שולחן ערוך, חושן משפט ל״ד: עדים הפסולים מחמת עבירה. ובו לה סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

עדים הפסולים מחמת עבירה. ובו לה סעיפים:
רשע פסול לעדות ואפי' עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא עדות (ל' הרמב"ם פ"י מעדות) אמת ואצ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני שעמו עד שקר שאסור לו להעיד:

ב

איזה רשע כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות ואצ"ל אם חייבים עליה מיתת ב"ד ל"ש אם עבר לתיאבון ל"ש אם עבר להכעיס: הגה עבר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן (רבינו ירוחם נ"ב ח"ד):

ג

היתה העבירה שעבר מדרבנן פסול מדרבנן: הגה וי"א בדבר מדבריהם בעינן שעבר משום חימוד ממון (ר"י נ"ב ח"ד ותוס' פ' איזהו נשך ועיטור):

ד

קוברי המת ביום טוב ראשון כשרים אפילו נידו אותם ושינו בדבר כשרים מפני שהם סוברי' שמצוה הם עושים ושלא נידו אותם אלא לכפרה: הגה וה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות (ריב"ש סי' שי"א) וע"ל סעיף כ"ד המגביה ידו על חבירו להכותו פסול לעדות מדרבנן (ב"י):

ה

העובר על השבועה א' שבועת שוא וא' שבועת שקר של ממון וביטוי פסול ואפי' עבר על חרם שהחרימו הקהל וי"א שאינו נפסל אלא דוקא בשבועה דלשעבר דבשעה שיצתה שבועה מפיו יצאה לשקר אבל בשבוע' דלהבא כגון שלא אוכל ואכל לא: הגה מי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג או אנוס הייתי להכשיר עצמו (ב"י בשם רשב"א):

ו

טבח שיצאתה נבילה או טריפה מתחת ידו פסול לעדות (וע' בי"ד סי' קי"ט נתבאר דין זה):

ז

גנב וכן גזלן פסולים לעדות מעת שגנב או גזל ואע"פ שהחזירו עד שיעשו תשובה (וע"ל סעיף כ"ט) החולק עם הגנב אינו נפסל (ריב"ש סי' רס"ו) (וע"ל סי' צ"ב הכופר בפקדון (או מלוה) אימת נפסל):

ח

עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושילם פסול מן התורה לכל עדות ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בבית דין אע"פ שלא הוזם על אותה עדות אלא לאחר כמה ימים:

ט

אין עידי השטר נעשים זוממים עד שיאמרו בב"ד שטר זה בזמנו כתבנוהו ולא איחרנוהו אבל אם (לא) אמרו כן אע"פ שזמנו של שטר בא' בניסן בירושלי' ובאו עדים והעידו שעידי השטר היו עמהם בבבל ביום זה השטר כשר והעדי' כשרים שאפשר שכתבוהו ואיחרוהו וכשהיו בירושלים בא' באדר כתבו שטר זה שם ואיחרו זמנו וכתבו זמנו בניסן ואם אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו אם יש שם עדים שיודעים היום שחתמו על זה השטר או עדים שראו זה השטר בחתימת ידם בו ביום פלו' כיון שהוזמו נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו על השטר שהעדים החתומים הרי הם כמי שנחקרה עדותן בב"ד בעת החתימה אבל אם אין עדים שראו עדותן ולא ראו השטר מקודם אינם נפסלים אלא מעת שהעידו בב"ד שזה כתב ידם ואמרו בזמנו כתבנוהו דאפשר שביום זה שהעידו בבית דין בו ביום חתמו על השטר שיש לו כמה שנים והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנו (עדים שחתמו עצמם על שטר מוקדם במזיד פסולין לעדות) (המ"מ ריש פכ"ג מה' מלוה):

י

המלוה ברבית פסול אחד המלוה ואחד הלוה אם ברבית קצוצה פסולים מן התורה ואם ברבית מדרבנן פסולים מדבריהם: הגה וי"א דבאבק רבית אינו נפסל אלא המלוה ולא הלוה (נ"י פרק זה בורר) וע' בי"ד ריש סי' קס"א:

יא

המלוה מעות יתומים אפי' ברבית קצוצה לא נפסל משום דסבר מצוה קעבידנא להרויח נכסי היתומים:

יב

עד החתום בשטר שמת והעידו עליו שהלוה לישראל ברבית קצוצה אם הוא מפורסם שהוא אפטרופוס או סנטר של עכו"ם תולין דשל עכו"ם הלוה ברבית וכן אם הוא אפוטרופוס ליתומים תולים בשל יתומים אבל באינו מפורסם אין תולים בכך עד שיתברר אם העידו על אדם שמוחזק בכשרות שהלוה ברבית לא נפסל שתולים לומר בדרך שאין בו איסור הלוה או שהיה טועה וסבור שאין אסור בדרך ההוא:

יג

העובר על גזל של דבריהם פסול מדבריהם כיצד (כגון שגזל מציאת חרש שוטה וקטן או) (טור) החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלים שלא ברצון הבעלים אע"פ שנותנים הדמים וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמם הרי הם פסולים שחזקתן פושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ובפרדסים של אחרים:

יד

המוכסים סתמם פסולים מפני שחזקתן ליקח יותר מהקצוב להם בדין המלכות אבל גבאי מנת המלך סתמם כשרים ואם נודע שלקחו אפי' פעם אחת יותר מהראוי להם לגבות פסולים: הגה י"א דפי' מוכסים שגובה המכס לפי אומד דעתו ואין בדבר קצבה לפיכך מסתמא פסול דמסתמא נושאים פנים למקצת בני אדם ומכבידים על אחרים ולכן שמאי העיר שמטילים מס על בני העיר לפי אומד הדעת צריכין ליזהר שלא יחניפו לאחד ויכבידו על האחר שלא יפסלו לעדות ולשבועה (הגהות אשירי):

טו

אריס שלקח דבר מועט מהפירות שבכרו ביומי ניסן ויומי תשרי קודם שתגמר מלאכתן (וי"א שנגמר מלאכתם) (טור ס"ך) אע"פ שלקח שלא מדעת בעל השדה אינו גנב וכשר לעדות שאין בעל השדה מקפיד עליו וכן כל כיוצא בזה:

טז

מפריחי יונים (פי' שמלמדים אותם להביא יונים משובך הזולת) בישוב פסולים מפני שחזקתן שגוזלים יונים של אחרים וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהם ומתחילים לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהם אוספים פירות שביעית ועושין בהם סחורה וכן משחק בקוביא והיא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם ה"ז בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל ולא אקוביא בלבד אמרו אלא אפי' משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפי' במשחקים בבהמה חיה ועוף ואומרים כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו שניהם וכל כיוצא בשחוק זה והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי זה פסול וכל אלו הפסולי' מדבריהם:

יז

מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין ממנו עדות אלא א"כ הוחזק שעוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ אע"פ שהוא ע"ה ואינו לא במקרא ולא במשנה נמצאת אומר כל ת"ח בחזקת כשר עד שיפסל וכל ע"ה בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק שהולך בדרכי הישרי' וכל מי שמקבל עדות ע"ה קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובד"א הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונן של ישראל ע"פ רשעים (טור בשם הרמב"ם):

יח

הבזויים פסולים לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק מפני כל העם וכגון אלו שהולכים ערומים בשוק בעת שהם עסוקים במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידים על הבושת שכל אלו חשובי' ככלב ואין מקפידי' על עדות שקר ומכלל אלו המקבלי' צדקה מן העכו"ם בפרהסיא אע"פ שאפשר להם שיזונו בצנעא מבזים עצמם ואינם חוששים כל אלו פסולים מדבריהם: הגה כל מי שנוטל שכר להעיד עדותו בטל כמו הנוטל שכר לדון כמו שנתבאר לעיל סי' ט' ס"ה (רמב"ן) ואינן צריכים הכרזה אלא הדין והעדות בטל מעצמו ואם החזיר הממון דינו ועדותיו קיימים שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר (ר"ן ס"פ האיש מקדש) וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד כמו שאדם מחויב לדון בין אדם לחבירו אבל מי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד מותר (ב"י סי' כ"ח בשם רשב"א) דיין שדן כבר ובא הבע"ד ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו אסור לו לקבלו (כן משמע מאשר"י ס"פ ז"ב) כל מה שאדם מעיד לסיבת יסורין ויראה אין בו ממש (מהרי"ק שורש ס"ח):

יט

עכו"ם ועבד פסולים לעדות:

כ

השונא לחבירו וא"ל בפני רבים אלך ואמסור ממונך פסול לעדות:

כא

ממזר ופצוע דכה וכרות שפכה וערל שמתו אחיו (מהרי"ק שורש פ"ה) מחמת מילה כשרי' לעדות:

כב

המוסרים והאפיקורסים והמומרים פחותים מהעכו"ם ופסולים לעדות: הגה ואפי' מחל לו הנמסר פסול עד שישוב בתשובה (ב"י בשם מ"כ ובדברי הרמב"ם בפי"ב וכן משמע באשירי פ' זה בורר) מומר שחזר בו וקיבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין (מהרי"ק שורש פ"ה):

כג

הפסול מן התורה שהעיד עדותו בטלה אע"פ שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והפסול מדבריהם העדות שהעיד קודם שהכריזו עליו כשירה: הגה ואפי' פסול מן התורה אין לפסלו אלא בודאי אבל לא מספק כגון שהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים עליו שעבר עבירה שנפסל בה מן התורה אבל אם אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתו וכל מה שהעיד כשר עד דידעינן דעבר קודם לכן (ריב"ש סי' רס"ו) כל הפסולים מדרבנן שצריכין הכרזה אם מענישן ברבים על עבירתן כגון שהוציאן מב"ה הוי כאלו הכריזו עלייהו (מרדכי פרק זה בורר):

כד

כל מי שהעידו עליו שעבר עבירה פלונית אע"פ שלא התרו בו שהרי אינו לוקה פסול והוא שעבר על דברים שפשט בישראל שהם עבירה אבל אם ראוהו עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג צריכים להזהירו ואח"כ יפסול כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכים להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים זה וכן אם ראוהו עושה מלאכ' בשבת או בי"ט צריכים להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא וכן המשחק בקוביא תמיד או מי שנעש' מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו צריכים העדים להודיעו שהעושה דבר זה פסול לעדות שרוב העם אינם יודעים דברים אלו וכן כל כיוצא בזה:

כה

אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו אלא על פי עדים שיעידו עליו שאין אדם משים עצמו רשע: הגה (רמב"ם פכ"ב מטוען) ומ"מ אין עושין אותו עד לכתחלה כדלקמן סי' צ"ב סעיף ה' וכן אין נפסל על קול וחשד בעלמא כגון מי שחשוד על עריות שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה (טור ס"ט) וע' בדין החשודים בי"ד סי' קי"ט:

כו

לוה שהעיד על המלוה שהלוה לו ברבית ויש עד אחר עמו מצטרפין לפוסלו אף ע"פ שעושה עצמו רשע פלגינן דיבוריה ומאמינים אותו לגבי מלוה ולא לגבי עצמו וכן אם העיד שפלוני רבעו אפילו לרצונו או שבא על אשתו או שרבע שורו הוא ואחר מצרפין לפסלו (וה"ה שהנגזל יכול להעיד על הגזלן כמו הלוה על המלוה ובלבד שלא יהא לו הנאה מעדותו) (מרדכי פרק זה בורר):

כז

י"א שהנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפים להעיד עליו לפוסלו: הגה וה"ה אם נשבע לשניהם הם מעידים עליו לפוסלו ואין חילוק אם נשבע להם כאחד או בזה אחר זה (מרדכי פ' ז"ב) ויש חולקים ואפי' אם היו ב' בע"ד ולכל א' עד א' אין מצטרפין אחר שעמד בדין ונשבע על עדותן אבל קודם לכן יכולין להעיד עליו (ריב"ש בסי' של"ט בשם תשובת רמב"ן סי' ק"ט):

כח

שנים שהעידו בא' שהוא פסול בא' מאלו העבירות ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה ה"ז כשר אבל אם באו שנים והכחישו' ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל הרי זה ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו ולא ידון עד שיודע שעשה תשובה (ב' עדים שהעידו על אחד שהוא פסול כגון שאחד אומר שגנב והשני אומר שהלוה ברבית מצטרפים לפוסלו) (מהר"מ פאדואה סי' ל"ו):

כט

כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חוזר לכשרותו אבל שאר פסולי עדות שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו אע"פ ששלמו צריכים תשובה והרי הם פסולים עד שיודע שחזרו בהם מדרכם הרעה מאימתי חזר' מלוי ברבי' משיקרעו שטרותיה' מעצמם ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ילוו ברבית אפי' לעכו"ם וצריך להחזיר כל מה שלקח ברבית לבעליהם ואם אינו יודע ממי לקח צריך לעשות בו צורכי רבים: הגה (העיטור) וי"א דכל זה דוקא במי שרגיל לגזול ולגנוב אבל מי שגנב וגזל באקראי בעלמא מיד שהחזיר מה שגנב וגזל הוי תשובה ודוקא אם החזירו מעצמו אבל אם לא החזיר רק ע"י כפיית ב"ד לא מהני החזרה עד שיעשה תשובה (טור סי' ט"ו והרא"ש כלל נ"ט) וכן נ"ל:

ל

מאימתי חזרת המשחקים בקובי' משישברו פספסיהם (פי' כלי השחוק הנזכר והם הקוביאות) ויחזרו בהם חזרה גמור' שלא יעשו אפי' בחנם:

לא

מאימתי חזרת מפריחי יונים משישברו הכלים שצדין בהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שאפי' במדבר לא יעשו (וי"א דגם כאן ובמשחקים בקוביא צריכים להחזיר המעות שהרויחו) (ר"י נ"ב ח"ד וב"י בשם הרא"ש פ' זה בורר):

לב

מאימתי חזרת סוחרי שביעית משתגיע שביעית ויבדלו ולא חזרת דברים בלבד אלא כותב אני פלוני בן פלוני כנסתי ר' זוז מפירו' שביעי' והרי הם נתונים במתנה לעניים:

לג

מאימתי חזרת המועל בשבועה משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר להם חשוד אני או יתחייב שבועה בב"ד שאין מכירין אותו בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע: הגה ודוקא מועלי שבועות אבל עבר על שאר עבירות מיד כשמקבל בב"ד שבעירו שלא לעשות עוד סגי ליה (ר"י נ"ב ח"ד ותוס') ודוקא שלא העבירוהו בשביל העבירה מאיזה אומנות אבל העבירוהו דינו כטבח שיתבאר בסמוך (ב"י):

לד

חזרת טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצא טריפה מתחת ידו שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב (וע' בי"ד סי' קי"ט):

לה

חזרת עד זומם שילך למקום שאין מכירים אותו ונתנו לו ממון חשוב להעיד שקר ולא רצה:

א

אמת. הש"ך כתב דדין זה הוא רחוק מהסברא וע"ש מה שמיישב בזה. (* ולי נרא' דדמי דין זה למ"ש בסי' כ"ח ס"ג דעד א' היודע עדות לעובד כוכבים נגד ישראל שאינו רשאי להעיד בדיניהם במקום שמוציאין ע"פ עד א' אע"פ שיודע שהוא אמת וה"נ דכוותיה ודו"ק):

ב

שקר. פירוש שאינו יודע מעדות זה כלל והרישא מיירי שהוא יודע בדבר רק שהוא רשע מצד אחר. סמ"ע:

ג

סוברים. כתב הסמ"ע בשם המרדכי דה"ה המלו' על הספרים ולמד בהן אפילו למ"ד דמקרי שולח יד מ"מ לא נפסל בזה לעדות משום דסבר מצוה קעביד:

ד

מדרבנן. אע"פ שהוא איסור דאורייתא מ"מ מאחר שאין בו מלקות אינו פסול אלא מדרבנן. סמ"ע בשם ב"י:

ה

הקהל. כתב הסמ"ע אבל המועל בחרמות תקנות הקהלות אין לפסלו לעדות דא"כ לא יוכשר א' מאלף כ"כ חדושי אגודה. וה"ה מי שמסרב לכנוס לתקנת הקהל מהרי"ק עכ"ל וע' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' נ"ט:

ו

שוגג. הרשב"א מסיים בטעמא שא"כ אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי כו' ודין שבועת אונס שיכול לטעון ע' בי"ד סי' רכ"ח ורל"ב וכן אם סייע לחבירו בפתיחת חלונות וכה"ג אף שלענין חזק' הוי מחיל' מיד כמש"ל סי' קנ"ד ס"ז והוא נשבע ע"ז שלא מחל לו אינו נפסל דאפשר שהאמת אתו שלא סייעו ע"ד מחילה אלא רצה לשחק בו שיחזור ויסתום כ"כ הב"י עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך לא ידעתי למה יוכל לומר אנוס הייתי וברשב"א מבואר דדינו הי' במי שהתרו בו בשעת מעשה ולא אמר אנוס אני על השבוע' והלכך אינו נאמן אח"כ וכן הביא ב"י בשמו במי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' ועבר הזמן ולא פרעו דאינו נפסל די"ל אנוס הי' ולא אתרמי ליה זוזי ע"כ ולענין טענת שכחתי תלוי בזמן אם הוא קרוב כ"כ דא"א לתלות בו שכחה אז אינו נאמן עכ"ל:

ז

שהחזירו. הטור כתב ע"ז דוקא כשלא שלמו מעצמן אלא בכפיית ב"ד ואע"פ שבמלוה ברבית לא מהני החזרה לחוד כ"א בהוספה על נפשם לאסור המותר כמש"ל סעיף כ"ט היינו במי שהרגיל נפשו בכך אבל בפעם א' והחזיר מעצמו די בכך כ"כ בד"מ. סמ"ע:

ח

ואיחרוהו. דעת הרז"ה דבשטר לא מחייבים לעדים זוממין לפסול הגוף או ממון ולזה הסכים הש"ך וכתב דדינו אמת ואין חולק עליו וע"ל סי' מ"ג ורל"ט:

ט

שיודעים. פירוש שראו שחתמו ולא ראו בתוך השטר הזמן והמקום הכתוב בו דאל"כ הן ג"כ עידי הזמה. סמ"ע (והט"ז כ' שדבריו תמוהים ומפרש בענין אחר ע"ש):

י

בעת. ומה"ט נעשו רשעים מאותו העת דהו"ל כאלו העידו אז אבל לא מזמן החתימה הכתוב בשטר כיון דאין עדות אימת חתמו יכול להיות שהקדימו הזמן ברשעתן וכדמסיק. סמ"ע:

יא

חתמו. פירוש שהי' בידו שטר כתוב בלא חתימת עדים והי' מונח בידו כמה שנים והיום חתמו העדים דה"ל זמן כתיבתו מוקדם לחתימתו עכ"ל הסמ"ע:

יב

פסולין. כתב הרשב"א בתשובה מי ששכר עדים שיעידו לו אינן נפסלין עד שעה שיעידו. סמ"ע:

יג

הלוה. משמע דערב ועדים כשרים וכ"מ בב"י ודלא כהסמ"ע ר"ס נ"ב מ"ש. ש"ך:

יד

טועה. ול"ד למ"ש לעיל דאינו נאמן לומר שוגג הייתי או שכחתי דהתם איסור שבועה ידוע לכל ורמיא אנפשיה להזהר במה שקבל עליו בשבועה וכן בעדות שראה כדי להעיד משא"כ באמרו סברתי שאין איסור בדבר מהיכי תיתי יזהר וכן הקושר ומתיר בשבת ואמר לא ידעתי שיש בזה משום מלאכה או שהוא שבת שאע"פ שהוא מוזהר מן השמים מ"מ כיון דמעלמא קאתי עליה אינו עולה על זכרונו כ"כ עכ"ל הסמ"ע:

טו

וקטן. דאינו אלא מדרבנן מפני דרכי שלום כמש"ל ר"ס ר"ע ודוקא מציאה קאמר דאין דעת אחרת מקנה להם. סמ"ע:

טז

גסה. הא דלא כ' המחבר דמגדל בהמה דקה אפי' בביתו נפסל משום דזה אינו נוהג רק בא"י ובבבל שהי' לרוב ישראל שדות ובהמות כמ"ש הטור בסי' ת"ט משא"כ בזמנינו וע"ל בס"ס תכ"ה בדין רועי בהמה דקה דלא מורידין ולא מעלין ולא נקט שם בהמה גסה נרא' דלענין שיהא אסור להצילו ממית' לא החמירו כ"כ. עכ"ל הסמ"ע:

יז

המוכסים. הוא הגובה למלך לפי הסחור' או הממון של אדם וכיוצא בזה בדבר שאין ידוע לכל ויכול ליטול יותר באין מרגיש כ"כ. מש"ה סתמ' פסולין והגבאי הוא שגובה מקרקפת' דגבר' והשדות ובתים בשוה דבר ידוע ובקושי יכול ליטול יותר מקצבתו להכי סתמא כשר וכולן אפי' החזירו מה שלקחו יותר כתבו התוספות דפסולין כ"ז שעוסקים באותו ענין שיש לחוש שיחזרו לסורן. סמ"ע:

יח

שנגמר. דאז מורה היתר ואומר שאינו מקפיד בעה"ב שהרי התור' התירה לפועל לאכול מדבר שנגמר' מלאכתו. סמ"ע:

יט

בישוב. לאפוקי במדבר דהן הפקר ופשיטא דלא מיפסיל בזה דהא הטעם הוא משום גזל ובתקדים יוני ליונך שהוא בכלל משחק בקובי' אינו נפסל אא"כ אין לו מלאכה אחרת משא"כ במפריחי יונים להביא יונים של חבירו דנפסל אפי' אינו אוכל ממעות הללו דהוי בכלל גזלן אע"ג דאינו אלא מדרבנן עכ"ל הסמ"ע:

כ

בחזקת. וכתב הסמ"ע דלדעת הרמב"ם אפי' יש לו אומנות אחרת כל שאינו מספיק לו לצורך פרנסתו והוצאתו נמצא דנתפרנס ג"כ ממעות שחוק זה ופסול הוא ומינה כל שיש לו ממון אחר ואינו מתפרנס ממעות שחוק זה אפי' אין לו אומנות אחרת אינו נפסל אבל לדעת רש"י הוי איפכ' ומהתימ' על הרמ"א שלא הזכיר ששרפו עכ"ל ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ע"ח:

כא

ולא. כ' הסמ"ע דג' ענינים הן כשידוע שאינו בשלשתן פסול לגמרי אפי' בדיעבד וכשהו' בודאי בר שלשתן אפי' אינו יודע שעוסק במצות חזקתו שכך הוא וכשר אפי' לכתחל' אבל מסתמ' שאנו יודעין שלא למד ואינו ידוע אם הוא בר ד"א ומחזיק במצות בזה אמרו דאין מוסרין לו עדות לכתחל' אבל בדיעב' אין פוסלין עדותו:

כב

לילך. (כ' הט"ז משמע אם כבר ראה אין ליטול שכר על הליכ' להגיד העדות ונ"ל דהיינו בדבר שאין בו טרח' אבל במקום שיש לו טרח' יכול ליטול שכר על ההליכ' וראי' מפ' האיש מקדש הנוטל שכר להזות כו' ע"ש):

כג

מתנה. כ' הרא"ש אבל אם פטר להדיין ממס שרי דבלא"ה ת"ח פטור ממס ע"ש וצריך טעם למה סידר הרמ"א הג"ה זו כאן. דבהל' דיינים ה"ל לכותבו עכ"ל הסמ"ע:

כד

עובד כוכבים. כ' בהג"א פ"ק דגיטין דאפי' עובדי כוכבים המוחזקים שאינם משקרים מ"מ הם פסולים שאינם בכלל אחיו ולא עדיף מעבד עכ"ל סמ"ע:

כה

ואמסור. דוק' בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרים. סמ"ע:

כו

תשובה. ודין אנוסים ביום הרג עיין בתשובת הרא"ש כלל כ"ד וריב"ש סי' ד' י"א י"ב וכתב בת"ה הטעם דמומר שקבל תשוב' שמקבלין אותו מיד כיון שהי' מעורב בין העובדי כוכבים שיש להם כל התאוות וזה בא להבדל מהן ולקבל תשוב' לא החמירו עליו עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך מזה משמע דדוקא במומר לעבודת כוכבים דינא הכי וזה אינו אלא הטעם הוא דמסתמא יקיים כמה שקיבל ובכל מומר דינא הכי ע"כ:

כז

שהכריזו. כתב הנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרז' פסול עכ"ל הסמ"ע. וז"ל הש"ך וקשה דהנ"י לא כתב כן אלא להמקש' דס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו אבל למאי דמשני אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה לא משכחת לה להאי דינא דאי מעידים עליו שלוה ברבית ה"ל עדות אחרת ואם כן לאיזה צורך כתבו הפוסקים דין זה וצ"ע: (ונ"ל ליישב קצת ע"פ תשובת הרשב"א שהביא הסמ"ע ס"ק ס"ד דיש לחלק בין אמר אשתך זנתה עמי או אמר אני זניתי עם אשתך כו' ע"ש):

כח

משים. כתב המרדכי אפילו אם אמר אעשה תשוב' ואוציא הריבית דערומי קמערים כדי שלא יעיד לחבירו וכ"כ המחבר בסי' מ"ז סל"ז כשאמרו העדים עשינו תשוב' עכ"ל הסמ"ע:

כט

קול. כתב הסמ"ע בשם ר"י והרא"ש דאפילו בקלא דלא פסיק כשר לעדות ודלא כהרשב"א ועיין בתשובת מ"ב סי' נ"ט:

ל

שהלוה. וכן הוא ברמב"ם ז"ל אמר הלוה לי ברבית כו' ולאפוקי ממרדכי פז"ב דכתב דצ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך הסכים לדברי המרדכי וכתב שגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן ע"ש:

לא

פלגינן. כתב המרדכי דלא אמרינן פלגינן דיבוריה במקום שצריך להוסיף טעם ובמקום שצריכין לומר מילתא דלא שכיחא ועיין בר"ן פ"ק דגיטין. סמ"ע:

לב

לפסלו. כתב הרא"ש בתשוב' דהיינו לאחר גמ"ד באין מחדש ומעידין עליו דאז שוב לא מיחשב עליו כנוגע עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רמ"א סי' ל"ט וברשד"ם סימן קצ"ה:

לג

חולקים. ר"ל דאין עד ובע"ד מצטרפין ומ"ש אח"ז ואפילו אם היו כו' הוא ג"כ לדעת הי"ח. סמ"ע:

לד

להעיד. היינו שיפסול לעדות אחר ואפי' שני הנגזלים יכולין להעיד עליו כ"כ הסמ"ע וכ' מהרש"ל דבכל זה אין חילוק בין נשבע לפטור עצמו ובין נשבע ונוטל גם אין חילוק בין שבועה דאורייתא לדרבנן ופשוט הוא. ש"ך:

לה

ספק. נראה דהיינו בעדות שהעיד אחר שנולד הספק דתו לית ליה חזקת כשרות מש"ה מעמידין הממון על חזקתו משא"כ בסכ"ג בהג"ה דמוקמינן גברא אחזקתי' דאף דנפסל בודאי מ"מ כיון דבשע' שהעיד לא נודע ריעותא ממנו לכך ולא מחזקינן ריעותא מספק. סמ"ע:

לו

לכשרותו. כתב הש"ך נרא' דכל הפסולים מחמת עביר' כשחזרו בתשוב' הראוי' כשרים אפי' בעדות שראו בשעה שהיו פסולים דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות ע"כ (* ולענ"ד לא נרא' כן דמ"ש מסי' ל"ג סי"ג) גם י"ל דבשע' שהי' פסול לא דקדק בעדות כהוגן והוי כמלתא דלא רמיא אנפשיה ודומה למ"ש המחבר סי' ל"ה ס"ז (ועיין בתשובת מ"ב סי' נ"א):

לז

שחזרו. כ' הר"ן דלדעת ר"ת והרי"ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעש' תשוב' וכל שטרות שחתם בינתיים פסולים ודבריהם תמוהים דכיון שהעידו עליו דכשר הי' בשעה שחתם איגלאי מילתא שהי' ראוי להעיד עכ"ל וצ"ע דהמחבר סתם בזה כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך ולק"מ דמדבריו בסי' מ"ו סכ"ו מבואר כדברי ר"ת והרי"ף וכמ"ש הסמ"ע גופיה שם ס"ק ס"ג מיהו לענין דינא כתבתי שם דהעיקר כהר"ן ע"ש עכ"ל:

לח

שטרותיהם. פירוש אותן שכתוב בהן קרן ורבית קורעין וגובין הקרן בע"פ. סמ"ע:

לט

לעובד כוכבים. כתב בהג"מ דמיירי שקיבל עליו דאפילו בכדי חייו לא ילוה לעובד כוכבים דאי ביותר מכדי חייו בלא"ה אסור ושמא דאפילו בכה"ג הוי חזרה כיון שהוא מודה באיסורו עכ"ל. סמ"ע:

מ

לבעליהם. כתב הסמ"ע דר"ל שיעש' הוא המוטל עליו והנגזל יעשה כדינו דאם הוא גזלן הרגיל לגזול לא יקבל ממנו כמש"ל סי' שס"ו ובי"ד סי' קס"א אלא שאם רוצה לעשות תשוב' מעלייתא צריך לצאת י"ש ולהוציא מידו את שאינו שלו:

מא

המעות. והסמ"ע כתב דנרא' עיקר דא"צ להחזיר המעות וכן מוכח ברבינו ירוחם ע"ש:

מב

כותב. בברייתא איתא שאומר כן והמחבר שכתב כותב הוא ליתר קיום שקיבל אנפשיה. סמ"ע:

מג

מכירין. כתב הסמ"ע וקשה דהא גם בעירו יש לו תיקון כשיחזיר אבידה בדבר חשוב וכה"ג ענינים אחרים דיכול להתגדר בהן לאסור עליו המותר ולהתכשר ע"י כן אפילו בעירו וכמ"ש במשחק בקוביא ומלוה ברבית. ונרא' ליישב דחז"ל החמירו בדבר שיש להן הכשר לשוב עליהן עצמן דהיינו טבח שחטא בטבחות וחוזר להיות טבח וכן עד זומם להיות כשר לעדות וכמו כן במועלי שבועות דחששו שיעשו תשוב' לעניים בעירן לכך החמירו עליהן אבל במלוה ברבית וכו' דלא יתכשרו לחזור ולהתעסק במה שנפסלו כי אם להיות כשר לעדות ולשבוע' מש"ה הקילו להמציא להן תקנה בעירן עכ"ל:

מד

שבועות. בדברי הרמב"ם נרא' דמיירי אפילו בשבוע' של כפירת ממון אבל בהג"א כתב דלא מיירי אלא בשבועת שוא ובטוי אבל בשבועת ממון אפשר דא"צ כ"כ מאחר דצריך שיחזיר מה שהרויח בשבועת שקר עכ"ל הסמ"ע:

מה

העבירוהו. בהסמ"ע השיג ע"ז וכתב דאין חילוק בין אם הועבר מאומנתו או לא ע"ש:

מו

שחורים. כדי שיכנע לבו כי השחרות משפיל ה אוה והזדון שבלבבו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת ן' לב סי' ל"ט ס"ג:

א

א) פשוט בב"ק דף ע"ב ע"ב וסנהד' ד' כ"ח ע"א ויליף לה מקרא אל תשת ידך עם רשע וגו':

ב

ב) ברייתא שבועות דף ל' ע"ב:

ג

(כ' הש"ך שצריך ע"ג בדין זה שהוא רחוק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד והעלה דכיון דקי"ל דג' עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות אף שנשארו ב' כשרים ה"נ אע"פ שהענין אמת גזרת הכתוב הוא כיון שיש עד פסול בטלה ואסור להעיד)

ד

ג) טור והרמב"ם בפ"י מה' עדות וביאר שם שהרי התורה קראה למחויב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע ובכללם חייבי כריתות:

ה

ד) פשוט לכ"ע סנה' דף כ"ז ע"א:

ו

ה) כאביי שם דאפסיקא הלכתא כותיה דלא בעינן רשע דחמס וזו אחת מהל' יע"ל קג"ם דהלכתא כוותיה

ז

ו) שם ע"ב ממשנה ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא ר"ה דף כ"ב ע"א

ח

ז) ובועלי ☜כותיות אפי' מדאוריית' פסולים סמ"ע בשם ב"י

ט

ח) טור מעובדא דהנהו קבוראי סנה' סוף דף כ"ו וכגירסת ספרי' דידן דאכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע וכ"כ הרא"ש בפסקיו

י

ט) שם בגמ'

יא

י) כתב המרדכי פרק החובל ☜דפסול לעדות ולשבועה עד שיקבל עליו את הדין אפי' לא תבעו זה אלא אחר סמ"ע וע' במ"ש בי"ד ס"ס שצ"ד:

יב

כ) שם מברייתא שם

יג

ל) ממשנה שבועות ד' מ"ה ע"א

יד

פי' אפי' שבועה דלהבא שלא יצא השבועה מפיו לשקר אלא אח"כ עבר עליה שכפאו יצרו וכן כ' התוס' שם בשם ר"ת וכ"פ הרא"ש וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' טוען וכ"פ רבינו האי וכ"כ הריב"ש בסי' תמ"ה שנראים דבריהם:

טו

מ) וכ"כ ☜התוס' בשם ר"ת שם

טז

נ) רש"י שם מהא דאבל שבועות ביטוי כו' וכ"כ הר"ן בשם ר"ח והמרדכי שם בשם ראבי"ה וריב"א

יז

ס) מעובדא דההוא טבחא וכו' ושמתיה רב נחמן סנהדרין דף כ"ה ע"א וכדעת המחבר שפירש דברי הרמב"ם בספי"ב מה"ע דלא נקט שהיה בודק לעצמו אלא משום דלא מתכשר אלא עד שיוצי' טריפה מתחת ידו בדבר חשוב אבל הבודק לאחרי' בתשו' לבדה מתכשר

יח

ע) ל' הרמב"ם בפ"י מה"ע והביאו הטור ואע"ג דלאו בני מלקות נינהו

יט

פירוש אפילו החזירו מעצמם ב"י:

כ

פ) כאביי שם ריש דף כ"ז והיא אחת מהלכות יע"ל קג"ם

כא

צ) ג"ז שם בפי"ט וכ"כ הרי"ף בפ' מרובה וכ"כ הטו' וש"פ

כב

כן הוא שם ברמב"ם

כג

ק) כלומר ולא מפסדינן להני שטרי דאינשי דאיכתבו מקמי הכי מספקא וכ"כ הרי"ף שם:

כד

ר) משנה שם דף כ"ד ע"ב

כה

ש) מימר' דרבא וכו' שם דף כ"ה ע"א:

כו

ת) ממשנה ר"ה דף כ"ב ע"א וכמ"ש התוס' שם

כז

א) תשובת מהרי"ל מעובדא דהנהו קבוראי דלעיל וכ"כ הרשב"א בתשובה מסי"ז:

כח

ב) ג"ז בתשובת הרשב"א

כט

פי' מתעסק:

ל

ג) מההוא דאמר לדידי אוזיף בריבותא וכו' סנהדרין דף כ"ה ע"א ולא תלינן רבית בעכומ"ז

לא

ד) תשובת הריב"ש סי' תי"ב

לב

ה) מעובדא דהנהו קבוראי וכו' כמ"ש לעיל

לג

ו) ל' הרמב"ם שם בפי"ב מבריית' שם דף כ"ה ע"ב וכדמוקי לה שם בגמר'

לד

ז) מאוקימת' דגמרא שם

לה

ח) שם בברייתא והא דאמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ב"מ דף ה' ע"ב הכי פירושו משמע להו וקושט' נמי הכי הוי וכמ"ש התוספות שם

לו

ט) ברייתא שם בסנהדרין

לז

י) מימרא דרבא שם:

לח

כ) מימרא דרב יהודה א"ר שם

לט

ל) שם ברייתא

מ

פי' ושכרו קצוב וידוע

מא

מימרא דרב יהודה שם

מב

מ) לשון הרמב"ם ספ"י מה"ע ממימר' דרב נחמן שם דף כ"ו ע"ב

מג

נ) כגירסת רבינו וכן היא גירסת הרי"ף דס"ל דכל זמן שלא נגמר' מלאכתו מורה היתר לעצמו כיון שהוא עדיין עוסק במלאכה

מד

ס) כגירסת הספרים שלפנינו והרא"ש והעיטור וסמ"ג

מה

ע) ג"ז שם וממשנה שם דף כ"ד ע"ב

מו

פ) כדמפ' ר' חמא בר אושא שם דף כ"ה ע"א:

מז

צ) שם במשנה וכדמפ' שם בגמרא דף כ"ו ע"א

מח

ק) כר' יהודה שם במשנה דקי"ל דכ"מ דא"ר יהודה אימתי אינו אלא מפרש דברי חכמים

מט

ר) שם במשנה:

נ

ש) ברייתא שם דף כ"ה ע"ב:

נא

ת) פירש בכ"מ דקאי אמשחק עם העכו"ם ☜דאלו במשחק עם ישראל אפילו יש לו אומנות אחרת יש בו משום גזל כמ"ש רבי' בפ"ו מה' גזיל' וה"ה שם נתקש' האיך מפרש רבינו הסוגיא משחק בקוביא מאי קא עביד והניחו בצ"ע והרב' כ"מ שם בפ"י מה"ט האריך בזה לפרש לדעת רבינו ע"ש

נב

ג"ז לשון הרמב"ם שם ריש פי"ט ממשנה קידושין דף מ ע"ב

נג

א) מימר' דר' יוחנן שם

נד

ב) בריית' פסחים דף מ"ט ע"ב

נה

ג) כן מפרש רבינו בריית' דר' יוסי מפני מה כו' והא דא"ר פפא כמאן מקבלים סהדות' מע"ה וכו' חגיגה דף כ"ב ע"א

נו

ד) כן מפרש רבינו בריית' דפסחים מיירי בסתם ע"ה דמסתמ' ליתיה בדרך ארץ

נז

ה) ג"ז שם מבריית' שם בקידושין וכי"א דאיפסק' הלכתא שם כוותייהו:

נח

ו) וההיא דירושלמי שאין שבח לתלמיד לאכול בשוק דמשמע דלא מפסיל והביאו התוספת שם מפרש רבינו דאיירי בשוק שאין בו רוב עם ב"י וכ"מ שם

נט

ז) שם ברמב"ם פשוט בגמ' ב"ק דף פ"ו ט"ב

ס

ח) מימרא דרב נחמן סנהדרין דף כ"ו ע"ב

סא

ט) משנה ב"ק דף י"ד ע"ב

סב

י) הגה"א פ' זה בורר ובסוף ס' הכל בו בשם רב פלטי גאון הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות וה"ה לשבועה

סג

הגה שהיתה כאן העמדתיה לקמן במקומה

סד

כ) תוספת פרק החובל מסכ"ל

סה

ל) הג"א פ"ק דב"ק מסכ"ז

סו

מ) הרמב"ם ספ"י והביאו ג"כ הטור מהא דתני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן ע"א דף כ"ו ע"א וע"ב ואוקמיה התם במומר להכעיס:

סז

נ) וסיים שם שלאלו אין להם חלק לעה"ב ולכן לא הצריכו חכמים למנותן ויש לחסידי א"ה חלק לעה"ב וכתב הכ"מ כר' יהושע דהלכה כותיה לגבי ר"א בפ' חלה

סח

ס) מימרא דר"א כדא"ל רבא לרב פפא שם דף כ"ו ע"ב

סט

וכתב הסמ"ע בשם נ"י ☜דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפי' בלא הכרזה פסול מסכ"ח

ע

ע) ל' הרמב"ם שם ריש פרק י"ב מעובדא דהנהו קבוראי וכו' שם דנראה משם דלא אתרו בהו מדאמר סברי מצוה קא עבדי ואי לאו האי טעמא הוה פסלי' להו אע"ג דלא אתרי בהו ומשמע נמי דכל היכא דאיכא למתלי דלא ידעי שהיה אסור לא מפסלי:

עא

פ) מימרא דרבא שם דף ט' ע"ב

עב

צ) ממימרא דרבא ומודה ר"נ כו'

עג

ק) שם מעובדא דבר בינתוס וכו' וכדמפ' רבא שם דף כ"ה ע"א

עד

ר) מימרא דרב יוסף שם דף ט' ע"ב

עה

ש) טור בשם ה"ר יקר

עו

ת) טור בסוף סי' פ"ז והרשב"א בתשו' להרמב"ן סי' ק"ט

עז

שם בשם הרמב"ם שם בפ"ב מדאמרינן אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכו' דקאמרי הני ידענא ביה דעבד תשובה וכן היא גירסת הרי"ף והרא"ש וכפירוש רש"י שם כתובות דף כ"ב ע"ב:

עח

א) מעובדא דבר בינתים סנהד' דף כ"ה ע"א

עט

ב) רמב"ם שם וכגי' הסמ"ג והטור וכן מצא הכ"מ נוסחא זו בספרים ישנים מאוד ונלמד ממשנה מכות דף כ"ג ע"א

פ

ג) ברייתא סנה' דף כ"ה ע"ב

פא

ד) טור וכ"כ הרא"ש בפסקיו מההוא שכנס ממון בבירורי מדות ביצה דף כ"ט ע"א:

פב

ה) שם בבריית'

פג

ו) שם בברייתא:

פד

ז) שם בבריית'

פה

ח) בגמרא איתא ויבדלו ופירש"י שלא ישאו ויתנו בפירותיה' ויפקרו גינותיהן לעניי'

פו

ט) גם זה שם ברמב"ם מהירושלמי וכתבו הסמ"ג בל"ת סי' רי"ד

פז

י) וברבי ירוחם נ"ב ח"ב סיים ושכנגדו נשבע ונוטל

פח

כ) כ' הכ"מ שם בב"י שנ"ל שלמדה רבינו מההיא דטבח וכו' דבסמוך וכ' בהג"א פ' זה בורר ☜וצריך שיחזיר מה שהרויח בשבועת שקר

פט

ל) מעובדא דההיא טבחא דאתי לקמיה דרב נחמן וכו' וכדא"ל רבא שם דף כ"ה ע"א

צ

מ) שם וכתב הכ"מ שנ"ל שג"ז למד מעובדא דההוא טבחא:

א

איזהו כו' שחייבים כו' ואצ"ל כו'. ששניהם נקראין רשע בתורה וכמש"ל סי' כז ס"ב ע"ש:

ב

עבר עבירה. כ"מ מל' הרמב"ם דלעיל ושם עני מר מ' בכתפיה משמע דוקא ודייק ממתני' ?דף ז' והמלוה בריבית ואמרי' בר"ה כ"ב דמתני' לא מפסלי אלא מדרבנן וקשה קו' תוס' דשם ע"כ כ' דוקא מלקות ובריבית הוא ניתק לעשה כמ"ש בפ' איזהו נשך ובתמורה וחי אחיך עמך כו' ואי עביד לא מהני:

ג

וי"א בדבר. מדמכשרינן שטר שיש בו רבית וצ"ל ברבית דרבנן דלא מפסלי העדות. תוס'. ונראה דלדברי הרמב"ם דלעיל אף ברבית דאוריי' כיון שאין נק' רשע דטעם של אביי משום דרשע כו' וסיוע לדבריהם דלא חשיב במתני' אלא דחמס:

ד

וה"ה. נלמד מהנ"ל:

ה

המגביה ידו. דנק' רשע ויאמר לרשע כו' כמש"ש נ"ח ב' ומ"מ אין נפסל מה"ת כיון שאין בה מלקות:

ו

(ליקוט) ואפי' עבר כו'. כמ"ש בתד"א כי השבועה כו' וכי שבועה היתה שם והלא לא היה שם אלא חרם אלא שהשבועה הוא חרם וחרם הוא שבועה. רמב"ן (ע"כ):

ז

(ליקוט) מי שבאו כו'. דאל"כ האיך פסלינן לכל פסולי עדות שי"ל כן. רשב"א וכמש"ש סברי מצוה קעבדי והא קמשמתינן כו' אלמא דתלינן כ"מ שיכול ולא תלינן בכה"ג (ע"כ):
(ליקוט) מי כו'. דאל"כ מאי קאמר דלמא אערומי כו' אם איתא הל"ל שוגג הייתי (ע"כ):

ח

גנב וכן גזלן. שם הגזלנין והחמסנין דאוריי' הוא ושם בעובדא דבר חמא מ' דבלא הכרזה פסלוהו:

ט

עד שיעשו. שם ויחזרו חזרה גמורה כו':

י

החולק. כמ"ש בב"מ ו' ב' לא תחמוד לאינשי כו':

יא

(ליקוט) ומאימתי כו' משעה שהעיד כו'. אבל לא על שעה שהעיד והכי איתא בירו' היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב את השור בא' בניסן טבח ומכר בעשרה בניסן והוזמו בט"ו בניסן כל העדות שהעידו מעשרה בניסן עד ט"ו בניסן הרי אלו פסולין. רשב"א פרש"י (ע"כ):

יב

אין עידי סנה' ל"ב א' וערי"ף בב"ק בפ"ז:

יג

אבל אם אין כו'. נלמד מגמ' הנ"ל דתלינן מספק להכשיר השטר וע"ש בתוס':

יד

עדים שחתמו. ראיה מירו' הביאו הר"ן בריש ר"ה הן הן עדיו כו' ע"ז חתמנו כו' ואוקמוה הרמב"ן בשאין כת"י יוצא ממ"א ואפ"ה אין נאמנין רק בשביל ע"ז חתמנו וכמ"ש בכתובות י"ח לא שנו כו' מ"ט אין כו' ועבתוס' דב"מ:
(ליקוט) עדים שחתמו כו'. כן מוכח מהא דירו' שכ' בר"ס כ"ט מי מעידו כו' ע"ש (ע"כ):

טו

וי"א דבאבק. ב"מ ס"ח ב' רב עיליש גברא רבא כו' וע"ש ברא"ש:

טז

(ליקוט) אם הוא מפורסם כו'. כמש"ש כ"ו א' י"ל אגיסטון כו' (ע"כ):

יז

(ליקוט) אפוטרופוס או סנטר כו'. כמ"ש בתוספתא פ"ה דב"מ ישראל שנעשה לו לגוי אפוטרופוס או סנטר מותר ללות הימנו ברבית (ע"כ):

יח

(ליקוט) אבל באינו כו'. עבה"ג (ע"כ):

יט

(ליקוט) אם העידו כו'. כמ"ש בב"מ ס"ח ב' רב עיליש גברא כו' (ע"כ):

כ

(ליקוט) או שהוא כו'. כמש"ל סכ"ד ועבה"ג (ע"כ):

כא

(ליקוט) פסול מדבריהם. כמש"ל ס"ב וכמש"ש ובספ"א דר"ה גזלן מדרבנן כו' (ע"כ):

כב

(ליקוט) והם הלוקחים כו'. ב"ק ס"ב ועתוס' שם ד"ה חמסן כו' וב"מ ה' ב' ד"ה בלא כו' וז"ש בין קרקע וכמו ההוא דב"ק תלוה וזבין דאיתמר בב"ב על קרקע ומטלטלין (ע"כ):

כג

של עצמם. שם ה' ב':

כד

שחזקתן. שם וסנה' שם כ"ה ב' אר"י סתם כו':

כה

(ליקוט) המוכסים כו'. מדאמרי' שבועות ל"ט א' אין משפחה שיש בה מוכס כו' מ' דמוכס (ע"כ):

כו

ואם נודע שלקחו. שם רש"י ותוס' שכן מוכח מגמ' שם הוסיפו כו':

כז

_ (ליקוט אינו כו' שאינו כו'. אבל רש"י פי' שם משום דמורי התירא ועסכ"ד (ע"כ):

כח

בישוב. שם דאפי' במדבר לא עבדי מ' דאין פסולין אלא ביישוב:
(ליקוט) בישוב. שם וכפ"ב דב"ב וספ"ז דב"ק (ע"כ):

כט

מפני שחזקתן. מ' דאפי' יש להם אומנות ואע"ג דרק משום דרכי שלום הא מציאת חש"ו ג"כ משום דרכי שלום ואפ"ה פסולין כנ"ל בסי"ג וצ"ל דמ"ד א?רא לא ס"ל כרב ששת אלא כרמי ב"ח ובפי' דמתני' ס"ל לרמב"ם כמ"ד אי תקדימך כו' וע' בסי' ש"ע וצ"ע:

ל

והם בני אדם. ירו' שם:
(ליקוט) והם בני אדם כו'. תוספתא פ"ה דסנה' וירו' פ' כל הנשבעין הל' ו' סוחרי שביעית איזהו סוחרי שביעית זה שיושב לו כל שני שבוע כיון שהגיע שביעית התחיל נו"נ בפירות שביעית אין מקבלין אותו עד שהגיע שביעית אחרת ויבדל ויחזיר חזרה גמורה ושם בתוספתא ובכולן היה רי"א אימתי בזמן כו' ובפ"ז דשביעית ובפ"ג דסנה' אר"י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא ה"ז מותר האיך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע כיון שבאת שביעית התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת כשר וא"ל פסול אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת מותר רב"א? בר? זבדא ר' אבהו בשם ר"א הל' כר"י דמתני' תני ר"ח לחומרא האיך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל ומפשיט את ידו לישא וליתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר וא"ל אסור אבל אם היה יושב ובטל כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידו לישא וליתן בפירות עבירה אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור לא בדא ר' בא בר זבדא ר"א בשם ר"א הל' לר"י דמתני' ר"ל לא בדא אמר הל' כר"י דבריי' אלא כר"י דמתני' מ' בין ללישנא ק' בין ללישנא בתרא דוקא שיושב בטל ואין לו אומנות אחרת וכ"ה בתוס' כנ"ל סוחרי שביעית כו' ובכולן והיינו כר"י דמתני' דמתני' מיירי ביושב בטל כמ"ש בתוספתא (ע"כ):
(ליקוט) והוא שלא כו'. הרמב"ם והטור מפ' מ"ש ר"י אימתי לא קאי אלא ארישא משחק בקוביא לבד כ"כ ב"י וכמ"ש רב ששת בגמ' ואע"ג דבירו' דשביעית אמר גם אסוחרי שביעית אלמא דקאי אכולה מתני' סוברים דגמ' פליג על הירו' ממה דפריך ארמי ב"ח תנן אר"י אימתי כו' אבל לר"ש ניחא והא אכתי קשה אסיפא מפריחי יונים ומלוה בריבית כו' וז"ש הרמב"ם וש"ע וכן סוחרי שביעית והם כו' אף דבירו' נקט תרתי גם שא"ל אומנות כו' (ע"כ):

לא

שאוכל מן כו'. עמ"ש בס"ס ר"ג:
(ליקוט) ה"ז בחזקת כו'. עמ"ש בס"ס ר"ג אבל סמ"ע פי' דבהא פליגי רב"ח ס"ל דגזל גמור הוא מדבריהם ואפי' י"ל אומנות אחרת פסול אבל ר"ש ס"ל משום שאינו עוסק כו' ר"ל ואוכל אבק גזל וז"ש בכל המקומות הנ"ל דאסור משום גזל וז"ש ברמב"ם וש"ע הואיל ואינו עוסק כו' (ע"כ):

לב

(ליקוט) וכן לא יונים כו'. כולל בתוך משחק בקוביא כמ"ד ארא וכמ"ש בסי' ש"ע ונ"מ שאין פסול אלא בא"ל אומנות כו' וז"ש והוא שלא כו' (ע"כ):

לג

(ליקוט) והוא כו'. ס"ל לרמב"ם וטור דמילתא דר"י לא קאי אלא ארישא משחק וה"ה אי תקדמיך שהוא בכלל משחק להרמב"ם כמ"ש בסי' ש"ע (ע"כ):

לד

וכל אלו כו'. ספ"ק דר"ה:

לה

(ליקוט) ה"ז דחזקת רשע. בפסחים שם יכין רשע כו' (ע"כ):

לו

אא"כ כו'. כ"פ הרי"ף בספ"ג דפסחים וערא"ש שם שהשיג עליו וכ"ד תוס' שם:

לז

(ליקוט) שעוסק כו'. כ"ז נכלל בדרך ארץ כמ"ש המפרשים דלא כסמ"ע שדחק בזה (ע"כ):

לח

נמצאת אומר כו'. דע"כ זהו החילוק בין ת"ח לע"ה בסתמא כמ"ש:

לט

(ליקוט) וכל מי כו'. אבל תוס' ורא"ש חולקים ע"ז ומכשירין אף בע"ה גמור כפי' דע"ז אמרו בחגיגה כמאן כו' וכ"כ רש"י שם והרמב"ם האריך בזה וכ' וכל מי שמקבל כו' לאפוקי מהחולקין הנ"ל (ע"כ):

מ

וכגון אלו. יבמות ס"ג ב':

מא

(ליקוט) ובכלל אלו המקבלים כו'. כמש"ש דמבזי נפשיה כו' (ע"כ):

מב

וא"צ הכרזה. מדקאמר בתוספתא כל דיניו וכל עדיותיו כו' אפי' שכבר ואמר בטלים ובזה אמר דיניו בטלים ובזה אמר עדותיו בטלים מ' דאינו פסול רק אותו מעשה בלבד:

מג

וכ"ז בעדים. שם מה אני בחנם כו': (ליקוט) וכ"ז בעדים כו'. ק"ו מפיסוק טעמים (ע"כ):

מד

דיין שדן. כמו בריבית ס"פ איזהו נשך (בבא מציעא ע"ה ב)':
(ליקוט) דיין כו'. וההוא דבר חמא שם משום דת"ח בלא"ה פטורים ממס. רא"ש שם (ע"כ):

מה

כל מה כו'. כתובות י"ח ב' אנוסים היינו כו':
(ליקוט) כל מה שמעיד כו'. כמ"ש בפ"ג דב"ב אי לאו דאודי ממטי כו' אע"ג דהודאת בע"ד כו' ובפ"ב דכתובות עדי' שאמרו אנוסין היינו כו' (ע"כ):

מו

אלך. ב"ק קיז א' שמטיה כו':

מז

ממזר כו' ר"ל דה"א ק"ו מאשה דכשרה לבא בקהל כמו שיליף עבד שם דאיכא למיפרך מה לאשה שאינה במצות כמ"ש שם פ"ח א' ע"ש ובתוס':
(ליקוט) ממזר כו'. ר"ל אע"ג דפסולין לבא בקהל וראיה דכשרין כמ"ש ויש שכשר לדון דיני ממונות כו' ואמרי' לאתויי ממזר ואמרי' שם כל הכשר לדון כשר להעיד וה"ה לפ"ד וכ"ש וערל כו' כמ"ש בפ"ק דחולין דישראל מעליא הוא (ע"כ):

מח

וערל. בפ"ק דחולין ד' ב' האי ערל ה"ד כו' ישראל מעליא הוא:

מט

ואפי' מחל. כנ"ל בס"ז:
(ליקוט) ואפי' כו' כמש"ש בההוא טבחא ושם ב' מאימתי חזרתן כו' וכמ"ש בסכ"ט (ע"כ):
(ליקוט) ואפי' מחל כו' מומר כו'. עסכ"ט כל מי כו' אבל כו' ועש"ך דלא כסמ"ע (ע"כ):

נ

מומר שחזר. מדאמרי' ספ"ז דבכורות כהן שנושא נשים בעבירה פסול כו' נודר ועובד כו':

נא

ואפי' פסול כו' מוקמי'. כתובות כ"ו ב':
(ליקוט) ואפי' פסול כו'. כמ"ש בס"ט אבל אם אין עדים כו' (ע"כ):

נב

וכל מה. כמ"ש בנדה ב' ב':

נג

אבל אם ראוהו כו'. ב"מ ה' ב' לא תחמוד כו' כנ"ל וע"ש בתוס' ד"ה בלא כו'. ובגמ' סנה' שם כ"ה ב' מעיקרא סבור דמי כו' אקראי כו' רועים מעיקרא כו' וז"ש כיצד ראוהו. וכן אם ראוהו כו':

נד

ומ"מ אין עושין. כמ"ש בכריתות י"ב א' דאדם נאמן ע"ע יותר כו' רק דאין נאמן לחוב לאחרים וכמ"ש ביבמות מ"ז א' נאמן אתה לפסול עצמך ואין כו' וע"ש תוס' ד"ה נאמן היינו דוקא כו' אבל כו' וד"ה ואין עדות כו':

נה

ובלבד שלא יהא. קדושין מ"ג ב' והשתא כו' והא דאמרי' בסנה' שם לדידי אוזיף בריבית ר"ל ולא נתתי לו. מרדכי ועריב"ש בסי' של"ט:
(ליקוט) ובלבד שלא כו'. כמ"ש בקדושין מ"ג והשתא דתקון רבנן כו' וכנ"ל סי' ל"ג סט"ז (ע"כ):

נו

י"א שהנשבע. וה"ה. נלמד מהנ"ל בס' שקדם כיון שאין הנאה לו בעדותו וכ"כ תוס' בב"ב ל"ד א' ד"ה הוי שלא יפסילוהו כו' כדאמרי' כו':

נז

ויש חולקים. מדאמרי' בכתובות פ"ח א' אי פיקח הוא. ופי' הראב"ד דר"ל שאחר שנשבעת לו על הכתובה יכול עוד להשביע שבועת התורה אחר הפרעון וכמש"ל בסי' פ"ז סי"ד ע"ש ש"מ דאינה נפסלת לשבועה:

נח

אחר שעמד. כמ"ש בב"ק אמר רב נשבע ואח"כ באו עדים ואע"ג דלא קי"ל כוותיה לענין תשלומין:

נט

אבל קודם לכן. מההוא עובדא דבר ביניתוס בסנה' שם כ"ה א':

ס

(ליקוט) שנים כו'. הרי"ף שם וכ' כמש"ש כ"א אלא אר"נ אוקי כו' וכ"כ הרא"ש שם והביא ראיה מהא דינאי מלכא ספ"ג דקדושין ועתוס' בב"ב ל"ב א' ד"ה אנן כו' ובכתובות כ"ו ב' ד"ה אנן כו' ובקדושין שם אלא דתוס' כאן לא ס"ל כן כמ"ש בכתובות כ"ב א' ד"ה תרי כו' וקשה דהכא כו' ע"כ נראה כפר"ח כו' וכ' רש"א דתוס' ס"ל דדוקא באיסורא אזלי' לחומרא אבל בממונא לא דחומר' לזה וקולא לזה ע"כ אוקמינ' אדאוריית' אבל הרא"ש שם סכ"א תי' דלא דמי להא דרב הונא בב' כתי כו' ע"ש וכן הר"ן שם וכ' דהתם כשבאה כ"א בפ"ע ומעידה אין אנו צריכין לדון אלא עליה אבל כאן אנו צריכין לדון על ב' העדיות בבת א' וכ' עוד ואחרים אומרין עוד דתרי ותרי הוא ספיק' דאוריית' ומ"ש ביבמות ל"א א' דאוקי אחזקתה והוי ספיק' דרבנן היינו היכא שא"צ להוצי' הדבר מחזקתה עתה ובזה מתורץ קו' תוס' דכתובות כ"ו ב' בד"ה אנן. ובשנים אומרים כו' וי"ל כו' וקשה כו' וי"ל כו' וכ"כ בב"ב שם אבל א"צ לכ"ז כיון שהוא להוצי' דמתחת בעלה עתה לא אמרי' אוקי אחזקתה וה"ל ספיק' וכ"ש בממון שא"א חזקה להוצי' ממון מחזקתו. וכ"מ דברי הרי"ף שם שהוא ספק דאוריית' וכן דברי הרמב"ם וש"ע אבל עדיין לא נתיישב דמ' דפסול לכ"ע אפי' להחזיק ממון אבל במלחמות שם כ' דתרי ותרי הוי ספיק' דאוריית' בכ"ע דגי' הראשונים ביבמות ל"א א' במקום ותו ודילמא ורש"י שם ד"ה הכי גרסי' מחקו' הגי' וגריס ותו וטעמו כמש"ש שלגי' זו צ"ל כפי' ואית דמפרשי כו' וכ' וקשה בעיני כו' וא"כ למסקנא פריך בפשיטות ותו בשני כו' מידי דהוי כו' אלא אע"ג דהוי ספיקא דרבנן מ"מ אמרי' להחמיר כמ"ש אביי ורבא כל שיש בקדושין כו' דלא אמרי' אוקמיה אחזקה ואף לגי' תוס' שם ד"ה אי כו' דגרסי כגי' הראשונים ודלמא מ"מ ס"ל דלמסקנא הוי דרבנן מההוא ראיה דבי שטיא ומ"ש בתוס' שם ומיהו בעלמא קאמר היינו עמ"ש דבקדושין בכת א' שריא להתייבם ולפי' האחרון כ' ועוד אר"י כו' ובזה לא צריכין לומר דקא' ודלמא בעלמ' וכמש"ש וכת א' ושתי כיתי כו' אבל ס"ל דודאי מסקנא הכי כנ"ל וכן שם בתוס' ד"ה שתי כו' וא"ת כו' ולכך הוצרכו בכתובות ובב"ב שם לחלק דבדאוריית' אזלי' להחמיר ובדרבנן להקל וכ"ז במקום חזקה דמוקמינן אחזקתיה כמש"ש ותו כו' מידי כו' ואם הוא חזקה להחמיר אז לא הוי ספק אלא ודאי אסור מה"ת ובלא חזקה כלל לעולם הוא ספק של תורה ואף בדרבנן להחמיר זהו שיטתם אבל הרמב"ן פ' במלחמות בכתובות דה"ק ותו תרי כו' אי ס"ד דהך חזקה יש לה עיקר בתורה אפי' תרי ותרי נמי אלא ש"מ דלא אמרי' אוקי אתתא אחזקה וספיק' דאוריית' היא ושם במלחמות פי' לגי' הראשונים דלמא כמ"ש כאן אבל לגי' רש"י עולה נכון יותר וז"ש שם גם יש שם גי' אחרת כו' ורומז לגי' רש"י הנ"ל ומ"מ גם לדבריו צ"ל כחילוק תוס' דבדרבנן אזלי' בתר חזקה להקל מהא דכתובות וב"ב שם וכמש"ש במלחמות ע"ש בארוכה (ע"כ):
(ליקוט) אבל אם באו כו' כפירש"י והרי"ף וראיה ממ"ש כ"א אוקי תרי לבהדי כו' וכן ביבמות פ"ד אחין בספק גיטין וקדושין וכן בקדושין בפ"ג בעובדא דינאי מלכא ועתוס' שם ד"ה מאי חזית כו' וי"ל דלא אמר כו' וכ"כ הרמב"ן במלחמות בכתובות שם וכ' וכ"ש בממונ' דלא אזלי' בתר חזקה וכמ"ש בפ' המוכר פירות דלא אזלי' בתר רובא ולא בתר חזקה כמש"ש צ"ג א' לת"ק דר' אחא והבעל המאור פי' כרש"י שם בקדושין וכמ"ש תוס' שם ותירץ כו' והקשה עליו הרמב"ן קו' תוס' וא"ת מ"מ כו' ועוד הקשה שגם בכהן דכתובות מעידין על פסולו ממעי אמו וע"ש ומ"ש תוס' שם ותרי ותרי ספיקא דרבנן כ"ה המסקנ' בפ"ד אחין שם (ע"כ):

סא

או שלקה. כמש"ל בסכ"ט:

סב

ב' עדים. מעובדא דבר חמא שם כ"ז א' ואע"ג דכ"א העיד על מעשה מיוחד ה"ה לב' עברות וכמו שנים בגבה ישנים בכריסה בס"ס ל':
(ליקוט) ב' עדים כו'. כמש"ש ח"א קמאי דידי גנב כו' וח"א כו' וה"ה בב' עבירות דהא קי"ל כריב"ק (ע"כ):

סג

(ליקוט) כל מי כו' אבל שאר כו'. כמ"ש נודר ועובד כו' משא"כ בסיפא כמש"ו מאימתי כו' (ע"כ):

סד

וצריך להחזיר. שם לא חזרה דברים בלבד כו' ואפי' רבנן ל"פ עליה אלא בשביעית דהפקר הוא. רא"ש. ובב"ק צ"ד ב' ובב"מ ס"ב א' הניח להם אביהם מעות של רבית כו' אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה כו' ושם הרועים והגבאים והמוכסים תשובתן קשה ומחזירין כו' ושאין מכירין כו':
(ליקוט) וצריך להחזיר כו' ואם כו'. ב"ק צ"ד ב' ועסי' שס"ו ס"א וס"ב (ע"כ):

סה

אבל אם כו'. דאפי' עשה תשובה מעצמו אמרי' איערומי כו' כ"ש ע"י כפיה. שם:

סו

(ליקוט) וי"א דגם כאן כו'. אבל ס' הראשונה ס"ל כיון דאסמכת' קניא א"צ מיהו לדעת הרמב"ם שהוא גזל אע"ג שהוא דבריהם צריך להחזיר כמו רבית דאיירי בדרבנן מדחשיב בהדי משחק בקוביא כמ"ש תו' (ע"כ):

סז

(ליקוט) מאימתי כו' או כו'. ירו' פ' כל הנשבעין החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לב"ד ויאמר חשוד אני מה אנן קיימין אם בהוא דקאים חייב לחבירו שבועה וב"ד מוסרין שבועה לחשוד אלא כי כן קיימין בהוא דאזל מודה בב"ד דלא חכמין ליה ויאמר לון ההוא גברא חשוד הוא או בהוא דקאים וחייב ליה שבועה ומחליה עליה (ע"כ):

סח

או יתחייב כו'. עמ"ש שם:

סט

ודוקא כו'. כנ"ל מדתני' כהן כו':

ע

ודוקא. דאיערומי כו' כנ"ל:

א

(רמ"א סק"ב) פסול מדרבנן. נ"ב ואם עדיין לא הכריזו יעוין שו"ת מהר"יט חלק אה"ע סי' מ"ג דבמל"מ פרק ד' מהלכות מלוה:

ב

(רמ"א סק"ד) המגביה ידו על חבירו. נ"ב יעוין שו"ת ב"י סי"ב ובתשו' מהרי"ט חלק אה"ע סי' מ"ג ולקמן סי' ת"כ וביש"ש למס' ב"ק פ"ח סי' ס"ח. ובתשו' מבי"ט מ"א סי' רצ"א וכאן בב"ח סעיף י"ב ומדברי המרדכי שמביא הב"ח נראה שסובר שחובל בחבירו נקרא רשע דחמס לפ"ז י"ל דאף בהכאה שיש בו שוה פרוט' פסול לעדות מדאורייתא ומיושב קושית מהרי"ט הנ"ל בתשובה יעו"ש וגם במזיק לחבירו פוסל המרדכי משום רשע דחמס ואף כשהיה בדעתו בשעה שהזיק שישלם יעו"ש. ויעוין בחדושי הר"ן לסנהד' דף נ"ח בד"ה כותי שהכה את ישראל חייב מיתה כתב בזה"ל משמע דמדין גזל אייתינן לה דמה לי חבל בגופו ומה לי חבל בממונו כו' יעו"ש:

ג

(רמ"א ס"ה) מי שבאו עדים כו'. נ"ב יעוין תשו' מיוחסת סי' ק"ט ובבעה"ת שער כ"א חלק ב' דין ג':

ד

(ש"ך סק"ז) זה קאי לסברא הראשונה. נ"ב כוונתו דלשון הרמ"א שכ' שעבר על שבועתו מורה שמיירי שעבר על שבועות ביטוי שנשבע אלהבא דאי שנשבע על לשעבר הול"ל שבאו עדים ושנשבע לשקר:

ה

(ש"ך סק"ח) דבכה"ג מיירי מהרש"ל. נ"ב י"ל דרק גבי עדים שייך טענות שכחה שעבר זמן שיש לתלות בו שכחה כי אינו מחויב שיהי' רמי' עליה למדכר ואם ישבע שאינו יודע להעיד באמת ישבע משא"כ בקבלות שבועה עליו למדכר תמיד שלא יכשל לעבור בשכחה על שבועתו יעוין סמ"ע ס"ק ל':

ו

(נה"מ סק"ב) עש"ך כו'. ולכאורה אין הבנה כו'. נ"ב יעוין מ"ש בגליון הש"ך בכוונת דברי הש"ך:

ז

(בט"ז סק"ז) רבים מקשים על תמיהת הטור כו'. נ"ב הנה אבאר קושית הט"ז ומה שנ"ל ליישב. כי ז"ל הטור בסי' הנ"ל סט"ו כ' הרמב"ם אע"ג שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו. ששילם עד הזומם הממון שהוזם עלי' פסולין. ואיני יודע למה לא יכשירו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר"ל אעפ"י ששלמו כיון דבכפיות ב"ד שילמו פסולין עד שישיבו מעצמם. וע"ז מקשה הט"ז הנ"ל על הטור שסותר א"ע דלקמן סעיף מ"ב ב' בזה"ל כ' הרמב"ם ב' שהעידו באחד שהוא פסול באחת מן אלו עבירות ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשו' או שלקה ה"ז כשירים. אבל שארי פסולי עדות שהם מחמת ממון שחמסו או שגזלו אעפ"י ששלמו צריכין תשו' ע"כ ולא השיג הטור ע"ז כמו שמשיג בסעיף ט"ז. ונ"ל ליישב בפשיטות דבלא"ה לכאורה קשה על הטור מה זה שכ' שאינו יודע למה לא יכשירו הא לפי המבואר ברמב"ם פ"י מהלכות עדות נראה אחרי שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע וכו' פסלינן לעדים כל מי שעשה דבר שקרא התורה עליה רשע. ולכך העובר על חייבי מלקות פסול שנקרא רשע כדכתיב והיה אם בן הכות הרשע ואצ"ל מחייבי מיתות ב"ד שנא' אשר הוא רשע למות ובב"ק דף ס' ע"ב אי' על פסוק (שמואל ב כ״ג:ט״ו) ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' רבנן ואיתימא רבה בר מרי גדושין דשעורים דישראל הוי וגדושים דעדשים דפלשתים וקא מבעיא להו מהו ליטול גדושים של שעורים דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדושים של עדשים דפלשתים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזילה ישלם. אעפ"י שגזילה משלם רשע הוא. אבל אתה מלך כו' הרי מבואר דאף המשלם גזילה רשע מקרי ודילמא להכי פוסל הרמב"ם לעדות הגוזל ומשלם כ"ז שלא עשה תשו'. גם אין מדוקדק ל' הטור במ"ש ואעפ"י ששילמו כיון כו' הא לפי פשטות דבריו עיקר תירוצו דהרמב"ם מיירי היכא ששילם ע"י כפי' הו"ל להטור לומר ואפשר שר"ל ששילם ע"י כפיה. לכן נ"ל דכוונה אחרת יש בדברי הטור דלכאורה טעמא בעי למה באמת נקרא רשע הגוזל ומשלם הא בכל ל"ת הניתק לעשה כשמקיים העשה מינתק הלאו. וגדולה מזו אי' בתוס' פסחים דף כ"ט ע"ב בסד"ה רב אשי כו' דהמשהה חמץ ודעתי' לבערו אינו עובר עליו כיון שניתק לאו דב"י לעשה דהשבתה. ואף שבגזילה אפשר נשאר עליו חטא שציער את חבירו מ"מ מה"ת יקרא רשע. ובפרט בגוונא שנשאל במעשה דעדשים שלפי המשמעות לא ידעו בעליהן בעת לקיחה דאם הי' הבעה"ב בעת הלקיחה הי' אפשר לומר להם שיתן להם מחירם גדושין של עדשים. והיכא שאין הבעלים יודעים ליכא לתא דצער. ואף שיש לדחות זה מ"מ בלא"ה נראה יותר שהנכון כאשר אבאר. ואקדים ל' הרמב"ם ריש הלכות גזילה בזה"ל כל הגוזל את חברו ש"פ עובר בל"ת שנא' לא תגזול. ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנא' והשיב את הגזילה אשר גזל וזהו מ"ע ואפי' שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמי וכל לאו שניתק לתשלומין אין לוקין עליו ע"כ. הנה תפס הרמב"ם ב' טעמים על הטור המלקות בגזילה. א' משום דניתק לעשה. ב' משום דניתן לתשלומין ולכאורה יפלא למה הוצרך להאריך ולבאר ב' טעמים. אבל הדבר פשוט שנתכוין לדברי הגמ' מס' מכות דף ט"ז. תנן התם הנוטל אם על הבנים כו' וחכ"א משלם ואינו לוקה. זה הכלל כל מל"ת שיש בה קום ועשה אין חייבים עליו. אמר ר"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת כו' ותו ליכא והא איכא גזל דרחמנא אמרה לא תגזול והשיב את הגזילה כו' ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו. התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם. יעו"ש בתוס' ד"ה התם כו' ואי' בחידושי הריטב"א בזה"ל כיון דחייב בתשלומין כו' פי' הר"מ הלוי ז"ל כיון דגברא בר תשלומין הוא אפי' ביטלו אינו לוקה שאין אדם לוקה ומשלם. ונצטרך לפרש דבריו כו' יעו"ש. ולדעתי נראה דהרמב"ם והרמ"ה נתתו לחד סברא דלניתק לאו דגזילה א"א רק כשמחזיר גוף הגזילה כעין שגזל כדכתיב והשיב וגו' אשר גזל. אבל כשנאבד או נשרף הגזילה נתבטל העשה דוהשיב וא"א עוד לנתק הלאו דגזילה. רק כיון שמ"מ חייב הגזלן בתשלומין כפי שווי' של הגזילה אין עליו עוד חיוב מלקות משום דאין אדם לוקה ומשלם. וכשמחזיר גוף הגזילה א"א לפוטרו משום דאין אדם לוקה ומשלם דאין זה בגדר תשלומין מה שמחזיר לבעליו אשר לקח ממנו ולא קנאו וכמבואר כן בסוגיא דסנהדרין דף ע"ב. אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו. אמר רבה מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו. אבל נטל לא. ואי' ברש"י ד"ה אבל נטל לא דכיון דקיימין הן כל היכא דאיתנהו דמרייהו נינהו ואין זה חייב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גביה עכ"ל. לכן כשמחזיר גוף הגזילה צריכין לטעם פטור המלקות משום דניתק לעשה. ומדויק כן בדברי הרמב"ם שבחזרת הגזילה כ' טעם פטור ממלקות משום דניתק לעשה וכשנשרף הגזילה שמחוייב בתשלומים אף שאין בזה ניתק לעשה דוהשיב מ"מ פטור ממלקות משום דאין לוקה ומשלם. ולכך מדייק הרמב"ם בדבריו זהו מ"ע. ר"ל דהמ"ע הוא על החזרת הדבר שגזל בעינו. ומיד שאינו מחזיר גוף הגזילה אף שמשלם דמים לא נפטר מעונש איסור לאו דגזילה. והנו ברעתו. ולכך נקרא רשע. וזה שמדייק בגמ' אעפ"י שגזילו משלם וכמעשה דגדישים רשע מיקרי אבל כשמחזיר הגזילה אינו רשע. ואף כשהחזיר ע"י כפיה כיון דנתקיים ההשבה ניתק הלאו וכאלו לא עבר על הלאו. ומעתה אין עוד סתירה בדברי הטור דהטור נחית מיד לזה דהרמב"ם מיירי כשהחזיר ע"י כפי' דאל"כ כשהחזיר מרצונו הרי הוא בעל תשו' גמור ומה יעשה עוד. רק שהי' קשה להטור דאף כשמחזיר ע"י כפי' כיון דניתק בזה הלאו לא קרא עוד בשם רשע. ואמאי יהי' פסול לעדות. ולזה אמר איני יודע למה לא יכשירו אחר שהחזיר הממון דלשון החזרה נופל כשנותן אותו דבר שגזל. וברמב"ם אי' אע"ג שהחזירו. ולזה תירץ הטור ואפשר שר"ל אעפ"י ששילמו. הכוונה דאפשר הרמב"ם לא דק בלשונו ולא מיירי בהחזרת דבר הגזול. רק שלא השיב הגזילה עצמה כ"א שילם תמירתו במעותיו. ובשילם לא נתנתק הלאו ועדיין הוא רשע כדדרש רז"ל אעפ"י שגזילו משלם. ופסול כשאינו משלם מרצונו שזה הוא עצם התשו' רק ע"י כפי' ב"ד. לכן מסיים הטור בטעם הדבר כיון דבכפיי' ב"ד כו'. אבל בהחזירו אף כשהי' בכפיות ב"ד מתכשר. א"כ כל דברי הטור סובבים רק על ל' הרמב"ם שכ' בדין הנ"ל אע"ג שהחזירו. אבל בסעיף מ"ב שהעתיק הטור ל' הרמב"ם שכ' במקום אחר בהל' עדות ושם הלשון אעפ"י ששילמו. לא העיר הטור לגמגם על דבריו. דהטור בעצמו מודה לזה דהיכא שלא החזירו עדיין רק שלמו עדיין פסולים אם לא כשעשו תשו'. וממילא כשמשלם מעצמו הרי זה משובח וכן מדייק הרמב"ם בריש הלכות גניבה וכ' בזה"ל אסור לגנוב כו' או לגנוב ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. הרי ששם חזרה לתשלומין אינם בסוג אחד ודו"ק:

ח

(מחבר) (סק"ט) ואם אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו כו'. נ"ב יעוין בט"ז לקמן סי' מ"ג סעיף י"ח:

ט

(רמ"א סי"ח) ואינן צריכין הכרזה אלא הדין. נ"ב יעוין בכנה"ג על הטור אות נ':

י

(רמ"א סכ"ב) מומר שחזר בו כו'. נ"ב יעוין י"ד סי' קכ"ח ס"ח:

יא

(מחבר סכ"ג) קודם שהכריזו כו'. נ"ב יעוין במל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה דין וי"ו ויעוין שו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סי' מ"ג. ולענין לפסול משבועה דרבנן אי בעי הכרזה יעוין חידושי הר"ן בסנה' דף כ"ה ד"ה כיון דחזי. ומדברי התוס' ב"מ דף ה' ע"ב סד"ה בלא דמי נראה דלא בעינן הכרזה:

יב

(נה"מ ס"ק י"ד) דהשטר כשר בסתם. נ"ב אכתי משכחת שנכתב בשטר שבזמנו נכתב ולא אחרוהו:

יג

(שם) דלא פלגי דבורא להרשב"א. נ"ב לא ירדתי לסוף דעתו דהא בגוונא דלא פלגינן דבורא כיון שאין אדם משים עצמו רשע בטל גם עדותו על אחר:

יד

(רמ"א סכ"ה) מלעדות אשה כו'. נ"ב יעוין אה"ע סי' מ"ב ובח"מ שם ס"ק ט"ו:

טו

(סמ"ע סק"ם) וכ"כ המחבר בסי' מ"ו סל"ז. נ"ב יעו"ש בטור סעיף ל"ד שכ' בזה"ל. כיון שהעדות מתבטל ע"י שעושין עצמן רשעים אין להאמינם:

טז

(רמ"א סכ"ו) מרדכי פ' זה בורר. נ"ב תוספת ב"ב דף נ"ד ע"א ד"ה הוי משואי"ל:

יז

(ש"ך סקכ"ח) וראיתי בריב"ש כו'. נ"ב יעוין בריב"ש בדברי השואל שכ' בזה"ל ואעפי"כ לא חשיב ליה נוגע בעדות כיון דאינו בא עתה לתובעו וע"ז תשובת הריב"ש. אם כן י"ל דהרי"ש מודה דהיכא שי"ל דבא המעיד גם לתובעו דחשדינן אותו לנוגע ופוסלין עדותו ומפרש דברי הגמ' לדידי אוזיף בריביתא שלא בא לבית דין דרך תביעה רק להעיד לפסול המלוה נגד אחר ובכה"ג מועיל עדותו אף כשאומר שלקח ממנו רבית לגבי בני העיר י"ל דכיון שהס"ת שייך לכל בני העיר והממונים בעיר תובעים בעד כל העיר הוי כולם כתובעים מסתמא לכך צריכין דסלקו תרי מינייהו בפירוש ולהעיד. משא"כ כשאחד עומד עם חבירו בדין ורוצה לפוסלו ומביא עד שאינו בא דרך תביעה רק להעיד ע"ז לפוסלו מחמת שלקח ממנו רבית:

יח

(ש"ך ס"ק הנ"ל) דהא ס"ס סילוק מיהו בעינן. נ"ב יעוין באס"ז לב"ב דף מ"ג שהקשה קושיא זו דל"ל סילוק:

יט

(שם) מתחלתו בפסלות קרינא ביה כו'. נ"ב יעוין בחדושי הריטב"א מסכת מכות בסוגיא דאילעא קריבי' דערבא הוי:

כ

(ש"ך כ"ח) לסוף הגה"ה (ד"ה וראיתי) ויותר נכון לומר דלענין מה שיאמר בתורת עדות שפלוני לוה ממני ברבית ליכא נגיעה אף בבא לתבוע דרך טענה לבד ולא הי' אומר שהוא מעיד ע"ז ויש סמוכין לדברי אלה מדברי התוס' בקידושין דף מ"ג ע"ב ד"ה השתא וא"ת מ"מ למה לא יהיה נאמנים העדים לאחר שנשבעו לומר פרענוהו שהרי שוב אינם נוגעים בעדות כו' ע"כ נ' שכוונת התוס' שישבעו תחלה לאמת טענתם מה שאומרים שנותנים ואחר השבועה שכבר נפטרו בשבועתן מהלוה יביאו ויעידו על המלוה בת"ע להסיר את הלוה מתביעתו וקשה הא כיון שכבר נשבעו שפרעו להמלוה המה נוגעים בעדותן אח"כ א" כיון שאינן מחויבים לבוא שוב להב"ד להעיד לא מחשב נוגעים אם יעידו מדעת' דנפשי'. הן אמת שאפשר לדחוק בכוונת התוס' על דרך אחר אבל האמת יורה כמ"ש ולא הוצרכו הריב"ש לכל פלפלו רק דלא נימא שבטל העדות מצד מה שאמר לדידי אוזיף ולזה ביאר הריב"ש דלא אמרינן עדות שבטלה מעצמו בטל' כולה היכא דמקצת שנתבטל אין שם עדות רק בע"ד ונוגע בדבר הוא:

כא

(נה"מ ס"ק י"ז) דהא בשותפין סילוק דוקא בעינן כו' ותמיה לי כו'. נ"ב באס"ז לב"ב דף מ"ג מבוארת קושית הש"ך הנ"ל. כמדומה בשם חידושי הרשב"א ז"ל בזה"ל. ועוד למה אמרו כאן לסתלקו כו' דאפי' בלא סילוק נקבל עדותן ונדון לאחרים ולא להם כו' יעו"ש שגם בקושיא זו מדחה תירוץ הראב"ד במ"ש דלכך לא הוי כאן תחלתו בפסלות משום דלגבי עצמו לא הוי בגדר עד. והרי נתכוין הש"ך לדברי קדמון ולא כדברי המחבר הזה שמדחה קושיא זו כלאחר יד ובדברים שאינם מחוורים דהא הב"ד יכולים לדון באומר תנו מנה לעניי העיר שכל בני העיר יזכו בחלקיהם ושני המעידים לא יזכו בחלקיהם וישארו להתובעים יורשי המלוה וגם בקושית הגמ' ולסלקו כו' י"ל דהכוונה שימחלו חלקם נגד הנתבעים ולכאורה ע"כ צ"ל דלאחרים אינם יכולים ליתן חלקם כיון דלגבי עצמן הן פסולין לעדות זה כ"כ אין זכות להבא לזה בכחם ומלבד זה מוכיח בקצה"ח בפי' זה יעו"ש בדבריו. אמנם מדברי הרשב"א בד"ה והתניא לא משמע כן. ובחדושי רשב"א שבספר אס"ז נראה שנחית לפרש בתרי אנפין שהסילוק יהיה נגד הנתבעים או נגד השותפין בתביעה זו:

כב

(רמ"א סכ"ח) ב' עדים כו'. נ"ב יעוין שו"ת משאת בנימין סי' נ"א:

כג

(ש"ך ס"ק ל"ג) נראה דכל כו'. נ"ב יעוין מה שכ' בעצמו לקמן סי' ל"ה ס"ק ז':

א

סעיף י"ח בהגה (שנוטל שכר להעיד) אודות הנוטל שכר לכתוב עדותו ששכר כתיבה מותר ליטול. אם נוטל רק מצד אחד אם יש בזה חשש כעין שוחד או נגיעה כתב מו"ח נ"י בזה שו"ת ארוכה. אך כשנותנים אחר הכתיבה יודע בעצמו שלא נטה לבו לבצע אין ע"ז פתחון פה. ועדיף ממעשה דדורן שבשם הגאון ז"ל בסי' ט'. והיום הוכרחתי לעשות כן ליטול שכר כתיבה. אך לא הי' עדות ממש רק ע"א מפי ע"א ודרך אגרת שלומים. אך הנהיג ליטול. שכר כתיבה גביית עדות שכר קצוב. ונראה דלא שייך על זה חשש נוטל שכר להעיד כל שכוונתם בלי נטי' לבצע רק שכר כתיבה. ולא נחשד מי מעב"י שיכבוש עדותו בלי שכר. רק גם בלי שכר ודאי יעיד והשכר הוא רק של הכתיבה כמו שכר הבאה ומלוי כמ"ש במק"א. גם כיון שכותבין בשם אומרו בהגביית עדות וכ' שאמרו הו"ל מלתא דעבידא לגלויי גם לגבי עיר רחוקה ומהני כמ"ש במק"א אודות שומא. אך על צד היותר טוב הי' שיתוקן שלא יהי' השכר בזה מצד אחד רק מקופת הקהל וכדומה ולא יהי' בזה חשש פתחון פה דנגיעה אשר חוששין גם בדרך רחוקה ונפלאה: אודות שליח שנוטל שכר והוא עד ג"כ. נראה פשוט בזה שאין פקפוק ע"ז. כיון דקיימא לן אוהב ושונא כשרים לעדות כי בעדות לא חיישינן כן לנטי'. כי אם בנגיעה גדולה גמורה מה שאין כן קירוב הדעת לבד כשר. וכן הוא בזה שגם שיש צד נטי' דאהבה קצת ע"י השכר. וכמו שאמרו חז"ל בפ' האומנין בההיא הנאה דאגר לי' ולא לאחריני גם לפעמים טפי לי' אאגרי' וניתן לו בעין טובה. עכ"ז לא מרעינין חזקת כשרות דידי' ועיקר הנתינה והקבלה בזה היא רק עבור מה שיש היתר ליתן שכר עבור זה ומה שיש באולי איזה רושם צד אהבה זוטא ע"י שנתן לו השכר בעין יפה אין זה פסול הנוגע להעדות. כיון שאוהב כשר לעדות. ומו"ח נ"י כתב תשובה ארוכה אודות נוטל שכר להעיד להתיר עגונה וגם עם הרב בעל קדושת לוי נ"י דברתי בוה דרך כלל בדרך ספק: מה שעידי שטרי קנין וסודר לוקחים שכר ורבים אומרים להדיא שכר חתימה. מ"מ אין עי"ז צד נגיעה בעדות כיון שמותרים ניטול שכר הליכה או אולי גם על חתימה אין גרעון שיוכל להיות בשכר היטב גם שעדים החתומים כמו שנחקרה עדותן בב"ד והו"ל חתימת ידם כהעדה. מ"מ אין מוטל לכתוב למען יעמוד ימים רבים ותקון שטרות למען יעמדו ימים רבים כתוב בנבואת ירמי' ע"ה ודברי קבלה הו"ל כדברי סופרים ומותר ליטול שכר. וכיון שידוע לכל שקבוע להעדים שכר עבור הליכתן ועסקם בקבלת הקנין סודר ועבור חתימתן ל"ש בכך נגיעה כל כך. כיון שעל כל העדיות הברורים וידועים לכל ג"כ שכרם אתם ומצד חזקת כשרות הרי אין חושדים שהי' שכר שוחד או נגיעה וכן בכך ע"י חזקת כשרות אנו אומרים שהמעשה שהם מעידים עליי כ"ה בלא שנוי והשבר שקיבלו הוא מצד שכ"ה תמיד עבור טרחתם כנ"ל והשכר אין בו שום ריעותא ובלא ריעותא אין לפקפק על חזקת כשריתם והרי נגיעה אינו פסול בעצם ומהני סילוק רק שהנגיעה גורמת חשש והיינו בנגיעה שאין ידוע עלו' סבה לסלק החשש שעל ידי' מה שאין כן בתמ"ל גם שמקום חשדא שייך. מ"מ כיון שידוע סבת הנאה שמקבלים שנקבעת שלא מצד מעין שוחד להם אין שום ריעותא לגרוע עי"ז חזקת כשרותם כן י"ל בסברא נכונה היטב: גם י"ל שמה שמקבל קנין סודר בפניהם וידוע לו שהלוקח יתן להם שכרם הו"ל הקנין סודר היטב כמפורש שמקבל על עצמו עדותן גם אחר שייכות צד נגיעה ע"י שכר הידוע שקבוע תמיד ומעין מ"ש בשם השארית יוסף ז"ל שהטענה לפני אחד הו"ל כקבלוהו כג': גם י"ל שכמו שביד טובי העיר לתקן שלא יהי' נאמנים רק החזן והשמש כן יכולים לתקן שיהי' נחמנים גם כשהם נוגעים ודאי. וכיון שהנהיג בעיר עפ"י ותיקון הו"ל כתקנה מפורשת כנ"ל כמ"ש בשם שו"ת הגאון ח"צ ז"ל סי' ס"א וכ"ש הנהוג בקביעות הרבה דורות ברוב תפוצות הגולה יצ"ו ואולי כ"ה בכולה ואולי כ"ה כל ימי הגליות ומ"ש שם הגאון ח"צ ז"ל שהי' ראוי להיות בכתב לא שייך במנהג ישן כזה שבזמנים טלטולים רבים: גם י"ל שהכריז הנהוג בק"ס דבתים מכריע והו"ל הודאות המוכר אך ל"ש כן בשטרות של חתונות וכוותי':

א

פסול מדרבנן. ועיין בשלחן ערוך אבן העזר סימן מ"ב בקידש בפני פסולי עדות דרבנן מקודשת מן התורה וצריכה גט ע"ש. ויש לעיין גם בפסולי עדות דאורייתא כיון דעכשיו ליכא מומחין ואם כן אותו העדות שנתקבל האידנא איך מהני כיון דאותה קבלה מן התורה לאו כלום הוא כיון דעכשיו ליכא בית דין ואם כן מנא ידעינן שעשה אותו עבירה שבאנו לפוסלו על ידו כיון דליכא קבלה בפני בית דין ואפילו למאן דאמר מן התור' בחד סגי היינו לדין אבל קבלת עדות מן התורה בעי שלשה ומומחין וכמו שכתבנו בסימן ג' עיין שם וקבלת עדות האידנא אינו אלא מתקנת חכמינו זכרונם לברכה ואם כן מן התורה עדיין כשרים הם ואפשר כיון דאנן עכשיו שליחותי' דקמאי עבדינן ואפילו לקידושי תורה וכמה שכתבו תוספות בפ' החולץ בהא דמקבלין גרים בזמן הזה משום דשליחותי' דקמאי קא עבדינן ואם זה הגר הלך וקידש הוי קידושי תורה דאם בא אחר אח"כ [וקידש'] אין קידושי השני תופסין וצ"ל שדבר גדול כזה דיש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה אפילו בקום ועשה ועיין תוספות ר"פ האשה רבה:

א

ואף על פי שהחזירו. כתב הטור היינו דוקא שלא שלמו מעצמן אלא בכפי' ואף על פי דבמלוה בריבית לא מהני חזרה לחוד כו' היינו דוקא במי שהרגיל נפשו בכך אבל כשעושה גזילה בפעם אחת והחזירו מעצמו די עיין סמ"ע וזה דעת מור"ם בסעי' כ"ט אלא דהב"ח כתב על דברי הטור ז"ל ומיהו נלפע"ד דאף זה אינו אלא במוחזק לגנב ולגזלן אבל מי שלא גנב או גזל אלא פעם אחת אף על פי שלא היתה השבה אלא על ידי כפיית בית דין מיד כשהחזיר הגניבה או הגזילה הרי הוא כשר לעדות ולשבועה עיין שם וקשה בהא דאמרינן בפרק קמא דמציעא גבי ההוא רעיא דאתו סהדי דאכל תרתי מנייהו וא"ר זירא אי איתי' לדר' חייא משתבע ופריך והא גזלן הוא עיין שם וכיון דהני תרתי דאכל ודאי מחויב להחזיר ואם כן אמאי הוי פסול. ונראה דהב"ח ס"ל דחזרה אפילו ע"י כפי' כיון דהוא מקיים והשיב את הגזילה אפילו ע"י כפי' זהו תשובתו ואף על גב דהוי ע"י כפי' וכמו חייבי מלקות אחר שלקה הוי כאחיך אף על גב דהמלקו' ע"י בית דין הוא אלא דכל זמן שעדיין לא נלקה ולא החזיר עדיין פסול הוא ואם כן כיון דבשעה שהבית דין מחייבין אותו שבועה הוי פסול הוי עלי' דין חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל אף ע"ג דאח"כ חזר בתשובה לא אמרי' דישבע אלא קם דינא ושכנגדו נשבע ונוטל ועמ"ש בסימן ס"ט ואם כן כיון דע"כ בשעת תביעה עדיין לא החזיר דאם לא כן ה"ל הילך ומשום הכי הוי עלי' דין חשוד ואפילו החזיר אח"כ שכנגדו נשבע ונוטל וקם דינא וכמ"ש בסימן ס"ט בסופו דעיקר טעמ' דחשוד דריע טענתי' דחשוד ומשום הכי משני בשכנגדו קאמינא: אמנם מלשון התוספות מבואר להדיח כדברי הרמ"א עיין שם פרק קמא דמציע' דף ה' ד"ה דחשיד אממונא וז"ל ולא קשה מההיא רעיא דאכל תרתי מינייהו אמאי פסול כו' דמה שהוא משלם ע"י עדים אין זה השבה מעליא דע"כ משלם והיינו טעמא דכופר בפקדון פסול לעדות עד כאן לשונו ומבואר דאפילו פעם אחת כגון עובדא דההיא רעיא או כופר בפקדון נמי לא מהני חזרה ע"י עדי' ולכן העיקר כדברי הרמ"א:

א

החולק עם הגנב. בריב"ש כתב בא' שהעידו עליו שחלק עם הגנב שגנב בבית ישראל והי' מוכרח להחזיר מה שגנב עפ"י בית דין וכתב ריב"ש דלא מיפסל לעדות מהא דאומר לשלוחו צא וגנוב דפטור המשלח עיין שם ובתומים ראיתי שהתפלא מאד על דין זה דכיון דבידו ממון חבירו ולוקחו בידו לעכבו הרי הוא רשע דחמם ולא ידעתי הבדל בין כופר בפקדון דבהיתר בא לידו ומ"מ הואיל וכופרו פסול לעדות וזה לקח ממון חבירו באיסור וכופר בו ואינו מחזירו יהי' כשר לעדו' וכו ועיין שם שהעלה בדברי הריב"ש משום שהחזיר ואפילו ע"י כפי' סגי לי' בכך או דשם מיירי לאחר יאוש עיין שם וכל רואה יראה שאין זה משמעות דברי הריב"ש ולא דברי הרמ"א שהביאו להלכה ומשמע דאפילו עדיין לא החזיר ולא הי' יאוש נמי אינו נפסל והנראה לי בזה דמה שמדמה בתומים חולק עם הגנב ומעכב של חבירו בידו לכופר בפקדון אבל אין זה דומה כלל לכופר בפקדון דהא קיימא לן דגונב אחר הגנב. אינו משלם תשלומי כפל ובר"פ הגוזל ומאכיל ס"ל לרמי בר חמא דגזל ולא נתייאשו בעלים ובא אחר ואכלו דאינו גובה אלא מגזלן ועיין שם בתוספות שכתבו בטעמא דרמב"ת דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל שהרי אינו לגמרי ברשות' דמארי' שהרי אינו יכול להקדישו עיין שם ואם כן ודאי החולק עם הגנב לא הוי גזלן אלא אפילו לרב חסדא דקיימא לן כוותי' דאם בא אחר ואכלו רצה מזה גובה היינו דוקא אם אכלו ומשום מזיק דאכתי דנגזל הוא אבל מחמת גזלן לא מחייב וכגון שבא השני וגזלן ונאבד ממנו אין השני חייב בתשלומין דלאו שמי' גזלן דבעלים כיון דאינו ברשותי' דמארי' ותדע דהא אפילו גזלן ראשון א"ת לשל' אלא כשעת הגזילה ואי גזל תביתא דחמרא מעיקרא שרא זווי ולבסוף שויא ד' תברא או שתי' משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזי ולא סגי דלא אגבה לחביתא בתר דשויא ד' ועוד דהא בתצירו הוא וכל שעתא ושעתא גזלי' ואמאי אינו משלם ארבעה אלא ע"כ כיון דכבר גזלי' ואינו ברשותו דנגזל תו לא מחייב משום גזילה אלא בתורת מזיק והיינו טעמא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל משום דכתיב וגונב מבית האיש וכדאי' בפ' מרוב' משום דאינו ברשותו עיין שם דף ס"ט ואם כן לא הוי על השני תורת גזלן כלל אלא אי איתי' בעינא כיון דלא קנאו דנגזל הוי כל היכא דאיתי' כיון דלא קנאו אבל על כל פנים השני אינו גזלן ולא גנב דכיון דכבר נגנב מבית הבעלים ואינו ברשותו תו לא עבר השני משום לא תגנוב או משום לא תגזול מה שאין כן כופר בפקדון דפקדון כל היכ' דאיתא ברשותא דמארי' ויכול להקדישו והגונב מבית השומר משלם כפל וכמה שכתבו תוספות בפרק קמא דמציעא דף ו' משום הכי כופר בפקדון הוי עליו תורת גזלן ופסול לעדות והארכתי בפשוטות משום דלכאורה יפלא על דברי הריב"ש והרמ"א כמו שתמה על זה בתומי' אבל באמת דברי הריב"ש והרמ"א נכונים אלא בדברי הריב"ש יש מקום עיון לפי מה דמשמע מדבריו דמעיקר' עשאו שליח לגנוב עליו דידי' נמי אלא דאתי עלה בריב"ש משום דאין שליח לדבר עבירה ולפי מ"ש רש"י בפרק קמא דמציעא דף ח' בכהאי גוונא יש שליח לדבר עבירה עיין שם גבי שותפיסן שגנבו שכתב רש"י דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ועיין מ"ש בסימן שמ"ח מחלוקת רש"י ותוספות בזה ואם כן כיון דלדעת רש"י יש שליח לדבר עבירה בזה אם כן ודאי הוי עליו גזלן ואף על גב דלדעת תוספות גם בשותפיסן אמרינן אין שליח לדבר עבירה מידי ספיקא לא נפקא דמי יכריע בין רש"י ותוספות ואם כן הוי לי' ספק וז"ב מיהו דברי הרמ"א יש לומר דלא צוה לו לגנוב אלא אחר כך חלק עמו:

א

שכר להעיד. בתשובת מוהרי"ן לב נסתפק אם נוטל שכר להעיד פסול מדרבנן או מן התור' והביאו לספק הזה הספק האתר שנסתפק שם נוגע דפסול אם הוא משום דחשדינן לי' למשקר בשביל הנאתו אם כן נוטל שכר להעיד נמי פסול מן התורה משום דחיישינן לשקר ואי נימא פסול נוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו אבל לא חיישינין למשקר אם כן נוטל שכר להעיד כשר מן התורה ועיין שם דבריו הנחמדים בתשובותיו דף נ' ע"ב ולענ"ד נראה כלשונו האחרון דנוטל שכר כשר להעיד מן התורה וקצת ראי' לדבר מהא דתנן פ' נערה דמ"ו גבי מש"ר ר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים מ"ט דר"י אמר ר"א אתי שימה שימ' כתיב הכא ושם לה וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן ממון אף כאן ממון וכתיב בתריה ואם אמת הי' הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה והרי נטלו שכר להעיד דאף על גב דאמת הי' הדבר היינו שלא נתברר ע"י עדי הזמה דכתיב ופירשו את השמל' לברר ע"י הזמה אבל אם אמת הי' הדבר ע"פ העדים דהיינו דליכא הזמה וסקלוה אלמא אף על גב דכתיב ושם לה עלילות דברים דהיינו ששכרן בממון אפילו הכי עדותן כשר מן התורה וכיון דנוטל שכר כשר מן התורה ולא חשדינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר מעתה צריך ביאור בטעמא דנוגע פסול מן התורה כיון דל"ת למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר וז"ל התשובה שם במהרי"ן לב דאם נוגע פסול משום קרוב אם כן לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחוב והעל' שם דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאלו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו וכמ"ש בעל התרומות וכו' ע"ש: והנה לכאורה מאי דקשיא לי' בטעמא דקרוב אמאי נאמן לחוב הי' אפ"ל דאתינן עלי' בתורת מגו דאי בעי יהיב ניהלי' במתנה וכדאי' פ' עשרה יוחסין ובפ' י"נ יכיר דנאמן האב לומר זה בני בכורי ופריך יכיר ל"ל הא בעי יהיב ניהלי' במתנה וע"ש. אלא דאם כן אלו הי' עדים כנגדו שאינו חייב דתו לא שייך מגו דהוי מגו במקום עדים וגם גבי בני בכורי אילו היו עדים נגדו לא הוי מגו וכמ"ש רשב"ם והודאת בית דין נאמן אפילו נגד עדים ואם כן ליכא למימר מדין מגו אלא דגם בטעמא דמוהרי"ן לב קשה לי טובא דהא באומר להד"מ ואחר כך באו עדים דאינו נאמן לומר פרעתי אף על גב דעדים מעידי' שפרע משום דהוא נאמן ע"ע יותר [מעדים] וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי והתם ליכא למימר דהוא בתורת חיוב חדש דהא אדרבא הוא בא לפטור עצמו בטענת פרעתי ועוד דהא בחיוב חדש ודאי בעי אתם עדי ובלי אתם עדי לאו כלום הוא וכמ"ש בשלחן ערוך סימן מ' ובמודה בחוב ישן אשכחן דאפילו בלא אתם עדי והיכא דלא טען לא טענינן לי' השטאה וחייב לשלם וכדאית' בסנהדרין פ' ז"ב וכן מבואר ברמב"ם וטור וש"ע סימן פ"א. ועוד דאמרינן ברפ"ק דמציעא לא תהא הודאות פיו גדולה מהעדאת עדים ומה פיו שאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה ופריך ופיו אינו מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים אלא מה לפיו שאינו מחייבו קנס ופריך מה לפיו שאינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנו בהכחשה ובהזמה ואי נימא טעמא דפיו משום מתנה וחיוב אם כן איך שייך בי' הכחשה והזמה והא ודאי במתנה מצי יהיב ומאי אולמי' דפיו יותר מעדים והא לענין נאמנות אדרבה עדים נאמנין יותר מפיו ועיין בנימוקי יוסף שם בפרק קמא דמציעא וז"ל מהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי אף על פי שעדים מעידי' כדבריו אין משגיחין בו דהא הכא ודאי בכהאי גוונא עסקינן דאי בעומד בדיבורי' מאי אולמי' דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' וכו' עיין שם ואם כן גם אנו נאמר אם הוא בתורת מתנה וחיוב מאי אולמי' דפיו נגד עדים כיון דאינו אלא מטעם מתנה אבל לא בתורת נאמנות ועוד מוכרע הוא הדבר מדין מודה במקצת דחייב התורה שבועה ואלו הי' כופר בכל בפני בית דין אלא שאומר אעפ"כ אני מחייב עצמי בפניכם בנ' זוז ודאי אין בזה חיוב שבועה ועיקר חיוב שבוע' במב"מ משום דהוד' במקצת התביע' ומשום הכי הטיל' התורה השבועה על שאר אבל א"נ דאינו נאמן כלל אלא מתורת חיוב חדש אין בזה דין מודה במקצת וז"ב. ולכן נר' דהא דנאמן אדם על עצמו אע"פ שהוא קרוב אל עצמו היינו משום דכן גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו וכבר האיר ענינו מאור העולם רש"י בקידושין פרק האומר דף ס"ה שם הודאת בעל דין כמאה עדים ז"ל רש"י דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ ואם כן כי היכא דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו אף על גב דהוא קרוב לעצמו דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן מה שאין כן לזכות דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן ובש"ך ריש סימן ל"ז נתחבט גם כן בדבר הזה בטעמא דאדם נאמן על עצמו לחוב וז"ל דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחוב לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב ע"ש. ולא אדע על מה נתחבטו בפסול קרוב יותר משאר פסולי עדות דהא נהי דאינו קרוב לחוב מכל מקום אינו אלא עד א' ותורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר ועוד עבד ושפחה וגזלן נמי הודאת בעל דין כמאה עדים אלא עיקר הטעם הוא כמ"ש דהתורה לא פסלה אלו הפסולים אבל על עצמו האמינו תורה ונתן לו נאמנות כמאה עדים וילפינן לה מדכתיב כי הוא זה וכמ"ש רש"י וזה היא ברירא דהך מלתא: ומקצת שכתבו גם בדין שויא אנפשי' חד"א הוא גם כן מתורת נדר אבל ראיתי במהרי"ט ח"ג סימן א' שדחה דבר זה וכתב דאם היה מתורת נדר הוי מהני בי' שאלה עיין שם ולפי דרכינו גם בדין שויא אנפשי' חד"א הוא מדין נאמנות דכיון דהאמין התורה לכל אדם על עצמו אם כן בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו אלא דאכתי איכא למידק מנלן דהודאת בעל דין יותר מעדי' ואי משום דכתיב כי הוא זה היינו דהיכא דליכא עדים דמכתשי' לי' ומשום מגו הוא דנאמן וכמ"ש דאי בעי יהיב לי' במתנה אבל היכא דאיכא עדים דמכחשי לי' דלא שייך מגו דהא מגו במקום עדים לא אמרינן ואם כן מנלן דהוא נאמן ואין לומר דהוא מסברא דהא חזינן מלשון רש"י דיליף לה מקרא דכתיב כי הוא זה ועמ"ש בסימן ל"ז סעיף י' ובסימן רמ"א סעיף א':

א

לא מספק. והוא מדברי הריב"ש והיינו כשהעיד בבית דין ואחר כך באו עדים שעבר עבירה ואין אנו יודעין מתי עבר מוקמינן אותו אחזקתו חזקת כשרות ואמרינן השתא היא דאיתרע. ובקונטרס שב שמעתתא הארכנו בזה להקשות ממקוה שנמדר ונמצא תסר בריש נדה דכל הטהרות שנעשו על גבי' טמאו' משום דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך ואם כן ה"נ נימא אוקי ממון על חזקתו והרי פסול לפניך ועיין בטורי זהב סימן א' בי"ד שהאריך בשוחט שנמצ' ששכח הלכותיו ומטריף כל הכלי' משום העמד בהמה על חזקתו חזקת איסור (והרי חסר לפניך)

ב

עיין שם ואם כן מכ"ש חזקת ממון דהוא עדיפא מכל החזקות ואף על גב דבמומר כל העדיות וכל השחיטות כשרים עד שהמיר ולא אמרינן תרתי לריעותא היינו משום דלא ראינו שום עבירה ממנו רק השתא בשעה שהמיר אם כן מהיכי תיתי נאמר מדהשתא עבר אתמול נמי עבר זה לא אמרינן אבל מקוה שנמדד ונמצא חסר הרי אנו מסופקין איסור זה אימתי נעשה ומשום הכי אמרינן דכל הטהרות טמאין ואם כן ה"נ דלא ידעינן עבירה זו מתי נעשה הרי הוא דומה למקוה שנמדר ונמצא חסר אלא מדברי הרי"ף גבי עדי שטר שהוזמו משמע כדברי הריב"ש דכתב דבעינן ראו חתימתן דאם לא כן אמרינן היום הוא שחתמו שקר וכן פסק בשלחן ערוך בסעי' ט' ואם כן מוכח דלא פסלינן מספקא ואמרינן השתא הוא דאיתרע ואפשר דס"ל כדברי תוספות בתירוצם ריש נדה לחלק דוקא גבי מקוה אמרינן תרתי לריעותא משום דחסר ואתי ואם כן איכא למימר דגבי רשעה לא שייך למימר הכי אך מתשובת ב"ח משמע גם לענין שוחט שהוציא טריפה דאמרי' הרשיע ואתי כמו חסר ואתי ועל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא דנראה שם מדברי תוספות עוד תירוצים בזה ולומר בכסף משנה דהוי תרתי לריעותא אפילו היכא הלא שייך חסר ואתי נמי לא מפקינן מחזקה שלימה נגד חזקה קטיעה שחסר לפרך וכבר הארכנו בזה בקונטרס הנז':

א

שנים שהעידו. רבים מקשים משני כתי עדים המכחישים זא"ז דמוקמינן כל כת בחזקת כשרות ולא פסלינן מספיקא ועיין ב"ח שכתב ז"ל וי"ל דבשני כתי עדים המכחישים ליכא מאן דמסהיד עליו דפסול הוא אלא דאנן חזינן לפי דבריהם חד מנייהו מסהיד שקרא ולהכי מוקמינן כל כת בחזקתו אבל הכא קא מסהדי דהאי גברא פסול הוא כה"ג לא מוקמינן אחזקתי' דכל תרי ותרי אף על גב דאית לי' חזקת כשרות ספיקא דרבנן הוא עד כאן לשונו. וחכם צבי תירץ בשני כתי עדים איכא תרתי לטיבותא חדא חזקת כשרות דמעיקרא ועוד דודאי כשרים אבל הכא שהעידו בחד ליכא אלא חזקה דמעיקרא ותרי ותרי על כל פנים ספיקא דרבנן עיין שם ובהגהת הטורי זהב בשם מוהר"י תירץ בשני כתי עדים מעיקרא לא מקבלינן סהדותי' דתרי אתרי אם לא בהזמ' דחידוש הוא לאפוקי בשנים המעידים על אחד דודאי מקבלין לפוסלו אלא שאח"כ באו שנים להכשירו משום הכי נשאר בספק עכ"ל: ועיין במרובה גבי פלוגתא דאביי ורבא בעד זומס למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן הוא נפסל משו' דחידוש הוא מאי חזית כו' וא"ד משום פסידא דלקוחות ואמרינן א"ב דאסהידו בי תרי בחד א"נ דפסלינהו בגזלנותא וכתבו תוספות ז"ל וקשה לר"ת מאי קאמר דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד ומשום הכי ליכא חידוש הא תרי כמאה וכו' ונראה לר"ת דגרסינן דאסהידו תרי בחד ותו לא שלא הוזם כי אם אחד וע"ש. ודברי תוספות תמוהים לכאורה דקשה ממה נפשך אי מיירי שראו שניהן מחלון א' כי הוזם רק א' אכתי הוי תרי ותרי דהא חבירו מסייעו שראה המעשה ואי לא ראו מחלון אחד אם כן ליכא קושיא כלל קושיות ר"ת דהא כיון דלא ראו מחלון אחד לא שייך תרי כמאה ועיין שם חידושי רש"ל ורש"א מ"ש בזה: ולפי מ"ש בשם מוהר"י יש ליישב דמיירי שראו מחלון אחד אלא כיון דלא הוזם כי אם אחד אע"פ שראו המעשה יחד מכל מקום כיון דעדי הזמה לא באו לפסול אלא אחד והאחר שאומר שהיה עמו לא נפסל דאין אדם מדקדק מי היה עמו וכמו שכתב בשלחן ערוך סימן כ"ט עד המעיד ואמר פ' היה עמי ואותו פלוני אומר לא הייתי עמך לא הוי הכחשה עיין שם ואם כן כשלא הוזם אלא אחד לא באו הני עדי הזמה לפסול אלא חד והוא עצמו עם השני שעמו מעידין שהוא כשר ואם כן ה"ל דין שנים שאומרים באחד שהוא פסול ושנים אחרים מעידים שהוא כשר דמקבלין עדות. על אחד ומשום הכי נשאר ספק פסול מה שאין כן כשבאו לפסול תרווייהו בעדי הזמה הוי לי' תרי ותרי ומעיקרא לא מקבלינן עדותי' דתרי אתרי ובעיקר הקושיא שהקשו מ"ש משני כתי עדים המכחישים נרא' ליישב והוא דודאי בתרי ותרי לא מהני חזקה דהא ספיקא דתרי ותרי על כל פנים מדרבנן הוי ספיקא וכמבואר בפ"ד אחין עיין שם ויכולין להוציא הדבר מחזקחו אמנם בזה האיש דתרי אמרו עליו שהוא פסול ותרי אומרים דכשר הוא ונשאר פסול מספק ולא מהני לי' חזקה משום ספיקא דתרי ותרי ואם כן אם זה האיש שאנו פוסלין אותו מספק יבא עם עוד א' מן השוק להעיד על אחד שהוא פסול ודאי אין אנו פוסלין אותו ע"י העד הזה שפסול מספק ואדרבה מוקמינן זה האיש שרוצין לפסלו על חזקת כשרות דזה הספק אינו ספיקא דתרי ותרי כיון דהעד גופי' פסול מספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואם כן אם אנו באנו לומר בתרי ותרי המכחישים זא"ז דכולן הם פסולים מספק ומשום דאלו ב' מעידים על שנים שפסולין ואינך שנים מעידים על אלו שפסולין ומשום זה תאמר דשתי כתי עדים פסולים מספיקא דתרי ותרי נשוב ונאמר אימת הוי ספיקא דתרי ותרי היכי דשנים אלו ודאי כשרים וכן כת האחרת ודאי כשרים אם כן הוי לי' ספיקא דתרי ותרי דתרי יכולין להוציא את הדבר מחזקתו אבל ספק פסול ודאי אינו מעיד על כשר להוציא אותו מחזקתו וא"ת דשני כתי עדים הם פסולים מספק אם כן היאך עדים הפסולים מספק יכולין להוציא את כת האחרת מחזקת כשרות ומשום הכי הוכרחנו לומר דשניהם כשרים ולא שייך בזה חומרא דרבנן דאחמירו בספיקא דתרי ותרי דהא א"נ בהו חומרא דרבנן ותאמר שהם תרווייהו כתי עדים פסולים מספק אזי פשיטא דאין ספק פסול פוסל ולכן בהכרח לומ' בתרי ותרי המכחישי' זא"ז דכולן כשרים ודו"ק: ולפי זה הא דאמרינן בשנים שהעידו בא' שהוא פסול ובאו שנים והכחישו דנשאר ספק פסול היינו דוקא לדידן דקיימא לן כר"ה דאמר שני כתי עדים המכחישים זה את זה אלו באים ומעידים ואלו מעידים ושניהם כשרים ומשום הכי הוי לי' ספיקא דתרי ותרי אבל לר"ח דס"ל בהדי סהדי שקרי ל"ל ואם כן אם יבואו כת זה לפסול איזה איש לא מקבלין סהדותייהו מינייהו דה"ל ספק פסול וכבר אמרנו דספק פסול אינו פוסל את הכשר וראי' לזה מדברי התוספות בפ' האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב) ד"ה תרי ותרי וז"ל פי' בקונטריס וכי אמרי לא גזל הוי לי' תרי ותרי ולא מתכשר בהכי וקשה דהכא אליבי' דר"ה קיימי דאית ליה זו באה בפני עצמה ומעידה אית לן למימר אוקי גברא אחזקתי' ועוד דלר"ח דאמר בהדי סהדי שקרי ל"ל מודה הכא דההוא גברא ממילא איתכשר שהרי אם כת א' מאלו מעידה על אדם א' שהוא פסול לר"ח דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אף על גב דאין אדם מכחישן ומכ"ש הכא דאיכא סהדי דמכחשי להו דלא מהימני עד כאן לשונו הרי להדיא דלר"ח ודאי לא מהימני ואם כן ממילא ניחא גם לר"ה בשתי כתי עדים דלא מחמירין בהו חומרא דרבנן דהוי ספיקא דתרי ותרי דאם כן פשיטא דכשר כיון דאינהו פסולי ואין הפסול פוסל אבל בשני' מעידים בא' שהוא פסול ושנים מכחישין בזה כיון דאנן קיימא לן דזו באה בפני עצמה ומעיד' ה"ל ספיקא דתרי ותרי ונראה דגם ר"ח דס"ל בהדי סהדי שקרי ל"ל ולא מוקמינן אחזקת כשרות לאו משום דאתי עלה מכח חומרא דתרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן דהא אדרבה אי פסלת להו תו לא הוי ספיקא דתרי ותרי כיון דתרי גופי' הוי בכלל ספק פסול אלא הא דס"ל בהדי סהדי שקרי ל"ל היינו משום התערוב' שנתערב כשר בפסול ס"ל דפסלינן לכולהו וראי' מהא דפריך שם בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה) לר"ח מהא דתנן א' אומר גבוה שני מרדעת וא' אומר שלש עדותן קיימת א' אומר ג' וא' אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ופירש"י ואף על פי שידעו שא' מהם פסול עיין שם ומאי פריך דלמא טעמא דר"ח דלא מוקי להו אחזקת כשרות משום דהוי ליה ספיקא דתרי ותרי והוי על כל פנים ספיקא דרבנן מה שאין כן בהכחשת עד א' נגר ע"א דלא הוי ספיקא תרי ותרי מודה דמוקמינן אחזקת כשרות אע"כ דלא שייך כלל ספיקא דתרי ותרי בזה ומטעמא שכתבנו דכיון דפסלת להו מספיקא תו לא הוי ספיקא דתרי ותרי אלא טעמא דידי' משום תערובת והיינו דקאמר בהדי סהדי שקרי ל"ל היינו דהתערובות גורם ואם כן בחד נגד חד נמי פסול משום התערובות ודו"ק:

א

רשע פסול להעיד אפי' עד כשר כו'. ל' הטור רשע פסול להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ואפי' עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע כו' והוכחתי בפריש' דה"ק מדכתיב אל תשת ידך עם רשע נלמד דאפי' עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע ושניהן ראו ענין א' אסור לצרף עמו להעיד על אותו ענין שראה מפני שזה הרשע הוא כאלו אינו שפסול לעדות והדייני' לא ידעו מרשעו ונמצא שע"פ הכשר לבדו נגמר הדין ויהי' זה הכשר עד חמס שהוא גורם שהדייני' יפסקו ע"פ עד א' כמו שפוסקין ע"פ שני עדי' ומכלל זה נלמד דרשע פסול להעיד:

ב

ואצ"ל עד כשר כו' עד עד השני שעמו עד שקר. פי' שאינו יודע מעדות זה כלל ואף ע"פ שהוא פשוט ואצ"ל הוא ומה"ט לא כתבו הטור ומ"מ כתבו הרמב"ם והמחבר כדי של"ת דלמא הא דכתיב אל תשת ידך עם רשע לא הקפיד אלא שלא יעיד עם אחד שאינו יודע מהעדות כלל ולכך כתבו שזה אצ"ל הוא ולא בא הכ' אלא להזהיר שלא יצרף עם היודע מהדבר אלא שהוא רשע מצד אחר וק"ל:

ג

שחייבי' עליה מלקות כו'. מפני שהתורה קרא להני רשע דכתיב והי' אם בן הכות הרשע וחייבי כריתות בכלל חייבי מלקות נינהו וכתיב אשר הוא רשע למות:

ד

פסול מדרבנן. ה"ה בועלי ארוסה בלא כתובה ובועלי כותיות פסולין מדרבנן מרדכי פ' ז"ב ד"מ ז' אבל בב"י משמע דבועלי כותיות פסולין מדאוריי' וע' בע"א ריש סי' י"ז:

ה

משום חימוד ממון. דאז חששו דכמו שעבר עבירה משום ממון יעבור נמי להעיד שקר בשביל ממון או הנאה שיהנה לו:

ו

מפני שהם סוברי' כו'. וה"ה במלוה על ספרים ולמד בהן אף למ"ד דאם למד בהן מקרי שולח יד מ"מ לא נפסל בזה לעדות משום דסבר מצוה קעביד מרדכי ס"פ אלו מציאות ד"מ ה':

ז

המגביה ידו על חבירו כו'. אסמכוה אקרא שנאמר רשע למה תכה רעיך הכית לא נאמר אלא תכה שקראו רשע על שבקש להכותו והיינו בהרמת יד עליו פסול לעדות מדרבנן אף ע"פ שהוא איסור דאורייתא מ"מ מאחר שאין בה מלקות אינו פסול אלא מדרבנן ב"י ובמרדכי פרק החובל סיים בזה דפסול לעדות ולשבועה עד שישוב מרשעו ויקבל עליו דין אפילו לא תבעו זה אלא אחר עכ"ל ד"מ ה':

ח

אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר. ע"ל בסי' צ"ב פירושו:

ט

וביטוי. ל' דקרא נקט דכתיב בפרשת ויקרא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב ופי' להרע שנשבע שלא לאכול או שלא לישן ולהטיב שנשבע לאכול או לישן:

י

שהחרימו הקהל אבל המועל בחרמו' תקנת הקהלות אין לפסול לעדות דא"כ לא יוכשר א' מאלף כ"כ חדושי אגוד' פז"ב וה"ה מי שמסרב לכנוס לתקנת הקהל מהרי"ק שורש קכ"ו ד"מ ז':

יא

דוק' בשבוע' דלשעבר כגון שנשבע שכבר אכל ולא אכל:

יב

אבל בשבוע' דלהבא כו'. ה"ט דבשע' שנשבע דעתו הי' לקיים שבועתו ואח"כ יצרו ולבו אונסו לעבור על השבועה בזה דאינו איסור מצד עצמו אלא שהוא אסרו אנפשו בשבועתו ומפני זה לא יעיד שקר שהוא איסור ועון פלילי מצד עצמו משא"כ בשבועה דלשעבר דהשבועה עצמה יצתה מפיו לשקר. ובטור ר"ס צ"ב כ' שגם ר"ת ס"ל שנפסל אפי' בשבועה דלהבא ושהריב"ש הכריע דבשבועה דלהבא אינו נפסל אלא לכשעבר שבועתו בקום ועשה שנשבע שלא לאכול ואכל אבל לא כשעבר שבועתו בשב ואל תעשה דהיינו שנשבע לאכול ולא אכל ודלא כע"ש שהרכיב הדברים וקיצר במקום שהי' לו להאריך ודו"ק ע"ש:

יג

אינו נאמן לומר שוגג הייתי. הרשב"א מסיים בטעמו וכ' ז"ל שאם כן אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי כו':

יד

או אנוס הייתי כו'. ודין שבועות אונס שיכול לישבע ע"י בי"ד סי' רכ"ח ורל"ב (הג"ה) וכן אם סייע לחבירו בפתיחת חלונות או פתחו לחצירו אף שלענין חזקה הוי מחיל' מיד כמ"ש לקמן סי' קנ"ד סי"ב והוא נשבע ע"ז שלא מחל לו אינו נפסל בזה דאפשר דהאמת אתו שלא סייעו ע"ד מחילה אלא רצה לשחק בו שיחזור ויסתום כ"כ ב"י ס"ח בשם תשובת הרשב"א:

טו

טבח שיצאת' כו'. הטור ב' כאן דין דהבא על הערוה ודין החשוד על העריות ע"ש והמחבר ומור"ם השמיטו ונראה דבדין בא על עריות סמכו אמ"ש כבר דחייבי מיתות פסולין ודין חשוד דכשר כתבו מור"ם לקמן בסי' זה בסכ"ה:

טז

שיצאתה נבילה כו'. עפ"ר שם הוכחתי דדעת הטור ודעת הרמב"ם הוא דאינו נפסל לעדות אם שחט ובדק בהמות דאחרי' והכשיר את הטרפה חדא דאיכא למימר דטעה וסבר שאינה טריפה שהרי אין אדם חוטא ולא לו ועוד אפי' עשאוה במזיד אכתי לא עבר אלא אלאו דלפני עור לא תתן מכשול ומפני זה לא נחשד להעיד שקר ולהוציא בשקרו ממון מיד חבירו וכ"כ הכ"מ בפ' י"ב דעדות ע"ש אלא מיירי בטבח ששחט בהמות עצמו ונמצא טריפה ורצה למוכרה לאחרי' ואע"פ שאינו אוכל ממנה מ"מ כיון שמפני חימוד והנאת ממון רצה להכשיל אחרי' אמרינן בשביל הנאת ממון יעיד ג"כ שקר:

יז

ואע"פ שהחזירו כו'. הטור כתב ע"ז דהיינו דוקא כשלא שלמו מעצמו אלא בכפיית ב"ד ואע"פ שבמלוה בריבית לא מהני החזרה לחוד כ"א בהוספה על נפשם לאסור המותר לו וכמ"ש בסי' זה סכ"ט היינו דוקא במי שהרגיל נפשן בכך אבל מי שעשה גזיל' או עבירה כיוצא בה בפעם ח' והחזירו מעצמו די בכך כ"כ מור"ם בד"מ וכ"כ בהג"ה בסי' זה בסכ"ט ע"ש:

יח

הכופר בפקדון או מלוה אימת כו'. כצ"ל:

יט

אע"פ שהוזם בעדות ממון ושילם כו' קמ"ל דאע"פ דמתחלה לא עיוות אלא בדבר שיש לו תשלומין גם שילם לבסוף אפ"ה נפסל ק"ו אם עיוות מתחלה להעיד בדבר שאין לו תשלומין כגון לגרום מיתה או מלקות לחבירו דנפסל ואע"פ שהוזם קודם שנהרג חבירו מ"מ מחשבתו הית' לרעה בדבר שאין לו תשלומין:

כ

ומאימת הוא נפסל כו'. ל' הטור עד זומם נפסל למפרע משעה שהעיד כגון אם העד בניסן והוזם בתשרי על אותו עדות כל מה שהעיד מניסן ואילך פסול עכ"ל והטעם דהרי בשעה שהעיד נעשה רשע:

כא

שכתבוהו ואחרוהו כו'. פי' ושטר שזמנו מאוחר כשר כשכתב בו דאקני וכמ"ש הטור והמחבר בסי' מ"ג סי"ג [סי"ב] ודוקא שטר הלואה אבל שטר מכר מאוחר פסול כמ"ש שם בסי"ג וסי' רל"ט ע"ש:

כב

אם יש שם עדי' כו'. פי' שראו שחתמו ולא ראו בתוך השטר הזמן והמקום הכתוב בו דא"כ ה"ל הן ג"כ עדי הזמה וק"ל:

כג

ה"ג ביום פלוני כיון שהוזמו כו':

כד

כמי שנחקרה כו'. פי' ומה"ט נעשו רשעי' מאותו העת דה"ל כאילו העיד אז אבל לא מזמן החתימה שכתוב בשטר כיון דאין עדות אימת חתמו ויכול להיות שביום שראו העדים השטר בחתימתן חתמוהו והקדימו הזמן ברשעתן וכדמסיק המחבר:

כה

דאפשר שביום זה כו' כצ"ל:

כו

שיש לו כמה שני'. פי' שיש לו שטר שזייף וכתב בו איך שנכתב לפני כמה שנים א"נ שהיה בידו השטר כתוב בלא חתימת העדי' והי' מונח בידו כמה שנים והיום חתמו העדי' דה"ל זמן כתיבתו מוקדם לחתימתו:

כז

פסולי' לעדות כו'. וכתב הרשב"א בתשובה סי' תשפ"ז מי ששכר עדים שיעידו לו אינם נפסלים עד שעה שיעידו עכ"ל ד"מ י"ד:

כח

משום דסבר כו' זה נלמד מדין קוברי מת בי"ט ראשון שכתבו המחבר בס"ד והוא מהגמ':

כט

אפוטרופוס או סנטר של עכו"ם. ע' בי"ד ס"ס קס"ט:

ל

או שהי' טועה וסבור כו'. וכ"כ בסמוך בריש סכ"ד ול"ד למ"ש מור"ם בס"ה דאינו נאמן לו' שוגג הייתי להכשיר עצמו וכן בשבועו' העדו' דאינו נאמן לו' שכחתי כנ"ל בסק"ט [בסקי"ג] דשאני התם דאיסור שבועה הוא ידוע לכל אלא שבא להתנצל ולו' שוגג הייתי ולא זכרתי שנשבעתי ועל זה אמרו אדם מועד לעול' להיות רמי' אנפשי' להזהר במה שקבל עליו בשבוע' וכן בעדות שראה מתחילה רמי' אנפשיה לאדכורי כדי להעיד משא"כ באמרו סברתי שאין איסו' בדבר דמהיכי תיתי לרמי' אנפשי' ליזהר וכן הקושר ומתיר בשבת ואו' לא ידעתי שיש בו משום מלאכה וכן באמרו לא ידעתי שהוא שבת שאף שהוא מוזהר בו משמים מכל מקום כיון דמעלמ' אתא עליה אינו עולה על זכרונו כ"כ כדבר שהאדם עצמו רמיא אנפשיה וק"ל:

לא

שגזל מציאת חש"ו. וגזלה זו אינה אלא מדרבנן מפני דרכי שלום כמ"ש הט"ו לקמן סי' ע"ר ודוקא מציאה קאמר דאין דעת אחרת מקנה להם וכמ"ש שם והרמב"ם והמחבר השמיטו זה וסמכו אמ"ש בהלכות גזילה ומציאה וגם י"ל שסמכו אמ"ש אח"ז פסול דמפריחי יונים להביא להם יונים אחרי' דג"כ אין בו אלא גזל דדרכי שלום וכמ"ש בסמוך בס"ז [בסט"ז] ע"ש:

לב

שלא ברצון הבעלי'. אע"פ שנותנים הדמים פי' וכל הנותנים דמים אינם עוברים בלאו דלא תחמוד כי לא תחמוד בלא דמי משמע (וכן האמת כ"כ התוס') ואינם גוזלים בכח אלא משתדלי' מהבעלים עד דיהבי להו בלא דמים ועפ"ר:

לג

א' רועי בהמה דקה כו'. לקמן סי' ת"ט כ' הט"ו חילוק במגדל בהמה בבית דבבהמה דקה אסור מפני שדרכם לקפוץ ולצאת מהבית אל השדות ואינו יכול לשומרה משא"כ בהמה גסה וקמ"ל הכא דכשרועין הבהמות בשדו' אין חילוק בין בהמה גסה לדקה והא דלא כתב הט"ו דמגדל בהמה דקה אפי' בביתו הוא פסול משום דפסול זה אינו אלא להמגדל בא"י או בבבל שהיה לרוב ישראלים שדות ובהמות משא"כ בזמנינו (וכמ"ש הטור בסי' ת"ט) והוי כדבר שאינו נוהג וכ"כ ב"י ועפ"ר וע"ל בס"ס תכ"ה שכתב שם הטור והמחבר דרועי בהמה דקה אין מורידין ואין מעלין ולא נקט שם בהמה גסה נראה דשם מיירי ברוע' בהמות של אחרים וכאן נקט בהמות של עצמו ומשום שנחשד שבשביל הנאתן יניחם לרעות בשדות של ישראל וכמ"ש הטור ולפי זה הי' נראה לומר דמ"ש של עצמו לא קאי אלא אבהמה גסה ולא משמע כן מסתימת לשון הגמרא והפוסקי' וצ"ל דלענין לפסול אותו מעדות ושבועה אפילו בבהמה דקה הצריכו להיות דוקא של עצמו א"נ לענין שיהא אסור להציל ממיתה לא החמירו כ"כ אלא ברועי בהמה דקה:

לד

המוכסי' סתמם פסולים עפ"ר שם הוכחתי דהרמב"ם והטור סבירא להו דמוכסן הוא הגובה למלך לפי הסחורה או לפי ממון של אדם וכל כיוצא בו בדבר שאינו ידוע לכל ובדבר שאינו ידוע יכול ליטול יותר באין מרגיש כ"כ מש"ה סתמא פסולין ופי' דגבאי הוא שגובה מקרקפתא דגברא או מהשדות והבתי' בשוה והוא דבר גלוי וידוע ובקושי יכול ליטול מהן יותר מקצבתו מש"ה סתמא כשר ע"ש וזהו דלא כפי' הב"י עפ"ר ודרישה:

לה

ואם נודע שלקחו אפי' פעם אחת. כן הוא לשון הרמב"ם ז"ל ולשון הטור הוא ואם נודע אפילו פעם אחת שלקחו יותר כו' ולשון זה משמע שפעם אחת נודע הדברי' ויכול להיות שעשו כן הרבה פעמים אבל משום שלקחו פעם אחת יותר אפשר דלא מפסלי דנוכל לומ' דבטעות השומא לקחו יותר משא"כ בגזלן ומיהו גם לשון הטור אפשר לפרשו כל' הרמב"ם:

לו

יותר מהראוי כו'. ואפי' החזירו מה שלקחו יותר כתבו התוס' דפסולים כל זמן שעסוקים באותו ענין שיש לחוש שיחזרו לסורן ועוד שמסתמא אינן יודעין מאי לקחו שיחזרו לו וע' פרישה:

לז

קודם שתגמור מלאכתן. שאז מורה היתר שאכל בטרחות עבודתו ואינו כגזלן להיות נחשד ג"כ להעיד שקר:

לח

ויש אומרים בדבר שנגמר מלאכתו. דאז מורה היתר ואומר שאינו מקפיד הבעל הבית שהרי התורה התירה לפועל לאכול מדבר שנגמר' מלאכתו כמ"ש כי תבא בכרם רעך כו' ועפ"ר:

לט

מפריחי יונים בישוב כו'. בגמרא איתא בזה שני פירושי' הא' דהאומר אי תקדם יונך ליוני אתן לך כך וכך. והשני ששולח יונו להביא יונים משובכים דאחרים והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם דכתב איסור מפריחי יוני' לענין להביא יונים כו' ואיסור אי תקדמי יונך כו' ס"ל דהוא בכלל איסור משחק בקוביא ואיסור להביא יונים אינו גזל גמור דכל היונים מעלמא אתו ורבו בשובכין ולא קנאן בעל השובך בקנין גמור ומ"מ אסרוהו משום דרכי שלום כמו גזל מציאת חש"ו וזה שכתב הרמב"ם והמחבר שנמשך אחריו מפריחי יונים ביישוב נקט ביישוב לאפוקי במדבר דיוני המדבר הן הפקר ופשיטא דלא מיפסלי בזה והמשחק ביונים עם חבירו ואומר אם תקדים יונך ליוני כו' שהוא בכלל דהמשחק בקוביא ממילא ג"כ נלמד דאינו נפסל אא"כ אין לו מלאכה אחרת דמסתמא אוכל ממעות שחוק זה כדמסיק הרמב"ם בסוף דבריו משא"כ במפריחי יונים להביא לו יונים אחרי' של חבירו דנפסל בזה אפי' אינו אוכל ממעות הללו דבכלל שם גזלן הוא אע"ג דאינו אלא מדרבנן ובמ"ש נתיישב מה שסיים הרמב"ם והמחבר וכתבו וכן לא יונים בלבד אמרו כו' עד ואומרים כל הקודם את חבירו וכו' דקש' פסול דמפריחי יונים לענין כל הקודם כו' מאן דכר שמיה אלא ודאי משום דס"ל דגם זה פי' דמפריחי יונים ושלא כתבו משום דהניחו בכלל משחק בקוביא הנזכר לפני זה לפסול ובא ללמדנו דאפי' במשחק בבהמ' וחיה בענין זה נמי נפסל ממנו ועפ"ר ודרישה מ"ש מזה ודו"ק:

מ

ה"ז בחזקת שאוכל מהקוביא שהוא אבק גזל בפרישה הוכחתי דהרמב"ם לא ס"ל כמ"ד דמשחקי בקוביא נפסלי' משום דהוה גזל גמור כיון דאין קוני' מעות הקוביא דה"ל אסמכתא אלא אף שקונה אותו מ"מ כיון שאין חבירו מקנה לו בקנין גמור אלא ע"י שחוק והיתול בא לידו ה"ל אבק גזל מיהו אף שיש בו צד גזל מ"מ לא הוה נפסל בזה כיון דאינו אלא אבק גזל שהוא מדרבנן ולא נפסל ממנו אא"כ ביש לו הנאת הגוף מזה וכמ"ש מור"ם בס"ג מ"ה בעינן נמי שלא יהא לו אומנות אלא הוא ואז מסתמא הוא אוכל ממעות שחוק זה וכיון דנהנה ונתגדל במעות איסור הללו פסלוהו וחשדוהו שיעיד נמי שקר מה שאין כן אם אינו אוכל ממעות שחוק זה אלא מחזיק אותו בידו וחוזר ומשחק בו להעביר בו זמנו לא אמרינן דהוא חשוד להעיד שקר ולפ"ז אף שיש לו אומנות אחרת כל שאותו אומנות אינו מספיק לו לצורך פרנסתו והוצאתו נמצא דנתפרנס ג"כ ממעות שחוק זה פסול הוא ומינה נמי דאפי' אין לו אומנות כלל כל שיש לו ממון אחר ואינו נתפרנס ממעות שחוק זה אינו נפסל. אבל לטע' דרש"י והטור דפירשו מ"ש בגמרא דפסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם ר"ל כיון שאין לו מלאכה אינו יודע כמה קשה על בני אדם המעות ומחיית' ויקל עליו להעיד שקר ולפ"ז בשניהן הוא איפכא והיינו דכל שיש לו אומנות אחרת אפי' כל דהו אינו נפסל וכל שאין לו מלאכה אפי' יש לו ממון להתפרנס ממנו הוא נפסל וכמ"ש בפריש' מבואר מילתא בטעמא והמחבר נמשך אחר שיטת הרמב"ם ומהתימה על מור"ם ז"ל שלא הזכיר כלל סברת':

מא

וכן לא יוונים בלבד אמרו כו'. עמ"ש בריש סעיף זה ישוב ל' זה:

מב

מי שאינו לא במקרא ולא במשנה כו' פי' שאינו בשום א' מהם והרמב"ם סיים בטעמו וכתב ז"ל דכל שירד לכך חזקתו שעובר על עבירות שיבאו לידו לפיכך בעינן שיהיה מוחזק שהוא בר מצות וכדי של"ת הדיוקי' אהדדי דמרישא משמע הא אם יש לו א' מן השלשה אינו נפסל ואח"כ סיים ואמר ז"ל לפיכך אין מוסרין כו' דמשמע אף שיש לו א' דהיינו דרך ארץ לא סגי ליה בהכי עד שיהיה ג"כ בר מצוה מ"ה כתבתי בפרישה דהעיקר הוא דצריך להיות בר מצוה והולך בדרך ישרים וכשהוא ע"ה אינו בר מצות דלא ע"ה חסיד וז"ש לפיכך אין מוסרים כו' ור"ל כיון שהוא ע"ה בעינן שיהיה מוחזק שהוא בר מצות וכו' וג' עניני' הן כשידוע שאינו בשלשתן הוא פסול לגמרי אפי' בדיעבד וכשהוא בודאי בר שלשתן אף שאינו ידוע שעוסק במצות כשר הוא אפי' לכתחלה דחזקתו שהוא בר מצות אבל מסתמא שאינו יודעין בו שאינו למדן ואין אנו יודעין בו אם הוא בר ד"א ומחזיק במצות בזה אמרו דאין מוסרין לו עדות לכתחלה אא"כ ידוע שהוא מוחזק במצות ובד"א אבל בדיעבד אין פוסלין עדותו ודו"ק:

מג

אין מוסרין כו'. פירוש אין מיחדין אותו מתחלה לעד ואם נעשה שיחדו לעד מ"מ אין מקבלין הב"ד ממנו העדות:

מד

שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם אבל כשאינו בפני כל העם אמרו בגמרא דגנאי הוא לת"ח לעשות כן אבל אין אדם נפסל בכך ועפ"ר שכתבתי מה שיש להסתפק בל' הרמב"ם ובטור ובד"מ דכתב בשם התוס' עוד ב' פירושי' בענין חוטף ואוכל דפסול לעדות:

מה

שאין מקפידין. פי' וחיישינן נמי שיעידו שקר ולא יחששו שיוודע הדבר ויבא עליהן חרפה ובושה דהא אין מקפידין על הבושת רש"י:

מו

כל מי שנוטל כו' בסי' ט' נתבאר' ומשנה הוא בבכורות ונלמד ממ"ש ראה למדתי אתכם חקים ומשפטי' כאשר צוני ה' אלקי מה אני נצטויתי מהש"י בחנם שלא נתתי לו שכר אף אתם נצטוית' ממני בחנם שלא נתתם לי שכר וכן תעשו לדורות שעל זה א"ל ראה למדתי כו' כלומר ממנו תראו וכן תעשו אתם לדורות ופי' זה הואשם באשר"י דבכורות ע"ש:

מז

דיין שדן כבר בהגד"מ סי' ט' כתבתי ל' הרא"ש ובו נתיישב דלא תקשה ע"ז מעובדא דבר חמא קטל גברא ורצה הר"ג לכיוהא לעיני' ורב פפא היפך בזכותו וקם בר חמא וקבל עליו כרגא דכולי שני וכתב הרא"ש דדוקא פטירא ממס שרי לקבל מטעם דבלא"ה הוה רב פפא פטור ממס כדין ת"ח ע"ש וצריך ליתן טעם למה סידר מור"ם ז"ל דין זה דדיין שדן כאן בהל"ע דבהל' דייני' בסי' ט' ה"ל לכתבו:

מח

עכו"ם ועבד פסולים וכ' בהג"א פ"ק דגיטין דאפי' עכו"ם המוחזקי' שאינם משקרי' מ"מ הם פסולי' כיון שאינו בכלל אחיו ולא עדיף מעבד עכ"ל וכן הוא במרדכי שם וברמב"ם פ"ט שם וע' בהגד"מ מ"ש בזה:

מט

השונא לחבירו כו'. דוקא בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרי':

נ

ממזר ופצוע דכה כו'. דאע"פ שפסולין הן מלבא בקהל מ"מ כיון דלא מעשיהן הרעים גרמה להן זה מ"ה כשרי' להעיד:

נא

וערל שמתו אחיו מחמת מילה. רחמנא פטריה מדכתיב וחי בהן ע' בי"ד בהל' מילה:

נב

המוסרים והאפקורסים כו'. עפ"ר שם כתבתי למה הוצרך לכתוב זה:

נג

פחותים הן מהעכו"ם. ל' הטור שהעכו"ם לא מורידין ולא מעלין ויש לחסידי א"ה חלק לעה"ב ואלו מורידין ואין להם חלק לעה"ב ועפ"ר שם כתבתי ל' התוס' דמה שכתב טוב שבעכו"ם הרוג היינו בשעת המלחמה דוקא כו' ע"ש וכנ"ל סי' תכ"ה ס"ה ודין אונסים ביום הרג ע' בתשובת הרא"ש כלל ב"ד וריב"ש סימן ד' י"א י"ב:

נד

מומר שחזר בתשובה מהרא"י בת"ה סי' קצ"ח מפרש טעמו כיון שהמומר הוי מעורב בין העכו"ם שיש להם כל התאוות וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשובה לא החמירו עליו ומוחזקי' שודאי יעשה תשובה שלמה ע"ש וכתבתי לשונו בסמ"ע בי"ד בהלכות גרים ע"ש:

נה

והפסול מדבריהם כו'. דכיון דאין פסולו ידוע קודם שהכריזו עליו לא רצו להפסיד ממון הבריות מאחר שכבר העידו ואין פסולין אלא מדרבנן רמב"ם:

נו

קודם שהכריזו עליו כשרה. דאפי' ברועה ומוכסין שאמרו שהן פסולין מסתמא בעינן הכרזה תחלה אלא שמסתמא מכריזין על פסוליהן קאמר וכתבו הטור ברועה ונ"ל דה"ה במוכסין הנ"ל וכתב נ"י פז"ב דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפי' בלא הכרזה פסול:

נז

כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת כו'. נקט ג' מיני הודאות בכאן הא' דאפי' אם אנו יודעי' שהוא יודע שהוא שבת מ"מ אם אין איסור דמלאכה ידוע צריך להודיעו. השני אף אם היא מלאכ' מפורסמת לאיסור בשבת מ"מ כל שאין ידוע שיודע שהוא שבת צריכין להודיעו. השלישי אף שהוא ידוע שהוא יודע להמעש' שהוא עושה שעושיהו באיסור מ"מ אי איכא למימר שאינו יודע שיפסל עי"ז צריך להודיעו וק"ל ועפ"ר:

נח

או גבאי שמוסיף לעצמו כו'. האי שמוסיף אגבאי לחוד קאי שצריך להיות ידוע שמוסיף לעצמו וכמ"ש לפני זה בסי"ד ע"ש:

נט

אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו. הטעם דהאדם הוא קרוב אצל עצמו:

ס

שאין אדם משים עצמו רשע וכתב המרדכי פז"ב דאפי' אם אמר אעשה תשובה ואוציא הרבית דערומי קמערים כדי שלא יעיד לחבירו וכ"כ המחבר בסי' מ"ו סל"ז באמרו העדים עשינו תשובה:

סא

וכן אין נפסל על קול. וכתב במשרים נ"ב ח"ד והרא"ש פ' ז"ב דאפי' בקלא דלא פסיק כשר לעדות וזהו דלא כרשב"א ב"י מס"ו הביאו ועד"מ ו':

סב

שהלוה לו בריבית כו'. וכן הוא ברמב"ם פי"ב מעדות דכתב ז"ל אמר הלוה לי בריבית כו' אפ"ה נאמן על המלוה לפוסלו ולאפוקי מרדכי פז"ב דכתב דצ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי עד"מ סעיף ל"ז:

סג

פלגינן דיבוריה כו'. דכשאמר פלוני הלוה לי בריבית הוא מעיד על חבירו שהלוה ועל עצמו שלוה פלגינן דבוריה וכאלו אומר פלוני הלוה ברבית ולא אמר לי ובמרדכי ביבמות כתב דלא אמרינן פלגינן דבוריה במקום שצריך להוסיף טעם ובמקום שצריכין לומר מילתא דלא שכיחא (נ"י שם) וע' בר"ן פ"ק דגיטין מזה ד"מ ל"ז הביאו:

סד

או שבא על אשתו. וע' בתשו' רשב"א סי' אלף רל"ז דיש לחלק בין אמר אשתך זנתה עמי דפלגינן דבוריה ובין אם אמר אני זניתי עם אשתך דלא פלגינן דבוריה ע' שם ד"מ שם:

סה

או שרבע שורו. אין זה דומה להראשונים דשם פלגינן דבוריה ואינו נאמן על עצמו ועל אשתו ובזה נאמן גם על שורו להרגו דהכי אמרי' בגמ' דאדם קרוב אצל אשתו ולא אצל ממונו וכ"כ בטור ומפני שבזמן הזה שאין דנין דיני מיתה אין סוקלין ג"כ השור וכמ"ש בסי' א' מ"ה לא דקדק המחבר לכתוב זה ולא כתב הני דינים אלא משום פסולו דהאיש הרובע דנוהג גם בז"ה וק"ל ועפ"ר:

סו

מצטרפין להעיד עליו לפוסלו דייק וכ' להעיד דהיינו שלאחר גמר דינן בא מחדש זה שנשבע לו והעד ומעידין לפני ב"ד שנשבע לשקר דמאחר שכבר נגמר דינו לא מחשב לנוגע (הרא"ש בתשו' כלל י"א כ"כ) ובזה נתיישב של"ת דברי הטור בכאן אמ"ש בסי' פ"ז סמ"ד ובדברי המחבר שם ס"ס כ"ט וכמ"ש בפ' ע"ש:

סז

ויש חולקין. ר"ל דאין העד ובעל דין מצטרפין ומ"ש אחר זה ואפי' אם היו כו' הוא ג"כ לדעת יש חולקין והכל הוא דברי הרמב"ן שם:

סח

אחר שעמד בדין ונשבע כו'. ה"ט דכיון דהאמינו התורה בשבועתו נגד כל א' מהן הרי עדותן בענין זה כלא היו משא"כ קודם שנשבע כגון ששניהן מעידין שיודעין בזה שהוא גזלן אע"ג דאגזילה דמסהיד האי לא מסהיד האי מצטרפין וסיים שם דאפי' השני נגזלי' יכולי' להעיד עליו דפלגינן דבוריה וצ"ל דמעידין לענין שפסול לעדות אחר כנ"ל במלוה ברבית בסכ"ו:

סט

ה"ז ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו כו'. נראה דהיינו דוקא בעדות שהעיד אחר שנולד הספק דתו לית ליה חזקת כשרות מ"ה מעמידין הממון על חזקתו משא"כ לעיל בסכ"ג שכ' שם מור"ם בהג"ה דמוקמינן גברא אחזקתיה דאף דנפסל בודאי מ"מ כיון דבשעה שהעיד לא נודע ריעותא מהגברא מ"ה לא מחזקינן ביה רעותא מספק וק"ל:

ע

כיון שלקה בב"ד. ילפינן לה מדכתיב ונקלה אחיך לעיניך מיד משנקלה ונלקה קראו הכתוב אחיך:

עא

אבל שאר פסולי עדות כו'. שחמסו כו' ה"ט דאף שהחזירו ממון שגזלו עדיין לא סבלו שום עונש על שעברו אהלאו דלא תגזול או לא תגנוב כמו בחייבי מלקות שנלקו בגופם על עוברן בעבירה:

עב

עד שיודע שחזרו בהם כו' וכתב הר"ן פ"ב דכתובות דלדע' ר"ח ורי"ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתיי' פסולים וכתב הר"ן ע"ז דבריו תמוהים דכיון דהעידו עליו דכשר הי' בשע' שחתמו איגלאי מילתא שראוי היה להעיד עכ"ל וצ"ע דהמחב' סתם בזה:

עג

משיקרעו שטרותיהן פי' השטרות שכת' בהן קרן ורבית קורעין וגובין קרן בע"פ:

עד

אפילו לעכו"ם דין זה הוא בברייתא וכ' בהג"מ בפי"ב דהכא מיירי דקיבל עליו דאפי' בכדי חייו לא ילוה לעכו"ם דשרי כו' דאי ביותר מכדי חייו בלא"ה אסור (כמ"ש הטור בי"ד סי' קנ"ט) ושמא דאפי' בקבלו עליו ביותר מכדי חייו הוה חזרה כיון שהוא מודה באיסורו עכ"ל והביאו בד"מ מ"ג:

עה

וצריך להחזיר כו'. וכתב במשרים נ"ב ח"ד דחזרת לוה ברבית שיקבל אפי' מעכו"ם לא יזיף עכ"ל וצ"ל דמ"ש כאן דצריך להחזיר הרבית והגזילה היינו לענין שיעשה הוא המוטל עליו והנגזל יעשה כדינו והיינו דאם הוא גזלן הרגיל לגזול לא יקבלו ממנו אם הוא חושש שיהא רוח חכמים נוחה הימנו ואם הוא גזלן באקראי מקבלין מהן כמ"ש לקמן סימן שס"ו ובי"ד סי' קס"א אלא שאם רוצים לעשות תשובה מעליותא צריך לצאת י"ש ולהוציא מידן מה שאינו שלו ועד"מ סמ"ג בפי' לדברי הטור בע"א:

עו

שלא יעשו אפי' בחנם. לשטת הרמב"ם דהפסול תלוי במה שאוכל המעות דשחיקת קוביא א"ש כפשוטו ואפי' לשטת הרא"ש והטור (ע"ל סק"מ) יש ליישבו כמ"ש בפרישה ע"ש:

עז

שאפי' במדבר לא יעשו כ"כ הרמב"ם לשטתו דנקט בל' מפריחי יונים שצדין ביונים ומביאין יונים אחרים ואיסור זה הוא דוקא בישוב ולא במדבר וכמ"ש בסי"ו ע"ש:

עח

וי"א דגם כאן כו' צריכין להחזיר המעות כו'. ב"י וד"מ כתבו כן בשם הרא"ש ואני כתבתי בדרישה ובהגד"מ דאדרב' מדברי הרא"ש מוכח איפכא דדוקא למ"ד דפסול משחק בקוביא הוא משום דה"ל אסמכתא דלא קניא כלל או במלוה ברבית או טבח שבכל אלו יש איסור גמור בהמעות מדאורייתא הצריכו להחזיר ע"ש וכן מוכח מדברי משרים נ"ב ח"ד שכ' ז"ל שצריך להחזיר המעות שהרויח בקוביא דאסמכתא הם וי"א דלא צריך וזהו עיקר עכ"ל וד"מ מ"ג הביאו:

עט

ולא חזרת דברי' בלבד אלא כותב אני כו' בברייתא בפז"ב. (דף כ"ה ע"ב) ופירש"י חזרת דברי' לומר לא אוסיף עוד אלא חזרה הניכרת שיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים עכ"ל ושם בברייתא לא כתב שכותב כן אלא שאומר כן והרמב"ם והמחבר שכתבו כותב הוא ליתר קיום מה שקיבל אנפשו:

פ

שאין מכירין אותו כו'. אבל בעירו אין לו תיקון זה שיאמר חשוד אני שהרי בל"ה מכירין אותו שהוא חשוד ומה"ט נמי אין לו תיקון בעירו במה שיתחייב בשבוע' ולא ירצה לישבע דהא אין מוסרין לו שבועה בעירו ומה"ט נמי כתב בסמוך בעד זומם שילך למקו' שאין מכירין מפני שבעירו אין מוסרין לו עדות אבל בטבח צריכין לטעם אחר דהא גם בעירו יש לו תיקון כששחט לעצמו ומוציא טריפות עצמו מתחת ידו בדבר חשוב דהא מלישחט לעצמו לא העבירוהו כמו שהוכחתי בפרישה ודרישה מדברי נ"י (מיהו יש ליישב ולומר דאין זה הוכחה במה שיאמר בעירו בהמה ששחטתי טרפה היא וימכרנה לעכו"ם ולא לישראל דבעירו מכירין אותו ובלא אמירתו ג"כ לא יקנוהו ממנו ואי משום דאינו אוכלה בעצמו מזה אין ראיה שלא ימכר פעם א' טריפה לישראל דקיל טפי לעבור על לאו דלפני עור לא תתן מכשול משיאכל האיסור בעצמו וכמ"ש בי"ד סי' קי"ט בדין חשוד) וגם בכולן קשה הא גם בעירו יש לו תיקון כשיחזיר אבידה בדבר חשוב אם לא שתאמר דמציאת אבידה בדבר חשוב לא שכיח כ"כ לתלות תקונו והכשרו בהכי וכ"כ בע"ש ע"ש וזהו דוחק דמ"מ הל"ל דגם בעירו יש לו הכשר כשמחזירין אבידה בדבר חשוב ועוד דגם שיתנו לו ממון הרבה להעיד שקר אינו שכיח דאם הוא נחשד כל ישראל מי הן חשודין לשכור עידי שקר ואפילו הכי כתב תיקון זה בעד זומם ועוד דאכתי ה"ל למכתב עניינים אחרים דהיה יכול להתגדר בהן לאסור עליו המותר ולהתכשר על ידו אפילו בעירו וכמ"ש במשחק בקוביא ומלוה בריבית וכבר הקשה זה הב"י והאריך בישובו ובפרישה כתבתי הנלע"ד והוא דחז"ל החמירו בדבר שיש להן הכשר לשוב אליהן עצמו דהיינו טבח שחטא בטבחות וחזר להיות טבח וכן עד זומם לחזור להיות כשר לעדות וכן במועלי שבועות דחששו שיעשה תשובה לעיניהם בעירו וכיון דהוצרכו להחמיר עליו לענין להכשירו לאותו דבר עצמו שחטא בו החמירו עליו ג"כ שלא להיות כשר אפי' לענין עדות ושבועה בעירו דאין הכשר למחצה משא"כ במלוה ברבית ומשחק בקוביא ומפריחי יונים דלא יוכשרו לחזור להתעסק באלו (דהא מפניהן פסלוהו) כ"א להיות כשר לעדות ולשבועה שנפסלו עבורו מ"ה הקילו להמצא להן תשובה בעירן ודוק עפ"ר מ"ש עוד מזה:

פא

ויאמר להן חשוד אני. בכאן לא כתב שיאמר כן אדבר חשוב דכיון דמרע נפשו באמרו שהוא חשוד א"כ ממילא פסל נפשו אכל דבר ואין לך דבר חשוב גדול מזה:

פב

ודוקא מועלי שבועות וכתב ב"י מס"ח ונראה מדברי הרמב"ם ורבינו דמיירי אפי' בשבועות של כפירת ממון אבל בהג"א פז"ב כתב בשם א"ז דלא מיירי אלא בשבועת שוא ובטוי אבל בשבועת ממון אפשר דא"צ כ"כ מאחר דצריך שיחזיר מה שירויח בשבועת שקר עכ"ל ד"מ שם:

פג

ודוקא שלא העבירו כו' מור"ם כ"כ לשטת ב"י דפי' כן לדברי התוס' במ"ש דיעשה רמאות כדי שיחזור לאומנתו אבל אני כתבתי בפרישה על דברי ב"י דאין כן כוונתם אלא בל שהוכשר לדבר שנפסל בו זהו מיקרי אומנתו א"כ אין חילוק בין אם הועבר מאומנתו או לא עפ"ר ודו"ק:

פד

שילבש שחורים כו'. עפ"ר מ"ש בזה והחמירו בטבח להלביש שחורים בשביל שהכשיל רבים וכדי שיכנע לבו כי השחרות משפיל הגאוה והזדון שבלבבו:

א

עבר עבירה שא"ב מלקות פסול מדרבנן. ואין בכלל זה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא אין בו מלקות הוא משום חומר איסורו וגם אין בכלל זה לאו הניתק לעשה דהא איכא מלקות בביטלו ולא ביטלו. וגם אין בכלל זה עביר' שיש בו חימוד ממון דבזה נפסל אף שא"ב מלקות דפסול מטעם רשע דחמס ע"ש. ושם ליכא מלקות אפילו בביטלו כמבואר במכות דממונא משלם ולא לקי וכ"כ המהרי"ק שורש קכ"ו. וכן מוכח בסי' זה בכמה דוכתי וכ"כ בתומים בהדיא אבל בלאו שא"א לו לעבור כ"א בהתראת ספק לא נפסל כיון דלא משכחת ביה מלקות כמבואר בב"י בא"ע סי' מ"ב ע"ש ואם ביטל מ"ע נ"ל מוכח מכמה דוכתי דלא נפסל לעדות עד שיעבור בקום ועשה או שהוא פורק עול לגמרי:

ב

אינו נאמן לומר שוגג. (") עש"ך ס"ק ז' שכתב דזה קאי לסברא הראשונ'. ולכאור' אין הבנה לדברים הללו ונרא' לפרש דבריו דהנה יש לעיין בהא דנקט הרב בהג"ה דינו בעבר על השבוע' ולא נקט סתם בכל העבירות מי שבאו עדים שעבר עביר' אינו נאמן לומר שוגג. ועכצ"ל דבשאר עבירות הדבר פשוט דאינו נאמן לומר שוגג דרמיא עליו למידק בשעת מעשה אם אינו דבר איסור דבאיסור בדיל מיני' מחויב ליזהר משא"כ בשבוע' שנשבע על דבר היתר דלא בדיל מיניה ה"א דנאמן לומר שוגג קמ'ל דא"נ. ולזה מוכח הש"ך דמיירי בשביעה דלהבא דבשעת עביר' עסוק בדבר שהוחזק להיתר משא"כ בשבוע' דלשעבר דבשעת שבוע' ודאי דחייב ליזהר אם אינו עובר על השבוע' וכשאר איסורין דמי. והא דנקט טענת אונס דוקא בשבוע' ולא בשאר עבירות דבשאר עבירות צריך דוקא אונס נפשות משא"כ לענין שבוע' דסגי אפילו בשאר אונסין כמבואר בי"ד סי' רל"ב דארבעה נדרים התירו חכמים נדרי אונסין ואפילו באונסין דשכיחי ולא שכיח כמבואר בי"ד בש"ך סי' רל"ב ולזה צריך לאשמעינן דלא מהני טענת אונס:

ג

או אונס עש"ך סק"ח עד דהתם טען אנוס הייתי על השבוע' כו' הכוונ' דהתם מיירי דעדים היו בשעה שעבר על השבוע' והוא טוען שהי' אנוס בשבוע' והי' רשאי לעבור משום הכי אינו נאמן כיון שהי' עדים בשעת שבוע' ולא ראו האונס ועוד דהי' לו להתנצל ולומר בפני העדים שהי' אנוס בשבוע' מה שאין כן כאן דמיירי אפילו בסתם דמשמע אפילו בכגון שנשבע לפורעו לזמן פלוני והעדים היו עם המלו' ולא זזה ידם ויודעין שלא פרעו ולא ראו את הלוה ואפשר שהי' הלוה אנוס ואפ"ה אינו נאמן. ועל זה תמה הש"ך. ומה שתמה הש"ך על הרש"ל במה שפסק דיכול לטעון שכחתי מהא שכתב הרשב"א דא"י לטעון שכחתי וכן ממה שכתב הבעה"ת ומשוה פלוגתא בין הרשב"א להר"ן דלהר"ן היכא שאינו קרוב יכול לטעון שכחתי ולהרשב"א ובעה"ת לעולם אין לטעון שכחתי. ולפענ"ד נראה דבגוונא דנקט בעה"ת דמיירי שנישבע היפך האמת כגון שלוה ונשבע שלא לוה לכ"ע אינו יכול לטעון שכחתי דרמי' עליו למידק שלא ליישבע לשקר משא"כ בשבועת העדות ששבועתו הוא שאין יודע בעדות ואם שכח ונשבע שא"י שבועתו הואי באמת ולא רמיא עליו למידק כלל כיון שעכשיו שוכח הוא יכול לישבע באמת שא"י ולמה לו למידק אבל אם מעיד להיפך כגון שלוה ומעיד ונשבע שלא לוה דאך לשקר נשבע א"י לטעון שכחתי וכמו שבלו' גופי' כשנשבע שלא לוה נפסל אבל שבועה שא"י אנו פוסקין לכתחלה לישבע ואף באין עדים שלוה לא נפסל. וגם הרשב"א והר"ן נראה דלא פליגי באם היה העדות בזמן רחוק דודאי יכול לטעון שכחתי ובאמת נשבעתי שא"י רק דהרשב"א רצה לדמות מה שאנו פוסלין אותו לעדות למלקות כמו במלקות בעינן התראה תכ"ד. ואי לאו מצי למימר אישתלי כמבואר בכתובות דאמר ניתר' בהו מעיקר' אמר אישתלין נתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי ובשעת מעשה היינו תכ"ד דהא כל התרא' צריך שיהא תוך כדי דיבור של העבירה ומשמע דמעיקר' היינו קודם כ"ד מצו למימר אישתלין ומדמה הרשב"א פסול לעדות למלקות דכל שאינו תכ"ד לא נפסל וסיים בצ"ע הרשב"א שהביא הר"ן. והרשב"א בתשובה והר"ן בפרק כל הנשבעין פסקו דכל שהוא בזמן קרוב א"י לו' שכחתי ואינו דומה להתראה של מלקות דמצי למימר אישתלין אחר כ"ד. ודברי הר"ן תמוהין לי שפי' הא דאמרו בכתובות בשעת מעשה היינו בזמן קרוב. וקשה הא כל התראה בעינן שיהיה הכ"ד של עבירה דוקא. ובענין מה שהקש' התומים בהא שכ' הרשב"א דמי שנשבע לפרוע דאין מסדרין לו ומחויב למכור חלוק ומכנסיים ויתפלש באפר וא"כ אנו רואין שהגיע הזמן וכל מטלטלין ובגדים עליו ואיך שייך שהוא אנוס וכו' ע"ש. נ"ל דל"ק דאם נשבע כשהי' עשיר והעני מחמת אונס ודאי דפטור משבועתו דאונסא דלא אסיק אדעתי' הוא שיעני ויצטרך למכור החלוק ומכנסיים דנדרים מממון ילפינן כמבואר בש"ך בי"ד סי' רל"ב סכ"ג ובממון כה"ג הוי אונס וכ"ה בהדיא בי"ד שם סעיף ט"ז. ודוקא שלא נשתנה מבראשונה ע"י אונס דשכיח ולא שכיח מחויב להתפלש באפר כיון דלא אתני אבל בהעני מחמת אונס דלא אסיק אדעתיה ודאי דפטור משבועתו זאת ואינו חייב להתפלש באפר וא"כ ה"נ י"ל דהי' אנוס בכה"ג ושמא עשיר הי' בשעת שבועה והעני דאין אדם יודע מטמונותיו של חבירו כן נראה לי ברור

ד

נבילה או טריפה. ע' סמ"ע ס"ק ט"ז עד לא עבר אלא אלאו דלפני עור וכו'. צ"ע נהי דעבירה דלית ביה מלקות הוא מ"מ נפסל מדרבנן כמבואר בסי' ע"ב:

ה

החולק עם הגנב ובתומים תמה כיון דמחזיק ממון חבירו בידו לא גרע מכופר בפקדון דפסול לעדות והוי רשע דחמס. ובקצה"ח תי' כיון דגונב אחר גנב אינו משלם כפל ולכך אפילו לדידן דקיי"ל דאם גזל ולא נתייאשו יבא אחר ואכלו רמ"ג ורמ"ג דוקא באכלו ומטעם מזיק אבל גזלן לא הוי כיון דאינו ברשותו דמרי' לא הוי גזלן דבעליו. תדע דהא בגזל והוקרו ותברה משלם כשעת היוקר ואם איתבר ממילא אינו משלם רק כשעת הגזילה אע"ג דאגבי' בשעת היוקר אלא ודאי דאחר שיצא מרשות בעלים לא הוי גזלן עכ"ל בקיצור: והנה אע"ג דנודה לדבריו בהגבהת שני לא נעשה שני גזלן מ"מ אם הב' עשה שינוי ודאי דהוי גזלן כיון שע"י שינוי הוציא מרשות בעליו והוי גזילה חדשה כמ"ש רש"י ב"ק דף ס"ח בד"ה תברא וההיא שעתא דמרא הוא ע"ש. ועוד ראיה לזה מתמור' דף ד' גבי הא דאמר רבא מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וקאמר התם בשינוי קונה פליגי. ונראה דשם לא מיירי בשינוי דלא הדר דהא קיי"ל הא דרבא וקי"ל שינוי נמי קונה בשינוי דלא הדר אלא ודאי דמיירי בשינוי דהדר וה"ה בשינוי דאינו חוזר אפילו ממילא קונה רק לר"א כתבו תוס' ב"ק דס"ח ד"ה טביח' דשינוי אינו קונה רק בשינוי בידים אבל אנן קיי"ל דקונה אפילו ממילא. ולפ"ז י"ל דבשינוי החוזר דלמאן דס"ל דלא קנה וקיי"ל כוותיה אפי' בשינוי בידים כמבואר בח"מ סי' שס"א. ולפ"ז י"ל דאביי ס"ל דשינוי קונה דאינו קונה רק בשינוי ידים כמו דס"ל לר"א אפילו בשינוי דלא הדר דמה"ת נשוי פלוגתא רחוקה ולומר דקנה אפילו בשינוי ממיל'. ולפ"ז לרבא דס"ל דאי עביד לא מהני אפילו בידים לא קנה ולכך אנן דקי"ל כרבא דאי עביד לא מהני ולכך בשינוי החוזר אפי' בשינוי בידים נמי לא קנה ומטעם כל מילת' דאמר רחמנא לא תעביד והיינו שעובר בשעה דמשנה ג"כ על לאו דלא תגזול דהוי מילה מחדש כמ"ש רש"י הנ"ל דא"ל דהא דאמר בש"ס הטעם בשינוי דהוא משום דאמר רחמנא לא תעביד על גוף המילה אמרינן ומשום דהוי כאלו לא גזלה והוי כאילו נשתנה בבית הנגזל א"כ קשה אף שינוי דאינו חוזרות נמי לא יקנה וכן שאר קנינים למה יקנה כגון יאוש ושינוי השם או יאוש ושינוי החוזר אע"כ דקנין של המילה כיון שהוא רק לחייב הגזלן ובע"כ רחמנא הקנה ליה ואפילו אינו מכוין ואינו רוצה לקנות לא שייך לומר דלא מהני דהא בע"כ אקני רחמנ' ול"ש דלא מהני וקושית הגמרא הוא משינוי החוזר דלא קנה רק כשעשה בידים ולזה קאמר הש"ס דלא מהני משום דאמר רחמנא ל"ת אבל בשינוי דאינו חוזר מודה רבא דקונה דל"ש לומר מילתא דאמר רחמנא ל"ת כיון דממילא נמי קונה כמ"ש התוס' בתמורה דף ד' בד"ה רבא אמר גבי הצורם אוזן בכור ע"ש ול"ק הילכתא אהילכתא ועוד נראה דאם הב' גזלה ע"מ להשתמש בו דנעשה שואל שלא מדעת והוי גזלן של בעלים דדוקא כשלא שימש רק דעיכבו בידו דלא הוסיף על גזילה של ראשון ושייך לומר דלא הוי גזלן של בעלים דאינו נעשה קנין במה דעיכבו בידו אבל אם שימש דהוסיף על הנזילה של ראשון ודאי דהוי גזלן. וראיה לזה מדברי התוס' כתובות דף ל' בד"ה אי דלא מצי לאהדורי דכתבו דכשתחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדר' קנה מיד להתחייב באונסין ע"ש. ולכאורה מוכח מדברי תוס' דהב' נעשה גזלן בקנין גזילה. אך דאפשר לומר מחמת שמחזיק בפיו ונהנה ממנו הוי כמשתמש עכ"פ מוכח דאם שימש נעשה גזלן מחדש וקונה אפילו להתחייב באונסין. ומכל מקום נראה עיקר כהתומים דדוקא אם החזיר או שהודה ורוצה להחזיר כשר לעדות אבל כשכבר פסול לעדות כיון דעושה משום חימוד ממון ובחימוד ממון אפילו באין בו מלקות פסול לעדות: ובתומים תמה דהא הוי כמו כופר בפקדון דפסול לעדות דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רמ"ג ורמ"ג ובס' קצה"ח תירץ דהא דבא אחר ואכלו דחייב מטעם מזיק הוא ולפענ"ד נראה דאפי' לא אכלו רק עשה בו שינוי שקנא' ע"י הגזילה חייב מטעם גזלן ולא מטעם מזיק דמעיקרא בגזילה הראשונ' כשגזל' הגזלן הראשון עדיין הגזילה של נגזל הוא ולא יצא רק מרשותו של נגזל דהא גזל ולא נתייאשו שניהם א"י להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואח"כ כשעשה שינוי הרי עשה גזילה חדשה שהוציאו משל הבעלים לגמרי שמעיקרא היה עדיין של הבעלים רק שאינו ברשותו נקרא אבל שלו נקר' וכשעשה שינוי מעשה ג"כ אינו שלו ואין לך גזלן יותר מזה ולזה אם עשה שינוי והוקר אח"כ ואכלו חייב לשלם כשעת שינוי דהא קנאו בשעת שינוי כמבואר בב"מ דף מ"ג וכן אפילו אם אמר עשה שינוי אף שנקנ' להגזלן מ"מ הוי כאכלו דמה לי אכלו או הקנהו לאחו וראי' לזה דבתמור' דף ד' גבי כל מילתא דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד להו לא מהני וקאמר דבשינוי קונ' פליגי אלמא דבשע' שמשנ' הגזילה עובר על לא תגזול וכן אם בא אחר ושיב' ונאנס אח"כ ג"כ חייב על האונס שאחר השינוי דכבר מיקלי קלי' בשעה ששינהו שנעשה ע"י זה קנין בידו ושוב אינו של בעלי' ולזה אם חלק עם הגנב ושינהו או אכלו ודאי דפסול שעבר על לאו דלא תגזול כדמוכח בתמור' שם וכן אם נשתמש בו הוי שואל שלא מדעת דהוי גזלן דהא הוי עדיין של הבעלים וכשמשתמש בשל בעלים שלא מדעת דמי אבל אם לא נשתמש בה אף שנתכוין לזכות בו לעצמו מ"מ כיון דלא הוסיף גזילה בהקנין ההגבה' שעשה לשם גזילה על הגזילה הראשונה דתיכף בגזילה הראשונה נקר' של בעלים ואינו ברשותו של בעלים וגם בגזילה השני כך הוא ולא הוסיף מידי לא עבר אלא תגזול דהגזיל' קנין בעי כדמוכח בש"ס ובהגבהה זו שעש' החולק לא נעש' שום קנין נוסף על הגבהה שעש' הגזלן הראשון. ובכה"ג מיירי בש"ע דנקט החולק עם הגנב. ואף דמ"מ עבר דהא מחוייב להשיב אבידה לבעלי' כמבואר סי' שנ"ט מ"מ אינו אלא כעובר על מ"ע דלא נפסל כמ"ש בסק"א ע"ש:

ו

שאפשר שכתבוהו ואחרנוהו. עש"ך סקי"ב שפסק כדעת הרז"ה דבעדות שבשטר לא מהני הזמה לענוש הגוף או ממון אבל מ"מ העדים נפסלין והשטר בטל (ויש ט"ס בש"ך וכצ"ל דבשטר לא מחייבינן לעדים זוממין רק לפסול הגוף ולא ממון וע' ב"ק וכו') וע' תומים שהוכיח כהרז"ה מהא דגיטין וקידושין לא בעינן זמן מדאורייתא משום דרישה וחקיר' אלמא דבשטר לא שייך הזמה כלל. והוכיח מדברי הרז"ה שפסק דהעדים יכולין להיות קרובים להדיינים דלא שייך בשטר הזמה אלמא דלא שייך שום הזמה בשטר ע"ש שהאריך. ולפמ"ש לעיל בסי' כ"ה בהא דפסק הרמב"ם דעדות שבשטר הוא מדרבנן והקשו גם כן מגיטין וכתבתי ליישב שם באורך וכאן אקצר דבגט עדי חתימה אין מעידין על גוף הגירושין דהא הן מוסרין הגט לבעל והבעל מוסרו לה שלא בפניהם רק העדות הוא שהבעל עשאן שלוחין לכתוב הגט ונכתב בשליחותו ועל המסירה אנן סהדי דמידי הבעל בא ליד' כמבואר בפוסקים ועל העדות שהבעל עשאן שלוחים לא בעינן הגדה בפני ב"ד כלל רק שנים בעינן ואפי' עדים מפי עדים כשר דהא אומר אמרו כשר וע"ש שהארכתי בבירור הדברים דכל שאינן מעידין על גמר הדבר של גירושין לא בעינן הגדה בב"ד כלל וכיון דמפי עדים כשר מפי כתבם ג"כ כשר דקרא דאם לא יגיד דמשמע בפה בב"ד כתיב וכיון דעדות זו לא בעי הגדה לפני ב"ד ע"כ לא בעי בעדות זה עדות שאתה יכול להזימה דהזמה אינו רק אחר גמר ב"ד ובדיעבד אם הוזמו ודאי נפסלין העדים אף שאין עושין בהן דין הזמה דהא באומר אמרו לא הגידו בפני ב"ד ואפילו הגידו בפני ב"ד לא הגידו עדיין על גמר הדבר של הגירושין מ"מ נפסלין דרחמנא חידש' בהזמה כשאומרין הזמה על גופן של עדים שיהיה האחרונים נאמנין וכאלו באו להעיד על גופן של עדים שהן גזלנין תדע דהא אפילו באיסורין אם הוזמו המזימין נאמנין וכיון שהמזימין נאמנין ממילא הראשונים שהתירו איסור בשקר נפסלין כמו טבח שהוציא טריפ' מת"י וזה טעם הש"ך שפסק דהעדים נפסלין ואין עושין בהן דין הזמה. דבשטר ממון ג"כ העדי חתימה אין מעידין רק שעשאן שלוחים דהא כותבין שטר ללוה ולנותן ובממון ג"כ אומר אמרו כשר לר"י כמבואר לקמן בסי' רמ"ד אלמא לעשותן שלוחים לא בעי הגדה בפני ב"ד ולזה לא בעי עדות שאי"ל. ואם הוזמו המזימין נאמנין והראשונים נפסלין. וכן אפי' מעידין בגמ"ד בשטר כגון למאן דלא ס"ל דמדרבנן עדיו בחותמיו זכין לו דאז אין חותמין רק כשראו המסירה ומעידין על גמר הדבר מ"מ אפשר דלא חייבי' רחמנ' ולענוש דין הזמ' רק במגידין בפה והעדים ודאי דנפסלין כשהוזמו דהמזימין תמיד נאמנים:

ז

אם יש שם עדים וכו' עסמ"ע סק"ב והן דברים תמוהין דמה בכך שלא ראו הזמן והמקום בתוך השטר מ"מ כיון דמיירי ע"כ שיודעין בסי' מובהק השטר והרי הן עכשיו רואין השטר והזמן והמקום הכתוב בו ונראה לפרש דבריו דכונתו מחמת שלא ראו אז בהשטר הזמן והמקום הכתוב בו לא שמו על לבם המקום שראו שחתמו השטר ואין זוכרין המקום רק היום שחתמו דאם היו רואין בשטר המקום וכיון דבודאי לא היה במקום הכתוב בשטר דהא משמע במחבר שמעידין היום שחתמו והוא היום הכתוב בשטר דהא בסיפא כתב המחבר או עדים שראו השטר וכו' משמע דברישא כשראו שחתמו מיירי שהוא ביום הכתוב בשטר וכיון דבשטר כתוב בניסן ובירושלים ועידי הזמה מעידין שהיה בניסן בלוד ואם היו העדים שראו שחותמין רואין בתוך השטר שכתוב בירושלים ובאמת היה בלוד היה רואין תיכף שכותבין שקר והיו שמין על לב להעיד שהיו בלוד כשחתמו והיו הן ג"כ עדי הזמה מש"ה כ' הסמ"ע דמיירי שלא ראו אז בתוך השטר ולא שמו על לבם המקום שחתמו בו ואינן זוכרין להעיד באיזה מקום היה החתימ' רק באיזה יום ומש"ה לא הוי הן עדי הזמה כנ"ל בכונת הסמ"ע:

ח

והם שיקרו. עיין במה שכתבתי רס"ל בזה:

ט

וי"א דבאבק ריבית אינו נפסל אלא המלוה. ועיין בב"י דלדיעה זו אף בר"ק אינו נפסל המלוה רק מדרבנן דהא במשנ' לא חשיב רק פסולי דרבנן וחשוב המלוה והלוה כמבואר שם. וע"כ דמיירי בר"ק אלמא דאף המלוה פסול רק מדרבנן וכן סתם התומים בהדיא:

י

ונוטל שכר לילך ולראות וכו'. עיין ש"ך ס"ק י"ח שכתב ועיין באה"ע סי' ק"ל סק"א וכו'. ורומז דשם פסק דעידי בגט לא יטלו יותר משכר בטילה והרמ"א התיר שם מטעמים אחרים. ולפעד"נ ליישב דהנה הא דמותר ליקח שכר לילך ולראות ושיהיה עד נרא' דאינו פותר רק בנוטל שכר משני הבעלי דינים בשוה דמיניה מיירי כל הסעיף וכמ"ש הגט פשוט באה"ע סי' ק"ך דבנוטל מצד א' אחר שראו המעשה שיעיד אפילו פי' שנותן לו השכר בין שיעיד לו לזכות בין לחוב מ"מ והא תלוי בפלוגתא שהביא המחבר בסי' ק"מ סעיף ט' דלמאן דפוסל התם משום ההנאה שמחזיר לו שלא יפסיד מכ"ש שפסול מטעם דמיחשיב נוגע שמקבל שכר מחדש ואין צריך לטעם קנס וגם כל שהוא פסול מטעם נוגע אפילו החזיר השכר אחר שהעיד פסול כמבואר בסי' ל"ג סעיף י"ב בהג"ה משא"כ כשאינו פסול רק מטעם קנס מהני כשהחזיר השכר אפילו לא העיד מחדש כמבואר כאן. ועוד נראה דאפילו למאן דמכשיר בסי' ק"מ פוסל הכא מטעם נוגע דשם מחויב המשכיר להחזיר אף אם לא יעידו וכמ"ש בתומים סי' קכ"א סקי"א ע"ש משא"כ הכא. ומה שהקש' הכ"פ דהא מ"מ הוי נוגע דאימא א"י להעיד כלל וכשיאמר שא"י יצטרך להחזיר השכר ומוכרח להעיד פטור או חוב לאחד כפי שנראה בעינו נראה דלא קשה כיון ששני הבע"ד מודים שהעד היה אצל המעש' לא חיישינן בשכחה בזמן קרוב שאינו ראוי לשכחה כמ"ש הש"ך בס"ק ח' ע"ש וא"כ בסופו כשנוטל שכר לילך ולראות להיות עד הוי נוגע כשמעיד אחר כך כשנוטל מצד אחר דהא נטל ממנו שכר ונהנה ממנו שיהיה עד. וכן כשנוטל מב' צדדים והוא אחר זמן רחוק פסול דכיון שנטל שכר שיהיה עד לבסוף ודאי דאם ישכח אח"כ העדות יצטרך להחזיר השכר דשכחה הוי כפושע ואפילו דמי לאונס גניבה שוכר חייב אפילו בדברים שאין דין שומרים נוהג מ"מ מפסיד שכירתו ולא משכחת לה שיהיה כשר להעיד אחר זמן רב רק כשקיבל שכר משניהם ולבסוף נותנים לו השכר במתנה אפילו אם שכח משא"כ בשקיבל מצד א' אף אם נותן לו במתנה השכר קודם שיעיד נפסל מטעם הנאה כמבואר בסי' קכ"א סעיף ט' ולזה בסי' ק"נ באה"ע הוכרח ליתן טעמים אחרים אפי' אם נותן להם שכר שיהיה ע"מ כשתרצה להנשא אחר שקורעין הגט כמנהג ובפרט להרמב"ם דס"ל דאפילו עידי חתימה צריכין שיהיו זוכרין הענין בשע' שמעידין והוו נוגעין מש"ה הוצרך ליתן טעמים אחרים שאין זה רק שכר טרחו ואשה ששולחת אחר גט והשליח אומר בפ"נ ובפ"נ אפילו נוטל שכר מרובה מתיר הג"פ שם כמו שמתירין הנשים הפסולין להביא גט כמבואר בספ"ב דגיטין משום שהכתב מוכיח אבל להעיד במיתת בעל באמת אסור כשנוטל שכר מרובה יותר מכדי טרחו ואף דמהריב"ל מסופק הוא מטעם דס"ל דנוגע אין פסול מטעם דנחשד לשקר אבל באמת קי"ל דנוגע הוי חשוד לשקר כמ"ש בסי' ל"ז ע"ש:

יא

לסיבת יסורין ומיירי שהעידו אחרים אחר עדותן שהעידו כן מחמת אונס ומועיל עדותן להיות כדין תרי ותרי שלא להוציא ממון אבל הן עצמן אינן נאמנין כמבואר בסי' מ"ו ובתומי' הקשה בכאן ע"ש ולא ידענא מה קשיא ליה:

יב

אלך ואמסור עסמ"ע ס"ק מ"ט אף דמבואר בסי' שפ"ח דאומר אילך ואמסור הוי מסור ע"ש. מ"מ הא כתב הש"ך שם בסקי"ד דדוקא כשניכר שיעשה כן מש"ה בעינן הכא שיהיה שונאו ושיאמר בפני רבים שניכר שיעשה כן:

יג

מומר שחזר בו. עסמ"ע סקנ"ד ועש"ך ס"ק ק"א עד שודאי יעשה תשובה שלימה וכו'. ואף דבסי' ל"א מבואר דבעינן שיקבל עליו לאסור דברים המותרים עבירה דחימדד ממון שאני:

יד

קודם שהכריזו. עש"ך סקכ"ג עד לא משכחת לה להאי דינא ועיין בתומים דהא משכחת לה שחתמו עצמם על שטר בי"ט שני או על שטר שיש בו רבית וכו' ע"ש. נראה מפירושו שפי' לאותה עדות דהיינו דבאותו עדות שמעיד עליו נעשה באותו הדבר פסול עליו כמו לדידי אוזיף ברבית דנעשה פסול באותו עדות שהעיד עליו בשעת מעשה וכן כשחתמו בשטר ביום שני אמנם אין טעם בדבר לחלק דהא גם בזה יש פסידא דלקוחות כגון בחתמו בשטר בי"ט שני. (") דהשטר כשר בסתם כמו בכתב זמנו בשבת ושמא ימכור השט"ח בחזקת כשר ואח"כ יבואו עדים שחתמו באמת בי"ט שני דנפסל ואיכא פסידא לכן פי' הש"ך דבאותו עדות שפוסל בו א"ע כגון לדידי אוזיף ברבית שפוסל א"ע בשעת הגדה לאותו עדות שמעיד בע"פ פסול בלא הכרזה דלאותו עדות ממש שפוסל א"ע ליכא שום חשד פסידא ובזה שפיר מקשה הש"ך. אמנם לפי מה שחילק הרשב"א בין אומר זניתי עם אשתך (") דלא פ"ד ובין אומר אשתך זינתה עמי דפלגינן דיבורו וכאלו אומר רק אשתך זינתה ולא עמי א"כ ה"נ משכחת לה כשאומר אני לויתי ממנו ברבית דלא פלגינן דיבורא להרשב"א וגם משכחת לה כשנטל שכר להעיד אך דשם בלא"ה לא בעי הכרזה כמ"ש בסעיף י"ח:

טו

מוקמינן גברא אחזקתו. בס' קצה"ח תמה דמ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר דהטהרות טמאין למפרע מטעם דאיכא תרתי לריעותא דהעמיד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ איכא חזקת ממון והרי פסול לפניך וכו' ע"ש. ולפענ"ד דנראה דלא קשה דשאני התם בטהרות דשני החזקות חזקות המבררות הן ומצטרפין לברר שנחסר מקודם משא"כ חזקת ממון דלאו חזק' המבררות הוא רק שאין יכולין להוציא מיד המוחזק בלא ראיה מטעם סברא או מקרא כמבואר בב"ק ריש פרק שור שנגח. ועי' בקונטרס התפיסות שבס"ס קצה"ח שכת' ג"כ בהדיא כן. ולזה לא חזי אותן השני חזקות לאיצטרופי:

טז

ראוהו קושר. עסמ"ע ס"ק נ"ו ומשמע מדבריו דאפי' באיסור דאורייתא שיש בו מלקות בעינן ג"כ שידע ג"כ שנפסל ע"י ע"ש. ולפענ"ד נראה דבזה ודאי פסול דהא רשע נקרא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ולא חילקה רחמנא ועוד דחשוד על עדות שקר ובמידי דאינו נפסל רק מדרבנן שייך חילוק זה דהם אמרו והם אמרו:

יז

שהלוה לו ברבית. עש"ך סקכ"ח שתמה על הריב"ש (") דהא בשותפין סילוק דוקא בעינן וכו' (ויש ט"ס בריש דבריו ויצא ואמר הלוה לי ברבית נ"ל אפי' ותיבת ולא שקיל מידי ט"ס) ותמיה לי דבשותפין ודאי נוגע הוא דהא כל מה שיוציא מהשותף יצטרך לחלוק עמו ולהכי בעינן סילוק משא"כ הכא כיון שידוע לכל אדם דלגבי נפשיה לאו עד הוא ואין עדותו מועיל רק נגד חבירו לפוסלו לאו נוגע הוא:

יח

שבא על אשתו. עסמ"ע סקס"ד עד זניתי עם אשתך דלא פלגינן דיבורא וכו' והעיקר כהתומים דהרשב"א לא כתב שם רק בד"נ דא"י לפלוג דיבורי' ולומר שהיה לאנסו מטעם שכתב שם דאין קישוי אלא לדעת ואונס ע"י גוים א"א דהא ג"ע הוא ויהרג ואל יעבור. וגם בשוגג א"א לומר דהא ע"כ היה התראה ושוב לא היה שוגג משא"כ כשמעידין רק לפוסלו לעדות או לאוסרה על בעלה אמרינן אפי' באומר זניתי עם אשתך פלגינן דבורי' ואמרינן שבא עליה שוגג והיא מזידה כגון שלא ידע שהיא אשת איש. וכן להיפך כשאומר אשתי זינתה עם פלוני יכולין לומר שהיא שוגגת והי' סבורה שהיא בעלה והוא מזיד:

יט

שרבע שורו. גם בכאן העיקר כהתומים דאפי' הראב"ד שהביא הרא"ש פ"ק דמכות דכיון דהוי קרוב לגבי שור נתבטל עדותו אף לגבי הרובע ע"ש מ"מ זה שייך בזמן הבית שהעדות הוא גם נגד השור לסוקלו משא"כ בזמן הזה דאין בו שום שייכות עדות על השור דא"צ סקילה וגם הוא מותר באכילה לא שייך לומר עדות שביטלה מקצתו דהא אין כאן שום עדות על השור:

א

ואפי' עד כשר ואפי' העדות אמת ולא נתבטל עדותו מחמת עדות הפוסל שלא ראו ביחד אפ"ה אסור להעיד עמו מחמת שהוא רק ע"א והב"ד שלא ידעו ברשעו יחשבו שהן שני עדים ויוציאו ממון שלא כדין. או"ת דלא כש"ך:

ב

שאין בה מלקות) (ע"ב סק"א איזה עבירה שאין בה מלקות ופסול מדאוריית' ואיזה עבירה הוא רק מדרבנן. וה"ה בועלי ארוסה בלא ברכה פסול דרבנן ובועלי כותיות פסולים ג"כ מדרבנן ואם בעלה בפרהסי' או לקחה דרך אישות עבר על לאו דלא תתחתן בם ופסול ד"ת:

ג

שהן סוברים. וה"ה במלוה על ספרים ולמד בהן לא מיפסל משום דחשיב דקעביד מצוה סמ"ע:

ד

חרם. אבל המועל בחרם תקנות הקהלית כשר דנעשה להם כהיתר דאל"כ לא יוכשר אחד מאלף. וכן ליכנס בתקנת הקהלות אף שמחוייב ליתן קנס להקהל ואינו נותן אף דהוא כגזל לא נפסל. ואם יש חרם על המס ואינו נותן כראוי תליא אם נפסל בשבועה דלהבא. מהרי"ק:

ה

אבל בשבועה דלהבא. והריב"ש הכריע דאם נשבע שלא יאכל נפסל דקעביד מעשה אבל שאוכל ולא אכל דלא עביד מעשה לא נפסל והמ"ב כ' דהלכה כדברי המכריע:

ו

או אנוס. היינו דהיה מתחלה בשעת שבועה אנוס בזה א"נ אבל בנשבע לפרוע לזמן מה ועבר הזמן ולא פרעו נאמן לומר דלא ה"ל זוזי ש"ך. ואם נשבע שלא מחל לשמעון פתיחת החלון לחצירו ובאו עדים שראובן היה מסייע בפתיחה אף דלענין הדין א"י למחות דאמרי' הואיל וסייע מסתמא מחל מ"מ לא נעשה בשביל זה חשוד על השבועה דאפשר דסייע ומ"מ לא מחל סמ"ע:

ז

טבח. ולא מיירי שאוכל ממנו רק הואיל והם בהמות של עצמו ומוכר לאחרים הואיל ויש בו חימוד ממון דמרויח בהו נפסל סמ"ע:

ח

ואע"פ שהחזירו. דוקא כשהחזירו ע"י כפיית ב"ד או המוחזק לגנבי:

ט

החולק עם הגנב.) (ע"ב סק"ה דוקא שלא נשתמש בהגזילה וגם לא עשה שינוי בהגזילה אבל אם אכלה או עשה שינוי או נשתמש בו מיפסל:

י

בזמנו כתבנוהו. וה"ה אם כ"כ בשטר דכתבו בזמנו ש"ך:

יא

שאפשר שכתבוהו ואחרוהו. ומיירי במקום שמאוחר כשר. ועש"ך שמסיק דבעדות שבשטר לא מהני הזמה לענוש בגוף או בממון ומ"מ העדים נפסלין:

יב

כמי שנחקרה. ע"ב ריש סימן ל' מ"ש שם:

יג

ואחד הלוה. אבל עדים וערב לא נפסלו דלא משמע להו איסור ש"ך:

יד

דבא"ר אינו נפסל ולפי דיעה זו אף בר"ק אין המלוה נפסל רק מדרבנן או"ת:

טו

שהיה טועה והיינו בדבר שאפשר שא"י כי אין איסורו מפורסם:

טז

שלא ברצון הבעלים. ועי' לקמן סי' ת"ט:

יז

המוכסים. מוכס הוא הנוטל לפי אומד דעתו מש"ה פסול מסתמא אבל גבאי הוא שגובה למלך דבר קצוב לכך אינו פסול בסתם:

יח

אפי' פ"א. היינו דידעי' שלקח פ"א אמרי' דמסתמא לקח עוד כמה פעמים יותר אבל אם ידוע שלא לקח רק פעם אחת הניח הסמ"ע בספק אם לפוסלו:

יט

להם לגבות. אפי' החזירו מה שגבו פסולים משום שאינו יודע למי מחזירו וגם הואיל ועוסקין עדיין בקל יחזרו לסורו:

כ

שגוזלין יונים. ודוקא בישוב אבל במדבר אין בו גזל ולכך תיקנו בישוב ושחוק דאי תקדימי יונך ליוני הוא בכלל משחק ובקוביא:

כא

שנוטל שכר להעיד כי כל המצות צריכין להיות בחנם) (וע"ב סק"י דדוקא כשנוטל מב' צדדין אבל כשנוטל רק מצד אחד פסול מטעם נוגע ואפי' החזיר השכר אחר שהעיד פסול מה שאין כן כשנוטל מב' צדדין כשר כשהחזיר השכר כמו שמסיים בהג"ה ואפי' נוטל מב' צדדים והוא אחר זמן רב דיש לחוש לשכחה דמעיד משום השכר פסול משום נוגע וכן לילך ולראות הענין ושיהי' עד לבסוף אינו מותר להיות עד רק כשנוטל מב' צדדין אבל כשנוטל רק מצד אחד אסור להיות עד רק כשאינו נוטל רק שכר בטילה דמוכח:

כב

השונא לחברו. דוקא בשונא שי"ל מחמת שנאה בודאי ימסור:

כג

מומר שחזר דהואיל ומבדיל עצמו מתאוות העולם הזה להדביק עצמו בדת משה ודאי לבו שלם עם ד' והוא הדין בשאר עבריינים סמ"ע:

כד

קודם שהכריזו. וה"ה מוכסים ורועים בעי הכרזה סמ"ע:

כה

שהרי אינו לוקה. כיון דהלאו יש בו מלקות רק שמחוסר התראה פסול ד"ת:

כו

עד לכתחלה. פירוש למסור לו ליחד אותו לעד לכתחלה:

כז

על קול. אפי' בקלא דלא פסיק:

כח

שהלוה לו בריבית אפי' אמר שנתן לו הריבית דפלגינן דיבורא סמ"ע והש"ך חולק וס"ל דדוקא כשאין לו הנאה בעדותן:

כט

להעיד עליו לפוסלו. וצריכין להעיד מחדש ולא סגי במה שאמרו בשעת התביעה בבית דין סמ"ע:

ל

קודם לכן אפי' ב' דיני גזילות א' בניסן וא' באייר ואפי' ב' נגזלין יכולין להעיד כשאינם נוגעין בדבר דהיינו שמוחלין הגזילה סמ"ע:

לא

כיון שלקה. ובפסול מחמת רשעות ג"כ בעי' תחלתו וסופו בכשרות. ש"ך סי' ל"ה ס"ק ז' וחזר ממ"ש כאן בהיפך וכן עיקר כמ"ש שם:

לב

שיודע שחזרו לקמן סי' מ"ו סתם המחבר דאפי' נודע בעדים שחזרו מ"מ כל שלא נתברר בב"ד כל עדותן פסול והש"ך מכשיר:

לג

משיקרעו שטרותיהן. ולא יגבו הקרן סמ"ע:

לד

אפי' לגוי. בסמ"ע הביא ספק אי אפי' כדי חייו לא ילוה דיותר מכדי חייו בלא"ה אסור או אף דלא ילוה יותר מכדי חייו הוי ג"כ חזרה ביון בדיבור שהוא מודה באיסורו ואין נ"מ לדידן דהכל מיקרי כדי חייו ולכן יש להקל:

לה

וצריך להחזיר. היינו היא מחוייב לעשות שלא לעכב תחת ידו ממון של איסור אבל אם מקבלין הימנו ע"ל סי' שט"ו ממי מקבלין וממי אין מקבלין. וכתב רי"ו חזרת לוה בריבית דאפילו מגוי לא ילוה סמ"ע:

לו

שלא יעשו אפי' בחנם. נראה אפי' לדעת הרא"ש שאין הטעם משום אבק גזל רק משום ביטול יישובו של עולם הוא מ"מ בעוסק בקוביא במעות יש בו משום גרוי יצה"ר משא"כ בחנם אין שם שחוק כלל:

לז

צריכים להחזיר המעות. הקשה הסמ"ע דהרא"ש לא כ' זה אלא למ"ד דהוא משום גזל גמור אבל לפי דקיי"ל דאינו אלא אבק גזל א"צ להחזיר:

לח

אלא כותב. בגמ' לא נזכר כותב. והרמב"ם נקטו לתוקף הענין:

לט

שאין מכירין הטעם דצריך בזה לילך למקום שאין מכירין הוא משום שמכשירין אותו נדבר שקילקל בו כיון שקילקל בשבועה ועדות לכן החמירו בתשובתו לילך דוקא למקום שאין מכירין וכו':

מ

מועלי שבועות. הא"ז נסתפק בחשוד בשבועות ממון כיון דצריך להחזיר הממון אפשר שא"צ כ"כ:

א

אסור לו להעיד עמו. עי' בתשובת חות יאיר בסוף הספר בהשמטות שכתב דצ"ע לדינא אם ראובן מבקש מלוי שיעיד לו נגד שמעון עדות אמת רק שלוי יודע שפסול הוא מחמת נגיעה או קורבה או מחמת עבירה רק שהב"ד לא ידעו אם רשאי להעיד. ובמחמת עביר' צ"ע יותר כי איך יעשה אף אם יפרסם קלונו אין אדם משים עצמו רשע לכן אם לא יגיד עובר. וא"ת הלא ק"ו הוא ממ"ש רז"ל מקרא דמדבר שקר תרחק שלא יצטרף עם חבירו שיודע בו שהוא רשע להעיד וא"כ ק"ו ביודע בעצמו. ע"כ נפרש שם שר"ל לא יצטרף עמו להיות אצל הדבר לעד או לחתום שטר ובזה אפשר דק"ו אם יודע בעצמו ובכה"ג נמי מיירי חזרה דמועלי שבועות דלקמן סל"ג משא"כ אם כבר ראה וזה מבקש ממנו שיעיד עכ"ל וע' בקצה"ח לעיל סי' כ"ח באמצע סק"ח מ"ש בשם אחיו בזה. וע' באורים לעיל סי' כ"ח סק"ג שהביא דברי החו"י הנ"ל בקצרה וכ' עליו וז"ל ונראה דאם הוא פסול משום קורבה ודאי דלא יעיד או יבא ויגיד לב"ד קרוב אני אבל מחמת עביר' כיון דאין ידוע אלא לו הרי אין אדם נפסל ע"פ עצמו ועוד הטעם דפסול רשע להעיד היא דנחשב להעיד שקר וא"כ הוא דיודע בנפשו דהאמת אתו למה לא יעיד וכן הטעם בפסול מחמת נגיעה דכל הטעם הפסול דיעיד שקר וא"כ הוא שיודע בעצמו שהאמת אתו למה לא יעיד וע' לקמן בסי' ל"ז אם הנוגע יכול להעיד לחובה עכ"ל ובנה"מ שם הסכים עם האורים בדין הפסול מחמת קורבה וגם בדין הפסול מחמת עביר' אך בענין פסול מחמת נגיעה חולק עליו וכתב דאם יודע בעצמו שהוא נוגע לא יעיד כו' ע"ש. וע' בתשו' ח"ס חיו"ד סי' י"א הובא בפ"ת ליו"ד סי' ב' סק"ג ע"ש:

ב

להעיד עמו. עי' בס' בר"י אות ד' שכ' נראה דלבא ולהעיד יחידי שפיר דמי לחייבו שבועה ומיהו אם בשעת ראיה נתכוון הוא והפסול להעיד הוא פלוגתא דרבוותא אם בטל עדות הכשר נמי כמבואר בסי' ל"ו ע"ש. וכתב עוד וז"ל אם זה הפסול היא שעבר עבירה דרבנן וזה הכשר יודע בו אפשר דיכול לבא ולהעיד עמו דהא מבואר לקמן (סכ"ג) דעבר עבירה דרבנן צריך הכרה וקודם שהכריזו עליו עדותו כשרה וכ' הרמב"ם כדי שלא לאבד זכות העם שלא ידעו שהוא פסול הרי דאף שנודע לב"ד שפסול מדבריהם כל שלא הוכרז מקבלין עדותו. ה"ה דהכשר יכול לבא ולהעיד עמו אף שהוא יודע שהוא פסול שהרי לא הוכרז כו' מיהו יש להסתפק אם עבר עביר' דאוריית' שאין בה מלקות דלא מיפסל מדאוריית' לדעת הרמב"ם ומרן וסייעתם ופסול מדרבנן ולא בעי הכרזה כמו שכתבו האחרונים וזה הכשר הוא לבדו יודע בו אי שרי להעיד עמו או דילמא אסור מדרבנן כיון דאידך פסול מדרבנן ולא בעי הכרזה ואילו ידעו בו תיכף הי' פסול מדרבנן עכ"ל. ולעד"נ לכאורה לפי מ"ש הש"ך סק"ג בטעם הדבר דאסור להעיד עמו אע"פ שהענין אמת כיון דקיי"ל דשלשה עדים שהעידו ונמצ' אחד מהם קרוב או פסול בטילה כל העדות ואף שנשארו ב' עדים כשרים מ"מ גזה"כ הוא כו' ע"ש לפ"ז הכא דאידך הוא רק פסול מדרבנן לא שייך טעם זה דהא כ' בתשו' נו"ב תניינא חאה"ע סי' ע"ו בשם תשו' בית יוסף דיני קידושין סי' יו"ד דפסול מדרבנן לא אלים פיסולו לפסול הכשר שעמו כו' וכ"כ בכנה"ג בשמו לקמן ר"ס ל"ו בהגה"ט אות ד' ע"ש אכן בתומים שם סוס"ק י"א חולק על זה ויובא בדברינו שם ס"ק א' ע"ש וצ"ע:

ג

עדות אמת. עבה"ט ובאר הגולה ועיין בתשובת בית יעקב סי' קל"ד מ"ש בזה וע' בתשובת זכרון יוסף חח"מ סי' י"א:

ד

כל שעבר עבירה כו'. עיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קמ"ז שכ' דפשוט דמי שהרג נפש בשגגה כשר לכל עדות אף קודם שעשה תשו' ומה דאית' בא"ח סי' נ"ג ס"ה בהגה מי שעבר עבירה בשוגג כגון שהרג נפש בשוגג וחזר בתשו' מותר להיות ש"ץ דמשמע דאם לא עביד תשו' פסול להיות ש"ץ אין ללמוד מזה לענין עדות דשאני ש"ץ דצריך להיות פרקו נאה משא"כ לעדות כל שאינו רשע כשר והרי מבואר להדי' במתני' פ"ב דמכות רוצח שגלה לעיר מקלטו אין יוצא משם לעולם לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון כו' ע"ש:

ה

שאין בה מלקות. עי' בתומים סק"א שכ' נראה דכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקיי"ל דאין לוקין עליו מ"מ נפסל דזהו אינו לקלות האיסור רק לחומר האיסור וכמו כן לאו הניתק לעשה כו' אבל לאו שאין בו מעשה דקיי"ל דאין לוקין עליו והוא לקלות הענין הואיל ולא עביד מעשה בזו לא נפסל מה"ת כו' ע"ש ובנה"מ. גם בס' בר"י אות ט' כ' בעבר על לאו שאין בו מעשה לכאורה יש מקום לצדד דאף לדעת הרמב"ם פסול מדאוריית' וכן צידד מהרימ"ט א"ה סימן כ"ג והרב כנה"ג הגב"י אות ט"ו וכ"כ בביאור מהר"ר אורי כ"י דמשמע מדברי הד"מ דלאו שאין בו מעשה פסול מדאוריית' אמנם נראה דעיקרן של דברים דלדעת הרמב"ם אינו פסול מה"ת רק מדרבנן וכן נראה הסכמת מהרימ"ט וכן בדין כיון דהרי"ף בתשו' כ' בהדי' דלא מפסיל על לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו חוץ מנשבע כו'. מסתמ' הכי הוא דעת הרמב"ם וכן הסכימו להלכה הרב כנה"ג עצמו בתשו' שבס' עדות ביעקב עי' י"ז והרב הב"י שם סי' י"ח וכ"כ בתשו' חוט השני סי' י"ח ע"ש. וע' בתשו' בית שמואל אחרון סי' י"ז בענין הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ועשה העשה במקום ל"ת ועשה אי פסול לעדות מדאוריית' או רק מדרבנן וכ' דזה תלוי בפלוגת' שדעת התוס' בחולין דף קמ"א בשם ריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אין חייב מלקות דהלאו נדחה מפני העשה ולא נשאר רק עשה ולפ"ז כיון דאין בו מלקות פסול רק מדרבנן אבל דעת המל"מ פ"א מה' שופר באם יש עשה אלים הל"ת ולא דחו אף הל"ת לחוד וחייב מלקות א"כ פסול מדאוריית' והאריך שם להוכיח שגם דעת רש"י ז"ל כהריב"א וא"כ להלכה יש לפסוק דאינו פסול רק מדרבנן עכ"ד ע"ש. והנה מ"ש דהמל"מ פ"א מה' שופר דעתו דלא כהריב"א תמיהני דלא נמצא שם כן רק שמסתפק בדבר יעו"ש ויותר היה לו להביא דברי הרמב"ם פ"ג מה' נדרים דין ו' שכתב כיצד חלות הנדרים על דבר מצוה האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות כו' ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכ' הרא"ה בס' החינוך פ' יתרו סי' ל"ב הא דלא אמרי' בזה אתי עשו ודחי ל"ת משום דבנדרים איכא ל"ת ועשה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש הרי מבואר דס"ל להרמב"ם דלא כהריב"א הנ"ל וע' בזה בשעה"מ שם ובתשו' נו"ב חח"מ ס"ס ת"ל ובתשו' שלמה חא"ח סי' ט"ו מה שהאריכו בדברי ריב"א הנ"ל ובעיקר הדין לענין עדות נראה לע"ד לכאורה דבכה"ג כשר לעדות אף מדרבנן משום דסובר מצוה קעביד דוגמת מ"ש לקמן סעיף ד' וצ"ע וע' עוד בתשובת ב"ש אחרון שם סי' כ' שפלפל בדברי האו"ת הנ"ל בענין אם עבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובענין לאו הניתק לעשה ע"ש. וע' בנה"מ שכ' דאם ביטל מ"ע נ"ל מוכח מכמה דוכתי דלא נפסל לעדות עד שיעבור בקום ועשה או שהוא פורק עול לגמרי ע"ש וכ"כ בתשו' חוט השני סי' י"ח והביאו בס' בר"י אות יו"ד דלא אשכחן בשום דוכת' שהמונע מן עשיית סוכה או לילב שיפסל אפילו מדרבנן ע"ש:

ו

פסול מדרבנן. עי' בס' בד"י אות כ"ו שכ' וז"ל ראיתי להרב מהרימ"ט א"ה סי' מ"ג שכ' דמידי דלא מפסיל מדאוריי' דלאו בר מלקות הוא מ"מ פסול מדרבנן ואע"ג דקיי"ל דפסולי עדות מדבריהם צריכין הכרזה דילמ' לא אמרו אלא בעבירה דרבנן דלא משמע להו לאינשי ולא מחזקי להו לרשיעי אבל עבירה דאוריית' הכל יודעין שזו עבירה היא ואין לך הכרזה גדולה מזו כו' וכן הסכים הרב כנה"ג בתשו' הובאת בס' עדות ביעקב סנ' י"ז וכ' דהגם דרבו (מהרמי"ט) אמרה כמסתפק איהו פשיטא ליה כו' ובחידושי הריטב"א לב"מ דף ע"ב משמע לחד שינויא דאף באיסורי תורה ופסולי תורה במלת' דלא ידוע בעי הכרזה וע' במל"מ פ"ד דמלוה דין ו' שהאריך בדברי מהרימ"ט אלו כו' עכ"ד ע"ש ולעיל באות ו' כ' הבר"י בפשיטות דאם עבר עבירה דאוריית' שאין בה מלקות דלא מפסיל רק מדרבנן לא בעי הכרזה כמ"ש האחרונים ע"ש והובא בדברינו לעיל ס"א סק"ב. וע' בתשו' כנ"י סי' ל"ט אודות פלוני שקיים כלאים אילן באילן שהרכיב אביו והתרו בו ולא הטה אוזן ואח"ז העיד עדות וכתב דעדותו נשרה דלית הלכתא כר' עקיבא בריש מ"ק דאמר אף המקיים רק כת"ק שם וכמ"ש הרמב"ם פ"ב דכלאים ובש"ע יו"ד סי' רל"ז ס"ב דמקיים אינו לוקה לפ"ז הוא בכלל עבר עבירה שאין בה מלקות דאינו פסול רק מדרבנן כמ"ש הרמ"א ז"ל ואז צריך הכרזה ובאשר לפי לשון השאלה לא הכריזו עליו וגם לא ענשוהו ברבים על העבירה ולא הוציאוהו מבהכ"נ בכן עדותו עדות וכ' עוד דלכאורה יש לפקפק מאחר שכ' הרמב"ם פי"א מה' עדות הפסול מדרבנן צריך הכרזה לפיכך כל עדות שהעיד קודם ההכרזה מקבלין כדי שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול כו' לפ"ז י"ל באם ידע זה שהזמינו לעד שהוא מקיים כלאים אף בלי הכרזה פסול וכיוצא בזה כתב בתשו' מהר"ם טראני א"א סימן רפ"ז במעשה שהוא וב"ד פסלו לעד א' שהוברר לפניהם שעבר על מצות דרבנן וב"ד אחר שידעו שפסלו מהר"ם וב"ד אעפ"כ קבלוהו לעד באשר לא הוכרז עליו וכתב כיון דידעו ב"ד אחרינא שב"ד קדמאי פסלוהו א"צ הכרזה וראייתו מלשון הרמב"ם הנ"ל. אך באמת הא ליתא כו' ונדון של מהר"ם טראני שאני דמאחר שפסלוהו בב"ד הוי כאלו הוכרז שהוא פסול כו' ע"ש. ותימא שלא הזכיר מדברי מהרי"ט הנ"ל דלפי סברתו בנ"ד שהוא איסור תורה פסול גם בלי הכרזה וצ"ע. ועיין בתשוב' שבו"י ח"ג (סי' קס"ח) שנשאל אודות ראובן שבא לב"ד לפסול את שמעון לעדות כי הוא ועד אחד מעידין עליו שגנב ליהודה. ושמעון או' שראובן עצמו הסיתו לעשות הגניבה ומביא עדים על זה אי שמעון נפסל ע"י עדות ראובן או לא. והשיב לא ידעתי איך עלה על דעתך להכשיר ראובן לעדות זו על זה נאמר כל הפוסל במומו פוסל אף דקיי"ל אין שליח לד"ע דדברי כרב סגי ופטור מדיני אדם אבל מ"מ בדיני שמים חייב אפילו באמירה לבד שמתעה את חבירו ועובר על לפני עור וגודל עונש מסית לאו דוקא בע"ז אלא אפילו בשאר עבירות כמבואר בתשובת חות יאיר סי' קס"ו כו' וכמבואר בח"מ סי' י"ד בעובר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן מיהא (נ"ל כוונתו אף דפסול מדרבנן בעי הכרזה מ"מ הא כתב הנ"י הובא בסמ"ע לקמן סכ"ג ובבה"ט שם לאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרזה וזהו שמדייק וכ' איך עלה על דעתך להכשיר ראובן. או אפשר דס"ל כמהרי"ט והרב בעל כנה"ג הנ"ל) ואולי ידעת שעשה שמעון (צ"ל ראובן) תשובה לכך עלה על דעתך להכשירו. גם זה אינו דאם עשה תשובה לצאת י"ש צ"ל שהחזיר מעות הגנבה לבעליו וא"כ פשיטא שהוא פסול לעדות לומר ששמעון גנב כדי שיחזיר הגנבה ויחזיר לו מה ששילם עבורו כו' שאין לפסול שמעון ע"פ הגדת עדות דראובן והוא פסול במומו עד שיקבל תשובה עכ"ד ע"ש:

ז

שעבר מדרבנן. ע' כן בס' פמ"ג על א"ת בפתיחה כוללת אות כ"ד שכ' דנ"ל דדוקא אם הוא חייב מכות מרדות מקרי רשע דרבנן הא לא"ה לא וכמו שמורה לשון הרמב"ם שכתב היה החיוב שבה מדבריהם כו' וא"כ צריך חקירת חכם על איזה עבירה חייב מכת מרדות ועל איזה פטור ולא מפסל אף מדבריהם וע"ש עוד בפנים בסי' שכ"ח סק"ח. ועיין באו"ת שכתב ובועלי נכרית פסולים גם כן מדרבנן סמ"ע ואם בפרהסיא או לקחה דרך אישות פסול מה"ת דעבר על לאו דלא תתחתן בם עכ"ל וכ"כ בנה"מ ע"ש עי' (בא"ע סי' ט"ז) ולכאורה בסמ"ע עצמו משמע שדעתו כהב"י דבועלי עבודת כוכבים פסולין מדאוריי' וכ"כ הבא"ג משמו גם בס' בר"י אות י"א כתב דמהרח"ש בתשובה סי' י"ט כתב דהוי פסול מדרבנן ותמהו עליו הרב כנה"ג בא"ה סימן מ"ב (ע' בה"ט שם ס"ק ט"ו) והרב ארעא דרבנן אות תקכ"ח ע"ש וכתב עוד בס' בר"י שם וז"ל העובר על איסור מדבריהם בשב ואל תעשה אינו נקרא רשע וכשר לעדות ואף דהמשיא עצה למכו' כו' אמרו בש"ס דהוי רשע ערום רשע לחוד אינו נקרא. ואף דבפ"ב דיבמות אמרו העובר על דברי חכמים נקרא רשע העובר בשוא"ת אינו נקרא רשע דרבנן ואינו פסול לעדות הרב חוט השני סי' י"ח דף כ"א ע"ב עכ"ל:

ח

פסול מדרבנן. בגש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב בחידושי הרשב"א שבועות דף ל"א צידד דפסולי עדות מדרבנן מועיל עדותן לענין אי תפיס מהני עכ"ל:

ט

מפני שהם סוברים כו'. עיין בתשובת חות יאיר סימן ק"ד שכ' הגם דמלשון זה משמע דאנן אמרינן כן אף שהם אין טוענים כך מ"מ ברור לפע"ד דבאם הם לפנינו לא אמרינן זה רק שואלים אותם ואם לא ישובו כך הם פסולים ע"ש ולכאורה לא נראה כן מדברי תשו' רע"ק איגר זצ"ל סי' צ"ו שהבאתי בפ"ת לאה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ח שכ' שם ועוד נ"ל לדון בעיקר הדבר כו' א"כ י"ל דהשחתה בתער דנתפשט בעו"ה אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ"כ ואף דלא התנצל עצמו כן לפני הב"ד מ"מ זה אינו מגרע כמ"ש בתשו' מהרי"ט סי' מ"ג דאפילו הודה אין אדם מע"ר כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סעיף ז' ס"ק כ"א:

י

שנוכל לומר עיין בתשו' עבוה"ג סי' ו' מ"ש בזה:

יא

פסול לעדות מדרבנן. עבה"ט. ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אבל בהכהו אף אם יש בו שוה פרוטה דהדין דממונא משלם ומלקי לא לקי מ"מ פסול ד"ת כיון דיש בלאו זה מלקות אם הכהו הכאה שאין בו ש"פ (כבסי' ת"כ ס"ב) גם כשיש בו ש"פ מפסיל ב"י בתשובה בדיני קדושין סי' ב' עכ"ל:

יב

ואפילו עבר על חרם. כתב כנה"ג בהגה"ט אות י"ח וז"ל המזכיר שם שמים לבטלה פסול לעדות הר"מ איסרליס סי' י"ב והר"ר נפתלי ז"ל שם בסי' י"ג כתב דיש מקום להכשירו עכ"ל (עמ"ש בפ"ת לא"ה סימן מ"ב ס"ק י"ח) וע"ל סי' פ"ז סעיף ט"ל ועי' בס' בר"י אות י"ז שהאריך לתמוה על הכנה"ג בזה עש"ה:

יג

שהחרימו הקהל. עי' בנ"צ בענין מי שיש עליו עונש מי שפרע אי כשר לעדות ע"ש:

יד

וי"א שאינו נפסל. עי' בש"ך ובנה"מ שהסכימו כדעת הריב"ש הביאו ב"י שהכריע דנשבע שלא לאכול ואכל נפסל דקעביד מעשה אבל נשבע לאכול ולא אכל דלא עביד מעשה לא נפסל ע"ש ועיין בכנה"נ בהגב"י אות כ"ו מבואר מ"מ מיפסל מדרבנן עש"ה וע' בתומים מזה. וע' בתשו' הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סי' ה' בענין עדים שקבלו על עצמם בשבועה שלא לגלות איזה דבר שידעו לשום אדם ואח"כ העידו הדבר הזה לפני ב"ד מה דינן של העדים אלו וגם העדות הזאת שהעידו עתה מה דינם והאריך הרבה בזה ומסיק דהעדים הנ"ל שהיתה שבועתן בכולל כיון שפירשו בשבועתן שלא לגלות לשום אדם ודאי שהשבועה חלה ואסורים להעיד אפילו בפני ב"ד וא"כ במה שהעידו עדותן בפני ב"ד עברו על שבועתן ונפסלו לעדות מכאן ולהבא ואף דבש"ע מבואר ב' דיעות אי נפסלין לעדות בשבועה דלהבא והריב"ש הכריע דאם עשה מעשה נפסל כו' ובהאי דנ"ד לאו שאין בו מעשה הוא מ"מ הרי בכנה"ג ובאו"ת מבואר דאף לדברי הריב"ש מדרבנן ודאי דנפסל כו'. גם אין לומר דהני עדים לא מיפסלי בהגדתן לפני ב"ד משום דסברי מצוה קעבדי כו'. זה אינו דהכא שייך לו' דעל זה סמכו העדים לעבור על שבועתו משום דסברי דהוא מצוה ולא חלה השבועה מעיקרא דהרי מעיקרא אשתבעי אשתבעו עליה ובודאי כל כי האי לא הוה להו לעשות שלא ע"פ הוראת חכם ואינו דומה כלל לקוברי המת (בסעי' הקודם) דאפשר דלא היה שום ספק אצלם ואדרבה חשבוהו למצוה משא"כ בעדים אלו כיון שנשבעו מתחלה על זה הרי דלא חשבוהו למציה כו' ובענין עדות הזאת שהעידו עליה הדבר פשוט דגם עדות זאת נפסלת כו' עש"ב:

טו

שוגג או אנוס. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קע"ב במי שנשבע על העבר שנתן דבר לפלוני בר"ח אדר בעיר פלוני ואחר כך נתברר שיום ר"ח הראשון לא היה באותו עיר אי דינו כעובר עד השבועה ופסול ופסק דאין לנו לפסול אותו בשביל כך אף לדעת הש"ך בסי' ע"ג ס"ק ל"א דהנשבע לפרוע בר"ח אדר חייב לפרוע ביום החדש הראשון לא מחמת ספק רק מעיקר הדין משום דקרו ליה אינשי ריש ירחא מכל מקום אין לפוסלו דיעבד כיון דיוכל להתנצל שכוונתו היה על ר"ח השני ולאו כ"ע דיני גמירי ע"ש:

טז

גנב כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב כ' מהריק"ש וגונב ממון נכרי כתב הרדב"ז סי' רנ"ח דפסול מה"ת ול"נ להכשיר דלא משמע לאינשי דאסור וכן ראוי לדון עכ"ל. ואני מצאתי שהרדב"ז עצמו בח"ד סי' ר"ה מסיק כן להכשיר מטעם זה כל שלא התרו בו תחלה והודיעוהו שיופסל לעדות מחמת זה ע"ש והובא קצת בבה"ט אה"ע סי' קמ"א ס"ק כ"ז ע"ש:

יז

הכופר בפקדון או מלוה. עיין בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ט"ל אודות לוה שהוציא שובר על המלוה וניכר שנעשה בו זיוף שהיה כתוב חמשה ונמחק הה' ונכתב חמשים ורצו איזה דיינים לומר שהלוה נפסל בזה לעדות ולשבועה והוא ז"ל השיב דמה דפשיטא להו שהמזייף שטר נפסל לעדות ולשבועה איני יודע מנא להו הא אנן איפכא שמעינן בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ו ע"ב) גבי האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה פרש"י ד"ה אומר זיופי זייף הוא עצמו למד לכוון כתב הדומה לכ"י עדים כו' נמצא מיירי התם שהוא בעצמו זייף ושיטת ר"ת ור"ח שם (ע' בתו' שם פ"ה ע"א מרענא וגם בתומים סי' ס"ג סק"א) שלא יגבה בו אלא בשבוע' תחלה א"כ מבואר אע"ג שהוא בעצמו זייף לא נפסל לשבועה אפילו באותו ממון ונהי דאנן לא קיי"ל כן אלא כהרמב"ן שבס' ………… התרומות שאפי' בשבועה אינו גובה אותו ממון אבל עכ"פ בהא לא פליגי דלא נפסל לא לעדות ולא לשבועה ע"ש:

יח

מעת שהעיד כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וכן מה שהעיד מקודם תוכ"ד של עדות זו שהוזם עליה כך מבואר בסוגיא דב"ק ד' ע"ג ע"א וע' בחי' הרמב"ן ר"פ חזקת הבתים אבל בשטה מקובצת בב"ק שם הביא הרבה ראשונים דדוקא אם הב' עדיות של תובע ונתבע אחד אבל בב' עדיות לתרי גברי עדות שמקודם קיים עד כאן לשונו:

יט

שכתבוהו ואחרוהו עבה"ט שכ' דעת הרז"ה כו' לפסול הגוף או ממון כו' ועי' בנה"מ שכ' דט"ס יש בש"ך וצ"ל רק לפסול הגוף ולא ממון ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ו' בעובדא ששמעון הוציא שטר מכר שראובן מכר לו חדר א' וגם משכן לו חדר א' והעדים החתומים כבר מתו וכ"י יוצא ממקום אחר ונתקיים בב"ד וראובן הביא עדים והעידו שאותו יום הכתוב בשטר מכירה היו העדים החתומים בשטר במקום אחר רחוק מן המקום הנכתב בשטר ויש שם שטרות הרבה שעידי השטר חתומים עליהם. והשיב וז"ל הנה מלבד שבררתי בנו"ב חלק אה"ע סי' ע"ב לדחות דברי הריב"ש (שהביא הב"י בסי' ל"ח) ואי אפשר לפסול העדים שלא בפניהם (הבאתיו בפ"ת לאה"ע ס"ס י"א) וא"כ פשיטא ששאר שטרות כשרים אפי' היה נכתב בשטר זה בזמנו כתבנוהו אבל אין אנו צריכין לזה דאפילו שטרות הללו כשרים כיון שלא נכתב בזמנו כתבנוהו כמבואר בש"ע (כאן) סי' ל"ד ס"ט. ואפי' בשטר מכר שהמאוחר פסול אפ"ה תלינן להכשיר שאיחרוהו והודיעו להמוכר וכמבואר בסי' מ"ג בש"ך סק"ל. והסמ"ע כאן ס"ק כ"א אינו חולק ע"ז רק כתב עיקר הדין ששטר מכר מאוחר פסול אבל אין כוונתו לפסול העדים מן הסתם, ועוד אני אומר שלא הוצרכנו לתלות השטר לומר שהוא מאוחר אלא בשטרי דלאו אקנייתא שאז המוקדם בודאי פסול אבל בשטר קנין אין הכרח לתלותו באיחור רק תלינן שנכתב אחר הזמן שכתוב בשטר וכתבו יום הקנין והקנין היה במקום שהיו אז העדים באותו יום וכ"כ התוס' בסנהדרין דף ל"ב ד"ה חיישינן ע"ש ואף שאז שכותבין יום הקנין היה להם לכתוב גם מקום הקנין כמבואר בסי' מ"ג ס"כ מ"מ הרי דעת הש"ך שם ס"ק מ"א שאם כתוב מקום הכתיבה לא נפסל בדיעבד ואפילו לדעת המחבר שם שפסול הואיל ומשקרים נלע"ד שהשטר פסול אבל לא העדים שאין העדים נפסלים בעדות שקר אלא כשרצו להפסיד ממון בשקרותם כו' וא"כ כל שטרי מכר שלנו שטרי קנין הם ותמיד המוכר מקבל קנין וא"כ יש לתלות שכתבוהו אחר הזמן והקדימו לכתוב יום הקנין וכתבו מקום הכתיבה. עכ"פ שאר שטרות כשרים, ועוד אפי' נכתב בזמנו כתבנוהו והוזמו מ"מ אפשר שלא חתמו שטר זה רק רגע קודם שמתו ושאר השטרות כשרים אם ליכא עדים שראו שטר זה ביום ידוע כו' כמבואר בש"ע (לקמן סעיף זה) ועוד מקום לומר שמה שאמרו בסנהדרין דף ל"ב ובש"ע סי' ל"ד ס"ט שמא אחרוהו וכו' היינו משום שאמרו השטר כשר והעדים כשרים ולהכשיר גם השטר הוכרחנו לתלות באיחורו אבל בשביל כשרות העדים אז גם אם תלינן שהוא מוקדם לא נפסלו העדים לאותן הפוסקים בסי' מ"ג ס"ח בהגה דעדים נאמנים לומר שלא חתמו על הזמן ולא ראו שהוא מוקדם ועדיין אינו מחליט דבר זה ועכ"פ ע"פ טעמים דלעיל לא נפסלו העדים עד כאן לשונו:

כ

ואחד הלוה. עיין בתשובת חות יאיר סי' ק' דפשיטא ליה מלתא דהלוה לא מיפסל אפי' כתב בספר וחתום עד דיהיב וכתב שזה ברור מסוגיא ר"ב הרבית ע"ש אמנם הוא עצמו ז"ל בס"ס ק"ד שם הביא דהגאון מהר"ג ממיץ כתב לו שפעם אחת במסיבה של גדולי הדור באו בויכוח על זה והוא אמר כי מוכח מדברי המרדכי בסנהדרין (הובא בסמ"ע ובש"ך לקמן סכ"ו) גבי בר בניתוס דגם הלוה מיפסל משעת שומא שהרי כ' שם לדידי אוזיף ולא שקיל מידי כו' ע"ש. וכן מוכח לענ"ד מדברי התוס' ב"ק דף ל' ע"ב בד"ה שטר במה שהקשו דאמאי קנסו למלוה דאינו גובה הקרן דא"כ מצינו דהלוה חוטא ונשכר ע"ש וע' בתוס' רע"ק בגליון המשניות פ' זה בורר אות יו"ד:

כא

הלוה עבה"ט שכתב משמע דערב ועדים כשרים כו' ובש"ך לקמן ר"ס נ"ב מבואר הטעם בשם תוס' והרא"ש וש"פ משום דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה ע"ש (התוס' ב"מ ד' ע"ב איתא רק במלוים וע' בתוס' רע"ק בפ' זה בורר שם) ועיין בתשובת חו"י שם בס"פ ק"ד שכ' דדוקא באינם לפנינו אבל אם הם לפנינו ודאי שיילינן להו ואם אינן משיבין דשוגגין הם לא טענינן להו כמ"ש לעיל בענין קוברו המת (הובא לעיל ס"ד) ומ"מ צ"ע אף אם הם עצמם טוענים כך באם הם יודעי ספר אי שומעין להו לומר דלא ידעו דבר משנה עכ"ד. ועיין במל"מ פ"ד מה' מלוה דין ו' שכתב וז"ל וכתב בעל כנה"ג בשם שה"ג אם העדים שחותמים יודעים שיש איסור בדבר פסולים הם אליבא דכ"ע ע"כ וזה פשוט אך מאי דאיכא לספוקי הוא עם העדים נאמנים לומר ידענו שיש איסור ואעפ"כ חתמנו מי נימא דאין נאמנים משום דאין אדם מע"ר או דילמא לא דמי דשאני היכא שהוא מהוה האיסור דאז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה הוא אסור אז אפשר דנאמן לומר שעשה האיסור בידיעה ולכאורה יש ללמוד דין זה ממ"ש הנ"י בפ' זה בורר גבי עובדא דהנהו קבוראי כו'. ומיהו יש לחלק בין היכא שאנו מכריחים הדבר מכח אומדנא לא מפיהם של עדים להיכא שהעדים עצמם באים להעיד על עצמם שעשו האיסור במזיד דאז אינם נאמנים משום דאין אדם מע"ר ועיין במשאת בנימין סימן כ"א עכ"ל. ועיין בס' ארעא דרבנן סוף אות י"ז שהביא דבריו וכתב עליו ולא הבינותי ספיקו שהרי גבי א"ל אכלת חלב שהוא לא מהוה האיסור והעדים היו תולין לומר שאכל בשוגג ואמרינן דמצי למימר מזיד הייתי ואעפ"כ ק"ל לתוס' (פ"ק דב"מ ג' ע"ב) דהא אין אדם מע"ר משמע דקים להו לבעלי התוס' דאפילו דהוא לא מהוה האיסור אפ"ה איכא משום א"א מע"ר ע"ש. גם בס' בר"י אות ל"ב כתב שהרב מהר"י בכר דוד בס' דברי אמת בקונטרס דף ל' הוכיח מדברי הרשב"א והר"ן פ' כל הנשבעין בההיא דחשוד דאף שאין הוא מהוה האיסור אמרינן אין אדם מע"ר כו' ע"ש. ומכל זה מבואר דלא כהחו"י הנ"ל. ועיין לעיל ס"ד ס"ק ט' כתבתי ג"כ בשם הגאון רע"ק זצ"ל שדעתו דלא כדברי החו"י והביא כן בשם מהרי"ט א"ה סי' מ"ג ע"ש. וע' עוד במל"מ שם כמה דינים בענין עידי רבית ועמ"ש לקמן סי' נ"ב ס"א שם סק"א ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ולפ"ז ברבית דאורייתא פסול הלוה רק מדרבנן עכ"ל ועיין בתומים:

כב

עד החתום בשטר. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב עיין לקמן סי' מ"ו בש"ך ס"ק ק"ב:

כג

אע"פ שנותנים הדמים. כ' הסמ"ע פי' וכל הנותנים דמים אינם עוברים בלאו דלא תחמוד כי לא תחמוד בלא דמי משמע וכן האמת כ"כ התוספ' כו' ע"ש וע' בתומים שהשיג עליו שזה דברי הש"ע לקמן סימן שצ"ט ס"י ודברי עצמו שם ס"ק י"ד כו' וכמו כן תמה על הכ"מ פ"י מהלכות עדות כו' ע' שם וכבר קדמוהו לתמוה כן הב"ש באה"ע סימן כ"ח סק"ב ע' שכ"ב:

כד

שנוטל שכר להעיד כו'. בגש"ע דהגאון מהר"מ ז"ל בעל תפל"מ נ"ב וז"ל ואם צריך להחזיר עב"ח סי' ט' ס"ט ועמ"ש בגליון ש"ך סי' ר"ח ובא"ה סי' י"ז ס"ג דלא כב"ח וצריך להחזיר עכ"ל ועמ"ש לעיל סי' ט' ס"ה ס"ק ח' ע"ש עוד:

כה

עדותו בטלה. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב במהריב"ל דף כ"ג ע"ב מסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן עכ"ל ומלשון הרמ"א ז"ל דלקמן משמע להדיא דהוא רק פסול מדרבנן (והיינו באופן שאינו נוגע) וכן הוא דעת תשובת נו"ב חא"ה סי' כ"ט הבאתיו בפ"ת לא"ה סי' י"ז ס"ק י"ט וגם דעת הבית מאיר שם הבאתיו ג"כ שם וע' בקצה"ח סק"ד:

כו

דינו ועדותיו קיימים. ומ"מ צריך להעיד מחדש. כן מבואר להדיא בר"ן ס"פ האיש מקדש ע"ש ובתשו' נו"ב חאה"ע סי' כ"ז כ' בפשיטות דבנוטל שכר להעיד תיכף כשהחזיר השכירות עדותו כשר וא"צ אפי' להעיד מחדש ע"ש ואישתמיטתיה דברי הר"ן הנ"ל וכבר העירותי עליו בזה בפ"ת לאה"ע סי' י"ז ס"ק י"ט וע' בס' עזרת נשים סי' י"ז סוס"ק למ"ד מזה:

כז

דיין שדן כבר כו'. כן משמע מאשירי כו'. עי' בס' פלפלא חריפתא מהגאון בעל תוי"ט שם אות כ"א שכ' עוד דבר גדול נשמע מדברי הרא"ש שם דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה אלא דרך קנס בעלמא כו' וכתבתי זה להורות לנאמנים על הצבור אע"פ שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך אפ"ה יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם עכ"ל:

כח

ליתן לו מתנה. עבה"ט שכ' כתב הרא"ש אבל אם פטר להדיין ממס שרי כו' ועי' בפנים בסמ"ע שכ' דבזה מיושב הא דאמרי' פז"ב דבר חמא קיבל כרגא דרב פפא דכולהו שני בשביל שהפך בזכותו כו' ובכנה"ג לעיל סי' ט' בהגה"ט אות ח' הקשה על זה דאם כן לדעת הרמב"ן שהביא הטור לקמן סי' קס"ג סי"א דכרגא דמלכא שיתן כל א' כסף גולגלתו גם ת"ח חייב והביא ראיה מהך עובדא דבר חמא הדק"ל איך קיבל ר"פ מבר חמא כו' ע"ש וע' בתומים ס"ק י"ח מ"ש בזה. וע' בתשב"ץ ח"א ס"ס קמ"ה מבואר מדבריו ישוב אחר לזה וז"ל אבל יש בזה ענין אחד מצינו לו היתר בגמ' והוא מי שלימד זכות בפני דיין על אחד יכול לקבל ממנו מתנות ואין בזה משום כיעור דהא רב פפא מפני שלימד זכות על בר חמא קביל עליה כרגא דכולהו שני ואע"פ שהיתה מצוה על רב פפא ללמד עליו זכות. אי משום ולא תעמוד על דם רעך כדאיתא בספרא אי משום לא תגורו מפני איש כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין אי משום מדבר שקר תרחק כדאיתא בפ' שבועות העדות אעפ"כ קבל מבר חמא כרגא דכולהו שני ולא חש לכיעור אבל הדיין עצמו בכיוצא בזה לא מצינו כו' עכ"ל ע"ש וע' בס' בר"י לעיל סי' ט' אות ט' מזה באריכות ומ"ש הבה"ט וצריך טעם למה סידר הרמ"א הגה זו כאן כו' ע' בס' תפארת יעקב שכ' דנ"ל טעם בזה דהרב רצה להשמיענו דדוקא דיין אסור לקבל מתנה ממי שהפך בזכותו דנראה כשוחד מאוחר אבל עד לאחר שהעיד אם נתן לו בע"ד מתנה אפשר דמותר דגבי עדות לא שייך שוחד רק דנוטל שכר להעיד קנסו חכמים דלא אהני מעשיו אבל לאחר שהעיד לא שייך זה כו' ע"ש וע' בתשו' בית יעקב סי' קכ"ח מ"ש בזה (ובספר שער משפט סק"י) ועמש"ל סי' ט' ס"ב ס"ק ב':

כט

עובד כוכבים. עבה"ט וע' בתשו' בית יעקב סי' ס"ו וע' בתשב"ץ ח"א סי' ע"ח:

ל

ואמסור ממונך. עבה"ט וע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ט וע' בתשו' מהר"י באסן סי' פ"ד ובתשו' הרדב"ז סי' שמ"ח:

לא

המוסרים לאנסים. עי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' צ' שכ' מעשה בשטר קנין שהיו חתומים עליו שני עדים והעידו על אחד מן העדים שהיה מוסר לאנסים ופסל המורה אותו שטר ונראה דלאו שפיר עביד המורה כיון דלא הכריזו עליו וגם לא נענש ברבים על עבירתו גם עדותו כשר דהא מסור אינו אלא מדינא דגרמי וכבר הכריע הש"ך בסי' שפ"ו דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן ואמרי' בפ' הכונס דס"ב אליבא דמ"ד דלא דיינין דינא דגרמי דמסורת נמי לא דיינינן כו' והא דמסורת לאנסים מורידין ולא מעלין אינו אלא מדרבנן למגדר מלתא כו' ולפ"ז כיון דמסור אינו פסול אלא מדרבנן אין לפסול השער אא"כ הכריזו עליו ובפרט בדורות שגברו בעלי עולה ולפעמים כשאדם מציל עצמו ע"י עובדי כוכבים נקרא אצל חבירו מסור ובאמת אינו כן וצריכין הב"ד לחקור אח"ז וכל זמן שלא נפסל ע"פ ב"ד אין לפסול השטר עכ"ד ע"ש וע' בספר בית מאיר לאה"ע סי' י"ז ס"ג שהביא דבריו בקצרה וכ' עליו וז"ל ולע"ד צ"ע דנהי דלדעת הש"ך פטור ד"ת מדיני אדם מ"מ בד"ש ודאי חייב וגם עבר אדאורייתא לא תלך רכיל (ר"ל דהא דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן היינו חיוב התשלומין אינו אלא דרבנן כיון דלאו מזיק גמור הוא אבל גוף העבירה הוא מדאורייתא דלא תלך רכיל) ואינו דומה לשאר גזל דדבריהם דד"ת מותר וגם לשון הש"ע שכ' עליו פחותים מעו"ג מורה דהוא פסול ד"ת עכ"ל. ולע"ד נראה ליישב דברי אא"ז הפמ"א הנ"ל דודאי לא נעלם ממנו דמוסר לאנסים הוא איסור תורה ורק חיוב התשלומין הוא דרבנן אך כוונתו דהא בעבירה שאינה של חמס אף שהוא איסור תורה אינו פסול מדאורייתא רק אם יש בה מלקות ואם אין בה מלקות אינו פסול רק מדרבנן כדלעיל ס"ב אך ברשע דחמס פסול מדאורייתא וזהו כוונת הפמ"א הנ"ל כיון דאינו חייב בתשלומין אלא מדרבנן א"כ אינו רשע דחמס והגם שעבר עבירה דאוריית' מ"מ כיון דאין מלקות בעבירה זו אלא פסול מדרבנן ובעי הכרזה (וצ"ל דס"ל דלא כמהרי"ט ובעל כנה"ג שהבאתי לעיל ס"ב ס"ק ו' כאשר גם דעת הכנ"י שהבאתי שם נראה שלא כדבריהם כמ"ש שם) גם בס' שער משפט האריך בדברי הפמ"א אלו ובסוף כ' וז"ל ומעתה דברי הפמ"א עולים יפה אך מ"מ מה שפסק שם בתשובה להוציא ממון ע"פ הכרעת הש"ך דד"ג אינו אלא דרבנן ליתא כיון דדעת רוב הפוסקים דד"ג דאורייתא וא"כ לא בעי הכרזה אין להוציא ממון נגד דעתם עכ"ל. ולע"ד הפמ"א הנ"ל פסק כן מחמת צירוף טעם הב' שכתב ובפרט בדורות הללו כו' וע' בתשובת הרמ"א סי' י"ג בתשובת גדול אחד שאין לפסול בדורות הללו מכח מסירה שקלקול קצת ראשי העיר הם תקנתם כו' והבאתיו בפ"ת לאה"ע סימן מ"ב ס"ק י"ח ע"ש ומשם דזולת האי טעמא פסול דמסור הוא אף בלא הכרזה וצ"ע:

לב

כשר מיד כו' עיין בתשובת חמדת שלמה חלק אה"ע ס"ס ו' שכתב דבמהרי"ק עצמו מבואר דעל כל פנים התחלת עשיית תשובה צריך וכ"מ בתה"ד דעכ"פ צריך סיגופים קצת ע"ש וע' ביו"ד ס"ס רס"ח בהגה:

לג

והפסול מדבריהם. עיין סמ"ע ס"ק נ"ה ועמ"ש לעיל ס"ב ס"ק ו' וע' עוד בס' בר"י אות כ"ז אם זהו דוקא בעדות ממון או אף לעדות איסור בעי הכרזה והביא שם שדעת מהרמי"ט א"ה סי' מ"ג דבאיסור לא בעי הכרזה וכן הוא דעת הרדב"ז ח"ב סי' מ"ג אך הרב כנה"ג בתשובה שהובא בס' עדות ביעקב סי' י"ז דעתו נוטה מאד דאפילו לעדות איסור בעי הכרזה פסולי דרבנן כו' וכן דעת מהריב"ל ח"ד סי' ט' ומהרשד"ם א"ה סי' ל"ו ומהרח"ש סי' י"א וכן משמע במבי"ט ח"א סי' רפ"ז כמ"ש הרב משאת משה א"ה סימן מ"ה וכן מצאתי תשובת מרן סימן יו"ד מדיני קידושין דף כ"ו ע"ד ושם דף כ"ה תשובת מהר"א ן' נחמיאס דס"ל הכי כו' וכן מבואר בתשב"ץ ח"א סי' א' סוף דף ג' כו' עש"ב ועמ"ש בפ"ת לא"ה בביאור לסג"ר אות ח' מענין זה:

לד

קודם שהכריזו. עבה"ט בשם ש"ך עד לא משכחת לה להאי דינא כו'. ועיין בתשובת כנ"י סימן פ"ט שכתב ליישב דנ"מ טובא אם שלשה מעידין על אחד שלדידן הלוה בריבית דרבנן ביחד אז על כל לוה יש ב' עדים ונפסל הלוה ואם נאמר א"צ הכרזה אז עדותם לא מהני על המלוה והמלוה נשאר בכשרותו ואם צריכין הכרזה הלווים נשארו בכשרות כ"ז שלא הוכרז עליה' והמלוה נפסל ע"פ עדותן ע"ש. גם בס' שעה"מ פ"ד מהל' גירושין דין ד' כתב ליישב בתרי גווני ע"ש. ומ"ש הבה"ט ליישב קצת ע"פ תשובת הרשב"א כו' כ"כ גם הנה"מ ס"ק י"ד ע"ש עוד ועיי' במל"מ פ"ד מהלכו' מלוה ולוה דין ו' ובתשובת משכנות יעקב בסוף הספר בהגהות ג"כ מזה:

לה

ואח"כ באו עדים. כתב בספ' בר"י אות א' וז"ל כאשר ישאל איש שיחרימו שכל איש שיודע פיסול בעדים יבא ויגיד אם בדרך אולי אמרה אין שומעין לו וראוי לנזיפה ואם ברי קאמר שומעין לו והכל לפי ראות הב"ד. הרב בני אהרן סי' ג"ן ועיין בתשובת הראנ"ח ח"א סי' קי"א עכ"ל. ונרא' שזה נלמד מלקמן סי' צ"ב סעיף ו' ע"ש:

לו

שהרי אינו לוקה פסול. עש"ך ס"ק כ"ד ועיין בתשובת כנ"י סי' צ"ט ועיין בתשובת בית שמואל אחרון סי' י"ט מ"ש בזה:

לז

כיצד ראוהו קושר כו'. עסמ"ע שכתב נקט ג' מיני הודעות בכאן כו' ע"ש ועיין בס' בר"י אות כ"ח שהביא דברי תשובת בית יעקב סי' ג' בענין אם גר כשר להעיד אחר שנתגייר כל זמן שלא עשה תשובה על העבירות של ז' מצות ב"נ שעבר בהיותו עו"ג כו' והשיג עליו ע"ש:

לח

אלא על פי עדים. כתב בס' בר"י וז"ל משמע דוקא ע"פ שני עדים אבל ע"פ עד א' לא מיפסל כלל אפי' מדרבנן וכ"כ מהר"ש הלוי בא"ה סי' י"ג ודבריו ברורים וכן משמע ממ"ש הרשב"ץ ח"ב סי' נ"ה ועכ"ל ועיין בכנה"ג הגה"ט אות נ"ז יובא לקמן ס"ק מ"א:

לט

שאין אדם מע"ר. עיין בספר ארעא דרבנן אות י"ז ובספר בר"י אות ל"ב ול"ג כמה חילוקים בזה עש"ה:

מ

משים. עבה"ט ועיין בתשובת מהר"ם לובלין סימן פ"א דהגאון מו"ה פייבוש ז"ל מקראקא כתב דאפשר לחלק דהא דקיי"ל אין אדם מע"ר היינו דוקא היכא שבא להודות שהוא רשע ואף שרוצה לעשות תשובה יש לומר ערומי קא מערים שהוא לפסול עדיותיו שהעיד כבר אבל היכא שאנו רואים שאדרבה הוא רוצה להתנצל עצמו ולומר שלא חטא רק שע"י דבריו הוא נתפס שאנו רואים שחטא נעשה חשוד ע"פ עצמו (קצת דמיון לחילוק זה כתבתי בפ"ת לאה"ע סי' קט"ו סעיף קטן כ"ה בשם תשובת מהרי"ט חלק א' סי' צ"ב בענין אשה האומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת משום דאמרינן ענ"ב דאי חזינן שמעשיה מוכרחין שחפיצה בבעלה מהימנ' (עיין שם) והוא ז"ל חלק עליו וכתב דלא מסתבר לחלק בהכי דהא דאין אדם נפסל ע"פ עצמו לא מסבר' בעלמ' אמרו כן אלא מדינא משום דאדם קרוב אצל עצמו וכו' וכיון דמן התורה הוא דאינו נפסל על פי עצמו מטעם קורבא אין לחלק בשום אופן ע"ש. וע' בכנה"ג בהגה"ט אות ס"ב שכתב וז"ל אף על גב דאין אדם מע"ר אבל אם בא להעיד לטובתו ועל ידי זה משים עצמו רשע נאמן הר"ם איסרלס ז"ל בתשובה סי' ג' בשם מרדכי דהחולץ עכ"ל ולכאורה דברים אלו מכוונים לדברי הגאון מהר"פ מקראקא אולם בכנה"ג שם מסיים ע"ז ובדקתי במרדכי דהחולץ ולא מצאתי ע"ש (וע' בספר שער משפט סקי"ד מ"ש בזה) ועיין בתשו' שמן רוקח ח"א סי' ס"א בעובדא בחבורת מוזגי י"ש שנשבעו בפ"מ שכל א' מחוייב להודיע להנאמן קודם שיוליד התבואה לטחון כמה יטחן ובאם יעלים מחוייב ליתן עשרים אדומים קנס ואחד מהם העלים ובאו בני החברה לב"ד ושלחו אחריו והודה רק שביקש להתנצל א"ע באיזה התנצלות ונתחייב מתוך טענותיו והורה הרב ובד"צ שמחויב ליתן קנס הנ"ל וגם הוא פסול לעדות ולשבועה ואיזה גדולים פקפקו בזה וכפי הנראה טעם המפקפקים שדעתם דאין לפסול את האיש הנ"ל כיון שלא היו עדים נגדו רק אותם אנשים מחברה מוזגים והמה נוגעים בדבר שרצו שישלם להם מה שהעלים וגם שיתן הקנס ומצד הודאת עצמו אין לפוסלו דאין אדם נפסל ע"פ עצמו. והוא ז"ל הסכים עם הרב הנ"ל דשפיר הורה לפסול האיש הנזכר לעדות ולשבועה כו' וכתב דהפקפוק מצד דאין אדם נפסל ע"פ עצמו לכאורה י"ל ע"פ סברת הגאון מהר"פ מקראקא שהובא ת' מהרמ"ל סי' פ"א כו' (כמו שהובא לעיל) וכיוצא בזה כתב הרמ"א ז"ל בתשובה בשם המרדכי דהחולץ כו' וא"כ ה"ה בנ"ד שהאיש הנז' בא כמתנצל בפני הב"ד שלא חטא כלום רק שהפס"ד היה שאין זו התנצלות שפיר נפסל ע"פ עצמו אך באמת זה אינו כי רבים חולקים על סברא זו כו' אמנם לפי דעת הראב"ן שהוא במרדכי דב"ב גבי נסכא דר' אבא דסובר דאין אדם מע"ר אבל אם איכא עד אחד והוא מודה לדברי העד נעשה רשע אף דאינו נפסל ע"פ עד אחד כו' וכ"כ בכנה"ג אות נ"ז שכן הוא דעת הרשב"א ומהרי"ק והרשד"ם ומשפטי צדק כדעת הראב"ן דאם מודה לדברי העד נפסל בע"א וא"כ הא מבואר במסכת יבמות דף פ"ח ע"ב ודף קי"ז ע"ב דכ"מ דעד אחד נאמן אף שתי נשים ופסולים ונוגעים ג"כ נאמנים ואף לפי לישנא בתרא שם על כל פנים חשיבי ב' פסולים כעד א' ומעתה בנ"ד שפיר נפסל האיש הנ"ל דמאחר דאיכ' עדים מן החברה שהוא עבר על השבועה והוא מודה לדבריהם אף דהמה נוגעים אפילו הכי נפסל מידי דהוה אם היה ע"א כשר והוא מודה דנפסל לפי שיטת הראב"ן וסייעתו הנ"ל ונלענ"ד דשאני נוגעים דהמה בעל דין ולא בגדר עד ע' בש"ך סי' ל"ו ס"ק ט"ו ובמ"ש לעיל סי' ל"ג סעיף ט"ו ס"ק ח') ובלא"ה י"ל דבנ"ד שפיר נפסל ע"פ העדים דאחרי שהוא מודה ונתחייב להכשיר נזקם והקנס ע"פ הודאת עצמו כאשר ביארנו לעיל (הובא בדברינו לעיל סי' א' ס"ה ס"ק ז') מעתה שוב אין העדים נוגעים בדבר דאין מגיע להם שום הנאת ממון ואין זה בגדר נפסל ע"פ עצמו דהודאת עצמו אינו מועיל רק לחייבו בממון ובקנס והוא הסרת הנגיעה וממילא נפסל ע"פ העדים כו'. וכתב עוד ומה שיש לפקפק עוד על פסק המורה הנ"ל לפי דעת רש"י וסייעתו שהובא בש"ע לעיל ס"ה דבשבועה דלהבא אינו נפסל דבשעה שנשבע לא יצא שקר מפיו ובנ"ד ג"כ בשעה שנשבע לא יצא שקר מפיו ואף לפי הכרעת ריב"ש שהובא בסמ"ע וש"ך שם דבשבועה דלהבא נפסל בקום ועשה אבל לא בשוא"ת בנ"ד הוי כשוא"ת דהרי לא עבר כלום רק שלא הגיד להנאמן כראוי להגיד הנה באמת יש לומר דנ"ד מקרי קום ועשה (ר"ל באם הי' השבועה שיגיד להנאמן קודם הטחינה כמה שיטחן וכאן שהגיד חצי הערך שוב מקרי קום ועשה מה שטחן יותר ממה שהגיד להנאמן) ולבד זה דאף אי מקרי שב ואל תעשה (ר"ל באם שהגיד להנאמן אחר הטחינה) אפ"ה פסול לעדות מדרבנן עכ"פ כמבואר בכנה"ג בהגב"י אות כ"ו והעלה שם דאף לדעת הרמב"ם הוא פסול מדרבנן וכן דעת תשובת מהר"א די בוטון ומעתה לא ידעתי מה הרעש שהרעישו על הפס"ד הנ"ל אטו מאן דפוסק כפסק הכנה"ג שלא כדין עביד ובפרט כי בלא"ה דין הזה תלוי במחלוקת שבין הפוסקים הראשונים עכ"ד ע"ש עוד בשלשה תשובות שאח"ז מה שפלפל עם שארו הרב מו"ה יואב ז"ל בענין הנ"ל:

מא

או שבא על אשתו. עסמ"ע ס"ק ס"ג שכ' וע' בת' רשב"א דיש לחלק בין אמר אשתך זנתה כו' וע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ע"ב בסתירת היתר הב' שם מענין זה באריכות והובא קצת בפ"ת לא"ה סי' קט"ו ס"ק ל"ב וע"ש וע' עוד מזה בתשובת חתם סופר אה"ע ח"ב ס"ס נ"ב:

מב

יכולין להעיד עליו. עבה"ט מ"ש ואפילו שני הנגזלים כו' ועיין בתשובת זכרון יוסף חאע"א ס"ס ז' שכתב דמיירי בשהעידו שניהם בבת אחת קודם שהכחיש הגזלן אחד מהם או שהעידו שלא בפניו דקיי"ל דיכולין העדים למיפסליה בגזלנות' אף שלא בפניו כדמשמע בהדי' ממ"ש תוס' בכתובות דף י"ט ע"ב בד"ה ואם כתב ידם כו' וכ"כ הש"ך ס"ס ל"ח כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ל' ס"ו ס"ק ט':

מג

אבל אם באו שנים כו'. עיין במל"מ פ"ו מה' עדות דין ז' דה"ה היכא דאיכא פלוגת' דרבוות' אם הוא כשר או פסול הרי זה פסול מספק דהוי כתרי ותרי ועדיפ' מיניה דאפי' לדעת ר"ח והרז"ה החולקים גבי תרי ותרי וס"ל דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וכשר מודו הכא בפלוגת' דרבוות' דלא שייך כאן לומר דמוקמינן ליה בחזקת כשרות כיון שהפעולה כבר נעשית כגון שאכל או שבעל אלא דאיכ' ספק אם אותה האכילה או הבעילה היא אסורה או מותרת איך נאמר דמשום חזקתו אותה הפעולה היא מותרת כו' ע"ש (כיוצא בזה איתא בפמ"ג יו"ד סימן ק"י בדיני ס"ס אות כ"ח דפלוגת' דרבוות' לא שייך לומר אוקמינן אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ע"ש) ועיין בס' שער משפט ס"ק ט"ו שהקשה עליו מדברי הרא"ש פ"ד דכתובות סימן ה' גבי שניהם במכר או במתנה ביטל שני את הראשון שכתב שם בשם הר"מ ז"ל דהלכת' כרב אחא דכיון דאיכ' פלוגת' ולא ידעינן כמאן הלכת' לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתיהו כו' וכ"כ הר"ן שם הרי דאף הרא"ש והר"ן דס"ל דאף בתרי ותרי פסלינן ליה מספק מ"מ בפלוגת' ס"ל דמוקמי' להו בחזקת כשרות ואפשר לומר דשאני התם כו' ועוד נראה דשאני התם כיון דבאמת העדים הם כשרים לכ"ע רק דרפרם ס"ל דלדידיה הם פסולים דאודויי אודי כו' וא"כ כיון דאיכא ספיקא דדינא אי חשיבא הודאה מוקמינן להו בח"כ ואמרינן דלא אודי כלל משום דחזקה אלימתא היא דאף השתא הם כשרים לכ"ע משא"כ היכא דאיכא ספיקא אי נפסלין לכ"ע כו' ע"ש:

מד

ואין מוציאין ממון. כתב בס' שער משפט יש להסתפק היכא שהעיד הוא ואחר עמו על שטר שהוא פרוע אי נאמנים להחזיק הנתבע בממון וכן היכא ששני עדים כשרים מעידין שראובן לוה משמעון מנה ושנים שהם ספק פסולי עדות מכחישים אותם אי נאמנים לפטור את הנתבע די"ל דדוקא להוציא ממון אין נאמנים אבל להחזיק נאמנים כו' והאריך בזה ע"ש וע' בכיוצא בזה בתשו' רעק"א זצ"ל סי' קל"ו הבאתי בנ"צ באורך ועמ"ש עליו שם:

מה

חוזר לכשרותו. עבה"ט וע' בספר מראות הצובאות אה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ח שכ' דנראה טעמו של הש"ך בזה על פי מ"ש הסמ"ע בסי' ל"ג סט"ו (הובא בבה"ט שם סק"א) גבי פסול נגיעה דמהני סילוק ולא בעינן תחלתו וסופו בכשרות משום שהי' בידו להכשיר ולסלק נפשו מיד בשעת ראיה ע"כ אין שם פסול עליו וכ"מ בש"ך סי' ל"ה ס"ז וא"כ ה"ה גבי פסולים מחמת עבירה שהי' בידם לעשות תשו' מיד בשעת ראיה ע"ש. לפי זה מה שתמה הבה"ט דמ"ש מסי' ל"ג סי"ג לק"מ גם מה שכ' דיש לומר דבשעה שהי' פסול לא דקדק בעדות כו' נמי לק"מ דלא מצינו כן אלא בעו"ג ועבד ולא בשאר פסולים. אך מ"מ דברי הש"ך בזה תמוהים כמו שכתב בס' מה"צ שם דאשתמיטתיה דברי הרא"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ו וגם הוא סותר עצמו דבסי' ל"ה ס"ז במסקנתו הסכים לדעת מהר"א ן' ששון דעדות האנוסים אחר שבאו לכלל כשרות אינם כלום משום דבעינ' תחלתו וסופו בכשרות וע"ש וכ' דנראה שהש"ך חזר בו שם ע"ש (גם לבד זה דברי הש"ך דכאן סותרים למ"ש בסי' ל"ז סי"ח לפ"ד המה"צ הנ"ל דטעם הש"ך בכאן ע"פ דברי הסמ"ע בפיסול נגיעה וא"כ הרי בפיסול נגיעה עצמו מסיק הש"ך שם דיכול המוחזק לומר קים לי דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וכבר עמד בזה בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ה בהג"ה ותירוצו שם וצ"ע ואכתוב מזה בסי' ל"ז שם) גם בתומים האריך לתמוה על הש"ך בזה ומסיק ג"כ דהש"ך בסי' ל"ה חזר בו ע"ש. גם בתשו' נ"ב קמא חלק אה"ע סי' ע"ב (הבאתיו בפ"ת לא"ה סי' קט"ו סקל"ב) כ' דיחידאה הוא הש"ך בדין זה ולא קי"ל כוותיה והביא דכן פסק זקינו הגאון מוהר"ר העשיל זצ"ל. ועי' בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ל"ו דנראה מדבריו שדעתו לקיים דינו של הש"ך בכאן וכתב דמסידור דברי הש"ך נראה שלא אמרו אלא בפסול עבירה שאינו חמס וחימוד ממון אבל בפסול חמס לא אמרו ותרי טעמי איכא בדבר חדא דהכא בידו כל שעה לשוב בתשו' ואפי' בהרהור תשובה סגי מה שאין כן בפסול דחמס צריך שיחזיר הגזלה והוה ליה מחוסר מעשה לא אמרי' הואיל ובידו עי' סברא זו בר"ן הביאו מג"א סי' תמ"ג סק"ג ותמ"ח סק"ה ומזה הטעם נמי א"ש מה שהעלה הש"ר בסי' ל"ה דבנתגייר לא אמרינן הואיל וכל שעה הי' בידו להתגייר דהתם הי' מחוסר מעשה טובא ומי יימר דמזדקקי ליה תלתא כמבוא' בקידושין ס"ב ע"ב ועוד י"ל חילוק אחר דבפסול מחמת חמס כתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס הרי הכתוב קראו עד אלא שנקרא עד חמס א"כ הוה ליה תחלתו בפסלות מה שאין כן פסול בשחר עבירות נפקא לן מאל תשת רשע עד א"כ הכתוב אומר שלא יעשה אותו עד כלל וא"כ כשיחזור בתשו' הוא דנעשה עד והוה ליה תחלתו בכשרות כו' ובזה מיושבים כל קושיות התומים ס"ס ל"ד על הש"ך עכ"ד ע"ש. גם בס' דגמ"ר סי' ל"ה משמעות דבריו ג"כ לקיים דינו של הש"ך בכאן (וגדולה מזה דאפי' ברשע דחמס) שהוא ז"ל עמד ג"כ בזה דלכאורה הש"ך בסי' ל"ה סק"ז סותר למ"ש כאן וכתב וז"ל ונלע"ד לחלק דפסול עבירה לא בעינן תחלתו בכשרות כיון שבידו לשוב בתשו' ואינו מחוסר מעשה שהרי אם הרהר בתשו' הוא צדיק משא"כ עכו"ם אף שבידו להתגייר מ"מ מחוסר מעשה שצריך טבילה ומילה [צ"ל מילה וטבילה] ואף בגזלן שצריך להוציא הגזלה מידו א"כ מחוסר מעשה והי' מקום לחלק בין רשע לרשע ונימא דאם הי' פסולו מחמת ממון שמחוסר מעשה בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל נלע"ד דגם גזלן תיכף כשהרהר בלבו לעשות תשו' ולהחזיר תיכף הוא צדיק גמור אלא מחמת שהב"ד אין מאמינין לו עד שיחזיר לכן אין מכשירין אותו עד שיחזיר אבל כיון דמצד הדין כשר הוא לכן לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות עכ"ל. אמנם לדינא נלע"ד עיקר שדברי הש"ך דכאן נדחים מהלכה וכמ"ש בתשו' נ"ב הנ"ל שכן פסק זקינו הגאון מו"ה העשיל ז"ל וכמ"ש התומים ומה"צ הנ"ל שהש"ך עצמו בסי' ל"ה חזר בו (ומ"ש הגאונים אלו הח"ס והדגמ"ר לחלק דשאני הכא שבידו לשוב ואינו מחוסר מעשה הנה לשון הש"ך בסי' ל"ה שם בסופו דלא תלוי מידי במה שבידו להכשיר ע"ש) וכן כ' בנה"מ סי' זה סקל"א וכ"נ דעת הקצה"ח בסי' ל"ה סק"ד (וכ' שם דנשמע מהתוספתא פ"ה דסנה' דאפי' בפסול עבירה דרבנן שייך ביה תחלתו בפסול ע"ש ותוספתא זו הביאה ג"כ התומים ורמזה ג"כ הש"ך בסי' ל"ה שם ולכאורה מתוספתא זו ראיה ג"כ לדעת הפוסקים שהביא הש"ך בסי' ל"ז סקל"ב דאפי' בפיסול נוגע בעינן תחלתו בכשרות) וכן נראה מדברי הב"ש באה"ע סי' קמ"א סל"ד ס"ק מ"ח שכ' כאן א"צ תחלה וסוף בכשרות דהא הם כשרים לשליחות אלא הטעם הוא דחיישינן שמא הוא משקר כו' ע"ש מבואר דלעדות גמור ודאי בעינן תחלתו בכשרות וכן כתב בספר בית מאיר שם ע"ש וכ"מ מדברי הט"ז וב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ו ועמ"ש בפ"ת שם סקל"ח גם בס' מחנה אפרים הל' עדות סי' י"ד השיג על הש"ך דכאן ובהגה שם מבנו הרב מהר"י נבון ז"ל כתב ג"כ דהש"ך בסי' ל"ה חזר בו עי"ש וכן כ' בספר עזרת נשים באה"ע סי' י"ז סקס"ב דהש"ך חזר בו ע"ש גם בספר ברכי יוסף סי' זה אות מ' האריך לתמוה ולהשיג על הש"ך בזה (אלא דראיותיו מדברי בעל העיטור אות קבלת עדות וממ"ש בשיטה מקובצת פ"ב דכתובות בההיא דפסולי עדות היינו כו' לא מכרעו אלא בפסולי עבירה דחמס וחימוד ממון עש"ה) ומסיק ג"כ דהש"ך בסי' ל"ה חזר בו שכן ראוי להיות חוזר ע"ש. ומ"מ בפסול מחמת עבירה שאינו חמס וחימוד ממון אפשר דמצי המוחזק לומר קים לי כהש"ך והמחזיקים בידו ס' דגמ"ר ותשובת ח"ס הנ"ל דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות וצ"ע:

מו

שחזרו בהם. עבה"ט עד מיהו לענין דינא כתבתי שם דהעיקר כהר"ן. ועי' בתשו' שבות יעקב ח"ג ס"ס קמ"ז שכ' דכן עיקר להלכה ונראה דגם דעת הסמ"ע כן הוא להלכה שאם כבר חתם על השטר לא פסלינן דיעבד מהאי טעמא דהר"ן ומה דבסי' מ"ו ס"ק ס"ד (הובא בבה"ט שם ס"ק נ"ז) כ' בפשיטות דלא כהר"ן דלא נתכשר אלא משעה שהעידו עליו שם איירי לענין לכתחלה דלא יחתמו לכתחלה עמו ע"ש:

מז

וילך למקום. עי' בס' בר"י אות מ"ה מ"ש בזה:

א

[שו"ע] רשע פסול. מי שיודע בעצמו שעבר עבירה במזיד והוא פסול לעדות והב"ד אינן יודעין מפסולו אסור לו להעיד אפי' עדות אמת תשו' חו"י בהשמטות [נמצא בסי' טו בד"ה האמנם]. מי שאמר כמה פעמים לבעל דינו שאם יעשה לו כך וכך ימיר דתו עיין תשובת מהריב"ל ח"ג ס"ו:

ב

[שו"ע] פסול לעדות. נ"ב אין מחרימין בבה"כ מי שיודע שהעד פסול להעיד שיבוא ויעיד. עיין לקמן סי' צ"ב ס"ו אבל יכול להחרים מי שיודע להזים עדותן תשובת הראנ"ח ח"ב סי' י"ט:

ג

[שו"ע] פסול מדרבנן. נ"ב בחידושי הרשב"א שבועות דף ל"א צידד דפסולי עדות דרבנן מועיל לענין דאי תפס מהני:

ד

[הגה] על חבירו להכותו. נ"ב אבל בהכאה שיש בו כדי ש"פ. דהדין דממונא משלם מלקו לא לקו מ"מ פסול מה"ת כיון דהלאו יש בו מלקות אלו הכהו הכאה שאין בו ש"פ מש"ה גם ביש בו ש"פ מפסיל כ"כ הב"י בתשו' דיני קדושי' ס"ב:

ה

[שו"ע] אבל בשבועה דלהבא. נ"ב בריב"ש סי' רס"ו כ' דאפשר דוקא לגבי שבועה הוא דאינו חשוד אבל מ"מ י"ל דלעדות פסול שהרי עבר על עבירה דאורייתא ואפי' העיד עדותו בשבועה כיון שאינו נאמן מצד עצמו גם בשבועה א"נ דנפיק לי' מתורת עד עכ"ל. שוב ראיתי שהעתיק כן כבר במהרש"ק ט"ז וכ' שכן עיקר ועיין כנה"ג סימן כ"ח בהגהות לב"י אות ק"ו אולם בתשובת הרשב"א סי' תתקס"ד כ' דגם לעדות כשר ועיי' כנה"ג סי' זה בבית יוסף אות ל"א. והנה לדברי ריב"ש הנ"ל בשיטת רש"י מבואר דלא כלל א' היא דכל מי שפסול לעדות פסול לשבועה דהרי חזינן בעובר שבועה דלהבא דכשר לשבועה ופסול לעדות ולפ"ז י"ל דה"נ בכל עובר עבירה כמו אוכל נבילות וטריפות וכדומה כשר לשבועה דקיי"ל חשוד לד"א לא חשוד לכה"ת כולה דהרי הריב"ש למד דהעובר שבועה דלהבא דפסול לעדות מצד דדמי לעובר שאר עבירה וכיון דכשר לשבועה נשמע דעובר כשר לשבועה ולא מצינו מפורש דפסול לשבועה זולת גזלן וכדומה דחשוד לאותו דבר בזה אפי' בשבועה אינו נאמן או דחשוד על השבועה דפסול גם עתה לשבועה אבל חשוד לעבירה אחרת לא מצינו דפסול ועיי' תשו' רשב"א סי' תש"ל ועיי' תבואות שור סי' ב' ס"ק י"ב:

ו

[ש"ך אות ד] סי' נ"ח. נ"ב ובתשו' זכרון יוסף חאה"ע סי' ט"ו:

ז

[ש"ך אות ה] כדברי המכריע. נ"ב וכ"כ רש"ך ח"ג סי' קע"ה ובתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ב:

ח

[ש"ך אות ח] ועמש"ל סי' צ"ב. נ"ב ועיי' תשו' מהר"א ששון סי' ע"ד:

ט

[סמ"ע אות טז] נ"ב עיי' מה שתירץ ע"ז בחי' מהרר"י זצ"ל הובא בט"ז ומתוך דבריו מבואר דכל עבירה שאין בה מלקות דפסול מדרבנן בעי' חמס. אבל ברי"ו שהובא בב"י משמע דדוקא בעבירה דרבנן בעי' חמס אבל בעבירה דאו' אף שפסול רק מדרבנן לא בעי' חמס ועי' פ"י בב"מ דף ע"ב תוס' דה"מ שטר שכ' דדעת ריב"ם דלא כרי"ו וממשמעות כל הפוסקים בסי' זה נראה דלא בעי' חמס וכ"כ המ"ל פ"ד ממלוה:

י

[שו"ע] גנב וכן גזלן. נ"ב גונב ממון נכרי כ' הרדב"ז סי' רנ"ח דפסול מה"ת ול"נ להכשיר דלא משמע לאינשי דאסור וכן ראוי לדון עכ"ל מהריק"ש. מלשון זה משמע דהרדב"ז ס"ל שפסול לעדות ומהריק"ש חולק עליו. אבל באמת הרדב"ז סי' כ"ח כ' דגניבתן נכרי אסור מדאורייתא ומ"מ יש להכשיר דלאו משמע לאינשי דגניבת נכרי אסור:

יא

[הגה] החולק עם הגנב. נ"ב עיי' תשו' מהר"ם לובלין סי' פ"א:

יב

[שו"ע] נפסל מעת שהעיד. נ"ב וכן מה שהעיד מקודם תכ"ד של עדות זה שהוזם עליו. כך מבואר בסוגי' דב"ק דף ע"ג ע"א. ועי' ברמב"ן פ' חזקת. אבל בשיטה מקובצת ב"ק שם הביא דעת הרבה ראשונים דדוקא אם הב' עדיות הם של תובע ונתבע אחד. אבל בב' עדיות לב' גברי עדות הראשון קיים. ומדברי מהרי"ט ח"א סי' קל"ח מבואר דאם תכ"ד של עדותו נפסל בעבירה עדותו בטל וצ"ע לדינא:

יג

[ש"ך אות יג] דבשטר לא מחייבינן לעדים. נ"ב דברי הש"ך בזה תמצא לקמן מבואר סי' ל"ח בש"ך ס"ק ב':

יד

[שו"ע] ואחד הלוה. נ"ב עיי' במ"ל דאפי' קודם נתינת הרבית פסול ג"כ הלוה:

טו

[הגה] וי"א דבאבק רבית. נ"ב ולפי"ז ברבית דאוריית' פסול הלוה רק דרבנן:

טז

[שו"ע] עד החתום. נ"ב עיי' לקמן סי' מ"ז בש"ך ס"ק ק"ב:

יז

[סמ"ע אות ל] ול"ד למ"ש מור"ם. נ"ב עיין בריב"ש סי' שמ"ד דלמד מדברי הרמב"ם שהם דברי המחבר סכ"ד דבעובר על השבועה אמרינן שמא שכח. עיי"ש:

יח

[סמ"ע אות לב] וכ"כ התוס'. נ"ב עיי' מ"ש הסמ"ע לקמן סי' שנ"ט ס"ק י"ד ובב"ש סי' כ"ח ס"ק ב':

יט

[הגה] שלא יפסלו לעדות. נ"ב לשון זה תמוה לי דלמ"ל ה"ט שיחשוש שיפסל לעדות. הא מצד עצמותו צריך ליזהר מצד העבירה וצע"ג:

כ

[שו"ע] ולא בקוביא בלבד. נ"ב עיי' תשובת הרא"ם ח"ב סי' י"ד:

כא

[שו"ע] ופסול לעדות מדבריהם. נ"ב ואפשר דדוקא אחר הכרזה תשב"ץ ח"א סי' א' דף ג' ע"ד:

כב

[הגה] כל מי שנוטל שכר. נ"ב במהריב"ל דף כ"ג ע"ב נסתפק אם הוא דרבנן או דאוריית' ועיין תשובת בגדי כהונה ח"ב סי' כ"ו:

כג

[הגה] עדותו בטל. נ"ב בב"ח סי' ט' כתב דא"צ העד להחזיר שכר שקיבל ועיי' במחנה אפרים הל' שכירות סי' ט"ז:

כד

[הגה] ואינן צריכין הכרזה. נ"ב עיי' בס' עזרת נשים סי' י"ז דין א' ובספרו גט פשוט סי' ק"כ ס"ק י"ט:

כה

[הגה] ואם החזיר הממון. נ"ב עיי' תשובת מהריב"ל ח"ג סי' ל"ז:

כו

[ש"ך אות יח] עיי' בא"ע סי' ק"ל. נ"ב דמשמע דמ"מ דאסורים ליקח שכר יותר משכר בטילה דמוכח ועיי' באו"ת:

כז

[ט"ז ד"ה שכר לילך] נ"ב וכ"כ הריטב"א סוף קידושין:

כח

[ש"ך אות כ] פסול לעדות. נ"ב ואם אמר אם יעשה לו פלוני ילך להמיר דתו עיי' תשובת מהריב"ל ח"ג סי' ו' ועיין בתשו' כרם שלמה בסופו:

כט

[סמ"ע אות נג] בתשו' הרא"ש. נ"ב עיי' בס' בית מאיר סי' י"ד ס"ו:

ל

[שו"ע] קודם שהכריזו עליו. נ"ב עי' בתשו' עבה"ג סי' ס"ז שכתב דבכלל הזה ג"כ בעובר עבירה שאין בה מלקות דפסול מדרבנן בעי' ג"כ הכרזה אבל דעת המרי"ט בת' ח"ב חא"ה סי' מ"ג דבכה"ג לא בעי' הכרזה ועיי' במ"ל פ"ד ממלוה:

לא

[ש"ך אות כג] וקשה דבנ"י. נ"ב עיי' מה שתירץ בזה בשער המלך פ"ד ה"ד מהלכות גירושין ועי' במ"ל פ"ד ה"ו מהל' רבית:

לב

[שו"ע] אלא ע"פ עדים. נ"ב ובעד אחד והוא שותק או שמודה לו עי' כנה"ג בהגהת הטור אות נ"ז:

לג

[שו"ע] שאין אדם מע"ר. נ"ב אם בא להכחיש ולהתנצל עצמו שלא חטא ואומר כך וכך עשיתי שנראה לו שלא חטא בזה והב"ד מכירים מתוך דבריו שחטא עד שלבסוף הודה על דברי הב"ד מתוך טענותו לא אמרינן בזה אין אדם מע"ר תשו' דבר משה חא"ח סי' ה':

לד

[הגה] מצטרפים לפסלו. נ"ב עיי' בכנה"ג סי' זה בהגהות על הטור אות נ"ג שהאריך הרבה:

לה

[ש"ך אות לג] ולא בעי' בזה. נ"ב ובבאר היטב של הגאון מוהז"מ וצ"ל חולק על הש"ך בזה וכן באו"ת עיי' בש"ך לקמן סי' ל"ה ס"ק ז':

א

רשע פסול לעדות. ע' מדיני' שבסי' זה בתשובות משאת בנימין סי' נ"א:

א

ואפי' עד כשר. ע' בחדושי אגדות ר"פ שבועות הדייני' וע' באגודות אזוב (דף ט"ו ע"ד):

א

אע"פ שהוא עדות אמת צע"ג בדין זה שהוא רחוק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד בשביל שהשני פסול ואי לאו רש"י ורמב"ם וט"ו הייתי מפרש הגמרא דלענין להצטרף לכתחלה לראות העדות ואפשר דרש"י ורמב"ם וט"ו מיירי שאין העדות מועיל רק כשהם שנים אף על פי שהענין הוא אמת כגון עידי קידושין שהמקדש בפני ע"א אין חוששין לקדושיו אפי' שניהם מודי' בדבר וכגון המוכר שדהו בעדי' דאינו גובה ממשעבדי אלא דוקא כשמכרו לו בפני שני עדים אבל בפני עד אחד לא אעפ"י שהענין הוא אמת וכה"ג או אפשר דמיירי כפשוטו ויש לקרב הדין אל הסברא דכיון דקי"ל דשלש' עדי' שהעידו ונמצא א' מהן קרוב או פסול בטלהכל העדות כולה וכדלעיל סי' ל"ו א"כ אף שנשארו שני עדי' כשרי' מ"מ גזירת הכתוב הוא כשישעד א' פסול בטלה כל העדות א"כ ה"נ ואע"פ שהענין אמת גזירת הכתוב הוא כיון שיש עד פסול העדות בטלה ואסור להעיד עמו ודו"ק:

א

ואפילו עבר על החרם שהחרימו הקהל ע' בתשובת מהר"מ מלובלין סי' נ"ח:

א

אבל בשבועה דלהבא ע' סמ"ע עד והריב"ש הכריע דבשבועה דלהבא אינו נפסל ע' בתשובת משאת בנימין סי' נ"א שכתב דברי ריב"ש נ"ל להלכה שבכל מקום הלכה כדברי המכריע:

א

כגון שלא אוכל. ע' בתשובת ר"ש כהן השייכי' לס"ב סי' כ"ה ובס"ג סי' ל"ד:

א

אינו נאמן לומר שוגג. זה קאי לסברא הראשונה ודוק:

א

או אנוס. לא ידעתי אנה מצא דלא יוכל לומר אנוס הייתי וראיתי בד"מ לא הוזכר מזה דבר ומה שכ' הב"י בי"ד סי' רכ"ח בשם תשובת הרשב"א דלאחר שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר אנוס הייתי וכתבו הר"ב שם סי' רל"ב סי"ב אין ראיה דהתם טוען אנוס הייתי על השבועה גם ברשב"א שם מבואר שהתרו בו בשעת מעשה ולא אמר אנוס אני על השבועה והלכך כיון שלא אמר כן בשעת מעשה אינו נאמן ומצאתי במהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' מ"ז שכ' וז"ל ומ"מ דוקא כשנשבע על דבר לשקרא אבל כשנשבע על החוב לשלם על זמן קצוב שהי' יכול למכור אינו פסול לעדות ולשבועה אף שעבר על שבועתו וכן נמצא בשם הרשב"א בתשוב' וכן אם טוען שכחתי ואין כאן עדי' שהזהיר המלוה על הזמן אין להוציאו מחזקתו עכ"ל וגם מהריב"ש סי' תקט"ו ומביאו ב"י סעיף ה' במחודשי' משמע ג"כ דיכול לטעון אנוס הייתי וכתב שם שכ"כ הרשב"א בתשובת וכן הוא בתשובת הרשב"א להדיא שהביא ב"י לקמן מחו' ל"ב במי שנשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו דאינו נפסל די"ל אנוס הי' ולא אתרמי ליה זוזי אך מ"ש מהרש"ל וכן אם טוען שכחתי אין כן דעת הרשב"א בתשוב' שהביא ב"י סעיף ז' וד"מ וסמ"ע ס"ק "ג ונרא' דהרשב"א לטעמיה אזיל כמו שכתב הר"ן בשמו פ' כל הנשבעין גבי ושכנגדו חשוד על השבועה א' שבועת העדות כו' דאינו יכול לטעון שכחתי גם בעל התרומות שער מ"ב בסופו כתב דא"י לטעון שכחתי ע"ש אבל לפי מ"ש הר"ן שם דמיירי שהי' העדות קרוב כ"כ דאי אפשר נתלות בו שכחה כו' אם כן משמע דהיכא דאינו קרוב כל כך יכול לטעון שכחתי ונראה דבכה"ג מיירי מהרש"ל ולפ"ז אפשר דאף שוגג הייתי מצי למימר דהא הרשב"א יליף לה משכחתי ואפשר דשוגג הייתי גרע טפי והרשב"א יליף לה מכח כ"ש ודוק ועמש"ל סי' נ"ב ס"ק ב' וע"ל סעיף כ"ד:

א

שיצאתה נבלה. עי בי"ד בש"ך ס"ק ל' ול"ב:

א

גנב וכן גזלן. ע' מ"ש לקמן סי' שנ"ט סעיף ו' מדין גזלן:

א

הכופר בפקדון כו'. ע' בתשובת רמ"א ס"ס כ"ב:

א

עד שיאמרו בב"ד. וה"ה אם כתבו כן בשטר שבזמנו כתבוהו וכן הוא בהר"ן ספ"ב דכתובות:

א

שאפשר שכתבוהו ואחרוהו. וע' בש"ס ר"פ אד"מ וע' בב"ח שכ' דדעת הרז"ה הוא דבשטר לא מחייבינן לעדים זוממי' רק לפסול הגוף ולא ממון וע' בר"ן ולכאורה מוכח כהב"ח בהרז"ה וכן מוכח מלשון הרז"ה בס' המאור וחעפ"י שבר"ן לא משמע כן בהרז"ה מ"מ נרא' כן דאל"כ יהי' הרז"ה נגד הש"ס ר"פ אד"מ וע' בתורת חיים ובראב"ן ר"פ אד"מ ולפ"ז נראה דגם הרי"ף יכול לסבור כהרז"ה בזה ודלא כמו שכתב הר"ן שם שזה שלא כדעת הרי"ף ולפ"ז דינו של הרז"ה אמת ואין חולק עליו ודוק:

א

עדי' שחתמו עצמן ע' מ"ש לקמן סי' מ"ג:

א

ואחד הלוה. משמע דערב ועדים כשרי' וכן משמע בב"י ודלא כסמ"ע לקמן ר"ס נ"ב ע"ש:

א

הרי זה בחזקת שאוכל מהקוביא כו'. ע' בסמ"ע וע' בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' ע"ב:

א

על פי רשעים ע' בתשובת רמ"א סי' י"ב דף כ"ח:

א

אבל במי שאינו מחויב להעיד ע' בא"ע סי' ק"ל סכ"א ודו"ק:

א

השונ' לחבירו כו'. בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרי' עכ"ל סמ"ע וע' ב"י וד"מ וע' בס' א"א (דף ע"ז ע"א):

א

המוסרי' ע"ל סי' שפ"ח ס"ח בהגה"ה די"א דהאומר אלך ואמסור פסול לעדות וע"ל ס"ך וע' בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' ט"ו:

א

מומר שחזר בתשובה. בת"ה סי' קצ"ח מפרש טעמו כיון שהמומר הי' מעורב בין עכו"ם שיש להם כל התאוות וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשוב' לא החמירו עליו ומחזקינן שודאי יעשה תשובה שלימה ע"ש עכ"ל הסמ"ע בשמו לפ"ז משמע דוקא במומר לעכו"ם דינא הכי אבל באמת זה אינו אלא טעמא דמיד שקבל סגי דמסתמא יקיים שהרי דין זה למד מהרי"ק מכהן שנשא נשים בעביר' דנודר ועובד ויורד ומגרש ואם כן בכל מומר דינא הכי:

א

עדותו בטלה. ע' בתשובת ן' לב ספר ד' (דף י"ד וט"ו):

א

קודם שהכריזו עליו. וכתב בנ"י פ' ז"ב דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפי' בלא הכרזה פסול עכ"ל סמ"ע וקשה דבנ"י לא כ"כ אלא להמקשה דהוי ס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו א"כ כשמעיד לדידי אוזיף בריביתא אינו נאמן דה"ל פסול אבל למאי דמשני דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה לא משכחת לה להאי דינא דאי מעידי' עליו שהוא לוה ברבית ה"ל עדות אחרת וא"כ לאיזה צורך כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה וצ"ע:

א

שהרי אינו לוקה פסול. ע"ל ס"ב בהג"ה וצ"ע (הגה ר"ל דכ' שם עבר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן וכאן משמע דפסול דאורייתא ויש לישב דכאן כיון שחייב מלקות על אותו עבירה רק שלא התרו בו פסול דאורייתא וק"ל):

א

שמא שוכח הוא. ע' מ"ש לעיל ס"ק ה':

א

וכן כל כיוצא בזה ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קמ"ט:

א

עד לכתחלה. כלומר שאין מוסרין לו עדות לכתחלה וע' ב"ח סעיף ח' וע' בתשו' משאת בנימין סי' נ"א:

א

שהלוה לו ברבית כו' וכן הוא ברמב"ם פי"ב דעדות ודכתב וז"ל אמר הלוה לי ברבית כו' אפי' הכי נאמן על המלוה לפוסלו ולאפוקי מרדכי פ' ז"ב דכתב דנ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי עכ"ל סמ"ע ודבריו תמוהין דהרי לשון הרמב"ם ממש כל' הש"ס וכמו שמפרש המרדכי לשון הש"ס לדידי אוזיף כו' ולא שקיל מידי כך יש לפרש לשון הרמב"ם והמחבר הלוה לי ברביתא כו' ולא שקיל מידי ועוד תימא על הסמ"ע שהרי הר"ב כ' בסמוך וה"ה שהנגזל יכול להעיד על הגזלן וכמו הלוה על המלוה ובלבד שלא יהא להם הנאה מעדותן ע"כ והיינו דברי המרדכי פ' ז"ב וראיתי בריב"ש סי' של"ט השיג על המרדכי ולפי שהי' רב מובהק פוסק מפורסם ולא ישרו דבריו בעיני בזה מוכרח אני להאריך קצת הנה ז"ל שם אין דינו של המרדכי מחוור דהא ע"כ בההיא דבר בינתוס כיון שמשים עצמו רשע פלגי' דבוריה כו' דמה שמעיד על עצמו הוי כאלו לא העיד כלל ואין כאן עדות כו' וכמ"ש הראב"ד ז"ל כו' וא"כ אין לומר בכאן שהוא נוגע בעדות דהוה כאלו לא העיד רק על בר בינתוס שהלוה ברבית ולא הזכיר למי ועוד שאפילו לא הי' משים עצמו רשע בעדותו כגון שהי' מעיד לדידי גנב או גזל מצטרף לפוסלו ופלגינן דבורי' משום דאדם קרוב אצל עצמו ולא שייך ביה עדות כלל והיינו מאי דמקשינן בפ' חזקת גבי תנו מנה לבני עירי אין דנין אותו בעדות העיר ופריך ולסלקי בי תרי וקשיא להו לרבנן ז"ל והיכי מהני סילוק והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וניחא להו כיון דאינהו גופייהו בעלי דבר לאו עדים פסולים מיקרי דהא אינן בתורת עדות כלל כו' אלמא כל שהוא נוגע בעדות אפילו בהנאת ממון לא שייך למיקרייה עדות כלל ואפילו עדות פסולה וא"כ פלגינ' דבור' גם הרשב"א ז"ל כ' כן בתשובה דאפילו מי שמעיד שפלוני גוזלו מצטרף עם אחר לפוסלו ואפילו הי' האחר ג"כ מעיד לדידי גזל אלא שחילק ואמר דדוקא קודם שתבעו בדין על הגזלה אבל אם תבעו על הגזילה ונשבע ונפטר אינו נאמן עוד לפוסלו שהרי כבר האמינתו תורה ויצא מב"ד זכאי כו' והוא הפך ממ"ש בחשן משפט בשם הר' יקר שאם כבר תבעו ונפטר מצטרף לפוסלו שמעתה אינו נוגע בעדות כיון שכבר נפטר כו' ונראה מדברי הר' יקר שקודם שנפטר הוי נוגע בעדות אבל אינו נ"ל עיקר אלא כמ"ש עכ"ל ואין דבריו נכונים דנהי דפלגינ' דבוריה היינו אם אין אנו חושדים אותו לנוגע דאז אמרינן דהוי כאילו לא העיד על עצמו כלל אבל היכא שיש לחוש שנונע חיישינן דלמא בשביל עצמו מעיד כן והגע עצמך אריס דאמרי' פ' חזקת הבתים דאינו מעיד כי איכא פירי בארעא נימא כיון שהוא בע"ד עצמו פלגינן דבוריה אלא ודאי חיישינן בשביל הנאתו הוא שמעיד כן וה"ה הכא ומה שהביא מהא דכתבו דבוותא בפ' חזקת כיון דאינהו גופייהו בע"ד מהני סילוק כו' ג"כ אינו ראיה דהא ס"ס סילוק מיהו בעינן ואי לאו הכי נהי דלא הוי עד כלל מ"מ נוגע הוי מיקרי ועוד דהא כבר בלא"ה כתב הרמב"ן בחידושיו פ' חזקת שיש לדקדק על תירוץ דרבוותא ותירץ שם בענין אחר ע"ש וכן כל הפוסקים תירצו בענין אחר גם יש לדקדק על הנך רבוותא דנהי דבעל דבר גופיה לאו' עד מקרי וכמ"ש הראב"ד דמהאי טעמאלא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ מתחלתו בפסלות קרינא ביה דאל"כ לשטת הראב"ד דרבא ס"ל אשתו כגופו דמיא לענין דהוי נמי כבעל דבר עצמו דלא אמרי' ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה גבי פלוני בא על אשתי הגע עצמך מי שראה עדות לאשתו וגירשה יהא כשר לעדות וזה לא שמענו מעולם א"ו אמרי' כיון שראה העדות בשעה שהיתה אשתו ה"ל תחלתו בפסלות אע"ג דה"ל כבע"ד עצמו גם מה שהביא ראיה מתשובת רשב"א אינה ראיה דהרשב"א התם לא בא אלא לומר דשני נגזלים יכולים לפוסלו ומיירי בשאין להם הנאה מעדותן כגון שמוחלי' לו הגזילה וכה"ג דאל"כ נוגע בעדות וכדברי ה"ר יקר וכן עיקר:

א

ובלבד שלא יהא לו הנאה בש"ע שנדפסו בשס"ז בדפוס הענוואה איתא ובלבד שלא יהא הנאה כו' ובעיר שושן איתא ובלבד שלא יהא להם הנאה כו' וכן עיקר. וע' לקמן סימן ל"ז סעיף ט"ז בהגה"ה:

א

העד ואותו שנשבע מצטרפין וכן מוכח בתוספות פרק ח"ה (דף ל"ד ע"א) גבי נסכא דרבי אבא ובמרדכי שם ועיין בתשובת רמ"א סימן ל"ט ובתשובת מהרשד"ם סימן קצ"ה:

א

וי"א. וכ"פ מהרש"ל (ביש"ש פ"ט דב"ק סימן מ"ו):

א

אין מצטרפין. וכן פסק הב"ח ומהרש"ל שם פסק דהעדים מצטרפים לפסול לשבועה אבל לא להוציא ממון (שתובע בעד ראשון ושני אבל מכאן ולהבא נעשה חשוד גמור ושכנגדו נשבע ונוטל כדלקמן סימן נ"ב [צ"ב] נ"ל וק"ל) דהא כל אחד אינו יודע מממון של חבירו רק יודע שלשקר נשבע וע"ש וכ' עוד שם דבכל זה אין חילוק בין נשבע לפטור עצמו בין נשבע ונוטל גם אין חילוק בין ש"ד לשבועה דרבנן ופשוט הוא:

א

כיון שלקה בב"ד כו'. נראה דכל הפסולים מחמת עבירה כשרים כשחזרו בתשובה הראוי' להם אפי' בעדות שראו בשעה שהם פסולים לעבירה ולא בעינן בזה תחילתו וסופו בכשרות:

א

עד שיודע שחזרו בהם. וכ' הר"ן פ"ב דכתובות דלדעת ר"ח ורי"ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתיים פסולים וכתב הר"ן על זה ודבריו תמוהין דכיון שהעידו דכשר היה בשעה שחתמו איגלאי מלתא שראוי הי' להעיד עכ"ל ומביאו ג"כ בסמ"ע וכתב וצ"ע דהמחבר סתם בזה ולק"מ דלא סתם מידי דמדבריו לקמן סי' מ"ו סעיף כ"ו וכמו שכתב סמ"ע גופיה שם ס"ק ס"ג מבואר כדברי ר"ח והרי"ף וכן דקדק בכסף משנ' ספ"ו מהלכות עדו' מדברי הרמב"ם שם דס"ל כר"ח והרי"ף והוא ברור מיהו לענין דינא כתבתי בסימן מ"ו דהעיקר כהר"ן ע"ש ואפשר דגם הרי"ף והרמב"ם מודים ליה לדינא אלא דס"ל כמו שהבאתי שם בשם הריטב"א ע"ש ודו"ק:

א

דינו כטבח. עיין בא"א (דף ע"ו ע"ב):

א

ועיין בי"ד. עיין בתשו' בן ל"ב ס"ג סי' ל"ט):

א

(ס"ז ואעפ"י שהחזירו) (") רבים מקשים על תמיהת הטור על הרמב"ם בזה במ"ש ואינו יודע למה לא יוכשרו כו' דהא כ' הוא עצמו בסוף סי' זה שצריך שיעשה תשובה ונראה לי דהני פסולים הוא מן התורה וכן הוא ברמב"ם להדיא ולכוונה זו סדרם רבינו בין פסולי דאורייתא ע"כ תמה עליו אמאי לא יוכשרו עכ"פ מן התורה כמ"ש סי' ש"ס דגזילה הוי ליה לאו הניתק לעשה שיחזיר הגזילה וע"ז תי' דכיון דהחזיר ע"י כפי' לא שמיה חזרה:

ב

(ס"ח אם יש עדים שידעו שחתמו) פי' הסמ"ע שלא ראו בתוך השטר הזמן כו' דא"כ ה"ל עידי הזמה ודברים תמוהים כ' דא"כ ל"ל בזמנו כתבנו כו' הא ע"כ לא שייך כאן אחרוהו דהא ראוהו לשטר ביום פלוני בשעה שחתמוהו אלא נלע"ד דמיירי בשטר קנין דכשר אפילו לא נכתב השטר ונחתם עד אחר זמן מרובה כמ"ש בסי' מ"ג לכן אותן העדים שראו החתימה ביום פ' אינם פוסלין אותן כי אפשר ביום הנזכר בשטר נעשה הקנין אלא שנכתב ונחתם אח"כ וא"כ צריך שיאמרו בזמנו כתבנו פי' שהקנין נעשה ביום הנזכר בשטר דאל"כ שמא נעשה הקנין מקודם זמן הנזכר בשטר וכתיבת השטר וחתימתו נמשכת ונעשית אחר כך ולא הזכירו בשטר שהקנין נעשה בזמן מוקדם מיום שנכתב השטר:

ג

(שם) והם שקרו ואמרו וכו' עיין בסימן מ"ג בסופו מ"ש ע"ז בדברי הטור:

ד

(סי"ד המוכסין סתמן פסולין) נראה לכל דעת רבינו ורמב"ם דמוכס הוא לעצמו מה שלוקח ע"כ הוא נחשד אפילו מסממא כי אין עליו כ"כ מורא מלכות אם לוקח יותר מקצבתו אבל גבאי הוא שהמלך מאמינו להביא לו מס שנוטל ויש עליו מורא מלכות אם יטול יותר מקצבתו ויחזק לעצמו כי יהיה גונב כיס המלך והא ודאי לא חיישינן שיתן גם המותר למלך דאין אדם חוטא ולא לו:

ה

(סי"ו מפריחי יונים) הטור חולק על הרמב"ם וכדי לבאר מחלוקתן אביא הסוגיא בקיצור תנן המשחק בקוביא פסול ופליגי בגמרא רמי בר חמא אומר משים דאסמכת' הוא ולא קניא ורב ששת אמר דלאו אסמכת' היא אלא לפי שאין עוסקים בישובו של עולם מאי בינייהו אומנות אחרת ותו תנן מפריחי יונים פסולים ופליגי אמוראי חד אמר דהיינו אחד אומר לחבירו אם תקדים יונה שלך ליונה שלי וחד אמר ארא פי' מלמד להביא יונים אחרים ויש בזה משום גזל ופרכינן מ"ד אם תקדימי כו' מ"ט לא אמר ארא א"ל ארא מפני דרכי שלום בעלמא ומ"ד ארא מ"ט לא אמר אם תקדימי א"ל היינו משחק בקוביא. וכתב הרמב"ם מפריחי יונים בישוב וכו' מדהקפיד דוקא בישוב ס"ל כמ"ד ארא ופ' ו' מה' גזילה כתב הרמב"ם דבקוביא עם ישראל יש בו משום גזילה ועם העכו"ם אין בו איסור משום גזל אלא שיש בו איסור שעוסק בדברים בטלים והקשה שם ממגיד משנה דהא אדחיא סברת רמי בר חמא דס"ל משום גזל ונדחק מאוד בכסף משנה בפרק יו"ד מה' עדות ליישב זה והרוצ' יעיין בדבריו ויש ג"כ קושיא בטור אליבא דרמב"ם דכאן כתב בשמו דפסול דוקא באין לו אומנות אחרת ובסי' ע' [ש"ע] כתב בשמו דפסול משום גזל ונלע"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם על נכון דודאי ס"ל דלא קי"ל כרמי בר חמא אלא כרב ששת דס"ל דלא הוי רק אבק גזל ומפריחי יונים ס"ל כמ"ד ארא וס"ל דג' חלוקות יש כאן דאורייתא ודרבנן ואבק גזל דהיינו משחק בקוביא ומפר' מאי דאמר ר"ש לפי שאין עוסקין כו' פי' אע"ג דאבק גזל בעלמא הוא ולא גזל גמור דהא לאו אסמכתא היא כמ"ש סי' ר"ז מ"מ יש עוד ריעותא דלית ליה שאר אומנות וחזקתו שאוכל אבק גזל ההוא אבל אי לא אכיל מיניה אין כח באבק גזל לפוסלו וזהו עיקר התי' של רב ששת להרמב"ם דהא רב ששת פליג על רמי בר חמא דס"ל דהיה גזל גמור ורב ששת ת"ל דלא ה"ל רק אבק גזל מש"ה אין פסול רק באין לו אומנות אחרת דאז אוכל מאבק גזל הזה ובזה ניחא מ"ס המגיד משנה ממסכת שבת פרק שואל מנה גדולה כנגד קטנה יש איסור משום קוביא דהיינו אבק גזל יש עכ"פ לכ"ע אבל בגזל דרבנן כגון ארא יש יפסול אפי' בלא אכיל וכ"כ התוספת שם דהא דאמרינן ארא מפני דרכי שלום בעלמא היינו למ"ד אי תקדמי אבל למ"ד ארא הוה גזל גמור הוא מדבריהם ומש"ה כשכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות גזילה איסור גזל דרבנן לא כתב שם שאין לו אומנות אחרת כי בלא"ה יש איסור אפי' באבק גזל רק לענין פסול עדות בעינן זה אלא שרבינו הטור היה מפר' דברי הרמב"ם אלו דבפ' ו' דהלכות גזיל' דמיירי ג"כ לענין פסול עדית וע"כ כתב עליו בסימן ש"ע ויראה שפוסל בקוביא משום גזל ומש"ה אפילו ביש לו אומנות אחרת אסור כו' ולפי הבנתי היה לו להקשות דברי הרמב"ם גופיה אהדדי עם מ"ש כאן דבעינן אין לו אומנות אחרת אבל אם נפרש דברי הרמב"ם כמ"ש לא יקשה כן אלא דשם לא מיירי רמב"ם אלא לענין איסור לחוד דבזה יש איסור בישראל אפי' בלא אומנות אחרת ולפסול בעינן דוקא אין לו אומנות אחרת ועם עכו"ם יש איסור ולא שום פסול להרמב"ם ונמצא לפ"ז ב' קולות וחומרא אחת דהיינו נפל לו ממון בירושה שאוכל ממנו כשר משחק בקוביא כיון שאינו אוכל אבק גזל ועוד קולא אחת משחק בקוביא עם עכו"ם אפי' אוכל ממנו אין כאן פסולי עדות רק איסור כמ"ש בפ' ז' דה' גזילה מחמת שעוסק בדברים בטלים ונ' שאיסור זה הוא סברא דנפשיה ולא פי' דברי רב ששת שאמר כאן לפי שאין עסוקין כו' פי' דהרמב"ם קאי זה אישראל מטעם אוכל אבק גזל כמ"ש וחומרא אחת יש אע"פ שיש לו אומנות אחרת אלא שאין מספקת לו לכל אכילתו פסול דעכ"פ אוכל אבק גזל אבל הטור מפ' מ"ש רב ששת לפי שאין עסוקין כו' הוא מטעם שאינו יודע מטיב משא ומתן וא"כ אף איהו ס"ל דמפריחי יונים בישוב להביא גוזלות פסולין רק בהנך תרי קולא וחד חומרא הוי להיפך דלהטור אפי' משחק עם העכו"ם פסול מטעם שזכרנו אבל אם יש לו אומנות אף שאין מספקת לו אומנתו מ"מ כיון שיודע בטיב משא ומתן העולם כמה קשה הוא הממון כשר הוא וס"ל בהנך אי תקדמי וכו' משחק בקוביא אין בהם גזל כלל מש"ה כשרים אם יודעים בטוב העולם ובזה נתיישב מ"ש הטור בסי' ש"ע עם מה שכתוב כאן גם מה שהקשה בכסף משנה על הרמב"ם גם בסמ"ע פי' בהנך תרי קולא וחומרא אחר שחולקים הטור והרמב"ם כמו שזכרנו ואפשר שנתכוין לכל מה שזכרנו:

ו

(סי"ח שכר לילך ולראות) כו' משמע אם כבר ראה אין ליטול שכר על הליכה להגיד העדות ונ"ל דהיינו בדבר שאין לו טרחא אבל במקום שיש לו טרחא יכול ליטול שכר על הליכה דראיה דאמרינן סוף פרק האיש מקדש הנוטל שכר להזות מי חטאת דההזאה פסולה ואמרינן שם דבכ"מ שכר ההבאה ממקום למקום ושכר מילוי המים שרי ליטול דלא רמיא עליה האי טרחא ובהדיא מדמה לה האם נוטל שכר לדון ולהעיד ונוטל שכר הזאה מש"ה יכולים ליטול שכר טרחת ההליכה ואין זה בכלל מה אני בחנם כנלע"ד:

א

ואצ"ל אם חייבים עליה מיתת ב"ד כו' נראה כל לאוי' שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקי"ל דאין לוקין עליה מ"מ נפסל דזהו אינו לקלות האיסור רק מחמת חומר האיסור וכמו כן לאו הניתק לעשה דאינו ניתן למלקות כי חיוב עליו להוציא ולבטל האיסור ובאמת אי ביטלו או לא קיימו כפי דעת ר"י ור"ל חייב מלקות וא"כ אין זה לקלות הענין ובזה נפסול ודאי לעדות לחומר איסורו. אבל לאו שאין בו מעשה דקי"ל אין לוקין עליו והוא לקלות הענין הואיל ולא עביד מעשה פטרו התורה ממלקות כי לא עבד איסור בפועל בזו לא נפסל לדעת הרמב"ם מהתורה כי אין האיסור כ"כ חמור. ובזה שקטה תמיהת בעל כה"ג בהגהת ב"י אות כ"ו וקושי' בעל המשנה למלך בפ"ד מהל' מלוה דתמה למה עדים שחתמו שטר שיש בו רבי' יפסלו אף דיש בהו מעשה בחתי' מ"מ ניתן להשבה ולפמ"ש הכל נכון ולק"מ ועיי' מ"ש עוד בזה. ואם הוא לאו דלא לקה מחמת התראת ספק כפי המ"כ שהביא בב"י א"ע סי' מ"ב משמע דג"כ לא נפסל לשיטת הרמב"ם ע"ש וצ"ל דמיירי בדבר שאין לאו מפורש בתורה דדבר המפורש בתורה ס"ל לרמב"ם דקי"ל כר"י דהוי התראה עיין בהל' שבועות והלכות סנהדרין להרמב"ם. ובזה אני מסופק לו יהיה דלא התרו בו כלל מ"מ נפסל ולמה יגרע זה ודוחק לומר דשם ישנו במציאות למלקות משא"כ גבי התראת ספק דאינו במציאות ולהן דין זה צל"ע:

ב

מפני שהם סוברי' מצוה קעביד וכתב הב"י בשם רי"ו דאיכא רבוותא דפסקו כר"פ דלא אמרינן סברי מצוה קא עבדי ופסולים לעדות מיהו אינם נפסלים אלא פסול דרבנן ותמה הב"י בממ"נ אי מפסלו ולא אמרינן הם סוברי' מצוה קעבדי אף מהתורה נפסלי' ועיי' ב"ח שדחק ולא ידעתי מה קשי' להו דהא כתבו הרמב"ן והרשב"א דכל צורכי מת הוה מלאכה שא"צ לגופיה וכתב רשב"א בשבת פרק האורג דהא דאמרינן דאין קבורת מת מצוה דוחה שבת הכל לר' יהודה דמחייב במלאכה שאצ"ל דלר"ש בלא"ה מותר דבר תורה דהוי מלאכה שאצ"ל וא"כ רי"ו ס"ל כדעת הר"ח והרא"ש דפסקו הלכתא כר' שמעון דמלאכה שאצ"ל פטור ואינה אלא איסור דרבנן וא"כ קוברי המת לא עבדי מלאכה של תורה ולא מפסלו רק מדרבנן ופשוט ושגגה הוא בידי השליטי' האלה:

ג

וי"א שאינו נפסל כו' עיי' מ"ש הסמ"ע דהריב"ש הכריע דבנשבע שלא לאכול ואכל נפסל אבל להיפוך לאכול ולא אכל לא מיפסל עיי' בש"ך שהביא בשם תשובת מ"ב דהלכה כדברי המכריע ואני תמה דהא כל טעמו של הריב"ש דהואיל דאין בו מעשה אין בו מלקות וכיון דאין בו מלקות לא נפסל לדעת הרמב"ם וזהו הכל למאן דלא פסל כלל אם עבר לאו שאין בו מלקות אבל לפי דעת הי"א בסעיף ב' מ"מ מיפסל מדרבנן אף בזו מיפסל מדרבנן רק מהתורה לא מיפסל ולכך לא קתני במשנה שבועות ביטוי דבמשנה לא קחשיב רק פסולי ד"ת ולא דרבנן כנראה שם במשנה אבל באמת מדרבנן מיפסל והריב"ש דלא הזכיר זה אפשר דלא ס"ל כהך י"א אבל לפי דהעלה רמ"א דמדרבנן נפסל אף בזה על כל פנים מדרבנן נפסל. ודוחק לומר הואיל בלא"ה רבי' מפוסקים ס"ל דבכל שבועות דלהבא לא נפסל אפילו בקום ועשה וא"כ מצטרפים הנך פוסקים דס"ל בלאו שאין בו מעשה אפילו מדרבנן לא מיפסל דזה לא משמע בדברי ריב"ש ולדינא צ"ע. והנה בגוף הדין דס"ל דלאו שאין בו מעשה לא נפסל לשבועה יש לדקדק מהא דפרכינן בריש פ"ק דב"מ נימא מגו דהוא חשוד אממון חשוד אשבועה וקאמר הגמ' לא אמרינן והביא ראיה מהא דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ומשני התם דמי קא יהיב ופריך הגמ' והא עבר על לאו דל"ת וקשה מה קושי' בשלמא בחוטף בטליתו דעביד מעשה גמור דנוטל של חבירו בזו שפיר אמרינן החשוד על לאו חשוד על שבועה משא"כ לאו דלא תחמוד דהא מתחילה בא לידו בהיתר בתורת שמירה רק עכשיו נמנע מלהשיבו לבעליו כי חומדו מה לאו שיש בו מעשה יש בו. ולכך לא נפסל לשבועה ומשביעין אותו ואף דנדחוק דפקדון בחזקת המפקיד קיימא ואם הקדישו מקודש ובשעה דיהיב דמי' לחבירו נגמר העושק והוי כמעשה מה נימא בהא דפריך שם בכופר בפקדון דפסול לעדות היכי דלא שייך אשתמוטי קמשתמיט ואמאי הא לא עבר על לאו שיש בו מעשה דבהתירא בא לידו וערשיו דכפר בו וכן הא דקי"ל מלוה ברבי' דנפסל משעת שימה אפי' היה הלואה מקדם ואף דלא כתב כלל והרי היא דיבור בעלמא. ובכל דיבור לאו כמעשה חוץ מנשבע ומימר ומקלל בשם. ולכן נראה לומר דמודה הרמב"ם ברשע דחמס דחמור דכתי' להדיא בתורה אפי' בלאו שאין בו מעשה פסול דכיון דחזינן דחומד ממון וכן משמע תשובת מהרי"ק שרש קכ"ו דבחימוד ממון לא בעינן מלקות ע"ש וצ"ע:

ד

או אנוס הייתי עיי' בש"ך דפי' בשם מהרש"ל דהיינו דהיה אנוס לישבע לשקר. אבל אם נשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו מ"מ אינו נפסל דאולי לא היה לו מעות באותו זמן ע"ש ויש כאן פקפוק דלפמ"ש הש"ע לקמן בסי' צ"ח סעיף למ"ד אם נשבע לפרוע לחבירו בזמן והגיע זמן ואין לו לפרוע אין מסדרין לו כלל והוא מחויב למכור חלוק ומכנסים שלו ויתפלש בעפר אפס ישלם כדי לקיים שבועתו וא"כ אנו רואין שהגיע זמן וכל מטלטליו בביתו ובגדיו עליו מבלי שנות וא"כ איך שייך דהוא אנוס עיי' לקמן בסי' הנ"ל שכתבתי כי נראה כי יש פוסקים רבים ובכללי הריב"ש החולק ע"ז וס"ל דאין מחויב למכור בגדיו ושפיר הך דינא דלעיל שייך אבל לפמ"ש הש"ע לקמן קשה ודוחק לומר דאף דשורת הדין כן מ"מ בעיניו נעשה כהיתר ולא נפסל בשביל כך דזה דחוק דהיה לו לשאול פי מורה כיון דידע דנשבע בפועל ואם ישאל המורה כתורה יורה לו ואם יסרב אשם בראשו ולכן צ"ע ועיי' מש"ל בסי' צ"ח:

ה

החולק עם הגנב כו' דין זה כתבו הריב"ש בא' שהעידו עליו שחלק עם הגנב שגנב בבית ישראל והיה מוכרח להחזיר מה שגנב עפ"י ב"ד וכתב הריב"ש דלא מיפסל לעדות וראיה דהאומר לשלוחו צא וגנוב מיפטר המשלח ע"ש ולדידי צ"ע דהתם לענין מלקות או לענין תשלומי כפל וכדומה אבל על כל פנים עביד איסורא שלקח וסייע לגנב ומבואר לקמן סי' שס"ט דעובר על לפני עור ואעפ"י שאין בו מלקות הא העלינו לעיל בדבר חימוד אף על לאו כזה מיפסל וכמ"ש הסמ"ע גבי טבח ס"ק ט"ז להדיא והעתקתיו באורי' אלא אף בלי זה הא בידו ממון של חבירו מהנגזל ולוקחו בידו לעכבו הרי הוא רשע דחמס ולא ידעתי הבדל בין כופר בפקדון דבהיתר בא לידו ומ"מ הואיל וכופרו פסול וזה לקח ממון חבירו באיסור וכופר בו ואינו מחזירו יהיה כשר לעדות הא של חבירו בידו בגזל גמור ויותר רשע דחמס מן כופר בשל חבירו מה שהוא אצלו בהלואה ובפקדון במקום דלא שייך אשתמוט ובזה ל"ש אשתמוטי דהא לוקחו משל גנב באיסור ועיין לקמן סי' שנ"ט ס"ח איזה עושק ע"ש. ולכן נראה או דעובדא דריב"ש היה שם שחלק עם הגנב לאחר יאוש בעלי' והוי יאוש ושינוי רשות ואע"ג דמ"מ מחויב לשלם דמיו הואיל וידע מ"מ אין כאן משל חבירו בידו להדיא או דשם בעובדא של ריב"ש לא היה תו הגזילה בידו דהא היה מחזירו ואע"ג דאמרינן דאם מחזיר בכפי' ב"ד לא מהני היינו בגנב וגזלן דאיסור שלהם משום ל"ת ולזו לא מהני חזרה בכפי' אבל כאן שכל עיקר פסולו דמעכב ממון של חבירו בידו מבלי תת לו אם מוחזר יהיה באיזה אופן עכ"פ אין בידו דבר של חבירו כלל וא"כ חוזר לכשרותו אבל כל זמן שלא החזירו ועודנו מעות של חבירו בידו ומעכבו לענ"ד פסול לכ"ע דגרע מכופר במלוה וצ"ע:

ו

שכתבנוהו ואחרנוהו כו' משמע מדברי הסמ"ע היינו בשטר הלואה וכתב בו דאקני דשטר כשר הוא אבל בשטרי מקח וממכר או בשטרי הלואה ולא כתב בו דאקני א"א לומר מאוחר ונראה דתליה במחלוקת הרז"ה ורמב"ן דדעת הרז"ה בריש ר"ה דעדים יכולים לומר טעינו בשנת מלך אפילו כת"י יוצא ממקום אחר ואפילו בטעות שאין עדים מצוים לטעות כלל כי יוכלו לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו והרמב"ן חולק וס"ל דוקא כשאין כת"י יוצא ממקום אחר או בדבר שמצוין לטעות ועיין לקמן סי' מ"ג ס"ח בהג"ה ובמש"כ הש"ך ובמ"ש שם וא"כ לשיטת הרז"ה מעולם אפילו ליכא חשש מאוחר אין כאן פיסול בעדים דאפי' אמרו כתבנו בזמנו דהרי יכולים לטעון טעינו בשנת המלך ותמור דהיה לנו לכתוב בשנה ראשונה למלך כתבנו בשנת שלשה וארבעה וכדומה ואין כאן אפשרי ומציאות להזמה כלל הא לא נחקרו עדותן בב"ד כלל על דקדוק הזמן וזהו נראה טעמו של הרז"ה דס"ל בשטר לא שייך הזמה מעולם והיינו הוא הטעם דלשיטתו אזיל דס"ל דיכולים לומר לא חתמנו על זמן ולא נחקרו עדותן בב"ד כלל על הזמן וא"כ מה הזמה יש כאן וא"ש לשיטתו אמנם הרי"ף ורמב"ם ס"ל כמו דעת הרמב"ן דאינם נאמנים לומר טעינו כהנ"ל וא"כ שפיר שייך בהו הזמה ולק"מ. ועיי' מ"ש עוד בדברי הרז"ה אבל זהו יש לו פנים בהלכה ת"ל:

ז

אם יש עדים שחתמו כו' כתב הסמ"ע ס"ק כ"ב הא דלא הוו עדים אלו עדי הזמה דאיירי דאמרו דראו שחתמו ולא השגיחו אז בזמן ומקום הנכתב בשטר ההוא כלל ולכך לא הוו עדי הזמה והט"ז תי' דמיירי בשטר קנין וא"כ אף דראו השטר נכתב יומו בניסן והם חתמו באייר י"ל דלמא הקנין נעשה בניסן וכתבו יום הקנין וגם זה דוחק דהא סתמא נאמר ברמב"ם וש"ע מבלי זכר דהוא שטר שיש בו קנין אבל לא הבנתי מאי קשי' להו כלל דהא אין כאן הזמה אלא שיעידו בגופן של עדים אבל זולתו הוי הכחשה וא"כ שטר שנכתב בניסן ועדים אחרים מעידים שבאייר כתבוהו אין כאן הזמה בגופן של עדים רק בענין השטר וה"ל הכחשה תרי מול תרי אלו עדי שטר אומרים נכתב בניסן ואילו תרי אומרים לא כי באייר נכתב ואין כאן פסול לעדי השטר דאלו באין בפ"ע ואלו באין בפ"ע ולכך מצריך שיעידו העדים על עדי שטר שהם עמנו היית' בניסן וכיון שהעידו בגופן של עדים הו"ל הזמה וחידוש שחדשה התורה דאחרונים נאמנים ולא הראשונים ומפסלי בהזמה וזה פשוט וברור. ולכך טרח בירושלמי בהא דתנן שטר מוקדם פסול למצוא דרך מי מודיע ולא אמר שעדים אחרים העידו שחתמו מקודם אלא דא"כ הו"ל תרי מול תרי ואין כאן פיסול בבירור ופשוט:

ח

נפסלו למפרע כו' קשה עדיין למה נפסלו למפרע מיום חתימת השטר שהוא בניסן דילמא אחרוהו וכתבוהו והא דהעידו בב"ד בזמנו כתבנו זהו שקר ואם כי גם בזה נפסלים ששקרו בב"ד ואמרו בזמנו כתבנו מה שהוא שקר והיה מאוחר מ"מ אין להחזיקן בפסול אלא מעת שהעידו כן בב"ד כי כתבוהו בזמנו ואז נעשו רשעים להעיד שקר אצל ב"ד אבל למה נחזיק אותם לפסולים למפרע מיום זמן שטר שהוא בניסן כי נימא כשרים היו באותו שעה ואחרו השטר ועכשיו נפסלו להעיד שקר שנכתב ונחתם בזמנו ואחרי זה מצאתי קושי' זו בט"ז בסי' מ"ג שלא במקומו אך תי' שלו מגומגם אשר כמעט כוונתו נסתרה ואין מובן לי ואפשר לכוון בדבריו דמהכ"ת ישקרו ויאמרו בזמנו כתבנו אם באמת אחרוהו והשטר והן כשרים למה להן לשקר וימנעו האמת אלא ודאי שלא נכתב כדין ולחפות על פיסול השטר וזייפתם אומרים בזמנו כתבנו וזהו דוחק דנימא בשביל אומדנ' קלה כזו שיהיו העדים פסולים למפרע ויפסול השטר ואולי בכיון אומרים כן לבטל השטר או שארי טעמים הואיל ואין לאחר השטר בתחילה וכדומה מהטעמים. ולכן יותר נראה דודאי דוחק לומר שהשטר מאוחר הוא וחזקתו שבזמנו נכתב וכ"כ ראב"ן באריכות דאין לומר דהשטר מאוחר הוא. וחזקתו דנעשה בזמנו רק כדי שלא לפסול העדים ולהוציאן מחזקת כשרות אמרינן דחוקים רבים ואמרי' דהשטר מאוחר וכדומה אפס לבל יפסלו עדים וישארו בחזקת כשרות וזהו אם ישארו בכשרותן אבל באומרים בב"ד בזמנו כתבנו והוזמו על כל פנים מעכשיו נפסלים דהא משקרי' בב"ד ומוציאין כזב מפיהם בב"ד ישראל ויש נ"מ בו לדינא דאם יש לו שובר מכ"ט באדר דאם הוא מאוחר השובר כשר לבטל השטר דע"כ קודם לניסן נכתב ואם בזמנו השובר אינו מבטל השטר וכהנה יותר וא"כ דעכ"פ נפסלים העדים רק כל הנדון אם למפסלם למפרע מניסן או מעת עדות ב"ד תו לא אמרינן דוחק דהיה מאוחר ואמרינן דרוב שטרות נכתבים בזמנם ולכך פסולים למפרע כיון דעכ"פ העדים נפסלים להבא וצ"ע. איברא בגוף הדין הזה דאם באו עדים שראו השטר הנכתב בניסן באייר דאנו לא פוסלין לעדים אלא מזמן אייר דאומרים באייר זייפו השטר וכתבו הזמן בניסן לזה אני תמה דהא כל הטעם משום דמחזיקין העדים בחזקת כשרות דאמרינן השתא דאיתרע ולא מיפסל למפרע והרב המחבר בי"ד סי' פ"א בגביטת שנעשו מבהמה הנמצאת טריפה פוסק כשיטת הרשב"א דאם ברור שהוגלד פי המכה דודאי היה שלשה ימים קודם השחיטה מטריפין למפרע דכיון דיצאה שעה אחת מחזקתה וא"א לומר עכשיו נטרפה תו לא מהני ליה חזקתה ומטריפין למפרע ועיי' בחדושי רשב"א ריש פ"ק דחולין שהאריך בזה ולמדו מן כתם וא"כ לפ"ז כיון דמאייר ואילך ודאי נפסלו ולא מצינן למימר השתא דנפסלו רק נפסלו מאייר וא"כ הרי יצאו מחזקת כשרות ונפסלים למפרע כמו בהמה הנ"ל דנטרפה למפרע והשתא בהמה דאיכא רוב מ"מ הואיל ויצאה רגע א' מחזקת כשרות מחזקינן למפרע מכ"ש באלו ובפרט דחזקת ממון מסייע דאיך טציא ממון עפ"י עדות ועיי' פ"ח י"ד סי' א' בשוחט ששכח הלכות שחיטה דג"כ מדמה להך דינו של רשב"א דהואיל דיצא רגע א' מחזקתו וא"א לומר ברגע א' נעשה טריפה אנו מחזיקין למפרע ומכ"ש בזו דודאי מאייר נפסל דנפסל אותם למפרע ועכ"פ יהיה בחזקת ספק מבלי להוציא ממון דהא איתרע חזקתם לדעת הרשב"א והרי"ף והרמב"ם אפשר דלא ס"ל שיטת רשב"א הנ"ל רק כדעת הרא"ש דאפילו הוגלד פי מכה מ"מ בגביטת שנעשו קודם שלשה ימים אין להטריפם דאמרינן בג' ימים הוטרפה ולמפרע כשרה ואף זה כיוצא בו בכל אופן אבל המחבר תפס בי"ד סי' פ"א בשיטת רשב"א קשה ודוחק לומר דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ואילך שנתברר פסולו אבל לא מספק וצ"ע כי מנלן זה דאולי הרי"ף והרמב"ם לא ס"ל כרשב"א:

ט

מיום שנודע כו' הר"ן הביא בשם הרז"ה וכ"כ הרז"ה להדיא דבעדות בשטר לא שייך הזמה ופי' הב"ח דהיינו דאין עונשין העדים לא בממון ולא במיתה וכדומה אבל מ"מ העדים נפסלים והעדות בטל והש"ך בס"ק י"ג הסכים עמו אעפ"י שהר"ן לא הבין כן ברז"ה וכתב דא"כ יהיה הרז"ה נגד הש"ס ריש פרק אחד דיני ממוטת וא"כ גם הרי"ף יכול לסבור כהרז"ה ודלא כהר"ן דכתב דהרי"ף חולק ארז"ה ע"ש ואני לא הבנתי דבריהם דאיך אפשר לכוון דבריהם בכוונת הרז"ה. דהא הרז"ה כתב דעדי קיום ודיינים יכולי' להיות קרובים לעדי שטר דכל הטעם דדיינים צריך להיות רחוקים מעדים כדי שיהיה בגדר לקבל עליהם הזמה ובשטר לא שייך הזמה א"כ לא שייך דדיינים לא יקבלו הזמה על עדים קרובים ואילו כדברי הב"ח הא עדיין שייך הזמה לפסול השטר והעדים ולדעת הש"ך דהוכיח מפרק אד"מ הוי זו בגדר עדות שאתה יכול להזימן וא"כ הדיינים לא יקבלו הזמה לפסול לקרוביהם לעדות ולשבועה ומ"ש זה מזה ויותר מזדקקים לענוש קרובם ממון משיהיו נזקקים לפסול קרובם לעדות ושבועה וכדי בזיון וקצף וא"כ עדיין בטלה הזמה דהוא עיקר הזמה לדעת הש"ך בשטר וגם הסברא דחוקה דמ"ש דלענין עונש ממון לא שייך בשטר הזמה וע"ש לענין פסול עדות דנימא ביה הזמה ומ"ש הב"ח ראיה מן הזמה שלא בפניהם דקי"ל הזמה לא הוי אבל הכחשה הוי לא הבנתי ראיה דבאמת העדים כשרים דקי"ל זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה רק העדות בטל דהוי הכחשה וכן משמע בטור סי' ל"ח דהוה רק הכחשה לבטל העדות שהעידו עליהם אבל לא לפסול העדים ולכן יפה הבין הר"ן בהרז"ה דאין בהם הזמה כלל אפי' לפסול העדים רק השטר בטל כאילו הוכחשו ולכך הם הדיינים הקרובים לעדים יקבלו הזמה דמה איכפת להו בשטר אם העדים לא נפסלו. ומה שהקשה הש"ך על הרז"ה מריש פרק אד"מ נראה מדבריו דנמשך אחר פי' תורת חיים והראב"ן דקושית הגמ' דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן אם אמרינן ד"מ בעינן דו"ח ואיך אמרינן שטר שזמנו באחד בשמיטה כשר דאחרוהו ה"ל עדות שאילה"ז ובזה קושי' הש"ך הא להרז"ה בשטר בלא"ה לא שייך הזמה. ואמת אם אמרינן להרז"ה כמש"ל בס"ק ה' דלכך לית ביה שטר הזמה דיכולים לומר טעינו בזמן אף באין מצוים לטעות א"כ אין מקום לקושי' הש"ך דודאי בס"ד דד"מ בעי דו"ח לא יוכלו העדים לומר טעינו בשנת המלך ולא יוכלו לומר על זה לא חתמנו דכיון דבעי דו"ח והזמן הוא גדר דו"ח הוא מעיקרי העדות וע"ז נשען כל העדות וזולתו אין בו ממש כלל ומאי דצריכין לדקדק בהו למאוד ולא שייך ע"ז לא חתמנו משא"כ לפי דקי"ל דלא בעינן בד"מ דו"ח א"כ אין זה מעיקר העדות ושטר שאין בו זמן כשר ושפיר יכולים לומר לא חתמנו רק על גוף העדות ובזה טעינו כי לא דקדקנו על בורי' ולק"מ כי דברי הרז"ה למסקנא ולא לס"ד. איברא אפילו נימא דאין זה כוונת הרז"ה רק נראה דהרז"ה אזיל לשיטתו דהקשה בפ"ג דיבמות איך מכשירין שטר הא ה"ל מפי כתבם ותי' כי מיפסל מפי כתבם על עדות אבל הלוה יכול להעיד מפי כתבו והם נעשים שלוחי' ללוה והם שלוחו של לוה וה"ל כאילו לוה כתב השטר ואין כאן מפי כתבם וא"כ אף לענין הזמה אם באנו אנו להזים העדים כי לא צוה הלוה ולא עשו שליחתו א"כ בטנה העדות וחזר הדבר לפי כתבם ואין כאן גדר העדות כלל והגע עצמך עדים שהיו מעידים עפ"י כתבם לא שייך בהו הזמה וא"כ אף זהו לענין פיסול ועונש עדות לא שייך שליחות של לוה וכי אנו פוסלים הלוה הלא אנו פוסלים הם ואיך נפסול אותם והם לא העידו כלל רק כתבו חוב של לוה ומועיל הזמה לבטל שטר דאנו אומרים לא היה בשליחות הלוה אבל איך שייך ביה הזמה כיון שאינו בגדר העדות כלל רק בגדר כתב הלוה וזה ברור ונכון לענ"ד בטעם הרז"ה ומה שטען עליו הש"ך מהך סוגי' דריש פרק אד"מ נר' דמכחן סיוע להרז"ה ומזה למד דינו דודאי לפי פירש"י כמש"ל בריש סי' למ"ד דאין הקושי' בגמ' כמ"ש הראב"ן דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן רק הקושי' דבשלמא אי בד"מ אין עדים צריכין דו"ח א"כ אמרינן סתמא דמילתא עדים קושט' קאמרי ומה דמצריכין דו"ח בד"נ משום הצלה דכתיב והצילו העדה ולכך כל כמה דנוכל ליישב דברי עדים שלא יהיו הם מוכחשים או זוממין מיישבי' אפילו בדוחק ולכך אמרינן האי שטרא מאוחר הוא. אבל אי בד"מ ג"כ בעינן דו"ח ש"מ דחשדינן לעדים דמשקרי ולכך בעינן דו"ח לברר האמת א"כ כשיש כאן הזמה למה טרחינן ליישב ולא אמרינן סתמא דנין כמכחישין ולא יאחרו השטר רק זייפהו זהו הפי' ברש"י כאשר כתבתי לעיל בריש סי' למ"ד וזהו הקושי' חל אף להרז"ה דמה בכך דלא שייך בשטר הזמה עיקר הקושי' מדחזינן דהצריכה התורה בד"מ דו"ח ש"מ דלא מחזקינן דעדים אמרו קושטא ואף בשטר אף דא"צ לקיים בהו כאשר זמם ולא חידשה התורה בו דין זומם כמש"ל הטעם מ"מ סברא הנ"ל לא זזה מן מקומו דחזינן אף בד"מ אין עדים בחזקת כשרות לומר ודאי קושט' קאמרי וא"כ אף בשטר אין בחזקה זו דודאי קושטא קאמרו דמ"ש וא"כ קושי' הגמ' דילמא שטר זייפא הוא וזה פשוט ונכון. והנה הא דלא פי' רש"י כראב"ן דהקושי' מן דהוי עדות שאילה"ז ממקומו מוכרח דהא פריך בגמרא ולמה לא פריך ממשנה שט"ח מאוחרים כשרים ומשני הא עדיפי דאפילו בא' בשמיטה דלא שכיח דזייפי וכו' ופירש"י א"כ קשה לומר דאיחרוהו על א' בשמיטה וקשה לפי' ראב"ן דהקושי' דהוי עדות שאילה"ז דאם יבואו עדות ויאמרו עמנו הייתם יאמרו השטר מאוחר וא"כ יותר דשכיח לאחרוהו והוא מצוי יותר אין בו הזמה דנטעון לעדים אחרוהו וא"כ הקושי' מן שטרי מאוחרין דשכיח האיחור יותר קשה מן שטר שזמנו בא' בשמיטה דל"ש האיחור דבמה דשכיח ודאי דלא יחול הזמה דנטעון להו דבר שכיח וקושי' הגמ' במקומו וצ"ע על ראב"ן ות"ח לישב סוגי' הגמ' לפירושם ולכן פי' רש"י דאין הקושי' מן דהוי עדות שאילה"ז רק הקושי' דלית לן למימר מאוחר וא"כ יותר הקושי' מן שטר שזמנו ב' בשמיטה דשם ודאי לית לן לטעון מאוחר ולהכשיר השטר כיון דלא שכיח בהו האיחור וא"ש. אך הא גופא קשי' על הגמ' עדיין ה"ל להקשות מן שטרי מאוחר וכו' ולא להקשות קושי' רש"י דיש לנו לומר דלא אחרוהו רק ה"ל להקשות קושי' הראב"ן דהא ה"ל עדות שאילה"ז והעדות פסול ואף דאמת דאחרוהו מ"מ כל עדות בשטר בטל דה"ל עדות שאילה"ז ועכצ"ל בשטר לא בעינן כך דבשטר בלא"ה לא שייך הזמה דהוא רק כאילו כתב לוה כהנ"ל וכמ"ש הש"ך באמת לדעת הרז"ה אין זו קושי' ולכך הוצרך הגמ' להקשות כפירש"י דאין לנו להכשיר השטר ועדיפא פריך מברייתא ודוק ודברי הרז"ה מוכרחים. ולשיטת הרי"ף ורמב"ם י"ל דס"ל ג"כ כפירש"י ומ"מ י"ל דבלא"ה יש לדקדק לפירש"י דכל הקושי' הוא הואיל והצריך התורה דו"ח בד"מ ש"מ דיש לחוש אולי העדים משקרים כהנ"ל וא"כ יש להבין אף דמשני בתר תקנה משום נעילת דלת לא בעי דו"ח מ"מ חיישינן לשקרא ד"ת וא"כ איך מכשירין מספק השטר ולא פסלינן וצ"ל הואיל דתקנו לבל נצריך דו"ח לא בעי לעשות תרי דסתרי אהדדי ולומר דנפסול השטר מספק דא"כ אף אתה תצריך בכ"מ דו"ח. וא"כ י"ל דודאי גם בס"ד ידע דמשום נעילת דלת לא בעי דו"ח ולכך לא פריך קושי' הראב"ן דידע הגמ' דנשנית לאחר תקנה רק קושי' הגמ' כמ"ש דמ"מ יש לפסול מספק כפי' רש"י וכמ"ש ולכך מתרץ לאחר התקנה לא פלוג עבדו רבנן וכמ"ש ודוק. ויש להרז"ה עוד מעט ראיה מכרעת לדבריו חדא הא דס"ד כתובות דף י"ח ע"ב דאפילו בכת"י יוצא ממקום אחר דנאמנים לומר העדי שטר אנוסי' מחמת נפשות היינו א"כ בטלה עדות השטר דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן וא"כ ד"ת דאף ד"מ בעינן דו"ח עדות בשטר היכי משכחת ליה אם יזימן יאמרו אנוסין ע"י נפשות היינו ודקארי ליה מה קארי לי' ועוד מהא דפליגי שילהי יבמות ר"ט ור"ע אי עדי נשים צריכין דו"ח ולא זו לדעת משאת בנימין ומהרש"ל דעדות קדושין לאוסרה לעלמא לכ"ע בעינן דו"ח וכן דעת הרבה מחברים כנזכר לעיל בב"י סי' למ"ד ועיי' א"ע סי' י' בב"ש וקשה א"כ הא דאמרינן בפ"ג דיבמות מפני מה לא תקנו זמן בשטר קידושין וקאמר הגמ' טעמא ע"ש כללו של דבר בשטר קדושין. לא היו כותבין זמן וקשה כיון דבעינן דו"ח איך יכשיר עדותן בלי זמן הא מחוסר ליה דו"ח ואין כאן עדות שיכול להזימה כלל ואפילו נימא דלא כמ"ב המהרש"ל דאף עדי קדושין א"צ דו"ח מ"מ לישנא דגמ' מפני מה לא תקנו זמן בקדושין משמע דהוא דבר ידוע ואין בו מהספק ותקנה קדומה דלא היה בו זמן וקשה לר' טרפון דס"ל בעדי נשים דו"ח בעינן הא צריך זמן וזה לא נראה כלל דבהא בתקנת זמן בקידושין יחלקו ר"ט ור"ע דבר זה מהנמנע דשאל מפני מה לא תקנו זמן ואי לר"ט בעינן באמת זמן דילמא באמת אף לר"ע בעינן זמן משום חיפוי דבת אחותו. וגם קשה כיון דא"כ ד"ת בגט בעי זמן ואי אין בו זמן הגט בטל דהא ד"ת בעי דו"ח רק ס"ל לר"ע דמפני תקון עולם בטלו לעדי נשים דלא יהיה צריך דו"ח ובגט הא הצריכו לכתחילה לכתוב זמן משום בת אחותו ומשום פירות א"כ לא חשו לתקון עולם דהא באמת הוצרכו זמן וא"כ חזר הדבר לדין תורה דצריך זמן ודו"ח ואם לאו הגט בטל ולמה באמת קי"ל דאם ניסת בלי זמן דבדיעבד הגט כשר דל מהכ' תקנת חכמים מ"מ דין תורה היכי אזיל ודוחק לומר כיון דבשאר עדי נשים בטל לדו"ח אף זהו בכלל הביטול דהא בהא לא בטלו כלל ועוד קשה א"כ דמהתורה גט פסול בלי זמן דלא הוה בי' דו"ח א"כ איך הכשירו רבנן ושרו א"א לעלמא ועכצ"ל כתירוץ הגמ' בכמה דוכתי דכל המקדש וכו' ואפקיעוהו רבנן לקדושין וא"כ קשה הא דתקנו זמן משום שמא יחפה ופי' רש"י דיתן עכשיו גט ויאמר דנתנו לה מקודם ול"ל לשקר יאמר האמת דנתנו לה עכשיו ומ"מ הקדושין בטלים למפרע ולהאי חיפוי לא חששו חז"ל כמ"ש התו' בשמעת' דבטלו מבוטל ע"ש וצ"ע דמה חיפוי לשקר שייך בזה ול"ל דלר"א דע"מ עיקר וע"ח הם רק לראיה דהיו ע"מ אף מהתורה א"צ דו"ח וע"מ ידעו זמנו וזהו דוחק דמ"מ הם עדות וה"ל מזויף מתוכו ועוד להרי"ף דקי"ל אף ע"ח כרתי אף לר"א מה א"ל וצ"ע ואולי ס"ל כשיטת החולקים בפירש התו' שמא יחפה להחזיר גרושתו וזהו לא שייך בהפקעת קדושין דמ"מ נשואה דרבנן היא ואם זינתה תחתיו מ"מ אסורה לו ועיי' בהרא"ש. ולכן ס"ל להרז"ה דבשטר לא שייך הזמה כלל ואף דו"ח בכלל דא"צ וא"כ לא קשיא כלל מכל הנך דבשטר לא בעינן דו"ח כלל ויש להרז"ה סמוכים גדולים בראי' מוצק לסמוך ונראה אף לרמב"ם החולק ארז"ה כשנדייק מ"ש דאינם נפסלי' אלא משעה שהעידו בב"ד שזה כת"י ואמרו בזמנו כתבנו ולכאורה הך שיעידו בב"ד שזה כת"י מיותר ואין ענין כלל לזה ואטו לא אפשר שכת"י יוצא ממקום אחר ומ"מ אמרו אין בזמנו כתבנו ואי דס"ל דאינם נאמנים לפסול השטר ואמירתם בזמנו כתבנו אין בהם נאמנות כי אולי אומרי' בכוון לפסול השטר ולאו כל כמיני' אם לא בשאין כת"י יוצא ממקום אחר וא"כ הם שאומרים זה כת"י ובזמנו כתבנו יש להם מגו דא"כ עדיין קשה באומרים כן דנפסלו למפרע מיום שראו עדים השטר ביד מלוה וכל השטרות שהיו נחתמים מן העדים בין כך פסולים וסתמא הוא אפילו כת"י יוצא ממקום אחר ואמאי ג"כ נימא שבכוונה אומרים כן לפסול השטרות ההם ולא כל כמיני' ובהא ליכא מגו אלא ברור דלא אמרינן כמש"ל הואיל והם פסולים מעכשיו לא מוקמינן ליה בחזקת כשרות והדר' הקושיא לדוכתא למה הצריך הרמב"ם שיעידו בב"ד שזה כת"י אלא ברור דאף הרמב"ם ס"ל בעדות בכתב לא שייך הזמה ודין הזמה לא הוי בעדות שבכתב כי אם בעדות שבע"פ אך כשאין כת"י יוצא ממקום אחר רק העדים מעידים על כת"י דקי"ל על מנה בשטר הם מעידי' וביאר הרמב"ם דצריכים לזכור העדות בע"פ בו ביום ובאותו מקום היה הלואה פלונית וא"כ פשיטא דיש בו תורת הזמה דמ"ש משארי עדות בע"פ ולכך כשחל עליהם הזמה אז ונפסלו אף למפרע נפסלו מיום כתיבת זה השטר דהא איתרע חזקת כשרותם דחתמו בשקר ועכשיו דנפסלו מחזיקין פסלות למפרע מיום שנודע שהיו שקרנים וכזבנים בשטר ועיי' מ"ש בקושית הרשב"א לעיל משא"כ בכת"י יוצא ממקום אחר דא"צ לעדותן בע"פ כלל בכתב לא חל הזמה וא"כ לא קשיא משטר קדושין וגיטין דאין בו זמן דבממ"נ אם כת"י יוצא ממקום אחר לא צריך הזמה ודו"ח כלל מפי כתבם ואי כת"י אין יוצא ממקום אחר הרי צריכין עדים להעיד בע"פ ואז פשיטא למ"ד דבעי דו"ח דהב"ד חוקרין ודורשין אותו כי אז עדותן הוי עדות בע"פ וצריך דו"ח ולק"מ. ודו"ק כי נראה נכון ומדוקדק היטב בדברי הרמב"ם דהצריך שיבואו עדים ויעידו על כת"י דאז שייך ביה הזמה אבל כשיוצא ממקום אחר הוי מפי כתבם ולא שייך כלל הזמה. וכן משמע מתו' כתובות דף י"ט ע"ב ד"ה אר"ש דהקשו מהא דאי עדים אומרים דאמנה הוא דנאמנים אף דשטר מקויים מהלוה דמודה שכתבו והקשה מהרש"א דהא בזה לא שייך הזמה דיאמרו עדים לא כת"י הוא זה ומה איכפת לן בהודאת הלוה אבל אם דעת התו' כרז"ה לק"מ דצ"ל הא דאמרינן אין מזימי' העדים אלא בפניהם לא קאי על שט"ח דלית בהו הזמה כלל רק אמרינן בעלמא אין מזימין אלא בפניהם וא"כ אף הכחשה ליכא אלא בפניהם וא"כ בשטרות אין שינוי בדין כמו בשארי דוכת' בד"מ ולא חילקו בו חכמים וכמו דבד"מ בעינן הכחשה בפניהם כן בשטרות אף דלית ביה הזמה וא"כ קושית התו' שפיר דאף בלוה מודה כן דמה נ"מ דלא שייך ביה הזמה הא בכל השטרות לא שייך הזמה ולק"מ ודוק וזהו לא נראה לומר דהואיל ד"ת א"צ קיום א"כ חל בהו הזמה להיות נפסלים ד"ת לעדות דזה לא שמענו בדעת מחברים כמ"ש הרמב"ם עד שיעידו שהוא כת"י ועיין לקמן סי' מ"ו בעדים מכחישים כת"י לכ"ע ד"ת בעי קיום ודוק:

י

אחד המלוה ואחד הלוה כו' והשמיט העדים משום דעדים אינם נפסלים דלא משמע להו האיסור והקשה ב"ח הא כתבו התו' שהמלוה ברבית דקתני במשנה איירי בפסול דרבנן דאפילו ברבי' קצוצה לא מיפסל אלא מדרבנן משום דלא משמע להו האיסור כיון דמדעתי' קיהיב הרי אעפ"י דלא משמע להו האיסור מ"מ מיפסלו עכ"פ דרבנן וא"כ אף העדים יפסלו מדרבנן ע"ש שהאריך וכן בתשובת פ"מ סי' ק"ה הקשה לב"י דס"ל כדעת הנ"י דלוה ברבית פסול מדרבנן דלא משמע להו האיסור ומ"מ מדרבנן פסול א"כ אף העדים יפסלו ואני איני מבין דבריהם וכי כלל הוא זה שרבנן פסלוהו לכל העובר איסור תורה ולא משמע להו האיסור שפסול מדרבנן וא"כ ה"ל למשנה לנקוט בקיצור כל העובר איסור אעפ"י דלא משמע להו פסול דרבנן אלא ברור שאין לדמות גזרת חכמים זה לזה וקצת מהעבריינים שפסלוהו אם עוברים איסור שאיסורו ד"ת אף דלא משמע להו וקצת דלא היה פוסלין כפי עוצם חכמתם ובינתם בדינים ותקוני הענין לצורך זמן ולכן אין כאן קושי' וגזרה שוה דנימא הואיל ופסלוהו למלוה ולוה דלא משמע להו האיסור שיהיו נפסלים גם עדים או מרב כדומה ואין לנו לדמות גזרות חכמים זו לזו בשום אופן ולק"מ:

יא

וי"א דבא"ר אינו נפסל אלא המלוה ולא לוה ויש להקשות הא דא' רבא סנהדרין דף כ"ח לוה ברבי' פסול ופריך הגמ' הא אנן מלוה ברבי' תנן ומשני מלוה הבאה ברבי' וקשה מה קושי' הא המשנה איירי ברבי' דרבנן בע"ש התו' דכל פסולים השנוי' במשנה הם פסולים דרבנן וברבית דרבנן באמת הלוה כשר ורבא דפסל לוה ע"כ איירי ברבי' קצוצה. ועוד דמשני מלוה הבאה בר בי' ואפילו לוה בכלל הפסול וצ"ל לדברי רמ"א היינו רבי' קצוצה וא"כ קשה אין קחשיב משנה פסולי דאורייתא דאי רצון המשנה למנות פסול דאורייתא טובא ה"ל לאשמעינן עד זומם מועלי שביעית מחללי שבת גזלני' וכל אינך דכוותי'. ומזה נראה דהיה לנ"י ראיה ברורה דס"ל דאף ברבי' תורה המלוה אינו פסול רק מדרבנן וא"כ שפיר פריך המשנה דקחשיב כל פסולי דרבנן אף מלוה ברבי' קצוצה קחשיב וא"כ קשה לחשוב לוה נמי ומשני שפיר מלוה הבאה ברבי' ואף לוה באמת בכלל והכל איסורא דאורייתא ומ"מ אינו אלא דרבנן ולכן צ"ל באמת להגהת רמ"א דהביא דעת וי"א דאינו פסול בא"ר צ"ל דמלוה בר"ק ג"כ אינו פסול רק מדרבנן ולא של תורה כלל וא"ש והרמ"א קיצר במקצת במקום שהיה לו להאריך ותמהני מתשובת פני משה ח"ב סי' ק"ה דכתב דמהך מילתא דרבא ה"ל קושי' להנ"י ונהפוך הוא דמזו ראיה להנ"י דאף בר"ק אינו פסול רק מדרבנן:

יב

משום דקסבר מצוה קעביד. כו' יש לתמוה במ"ש תו' סנהדרין דף כ"ה ע"ב ד"ה דעיקרא כו' הקשו למה חמסנים פסולים מדרבנן יפסלו מדאורייתא דהא אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו משמע מן התורה אף דיהיב דמי עובר לאו דלא תחמוד וכו' ע"ש ולא הבנתי קושיתם דמה בכך דטועים מ"מ נעשה להם כהיתר וטועים הם בדין וא"כ אף דבאמת טועים מ"מ אינם נפסלים כמו העדים ברבית דלא מפסלי אף דעוברים על לאו של תורה וא"כ ה"ה בהך דלא תחמוד אף דד"ת עוברי' מ"מ כיון דלא משמע להו אינם נפסלים. ודוחק לומר כי הך סברא תליה בפלוגתא דר"ה בריה דר"י ור"פ בקוברי מת בי"ט דר"ה אכשרינהו בשביל כך אף דעבדי איסורא משום דטועים הם ונדמה להם להיתר דמצוה קעבדו אבל ר"פ דפסלוהו ש"מ דלא מהני תי' זה להכשירם בעברם איסור תורה וא"כ הא דקי"ל דכל דנעשה להם כהיתר אינם נפסלים כמו עדי רבי' וכדומה היינו לפי דקי"ל הלכתא כר"ה בדר"י דקוברי מת כשרים לעדות אבל לר"פ אף עדי רבית פסולים דלא איכפת לן אם עוברים ונעשה להם כהיתר או לא וא"כ קושי' התו' דהא זה דהוסיפו עליהם לפסול החמסנים מדרבנן ברייתא היא וא"כ קשי' לר"פ למה אינם פסולים מהתורה ולא יהיו צריכים הכרזה וכדומה ואי דנעשה להם כהיתר הא ר"פ לא ס"ל הך סברא כי חדא דהא לישנא דתו' לא משמע דהקשו כן רק לר"פ ועוד דתו' דייקו מהך ברייתא שטר שיש בו רבית דעדים אינם נפסלים דנעשה להם כהיתר וא"כ עדיין קשה לר"פ הך ברייתא שטר שיש בו רבית הא מפסלי עדים ואי אמרינן לר"פ תי' אחר שכתבו התו' אף לר"ה בריה דר"י נימא תי' כן ומנ"ל לתו' לומר דעדי רבי' לא משמע להו ואינם נפסלים ולכן צ"ע לכאורה ולכן מה שיש לתרץ הא דאמרינן דלאינשי נעשה להיתר אין זה כלל מוחלט דאטו לא יש אנשים בעלי תורה וכדומה דיודעים שהוא אסור איסור תורה וא"כ עשית לכל העולם עמי הארצים שדיני תורה נעלם מהם ואם הוא ספק אם ידע איסורו ומ"מ עברו או דלא ידע ואשם איך נוציא ממון מספק וצ"ל הואיל ויש לו חזקת כשרות אוקמינן בחזקתו דסתמא דלא ידע ואילו ידע לא היה עובר עליו רק זהו אי לא איתרע חזקתו אבל כיון דרבנן פסלוהו לחמסן והוא עבר א"כ הרי איתרע חזקת כשרותו מדחזינן לו דעבר באיסור דרבנן וא"כ חזר הדבר לשל תורה דאולי ידע ועבר הרי זה ספק פסול מהתורה כך קושי' התו' דעל כל פנים ה"ל להיות ספק פסול של תורה שלא להוציא ממון עפ"י עדותו אפילו בלי הכרזה כדין פסול תורה וכן שארי נ"מ שיש בין פסול תורה לדרבנן וקושי' התו' שפיר אבל במקום דנוכל לומר דאף מדרבנן כשר דאוקמינן ליה בחזקות כשרות אמרינן דטעה וכשר לכ"ע שוב מצאתי סברא בתשובת פ"מ ח"ב סי' ק"ה דעבר איסורא דרבנן תו ל"ל אוקמי לי' בחזקתו חזקת כשרות ואיתרע חזקתו וכן מסייע ליה סברא דעבר איסורא דרבנן חשוד לשבועה אף שהוא איסור תורה ש"מ דאיתרע חזקת כשרותו ונחשד לאיסור תורה וא"ש:

יג

שלא ברצון הבעלי' כו' כתב הסמ"ע ס"ק ל"ב דאינם נפסלים מד"ת דעוברים לאו דל"ת דבלא דמי משמע להו וכן האמת עכ"ל בשם התו' וסותר דברי הש"ע לקמן בסי' שנ"ט ס"י. ודברי עצמו שם ס"ק י"ד דכתב להדיא דאע"ג דעובר על לאו ל"ת דאורייתא מ"מ הואיל ולאינשי לא משמע לא נפסל והשיג על הע"ש דכתב דמהתורה אינו עובר ולכן דבריו פה צל"ע וכ"כ מ"ש הכ"מ בפ"י מהל' עדות על מ"ש הרמב"ם העובר על גזל של דבריהם כגון החמסנים וכו' וכתב הכ"מ דלא תחמוד בלא דמי משמע וכן האמת וצ"ע הא כתב הרמב"ם להדיא בפ"ק מהלכ' גזילה אפילו המרבה רעים על חבירו למכור לו שלו בדמי' עובר על לאו דל"ת ע"ש ולכן צ"ל אף דמהתורה אסור מ"מ לאינשי לא משמע ולא נפסלו כהנ"ל והא דנקט הרמב"ם בלשונו גזל מדבריהם היא כי מהתורה אינו בגדר איסור גזל עד שיצטרך להשיב כדכתיב והשיב את הגזילה רק הוא לאו מיוחד בפ"ע שעובר עליו אבל אם קנה הכלי אין מחויב להחזיר ולא נתקו התורה להישבון והרי זה כמו שארי לאוין אבל חכמים עשוהו מדבריהם כגזל וא"כ כופין אותו להחזיר הכלי שחמד כדין גזלן וכל תורת דין גזלה עליו ולכך הואיל וחכמים קבעוהו שיהיה בכלל גזלה פסלוהו להעובר וחומד כדין גזלן אף דבלי דמי משמע להו בלאו דלא תחמוד כו' וא"ש גזל מדבריהם ולק"מ ודברי הסמ"ע וכ"מ צ"ע:

יד

ואם נודע שלקחו אפילו פ"א כו' נסתפק הרב"י בכ"מ כשנודע שהיו לוקחים פ"א אם הם פסולים ד"ת או מדרבנן דמור' התירה לנפשיה שהוא עוסק במלאכות המלך וראוי לו ליטול שכר ודעתו נוטה שהוא פסול מהתורה עכ"ל ומדברי התו' בסנהדרין דף כ"ה ע"ב ד"ה סתם גבאי כו' דכתבו דאתא לאשמועינן אע"ג שהחזיר הנבאי והמוכס פסול דלא דמי לשאר גזלן וכו' ולא תי' בפשוט דנעשה להם כהיתר ולכך פסולים מדרבנן א"ו דלא סבירא ליה הך סברא וכ"ז שלא החזיר פסול מדאורייתא רק עיקר פסול מדרבנן בשהחזיר וכן נכון. ובפרט לפמש"ל בישוב דברי התו' גבי לא תחמוד דאף דיש לספק אולי טועה ומורה היתר דכיון דעכשיו פסולים מדרבנן הרי הוא בחזקת פסול דאורייתא דאיתרע חזקתו:

טו

הרי זה בחזקת שאוכל מהקוביא כו' להיות כי דברי הסמ"ע ס"ק מ' קצת מגומגם במ"ש הנאת גוף וגם מ"ש הואיל ונתגדל במעות איסור דברים אלו דחוקים וא"צ לענין זה לכן אמרתי לברר הדברים ביותר ואם כי נראה כי גם הסמ"ע כיון עליהם והוא דבגמרא אמרינן רמב"ח אמר הטעם דלכך משחק בקוביא פסול משום דהוי אסמכתא ור' ששת אמר משום דאינו עוסק בישובו של עולם והרמב"ם פ"ו מהל' גזילה פסק משחק בקובי' הרי זה גזל מדבריהם והקשה המ"מ א"כ למה צריך טעם בהלכות עדות לפסול משחק בקובי' הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם הא בלא"ה גזלן מדבריהם פסול לעדות וכן מוכח בגמרא דנ"מ בין רמב"ח לר"ש ביש לו אומנות בלי זה דלרמב"ח מ"מ פסול ונראה לישב דהאמת כפי' המ"מ דיש לרמב"ם ראיה מהך דפרק השואל דלא יעשה מנה גדולה נגד קטנה משום קובי' ש"מ דקובי' אסור רק סבירא ליה לרמב"ם דמדרבנן אסור וסבירא ליה כמ"ש הרמ"א בהגה ס"ג דבפסולי רבנן בעינן רשע דחמס ומשחק בקובי' אינו רשע דחמס כי אין נעשה בשביל חימוד ממון ואדרבה על הרוב יותר מפסידי' מאשר מרוויחים ורובם שירדו מנכסיהם עי"כ וכל מגמתם רק לנחת בעלמא ולבלות זמן כאשר הנסיון יום ביומו מעיד על זה ואם כן אין כאן רשע דחמס ואין כאן פיסול אך במי שאין לו שום אומנות רק בזה השחוק אם כן ברור שמשחק בשביל חמדת ממון כי לחמו הוא והוי רשע דחמס ופסול בגזילה דרבנן אבל אם אסמכתא לא קני' א"כ הוי גזל של תורה וא"צ חימוד ממון וכל גזלן ומשחק בקובי' אפילו אינו עושה בשביל חימוד ממון פסול וא"ש. דסבירא ליה לרמב"ם ודאי בשביל שאין עוסק בישובו של עולם אין טעם לפוסלו ואם כן כל הטיילים ובטלנים יפסלו לעדות רק כך הפי' רמב"ח סבירא ליה אסמכתא לא קני' ואם כן הוי גזל של תורה וא"צ רשע דחמס ולכך אפילו יש לו אומנות פסול אבל ר"ש סבירא ליה אסמכתא קני' רק הוי גזל מדרבנן וא"כ בעינן רשע דחמס ולכך בעוסק בישובו של עולם אינו רשע דחמס ומיכשר אבל באינו עוסק ואין לו אומנות רק זה הרי זה בחזקת שאוכל ממנו וה"ל רשע דחמס ופסול וכ"פ הרמב"ם דהוי גזל מדבריהם ומיפסל לעדות כשאין לו אומנות דהוי רשע דחמס וזה ברור וגם הסמ"ע נתכוון לזה אלא שלשונו בלתי ברור ומגומגם בזה כמ"ש. וכתב הסמ"ע לדעת הרמב"ם אפילו יש לו מה להתפרנס רק אין מספיק למחייתו פסול דהרי זה אוכל מהקובי' והוא רשע דחמס ואם יש לו מעות שאוכל הימנו אעפ"י שאינו מתעסק בו מ"מ כשר אבל לדעת רש"י וטור עיקר טעם לא בשביל גזל רק הואיל ואין עוסקים באומנות אין להם יראת חטא (והסמ"ע כתב לשון הטור דממון קל בעינו ולדבריו קשה לעדות אחרת מה שאינו ממון יוכשר אבל לפי' רש"י דאינם יראי חטא א"ש) וא"כ בשיש להם ממון שאוכלים הימני מ"מ פסולים ולהיפוך אם יש להם קצת אומנות דעכ"פ יודעים עניני וטיב מו"מ כשרים ותמה הסמ"ע על הרמ"א דלא הביא כלל דעתם וסתם כמחבר ולא הזכיר עוד נ"מ שיש אם משחק תמיד עם הגוי בקוביא דלרמב"ם לא מיפסל דהא אין כאן איסור גזל של דבריהם אבל להטור ורש"י מיפסל דסוף כל סוף אינו עוסק בישובו של עולם. אבל הרמ"א סתם כאן וסמך עצמו על מה שכתב לקמן בסי' ש"ע ס"ג ע"ש וכתב דפשט המנהג דלא כרמב"ם ולית בי' גזל רק מפני שאין עוסקים בישובו של עולם וממילא מובן כל הנ"מ של הסמ"ע ובפרט דאם אין לו אומנות דאפילו משחק עם גוי פסול ע"ש:

טז

אין מוסרין עדות לע"ה כו' הב"י תמה על הטור שהשמיט דעת אביו הרא"ש דסבירא ליה דאנן מקבלין עדות מע"ה כדי שלא ילך ע"ה ויבנה במה לעצמו ועיין בב"ח במ"ש ויותר נראה דהואיל עכשיו רוב ע"ה בקיאים ועוסקים בדרך ארץ ואם כן כשיש א' שאין בו דברים הללו אין לקבלם דלא שייך האי טעמא שיהיו בונים במה לעצמן כיון דרוב ישנן בדרך ארץ ולא איכפת לן ביחיד וכ"כ המג"א בא"ח סי' קצ"ט ס"ק א':

יז

א"צ הכרזה כו' לפמ"ש הסמ"ע לקמן ס"ק נ"ה בשם נ"י דלאותו עדות שהוא נפסל ע"י א"צ הכרזה אם כן יש להבין ל"ל הטעם שאין זה כשארי פסולים הצריכים הכרזה הא בכל פסולים איכא כן וצ"ל כפי מ"ש הר"ן בפ"ב דקדושין דהנוטל שכר להעיד לא לבד לאותו עדות נפסל אלא לכל עדות שהעיד אח"כ נפסל דהוא בחזקת שנוטל שכר להעיד עד שיתברר שלא נטל שכר וא"כ לק"מ דה"א לעדות שהעיד אח"כ יצטרך הכרזה למען ידעו שהוא בחזקת שנוטל שכר ולא יקחוהו לעדות כי כן לא יוכלו לברר שלא נטל שכר ויפסל העדות וקמ"ל דמ"מ לא בעי הכרזה דהואיל ואין פסולו ברור ויש בו תקנה להחזיר וכל פסולו אינו אלא קנס חז"ל והרמ"א קיצר דה"ל להעתיק דעת הר"ן דגם העדות להבא פסולים ועלה הוה ליה לכתוב דאין צריך הכרזה. וגם משמע מזה הואיל ואין בגדר הפסול אם היה שלשה עדים וא' מהן נטל שכר עדות השנים הנשארים כשרים דלא הוי כנמצא א' מהן קרוב או פסול וכן כתב הריטב"א פ"ב דקדושין ואם ראובן נתן שכר ללוי להעיד לו בדברי ריבות שיש לו עם שמעון והעיד לוי לטובת שמעון וחובת ראובן נראה דעדותו כשרה דהאי אייתי חובתה לנפשו והפסיד שכרו ולא יהיה חוטא נשכר וגם אם לא כן אתא לערומי:

יח

אסור לקבלו והקשה הסמ"ע הא אמרינן בפרק זה בורר דבר חמא קיבל כרגא דר' פפי לכולה שתא בשביל דהיפך בזכותו ותי' בשם הרא"ש דר"פ בלא"ה פטור ממס עכ"ל והקשה הכה"ג לעיל סי' ט' מה טובתו של ב"ח דקיבל כרגא הא זולתו היה ג"כ פטור ואי נימא דמ"מ היה פורע מס ממידת חסידות ואם כן עדיין קשה איך שבקי' ר"פ לחסידותי' להיות נהנה בשל אחרים במקום לזות שפתים דשוחד דאסור כמ"ש הרמ"א ועוד הקשה לפי מ"ש הרמב"ן לקמן בסי' קס"ג דכרגא דמלכא שהמלך מטיל על איש פרטי אף ת"ח חייבי' וראי' שלו מהך כרגא דר' פפי וא"כ לשיטתו קשה קושי' הנ"ל איך קיבל ר' פפי מב"ח ונראה דהך דין של רמ"א דאסור לקבל דורון ממס ל"ק דלא שילם ב"ח מכיסו רק השתדל אצל המלך לפוטרו וא"כ א"ש כיון דמהדין היה פטור ממס רק המלך עלל עליו ליתן והוא השתדל לפוטרו א"כ מה הנאת ממון ומה מדת חסידות יש כאן בלא"ה חובה על ב"ח לראו' להשתדל מהמלך ולהקל מעלילות המלך שלא כדת. וגם קושי' הרמב"ן מיושב דהוא דקיבל על עצמו להשתדל אצל המלך לפוטרו ובשביל כך אין המלך מטיל יותר על שארי בני ישראל כמ"ש הרמב"ן להדיא וא"כ זה נהנה וזה לא חסר. ויותר נראה דהרמב"ן והרא"ש אזלו לשיטתן בהא דאמרינן בפורע חוב של חבירו שלא מדעתו דמ"ד דפטור יליף ליה ממודר הנאה מחבירו פורע את חובו אפילו בב"ח דוחק ותורם שקלו אפי' בגזבר הממשכן דהוי מבריח ארי וא"כ אמרו באיסור נדרים דהוא איסור חמור של תורה מכ"ש דאמרו בכאן שהוא רק נראה כשוחד או הטלת שכר על דינו דודאי יותר קל מנדרים וקונמ' ופשיטא דמותר ולכן להרמב"ן הפי' דבר חמא קיבל כרגא היינו דפרע להמלך המס בשביל ר"פ בלי שאמר לו ר"פ לפרוע וא"כ הוי פורע חוב של חבירו וזהו מותר במודר הנאה וכ"ש בזה ולק"מ אבל הרא"ש אזיל לשיטתו לקמן בסי' קכ"ח דחייב לפרוע ואסור במודר הנאה בב"ח דוחק כמ"ש הטור להדיא לקמן. וא"כ אף בדין אסור ולכך הוצרך הרא"ש לומר דת"ח פטור מהמס והוא השתדל אצל המלך וא"כ לא עשה כלום כמש"ל וכל אחד אזיל לשיטתו ולענ"ד אמת נכון הדבר ולמדנו מזה כלל שלא תמוט כל שבנדרים מותר ולי' ביה משום הנאה אף בדין מותר בפרט לאחר שדן דליכא כאן חשש שוחד רק נטילת שכר על הדין או שוחד מאוחר וזהו אינו כיון דבנדרים מותר ודוק:

יט

לסיבת יסורים כו' לא הבנתי מה ענין דין זה להלכו' עדות דבעדים לא שייך דין זה כלל דהא עדות צריך להיות בב"ד ובממ"נ אם יודעים הב"ד דאנוס הוא איך יקבלו עדותו או וכי יאנסהו הב"ד של ישראל ח"ו ואם לא ידעו הב"ד דאנוס הוא איך נאמן לומר אח"כ אנוס הייתי כיון שהגיד כו' ואם יש עדים אחרים ג"כ ה"ל תרי לגבי תרי כמבואר לקמן סי' מ"ו ע"ש ובגוף הדין הנזכר בתשובה של מהרי"ק דאיירי באחד שהודה ע"י יסורים שעשו לו ערכאו' שיש לזה מעות אצל חבירו בפקדון וביקשו להטיל שבועה על חבירו דה"ל כטענת ברי הוגד לו מפי אחר וע"ז השיב מהרי"ק דאין זה כלל נחשב לטענת ברי כי מה שאמר בערכאות היה עפ"י יסורים ואין בו ממש והוי רק טענת שמא אבל אין ענין זה לעדות כלל. ומקומו בהל' טוען ונטען ואולי דמיירי דקיבל על עצמו כל מה שיעידו בערכאות והעידו עפ"י יסורים כדרכם להכות לעדים הנחשדים בעיניהם וקמ"ל דאין בהם ממש כי לא ע"ז קיבלם ודוחק:

כ

עבד וכו' הרמב"ם נתן טעם דעבד פסול לעדות דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו מה אחיו בני ברית כו'. והקשה הכ"מ וביותר האריך בו הלח"מ הא רבנן ס"ל ב"ק דף פ"ח דהחובל בעבדים חייב בכולן דכתיב איש ואחיו יחדו ועבד אחיו במצות ופריך הגמ' א"כ עבד יהיה כשר לעדות ומשני ק"ו מגזלן ואשה ע"ש וא"כ הרי מבואר דלפי דקיי"ל כרבנן עבד בכלל אחיו רק אתמעט מכח ק"ו ונר' דקשיא ליה לרמב"ם קושי' התו' דממזר יהיה פסול לעדות מק"ו מגזלן ומה גזלן שכשר בקהל פסול לעדות מכ"ש ממזר וא"ת מה לגזלן שכן מעשיו גורמי' אשה תוכיח וכו' ותי' התו' לא שמיע ולא ס"ל לרמב"ם ולכן ס"ל לרמב"ם דודאי לא יועיל ק"ו לגרועי קרא דכיון דכתיב לאחיו וממזר אחיו הוא א"כ לא יועיל ק"ו לגרועי קרא והא דמועיל בעבד הטעם וודאי אילו אין לנו פי' על אחיו רק פי' אחיו במצות ודאי דלא היה מועיל ק"ו לגרועי קרא רק יש כאן עוד פי' על אחיו אחיו בברית רק סתמא דמילתא אמרינן פירושו של אחיו היינו במצות אבל כאן דיש ק"ו מסתבר לומר דפי' של אחיו היינו בברית ונפק העבד מהך כללא דעדות והקרא וק"ו אתיא כחדא וכל מה דנוכל להשות שתיהם עבדינן וא"ש אבל בשאר דוכתי דליכא ק"ו דרשינן אחיו כפשט' אחיו במצות רק כאן מכח ק"ו צריכין למדרש לאחיו על הך ילפותא ולק"מ וא"כ באמת אתמעט עבד מקרא דלאחיו דמק"ו מוכח דפי' של אחיו היינו אחיו בברית העתיקו הרמב"ם כן ולק"מ:

כא

מומר שחזר וכו' עיין באורים שהעתקתי לשון הסמ"ע והש"ך כתב בס"ק כ' דלפ"ז דוקא במומר לע"ז שייך דין זה וז"א דבכל עבריינים אמרינן דמיד שקיבל מסממא יקיים דמהרי"ק יליף דין זה מהך דהנושא נשים בעבירה נודר יורד ועובד ומגרש וא"כ שייך זה בכל עבריין ע"ש ובאמת לשון הרמ"א מורה כדברי הסמ"ע וכן בתשובת מהרי"ק הנ"ל לא נזכר שם רק בענין מומר ובאמת מה שכתב הש"ך דהא מהך ראיה נודר יורד וכו' משמע דאמרינן כן בכל עבריין נהפך ומשם אין ראיה כלל דהא הנושא נשים בעבירה אעפ"י שקיבל על עצמו שלא ליקח עוד נשים האסורות לו מ"מ אסור לעבודה עד שיעשה נדר בפועל ש"מ דחשדינן ליה שלא יקיים קבלתו עד שידור כי על זה שיחלל נדרו לא נחשד הרי דלא מהני קבלה ואיך נאמין בעבריין על קבלתו אלא ודאי צריך דבר מוכיח וניכר לכל שחזר ולכך בכהן בקבלה לחוד אין כאן דבר הניכר שחזר ולכך בעינן נודר בפועל דהוא דבר המברר שחוזר כמ"ש כי לא נחשד בזה וגם במומר לע"ז שיבדיל עצמו מתאות עה"ז והמון חוגג של גוי' הוי מעשה הניכר דחוזר כמ"ש הסמ"ע והרי זה כנודר הנ"ל וא"ש. ובפרט כי בלא"ה אין זה מהך דנודר ראי' גמורה והיא רק סמך בעלמא דבשלמא התם אף דנושא נשים הפסולים לו דבר תורה אינו נפסל מעבודה ונשיאת כפים כי לא נתחלל קדושתו בזה רק חכמים קנסוהו והם אמרו והם אמרו בנודר שישוב לכשרותו אבל ברשע הפסול לעדות ד"ת אל תשת כו' איך נכשרוהו בקבלה בעלמא ומכ"ש במי שרגיל ונשקע בעבירה ולכן מהנודר הנ"ל הוא רק סמך בעלמא ועיקר הטעם כמ"ש הסמ"ע דנכרים הדברים שהם אמת והבו דלא לוסיף כי במומר גופי' בהגהת מרדכי פרק אלמנה ניזונ' תשובת מהר"ם ב"ב משמע דאפילו במומר לע"ז צריך תשובה גמורה ואעפ"י שבאמת הנדון דשם נכרים הדברים שהיא תשובה של רמי' מ"מ הראי' שהביא מהר"ם מן הנך עובדי' דפז"ב ומיהא דגנב קבא כו' משמע בכל מומרים לא מהני בקבלה רק בתשובה גמורה ניכרת שאין בו רמי' כלל ולכן במומר לע"ז גופי' צ"ע ונמסר לפי ראות עיני ב"ד:

כב

קודם שהכריזו עליו כשרה עיין אורים דכתב הסמ"ע בשם הנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרז' וכתב הש"ך בס"ק כ"ב דקשה דהנ"י לא כתב כן אלא בס"ד דפריך הגמרא בהך דאמר לדידי אויף ברבי' ותיפוק ליה לוה ברבי' פסול לעדות והק' הנ"י הא ה"ל פסול דרבנן ובעי הכרזה ומשני דלאותו עדות א"צ הכרזה אבל למה דמשנינן פלנינן דבורא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבורי' לא משכחת ליה להאי דינא וכו' וצ"ע לאיזה צורך כתבו הב"י וד"מ וסמ"ע דין זה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דאם כוונתו דאינו במציאות כלל לק"מ דטובי איכא עדים שחתמו בשטר בשכר בי"ט שני של גליות דפסולים לכ"ע מדרבנן ואפילו רשע דחמס מיקרי כשעושה בשכר ואם כן זולת דעת הנ"י לא שטר ההוא מיפסל דהא הוא פסול דרבנן ולא היה להם הכרזה אבל לדעת הנ"י כיון דבאותו עדות נפסלים א"צ הכרזה והשטר פסול וכן כיוצא בזה כאשר נכתב עוד איזה דברים לדוגמא ואם כוונת הש"ך דלמסקנא לא קיי"ל דין זה זהו דוחק כיון דבקושי' הנמרא מוכרחין אנו לומר כן מהכ"ת נימא דבמסקנא חזר בו ואילו דין זה בנ"י לחוד החרשתי הלא דין זה מוכרח בתו' ב"מ דף ה' ד"ה בלי דמי שהקשו איך ישבע שאינו ברשותו משום שמא נתן בו עין הא עכ"פ הוא בכלל חמסן דפסול מדרבנן וקשה הא בעי הכרזה ולא נפסל אלא צ"ל דלאותו עדות שנפסל לא בעינן הכרזה. וכן בפרק איזהו נשך דף ע"ב ד"ה שטר וכו' דהקשו הא עדים פסולים ותי' ברבי' דרבנן וכתבו ומ"מ לא נפסלו מדרבנן משום דלא מרוויחי' כו' עכ"ל משמע הא מרוויחים דנטלו שכר בשביל כך וכדומה היה השטר פסול וקשה הא לא היה להם הכרזה ועכצ"ל דלאותו עדות א"צ הכרזה והיינו כדעת הנ"י והרי ג"כ נ"מ כמ"ש. וכן יש עוד נ"מ כשהוא מעיד ששחק עם א' בקוביא וכן שנים אחרי' מעידים כן וא"כ לא שייך אין אדם משים עצמו רשע דביש שני' אחרי' מעידים כן לא אמרינן זו וכמ"ש התו' בסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו וכו' וכן במכות דף ו' מ"ש ולפ"ז בטלה כל עדות דה"ל נמצא אחד מהן פסול דכל העדות בטלה רק הא לא היה לו הכרזה אבל לפי הנ"ל דלאותו דבר א"צ הכרזה א"כ ע"י השחוק ההוא נפסל דלאותו דבר א"צ הכרזה וה"ל כנמצא קרוב או פסול וכהנה טובי נ"מ. איברא אף שכתב כן הנ"י והוכחנו דגם התו' ס"ל כן מ"מ לאו ד"ה היא ויש בו מחלוקת הפוסקי' דהרי הרשב"א בחדושיו לב"ק בסוף פרק הכונס הקשה קושי' התו' על שבועה שמא עיניו נתן בה דהא מ"מ פסול מדרבנן בכלל חמסני' ותי' דלא ה"ל הכרזה ולא מיפסל וא"כ מבואר דס"ל דאפילו לאותו עדות שנפסל בעבורו צריך הכרזה. וכן על הך קושי' התו' בפ' א"נ בשטר שיש בו רבי' דהקשו התו' הא עדים מפסלים הביא הריב"ש בסי' תק"ב תי' בשם יש מפורשים דאיירי ברבי' דרבנן ולא מפסלו מדרבנן הואיל ולא ה"ל הכרזה ע"ש ש"מ דס"ל דאף לאותו עדות שנפסלו צריך הכרזה וא"כ כיון דיש כאן מחלוקת רבוותא יכול המוחזק לומר קים ליה כהנ"ל בקונטרס התפיסות ולהך רבוות' דס"ל דלאותו עדות ג"כ אין נפסל קשה מה פריך הגמ' ותיפוק ליה דה"ל רועה הא על אותו רועה לא הכריזו דהא באמת לא היה רועה שלו בשלמא להנ"י י"ל ג"כ דזה ידע דהוא רועה ומסרו לרעות ה"ל כלאותו עדות אבל להחולקים קשה וצ"ל כמ"ש כה"ג לקמן בסי' צ"ב דלמיפסל לשבועה א"צ הכרזה דשם לא שייך פסידא וצ"ע ודוק:

כג

או שבא על אשתו כו' כתב הסמ"ע בשם תשובת רשב"א סי' אלף רל"ו דאם אמר אשתך זנתה עמי פלגינן דבורי' די"ל אשתך זנתה מבלי עמו ובין אם אמר אני זניתי עם אשתך דא"א למפלג דבורו ע"ש ויש להבין למה השמיטו המחבר כאן ובא"ע באומר שזניתי עם אשתך דנאמן לאוסרה כמבואר שם סי' קט"ז ולא חילק כלל בין כשאומר אני זניתי עם אשתך או להיפוך אשתך זנה עמי ודוחק לומר כי דין זה של רשב"א תלוי במחלוקת הראב"ן והראב"ד שכתבתי לעיל סי' ל"ג גבי קרובי נרצח ס"ק י"א והן שני תירוצים האמורים בהרא"ש ספ"ק דמכות אי פלגינן בלישנא דאמרינן אשתך זנתה ולא עמי או דבלא"ה דהוי בע"ד ואינו בגדר עדות והרשב"א נר' דס"ל כתי' ראשון והוא שיטת הראב"ן והתו' שכתבתי לעיל ולכך מחלק דתלי בלשון אבל לשיטת הראב"ד בכל מקום פלגינן דבורא דהוי בע"ד וזהו פשוט אך כי קשה דהמחבר השליך אחר גיוו דברי התו' ורשב"א וראב"ן מבלי תת זכר למו. ולכן נראה דיש לדקדק בתשובת הרשב"א שם דכתב דל"ל אף באומר אני זניתי עם אשתך יש לומר פלגינן דבור' באונס דהא אונס לא משכחת ליה דאין קישוי אלא לדעת ובאנסוהו גוים הא יהרג ואל יעבור. ואח"כ הקשה מהא דאמרינן בפ"ב דיבמות באומר הרגתיו דפלגינן דבורא ומה פליג בלישנא שייך שם ותי' די"ל באונס או בשוגג כו' ע"כ וקשה א"כ באומר אני זניתי עם אשתך נימא ג"כ דבשוגג זינה עמה או דאומר מותר או אשתו ואשת חבירו עמו בבית סבור שבא על אשתו ובא על אשת רעהו והיא יודעת. או חשבתי פנוי' היא וכהנה שארי שגגות ולכן צ"ל דרשב"א קאי על מילתא דגמ' כנראה שם דבגמרא אמרינן הוא ואחר מצטרפין להורגה וע"ז קאמר רשב"א דהגמ' מיירי באומר אשתך זנתה עמי דאל"כ איך שייך למפלג דל"ל באונס דהא אין קישוי אלא לדעת ול"ל כמ"ש דהיה שוגג דהא אם אנו דנין אותה להרוג ע"כ דהיו עדים והתראה שהתרו בה אל תבעל כי א"א אתה וחייב מיתת ב"ד והוא העד המעיד על התראה איך אפשר לומר דהיה שוגג והוא השומע ומעיד על התראה אבל שם ביבמות באומר הרגתיו לענין להשיא אשתו שפיר י"ל דאומר הרגתיו בשוגג (והא דקאמר רבי יהודה לא תנשא היינו באומר מזיד הייתי והא דמפליג רבי יהודה בין הרגתיו לאומר הרגנוהו דהיינו הייתי עם הורגי' ולא מחלק בין אומר שוגג או מזיד הייתי דקמ"ל אפילו באומר סתם הרגנוהו מפרשינן לי' דכוונתו שהיה עם הורגיו וכמ"ש התו' שם דף כ"ה ע"ב ד"ה באומר כו' ע"ש) וא"כ לפ"ז לדידן דאין עסקינן בחיוב מיתה רק לדונו בפיסול הואיל ועבר עבירה של תורה א"כ שפיר י"ל דפלגינן דבורו דלא היה מזיד ולא היה התראה רק היה שוגג והיא מזידה ופלגינן דבורי' ולכך השמיטו המחבר בכל דוכתי כי לדידן דלא בעינן התראה י"ל שוגג היה והיא מזידה ואעפ"י שדעת התו' סנהדרין דלא אמרינן פלגינן דבורא דרבעו לאונסו רק אמרינן דרבע לאחר אבל לא לו ובאונס אף שאומר ברצון לא אמרינן מ"מ התו' יבמות ספ"ב וכתובות בשמעת' אנוסי' היינו וכן הרא"ה והריטב"א כולם ס"ל דאף בהא פלגינן דבור' ועיי' מש"ל סי' מ"ו ע"ש. ואפילו אומר אני זניתי עם אשתך פלגינן דבור' ואמרינן דשוגג היה הוא ועוד לפי מ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל ול"ל דזינה עמו באונס הא אין קישוי אלא לדעת ול"ל דאנסוהו גוי' הא עדיין נעשה רשע דיהרג ואל יעבור וצ"ל הואיל דעבר על מצות קדוש השם מ"מ פסול הוא ואפשר דס"ל דאף אין בו מלקות מ"מ מדרבנן מיפסל הואיל ועבר על קדוש השם להיות נהרג ואל יעבור אבל לפי מ"ש הרמ"א בא"ע סי' מ"ב ס"ה דאונסי' כשרים להעיד דאעפ"י דעוברים על מצות קדוש השם אינם נפסלים א"כ ליתא להנ"ל ואין מקום לדבריו וא"ש ודוק:

כד

או שרבע שורו הוא ואחר מצטרפין לפוסלו הטור העתיק ג"כ דין זו ותמהו עליו רבי' הא דעת הראב"ד כפי מ"ש הרא"ש בשמו ספ"ק דמכות וכן הראב"ד בהשגות דהא דקאמרינן פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן היינו דאינו כבע"ד אבל מ"מ נוגע הוא וכי היכי דאין מועיל עדותו לגבי שור ה"נ לענין האדם הרובע אינו נאמן דעדות שבטלה מקצתו כו' ואף אדם פטור. והרא"ש הסכי' עמו בספ"ק דמכות ואיך שם הטור אחרי הדלת זכרונם והניחו בצ"ע ומה שנ"ל דס"ל לטור בזמן דהיו דנין לדיני נפשות. א"כ העדות נוגע לשור ואילו היו שנים כשרים מעידים היה השור נהרג וא"כ לעדותו נוגע לענין השור רק דאנן פסלינן לעדותו הואיל ונוגע בממון א"כ כיון דאנן מבטלין עדותו ה"ל עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו ואף לגבי אדם אין ממש בעדותו אבל עכשיו דלית לן בעו"ה דיני נפשות וא"כ אין כאן ענין מעדות לגבי שור דהא אינו נהרג ומותר באכילה לכ"ע וא"כ מה טיבו של עדות לגבי השור ועוד כיון לענין השור בעינן ב"ד סמוכין לקבל העדות ואנן הדיוטות א"כ כל מה שמעיד בענין השור הוי כמעיד חוץ לב"ד כמ"ש כל המחברים לענין מודה בקנס דבזה"ז כל הודאה אפילו בב"ד הוי כמודה חוץ לב"ד הואיל וליתנהו סמוכים ואף לענין השור כלל הענין כאלו מעיד חוץ לב"ד ואינו בגדר עדות כלל משא"כ לאדם הרובעו לפוסלו בב"ד הוי עדות דבזה שליחת' קעבדינן וא"כ לא שייך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו דהא לענין שור לא בא לגדר עדות כלל. וא"ש דהשמיט הטור דין זה דלא נשנית אלא בזמן דהיה דיני נפשות נוהג והיה ב"ד של סמוכים משא"כ בזה"ז ובב"ד של הדיוטות וא"ש:

כה

להעיד וכו' דין זה צ"ע דא"כ דהבע"ד גופי' יכול להעיד מכ"ש קרובים וקשה על זה מסוגיא בגמ' דשבועות דף ל"ז דבעי הזיד בשבועת פקדון והתרו בו מי מחייב מכות וקרבן וקאמר רבה ע"ז דהוה כפירת דברי' ופירש"י דאותן עדים המתרים הרי הם יכולים להעיד ולא תועיל כפירה וקשה מה קושי' דלמא הם קרובים למפקיד אבל רחוקים לנפקד ולכך להלקותו נאמני' כמו שנאמנים לפוסלו אפילו בע"ד בעצמן ולא שייך כאן נוגע אבל א"י להעיד להשיב הפקדון דה"ל קרובים וכן י"ל המפקיד וע"א מתרים בשבועתו דנאמנים להלקותו כמו לפוסלו דמ"ש וחפשתי ומצאתי בחדושי הר"ן לשבוע' דהביא קושי' זו בשם הראב"ד וממש כל התי' שם סובבים דלא פלגינן דבורא והר"ן הוסיף דהוי נגיעה דהוא מחמת פחד שיבואו ויעידו עליו להלקותו יודה וא"כ ה"ה כאן דמחמת פחד שלא יהיה נפסל לעדות ושבועה צריך לעשות כל אפשרי ואמת כי דברי הר"ן צ"ע דאטו לא איירי בשבועת פקדון שהוא כופר בכל כמשמעות לשון המשנה דאין כאן שבועות דיינים רק הוא נשבע מעצמו וא"כ מה פחד יש לו מי מכריחו לשבועה אם ירא מחמת עדים ישתוק ולא ישבע כלל ומ"מ לא ישלם דכופר בכל פטור ויהיה איך שיהיה מ"מ קושי' הנ"ל במקומו ואין כאן תי' רק מה שכתב הר"ן דקושטא דהמ"ל כן אלא דלא ניחא ליה לומר כן דאמת דאפילו בכשרים נמי חייב כמסקנת הגמרא ותי' זה צריך עיון דלא קי"ל הכי אלא משום דסלקא בתיובתא מהך דקתני בברייתא שבועת עדות אין לוקה ש"מ דשייך בי' מלקות ולפי הנ"ל אין כאן תיובתא דשם איירי בעדים קרובים למפקיד כקושי' ואין ספק דיש בו מלקות ואין כאן תיובתא ולכן צ"ע ומה שנ"ל לפמ"ש בשיטה מקובצת לב"מ קושיא בשם ראשונים לפי דקי"ל חיישי' שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו א"כ הכופר בפקדון אמאי פסול דילמא יש לו עליו תביעה מלוה ישינה ולכך כופר ואי דאמר דאין לו מ"מ אין נפסל עפ"י עצמו ותי' הרמב"ן דמ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי ולא מהמנינן ליה מכאן ולהבא על עדותו ושבועתו. ובשם שיטה תי' דכיון דכפר בעדים וידע דב"ד יפקו מיניה כיון דיש עדים אינו נאמן לומר דידי חטפי ויצטרך לשלם א"כ ע"כ במה שכפר הוא בתורת גזלן ע"ש והנה כאן ג"כ קושי' איך אפשר לחייבו מלקות על שבועתו אף דעדים מעידים דיודעים דהיה בידו פקדון חבירו אולי מלוה ישינה יש לו עליו מימים ימימה בשלמא קרבן שבועה דחייב י"ל דמודה דכך היה ומתחייב ע"פ עצמו אבל איך יתחייב מלקות ולא שייך תי' דרמב"ן דאם יש ספק א' מאלף לא מלקינן לי' ואין זה דומה לפסול אותו מכאן ולהבא ועכצ"ל כתי' השיטה הנ"ל וזהו ביש עדים רחוקים ממפקיד דמצי ב"ד לאפוקי ע"י אבל בכה"ג שהם קרובים למפקיד אין ב"ד משגיחין בעדותן להוציא הפקדון ועדיין קושי' הנ"ל במקומו אולי מלוה ישינה ודוק. ואין להקשות דילמא מיירי בגזל מב' שותפים ונשבע להם והם מעידים עליו דנאמנים כפי פסק בדיעה זו והם מעידים ג"כ שאין להנשבע עליהם שום מלוה ישינה דזה אינו דמלבד די"ל דעדות זו שמעידים שאין לו עליהם מעולם מלוה ישינה ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן אף גם כל שותף יכול להעיד בשלו ולא בשל חבירו א"כ ה"ל עדות מיוחדת כאילו זה מעיד דנשבע שחרית שקר וזה מעיד על ערבית ומכות דמי' לד"נ ומיפסל עדות מיוחדת ודוק אבל עכ"פ דין זה צ"ע כי פשטא דגמ' לא משמע כן ועיי' לקמן סי' צ"ב מ"ש בזה עוד באריכות:

כו

ובלבד שלא יהיה לו הנאה בעדותו כו' עיין מה שכתבתי באורים במ"ש הש"ך על הסמ"ע שכתב דלא כמרדכי דלא שקיל מידי דאין כאן הכרח מדברי מחבר והנה הש"ך הביא תשובת הריב"ש סי' של"ט השיג בזה על המרדכי דמה בכך דאמר לדידי הלוה ברבית ונתתי לו הרבי' מ"מ הא פלגינן דבור' ואמרינן דהלוה ברבי' אך לא לעד המעיד ואם כן מה נגיעה יש כאן והרב הש"ך האריך לדחות לדברי הריב"ש בשני ידים ועיקר דבריו כי פלגינן דבור' היינו דאינו נוגע בעדות אבל כשנוגע לא פלגינן דאמרינן דכל עדות שקר. והאריך בזה ואני אומר יש לריב"ש עמודים גדולים לסמוך והוא הרשב"א בתשו' הביאו הב"י סי' זה דכתב דהא דבר בינותם העיד לדידי אוזיף ברבי' איירי שהיה בא להעיד בב"ד עכשיו עד שלא העמידו בדין על החזרת הרבים וכו' ע"ש ולדעת המרדכי הא ע"כ איירי דלא שקיל מידי או דמחל לו הרבית וא"כ מה העמדה בדין יש כאן ומה טיבו של החזרה זו הא לא נתן או נמחל אלא ודאי סבירא ליה כדעת הריב"ש דאפילו יהיב מ"מ פלגינן דבור' והואיל ולא תבעו בדין על הרבי' ה"ל כאילו סילק עצמו כדקי"ל בפסול בממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ומ"ש סילק ומ"ש פלגינן דבור' היינו סלוקו. ונוסף על זה הא כתב הראב"ן במס' סנהדרין גבי פלגינן דבורא דף קי"ב כתב במלוה ולוה ברבי' בעדים דאם אחד מהעדים קרוב למלוה או ללוה לקרוב לא מהני עדותו ולרחוק מהני דפלגינן דבורו ואם הוא רבי' קצוצה ותבעו הלוה למלוה להחזיר לו אעפ"י שבעדותו של אותו קרוב ללוה נפסל המלוה אינו מחזיר הרבי' דפלגינן דבורו וכשר לפוסלו אבל אינו כשר להרוויח לקרובו ע"ש והדבר מבואר להדיא בראב"ן כריב"ש דמ"ש הבע"ד בעצמו או קרובו לשיטת הראב"ן דלא סבירא ליה סברת הראב"ד כנ"ל. וחד דינא אי' ליה והרי מצאנו חבר רב קדמון לדברי הריב"ש ובאמת מתחילה קשי' לי מה בכך דפלגינן דבורו ואין נאמן להוציא הרבי' מ"מ אם נפסול אותו עפ"י עדותו והוא ירצה לחזור לכשרותו הלא אין לו תקנה עד שישוב הרבי' כמש"ל סעיף כ"ט וא"כ בע"כ יחזיר ללוה הרבי' למען יחזור לכשרותו א"כ עדיין הוא או קרוביו נוגעים בעדות ואפי' בדרך רחוק ונפלא קיי"ל דלא יעיד אמנם אחר כך ראיתי בראב"ן דכתב בנדון בזה לא תלי' תשובתו בהחזרת הרבי' כי אם די שילך למקום שאין מכירין ויחזור אבידה וכו' וא"ש. ולכן נראה דתלי' בהך פלוגתא שכתבתי לעיל כמה פעמים והם ב' תי' של רא"ש בספ"ק דמכות דלתי' הראב"ד דלא סבירא ליה פי' פלגינן דבורו דאמרינן לוה ברבי' רק לא לו רק סתם הוא בע"ד ואינו בגדר העדות אבל מ"מ אמרינן דלו יזיף א"כ יפה טען הש"ך הא הוי נוגע בעדות ויש ראי' לדברי הש"ך ממקום שהביא הריב"ש גופי' בהא דפרכינן בב"ב ולסלקו בי תרי ולסהדי דהקשו הא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ותי' הואיל והם בע"ד אינם בגדר עדות ולא שייך תחלתו בפיסול גבייהו וקשה אם כן למה ליה סילוק כלל הא פלגינן דבורא ולעצמו אינו עדות כלל ולגבי אחרים יעיד אלא ברור כדברי הש"ך דכל כמה דהוא נוגע לא שייך פלגינן דבורא. וא"ש דצ"ל דלא שקיל מידי וזה ראי' ברורה אבל לתי' השני דגם בע"ד בכלל עדות רק דאמרינן לוה ברבי' ולא לו. ועל הך דלסלקו בי תרי ל"ל הך תי' דזהו רק תי' לשיטת הראב"ד רק צ"ל תי' אחר כמ"ש לקמן סי' ל"ז תי' הרבה בזה א"כ צדקו דברי הריב"ש כיון דאנן אמרינן דהוה כמעיד לאחר לוה ולא לו העבודה אין לך סילוק גדול מזה דהא אין לו זכות בזה ומה נגיעה יש כאן. ולכן הרשב"א שבררתי בס"ק כ"ג דס"ל כתי' ה"א בהרא"ש וכן הראב"ן סבירא ליה להדיא כן כולם סבירא להו כדעת הריב"ש והמרדכי נמשך אחר דעת הראב"ד והרא"ש ז"ל וכן כתב הרמ"א ז"ל דאין לנו לפסול גברא מספיקא ולכך בעינן דלא שקיל מידי. ואם כבר עמדו עמו בדין על הרבי' לכ"ע כבר נעשה בע"ד ואין יכול להעיד עליו אחר כך בשום אופן וברור:

כז

ה"ז ספק פסול כבר העלו רוב הפוסקים ומכללם התו' בכמה דוכתי ובכתוב' דף כ"ג ע"ב אנן אחתינן כו' דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ומהתורה אמרינן אוקי תרי לגבי תרי ואוקי גברא בחזקתו חזקת כשרות רק דרבנן החמירו הואיל ושנים פוסלים אותו ולכן יש לי ספק בשנים אומרים שהוא גזלן מדבריהם ושנים מכחישין אי מיפסל דהא התו' העלו שם ד"ה הנ"ל בשנים אומרים בן גרושה ושנים מכחישין מותר לאכול בתרומה דרבנן דהואיל וספיקא דרבנן במילתא דרבנן אמרינן מותר. ואם כן אף זהו כמוהו כיון דתרי ותרי רבנן וגוף הפסול דרבנן תרתי דרבנן לא אמרינן ובזו יש ליישב במה שעמדו מהרש"ל ומהרש"א בתו' גבי שלשה שישבו לקיים שטר וקראו על א' ערעור וכו' ופרכינן אי ערעור דגזלנות' תרי ותרי וכו' ופי' התו' דשנים אומרים גזל ושנים אומרים לא גזל הרי הוא כשר והקשו הם ז"ל הא עכ"פ תרי ותרי ספיקא דרבנן כמ"ש הרא"ש ולפמ"ש ניחא דשם איירי לענין קיום שטרות והוא עדות דרבנן דמתורה א"צ קיום דהוי כנחקרה עדותן בב"ד. ואם כן אף דהוי ספיקא דרבנן בתרתי דרבנן מכשירינן וקיום שטרות הוי תרתי דרבנן ושפיר כתבו התו' דהוי כשר. והרא"ש דכתב דהוי ספיקא דרבנן היינו דסבירא ליה דאין לחלק בין עדות לעדות דכיון דלשארי עדות דאורייתא פסולים מדרבנן אף לקיום יש לפוסלו דאין לחלק בין עדות לעדות אבל התו' לא סבירא להו זו שפיר כתבו דהוי כשר לקיום ולכן במ"ש דגוף הפיסול דרבנן תרתי דרבנן לא אמרינן וכשר לכל עדות. ובהכי ניחא מה דקשי' לן דלפי דכתבו התו' דהואיל דתרי ותרי ספיקא דרבנן ותרומה דרבנן אמרינן אנן אחתינן ואנן אסיקינן וקשה אם כן רבה ור"י דסבירא להו בפ"ג דיבמות דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולפי דעת רוב מחברים וכן דעת התו' בב"ב דף ל"ב וכן דעת הר"ן בפ"ב דכתוב' והרא"ה והריטב"א לכתוב' עמדו רבה ור"י בדבריהם ולא חזרו וסבירא להו תרי ותרי ספיקא תורה. אם כן הך מתניתין בפ"ב דכתובות מעלין לכהונה עפ"י ע"א איך מתוקמ' דבין אי נימא כאוקומת' דס"ד דפליגי בזילותא דב"ד ובין אי פליגי לצרף מ"מ אין כאן אוקומת' רק דאיירי בתרי נגד תרי ואם כן למ"ד דתרי ותרי הוי ספיקא של תורה הך משנה איך מתוקמ' וצ"ע לכאורה. אלא ודאי דהא דהוצרכו התו' לומר דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן היינו לישב לישנא דגמרא דקאמר דאמרי תרי דהוא בן גרושה ובן חלוצה ואתו תרי והכחישום ואם כן קשי' ליה לתו' אי תרי ותרי ספיקא דאורייתא מה בכך דתרומה דרבנן מ"מ הא הוי ספיקא של תורה ולכך הוצרכו לומר דתרי ותרי ספיקא דרבנן כמ"ש הר"ן ג"כ אבל באמת הנך אמוראי דסבירא להו ספיקא דאורייתא לא מפרשו למשנה דאתו תרי ואמרו דהוא בן גרושה רק דהוא בן חלוצה דהוא פיסול דרבנן ואם כן הוי תרתי דרבנן חלוצה ותרומה דרבנן ומותר והגמרא דקאמרי בן גרושה הוא למסקנא דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן. וא"ש ומזה נתברר בבירור דבתרתי דרבנן מוקמינן בחזקת כשרות ואם כן נראה בפסול דרבנן יש להעמידו בחזקת כשרות וכן נראה להלכה. והיכי דנחלקו רבוותא אי הוה פסול לעדות או לא הוי ג"כ כתרי לגבי תרי ולא אמרינן אוקמי חזקות כשרות ומידי ספיקא דרבנן לא נפקי ובתשובת פני משה סי' ק"ח נסתפק אי דמי לתרי תרי ונתן טעם לחלוק ולומר בשלמא בתרי ותרי איך נימא אוקמי גברא בחזקת כשרות דא"כ על כל פנים שני עדים משקרין והם פסולים ויוצאים מחזקת כשרות ואם כן סוף כל סוף אתה מוציא בני אדם מחזקתן משא"כ במחלוקת הפוסקים אין כאן ריעות' בחזקת כשרות לשום אדם אף דנימא דהדין כהך דמכשירין ואוקמינן בחזקת כשרות וחלוקו אין מספיק דבשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה העלו התו' והר"ן דלא מוקמינן בחזקת פנויה משום דתרי ותרי הוה ספיקא דרבנן וכפמ"ש הר"ן דאיירי דאמרו זרק לה קדושין כת זו אומר' קרוב לה וכת זו קרוב לו ובזו אין כאן ריעותא לחזקת כשרות לשום כת דעבידי דטעו כמ"ש הר"ן להדיא דמהך טעמא לא הוי כנמצא א' מהן קרוב או פסול דעבידי דטעו וכמ"ש לקמן בכללי מגו ע"ש ומ"מ הוי ספיקא דרבנן ומוציאין אותה מחזקת פנוי' וה"ה לפלוגתא דרבוותא וראיה לדין זו דהא העלו התו' שם כתובות דף כ"ו דף כ"ב כ"ג דחזקת פנויה וחזקת כשרות חד דינא אית ליה דאם אמרינן בתרי ותרי אוקמינן בחזקת כשרות ה"ה דאמרינן בחזקת פנוי' ומבואר בקדושין בפוסקים וברא"ש ועיין ברא"ש גבי שטר אירוסין שנכתב שלא לשמה דכתב הרא"ש וכיון דפלוגתא דרבוותא הוא עבדינן לחומרא ולא אמרינן אוקי הנך לגבי הנך ואוקי בחזקת פנויה אלא ברור דהואיל והוי תרי ותרי לא אמרינן אוקי חזקתה והיינו חזקת פנויה והיינו חזקת כשרו' דמ"ש כמבואר בתו' דהכל חד דינא אי' להו ודבר זה מוכרח ומבואר ונעלם ראי' זו מן פני משה ואדרבא בזו אפשר יותר להחמיר דהוי ספק חסרון ידיעה:

כח

כיון שלקה כו' כתב הש"ך ס"ק ל"ג דפסול מחמת רשעות שחזר בתשובה יכול להעיד מה שראה ברשעתו דלא בעינן בזה וסופו בכשרות עכ"ל והחליט הדבר בפשיטות ולענ"ד נראה בהיפוך דמרדכי נתן שני טעמים למה בפיסול ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וטעם א' משום דבידו לסלק עצמו כל עת וטעם ב' דאין זה פסול לכל אדם כמו קרובים רק לזה שנוגע בממון עכ"ל והנה לטעם הב' דפירושן של הדברים דכיון דיכול להעיד לאחר וכיון שנסתלק הרי הוא כאחר בפסול מחמת רשעת לא שייך האי טעמא דהרי הוא פסול לכל עולם יותר מקרובים דפסול רק לקרובים וזה פסול לכל עולם אך לתי' ראשון י"ל ג"כ ברשע דהרי בידו כל רגע לחזור מרשעתו אך באמת עיקר כתי' השני דכ"כ הרמב"ן בחדושיו לב"ב ובלא"ה תי' הראשון צריך ביאור דהא בהיה יודע לו עדות כשהיה חתנו ואחר כך מתה בתו דפסול הואיל ולא היה תחילתו בכשרות ג"כ קשה למה הא בידו לסלק ולגרש אשתו כל רגע ואשה מתגרשת בע"כ וכמעט לא ידעתי לו פתר אם לא דנימא דדעת המרדכי כדעת הרמב"ם דקרובי אישות הוא רק מדרבנן וצ"ל דגזרו רבנן אטו קרובים גמורים קרובים דאוריי' וא"כ כיון דבקרובים גמורים א"א לסלק ולבטל הקורבה ופסול כשתחילתו בפסול ד"מ ראה עדות כשראובן קרובו חי ואף שמת עכשיו וליורשים נתרחק הקורבה מ"מ הואיל ותחילתו בפיסול ולא היה בידו לבטל הקורבה אם כן אף דבקורבי אישות יכול לבטל ומהדין שלא יפסול אי תחילתו בפיסול מ"מ כיון דעיקר הפסול היה אטו קרובים דאורייתא חד דינא אי' להו כמו דשם מעכב תחילתו בפיסול אף בזו מעכב דכל הגזירה היה הא אטו הא ואם כן לפי דעת רוב המחברים דלא סבירא ליה כרמב"ם וקרובי אישות פסולים גמורים מהתורה כמו שארי קרובים אם כן אין מקום לתי' הראשון כלל ויש ראיה ברורה מהא דפי' רש"י בכתובות במשנה עדים שאמרו פסולים היינו משחק בקובי' ופי' הרא"ה דהואיל דהוא פסול דרבנן והם אומרים היינו ועשינו תשובה לא שייך אין אדם משים עצמו רשע וכתב בשם רי"ן מגאש דאפילו בפסול גזלן דאורייתא נאמנים כשאמרו שעשו תשובה ולא שייך אין אדם עושה עצמו רשע ע"ש. וקשה אם כן בגמרא דאמרינן דפליגי בעדים שאמרו פסולים היינו וכו' וכת"י אינו יוצא ממקום אחר לר"מ אינם נאמנים וחכ"א נאמנים ופריך הגמרא מ"ט דר"מ בשלמא פסולי עדות מלוה גופי' מידק דייק והרגישו התו' אם כן לרבנן אמאי נאמנים וכתבו התו' דאפילו מלוה ע"פ לא הוי דבעינן תחילתו וסופו בכשרות ע"ש ולשיטת הרא"ה ורי"ן מגאש מה בכך הא עכשיו חוזרים בתשובה כמ"ש התו' גופי' דעכשיו הם בכשרות ואם כן הלא בפסול רשעות לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ול"ל דהרא"ה ורי"י מגאש לא סבירא להו כתו' ובאמת הוי מלוה ע"פ אף לרבנן ולא נחלקו ר"מ וחכמים רק לענין דיהיו נאמנים לבטל השטר שנכתב בפיסול דהא אינו כי דברי התו' המה מוכרחים ולא לחנם כתבו התו' דאפילו מלוה ע"פ לא הוי לרבנן דאל"כ אין כאן מגו דמזויף דא"כ הוי גם מלוה ע"פ בטל דהא יאמרו להד"ם והענין מזויף והם אינם רוצים להפסיד כ"כ למלוה רק כל מגמתם לבטל השטר ועיין לקמן בכללי מגו. ודברי התו' מוכרחים בגמרא ואם כן אף להרי"ן מגאש צ"ל כן ומוכח דאף בפסול רשעתו בעינן תחילתו בכשרות ועוד לדעת הרי"ן מגאש הא דאמרינן בפז"ב לדידי אוזיף ברביתא נאמן לפוסלו ופריך הגמרא והא ה"ל רשע וקשה מה קושי' דלמא פירושו אוזיף לי ברבי' ועשיתי תשובה ונאמן בכך במגו דהיה אומר סתם אוזיף ברבית' ולא לדידי וכמ"ש רי"ן מגאש להדיא דנאמן ואם כן אינו רשע עוד ויכול לפוסלו ול"ל בקושי' הגמרא דא"כ ה"ל לגמרא לומר כן ולא לומר סתם אוזיף ברבית דהא השתא דמשני אדם קרוב אצל עצמו כו' ג"כ צריך לומר דקאמר לא שקיל מידי כמ"ש המרדכי וכנ"ל דלא יהיה נוגע אף דלא נזכר בגמרא ואם כן אף בזו נימא דאמר דעשה תשובה א"ו דלא מהני דהא תחילתו היה בפיסול וכן יש לדקדק מדברי רב יוסף דקאמר פלוני רבעני לאונסי נאמן לרצוני אינו נאמן משום דה"ל רשע וכו' וקשה לפלוג בדידי' בהכל לרצון רק אמר שעשה תשובה וכשר להעיד ומכ"ש נשמע דאם נעשה באונס דנאמן דלא היה מעולם רשע וה"ל לומר הכל בלרצונו דבלא תשובה אינו נאמן ואם עשה תשובה נאמן ודוחק לומר דקמ"ל באונסו דנאמן ולא אמרינן דה"ל שונא כס"ד דתו' במכות ועיין מש"ל ריש סימן ל"ג דלאינך תי' בתו' מא"ל א"ו דלא מהני אף בעשה תשובה כיון דתחילתו היה ברשעות ופיסול ואין לדקדק אם כן איך אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים רשע לעצמו ולכך אפילו ברבעני לרצונו מעיד איך אמר רבא סתם הא באומ' עשיתי תשובה יכול לעשות עצמו רשע לדעת מהריב"ן מגאש הנ"ל ואם כן נאמן ועדותו בטל דה"ל תחילתו בפיסול ואיך יאמר רבא דלרצונו ג"כ נאמן להורגו. אלא ע"כ דבאמת לא בעינן תחילה בכשרות ולכך הדין הוא דאף בכה"ג נאמן דיש לומר דרבא לא אמרו למימרא בפ"ע רק לדחות דברי ר' יוסף דכללא אמר לרצונו ה"ל רשע וע"ז אמר רבא דאינו דישנו במציאות דאין משים עצמו רשע. ולא נחית רבא לפרטי דינים כי רבא לא אמרו אלא לחלוק אר' יוסף ואין דקדוק זה כדאי לדחות ראי' ברורה שכתבתי וכן יש קצת ראיה מהך דפ' החובל דיליף דעבד נפסל לעדות מק"ו דגזלן ואשה ואי אמרינן דבגזלן לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות אם כן אף עבד נמי דדי לבא מהדין להיות כנדון ופשוט ואילו עבד אף שנשתחרר א"י להעיד מה שראה בעבדותו כדלקמן סי' ל"ה סעיף ז' שבתי וראיתי כי אולי ראי' הש"ך מהא דכתב הרא"ש בסוף פ"ב דגיטין בשם הרמ"ה דשליח הגט שהיה רשע בשעת קבלת הגט וחזר בתשובה דכשר להביא הגט לאשה דכיון דעשה תשובה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכ"פ הטור והש"ע בא"ע סי' קמ"א ע"ש. אך משם מוכח להיפוך דהא הרא"ש נתן טעם דלכך כשר מידי דהוה פתיח ונסתמא ואלו בהך פתיח ונסתמא גופי' לא מכשירין בעלמא רק בשליחות הגט כמ"ש התו' בגיטין דף כ"ג ד"ה הוא הדין כו' וכ"כ הרשב"א ואילו ברשע שחזר בו כשר לכל עדות לא ה"ל לרא"ש לדמותו לפתיח ונסתמא דאינו כשר אלא בשליחות הגט אלא האמת כן הוא ומקרה אחד לשניהם דאינם כשרים רק לשלוחות הגט וכן מצאתי אח"כ בתשובת מהרי"ן לב ח"א בחידושי דינים אחר כללי מגו שכתב ג"כ בהרא"ש כמ"ש רק בשליחות הגט וכן מצאתי בתוספתא דסנהדרין פרק חמישי דהיה יודע עדות כשהיה סוחר שביעית ואח"כ חזר פסול היה יודע עדות עד שלא נעשה סוחר שביעית ונעשה סוחר שביעית וחזר בו כשר הואיל ותחילתו וסופו בכשרות הרי דאפילו בפסול רשעות דרבנן בעינן תחילתו וסופו בכשרות מכ"ש בגזלן תורה ותוספתא הנ"ל היה בלי ספק בהעלם דבר מהרב הש"ך באותו שעה שוב ראיתי שהש"ך גופי' ס"ס ל"ה חזר בו ודעתו נוטה דפסול רשעות בעינן תחילתו וסופו בכשרות:

א

ואפי' עד כשר כו' כי כוונת הקרא אל תשת ידך עם רשע דאפילו שהעדות אמת מ"מ ע"י הב"ד מוציאין ממון עפ"י עד אחד כי הב"ד לא ידעו מרשעו ואסור עליו לצרף עמו ומכ"ש שיודע בו שגוף העדות שאומר שראה שקר הוא וא"כ פשיטא דאין לו לצרף עמו לגרום לב"ד להוציא ממון עפ"י עדים ובאמת הוא רק ע"א כי חבירו משקר והש"ך טרח בס"ק ג' למצוא טעם במילתא דממון דלא איברי סהדי אלא לשיקרא למה לא יעיד דמה בכך דהעדות של חבירו שקר מ"מ הוא יודע האמת ועושה כן להציל ממון חבירו ונתן הש"ך הטעם משום דנמצא אחד מהן קרוב או פסול כל עדות בטלה ואף עדותו בטל. ועם כל זה לא הועיל דסוף כל סוף יודע שממון חבירו ביד זה ולמה לא יעשה כל טצדקאות להציל העשוק וגם למה לא יצרף עם העד שמשקר ולא היה בעת העדות וא"כ אין כאן צירוף כיון דבשעת ראי' לא היה שם ולכ"ע בעת ראי' בעינן ובפרט אם יעיד לאחר כ"ד דלכ"ע אין מצטרף ומה יאמר הש"ך בשלשה שלוי' ואחד יהיה בע"ד ושני עדים דהא ג"כ אמת שהלוה ומ"מ אסרה תורה כי אין לנו לעשות תחבולות רשע וה' לא צוה וכך גזרת המלך הוא ואין לנו להרהר ולחפש בטעמים:

ב

פסול מדרבנן ה"ה בועלי ארוסה בלי כתובה פי' בלא ברכה דכלה בלי ברכה אסורה לבעלה פסולים מדרבנן ובועלי גוי' פסולים ג"כ מדרבנן סמ"ע ואם בעלה בפרהסיא או לקחה דרך אישות עבר מהתורה ופסול ד"ת דעבר על לאו לא תתתתן בם:

ג

משום חמוד ממון דהואיל דראינן דבשביל ממון לא חש לאיסור חיישינן דבשביל איזה הנאה מעיד לשקר סמ"ע:

ד

מפני שהם סוברים כו' וה"ה במלוה על ספרים ולמד בהן אף למ"ד דמקרי שולח יד מ"מ לא נפסל בזה לעדות דחושב מצוה קעביד סמ"ע בשם ד"מ ועיין לקמן סי' ע"ב:

ה

המגביה יד כו' דאע"פ דאסור מהתורה מ"מ אין בו מלקות ולכך פסול רק מדרבנן ואפי' לא תבעו המוכה מ"מ פסול עד שישוב מן רשעתו סמ"ע בשם מרדכי.

ו

ואפי' עבר על חרם כו' אבל המועל בחרמי תקנות הקהל כשר דנעשה להם כהיתר דאל"כ לא ימצא אחד מאלף דיוכשר לעדות וכן המסרב לכנוס בתקנות הקהל סמ"ע בשם ד"מ ופי' תקנות קהל ליתן קנס העובר דבר פלוני והוא עבר ואין רוצה ליתן קנס הקצוב עלה בשעת השואל דהוי כגזלן דהרי מחזיק תחת ידו ממון שהוא מחויב ליתן לקהל מ"מ כתב מהרי"ק הואיל והוא מעות שלו לא נפסל וכן אם יש חרם על המס והוא אינו נותן מס כראוי לא נפסל בשביל הגזל רק בשביל החרם תלי' אם מיפסל ע"י שבועה דלהבא ע"ש במהרי"ק:

ז

אבל בשבועה דלהבא כו' והריב"ש הכריע דאם נשבע שלא יאכל ואכל נפסל דקעביד מעשה אבל שיאכל ולא אכל דלא עביד מעשה לא נפסל והמ"ב כתב הלכה כדברי המכריע ועיין בתומים שהעליתי דלדידן מ"מ מדרבנן פסול וגם העליתי דהא דלאו שאין בו מעשה הואיל ואין בו מלקות לא מיפסל היינו בשאר איסורים אבל במילתא דאי' בי' חימוד ממון מ"מ מיפסל:

ח

אינו נאמן שוגג כו' עיין מש"ל סי' צ"ב מזה באריכות ע"ש:

ט

או אנוס הייתי דהיה מתחילה בעת שבועה אנוס בזה אינו נאמן אבל בנשבע לפרוע בזמן מה ועבר הזמן ולא פרעו נאמן לומר דלא ה"ל זוזי ש"ך ועיין תומים בו כתבתי כי דין זה צ"ע ע"ש. ראובן שנשבע שלא מחל לשמעון פתיחת החלון לחצירו ובאו עדים שראובן היה מסייע בפתיחה אף דלענין הדין א"י למחות דאמרינן הואיל וסייע מסתמא מחל מ"מ לא נעשה בשביל זה חשוד על שבועה דאפשר דסייע ומ"מ לא מחל סמ"ע בשם רשב"א:

י

טבח כו' ברמב"ם כתב שוחט לעצמו ומוכר לאחרים וכתב הכ"מ דמשום דעבר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול לא מפסל דאין בו מלקות דהוא לאו שבכללות רק הואיל ושוחט לעצמו ומוכר לאחרים חזקתו הוא אוכל מהבשר וא"כ מיפסל בשביל לאו אכילות אסורות ולפירושו צ"ל ודאי דאיצטרך הרמב"ם לומר שוחט לעצמו דאי שוחט לאחרים אין כאן חזקה שאוכל ממנו דהא אינו שלו אבל הא דכתב ומוכר לאחרים ולא סתם שוחט לעצמו צ"ל רבותא קמ"ל דאפילו מוכרו לאחרים ה"א דאולי אין אוכל ממנו רק מכשיל לאחרים דעובר על לפני עור לחוד ולא מיפסל קמ"ל דחזקה דאוכל או משום החזרה לכשרותו נקט מוכר לאחרים דתשובתו חמור כדלקמן אבל דעת הסמ"ע דלא מיירי דאוכל ממנו רק הואיל והם בהמות של עצמו ומוכר לאחרים הואיל ואי' בי' חמוד ממון דמרוויח בהו נפסל וא"ש וזהו סיוע למ"ש דבדבר חימוד ממון לא בעינן לאו שיש בו מלקות:

יא

ואעפ"י שהחזירו עיין מ"ש רמ"א בסי' זה ס"ס כ"ט דוקא בהחזיר ע"י כפיית ב"ד או שהוא מוחזק לגנבא:

יב

החולק עם גנב וכו' עיין תומים שהעליתי דין זה בצ"ע ועל כל פנים איירי שהוציא הגזלה מתחת ידו ואעפ"י שהיה בכפי' ב"ד מ"מ הא אין גניבה תחת ידו אבל אם עדיין גניבת ישראל בידו ואין מחזירו פשיטא דהוי רשע דחמס ע"ש:

יג

ושילם כו' ה"ה דלא שילם דהוזם קודם שנעשה המעשה מ"מ מיפסל משום דהעיד שקר רק קמ"ל אפילו שילם מ"מ אינו מיכשר בכך והוא בפסולו:

יד

עד שיאמרו בב"ד וכו' וה"ה אם כתבו בשטר כן שטר זה בזמנו כתבנו ש"ך בשם הר"ן:

טו

שאפשר שכתבוהו ואחרוהו ובמקום דמאוחר כשר דהיינו בשטרי הלואה וכתב ביה דאקני אבל שטרי ממכר או הלואה ולא כתוב בי' דאקני ל"ל דמאוחר הוא סמ"ע ועיין תומים דהעליתי להך דיעה לקמן בסימן מ"ג ס"ח בהגה דעדים נאמנים לומר טעינו בזמן אפילו במה שאין מצוים לטעות ואפילו כת"י יוצא ממקום אחר בלא"ה אין לפוסלם דאולי טעו ואפילו אמרו בזמנו כתבנו וע"ש:

טז

אם יש עדים כו' והא דלא הוו הן עדי הזמה כתב הסמ"ע דאיירי דלא קראו השטר ולא ידעו איזה זמן ואיזה מקום נכתב בו והט"ז תי' בשטר שיש בו קנין ויכולים להקדים הזמן ליום קנין אף דנכתב מאוחר ועיין בתומים שכתבתי בלא"ה לק"מ דזהו הוי רק הכחשה ולא הזמה כיון שאינו בגוף העדות:

יז

כמו שנחקרה עדותן כו' וא"כ אם השטר כתוב בניסן והעדים ראו השטר באייר מפסלו עד אייר יום שראו אותו העדים אבל לא עד ניסן כי אולי באייר בו ביום שראו העדים השטר זייפו וכתבו שטר והקדימו אותו לניסן ולכך לא מחזיקינן אותו למפרע ועיין תומים דלמה לא אמרינן אז שהגידו בב"ד בזמנו כתבנו היו פסולים ואמרו שקר ובאמת שטר מאוחר הוא זה וע"ש מה שתי' וגם הקשיתי דהוא נגד דעת הש"ע בי"ד סי' פ"א בגבינות שנעשו מבהמה טריפה וצ"ל עד זומם חידוש הוא ע"ש:

יח

שיעידו בב"ד שזה כת"י כו' עיין תומים שכתבתי הא דנקט הרמב"ם הך ולא סתם דאפשר דכת"י יוצא ממקום אחר ומ"מ אמרו בזמנו כתבנו ולכאורה י"ל דאין עדים נאמנים בזה כי עי"כ יתבטל השטר משא"כ לולי כן השטר כשר ולאו כל כמיני' לבטל השטר אבל באין כת"י יוצא ממקום אחר יש להם מגו דמזויף אבל חזרתי בו דא"כ איך פסלינן אותם למפרע ומבטלין כל השטרות שחתמו מיום שראו עדים השטר ביד מלוה עד היום הזה ואפי' כת"י יוצא ממקום אחר ואולי הם בכוונה אומרים לבטל השטרות ההם ושם לית להו מגו ודוחק לומר דבאמת אין נאמנים על שום שטר שכת"י יוצא ממקום אחר כי זהו לא נזכר בשום דוכתי ולכן העליתי דדעת הרמב"ם דלא שייך הזמה בשטר כדעת הרז"ה רק באין כת"י יוצא ממקום אחר דאז על מנה בשטר מעידים וה"ל הזמה אבל בכת"י יוצא ממקום אחר ה"ל עדות בכתב ולכ"ע לא שייך בו הזמה כדעת הרז"ה ועיין תומים שבררתי דברי הרז"ה ועשיתי לו סמוכים רבים מהש"ס ע"ש:

יט

שיש לו כמה שנים ר"ל שחתמו על השטר כאילו היה נחתם וניתן ליד מלוה זה כמה שנים ובאמת להד"ם והיום נחתם בזיוף:

כ

פסולים לעדות עמש"ל בסי' מ"ג בזה באריכות כתב הסמ"ע בשם תשובת רשב"א מי ששכר עדים שיעידו לו אינם נפסלים עד שעה שיעידו עכ"ל ודבריו סתומים דפשיטא מהכ"ת יפסלו כל זמן שלא היו מעידים בשקר וכי יפסלו על המחשבה אבל שם בגוף התשובה הדבר מבואר כך דמי ששכר לעדים שיעידו לו והעידו ולא נתברר אם שקר העידו וכתב הרשב"א אע"פ דקי"ל הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה מ"מ העדים לא נפסלו אם לא דנוטלים שכר להעיד בשקר והעידו שקר אבל אם לא העידו שקר לא נפסלו זהו לשון הרשב"א והסמ"ע קיצר במקום דהיה לו להאריך:

כא

אחד הלוה כו' אבל עדים וערב לא נפסל דלא משמע להו איסור ובסמ"ע לקמן ריש סי' נ"ב משמע דגם הערב פסול ולא נראה כן בש"ע ש"ך:

כב

דבא"ר אינו נפסל כו' עיין תומים דהעליתי לפי שיטה זו ברבית קצוצה לא נפסל אפילו המלוה רק מדרבנן ע"ש:

כג

משום דקסבר מצוה קעביד כמו קוברי מת בי"ט ראשון סמ"ע ועיין תומים שיישבתי במה שקשה בתו' פז"ב ע"ש:

כד

או שהיה טועה כו' היינו בדבר שאפשר שלא ידע כי אין אסורו מפורסם לכל אבל בשבועה ועדות שאיסורו ידוע לכל כי הכל יודעים שאסור לישבע לשקר ולהעיד שקר לא נאמן לומר טעיתי כדלעיל סעיף ה' סמ"ע:

כה

כגון שגזל מציאת חש"ו הואיל והוא מציאה ואין דעת אחרים מקנה אותן הוא רק גזל מדרבנן עפני ד"ש והמחבר שהשמיטו סמך עצמו במה דפסל לקמן מפריחי יונים שהוא ג"כ גזל מדרכי שלום וא"כ ה"ה למציאת חש"ו וא"צ לפורטן סמ"ע:

כו

שלא לרצון בעלי' וכו' עיין תומים מ"ש העיקר כמ"ש הסמ"ע לקמן דאף דאיסור לאו דלא תחמוד הוא אפילו בנותן דמים ממש הואיל ולאינשי לא משמע רק בלי דמים אינו נפסל ד"ת וגם ד"ת אם עבר ועשה אין עליו חיוב השבת הכלי לבעלים כמו בגזילה אבל חז"ל עשהו כגזל וניתק להשבה ע"ש:

כז

מניחין בהמתן לרעות בשדות אחרים כו' הנך איירי בשדות ולכך לא חילק בין רועה בהמה דקה לבהמה גסה דבשדה בכל ענין אסור אבל בבית דקה מ"מ אסור שדרכו לישמט ולילך לשדה משא"כ גסה וכ"כ הש"ע לקמן סימן ת"ש והא דלא כ"כ כאן דדקה אפילו בבית פסול משום דזה הפסול אינו אלא במקום שרוב שדות הן של ישראלי' כמו א"י ובבל בימים ההם וזה אין מצוי בינינו והא דפסק לקמן בסימן תכ"ה דרועי בהמה דקה לא מורידין ולא מעלין משמע אבל לא גסה י"ל דשם איירי בהמות של אחרים ולכך צריך דווקא דקה משא"כ כאן דלענין פסול צריך להיות דוקא בהמה של עצמו ובשל עצמו לא חלקו בין דקה לגסה וא"נ לענין לא מעלין דנוגע לפקוח נפש לא היו מחמירין עליו אם לא בשל דקה סמ"ע ומ"ש דלא שייך בזה"ז איסור בהמה דקה בבית יש"ל למה הביאו הרא"ש בפ' מרובה דאסור לגדל וכן בטור לקמן סימן ת"ש אם אינו מצוי בזה"ז וצריך לומר דמכל מקום אף דאינו מצוי בזה"ז הרבה שדות מישראל מכל מקום מידי ספיקא לא נפקא ולכך החמיר לענין איסור אבל לענין פסול עדות אוקמינן בחזקתו חזקת כשרות:

כח

המוכסים כו' מוכס הוא ליטול מן אדם ומן הסחורה כפי אומד דעתו ולכך סתמא פסול דהלא מרבה ליטול כפי הראוי אבל גבאים הוא כפי חוק המלך בשוה מכל גלגולת וקרקפתא דגברי ואם כן קשה ליטול יותר מכפי הראוי ולכך סתמא כשר:

כט

אפילו פ"א כו' נסתפק הסמ"ע בפי' אם ידוע דלא לקח רק פעם אחת יותר מהראוי אי נפסל או לא נפסל רק אי ידעינן דלקח פ"א שלא כדין אמרינן מסתמא לקח כמה פעמים שלא כדין אבל אי ברור לנו שלא לקח שלא כדין רק פ"א משום פ"א אין לפוסלו:

ל

לגבות פסולים אפילו החזירו מה שגבו מ"מ פסולים הואיל וא"י למי יחזרו וגם הואיל ועדיין עוסקים באומנות ההוא בקל יחזירו לסורן תו' סמ"ע ועיין תומים דהעליתי כל זמן שלא החזירו פסולים מן התורה כגזלן ואין צריך הכרזה ע"ש:

לא

י"א דפי' מוכסי' ואפילו אינו נוטל לנפשו כלום רק כל מה שגובה נותן לכיס המלך רק הואיל ומיקל ומכביד שלא כדין יפסלוהו חכמים כן משמע בהגה"ת הרא"ש וכן ענין בשמאים שאין המעות לעצמן רק לקופת הקהל:

לב

קודם שתגמור מלאכתן דאז מורה היתר דאוכל חלף טרחתו ולא נחשד להעיד שקר וכן לי"א בדבר שנגמרה דמורה היתר הואיל והתירה התורה לאכול מהפירות אף שם גניבה ליכא עליו סמ"ע:

לג

שגוזלים יונים כו' זהו חד פי' בגמ' ויש בו גזל מפני דרכי שלום ודוקא בישוב אבל במדבר אין להם גזל כלל והרי הם הפקר ולכך נקט בישוב ומפריחי יונים דהוא שחוק אם תקדום יוני ליונך לא הזכירו המחבר לכתחלה בבירור דהוא נכלל בכלל משחק בקוביא ולכך לא הזכירו בפירוש סמ"ע:

לד

הרי זה בחזקת כו' עיין מ"ש בתומים בזה והעליתי בביאור דברי הרמב"ם ולשיטת הרמב"ם אם משחק בקוביא עם הגוי לא נפסל ועיין לקמן בסימן ש"ע דהכריע הרמ"א וכתב דמנהג דלא כרמב"ם ע"ש:

לה

וכן לא יונים לבד כו' אף דלא נזכר שחוק מיונים לעיל רק מפריחי יונים בישוב מכל מקום הך מפריחי יונים נכלל בכלל משחק בקוביא כמ"ש הסמ"ע לעיל נקט וכן לא יונים בלבד ע"ש:

לו

הרי זה בחזקת רשע כו' כי אינו יודע מה הדרך הטוב שיעשה ומהו הוא הדרך הרע שירחק ממנו:

לז

לפיכך כו' פירוש כשידוע לנו שהוא לא במקרא ומשנה וגם אינו בדרך ארץ הוא בודאי פסול דא"א לו לשמור דרך מצות. ואם הוא בן מקרא ומשנה והולך בדרך ארץ הוא בחזקת כשרות אעפ"י שלא הוחזק לנו ששומר מצות ונמנע מעשות רע אבל אם אנו יודעים שהוא לא בר מקרא ולא בר משנה רק אין יודעים אם הוא בעל דרץ ארץ ואם כן אף בזר יש ספק אולי מתחזק במצות להיותו בדרך ארץ עושה מה שאנשים כשרים עושי' והולך בדרכיהם ולכך אין מוסרין לו עדות לכתחיל' עד שיתחזק לנו ששומר מצות ובדיעבד אין פוסלין עדותו ספר מאירת עינים:

לח

שהולכים ואוכלין בשוק בפני כל אדם כו' אבל שלא בפני כל אדם אף שהוא בשוק לא מיפסל לעדות רק אמרו גנאי לת"ח שלא יאכל בשוק סמ"ע ועוד יש לחלק בין ההולכים בשוק ואוכלים שהוא פחיתות גדול בזוי מאוד ובין הקובעים מקום בשוק שהוא אין כבוד לת"ח אבל לא בשביל כך מיפסל לעדות:

לט

שנוטל שכר להעיד כו' כי כלל כל המצות צריכין להיות בחנם דכתיב ראה למדתי אתכם וכו' מה אני בחנם אף אתם בחנם:

מ

שאין זה וכו' עיין תומים שלא כל העדות פסול דמחזקינן שנוטל שכר וגם אם ישנו עוד שנים שלא נטלו שכר לא נתבטלה עדותן כדין נמצא ביניהם קרוב או פסול. וגם אם העיד לחובת זה שנתנו לו שכר להעיד לא נתבטל עדות ע"ש:

מא

ונוטל שכר כדי לילך ולראות מותר ומשמע בא"ע סי' ק"ל סכ"א דמ"מ אם נוטלים יותר מכפי שכר בטלה דמוכח הרי זה חשש פיסול ע"ש. ונראה דאם חתמו על שטר מכירה מותרים ליקח שכר הרבה דעי"כ אסורים ליקח לכתחילה השדה ההוא מיד לוקח וזה שוה שכר הרבה וכעין טעם זה כתב הרמ"א שם בגט דהם אסורים ליקח הגרושה:

מב

אסור לקבלו עיין תומים מ"ש בישוב זה וע"ש דהעליתי כל שמותר במודר הנאה מחבירו ליהנות ממנו מותר גם בזה דלא מקרי הנאה ע"ש:

מג

לסיבת יסורים כו' עיין תומים דאין במציאת לגבי עדות רק לענין טוען ונטעון דתבעהו ע"פ הוגד לי שאמר אחד בערכאות שעינוהו ביסורי' והודה שיש לו מעות אצל פלוני דלא הוי טענת ברי ע"ש:

מד

כותי ועבד כו' עיין לקמן סי' ס"ח אי גוים פסולים ד"ת ועיין מ"ש שם:

מה

השונא לחבירו כו' דוקא בשונא שיש לומר מחמת שנאתו יעשה כן סמ"ע. ומקור הדין במרדכי לא נזכר השונא רק סתם המריב עם חבירו וא"ל אלך וכו' דהואיל דאמר כן בפני רבים לא שייך גזם ולא עביד ואפשר לומר הואיל ובדבר הזה יש חולקים וס"ל דוקא בהוחזק ועיין לקמן סימן שפ"ח דהביא הרמ"א דעת החולקים גם כן אפשר דהמחבר הוסיף מילת השונא דבהא ליכא מחלוקת ולכך לקמן סימן שפ"ח לא נזכר השונא וצ"ע כי במשמעות מהרי"ק סימן קנ"ו דהרמב"ם חולק הואיל ולא הביאו משמע דסבירא ליה דחולק אף בשונא ג"כ וכן משמע בתשובת מהרי"ו דאפילו בשונא יש חולקים וכן משמע תשובת רמ"א סימן י"ב ע"ש ולכך דין זה נ"ע ובמחלוקת שנויה אם לא בשונאים וחשודים מעיקרא פסק הרמ"א בתשובה הנ"ל דודאי אינם נאמנים לעדות ע"ש:

מו

ממזר וכו' אם הם פסולים לקהל אין מעשיהם גורמי' וערל רחמנ' פטרי' מחמת אונס וחשש סכנה סמ"ע:

מז

מומר שחזר כו' דהואיל דהוא בין האומה שיש להן כל תאות עה"ז והוא מבדיל עצמו מהם להדבק בדת אמת ש"מ לבו שלם עם ה' סמ"ע ומשמע דוקא במומר אבל לא בשארי עבריינ' וכן העליתי בתומים וגם במומר צריך בחינה ונמסר לבחינת הדיין ע"ש:

מח

קודם שהכריזו כו' הואיל והוא רק פסול דרבנן לי' לי' קלא ושלא להפסיד הבריות שלוקחים אותו לעדות ולא ידעו מפסוליהם לכך תקנו שלא יפסלו עד אחר הכרזה והא דאמרינן סתם מוכסים וסתם רועה פסולים אין הפי' סתמא בלי הכרזה רק סתמא אף ע"פ שלא נודע שעשו גזל באמונתם מכל מקום חזקה שעושים שלא כדין ומכריזין תיכף עליהם אבל בעי הכרזה סמ"ע:

מט

כשרה וכתב הנ"י פז"ב דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלי הכרזה פסול ועיין תומים מ"ש בזה והעליתי דבמחלוקת שנויה ויכול המוחזק לומר קים לי' כחולקים ע"ש:

נ

עד דידעינן דעבר קודם לכן זהו מבואר לעיל סעיף ט' גבי עד זומם ועיין מ"ש שם בתומים מה דקשי' לשיטת הרשב"א ע"ש:

נא

שהרי אינו לוקה ואע"פ דכתב בריש סימן דעבירה שאין בו מלקות לא נפסל ד"ת התם הלאו אין בו מלקות וקיל הוא אבל הכא הלאו יש בו מלקות רק דחסר המלקות להעדר התראה ש"ך ופשוט ועיין מש"ל בהתראת ספק:

נב

שמא שוכח דכיון דמלאכה ידוע לכל שאסורה בשבת יש לחוש דילמא שכח בשבת וטועה שהוא יום חול סמ"ע:

נג

אין אדם נפסל וכו' עיין מש"ל בסימן מ"ו בסופו ובכללי מגו סי' פ"ב בזה באריכות:

נד

עד לכתחלה פי' למסור לו ולייחד אותו לעד ש"ך:

נה

על קול כו' אפילו בקלא דלא פסיק כשר לעדות סמ"ע בשם הרא"ש לאפוקי דעת רשב"א:

נו

לוה וכו' וכתב הסמ"ע אפילו אמר שנתן לו הרבית ולאפוקי המרדכי דפי' דמעיד דקצץ לו ולא שקל מידי ועיין מ"ש בסמוך בהגהת רמ"א דרמ"א סותם כמרדכי ולכן אין מדברי המחבר שום ראי' דסבירא ליה דלא כמרדכי דהא מעתיק רק לשון גמרא וכמו שי"ל לשון הגמ' כך י"ל בלשון הרמב"ם ומחבר ש"ך ונכון ועיין מ"ש בתומים:

נז

פלגינן דבוריה כאילו אמר פלוני הלוה ברבית ולא לי' וכתב המרדכי דלא אמרינן פלגינן דבורא במקום שצריך להוסיף טעם או צ"ל מילתא דלא שכיח סמ"ע ודברים אלו הן דברי תו' כתובות פ"ב ועיין מש"ל סימן מ"ו:

נח

או שבא על אשתו ברשב"א מחלק כשאומר אני זניתי עם אשתך א"א למפלוג דבורא אבל באמר אשתך זנתה עמי י"ל אשתך זנתה ומילת עמי כלא אמרו כלל סמ"ע ועיין מ"ש בתומים כי נראה דלדידן לא נ"מ בדין זה:

נט

או שרבע שורו כו' בזה אף על שור להורגו נאמן ולא כהנך דלעיל דא"נ על אשתו ונאמן על האחר וכאן אף על השור נאמן אלא דלא נ"מ בזה"ז דליכא דיני נפשות סמ"ע ועיין מ"ש בתומים דלדעת הרא"ש בזמן ד"נ אף על האדם התובעו א"נ ע"ש:

ס

ובלבד שלא יהיה הנאה כו' עיין תומים כי דין זה נראה תלוי במחלוקת רבוותא ע"ש. ואם כבר עמד עמו בדין על הרבית א"י להעיד עליו אח"כ בשום אופן לכ"ע:

סא

להעיד עליו ולפוסלו היינו דצריכין להעיד אח"כ עדות מחדש ולא סגי במה שאמרו בשעת התביעה בב"ד רק צריכין להעיד עליו מחדש דהשתא אינם נוגעים כלל סמ"ע ואין להקשות הא מה שהבע"ד מעיד שנשבע לשקר הוא שנשבע הוא שלא לוה והוא היה מלוה לו א"כ עיקר העדות ההלואה ואז היה בע"ד נוגע דכל זמן שלא נשבע נוגע הוא ואין כאן תחילתו וסופו בכשרות. וצ"ל או דאז הוי בע"ד ואינו בגדר עדות כמ"ש הראב"ד או בנגיעה בממון לא בעינן תחילתו בכשרות ועיין לקמן סימן ל"ז:

סב

וי"ח היינו דאין עד ובע"ד מצטרפים וכ"פ היש"ש בב"ק ועיין תומים:

סג

אינם מצטרפים והיש"ש הכריע דהעדים יכולים להצטרף לפוסלו אבל לא להוציא ממון כיון דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי ואין חילוק בין נשבע לפטור או ליטול בין ש"ד לרבנן והב"ח הכריע כדברי רמ"א ע"ש:

סד

אבל קודם לכן אפילו שני מיני גזלות זה מעיד על גזלה בניסן וזה על אייר ואפילו שני נגזלים יכולים להעיד אם אינם נוגעים בעדותן כמ"ש רמ"א בסעיף שלפני זה סמ"ע:

סה

הרי זה ספק פסול עיין תומים שנראה אי תרי ותרי אמרו עליו שעבר איסור דרבנן משחק בקוביא וכדומה דהוי כשר דאוקמינן בחזקת כשרות ואי נחלקו רבוותא אי הוה פסול או לא הוי ג"כ כמו תרי ותרי דנחלקו בכשרותו ולא אמרינן אוקי אחזקתו והרי זה פסול מספק ולא כמ"ש פ"מ ע"ש:

סו

ואין מוציאין וכו' היינו העדות שהעיד לאחר שנולד הספק בחזקת כשרותו אבל מה שהעיד מקודם אוקמינן בחזקת כשרות כדלעיל ס"ט וסכ"ג בהגה סמ"ע:

סז

כיון שלקה כו' עיין תומים העליתי ברור דבפיסול מחמת רשעת בעינן תחלתו וסופו בכשרות כמו בפיסול מחמת קורבא ודלא כש"ך בסימן זה:

סח

אע"פ ששלמו כו' כי מה בכך שהחזירו הגזל עדיין לא לקו ולא סבלו שום עונש על שהיו ממרים פי ה' לעבור על לאו של תורה סמ"ע:

סט

עד שיודע שחזרו כו' לקמן סימן מ"ו סכ"ו סתם המחבר כהרי"ף דאפילו נודע ע"פ עדים שחזרו מרשעתן בניסן כל כמה דלא נתברר כן בב"ד הרי כל עדותן פסול דלא מכשרי אלא משעה שהעידו עליו בבית דין ועיין מש"ל בזה ש"ך:

ע

משיקרעו שטרותיהם פי' שטר שיש בו רבי' יקרעו ולא יגבו הקרן סמ"ע:

עא

אפילו לגוי כו' בהג"מ נסתפק אי אפילו כדי חייו לא ילוה דיותר מכדי חייו בלא"ה אסור או אף דלא ילוה יותר מכדי חיו הוי ג"כ חזרה כיון שמודה באיסורו סמ"ע ואין נ"מ לדידן דהכל מיקרי כדי חייו כמ"ש הפוסקים ולכן יש להקל:

עב

וצריך להחזיר היינו הוא מחויב לעשות שלא להחזיק ולא לעכב תחת ידו ממון של איסור אבל אם מקבלין הימנו עיין לקמן סימן שס"ו ממי מקבלין וממי שאין מקבלין ע"ש וכתב רי"ו חזרת לוה ברבית דאפילו מגוי לא יהיה לוה סמ"ע:

עג

שלא יעשה אפילו בחנם נר' אפילו לדעת הרא"ש שאין הטעם משום אבק גזל רק ביטול ישובו של עולם הוא הכל מכל מקום בעוסק בקובי' במעות שיש בו גירוי יצה"ר אבל בחנם ודאי אין שום שחוק עליו ואין בזה בכלל פיסול משחק בקובי' כי אין עליו שם שחוק:

עד

צריכים להחזיר המעות כו' הסמ"ע הקשה דלא כתבו הרא"ש אלא למ"ד דאסמכתא לא קני' וא"כ הוי גזל גמור לכך סבירא ליה דצריך להחזיר אבל לפי דקי"ל לכ"ע אינו אלא אבק גזל לא צריך החזרה. ויפה הקשה וצ"ע:

עה

אלא כותב כו' בגמ' לא נזכר כותב והרמב"ם נקט כותב לתוקף וחיזוק הענין סמ"ע:

עו

שאין מכירין אותו הא דהוצרכו מועלי שבועות טבח עד זומם לילך למקום שאין מכירין אין הטעם במקום מכירין בלא"ה אין מוסרין להם שבועה ועדות ולוקחין מבשר טבח כזה דהא יכולים לעשות דברים אחרים להחזיר אבידה בדבר חשוב וכדומה המורה על הכשרם רק כל ענין הואיל בדבר זו שקלקלו יכשירו אותו שקלקל בשבועה ועדות איך יכשירו אותו בו וכן טבח בדבר שקלקל איך יכשירו בתשובה כל דהו ולכך החמירו לילך למקום שאין מכירין וכו' והואיל והוצרכו בטבח להחמיר בענין שיהיה חוזר לאומנותו החמירו גם כן לענין כשרות עדות ושבועה. משא"כ במשחקי בקובי' ושארי פסולים זו לא מוכשרים לדבר שקלקלו בו ולכך לא החמירו כ"כ בתשובתן סמ"ע:

עז

ודוקא מועלי שבועות בהג"א כתב דא"ז נסתפק דהחשוד בשבועות ממון אפשר דא"צ כ"כ מאחר דצריך להחזיר הממון שהרוויח בשבועת שקר סמ"ע. ונראה דאם צריך להחזיר עפ"י ב"ד כגון שנשבע והעדים העידו שבשקר נשבע לא ס"ד דיועיל זה לו לכשרותו דהא מוכרח ע"פ ב"ד ומה זה מועיל לכשרותו וכמ"ש הרמ"א לעיל סכ"ט ואם נעשה חשוד על שבועה אחת והוא נשבע מקדם ועל זה לא נעשה חשוד כי לא מחזקינן לי' לחשוד למפרע והוא אומר שבשקר היה נשבע ומחזיר המעות נראה דזו ודאי מועיל דהיינו שנתחייב בב"ד שאין מכירין אותו ואומר להם חשוד אני ומ"ש אדרבא כאן מתבייש עצמו מה דלא נודע לב"ד רק אם שנים עדים שנשבע להכחישן הם מצטרפים לפוסלו אבל לא להוציא ממון ממנו והוא בעצמו מחזירו בזו י"ל דנסתפק הא"ז וצ"ע:

עח

אבל העבירו זהו פי' הב"י דתליא אם העבירו מאומנותו ולכך החמירו הרבה כי יש לחוש לערמה והסמ"ע חולק ודעתו לחלק כמש"ל בס"ק ע"ו בשמו במה שקלקל בו הכשרו קשה ואין דבריו מוכרחים:

עט

ילבש שחורי' להכניע לבבו ולהתאבל על רב מעלו ועוצם פשעו שהכשיל רבים:

א

ש"ך ס"ק י"ג לפסול הגוף נ"ב ולקמן סס"י ל"ח כתב דהגוף פסול אלא שאינם משלמין ממון עיי"ש:

ב

שם מחבר סעי' ט' ואמרו בזמנו כתבנו נ"ב כאן שייך דברי הט"ז שנדפס לקמן סימן מ"ג:

ג

שם סי"ח שמא שקרו וכו' עיי"ש שנדפס שלא במקומו:

ד

שם ש"ך ס"ק ל"ג דכל הפסולים נ"ב וכ"כ הרא"ש פ"ב דגיטין סי' כ"? עיי"ש:

א

(סעיף א') רשע פסול לעדות נ"ב הנה המל"מ בה' מלוה ולוה נסתפק באם ראו שני עדים בראובן שעשה עברה אך אין יודעין אם בשוגג או במזיד אם נאמן לומר מזיד הייתי. אם בזה ל"ש לומר אאמע"ר או גם בזה שייך לומר אאמע"ר עיי"ש. והנה בחידושי במק"א הראתי סתירת דבריו מן התוס' פ"ק דב"מ גבי אמרו לו שנים אכלת חלב וכו'. שהקשו שם דהאיך נאמן לומר מזיד הייתי הרי אאמע"ר וא"כ מוכח להדיא דגם בזה שייך אאמע"ר וכן הבאתי שם בשם הרשב"א והר"ן גבי שבועת העדות יעי"ש. אך כעת שבתי וראיתי בתוס' פסחים פ"ה דס"ג ע"ב ד"ה התראת ספק ל"ש התראה שכתבי מל' הקונט' נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא ידעינן לאו התראה היא שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי עכ"ל. ולפי"ז למ"ד שם דה"ס שמה התראה אף דיכול לומר שוגג הייתי בע"כ מיירי שהי' מזיד דבלא"ה האיך לוקה. וא"כ מוכח דבכה"ג מהני הודאתו אף דהוי יכול להתנצל ולומר שוגג הייתי אם מודה שמזיד הוא לוקה. והרי אין אדם מע"ר ובע"כ דס"ל להתוס' דבכה"ג ל"ש אאמע"ר כדעת המל"מ. והנה דבריהם סותרין זא"ז בל"ס. ודוחק לחלק בין היכי דהוי התראה ללא הוי התראה. דהתם בב"מ מיירי בלא התראה דשכיח שוגג כמזיד לכך אינו נאמן לומר מזיד הייתי דאין אדם מע"ר. אבל בפסחים מיירי בהתראה וכיון דהתרו בו ממילא שוגג לא שכיח ונהי דבטוען שוגג הייתי נאמן ונחשב ה"ס דילמא יטעון שוגג הייתי אבל במודה דהוי מזיד לא נחשב משים עצמו רשע כיון דבזה קרוב לומר יותר דהוי מזיד משוגג כיון דהתרו בו דזה דוחק. ועוד דא"כ מה פריך הש"ס שם והא אפליגא בה חדא זימנא דאיתמר שבועה שאוכל מאי קשיא הרי י"ל דקמ"ל לרבותא למ"ד לאו שמה התראה' דהוי ס"ד לומר דדוקא התם בשבועה שאוכל ועבר היום ולא אכלה דשכיח הוא האכילה כמו הלאו. לכך ס"ל דל"ש התראה. אבל בזה דשכיח הוא המזיד יותר משוגג כיון דהתרו בו הוי סד"א דשמה התראה קמ"ל אף בכה"ג לא הוי התראה. ואי איתמר כאן הוה סד"א דוקא כאן ס"ל לר"י דשמה התראה דשוגג ל"ש אבל בעלמא מודה דלאו התראה היא. ומה פריך ובע"כ דשוה בזה השוגג כמו מזיד והצדדים שוין והוי כמו התם בעבר היום ולא אכלה וא"כ קשה האיך נאמן לומר מזיד הייתי הרי אין אמע"ר כמו שהקשו התוס' בפ"ק דב"מ וכאן לא שייך תרוצים דאינו רוצה להביא חולין לעזרה. וצ"ע ליישב דבריהם: שם ואפילו עד כשר היודע בחברו שהוא רשע וכו' נ"ב עיין בב"י מה שתמה על הרמב"ם והטור שכתבו אפי' עד כשר היודע בחברו שהוא רשע אסור להעיד עמו שנאמר אל תשת ידך עם רשע. ובש"ס למד מקרא מדבר שקר תרחק. נראה לפענ"ד דא"ש כיון דקיי"ל בעדים שנמצא אחד מהם קא"פ עדו' כולה בטלה א"כ המצטרף עם הגזלן להעיד אף עדות שלו נפסל ולפי"ז אם יודע עד הכשר בחברו שהוא רשע ויודע שלא יודע מרשעו לב"ד רק יסמכו על כך ויוציאו ממון בעדותן אז בודאי הוי עד חמס ועבר על קרא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. אבל אם יודע הכשר שבודאי יודע פסולו אח"כ לב"ד ולא יגבה ממון בעדותם רק דרוצה להצטרף עמו להעיד כדי שבזה יופסל העדות שלו ולא יתחייב הנתבע שבועה כלל ויתכוין להטיב להנתבע או להרע להנתבע בזה להיות עד חמס ל"ש בזה כיון דיודע דלא יוציאו ממון בעדותן כלל רק עובר על מדבר שקר תרחק דעושה עצמו כבא להעיד להתובע ומתכוין להרע לו ולפסול עדותו בזה שפיר ל"ש אל תשת ידך רק עובר על מדבר שקר תרחק ומזה מיירי הש"ס והרמב"ם והטור מיירי אם לא יודע לב"ד רשעו אז עובר על אל תשת ידך עם רשע וכו'. וזה ברור ונכון לדעתי. ובהכי א"ש מה שתמה הסמ"ע בסי' זה סעיף א' על מ"ש הטור והש"ע ואצ"ל וקשה כיון דאצ"ל הוא למה כתבו. ולפמ"ש א"ש דהא היו באמת אתו וראו המעשה רק דהוא גזלן מכבר א"כ אף הוא עצמו נפסל ואין כאן עד כלל להוציא ממון על פיו לכך אסור להצטרף עמו דמוציאו ממון שלא כדין אבל אם הוא שקר ממש א"כ לא ראו כלל המעשה יחד ולא נצטרפו עמו בשעת ראי' ובהגדה לבד בלא ראי' לא נפסלו [עיין בש"ך סי' לו] א"כ בזה כיון דעדות שלו כשר ה"א כיון דכ"ז שאינו נשבע כנגדו נחשב ע"א כשנים כמ"ע הפוסקים בטעם משואיל"מ כיון דהאמינה התורה לע"א כשנים כ"ז שאין נשבע כנגדו. א"כ ה"נ הרי הב"ד לא יפסקו לו. שבועה דסבורין שני עדים יש כאן. וכ"ז דאין נשבע הוי הוא כשנים ועדותו כשר. הא דלא יקרא עד חמס וה"א דדוקא שיודע בו שהוא גזלן ולא שהוא שקר לכך כתבו דכש"כ הוא דאדרבה בזה פשיטא דאסור. וע"ד שפירש הסמ"ע בסי' ל"ג מ"ש ואצ"ל שני בראשון כן יתפרש כן. וא"ש ודוק היטב ויצא להרמב"ם וטור כן מהמדרש איכה בפסוק בני ציון היקרים וזה"ל. ולא היו חותמין אא"כ יודעין מי חותם עמהם לקיים מה שנא' אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס והרי חתימה הוי תחלת עדות. א"כ גם השני אינו משקר רק עיקר החשש שמא פסול מצד אחר ומש"ה נקט קרא דאל תשת ידך עם רשע:
(סעיף א) נ"ב הנה בדין המרים יד להכות את חברו דנקרא רשע כמ"ש התוס' בסנהד' דע"ח ובחו"מ סי' ת"ך אם פסול לעדות מצאתי בהגמי"י בפ"ה מה' חובל ומזיק דפסול לעדות ושכנגדו נשבע ונוטל. מיהו נראה דפסול רק מדרבנן דאין בו מלקות כיון דהוי לאו שאב"מ ואינו רשע דחמס. אבל אם הכהו כיון דמבואר ברמב"ם המכה את חברו הכאה שאין בה ש"פ לוקה א"כ יש בו מלקות ופסול מה"ת. שוב ראיתי שמבואר כן ברמ"א בסי' זה סעיף ב' מבואר בפי' שהוא פסול רק מדרבנן. ומוכח כן בש"ס יבמות דכ"ב דפריך מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו ומאי פריך בשלמא הרגתיו חייב מיתה לכך הוי רשע ופסול להעיד אבל בהרגנוהו מפורש בש"ס ורמב"ם הל' רוצח דפטורין ממיתה א"כ כשר להעיד ובע"כ דגם בזה פסול דעכ"פ בכלל מכה הוי וחייב מלקות דאין לומר בשביל הרמת יד נפסל דזה הוי רק דרבנן ודילמא דוקא בפסול דאורייתא פוסל ר"י אף בעדות אשה אבל בפסול דרבנן מודה ר"י כמו גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ובע"כ דגם זה פסול מה"ת דבכלל מכה הוי עכ"פ ופסול. מיהו קשה נימא דהרגנוהו היינו בלי הכאה רק שהשקוהו סם המות וכדומה בענין דליכא לאו דהכאה וחיוב מיתה נמי ליכא לכך כשר להעיד וצ"ע:

ב

סעיף ד' קוברי המת ביו"ט ראשון וכו' נ"ב עיין באו"ת ס"ק י"א מ"ש בזה והעלה דהיכא דיצא אחזקת כשרות מדרבנן אף מה"ת לא אזלי' בתר חזקה ועיימ"ש עליו בתשובה למדינת אונגרין קנה מקומה בהשמטות לקונטרס מיני מטעמים יעו"ש מ"ש בזה וחלקתי עליו ודחיתי ראיותיו יעו"ש:

ג

סעי' ז' בהג"ה החולק עם הגנב אינו נפסל. נ"ב הנה ראיתי בס' נתיבות המשפט שהביא בשם האו"ת שתמה ע"ז למה לא יופסל הרי הוי ככופר בפקדון יעו"ש. והוא כתב דטעמו כיון שלא הוציא הדבר מרשות אחריו מזה הוציא דין חדש שאם עשה בו שינוי נפסל ולדעתי אין הדבר כן דהרי אף אם לא עשה בו שינוי כיון דקי"ל לקמן סי' שנ"ח שאסור לקנות דבר מן הגנב ובפרט היכא דאפשר דלא נתייאשו הבעלים דיש כאן גזל ממש בידו דנהנה מגזלה א"כ מה בכך שלא הוציא דבר מרשותו סוף סוף יפסול כיון דעשה איסור וקנה ממנו א"כ עשה איסורא ואף אי נימא דזה הוי רק איסור דרבנן יופסל מדרבנן. א"ו צ"ל דלא משמע לאינשי איסורא בהכי כמו קוברי המת ביו"ט ראשון. כן ה"נ לא משמע לאינשי איסורא רק אם גנב בעצמו ולא אם קונה ממנו או נותן לו במתנה. א"כ ה"נ אף אם עושה בו שינוי מעשה וכדומה ג"כ לא משמע לאינשי איסורא בהכי כיון שהוא לא גנבם ובלא"ה יש כח ביד הגזלן עצמו לעשות כן לכך לא נפסל בזה בכל ענין כנלפענ"ד נכון:

ד

סעיף ח' בש"ך ס"ק ה' מ"ש ודברי הריב"ש נ"ל עיקר להלכה והלכה כדברי המכריע וכבר כתבתי לעיל בה' דיינים שהוא תמי' מן הש"ס פ"ב דשבת וספ"ק דפסחים דאין הלכה כמכריע רק היכי דהחולקים מזכירים שני הדברי' זה לזה וכאן שלא הוזכר בדברי הפוסקי' בפירוש לומר בין בשוא"ת בין בקום ועשה לא שייך הלכה כדברי המכריע. ואף אם בכאן נראה לו עיקר גם בזה כן עכ"פ האיך כתב דהלכה בכ"מ כדברי המכריע הלא בכל מקום אין הלכה כה"ג המכריע וצ"ע. ועיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא ה' סי' ס"א ובתשובה אחרת ישבתי דבריו: שם בהג"ה מי שבאו עדים וכו' אינו נאמן לומר שוגג הייתי וכו'. נ"ב עיין בחיבורי לאו"ח ה' פסח סי' תנ"ה [בחלק צ"ה] דל"ב בתשו' לק' סטאניסלב שם העלתי דבר חדש דוקא בשבועה הוי כן דאיתרע חזקת כשרות שלו כיון דנשבע ותיכף נקרא רשע. אבל בשאר עברות י"ל דנאמן שהי' שוגג וגם בשבועה הוא דוקא היכי דלא הוי מצוה לישבע אבל אם הוי מצוה לו לישבע נאמן לומר שהי' שוגג יעו"ש והוא נכון בעז"ה. והנ' עוד נראה ראי' לדברינו בכוונת הרשב"א במה שא"נ לומר שוגג דאל"כ קשה על הרשב"א מן הש"ס דגיטין בנטמאו טהרותיך דאמר ר' יוחנן אינו נאמן. ורב אסי אמר מה אעשה שהתורה האמינתו. ופריך שם היכן האמינתו וקשה למה לא פריך אר"י מברייתא דכהנים שפגלו במקדש דתנו בברייתא דשוגגין פטורין אלא שפיגולו פיגול והביא הברייתא זו בנדרים דל"ה ושם קשה במה מיירי אי בלא שמעו דמפגל א"כ מוכח דנאמן ואין לדחות דמיירי דשמעו דמפגל א"כ האיך נאמן לומר שהי' שוגג והרי להרשב"א ס"ל דא"נ לומר שוגג אני. ואין לומר דחזקת ממון שאני דאין הולכין בממון אחרי הרוב אבל להכשיר עצמו א"נ דהרי מפורש בפ"י דב"ב גבי פלוגתא דאין הולכין בממון אחר הרוב מגמל האוחר בין הגמלים ומשני דע"כ לא אמר ר"א אלא בחזקה דאיהו גופי' מוחזק. אבל בתר רובא לא והנה אנן קיי"ל כרב אחא בגמל האוחר בין הגמלים והרי קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב בע"כ דקיי"ל כהך תירוצא דחזקה דאיהו גופא מוחזק עדיף. א"כ לממון נאמן לומר שוגג הייתי מכח חזקת ממון מכש"כ דנאמן להכשיר עצמו מכח חזקת כשרות דחזקה דאיהו גופי' מוחזק עדיף מחזקת ממון ובע"כ מוכח דנאמן לומר שוגג הייתי להכשיר עצמו. ובע"כ דוקא ס"ל להרשב"א כן ולא בשאר עברות כמש"כ בחיבורי לאו"ח הנ"ל באריכות עיי"ש ודוק היטב ועיין בהשמטות לחיבורי שנות חיים לפרט ועוללות מ"ש בזה דאפילו היכא דליכא חימוד ממון א"נ לומר שוגג הייתי עיי"ש:
סעיף ח' עד זומם נ"ב הנה מקור הדין בהש"ס ב"ק דע"ב עיי"ש עד א"ב דאסהדי בי תרי לחד. הנה קשה לי טובא למה לא קאמר נ"מ לענין חיסורא כגון שהיו עדים ביני וביני על גיטין וקידושין או על ענין מיתת ב"ד דאם הוי טעם דרבא מכח דחידוש הוא א"כ גם לענין איסור כשרים עד הנה. והוי הגט וגם הקידושין כשרים ונתחייב הלה מיתה ע"י עדותן, אבל אם הוי הטעם מכח פסידא דלקוחות א"כ תינח לענין ממון דהפקר ב"ד הפקר אבל לענין איסור בטל עדותן למפרע דאין כח ביד חכמים לעקור איסור תורה בקום ועשה והתוס' שכתבו דמה דלא קאמר נ"מ היכא דליכא פסידא משום לא פלוג כוונתם בדבר שבממון היכי דליכא לקוחות או שלא חתמו ביני וביני ובזה שפיר תירצו דמשום ל"פ הכשירן לכל ממון דהפקר ב"ד הפקר. אבל אין יכולין להתיר א"א משום ל"פ והנה אי נימא כדעת התוס' יבמות דקי"ד דהיכי דהוי למיגדר מילתא יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום ועשה הוי א"ש. אך י"ל דאין הענינים דומין ופסידא דלקוחות לא נחשב מיגדר מילתא. ואף אם נחשב מיגדר מילתא הרי רק לאותו דבר דהוי בו מיגדר מילתא יש כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה, אבל כאן לענין איסור ליכא מיגדר מילתא. ומה שהי' נראה ליישב לפי חומר הנושא הוא די"ל דודאי אביי לא יכחוש דע"ז חידוש הוא לכך מה"ת מודה אביי דאינו נפסל למפרע והיינו מכח דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדאורייתא אוקמי אחזקה. א"כ ה"נ כיון דהניזומין היו בחזקת כשרות ע"ע ואם שקר העידו כבר נפסלו למפרע, ואם האמת העידו המזומין לא נפסלו מכאן ולהבא ולא למפרע, א"כ יש להניזומין חזקת כשרות עד הנה לכך מודה דמכאן ולהבא הוא נפסל רק מדרבנן ס"ל דלמפרע הוא נפסל וכיון דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה בתרי ותרי ה"ה נמי בחזקת כשרות לא מוקמינן אחזקה ונפסל למפרע מדרבנן, וס"ל דח"כ שוה לשאר חזקות דמדרבנן לא מהני במקום תרי ותרי ורבא ס"ל דחזקת כשרות אלים משאר חזקות ואף מדרבנן מוקמינן אחזקה בתרי ותרי או דס"ל דנהי דבשאר חזקות החמירו רבנן דל"מ בתרי ותרי מ"מ בעד זומם כיון דהתורה החמירה עליו להיות נפסל בודאי לכך הקילו עליו רבנן שלא יהי' נפסל למפרע כלל ופליגו רק אם נפסל מדרבנן או לא ולאידך לישנא משום פסידא דלקוחות ס"ל נמי דחידוש הוא ומה"ת לכ"ע נמי אינו נפסל למפרע רק מדרבנן הי' ראוי שיהי' נפסל דמדרבנן אינו חידוש כיון דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה בתרי ותרי רק מכח פסידא דלקוחות אוקמיהו אדאורייתא, וכעין שכתבו המפרשים בכמה דוכתי כן, ומהם בסי' ל"ט גבי ש"ד ולפי"ז א"ש כיון דתקנו משום פסידא דלקוחות לאוקמי אדאורייתא לכך גם באיסור הוי כן דל"פ בתקנתן דאם יפסלו אותם לענין איסור יבואו לפוסלן גם לממון לכך בכל ענין אוקמיהו אדאורייתא, ומה דאמרינן דאסהידו בי תרי לחד וכו' היינו דבזה לאו חידוש הוא ומה"ת פסולין רק מ"מ לענין ממון הקילו וכשרים מכח פסידא דלקוחות דהפקר ב"ד הפקר אבל לענין איסור אף לרבא פסולין מה"ת ודוק. כן נראה לפי חומר הנושא ולא ראיתי כעת מי שנתעורר בזה:

ה

סעיף ט' אם יש שם עדים שיודעים היום וכו' נ"ב עיין בסמ"ע שכתב פירוש שראו שחתמו ולא ראו בתוך השטר הזמן והמקום שכתב בו דאל"כ הו"ל הם עצמן ג"כ עדי הזמה עכ"ל והביאו ג"כ הטו"ז ותמה עליו הטו"ז תמי' אחרת, ולדעתי התמי' על שניהם מגופו איך הוו הם עידי הזמה עדי הזמה לא נקראו רק אם אומרים על היום שמעידין עליו הראשוני' שהיו עמהם ביום פלוני זה נקרא הזמה. אבל זה שאין מעידין על היום שמעידין עליו הראשונים רק על השטר שנעשה ביום פלוני כך וכך. א"כ הוי רק הכחשה שהללו אומרים ביום פלוני נעשה השטר והללו אומרים ביום פ' נעשה והוי רק כעין הכחש' ואף את"ל דהכחשה שאני שאין מעידין על גוף העדים כלום רק על המעשה וכאן הם מעידים על גוף העדים שחתמו על שטר מוקדם ובזה נאמנים האחרונים כמו שנאמנים לפוסלן שהם גזלנין כן נמי נאמנים שחתמי על שטר מוקדם שהם פסולין כמ"ש בהג"ה מ"מ ל' עדי הזמ' שכתב הסמ"ע לא יתכן וסוף סוף אין להם דין זוממין רק כאלו פוסלין אותן בפיסול אחר. ובפרט לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל הכחשה והזמה יחד לא הוי הזמה. והכא הוי הכחשה והזמה יחד ולא הוי דין הזמה ובפרט כיון דהזמה חידוש הוא כמ"ש בש"ס דמה חזית דציית להני וכו'. א"כ אין לך בו אלא חידושו דדוקא אם מעידין על יום אחד שמעידים עליו העדים ואומרים עמנו הייתם לא בכה"ג שמעידים על גוף הדבר שנעשה אחר כך והוי רק כעין הכחשה ודברי הסמ"ע צ"ע מאד לדעתי ואכ"מ להאריך יותר מזה אולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר:

ו

סעיף כג בהג"ה ואפי' פסול מה"ת וכו' נ"ב עי' בקצוה"ח שהקשה דלמה לא נימא כמו גבי סכין דהרי פגום לפניך ובהדי חזקת איסור דבהמה מצטרף כן ה"נ נימא הרי הרשיע לפניך ובהדי חזקת ממון ויפסול יעו"ש. אבל לפמ"ש בחידושי על יו"ד סימן ב' דחילוק גדול יש. דמה דחזקת כשרות מועיל אף להוציא ממון היינו כיון דאין הספק נולד דוקא לגבי ממון דאטו עדות הוי דוקא להוציא ולא להחזיק דכמו כן יתכן שיעיד להחזיק לכך אף אם נולד ספק אם הוא כשר או לא הוי כנולד במקום חזקת ממון רק בעלמא ולכך כיון שאינו במקום חזקת ממון לכך אף אם אירע אח"כ נגד חזקת ממון כיון דנפסק הדין נפסק וכיון דהוחזק הוחזק דכשרות העדים הוי כענין בפ"ע. והוצאת ממון הוי ענין בפ"ע ולכך א"ש גם בזה בשלמא בסכין שאין חילוק לנו בין אם הסכין פגום או לא רק לענין שחיטה א"כ כל אימת שנחקור אם הסכין היה יפה או לא הכל צריכין אנו לדין רק לענין שחיטה וא"כ הוי הספק תמיד נגד חזקת איסור דבהמה לכך ראוי לומר דמצטרפין הרי לפניך של הסכין בהדי חזקה דבהמה אבל גבי עדות לא הוי ספק שלו דוקא לענין ממון להוציא ולא הוי דוקא נגד חזקת ממון רק אף במקום דליכא חזקת ממון כנגדו וכיון דשם אין מקום לפוסלו ויש לאוקמי אחזקת כשרות להכשירו. וכיון דהוכשר הוכשר לכל כיון דאיחזק איחזק וא"ש וז"ב לדעתי ולפימ"ש הפרמ"ג ביו"ד סי' א' בטו"ז ס"ק וא"ו מכח חזקה העשוי' להשתנות דסכין עשוי להתקלקל ג"כ אינו דומה לכאן דאדם אינו עשוי להרשיע יעו"ש ודו"ק. וע' בחיבורי לאהע"ז סי' י"ז במהד"ק מ"ש ליישב קושית הקצוה"ח הנ"ל: ומ"ש כאן בסעיף זה והפסול מדבריהם וכו' עי' בסמ"ע וש"ך דלאותו עדות ל"ב הכרזה. וע' בתשובתי לאהע"ז מהדורא וא"ו סי' קס"ט מ"ש שם בטעם הדבר דהוי מכח אי עביד ל"מ אפי' מדרבנן. ומזה למדתי דבעברו על שבועה וחרם דקיי"ל דבזה לכ"ע אי עביד מהני כמ"ש התוס' בתמורה בזה אף לאותו דבר בעי הכרזה והוא דבר חדש. גם כתבנו שם די"ל היכא דלא נגמר על פיהם לבד רק בצירוף עדים אחרים הוי כלעדות אחרת ובעי הכרזה ובדרבנן שומעין להקל עיי"ש היטב בתשובתי:

ז

סעיף כח ה"ז ספק פסול וכו'. הנה אם במחלוקת הפוסקי' אמרי' ג"כ דפסול מספק או דומה לשאר ספק דמוקמינן בחזקת כשרות. הנה דעת תשו' פני משה דמוקמינן לי' בח"כ. והאו"ת הוכיח דדומה לתרי ותרי דלא מוקמינן לי' בח"כ עיי"ש. והנה במחכ"ת נעלם משניהם דברי התוס' במס' ב"ב ודברי מוהרי"ט בתשובה סי' קל"ג ח"א הביא שם דברי התוס' במס' ב"ב גבי הלכתא כוותי' דרבה בארעא וכר' יוסף בזוזי שכתבו שם דספיקא דפלוגתא גרע מתרי ותרי דלא מוקמינן בהן אחזקה דתרי ותרי כמאן דליתנייהו דמי וכו'. אבל המוהרי"ט הקשה שם עליהם דאדרבה בתרי ותרי יותר אין מעמידין אותה אחזקתה דבתרי ותרי עכ"פ לדברי כת האחת כבר יצא מחזקתה וכו'. א"כ דין זה במחלוקת שנוי' בין התוס' ובין המוהרי"ט דלדעת התוס' שם בשם הרשב"ם דספיקא דפלוגתא לא מוקמינן אחזקה דמרא קמא ולא אחזקת כשרות מכש"כ תרי ותרי. אבל לדע' המוהרי"ט בתרי ותרי לא מוקמי' אח"כ. אבל בסברא דפלוגתא מוקמי' אחזקת כשרות ואין בידי להכריע כעת. רק נראה כיון דהוי בזה פלוגת' אם מוקמי' אח"כ או לא בזה עצמו אזלי' בתר חזקה דמעיקרא ומוקמינן לי' אח"כ כן נלפענ'"ד. ועיין בשו"ת מוהרי"ט הנ"ל בדין המחזיק בשל חברו מי נקרא המוחזק עי"ש דין חדש בזה וק"ל: