר) והשתא ניחא נמי הא דקאמר ר' יוסי אתיא כמאן דאמר עדים חותמין זה שלא בפני זה כו' דלפי הגירסא דלעיל קשה מאן דוחקיה לוקמה למתניתין כמאן דאמר אין עדים חותמין זה שלא בפני זה ואפילו חתם בסוף כשר ודוחק לומר דהא דקאמר ר' יוסי אתיא כמאן דאמר כו' אר' אבין קאי כלומר דר' אבין דאוקמה הכי ולא אוקמה בחתם כותי בסוף ס"ל הכי והשתא ניחא נמי דלא פליג ר' אבין אברייתא דלפי הגירסא דלעיל צריך לומר דר' אבין פליג אברייתא דשטר שחותמו בארבע' עדים וזה תימה וגם הלשון אפילו חתם ישראל לבסוף פסול קשה לפי הגירסא דלעיל והל"ל בקצור ברם כמאן דאמר כו' פסול אלא ודאי הגירסא היא כמ"ש וא"כ הירושלמי ס"ל ממש כש"ס דילן דבגט אין עדים חותמין אלא זה בפני זה ובשטר חותמין זה שלא בפני זה וה"פ שטר שחותמו בארבעה עדים ונמצאו שנים הראשוני' קרובי' או פסולי' כשר דמסתמא רווחא שבקי לקשישי ומסתמא למילוי חתמי שלא יפסל השטר בהרחק שני שטין אבל שנים האחרי' פסולי' דלא שייך לומר רווחא שבקי ולאיזה צריך חותמי' הא כבר נעשה השטר כתיקונו אלא מסתמא לשום עדות חתמי אמר ר' יוסי אתיא כמאן דאמר עדים חותמין זה שלא בפני זה הלכך אמרינן דהראשוני' הכשרים לא ידעו מן האחרוני' הפסולי' ברם אי אמרינן אין עדי' חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי שהוא פסול לבסוף כשר דכיון דידעי הכשרי' שיחתמו האחרוני' ודאי ידעי דלאו לעדות חתמי האחרוני' אלא לכבוד או לתנאי וכה"ג דאי לעדות היאך יחתמו עם הפסולי' דהא נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. כן נ"ל הצעת בירושלמי. ואם כן מוכח דהראשונים דוקא:

ב

גם דעת הרי"ף נ"ל כדעת בה"ג שהרי גם הוא גורס בפ' ג"פ כר"ח ונמצאו הראשוני' וכבר הוכחתי דהראשוני' הוא דוקא ומ"ש הרי"ף פ"ק דמכות בשם גאון אין ראיה דהתם לא בא אלא לחלק בין עדות בע"פ לבשטר ומיירי בראשוני' והיינו שכתב שם טעמא דאמרי' רווח' שביק למאן דקשיש מיניה וזה לא שייך רק בראשוני' דוקא ולא כב"י ושאר אחרוני' לדעת הרי"ף פ"ק דמכות בשם גאון. גם מ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א נ"ל דלא דק דהרי הרשב"א פ"ב דגיטין ס"ל כבה"ג אלא שמסכים לרי"ף בשם גאון דיש חילוק בין עדות בע"פ לשטר ומיירי כדפי'. וכן מוכח להדיא בתשו' רשב"א סי' אלף צ"ב ומוכח שם דדעת הרי"ף כדעת ר"ח ובה"ג שכתב שם מתחלה וז"ל לא פסלינן שטרא מספק אלא תתקיי' העדות בשאר דאמרי' רווחא שביק כו' הנה שהגאון והרב אלפסי ז"ל הסכימו בדבר להכשיר וראוי לסמוך עליה' דגדולי ישראל ומובהקי' הם כו' ואח"כ בסמוך מיד כתב אלא מיהו אם מקיימי' מן הראשוני' או מן האחרוני' בזה נחלקו גדולי ישראל לפי שר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל סוברין לומר דוקא מן האחרוני' ולא מן הראשוני' דתלינן הראשוני' במילוי כו' הרי מוכח להדיא כדפי':

ג

גם בריב"ש סי' תט"ו הבין דעת הרי"ף דמכשיר בכל ענין ולפענ"ד כמ"ש:

ד

גם מ"ש הטור והגאוני' לא חילקו כו' צל"ע דנראה לפרש גם דברי הגאוני' כהרי"ף שהרי הרא"ש כתב פ"ק דמכות לשון גאון של הרי"ף ובפ' ג"פ כתב דבסוף פסול אלא ודאי כמ"ש:

ה

הגה נתבאר שדעת הלכות גדולות ור"ח והרי"ף והרשב"א דדוק' ראשוני' ולא אחרוני'. וכן ר"י נ"ב ח"ב אע"פ שהביא סברת האומרי' דכ"ש אחרוני' כתב מיד אח"כ ויש מן הגדולי' שכתבו שאם הפסולי' אחרוני' או אמצעי' השטר פסול. רשב"א פ' ג"פ דף קס"ב ע"ב הסכים לדברי בה"ג וכן הסכי' הר"ן פ"ב דגטין והתוס' שם ובפ' ג"פ וכן פסקו הרא"ש והמרדכי שם וכ"כ הטור וכן דעת הסמ"ג דף ק"נ ע"ב וז"ל גרסי' בתוספחא ומביאה בהלכות גדולות היו ד' וה' עדים חתומי' על השטר ונמצאו שני' הראשוני' קרובי' או פסולי' תתקיי' העדות בשאר דאיכא למימר לכבוד או למילוי חתמו אבל באחרוני' לא הייתי מכשיר עכ"ל והשמיט דברי הרמב"ם שם:

ו

וכן דעת ה"ר משה בר חנוך שהביא הבעל העיטור דף ל"ח ע"א וז"ל ובתשו' ר' משה בר חנוך כשהושוו ג' לשנים לבטל עדות' כשהם חתומי' פסולי' באמצע או בסוף וזו היא ששנינו תתקיי' העדות בשאר כשהם חתומי' בראשונ' לשם כבוד חתמו ולא לשום עדות כו' והריב"ש סי' תט"ו פי' דהר"מ בר חנוך מיירי כשחותמי' יחד זה בפני זה אבל שטר שבא לפנינו ואין נודע אם חתמו יחד או זה שלא בפני זה לעולם כשר דתולין שהכשרי' לא חתמו עם הפסולי' אלא לאחר שנכשר השטר בחתימת הכשרי' כו' ולא נהירא לי דפשט דבריו משמע דמיירי בסתם שטר שבא לפנינו ועוד דלא מסתבר לחלק בכך בזה ועוד דא"כ ל"ל לר"מ ב"ר חנוך למימר וזהו היא ששנינו תתקיי' בשאר כשהן חתומי' בראשונה הא הך ברייתא דתתקיי' בשאר מיירי בסתם שטר שבא לפנינו שנמצאו קרובי' ופסולי':

ז

ובבעל העיטור שם כתב אחר דברי הר"מ ב"ח וקשיא לן הא דגרסי' בגטין מיחתם בתחלה קרוב או פסול כו' והיינו קושית הרמב"ן פ' ג"פ על הבה"ג וכבר כתבתי דל"ק מידי:

ח

גם מ"ש הריב"ש סי' תט"ו שדעת ר"י ור"ת דכשרי' בין בתחלה בין בסוף הוא תמוה שהרי התוס' פ"ב דגטין והרשב"א והר"ן שם וכן התוס' פ' ג"פ והרא"ש והמרדכי שם כתבו להדיא בשם ר"י איפכא וגם כתבו התוס' והרא"ש ומרדכי ורשב"א והר"ן שם שגם ר"ת חזר בו והודה לדברי ר"י ע"ש:

ט

וכן נראה דעת הנמוקי יוסף שכתב בפ"ק דמכות וז"ל הרמב"ן ז"ל וכ"ש לב' אחרוני' שנמצאו קרובי' או פסולי' שהוא כשר דאמר בתר הכי אתי הנך וחתמי ואין דעת התוספות כן אלא לעולם צריך שיהיו ב' אחרוני' כשרי' ובפ' גט פשוט היא בארוכה עכ"ל ובפ' ג"פ לא כתב רק כדברי התוס' וז"ל שם הראשוני' כגון בשטה הראשונה מהשני' יתקיי' העדות באותם שנחתמו בשטה שנייה שהם כשרי' ונימא שהראשוני' לכבוד בעלמא והא דאמרי' נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן פסולה מיירי שנחתמו אחרוני' בשטה שניה או כולם יחד בשטה אחת דאז ודאי נימא דלשם עדות גמור נתכונו עכ"ל:

י

הגה נתבאר שהעיקר בש"ס דדוקא נמצאו הראשוני' קרובי' או פסולי' כשר ולא האחרוני' וכן דעת בה"ג ורשב"ם ור"י ור"ת והר"מ ב"ח והרשב"א והר"ן והתוספות והרא"ש ומרדכי ונמוקי יוסף וסמ"ג והגהת מיימוני פ"ה מה' עדות וטור וכן דעת ראב"ן דף ק"י ריש ע"ב וכן נראה דעת הרי"ף ורבינו חננאל והכי נקטינן:

יא

ולענין אמצעי' הנה בבה"ג והר"מ בר חנוך והר"ן פ"ב דגטין ור' ירוחם נ"ב ח"ב ומרדכי פ' ג"פ מבואר דאמצעי' פסולי' כמו בסוף וכ"כ התו' פ"ב דגטין וכן הוא בפסקי תוס' שם וכן נראה דעת הרשב"א שם ודלא כהרא"ש פ' ג"פ (ומ"ש בית יוסף דאפשר דלא פליג הרא"ש אהנך רבוותא לא נהירא לי ע"ש בהרא"ש) והכי מוכח לפי מה שהוכחתי דהברייתא דוקא נקט' הראשוני' וכן עיקר (ודלא כנראה מדברי הר"ב בהג"ה):

יב

גם מ"ש במרדכי פג"פ בשם ראבי"ה ופ"ק דמכות בשם הירושלמי וכן הוא בראב"ן שם דף ק"י ריש ע"ב בשם הירושלמי שיכתבו העדים בפי' דלמילוי חתמו לא נהירא ואפשתי ולא מצאתי כן בירושלמי והוא נגד משמעות הש"ס וכל הפוסקים שכתבו להדיא דבסתמא תלינן דלמילוי חתמו וכן עיקר:

יג

אכן מ"ש התוס' פ"ב דגיטין ופ' ג"פ והרא"ש שם והרשב"א והר"ן פ"ב דגטין והטור דאין מקיימי' השטר אלא מעדי' שלמטה. לא כתבוהו שאר הפוסקי'. וגם אין נ"ל כדבריה' בזה אלא נ"ל עיקר בזה וכמו שכתב הרמב"ן בחדושיו פ' גט פשוט והריב"ש סי' תט"ו דמקיימי' השטר מכל תרי דאית ביה דמסתמא לא חיישינן דאית ביה קרובי' וכן מוכח דעת הרמב"ם והמחבר וכמ"ש לקמן דמשמע ליה דה"פ דש"ס כל כי האי גוונא אין מקיימי' אותו אלא מעדי' שלמטה הא בעלמ' מקיימי' בין מלמעל' בין מלמטה וכמ"ש הרמב"ן והריב"ש שם וכתבו שהוא דבר פשוט מאוד וא"צ לכתבו עוד נ"ל ראיה ממאי דתניא היו ארבעה וחמשה עדי' חתומי' על השטר ונמצאו שני' הראשוני' קרובי' או פסולי' תתקיים העדות בשאר משמע הא כל שלא נמצאו פסולי' תתקיים באיזו שנים שירצה ודוחק לומר דה"ק היכא דלא נמצאו פסולי' נמי לא תתקיים אלא בלמטה אלא דבנמצאו פסולי' ס"ד דלא ליהני קיום בשאר דבטל כל העדות קמ"ל דא"כ הכי הל"ל היו ארבעה וחמשה חתומי' על השטר אע"פ שנמצאו קרובי' או פסולי' תתקיים העדות בשאר גם פשטא דבריית' לא משמע הכי אלא כדפי'. גם לדעת הרמב"ם והמחבר כ"ש שצ"ל כן שהרי הם סוברי' דבקרובי' בין בתחלה בין בסוף כשר וא"כ איך מקיימי' השטר אפי' מעדי' של מטה אלא ודאי כדפי' דסתמא לא חיישינן לקרובי': ובספר לחם משנה פ"ה מה' עדות ראיתי שהניח זה בקושיא על הרמב"ם וכתב וז"ל והרמב"ן בחדושיו פ' גט פשוט הביאו והריב"ש סי' תט"ו כתב לתרץ קושיא זו וז"ל ואין לחוש שמא יקיימו אותו מאותן העדים שלמטה דכיון שהם קרובים או פסולים מגליא מלתא ולא אתי למסמך עלייהו וקשה לי על תירוץ זה מהא דאמרינן בס"פ הזורק גבי גט מקושר אמר רבי יוחנן לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לקיומי בתרי קרובים וחד כשר והא כיון דקרובי' ידיעי היכי אתי לקיומי בהו ואמאי ידיעי טפי בפשוט ממקושר עכ"ל ולא קשה מידי דהתם במקושר כיון דליכא עדים טפי מכי אורחיה לא מיגליא מלתא אבל הכא כיון דאיכא ארבע וחמשה וה' עדים טפי מאורחיה דייקי בית דין ומגליא מלתא ובאמת לא עיין הלחם משנה רק בריב"ש שמביא דברי רמב"ן בקצרה ואישתמיטתיה חדושי רמב"ן עצמו שהקשה קושיא זו ותי' כן להדיא כדפי' וז"ל הרמב"ן בחדושיו שם ובגט קרח נמי הכשירו קרובי' בין באמצע בין בסוף כראיתא בפ' הזורק ואעפ"י שלא הכשירו בו אלא אחד משום דדלמא אתי לקיומי בשני קרובי' וחד כשר הכא שאני משום דכיון דלא הוו צריכי למחתם ולאו אורחא דאינשי לרבויי בעדי' בגט פשוט בודאי אמרי בי דינא מאי דקמן ומיגליא מלתא דקרובי' נינהו ומשום תנאי או למילוי ריוח חתמו עכ"ל ובסתס שטר שלא נמצאו קרובים כיון דלא מגליא מלתא מקיימי' מאיזו שנים שירצה דאם איתא דהוו קרובי' או פסולי' הוו מיגליא: עוד כתב שם הרמב"ן ז"ל לתרץ את זה וז"ל ואפשר נמי דהני מילי לכתחלה ומשום טעמא דפרישית דאתי לקיומי בהו כיון שהוחתמו שם בודאי כדי להשלים קרחתו של גט אבל דיעבד כשר ואעפ"י שיש לחוש שמא יקיימו מהם עכ"ל וגם זה התירוץ נכון הוא: ומעתה גם מ"ש הרשב"א במילוי כו' אין נראה לפע"ד דנהי דר"ח והרי"ף גרסי הראשוני' ומשמע הראשוני' דוקא מ"מ היינו לענין כשנמצאו פסולי' בודאי אז בראשוני' השטר כשר דאמרינן למילוי חתמי דרווחא שבקי לקשישי ולא באחרוני' אבל בסתם שטר מקיימינן מכל תרי דאית ביה וכמ"ש וכן עיקר:

א

אם הכשרים זוכרי' כו' זהו מתשובת הרא"ש כלל ס' דין ג' וכתב בסמ"ע ס"ק ל"ד דממ"ש הרא"ש בתשובה שם סי' ה' נראה כסותר למ"ש בסי' ג' ששם כ' דאפי' כשחותמי' בשטר אין לכשרים לחזור ולהעיד אלא א"כ שהפסולי' לא היו עמהם בראיית ההלואה אלא שישבו אח"כ וחתמו יחד ומ"ה אמרי' דהשטר פסול והעדות כשר ולא כשהיו הפסולי' עמהן וכוונו להעיד גם בשעת הלואה ואפשר דמ"ש בדין ה' לא כ"כ כ"א לדעת הרמב"ם דס"ל דבראיה לחוד מפסל העדות אבל הרא"ש ס"ל דתרתי בעינן ראיה והגדה וכמ"ש הטור בסי' ל"ו מ"ה כתב שם בדין ג' דיכולי' החתומי' על השטר לחזור ולהעיד ודוחק וצ"ע עכ"ל ולא נהירא אלא נראה דהרא"ש בסי' ג' וכן המחבר כאן מיירי שהפסולי' לא היו עמהם בשעת ראיה ולא הוצרכו לבאר זה דפשיטא דכשהפסולי' היו עמהם דבטל העדות לכ"ע דהא ה"ל ראיה והגדה דעדי' החתומי' על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי ומה"ט קי"ל בכל דוכתי עדי' החתומי' על השטר אין יכולים לחזור ולהעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהגדה בשטר כהגדה בב"ד היא כן נ"ל: ולפי מה שהעליתי לעיל סי' ל"ו סק"ח דבנצטרפו בראיה לחוד בטל העדו' אפילו לא העידו אח"כ א"כ אם היו הפסולי' עמהם בשעת ראית המעש' נתבטל העדות אפילו לא חתמו בשטר ואם לא היו הפסולי' עמהם בשעת ראיית המעשה וחתמו על השטר פסול דאע"ג דהעליתי לעיל סי' ל"ו ס"ק ו' דבהגדה לחוד לפני ב"ד לא נצטרפו ודלא כהרמ"ה הגדה דבשטר גרע טפי כיון דחתומי' יחד על שטר א' וה"ל מזויף מתוכו וגם כיון דאין העדי' חותמי' על השטר אלא מדעת המתחייב שאומר להם כתובו וחתומו א"כ חתימתן על השטר הוי צירוף לענין מעשה השטר כיון שצרפן יחד לחתום על שטר א' אבל ראיית המעש' לא נתבטל דראיית המעש' וחתימת השטר שני ענינים מחולקי' הם כן נ"ל ודלא כמהר"מ אלשקר בתשובה סי' ט"ז דף כ"ד ע"א שכ' דמדפסל הרמב"ם שטר שחתומים עליו קרובים או פסולי' מוכח דס"ל כהרמ"ה דהא כתב אם יש עדות ברורה שישבו כולם לחתום כו' ולא קאמר אם יש עדות דבשע' שראו היו כולם ביחד דהא אפשר דהעדות קיתה בזמן א' והחתימה מאוחרת כו' והאריך שם בזה וליתא אלא כמ"ש דהשתא לא עסקינן אלא שהשטר בטל אבל מענין המעש' לא מיירי והשטר בטל מ"מ מטעמא שכתבתי והא ראיה שהרי הרא"ש וטור לעיל סי' ל"ו ושאר פוסקי' לא ס"ל כהרמ"ה ואפ"ה פסלי בשטר אלא ודאי כמ"ש (ומ"ש הנ"י פרק ז"ב בשם בעל העיטור ומביאו ב"י סי' נ"א ס"ה דאין משביעים ע"פ האחד הכשר שבא להעיד בע"פ וכן משמע בתשובת רשב"א שהביא ב"י לעיל ס"ס ל"ו מיירי שנצטרפו יחד בשעת ראיית המעש' ודוק):

א

ובית דין יכתבו עדותן כו'. נ"ל דוקא קאמר בית דין אבל הם עצמם לא שכבר עשו שליחותן שלא נעשו שלוחי' לחתום את השטר אלא בצירוף הפסול ודוק:

א

שלא מדעת הלוה כשר. שאין שם פסול עליו לאמר שאין בידו לעשות ממנו שטר בלא דעת הלוה ומה"ט נרא' פשוט דיכול המלוה למלאותו בקרובי' אפילו אחר היום שנחת' וכן מוכח באשר"י וא"כ קשה על המחבר דלא ה"ל לסתום ולכתוב בסעיף ט"ו שלא כדעת הרא"ש ולכן נרא' שהכל סעיף אחד הוא והוא מצורף למ"ש לפני זה בשם הי"א ויש להגיה וי"ו וצ"ל והא דמכשרינן כו' עכ"ל סמ"ע ולא נהירא דא"כ לא ה"ל להמחבר לעשות מזה סעיף מיוחד אלא נרא' דס"ל דכ"ע מודו בזה דנהי דיכול לעשות שלא מדעת הלוה היינו כיון שמסר השטר לידו כאלו הרשהו לעשו' אבל מ"מ אין השטר נכשר אלא משעת המילוי וגם באשר"י לא מוכח מידי וי"ל דמודה בזה לה"ר יונה ע"ש:

א

אם הוא שטר שאין בו קנין כו'. ואפילו למ"ד (לעיל סי' ל"ט ס"ק מ') עדיו בחתומיו זכין לו בשטר כזה דלא נחתם כראוי מודה דאינן זוכין לו. סמ"ע וכ"כ הב"ח:

א

הבא מכח עכו"ם כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ל"ז ועמ"ש לקמן סי' ס"ו סעיף כ"ה ס"ק פ"ב:

א

וכן אם היה כו' דחיישינן כו'. דברי הר"ב צל"ע דכיון דקי"ל לעיל ריש סעיף י' דאם סיימו השטר באמצע שטה והניחו הנשאר חלק וגם שתחתיה פסול השטר א"כ היכא חיישינן שעשו העדי' כך ובעיר שושן כתב וז"ל חיישינן שמא כו' דאמרינן לעיל סעיף י' שהוא כשר כו' ודבריו תמוהין דהא אמרי' לעיל שהוא פסול וכ"כ איהו גופיה שם ודאי דליכא מאן דפליג בהא שהוא פסול דהא יוכל לזייף בחצי השטה שלמעל' מה דבעי ולא יהא הזיוף ניכר כלל ובסמ"ע כ' דכיון דאיכא ריעותא לפנינו דמתחיל השטר באמצע. שטה חוששין לזה. וקשה וכי בשביל שום ריעותא כזה נחשוד לעדי' שחתמו על שטר פסול מה שלא מצינו כן בש"ס ושום פוסק. ועוד קשה לי שממקור דין שהוציא הרב כן לא משמע כן שדין זה הוא לקוח ממרדכי פ' ג"פ שכתב שם בשם ראבי"ה שפירש הא דפשטינן שטה ומחצה כשר וז"ל ונ"ל דהני מילי כגון דסיים שריר וקיים באמצע השטה והניח חלק חצי שטה זו ועוד א' שלימה ושוב בשלישית חתמו דליכא למיחש דזייף דה"ל כי מזייף ליה הוא בשטה אחת ועדיו בשטה אחרת ופסול דדומה לשני שטין אבל אם סיים שריר וקיים בסוף שטה והניח שטה וחצי חלק פסול דגייז ליה וכתב בשטה דחתימי סהדי מה דבעי דה"ל הוא ועדיו בשטה אחת ויש להביא ראיה מהא דאמרינן שטר הבא בשטה אחת ועדיו בשטה אחרת פסול ה"ה הכא בשני שטין אם לא התחיל בשטה ראשונ' אלא באמצע הקלף שכנגד חתימת העדים שפסול דאל"כ עדיין יש לחוש לדלמא גייז ליה לחצי שטה ויניח חצי שטה ושטה שלימה תחתיה עם העדי' ויכתוב מה שירצה בחצי שטה העליונה ע"כ לשונו. הרי שדקדק וכתב דהני מילי כגון דסיים שריר וקיים באמצע השטה כו' אבל אם סיים שריר וקיים כו' משום דודאי אם לא סיים שריר וקיים באמצע השטה והניחו מחצה ושטה חלק ושוב בשלישי חתמו השטר פסול דאיכא נמיחש שיכתוב בחצי השטה שלמעלה מה דבעי אבל כשסייס שריר וקיים ליכא למיחש לזיופא דמה דכתיב בתר שריר וקיים לא מהני דס"ל לראבי"ה דתרי שריר ן קיים לא כתבינן אפילו בשטה שלפני אחרונה (דאע"ג דליכא למיחש לזיופא מכל מקום לא פלוג ובכל גווני לא כתבינן תרו שריר וקיים) כמו שאוכיח לקמן מדברי רשב"ם וראבי"ה וא"כ כאן ששטר זה מתתיל באמצע קלף חיישינן שמא סיימו באמצע שטה שריר וקיים. וראיה דס"ל לראבי"ה דתרי שריר וחיים לא כתבינן אפילו בשטה שלפני אחרונה שהרי לעיל מיניה שם בפרק גט פשוט כתב המרדכי שראב"ן ורשב"ם כתבו דהרחיק שתי שטין פסול דוקא בדלא כתב שריר וקיים דאי כתוב שריר וקיים תו לא מצי למכתב מידי בתר היכי והשיג ראבי"ה עליהם דאין נראה דאכתי איכח למיחש דלמאגייז לכולי שטרא וכתב בהני ב' שטין מה דבעי עכ"ל משמע דאי לאו הכי הוה כשר ולא הוה חיישיכן דלמא הדר כתיב שריר וקיים פעם שנית אלא ודאי דס"ל דתרי שריר וקיים לא כתבינן אפילו בשטות שלמעלה וכן משמע ממ"ש המרדכי שם לעיל מיניה וז"ל וכן פיר"י כו' וקיימא לן נמי דתרי שריר וקיים לא כתבינן והנהיגו לכתוב שריר וקיים בכל השטרות ועכשיו שהרחיקו ב' שיטין מן הכתב אין לחוש כלל עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחדושיו להדיא פ' ג"פ לדעת רשב"ם וז"ל ואם יאמר הרב דתרי שריר וקיים לא כתבינן אפילו בגט פשוט יכול הוא לומר שאם כתוב שריר וקיים יכולי' להניח חלק שתי שטין שאין לחוש לשמא יזייף ויוסיף שאין למדין מכל מה שלמטה משריר וקיים הראשון אלא שעדיין יש לפוסלו דלמא גייז לכולי שטרא כו' עכ"ל וזה גם כן דעת ראבי"ה וא"כ מוכח מדברי ראבי"ה דדוקא משום דתרי שריר וקיים לא כתבינ' הוא דפסול דחיישינן שמא סיימו שריר וקיים באמצע שטה ותו לא היה חשש זיוף הא לאו הכי אע"ג דאיכא ריעותא לפנינו שהשטר מתחיל באמצע שטה היה כשר וא"כ אנן דקי"ל דתרי שריר וקיים כתבינן בשיטה שלפני אחרונה וכדלעיל ס"ס מ"ד שטר זה כשר דודאי נעשה כך שטר זה מתחלה דאל"כ לא היו עדים מנוחין חלק מחצה ושטה שהרי היה אפשר נזייף ולכתוב תרי שריר וקיים וא"כ דברי דר"ב בכאן דפוסל שטר זה צל"ע:

א

והוא שלא יהא שום שינוי בין השטר למקו' חתימת העדים כו' וה"ה שלא יהא שינוי בשטר עצמו בין מקום שטר זה למקום שטר זה אלא משום דבשטר עצמו יכול למחוק כל השטר ולא יהא בו שום שינוי לכך קאמר למקום חתימת העדי':

א

על כן לא יחתמו כו' ומקום השטר פ"א כו'. והעדי' לא ירגישו בזה בשעה שיבאו לחתום דאין ניכר ההפרש בין נמחק פעם א' לנמחק שתי פעמי' רק לאחר שנכתב על המחק ונתייבש הכתיבה והעדי' ילכו משם קודם לכן. כן כתבו התוספות פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ג ע"א) לשטת רב"י ולשטת ריב"ם דלקמן דס"ל דההפרש ניכר מיד כתבו דהיינו דוקא לבית דין ניכר דדייקי אבל לעדי' אינו ניכר דלא דייקי:

א

ואם יש בין חתימת העד לשני ריוח כו'. כ"כ התוספות פ' ג"פ סוף דף קס"ג לשטת רב"י וכ"כ בהגהת אשר"י שם בשם פיר"י אבל בשם ריב"ם כתבו התוס' שם דאפילו יש ריוח כשר כשאינו ניכר שנמחק שתי פעמי' דאף קודם שנכתב עליו ניכר ההפרש בין נמחק פעם א' לנמחק שתי פעמי' וכ"כ בהגה' אשר"י שם ל"א דכשר אפילו יש ההפרש בין עד לעד וכ"כ הריב"ש סי' מ"ט בשם הרמ"ה וז"ל ומלשון הרמ"ה ז"ל בההיא סוגיא נראה שאין חלק פוסל בין עד לעד שהוא ז"ל כתב ששטר הבא הוא ועדיו על המחק שהוא כשר שצריך לדקדק בו שחלק שיש בין עד לעד לא יהי' נמחק שני פעמי' כיון שהשטר ועדיו על המחק פעם אח' שאל"כ יש לחוש שמא שטר זה הי' הוא על הנייר ועדיו על המחק והי' כתוב בין עד לעד אנחנא סהדי חתימנא אמחקא כו' וזה מחק השטר וכתב כרצונו על המחק ומחק הכתב שבין עד לעד והרי הוא נמחק שני פעמי' אבל כשהחלק שבין עד לעד הוא דומה לכתב ולחתימות אין לחוש עכ"ל ונראה שגם הריב"ש מסכים לזה וכן משמע לכאורה פשטא לישנא דבש"ס וא"ת חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם א' לנמחק שני פעמי' כו' משמע דהמחק גופיה אינו דומה אף קודם שנכתב עליו ויש לתמוה על המחבר איך סתם כדברי הטור ולא הביא אף בב"י שום חולק עליו שהרי גדולי הפוסקים חולקין ונראה לכאורה עיקר כדבריהם וכמ"ש ואולי היא מפני ששטר הבא הוא ועדיו על המחק לא שכיחי:

א

והוא שכתבו כן בין חתימת עד הראשון לחתימת עד השני לפי' ריב"ם דלעיל שנמחק שני פעמי' ניכר אף שאין נכתב עליו לאו דוקא כשכתבו העדי' כן בין עד לעד דה"ה כשכתבו כן על המחק לפני חתימתן אבל לפי' רב"י ניחא שאינו ניכר כיון שאין כתוב עליו כלום כ"כ התוס' פג"פ ור"ל דאם יכתבו כן לפני חתימתן יש לחוש שימחקנו ולא יכתוב עליו כלום ואף שיהי' חלק בין השטר לעדי' אין השטר פסול בכך דשיעור כתיבת אנחנא סהדי כו' אינו אלא שטה אחת וכשיש חלק שטה א' לפני השטר כשר משום שאין העדי' יכולים לצמצם לחתום מיד סמוך לכתב. כן נ"ל לפרש דברי התוס' ודו"ק:

א

אפי' כתבו אנו העדי' כו'. כלומר אפי' כתבו כן על הנייר לפני חתימתן ובא שטר בזה לפנינו דודאי השתא לא נעשה בשטר זה שום זיוף אפ"ה פסול מטעם דסוף סוף ימחקנו כו' אבל אין לפרש אפי' כתבו העדי' כן בין עד לעד דא"כ בלאו הכי פסול דשמא היה שטר זה כפשוטו כולו על הנייר וחתם עד הראשון ואח"כ מחק כל השטר והעד השני כתב כן אחר עד הראשון והעד הראשון אינו מסכים ע"ז ונמצא שאין השטר נכשר רק ע"פ עד אחד ואינו כלום ולא דמי לסעיף שלפני זה דהתם מה שנכתב בין עד לעד הוא לתועלת הלוה שלא יזייף המלוה השטר משא"כ הכא שהוא לתועלת המלוה פשיטא שאינו כלום כיון שאין כאן אלא עד א' דאל"כ כל מלוה אחר שיחתום עד א' יזייף בשטר מה שירצה ויקיימנו בין עד לעד ויעשה קניניא עם העד הב' אלא ודאי כמ"ש ובזה דחיתי לעיל ס"ס מ"ד ראיות הרשב"א ע"ש:

א

(בש"ע סעיף ה' אי אמרי אקרינן כו') נ"ל דבמקו' דההכשר תלוי בהקרו לפניהם לא מהני השאלה לשאול אותם אם הקרו כי יש לחוש שמא מתוך דברי הבע"ד ילמדו לשקר ולומר שהקרו לפניהם אלא שאם אומרי' מעצמ' כן מהני ואם לא אמרו כן מעצמם אינו מועיל אלא עד שיכוונו עדותן ואז אין צריכין שאלה אם הקרו לפניהם דמסתמ' אמרינן שהקרו לפניהם וג' דינים יש כאן א' אמרו שהקרו סגי. ב' לא אמרו צריך שיכוונו עדותן בע"פ. ג' ואם ברור לנו שלא הקרו פסול בכל גווני:

ב

(סע"י שיכול לכתוב בחצי כו') לפ"ז פסול בהתחילו לחתום באמצע השטה אפילו לא הניחו אויר שטה לפניה אם חתמו זא"ז אלא דאשגר' ל' הטור נקטו והטור כתבו משום סיפא זה תחת זה כשר מכל מקום אין למדין אפילו מהשלימה:

ג

סעיף יא צריך ליזהר וכו'. בטור כתב וכן צריך ליזהר משמע דגם בזה יש פסול ואף על גב דכתב בלשון צריך ליזהר אין בזה כלום דגם הרא"ש כתב לשון זה ואפילו הכי כתב בהדיא דגם בגליון העליון יש פסול אם העדים חתומים וכו' וכ"כ הטור ברמזים:

ד

ע"ש בסוף השטה שריר וקיים קשה שמא הוה כתוב שם חובתו של מלוה וי"ל דלא חיישינן בשום מקום רק ביש ריעותא דהיינו כל שישנו לאותו מקום ואפשר לבא לידי זיוף כמו באמצע שטה בזאח"ז בסמוך דאז כי יש חתך מקרי ריעותא וחיישינן למאי דאפשר לחוש משא"כ כאן בזה תחת זה דאלו ישייר אותו מקום כייר חלק אין עליו חשש זיוף מש"ה אם נחתך אין כאן ריעותא כנלע"ד נכון:

ה

(סט"ו הא דמכשרינן) כו' נ"ל אפי' מאן דמכשיר בסעיף י"ד במילא שלא מדעת הלוה פוסל הכא דהלקוחות יאמרו בשעת שקנינו מהלוה הנכסים אז היה השטר פסול דהוה כאלו לא נכתב אז לגמרי אבל לעיל במה שלא היה מדעת הלוה אין בכך כלום כיון דנתקן באותו יום לא בעינן דעת הלוה בזה נמצא דהך פסקא דסעיף זה הוא אליבא דכ"ע והכי נקטינן ודברי הסמ"ע שהגיה והא וכו' ותלה הדבר הזה בפלוגתא דלעיל תמוהים הם:

ו

(סעיף י"ז הבא מכח העכו"ם) ע' בפי' קצ"ד סי"ח:

ז

(סעיף י"ט היה השטר הוא ועדיו בשטה א' כשר) מוחז"ל הקשה למה תקנו בזה שכשר ולכן אין לעדים לחתום באמצע שטה בזה אחר זה לתקנו איפכא דשטר הבא עם עידיו בשטה א' פסול וממילא יכולים לחתום באמצע שטה כי היכא דתקנו בשטה אחת בין עדים לשטר ולק"מ דאין כאו תקנה כלל לא בהכשר שטר עם עדיו בשטה אחת ולא בפיסול עדיו בשטה אחרת הפיסול הוא פשוט וברור כיון שאין העדים יכולים לצמצם לחתום סמוך נכתב ממילא לא שינוי העדים בשום דבר מדרך העולם במה שהרחיקו שטה אחת וע"כ פסול שטר בשיטה א' ועדיו בשיטה אחרת אבל אם בא לפנינו שטר ועדיו בשטה א' שהוא כשר מן הדין אמאי ניקום אנן ונעשה פסול מחדש ונימא שמא העדים שינוי וחתמו באמצע השטה שלא כדרך עולם זהו הכל פשוט וברור:

ח

(שם שמא סיימו השטר כו') ק"ל תיפוק ליה מטעם שמא היה כתוב שם חובתו וחתכו וי"ל דמיירי אפי' יש עדיין קצת חלק לכני השטה הראשונה באופן שנראה שלא היה שם שורה שלימה נכתבת כדרך שורה שלמה לכתוב אותה בלי הפסק בנתיים וכאן יש חלק לפני התחלת השטה שמתחלת באמצע (ח"ה לע"ד אין צורך דמעולם לא חיישינן לשיהא כתוב חובת בעל השטר קודם התחלת השטר דהא אפשר למגזיי' ע"כ לא חיישינן בנגרר אלא ביני שטה או מאחורי השטר ממש נגד הכתב ליש פוסלים דלעול סי' מ"ד ס"ו אבל בנמחק קודם התחלת השטר ומכ"ש בנחתך פשיטא דכשר ע"כ):

ט

(סעיף כ' ואם יש בין חתימת עד א' וכו') קשה הרי נמחק מקום שבין עד לעד ב' פעמים והשטר פעם אחת ויהי' ניכר כבר אמריכן בגמרא דאין השינוי ניכר אלא כשחזר ונכתב על מקום הנמחק שני פעמים ולא כשהוא יחלק:

י

(סעיף כ"א ואם כתבו העדים וכו') כתב הסמ"ע דה"ה אם יש מחק בין כ' לעדים ולא נכתב עליו השטר על הנייר ועידיו על המחק כשר דהוא ירא לזייף במעלה ולכתוב על המחק דהב"ד יאמרו שהיה על הנייר והיה נכתב אנחני סהדי ומחקו. ולענ"ד דלא מתכשר בזה דילמא יהיו לו עדים שלא היה כתוב כלום בין שטר לעדים ומעצמו נעשה שם המחק וא"ל לא ירא לזייף למעלה לעשות גם השטר על המחק:

א

ולא מן הצדדים כתב הסמ"ע משום דיכול לזייף והש"ך השיג עליו מן תו' ריש פ' גט פשוט דמשמע אפילו במקום דלא יכול לזייף כלל מ"מ אי חתמו מהצדדים לא שייך חתימה עליו ואין עליו תורת שטר כלל. ויפה כתב דכן מבואר בתו' אבל נראה מכל מקום דעת הסמ"ע לתת טעם באמת למה תקנו חז"ל דלא יכתבו מהצדדים עד דנימא באמת אם חתמו מהצדדים דהוי עובר עתקחז"ל ונתן הסמ"ע טעם דעל הרוב בחתם מהצדדים יש מקום לזייף ולכך תקנו חז"ל דלא יחתום מהצדדים וכאשר תקנו כן אף דחתמו במקום דליכא למיחש לזיוף מכל מקום לא פלוג עבדי רבנן והוי כעובר אתקנת חכמים אבל לולי חשש זיוף לא היו חכמים מתקני' כלל שלא לחתום מצד כמו דלא תקנו במקושר והרשהו לחתום מאחוריו ועיין מש"ל סי' מ"ב ס"ק ג' ע"ש:

ב

יתרגמו להם הקוראים הקשה הש"ך דבא"ע סי' ק"ל סעיף ט"ז סתם המחבר והרמ"א כרמב"ם דצריך דוקא העדים להיות מבינים לשון הגט ואין לסמוך על המתורגמן. ונראה דהא בלא"ה צריך טעם לחלק מ"ש הש"ך למה בקריאה לפניהם מהני ובמתרגי' לפניהם לא מהני ולכן נראה דכל הקולא הוא מפני תקנת עגונו' כמבואר בגמרא גיטין דף י"ט ע"ב לרשב"ג ע"ש ואם כן יש לחלק בעדים שאין יודעים לקרות כלל יש כאן תקנות עגונות כי מה תעשה העני' הלזו דאין מצוי לה עדים אחרים כי אם אלו העדים דאינם יודעים לקרות והם ע"ה וכי בשביל זה תעגן ותשב ולכך הקלו חכמים לסמוך אקריא' שארי העם משא"כ העדים היודעים לכתוב בלשונם ובכתבם רק בלשון זה אינם מבינים מה תקנת עגונות שייך בזה יכתבו בלשונם ובכתבם הא גט בכל לשון כשר ולכך פסול ובחדושי לא"ע בררתי זה בראי' ברורה ואם כן עד כאן יש לחלק במה דפוסל רשב"ג בשארי שטרות ומכשיר בגיטין וע"כ הטעם משום תקנות עגונות בזו שפיר י"ל כהנ"ל אבל מה שרשב"ג מכשירר בשארי שטרות נמי ע"כ לא מתורת תקנה רק מפאת הדין ואם כן בזו ודאי דאין הבדל בין אי קרוא לפניהם או מתרגמין כמש"ל דבזו קושי' הש"ך נכונה דמ"ש. ואם כן הרמ"א דהביא כאן דברי הרא"ש להלכה דבשני עדים קוראים אף בשאר שטרות כשר וצ"ל דסבירא ליה דאף רשב"ג דפוסל בשארי שטרות מודה בב' עדים ואם כן אף מתרגמין לפניהם כשר דכיון דב' עדים בשארי שטרות כשר ש"מ לאו מתורת תקנה רק מדינא ואין לחלוק בין קריאה לפניהם או לתרגום כמ"ש וא"ש ומה שלא הביא רמ"א בא"ע דבשנים אף לתרגם מותר כיון דבשנים א"צ לתקנה הוא דבגט לחומר א"א חשש הרמ"א לדעת החולקים ארא"ש וסבירא ליה דאף בשנים חולק רשב"ג ואם כן אף בשנים שייך תקנה ואם כן במתרגמין דליכא תקנה פסול ולכך הניח הדבר כמ"ש מחבר וא"ש ומה שיש ביותר לדקדק על גוף הדין לרמב"ם בביאור דברי ירושלמי הארכתי בחדושי לא"ע ע"ש:

ג

וכן נראה לי עיקר הש"ך בס"ק ד' חולק אהכרעה זו והטיב אשר דיבר אך יש לתמוה על הרמ"א דאיך סתום והכריע כאן כהרא"ש הא ראי' הרא"ש מהך דר' פפא בשטר שעלה בערכא' שגבה ע"י עדים מסל"ת ש"מ דשנים מהני דמ"ש חתימה ע"י קריאה מעדים אחרים ומ"ש גבי ע"י עדים אחרים ולזה הכריח הרא"ש סברתו דבשנים כשר וזהו לפי דסבירא ליה לרא"ש דרשב"ג דפוסל בשאר שטרות אף בדיעבד פוסל וקשי' ליה שפיר מהך דר"פ ולכך הוצרך לחלק כמ"ש אבל הר"מ דסותם לקמן בסעיף ה' כמחבר דאי אמרי אקרינן למאן דידע דמהני וצ"ל כמ"ש הש"ך שם דסבירא ליה למחבר דאף רשב"ג דפוסל בשארי שטרות היינו לכתחילה אבל בדיעבד מודה דכשר ואם כן דרמ"א דסותם כוותי' ש"מ דסבירא ליה כוותי' ואם כן אין כאן ראי' מהך דר"פ דאין לך דיעבד גדול מזה דכבר נעשה השטר בערכאות ואין יהודי המבין וכי יניחנו בלי גבי' ופשיטא דיכול לסמוך ואם כן מנ"ל הך דינא דרא"ש כיון דכשל עוזר וצ"ל דלא סבירא ליה לרמ"ח הך סבר לחלוק בין תחיל' לדעבד והא דסתם בסעיף ה' כמחבר משום דמשמע לי' לישנא דמחבר דהיו שנים קוראים לפניהם וכבר הסכים הוא לדברי הרא"ש דשנים מותרים לקרות ואף דלישנא דהרב ב"י לא משמע כן מכל מקום טעם הרמ"א היה כך ולכך סתם וא"ש:

ד

וחתמו על הרושם כו' פי' סמ"ע דחתכו בתוך הנייר צורת אותיות והניחו ע"ג שטר והעדים מילאו מקום שנחתכו אותיות דיו ואח"כ הסירו הנייר והרי עדים חתומים זהו דכשר בגיטין ופסול בשטרות אבל לרשום על השטר עצמו אף בגט פסול דהוי כתב על גבי כתב ולדבריו אפילו יש מכשירין בהגה"ה בכה"ג מודים דפסול ועיין בש"ך ס"ק ו' דהאריך לחלק וא"צ לאריכות דאפילו נימא בגיטין פסול משום דבעינן וכתב וזהו לא הוי כתב אבל כאן בשטרות וכי כתב בעינן הא לא צריך סהדי אלא לשקרא ואם כן מה נ"מ אי קרוי כתב או לא סוף כל סוף עדים מעידים על גוף הענין ועוד הא אמרינן שם דלגבי שבת קרוי כתב רק הגמ' קאמר וכי בשביל שאנו מדמים נעשה מעשה וזהו להחמיר בדין גיטין לחומר א"א אבל בד"מ לא שייך זהו ואוקמי אדינא והוי כתב מעליא ולכך לשיטת יש מכשירין אף בכה"ג כשר:

ה

דייקינן בסהדות' ע"פ כו' דעת הש"ך הואיל וידעי העדות בע"פ אף דבאמת לא קראו מה שבשטר מכל מקום בדיעבד כשר וכבר צווח ע"ז הסברא בפרישה דמהכ"ת יועיל עדותם במה שעשו מהעול ולא ידעו מה חתמו והיש לך דבר שיוכל לזייף יותר מזה. ובאמת דבריו מסתברים ויש לו ראי' מגמרא פ"ק דגיטין דפריך על מימרא דרבא דאמר האי שטרא פרסאי דמסרינן באפי סהדי ישראל גבינן בי'. ופריך והא לא ידע למקרי וכן פריך בפ"ב על אמימר האי שטרא פרסא' דחתימי עליו סהדי ישראל והא לא ידע למקרי ומה קושי' מסתמא דמילתא יודעים טיב עדות בע"פ ואם כן אף דחתמו דלא קראו מכל מקום כשר וכן מוכח מתו' ורא"ש בפ"ק דע"מ ידעו מה כתוב בשטר דכתבו על שטר שיכול לזייף דלר"י הא ע"מ ידעי ולא פריך אלא לר"א וש"מ דע"מ ידעו מה כתוב בשטר ואם כן מה קושי' א"ו דכה"ג לאו שטרא כלל וכן כתב בעה"ת שער יו"ד ח"ב ד"ג בשם גאון שטר שאחד מהעדים יודע לקרות והשני א"י אם אותו דא"י זוכר עדותו בע"פ יבא ויעיד דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפין עכ"ל הרי דמשוי להאי דזוכר עדותו וא"י לקרות לעד בע"פ ומשוו לי' לצירוף לעדות בע"פ אבל לא לעדות שבשטר וזהו מבואר להדיא דלא כש"ך דלש"ך הרי עדות גמורה אף בשטר דאינו יכול לקרות. אמנם גם פי' הסמ"ע דפי' דתמיד צריכין לומר דאקרון למאן דידע למקרי רק כשזוכרין שאלינן לי' אם נתנו לקרו' לאחר ואם אמרו כן השטר כשר אבל כשאין יודעים ע"פ אין אנו שואלים אותו ומחזיקינן בפיסול אבל אם אמרו כן בלי שאלה דנתנו לאחר לקרות מכשירין והדוחק בפי' הזה מבואר הן מצד הלשון בטור והן מפאת הסברא ועוד קשה איך סתם הרמ"א הא לדעת הרמב"ם לקמן בסי' מ"ו כל שאין העדים יודעים מה שהיה כתוב בשטר בע"פ שורת הדין דשטר פסול רק בכת"י יוצא ממ"א אין אנו מאמינין אותם וביש להם מגו נאמנים ולכך בשטר שנשרף והם עדי שריפה צריכין לזכור לדעת הרמב"ם וכמש"ל בסי' מ"א לדעת הרמב"ם בשם רי"ו ועיי' מש"ל סי' כ"ח ומ"א ולקמן סי' מ"ו ואם כן אף כאן הא יש להם מגו דלא אקרוהו למאן דידע למקרי ואם כן אם אמרו אין אנו זוכרין יפסול אף בכת"י יוצא ממקום אחר ונתנו לקרו' ואיך יסתום הרמ"א דלא כרמב"ם. ולכן ברור דודאי אם יודעים שלא נתנו השטר לאחר לקרות שלא היה בעיר מצוי מי שיודע לקרות וכדומה ודאי פסול השטר כמבואר בגמרא ובעה"ת הנ"ל רק סתמא דמילתא אוקמינן השטר בחזקת כשרות כיון שכת"י יוצא ממ"א ואמרינן דנתנו לקרות ואף דריעות' לפניך דאינם יודעים לקרות נגד זה טיבות' לפניך דיודעים מה היה כתוב בשטר ואמרינן אין זה אלא דנקרא לפניהם ומכשירין השטר ואם כן אף דאמרו דלא קראו לפניהם לא מהימני כיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר אבל אם אין יודעים מ"ש בו וריעותא לפנינו דאינם יודעים לקרות אי אמרו דקראו אחרים לפניהם נאמנים וכשר השטר ואם לאו פסול וא"ש:

ו

ואם הרחיקו ב' שיטין כו' נתן הסמ"ע וב"י הטעם דיכול לחתוך כל שטר שלמעלה ולכתוב שטר חדש וש"ך כתב דא"צ לזה דאף דכתוב ש"ו יכול למחוק ש"ו ולהוסיף בשטה שניה מה דבעי ולקיימו ולכתוב שריר וקים בסוף שטה אחרונה וקושי' זו לא על הסמ"ע והב"י לבד כי אם על התו' בדף קס"ב ד"ה לפי' וכו' שכתבו דלכך הנהיגו לכתוב שריר וקים וללמוד מש"א דלפעמים מניחי' ב' שורות חלק והקשה המהרש"א דמה יועיל אף דסבירא ליה לתי' דלא חיישינן חששא דסמ"ע דירא לזייף לכתוב שטר חדש מכל מקום דילמא ימחוק ש"ו ויוסיף בשטה שניה מה שירצה ויכתוב לבסוף ש"ו וכתב מהרש"א דלשיט' זו אם המחק במקום ש"ו אפי' בשיטה שלישי' השטר פסול ע"ש ואם כן א"ש דהם כתבו הטעם למה תקנו שיהיה הרחקת שני שיטין פוסל ולא תקנו להיפך דיכשר ולעומת זה אם נמחק במקום ש"ו אפילו בשיטה ג' ומכ"ש אי כתוב ב' ש"ו א' בשיטה ג' ואחד בשטה א' יפסול וזה יהיה עדיף בתקנה דלא יהיה צריך לעדים לדקדק כ"כ בהנחת חלק שלא יהיה יותר מש"א ולכך פי' הם דמ"מ יש לחוש שיחתוך לגמרי ויעשה שטר חדש כמ"ש התו' בעצמם שם לבסוף ואם כן ע"כ בחלק שני שיטות פסול:

ז

ואפילו טייטהו בדיו כו' כתב הסמ"ע דעדים מעידים דבפניהם נמחק ואפי' הוא רק שריטות דיו בעלמא והש"ך הקשה דאיך אפשר דטייטהו בדיו הא אולי היה שם דבר חובה ומחקו ובאמת קושי' זו ג"כ קשה על רשב"ם דפי' כן להדיא בדף קס"ג אך נראה דלרשב"ם דסבירא ליה דאין למדין מש"א אפילו חובתו כמ"ש מהרש"א בלא"ה לק"מ דמאן מכריח למחוק כל ב' שיטות די דימחוק שיטה אחרונה הסמוכה לשטר ושטה הסמוכה לעדים מניח חלק ואם כן מה חשש יש דלמא היה כתוב באותו שיטה דבר ומחקו הא אין למדין מש"א אפי' חובתו אפילו שטה אחת חלק כמש"ל הסמ"ע בסי' מ"ד. ואי דהוי שטר שיכול לזייף דיכתוב על שורה ההוא הנמחקת מה דבעי ויקיים אותו בש"א ויכתוב ש"ו הא אם מחק בשטה שלפני אחרונה כשיעור ש"ו אין למדין כלל ממנו ואם כן ליכא למיחש אף להחולקים וסוברים דלמדין חובתו מש"א לא מבעיא לדעת הרשב"א וסייעתו דמחק בטופס כשר ולא חיישינן דהיה שם חובתו בלא"ה לא ק"מ די"ל כמ"ש אף גם לדעת החולקים י"ל להיפוך דימחוק ש"א הסמוכה לעדים ושטה הסמוכה לשטר חלק אם כן הרי מבואר וניכר דלא היה כתוב דבר בש"א דהרי שטה שלפניה חלק ואיך יניחו חלק באמצע שטר ואי ניחוש דיכתוב בשטה הפנוי הא אין למדין מש"א דהנך לא ס"ל זה אי יכתוב ש"ו דלמדין אם כן ליכא למיחש דיכתוב בשורה הפנוי' ועוד אי יכתוב יפסול השטר דאנן נימא דבאמת היה חובתו בש"א ומחקו דאם יכתוב בשטה שלפני' אין כאן הפסק ושפיר חיישינן דלמא היה חובתו ומחקו אך הא יש לחוש אם שטה אחרונה סמוכה לעדים נמחק דלמא היה שם שטר ועדים בשטה אחת ועדים שתחתיו הוא שהרבה בעדים ואח"כ מחק כל השטר ועדים שבשטה זו ועל הנייר החלק למעלה כתב שטר זה והרי עדים אלו מעידים עליו ובכוונ' הניח שורה פנוי' דאל"כ היינו חוששין דילמא היה חובתו ומחקו וכמש"ל אך זהו חששא רחוקה הכי כתבו התו' בדף קס"ה ד"ה שיטה כו' דאין העדים חותמים שטר ועדים בשטה אחת ומניחים חלק למעלה דאולי יחתוך השטר ולמעלה מן חתימת עדים יכתוב מה דבעי ע"ש ועיין לקמן סעיף י"א שם וא"ש:

ח

אבל א"י לטעון להד"ם ומזו נראה להליץ בעד הרמב"ם דפסק שם בהלכות גירושין דאם הרחיק בגט ב' שיטין דכשר בע"מ וקשה הא הוי מזויף מתוכו דההבדל דיש בין מזויף מתוכו לשטר שיכול לזייף דשטר שיכול לזייף ניכר ולא שייך דנסמוך על ע"ח דהא ניכר הזיוף מתוכו ויהיה צריך ע"מ משא"כ במזויף מתוכו יש לחוש דלא ירגישו בזיוף ויסמכו על ע"ח לבד ואף בזה בהרחקת ב' שיטין הא יש לחוש לזיוף ולא ירגישו בו כלל ויסמכו על ע"ח וצ"ל דהרמב"ם סבירא ליה כרבינו יונה וסבירא ליה כי אמרינן מודה ר"א אם מזויף מתוכו היינו כשהשטר חספא בעלמא ולכך אין להכשיר בע"מ דהרי הגט חספא בעלמא אבל כאן דלהד"ם לא מצי לטעון אם כן אף בגט העדים מעידים על גופו של גירושין ואף הוא משוי' לי' כריתות דהא הם מעידים על גופו של גירושין ולא מיקרי מזויף מתוכו לענין גט וכשר בע"מ והא דלא מהני כאן בשטרי הלואה ע"מ לא מטעם מזויף מתוכו רק דהוה שטר שיכול לזייף ולא סמכינן על ע"מ כדלעיל בסי' מ"ב ע"ש. ולפ"ז בשטרי קנין דמכשיר הרמ"א לעיל שטר שיכול לזייף בע"מ אף בהרחיק ב' שיטין כשר בע"מ כמו בגט לשיטת הרמב"ם. והנה בהא דאין למדין מש"א ועדי מסירה מעידין דהיה כך כתוב בו נראה לומר דכשר וה"ל דין שטר דכי אמרינן מזוייף מתוכו או שטר שיכול לזייף פסול אי הפסול בכל שטר ואם כן הוי חספא בעלמא אבל כאן כל השטר כשר רק החשש בש"א ואי אין ע"מ אין למדין ממנו ומה יכול לזייף יש כאן ואי יבאו ע"מ יכשירהו והגע עצמך מחק בשטר ועדים מקיימים אותו אחר החתימה כשר כדלעיל ס"ס מ"ד ואף זה כמוהו דאלו ע"מ מקיימין דלית חשש בש"א. ומה שהבאני לזו הוא להבין דברי הר"ן בגיטין שהקשה בפ"ק על הא דפרכינן בשטרי פרסאי דמסרי' באפי סהדי ישראל והא בעינן למהדר בש"א והקשה הר"ן הא השטר לא נפסל בכך ותי' כמש"ל בשמו דפרסאי' מניחי' שיטות הרבה פנוי ויש כאן זיוף לולי החזרתו מענין של שטר ע"ש וקשה תינח בהך דפ"ק דגיטין אך בפרק ב' דגיטין דאמרינן האי שטרי דנכתב בלשון פרסי וחתימי עליה סהדי ישראל כשר ושם נמי פרכינן והא צריך לחזור ומה יאמר הר"ן דשם דילמא באמת אין למדין מש"א ושם לא שייך תי' שלו דהא העדים הם ישראלים כשרים ונזהרים לבלי הרחק רק ש"א כראוי וצ"ע לכאורה. ולכן לפמ"ש ניחא דגם הר"ן מפרש כפי' רשב"א דהקושי' הוא דאמרת כשר משמע לגמרי והא בעינן שיחזור ובאם לאו על כל פנים ש"א פסול רק בהך דשטרי פרסאי דמסרו באפי סהדי ישראל סבירא ליה דא"א לומר כן דאם אין פסול בגוף שטר רק בש"א אם כן לא מקרי מזויף מתוכו וכדומה ואם כן כשר בע"מ דיעידו כן דהא בלא"ה כל הכשרו של שטר שם הוא עפ"י ע"מ ומפיהם אנו חיי' ואם כן אם הם מעידים על ענין שטר מכל השטר למדין ואין כאן פיסול ולכך הוצרך הר"ן לומר דיש כאן חשש פיסול לכל השטר דאולי הרחיקו הרבה ואם כן הוי שטר שיכול לזייף ולא מהני ע"מ כלל דסוגי' שם כר"א דלא הכשיר ר"א רק בגיטין כמ"ש התו' ורא"ש ורשב"א ע"ש וא"ש אבל בפ"ב דלא נזכר דבר מע"מ שפיר י"ל הקושי' כמו שפי' הרשב"א דכשר לגמרי משמע מיהו יש לדחות ולומר דבפ"ב בתר דמשני במהדר פריך ואלא מה קמ"ל וכו' ומזה משמע הקושי' מעיקרא היה בממ"נ אי לא מהדר למה יהני ואי מהדר מה קמ"ל ומשני לעולם דמהדר וא"ק מה קמ"ל קמ"ל הא דה"א דבעינן אשורית וכו' וא"כ ל"ל בקושי' דילמא דשטה פסול דעדיין קשה מה קמ"ל דכל סגנון הקושי' הוא בדרך בממ"נ והתרצן באמת היה יכול לשנוי' דשטה פסול וקמ"ל דלא בעינן אשורית רק למה ישני מילתא דלא קושטא כיון דהעדים ישראלים ודאי מהדרי ואין כאן פסול ולכך הוקשה לעיל בפ"ק דלא פריך מה קמ"ל וגם העדים גוים אין דרכם להדר וכו' וא"ש וזה יש לכוון בתו' ג"פ דביקשו להביא ראיה מפ"ב דאפי' בשטה א' פנוי פסול מדלא משני דיש רווח שטה וכתבו דחדא מניהו משני ואח"כ פלפלו מהך דפ"ק ולסוף כתבו מיהו מסתבר' גזרה הרחיקו אטו לא הרחיקו ויש להבין למה תחילת ראי' שלהם מפ"ב ולא מהך דפ"ק דאיירי בהו אח"כ דפריך והא לא מהדר ומשני דמהדר ולא משני דשטה אחד חלק ודוחק לומר דכוונו לתי' הר"ן. וגם מתחלה פלפלו בראי' ולבסוף העלו דבר בסברא אם כן טורח פלפול למה וגם קשה לסמוך על סברא ולפסוק דין. ולכך נראה דלראי' גמורה נתכוונו ולכך הביאו מפ"ב דקשה למה משני במהדר ולא משני דשטה א' חלק ול"ל היא היא דזה אינו דלא יהיה קשה מה קמ"ל דטובא קמ"ל דלא גזרינן הרחיקו אטו וכו' ול"ל דזה סברא פשוט' דליכא לטעות בי' ולזה סיימו התו' דזה אינו דודאי מסתבר דיש לגזור ואם כן טובא קמ"ל ועכצ"ל דבאמת גזרינן ודברי התו' מוכרחים ודוק ולכך הביא מפרק שני כי משם הכרח ודוק כי זה ברור:

ט

אם יחתמו זא"ז וכו' אבל זה תחת זה אין לחוש דשני שטרות בע"א אין מצטרפין סמ"ע והקשה הש"ך הקי"ל לקמן סי' נ"א דמצטרפין ותי' הש"ך דבכה"ג כל ע"א בשטה אחת הזיוף ניכר ואינם מצטרפין וכן נראה מדברי תו' דבדף קס"ד דבתוך ד"ה גופא נר' דסבירא להו דשני שטרות בכל אחד ע"א מצטרפין ואילו בריש פרק ג"פ בד"ה מקושר כתבו דאם עדים חתומים זה תחת זה ליכא למיחש דיעשה שטר ועד בשיטה א' דה"ל רק ע"א וקשה הא מצטרפי ועכצ"ל כמ"ש הש"ך דבכה"ג אינם מצטרפין. (מיהו לקמן כתבתי דתו' ס"ל דצריך להיות שני עדים רק א' אינו מקוים ודברי תו' בדף קס"ד דיחתום עוד ע"א ואם כן י"ל כאן אין כ"כ פנוי שיחתום עוד ע"א ויכתוב שטר ודוק) . וכן נראה מ"ש בדף קס"א ד"ה וניחוש דכתבו א"נ העדים שחתמו בראשונה הם מטייטי' בגליון שלמטה משטר בחוץ שלא יבא אדם ויכתוב שטר באותו גליון ויהיה העד לוה שזהו כת"י והיינו דבהך תי' סבירא ליה לתו' וכן בקושי' שבמקושר דחתמו עדים מבחוץ לא חתמי' זה בצד זה רק זה תחת זה ואם כן לא שייך שטר ועדים בשטה א' וא"ש ומיושב קושי' מהרש"א שם ע"ש. אך לפמ"ש הרמ"א בסי' מ"ו ס"י בהגה. דע"א החתום בשטר אף שכ"י יוצא ממ"א צריך לזכור העדות בע"פ ואם כן ליכא למיחש לפסול דאם יזייף ויעשה שטר מזויף איך יזכור מ"ש בשטר הא באמת לא היו דברים מעולם (ועיי' מש"ל בסי' מ"ו מה שיש לומר בזה) משא"כ בשטר בב' עדים וכת"י ממקום אחר ניכר א"צ לזכור וכמו כן לפמ"ש הרמ"א ס"ס מ"ו בשם הריב"ש דע"א החתום בשטר יכול לחזור אפילו כת"י יוצא ממ"א ע"ש אם כן מרתת לזייף דהא אפילו בשטר בב' עדים סבירא להו לתו' בדף קס"ב ד"ה שאין למדין די"ל דמירתת לעשות שטר חדש מזויף פן יכחישו העדים רק הפוסקים לא סבירא להו דמה בכך דיכחישו כיון שהגיד וכו' אבל בע"א דיכול לחזור פשיטא דמירתת ואינו עושה שטר בע"א דיכחישו ויהיה נאמן ודוק. ועיין מש"ל בסי' מ"ו ויותר נר' דמ"ש זה תחת זה הרצון בשבי שיטות ולא בשיטה אחת אבל מכל מקום אין מכוונים זה תחת זה אלא הראשון היה חתום בחצי השיטה שניה אבל העד השני חתום תחתיו בראש שיטה וליכא כאן חשש כלל וכוונה בשני שיטין אבל לא מכוונים להדיא זה בחצי שטה שניי' וזה בראש השיטה ופשוט:

י

שמא היה כתוב חובתו וחתכו כו' יש להקשות על המחבר דהעתיק דין זה מהרא"ש והרא"ש אזיל לשיטתו דסבירא ליה מחק בכל מקום בשטר פסול דחיישינן שמא תנאי היה בו וה"ה לנחתך אבל לפי דפוסק המחבר לעיל סי' מ"ד ס"ה כרשב"א דמחק בטופס כשר ואין חוששין לתנאי אם כן אף בנחתך נמי איך נחוש לתנאי ועיין לעיל שנר' ראי' לרשב"א מהא דגזי' לזמן ע"ש וצ"ל דסבירא ליה למחבר לחלוק כי מכשירין במחק די"ל דבא דרך מקרה משא"כ נחתך דהוא בכוונת מכוון שפיר חיישינן דילמא תנאי היה ובהך דגזי' לזמן גם שם אין כאן ריעות' דהרי יכול למחיק וכשר ומה לו לחתוך מה שאין כן כאן דאילו היה מטייט ומוחק הוי ליה שטר פסול דיאמרו אטיוט חתמי והוא שלא לפסול השטר נתכוון ולכך חתכו וחיישינן אף לשיטת הרשב"א דבלא"ה סברת רשב"א דחוק והבו דלא לוסיף בכהאי גווני ודוק:

יא

אם כתוב למעלה בסוף שיטה ש"ו כשר הקשה הש"ך בסעיף קטן ב' דילמא היה כתוב חובתו ולמדין ממנו אפילו אחר ש"ו וכתב בשלמא על הרא"ש ל"ק די"ל דסבירא ליה כדעת רשב"ם דאפילו חובתו אין למדין משטה אחרונה רק הא דכתב דילמא היה שם חובתו ומחקו היינו לדידן דלמדין אם כתוב שריר וקיים ולכך לאחר שריר וקיים הדרן לדין הגמרא דאפילו חובתו אין למדין אבל לדעת הש"ע דלא סבירא ליה כרשב"ם וסבירא ליה כנ"י דחובתו למדין ליתא לדין זה דאף דכתבו ש"ו מ"מ אולי היה כתוב חובתו עכ"ל. ודבריו בלתי מובני' איך כתב ברישא דילמא היה שם חובתו וחתכו בממ"נ אי ראינו דכבר נכתב ש"ו הא ס"ל דאין למדין חובתו ואי דבא לפנינו ואין כתוב ש"ו אם כן לדידן בלא"ה השטר פסול דהא לדידן שטר שאין בו ש"ו פסול ומה צורך לטעם דהיה כתוב בו חובתו. גם דחוק דהתו' כתבו להדיא דחוב תו למדין דיחלוק הרא"ש עליהם ולכן הדבר ברור כמש"ל בסי' מ"ד ס"ק י"א ועשיתי סמוכים מדברי תו' דאף חובתו לאחר ש"ו אין למדין דהא כבר נגמר ענין שטר ולאו מכלל שטרא הוא וכמו שטר שאין בו ש"ו דאין למדין הימנו. וכן נר' עוד ראיה ברורה מתו' דף קס"ד ד"ה גופא כו' דכתבו דאם עד א' חתום בראש שיטה והשני בסוף שיטה ושניהם על מחק ובין שניהם נייר כדי שיוכלו לכתוב עליו נחנו סהדי זהו לא שכיח דלמה יעשו שטות כזה יחתמו על הנייר ע"ש וצריך להבין אי כוונת התו' דעד השני יחתום על הנייר לא היה לתו' צורך להאריך באיזה אופן שיש נייר חלק ביניהם יהיה איך שיהיה על כל פנים אם נחנו סהדי על הנייר בין עד לעד הלא יכול עד הב' לחתום על הנייר ועכצ"ל דזהו כבר כתבנו למעלה בסימן מ"ד דעדיין יש לחוש דיהיה שטר וע"א על מחק דכשר ועדיין י"ל דימחוק ולכך עכצ"ל דכוונת התו' דגם עד ראשון יחתום על הנייר ולכך הוכיחו התו' דבאותו שיטה יש נייר חלק ואם כן יכול לחתום עליו וקשה איך אפשר להניח המחק ויחתום אחר כך על הנייר הא כשמחק לפניו יש לומר היה כתוב שם חובתו ומחקו אלא ודאי דבגמ' איירי דכתוב לפני שיטה זו שריר וקיים או החזרת שטר וכמש"ל בתו' ומודה התו' דאין למדין מחובתו ושפיר כתבו התו' דיכול להניח מקום מחק ולחתום אנייר והא לא קשי' דהא יהיה מחזי כאילו אטיוטא חתמו די"ל דסבירא להו לתו' דוקא ביש טיוטא בין העדים לשטר באורך דמפסיק בין השטר לעדים טיוטא אבל כשאין מפסיק בין עדים לשטר טיוטא רק בצד עדים דהיה לו לחתום בראש קצה שטר והן הרחיקו למשוך בקצה השטר משוך והלאה זה לא אמרינן אטיוטא חתמו ואם כן דברי הרא"ש והתו' כאחד עולי' ולק"מ. וכן נראים דברי התו' בדף קס"ג ע"ב ד"ה שיטה כתבו להדיא דאם נחתך לפני עדים יש חשש דילמא היה שטר בשיטה אחת וחתכו וכתב בגליון דזה תלי' אם העדים מניחים בשטר בזה גליון גדול כ"כ ולא כתבו בפשיטות דילמא היה כתוב שם חובתו של בעל השטר א"ו כמ"ש דליכא למיחש לאחר ש"ו לחובתו ואפשר לומר אף הרמ"א דהביא לעיל דין דנ"י דחובתו למדין מש"א מכל מקום מודה לדינא של התו' והרא"ש דכה"ג לאחר ש"ו אין למדין או אף דדעתו לעיל כנ"י בהחלט דמכל מקום למדין מכל מקום לא הגיה כאן על דברי הש"ע דמכשיר ביש ש"ו דכיון בלא"ה דעת רשב"א כמ"ש להכשיר מחק בטופס מבלי לחוש לתנאי ומחקו א"כ בצירוף דעת התו' ורשב"א יש לסמוך להכשיר השטר וא"ש:

יב

שיהיה עדים חתומים זה תחת זה אין להקשות לשיטת המחבר לעיל שהוא שיטת הרא"ה דאם קיים מחקין בין עד לעד דלא מהני דאולי עד אחד זייף ולא סמכינן על ע"א לאפוקי ממון ואם כן אף כאן מה יהני דעדים חתומים זה תחת זה דילמא היה לו שטר וע"א בשטה אחת דכשר כנראה מדברי התו' ורא"ש והש"ך והסמ"ע בסעיף שלפני זה והוא חתך הך שטר וכתב על כל גליון מלמעלה סע"ג העד כל מה דבעי והעד הזה חותם עליו בלי דעת ואחר כך יניח לעד שני לחתום ואי דאין עד שני עושהו הא מפקינן ממון עפ"י ע"א ומ"ש הך מקיום דאמרינן דלא מהימן ליה לע"א ואולי זייף וזהו כמעט ראיה ברורה לדברי רשב"א הנ"ל דאף על ע"א סמכינן דלא היה זיופא ואולי צ"ל לרא"ה מסתמא סמכינן על ע"א דלא זייף רק בקיום סבירא ליה דאיתרע דלמה קיים בין עד לעד ולא הניח לעד השני גם כן לחתום ובמקום ריעותא חיישינן:

יג

אבל אם חתומים זה אחר זה פסול וכתב הש"ך דמכל מקום יכולים עדים לחתום שטר ועדים בשטה א' ולהניח גליון למעלה מהשטר ועדים ולא חיישינן דילמא יחתוך לשטר ויכתוב על הגליון מה דבעי וחתימי עליה סהדי דעדים מזהירי זהירי כשחותמים שטר ועדים בשטה א' לחתום תיכף ורצוף לשטר וא"כ אם יחתוך השטר יהיה חתימת עדים מבלי חלק כלל וכלל לפני חתימתן וסתם שטר יש לו גליון מהצד ויהיה הזיוף ניכר ולפ"ז הא דכתוב בש"ע דאם עדים חתומים זה אחר זה פסול דילמא היה שטר ועדים בש"א צריך לומר דהחתך מגיע ממש עד חתימת עדים אבל כשיש איזה נייר פנוי וחלק קודם חתימת עדים כשר דל"ל דהיה שטר ועדים בש"א דהא חזקה על עדים שעשו כהוגן ואין מניחים פנוי בין השטר לחתימה כשהוא בש"א ולמעלה גליון ועוד דלמה לו זיוף הלזו דמינכר הזיוף הלא היה יכול לחתוך לשטר עד למעלה ולכתוב בגליון מכוון כנגד עדים ולא יהיה מנכר זיופו כלל דהא יש פנוי קצת בין עדים לראש הדף. ובהכי ניחא דברי התו' מש"ל בס"ק הקודם דכתבו דעד החתום על מחק ובינו לבין עד שני נייר דלמה לו לע"א לחתום על המחק יחתום על הנייר וקשה איך אפשר שיניחו מחק לפני חתימתן ויחתום אנייר ואם כן דהמחק לפני עדים יש כאן חשש פיסול אולי היה כאן שטר ועדים בש"א ומחק השטר וכתב למעלה על הגליון למעלה משטר ועדים זה השטר. ועכצ"ל דכוונת התו' דירחיקו קצת מן המחק ויניחו בנייר חלק קצת קודם חתימה ואם כן ל"ל דהיה שטר בש"א דצריך להיות רצוף לעדים ודוק דזה ראיה מבוררת לדברי הש"ך ודלא כסמ"ע והב"ח:

יד

אע"פ שהעד החתום בשטר מתחלה הוא פסול כו' הש"ך בס"ק כ"ג האריך לברר ולהכריע כדעת החולקים וסבירא ליה דוקא בתחלה כשר ולא באמצע ובסוף וכבר מראש מקדם גליתי דעתי שבמקום שנחלקו קדמונים לא איש דברים אנכי להכריע ובפרט בדבר זה אשר אפילו אבות עולם לא עמדו בדבריהם ור"ת חזר בו מכח קושי' זיל קרי בתו' ובמחברים ולכן לא אכניס עצמי בזה לומר שמועה זו נאה וזו אינו נאה חס לי לומר כן רק מ"ש הש"ך ראיה לראיה נצחית מדברי ירושלמי ואולם ישלח ידו להגיה להוסיף ולגרוע ולשנות הסדר ובזה חשב לברר הלכה. לבבי לא כן ידמה ומ"מ א"צ להגיה כלל רק מלה אחת שהוא נראה שהוא טעות דמוכח ויתר כנטל דמי וזולתו לא ומזה ראי' לדברי רמב"ם כי זה לשון ירושלמי בפ"ק דגיטין במשנה כל גט שחתום עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים מעתה אפי' כותי אחד יהיה פסול אמר ר"א תפתר שחתם ישראל בסוף אר"י אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אבל למ"ד אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי בסוף כשר שטר שחתמו בד' עדים ונמצא שנים ראשונים קרובים או פסולים כשר ותתקיים העדות בשאר. ר"א בשם ר"י אתיא כמ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה אבל למ"ד העדים חותמין אפילו זה שלא בפני זה אפי' חתם ישראל בסוף פסול עכ"ל והקשה הש"ך דהא בגמרא דידן איפכא תנן דהואיל דאין עדים חותמין בגט אלא זה בפני זה מהני דחתום ישראל לבסוף דל"ל כי רווחי שביק וכן הקשה במה דאמרינן שטר וכו' דאין לו מובן ולכך שלח ידו להגיה וכצ"ל אמר ר"א תפתר שחתם ישראל בסוף אר"י אתיא כמ"ד אין עדים חותמים אלא זה בפני זה אבל למ"ד עדים חותמין אפילו זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל בסוף פסול שטר שחתם בד' עדים ונמצאו שנים ראשונים קרובים או פסולים כשר וכו' ר"א בשם ר"י אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אבל למ"ד אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי לבסוף כשר כך הוא הגהתו וכל המעיין יראה כמה נשתנו סדרי ירושלמי לפי דבריו להגיה ולהחליף מהיפוך להיפוך ולומר על כשר פסול ועל כל זה אין לו פתר מה דסיים אפילו חתום כותי לבסוף כשר מה שיאט' דכותי הכא הל"ל אפילו חתום פסול לבסוף דכאן לא איירי כלל מן כותי רק מן קרובים ופסולים. ולכן נראה ברור דכל דברי ירושלמי הם כהוויתן בלי שינוי וחילוף רק מילתא ישראל דנאמר לבסוף הוא טעות דמוכח דהל"ל כשר ומה ענין ישראל לכאן הא מדברים בכשרים ובפסולים אלא ברור דהוא טעות ויותרת מקמאי דאיירי בי' מקדם בכותי וישראל וכצ"ל אפילו חתם לבסוף פסול וישראל מיותר ובזה יובנו כל דברי ירושלמי בלי פקפוק כלל וראשון תחילה נאמר במ"ש מתחיל' להגיה גבי גט שחתום עליו כותי אמת הדבר שהרז"ה בגיטין הביא גי' זו ונראה שהיה גירסא שלו כמ"ש הש"ך להגיה ומדברי הרמב"ן במלחמותיו נראה ג"כ שלא הרגיש שהביא גי' בלתי מתוקן ש"מ דג"כ סבירא ליה כגי' הש"ך. אמנם מדברי הרמב"ם בהלכות עבדים נראה דגי' דידן היה לו והיא גירסא נכונה דפסק שם גט שיש עליו עד כותי חבר כשר וכבר תמה הלח"מ על הרמב"ם דלמה לא פי' דוקא בחתום תחילה כותי וחתום ישראל לבסוף כדאמרינן בגמרא ועוד אי באמת צ"ל כותי חבר אם כן בכל שטרות כשר וצריך לומר דהא דכתב הרמב"ם כותי חבר לאפוקי בידוע שאינו חבר אבל בסתם אמרינן דהיה חבר וסבירא ליה לרמב"ם דבס"ד מחלקינן בין חתום ישראל בתחיל' לחתום ישראל לבסוף אבל לפי דפרכינן א"ה שארי שטרות נמי ומשני אין עדי גט חותמין אלא זה בפני זה נאיד הגמרא מאוקומת' קמייתא דצריך להיות דוקא חתום ישראל לבסוף אלא אפילו בתחילה דכיון דאין חותם אלא זה בפני זה ואין ישראל חותם כי אם שידע מי יחתום עמו וכיון שיודע שיחתום עמו כותי אם יודע בכותי שאיני חבר אינו מצרף עמו לחתום על גט בפיסול העד ולכך אפילו חתם ישראל בתחילה כשר כל שהוא בחזקת חבר ועיין ברז"ה דכתב להדיא דעשו בגיטין כעין נקיי דעת בירושלים שאין חותמין אלא יודעים מי חותם עמהם ע"ש ובהך סברא סבירא ליה לרמב"ם אם כן אף בחתם ישראל תחילה ויסודו של רמב"ם לומר כן הוא מהך ירושלמי דקתני להדיא למ"ד שאין עדים חותמים אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי לבסוף כשר והוא הדבר שכתבתי דעכ"פ יודע ישראל שיחתום כותי ואינו מצרף עמו אם לא בכותי חבר וסבירא ליה לירושלמי דהא דאמרינן בחתם ישראל לבסוף דוקא הוא למ"ד דעדים חותמים זה בלי זה ואם כן בחתם ישראל תחילה ודאי פסול אבל לבסוף סבירא ליה ירושלמי דגבי גט מיזהר זהיר מבלי להניח רווח דילמא יוסיף בו דבר ויהיה פיסול ומכשול בא"א משא"כ בשארי שטרות לא מיזהר זהיר כ"כ ומניח רווח' וא"ש והדבר מבואר בירושלמי למ"ד אין חותמין אלא זה בפ"ז אפי' חתום לבסוף הכותי כשר והן הך דברי הרמב"ם וסבירא ליה דגם גמרא דילן סבירא ליה כן. ובש"ע הלכות עבדים נגרר המחבר אחרי דברי הרמב"ם דסתם ג"כ בכל מקום דחתם ישראל דכשר והדבר מבואר דגי' זו נכונה ותמהני מהש"ך איך העלים עין מהרז"ה ורמב"ן דלא זכרם כלל וביחוד איך לא הרגיש דלשיטת הרמב"ם וש"ע עכצ"ל דגי' בירושלמי כמו שלפנינו היא גי' נכונה ועפ"י כתב הרמב"ם דינו ומעתה נבוא מ"ש בירושלמי בשטר שחתום עליו עדים ראשונים קרובים או פסולים כשר הא חתמו לבסוף פסול דלבסוף ודאי לא לשם מילוי חתמו כי אם לשם עדות רק מה בכך דחתם לשם עדות כיון דהכשרי' לא נצרפו עמו חף דהקרובים נתכוונו לעדות לא נפסלו הכשרים אם לא נצרפו עמו ולא ידעו בהם כדעת הרי"ף לעיל ס"ס ל"ו ע"ש אך אם אין עדים חותמים אלא זה בפני זה אם כן ידעו הני בהני וכיון דחתמו פסולים לבסוף ה"ל צירוף ופסול דמה שחתמו לבסוף ודאי לשם עדות חתמו אבל אי חתמו זה שלא בפני זה אם כן אף דחתום פסול לבסוף וחתם לשם עדות מכל מקום לא נפסלו כשרים דאמרינן דלא נצרפו עמם ולא ידעו כלל דהם חתומים. וזהו דברי ירושלמי דהא דאמרינן דוקא בחתום פסול תחיל' דשטר כשר ולא לבסוף היינו אם אין עדים חותמים אלא זה בפ"ז ואם כן ה"ל צירוף ולכך בחתם לבסוף פסול אבל למ"ד זה חותם שלא בפ"ז אפילו חתום לבסוף פסול פי' שהיה הפסול חתום לבסוף מכל מקום כשר. וא"ש דלדידן דקי"ל דעדי שטר זולת גט חותמים זה שלא שפ"ז ולא גזרו בהו שטר אטו גט אפילו חתום לבסוף כשר דאמרינן דכשרים לא ידעי בהו ולא נצרפו עמם והגע עצמך שטר שנחתם בשני עדים בכשרות וכי יכולים פסולים שחתמו אח"כ בלי ידיע' הכשרים לפוסלו דבר זה רחוק מסברא ודברי ירושלמי נכונים. ומסכימי' לדעת הרמב"ם בכל אופן ולכן אעפ"י שמנה הש"ך ממש רוב מחברים דפוסלים בחתומים עדים לבסוף מכל מקום ודאי יכיל המוחזק לומר קים ליה כמיעוט הזה ה"ה הרמב"ם והרמב"ן ור"ה גאון וריב"ש ולפמ"ש מבואר כך בירושלמי ופשיטא דאין להוציא מיד מוחזק:

טו

אלא אם כן שנים האחרונים כו' משמע הא פסולים אמצעי' ג"כ כשר והש"ך בס"ק הנ"ל הביא דרוב פוסקים ס"ל דאמצעי' ג"כ פסול והנה הב"י הבי' דדעת התו' בפ"ב דגיטין דאפילו חתמו באמצע פסול וקשה בעיני רבינו ב"י שהיה הרא"ש חולק ויכשיר ובא"ע החליט דפליגי אבל בח"מ כתב דלא פליגי וחשב לישוב הדיעות וכבר השיג עליו בתשובת מהרי"ט ועיין בס' גט פשוט סי' ק"כ בא"ע שהאריך בדוחק שיש בדברי ב"י ובאמת לא זו בלבד יש לתמוה אלא אף גם על הרמ"א בא"ע סי' ק"כ בד"מ דהקשה בטור דכתב מתחילה באומר כולכם חתמו דשנים חשוב עדים והנשארים משום תנאי לפיכך אם היה השאר פסולים כשר ואחר כך כתב כשחתמו שנים פסולים בראשון פסול ומזה הוכיח הד"מ דלעיל איירי במה דאמר דהשאר פסולים דכשר לא בראשונים כי אם דחתמו לאחר כך והקשה הא אם בראשונה פסול מכ"ש אחר כך ותי' דסבירא ליה כר"ת קודם חזרה דאע"ג דמתחילה פסול מכל מקום בחתומים אחר כך כשר ע"ש. ודבריו צריכין לימוד דהא מבואר בטור ח"מ סי' זה כר"ת לאחר חזרה וכתב שכן הסכים א"א הרא"ש ז"ל גם יש לתמוה במהרש"א דהקשה בפ' ג"פ על תו' ב"ב דף קס"ג דכתבו לר"ת דאין כשר רק בחתום קרוב בתחילה אבל בסוף פסול והקשה הא אמרינן בפ"ב דגיטין אי חתום קרוב בתחילה פסול משמע הא חתום אחר כך כשר ותי' דהיינו חתום באמצע כשר כדעת הרא"ש עכ"ל ולכאורה הדבר תמוה איך אפשר לפרש כן בתו' דהא תו' כתבו להדיא גיטין דף י"ח ע"ב ד"ה אמרי לה כו' לאחר חזרת ר"ת דאפילו באמצע פסול ע"ש ולכן נראה הא דהעדים פסולי' החתומים לאחר שחתמו שני הראשונים פסול יש בו ב' הטעמים א' דתו ליכא למימר למלוי חתמו כמ"ש התו' וע"כ לעדות חתמו. וטעם השני דאתו לקיים השטר ע"י קרובים והנה לטעם השני זהו אם הם אחרונים אבל אם הם אמצעי' לא שייך זה דהא מקיימינן השטר מעדים אחרונים ולעומת זה י"ל דאם הטעם משום עדות זהו לא שייך בגט כמ"ש הר"נ דבגט תלוי' בבעל וחזקה דהבעל לא יזמין פסולים לעדות אבל בשטרות שייך שפיר משום עדות דמה בכך דאין דעת הבעלי דברים לכך מ"מ העדים בעצמם הם מכוונים לעדות וכמ"ש הר"נ באריכו' בפרק ב' דגיטין ע"ש ולפי זה יש לומר בגט על כרחך הטעם משום קיום דלעדות לא שייך בהו כמ"ש הר"נ ואם כן דוקא בשנים אחרונים אבל לא באמצעי' דבהו לא שייך טעם דקיום והם לא פסלו לשטר ולכך הרא"ש בתי' לקושי' בהך דגיטין דאמ' חתמו פסולים בתחילה יפה תי' דבאמצעי' כשרים וזהו טעם התו' ג"כ בב"ב דכתבו לר"ת דבסוף פסול הקשה המהרש"א מהך דגיטין ותי' דסבירא ליה לתו' כרא"ש דבאמצע כשרי' והיינו בגט. אבל התי' בגיטין כתבו על הך דאמרינן בב"ב בשטר ששנים הראשונים פסולים בזו כתבו התו' דאף אמצעי' פסולים דגבי שטר אף אמצעים פסולים ובזו יובנו דברי מהרש"א דחשיב להסכים דברי התו' ורא"ש כאחד כיון דיש הבדל בין גיטין לשטרות ולק"מ וגם דברי הטור בא"ע יש לפרש דסבירא ליה דיותר יש לפסול בתחילה והיינו לא מן לבסוף רק מן באמצע דכשר בגיטין דלית בהו טעם לפסול וכן מסתבר אבל בח"מ סבירא ליה לפסול אפילו אמצע ולק"מ ואמת כי מתחילה הייתי נבוך כי הטור בח"מ גבי שטרות כתב דשני אחרונים פוסלים משמע דוקא שני אחרונים ולפמ"ש משמע בשטרות סבירא ליה דאף אמצעים פסול וכן ברמזי' לפ' ג"פ שאם פסולים חתמו לבסוף פסול דמשמע דבאמצע כשר ואם כן אף דמסתבר כמ"ש בהרא"ש מכל מקום בטלה דעתי נגד דעת הטור אך ראיתי כי רבינו ב"י בא"ע סי' הנ"ל דכתב דמדברי רבינו הטור בח"מ סי' מ"ה לא אתפרש מה דינו של שטר שחתומים עליו פסולים באמצע ומזה למדנו דסבירא ליה דמלת אחרון לאו דוקא וכמ"ש לקול אות אחרון שהוא למעט הראשון וכן במ"ש ברמזי' חתום לבסוף כל בתר ראשונים לבסוף קרי' ליה אבל ברמזים לגיטין כתב אם חתם קרוב אחר שחתמו שנים ראשונים כשר ש"מ דכשר באמצע דהא לבסוף פסול והיינו בגיטין כי בגיטין דעת הרא"ש להכשיר. וכן נראה לדינא וכמ"ש הש"ך דבאמצע בשאר שטרות זולת גט לכ"ע פסול. וזה שהעליתי דאפי' באמצע קרובים פסול לכאורה מוכח כן מתו' ב"ב דהקשו למה צורך בשטר על הנייר ועדים על מחק לכתוב אנחנו כו' יניח פנוי. וקשה תינח בשטר בב' עדים בג' עדים ע"כ יצטרך לכתוב אנחנו בין עד ראשון לשנים אחרונים דאל"כ אלא יניח פנוי ימלאהו בקרובים ושנים אחרונים יהיו כשרים ועל כרחך צריך לומר דמכל מקום פסול השטר אך יש לדחות או כמ"ש בחדושי כי בשטר על נייר ועדים ע"מ אפשר לא מכשיר כלל בחתימת קרובים בשום דוכתא כי התו' ב"ב דף קס"ג ד"ה גופא כו' הקשו דילמא היה עדים על מחק ושטר על הנייר ומחק וכתב ועיין מהרש"א דפי' דמסרו לו שטר פסול וזהו שצריך עיון איך ס"ד דעדים יעשו שלא כדת וע"ז הוא כל ענין הכשר שטר דאין עושין שלא כהוגן. ולכן י"ל כך בחתום קרובים בתחלה ליקרא ודאי לא יכתוב נחנו סהדי רק אחר חתימת קרובים דהם אינם בגדר עדות כלל והקרובים יהיה קרובי לוה ואחר כך יקח שטר ויגוז נחנו וב' העדים וישאר שטר עם חתומים קרובים וימחוק השטר ויכתוב שטר שהוא הלוה לאחר ולהם אין עדים קרובים ויגבה בו או שיקח קרובים למלוה וללוה רק הם יהיו קרובים ונתרחקו ויגוז כמ"ש והשטר ימחוק ויזייף שטר אחר ויכתוב זמן מאוחר לאחר שכבר נתרחקו והשטר כשר. וע"ז תי' התו' כיון דבכה"ג בעינן לכתוב נחנו סהדי וכו' אין מוסר לו שטר פסול הרצון שטר שחתום עליו פסולים כו' דאם כן לא נתקיים תקנת חכמים למכתב נחנו וכו' כי יכול לגוז כמ"ש ולא חיישינן לכך ואין לגמגם בשביל לשון התו' כי הלשון בזה הדיבור מגומגם וצריך הגהה כנראה וכמ"ש מהרש"א והדברים בכוונתם נכונים ואפשר שצ"ל שטר בפסילים הרצון שטר שנחתם עליה פסולים. ואם כן לק"מ מהנ"ל אבל י"ל בכוונת התו' עוד פי' דאולי שנים לוים מאחד וכתבו אנו לוים ממך מנה וחתמו שנים והיה שטר על הנייר והם על מחק ואף שפסול שהוא יכול לזייף מה בכך בלא"ה על כת"י נאמן פרעתי ולהד"ם אף בזה א"י לטעון והלוים האמינו למלוה דלא יזייף עליהם מכמה טעמים ובפרט דלוה מהימן למלוה כדאמר הגמרא והוא ימחוק ויכתוב שטרו על אחר והלוים הם יהיו עדים וקושי' גדולה היא ותי' התו' כיון דצריך אנחנו כו' הם אין מוסרים לו שטר פסול כמו דחזקה על עדים שאין מוסרים מתחת ידם דבר שעומד לזיוף כן חזקה על כל ישראלים ואין הלוים מוציאים זיוף מתחת ידם דבר שיוכל לזייף והמכשלה תחת ידם וכוונת התו' שאין מוסר שטר פסול קאי על כל ישראל שכולם בחזקה זה שמשגיחים מבלי להוציא מכשלה זו:

טז

האחרונים וכו' ועיקר הטעם משום דמקיימין שטר מן עדים אחרונים ואם כן אתו לקיים מן עדים פסולים ועיין ש"ך שהאריך בזה ויש להקשות קצת לפי מ"ש הרא"ש בקושי' דאיך מכשירין בקרובי' ניחוש דאתו לקיים שטר מן קרובי' כדפרכינן בגיטין גבי מקושר ותי' דאין מקיימין אלא מעדים אחרונים והם צריכים להיות תמיד כשרים ואם כן ליכא למיחש וקשה לפ"ז קושי' הגמרא אם הרחיקו עדים ש"א ג"כ יפסול דדילמא יגוז השטר ויעשה שטר ועדים בש"א ויאמר אנא לרבות בעדים קבעי ומה דמשני הגמרא בכה"ג מקיימין אותו מעדים של מעלה מה בכך הוא יכתוב שטר בש"א ויחתום עליו עדים פסולים ואם כן כשאנו מקיימים השטר מעדים של מעלה קושי' הרא"ש במקומו דמתקיים השטר ע"י פסולים ואם אמרינן דכ"ז חוקרי' לדעת טיב עדים כמ"ש רמב"ן בלא"ה אין מקום לדברי הרא"ש כמ"ש הש"ך ע"ש ואפילו נימא דקרובים לא נחשדו לחתום שטר מזויף כזה עדיין קשה מן פסולים הנפסלים בשביל שהם בחזקת משקרי' וקושי' במקומו ואמת כי בתו' ב"ב משמע קצת דלא חשו לכך באמת כי חזקה על ב"ד דחוקרים טיב העדים אם כשרים או פסולים רק קושי' התו' כיון דדרך הקיום לקיים מן עדים אחרונים והבריות יראו דחתמו לבסוף במקום שמקיימין ממנו שטר פסולים יטעו ויחשבו פסולים כשרים לעדות ואתו לקלקולי ע"ש בלישנא דתו' אבל חזקה על ב"ד שלא יטעו ואם כן לא קשי' מהך שטר בש"א הנ"ל כיון דהב"ד לא יטעו למראה עיני הבריות לא חששו בהך שטרא דלא שכיח כלל אבל לפמ"ש הרא"ש מבואר דחששו באמת לקלקול בקיום כדאמרינן בגט מקושר קושי' הנ"ל במקומו וצ"ל דודאי אם הלוה טוען מזויף והמלוה בא לקיימו דחוקרין הב"ד בכל אופן לברר הדברים ואומרים מה דקמן ודאי לא חצוף אינש לומר על שטר אמת שהוא מזויף עד שאמרו בשביל כך ד"ת א"צ קיום וחוקרין ויודעים ועומדים על השרש מכל טיב עדים אבל אם הלוה מודה בשטר רק דטוען דבר אחר כדקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והמלוה רוצה לקיים שטרו כדי שלא יהיה ללוה מגו בזו אין הב"ד חוקרים כלל אחר טיב עדי שטר דהא נודע להם דהדבר אמת והלוה מודה רק לסלק מגו בעינן קיום ואם כן כל קושי' הרא"ש לא כשלוה יטעון מזויף דבהא הב"ד חוקרין כקישיי' הרמב"ן רק אם יודה ויהיה לו מגו הב"ד יקיימו עפ"י קרובים ויפסידו ללוה המגו שלא כדת ואז אין הב"ד חוקרי' ואם כן ל"ק מן הך דהוא ועדים בש"א דכל חשש דיעשה זיוף ויחתום פסולים ושטר ועדים בש"א בהרחקת השטה דאז הלוה טוען מזויף דהא לא יודה בשטר שקר ואם כן תו ליכא למיחש כלל דהב"ד יחקרו בטיב עדים וא"ש:

יז

דוקא שמלאהו ביום שנכתב וכו' ויש לדקדק על הש"ע דסתם הך דינא כאילו אין בו חולק ולענ"ד נראה לא סבירא ליה להרא"ש כן דהא רבינו יונה כתב הך דינא וכתב דאי ל"ת הכי אלא אפילו לאחר הזמן כשר משום דשטר כשר היא אלא שיש בו חשש זיוף וכיון שנסתלק הוכשר למפרע אם כן היכי משכחת לי' בהרחיק ב"ש דפסול כשיבוא לב"ד יאמרו לו לך ומלאו בקרובים ולהכשירו לשעבר. (ואין להקשות לפ"ז מה פריך הגמרא ב"ב דף קס"ב בין עדים לאשרתא דמטייט ליה א"ה בין כתב לעדים נמי דמה קושי' שם איירי דכבר עבר זמנו של שטר דבו ביום בלא"ה די ק רבינו יונה דלא שייך פסול דאפשר למלאות בקרובים ואם כן לאחר יום אף טיוטא לא מהני דה"ל מוקדם משא"כ בקיום לא שייך מוקדם ולכך מהני טיוטא וצ"ל דקושי' הגמ' אם כן דגם ברווח ב"ש מהני טיוטא למה קתני מלאהו בקרובים הל"ל מלאוהו בטיוטא כשר ול"ל קרובים ודוק ובפרט אם אמרינן דלכך קרוב ברישא כשר דהוצרך למלאו' החלל כי היה רווחא שביק למאן דקשיש וכאשר לא בא הוצרך לחתום פסול ואם כן קשי' שפיר עדיין יפסול דודאי לעדות נתכוון דאי למלוי הא יכול לטייט בדיו וא"ש) וי"א דאם בא לב"ד קודם שמלאהו שוב אין לו תקנ' ומילתא בלי טעמא הוא וכתב הרא"ש דהוא דבר שיש בו טעם לשבח ונתן טעם לסברא זו ע"ש ואם כן דסברא זו מסתבר כשל עוזר דכל ראי' ר"י לדינו הוא מהך דאל"כ הרחיק ב"ש דפסול איך משכחת לי' אבל לסברא זו שפיר משכחת בבא לב"ד קודם שמלאהו ולכך הטור ברמזים הך דינא דצריך המלוי להיות דוקא בו ביום השמיט והמתיק רק שיכול להיות בלי צווי הלוה וגם קודם שיבא לב"ד מהני מילוי ולא אח"כ והשמיט הך דינו דר"י והוא הטעם דלפי זה דצריך להיות קודם ביאה לב"ד אין לדין זה ראי' כלל ואם כן אף בטור יש לפרש כן דהעתיק דברי רבינו יונה ואח"כ הביא דעת אביו הרא"ש דסבירא ליה דצריך להיות דוקא שמלאהו קודם שבא לב"ד משמע הא זולתו כשר דדוחק דמיירי דבא לב"ד לגבות בו ביום שנכתב או דבאמת מחק זמן הנ"ל וכתב זמן ההוא שבא לב"ד וקיימו בש"א כנ"ל דמשמע דבא לב"ד בלי מילוי כלל אז ל"מ. וא"כ המחבר דפסק כרא"ש דצריך דוקא להתמלא קודם שבא לב"ד א"כ כשל עוזר ואין לדין זה של ר"י ראי' ולא ה"ל להביא בסתמא. והיה מקום לומר דסבירא ליה לרבינו מחבר מהכ"ת נימא דאם מילאו אחר כך בקרובים דיוכשר למפרע לגבות ממשעבדי במה חל שעבודו בהך שטרא הא תספא בעלמא הוא וא"א לגבות בו והוי כאילו לא נכתב כלל ואם כן מה צורך לר"י להביא ראיה בכך ודקארי ליה מה קארי לי' דכתב וכ"ת דמוכשר למפרע וכו' וצ"ל דודאי כל הפיסול דהרחקת שני שיטין הוא כשהעדים מוסרים השטר ליד המלוה ואז יכול לזייף. אבל כ"ז שהשטר תחת יד עדים אין עליו פיסול דהרי הם לא יזייפו וה"ל כמו גבי גט דכשר בע"מ ומכ"ש זה כשהשטר תחת יד עדים וא"כ אימתי מתחיל פסולו כשנמסר ליד המלוה ואם כן למ"ד עדים בחתומים זכין לו תיכף כשחתמו עדים חל שעבוד על נכסים דאז היה השטר תחת יד עדים ולא היה בו פיסול כלל רק אחר כך כשהגיע ליד המלוה אז ה"ל כנפסל ונמחק ואם כן פשיטא י"ל כשחזר ומלאוהו דחזר לכשרותו דהא שעבודו כבר חל מעת חתימה וכמו שטר שנמחק וחזר וקיימו ע"י עדים או העביר מחיקתו על ידי צפון ואם כן ר"י ורא"ש וטור כל ענין פלפולם הוא הכל למ"ד עבחז"ל דהכי סבירא ליה ולכך שפיר י"ל דלא הוי מוקדם אבל לפי דפסק הש"ע דלא כאביי רק בעינן דמטי לידו דאז חל שעבודו ובמטי לידו היה שטר שיכול לזייף והיה פסול לא חל שעבוד המלוה כלל כי האי שטרא הוי חספא בעלמא ואם כן במה יחול שעבודו ופשיטא דאם מלאוהו והכשירו לאחר זמן דלא חל שעבודו למפרע וה"ל מוקדם ואין צריך לראיה כלל ולכך סתם הש"ע דהוא פסול. ואיפכא לא קשיא דא"כ מנ"ל לש"ע הך דינא דרא"ש דצריך להיות קודם שנראה בב"ד דילמא אם בא בו ביום לב"ד גם כן כשר והא דקתני פסול בהרחיק ב"ש היינו בבא לב"ד למחר דשוב א"א למלאות דה"ל מוקדם ומנ"ל לחדש סברא ודין בלי ראיה. דהמחבר פסק ב' שיטין פסול לגמרי כדמשמע בגמרא וכמ"ש לעיל ס"ז ומוקדם סבירא ליה דאינו פסול רק למשעבדי ואם כן עדיין קשה איך קתני פסול לגמרי ימלאוהו בקרובים ויהיה מוקדם ולא יפסול רק למשעבדי ש"מ דסבירא ליה דא"א למלאות וא"ש. אך נראה דתלי' במחלוקת רש"י ותו' בגיטין דף פ"ב בגט קרח שקשריו מרובים מעדיו דג"כ פסול וא"כ לשיטת ר"י צריך להיות ביומו לתשלום הקשרים בעדים דכיון דהוא פסול מגזירה דרבנן ה"ל חספא ואיך יוכשר אחר כך למפרע בהשלמה ליום מחר דמ"ש דפסול מהך גזרה דיוכל לזייף או מהך גזרה דמשום כולכם סוף כל סוף פסול מגזרה דרבנן ואמרינן שם צא והשלים עליו עבד משוק ופי' התו' בד"ה צא כו' כי מילת והשלים משמע אחר כך שכבר נמסר הגט ורש"י כתב שעדיין לא נמסר הגט וכתבו התו' דנמס' הגט לאו דוקא רק שעדים לא חתמו ולענ"ד נר' נמסר דוקא דרש"י סבירא ליה כפי' ר"י דה"ל מוקדם ולכך פירש"י דעדיין לא נמסר ואם כן אף דנמסר ביום שלאחר כתיבה ל"ל בהו גבי גט דקלא אי' ליה בע"מ כמ"ש התו' דף י"ז ד"ה עד שעת נתינה כו' וא"ש ודוחק לומר צא והשלים היינו לאחר שכבר נגמר ומכל מקום הוי ביומו דזה דוחק וסתימת לשון הגמרא ודברי רש"י מדוקדק כמ"ש:

יח

שאין שטה ראשונה מתחלת כו' הרב הש"ך בס"ק כ"ט הניח דברי הרב בצ"ע מחמת קושי' הסמ"ע דהא עדים אסורים לעשות כן להניח חצי שטה ושטה שניה חלק דהרי יכול לכתוב בו כל שירצה ואף דכתוב כבר ש"ו הרי יכול לכתוב שנית ש"ו ע"ש ונר' לישב דברי רמ"א דידוע בשטר משערין הכל לפי כתב השטר דאם כתב השטר גם אף ערך שני שיטות הכל בכתב גס דאין עושה בשטר שני מיני כתיבה דקות וגסות דאז יהיה זיופו ניכר וכ"כ התו' להדיא ב"ב בדף קס"ג ד"ה שיטה ע"ש ולעיל סימן מ"ד ולפי זה אם בשטר הכתב גס ועב ביותר עד שבשטה אינו פנוי לפי ערך כתב ההוא שהאותיות גדולים ורחבים יותר מכדי לכתוב בו הכל שריר וקיים אזי מותרים להניחו פנוי אם כבר נכתב ש"ו דמה יש לחוש אם יזיף ויכתוב דבר לטובתו ולא יכתוב שנית ש"ו הא אין מועיל ואי יכתוב שנית הא אין מקום מכיל לכתוב עוד דבר ולכתוב גם כן ש"ו כהנ"ל ואי דישנה הכתב ויכתוב כתב דקה משארי אותיות השטר הא זיופו ניכר כמש"ל ואם כן מותרי' להניח ומה עשה זה יחתוך כל השטר והוא צמצם הכתב לכתוב אותיות קטנות מן שטר ההוא וזייף וכתב בחצי שטה מה דבעי והרבה בכתיבה לקטנות הכתב והזיוף לפנינו וביותר יש לחוש בזה דריעותא לפניך דחצי שטה נחתך ואין זה גדר וסדר השטרות וחוששין בו כל חששא דא כא למיחש ודברי רמ"א ברורים:

יט

ואם יש כו' ואם השני עדים חתומים אחד בתחלת השעה ואחד בסופו וביניהם רווח אף דהוא כשיעור שיכול לכתוב נחנו סהדי וכו' מכל מקום יש להכשיר דליכא למימר דהיה שטר על הנייר ועדים על מחק וכתבו באמצע נחנו וכו' דעדים אינם רשאים לעשות כן דהרי יכול לחתוך העד ראשון עד למעלה ולמחוק הנייר שעליו השטר ויכתוב שטר אחר מה דבעי ויהיה שטר וע"א על מחק וכן בעד השני יחתוך העד עם כל מה שלמעלה עד קצה שטר וימחוק השטר הכתוב על הנייר ויכתוב גם כן כמו שטר הא' על מחק ויהיה לו שני שטרות בב' עדים ומצטרפין כדלקמן בסימן נ"א והרי יכול לזייף ואם כן דאין עדים רשאים לעשות כן אם בא לפנינו שטר כזה והשטר ועדים על מחק כשר דודאי כשחתמו העדים היה על המחק דאל"כ אין רשאים לעשות כן ואין להקשות מדברי תו' ב"ב דף קס"ד ד"ה גופא דכתבו דאין לומר דאיירי דשטר על הנייר ועדים על מחק וא' חתים בתחלת השיטה והשני בסוף שיטה וביניהם נחנו סהדי כתוב על הנייר כתבו התו' דלמה יעשו שטות כזה יחתמו המה על הנייר ולא כתבו כפי מש"ל דאסור לעדים לעשות כן מחמת חשש זיוף ש"מ לכאורה דלא סבירא ליה כמ"ש דזה אינו די"ל התו' כתבו כן לרווח' אפי' נימא דאין שני עדים בשני שטרות מצטרפים כמ"ש באמת לקמן די"ל דאין מצטרפים ולכך כתבו דמכל מקום למה יעשו העדים שטות כזה ע"ש. אבל באמת לפי דקי"ל מצטרפין שפיר י"ל כמ"ש אך זה דחוק ויותר י"ל דסבירא להו לתו' דע"א בכתב לא מהני רק כמ"ש בירושלמי וכמ"ש התו' ב"ב וכתוב שחתמו שנים ומצאו לקיים כת"י של אחד ולא של שני ואם כן י"ל דחתומים על שטר המחזיק רק ב' שיטות והם חתומים ואחר חתימתם מיגז גייז לנייר וא"כ אחרי חתימתם א"א לכתוב ולפני חתימתם א"א לחתום אחר דא"כ יהיה רק שטר בש"א ועדים בש"א פסול משא"כ אם נחנו סהדי למטה ומחזיק ב"ש שפיר כתבו התו' דע"כ עד הראשון דחותם אמחק ואינו חותם למטה על הנייר ש"מ דיש למעלה ממנו שורה מחק ולכך א"א להשפיל חתימתו עד הנייר דיהיה ב' שורות פנוים ואם כן שפיר יכול למחוק ולחתום ע"א על השורה שבלא"ה מחוק לפניו וכמו כן נחנו סהדי מחזיק ב' שיטות יכול לכתוב שטר שטה ומחצה ובמחצה ש:יה ע"א קודם חאימתו וא"כ כיון דיש בכ"מ שני עדים אף דאין אחד מקוים ה"ל כשני ע"א בשטר וגובה ומצטרף ושפיר כתבו ולכך י"ל דהא דדעת התו' לשיטת ריב"ם נחנו סהדי מחזיק ב' שורות מה שאין כן לפי' רשב"ם כמ"ש מהרש"א היינו דגם לדעת ריב"ם לא החליטו הדבר בסברא רק באו בטענה ממ"נ אם נחנו סהדי על הנייר ה"ל לעד ראשון לחתום אנייר ואי דיש שורה מחק לפניו וא"א להניח ב' שורות מחק אם כן יכתוב נחנו סהדי וכו' על שורה שלפני מחק חתימתו דלשיעת ריב"ם כשר לעשות כן ועכצ"ל דצריך ב' שורות אבל לפי' רשב"ם בלא"ה לק"מ דא"א לכתוב בשורה לפני חתימתו כמ"ש התו' ובהכי ניחא דלשיטת ריב"ם החליט התו' דיכול להיות נחנו סהדא על הנייר ואילו לפי' רשב"ם כתבו התו' אטו בשופטני יניח נייר ויחתום על מחק וקשה לכאורה ולפי מה שכתבתי ניחא דלשיטת ריב"ם י"ל דיש שורה מחוקה לפניו וא"א להשפיל חתימתו אנייר ול"ק יחתום עצמו אשורה החלוקה ומחוקה ובשורה שחתם יכתוב נחנו סהדי חדא לשיטתו מחזקת ב"ש וגם מה ירוויח בצמצום הזה לחתום עצמו רצוף לשטר סוף כל סוף יצטרך לכתוב אבל לפי רשב"ם דבמחוק אין צריך לכתוב רק סגי בהנחת פנוי וגם אין מחזקת ב"ש אם כן שפיר קשה אי שטה מחזקת לפני חתימתו יחתום שם ויניח פנוי ויחתום שני סוף שטה שני' ואין צריך כתיבה ואי אין פנוי אם כן ישפיל חתימתו ודוק היטב. ואמת כי לפי מ"ש הרמב"ן בחדושיו בריש פ' ג"פ דיש לספק אי כ"י הלוה על מחק וגם השטר אי כשר דאין נותן על לב להבחין להיות נמחק לפניו דוקא ופי' דאולי מקום השטר היה נמחק פ"א ובמקום חתימתו ב"פ ואם כן כשימחוק ויחזור וימחוק יהיה שוה הכתב והחתימה ולפי זה אף שטר וע"א על מחק פסול דדילמא כתב בכת"י לחייב עצמו דבר מה והוא מחקו וכתב עליו שטר על פלוני והלוה נעשה עד אמנם מדברי התו' הנ"ל דף קס"ד ד"ה גופא כו' מבואר דכתבו אם עד ראשון על מחק וגם כן עד שני ובין עד לעד פנוי יש לחוש דיחתוך ויהיה שטר ראשון בע"א הוא ושטר על מחק וכן שני בשטר בפ"ע ע"ש ובמהרש"א ש"מ דאף בע"א אמרינן דדייק וה"ה בלוה דאל"כ עדיין החשש בע"א כמ"ש ואם כן לא אתא ספיקו של הרמב"ן ודחה ודאי של התו':

כ

ואם כתבו העדים וכו' כבר כתבתי דכתיבה זו בין עד לעד בש"א לא מהני כאשר כתבתי בטעמא דמילתא ע"ש ואם נכתב זה נחנו סהדי על הנייר משמע בתו' ד"ה גופא הנ"ל כל שאינו מחזקת ב' שיטין דכשר ולפי זה אם יש מקום מחוק בין עד לעד כשיעור כתיבת נחנו סהדא וכו' בשטר ועדים על מחק פסול אפילו לשיטת ר"י ברבינו מאיר דסבירא ליה דיש להכיר אפילו לא נכתב עליו כלל אי נמחק פעם אחד לנמחק ב"פ וראינו דאין הבדל בין מחק מכל מקום פסול דדילמא היה כתוב נחנו סהדי על הנייר ומחקו ולכך לכאורה יפה סתם המחבר בסעיף שלפני זה בשטר ועדיו על מחק דאם יש מקום פנוי בין עד לעד כדי כתיבת נחנו סהדי וכו' דפסול והקשה הש"ך בס"ק צ"ב דאיך העלים שיטת ריב"ם דסבירא ליה להל' דאפילו בלי כתיבה אין דומה נמחק וכו' ואם כן יש הבדל ע"ש דלפמ"ש לק"מ דחוששין שמא היה כתוב על הנייר וכו' ומחקו והתו' הצריכו לומר דעכ"פ אין מחזיק בפחות מב"ש. וזהו דוחק כמ"ש לקמן ולכך סבירא ליה דאין יכול להיות פנוי כלל לכ"ע אך הא קשיא לי לכ"ע אך יכול לכתוב אנחנו סהדי על הנייר דילמא ימחקו ויעשה כל השטר ועדים על מחק ואי דיהיה מקום פנוי בין עד לעד כדי כתיבת נחנו סהדי ויפסול הא יכול למלאות החלל בקרובים או בכשרים ולימא אנא לרבות בעדים קאתינא וצ"ל דלתו' לא קשי' דלמי יחתום לכשרים לא יחתום דכשרים בראותם שטר ועדים על מחק ובין עד לעד מקום פנוי ירגישו בחשש זיוף וימאנו לחתום ולא יוציא תקלה מתחת ידם ועדים פסולים ליכא למיחש דהא עד כשר חתום לפניו וא"כ ה"ל עד פסול בב' אחרוני' דאף דנימא דמתחילה קודם שיעשה זיוף יניח בצד עד השני לחתום גם כן עד כשר ויהיה שטר בשלשה עדים ואחר כך כשיעשה זיוף יניח על מקום חלל לחתום פסולים ה"ל פסול באמצע עכ"פ ודעת התו' בשטרות חתום פסול באמצע פוסל כל שטר ואם כן ליכא למיחש דיעשה כן כשיתוודע דחתום פסול כל השטר פסול אמנם לדעת המחבר לעיל דגרר בתר הרמב"ם דחתום קרוב ופסול בכל מקום כשר הן בתחלה והן באמצע והן בסוף שפיר כשר דימחוק אותו וירבה בעדים פסולים ולכן צ"ל לשיטתו דאין לכתוב נחנו סהדי וכו' על הנייר כלל מחשש זיוף רק על מחק וליכא חשש דימחוק דאין דומה ואם כן יפה הקשה הש"ך על הש"ע דלא ה"ל להשמיט דעת ריב"ם וצ"ל דסבירא ליה לדעת ריב"ם לדוחק כמ"ש הרבה ממחברים. אלא דקשי' לי אף לדעת החולקים על ריב"ם עדיין כשיש רווח מחק למה פסול נכתוב עליו מה שירצו ב"ד ונדמי להדדי ונראה דאילו היה נמחק שני פעמים היה הבדל בכתיבה שעליו ואע"פ שאמרו אין דומה נמחק וכו' זהו במחיקה אם נמחק היום או נמחק למחר אבל בכתיבה שאם נכתב היום עליו או מחר לא מצינו הבדל בגמרא והגע עצמך במה דאמרינן דימחוק ויכתוב וכי יהיה הכל ביום אחד וע"ש בתו' דהקלו לכתוב על המחק משום דלפעמים הסופרים קלפים מחוקים יש להם ע"ש ואין לומר דאנן חוששין לב"ד טועין דזהו לעשות מחיקה חדשה ולשהיה אבל להבדיל בין מחקה פ"א לב"פ הלא על זה סומכין להכשיר שטר ועדים על מחק דהב"ד ירגישו אם נמחק בפ"א או ב"פ ש"מ דבזה לא חששו לב"ד טועין ועוד דרוב מחברים לא גר' לי' חוששין לב"ד טועין וצ"ל כמ"ש לעיל הסמ"ע בסימן מ"א דאף דלב"ד טועין לא חיישינן מכל מקום לשכחה חיישינן ולכך להבחין בין שטר אי הכל נמחק פ"א או ב"פ דאין צריך מעשה לא חיישינן שיטעו בהבחנתם אבל כאן דצריך מעשה לכתוב עליו חיישינן דילמא ישכחו המעשה ויכשירהו בלי מעשה וכן יש לפרש שם בגמרא וצ"ע:

כא

אנו עדים וכו' ואפילו לא כתבו רק יש חלק ופנוי כשיעור כתיבה הלזו ג"כ כשר דל"ל דיעשה כל שטר ועדים על מחק דא"כ יפסול כשיש חלל בב' שיטין בין עד לעד כמ"ש בסעיף שלפני זה כ"כ התו'. ולפי מה שכתבתי בדעת המחבר זה לא מהני דיחתום עדים פסולים ותלי' זה בדעת הרמב"ם ותו' אי חתימת פסולים באמצע פוסלים לשטר או לא וכמש"ל ולכך סתם מחבר דמשמע דבעי דוקא כתיבה והוא הטעם כמ"ש:

כב

כשר ואם נכתוב זה על הנייר כבר כתבתי דתלי' בשיטת הרמב"ם ותו' אך כל זה אם אין מכיל שיעור ב' שיטין אבל אם מכיל שיעור ב' שיטין ודאי פסול כמ"ש התו' דיחתוך השטר עם העד הראשון ויעשה שטר ועד על מחק והנך ב' שיטין ימחוק ויעשה ב' שיטין שטר ועד על מחק ושני שטרות בב' עדים מצטרפים ואף דמהרש"א פי' בתו' דלא אמרינן כן רק כשמחק לפנינו אבל כשהוא כתוב על הנייר אע"פ דיש לחוש דימחוק ויעשה ב' שטרות לא חיישינן ע"ש מכל מקום כבר העיד מהרש"א בעצמו שראה בגליון התו' דכתבו דהוא דוחק דלמה לא ניחוש לזיופא. ובאמת אף בדברי התו' יש לכוין כן די"ל דהקשו לריב"ם דילמא היה כתב נחנו סהדי וכו' בנייר ואי דפסול כשכתב ע"ג הנייר אדרבא זה היה ראוי להכשיר יותר וכו' ואם כן י"ל דכשכתב על הנייר כשר ולעומת זה יתקנו חכמים כשיש רווח בין עד לעד בלי כתיבה דיפסול וזה כוונתו כמ"ש אדרבא וכו' והיינו כמ"ש דיש להכשיר זה ולפסול כשנמצא חלק ועוד דלא מצינו בגמרא דמורה קפידא שיהיה דוקא נכתב על מחק ולא על הנייר ולכך תי' התו' דלא חיישינן שמא מחק דא"כ היה רווח ב' שיטות דזהו מחזיק ב"ש ויש כאן חשש זיוף כנ"ל ואם כן אף אם כתוב נחנו סהדי בנייר פסול דיש לחוש דימחקנו ואי קשה אדרבא יותר יש להכשיר וכו' דזה אינו דמכל מקום הוצרכו לפסול דאף דהיה מתקני' שאם יהיה רווח בין עד לעד פנוי דפסול מכל מקום לא היה אפשר לתקן לכתוב נחנו ע"ג נייר דעדיין יש חשש דימחקנו ויגוז אותו ויעשה שטר וע"א והרי כאן שני שטרות בשני עדים רק דלא יקשה אם כן הל"ל דנחנו סהדי צריך להיות שלא ע"ג הנייר והיא הקושיא שניה לעיל מתו' וע"ז תי' דיש מציאות כשכתבו בין עד לעד בשורה א' זהו בתחלה וזהו בסופו ואף דלא שכיח מכל מקום ישנו במציאות ולכך לא קתני ליה או י"ל דודאי לרב דסבירא ליה בסנהדרין דף ל' דאין הודאה והלואה מצטרף עד דידע חד בחבריה א"כ שני שטרות בכתב אינו במציאות דהא לא ידע חד מחבריה ואי דהיה ביום אחד מלבד דג"כ קשה במציאות בלא"ה איתרע למה לקח שני שטרות ולא הניא שניהם לחתום אחד שטרא ולפי זה ריב"ם אמר דינו לדידן דקי"ל מצטרפי א"כ ל"ל דהיה כתוב על הנייר כקושי' תו' דהא מחזיק ב"ש ויכולים לעשות ב' שטרות וקי"ל דמצטרפים ולכך באמת לדידן פסול נחנו וכו' על הנייר כדעת הגליון אבל לרב דסבירא ליה לא מצטרפי באמת על הנייר כשר ובאמת לא מועיל חלק כקושי' התו' ומעתה לא קשי' דלא מצינו חילוק בגמרא בין נייר למחק והיינו דאמרינן דכתבו נחנו וכו' ולא קאמר להדיא דכתבו אמחק דהא סתמא דגמרא לרב ואליביה אף על הנייר מצו לכתוב ודוק וא"ש. אבל באמת הדברים ברורים כמ"ש הגליון דאף נחנו סהדי על הנייר אי מחזיק ב"ש פסול ומכאן נלמוד מ"ש הרמ"א בסעיף הקודם שיכול להניח רווח בין עד לעד היינו כשאין עדים על מחק וזהו מ"ש הרמ"א שאין שם מחק כלל ואם כן ליכא למיחש דמה יעשה אם ימחוק יהיה שטר על המחק ועדים על הנייר ופסול אי דיהיה כותב על גבי עד שני כת"י דהעד חייב לו לזה לא חששו כמ"ש הריב"ש אבל אם העדים על המחק פשיטא דאם יש רווח ב"ש פסול דהרי יכול לחתוך ולעשות שני שטרות בשני עדים דמצטרפין וע"ש בתו' ודוק:

כג

אבל אם כתבו כן לפני חתימתן כו' פירש הש"ך בס"ק ל"ג דיש לחוש שימחקנו ולא יכתוב עליו וכל כמה דלא כתוב עליו אין ניכר ואי דיהיה פנוי מה בכך שטה אחת יכול להניח פנוי בין שטר לעדים וכו' והחליט דשיעור נחנו סהדי הוא רק מכיל שטה אחת והתו' בד"ה גופא הנ"ל סבירא ליה וז"ל דמסתמא אין כותבין זה הדיבור נגד חתימה פחות מב' שיטין וע"ש בתו' מיהו לפמ"ש התו' אחר כך לפי' רשב"ם למה לי לכתוב אנן סהדי יניח פנוי ואם כן ל"ל דיעשה הכל על המחק דיהיה פסול כשיש רווח צ"ל לכאורה דלפירשב"ם אין מחזיק ב' שיטות דאי מחזיק איך יניח פנוי דילמא יגוז ועל שטר דלעיל ימחוק ויכתוב מה דבעי וכן בהך מקום פנוי ג"כ יכתוב ויהיה שטר ועד על מחק ושני עדים מצטרפין וצ"ל דלסברת פירשב"ם (וכ"כ מהרש"א) אין אנו צריכין לדוחק הזה דב"ש מחזיק ויכול לומר אפילו פחות מכן מחזיק ואינו מחזיק רק ש"א וכי אמרינן דמחזיק ב"ש היינו לפי' ריב"ם דמוכרחין אנו לומר כן אך באמת בלא"ה לק"מ דאף דשיעור כתיבת נחנו סהדי הוא מחזיק שני שיטין היינו לפי ערך הכתב שהיה אז השטר נכתב ואם כן אם נכתב לפני החתימה אולי ימחוק השטר ויכתוב וכדי שיהיה מקום נחנו סהדי פנוי מבלי כתיבה עליו שלא יהיה ניכר זיופו וגם יהיה בש"א דיותר מזה א"א להניח חלק יכתבו כתיבה גסה אותיות גדולות ורחבה ושורות מרווחי' באופן מה שהיה מקדם מחזיק ב"ש לפי כתיבה זו רק מחזיק ש"א וזהו יניחו פנוי וא"ש ובזה. ניחא דלא אמרינן דיכתבו כן לפני חתימתן ויניחו ש"א חלק כסדר ואם כן א"א להניח אחר כך מקום מכתיבת נחנו סהדי פנוי דא"כ יהיה שני שורות פנוים וזה פוסל השטר אבל לפמ"ש ניחא דמה בכך דיש הבדל ב' שיטות הוא יכתוב בכתיבה גסה עד שיהיה מכיל רק שטה א' וא"ש. איברא בגוף הדבר אני נבוך דמתחלה החליטו דלפחות אין הדבר נחנו סהדי מחזיק בפחות מב' שיטין וכמ"ש דלכך א"א להיות מחוק דאולי יכתוב עליו שטר ואחר כך כתבו התו' ולא תמצא מקום לחוש אלא היכא דעד א' חתום בראש השיטה והשני בסוף שיטה ונחנו סהדי בנתיים וזה אין רגילות וכו' והדבר מעורר תימה דמתחילה החליטו דמחזיק ב' שיטות ולבסוף לפי דבריהם אפילו שטה אחת שלמה אין מחזיק דהא נכתב באמצע שטה והעדים חתומים מכאן ומכאן מקצה ומקצה. וצ"ע לכאורה ומה שיש לישב דיש להבין איך יכתבו בין סהדא לסהדא נחנו סהדי וכו' ויחתום עד השני דא"כ יהיה נראה כאילו לא חתום על השטר כלל רק להעיד דשטר על נייר ועדים על מחק וכך אמרו בטיוטא דאטיוטא חתמי ואי דשם אין מזכירין בחתימתם דבר מהשטר מה שאין כן כאן דכותבים חתימה על מחק ושטר על נייר הא גם באשרתי' סבירא ליה לר"י דב"ד חתימי אטיוטא אף דנזכר בקיומא שטר הנ"ל נתקיים בפנינו ועיין תו' שם ד"ה שטר הבא וכו' ואפילו רב דפליג היינו דסבירא ליה דב"ד לא חתימי אטיוטא אבל בעדים ודאי נימא כן וצ"ל דנזכר ענין השטר בהך דכתבי כי כותבים כך נחנו סהדים המעידים על שטר שסכומו כך וזמנו ביום פלוני שלוה פלוני מפלוני חתימי על מחק להעיד על העדות מה שכתוב על זה השטר והשטר הלזו על הנייר ובזו מעידים בפי' על ענין השטר ולא על ענין המחק ולא קשה על טיוטא חתמי ואם כן בזו ודאי לכתוב כל זה צריך לערך ב' שורות לפחות. ויפה כתבו התו' אבל כשחתמו ממש סמוך לשטר בלי הבדל כלל זה בקצה אחד וזה בקצהו השני אף דכתוב ביניהם נחנו סהדי וכו' אין זה מורה דחתימי על זה ויותר נראה דחתימתן על השטר שהם חתומים תכופים לשטר מבלי מפסיק ביניהם דבר במשך השטר ועדים ואמרינן בירושלמי כל שהעדים נקראים עם השטר הרי זה בכלל השטר ואם הם חתומים תכופים לשטר הרי הן נקראים עם השטר ולחד שייך בכל אופן ואם כן אין צריך לכתוב רק סתם נחנו סהדי חתימי על מחק ושטרא על הנייר וזהו ודאי דמספיק חצי שטה לכתוב בו כזו והמופת והחוש מעידו וא"ש דכתב דיש במציאות דכתבו נחנו סהדי וכו' בשטה אחת בין עד לעד ובזה מיושב גם הנ"ל במה שהקשו לפירשב"ם למה יכתבו נחנו סהדי יניחו מקום פנוי וכו' וכבר כתבנו דקשה דהא יכול לעשות שני שטרות וכו' ולפמ"ש ניחא דיכול לכתוב באמצע שיטה ועד א' מקצה וע"א מקצה מזה ואם כן ליכא חשש דהא איירינן במחק ואם כן שפיר במציאות כמ"ש זה מקצה זה וכו' וכמ"ש גבי נייר רק שם כתבו אם כן מה לשטות בזה אבל במחק שפיר יתכן. ובזה כתבו התו' שפיר כי מצריך הרשב"ם נחנו כשכתב על הנייר והקשה מהרש"א מה בכך ימחקנו כי לפמ"ש ניחא כי אם כתב על נייר ע"כ דלא היה בזה אופן באמצע שיטה כמ"ש תו' ואם כן דהוא אחר כך צריך להיות ב"ש וא"א להניח פנוי מטעם שכתבו דיזייף שטר כמ"ש התו' וא"ש. אך בלא"ה י"ל בקושית המהרש"א דזה ודאי לא קשי' דימחוק הנייר דהא כתבו התו' כמה פעמים דמהדרין לכתוב אנייר דאין בי זיוף ואיך יתכן למוחקו רק הקושיא במקומו לא ימחקנו ויניחו כ"כ חלק וא"כ ל"ל דיעשה שטר ועדים ע"מ דהא כאן בין עד לעד יהיה נייר פנוי ואף דימחקו יהיה פנוי ויפסול ונר' דיש להבין אף לריב"ם יניח חלק בלי כתיבה ולמה להם טורח כתיבה יניחו חלק רק אותו מקום ימחקו ב' פעמים ותו לא שייך סברת ריב"ם וצ"ל דבאמת איך סמכינן על ע"א דכתבו קודם חתימתו נחנו וכו' אולי לא יכתוב איך נוציא ממון ע"פ ע"א רק דמירתת לעבור כמ"ש ואם יתברר יוחזק לפסלו וכמ"ש במילתא דעבידי לגלויא ע"א נאמן דמירתת ולפי זה בזה לא מירתת אם נמחק פ"א לב"פ ושפיר מצי לטיוטא ולכך לא סמכינן ולפי זה מיושב מה שהקשינו איך יניחו חלק ביש ג' עדים מה יעשו אי יניחו חלק ימלאו בקרובים דהא למ"ש להניח חלק ולמחוק ב"פ וא"א למלאות בקרובים ובזו לא שייך דבזה לא סמכינן על ע"א דהא יש כאן שני עדים ודוק. ולפי זה א"ש דבנייר ליכא למימר להניח חלק דימחקנו וימלאו בקרובים דהוא הוא הנייר ואם כן לא פלוג בין ב' עדים לג' עדים ודוק:

כד

או אחריהן כו' והא דלא נימא דיכתבו מעבר לשטר בצד שני שטר המעבר לדף הוא בנייר ועדים על מחק יתו ליכא למיחש למידי דאי ימחקו יפסול כל שטר דנימא דהיה כתוב בו פרעון וכדומה ומוחקו ומזה ראיה לכאורה לדברי הרשב"א דאי כתוב גרר ומחק מעבר לשטר דכשר ולא אמרי' דהיה בו פרעון וכדומה ואם כן יש לחוש דימחוק אותו ויגררנו וכן משמע לכאורה בתו' ריש פרק ג"פ דהקשו בגט פשוט אולי יחתוך השטר וכנגד עדים יכתוב מצד שני באורך מה שירצה ויהיה מקושר ותי' התו' דמוחק מצד שני נגד העדים וקשה אם כן אולי היה שם פרעון ואם כן משמע כרשב"א אך דברי התו' י"ל או דכוונתם בשריטות וכדומה דניכר דלא היה כתוב שם דבר ומכל מקום א"א לכתוב ע"ג או דכיון דכך נימוס השטר לכתוב ולמחוק מאחורי עדים לבל יעשנו מקישר אם כן אין כאן חשש דהיה שם פרעון דידעו כנגד עדים עושים מחק מה שאין כן כמ"ש יש לכאורה ראיה אך נראה גם מזה אין ראיה דהשטר יכול להתחיל בעמוד זה ולהאריך עד עמוד שני ושם בקצהו חותמים העדים כמעשה בכל יום ואם כן הוא ימחוק כל השטר משני צדדיו וביחוד מקום שכתוב עליו נחנו סהדי וכו' ויכתוב שטר אשר תחלתו מצד עמוד שני ויאריך בדברים ותנאים ושופרא דשטרא עד בואו לעבר השני מקום שעדים חתומים וסמוך לעדים יכלה השטר והרי עדים חתומים עליו בשטר הוא ועדים על מחק וא"ש ולכך אין לו תקנה רק שיכתוב בין עד לעד:

כה

כתב יד הלוה כשר וכו' משמע הא אינו כת"י הלוה פסול וקשה דברים אילו הם תשובת הרא"ש והוא סבירא ליה גרר ומחק בשטר אפילו בטופס כל שיש לחוש שגרר וזייף פוסל ואף כאן פסול מה שאין כן המחבר דפוסק לעיל בסי' מ"ד בתשובת רשב"א דמחק וגרר באחורי שטר ומקום טופס כשר אם כן אף דמכל מקום יש להזהר לכתחלה אבל איך פוסל לשטר בדיעבד וקשה עלי' דלא היה ליה לרבינו המחבר להביא דין זה דתשובת הרא"ש וכבר עמד בזה הרב בעל כה"ג ולא תי' כלום. ומה שנ"ל דסבירא ליה למחבר ודאי אי אין פרעון כתוב מאחוריו על הגרר אף לכתחילה ודאי בכל גוונא יש להזהר מכל מקום בדיעבד אינו פוסל דלא הוי מחק בגופו של שטר כהנ"ל מה שאין כן כשנכתב פרעון ויש בו גרר או מחק אם כתוב פרעון הוי כמו שובר ודינו כדין שטר והוי כמחק בגופו של שטר דהיינו במקום סכום המעות דמ"ש בסכום המעות בתוך שטר יש מחק דהוי בגופו ותורף של שטר או מאחוריו בסכום המעות דעכשיו אם באנו לדון כמה סכום המעות שחייב לו אין אנו דנין מתוך השטר רק מן אחוריו ששם כתב כמה פרע ומזה אנו דנין כמה נ"ח ואם כן הרי זה גופו של שטר ותורפו דע"פ דנין סכום המעות והמחק וגרר פוסל בו כמו בתורף וא"ש ודוק:

א

העדים חותמים אם חתם איש פלוני עד כשר ועיין בא"ע סימן ק"ל ס"א סמ"ע:

ב

אף על פי שלא קראו הוא בעצמו דלא הוי עד מפי עד דהא גוף העדות יודע הוא בעצמו רק הוא קורא לפניו איך כתוב בשטר והוי ליה מילתא דעבידי לגלויא סמ"ע בשם רש"י:

ג

עד שיקרא העד כו' דייק הב"י מלשון הרמב"ם אפילו שנים קוראין לפניו מכל מקום לא מהני דהוי עד מפי עד ולא מהני כי אם שהוא בעצמו קורא לפניו סמ"ע:

ד

וכן נראה לי עיקר והש"ך חולק אהכרעה זו ולדעתו אפילו מסל"ת לא מהני אך כל זה לכתחלה אבל בדיעבד הכל כשר ועיין תומים מה שכתב' בזה ועיין מ"ש בסעיף ה':

ה

ויש עדים כו' פי' אפילו יש עדים שלא קראוהו מ"מ מתחייב דהואיל דלא ידע לקרות וחתם עצמו גמר בלבו להתחייב בכל מה שיהיה כתוב בתוך השטר הן רב או מעט וגמר נפשו להתחייב כמו גבי בעל אומר לפקדון ושליש לגירושין דאמרי' דגמר בלבו שיהי' כמו שיאמר השליש סמ"ע בשם רמב"ן בתשובה ואפשר לדעת הרמב"ם דא"י להתחייב בדבר שאינו קצוב אף בזה דה"ל דבר שאינו קצוב כי לא ידע כמה יהי' נכתב בתוך השטר וצ"ע עיין לקמן סי' מ"ח מ"ש בענין ממריינו הנהוג בפולין וכו' סמ"ע:

ו

וקרעו וכו' פי' הסמ"ע דחותכין בנייר אותיות כפי חתימת העדים ומניחים הנייר ע"ג השטר והעדים ממלאים מקום החתיכה דיו ומסלקי' הנייר והרי הם חתומים על גב השטר אבל שיהיו רשומים על השטר והם יכתבו ע"ג רושם אפילו בגט פסול דהוי כתב על גבי כתב ולדבריו אפילו להיש מכשירין בהג"ה בכה"ג מודה דפסול והש"ך השיג וכן העליתי בתומים דכשר בשטרות להך מ"ד ע"ש:

ז

מכים אותו כן הוא גי' הסמ"ע ופי' על הדיין דצוה לעדים לחתום כן כי העדים להיותם ע"ה שגגה בידם ומה חטאו שיקרה להם עונש והש"ך גרס אותה ופי' על העדים ודוחק כי אם הם שוגגים מה יעשו:

ח

שהסופר חותם כו' ואם הוא כ"י או ממרינ' וצוה הלוה לאחרים לחתום בשמו במסירת הקולמוס כי לא ידע לחתום מהני סמ"ע וכתב הש"ך דלזה א"צ מנהג ומדינא מהני ונר' דאיירי בשני' שהעידו כן והעידו שצוה לחתום ולא העידו על גוף ענין הנזכר בשטר דאל"כ ה"ל שטר גמור ומ"מ עדותן כשר שצוה לחתום אבל אם חתם ע"א במסירת קולמוס מהלוה פשיטא דצריך מנהג דלדינא וכי ע"א נאמן דלוה יכול להכחישו ויאמר להד"ם ופשוט:

ט

ויודעים לחתום אע"ג דהא מעידים דחת"י הוא מ"מ אפשר לחוש דלמא קרעו להם נייר וחתמו ולזה קאמר דלא חיישינן לכך סמ"ע:

י

אי אמרי אקרינן כו' מזה הוכיח הש"ך דאף על גב דפסק המחבר בריש סימן דאין לסמוך אקריאת אחרים אפי' מפי שנים ואפילו מסל"ת היינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד לא פסלינן לשטרא וא"ש ונכון ועיין מ"ש תומים בריש סימו:

יא

דייקינן בסהדותא ע"פ כו' פי' הסמ"ע ופרישה דתמיד צ"ל דאקרוהו למאן דידע לקרות רק ההבדל אם יודעים בעל פה הבית דין שואלים להם אי הניחו לקרות למאן דידע אבל אם אין יודעים בע"פ אין הבית דין שואלים ופוסלים שטר עד שיאמרו מעצמן דהיו מניחים לקרות מפי אחרים ואז כשר. והש"ך השיג ודעתו כיון דידעי בע"פ אף דלא אקרוהו כלל למאן דידע לקרות השטר כשר ועיין תומים דהעליתי אם ברור לנו דלא הניח לקרות לא מועיל דידע בע"פ להכשיר שטר רק מסתם אמרינן הואיל וידעי רגלים לדבר דהניחו לקרות ולא נאמנים שלא הניחו לקרות כיון דכת"י יוצא ממקום אחר אבל באינם יודעים בע"פ נאמנים לומר שלא הניחו לקרות אע"פ שכת"י יוצא ממקום אחר ע"ש:

יב

ואם הרחיקו וכו' דיכול לזייף ולחתוך כל שטר שלמעלה ולכתוב שטר חדש במה שירצה בב' שיטות הללו ועדים חתומים עליו עיין תומים מ"ש דלמה נקט חשש זה בסמ"ע ובב"י:

יג

חתמו על טיוטא הן שטייט לגמרי והן ששרט רק שריטה ונקודות דניכר דלא היה כתוב בו ואין צריך לקיים מכל מקום יאמרו דהעידו על זה דלית ביה ריעותא ועיין תומים מה שכתבתי בזה בישוב הסמ"ע:

יד

אבל א"י לטעון להד"ם דהרי ניתן להכשיר במלאוהו בקרובים טור בשם רבי יונה וצ"ל דעדים עבידי למטעי ולהניח חלק ושבקי רווחא לשארי עדים דאל"כ הא עדים פסולים ופשיטא דיכול לטעון להד"ם ועיין תומים שאפילו ע"מ מעידים שכך היה השטר ברווח שני שיטין מכל מקום פסול דהוה שטר שיכול לזייף ובגט וכן שטרי קנין דדמי' לגט כמש"ל רמ"א ריש סימן מ"ב דעת הרמב"ם להכשיר בע"מ עיין א"ע סימן ק"ל ואם ע"מ מעידין על ש"א שכך היה בשטר מתחלה אי למדין מש"א עיין תומים דהוכחתי מדברי הר"ן דלמדין:

טו

שכל המזייף כו' הן להוסיף בשיטה החלק או לחתוך השטר ולכתוב על ב' שיטות שטר חדש הכל אין הולך אצל הסופר לזייף רק מזייף בביתו ואי משערין בכתב אותן עדים החתומים על שטר זה או בכתב עדים דעלמא נסתפק בד"מ והרמב"ן הביא בחידושיו בשם ירושלמי ס"פ ג"פ דאם כתב יד הסופר גם משל עדים הולכין אחר כתב סופר ולעולם הולכין להקל סמ"ע וד"מ:

טז

כגון ל' בשיטה וכו' ואויר בין שני שיטות אבל אין צריך שיהיה הל' פוגש בקו של כ' פשוטה דא"כ צריך להיות חלל בין השיטות כשיעור ב' אוירי' זה לא אמרינן דיכול לכוון כתיבתו שלא יפגוש למ"ד בכ' פשוטה סמ"ע:

יז

שיכול לכתוב באותו חצי שטה וכו' ואפילו דכתוב ש"ו מה בכך הלא יכול לכתוב עוד מה דבעי בחצי שטה ההוא ולכתוב שנית ש"ו ושני ש"ו בשטה שלפני אחרונה כשר ש"ך:

יח

פסול פי' לגמרי דהרי יכול לזייף כמ"ש וא"כ כל שטר בפיסול סמ"ע:

יט

אם יחתמו זה אחר זה כו' דאז כל השטר פסול דהרי יכול לזייף ולחתוך כל שטר עליון ולעשות שטר הבא הוא ועדים בש"א אבל אם חתמו זה תחת זה אין כאן פיסול לכל שטר דאין כאן חשש זיוף רק מחצי שטה שלפני עדים ושטה שלימה שלמעלה אין למדין דהניחו פנוי חצי שטה למאן דקשיש ושטה אחת מרחיקין כדרכן מיהו אם כתב ש"ו למדין דהא דרך עדים לכתוב ש"ו וכאן לא נכתב עד סוף חצי שטה שלפני עדים שמע מיניה דהשטר היה נכתב עד חתימתן וליכא זיוף כן כתב הש"ך בסעיף קטן ט"ו עיין שם. ועיין תומים מ"ש דלא תקשה מה בכך דחתומים זה תחת זה דילמא יעשה מכל א' שטר ושני שטרות בע"א מצטרפין ע"ש מ"ש בזה:

כ

ואז למדין כו' דחזקה על עדים שעשו כהוגן ולא הניחו פנוי קודם חתימתן שיכול לבוא עי"כ זיוף וע"כ השטר נכתוב עד חתימתן ותו ליכא חשש והרמב"ן בתשובה כתב שכך היה מלמד לעדים וסופרים לעשות:

כא

ויש חלק וכו' כ' הסמ"ע דיש דיעות אי מפסל השטר בכך והיינו כשיש לפני השטר ועדים גליון ובזו יש דיעות שאינו פוסל בדיעבד דהא יכול לתקנו ולחתוך הגליון והשטר בעצמותו כשר ע"ש משמע הא אם לא התחילו לחתום במקום שהשטר מתחיל רק באמצע שיטה לכ"ע פסול:

כב

שמא כתוב חובתו עיין תומים שהקשיתי דהא מחבר פוסק כרשב"א דאפילו מחק לא תלינן דה"ה כתוב חובתו או תנאי הואיל הוא בטופס ע"ש דחלקתי בין מחק לחתוך ע"ש:

כג

חתכו כו' זהו לדין הגמ' דלדידן בממ"נ אי היה כתוב ש"ו בסוף שיטה אמרינן לקמן דכשר ואי לא בלא"ה מפסל דאנן פסלינן שטר שאין בו ש"ו ופשוט:

כד

ומיהו אם כתוב למעלה ש"ו וכו' עיין תומים דישבתי קושית הב"ח וש"ך דדילמא היה כתוב חובתו אחר ש"ו והעליתי דאחר ש"ו אפילו חובתו אין למדין דלא שייך לשטר כלל ובפרט בנצרף דעת רשב"א דלא חיישינן בטופס דהיה בו תנאי ע"ש:

כה

ובלבד שיהיה חתומים זה תחת וכו' עיין תומים מ"ש לישב דלא תקשה מהכא לשיטת הרא"ה ע"ש:

כו

זת"ז פסול עיין תומים דהעליתי מתוך דברי תו' דאם יש חלק בין החתך למקום חתימת עדים ליכא למיחש דהיה שטר ועדים בש"א וחתכו וכתב ע"ג דעדים אינם רשאים לעשות כן להניח חלק בין השטר וחתימתן כשכותבים שטר ועדים בש"א וגליון למעלה ע"ש:

כז

והרי אין עדים קיימים כו' הא קיימים צריכים לשאול אותם ואפילו כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר שישבו לחתום לשם עדות ומפסל השטר כי רגלים לדבר הואיל ופסולים חתומים סמ"ע וכ"מ:

כח

אם יש שם כו' ולדעת הרי"ף דצריך שידע הכשר בפסול אף כאן צריך שנדע שיהיה יודע הכשר בפסול אבל מסתם אמרינן דלא ידע ואי' אינהו קמן שיילינן להו ולדעת החולקים אין נ"מ ש"ך ועיין מש"ל בס"ס ל"ו מ"ש בזה בתומים במ"ש הסמ"ע וש"ך ע"ש:

כט

שהרי אפשר כו' היינו כשחתמו זה תחת זה אבל אם כולן חתמו בשורה א' ודאי אמרינן לשם עדות גמורה נתכוון נ"י פ' ג"פ סמ"ע ודברים אילו אין כאן מקומו כי הנ"י סבירא ליה כדעת האומרים דאם הפסולים חתומים לאחריהם פסול ולכך סבירא ליה אפילו בשטה א' הואיל והם אחרונים פוסלים השטר אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו דסבירא ליה בכל גווני בין חתומים עדים הן בתחילה והן באמצע והן בסוף כשר אם כן ה"ה בש"א דמ"ש וזה פשוט וברור:

ל

אלא אם כן שני עדים אחרונים כשרים וכו' משמע מזה אף על פי שחתומים פסולים באמצע כל שלא חתמו באחרונה כשר אבל בתומים העליתי דהעיקר כדעת הש"ך דאפילו באמצע ג"כ השטר מפסל ויש לחלק בין גט לשארי שטרות גם העליתי אע"פ דרוב פוסקים חולקים אדעת רמב"ם ומחבר מכל מקום יכול המוחזק לומר קים ליה כוותיה ודלא כש"ך שהכריע נגדם ע"ש:

לא

האחרונים כו' דמקיימין שטר מן העדים אחרונים כשעדיו מרובים ולכך בעינן דעדים אחרונים הם כשרים דלא לייתי ולקיים שטר ע"פ פסולים ועיין תומים מ"ש בזה:

לב

אם נפסל וכו' מ"ש בזה עיין לקמן סימן נ"א כי שם מקומו וכתבתי בבירור הדברים האלה לשיטת הפוסקים:

לג

אם הכשרים זוכרים וכו' ולשיטת הרמב"ם לקמן סימן מ"ו אם העדים לפנינו ואומרים אינם זוכרים מפסל השטר אף דלא מפסל בחתימת הפסולים דאמרי למלוי חתמו דהא נאמנים לומר דאין זוכרים במגו דישבו בצירוף לחתים דנאמנים אפילו כת"י יוצא ממקום אחר כמש"ל רק דהוי מגו דבי תרי ותלי' בפי' דהך מילתא כמש"ל בסימן מ"ו ובכללי מגו:

לד

וב"ד יכתבו וכו' אבל לא עדים דכיון דהלוה צוה להם לחתום בצירוף פסולים עשו שליחתו כמו שצוה ושוב א"י לחזור ולעשות שליחתן ש"ך ומשמע אפילו בקנין דבלא קנין בלא"ה הוי ליה מוקדם וכן הב"ד דכותבין מזמן ראשון היינו בקנין דבלי קנין הא לא היו נכסים משועבדים כלל מזמן כתיבת השטר דהשטר חספא בעלמא ואם כן אם יכתבו ב"ד מזמן ראשון יגבה שלא כדין כי לא חל שעבודו אז כלל:

לה

שוב אין לו תקנה כשנראה לב"ד כבר נפסל וא"א לחזור לכשרו דאל"כ מה מהני תקנות דרבנן לעולם כשיבא לב"ד יאמרו למלאותו בקרובים ואני מסופק אי העדים יכולים לכתוב לו שטר אחר אי נימא דעדים לא עשו שליחתן דהרי הניחו חלק שלא כדת ויפסול השטר ואם כן יכולים לחזור ולעשות או נימא דהוא המלוה הפסיד אנפשי' דהרי יכול למלאות בקרובים וכדומה ואם כן הוי כעשו שליחתן וצ"ע:

לו

אבל אם מילאוהו למחר כו' אפילו למ"ד עבחז"ל מכל מקום כאן דשטר פסול לא מהני אבל בקנין דל שטרא לגמרי הא מעת קנין חל שעבוד. ודעת הסמ"ע דהך דינא הוא למ"ד דצריך דעת הלוה למילוי אבל למ"ד דאין צריך אף אם מלוהו לאחר כמה ימים לא הוה מוקדם דהוא רק הכשר בעלמא ולכך מפרש דהך מילתא הא דמכשירין וכו' נמשך עם הך וי"א דכתב המחבר בסעיף שלפניו אבל הש"ך כתב דלא תלי' זה בזה דאף דאין צריך דעת הלוה מכל מקום לא מכשר עד דמילוהו ואם כן צ"ל ביומו וכ"כ כה"ג ועיין תומים שהארכתי כי הך דינא צ"ע ועל כל פנים מחלוקת שנויה ע"ש:

לז

הרי הוא כמוהו כו' העלה הסמ"ע דהיינו ראובן יש לו שטר על גוי והגוי מכר שדהו לשמעון וראובן בא לטרוף משמעון ושמעון טען כל שטר על הגוי עשוי לזייף הואיל ויש בו פנוי שני שיטין ופסק הואיל ושמעון הלוקח בא מכח הגוי הרי הוא כמו גוי ואילו היה השדה ביד גוי היה ראובן מוציא בדיניהם ממנו ע"פ שטרו ה"ה שמעון הבא מכח גוי אבל אילו היה לגוי שטר שיש בו חלל שני שיטות על שמעון ומכר הגוי השטר לראובן אפשר דאין ראובן יכול להוציא מעות מיד שמעון דלא אמרינן הבא מכח גוי כגוי למעליותא ע"ש ועיין מש"ל בסימן ס"ו בארוכה בדין זה:

לח

אלא שאין מתחיל כו' פי' כי חצי שטה שלפניו חסר ונחתך ועיין תומים מ"ש בזה לישב קושי' הסמ"ע והש"ך:

לט

כתב שטר ועדים פי' הכל בזויף ועיין מש"ל דלא חוששין דילמא עדים הם פסולים וקרובים דבטוען מזויף הב"ד חוקרים טיב העדים:

מ

בין שטר לחתימת העדים וה"ה בשטר עצמו אין יכול להיות שינוי דאל"כ דילמא הך מקום מחקו ש"ך:

מא

אא"כ נמחק בפניהם דאולי כבר נמחק ואין להכיר אם נמחק פ"א או ב"פ רק אם נכתב עליו אבל אם לא נכתב עליו לא וגם לשיטת הריב"ם דסבירא ליה דמכל מקום אף דלא נכתב יש להכירו ה"מ ב"ד אבל לא עדים כ"כ הש"ך:

מב

ואם יש כו' עיין תומים דהארכתי דאם ע"א חתם בראש שיטה והשני בסוף וביניהם רווח בכדי שיכול לכתוב נחנו סהדי כו' מכל מקום כשר דאין העדי' רשאים לכתוב נחנו סהדי באופן זה ועל כרחך היה מתחילה השטר על המחק. גם העליתי שם דע"א ושטר על מחק כשר כמו שאר שטר שיש לו ע"א וכן כ"י הלוה הוא ושטר על מחק כשר ולא אמרי' דלא דייק כולי האי כמו שבאמת נסתפק בהו הרמב"ן ע"ש:

מג

פסול כו' עיין תומים שהקשתי דה"ל לב"ד לכתוב ע"ג ועיין מה שכתבתי בזה וכמו כן לשיטת ריב"ם דאף דלא נכתב ע"ג הכל יוכל להבחין ואם כן גם כן יכשיר אלא דתלי' בשיטת הרמב"ם והתו' אי פסולים חתמי באמצע אי מכשיר השטר ועיין תומים שהארכתי בזה דתלי' אם יכולים לכתוב אנן סהדי וכו' על הנייר ע"ש שבררתי הדברים:

מד

אע"פ וכו' עיין תומים דהעליתי דהיינו דאין חתימת עדים על מחק אבל כשיש חתימת עדים על מחק ורווח בין עד לעד כמו ב"ש פסול דיכול למחוק הנייר ע"ג העד ולעשות שטר וע"א על מחק וכן הרווח שבין עד לעד שטר ויהיה שטר עם עד אחד ומצטרפין ע"ש:

מה

ואם כתבו וכו' עיין תומים דאי מהני כתיבה זו ע"ג נייר מתליה בדעת הרמב"ם ותו' ע"ש:

מו

אנו עדים חתמנו ואי לא נכתב רק מקום פנוי וכו' גם כן כתבתי בתומים ס"ק כ"א דתלי' במחלוקת אי כשר ועיין תומים דאם הוא מכיל ב"ש ודאי צריך להיות נכתב ע"ג מחק אבל ע"ג נייר פסול ע"ש:

מז

אבל אם כתבו כו' עיין תומים שכתבתי דאפילו שורה בלא"ה פנוי מכל מקום איו לכתוב לפני חתימתן כלל ע"ש מ"ש מילתא בטעמא. ועיין עוד מ"ש כי מדברי תו' מוכח אם כתבו בין עד לעד בשורה א' א"צ לכתוב רק נחנו סהדי חתימי על מחק ושטרא על הנייר אבל אם הוא בב' שורות לבל יהיה כעד חתום על שטר שהוא על הנייר ולא על גוף שטר צ"ל נחנו סהדי דמסהדי על שטרא שסכומו כך וזמנו כך ולוה פלוני מפלוני מסהדי על שטרא דכתיב בניירא וחתימי על מחק ע"ש:

מח

או מאחריהן עיין תומים שכתבתי טעם למה לא יכתבו נגד השטר מצד שני של שטר ע"ש:

מט

אינו ניכר כו' אפילו כתבו בפי' שהשטר רק נמחק פעם א' מכל מקום אין ניכר אם ימחוק שני פעמים ומיהו ודאי אם זה הנוסח שטר על מחק יכתבו העדים על מחק בכת"י תו ליכא למיחש דאם ימחקו הא יש כתב ידי עדים ואם יניחו הא מוכיחו מה דנמחק פ"א לפ"ב רק לא שכיח דיכתבו עדים בעצמן לא תקנו חז"ל:

נ

צריך להזהר וכו' עיין תומים דבבא קמייתא דיש גרר ולא נכתב פרעון לכתחלה יש להזהר לכ"ע אבל בדיעבד לדעת מחבר לעיל סי' מ"ד אינו פוסל אבל אם נכתב פרעון ויש בו גרר פסול בדיעבד לכ"ע ע"ש:

א

ש"ך ס"ק ג' ד"ה ומיהא וכו' כרשב"ם נמחק והוגה כרשב"ג בש"ס שם:

ב

מחבר ס"ג הודאה בחת"י נ"ב ע' תשובות' ח"ס חו"מ סי' ה':

ג

שם בש"ך סק"ד תוס' שניים תיבת שניים נמחק:

א

סעיף ז' אבל אינו יכול לטעון להד"מ עיין בש"ך ס"ק י"ד וזה"ל מטע' שכתב הר' יונה כיון שניתנ' עדות זו להכשיר אלו מלאוהו בקרובים או בחזרת דברים עכ"ל. נ"ב לכאורה דבריו צ"ע שמה שניתן עדות זה להכשי' במלאוהו בקרובים הוי רק קודם שנראה פסולו בב"ד דאח"כ ל"מ כמ"ש לקמן. וא"כ הרי במוקדם ג"כ דעת הש"ך לעיל דכשר. אם כתב עליו קודם שנרא' לב"ד שלא ניתן לגבות רק מזמן זה. אך נרא' כוונת דבריו דהתם עדות זה שמעידין כמו שנכתב בשטר שנעשה הענין ביום פלוני זה לא ניתן להכשיר בשום ענין. שאף אם כתב עליו קודם שבא לב"ד שניתן לגבות מזמן זה כבר הוי שינוי מגוף העדות ופנים חדשות בא לכאן כאלו נעשה כאן שטר חדש מעתה. אבל עדות זה הנכתב בשטר מתחלה האיך שנעשה ביום פלוני. זה הוי שקר ולא אפשר להכשירו בשום ענין לכך א"א לגבות בו מב"ח בעדות זה שהוי בפסול אבל כאן הרי אין כאן שינוי בגוף העדו' ועדות זה ניתן להכשיר כמו שהוא עתה בלי שינוי בגוף עדותן כלל לכך כשר הוא לגבות ממנו אף שעדיין לא מלאוהו. וא"ש ונכון. ודו"ק היטב בזה כי הוא סברא נכונה וברורה:

ב

סעיף י"ג אם נפסל ע"י חתימות הפסולים אם הכשרים זוכרים העדות ע"י ראיית השטר וכו' נ"ב עיין בסמ"ע והש"ך ועיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא וי"ו סי' צ"ח מ"ש בתשובה לק' הרימלוב ליישב דעת הפוסקים. והעליתי דהיכי דהוי השטר מדעת המלוה והזוכה אז כיון דמרצונו נצטרפו יחד בטל לגמרי ואינו יכול לחזור ולהגיד בפ"ע אבל אם חתמו שלא מדעת המלוה והזוכה אז בע"כ שנצטרפו כדי לבטל השטר דהוי כמאן דליתא. אבל לא בטל גוף העדות כיון דלא הוי ראי' והגדה ע"ש והוא נכון בסברא בעזה"י. גם כתבנו שם לחקור אם במילי דרבנן דלא בעי עדות רק מדרבנן אם אמרינן נמי בנמצא אחד מהם קא"פ בטלי כולם עייש"ה: