א
פסולי עדות מחמת קורבה ואשה ועבד ובו יח סעיפים:
כל הפסולים לדון פסולים להעיד חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד אע"פ שפסולין לדון:
ב
אלו הם הפסולין האחים זה עם זה בין מן האם בין מן האב הרי הם ראשון בראשון ובניהם זה עם זה שני בשני ובני בניהם זה עם זה שלישי בשלישי ולעולם שלישי בראשון כשר ואצ"ל שלישי בשני אבל שני בשני ואצ"ל שני בראשון שניהם פסולים לפיכך האב עם בן בנו פסול מפני שאב ובנו ראשון בראשון כמו אח ואחיו ועם בן בן בנו שהוא רביעי ממנו כשר מפני שהוא שלישי בראשון וכן הדרך בנקבות כיצד שתי אחיות או אח ואחותו בין מן האב בין מן האם הרי הם ראשון בראשון בניהם בין זכרים בין נקבות שני בשני בני בניהם או בנות בנותיהם שלישי בשלישי (טור סי' ו' בשם ר"ח) וי"א דשלישי בראשון פסול: הגה וכן ראוי להורות וי"א דאינו פסול רק מדרבנן אע"ג דשאר פסולים מדאורייתא ונ"מ לענין עידי קדושין כמו שנתבאר בא"ה סי' מ"ב (מרדכי פרק זה בורר) וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולים אלא מדרבנן (מיי' פי"ג מהל' עדות):
ג
כל אשה שאתה פסול לה אתה פסול לבעלה שהבעל כאשתו וכל בעל שאת' פסול לו כך אתה פסול לאשתו שהאשה כבעלה ולדעת הפוסלים שלישי בראשון מכשירים באשתו מפני שהוא מופלג (ומ"מ אם דנין על ממון שיש לבעלה הנאה ממנו פסול להעיד לה דמה שקנתה אשה קנה בעלה) (מרדכי פרק זה בורר):
ד
כל שתי נשים שהם זו עם זו שני בשני בעליהם מעידים זה לזה דתרי בעל כאשתו דשני בשני לא אמרינן (ומיהו לכתחלה לא יחתמו עצמן על שטר ביחד) (ת"ה סימן רכ"ו) אבל אם היו ראשון בראשון כגון שלקח זה אשה וזה בתה וכן בעלי אחיות פסולים זה לזה דאמרינן בהו תרי בעל כאשתו ואף בראשון בשני אמרינן בהו תרי בעל כאשתו שכשם שהוא פסול להעיד לבן אחות אשתו כך הוא פסול להעיד לבעל בת אחות אשתו אבל מעיד לבן בעל אחות אשתו שיש לו מאשה אחרת וי"א דבראשון בשני לא אמרינן תרי בעל כאשתו (וכן נ"ל להורות):
ה
כל איש שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך הרי אתה מעיד לשאר קרוביו כגון בנו ואחיו וכן כל אשה שאין אתה מעיד לה מפני שהיא אשת קרובך הרי אתה מעיד לשאר קרוביה:
ו
אבי חתן ואבי כלה מעידים זה לזה: הגה וי"א אע"ג דלעדות כשרים אסורין לדון דה"ל כאוהב ושונא ואפי' הוא דיין קבוע יכול לומר אינו מקובל לי (הגהת מרדכי בשם עיטור) ונ"ל דבדיעבד דינו דין (מהרי"ק שורש כ"א):
ז
אחי האח מן האם מעידים זה לזה שהרי אין ביניהם קורבה כלל:
ח
האיש עם אשתו ראשון בראשון ולפיכך אינו מעיד לא לבנה ולא לאשת בנה ולא לבתה ולא לבעל בתה ולא לאביה ולא לאמה ולא לבעל אמה ולא לאשת אביה:
ט
הארוס פסול להעיד לארוסתו (שם ברמב"ם דף י"ד) אבל אם העיד לקרוביה אין פוסלין אותו עדות ודוקא ארוסה אבל שידוכין בעלמא אינן פוסלים ומיהו אם רוצה להעיד שתזכה בממון אפשר דנוגע בדבר (הגהת אשר"י):
י
זה שפסלה תורה עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבי' זה את זה שהרי פסולין להעיד לו בין לזכותו בין לחובתו ואפי' משה ואהרן אינם כשרי' להעיד זה לזה אלא גזירת הכתוב הוא:
יא
הגרים מעכו"ם אין להם קורבה אפי' שני אחים תאומים שנתגיירו מעידים זה לזה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי:
יב
כל מי שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך אם מתה אשתו אע"פ שהניחה לו בנים ה"ז נתרחק וכשר: הגה מיהו אם נפסק הדין כשהיה קרוב לא יוכל לחזור לתובעו אחר כך בעדות זה שנתרחק דהואיל ונפסק הדין נפסק (ב"י):
יג
היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעש' חתנו פסול לו וכן אם ידע העדות כשהיה חתנו ומתה בתו פסול אבל אם ידע העדות בשעה שלא היה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו מאחר שתחלתו וסופו בכשרות אע"פ שנפסל בנתיים כשר:
יד
שכיב מרע שצוה בפני עדים הקרובים לו ורחוקים מבניו אין הצוואה כלום כיון שהיו קרובים בשעה שנמסר להם העדות ויש מי שמכשיר:
טו
בפיסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרו' שאם היה נוגע בדבר בשעת ראיית העדות מפני שהי' לו הנאה בדבר יכול להסתלק בענין שלא יהי' לו הנאה בדבר ויעיד:
טז
עדים הקרובים לערב פסולים ללוה לא שנא אם הלוה בא ליפטר בטענת כפירה והם מעידים עליו שלוה או אם טוען שפרע והם מעידים עליו שהודה שלא פרע: הגה קרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח (הגהות אשירי ומרדכי פ' זה בורר) וכן קרובי המוכה יכולין להעיד על המכה לגרשו מב"ה או שאר עונש דומה לזה שאין תועלת למוכה בעדותו (הגהות מרדכי שם):
יז
העדים שקרובים זה לזה או שקרובים לדיינים פסולים:
יח
אם הקהל מינו עדים ותקנו שלא ישוה שום עדות זולתם כשרים להעיד אפי' לקרוביהם כיון שקבלום עליהם (וע"ל סי' ל"ז סכ"ב): הגה אבל אם מינו סתם עדים בעיר אין כוונתם שיעידו לפסולים וכן דיינים הממונים בעיר לא ידונו לקרוביהם (ריב"ש סי' שי"א) וכן נוהגין:
באר היטב חשן משפט
ל״ג
א
וי"א. גם באבי אבי אשתו או אבי אמה פליגי דלהי"א פסולים המה זה לזה ולדיע' קמייתא הם כשרים. סמ"ע:
ב
מדרבנן. הנה הש"ך חולק על דברי הרמ"א וכתב שמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם לומר דקרובי האם לא יהיו פסולין לענין קידושין מן התור' ואדרב' הוא סובר דגם גבי קידושין אם קידש בפניהם אינה מקודשת כלל וא"צ גט אלא דכל דבר שאינו מפורש בתור' רק שנלמד מי"ג מדות קרי הרמב"ם מדבריהם ע"ש שהאריך הרב' בזה (* ואני הוכחתי שכל ראיותיו אינם כלום ודברי רמ"א נכונים) אך זה קשה לי דהרמב"ם פסק בפי"ד מאיסורי ביא' דין י"ד דשני אחים תאומים שהי' הורתן שלא בקדוש' ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח והא גבי גר לא שייך קורבה דאב רק מן האם ואפ"ה כתב שחייבין כרת וזהו שלא כדברי הרמ"א שכתב שאין קורבת האם אלא מדרבנן וע"כ צ"ל דס"ל דעדות יש לו דין חליצ' ויבום דהוי דוקא מן האב דילפינן מאחוה דבני יעקב וגבי עדים ג"כ כתיב לא יומתו אבות כו' דהקפידה התור' דוקא אחר קורבה דאב והשאר אסמכתא בעלמא וכן משמע קצת מדברי הסמ"ע ס"ק ז' ע"ש ודו"ק:
ג
ביחד. כתב הסמ"ע דבת"ה מסיים בטעמא דחיישינן לב"ד טועין שיסברו דפסולין הם פי' ויבאו לפסול השטר חנם גם מוכח שם דה"ה שלא יהיו דיינים ביחד או אם הוא לא' מבע"ד שני בשני בתרי בעל אסור לכתחל' וכ"כ הרמ"א בא"ע סי' קס"ט ס"א לענין חליצ' וא"כ ה"ה עד שהוא שני בשני בתרי בעל עם הבע"ד לא יחתום לכתחלה על השטר. ש"ך:
ד
להורות. (* נ"ל דלסברת הש"ך דדיינים ביחד או לא' מבע"ד אסור לכתחל' שני בשני בתרי בעל רק לענין עדות התירו א"כ מכ"ש כאן בראשון בשני בתרי בעל פשיטא שפסולים זה לזה לכתחלה) ומה שהקילו בעדות יותר מבדיינים נ"ל הטעם כמ"ש בסמ"ע בריש הסי' ע"ש:
ה
דבדיעבד. ע"ל סי' ז' ס"ז מדין אוהב ושונא ושמעתי מחלקים דכאן איירי לדון זא"ז הוא דאסורין אבל רשאין להצטרף יחד עם ג' לדון אחרים אפילו הם אוהבים גמורים דדוקא ב' דיינים השונאים זא"ז אסורין לדון יחד לאחר. לא בשני אוהבים דאדרב' מחמת אהב' שביניהן יודה א' לחבירו על האמת ויהיו נשמעין זה לזה. סמ"ע:
ו
לאביה. דקדק וכתב לאביה או לאמה אבל לאבי אביה ואבי אמה הוי בכלל שלישי בראשון כיון דהבעל עם אשתו מחשבי לראשון בראשון. סמ"ע:
ז
שנתגייר. כתב הסמ"ע דהב"י נסתפק כשהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדוש' כגון שנתגיירה אמן מעוברת אי ג"כ מיקרו גרים סתם ודינם כקטן שנולד או לא ובד"מ הביאו וכתב עליו דבעינן שיהא גם לידתן שלא בקדוש' מיהו בא' מהן שנולד בגיותו ונתגייר סגי ויכול להעיד אפילו לאחיו ישראל שהית' הורתו ולידתו בקדושה עכ"ל והש"ך כתב דנ"ל דליכא ספיקא כלל בזה למה שנתבאר בי"ד סי' רס"ט ס"ד דשני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדוש' ולידתן בקדושה דחייבין כרת משום אשת אח אם כן פשיטא דפסולים מדאוריית' עכ"ל (וכ"כ הט"ז) * ולפי מ"ש בס"ק ב' דגבי עדות שאני ע"ש נרא' דלק"מ ודו"ק:
ח
מתה. נראה דה"ה אם נתגרש'. ש"ך:
ט
ונפסק. פירוש שרא' העדות כשהיה רחוק ואח"כ נעש' קרוב ופסקו הדין כמי שאין לו עדים לא יוכל לחזור ולתבעו אחר שנתרחק זה העד אף שהיה תחלתו וסופו בכשרות הואיל וכבר נפסק הדין עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דאין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אלא דכוונת בעל העיטור מרא דדינא לומר כשהעיד העד מתחלה בב"ד כשהיה קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע ונפסל ופסקו הדין לא יוכל עוד לתובעו בעד זה אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן וכן משמע בהעיטור להדיא כו' ע"ש:
י
שמכשיר. הואיל דבצוואה לא היה תועלת לשכ"מ כ"א לבניו והם רחוקין עמו אף בשעה שנמסר העדות כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה:
יא
ויעיד. כתב הסמ"ע והטעם דבפסול ממון לא חל עליו שם פסול מחמת נגיעה מעיקרא כיון שהי' יכול לסלק נפשו מיד משא"כ בפסול קורבה וע' בתשובת ר"א ן' חיים ס"ס כ"ט וסי' ק"ג ובתשובת מהרי"ט סי' כ"ו וק"ה:
יב
או. עיין בסמ"ע ובב"ח מה שפירשו בזה:
יג
נרצח. ואפילו הנרצח עצמו כ"ז שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד שהרי האמינו לומר פלוני רבעני ומור"ם קיצר בזה משום דדין מיתה וגלות אין נוהגין בינינו ולא כתב דין דקרובי נרצח אלא ללמוד ממנו דין קרובי המוכה עכ"ל הסמ"ע. ובש"ך מאריך בדין זה אם הטריפה יכול להעיד בדיני ממונות אף דבעינן ג"כ עדות שאתה יכול להזימה ע"ש שהשיג על הד"מ והסמ"ע במ"ש דלמאן דס"ל דגם בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה א"כ הטריפ' פסול להעיד וזה אינו דלא דמי כלל לד"נ דהתם לא שייך ביה הזמה משום די"ל גברא קטילא בעו למיקטל והיינו בעידי טריפה וכשהטריפ' הוא עד ליתיה בזוממי זוממין וכל זה לא שייך בד"מ דנהי דהוא טריפה מ"מ מה שמעיד בממון שייך ביה הזמה דכשיוזם ישלם כו' ע"ש באריכות:
יד
הקהל. ע"ל סי' ל"ז סכ"ב מדינים אלו ולעיל סי' כ"ח סכ"ג לענין עדות ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
ל״ג
א
א) ממשנה נדה דף מ"ט ע"ב
ב
ב) משנה סנהדרין דף כ"ז ע"ב וכרבנן:
ג
(הטעם דבעדות מעידים המעשה שראו ולא חשדינן שבשביל אהבה או שנאה ישנו מה שראו מה שא"כ בדין שתולה בסבר' והמחשבה נשתנית מחמת אהבה או שנא' סמ"ע)
ד
ג) ל' הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות עדות
ה
ד) ממסקנת הגמרא דלית הלכתא כמר בר רב אשי ב"ב דף קנ"ח ע"א וכמ"ש גם הרי"ף והרא"ש שם:
ו
ה) כרבא שם וכ"פ הרי"ף והרמב"ם:
ז
ו) משנה סנה' שם ויליף לה מקראי שם ריש דף כ"ח
ח
ז) מסקנת הגמרא בב"ב שם
ט
ח) כפירושו שם וכע"ש והב"ח ☜פוסל בזה וע' שם וע' בתשובות מוהרש"ל סי' פ'
י
ט) משנה שם בסנהדרין ושם בגמרא יליף לה מקרא
יא
י) שם מהנהי תרי לישנא דאמרי בסורא ובנהרדעא שם ריש ע"ב דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכ"כ הנ"י וכן משמע בירושלמי
יב
כ) תוס' שם ע"א בשם ר"ת שפוסק כרב שם ושכן משמע בירושלמי וכ"פ בה"ג
יג
ל) שם בתו' וכר' יוחנן שם בירושלמי
יד
מ) גם זה שם מהא דתני רבי יוסי גיסו לבדו ואיפסקא הלכתא כוותיה שם ע"ב וכ"כ התו' שם שהוא כ"ש וכ"פ הרא"ש
טו
נ) ממה שפירשו בירושל' אהא דתנן גיסו
טז
ס) הרא"ש שם בפסקיו מהא דאיפסקא בבבלי הלכתא שם כרבי יוסי והירושלמי הביא הרי"ף לראי' דאמרי' בשני בשני תרי בעל כאשתו אפשר דפליגי אגמרא דידן וכ' בתשו' כלל נ"ח שהכרעה שהכריעו נגד הרי"ף הוא הכרע' מוכרעת שאין לה להשיב עליה ושכן דנין כל חכמי אשכנז וצרפת
יז
ע) ג"ז ל' הרמב"ם שם ולמד מהא דאכשר רב חסדא באחי האח וק"ל כוותיה
יח
פ) ג"ז מימרא דרב חסדא שם
יט
צ) ☜ולהצטרף יחד עם הג' לדון אחרים ע"ל סי' ו' סעיף ח'
כ
ק) ולכ"ע יכול ☜לברר דיינין וכן הוא שם במהרי"ק והביאו ג"כ הרמ"א לעיל סי' ז' מעובדא דרב שמינה לרב כהנא שם דף ז' ע"א
כא
ר) מהא דאכשר רב חסדא אחי האח פי' שיש לאחיו מאמו אח מצד האב
כב
ש) ג"ז שם ממשנה שם דף כ"ז ע"א ומבריי' דחורגו לבדו דף כ"ח ע"א וכבר נתבאר לעיל סעיף ג' דאשה כבעלה ובעל כאשתו
כג
ת) ממשנה שם וממימר' דרב נחמן שם דף כ"ח ע"א:
כד
א) מסקנת הגמ' שם ע"ב משום אקרובי דעתא:
כה
ב) אבל ☜לכתחלה אין מקבלין עדות הארוס לקרוביה וכ"כ הרי"ף בתשובה וכמ"ש העיטור באות ק' קבלת העדות וכן כ' הגהות מרדכי דסנהדרין ושכ"מ בשם גאון כ"מ שם
כו
ג) ג"ז שם ממסקנת הגמ' ב"ב דף קנ"ט ע"א:
כז
ד) כאמימר יבמות דף כ"ב ע"א ומבריית' שם דף צ"ו ע"ב
כח
ה) שם בגמ'
כט
ו) ג"ז שם ריש פי"ד ממשנה סנה' ד' כ"ז ע"ב וכת"ק:
ל
ז) שם מבריית' ב"ב דף קכ"ח ע"א
לא
ח) טור וכ"כ הרא"ש בסנה' שם ושלא כדברי הגאון שהכשיר
לב
ט) שם בשם גאון:
לג
י) שם וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהא דפריך וליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו ב"ב דף מ"ג ע"א וכמ"ש התוס' שם וכ"כ הרא"ש ושאר פוסקים
לד
כ) טור מעובדת דאילע' וטובי' קרובים דערבא וכו' מכות דף ז' ע"א
לה
ל) כפי' רש"י שם:
לו
מ) כפירוש הראב"ד הביאו הרא"ש בפסקיו וכ"כ ר' ירוחם נ"ב ח"ג וכתב הרא"ש בתשו' דלא אמרינן שיהיו נאמנים לגבי לוה ולא לגבי ערב דעדות שבטלת מקצתה מחמת קורב' בטלה כולה והראב"ד כ' טעם אחר
לז
נ) ירושלמי בפ' זה בורר והביאו הרי"ף והרא"ש שם וכ' הרשב"א בתשו' שאפי' בדיעבד לא עשו כלום:
לח
ס) טור בשם תשובת אביו הרא"ש כלל ו' סי' י"ט:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
ל״ג
א
כל הפסולים. ?לדה מ"ט ויש שכשר להעיד ולא אשכחן בגמ' אלא סומא בא' מעיניו ואליבא דר"מ נמצא דלרבנן כל הפסולים כו':
ב
בין מן האם בין. שם תנא אחיו מן כו':
ג
הרי הם ראשון כו' ובניהם כו' ובני בניהם כו'. שם ואמאי הו"ל שלישי כו' ואנן שני כו' א"ה הו"ל שלישי כו':
ד
ולעולם שלישי כו'. כסתם מתני' דסנה' כמש"ש ואנן כו' וב"ב קכ"ט א' אי לאפוקי מדרבא כו' וכפירשב"ם שם:
ה
ואצ"ל. דאף לר' אבא כשר וסנה' שם אפי' לרב דפסיל שלישי בראשון ורב אפשר כו':
ו
מפני שהאב כו' ועם בן כו'. כפי' הרי"ף בפ"ג דסנה' פי' קסבר מר כו' ולית הלכתא כו' ע"ש:
ז
ועם בן כו'. לאפוקי מפי' רשב"ם שם:
ח
וכן הדרך בנקבות כיצד כו'. במתני' וגמ' שם כנ"ל:
ט
בין זכרים כו'. בגמ' ומהו שיעיד באשת כו':
י
וי"א דשלישי. כפי' תוס' בשם ר"ת שם בב"ב וכרב בסנה' והביאו ראיה מירו' כמש"ל בס"ג:
יא
וי"א דאינו. תוס' בב"ב בשם ה"ג דלא ילפי' בסנה' אלא בנים לבנים ולכך גם במתני' שם שלישי בראשון לא תנן.
יב
וי"א דקרובי. מדפליג דשנה ראשונה והא דקא' בגמ' קרובי האם מנלן אסמכתא בעלמא וכמ"ש בקדושין כ"ד ב' נראין כו' ועריב"ש סי' י"ד ועש"ך:
יג
כל אשה. מתני' שם וגמ':
יד
כל שתי. דלא תנן רק בראשון בשני בגמ' ובירו' בעל חורגי ואשת חורגו וכמ"ש בגמ' ואנן שני בראשון כו' מ' מה דלא תנן כשר:
טו
ומיהו לכתחלה. כ"כ במרדכי דחיישי' לב"ד טועין כתובות כ"א א' וצ"ע דאמרי' שם שטרא דיתמי כו' וצ"ל דל"ד וע' בתוס' דיבמות ק"ו א' ד"ה ורבא. ונר' לר"י כגי' ספרים כו' וב"ב קל"ח ב' וע"ש וצ"ע:
(ליקוט) ומיהו לכתחלה כו'. דחיישי' לב"ד טועין כמ"ש בכתובות כ"א וצ"ע דשם אמרי' משום דשטרא דיתמי הוה דוקא וקי"ל בב"ב קל"ח ב' דלא חיישי' ודוקא בהא דיבמות חיישי' משום דב"ד בתר ב"ד לא דייקי אבל לטעות לא חיישי' (ע"כ):
טז
אבל אם. שם מהו שיעיד אדם באשת חורגו כו' וה"ה לבעל חורגתו כמ"ש שם בסורא כו' בפומבדיתא כו':
יז
וכן בעלי. במכ"ש כמ"ש רש"י שם ד"ה באשת חורגו כו' ע"ש:
יח
ואף בראשון. שכשם. כך. אבל כו'. ירושלמי:
יט
שכשם שהוא. דזהו תנן במתני' ובעל אחות אמו:
כ
וי"א. רש"י ותוס' ע"ש:
כא
(ליקוט) ואפי' הוא כו'. עססי' זה (ע"כ):
כב
ונ"ל דבדיעבד. ע"ל סי' ז' ס"ז בהגה:
(ליקוט) ונ"ל. דלאו כשושבינו הוא ועס"י ז' ס"ז (ע"כ):
כג
האיש עם אשתו כו' ולפיכך אינו כו'. ר"ל רק דור א' בין למעלה בין למטה אבל דור ב' שהוא שלישי לה אע"ג דבראשון בשני אמרי' בעל כאשתו כדתנן במתני' ואפי' שני בשני בדור שלישי לא דאיתפליג דרא ולכך מכשיר בירושלמי אשת פנחס ובגמ' מר בר רב אשי באבא דאבא ומתני' שלימה תנן חורגו לבדו אבל בנו לא וכמ"ש רש"י שם וז"ש הטור בסכ"ג אבל אבי חמיו כו' ובחכם דחקו ב"י וד"מ שם וע"ש:
כד
(ליקוט) לא לבנה כו' ולא לבתה כו'. ירושלמי שם הל' ז' תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו אשה כבעלה ובעל כאשתו וחמת אשת חורגו כחורגו והבעל כאשתו כו' ע"ש (ע"כ):
כה
(ליקוט) ולא לאביה כו'. כ"ז דומין להד' בבות ראשונות ואביה ואמה מפורש שם דאפי' אחיהם פסולין כמ"ש במתני' וגמ' אחי חמי כו' אחי חמותי כו' (ע"כ):
כו
אבל אם העיד. דאין פסול רק לה משום איקרובי דעתא. שם. בגמ' ע"ש:
כז
ודוקא כו'. דליכא אקרובי דעתו עדיין:
(ליקוט) ודוקא כו'. מדמותר בתוך שבעה אלמא לאו קרובי דעתא הוא כלל וערא"ש פ"ג דמ"ק צ"ה בשם ר"ת (ע"כ):
כח
ומיהו אם. שם לא אמרן אלא לאפוקי כו' ונ"מ לדידן בשידוכין:
כט
בין לזכותו בין. שם:
ל
מיהו אם. עסי' ל"ד סכ"ז ויש חולקין כו' ומ"ש. שם:
(ליקוט) מיהו כו'. עסי' קמ"ו סט"ו וכמ"ש בפ' החולץ שפ' הרי"ף כמ"ד שם קם דינא (ע"כ):
(ליקוט) מיהו כו'. עש"ך (ע"כ):
לא
(ליקוט) ל"ש כו'. ערא"ש שם פירש"י כו' והראב"ד כו' ומ' לכאורה דראב"ד חולק על רש"י וכ"כ רי"ו דבעידי הלואה לראב"ד נאמנין דפלגינן דיבורא כיון דשני דיבור' נינהו אבל א"א זה דהא הראב"ד מביאו הרא"ש שם לא מחלק בענין זה אלא משום דבע"ד אינו עד לגבי עצמו וכ"כ ש"ך ומ"מ לתי' הראשון של הרא"ש וכפי מ"ש בסט"ו בפיסול כו' וכן בהג"ה קרובי כו' והוא דלא כתי' הראב"ד צ"ל שיש עדים אחרים שהוא ערב בטענת כפירה אבל דעת הריטב"א וריב"ש כהראב"ד עסי' ל"ו (ע"כ):
לב
קרובי הנרצח כו'. שם י"א פ' בא על אשתי כו':
(ליקוט) קרובי נרצח כו'. היינו לתי' השני של תוס דמכות ו' א' סד"ה נרבע ועוד אמר הר"י בכור כו' אבל לתי' הראשון צ"ל בהרוג כמ"ש תוס' שם בד"ה אלא מעתה כו' וכ"ש לתי' הרא"ש שם בשם הראב"ד בסי"ג שם והראב"ד כו' והא דאמר אדם קרוב כו' וכ"כ הריב"ש וכ' דוקא בבע"ד עצמו אבל בקרוביו פסולין ומבטלין ליתא לדין זה עסי' ל"ו ס"א בהגה תקנת הקהל כו' (ע"כ):
לג
(ליקוט) שאין תועלת כו'. כמ"ש סי' ל"ד סכ"ו בהג"ה (ע"כ)
לד
העדים. כ' הר"ן בספ"ב דכתובות אע"ג דאדחי טעמא דהזמה בגמ' דילן בסנה' כ"ח א' מ"מ הדין דין אמת ע"ש וכ"ה בתוספת' וירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דסנה' שם:
(ליקוט) העדים כו' גמ' שם כ"ח א' ב' (ע"כ):
לה
(ליקוט) או כו'. עתוס' דב"ק צ"ב ד"ה כגון שחולקים ע"ז וכמ"ש בסנה' כ"ז א' דהזמה ממקום אחר כו' דלא כירו' וער"ן פ"ב דכתובות (ע"כ):
לו
אם הקהל כו'. שם כ"ד א' נאמן כו':
לז
אבל אם כו'. וכן דיינים. שם כ"ג א' בערכאות שבסורי' ופי' בשהמחים רבים עליהם וכמש"ל בסי' ח' ס"א בהג"ה ותנן שם במתני' אימתי בזמן שמביא כו' וה"ה לעדים:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
ל״ג
א
(ש"ך סק"א) ותמיהני על הה"מ שכ' כו'. נ"ב צ"ע לפי מה שמקיים הש"ך בעצמו הגי' ברמב"ם שדין כסף דין תורה א"כ כ"כ מהראוי שפסולי קרובי האם ג"כ יהיו נקראים פסולי ד"ת. ולשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות עדות מורה להיפך כי זה לשונו. אין פסולין מד"ת אלא הקרובים ממשפחת אם. גם ממ"ש תחלה מפי השמועה כו' וכן מסיים אח"כ אבל שארי הקרובי' כו' כולן פסולין מדבריהם נראה להדיא שסובר שקרובי האם אינם בכלל פסולי תורה שבעל פה כ"א מדרבנן לכך כתב מדבריהם ובהלכות אישות כ' שקדושי כסף מדברי סופרים. ויעוין ל' הרמב"ם בעצמו בפי' המשנה בכלים בפ' י"ז משנה י"ב ובתוי"ט פרק ז' דאהלות משנה ט' ובפרק בתרא דסנהדרין משנה ג' חומר בדברי סופרים ובשארי מקומות שמציין:
ב
(ש"ך סק"ט) שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן. נ"ב צ"ע דהא יכול להשמיט א"ע שלא יעיד שקר כעין מגו דאי בעי שתקי דאמרי' גבי עדים. גם הלא יכול לומר שעתה אינו זוכר עוד להעיד בדבר זה. גם י"ל דלא שייך קם דינא אלא היכא שהפסק ההיא על אותו דבר שנפסק ראוי לפסוק גם עתה אלא שמצד אחר בא התובע לתבוע דרך ממ"נ משא"כ בעדים שנפסק אז שפסולים מחמת שהם קרובים. וחוזר הדין להכשירם עתה כי נתרחקו ויצאו מפסול הקורבה ואף בעת שנפסק שלא יקבל עדותן היה ידוע שורת הדין דכשיתרחקו יהיו כשרים לעדות זו וקם דינא זה שנפסלו אז גם יקום הדין שעתה יהיו כשרים. וה"ז כעין הדין דכ"ז שמביא ראיה סותר עדותו שהדין הראשון היה לפי שלא היה לו עדים ועתה חזר הדין מצד הראיה. משא"כ בספק דיבם ביבמות דף ל"ז ע"ב שאותו הספק שנדון תחלה לזכות בני יבם רוצים לסתור עתה בלי ראיה חדשה רק מצד התחדשות תביעה דרך ממ"נ ועד"ז דינו של תה"ד לגבי מציעה:
ג
(סמ"ע ס"ק כ"ג) הטעם דדוקא בפסול קרובה. נ"ב יעוין חדושי רמב"ן לב"ב דף מ"ג:
ד
(נה"מ סק"א) ולפענ"ד לק"מ כו' דהגדתן לאו כלום כו'. נ"ב לפי דבריו צ"ע היכא שיש לאדם תביעה אחת לשני ב"א ותבע לאחד ונגבה העדים בפניו לב"ד אם יכול התובע לתבוע מהשני עפ"י עדים אלו י"ל דמחמת שאין נאמנין לגבי עדותם הראשונה א"א לחייב את השני דהא לא העידו בפניו ולקבל עדותן שנית בפניו ג"כ לא מהני דכיון דכבר העידו עדות גמור שהיה נגד הראשון צריכין לחזק בדבריהם הראשונים ולית להו לאשתמוטי שלא דקדקו תחלה לומר אמת כיון שהיה שלא בפני הבע"ד. דהא עדותן היה בפני א' מבעלי הדברים. ולגבי אותו הבע"ד עדותן מתקיימת ויש להאריך בזה היכא שבא בע"ח לגבות מלקוחות ונתקבל עדות מעדים לזכות הבע"ח והמוכר לא הי' באותו מעמד ובידו לומר שהוא רוצה לאשתעי' דינא בהדיה בע"ח כדאי' במס' ב"מ דף י"ד ע"א וכיון שהוא ג"כ בע"ד אין לפסוק עליו מחמת העדאת עדים שהיה שלא בפניו ולחזור ולהעיד ג"כ אינם נאמנים דעבידי לאחזוקי דבריהם הראשונים והראוי שיהיה שורת הדין שלא לגבות מלקוחות כיון שא"א לחייב את המוכר. וא"כ מיושב קושית התוס' שם ב"מ ד"ה דינא הוא ויעוין מס' כתובות דף צ"ד ע"א הנהו תרי אחי כו' ובאס"ז שם מה שכתבו שם תלמידי ר' יונה בשם הרמ"ה בזה"ל וכ"ת אלא למאי נ"מ. נ"מ לסהדי דאסהידו באנפי ראשון וליתנייה לאסהודי באנפי שני דברים אלו מורים דאף היכא דלא מצי לאשתמוטי על עדות שהעידו כבר בפני בע"ד א' ונתקיים עדותן. (אף כשיאמרו שקר העדנו שהמה יתחייבו לשלם להראשון בהודאת פיהם שהפסידו בעדות כשר) ועכ"ז מקבלים עדותן נגד השני בפניו ולכאורה י"ל דאין העדים נוגעים מחמת שכבר העידו דהא בידם להשתמר מלהעיד שנית שאין הב"ד מזמינים עדים להעיד. ועד"ז המגו דאי בעי שתקי גם אפשר להם לומר שעתה אינם זוכרים עוד להעיד: ומ"ש העיטור דעבידי לאחזוקי דבריהם אפשר דז"א אלא הוכח שלא נאמנו תחלה בעדותן ונפסק היפך ממה שהעידו בכה"ג מגמתן לחזק דבריהם מוציאים עצמם להעיד שנית כדי לקיים דבריהם שנתבטל תחלה. משא"כ כשהעידו בפני א' מבעל הדברים שנתקבל עדותן בזה אינם נוגעים לחזור ולהעיד בשקר ודבריהם הראשונים אינם צריכין חיזוק שכבר נתקבל ועדותן מקויימת נגד מי שהעידו בפניו:
ה
(רמ"א סעי' ט"ז) קרובי נרצח יכולים להעיד כו'. נ"ב צ"ע דבירושלמי סנהד' פרק זה בורר הלכה ט' ובמס' שבועות אי' בזה הל' תני ר' ישמעאל ושפטו העדה כו' שלא יהיו העדה לא קרובי המכה ולא קרובי המוכה. אמר ר' יוסי כו' נמצאת אומר ב"ד גואלי הדם מכאן שלא יהיו הדיינים קרובי הנידונים ומיניה שלא יהיו העדים קרובי הנידונים אמרה תורה הרוג ע"פ עדים הרוג על פי דיינים מה הדיינים אינם קרובי הנידונים אף העדים לא יהי' כו' ע"כ. אמנם י"ל דז"א אלא אליבא דר"י אבל לר"ע דיליף דקרובים פסולים להעיד מפסוק לא יומתו אבות על בנים לא שמעינין לפסול קרובי הנרצח:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
ל״ג:א׳
א
בן בנו פסול. עיין בפ' י"נ דף קכ"ח מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כוותיה וע ין פ' י' יוחסין האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על עובר שבמעי' ממזר הוא אינם נאמרם ר"י אומר נאמנים ותני עלה בברייתא פ' החולץ דמ"ז ר"י אומר נאמן אדם לומר על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול ואמר ר' חיי' בר אבא לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן ועיין שם משום דאינו נאמן כי אם על בנו ולא על בן בנו וקשה למר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא אמאי אינו נאמן כשיש לו בנים דהא טעמא דאינו נאמן על בנו לחכמים כתב רש"י בפ' עשרה יוחסין ז"ל אינו נאמן משו' דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד ואם כן לר' יהודא דנאמן על בנו משום דכתיב יכיר אם כן על בן בנו נהי דלא קאי עלי' יכיר הא ממילא כשר הוא כיון דאינו קרוב אלא דבלשון רש"י שם כבר עמדו בו הראשונים דלמה כתב הטעם משום דקרוב הוא הא תיפוק לי' דהוי ע"א ואין ערעור פחות משנים ואם כן ניחא למר בר רב אשי:
ל״ג:ב׳
א
נפסק הדין. עיין ש"ך שכתב אין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אבל כוונת בעל העיטור כשהעיד מתחלה ולא ידעו מקורבחו ונפסק הדין אינו יכול להעיד אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים כו' דעביד אינש לאחזוקי דיבורי'. וכבר כתבנו מזה בסימן כ"ת עיין שם ראיות מוכרחיות דלא אמרינן עביד לאחזוקי דיבוריה וגם בעל העיטור גופי' ס"ל במי שהגיד עדותו לפני אנשים שאין בקיאין סומכין על העדים עצמן ועיין שם ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורו ועיין שם ועתה באתי להוסיף ראיות ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל ה' סימן ה' בשטר שחתום עליו עד פסול ונתבטל כל העדות מדין נמצא א' מהם קא"פ דכל העדות בטל אם העדים כשרים זוכרים עדותן ע"י השטר יכולין לחזור ולהעיד לפני בית דין והובא ברמ"א סימן ל"ו ובשלחן ערוך סימן מ"ה סעי' י"ג ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דבורו ותו אינו מועיל הגדתן פעם שנית והש"ך גופי' כתב בסימן ל"ו על דברי הסמ"ע שמחלק בין הגדה שבשטר להגדה בע"פ והש"ך שם סעיף קטן י"ב חולק עליו והעלה דאפילו הגידו בע"פ עם קא"פ יכולין עוד לחזור ולהגיד בלי צירוף הפסול וזה דומה לקרוב ונתרחק אלמא דלא אמרינין עביד איניש לאחזוקי דיבורו ולכן יראה דעיקר טעמא דבענהעיטור הוא משום דכבר נפסק הדין וטעמא דפס"ד נראה לפי מ"ש בתה"ד סימן ש"י והובא להלכה בדברי הרמ"א סימן רס"ח דאם כבר נפסק הדין הוי מעשה השני' לחוד' עיין שם בתה"ד דלמדו מפ' החולץ גבי ספק ויבם דאמר ר' ירמי' קס דינא ואף על גב דהי' יכול לבא בתורת ממה נפשך אפילו הכי כיון דכבר נפסק הדין אין הדין חוזר ועיין שם דאתי עלה מתורת יאוש כיון דכבר איפסק הדין אם כן ה"נ כיון דכבר איפסק הדין כשהי' קרוב ואז כשהי' קרוב הי' הדין כהלכה דאז הי' פסול לכן גם אחר שנתרחק תו אין הדין חוזר ודו"ק ועוד נראה כיון דתחלתו בכשרות וסופו בפסול פסול אם כן תיכף שהגידו ה"ל סופו בפסול ופסול אפילו שנתרחק:
ל״ג:ג׳
א
ויש מי שמכשיר. ז"ל הסמ"ע הואיל דבצוואה לא הי' תועלת לשכ"מ כי אם לבניו והם רחוקים עמו אף בשעה שנמס' להם העדות וכ"כ בטורי זהב משום דהשכ"מ יכול לחזור ואין הנפקותא אלא לבניו ולפי זה אם הי' מתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין הוי פסול לכולי עלמא עד כאן לשונו הטורי זהב ולענ"ד נראה דגם במתנה בקנין יכולין להעיד נגדבניו ולא הוי תחלתו בפסול וסופו בכשרות לפי מ"ש הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ג) דהא דפריך ולסלקי בי' תרי מנייהו ולדייני וז"ל וא"ת וכי מסלקי אמאי מכשרי והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכיון שלא נאמר תחלתו בפסול אלא במי שהי' קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהי' קרובו בשעת ראי' אבל כאן שעכשיו נסתלק ממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראי' שהרי ממון אחרים ולא שלו ולאחרים מעיד כללו אין אדם מעיד לאותו שהי' פסול ליה בשעת ראיה אבל אם הי' פסול לזה בשעת ראיה מעיד באותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם למי שהיה עד לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר עד כאן לשונו ובנימוקי יוסף פרק חזקת הבתים אחר שהביא לשון הרמב"ן כתב וז"ל ונראה לי שהרב ז"ל [סובר] דלא אזלינן אלא בתר גברא משום דמסהיד לו מסהיד ולצורך האיש ההוא מעיד שהרי אינו מעיד לצורך הממון עצמו אלא כל היכא שלא נסתלק שלו על עצמו מעיד ואם נסתלק ממנו לאחרי' הוא מעיד דלא שייך גבי ממון למימר שיהיה בו פסול עדות שלעולם יש לו לממון בעלים הלכך כשנסתלק מממון לגבי אדם שהממון שלו כשר הוא לו וכן לגבי הממון לא שייך בו פסול ע"כ כ"כ הבית יוסף בשם משרים קרוב שיודע בעדות שדה שנ קרובו ומכרה קרובו או נתנה ומקבל אחריות דמחמתי' לא דמעלמא וערערו על אותה שדה כשר להעיד משרים נ"ב מדבריהם למדנו נדון דידן דכי היכי דאם מכרה לאחר יכול להעיד ה"ה הורישה יכול להעיד אם הוא רחוק ליורש וז"ב לפי שיטת הרמב"ן והנ"י והמשרים אלא לשיטת הראב"ד דטעמא דלא בעינן גבי ממון תחלתו בכשרות הוא משום דגבי נוגע לא שייך תחלתו בפסול כיון דנוגע לעצמו מעולם לא הי' עליו שם עד ואם כן נדון דידן אצל קרובו שפיר הוי תחלתו בפסול וזה נרא' שיטת הרא"ש דפוסל בשכ"מ שהוא קרוב לעדי' ועדים רחוקים לפניו דאף על גב דס"ל דגבי ממון לא שייך תחלתו בפסול וכמו שכתב הרא"ש פ' חזק"ה ופ' ז"ב דלא אמרינן תחילתו בפסול אלא גבי פסול הגוף ולא בפסול ממון היינו דס"ל דוקא אם היה נוגע ולא הי' מעולם עליו שם עד אבל זה שהי' קרובו הי' עליו שם עד פסול וה"ל תחילתו בפסול וכשיטת הראב"ד הנ"ל הובא ברמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים אבל לפי הני רבוותא שזכרנו הרמב"ן והנ"י ומשרים גם במתנה בקנין כשר לבניו וכמ"ש אח"כ מצאתי במוהרי"ט ח"א סימן ק"ה דהקשה בדברי הרא"ש כיון דאין נפקותא לשכ"מ כי אם לבניו והעדים רחוקים לבניו למה יפסל ואוקמה במתנה שכ"מ במקצת דבעי קנין או במודה על חפץ שהוא של פ' דהנפקותא למצוה ואפילו לדע' הגאון כשרי' לבניו משום דכבר נסתלק המצוה ועיין שם ות"ל שכוונתי לדעתו: אד מ"ש מוהרי"ט במודה יראה לי דבמודה לא מהני לבניו גם לדעת הגאון כיון דבשעת מעשה כשהי' קרובים לו הוי הודאה ואם כן יכול לטעון השבעה וכיוצא בזה כתב כנה"ג בשם משפט צדק הא דמהני סילוק היינו דוקא בעדי ראי' אבל בעדי הודא' לא מהני סילוק מפנ שיכ"ל מפני שראה שם שלא הי' שם מי שיוכל להעיד עליו הודה זה שאינו עד כאן לשונו ואם כן ה"נ ואף על גב דגבי שכ"מ לא שייך השטאה אבל השבעה מיהת יכול לומר וצריך לומר אתם עדי וכדאי' בס"פ גט פשוט ואם כן כיון דאין עדי' לא שייך אתם עדי ואין לומר כיון דטעמ' דהשבעה בשכ"מ הוא שלא להשביע את בניו וכיון דאלו רחוקי' לבניו לא שייך טענה זו דליתי' דהא קיימא לן אפילו אין לו בנים כלל נמי יכול לטעון השבע' ולכן נראה דמיירי בקנין ולא במודה ודעת גאון דאפילו בקנין כשרין לבניו וכמ"ש דכי היכא דאם מכרה לאחר יכול להעיד ה"ה הוריש לאחר יכול להעיד. אבל קשה לפ"ז בשט"ח שחתם עליו קרוב ונפסל מחמת קרוב או שהגיד בע"פ איך שקרובו נתחייב לזה ממון ונפסל עדותו מחמת קורבה יוציאו אח"כ אותו הממון לבניו או מבני בניו שהם רחוקים לעדים מיהו לפי מ"ש הרמ"א סעי' י"ב דאם כבר נפסק הדין קם דינא אם כן ה"נ כיון דכבר נפסק בהיותו קרוב אלא דלפענ"ד נראה בזה דאפילו עדיין לא נפסק הדין ובא הקרוב להעיד אחר מיתת קרובו נגד בניו איך שאביהם נתחייב לזה מנה ובחיי האב לא העידו כלל גם כן אין הבני' חייבים לשלם אף שהם רחוקים לעדים ומשום דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין וכיון דהלוה פטור נכסוהי נמי פטורין וכדאי' פ' יש בכור ובטור ש"ע סימן מ"ט עיין שם וז"ב: ולפי זה הך דינא דגאון אינו אלא כשהעידו על חפץ מבורר או קרקע מבורר כנדון דמשרים דבזה לא שייך נכסוהי דבר אינש אינון ערבים ומשום הכי הבני' שהם רחוקים מוציאין מידם ע"פ עדות זה אבל בחוב דנכסים אינן אלא ערבים וכיון דהלוה פטור ערב נמי פטור. ומעשה בשטר שלם זכר על סך מסויי' כנהוג והעד החתוספות הי' קרוב אל הנותן השטר שלם זכר ורחוק לבניו. והנה לדעת הטורי זהב ודאי פסול כיון דהוא חוב על סך מסויים והחוב הותחל מחיים אלא שהבריר' ביד היורשים לסלק החוב בחלק ירושה הן רב הן מעט אבל על כל פנים חוב דאבוהן היא והותחל החוב בחיי קרוב הוי תחלתו בפסול אלא גם לפי מ"ש דשכהוסבה הנחלה לרחוק לעדים הרי הוא כנסתלק הקרוב ויכול להעיד היינו דוקא בדבר מבורר כגון קרקע או חפץ אבל בחוב לא ואם כן בשטר שלם זכר שבא ליטול בתורת חוב שנתחייב לו חמיו וכיון דהלוה פטור דאין עליו עדים גם בניו פטורין משום דנכסוהי אינון ערבין וכמ"ש:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
ל״ג
א
חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד כו'. הטעם דבעדות המעשה כאשר הי' לפניו הוא מעיד ולא חשדינן ליה שישנה בכוון בשביל אהבתו או שנאתו משא"כ דין שתולה בסברא והמחשבה נשתנה מחמת אהבתו או שנאתו אפילו בלא כוונת רשע וכמ"ש לעיל סי' ז' ע"ש. אלו הן הפסולי' מהן מחמת קורבה ומהן מחמת עבירהומהן מחמת שאינן מתנהגין בדרך ישוב העול' ומהן מחמת קטטות ומהן מחמת ריעותא שבגופם ומהם מחמת שיש להם צד הנאה בדבר ואלו הן הפסולי' מחמת קורבה האב פסול לבנו כו' ע"ש:
ב
האחים זה עם זה. המחבר נמשך בזה הסי' אחר ל' הרמב"ם שכ"כ פ"ג דהלכות עדות והתחילו באח ובניהן משום דהן הן הפסולי' המפורשי' בהדיא בתורה דכתיב לא יומתו אבות על בני' ולא אצטריך לגופה שהרי כבר כ' איש בחטאו יומת דרשו רז"ל לא יומתו האבות בעדות בנים קאמר וכן איפכא ומדכתיב אבות על בני' ל' רבי' דרשו חז"ל דמיירי בשני אחין עם בניהן דבניו של אח זה הוא פסול להאח השני ולבניו דאל"כ לא יומת האב על הבן מבעי לי' ועוד דרשו מיתורא דהאי קרא עדות שאר קרובי' שמונה המחבר והולך וכמ"ש ל' הגמ' בפרישה ר"ס זה ע"ש ודוק:
ג
ואצ"ל שלישי בשני אע"ג דאצ"ל הוא מ"מ כתבו דל"ת שאני שלישי בראשון דאתפליג ג' דרא בינייהו משא"כ שלישי בשני דאתקרבא בחד דרא ובזה מיושב ג"כ האצ"ל שני בראשון דכ' המחבר אחר זה משום דהוא אתפליג דרא יותר משני בשני וק"ל:
ד
לפיכך האב עם בן בנו פסול ועם בן בן בנו כו'. עד מפני שהאב ובנו כו' נראה דצ"ל מהופך וה"ג לפיכך האב עם בן בנו פסול מפני שהאב ובנו ראשון בראשון כמו אח ואחיו ועם בן בן בנו כו' והשתא א"ש ל' לפיכך וה"ק כיון דפסלינן קורבה ראשון בשני לפיכך גם אב ובן בנו פסולים מפני שיש בבן ג"כ קורבת שני בראשון וגם לגירסא זו ה"ל מלתא טעמא בצדו ועד"ז איתא ג"כ ברמב"ם ע"ש וק"ל:
ה
וי"א דשלישי בראשון פסול. גם בגמ' יש פלוגתא בזה דמאן דפסליה יליף לה ג"כ מיתור הוי"ו דובנים לא יומתו כו' אלא שהפוסקים מחולקים אליביה דאותו מ"ד אם פסולו מדאוריית' או מדרבנן ויתורא דו' דרש לאסמכתא משא"כ בשאר כל הפסולי' דנלמדו מיתורי' דתיבות שלימות וז"ש מור"ה בהג"ה די"א דאינו פסול רק מדרבנן פי' אפילו למאן דפסלי אבל הרי"ף והרמב"ם דפסקו כמ"ד בגמרא דג' בראשון הוא כשר כשר לגמרי קאמר אפי' מדרבנן וע' בדרישה שם כתבתי כלל הדברים וטעמם והוכחתי מדבריהם שגם באבי אבי אשתו או אבי אמה פליגי דלהי"א הנ"ל והוא דעת ר"ת וסייעתו פסולין המה זה לזה ולדעה קמייתא והוא דעת הרי"ף והרמב"ם הם כשרים ועמ"ש מזה עוד בסמוך סקט"ז:
ו
ונ"מ לענין עדי קדושין. פי' אם קידש בפניהן אשה ואחר כך קבלה קדושין מאחר דצריכא גט מראשון ומהשני:
ז
וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולים רק מדרבנן. כצ"ל ואפשר דה"ט כיון דבקרא כתיב בהדיא אבות ש"מ דדקדק הקרא דוקא אקורבה דהאב ואף ע"ג דבגמרא קאמר בהדיא דמדכתיב אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו לקרובי האם ס"ל דזהו אסמכתא:
ח
כל אשה שאתה פסול לה כו'. כללות הללו קאי אמ"ש לפני זה דלא כתב שם אלא קורבה ראשון בראשון או ראשון בשני או שני בשני והן פסולים לכ"ע ולא איירי עד הנה בפיסול חיתון הבא מחמת אשתו ומש"ה כתב כל אשה שאתה פסול לה מחמת א' מהקורבה הנ"ל אתה פסול גם לבעל' דה"ל חד בעל כאשתו ופסלי' לה אפילו שני בשני וכן איפכא ואם אתה פסול לבעל בכל הני קורבה הנ"ל אתה פסול גם כן לאשתו דלא הוה ג"כ בזה אלא חד אשה כבעלה בקורבה הנ"ל והוא פסול לכ"ע משא"כ בפסול חיתון דאתה פסול לבן אחי אבי אשתך וכשר לאשתו דה"ל שני בשני ותרי בעל כאשתו וק"ל:
ט
ולדעת הפוסלים שלישי בראשון כו'. כלומר דוקא בקורבה הנ"ל דאין בקורב' אתפלגא דרא בהו דוקא אמרינן חד בעל כאשתו אבל בזה דאיתפליג דרא אפי' חד בעל כאשתו לא אמרינן וק"ל כ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ז סימן ג' ועד"ר:
י
ומ"מ אם דנין כו'. ור"ל דמ"ש המחבר מכשירים באשתו היינו ביש לה נכסי' שאין לבעלה רשות בהן:
יא
לא יחתמו עצמן כו'. שם בת"ה מסיים בטעמא משום דחיישינן לב"ד טועים שיסברו שפסולין הן פי' ויבואו לפסול השטר חנם ומש"ה נקט ב"ד טועין:
יב
אתה מעיד לשאר קרוביו. כצ"ל וכן הוא במיימוני ור"ל קרוב שיש לו מאשה אחרת וק"ל:
יג
ונ"ל דבדיעבד דינו דין. עיין ד"מ שם סימן ז' שהביא לדברי מהרי"ק שורש כ"א דמכשיר לדון והכריע שם דבדיעבד אף בעל העיטור מודה דדינו דין (כמ"ש כאן בהג"ה) והיינו משום דאינו אוהב ממש וע"ל סי' ז' ס"ז מדין אוהב ושונא ושמעתי שיש מחלקים ומפרשי' מ"ש מור"ם כאן דאסורין לדון היינו דוקא לדון זה את זה אבל הן רשאין להצטרף יחד עם שלישי לדון אחרים אפילו הם אוהבים גמורים ודוקא בשני דיינים ששונאים זה את זה קאמרי דאסורין לדון יחד לאחר כמ"ש הטור והמחבר בסימן ז' ס"ח ולא בשני אוהבים דמשום אהבה שביניהן אדרבה יודה א' לחבירו על האמת ויהיו נשמעין זה לזה:
יד
אחי האח מן האם מעידין כו'. ז"ל הטור כגון ראובן נשא רחל וילדה לו את ימין והיה לו בן מאשה אחרת ושמו נמואל שהוא אחי ימין מן האב ומת ראובן ונשאת רחל לשמעון וילדה לו את אוהד הוא אחי ימין מן האם נמואל ואוהד כשרים זה לזה אע"פ שימין הוא אח לשניהן עכ"ל:
טו
ולפיכך אינו מעיד לא לבנה וכו'. בפרישה כתבתי דנ"ל דה"ק כיון שמחשבים לראשון בראשון לפיכך הוא פסול לבנה אבל לבן בנה או לבן בתה הוא כשר משום דהווין עמו שלישי בראשון שהן כשרים לדעת הרמב"ם משא"כ אם לא היו נחשבים הבעל עם אשתו לראשון בראשון אלא לגוף א' לגמרי אז לא היה בן בנה עמו אלא שני בראשון כמו שהוא עם אשתו שני בראשון והיו פסולין יחד כמ"ש לפני זה בס"ב וק"ל:
טז
ולא לאביה ולא לאמה דוק בדבריו והן מדברי הרמב"ם שלא פסל אלא לאביה או לאמה ולא לאבי אביה דהיינו אבי חמיו או אבי אמה דהיינו אבי חמותו וזה כמ"ש דלהרי"ף והרמב"ם זהו בכלל שלישי בראשון כיון דהבעל עם אשתו מחשבי' לראשון בראשון ודוק:
יז
אבל אם העיד לקרוביה דייק וכתב אם העיד כו' שהו' ל' דיעבד הא לכתחלה ס"ל להרמב"ם דאסור להעיד להן אבל הרא"ש כתב דמעיד להן אפי' לכתחלה:
יח
לא מפני שהם בחזקת אוהבים כו'. הטור סיים וכתב לפיכך אוהב ושונא כשרים להעיד וכמ"ש בר"ס זה והוא כמו הוכח' אחרת ור"ל דאי טענות דפסול קרובים הוא משום אוהבים הוי אוהב פסול לעדות ואנן קי"ל דהוא כשר ועפ"ר:
יט
דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. בב"י ☜ נסתפק כשהורתן שלא בקדושה ונתגייר' אמו כשהית' מעוברת וילד' בקדוש' אי ג"כ מיקרו גרים סתם ודינם כקטן שנולד דמי או לא ובד"מ הביאו וכ' עליו דבעינן ג"כ שיה' לידתן שלא בקדושה שיתגיירו עצמן אחר שנולדו מיהו באחד מהן שנולד בגיותה ונתגייר סגי ויכול להעיד לאחיו ישראל אפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה דזיל בתר טעמא:
כ
נפסק הדין כשהי' קרוב. פי' אף שראה העדות מקודם כשהיה רחוק ועתה שנעשה קרוב פסקו לו על תביעתו כמי שאין לו עדים לא יוכל לחזור ולתבעו אחר שנתרחק אף שהיה מתחלה וסופו בכשרות הואיל שכבר נפסק הדין אבל אם הי' קרוב כשראה העדות בלא"ה פסול כמ"ש בסעיף שאחר זה:
כא
ונעש' חתנו פסול כו'. ילפינן לה מדכתיב והוא עד או ראה או ידע כו' אם לא יגיד ש"מ דבעינן שיהא ראוי להעיד הן בשעת ראיה הן בשעת הגדה אבל אנפסל בנתיים לא מצינו שקפיד קרא:
כב
ויש מי שמכשיר. הואיל דבצווא' לא הי' תועלת לשכ"מ כ"א לבניו והם רחוקים עמו אף בשעה שנמסר להן העדות:
כג
בפיסול ממון ח"צ כו' הטעם דדוקא בפסול קורבה דאף דנתרחק ממנו מ"מ זה שיעיד לו הוא זה שנפסל להעיד לו בראשונה מ"ה נשאר בפיסול. משא"כ בפסול התלוי בנגיעת ממון כיון שנסתלק מאותו הנא' ונכנס אחר תחתיו לאותו הנאה הרי הוא כאלו לא הי' לו הנאה ממנו מעולם וגם בפסול ממון לא חל עליו שם פסול. מחמת נגיע' מעיקרא כיון שהי' יכול לסלק נפשו מיד משא"כ בפסול קורב' ועפ"ר:
כד
ל"ש אם הלוה בא לפטור כו'. פי' ל"מ אם הלוה טוען להד"ם שלויתי פשיטא דפסולין ללוה כיון דהן קרובין לערב ויש הנאה לערב בעדותם די"ל משום דידעו העדים שהערב הוא איש טוב ולא יכפור בדבר שנעשה עליו ערב ויודה להמלוה ויהנה הודאתו לחייב נפשו ולא לחייב הלוה מ"ה באו להעיד דבעדותן שמעידין שלוה מכניסין הן הלוה במקום הערב שצריך להתפרע תחלה מהלוה אלא אפי' טען הלוה אין לויתי אבל פרעתיו אח"כ דבטענ' זו נפטר גם הערב מהמלוה נמצא כשעדי' הללו מעידים שלא פרע אין הנאה לערב מזה קמ"ל דאפ"ה פסולין הן גם להלוה מטעם דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל מ"ה כל מה דמעידין על הלוה כאלו מעידין אותו על הערב וק"ל ועד"ר שם כתבתי עוד פי' אחר לזה:
כה
יכולין להעיד על הרוצח. והטעם מפורש שם כיון דכבר מת מנ"מ לקרובי נרצח במיתתו של הרוצח וזה שסיים מור"ם וכתב דקרובי המוכה מעידין בדבר שלא יגיע להמוכה הנאה בעדותן כו' והוא ג"כ דברי המרדכי שם וע"ש דכתב עוד דאפי' הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפ' יכול להעיד שהרי האמינו לומר פלוני רבעני עכ"ל ונרא' דדקדק לומר הנרצח ללמדינו דמיירי שבשע' שבאנו לדון הרוצח כבר מת המוכה אלא שמעיקר' בשעה שהעיד הוה חי ולא הוה טריפ' ואחר כך מת ומקבלין עדותו להמיתו או לחייבו גלות ע"פ ובכה"ג דוקא מותר משום דאין לו הנא' גם להנרצח בהמיתו או בהגלותו אבל אם נשאר חי פשיט' דלא מקבלין עדותו לענוש המכה על פיו בשבת וריפוי ואינך ומור"ם קיצר בזה משום דדין מיתה וגלות אין נוהגים בינינו ולא כתב דין דקרובי הנרצח אלא ללמד ממנו דין קרובי המוכה וק"ל:
כו
או שקרובי' לדיינים פסולי'. וה"ט משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה והדייני' לא יקבלו הזמה על קרוביה' ועד"מ שכ' בשם ר"י ונ"י דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ומה"ט מכשיר בעדי' הקרובי' להדייני' גם כשהעד הוא טריפה ע"ש וקיצר כאן מור"ם משום דרבים חולקין עליה' ועמ"ש בהגד"מ בשם מור"ש ז"ל:
כז
אם הקהל מינו עדים כו'. ע"ל ס"ס ל"ז בסכ"ב מדינים אלו ולעיל סי' כ"ח סכ"ג לענין קבלת עדות:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
ל״ג
א
מיהו אם נפסק הדין וכו' עש"ך סק"ט דאפי' לא נפסק הדין א"י להעיד דעביד אינש לאחזוקי דיבורא. ובתומים תמה דהא גבי שלא בפני בע"ד יכולין לחזור ולהגיד וכן בסי' מ"ד כשהעידו עם קרוב א"פ יכולין לחזור ולהגיד ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורא (") ולפעד"נ דלק"מ דבמקום דהגדתן לאו כלום הוא ואין עוברין שום איסור בהגדת שקר לא שייך לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורא רק שבהעיטור שהביאו הש"ך מוכח דמיירי כשלא ידעו בשעה שהעידו שהן קרוב א"פ ואין להם התנצלות לו' ששיקרו מחמת שאין בעדותן ממש דהא לא ידעו מזה שפיר אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורא. וגם אפילו ידעו העדים בקורבתן רק שיודעין העדים שהב"ד אינן יודעין' מקורבתן ויסמכו עליהם ובשעה שהעידו העידו אדעתא דהכי שב"ד יסמכו עליהם מש"ה אמרינן דעבידי' לאחזוקי דיבורייהו דאי יודו ששיקרו יהיו נחשדין בעיני הבריות כמעידין עדות שקר שהרי אדעת' דעדות העידם:
ב
ויש מי שמכשיר. עיין בט"ז דכתב במתנת שכ"מ במקצת דלכ"ע פסול כיון דנוגע הוא בשעת ראית העדות אמנם במהרי"ט ח"א סי' ק"ה כתב דיש להתיישב בדבר דנראה דאפי' במתנת שכ"מ במקצת נמי כשר דדמי' להא דמבואר בסי' ל"ז סעיף י"ח גבי בני העיר דנגנב ס"ת דמהני סילוק דבפסול ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וה"נ כיון שמת נמי הוא כנסתלק ע"ש ומביא ראיה מקרובי נרצחים דיכולין להעיד על הרוצח וממוכר דנאמן לומר לזה מכרתי ע"ש ובקצה"ח הסכים לזה ומחלק בין כשמעיד שקרובו מכר או נתן קרקע או חפץ הידוע דיכול להעיד על היורש שהוא רחוק נגדו אבל במעיד שקרובו לוה מעות אינו נאמן להעיד על יורשיו והטעם כיון דנכסי אינון ערבין ביה וכשאין יכול לגבות מלוה עצמו א"י לגבות מנכסים שהוא ערבין ביה ע"ש והנה בגוף הדין שכתב מהרי"ט והניח בצ"ע על הרי"ף נ"ל לפענ"ד דהעיקר כהט"ז דל"ד להנך דמייתי מהרי"ט ראיה דהא מבואר ברא"ש במכות גבי אלעי וטובי' דהא גבי פלוני רבעני לרצוני פלגינן דיבורא דכיון שהוא בע"ד לא שייך לומר גבי' עדות שבטלה מקצתה בטל' כולה אבל גבי אלעי וטובי' דעדות הוא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כול'. ולפי זה נראה דבאם אמר פ' רבע קרובי ובשעת הגדת עדות מת קרובו או שמעיד דפ' רבע קרובי לאונסו אף דבשעת הגדת עדות הוא חייב ודאי פלגינן דיבורא כיון דבשעת הגדתו כבר קרובו מת ולא שייך ביה עדות שבטל' מקצתה בטל' כולה דכיון דכבר מת לא שייך עליו עדות ונתקיים על הרחוק כמו בכל פלגינן דיבורא ולא שייך לומר דכוון דבשעת ראיה ראה דפ' רבע קרובו שנתבטל הראיה על קרובו וא"כ נתבטל לגמרי דז"א דאטו אם ראה על ב' דברים מה שעשה קרובו ומה שעש' רחוק וכי יהיה הראיה נתבטל על הרחוק וראי' לזה מסי' נ"א סעיף ו' הכותב נכסיו לב' בני אדם וכו' וכ' בהג"ה דבעדות בע"פ כה"ג הוא קיים לרחוק אף דבשעת ראיה על קרוב ג"כ מ"מ לא נתבטל על הרחוק ודוקא אם נצרף בשעת ראית פסול תבטל העדות אבל בכה"ג לא. ולפ"ז ליכא ראיה מכל הראיות שהביא מהרי"ט מה שהביא ראיה מבני העיר שנגנב ס"ת דמהני סילוק לאו ראיה דשם עדותו על ב' דברים שאינו של המערער ושהוא של קרובו ולכך כיון שקרובו כבר נסתלק שאין בו שום תועלת לקרובו בשעת הגדה מקבלין עדותו מה שהעיד שאינו של המערער דעדות מה שהעיד שאינו של המערער היה כשר לזה שמעיד לו אף בשעת ראיה ועדות שבטל במקצת לא שייך לומר בזה דהא עדות שמעיד שהיה של קרוביו אין שם עדות כלל כיון דכבר נסתלק ובשעת ראיה לא שייך לומר דהראי' דבטלה במקצת כהנ"ל. ולפ"ז אמרינן שפיר דמהני סילוק כיון דפלגינן דיבורא ונאמן שאינו של המערער ובעדות זה סגי לבטל ראיות המערער כיון דאינו שלו וכן מה שהביא ראיה מקרובי נרצח ג"כ לאו ראיה מחמת טעם הנ"ל דעל הנרצח לא שייך שם עדות כיון דכבר מת ובעדות זה שרא' שרצח ישראל אף דלא ידעינן מי הוא הנרצח סגי ולכך אמרינן פלגינן דיבורא. וכן מה שהביא ראיה ממוכר דנאמן לומר לזה מכרתי ג"כ לאו ראיה דבמקחו בידו נאמן מחמת דהאמינו חז"ל מחמת אומדנא שלהם ובאין מקחו בידו דנאמן מדאורייתא בע"א והוא מחמת טעם הנ"ל דעל עצמו לא שייך שם עדות כמ"ש הרא"ש הנ"ל ולכך אמרינן פלגינן דיבורא. משא"כ הכא דמעיד שקרובו מכר ביתו ועכשיו מת בודאי דלא מהני עדותו אף שהוא יחזק ליורש דהא א"א להוציא מהיורש רק בעדות שהעיד שקרובו מכר דלא שייך לומר בכה"ג פלגינן דיבורא לומר שלקה ולא מקרובו דהא ידוע שהבית של קרובו וקנינו מאחר לא מהני. וא"כ ע"כ צריך לקבל עדותו שקרו בו מכר ועדותו זה בשעת ראיה היה בו תועלת למוכר אף דבשעת הגדה כבר מת ואין בו תועלת מ"מ הי' בשעת ראיה בפסלות ולא פליגי הרי"ף והרא"ש רק במתנת שכ"מ בכולה דג"כ בשעת ראיה לא היה בו תועלת משא"כ במתנת שכ"מ במקצת בשעת ראיה היה גם כן נוגע לו אף עכשיו דמת לא מהני. גם מ"ש בקצה"ח לדעת מהרי"ט לחלק בין מכר להלואה דבעדים קרובין ללוה ורחוקים ליורשין פטורין מטעם דאם אין הלוה מחויב הערב נמי לא מחויב דנכסי אינון ערבין ביה לא נהירא דהא כשמת בלא"ה פקע שיעבוד הגוף. רק שבתומים סי' ס"ו כ' דכשיורשים נכסים משתעבדים הגופים וא"כ הרי הוא כמו שיעבור הגוף. ועוד דהא אם הערב מודה שהלוה חייב בודאי הערב נשתעבד וא"כ הוא הלוקח או המוכר. כמ"ש התומים בסי' מ"ט גבי ב' יוסף ב"ש שירש או שלקח שדה מיב"ש ע"ש וא"כ עדים דחוקים לבניו הרי ידוע לו ע"פ עדים דחייב והוי כאלו אתי אליהו דחייב לו וראיה לזה מתוספות כתובות דף צ"ב בד"ה דינא דכתבו דנ"מ אם עדי קיום קרובים ללוה ורחוקים ללוקח דמלוקח יכול לגבות ולכאורה קשה הא מלוה גופיה א"י לגבות וא"כ בטל השיעבוד הגוף א"כ בטל שיעבוד נכסים דנכסים אינון ערבין ביה אלא ודאי ע"כ הטעם כיון דאם הלוקח מודה שיודע דהשטר אינו מזויף יכול המלוה לגבות מלוקח א"כ כשבאים עדים ואומרים דאינו מזויף הוי כאלו אתי אליהו והני כאלו מודי: בס' קצה"ח פסק דבשטר שלם זכר על סך מסוים והעד הי' קרוב ופסל אותו כיון דחוב אבוהון הוא הא הוי תחלתו בפסול ואפי' להמכשיר כיון דהוא בתורת חוב וכיון דהלו' פטור הנכסים שהן מטעם ערב גם כן פטורין ולפענ"ד נראה להיפך דאפי' למאן דפוסל במתנה במקצת כיון דא"י לחזור ממילא העדות שייך ג"כ להשכ"מ אם יעמוד מחליו. אבל בנ"ד בשטר שלם זכר שאין שייך להאב כלום דא"י לתובעו כל ימי חייו ואין הדבר נוגע' רק להיורשים אין העדות רק נגד היורשים וכיון שהוא רחוק להיורשים כשר. ומ"ש כיון דהלוה פטור לאו כלום הוא דהא אפי' ברחוקים מ"מ כיון שמת ודאי דנפטר מהחיוב דמת לאו בר חיוב הוא רק דהיורש כרע' דאבוה הוא והרי הוא הלוה ועיין בתומים סימן ס"ו ס"ק מ"ג ע"ש תדע דהא מחוייב לתבוע היורש תחלה קודם שגובה מהנכסים אלמא דהנכסים הן ערבות בעד היורשים ולא בעד המת. ודוקא בלוקח השטר חוב שייך שפיר לומר כיון דהלוה נפטר דהלוקח אינו קונה רק שיעבוד נכסים ושיעבוד הגוף נשאר אצל הלוח וכיון שהעדים קרובים להמלוה וליכא עדים על שיעבוד הגוף ממילא גם שיעבוד נכסים ליכא אבל במת והורישה דבלא"ה פקע שיעבוד הגוף של הלוה כיון שמת והיורש הוא בגוף וכיון דרחוקים הן לו כשר השטר למאן דמכשיר בצוואת ש"מ בלא קנין גם מה שדימה מתנת שכ"מ בקנין למ"ש הראב"ן והנ"י גבי פסול ממון דלא בעינן תחילתו בכשרות כיון דלמי שהוא מעיד לא היה קרוב בשעת ראיה וכו' נראה לחלק דשאני התם גבי בני עיר שיצא עירעור על שלהם. וכן בעובדא שהביא הב"י בשם המישרים שערערו על השדה שמכר קרובו שלא באחריות דשם העדות הוא שאינו של המערער ואם כן נהי דמקודם לא הי' יכול להעיד זה כיון דהי' נוגע לקרובו מ"מ כשנסתלק הקרוב העדות זה שאינו של המערער לעולם כשר היה נגד זה אבל כל שעיקר העדות הוא שהקרוב נתחייב אף שעכשיו ירשו הרחוק מ"מ כיון שהרחוק מכח הקרוב נתחייב ועיקר העדות על חיוב הקרוב הוא בטל העדות דהא מה שראה הי' עדות להפסול משא"כ הראיי' במה שמעיד שאינו של המערער הוא רק נגד המערער ואינן בפסול כנ"ל ובתומים הקש' מקרובי נרצח שיכולין להעיד על הרוצח כיון שאין תועלת לרוצח ומ"ש מתנת ש"מ בכולה דא"י להעיד למאן דפוסל הא אין תועלת להשכ"מ כלל. נרא' לחלק דבנרצח כשמעידין הקרובים על הרוצח שהרג אין צריד להזכיר בעדותן שם הנרצח כלל וכשמעידין פלוני הרג ישראל סגי ולא חשיב עדות זה עדות על הנרצח כלל משא"כ במתנת ש"מ דצריכין להזכיר בעדותן שם השכ"מ שהוא נתן נכסיו שלא יהיו שלו בשעת מיתה ועשה בהן כרצונו שנתן למי שהיה רצונו ליתן הרי זה עדות על הש"מ ממש דהא מעידין על השכ"מ מה שעשה בנכסיו ובשעת ראיה פסולין היו כנ"ל:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
ל״ג
א
חוץ מחוהב ושונא. כי בשלמא לדין אין דעתו סובל לראות זכות לשונא וחוב לאוהב משא"כ בעדות את אשר שמעו וראו מגידין דלא נחשדו לשקר בשביל אהבה ושנאה:
ב
האחים. נלמד מקרא דלא יומתו אבות על בנים היינו בעדות בנים והאבות היינו האחים ובנים היינו בני האחים שהן שני בשני פסולים גמ':
ג
דג' בראשון פסול. ולדיעה זו פליגי אי מדאוריית' אי מדרבנן ואפשר שאינו רק אסמכתא:
ד
דקרובי האם. ה"ה קרובי אישות. והש"ך הכריע דהוא מדאוריית' רק שהרמב"ם קרי לכל דבר הנדרש בי"ג מדות ד"ת ומ"מ דינו ד"ת ממש:
ה
שטר ביחד. דאולי יטעו הדיינים ויפסלו השטר. וכ' הש"ך דה"ה שלא יהיה עם הבע"ד וה"ה ב' דיינים לא יהיו כך:
ו
דה"ל כאוהב. והיינו לדון זא"ז אבל שידונו הם אחרים ביחד כשרים דאדרבה נוחין זל"ז בהלכה:
ז
אחי האח. כגון ראובן היה לו בן מרחל יוסף ולאה הי' לה בן מיעקב יהודא ומתו רחל ויעקב ונשאת לאה לראובן והולידה שמעון הרי שמעון אח ליוסף וליהודה וליוסף אין לו קורבה עם יהודא ומעיד ליהודא:
ח
לא לבנה. דעת הסמ"ע דלמאן דס"ל דג' בראשון כשר מעיד הבעל לבן בן חורגו דבמקים דאיפליג דרא רק הבעל עם אשתו הוא ראשון בראשון וכן כשר לאבי אביה וט"ז חולק וס"ל דפסול וכן עיקר:
ט
אין פוסלין. אבל לכתחלה אין מקבלין:
י
דגר שנתגייר. דוקא כשילדתן שלא בקדושה אבל אם לידתן בקדושה והן תאומים פסולין ש"ך. אבל אם אפי' רק א' לידתו שלא בקדושה כשר להעיד אפי' לאח שהיה לידתו בקדושה:
יא
אם נפסק הדין.) (ע"ב סק"א דדוקא אם בשעה שהעידו לפני ב"ד לא ידעו העדים שהן פסולין ואח"כ נודע שהן פסולין ונפסק הדין ואח"כ נתרחקו לא מהני שוב עדותן דעבידי לאחזוקי דיבורייהו כיון שמעיקרא בתורת עדות העידו. וה"ה אפי' לא נפסק הדין רק כונתו שהיה כבר בדין עדותן וחשבו שהעידו בתורת עדות שיועיל עדותן ונפסל שוב לא מהני:
יב
כשהיה חתנו. דכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ש"מ דבעינן שיהיה כשר בשעת ראיה וההגדה וכן אם ידע עדות לאשתו ואח"כ נתגרשה א"י להעיד דה"ל תחלתו בפסול ש"ך:
יג
ויש מי שמכשיר. דהא אין בו תועלת לשכ"מ) (וע"ב ס"ק ב' דה"ה בשטח"ז והעדי' קרובי' לו ודאוקי' מבניו כיון דא"י לתבוע החוב רק לבנים ואין לו היזק בדבר זה רק להבנים כשר עדותן. ובמתנת שכ"מ במקצת שגם השכ"מ לא הי' יכול לחזו' כ"ע מודים ודפסול:
יד
מעידין עליו שלוה. ועי"כ עושים טובה לערב כי הערב לא יכפור ויתחייב לשלם וע"י עדותן יתחייב הלוה ויפטר הערב ואפי' אם טוען הערב שפרע וממילא נפטר הערב מ"מ הואיל והן קרובי' להערב פסולין אף לחובה לערב וכן אם יש שטר על הלוה והן מעידין שפרע בטל עדותן וחייב הלוה לשלם:
טו
קרובי נרצח. כיון דאין תועלת לרוצח בעדותן ואי משום בשביל לעשות נקם בהרוצח לא מיקרי נגיעה ולכן אף הנרצח יכול להעיד כשאינו טריפה אבל אם הוא חי ולהעיד שישלם שבת ורפוי ה"ל נגיעה:
טז
שקרובים לדיינים, משום דדיינים לא יקבלו הזמה על קרוביהם והוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ובד"מ הביא הרבה פוסקים דס"ל בממון דלא בעי' עדות שא"י להזימה. ולכ"ע אם אמרו בחקירות איני יודע כשרים דא"צ שיעידו באיפן שהיה ראוי להזמה רק אם עדותן הוא באופן שאף אם יכוונו היום ויוזמו לא יקבלו הדיינים הזמה מפני שהם קרובים ויצא משפט מעוקל בזה פליגי. או"ת דלא כהש"ך. ועד שהוא טריפה כשר להעיד בד"מ ש"ך. ובקרובים לדיינים הרבה מכשירין וי"ל לענין לפסול בדיעבד ש"ך:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
ל״ג
א
חוץ מאוהב כו'. כ' הכנה"ג בהגה"ט אות ב' וז"ל משרתי הבית כשרים להעיד הרדב"ז ח"א סי' צ"ו (בדפוס סדילקאב הוא בח"ד ס"ס נ"ו וכ' שם הטעם דלא יהא משרת הבית גדול מאוהב שהוא כשר) אבל הרדב"ז ז"ל עצמו בח"ב סי' כ"ד (בדפוס הנ"ל הוא בח"א סי' שי"ב) כתב דנוגעים בעדות הם עכ"ל ועי' בתומים שמצא ראיה מדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות גזילה דין ז' דשכירו ולקיטו כשרים להעיד וסיים דזהו ראיה שאין עליו תשובה וכן עמא דבר עי"ש ולע"ד איני יודע מה צורך לפלפל בזה ואיך אפשר לפסוק בדרך כלל בענין זה דהדבר פשוט שזה תלוי לפי ראות עיני הדיין אם יש להמשרת צד הנאה בעדות זו או לא וכמו שכ' הרמב"ם שהובא בש"ע לקמן סי' ל"ז סכ"א דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו כו' ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ונפלא הרי זה לא יעיד בה כו' וכן מבואר להדיא בהרדב"ז שם שכ' דיש לפסול עדות נעריו של שמעון על הקידושין כי הם נוגעים בעדות דניחא להו שתהא בתו של ראובן אשת שמעון אדונם לפי שראובן עשיר ויש לדיין להעמיק לדעת אם נמצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה כו' ע"ש וצריך עיון:
ב
ושונא. כ' הכנה"ג בהגה"ט אות ד' וז"ל אי לאו דמסתפינא ה"א דשונא גמור שהוא לו כאחד מן הרודפים ובקש להתנקם ממנו פסול להעיד רש"ל ז"ל בתשובה סי' ל"ג והרמ"א ז"ל סי' י"ב וכן יש ללמוד מדברי התוס' פ"ק דמכות בד"ה אלא מעתה הרוג יציל וכמ"ש בס' בני שמואל ואפשר שיהיה זה דעת מהריב"ל ח"א סי' מ"א והרשד"ם בחי"ד סי' קי"א שפסלו את השונא להעיד ותמהו עליהם משפט צדק ח"א סי' ע"ה והר"ש הלוי סי' ט"ו כו' עכ"ל. ועי' בתשו' כנ"י סי' פ"ט שהביא תשו' רש"ל הנ"ל והאריך לסתור דבריו ושגם בתשו' מהרי"ט סי' פ' כתב ג"כ דאף שונא גדול כשר וראייתו מן המרדכי והג"א שהובא לקמן סעיף ט"ז בהג"ה עבה"ט שם) דאין לך שונא גדול מן הנרצח ע"ש עוד. גם בתומים האריך בדברי רש"ל הנז' ומסיק דאין לו ראיה ברורה מש"ס ואין לחדש דין מסברא ע"ש וע' בתשו' מים חיים סי' א' וב' ועמש"ל ס"ס ל"ה:
ג
אלא מדרבנן. עבה"ט דהש"ך חולק כו' גם בתשו' פ"י ח"ב סי' פח השיג על הרמ"א בזה ע"ש וע' בתשו' נו"ב תניינא חאה"ע סי' ע"ו הובא בפ"ת לאה"ע סי' מ"ב סק"ט וע' עוד בתשו' ב"ש אחרון חח"מ סי' י"ג ובתשו' ברית אברהם חח"מ ס"ס ד' ע"ש:
ד
אע"פ שהניחה לו בנים. ערשב"ם ב"ב קכ"ח ע"א בד"ה ומתה בתו שכתב וכגון שאין לו בנים הימנה וכדתנן בפ' ז"ב. ובגליון הש"ס להג' רע"ק זצ"ל שם תמה דהתם א"ר יהודה כן אבל ת"ק ס"ל דגם ביש לו בנים כשר והכי קיי"ל ע"ש וכבר קדמוהו לתמוה כן בס' כנה"ג סי' זה בהגב"י אות י"ח ובס' בר"י אות ך' וע' בתומים סק"ז מ"ש בזה:
ה
דהואיל ונפסק. עבה"ט מ"ש והש"ך כ' כו' שבודאי יאמר כדבריו הראשונים כו' וע' בתשו' נו"ב חאה"ע סי' כ"ז שכתב דגם להש"ך דהטעם משום דעביד לאחזוקי דיבורו מ"מ מודה דבעינן נפסק הדין ג"כ אלא שנפסק לחוד כשלא העיד עדיין בזה חולק אבל כשהעיד ולא נפסק הדין ג"כ כשר אח"כ להעיד ע"ש והזכרתיו ג"כ קצת בפ"ת לאה"ע סי' י"ז ס"ג ס"ק י"ט. ובגש"ע דהר"ע איגר זצ"ל עמ"ש הש"ך לא יוכל אא"כ לתובעו עוד בעד זה כו' נ"ב וכ"כ להדיא הרא"ה כתובות דף כ"ב ד"ה אר"ה א"ר בשם איכא מ"ד דפסולי עדות שהעידו בעודו בפסול ואח"כ הוכשרו לאותו עדות דאין נאמנים דחשיבא להו כנוגעים בעדותן כיון דכבר העידו עכ"ל וע' בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאה"ע סי' ל"ז בסופו וע' עוד בתשו' ברית אברהם חאה"ע ס"ס ק"ה בחח"מ ס"ס ב' ובס' שער המלך פ"ט מה' אישות דין י"ב ובתשו' ח"ס אה"ע ח"ב סי' סז:
ו
הקרובים לו ורחוקים מבניו. ע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' מ' נידון שטר צוואה במתנת ברי מהיום ולאח"מ ובקנין שהיו חתומים עליו עדים פסולים א' מחמת קורבה וא' מחמת נגיעה אך ל' השטר ואמר לנו הוו עלי עדים כשרים ונאמנים וקנו ממני כו' ובסוף השטר סיים וכל המערער על שטר זה יהיו דבריו בטלים כו' ואח"כ חתם בח"י עצמו והעדים הפסולים אחריו. ורצה הרב השואל להכשיר השטר כיון שהוא עצמו חתם וקיבל ע"ע עדים הפסולים ככשרים ובשגם שיש קנין כו' והשיב דאין מקום לקיים השטר חדא כיון דהעדים הפסולים חתומים אחר חת"י בעל שטר המצווה מאן לימא לן שעל אלו הפסולים נתכוון אדרבה הרי התחיל מעדים כשרים ונאמנים והי' דעתו שיחתמו אחריו עדים כשרים ובאו אלו וחתמו עצמם ה"ל כערב היוצא אחר חיתום שטרות שאין החתימה מוסב עליו כלל וה"נ דכוותיה נמצא זה לא נתכוון להקנות אלא בעדים ואין כאן שטר בעדים כי על הפסולים לא נתכוון. ועוד דאי נמי הוה חתימת עדים קודם לחתימת עצמו ואז אי הוה קאי בחיים ורוצה לחזור בו היינו אומרים כבר קבלת עליך עדים פסולים ככשרים ואולי אפי' בלא קנין והוה נמי תרתי לריעותא מ"מ עדים החתומים בשטר כמו שנחקרה בב"ד דמי וקיי"ל (לעיל סי' כ"ב) אחר גמר דין או אחר קבלת העדות א"י לחזור בו כו' אך הא נכסים נפלו קמי יורשים ומקבלי מתנות ברי הנ"ל באו להוציא מהיורשים ע"י השטר החתום בפסולי עדות הנ"ל המעידים שכבר קנו מקבלי מתנה מחיי הנותן והיורשים אינם מאמינים לעדים פסולים מה יועיל שהנותן קבלום על עצמו ככשרים אבל על היורשים לא קבלום והוא עדיף ממ"ש הר"ן בשם הרמב"ן פ' הניזקין שטר שכ' בו שבח כו' ובש"ע ח"מ סי' ק"ח סעי' י"ח ע"כ נלע"ד שאין להוציא מיורשי דאורייתא ע"פ שטר זה עכ"ד ע"ש. ולכאורה י"ל דאם היו חתימות עדים הפסולים מחמת קורבה קדמו לחתימת עצמו והיה באופן הכתוב בש"ע כאן שהיו קרובים לו ורחוקים מבניו לכ"ע כשר שטר זה כיון דבשעה שנמסר להם העדות קיבלם עליו ככשרים ואחר שמת לא יכלו היורשים לומר אין אנו מאמינים להם דהא עתה להם הם כשרים וצ"ע:
ז
ויש מי שמכשיר. עבה"ט ועיין בתשו' משכנות יעקב סימן ט"ו שהאריך בזה:
ח
בדבר ויעיד. עבה"ט וע' בש"ך לקמן סי" ל"ז סי"ח ס"ק ל"ב שהביא הרבה פוסקים החולקים וס"ל דגם בפסול ממון בעינן תחלתו וסופו בכשרות ומסיק דמצי המוחזק לומר קים לי ע"ש והובא בבה"ט שם ס"ק ל"ב ועמ"ש שם. וע' בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ל"ו שכ' וז"ל בענין תחלתו וסופו בכשרות יש בזה ג' דינים א' פסול קורבה בזה לית דינא ודיינא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כמבואר בש"ס ב"ב קכ"ח ע"א כו'. דין הב' פסול מחמת נגיעת ממון רבו המקילים דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ויש בזה ג' טעמים. א' משום שבידו לסלק עצמו כל שעה. ב' דאינו פסול לכל אדם ולא דמי לקרובים. ג' דקרובים שאני שהיה עד פסול מתחלתו ותו לא מתכשר משא"כ נגיעה מחמת ממון היה מתחלתו בעל דבר ולא עד ובשעה שמסלק עצמו הוא דנעשה עד וה"ל תחלתו בכשרות כו' ומ"מ יש חולקים וס"ל דגם לענין פסול ממון בעינן תחלתו בכשרות והעלה הש"ך בסי' ל"ז ס"ק ל"ב דמצי המוחזק לומר קים לי וכו'. דין הג' פסול מחמת עבירה זה לא נזכר בש"ס אך הש"ך בסי' ל"ד ס"ק ל"ג פשיטא ליה דלית ביה משום תחלתו וסופו בכשרות ומסידור דבריו נראה שלא אמרו אלא בפסול עבירה שאיני חמס כו' עכ"ל ע"ש ועמ"ש בסי' ל"ד סכ"ט ס"ק מ"ו:
ט
אם הלוה בא לפטר. עסמ"ע ס"ק כ"ד וע' בתשו' נאות דשא סי' ס"ז בעובדא שהוציא שמעון שטר בח"י ראובן ובקיום לוי ויהודה מעידים על הקיום ועל גוף הענין וכתוב בו איך שלח את שמעון לאדון א' להשתדל לו איזה כ' הנצרך לו וכאשר יביא מהאדון אותו כ' יתן לו ראובן מאה זהובים בשכרו ועוד כתוב בו תנאים ואופנים ותובע עתה שמעון שכרו הנ"ל כי הכתב מהאדון כבר מסר לראובן והשיב ראובן כבר נתפשרתי עמך וסילקתי לך ומה שלא לקחתי השטר ממך הוא כי בעת שחתמתי לא היה כתוב בו רק שני שיטין ועתה כל הנמצא כתוב בשטר שקר הוא כי האופנים נעשו בדרכים אחרים ולפי שלא היה שטר גמור לא חששתי לקחתו ושאלו הב"ד לשמעון מדוע מסרת הכתב של אדון ליד ראובן קודם ששלם שכרך השיב כי לוי ויהודה הנ"ל נתערבו לי עבורו וגם קודם נסיעתי להאדון לא האמנתי כלל לראובן רק ע"י ערבות לוי ויהודה נסעתי להאדון וגם שטר הזה לא היה כלל בידו רק ביד הערבים הנ"ל ועתה יסמוך למשפט לקחתי השטר מידם כדי לתבעו לראובן והפשר שאומר הוא שקר והאריכו עוד בטענותם. ופסק דשטר זה שמוציא שמעון חספא בעלמא הוא כיון שמודה שמעון שלוי ויהודה ערבים לו והרי ערב פסול לעדות ואפי' קרובי הערב פסולים לעדות בכל עניני טענות הנולדים בין הלוה להמלוה ע' בסי' ל"ג בסמ"ע ס"ק כ"ד ממילא כאן כיון שעידי השטר פסולין להעיד הרי השטר חספא בעלמא ויכול ראובן להכחיש כל דברי השטר ההוא בכל מה שירצה וכל טענות שמעון בזה אינו רק תביעות בע"פ וישבע ראובן ויפטר ואפי' אם ירצה שמעון לפטור עתה את לוי ויהודה מהערבות ולא יהיו נוגעים אפ"ה לא מהני. חדא דלפי הנראה מלשון השאלה שלוי ויהודה הם כערב שלוף דוץ דמבואר בסי' קכ"ט דבכה"ג אין להמלוה על הלוה כלום א"כ מעיקרא אין לשמעון תביעה על ראובן כלל כ"ז שיש ללוי ויהודה נכסים וא"כ הם עצמם בע"ד דראובן ואין כאן מקום כלל לזה שיפטרנו מהערבות כמובן ותו דאפי' לא היו לוי ויהודה רק סתם ערבים אפ"ה אין מועיל פיטור כמבואר בסי' קכ"א ס"ט אפי' אם פוטר הלוה את השליח משבועה כדי שלא יהא נוגע לעדות אינו מועיל משום דאיכא למימר דבשביל ההוא הנאה שפוטרו משבועה הוא מעיד לו ותו דאפי' היכא דמהני סילוק לנוגע צריך הוא לחזור ולהעיד בב"ד אחר שנסתלק כמבואר בסי' ל"ג סט"ו כו' וא"כ בנ"ד עכ"פ שטר זה בטל משום דעשאוהו בעת שהיו נוגעים וא"כ נעשה תביעה זו בע"פ ונהי דבמה שמכחיש ראובן את האופנים שביניהם יכולין להעיר בע"פ מ"מ מה שאמר עוד שכבר נתפשר עמו ופרע לו מהימן בשבועה ולא אמרינן שישבע שמעון שהוא בעל השטר נגד טענת פרעון דהא ליתא כי השטר נתבטל כו' וכ"ז פשוט ע"ש. ושם בסי' ס"ח כ' דאפי' אם לוי ויהודה לא היו נוגעים בעת שחתמו כגון אם לא נכנסו בערבות לשמעון קודם שנסע להאדון רק אח"כ כשהביא הכתב מהאדון ולא רצה ליתנו לראובן עד שיתן לו שכרו אז נעשו לוי ויהודה ערבים ונעשו אז נוגעים אפ"ה השטר פסול דכיון דעכשיו הם נוגעים חיישינן דהשתא כתבוהו והקדימו זמנו בכוונה אם לא היכא שראו עדים את השטר קודם בואו מהאדון בעוד שלא היו לוי ויהודא ערבים כו' וכן מבואר להדיא בש"ס ב"ב דף קנ"ט דבנוגע בעינן שראו עדים את השטר קודם שנעשה נוגע כו' ועמ"ש לקמן סי' ל"ז ס"א ס"ק א' ובסי' מ"ו סל"ה ס"ק י"ב. וע' בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ק"ג ובס' שער משפט סק"ה:
י
קרובי נרצח. עי' בתשובת כנ"י סי' פ"ט מ"ש לפרש תשובת הרא"ש כלל נ"ז שלא יהי' סתירה לדין זה וע' בזה בתומים ס"ק י"א ותשוב' משכנות יעקב חח"מ סי' ט"ו באריכות. ומ"ש הבה"ט ובש"ך מאריך בדין זה אם הטריפ' יכול להעיד בד"מ כו' עי' בנ"צ מ"ש בזה:
יא
שקרובים זה לזה. עי' בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' נ"ד שנסתפק באם קרובים זל"ז בקורבה דאישות וראו עדות ואח"כ נתרחקו אי מקרי תחלתו בפסול די"ל כיון דבעת ראיה דלא נתכוונו להעיד הי' ביד א' לילך לב"ד ולהעיד והי' דינו כעד אחד וכן בנתכוונו להעיד להרא"ש וסייעתו דבעי דוקא הגדה בב"ד א"כ כ"ז שלא הגידו שניהם הי' ראוי לכ"א להגיד והי' דינו כע"א אלא דבהעידו שניהם הי' נתבטל עדותן ע"י הגדה ועתה דעדיין לא העידו נשאר על כל א' שם עד כשר ויכולים עתה כשנתרחקו להעיד ביחד ונחשבים לב' עדים וכ' שלא מצא גילוי לדין זה רק בהגהת אשר"י פ"ד דשבועות סי' ט"ו כ' בפשיטות בהיפך דמקרי תחלתו בפסול ולא נקט לה אפילו דרך חידוש דין רק דבא לחדש דאפילו הוו נשותיהן גוססין לא מקרי תחלתו בכשרות ודין זה צ"ע טובא ומדברי תוס' שם (ד' צ"ג בד"ה קרובים בנשותיהם) אין ראיה די"ל דס"ל דקרובים בנשותיהן היינו קרובים להמלוה ולוה וכמ"ש בת"ח שם. ושוב כתב דיש להביא ראיה לדעת הג"א מסוגיא דסוטה ד' כ"ד דכוותה גבי שומרת יבם כו' (עמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' קס"ו סק"ז) ע"ש. ולכאורה נראה דמה דמספקא ליה לרבינו הגאון ז"ל הוא דוקא בעדי ממון דבזה שפיר י"ל דלא מקרי תחלתו בפסול כיון דכל א' בפ"ע תחלתו היה ראוי להיות עד א' והי' מועיל עדותו דהי' קם לשבוע' אבל בעידי קידושין וכה"ג דעד א' לאו כלום הוא רק בהצטרפות שני העדים יחד וכיון שהיו קרובים אז מקרי תחלתו בפסול ולית ביה ספיקא כלל. אך א"כ נסתר ראיית הגאון ז"ל מסוגיא דסוטה הנז' דהא גם שם לענין עדות שקדמה שכיבת בעל עד א' לאו כלום הוא ומאי ראי' לענין ממון וצ"ע. שוב ראיתי בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ל"ז מבואר שם דחותנו הגאון רע"ק ז"ל הציע לפניו ספיקו הנ"ל והוא ז"ל השיב לו דבעיקר הסברא כוון גם הוא בחידושיו למס' שבועות אך מה דמשמע מדבריו דגם בעידי קדושין מספקא לי' אינני שוה עמו. והעתיק מ"ש בחידושיו בענין זה ושם תמה ג"כ ע"ד הג"א הנ"ל דמנ"ל דין זה ובסוף כ' ומיהו משכחת לה באשה התובעת שאר וכסות והוא מכחיש הקידושין והיא משביע עדי קדושין דבהא בודאי אי היו בשעת ראיה קרובים בנשותיהם פסולים דע"א בקידושין לאו כלום הוא וכן בגירושין וכה"ג ע"ש. ומ"ש או שקרובים לדיינים פסולים עסמ"ע ס"ק כ"ו ובש"ך ס"ק ט"ז וע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ע"ב והובא קצת בפ"ת לאה"ע סימן י"א ס"ק ט"ז:
יב
לא ידונו לקרוביהם. עי' בתשובת ח"ס חח"מ סימן י"ז שכתב דנ"ל אפילו כבר התחיל לדונו טרם שנעשה החיתון וקודם גמר דין נתחתן פסול לגמור אע"פ שתחלת הדין הי' בכשרות וכדלעיל סעיף י"ג גבי עדות ע"ש ופשוט הוא:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
ל״ג
א
[ש"ך אות א] מי"ג מדות וכנ"ל עיקר. נ"ב וכ"כ בתשו' דברי ריבות סי' רל"א ובתשובת רשב"ם חאה"ע סי' ס"ד:
ב
[שו"ע] להעיד לבן אחות אשתו. נ"ב עיין תשובת הר"מ אלשקר סי' ס"ג:
ג
[שו"ע] אבי חתן. נ"ב ברש"י משמע אחר שנשאו החתן והכלה:
ד
[הגה] דבדיעבד דינו דין. נ"ב עיין תשובת דברי ריבות סי' קצ"ג דהעלה לעיקר דפסולים לדון ואף אם הוא מורשה מבתו אם יש לו תועלת מהרווחת בתו:
ה
[ש"ך אות ז] ולדידי בלא"ה. נ"ב וכן הוכיח הגאון מהרש"ק זצ"ל והגאון ר' חיים אלפנדרי בספרו מעשי חיים סי' א' ועיי' מ"ש הבאר היטב בשם מוה' ז' מ"ע זצ"ל לישב ולזה כוון גם באות עיי"ש:
ו
[ש"ך אות ט] אח"כ לתובעו עוד בעד זה. נ"ב וכ"כ להדי' הרא"ה בחי' לכתובות ד"ה אר"ה א"ר בשם איכא מ"ד דפסולי עדות שהעידו בענין דפסולי להעיד ואח"כ הוכשרו לאותו עדות דאין נאמנין דחשיבי כנוגעין כיון דכבר העידו עכ"ל ועיין תשו' מהרימ"ט ח"ב חאה"ע סי' ל"ז בסופו. ועיין תשו' עבה"ג סי' ג' ובתשו' נודע ביהודא ח"א חאה"ע סי' כ"ז ועיי' בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' צ"ו:
ז
[שו"ע] הי' יודע וכו' עד שלא חתנו. נ"ב נלע"ד אם ראה ראובן הפקיד לשמעון חפץ כשהי' קרובו של שמעון. ואח"כ כשנתרחק ראה שראובן תבעו ואמ' לו חפץ זו שלי הוא ושמעון כפרו. וכן בנשבע אהלואה ובשעת הלואה הי' קרובו דיכול להעיד על שמעון שכפר בפקדון שפסול לעדות או נשבע לשקר באופן שראובן נסתלק מתביעתו דלא להוי עדות שבטלה מקצתו ולא מקרי תחלתו בפסול דכל עדותו על אותו שעה שכפר ונשבע להך כפירה ושבועה היא כולה מלת' דעדותו דעל אותו מעשה נפסל. ואף דמ"מ צריך הוא לידיעתו שהלוה לו ושהפקיד אצלו. מ"מ אין זה ענין העדות ויש לפקפק בזה. די"ל דמ"מ צריך הוא להעיד שראובן הלוה לו והוא נשבע עליו שלא לוה וכיון דבשעת הלואה הי' קרובו ומקרי תחלתו בפסול ואפשר לומר דרך חידוד ליישב דברי תוס' פ' חזקת דף ל"ד ד"ה הוי עיי"ש דהקשה האו"ת בכללי מגו דמ"מ מה מרויח בזה שאומר דידי חטפתי. מ"מ יצטרף הבע"ד והעד ויעידו שחילף חפץ מחבירו ויפסול לעדות עיי"ש והיינו די"ל דהתוס' אזלי לסברתם נדה דף נ"א דס"ל דאף לנגיעת ממון אמרי' דתחלתו בפסול ולא מהני סילוק. והא דפריך ולסלקי תרי מינייהו ולדיינו היינו עיקר הקושי' על הדיינים דלדייני בדיני אותה העיר ע"ש א"כ י"ל אם אמר דידי חטפתי א"י לפסלו דבזה הוי הבע"ד תחלתו בפסול דבשעה שחטפו הי' נוגע בעדותו אבל אם ישבע שלא חטף דעיקר הפסול על השבועה שנשבע לשקר ובשעת השבועה כבר נסתלקו הבעלי' מנגיעתם ולא מקרי תחלתו בפסול. וק"ל:
ח
[שו"ע] ונעשה חתנו פסול. נ"ב ומ"מ לפטור אותו משבועת היסת עדיין עד מסייע דבדרבנן מהני תחלתו בפסול וסופו בכשרות. מחנה אפרים הלכות עדות סי' ט"ו:
ט
[שו"ע] כשהי' חתנו. נ"ב אם חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו דנין על חתימתו ולא הוי תחילתו בכשרות וסופו בפסול דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עידותן בב"ד והוי סופן ג"כ בכשרות:
כשהי' חתנו ומתה. נ"ב אף אם אז היתה בתו גוססת מ"מ כיון דעוד לא שכיבא לא מקרי תחלתן בכשרות הגהת אשר"י פ"ד דשבועות:
י
[ש"ך אות טז] נ"ב ולענ"ד קצת ראי' דבד"מ לא בעי' עשא"י להזימה והיינו מסוגי' ב"ב קנ"ה הפעוטות וכו' התם בעי' ועמדו וכו' דאמאי לא משני בקיצור דהו"ל עשא"י להזימה דקטן שהזיק פטור. אע"כ בד"מ לא בעי' עשאי"ל ומדאורייתא בלא"ה פסול דאנשים לא מייתרי דבלא"ה צריך למעט נשים כדאית' רפ"ז דשבועות אלא דהגמ' קאמר דממילא אמעיט קטנים דאינם בכלל אנשים וק"ל:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
ל״ג:א׳
א
וי"א דקרובי האם נמי אינן פסולי' אלא מדרבנן. משמע מדבר' הר"ב דהי"א אלו מקילין וס"ל דאינן פסולי' אלא מדרבנן ונ"מ ג"כ לענין עדי קדושין ולפע"ד זה אינו דהא ע"כ טעמו של הרמב"ם כמ"ש בכסף משנה פי"ג מהל' עדות דס"ל שכל מה שאנו דורשי' מהי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הוא מדבריהם כו' ע"ש בכ"מ שהאריך קצת בזה וכ"כ הריב"ש סי' י"ד והביא שם ג"כ תשובו' הרשב"א שזהו טעמו של הרמב"ם שהולך לשטתו שאמ' בעיקר השני של ספר מנין המצות שחבר שכל הדברי' הבאי' בא' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אינן דאורייתא אלא דרבנן כו' וכ"כ בעיר שושן שזהו הטעם די"א וכן מוכח בודאי דעת הרמב"ם דאל"כ אין טעם לדבריו למה יהא קרובי האם רק מדבריהם וכ"כ הרמב"ם ג"כ בריש הלכו' אישות שקדושי כסף הם מדבריהם וכמו שביאר הרמב"ם עצמו דבריו כן בתשוב' שהביא הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות וא"כ פשיטא דאין כוונת הרמב"ם כאן בקרובי האם לומר דכיון שהוציאו בא' מהי"ג מדו' לא יהא בהם ד"ת שהרי גם בקדושי כסף כתב הרב המגיד בריש ה' אישות שדעת הרמב"ם שדינו ד"ת לכל דבר וגם בס' זוה' הרקיע שחבר הרשב"ץ על מנין המצות האריך בזה והוכיח שדעת הרמב"ם שקדושי כסף וכן כל דבר שנלמד בא' מי"ג מדות דינו דין תורה לכל דבר רק שאין להכניסו בכלל מנין התרי"ג מצות כיון שאינו מפורש בתורה וכן בס' מגלת אסתר שחבר מה"ר יצחק ליאון על מנין המצות האריך בזה וכתב ככל דברי הרשב"ץ ודבריה' נכונים ומוכרחים וכ"כ בכסף משנה ריש הלכות אישות וז"ל ולדרך הרמב"ם לק"מ דהא דבר הנלמד בי"ג מדות דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לו' שאלמלא שהם קבלוהו מסיני לא היינו מפרשים אותו כך כו' עכ"ל וכן ראיתי שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ג מהלכות אישות וז"ל המקדש בביאה הרי אלו אלו קדושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרי' שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחי' אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני עכ"ל ובכ"מ שם כתב דנוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק משטר וביאה שאלו ד"ת וזה ד"ס ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמי' כו' עכ"ל ולפע"ד נוסחא זו נכונה (והיא נדפסת בספרי המיימונות הגדולי' שנדפסו בשנת ש"י ובספרי מיימוני שנדפסו בשנת של"ד וכן בשאר דפוסים) וה"ק וכן דין הכסף דין תורה כלומר בדינו הוא שוה לביאה ושטר לכל דבר מדין תורה רק שפירושו מד"ס א"כ לפ"ז פשיטא דאף להרמב"ם גם בקרובי האם דינן כקרובי האב וכ"כ הב"י וד"מ גופיה בא"ע ס"ס מ"ב בשם תשובות רשב"ץ דמ"ש הרמב"ם דקרובי האם הם מדברי סופרים אינו אלא לענין שאינם נכללים בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות אבל מ"מ דין תורה הם וא"כ המקדש בפניה' אינה מקודשת עכ"ל ותמיהני על ה' המגיד שכתב בפ"ד מה' אישות וז"ל י"מ שכל אותן הנלמדי' מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרי' וכ"כ הרמב"ם פי"ג מה' עדות והוא ג"כ מהשורש השני שהניח בספר המצות וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאי' מן המדרש הם מן התורה בין קרובי האם ובין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל והרי הוא עצמו כתב בריש הל' אישות לדעת הרמב"ם גבי קידושי כסף שהם דין תורה לכל דבר א"כ גם גבי קרובי האם הל"ל כן הא שניהם הם הנלמדי' באחד מי"ג מדות וכן נ"ל עיקר שגם הרמב"ם סובר בקרובי האם שדינן דין תורה לכל דבר ולא נ"מ בינייהו לענין דינא ואפי' תימא שדעת הרמב"ם דקדושי כסף הם מדברי סופרים ממש כיון שאינו מפורש בתורה רק ללמד באחד מי"ג מדות מ"מ הרי הרמב"ן בהשגות שם וכל הפוסקי' הוכיחו בהרבה ראויות חזקות ובצורות דקדושי כסף וכן כל דבר הנלמד בא' מי"ג מדות הם מן התורה ממש וכן המחבר כתב בא"ע ס"ס כ"ו האשה מתקדשת בג' דרכים בכסף או בשטר או בביאה כו' ולא הביא שום סברא אחרת כלל וגם הר"ב בהגהה סתם כותיה וא"כ מלבד מ"ש לעיל ק' על הר"ב היאך הביא כאן הי"א שקרובי האם פסולי' רק מדרבנן ואפשר דס"ל כמ"ש ה' המגיד שהבאתי לעיל אבל כבר כתבתי דדברי ה"ה תמוהים בעיני ומ"מ יהיה איך שיהיה העיקר דפסולים דאורייתא כמו שפסק הריב"ש שם והביא תשובת הרשב"א נמי שפסק הכי ושכ"כ הרי"ף בתשובה וכן הוא בקצרה בתשובת רשב"א סי' אלף קפ"ה וכן העתיק בשלטי הגבורים פ' ז"ב תשובה ארוכה ונראה שהיא תשובת הרשב"א ע"ש וכ"כ הרא"ה בספר החנוך פרשת כי תצא מצוה תקצ"ו שגדולי חכמי' ונבונים פסקו אף בכל קרובי אחוה מן האם דפסולי' דאורייתא כו' וכן הוא בתשובת רמב"ן סי' קי"א וכ"פ להדי' בתשובת דברי ריבות סי' רס"ד וכן נרא' מדעת שאר כל הפוסקי' שכתבו סתם שכשם שקרובי האם פסולים קרובי האב פסולי' וגם מהסמ"ג לאוין רט"ו ושאר פוסקים מוכח כן בביאור יותר ע"ש וכן נראה דעת הב"ח והר"ב והע"ש שהביאו דעת הי"א לא כיוונו יפה:
ל״ג:ב׳
א
כל אשה שאתה פסול לה. ע' בתשובת רמ"א סי' צ"ה שאלה ו' סי' קל"א:
ל״ג:ג׳
א
ומיהו לכתחלה לא יחתמו. מוכח בת"ה שם דה"ה להיות דיינים ביחד או לאחד מבעלי דינין אסור לכתחל' ב' בב' תרי בעל גבי חליצה ע"ש וכ"כ הר"ב בא"ע סי' קס"ט ס"א לענין חליצה ע"ש וא"כ ה"ה דעד שהוא ב' בב' ב' בעל עם הבעל דבר לא יחתום לכתחלה על השטר ודו"ק:
ל״ג:ד׳
א
כך הוא פסול להעיד. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' שי"ג:
ל״ג:ה׳
א
אסורי' לדון. עיין בתשובת מלובלין סימן ס"ג:
ל״ג:ו׳:א׳-ב׳
א
ונ"ל
ב
ד) דבדיעבד דינו דין. עיין מ"ש בסמ"ע:
ל״ג:ז׳
א
דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. כ' הסמ"ע בב"י נסתפק כשהורתן שלא בקדוש' וכו' עד ובד"מ הביאו וכ' עליו דבעי' ג"כ שיהיה לידתו שלא בקדושה עכ"ל סמ"ע וז"ל ד"מ ובפירוש ר"ש סוף מסכת שביעית מוכח בהדיא דלשון נתגיירו לא משמע אלא בגר שהיתה לידתו שלא בקדוש' עכ"ל ומביאו הב"ח ולדידי בלא"ה ליכא ספיקא כלל דכיון דאמרי' בפ' נושאין על האנוסה (סוף דף צ"ו) וברי"ף והרא"ש שם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדוש' חייבין כרת משום אשת אח וכ"כ הרמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה והוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בי"ד סי' רס"ט סעיף ד' א"כ פשיטא דפסולין מדאורייתא ומאי דאמרינן בפ"ד דיבמות עדות לב"ד מסורה היינו בפסולי דרבנן וזה ברור:
ל״ג:ח׳
א
אם מתה אשתו. נראה דה"ה נתגרשה:
ל״ג:ט׳
א
אם נפסק הדין כ"כ הב"י בשם בעל העיטור אבל אין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אבל כוונת בעל העיטור לומר כשהעד העיד מתחלה בב"ר כשהיה קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ונפסל ופסקו הדין לא יוכל אח"כ לתבעו עוד בעד זה אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן וכן משמע בבעל העיטור אות קו"ף דף ל"ח סוף ע"א להדיא וז"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואישתכח דקרוב הוא ואיפסל ופסקו ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוי מסהיד ההיא שעתא כשר הוי מסתבר כיון דאיפסק ההוא דינא איפסק ולא סתר דינא דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה עכ"ל והר"ב והאחרונים לא ביארו זה והיה להם לבאר:
ל״ג:י׳
א
היה יודעלו בעדות. נראה דמי שגירש את אשתו אינו כשר להעיד לה רק בעדות שראה לה קודם שנשאת אבל בעדות שרא' לה אחר שנשאת לא משום דבעי' תחלתו וסופו בכשרות ואפי' להראב"ד וסייעתו לקמן סימן ל"ד סכ"ו ועמ"ש לקמן סימן ל"ד גבי מה שהשגתי על תשובת ריב"ש סימן של"ט:
ל״ג:י״א
א
אין הצוואה כלום. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה:
ל״ג:י״ב
א
לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. וכ"פ בתשובת ר"א ן' חיים ס"ס כ"ט שהכרעת המחבר מכרעת ובתשובה סי' ק"ג לא כתב כן אלא כתב דהוי ספיקא דדינ' וע"ש ועמ"ש לקמן סי' ל"ז סעיף י"ט ועיין בתשובת מהרי"ט סי' כ"ו וסי' ק"ה:
ל״ג:י״ג
א
ל"ש אם הלוה בא לפטור עצמו כו'. עיין סמ"ע עד ועיין דריש' שם כתבתי עוד פי' אחר לזה ועיין בב"ח פי' אחרים נכונים:
ל״ג:י״ד
א
והם מעידין עליו שהודה (שלא פרע) או ששטר ביד מלוה והלוה מביא עדים שפרעו והם קרובי' לערב ר' ירוחם נתיב ב' ח"ג והב"י כ' על זה ורבינו כתב כדברי כולם וליתא דלא נזכר פי' זה בטור חלא הוא פי' שלישי והוא מדברי הרמב"ן בס' מלחמות שמפרש שם בהפך ממה שפירש הראב"ד ע"ש והוא פי' נכון:
ל״ג:ט״ו
א
אם טוען שפרע עיין בב"י וברי"ו נ"ב ח"ג מעורבבים בדעת הראב"ד שנראה להדי' מדבריהם שהראב"ד מחלק בין שני דיבורים לדיבור אחד והא ליתא ולהראב"ד אין לחלק כלל בכך אלא מחלק דהתם כיון שהוא מעיד על עצמו א"כ לא שייך ביה עדות כלל שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה משא"כ הכא דה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיין בהרא"ש פ"ק דמכות וכמדומה שר' ירוחם והב"י הבינו שגם להראב"ד קאי תירוצא קמא דהרא"ש אבל הא ליתא ע"ש ודוק ותשכח כדברי ועיין בריב"ש סי' של"ט ועיין מ"ש לקמן סי' ל"ד סעיף כ"ו:
ל״ג:ט״ז
א
קרובי נרצח יכולי' להעיד כו'. ואפי' הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד. כן הוא במרדכי שם וכתב ב"י משמע מהכא דטריפה אינו כשר להעיד וכ"כ בסימני המחודשים בסתם טרפה אינו כשר להעיד משמע מדבריו דטרפה פסול להעיד לכל עדות מצד פסול בגופו שהוא טרפה ואין דבריו נכונים וכמ"ש לקמן ובד"מ כתב דהמרדכי מיירי בדיני נפשות וס"ל כהנ"י פ' זה בורר דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות וכ"כ המרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דעדי' הקרובי' לדייני' כשרים דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ולכך טרפה כשר להעיד בד"מ ע"כ ומביאו הסמ"ע בקצרה ס"ק כ"ו וכת' דמור"ם קצר כאן ולא הגיה משום דרבים חולקי' עליהם משמע מדבריהם למאי דרבים חולקי' וס"ל דעדות הקרובי' לדייני' פסולי' משום דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה וטרפה פסול אף בד"מ וכל דבריהם תמוהין מכמה טעמי' חדא נהי דבממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה היינו כגון בעדות הקרובי' לדייני' וכה"ג וכמ"ש לקמן דאם מעידין בגוף העדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות הוא דבעדות זה לא יבואו לידי הזמה אבל עד טרפה נהי דהוא טרפה מ"מ מה שהוא מעיד בממון שייך ביה הזמה דכשיזום ישלם ממון וכי מה ענין טרפה לתשלומי ממון וגם מה דס"ל לב"י דטרפה פסול משום פסול בגופו שהוא טרפה וגם מה שמפלפלין הדרכי משה והסמ"ע בזה נלע"ד דכולן שגו וטעו ואשתמיטתהו ש"ס ערוכה בסנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ח ע"א) דגרסינן התם אמר רבא טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה (פירש"י דאין יכול לחייבו ע"פ עדים שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעי למיקטל) ואמר רבא עדים שהעידו בטרפה והוזמו אין נהרגי' עידי טרפה שהוזמו נהרגין רב אשי אמר אפי' עידי טרפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין וכ"פ הרמב"ם בפ' ך' מה' עדות וכתב הכ"מ שם דצריך לפרש דבשעה שהעידו לא הוי ידעינן שהם טרפה דאל"כ איך העידו וע"ש וא"כ מוכח להדיא דבין לרבא ובין לרב אשי אפי' בדיני נפשות טרפה כשר להעיד מצד עצמו ואינו פסול מצד פסלות בגופו אלא לרב אשי פסול בד"נ משום שאינו בזוממי זוממין משום דגברא קטילא בעי למקטל והוי ליה עדות שא"א יכול להזימה וכמו שפירש רש"י שם וזה לא שייך כלל בממון דמ"מ כשיזומו יתחייבו לשלם ממון וכי מה ענין תשלומי ממון לטרפה וא"כ מה שכתב המרדכי כל זמן שהוא חי ואינו טרפה כו' היינו משום דמיירי בד"נ גם מ"ש הד"מ והסמ"ע שדעת הנ"י פ' ז"ב והמרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ליתא דאדרבא בנ"י שם משמע להדיא איפכא דמייתי את הירושלמי דעדים הקרובי' לדיינים פסולי' משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ומשמע מדבריו דהיינו לענין ממון ע"ש וכן משמע עוד מדברי הנ"י פ' החובל ע"ש ומה שכתב הנ"י ר"פ אחד ד"מ ד"מ לא בעינן דרישה וחקירה ומינה דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימ' דטעמא דדרישה וחקירה משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימ' הוא עכ"ל ר"ל דלכתחלה לא בעינן לחקור משום עדות שאתה יכול להזימה דלכתחלה אין מדקדקין בזה משום שלא תנעול דלת בפני לוון וכמ"ש לקמן לפרש דברי הרמב"ם דבפ' ב' מהל' רוצח כן ע"ש ואמרינן מסתמא יודעים באיזו יום ובאיזו שעה הוא ולא בעינן שיעידו בפירוש בענין שתהא ראוי להזמה אבל אם ידעינן בודאי שאין יודעים באיזו יום ובאיזו שעה וה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות הוא וכמו שהוכחתי לקמן מן הש"ס ע"ש וכן צריך לפרש דברי בעל העיטור שבסוף אות ק' קרובים דף ל"ט ע"ג כתב שלא יהיו העדים קרובי' למלוה ולדיינים דהא שייכא הזמה בעידי קיום עכ"ל אלמא דבעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה ולעיל באותו דף בע"א כתב ד"ת א' ד"מ וא' ד"נ בדרישה וחקירה כו' עד כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הלכך לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא בדיני נפשות עכ"ל א"ו צ"ל דבריו כמו שפרשתי דברי הנ"י ודוק וכן מ"ש הרמב"ם ס"פ כ"ג מהלכות מלוה ולוה (והסמ"ג דף קע"ז ע"ד) וז"ל מכאן אתה למד ששטר שאין בו מקום או זמן כשר אע"פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה שאין מדקדקין בד"מ בדרישה וחקירה כמו שיתבאר שלא תנעול דלת בפני לוין ולפיכך שט"ח המאוחרין כשרין אע"פ שא"א יכול להזימן עכ"ל ונראה שהוציא כן מהש"ס דר"פ א' ד"מ ועיין בה' המגיד שם היינו נמי דלענין לכתחלה לא בעינן לחקרם ולידע אם הם עדות שראויה להזמה ואמרי' מסתמ' העדים יודעים המקו' והזמן אבל אם היו העדים לפנינו ולא ידעו או שהכחישו זא"ז בחקירות עדותם בטל' משום דבעינן עדות שראויה להזמה וכמו שאוכיח לקמן מן הש"ס ורמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים תדע שהרי הר"ן סוף כתובות מביא דברי הרמב"ם דס"פ י"ז מה' מלוה והרי הר"ן ספ"ב דכתובות ס"ל דגם בד"מ בעינן עדות שראויה להזמ' א"ו כמ"ש ומ"ש המרדכי פ' ז"ב דר"י מכשיר עדות הקרובי' לדיינים לא כמו שהבינו הד"מ והסמ"ע דהיינו מטעם דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא אדרב' מדברי ר"י מוכח להפך שהרי כתב המרדכי שם ור"י מכשיר בפ"ב דכתובות גבי עד ודיין מצטרפין ע"כ ובפ"ב דכתובות (דף כ"א ע"ב) שם כתבו התוס' וז"ל אין עד נעשה דיין הטעם כמ"ש רשב"ם וי"מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ואם העדים נעשו דיינים עדות שאין אתה יכול להזימה הוא שלא יקבלו הזמה על עצמם ומיהו לפי טעם זה אם העדים קרובים לדיינים אינם יכולים להעיד דלא יקבלו הזמה עליהם אלא כיון דבני הזמה נינהו בב"ד אחר עדות שאתה יכול להזימה קרינא בהו ה"נ יהיה הדיין נעשה עד ודוק' בעד המעיד אבל עד שאין צריך להעיד כגון שיש אחרים שיעידו נעשה דיין ודוקא בדיני ממון אבל בדיני נפשות אפי' עד הרואה אין נעשה דיין לר' עקיבא כו' עכ"ל וכ"כ עוד התוס' סוף פ' החובל (בבא קמא דף צ' ע"ב) בשם ר"י ע"ש הרי מוכח להדיא דעת ר"י איפכא דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא דמכשיר בעדים הקרובי' לדיינים דזה הוי עדות שיכול להזימה בב"ד אחר ולפי דעתי אין שום פוסק שיחלוק לומר דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה וכמו שאוכיח לקמן מן הש"ס וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש פ' זה בורר שהביא את הירושלמי בסתם דעדים לא יהיו קרובים לדיינים משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה משמע מדבריהם דלענין ממון הב אוהו שהרי אין דרכם להביא מה דשייך דוקא לענין ד"נ וכן נראה עוד להדיא מדברי הרא"ש בפ"ב דכתובות גבי קיום וכ"כ הר"ן להדיא בספ"ב דכתובות ע"ש שהאריך וכן משמע פשטא דסוגיא דפ' מרובה סוף (בבא קמא דף ע"ה) דפריך התם והא ק"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות וכו' ועוד נלע"ד להוכיח כן מן הש"ס דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה דאמרינן בש"ס ריש פ' אד"מ דד"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ צריכין דרישה וחקיר' ומ"ט אמרו ד"מ לא בעינן דריש' וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ובדיני קנסות וכן בדין מרומה אוקמא אראורייתא ובפ' היו בודקין אמרי' בש"ס דטעמא דדריש' וחקירה הוא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה הוא וא"כ אף בהודאות והלואות נהי דתקנו רבנן דלא בעינן דרישה וחקירה היינו שאין הב"ד צריכים לכתחל' לחקור ולדרוש העדים משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל מ"מ מוכח דבעינן עדות שאתה יכול להזימה אף בד"מ ואפי' בהודאות והלואות ונפקא מיניה אלו חקרו הב"ד את העדים בדיעבד ואמרו איני יודע בחקירות ודרישות עדותן בטלה כדאמרינן להדיא בש"ס ס"פ היו בודקין דאפי' עד א' שאומר איני יודע בדרישות וחקירות עדותן בטל' דה"ל עדות שא"א יכול להזימה ובבדיקות עדותן קיימת דעדות שאתה יכול להזימה הוא ודוחק לו' דעקרו רבנן משום נעילת דלת דינא דעדות שאתה יכול להזימה לגמרי דזה לא מסתבר כלל: ועוד דגרסי' בפ' ז"ב סוף (דף ל) אמר רב יודא עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ ומשמע דבחקירות פסול' וכמ"ש הרמב"ם רפ"ג מה' עדות וסמ"ג וט"ו לעיל סי' ל' וכ"כ נ"י פ' ז"ב גבי אחד אומר בדיוטא עליונ' כו' וכ"כ הריב"ש סי' רס"ו דעדות המוכחשת בחקירות פסולה אפי' בד"מ דלא בעינן בהו דרישה וחקירה דדוק' מוכחשת בבדיקות היא דכשרה בד"מ וכהנהו גוונא דאיתמר התם בפ' ז"ב אבל בחקירות לכ"ע פסולה אפי' בד"מ כו' וכ"כ ר' ירוחם נ"ב ח"ב ושאר פוסקים להדיא והיינו ע"כ מטעם שכתב רש"י וז"ל בבדיקות שאינו משבע חקירות באיזו יום באיזו שעה שהזמה תלוי בהן אלא בכלים שחורים וכלים לבנים שאין דין הזמה תלויה בהן עכ"ל הרי בהדיא דעדות המכחשת זא"ז בחקירות פסול' מטעם דבעינן עדות שאתה יכול להזימה דאם לא כן אין טעם כלל לפסול עדות המכחשת זה את זה בחקירות דמה בכך שמכחשת זה את זה בחקירות סוף סוף בגוף הענין עדותם מכיונת ולמה יגרע ממכחשת זא"ז בבדיקות א"ו כדפי' ויצא לנו מזה דנהי דבד"מ לא בעינן לכתחלה דרישה וחקירה מ"מ אם חקרו ואמר א' מהן אפי' איני יודע עדותן בטלה ואין סברא כלל לחלק בין עדות המכחשת לאומר איני יודע דכיון דאמרינן בש"ס ס"פ היו בודקין טעמא דאומר איני יודע בחקירות עדותן בטלה משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכבר הוכחתי דגם בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה ולהכי עדות המכחשת בחקירות עדותן בטלה א"כ ה"ה באומר איני יודע ושוב מצאתי בריב"ש סי' רס"ו שכתב שנראה דבהודאות והלואות אפי' בדין מרומה לא בעי דרישה וחקירה כד"נ ממש אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מה דאפשר לו שאם אמר בא' מן החקירות איני יודע שתהא עדותן בטלה כד"נ כו' ע"ש ומביאו ב"י בקצרה לעיל סי' ל' מחו' ו' וכן הב"ח שם אין דבריו מוכרחים ונלע"ד כמ"ש מהך דפ' ז"ב דעדות המכחשת בד"מ בחקירות פסולה וגם פשט הסוגיא דר"פ אד"מ לא משמע כדבריו ע"ש גם בסוגיא דפ' מרובה (סוף בבא קמא דף ע"ה) גבי הא דאמרינן התם והא קי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות ה"מ היכא דלא ידעו באיזו יום באיזו שעה דליכא עדות כלל כו' לא משמע כדבריו דדוחק לומר דדוקא בדיני קנסות מיירי התם ואפי' לפי דבריו היינו דוקא לענין דרישה וחקירה אבל מודה דבעלמא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ודו"ק ולפיכך יזהר הדיין לכתחלה שלא יחקור רק בדין מרומה וכה"ג דכיון דאינו צריך לזה למה יביא את הבע"ד לידי הפסד דשמא יאמר א' מהן איני יודע ואל יטעך לשון השר מקוצי במרדכי פ' ז"ב ללמוד מדבריו דדוק' בד"נ בעינן עדות שאתה יכול להזימה אדרב' כשתדקדק היטב תרא' דס"ל דגם בד"מ בעינן ומ"ש ד"נ ר"ל דבד"נ אין עד הרואה נעשה דיין כמ"ש התוס' פ"ב דכתובות ופ' החובל שם ע"ש ודו"ק ומ"ש הרמב"ם פ"ב מה' רוצח גבי טרפ' שהרג דכל עדות שאינ' ראויה להזימה אינה עדות בד"נ כ' הלח"מ ס"פ ך' מה' עדות דקשה לשונו דהא בפ' הנשרפין אמרו סתם כל עדות שא"א יכול להזימה אינו עדות משמע בין בממון בין בנפשות דבממון ג"כ שייכא הזמה וכן נראה מדברי הר"ן ס"פ האשה שנתארמלה כו' עכ"ל ולפי דבריו ה"ל להקשו' מכל הפוסקי' הנ"ל ומש"ס ר"פ ז"ב שהבאתי ופסק הרמב"ם גופיה כן ברפ"ג מהל' עדות דעדות המכחשת זא"ז בחקירות פסולה אף בד"מ א"ו לק"מ דמ"ש' בה' רוצח אתי לאפוקי ד"מ לענין חקירה לכתחלה לא בעינן שתהא ראוי להזימ' דהא לכתחלה לא צריך דריש' וחקיר' בד"מ משום נעילת דלת וכמו שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם סוף פ' י"ז מה' מלוה וכמו שפירשתי לעיל דברי הר"ן גופיה והעיטור והנ"י אבל ד"נ בכל ענין בעינן עדות שתהא ראויה להזימ' ואין ספק דאישתמיטתיה לבעל לח"מ דברי הרמב"ם דסוף פי"ז מה' מלוה ולוה ודברי הר"ן דסוף כתובות הנ"ל שהבאתי:
ל״ג:י״ז
א
פסולי'. ע"ל סי' ז' ס"ט וע' ב"ח דלענין מעשה צ"ע אם יש לפסול דיעבד ע"ש ובפסקי רקנ"ט סי' תל"ה הביא הירושלמי ודברי ר"י ומסיק ור' שמחה הכשיר העדי' הקרובים לדייני' וכתב ריא"ז לענין מעשה לא ידענא מאי אידון ביה:
ל״ג:י״ח
א
וע"ל. ע"ל סי' ח' סס"א בהג"ה:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
ל״ג
א
בש"ע ס"ו אבי החתן כו' פי' אחר נשואין שלהם כן מבואר ברש"י פ' ז"ב:
ב
(ס"ח האיש עם אשתו ראשון כו') נ"ל דה"ק לא תימא כיון דפסול קרובים אתיא מכח לא יומתו אבות בעדות בנים והיינו דווקא בקורבות דתולדה אבל בקרוב דחיתון כשר אלא דעכ"פ פסול איש לאשתו לפי שנהנה מהממון שתזכה היא ולפ"ז הוא כשר לשאר קרובים קמ"ל דגם זה בכלל ראשון בראשון ויש בה פסול קורבה לפיכך אינו מעיד וכו':
ג
(שם ולא לאביה) הסמ"ע ס"ק ט"ו מכשיר באבי אביה ותמהתי דהא כ' הטור בסי' ס"ו [בסט"ו] בשם רמב"ם דפסול בשני בעל כאשתו שכ' ולא יעיד לבעל בת אחות אשתו ולפי דעת הסמ"ע הוא כשר אפי' לבת אחות אשתו עצמה דהא בת אחות אשתו הוה ראשון בשני עם אשתו נמצא דהוי ליה עם הבעל ראשון בשלישי אלא ע"כ דהוה כאשתו ממש במקום ראשון בשני ולקמן נעתיק עוד בזה מה ששייך לדברי הטור סעיף כ"א. והא דלא כ' הרמב"ם אפי' אבי אביה דלא בא אלא לגלות דיש פסול קרובים אפי' בחיתון וכמ"ש בסמוך וממילא ידענו דה"ה אפי' חמיו דהא ה"ל ראשון בשני עם אשתו וע' בסמוך בביאור דברי הטור סעיף כ"א עוד מזה: אחר מיתה ולגבי דידהו ה"ל מעיקרא רחוק ולפ"ז אם מתנת שכיב מרע במקצת היא דבעי קנין כמ"ש סי' ר"ן היה פסול לכולה עלמא כיון דהעדות נוגע בו דהא אין יכול לחזור בו אח"כ כנלע"ד:
ד
(סט"ז ל"ש אם הלוה כו') בנ"י הביא ב' פירושים הראשון פרש"י דהלוה והערב כפרו שניהם בעיקר ההלואה וקרובי הערב באו להעיד ופסלום רב הונא בריה דרב יהושע כיון דחי לית ליה ללוה אזיל בתר ערבא וה"ל כאלו נכתב השטר על הלוה והערב וכיון שפסולים לערב פסולים גם ללוה והראב"ד כ' שטענותיהם על עסקי פרעון שהלוה והערב היו מודים בהלואה רק שהלוה אומר פרעתיך ובטענה זו נפטר הערב והביא המלוה אלו העדים שהודה בפניהם שלא פרעו נמצא הערב מתחייב עכ"ל מדהביא ב' פירושים נ"ל דיש מחלוקת בינייהו ונ"ל דבזה פליגי דלהראב"ד אפשר דכשר בנדון דרש"י דבנדון דרש"י לא היה מעולם שום חיוב לערב וללוה ביחד כל זמן שלא יבאו עדים כשרים ויעידו שלוה זה הלוה ואז יתחייב הערב וכיון דכאן העדים קרובים להערב וה"ל כאלו אינן כלל ונמצא לא הי' שום שותפות ברור ללוה עם הערב דהא אין שניהם מודים דהלוה הלוה ממנו משא"כ בנדון דהראב"ד ששניהם מודים בהלואה וא"כ שייך לומר כמו שאינם נאמנים לגבי הערב כך לגבי הלוה דכבר הם משותפים בבירור ופסק הטור ואחריו המחבר כר"ש דתרוייהו אינם נאמנים וז"ש ל"ש וכו' והסמ"ע ס"ק י"א לא עי' בנ"י שזכרתי שכ' בהדיא ושניהם כפרו בהלואה והאיך כ' איהו שאפשר שהערב לא יכפור גם פירושים אחרים ראיתי בזה לפרש הך ל"ש שכ' הטור ואינם עולים יפה בשום חילוק בין פרש"י להראב"ד זולת מ"ש בס"ד והוא הנכון:
אורים ותומים, תומים
ל״ג
א
חוץ מאוהב ושונא כו' בכה"ג הביא בשם הרדב"ז וסותר דבריו בתשובה מח"א לח"ב דבח"א ס"ל דמשרתי הבית כשרים להעיד דלא גריעי מאוהב ושונא ואולם בח"ב פוסל להעיד ע"ש. ובאמת ח"ב מרדב"ז אינו בידי לעיין בי' אבל לכאורה יש קצת ראי' לדבריו הא דפרכינן בב"ב דף כ"ט ע"ב פריך הגמרא לר"ה דאמר שלשה שני חזקה בעינן רצופות ופריך הגמרא תנן חזקת הבתים שלשה שנים והא בתים דביממא ידעי ובלילה לא ידעו וכו' ומשני הגמרא שיבבי ורבא משני כגון שוכרים וכו' וקשה מה כל החרדה הזה הלא יוכלו לבא משרתיו אוכלי שלחנו שהם לא משו מתוך הבית כדרך המשרתים ומשמשים והם יעידו שדר בו תמיד רצוף יום כלילה ומה צורך לחפש אופן העדות אלא ש"מ דהני הם נוגעים בעדותן ואם כן אף דעכשיו כשבאו להעיד אינם בביתו ומאוכלי שולחנו מ"מ כיון שבשעת החזקה ג"ש היו הם אוכלי שולחנו ה"ל תחילתו בפסלות ובהגדת עדות בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמש"ל סי' ל"ז ע"ש וזהו שמץ ראי' לדברי הרדב"ז אך עם כל זה כיון שלא מצאנו בזה להראשונים אין לנו לחדש דין מכח ראי' וקושי' שערי תירוצים לא ננעלו ולהיפוך מצאתי ראי' מדברי הרמב"ם בהל' גזלה פ"ד דין ז' דכתב היה שם לקיטו ושכירו של בעה"ב אין נשבעים ונוטלים ואין הנגזל יכול להיות נשבע שהרי לא היה בביתו כו' ואין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה וכבר בררתי לקמן בסי' צ' דבריו דמאין בא שבועה לגזלן הא אין כאן טענת ברי דהנגזל אן יודע ורגלים לדבר לא ס"ל לרמב"ם דיכול להשביעו ואפילו אמר לי אבא ס"ל להרמב"ם פ"א מהל' טוען דאינו יכול להשביעו אפילו היסת וצ"ל דשבועה בא ע"י טענת שכירו ולקיטו דהוה תובעו עפ"י עד דס"ל לרמב"ם אפילו אינו טוען ברי רק עפ"י העד יכול לזקוק אותו לשבועה וכן העליתי לקמן בסי' צ' ע"ש ואם כן ע"כ מוכח דשכירו ולקיטו הם כשרים להעיד דהא ס"ל לרמב"ם דע"י פסול להעיד כמו אבא א"י להטיל שבועה רק עפ"י עד כשר להעיד וכ"כ המחבר לקמן סי' ע"ה וע"ש במחבר וברמ"א ובש"ך ובמ"ש שם וזהו ברור וש"מ דס"ל לרמב"ם דשכירו ולקיטו הם כשרים להעיד וזהו לענ"ד ראי' שאין עליו תשובה וכן עמא דבר:
ב
ושונא וכו' כתב מהרש"ל בתשובה סי' ל"ג דהרודף אחר חבירו להורגו וכדומה הוי חבירו שונא גמור וזה פסול להעיד דהוא שונא גמור ומוחלט וכתב בכה"ג דרבים מן מחברים הספרדים נ"ע דהסכימו בדין עם המהרש"ל והנה ראי' מהרש"ל אמורה שם וכן בספרו חכמת שלמה דאמרינן הרוג יציל ופי' התו' דה"ל שונא והקשו בתו' ישינים מה בכך דה"ל שונא הא שונא כשר להעיד ול"ל לר' יהודה פריך דאמר שונא פסול להעיד דאיך מצינו הורג נפש דמיקטל דנרצח מציל דמה קושי' דלמא ר"י כרבי ס"ל דבעי התרו בי' ולרבי לא קשה הרוג יציל כמ"ש רש"י להדיא ועל זה תי' המהרש"ל דשונא כזה דחבירו נוטל נפשו ברור לי' לגמר' דשכנגדו חשוד להעיד שקר וה"ל שונא גמור דהוא פסול להעיד לכ"ע ובאמת תי' זה דחוק לחדש דין חדש אבל הרב מהרש"א בסנהדרין פ"ק תי' כס"ד דמהרש"ל בקושי' הגמרא להך דפירוש הרוג יציל לר' יהודה ע"ש ולא כתב כלום בקושי' המהרש"ל דמה קו' לר"י דלמא כרבי ס"ל דבעינן דוקא התרו וכו' ואני מוסיף להקשות דא"כ דהקושי' הרוג יציל הוא לר' יהודה הא דפי' התו' במכות על קושי' נרבע יציל היינו נרבע לרצונו דהוא רשע והקשו הא לרבא מ"מ כשר לעדות דפלגינן דבוריה ע"ש וקשה מה קושי' דלמא קושי' הגמרא לר' יהודה לדבריו נרבע יציל כנ"ל לדבריו הרוג יציל ומעתה ל"ל פלגינן דבור' דהא ר' יהודה לא ס"ל הך דפלגינן דבוריה וס"ל דהוי רשע ופסול לעדות כדאמרינן יבמות דף כ"א דלא פלגינן דבור' והאומר הרגתי את פלוני אינו נאמן דה"ל רשע ולא פלגינן דבור' כלל ואמת על זה היה נראה תי' ברור דכי אמרינן דבעינן התרו בו אבל לא התרו בו אין מצטרפין היינו אי בעינן התראה אבל אי א"צ התראה כלל ולא מיירי התורה על פי שנים עדים שיהיה העדים מתרים בו א"כ ודאי דלא נ"מ אי התרו אי לא התרו כיון דא"צ התראה ומכ"ש אי לא היה כלל התראה פשיטא דהכל מצטרפין לפסולו ולא שייך התרו בו כיון דלא בעינן התראה כלל וע"ש במכות במהרש"א במ"ש בתו' בד"ה לאסהודי כו' דכתב להדיא כמ"ש ואדרבא דעתו נוטה יותר ממה שכתבתי ע"ש ואמרינן שם מכות דף ו' ע"ב רבי יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה ומוקמינן ליה כריב"י דס"ל חבר א"צ התראה וכו' ע"ש ואם כן קושי' הגמרא לריב"י איך שונא נהרג הא הרוג יציל ול"ל דלא התרה בו דהא לריב"י א"צ כלל התראה ולא היה שם התראה כלל ומה ענין התראה פה הא לא היה התראה כלל ול"ל דלמא ריב"י סבירא ליה כרבנן דפליגי אר"י וסבירא ליה דשונא מעיד דז"א דהא כל טעמן של חכמים דפליגי אר"י דלא נחשדו ישראל על כך שבשביל שנאה יעיד על חבירו בשקר ואם לריב"י נחשד השונא שיזיקו ויהרוג אותו בשביל שנאתו וישפוך דם נקי איך לא נחשוד שיעיד שקר ואם כן לריב"י ודאי שונא פסול להעיד והקושי' בגמרא הרוג יציל לריב"י וא"ש ואם כן הך קושי' התו' מהא דהא אמרינן פלגינן דבור' קושי' נכונה ול"ל דהקושי' לר' יהודה דלא סבירא ליה פלגינן דבור' דדילמא ר"י כרבי סבירא ליה ולר"י בר' יהודה אין כאן קושי' דהוא אפשר דסבירא ליה פלגינן דבור' כחכמים שם ביבמות וקושי' התו' על נכון אלא דיש בו פקפוק אם כן הא דאמרינן בסנהדרין דף כ"ט דריב"י מפיק לי' מהך קרא והוא לא אויב לו וכו' שני ת"ח ששונאים זא"ז וכו' דאין יושבים בדין הא לריב"י איצטרך למעט שלא יעיד דעד כאן לא דרשינן הך קרא לשני ת"ח היינו לרבנן דסבירא להו שונא מעיד ואייתר הך קרא והוא לא אויב ודרשינן להך שני ת"ח אבל לפמ"ש לריב"י שונא פסול להעיד אם כן הא איצטרך לכך כדאמרינן שם להדיא לר' יהודה דלא אויב לו קאי לבל יעיד ומנ"ל הך דב' ת"ח וכו' וא"ל דלריב"י מסברא אמרינן כמ"ש דאם נחשד להרוג איך לא יחשוד לשקר בעדותו. דא"כ גם לזה דלא ידון אותו לא איצטרך ואייתר ליה ולא מבקש רעתו דדרשינן שלא ידונו ואפשר לומר דבאמת לריב"י א"צ קרא כלל לא לדיין ולא לעד רק לריב"י חד קרא לגופי' אתא דנהרג אם הוא שונא דמקראי אחריני דכתב רש"י שם לא שמענו רק דאינו גולה וכתיב הך קרא להורות דנהרג וחד קרא לשני ת"ח דאין יושבים בדין וצ"ע. דאפשר לדחות הך סבר' שכתבתי דאם נחשד להרוג איך נימא דלא נחשוד להעיד שקר דעדיין י"ל מסתמא כל ישראל בחזקת כשרות ואמרינן דלא יעיד מחמת שנאתו שקר אבל התם הרי שור טבוח לפניך דחזינן דהאיש ההוא נהרג בפתע פתאום ורגלים לדבר דעשה כן לשנאתו אבל בעדות דלא חזינן ריעות' מהכ"ת נימא דישקר בעדותו בשביל שנאה. ויהיה איך שיהיה מ"מ הן למהרש"א והן לפי מ"ש קשה קושי' המפורסמת במ"ש התו' במכות וסנהדרין דאין לפרש במ"ש בגמרא נרבע יציל ג"כ שהוא שונאו הואיל והרביעו שלא ברצונו והוא דומי' דפריך הרוג יציל דא"כ איך קאמר ר"י בסנהדרין פלוני רבעני לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו הא ה"ל שונאו וכו' ע"ש וקשה כיון דכל הקושי' הרוג וכו' הוא לר"י או לריב"י כמ"ש אבל לפי דקי"ל כרבנן דשונא כשר להעיד באמת לא קשה מידי אין כאן קושי' מר' יוסף דאמר מילתא אליב' דהלכתא דס"ל דשונא כשר להעיד והיה נראה ליישב דברי מהרש"א והוא בשניישב ג"כ קושי' מהרש"ל דמה פריך לר' יהודה דלמא ר"י ס"ל כרבי בזמן שהותרו בו וכו' די"ל מהרש"א ס"ל דסתמא דתו' לא סבירא ליה כפי' ר"ח כהן במכות דאמרינן דשאלינן לי' למחזי או לאסהודי דלכשרי' שאלינן רק סתמא דהתו' ס"ל כפי' הרמב"ם וכל הפוסקים ממש דלפסולים שאלינן וכ"כ התו' גופיה בסנהדרין דף ט' ד"ה בזמן כו' וגם ס"ל למהרש"א דדעת התו' כדעת הנ"י דלאו דוקא לרבי התרו בו רק העיקר אי כוונו להעיד וכ"כ התו' להדיא בסנהדרין דף הנ"ל ד"ה בזמן כו' דלרבי א"צ התראה ובכוונה לחוד סגי וכבר כתבו התו' שם במכות דאף דאמרינן דאין הצירוף פוסל רק עד שיעיד בב"ד היינו למסקנא דילפינן מן יקום דבר אבל בס"ד לא אמרינן כן ע"ש וא"כ אף אילו ר' יהודה ס"ל כרבי מ"מ קשה הנרצח יציל דכי ידע הוא דתיכף יומת כרגע וחשב דעוד יחי' יום יומיי' ויבא לב"ד ויעיד לנקום נקמתו וא"כ דכיון להעיד הרי פוסל כל עדות וכבר כתבו דיש לזה במציאות דהנרצח מעיד כמ"ש כ"מ זה בשם המרדכי וא"כ כל רוצח שהרג נפש ומת טרם בוא להב"ד אין להרגו מספק כלל דאולי כיון הנרצח להעיד עליו בב"ד ועי"כ נפסלו כל העדות ומספיקא לא קטלינן נפשא והצילו עדה כתיב ואי נימא דאיירי קרא באמת דבכה"ג דבא הנרצח לב"ד ושאלינן ליה ואמר דלא כיון דהוא דוחק דיהיה קרא מיירי בכה"ג דוקא והמקשן לא ס"ל כן דאלו ס"ל המ"ל כשהרגו מאחוריו והמתרץ באמת ה"ל ליישב כן רק כיון דמשיב דקרא לאו בכל גווני מיירי ניחא ליה לשנויא דאיירי בשהרגו מאחוריו דזה שכיח יותר אך הא תינח בהך קושי' הרוג יציל אבל בהך קו' נרבע יציל ל"ל דהקושי' לר' יהודה די"ל דלמא כרבי ס"ל ובנרבע דעודנו חי וקיים בב"ד שפיר י"ל דשאלינן ליה אם כיון להעיד או לא ואין כאן מקום קושיא וא"צ לדוחק רחוק ממציאות שרבעו מאחוריו רק דשאלינן ליה כמו דשאלינן ליה לשארי קרובי' ופסולים כשהיו במעמד כשעשה מעשה וא"כ אם נפרש בגמ' נרבע יציל ג"כ משום שונא ליכא למימר דהקושיא לר' יהודה דהא י"ל ר"י כרבי ס"ל ועכצ"ל כפי' מהרש"ל דשונא כזה שעשה לו תועבה גדולה כזו ורבעו לכ"ע פסול וא"כ המשך התו' על נכון דעל הרוג יציל פי' להדיא משום דה"ל שונא והיינו לר' יהודה דל"ל דילמא כרבי ס"ל דמה בכך דילמא באמת הנרצח כיון לעדות כנ"ל אבל על נרבע יציל כתבו התו' דל"ל דג"כ הפי' כמו בהרוג משום שונא דאם נפרש כן גבי נרבע עכצ"ל כפי' המהרש"ל דשונא כזה לכ"ע פסול דל"ל דהקושי' לר"י דבנרבע שפיר י"ל ר"י כרבי ס"ל והנרבע חי ואומר שלא כוון עדותו וא"כ דמוכח לפי' זה דלכ"ע הקושי' שפיר הקשו מהך דר' יוסף דס"ל דנרבע כשר להעיד ולכך פי' באמת על נרבע פי' אחר וא"כ על הרוג יציל א"צ תו לפי' מהרש"ל רק הקושי' לר"י כנ"ל וא"כ גם קושי' הנ"ל מיושב דהקשו אם הפי' נרבע יציל לרצונו משום דה"ל רשע דהא פלגינן דבורא ול"ל דהקושי' לר' יהודה דס"ל לא פלגינן דבורא דהא לר"י י"ל כרבי ס"ל ומה בכך דהוא רשע אם אומר שלא כיון לא נפסל העדות כהנ"ל בכל הפסולים ואם הקושי' לר' יוסי דילמא ר"י ס"ל כחכמים דפלגינן דבור' וא"ש הכל בלי קושי' כלל זהו מה שנראה ליישב בכוונת מהרש"א ועכ"פ המהרש"א יודה דכך עלה במחשבה לפני התו' סברת מהרש"ל דשונא כזה פסול לכ"ע וא"כ מה דוחקי' דנימא באמת ס"ל לתו' כן גבי רוצח אף דגבי נרבע מוכח מדר' יוסף דלא אמרינן כן כהנ"ל מ"מ ברוצח שרוצה ליטול נפשו אפשר דאמרינן כן אך מ"מ לדינא לו יהיה דהפשט בתו' כמו שכתב מהרש"ל מ"מ הא תו' תי' עוד תי' ופירושים שונים על הרוג יציל משום טריפה או בהורג קרובו ומדחתרו למצוא פיסול בנהרג ש"מ דס"ל דאף שונא כזה לא נפסל דאל"כ מה דוחק לפרש בקרוב או בטריפה הלא כולם פסולים וכן המרדכי תופס לעיקר זה הפי' דה"ל טריפה וכן דעת רבים מהמחברים וכן נראה דעת הש"ך לקמן סעיף טו"ב וא"כ לא קאי תי' הלזו בתו' וגם דינו של מהרש"ל לא קאי וכך יפה לנו מבלי לחדש דין מם דלא מצינו לו רמז בש"ס ואדרבא יש לפקפק דהא דפרכינן בגמ' לרבנן דמכשירי' שונא להעיד קרא דלא אויב לו מה דרשו ביה לימא דאתיא לשונא כזה הרודפו עד לנפשו. ודוחק לומר דזה מסתבר עד שא"צ קרא והנה הרב בעל כה"ג עמד בדברי מרדכי בפ' גט פשוט בשמעתי' מילאו בקרובים שכתב מה שנהגו בכתובה לחתום שני שושבוני' באויר שני שיטין שיש בין הכתובה לחתימת עדים דאין לפוסלו דניכר הדבר דלמלוי חתמו ועוד שהרי כוחבין שושבוני' וכו' עכ"ל ונתקשה בו הא קי"ל דאוהב זה שושבינו כשר להעיד וא"כ מה פסול יש בחתימת שושבינים ולכך ביקש לכנוס בדוחק ולומר דלאותו עדות שהוא בו שושבין ודאי פסול ולדידי איפכא מסתברא דהא הם מעידים בין איש לאשתו ולשניהם שושבין וא"כ אהבתו בשוה ואין כאן חשש פיסול ואף שיש לדחות זה מ"מ בלא"ה אין לנו לחדש דין מה דלא נזכר בגמ' ופוסקים ראשונים והמרדכי דטרח להעמיד המנהג מה לו לדוחק הזה הלא י"ל דמנהג הוא עפ"י המשנה דשושבין כשר והרוצה לחדש דין ולחלק עליו הראיה אבל ברור דכוונתו דתמיד חותמים השושבינים וכך המנהג מבלי שנות ועל הרוב הם קרובים לחתן ולכלה ופסולים מחמת קורב' וא"כ יש כאן חשש פיסול ולכך נתן הראבי' טעם הנ"ל דניכר למלוי חותמים וגם כותבים שהם שושבינים וליכא למיחש למידי ולכך חותמים תמיד השושבינים מבלי הבדל קרוב או רחוק ולית כאן חשש וע"ז סובב כוונת המרדכי אלא שקיצר וכן הוא בעיטור להדיא וז"ל אבל בכתובה נהגו להחתים קרובים וקטנים בכ"מ לפי שכתובה דבר פומבי הוא ופעמים שהשושבינים קרובי חתן וכלה חותמין לשם כשר ואין העדות כשרים נפסלים בכך עכ"ל והביאו ב"י סי' מ"ה מחודשי' ט' ע"ש והוא הדבר של מרדכי שנתכוונו שניהם לדבר אחד וברור זה מקצר וזה מבאר ולולי דמסתפינ' הייתי אומר שדעת חכמים אלה הואיל וסתם הגמ' פריך מהך דהרוג יציל דס"ל הלכה כר"י דשונא פסול ומה שהביאני לידי זה מהר"ם בפ' ז"ב דפסק בשטר שחתם עליו חתנו דצריך לברר שראה שטר קודם שנעשה חתנו כמו בגזלן ותמה הב"י דהא אמרינן להדיא סוף פ' מ"ש דוקא בגזלן דחשיד לזייף אבל קרובים גזרת המלך וא"צ שיהיה שטר מוחזק בב"ד וצע"ג וצ"ל דס"ל למהר"ם זהו לרבנן דס"ל לא נחשדו אוהב ושונא להעיד שקר ואף קרובים לא נחשדו אבל לר"י דאוהב נחשד מכ"ש קרוב והא אפילו אבי חתנו אמרי' דלא גרע מאוהב ושונא מכ"ש בחתנו להדיא והוי אוהב דנחשד לשקר והוי כמו גזלן והגמ' בב"ב וברייתא אתיא הכל לרבנן דס"ל לא נחשדו וכו' אבל לפי דקי"ל כר"י ליתא זה ואף קרובים נחשדו כמו גזלן ודוק:
ג
וי"א דשלישי בראשון פסול הוא דעת ר"ת ומביא ראיה מן דברי ירושלמי דאמר משה מעיד לאשת פנחס משמע הא לפנחס אינו מעיד ש"מ דס"ל ראשון בשלישי פסול ושמעתי אומרים בשם אבי אמי ה"ה הגאון המפורסם מהורר ליב צינץ ז"ל שיש לדחות ראי' ר"ת די"ל דירושלמי לא כיון כלל לקורב' דשלישי בראשון רק ס"ל כדעת רבה וכן כתב רש"י בחומש דאלעזר לקח מבנות יתרו ממש וא"כ היתה צפורה אשת משה דודתו של פנחס והיה משה פסול להעידו דה"ל ראשון בשני חד בעל אבל לאשת פנחס קמ"ל דמעיד דה"ל תרי בעל וכדעת הרא"ש וסייעתו בסעיף ד' ואם כי דברי פי חכם חן מ"מ המעיין ברא"ש יראה דבהא אי ראשון בשני תרי בעל כשרים נחלקו בו בבלי וירושלמי ולדעת ירושלמי פסול רק הרא"ש פוסק כתלמוד דידן וא"כ א"א לפרש בירושלמי דכיון לקורב' כזו דא"כ לשיטתו אף לאשת פנחס פסול דה"ל תרי בעל וע"כ דכיון לקורב' דג' בראשון ובלא"ה מבואר שם בירושלמי דור שלישי מהו שיעיד לאשת ראשון משמע הא לראשון גופי' פסול ובזה לא שייך מ"ש:
ד
וי"א דקורבי אם כו' הש"ך האריך בזה ותמה על הרמ"א דנראה מלשון העתקתו דנ"מ לענין קדושין דאם קידש בפני קרובי' מצד אם דיש לחוש לקידושין ולהצריכה גט ודעת הש"ך דלשון הרמב"ם כך דכל מה דאינו מפורש בתורה ונלמוד ע"י י"ג מדות קראוהו מד"ס כמו שכתב גבי קדושין בכסף אבל מ"מ אין הבדל ביניהם לדינא כמו מה שמפורש בקרא להדיא ולא על הרמ"א תלונתו כי אם על המ"כ שהביא הב"י בא"ע סי' מ"ב דשם מבואר לדעת הרמב"ם חוששין לקידושין וכ"כ הכ"מ שם ע"ש איברא בגוף הדין מנ"ל לרמב"ם לומר הא דאמרינן בגמ' אבות אבות ב' זימני אם אין ענין לקרובי אב תנוהו לקרובי אם דהוא אסמכתא בעלמא מנ"ל זה ונראה דהא אמרינן שם במשנה אמר ר' יוסי זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו ופי' הרמב"ם בפי' המשנה דהך ראוי ליורשו לא נשנית במשנה ראשונה רק חוזר לדברי ר"ע וכן הסכים המהרש"ל בח"ש ע"ש ובתי"ט וס"ל לרמב"ם דודו ובן דודו היינו מאב וכמ"ש הנ"י דדעתו דוכל ראוי ליורשו במשנה ראשונה נשנית כתב דאיצטרך דלא תימא דודו ובן דודו הוא רק מאב הרי ס"ל דלישנא דודו ובן דודו פי' מאב וא"כ הלא סוגי' בכל הש"ם אם הגמ' מביא איזה ילפותא מקרא לחד תנא קא מקשה הגמ' ואידך האי קרא מה עביד ליה וכאן דדרשינן אבות תרי זימני חד לקורבה דאב וחד לקורבה דאם ה"ל להקשות לר' יוסי דס"ל במשנה ראשונה הך דשתי אבות ל"ל ומה דריש ביה אלא ברור דדייק ליה בלשון המשנה זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה אמרו דודו כו' ויש להבין אם דור שקדמו לר"ע למדו דאינו פסול רק דודו ובן דודו איך חולק ר"ע על רבותיו ודור שקדמהו בזמן ומעלה. ואי דנחלק ר"ע וס"ל לא כך למדו רבותינו אשר היו בימים ראשונים ובאמת פסלו כל הפסולים ששנה ר"ע א"כ הל"ל זו משנת ר"ע אבל חולקים משנה ראשונה מה טיבו הלא ר"ע לא ס"ל כלל ומה שייך משנה ראשונה א"ו דבאמת משנה ראשונה אמת ואף ר"ע מודה בה דכך היה נשנית מתחילה רק זהו דין תורה אבל ס"ל לר"ע דחכמים אח"כ הוסיפו לפסול קרובי אם וקרובי אישות והן קרובים אשר נשנו במשנה ור' יוסי פליג וס"ל דלא נתקן אח"כ משום תקנה רק כפי שנשנית במשנה ראשונה כך היה מבלי שינוי וא"ש פי' המשנה זו משנת ר"ע שהוסיף על משנה ראשונה אבל משנה ראשונה לא כן היה וס"ל לר"י דלא תקנו חכמים ז"ל אח"כ כלום ולשון המשנה מדויק וא"כ צ"ל דהך אבות אבות תרי זימני הוא אף לר"ע אסמכתא בעלמא לפסול דהא ס"ל דמשנה ראשונה נשנית לד"ת ובאמת בד"ת קרובי אם כשרים וא"כ לא מצי הגמ' להקשות לר"י דס"ל כמו משנה ראשונה אבות מה דריש ביה דהא אף ר"ע לא נחלק במשנה ראשונה לד"ת כלל וא"ש. ותמהני מהש"ך שהחליט בקדושין מבלי לחוש להם במקדש בפני קרובי אם או קרובי אישות הלא גם הרז"ה דעתו דלא מוכרח בגמרא אי אין הלכה כמשנה ראשונה והגמ' רק דחה אולי אין הלכה כר"י דמשנה רק כר"י דברייתא אבל אין הדבר מוכרע וא"כ איך ניקל כ"כ ואף שהרמב"ן חולק מ"מ אין ראי' הרמב"ן מכרעת דכל ראי' שלו מאמוראי בגמ' דאמרו קרובי אם לא יעידו ובאמת הם אמרו לא יעידו משום דמספקא להו כמו דמספקא לר' יוסף אי הלכה כר"י במשנה אבל מנ"ל שהיה הדבר ברור אצלם ואם היה אצלם ברור למה היה ר' יוסף מסופק ופשיטא דיש להחמיר באיסור א"א כהרז"ה וסייעתו ואולי ס"ל להש"ך דאף למשנה ראשונה הרבה מקרובי אם נפסלים דדודו ובן דודו אף מאם כמ"ש הנ"י אך זהו דחוק ויש ראי' מן ירושלמי דיליף ר' יוסי דדיינים אינם יכולים להיות קרובי' לנרצח דא"כ הם גואלי הדם וכתיב ושפטו עדה וכו' וקשה הא גואל הדם אינו אלא קרובי אב קרובי אם מנלן והא כללא הוא כל הפסול להעיד פסול לדון אלא ודאי ר' יוסי לשיטתו אזיל דס"ל כמשנה ראשונה ודודו ובן דודו היינו מאב והן הגואלי דם ולכך שוו דיינים לעדים וא"ש. ולכן ברור דיש להחמיר כדעת הרז"ה ורמב"ם ואפילו לדעת הש"ך דנלמוד מן י"ג מדות מ"מ אין כאן השגה דבעי גט דהא כן מבואר בעיטור אות קבלת עדות בשם רב האי גאון דילפינן מהא דאמרינן בפ"ק דקידושין דיוצא בשאר אברים צריך גט שחרור הואיל ומדרש חכמים ופי' ר"ת דהואיל ואינו ידוע להמוני עם דיוצא בראשי אברים לכך החמירו דבעי גט שחרור ואף זו אין ידוע לכל דקרובי אם פסולים ולכך בעי גט לבטל קדושין ומעתה ל"ק מקדושי בכסף דזה ידוע לכל וצ"ל אע"ג דלא קי"ל כהך הכרעה וס"ל כר"ע דאפילו בשן ועין צריך גט שחרור הסברא מ"מ לא זז וא"כ דכך דעת בעל עיטור ור"ה גאון איך מלאו לבו של הש"ך להקל ואין ספק דאשתמוט מיני' דש"ך דברי העיטור הנ"ל ועייו מש"ל סי' ל"ו. והנה יש להבין ברמב"ם לפי' המשנה דס"ל דהך וכל ראוי ליורשו ר"ע אמרו מה זה בא ללמדנו אם ס"ל באמת כמ"ש הברטנורא דאחי אמו דאין יורשו מעולם כשר להעידו דזה לא שמענו ולהדיא כתב הרמב"ם האח ואחות בין מן אב ובין מן אם בניהם זה לזה הוי שני ואין כאן גדר ירושה כלל ואפילו נימא דלא כברטנורא הנ"ל ונאמר הואיל והוא יורש אחי אמו ופסול לו אף אחי אמו פסול לו וכן משמע בנ"י מ"מ מה נימא באחי' מן האם שהן ובניהם פסולים ואי נימא דלאחר המשנה פסלוהו חז"ל לאלו דבר זה אין לו שרש ועיקר כלל דאי' איפא נזכר ואן היה התקנה הא ואי נימא דלא למעט הפסולים הנזכר במשנה דאלו מבואר בהם הפסול הן ובניהם רק להוסיף בא וכל הראוי ליורשו ואף זו לא הבנתי מהו הוא הדבר שמוסיף ועוד א"כ בן בן בנו לא יעיד לו אם בנו ובן בנו מתי' הלא הוא היורש ומצי למימר בדוכתי אחריני במקום אבו' דאבא קאתינא ולא כן דעת הרמב"ם דמכשיר להדיא דה"ל ג' בראשון ודוחק לומר דחזר בו בספרו מפי' המשנה וס"ל דבאמת לר"י נשני' כפי' רש"י ובפי' המשנה ס"ל באמת דלמה דלא קי"ל כמב"א דמכשיר באבוה דאבא אפי' ע"ס כל הדורות פסולים דמ"מ יקשה מב"א הך משנה איך מפרש לי' וצ"ע ואולי פי' כל הראוי ליורשו היינו שיש לו בן מן ישראלי' אפי' ממזר דכמ"ש ביבמות כל שיש לו בן מ"מ ואמרי' לאתויי ממזר ואף בזה הואיל וראוי ליורשו פסול לעדות ולאפוקי מי שיש לו בן מן שפחה אף שנשתחררה מותר להעידו הואיל ואינו ראוי ליורשו ואינו בנו וצ"ע. וגם עשיתי סמך לדברי הרמב"ם מהא דאמרינן ביומא בעגל כל מי שהיה בעדים והתראה בסייף ואמרו שם האומר לאביו וכו' אבי אמו ואחי אמו ובן בתו הרגו בני לוי וקשה איך יתכן בלי עדים הא לא היה בסייף רק במגפה ובעדים מי היו העדים אם אחרים איך הרגו הם לקרובים הא בעינן יד עדים בראשונה עד שאמרו נקטעה יד עדים פטור ואי הם היו עדים באמת איך אפשר להעיד על קרובם לא ימותו כתיב ועכצ"ל דקרובי אם לית בהו פסול ד"ת ובחדושי הארכתי:
ה
ולא לאביה כו' הנה בזו הפיסול יש דעות שלשה דעת הב"ח ומהרש"ל דוקא לאבי' הוא דלא יעיד אבל לאבי אביה שהוא אבי חמיו כשר להעיד אפילו לדעת ר"ת והרא"ש דסבירא להו לפסול שלישי בראשון וראיה שלהם מהך דכתב הטור אות כ"ג אבל אבי חמיו כשר להעיד לו וסבירא ליה לדוחק דסתם הטור נגד הרא"ש ור"ת אלא ודאי בזה כ"ע מודים דאפלוג דרא והסמ"ע דעתו ודאי לר"ת והרא"ש סבירא ליה דג' בראשון פסול אף אבי חמיו פסול דהא יש עם אשתו ראשון בראשון ועם אבי' שני ואבי אבי' שלישי והא דהכשיר הטור היינו לשיטת הרמב"ם והרי"ף דמכשירין ראשון בג' ודעת הט"ז אפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם פסול דבעל באשתו אינו נכנס במנין ראשון בראשון וכמו דהיא עם אבי אבי' ראשון בשני כן בעלה דבעל כאשתו והראי' דאחי חמיו פסול כדתנן אחיו הן ובניהם וחתניהם ואיך יכשיר אביו ויפסול אחיו ומ"ש הסמ"ע לחלק בין אתפלוג דרא הוא דוחק ולכן סבירא ליה דבאמת פסול לכ"ע ובטור נגיה כמ"ש הב"י אבי אבי חמיו אלו הן השלשה דעות שנחלקו בדין הנ"ל ונראה דודאי דעת מהרש"ל וב"ח להכשיר אפילו לדעת ר"ת ליתא לענ"ד חדא דקשה מ"ש הב"ח בשם מהר"ש ז"ל דא"כ הא דאמרינן בירושלמי משה מעיד לאשת פנחס הא אהרן גופי' מעיד לאשת פנחס ומ"ש הב"ח ליישב דקמ"ל דהא לפנחס גופי' אפי' משה דודו פסול להעיד דחוק דז"ל ירושל' דור שלישי מהו שיהיה מותר באשת ראשון משה מהו שיעיד לאשת פנחס וכו' ואם כן אף דניישב בהך איבעיא דמשה וכו' בהך איבעיא דור שלישי באשת ראשון בכאן הקושי' מה אריא דור שלישי הא אפילו דור שני מותר באשת ראשון וגם תרתי למה לי וע"כ דלא תימא משה ופנחס אבל עמרם פסול דהוא דור אחר דור ועיין מ"ש עוד מזה ואם כדברי מהרש"ל הא אהרן מעיד ומכ"ש עמרם והעיקר דהא איבעיא הוא ואיך שייך תי' של הב"ח בלשון איבעיא בשלמא אי סתמא דירושלמי קאמר דינא משה מעיד לאשת פנחס שייך שפיר למעוטי דמש' פסול לפנחס גיפ' אבל לשון איבעיא איך בעי על דור שלישי אם לא פשוט ליה דדור שני פסול וכדומה שהשואל ההוא היה מהרש"א מרא דכולא תלמודא שנית אף אם נסבול דוחק הב"ח מה יאמר בטור אות ה' דכתב הטור ראשון בראשון אמרינן תרי בעל כאשתו ובן בנו ראשון בשני לפיכך שנים אחד נשוי אם ואחר נשוי בת בנה או בת בתה כשר להעיד זה לזה לדעת הרא"ש ז"ל והיינו דה"ל תרי בעל והרא"ש מכשיר בראשון בשני ב' בעל וקשה מה אריא דנשא נכד אשתו דה"ל תרי בעל אפילו נשא נכדו לגמרי דהוא רק חד בעל מ"מ כשר דהוא אבי חמיו או אבי חמותו ולמה תלה הדין בשני בעל והוא ראיה שאין לדחותו כלל ונשוב לדעת הסמ"ע שדעתו באמת לשיטת התו' ורא"ש אבי חמי' פסול רק לשיטת הרמב"ם והרי"ף דמכשירין ראשון בג' בזו כשר ובזו מקיים הגי' בטור אבי חמיו כשר היינו לשיטת החולקים אר"ת וכן מצאתי בהגהת הרי"ף בשם ריא"ז ז"ל דאבי חמי' כשר להעיד והיינו כסמ"ע ולא קשי' מהנ"ל אמנם עדיין קושי' לשיטתו מהא דכתב הטור דאם אחד נשא האם ואחד נכדה דכשר לדעת הרא"ש אבל משמע להחולקים פסול וצריך ישוב הא חורגו לבדו תנן ועכ"פ ממעט חתנו ואיך ס"ד למיפסל' ותי' הב"ח דלהרי"ף דסבירא ליה גיסו לבדו היינו למעוטי בנו וחתנו שיש לו מאשה אחרת אף גם חורגו לבדו פי' לאפוקי חורגו דחורגו אבל בנו וחותנו ממש פסול ודעת הב"ח דדעת הרמב"ם לא שוה בזה עם הרי"ף וסבירא ליה דבחורגו לבדו אין הפי' למעט חורגו דחורגו רק הרי"ף סבירא ליה כן אבל דעת תשובת עבודת הגרשוני וכן הוא בתשובת חות יאיר לו לשמו דגם הרמב"ם שוה בזה עם הרי"ף וסבירא ליה דלא אתא חורגו לבדו למעט רק חורגו דחורגו וכן נראה הדבר בטור לכאורה דכתב סתם זה נשא האם וזה בת בנה כשר לדעת הרא"ש משמע דאין שום רבוות' מסייע ואילו הרמב"ם סבירא ליה כוותי' הל"ל לדעת הרא"ש והרמב"ם אך בפי' המשנה מבואר כמ"ש הב"ח דעל גיסו לבדו פי' לאפוקי בנים שיש לו מאשה אחרת ועל חורגו לבדו פי' דבן וחתן חורגו כשרים להעיד ע"ש. וזהו כדברי ב"ח והנה לא זו לשיטת מהר"ג דקשה איך כתב דאבי חמיו כשר והיינו לדעת הרי"ף ורמב"ם הא אפילו נשוי נכד אשתו פסול נשוי נכדו יכשר לו יציב' בארעא וכו' אף גם לשיטת הב"ח קשה לומר דיסתום הטור ויכתוב מה שהוא לדעת הרא"ש והרי"ף החולק פסול ודעת הרמב"ם לא נזכר כלל בטור דחולק ארי"ף ועכשיו יסתום כוותי' ויכתוב כשר לדעת הרמב"ם במקום שהרי"ף ורא"ש חולקים והקצרה ידו של הטור לכתוב דלדעת הרמב"ם כשר משא"כ לדעת הרי"ף כמש"ל כשר לדעת הרא"ש לאפוקי דעת הרי"ף וכאן יסתום דלא כרי"ף ודלא כרא"ש ואין לו מובן כלל. ומה שנ"ל אם נקיים הגי' אבי חמיו כשר דבלא"ה יש להבין במ"ש הטור אות חית בעל אם אמו כשר לו ע"כ הוא להרא"ש דסבירא ליה גיסו לבדו לא על בנים מאשה אחרת בגיסו וה"ה בחורגו לא על חורגו דחורגו ואם כן קשה הא דכתב באות ה' לפיכך (פי' הואיל וראשון בשני תרי בעל לא אמרינן) א' נשא האם ואחד בת בתה מותרים להעיד לדעת הרא"ש דקשה מה איריא לדעת זו של הרא"ש בעל בת בתה דהוי תרי בעל הא אפי' לבת הבן בעצמה מותר להעיד דחורגו לבדו תנן והוי לגבי בת הבן בעל אם אמו דכשר ואם כן מה קאמר לפיכך הואיל ותרי בעל כאשתו לא ולכך כשר להרא"ש וזה אינו דלא תלי' כלל בבעל כאשתו דאפילו לנכד אשתו מותר להעיד וצ"ע ליישב בדוחק ומה שנראה הוא דבכה"ג בהגהת ב"י אות ד' הביא בשם המ"מ לחלק דהוא מעיד לבן גיסו ובן גיסו לא יעיד לו ע"ש ועיין במרדכי דג"כ רוצה לחלק בין פסולים דזה מעיד לזה ולהיפוך לא אלא דהוא נתן טעם משום דמה שקנת' אשה קנה בעלה אמרינן אבל לא להיפוך ע"ש אבל עכ"פ מודה דאין זה כלל לומר דהואיל הוא פסול לו אף להיפוך נמי איברא דצריך טעם לדברי המ"מ למה הוא יעיד לבן גיסו ובן גיסו לא יעיד לו וצ"ל דסבירא ליה כרמב"ם דקרובי אישו' הוא רק מדרבנן ואם כן הא דאמרינן אשה כבעלה ובעל כאשתו הוא הכל מדרבנן ואסמכו' אקרא וצ"ל דהטעם דתקנו חכמים כך משום דאי יעיד לבעל אתא למיחלף ויעיד לאשתו ואשה בבעל מתחלף וכך הטעם וגזירת חכמים ז"ל בכ"מ גזרה הא אטו הא ואף זו בכיוצא בו ואם כן צדקו דברי המ"מ דהוא לבן גיסו יעיד דכאן לא שייך למיחלף דמה נימא אם הוא יעיד אתא למיחלף ואף אשתו תעיד והיא דודתו באמת דהא אשה לאו בגדר עדות ואין כאן חשש כלל משא"כ בן גיסו לא יעיד לו דאם יעיד לו אתא למיחלף להעיד לאשתו ג"כ והיא פסול' לו דהיא דודתו ונכונים דברי המ"מ בטעמן וכפי הנ"ל בטעם גיסו כן י"ל בטור לענין חורגו דחורגו לבדו דקתני היינו דהוא מעיד לבן חורגו נכד אשתו דאפלוג דרא ול"ל אם הוא יעיד אתא לאחלופי ואף אשתו תעיד דזה אינו במציאות דאשה לאו בת עדות משא"כ בן חורגו לא יעיד לבעל אם אביו או אמו דאם יעיד לו אתא למיחלף להעיד לאשתו בעדות שהוא שייך לה וזהו באמת פסול דהיא זקנתו באמת וזו הסברא נכונה וישרה וא"ש הכל באות ה' דכתב הטור מותרים זה לזה דייקא הוצרך הטור לומר דזה נשא אם וזה נכדה מותרים דהוי תרי בעל הא נכדה גופי' אסור להעיד לו דגזרה דיעיד לאשתו שהיא זקנתו אבל באות ח' נאמר בעל אם אמו כשר לו היינו שהוא הבעל יכול להעיד לנכד אשתו דאם הוא מעיד לא יאמרו דאשתו ג"כ תעיד דאינה בגדר עדות ויובן ג"כ מ"ש באות כ"ג אבי חמיו כשר לו דלא נקט מעיד לו רק כשר לו והרצון דהוא מעיד לאבי חמיו וכמ"ש הרמב"ם אינו מעיד לאבי' ומיניה דייקינן הא לאבי אבי' יכול להעיד וכמ"ש הסמ"ע וזהו ניחא דכאן ליכא למימר דאם הוא יעיד אף אשתו תעיד דאינה בגדר העדות ובאמת אבי חמיו אינו מעיד לבעל נכדו דלפעמים יטעו ויכשירו עדות אף לאשתו דבעל כאשתו והיא נכדו ופסול ובהכי ניחא מ"ש לעיל בטור דכתב באות ה' דמעיד לחתן חורגו הא אפילו לחתן בנו ממש מצי להעיד כי לפמ"ש לא יכול הוא להעיד לחתן בנו מגזירה דיעיד לאשתו אבל בחורגו יכול להעיד דאף דיעיד לאשתו אינו אלא חורגו וכולי האי לא אמרינן דתרי בעל כאשתו לא אמרינן לדעת הרא"ש דלא גזרו רבנן כולי האי וא"ש והוא דרך חריף ונעים. ויש לסברא זו סמך ועזר מגמרא דקאמרינן כי הוינ' בי עולא איבעיא לן אחי חמיו בן אחי חמיו בן אחות חמיו מהו א"ל תנינא אחיו ואחי אביו ואחי אמו הן ובניהם וחתנם וקשה דקארי ליה מה קארי וכי נעלם מאתם משנה שלימה במקומו ח"ו אלא זהו היה מקום ספק דיודעים הם היו במשנה דהוא לא יעיד לחתן אחיו וזה נכון דאתא למיחלף דיטעה ויעיד לאשתו והיא בת אחיו אבל אם חתן אחיו יעיד לו אין כאן מקום לטעות דאשת חתן אחיו אינה כלל בגדר העדות ופשט' ליה מאלו הקרובים דקתני במשנה כך פי' דפסולים זה לזה וזה לזה דאל"כ היה מפרש המשנה רבים פסולים דנפקו מכללא וסתמא דמשנה משמע דהם פסולים זה לזה וזה לזה דאל"כ לא הוה המשנה סותם כ"כ והוה קתני אלו לאלו וסתמא קתני משמע בכל צד זה לזה וזה לזה ושפיר קפשטו אך זהו לקרובים השנוי' במשנה להדיא כוונת המשנה לפסול זה לזה וכן להיפוך אבל מה דלא נשנה במשנה כגון חמיו וכדומה אלא נפקא מכללא סברת הגמרא קאי לחלק כמ"ש וזהו מוכרח כי אילו לא היה סברא זו פשוט אצלם מהכ"ת לשאול לספק ולחלק כנ"ל מה שפסולו במשנה מבואר אלא ודאי דידעו בחמיו וחורגו חילוק הנ"ל ולכך באו לבית הספק אולי בכל הקרובים אמרינן כן או לא ופשיטא ליה כי כל מה דנשני' במשנה ודאי פסולים זה לזה ואין ללמוד פסולי קורב' זה מזה ובפרט בתקנת חכמים בזו תקנו ובזו לא תקנו וא"ש. ובהכי ניחא קושי' רש"י ותו' שם במשנה דאלו הן הקרובים דחורגו מיותר דהא קתני ליה בעל אמו ע"ש דתי' בדוחק ולפמ"ש ניחא דדינו של זה לא כשל זה דבבעל אמו שיעיד ליכא גזירה כמו בחורגו שיעיד בבעל אמו כהנ"ל וא"ש. אך עם כל זה שטרחתי הוא אם נקיים נוסחאות טור אבי חמיו אבל יותר נכון להגיה כמ"ש הב"י והוא כדעת הט"ז אבי אבי חמיו אבל אבי חמיו לכ"ע פסול אפילו למאן דמכשיר ראשון בג' וכן יש קצת ראי' מן פי' משניות של רמב"ם דשאל למה מנה במשנה אביו ולא מנה בנו ע"ש וקשה הא כל השנוי' במשנה הם ובניהם וחתנם בכלל הפיסול ואיך ימנה בנו דחתנו ג"כ בכלל פיסול וזה אינו דהוי אבי חמיו ודוחק לומר דה"ל בנו לבדו דאז ה"א אף בנו כשר ולכן נראים הדברים כמ"ש הט"ז וזהו מסתבר בסברא:
ו
דגר שנתגייר כו' בב"י נסתפק אי לידתן בקדושה והורתן שלא בקדושה ג"כ מעידין זה לזה ותמה הש"ך הא קי"ל דחייבים עליהם משום אשת אחי' ואם כן הם אחי' גמורים ד"ת ואיך ס"ד דיעידו ויפה תמה והדין עמו אבל להליץ בעד רבינו הגדול הב"י י"ל דסבירא ליה כרמב"ם דקרובי אם מדרבנן והיינו דגזרו אטו קרובי אב וזה בישראל דיש במציאות לקרובי אב אבל בגר דליכא במציאות כלל לקרובי אב אף לקרובי אם לא גזרו כלל ואדרבה הניחו כן כדי להבדיל בין גרים לזרע עמוסי':
ז
אעפ"י שהניחה לו בנים כו' הרב בעל כה"ג תמה על הרשב"ם בב"ב פרק י"נ בהא דתנן היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ומתה בתו כו' ופירשב"ם ולא היו לו בנים ממנה ע"ש וכן הנ"י העתיק הך כמו רשב"ם ומזו נראה לכאורה דפסקו הלכה כר"י דאם הניחה בנים דפסול להעיד ולק"מ דהא בעירכין דף י"ז ע"ב דר' יהודה דריש ואם מך הוא עד שיהיה במכותו מתחיל' ועד סוף ופריך הגמרא אלא מעתה והוא עד נימא נמי עד שיהיה בכשרותו מתחילה ועד סוף וכ"ת ה"נ והתניא היה יודע עדות עד שלא נעשה חתנו כו' ומתה בתו כו' הרי דפריך הגמרא מהך ברייתא לר' יהודה ולר"י אם היה לו בנים ממנה פסול וע"כ צ"ל דמיירי דאין לו בנים ממנה וכ"כ התו' להדיא שם ד"ה עד שלא נעשה חתנו כו' דמיירי באין לו בנים דמוקים ליה הכי כר' יהודה ע"ש ולזה נתכוון הרמב"ם והנ"י בלי ספק ופקפוק:
ח
מיהו אם נפסק הדין וכו' עיין מ"ש באורים פי' הדין הזה כפמ"ש הש"ך ונכון הוא בכוונת הבעל עיטור אלא שדין זה צל"ע לענ"ד כי ודאי בלא"ה יש לדקדק במ"ש העיטור דעביד לחזק דבריו דהא לא נחשדו קרובים להעיד שקר ולכך קי"ל בא לפנינו שטר והוא חתנו רק הזמן קודם שנעשה חתנו מ"מ השטר כשר ולא אמרינן דילמא עכשיו זייף זמן שטר והקדימו כמו דאמרינן בגזלן ואם כן זהו שהעיד בהיותו קרוב הלא לא נחשד שעדותו שקר רק גזירת המלך לבל יועיל עדותו ואם כן עכשיו שנתרחק ובטל גזרת המלך מה נ"מ דעביד לקיים דבריו הראשונים הלא גם דבריו הראשונים באמת נאמרים רק ארי' דרביע עליו גזרת המלך אך זה יש ליישב דודאי אילו לא היה גזרת המלך לפסול לקרובים לא היו נחשדים לשקר אבל עכשיו מלכו של עולם פסלוהו אף הם אינם שמים על לב לדקדק בעדותן כי חושבים עדותן מה נחשב ואומרים בדדמי ועכשיו שהוכשרו עבידי לחזק דבריה' הראשונים ומתחילה היה עדותם שלא בדקדוק ולפי זה צ"ל דאף באמת הב"ד לא ידעו שהם קרובים מ"מ מיירי דהעד חושב שהב"ד יודעים שהם קרובים ולא ישגיחו בעדותן ולכך אינם מדקדקין בעדותן כנ"ל משא"כ אם יודעים שהב"ד א"י הרי מדקדקים כי הב"ד יפסקו על פיהם ולהעיד שקר בכוונה ותרמית לבב הא לא נחשדו כן צ"ל בישובו ועם כל זה נראה דתלי' בפלוגתא דרמ"ה ומהר"ם ארוך בעדים שהעידו שלא בפני בע"ד למ"ד דלא מהני שלא בפני בע"ד אי יכולים לחזור ולהעיד בב"ד בפני בע"ד ולדעת הרמ"ה כפי שהביאו בשם מחברים א"י להעיד וכן הסכים מהרש"ל בתשובה סימן י"א בפשיטות והטעם דעביד לחזק דבריו הראשונים ואם כן אף בזו י"ל כן אבל לדעת מהר"ם ארוך דיכולים לחזור ולהעיד ולא אמרינן דיהיו מחזיקים דבריה' אף בזו לא אמרינן כן וכן מצאתי להדיא בתשובת רמ"א סי' פ"ו דכתב לסברת מהר"ם ארוך עדים שהעידו כשהיו נוגעים בעדותן וחזרו להעיד כשנסתלקו מנגיעתן דכשר ולא אמרינן דעבידי לחזק את דבריה' הראשונים ע"ש ואם כן אמר בנגיעה דיש לחוש שהעידו שקר מ"מ לא אמרינן עביד לחזק דבריו מכ"ש הדין בקרובים דלא נחשדו מעולם לשקר כלל ולכן ברור דהעיטור סבירא ליה כרמ"ה הנ"ל ומהרש"ל דאם העידו שלא בפני בע"ד דא"י לחזור ולהעיד לפני בע"ד אבל לפי דסתם הרמ"א לעיל סימן כ"ח סעיף ט"ו בפשיטות כדברי מהר"ם הנ"ל אם כן אף בזו כשרים להעיד ואין שרש לדברי העיטור וצ"ע כי דוחק לומר תרתי הואיל וכבר נפסק הדין וגם עבידי לחזק דברי' הראשונים כולי האי לא אמרינן לסתור הדין דמנ"ל זה וקי"ל כל זמן שמביא ראי' סותר הדין:
ט
ויש מי שמכשיר כתב הסמ"ע הואיל ואין הצואה לתועלת לש"מ רק לבניו עכ"ל מדבריו נראה דמיירי במתנת ש"מ בכולו או מצוה מחמת מיתה דבהנך אם עמד חוזר ואם כן אין לש"מ נ"מ בכל עדותן בצוואה דהרי בידו לחזור אבל באמת לא הבנתי למה באמת חולק הרא"ש על הגאון ופוסל הצוואה הא אין לש"מ נגיעה ועסק כלל בעדותן והשתא קרובי נרצח יכולים להעיד לרוצח הואיל ואין לנרצח כלל תועלת בעדותן מכ"ש זה דלא נ"מ לש"מ כלל דהרי בידו לחזור ואי דנימא דיש נחת לש"מ בהרבה לאחד וממעט לאחד יותר יש נחת לנרצח כי יעידון ברוצח ליקח נקמתו ממנו כי ידוע כי יחם לבבו למאוד. ואילו היה הדבר מפורש ברא"ש החרשתי ואין לחפוש ולדקדק בסברות נגדו אבל באמת נראה ברור כי הגאון והרא"ש אזלו לשיטתן כי מיירי במתנ' ש"מ במקצת וקנין דלא מצי למיהדר כלל ואם כן הוא חובה לש"מ ואם כן פסולים לגבי ש"מ רק לגבי יורשים הגאון אזל לשיטתו כמ"ש הרא"ש בפ"ק דמכות דקי"ל כר"ל עדים הקרובים לזה לא נתבטל עדותן לגבי רחוקים ופלגינן דבורא. ואם כן אף בצוואה אף דלגבי ש"מ נתבטל ואי עמד חוזר ואין בעדותו של עדים מועיל נגדו מ"מ אי שכיב ולא הדר לגבי בניו הוו רחוקים ונאמנים שהרבה לזה ומיעט לזה בצוואתו כי פלגינן דבורו כר"ל והרא"ש אזיל לשיטתו דסבירא ליה כהרי"ף דלא פלגינן דבור' בכה"ג ונתבטל כל העדות ולכך סבירא ליה דכל הצוואה בטלה. אבל במתנת ש"מ בכולו דלא נ"מ כלל לש"מ בעדותן מהכ"ת לחלוק על גאון בלי ראיה ברורה ומכרעת כנודע ולכן צל"ע כי נראה להלכה ולא למעשה דצוואת ש"מ בכולו לכ"ע לא נתבטל עדותן לגבי יורשים ואין לנו להרבות במחלוקת הפוסקים:
י
או אם טען שפרע כו' עיין ש"ך שהביא דעת רי"ו והוא דעת רמב"ן במלחמותיו דיש לו שטר והעדים מעידים שפרע ותמה כה"ג למה השמיטו הטור. ונראה דלכך לא פי' כן הראב"ד דבזה אופן מהכ"ת דיהיו כשרים הא יפטור הלוה ואיך יתבע הערב ובהא לא ס"ד דנימא פלגינן דבורם דיהיה הלוה נפטר והערב חייב דמהכ"ת נעשה כן להפסיד לערב ולכך פי' להיפוך דמעידים דלא פרע ואם כן שפיר הוה ס"ד דנפלוג דבורם לחייב ללוה בעדות העדים ולפטור להערב דלגבי הערב העדים פסולים ויטעון ערב פרעתי קמ"ל דלא פלגינן דבורם דסבירא ליה בנותן מתנה לב' בני אדם נפסל כל מתנה דלא פלגינן דבור' ולכך דהעתיק דין דהראב"ד דלא פלגינן דבורם לחייב הלוה ולפטור לערב מכ"ש דלא פלגינן לחייב הערב ולפטור ללוה וא"צ להביאו כלל:
יא
קרובי נרצח ואפילו נרצח עצמו יכול להעיד סמ"ע וש"ך. ודע דהרא"ש בתשובה כלל נ"ו הביא דקרובי נרצח א"י להעיד אבל קרובי יורשי נרצח יכולים להעיד וכבר עמד בזה הרב המובהק מהרי"ט בחלק ח"מ סי' פ' ונלחץ מאד לחקור מה טיבו של נגיעה ומה הבדל יש בין קרובי נרצח לקרובי יורשי נרצח עיין שם כי לא העלה דבר ברור ואני תמה למה השליך הרא"ש תי' תוספות בכמה אנפי בהא דהרוג יציל אי משום דהוי ליה שונא או משום דהוי ליה טריפה או משום דה"ל קרוב דלכל תי' אלו אין קרובים פסולים ובחר בתי' א' בתו' דה"ל בעל דין ויותר נראה תי' אחריני לעיקר כי תו' בסנהדרין וביבמות לא הזכירו תי' לזה כלל וכן המרדכי בשם ס' החכמה כתב רק הטעם דה"ל טריפה וגם אני מסופק אפי' נימא הפי' הרוג יציל דה"ל בע"ד מכל מקום קרוביו לא ידעתי אם יפסלו כיון דלא שייך נגיעה כלל וגם בילקוט פ' מסעי הביא בשם ספרי זוטא וז"ל עד ועד לרבות בעל דין ועיין בספר זית רענן שחיבר נר ישראל בעל המ"א שפיר' ג"כ דהנרצח דהוא הבע"ד כשר להעיד וזהו סיוע דהפי' הרוג יציל אין פירושו משום דה"ל בעל דין או כמהרש"ל הנ"ל בריש סימן דשונא כזה פסול לכ"ע. ולכן נראה דהוא הרא"ש הביא בספ"ק דמכות בהא דעדים הקרובים לערב ורחוקים מלוה דאמרי' בטלה עדותן דהקשה הראב"ד דהא אמרינן בסנהדרין פלוני בא על אשתו מצטרפין להורגו ולא להורגה דפלגינן דבוריה ותי' הראב"ד דלא אמרינן בקרובים פלגינן דבור' דעדות שבטלה מקצתו בטלה כולה רק בבעל דבר עצמו לא שייך כלל עדות דכתיב יקום דבר במקיימי דבר ואין שייך כלל בטלה מקצתו ע"ש והרא"ש סייעו מהא דאמרי' בסנהדרין מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן וקשה הלא משנה שלימה היא דאדם קרוב לאשתו ואפילו לבנה פסול ומכ"ש לה אלא דה"א אדרבא הואיל והיא קרובה נימא עדות שבטלה וכו' אבל שנימא דהיא כגופו ממש לא אמרי' ולכך קמ"ל ולמדנו מזה התי' דהוא יכול לומר פלוני בא על אשתי דהוי כגופו אבל אם אחיו אומר פלוני בא על אשת אחי ה"ל קרוב ועדות שבטלה כו' אבל בראב"ן מבואר דאפילו בזה בעדות קרובים נמי פלגינן דבור' וצ"ל בקושי' הראב"ד דלמה לא פלגינן בעדים הקרובים לערב דיש הבדל דשם י"ל פלוני זינה עם אשה ולא אשתו ומתקיים כל העדות משא"כ כאן כמ"ש הרא"ש בתירוץ הראשון ע"ש ולשיטתו קשה הנ"ל איך אמרינן ס"ד אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן הא משנה שלימה היא וצ"ל או כתי' התו' דה"א הואיל ונאמן לאחרים יהיה נאמן לאשתו ג"כ וזה דחוק דיהיה ס"ד דאדם יהיה נהרג ע"פ קרוב ויותר נראה לומר דכך הפי' מהו דתימא כפי' הראב"ד ולכך אדם קרוב אצל עצמו דהוא בעל דבר אבל לגבי אשתו לא שייך בע"ד רק קרוב ובקרוב ה"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה קמ"ל דלא דאף בקרוב פלגינן דבור' כיון די"ל זינה עם אשה ולא עם אשתו כנ"ל וא"ש. עכ"פ נראה מדברי התו' דלא סבירא להו הך פי' הראב"ד הואיל ונכנסו בדוחק ליישב הך אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן כהנ"ל וגם במכות דפי' נרבע יציל היינו לרצון והקשו התו' הא דפלגינן דבורא וקשה מה קושי' כלל דברי הגמרא דפלגינן דבור' היינו משום דכתיב יקום דבר במקיימי דבר וא"כ הבעל דין אינו נכנס כלל בגדר העדות אבל קושי' הגמרא היה בס"ד דלא ידעינן מהך דיקום דבר כמ"ש התו' שם להדיא א"ו דלא סבירא להו לתו' הך סברת הראב"ד ואם כן הך דינא אי קרוב יכול לומר פלוני בא על אחותי אי פלגינן או לא תלי' במחלוקת הפוסקים ועיין מש"ל יותר מזה בס"ס ל"ד ע"ש. ועתה נשוב בענין זה דיש להבין איך מעיד הנרצח הא ע"כ איירי דעודנו בלתי טריפה ועוד תקוה להחיות דאל"כ אין כאן עדות דה"ל שאי אתה יכול להזימן ואם כן אם יתרפא ויבדר ליה סמא וחי הלא הרוצח צריך ליתן לו שבת רפוי וכדומה ואם כן הרי כאן נוגע בעדות ובכל צד נגיעה אפילו בדרך רחוקה ונפלא לא יעיד עיין לקמן בסי' ל"ז ועיין סמ"ע מ"ש ס"ק כ"ה ואם כן איך יועיל עדותו על רוצח אך פלגינן דבור' לגבי רוצח מהני עדותו ולגבי נפשי' לא ולא שייך כאן עדות שבטלה מקצתה כי הוא אינו בגדר עדות כלל כמ"ש הרחב"ד והרא"ש הנ"ל (ועיין לקמן סי' ל"ז סעיף כ"ו מ"ש שם בדברי תשובת הריב"ש) ולכך יכול להעיד לכ"ע אבל קרובי נרצח שיעידו פלוני רצח את אחי בזו באנו למחלוקת הראב"ד וראב"ן הנ"ל דכאן הוא נגיעה כמ"ש דאעפ"י שהם מעידים כשכבר מת הנרצח ואין כאן רפוי ושבת מכמה טעמים משום דה"ל קים ליה בדרבה מיני' מ"מ בשעת ראיה לא ידעו דימות ואולי יתרפא וה"ל קרוב ובעינן תחילתו וסופו בכשרות כדלקמן ע"ש ולשיטת הראב"ד לא אמרינן פלגינן וכו' בקרובים ועדות שבטלה כו' ולדעת הראב"ן ותי' אמרינן וכאילו אמרו פלוני הרג נפש ולא אחי ואם כן כשרים. ואם כן הרא"ש דסבירא ליה כראב"ד פוסל קרובי נרצח אבל מרדכי סבירא ליה כתו' וראב"ן ולכך מכשיר קרובי נרצח אך זהו אם הם קרובים לנרצח אבל אם לנרצח רחוקים רק לבניו קרובים פשיטא דמותרים להעיד לכ"ע דלית כאן נגיעה כלל דבממ"נ כל זמן שהיה הנרצח חי ויש לחוש שיצטרך לשלם לו רפוי וכ' הא לנרצח אינם קרובי' ויורשיו מה עבידת' כיון דהוא חי ובמותו כבר בטל שבת ורפוי כהנ"ל ואם כן אין כאן שום צד נגיעה ליורשיו ולכך יעידו ודברי הרא"ש ברורים וכלל דנרצח וקרובי יורשי נרצח כשרים להעיד לכ"ע וקרובי נרצח באנו למחלוק' הראב"ד וראב"ן ותו' ובמקום שקונסי' לרוצח ליתן ממון כופר נפש ליורשים ואם הנרצח חי א"צ ליתן והעדים פסולים מחמת קורבה לנרצח אבל לא לבניו יכולים להעיד ולא שייך דבעינן תחילתו וסופו בכשרות דבממ"נ לנרצח גופי' אין כאן הנאה ונגיעה כלל דהא אין לו כלום ולבניו לא היו מעולם קרובים ואם כן לא שייך תחילתו וסופו בכשרות ובזה יובנו דברי מרדכי בפ' ז"ב דכתב דמסתברא דקרובי נרצח יכולים להעיד כיון דכבר מת אחיו ולא נ"מ אלא ליורשים ולכאורה קשה הא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ולפמ"ש ניחא ודוק:
יב
או קרובים לדיינים פסולים משום דהדיינים לא יקבלו הזמה עליהם כו' פי' אעפ"י דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאילה"ז מ"מ ראוי' להזמה בעינן והנה הרב הש"ך תמך בזה יסודתו בהררי קודש והאריך בסעיף קטן ט"ו לומר דגם בד"מ בעינן עדות שאילה"ז ופסק אומר דאם אחד אמר איני יודע בחקירות עדותן בטלה רק מסתם אמרינן אף דלא אמרו יום החודש בב"ד אמרינן מסתמא יודעים וכל דבריו אף כי האריך אין בהם ממש דאם כדבריו דלכך בא"י פסול משום דהוי עדות שאילה"ז אם כן אף באינו אומר כלל מה בכך דיודע בלבו אם אין אומר בב"ד באיזה יום מ"מ הא אם יבאו המזימין לא יוכלו להזימו כיון דלא העיד בב"ד היום ומה נ"מ במה שבלבו וכי על זה יפול הזמה ולקמן בסי' מ"ג סעיף י"ט עדים דאין זוכרים באיזה יום בחודש דיכתבו בשליש ראשון וכו' והרי עונים ואומרים דאין יודעים באיזה יום בחודש והוא אחד מ"ז חקירות ומ"מ שטר כשר ואמת דהש"ך סבירא ליה כהרז"ה דבשטר לא בעינן הזמה איברא רבים מפוסקים חולקים והש"ך גופי' דעתו דבעינן בי' הזמה לענין פיסול עדות עיין לקמן בסי' ל"ד וז' חקירות בעינן באיזה שבוע ובאיזה יובל ואע"פ שאמרו אמש הרגו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה וכ"כ הריב"ש דלא קי"ל כר"י דגזרת הכתוב לז' חקירות כי עי"כ יתברר האמת כמ"ש הרמב"ם ומי הוא מהעדים בזה"ז שיודע באיזה שמיטה ובאיזה יובל רק כך לבריאת עולם והרי זה כאומר אתמול היה דבעינן ז' חקירות כמ"ש אלא בד"מ אין צריכין לדעת כלל ז' חקירות. ומה שטען הש"ך למה הכחשה בחקירות פסול מלבד הטעם שנתנו חכמי לוניל בהכרעתם בין הרמב"ן והרמב"ם כמש"ל סי' למ"ד ושם מבואר הטעם דהוי כאומר לא כי לא לוה והרי כאן הכחשה ותוספת של העד דאמר דהיה הלואה ביום אחר אינו מועיל ע"ש ומזו ראיה ברורה דבעצמם לא בעינן עדות שאילה"ז אלא אפילו לדעת הרמב"ם יש בו טעם אחר דבחקירות עבידי לדקדק ואם כן הוי הכחשה גמורה משא"כ בבדיקות והגע עצמך זה אומר חבית יין וזה של שמן דהוה לדעת הרמב"ם הכחשה בחקירות ועדותן בטלה מה הזמה שייך בהו ועכצ"ל דהואיל והוא בגוף העדות מדייקי היטב ולכך שייך בהו הכחשה לבטל עדות ואף בחקירות זהו הטעם ומ"ש למה אין דיינים יכולים להיות קרובים לעדים דלא יקבלו הזמה הא לא בעינן בד"מ עדות שאילה"ז אין כאן ראיה דודאי אין אנו משגיחין אם באמירת עדות יש בהו שיכול לבא זוממין או לא ולכך אפילו באומרם א"י כשרה אבל מ"מ בעינן דאם כוונו היום ובאמת באו זוממים שיהיה בב"ד מוכשר לקבלן ולא יהיו הזוממים כאן ואין שומע ולקתה מדת הדין ותצא משפט מעוקל כי ישנו בב"ד זוממין ואין מקבלין ולכן אין ענינו כלל להאומר א"י וכל דברי הש"ך ברור שבילדותו כתב כי ח"ו לחלוק על רוב פוסקים שהעלו דבאומר א"י עדותן כשרה ופשוט. והנה עיין מ"ש באורים בשם הש"ך דהשיג על הד"מ והסמ"ע ויפה השיג והוא טענה דאין עליו תשובה אבל מ"ש להשיג על הרב הב"י דסבירא ליה דטריפה הוי פסול הגוף יש להליץ בעד רבינו הגדול דסבירא ליה דמסתבר אף דתו דפי' בפ' היו בודקין דלר"ע דאמר נמצא א' מהם קרוב או פסול כל העדות בטל אף בא' אומר א"י הוי כנמצא קרוב ופסול ובטל כל העדות היינו בבאים לב"ד והעידו דיש כאן פיסול הואיל ואומרים אינם יודעים אבל אם לא באו לב"ד כלל אפילו לר' יוסי לא מסתבר לומר אם ג' עומדים ושנים יודעים יום החודש וא' א"י דיפסול כל עדות הא אין בו פסול רק לא מוכשר לעדות דהוי אילה"ז ואם כן לעולם לא יהרגו הב"ד נפש עד שיבאו כל העומדים שם דאולי שכח אחד היום ולא היה בקי אז במנין השמיטות והיובל ונפסל עי"כ כל עדות וצ"ל הואיל ולית בהו פסול בעצמותן רק לא מוכשרי לעדות הואיל ואינם ראוים להזמה אבל בשביל כך לא נפסלו שארי העדים ולפ"ז אף בטריפה בכה"ג שיהיה בעת עדות ולא בא לב"ד ופסולו מחמת שאין ראוי להזמה למה יופסלו ע"י שארי עדים הכשרים וראוים להזמה ואם כן קשה מה פריך בגמרא הרוג יציל דה"ל טריפה הא בשביל כך לא יופסלו שארי עדים דהא אין כאן פסול בעצמותו וה"ל כאינו זוכר ז' חקירות ועוד אף דנניח זה מ"מ נראה דמשמעות הגמרא הרוג יציל וכו' כל הקושי' הללו נאמרו בבית מדרשו של אביי ורבא כדאמרינן כי אתא לקמיה דרבא וכך צ"ל בתו' דהקשו לפי' נרבע יציל דה"ל רשע הא רבא ס"ל פלגינן דבורא ומה קושי' דילמא הקושיא לר' יוסף דלא ס"ל פלגינן דבורא הך דר' יוסי איך מתוקמ' נרבע יציל אלא דס"ל דכל הסוגי' כאן לרבא כנראה מגמרא ורבא ס"ל פלגינן דבורא וקשה א"כ איך פריך הרוג יציל דה"ל טריפה הא בסנהדרין דף ע"ח פליג רבא ורב אשי עדי טריפה שהוזמו ס"ל לרבא נהרגין וא"כ עד טריפה יכול להעיד ורב אשי הוא דפליג וס"ל דאינו בזוממי זוממין וא"כ מה פריך הרוג יציל ופי' דהוי טריפה הא לרבא לק"מ ועל כל פנים ה"ל לגמרא לומר הניח' כדרך הש"ס אלא דצ"ל דטריפה הוי פסול בגופו דהא איכא ס"ד התם דהרובע את טריפה פטור דה"ל כמשמש מת ואף דדחי הגמרא הטעם משום דנהנה אבל זולת זה כמת יחשב ואינו כלל בגדר איש ואינו בר עדות ושפיר פריך הגמרא הרוג יציל והא דקאמרינן עידי טריפה הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן היינו כשהעידו היו בריאי' ואחר כך נטרפו וכאשר באו זוממי' כבר נטרפו וקמ"ל דעדות זוממי' אין בהם הזמה דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן ובזו נחלקו רבא ור"א. ודברי רבינו הגדול יש להם קיום. כן י"ל להליץ בעד רבינו ב"י אבל מ"מ נר' לדינא כהש"ך ובפרט דקי"ל דטריפה כשר לעבודה כמבואר במשנה דבכורות ולמה לא יהיה בגדר האיש להעיד ודוק. שוב ראיתי דיש כמעט ראיה ברורה לדעת הב"י דהא כתב המרדכי דאם אין נרצח טריפה יכוללהעיד וכגון דהשקהו סם המות שימות ולא נקבו בני מעיים כמ"ש מהרדב"ז בסי' רל"א או שהכהו ואמדוהו למית' ומ"מ אינו טריפה וקשה בממ"נ אי הוא כ"כ בחזקת מת עד שאפילו שמעון שהרג לראובן יהרג בב"ד אפילו בעודנו ראובן חי א"כ פשיטא דעדים אין בהן תורת הזמה דיאמרו גברא קטילא הוא כמו טריפה כיון דהב"ד מחשיבין אותו לודאי מת והורגים הרוצח עבורו ואי דאין כ"כ בחזקת מת ולא שייך גברא קטילא קטלו א"כ ברור דאין ממיתין לשמעון עד שמת ראובן דלמא לא ימית ויבדר לי' סמא וחי וא"כ איך ישפכו דם וזה ברור ונכון ואם כן עדיין ראובן שיעיד ששמעון הרגו אין עד שיכול להזימו דאימת יאמרו לו עמנו היית ושקר אמר' על שמעון כל זמן שראובן חי אין להמיתו דאולי חי יחיה ואם כן גם שמעון לא ימות בב"ד ולא גרם לשמעון מיתה ואיך יהרג הוא ואם ימות מה יעשו בו לאחר מיתה ואטו בתרי מיתות ימותו ואם כי יבאו זוממים אז כבר יהיה טריפה כי הסם כבר ניקב למעי' וא"כ קטלינן לשמעון אף דהוא חי הואיל והוא ודאי טריפה ואפשר להרוג גם לראובן כשהוזם מלבד דזה דוחק דיהיו הורגי' לשמעון כל זמן היותו חי אף שהוא טריפה ואולי יקרה לו נס כמ"ש היש"ש דלאו כל טריפה מתים אף גם א"כ אז העדים אינם בגדר הזמה כיון דמעולם לא יהיה נהרג ראובן כי אם שיהיה טריפה וא"כ אינו בזוממי זוממין וצ"ע ומזה נראה דס"ל אפי' אינו בגדר הזמה אינו פוסל שארי עדות רק הטעם משום דטריפה אינו בגדר חי להעיד ואינו בר עדות ודוק:
אורים ותומים, אורים
ל״ג
א
חוץ מאוהב ושונא כו' כי בשלמא לדין אין דעתם סובל לראות זכות לשונא וחובה לאוהב משא"כ בעדות שהם אומרים מה שראו ומה ששמעו ולא נחשדו ישראל לשקר בשביל אהבה או שנאה סמ"ע ופשוט ועיין תומים שכתבתי מ"ש מהרש"ל דשונא מוחלט שכנגדו עומד עליו כמעט להרגו וכדומה פסול להעיד דשונא כזה ודאי נחשד שינקם בו להעיד עליו שקר ואני כתבתי דאין לו ראיה ברורה מש"ס ואין לחדש דין מסברא וכן העליתי דמשרתי בית כשרים להעיד ע"ש דכן עמא דבר ועשיתי לו סמוכים מדברי הרמב"ם אבל לדון צ"ע דהוי אפשר בכלל אוהב ושונא וכן נראה מדברי הרדב"ז דאלו המה בכלל אוהב ושונא ושושבין כשר לעדות היינו לאותו דבר שנעשה בו שושבין כך העליתי בתומים דלא כבעל כה"ג דנסתפק בזה:
ב
האחים כו' כך למדו חז"ל מקרא לא יומתו אבות על בנים היינו בעדות בנים והאבות היינו האחים ובניהם שלא יעידו זו לזו ולכך הם ראשון בראשון שהם נקראים אבות בתורה והבנים זה לזה הם שניים ונקראים בנים בתורה גמ':
ג
ואצ"ל שלישי בשני דל"ת הואיל ולא אתפלוג דרא כ"כ נפסל קמ"ל דלא סמ"ע ולשיטתו אזיל ועיין מ"ש אח"ז:
ד
דג' בראשון פסול הוא דעת ר"ת ובשיטתו נחלקו אי הוא פסול דאורייתא או דרבנן דאפשר דהא דדרשינן מיתורא דקרא הוא רק אסמכתא בעלמא סמ"ע:
ה
ונ"מ לענין עדי קדושין היינו אם קידש בפני ג' בראשון צריך גט דאולי לא אמרו חכמים רק להחמיר ולא להפקיע קדושין:
ו
וי"א דקרובי אם כו' ה"ה קרובי אישות וכ"כ הרמב"ם להדיא ורמ"א סמך דכ"ש הוא מן קרובי אם ודעת הש"ך דאם קידש בפניהם אין חוששין לקדושין כלל ועיין בתומים שהעליתי דיש להחמיר ולהצריך גט וע"ש שהארכתי בביאור דברי הרמב"ם:
ז
מפני שהוא מופלג ואפילו בעלמא אמרינן חד בעל כאשתו כאן דאפלוג דרא אפילו חד בעל נמי לא אמרינן תשובת הרא"ש:
ח
אם דנין כו' והא דמכשירין היינו אם יש לה ממון שאין לבעלה רשות בו:
ט
לא יחתמו שטר ביחד דאולי יטעו הדיינים ויפסלו השטר ונמצא זה מפסיד ת"ה וסמ"ע. וכתב הש"ך ה"ה שלא יהיה עם בעלי דברים שני בשני תרי בעל דה"ט שייך ג"כ בזו ועוד כתב הש"ך ה"ה שני דיינים לא יהיו כך וזה אינו נראה דהא ב"ד לא דייקי בתר ב"ד ומה שהחמיר מהרא"י בחליצה שלא יהיו הדיינים כך הוא משום חומר איסור כמו שכתבתי שם להדיא והבו דלא לוסיף בדבר שאין בו שרש פיסול כלל:
י
אבל מעיד כו' מאשה אחרת הרצון כי כך הם מפרשים הא דקי"ל כר"י דגיסו לבדו ולא בנו וחתנו היינו מה שיש לו מאשה אחרת אבל מאותה אשה אפילו חתנו פסול דה"ל ראשון בשני תרי בעל והי"א סבירא להו דמה שאמרו גיסו לבדו לא אמרו על מה שיש לו מאשה אחרת דפשיטא ומה קמ"ל אלא אתו להכשיר חתנו מאותה אשה ולא בנו וזהו ראשון בשני תרי בעל דאיירי בגיסו שנשואים לב' אחיות:
יא
ונ"ל בדיעבד דינו דין דאינו אוהב לגמרי שיפסל בדיעבד וכתב הסמ"ע ששמע דהפי' לדון זה את זה אבל שידונו הם ביחד אחרים כשרים דמה בכך שהם אוהבים אדרבא יהיו נוחים זה לזה בהלכה:
יב
אחי האח כו' ראובן היה לו בן מרחל ושמו יוסף ולאה היה לה בן מיעקב ושמו יהודה ואחר כך מתה רחל וגם יעקב ונשאת לאה לראובן והולידה בן שמעון א"כ שמעון אח ליוסף ואח ליהודה אבל יוסף אין לו קורב' כלל עם יהודה רק אחיהם שמעון אח משותף לשניהם וקמ"ל דיוסף מעיד ליהודה:
יג
לא לבנה כו' דעת הסמ"ע לשיטת המ"ד דג' בראשון כשר מעיד הבעל לבן חורגו דהוא עם אשתו ראשון בראשון ועם בנה שני ועם בן בנה ג' וכן עם אביה שני ואבי אביה שלישי והוא כשר לאבי אביה ועיין בתומים שהארכתי בישוב דברי הטור לשיטת הסמ"ע ודעתי לחלק לשיטתו לדברי הטור דהוא יעיד לאבי חמיו אבל אבי חמיו לא יעיד לו והוא מעיד לבן בנה אבל בן בנה לא יעיד לו ע"ש מילתא בטעמא ומ"מ העליתי עיקר כדברי הט"ז החולק וס"ל דלכ"ע פסול לבן בנה ופסול לאבי אביה בשום צד ואופן ובלי הבדל וכן נכון ומסתבר:
יד
הארוס כו' אפילו להעיד לחובתה דלגבי נפשה הוי כמו קרוב גמור ופסול בין לזכות ובין לחובה גמ':
טו
אין פוסלין כו' אבל מתחילה אין מקבלין עדות כ"מ ברמב"ם וכ"כ הכ"מ בשם עיטור וגאון ודלא כהרא"ש דס"ל מקבלין אפילו לכתחילה:
טז
שהרי פסולים להעיד לו בין לזכות וכו' ובטור קאמר עוד הוכח' דאי משום אהבה הא אוהב גמור יכול להעיד:
יז
דגר שנתגייר וכו' עיין בש"ך דדוקא אם לידתן ג"כ שלא בקדושה אבל אי לידתן בקדושה פסולים להעיד ויפה כתב ועיין תומים שהעליתי דבר מה בישוב דברי הב"י:
יח
אם מתה אשתו כו' ה"ה נתגרשה ש"ך:
יט
אם מיהו נפסק הדין כו' פירוש דהעידו לפני ב"ד ונמצא דהיו קרובים ופסלו עדותן ונפסק הדין ואחר כך נתרחקו וביקש לחזור ולהעיד כי איירי דהיה תחילת' בכשרות מ"מ לא מהני עדותן כי עבידי לחזק דבריהם הראשונים כן הוא בעיטור וכן כתב הש"ך ועיין תומים כי פירשתי דאיירי דהעדים שהעידו כן תחילה חשבו כי ב"ד יודעים מקורבת' ולכך לא דקדקו וע"ש כי עם כל זה העליתי דדין זה צ"ע ובמחלוקת שנוי' ע"ש:
כ
כשהיה חתנו דכתיב והוא עד או ראה כו' אם לא יגיד ש"מ דבעינן שיהיה ראוי לעד בשעת ראיה והגדה סמ"ע וכן אם היה יודע עדות לאשתו בעת שהיא אשתו ואחר כך נתגרשה א"י להעיד דה"ל תחילתו בפסול ש"ך:
כא
ויש מי שמכשיר דהא אין לו תועלת לש"מ סמ"ע ועיין תומים דהעליתי דלא נחלקו רק בצוואת ש"מ באופן דאם עמד אינו חוזר אבל אם יכול לחזור לכ"ע כשר ע"ש:
כב
בפיסול ממון כו' עיין מש"ל בסימן ל"ז באריכות:
כג
והם מעידים עליו שלוה כו' א"כ עי"כ עושים טובה לערב כי אף דיכפור הלוה הערב הוא איש אמונים מ"מ לא יכפור וישלם אבל בעדותן מתחייב הלוה אלא אפילו מעידין שפרע הלוה ואם כן עי"כ גם הערב מיפטר מכל מקום הואיל והם קרובים לערב ועדותן נוגע לערב הן לזכות והן לחובה בטל כל עדות והא דלא אמרינן פלגינן דבורם עיין בתומים ס"ק י"א ועיין מ"ש בתומים דפשיטא אם יש ביד המלוה שטר והם מעידים שפרוע דבטלה העדות ע"ש:
כד
קרובי נרצח כו' כיון דאין להם הנאה בעדותן ואי לעשות נקם ברוצח בשביל זה לא מיקרי נגיעה ולכן אף הנרצח גופי' יכול להעיד ועל ידי עדותו הורגים הרוצח כשאינו טריפה אבל אם הוא חי ולהעיד שישלם שבת ורפוי ודאי דאינם מעידים דה"ל נגיעת ממון סמ"ע ועיין תומים דהעליתי נרצח גופיה וקרובי יורשי נרצח מעידין לכ"ע אבל קרובי נרצח במחלוקת שנוי'.
כה
או שקרובים לדיינים פסולים משום דדיינים לא יקבלו הזמה על קרוביהם ובעינן עדות הראוי להזמה וד"מ הביא בשם ר"י ונ"י דהואיל דבד"מ לא בעינן עדות שאתה יכול להזימו אף הדיינים יכולים להיות קרובי' לעדים סמ"ע ועיין תומים שכתבתי דלכ"ע בד"מ א"צ עדות הראוי להזמה ואם אמרו א"י בחקירות עדותן כשרה רק הפוסלים דיינים הקרובים לעדים משום דאף דלא בעינן ראוי להזעה מ"מ בעינן אם באמת כוונו היום והוזמו שיהיו ב"ד המקבלים הזמה ולא יצא משפט מעוקל שיבאו מדמין ואין שומע ע"ש ודלא כש"ך דפוסל בא"י בחקירות וכתב הב"י דטריפה אינו מעיד אפילו בד"מ משמע מדבריו דהוי פסול הגוף ובד"מ וסמ"ע נתנו הטעם משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן וא"כ למ"ד דלא בעי בד"מ עדות שאתה יכול להזימן אף טריפה כשר והש"ך השיג על כולם כי ודאי דטריפה אינו פסול הגוף וגם אין ענין כלל להעיד בד"מ אי הוה עדות שאתה יכול להזימו או לא דבד"מ שישלם את אשר העיד בשקר שייך אף בטריפה דממון שלו שוה לשארי בריאים ולא אמרו רק בד"נ דהוא למקטל גברא בזו הוי עדות שלו אי אתה יכול להזימו דיאמרו גברא קטילא קטל משא"כ בד"מ דמ"מ ממון חסרו ונכון הוא אלא שבתומים הלצתי בעד הרב ב"י דלא לשוויניה לטועה גמור בטעות מפורסם ע"ש:
כו
פסולים ודעת התו' וכן רבים מפוסקים המכשירים ולכך לענין מעשה לפסול בדיעבד יש ליישב כי צ"ע ב"ח וש"ך:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
ל״ג
א
מחבר ס"א מאוהב ושונא. נ"ב ע' תשובת רש"ל סי' ל"ג יש שונא מוחלט שפסול להעיד ונלע"ד שמשמע קצת כן מחמש נשים שפסולים לעדות אשה:
ב
מחבר סעי' ו' אבי חתן נ"ב אחר הנישואין מק"ו דלקמן ברמ"א סעיף ט"ו וכ"כ בתשובת מהר"י יעב"ץ ח"ב סי' א':
ג
שם סעי' י"ג עד שלא נ"ב והפסול משום עבירה ונעשה כשר עיין בש"ך סימן ל"ד ס"ק ל"ג:
ד
שם ש"ך סק"י את אשתו נ"ב צע"ק דנקט שם חתנו ולא נקט הי' יודע עדות לאשה ונשאה וחזר וגירשה מזה משמע קצת דלא כש"ך לקמן סי' ל"ד סס"ק כ"ח ע"ש וק"ל וצ"ע:
ה
שם ש"ך רס"ק ט"ז קרובי נ"ב עמ"ש בכ"ז פני יהושע בקו"א לכתובות סימן ס"ח:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
ל״ג
א
(סעי' ב) בהג"ה וי"א דקרובי האם אינם פסולין אלא מדרבנן נ"ב הקשה לי ידידי המופלג השנון מוה' געציל מרגליות נ"י מן הש"ס דשבועות פ"ד מה דפריך הש"ס בכפרו שתיהן בשלמא שני' וכו' אבל ראשונה אמאי תתחייב הא קיימא שני' ומשני שהיו קרובין בנשותיהן והיו גוססין וכו'. ולהרמב"ם הרי אינו אלא מדרבנן ובשלמא למ"ד לעיל דלאפוקי משחק בקוביא דגם בפסול מדרבנן ל"ש שבועת העדות א"ש אבל למ"ד משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי א"כ ה"נ הרי מדאוריי' ראוין לעדות האיך יתיישב הך קו' הש"ס. והשבתי דלק"מ דנהי דס"ל להך מ"ד משחק בקוביא חייב ק"ש היינו רק לעצמו כיון דעכ"פ מדאורייתא מחזי חזי לא הו"ל לשבע אבל להיפך אם יש עדים אחרים רק שהם פסולין מדרבנן נמי חייבין הראשונים קרבן שבוע' דעכ"פ ל"ש לומר הא קיימי שני' דהרי עכ"פ השני' לא יועיל עדותן מדרבנן והוי עכ"פ כליתנהו והוי כמו הלכו למד"ה ואינם כאן ובשלמא בהם עצמם שנשבעו בראוין לעדות תליא מילתא. ולכך י"ל כיון דמה"ת ראוין לעדות חייבין בק"ש אבל באם יש עדים אחרים לענין האחרים לאו בראוין תליא מילתא רק אם באמת אפשר לברר ע"י אחרים אז פטורין אבל אם א"א לברר ע"פ השנים יהיה באיזה אופן שיהי' עכ"פ הוי תיקון דרבנן כמו אם הלכו למדה"י השניי' דהראשונים חייבים כן ה"נ בזה ודומה למ"ש התוס' לעיל דל"ב גם למ"ד מדאוריית' מחזו חזו דבתר תרווייהו אזלי' לחייבו וכן ה"נ בזה אם הם עצמן נשבעו אזלי' בתר דאוריית' וחיובין. ולענין אם יש אחרים אזלי' בתר דרבנן וחייבין נמי הראשונים ק"ש. ואדרב' אני אומר מה שמתרץ הש"ס בקרובין בנשותיהן אזיל הש"ס רק להך מ"ד דמשחק נמי פטור לכך מוכרח לתרץ בקרובים בנשותיהם אבל למ"ד משחק בקוביא חייב דבתר דאוריית' אזלי' הוי מצי לתרץ דמיירי דהשניים היו משחקים בקוביא ולכך הראשונים חייבין דהרי עדות השניים לא יועיל מדרבנן והוי כהלכו למדה"י. ומ"מ השנים חייבים דלגבי עצמן אזלי' בתר דאוריית' רק דמשני בקרובים בנשותיהן הוי למ"ד דמשחק בקוביא נמי פטור וא"כ למה יתחייבו השניים בע"כ דמיירי בקרובים בנשותיהן ודוק:
ב
(סעי' ד בהגה) ומיהו לכתחלה לא יחתמו על השטר ביחד. נ"ב ע' בסמ"ע הטעם דחיישי' לב"ד טועין והדבר תמי' דהרי קיי"ל לב"ד טועין ל"ח אפי' בדבר איסור גבי מיאון וחלוצה יע"ש באהע"ז ומכ"ש בממון וכה"ג תמה בתשו' מוהרש"ך על דעת רבינו יונה הובא דבריו בסי' ר"ה דאם אומר כתבו לי מודעא שמסרתי בפניכם יעו"ש. וטעמו ג"כ משום דחיישי' לב"ד טועין ותמה עליו מוהרש"ך שם כן והובא דבריו בס' נתיבות המשפט ח"ב ושם ישבתי דבריו בחידושנו וכן באהע"ז סי' י"ז כתבתי ג"כ מזה אבל כאן ל"ש התירוצים שכתבתי שם וצ"ע בזה: (שם סעי' יב בהגה) אם נפסק הדין כשהי' קרוב נ"ב הנה בני הילד הנבון והשנון כמר חיים יהודא שי' נתן טעם לזה מכח דקיי"ל דבעי' תחלתו וסופו בכשרות כיון דעיקר הגדת עדים תליא בשעת התביעה וכיון דבשעה שנפסק הדין היו קרובים הוי כאלו אז הגיע זמן עדותן ונפסלו ונחשב כאלו אינו תחלתו וסופו בכשרות וגם הוי בכלל כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד. כן ה"נ כיון שבשעת התביעה לא הוי ראוי להגיד וכיון דאז הגיע שעת הגדה ולא הוגד הוי בכלל כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד. ועוד אמר על מ"ש בש"ע בסעי' י"ז בעדים שהיו קרובים לש"מ ורחוקים מבניו די"א דהם פסולין ואמר הטעם בזה די"ל כיון דמה שמועיל מתנת ש"מ הוי מכח דלא תטרף דעתו של השכ"מ. וכן מצינו כיו"ב בכמה מקומות שחששו חז"ל דלא תטרף דעתו א"כ כיון דקיום המתנה הוי נ"ר להש"מ דבזה לא תטרף דעתו ואם לא יתקיים המתנה תטרף דעתו שפיר מקרי עדות זו הנאת ש"מ כאלו מעידין לתועלתו ולהנאתו ופסולין כיון דהם קרובין לו וא"ש:
ג
(סעי' יג) נ"ב ע' ש"ך סק"י מ"ש נראה דה"ה בגירש את אשתו וכו' נ"ב לכאורה אין לו הבנה לדבריו דמה קמ"ל זה הלא זה מפרש בש"ע דבעי' תחלתו וסופו בכשרות ואין לו' דקמ"ל אף בפסול מחמת חיתון בעי' תחלתו וסופו בכשרות דהרי כ' המחבר היה יודע לו בעדות משנטשה חתנו ומתה בתו הרי דנקט רבותא דאפי' לאבי אשתו פסול מכח דבעינן תחלתו וסופו בכשרות מכש"כ להאשה עצמה: ונראה דדבר גדול דבר הש"ך דהנה בפסול ממון פסק בש"ע שם דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות לפירוש הסמ"ע טעם אחד מכח דבידו לסלק א"ע מתחלה א"כ אין שם פסול עליו. א"כ הוא דפסול חיתון מחמת דבידו לגרש את אשתו לא נקרא שם. פסול עליו מעולם לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ולכך אין ראיה מהש"ע דהתם מיירי דהי' יודע עדות לחתנו א"כ אין ביד חמיו לסלק הקורבה ממנו דאין בידו שיגרש חתנו את בתו. ואף אם מיירי שחתנו יודע לו עדות כיון דמיירי דמתה בתו וזה אין בידו לעשות שאף שבידו לגרש הרי אמז"ל כמה קשה הגרושין א"כ נחשב כאינו בידו לכך בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל אם גרשה באמת א"כ כיון שלא חשש ע"ז הי' יכול לעשות כן מתחלה והא דל"ב בזה תחלתו וסופו בכשרות כמו דלא בעי' בממון קמ"ל הש"ך דאף בזה בעינן תחלת וסופו בכשרות. זה נראה נכון כוונת הש"ד לפענ"ד ודו"ק: (סעיף ט"ז ל"ש אם הלוה בא לפטור בטענות כפירה וכו'). נ"ב הנה הגיע לידי לפי שעה ספר מחנה אפרים וראיתי בו בה' עדות שכתב באם אחד נתחייב בשבועת' היסת מהני לו עדים לפוטרו אף שלא הי' תחלתן וסופן בכשרות דבדרבנן ל"ב תחילתן וסופן בכשרות. כמו אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן יעו"ש. ואין דבריו נראין לפענ"ד דאין לדמות תקנת חכמים זל"ז. דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים. וראי' דאל"כ למה לא קאמר הש"ס נ"מ זו בפ"ז דשבועות במה דקאמר נ"מ בין שבועה דאורייתא לדרבנן הו"ל לומר נ"מ זו ג"כ דבדאורייתא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ובדרבנן ל"ב. מיהו יש לדחות דלא קאמר נ"מ רק במה דשייך בשבועה בלבד אבל ענין זה דבדרבנן ל"ב תחלתו וסופו בכשרות הוי גם בשאר דרבנן ולא בשבועה בלבד לכך לא נקט לי' מיהו בלא"ה אין דבריו נראין דאין לדמות בגזירת חכמים זל"ז כמ"ש בכמה דוכתא וז"ב ונכון: שם בהג"ה קרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח. נ"ב עי' בש"ך ס"ק ט"ז להוכיח דל"ב בעדות עדות שאילה"ז ובדיק' בדרישה וחקירה וכ"ז היינו לכתחלה. אבל אם הוכחשו בחקירו' או אמר אחד מהם אינו יודע לא מהני כיון דמה"ת בעינן עדות שאילה"ז והביא ראי' מהרמב"ם והובא במחבר סי' ל' דבהוכחשו בחקירה עדותן בטלה. ובע"כ הטעם מכח שאיל"ז יעו"ש. ובאו"ת דחה ראייתו דאין הטעם מכח זה רק דאם הוכחשו בחקירות ה"ל כאילו זה מעיד שלא לוה. ועוד נותן טעם אחר שם ע"ש ולפענ"ד להביא ראי' לדעת האו"ת ולמותיב תיובתא על דעת הש"ך מפ"ק דסנהדרין מסוגיא דחוששין ללעז דמסיק שם הש"ס ליישב במה דפליגו ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל מוש"ר בשלשה. ורבנן בעשרי' ושלשה כגון דאתכחיש בבדיקות ופליגו בפלוגתא דריב"ז ורבנן יעו"ש. וקשה לכאורה דא"כ האיך קאמר ר"מ בשלשה משמע דממון שפיר מפסידה ע"י עדים הללו והלא כיון דטעם ר"י בן זכאי מפורש בסנה' דמ"א דבדיקות כחקירות משוו לה יעו"ש וא"כ כיון דבממון אם הכחשו בחקירות עדותן בטלה ה"ה נמי בבדיקות לריב"ז וא"כ אף לענין ממון בטל עדותן ולמ"ל שלשה. ואף דהאומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה הרי כבר פרש"י שם לעיל בד"ה והזימום שכשיבאו עדים והזימום שוב אינו נאמן דמוכח דאסהדי שקרי סמך יעו"ש. וא"כ כמה לי שלשה הרי אינו יכול להפסידה כתובתה כלל. א"ו דבממון עיקר הטעם דהכחשה בחקירות בטלה לאו מכח עדות שאאילה"ז רק כמ"ש האו"ת וכ"ז ל"ש בבדיקות ובהא מודה ריב"ז דלא משוה בדיקות כחקירות רק בעדות דבעינן שיהי' יכול להזימה בזה י"ל בדיקות כחקירות אבל לא בד"מ דהוי טעם אחרינא בחקירות דל"ש בבדיקות כן הי' נראה לכאורה מיהו באמת זה טעות דבממ"נ למאן מותבינן להתוס' שם לא מיירי כלל להפסידה כתובתה רק להיפך לענין מאה סלעים. ולפרש"י ג"כ ממ"נ אם אנו ממשיכין הכחשת העדים ג"כ להזמה לענין זה דחזינן שמהדר אסהדי שקרי א"כ הרי גבי הביא עדים והזימום מפרש רש"י עצמו ג"כ דהוי התביעה למאה סלע דבזה נתחייב מאה סלע. ואי נימא דדוקא בהזמה הוי כן שנתברר שהן מעידין שקר אבל בהוכחשו בבדיקו' נהי דא"א לקבל העדות מ"מ לא מוכח שהם שקרים וליכא הוכחה שמהדר אחר עדים שקרים ואינו חייב מאה סלע א"כ שוב הוא מעצמו נאמן להפסידה כפרש"י דהאומר פ"פ מצאתי נאמן. ועוד כיון דרש"י לא פירש כאן מאומה בע"כ דסמך עצמו אדלעיל שכל הני אמוראי סברי דחוששין ללעז ולכבודו של ראשוני' א"כ בע"כ ס"ל דדין ממין הוי כאן לענין מאה סלע דבלא"ה הרי יש חשש לכבודן של ראשונים. ובע"כ דיש לומר דגם בהוכחשו חייב מאה סלע ול"ש בזה לחוש לכבודן של ראשונים כמ"ש לעיל גבי הזמה. וא"כ נסתר קושיא הנ"ל ואין ראי' דלא כהש"ך. אך אין ביהמ"ד בלא חידוש והואיל ועסקו בענין זה נראה להקשות ממה דפריך שם הש"ס מברייתא דתבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בכ"ג יעו"ש ומאי קושיא נימא כמו דמשני הש"ס בכתובות די"ב במה דפריך וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני שקידש ובעל לאלתר. א"כ ה"נ נימא דהכוונה כך דתבעו ממון היינו היכא דליכא נ"מ רק לענין ממון כגון שקידש ובעל לאלתר אז הוי בשלשה אבל היכי דיש נ"מ לנפשות ג"כ שלא קידש ובעל לאלתר ויש נ"מ לנפשות אז הוי בכ"ג ובפרט דרבא ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל. ולדידי' אף בקידש ובעל לאלתר נאמן להפסידה כתובתה מכח חזקה דאין אדם טורח וכמ"ש התוס' בכתובות ד"י ד"ה חזקה עיי"ש. א"כ מאי פריך נימא דהכוונה של הברייתא בקידש ובעל לאלתר בשלמא לפירוש התוס' ניחא קצת אבל לפרש"י קשה וצ"ע כעת:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5