א
עד מתי יכול להביא ראיה לסתור דין. ובו סעיף אחד:
מי שנתחייב בב"ד והביא עדים או ראי' לזכותו סותר הדין וחוזר אע"פ שכבר נגמר ואפי' אם פרע כבר כל זמן שהוא מביא ראיה סותר אמרו לו הדיינים כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום אע"פ שהביא ראיה לאחר ל' יום סותר את הדין שאל"כ מה יעשה אם לא מצא בתוך ל' ומצא לאחר ל' אבל אם אמרו לו להביא עדים או ראיה ואמר אין לי אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום ואצ"ל אם אמרו לו יש לך עדים ואמר אין לי עדים יש לך ראיה ואמר אין לי ראיה ודנו אותו וחייבוהו כיון שראה שנתחייב אמר קרבו איש פלו' ופלו' והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו (פירוש חלוק קטן בתפירות כעין כיסין) אין זה כלום ואין משגיחים עליו ועל ראייתו: הגה אבל אם לא אמר אין לי ראיה אע"פ ששתק עד שנתחייב בדין ואח"כ אמר קרבו פלוני ופלוני ויעידו סותר הדין (תשובת הרא"ש כ"ו וי"ג סי' י"ט): בד"א כשהיתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה (אבל) אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו שיש שם השטרות מופקדת ביד אחרים (וי"א ה"ה שטרות שלו) (טור) ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו הרי זה מביא וסותר מפני שיכול לטעון ולומר זה שאמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה מפני שלא היו מצויים אצלו (ודוקא שבאו עדים שאותן השטרות היו באותן שטרות המופקדים) (מרדכי ס"פ זה בורר) וכ"ז שיכול לטעון ולומר מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה והיה ממש בדבריו הרי זה לא סתר טענותיו וסותר לפיכך אם פירש ואמר אין לי עדים כלל לא הנה ולא במדינת הים ולא ראיה כלל לא בידי ולא ביד אחרים אינו יכול לסתור בד"א בגדול אבל יורש שהיה קטן כשמת מורישו ובאו עליו טענות מחמת מורישו אחר שהגדיל ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה ואחר שיצא מב"ד חייב אמרו לו אחרים אנו יודעים לאביך עדות שתסתור בה דין זה או שאמר ליה אחד מורישך הפקיד ראיה זו הרי זה מביא מיד וסותר שאין היורש קטן יודע כל ראיות מורישו: הגה וכל זה בסתמא אבל אם הביא הגדול אח"כ ראיה ועדים שלא ידע מאלו עדים שהביא אח"כ או (קטן) שבאו עדים ואומרים ששטרות של אביו היו בידו וידע בהן כשירד לדין הולכים אחריהם (מרדכי ס"פ ז"ב):
באר היטב חשן משפט
כ׳
א
כלום. דכיון שאמר אין לי עדים אמרינן הני עדי שקר הן ששכרן אחר שראה שנתחייב ואפילו אם ניכר הדבר שלא שכרן אפ"ה אם הוא גדול ואמר תחלה אין לי עדים וראי' תו לא מקבלין עדות שלו. סמ"ע:
ב
משגיחים. שנרא' שמזויף ושקר הוא ומתחל' לא הוה ניחא ליה להסתייע מזיופיה כ"ז שלא נצטרך כמו עתה שרואה שנתחייב בדין. סמ"ע:
ג
וסותר. כתב הסמ"ע דהרא"ש חולק ע"ז וכתב כיון שנעשה אחר מיתת אביו גדול דינו כאחר ובודאי חקר קודם בואו לדין ולא הל"ל אין לי אבל הב"י כתב דאין זה כדאי לסתור דברי הרמב"ם והרמ"ה דאיכ' למימר כיון דבשעת מיתת אביו לא ידע שוב אינו מכיר האנשים היודעים זכותו כדי שיחקור מהם וזה דעת המחבר שסתם כוותייהו:
ד
וידע. במרדכי נסתפק אם אומרים העדים שהיו בידו רק שאינם יודעים אי ידע בהן אי אמרינן דה"ל למידע או לא ובד"מ מסיק דכשהגדיל בשעת דין לכ"ע אמרינן דה"ל למידע נמצא מ"ש מור"ם בהג"ה וידע ר"ל דמסתמ' ידע עכ"ל הסמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
כ׳
א
א) לשון הרמב"ם בפ"ז מה"ס ממשנה סנהדרין דף ל"א ע"א
ב
ב) טור וכן כתב הב"ח בשם הרז"ה
ג
ג) שם במשנה וכרשב"ג דאיפסקא בגמ' הלכתא כוותיה ☜וה"ה אם קבעו ב"ד זמן לבא לטעון ולא בא לזמנו שיכול לחזור ולטעון (ד"מ בשם רשב"א)
ד
ד) שם במשנה וכת"ק
ה
ה) שם במשנה מוסכם לד"ה
ו
ו) וכ' שם שה"ה דיכול לטעון אחר כך טענות אחרות שאינן סותרות את הראשונה ולסתור את הדין כל זמן שלא אמר אין לי עוד טענות אחר ששאלוהו אם יש לו עוד מה לטעון
ז
ז) שם מהא דכי אתא רב יהודא בר שמואל א"ר יוחנן שם דף ל"א ע"ב
ח
פי' אפי' הוא בעיר דאפשר שלא ידע מהן וכן מצאתי בב"ח ובשם הסמ"ג
ט
ח) אדלעיל קאי שהיה זה הנפקד במדינת הים
י
ט) וכ' הב"ח ☜דאין ספק דאנן לא טענינן ליה.
יא
י) כצ"ל וכן הוא שם ברמב"ם ובגמ' שם
יב
כ) ג"ז שם וכ"כ הטור בשמו ובשם הרמ"ה מעובדא דההוא קטן לקמיה דרב נחמן וכו' שם וכ' בכ"מ טעמו דאלו השתא נמי קטן הוי הא קי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי.
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
כ׳
א
אע"פ שכבר נגמר. ירוש' שם:
(ליקוט) אע"פ כו'. ירו' שם אפי' לאחר גזר דין (ע"כ):
ב
ואפי' אם פרע. גמ' שם מ"ד כו' אבל דיעבד כו'. פי' הרז"ה שכבר פרע דלפרש"י הל"ל בסיפא ג"כ ה"מ לכתחלה כו' אבל לפירושי א"א לומר כן וע"ש ברז"ה:
ג
אבל אם לא. שם ראה שנתחייב כו' קאי דוקא אאין לי ראיה וה"ה לת"ק:
ד
(ליקוט) וי"א ה"ה כו'. ס"ל דלא אמרו של אביו אלא בהוה שדרך שלא לידע (ע"כ):
ה
ודוקא שבאו. תוספתא פ"ו דסנה':
(ליקוט) ודוקא שבאו כו'. תוספתא פ"ו יש לך עדים כו' אין מקבלין הימנו עד שיביא ראיה שלא היה יודע בהן וז"ש למטה בהגה וכ"ז בסתמא כו' ע"כ:
ו
לפיכך אם פי'. כן מ' שם בהא אפי' רבנן מודי דינוקא מ' דבגדול לא:
(ליקוט) לפיכך אם פירש כו'. נלמד ממה שחלקו שם בין קטן לגדול (ע"כ):
ז
אבל אם הביא. מתוספתא הנ"ל:
ח
או קטן. שם בגמ' דינוקא כו' לא ידע:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
כ׳:א׳
א
שהי' קטן עמ"ש בסימן צ"ו סעיף קטן א':
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
כ׳
א
אע"פ שהביא ראיה וכו'. וה"ה אם קבעו ב"ד זמן לבע"ד שיבא לטעון ולא בא לזמנו שעדיין יכול לטעון אח"כ דאין כח ביד ב"ד לקבוע זמן שלא יוכללחזור ולטעון אם לא שקנו מידו [וע"ל סי' כ"א וסוף סי' כ"ד ור"ז סט"ו] כ"כ בד"מ סי' ט"ז בשם רשב"א:
ב
ואמר אין לי. ע' ברמב"ם פ"ז דסנהדרין שיש שם בדין זה חסרון הניכר וכצ"ל ראיה אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום וא"צ לומר אם אמרו לו יש לך עדי' ואמר אין לי עדי' יש לך ראיה ואמר אין לי ראיה ודנו וכו' והוא טעות והשמטות המדפיס שהשמיט מן תיבת ראיה הראשון עד תיבת ראיה השני ומוכרחין אנו להגיה כן וכן הוא במשנה ובכל הפוסקי' וגם פה בדבריהמחבר שנמשך אחר לשון הרמב"ם כידוע ודו"ק:
ג
אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום. דכיון דאמר אין לי עדי' אמרי' הני עדי שקר הן ששכרן אחר שראה שנתחייב רש"י ועפ"ר שם הוכחתי דאפי' אם ניכר הדבר שלא שכרן אפ"ה אם הוא גדול ואמר תחילה אין לי עדי' וראיה תו אין מקבלין עדות ע"ש ודו"ק:
ד
דאין זה כלום. דכיון דידע מעדותיו וראיותיו הללו ואמר אין לי הרי נראה מזוייף ושקר הוא ומתחלה לא הי' ניחא ליה להסתייע מזיופי' כל זמן שלא נצטרך לו כמו עתה שרואה שנתחייב בדין:
ה
אבל אם לא אמר אין לי כו'. ול"ד עדות וראיה אלא ה"ה אם טען טענה א' ולא שאלו הב"ד אם ישלו עוד טענות או זכיות אחרי' שיכול לטעון אח"כ טענות אחרות שאינן סותרות את הראשונ' ולסתור בהן הדין וכ"כ הרא"ש בכלל י"ג סי"ט והביאו בד"מ:
ו
בד"א כשהיתה הראיה אצלו. כל' הזה כתב הרמב"ם והטור ועפ"ר שם הוכחתי דהאי אצלו ל"ד קאמר אלא ה"ה אם מופקד ביד אחר שהי' עמו בעיר בשעה שאמר אין לו ג"כ אין יכול להביא אח"כ ראיה ולסתור דומיא דעדי' אלא שבראיה שייך לומר אצלו דגם כשהי' ביד הנפקד היא מונחת בכחו וברשותו ובידו לקחת ממנו אימת שירצה כיון שהנפקד בעיר מ"ה אצלו מיקרי משא"כ בעדי' דאינו ברשותו ומ"ה קאמר שם הן עמו במדינה ויש להוכיח זה מל' המחבר שהוא כל' הרמב"ם מדכתב בס"ס זה ז"לבד"א בגדול אבל יורש שהי' קטן כו' עד או שאמר לו אחד מורישך הפקיד ראיה זו ה"ז מביא וסותר כו' דקשה מאי אריא יורש קטן הא גם בגדול דינא הכי דהרי התחיל וכתב דדוקא כשהראיה אצלו שוב אינו יכול להביא ולסתור הא כשהי' נפקד' ביד אחר מביא וסותר ודוחק לומר דשם איירי ביורש שאמר אין לי ראיה לא אצלי ונא ביד אחר דכה"ג בגדול אינו יכול להביא ולסתור וכמ"ש לפני זה דהא נלמד דין זה מעובדא שאי' בס"פ זה בורר ההוא ינוקא כו' ושם איירי דלא אמר אין לי מדי' וראי' סתם אלא מחוורתא כדכתיבנא ועמ"ש עוד מזה בפרישה ודרישה:
ז
או שהית' דסקיא של אביו כו'. כן הוא ל' הגמרא והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והוכחתי בפרישה ודרישה דס"ל להמרדכי והטור דל"ד של אביו קאמר הגמרא אלא ה"ה שלו כיון דהנפקד לא הי' בעיר כשאמר אין לי וכנ"ל ואכתוב עוד בסמוך אלא אורחא דמלתא נקט וכ"כ מור"ם בד"מ שלו גם הוכחתי כן מטעם הרמב"ם והטור דסיימו בזה וכתבו ז"ל דיכול לומר זה שאמרתי אין לי עדי' וראיה מפני שלא היו מצויים אצלי וזה הטעם שייך ג"כ בשטרות של עצמו דאל"כ הל"ל מפני שלא ידעתי בהן ע"ש ובהיות כן לא ה"ל למור"ם לכתוב זה כאן בשם י"א כו' דנראה דליכא פלוגתא בהא:
ח
מופקדת ביד אחרי' ובא זה כו'. עפ"ר שכתבתי גם זה מיירי כשבא הנפקד ממדינת הים והוציא לו ראיותיו והא דלא כללינהו הרמב"ם והטור והמחבר לעדי' וראיה בבבא אחת משו' דבעדות מיירי דבשעה שאומר אין לי עדי' לא היו העדי' עמו במדינה כלל ובראי' מיירי אפי' אם היתה הראי' עמו בעיר ביד אחר בשעה שאמר אין לי רק שהנפקד לא הי' עמו במדינה באותה שעה והשתא א"ש שכתב לשון ובא ול' ולהוציא וק"ל ע"ש ועד"ר שם כתבתי דמל' הטור משמע דאפי' הי' מונחת זה השטר ראיה בעינא ולחודא ביד הנפקד שלא הי' במדינה מצי למימר מפני שלא הי' מצוי בידי אמרתי אין לי ראיה אבל לשון המרדכי הוא שאותו השטר ראיה הי' בין שאר שטרות שביד הנפקד והביאו הד"מ וכ"כ בהג"ה בש"ע וכן ל' דסקיא האמור בגמרא ומשמע מל' זה דאם הי' מונח בלחוד לא מצי להתנצל דה"ל להזכיר בפני הב"ד ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ט
מפני שיכול לטעון כו' וכן הוא ל' הרמב"ם ונראה שצריך לטעון כן הוא בעצמו ואין הב"ד טוענין לו וכן משמע מדכתב אחר זה ז"ל וכל זמן שיכול לטעון כו' והי' ממש בדבריו אבל בטור כתב ז"ל שמ"ש אין לי ראיה ועדי' ר"ל כו' משמע שהב"ד טוענין כן. מיהו אינו מוכח אלא י"ל דה"ק דמ"ש תחלה אין לי כו' סובל פי' זה ומ"ה שומעין לו כשמתרץ דבריו כן ומפני שפשוט הוא בעיניו לא כ"כ בפירושו:
י
שאין היורש קטן יודע כו'. כן הוא דעת הרמב"ם והרמ"ה והביאם הטור וכ' שאביו הרא"ש חלק עליהם וכתב כיון שנעשה אחר מיתת אביהן גדול דינו כאחר ובודאי חקר קודם בואו לדין או אחר התביעה ולא הל"ל אין לי אלא ודאי זיוף יש בדבר והב"י כתב על דברי הרא"ש הללו שאין בהם כדאי לסתור דברי הרמב"ם והרמ"ה דאיכא למימר כיון דבשעת מיתת אביו לא ידע שוב אינו מכיר האנשי' היודעים זכותו שיחקור מהם ומ"ה סתם המחבר כוותייהו אבל התוס' ס"ל כהרא"ש ע"ש וע' בהגד"מ מ"ש שמפני טעם אחר נראה להכריע כהרמב"ם והרמ"ה ועד"ר שם כתבתי ישוב דלא תקשה דברי הרא"ש והרמב"ם אהדדי מה שנראה לכאורה שדבריהן סותרין מ"ש הטור כאן בשמם למ"ש לקמן בסי' קמ"ט בדין מי שהחזיק בנכסי מי שהי' קטן בשעת מיתת אביו והגדיל ע"ש:
יא
או שבאו עדים כו'. פי' או ביורש שהי' קטן והגדיל דאמרי' דיכול להביא ולסתור מפני שלא ידע במילי דאבוה ובאו עדים ואמרו שידע מהן. וע"ש במרדכי דנסתפק אי אומרין העדים שהיו בידיו ואינן יודעי' אי ידע בהן אי אמרי' דה"ל למידע כיון שהן בידו ואינו מביא וסותר או לא ובד"מ מסיק וכ' על דברי המרדכי דכשהגדיל בשעת דין דלכ"ע אמרי' דה"ל למידע ואינו מביא וסותר נמצא מ"ש מור"ם כאן בהג"ה ויודע ר"ל מסתמא ידע וק"ל:
יב
הולכין אחריהן. וממילא בקמייתא יכול לסתור ובבתרייתא אינו יכול לסתור:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
כ׳
א
אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום עסמ"ע ס"ק ג' דאמרי' עדי שקר הן ששכרן וכו'. ולפ"ז נראה דהעדים נפסלים נגד תובע זה דאם מוציא עוד שטר בעדים אלו אף על איש אחר הן פסולין כמבואר בכתובות מ"ד בד"ה לאורועי סהדא ע"ש אמנם בתומים כתב דהאי ששכרן לאו דוקא רק הודה שהעדים טועין דנגד הודאת פיו אמרי' שהעדים טעו ושלא במתכוין משקרים וכו' ע"ש ולפענ"ד א"א לומר כך דמוכח מהא דכתובות מ"ד הנ"ל ומה לי שמגידין בבית דין תלינן בטעות ומה לי שחתמו בשטר הא שטר ג"כ לא הוי רק כנחקרה עדותן בב"ד ונתלה גם כן בטעות. ונידון מה שהקשה התומים דא"כ אם ראובן תובע לשמעון מנה ואמר שאין לו ראיה ואח"כ הביא עדים דנפטר שמעון ואח"כ תבע שמעון לראובן בתביעה אחרת בעדים אלו ג"כ א"י לגבות דממ"נ אם העדים אמת הרי חייב לו מתביעה ראשונה ואם שכרן הרי הן עדי שקר שהעידו שקר בב"ד וא"י להוציא אחר כך בעדותן ולא מצאנו כן בפוסקים עכ"ל ולפענ"ד בהא ודאי דיכול להוציא מהן דהא מבואר בסי' ע"ט סעיף א' בלוה שאמר לא לויתי והביא המלוה עדים שלוה ופרע דחייב לשלם אף שהלוה והמלוה אומרים שלא פרע והרי אומר שעדי שקר הן שמעידין שקר לפני ב"ד ומ"מ סמכינן אעדותייהו שאומרין שלוה ועכצ"ל דהבעל דבר אינו פוסל העדים נגדו רק בשמודה דבר שהוא לחובתו דנגד חובתו הודאתו כמאה עדים דמי ולזה פוסל העדים המכחישין הודאתו ואומרין זכותו ופסול אפי' לעדות אחרת נגדו אם רוצה להעיד לזכותו אבל כשהוא אומר זכותו ועדים מכחישין אותי ואומרין חובתו אינו פוסל העדים כלל ויכול להביאן לעדות אחרת דאלת"ה א"כ כל לוה שאמר לא לויתי והעדים מעידין שלוה יפסלו העדים נגד לוה זה לעדות אחרת דהא אומר שהעידו שקר א"ו במה שאומר מה שהלא זכות לו אינו פוסל העדים אדרבה העדים מכחישין ופוסלין אותו ולזה נראה דכשהמלוה אומר מאתים ועדים מעידין מנה גובה מנה ודוקא כשהוא תובע מנה והעדים מעידין ר' פוסל העדים ואינו גובה כלל מש"ה אף שהמלוה אומר שלוה ולא נפרע והעדים מעידין שלוה ופרע והלוה אומר שלא לוה ולא פרע מקבלין העדות שאומרין לוה שהמלו' לא פסל אותם נגד עדות אחרת כלל רק הלוה פסל אותם במה שאומר לחובתו שלא פרע והעדים מעידין שפרע וכן נמי אין הלוה יכול לומר ממ"נ אם העידו שקר במה שאמרו שפרע גם מה שהעידו שלוה אינן נאמנין כדמוכח בב"ב דף ל"א דאי איתכחשו באכילה נם עדות אבהת' בטלין לרב חסד' שם דס"ל דהעדות המוכחשת פסולין לעדות אחרת וכיון דמכח הכחשת בע"ד נפסלו לעדות אחרת כדמוכח בכתובות מ"ד הנ"ל א"כ נפסלו ג"כ על העדות שמעידין שלוה אלא ודאי דמה שמעידין לחובתו נאמנין וא"י הלוה לומר ממ"נ דאי עידי אמת הן הרי מעידין שפרעתי דנגד מה שמודה בעצמו לחוב לעצמי לא מהני טענת ממ"נ דאולי הודה ומחל אבל לזכותו לא מצי שוב להביאם דתלינן נגדו לגריעותא במה שנוכל לספק ואמרינן דהרי הודה שפסולין הן דאימר הודה שבשקר העידו. מש"ה ה"נ שמעון יכול לתבוע את ראובן בתביעה אחרת כיון שהוא לא פסל אותם קודם רק שהלוה פסל אותם מעיקרא כשאמר אין לי ראיה שאמר לחובתו אבל הלוה לא פסל אותם במה שאמר דבר לזכותו ואמר לא לוה והעדים הכחישוהו ואמרו לוה כמו שמקבלין העדות שמעידין לוה ופרע אף שאין מאמינין להן שפרע מאמינין להם במה שמעידין שלוה וגם אינו יכול לבוא עליו ממ"נ כנ"ל:
ב
וחייבוהו לאו דוקא חייבוהו אלא אפי' אם נראה שיתחייב בו וכמו שיתבאר בסי' פ' ע"ש:
ג
או שהיתה דסקיא של אביו מופקדת וכו' בתומים כתב דאם יש לו עדים בכאן שי"ל ראיה במדנ"ה דא"י לסתור דינו מטעם דהיה לו לומר כן קודם שיש לו ראיה במדנ"ה והב"ד היה מאמינין לו כיון שיש לו עדים ומדלא אמר כך הוה כהודה שאין לו בשום מקום ראיה ולענ"ד ל"נ כן דמה שהביא ראיה מתשובת הרא"ש אפשר לומר כתי' שתי' הכנה"ג דמיירי דשאלוהו אם יש לו ראיה בשום מקום. ועוד נראה דמיירי דשאלוהו אם יש לו עוד טענות והשיב שאין לו ואח"כ רצה לטעון טענות אחרות רק שטענו אח"כ מחמת שלא ידעו מהזכות שיש לו במקום אחר ולכך לא טען וזה אינו מועיל דיורש יכול לטעון לאידעתי אבל ענייני קהל הוא מפורסם אף שהם לא הפקידו בעצמם דמי קצת ליורש מ"מ ענייני הקהל הוא מפורסם לכך אינן יכולין לומר לא ידענו:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
כ׳
א
אינו כלום דאימר שכר עדי שקר סמ"ע וע"ב סק"א דשוב א"י להביא העדים אלו לעדות אפילו בדבר אחר דהוי כהודה שהן פסולין. אבל שמעון יכול להביא עדים אלו נגד ראובן שאמר אין לי עדים בחוב אחר לחייב ואין ראובן יכול לומר ממ"נ אם עדים אלו כשרין הרי אתה חייב לי תביעה ראשונה ואם פסולין הן אף עכשיו אין עדותן עדות:
ב
אם לא אמר. וכן אם טען טענות ולא שאלוהו הב"ד אם יש לו עוד טענות יכול אחר כך לטעון טענות אחרות ולסתור הדין ובלבד שלא יסתור טענות הראשונות סמ"ע ואפילו שאלוהו ושתק יכול להביא ראיה אח"כ ש"ך:
ג
הראיה אצלו. לאו דוקא אצלו ה"ה ביד אחר כשהוא בעיר דהא עיקר הטעם דמפרשינן אין לי ראיה שאינו מצוי אצלו וכשהוא בעיר הוא מצוי אצלו סמ"ע:
ד
מופקדת ביד אחרים והנפקד אינו בעיר אפילו השטר אינו מונח בתוך דיסקיא רק לחודיה כיון שהנפקד אינו בעיר:
ה
שיכול לטעון אבל אין טוענין עבורו כשלא טען בעצמו כן:
ו
ביורש אפילו הנפקד בעיר ואפילו איש אחר אם יש רגלים לדבר שלא ידע שהם בפקדון ביד אחר דמי ליורש או"ת:
ז
שהיה קטן כשמת אפילו עכשיו הוא גדול סמ"ע:
ח
שבאו עדים ואומרים. אף שגדול אמרינן מסתמא שהיה בידו אם לא שמביא עדים שהיה הראיה ביד אחר מ"מ בקטן אמרי' מסתמא לא ידע מהן:
ט
וידע בהן. ויש הבדל דאם הוא קטן בשעת תביעה אמרינן מסתמא לא ידע אם לא שידעינן בבירור שהוא ידע בהן. אבל אם הוא גדול בשעת תביעה רק שהיה כיון כשמת מורישו אמרי' מסתמא כשהגדיל קרא בהן וצריך לברר שלא קרא בהן סמ"ע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
כ׳
א
ואפילו אם פרע כבר כו'. כ' בספר שער משפט ויש לי מקום עיון בא' שתבע לחבירו בספק ע"פ עדים והשיב הלה איני יודע והוצרך לשלם בב"ד ע"פ עדים הללו ואח"כ הביא הנתבע עידי הזמה לעדים הללו וכן יורשים שתבעו מן היורשים בשטר בב"ד ופרעו להם ואח"כ באו עדים שהשטר פרוע מאביהם נראה דבכה"ג פטורים מלהחזיר המעות דכבר זכו בה מתורת הפקר כו' והאריך בזה והניח בצ"ע ע"ש ובספר בית יהודה סי' זה השיג עליו דודאי בכה"ג לא הוי הפקר כו' ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
ב
אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום. עבה"ט ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה באריכות:
ג
אבל אם לא אמר. עש"ך סק"ב עד וה"ה אם שאלוהו יש לך ראיה ושתק מביא וסותר או טוען עוד ע"ש. ובגליון הש"ך דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ובב"ח כתב בשם הרא"ש דה"ה אם לא שאלוהו והוא עצמו אמר אין לי עדים יכול לסתור ולהביא ראיה (דתרתי בעינן שאלוהו ואמר) ע"ש וצ"ע עכ"ל ועיין בס' בר"י שהביא ג"כ דברי הב"ח הנזכר וקפפק על ראייתו מדברי הרא"ש די"ל דאורחא דמלתא נקט דמסתמא אין הבע"ד אומר בעצמו בלי שאלה אין לי עדים כו' ומסיק דמ"מ הכי נקטינן כדברי הב"ח ע"ש:
ד
אבל יורש כו'. ואמר אין לי עדים כו'. עיין בספר בר"י דאפילו אם סתם טענותיו לגמרי שאמר אין לי ראיה לא כאן ולא במקום אחר כלל אפ"ה סותר וכן משמע מדברי הרב חקות הדיינים סי' פ"ט וכ"כ הרב לחם משנה ודברים של טעם הם ע"ש:
ה
מיד וסותר. עיין בה"ט עד אבל הב"י כתב דאין זה כדאי לסתור דברי הרמב"ם כו' וע' בספר בר"י שכתב דנראה דהרמב"ם גריס בש"ס כנוסחת רב האי גאון במשפטי שבועות דף י' ע"א דגריס ההוא יתמא דתבעוהו לדינא קמיה דר"נ א"ל אית לך סהדי כו' אמר ר"נ בהא אפילו רבנן מודי דינוקא במילי דאבוה לא ידע כו' עיין שם והוא נכון:
ו
שאין היורש קטן יודע. כתב בספר שער משפט ונראה דהוא הדין בלוקח שדה מחבירו ובא בעל חוב של המוכר לטרוף ממנו בשטר שבידו ואמר הלוקח אין לי עדים וראיה ואח"כ הביא הלוקח עדים שהשטר חוב הוא פרוע דמקבלין עדותן דדין לוקח כדין יורש שאין הלוקח יודע בראיות של המוכר לו אם לא שהלוקח הוציא הראיה מתוך אפונדותו או שתיכף כשנתחייב בדין אמר קרבו פ' ופ' והעידוני דניכר שהיה יודע הראיה מקודם ומה מאד תמיהני על התוס' פ"ק דב"מ דף י"ד בד"ה דינא הוא כו' ע"ש וע' בנ"צ מ"ש בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
כ׳
א
[שו"ע] אע"פ שמצא אח"כ. נ"ב בב"ח כתב ומשמע אפי' מצא אותם קודם ג"ד אינו כלום דחיישינן שמא זייף וכ"כ במרדכי שקבל כן מרבינו יקר ע"ש אולם ראיתי בהגהת ר"י ווייל להטור בגליון בכתיבת ידו שכתב בשם המרדכי ואם אמר קודם גמ"ד לא אמר כלום עכ"ל וכ' רי"ו עלה וז"ל נ"ל כ"ז שלא נגמר הדין ואמר אין לי ראיה אינו כלום והוי כאלו לא אמר כלום ועדיין מביא ראי' ופסק הלכה ופשטא דגמ' הכי רהיטא עכ"ל ועיי' בח"י אנשי שם על המרדכי:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
כ׳:א׳
א
מי שנתחייב בב"ד כו'. ע' בספר מגדול דוד:
כ׳:ב׳
א
אבל אם לא אמר אין לי ראייה כו' ול"ד עדות וראיה אלא ה"ה אם טוען טענה א' ולא שאלו הב"ד אם יש לו עוד טענות או זכיות אחרי' שיוכל לטעון אח"כ טענות אחרות שאינם סותרות הראשונה ולסתור בהן הדין וכן כ' הרא"ש בכלל י"ג סי"ט והביאו בד"מ עכ"ל סמ"ע וה"ה אם שאלוהו יש לך ראיה ושתק מביא וסותר או טוען עוד ע"ש:
כ׳:ג׳
א
מופקדת ביד אחרי' כו' עיין בסמ"ע ס"ק ח' וע' ב"ח שחולק עליו ולא פירש כן ע"ש:
כ׳:ד׳
א
אבל יורש שהי' קטן כו'. ע' במרדכי פרק ז"ב מ"ש בשם רב האי בשערי שבועות ודו"ק:
כ׳:ה׳
א
שאין היורש קטן כו'. ע' בסמ"ע. ס"ק י' ובב"ח.
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
כ׳
א
לפיכך אם פירש ואמר אין לי ראיה ק"ל אמאי לא נאמן לומר טעיתי במה שאמרתי אין לי עדים מ"ש מסימן פ"א ס"ך מי שהודה שחייב ואח"כ נתברר שטעה דפטור וי"ל דשא"ה דאפשר שהוצרך להודות משום שיחשוב בדעתו שיש גזילה תחת ידו משא"כ כאן דמי הכריחו לזה לומר שאין לו עדים היה לו די לומר איני יודע אם יש לי עוד עדים והיה מרויח בזה אולי ימצאון עוד י' עדים ויוכל להביאן אלא ודאי החליט הענין לומר שאין לו עדים ופסל כל העדים שיבואו כנלע"ד:
אורים ותומים, תומים
כ׳
א
מפני שלא היו מצויים אצלי הקשה בכה"ג דהטור סותר דברי אביו בתשובה כלל י"ג סי' י"ט דהקהל שטענו שהיה להם זכות ביד א' מבני הקהלה במד"ה והשיב הרא"ש דהיה להם לומר כן לב"ד דבשלמא יורש במילתא דאביו לא ידע כלל ולא נודע לו מה זכות היה לו בו אבל בענין קהל גלוי ומפורסם וא"א שלא ידעו הקהל באותו הדברים שטוענין עכשיו והיה להם להזכיר הדברים באותו שעה ולומר יש לנו זכות וראיה וזהו מורה דוקא יורש אבל אינש אחרינא לא. וע"ש שדחק ונר' דבלא"ה הרגיש הבעל כה"ג אי ס"ל להרא"ש דוקא יורש מה צורך לו לומר דבמלת קהל הוא מפורסם וגלוי הלא בכל אדם זולתי היורש אמרין דאבד זכותו. ולכן נראה הרמב"ם דנתן טעם לכך אמרתי אין לי ראיה להיות שלא היה מצוי בידי ויש להבין מכל מקום ה"ל למימר יש לי ראיה במד"ה ואינו מצוי כמ"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל וצ"ל דמה יועיל לו דברים כאלה והב"ד לא יאמינו לו ויחשיבהו לדברי' של הבאי והרוצה לשקר ירחיק עדותו ולכך חשב שתיקתו יפה כדבריו. אך זהו אם אין לו עדים שמעידים שיש לו זכות במד"ה אבל בעדים מעידים כן פשיטא דהיה לו לטעון כן בב"ד כי הב"ד לא יפסקו ולמה לו הטורח אחר כך לסתור הדין ואם יראו הב"ד כי יש לו ראיה במד"ה לא ימהרו לפסוק וימתינו כפי הזמן הראוי להשיג לו הראיה ממד"ה כהנ"ל. ואי לא טען כן פשיטא דאבד זכותו ואם כן א"ש דברי הרא"ש דבענין קהל כיון דנודע להם וגם ענין קהל פומבי וגלוי ומפורסם ואם כן לא ימלט שיש בני הקהלה היודעים מזה וה"ל לטעון בב"ד כך ולהביא בני העיר האומרים כן ופשיטא דהיה הב"ד מחמיצין הדין הנ"ל ולכך דייק הרא"ש דענין קהל גלוי ומפורסם ולא יבצר שיהיה עדים לכך ואי דהעדים הם מבני קהלה הא מבואר שם בתשובם דקהל טוענים דשם מנהג לקבל מבני עיר עדות הנוגע למסי'. ואם כן לפי טענתם ה"ל להביא עדות הלזו וצדקו דברי הרא"ש וכן נכון וברור לדינא:
אורים ותומים, אורים
כ׳
א
או ראיה כו' אפילו קבעו לו ב"ד זמן שיבא ויטעון ולא בא בזמן שקבעו לו רק אח"כ בא לטעון לא הפסיד טענתו דאין כח ביד ב"ד לבטל טענתו אם לא שקנו מידו ע"ז סמ"ע בשם ד"מ ורשב"א:
ב
אעפ"י שמצא אח"כ אינו כלום כתב רש"י דאמרינן דשכר לעדים ולפ"ז דרך משל ראובן תבע לשמעון שחייב לו מנה ואמר שאין לו ראיה ואחר כך הביא עדים דמ"מ פטור שמעון אם אחר כך תבע שמעון לראובן בתביעה אחרת בעדים הללו ג"כ א"י לגבות דבממ"נ אם העדים אמת הרי חייב לו מתביעה ראשונה ואם אמרינן דשכרן הרי הם פסולים שהעידו שקר בב"ד ואיך יהיה יכול אחר כך להוציא בעדותן ובאמת לא מצינו זה בפוסקים ולכן נראה דשכרן לאו דוקא רק הודה שהעדים טועים ואומרים בדדמי אעפ"י דלא אמרינן כן בעדים. ואמרינן חזקה דלא טעו אבל בהודאת פיו ע"כ אמרינן דטעו ואמרו שלא במתכוון שקר וא"כ העדים כשרים ומ"מ עדותן בזה בטל. ובזו ניחא ג"כ בהוציא ראיה מאפונדתו או אמר קרבו פלוני ופלוני ויעידו דקשה לומר ברגע זו שכרן כמ"ש סמ"ע ופרישה. ולפמ"ש ניחא:
ג
ואצ"ל אם אמרו לו כו' כתב הב"ח דיש הבדל בדין ראשון אם אמר טעם ואמתל' מהני להכשיר הראיה והעדות אבל בזו אפילו טעם ואמתלא לא מהני ולכך חלקו הש"ע והטור בשני בבות ע"ש וצ"ע. כי נראה דדין זה תלוי במחלוקת קדמונים דבתומת ישרים בחלק תמים דעים סי' נ"ו הביא בבת בנכסים מועטים שתבעה לאחד המחזיק בנכסי אבי' מה את בעית בהאי ארע' אולי אחי מכרה לך והוא שייך לי. והשיב להד"מ של אבותי היה והצריכו ב"ד לברר כן כשראה כן ונתוודע לו שלא יפסיד אם יטעון שלקחו מאחי' הוציא שטר מכירה בב"ד שאחיה מכרו לו ודעת חמיו של הראב"ד שהפסיד שטרו הואיל וטען תחילה שירושה בידו מאבותיו ולא לקחו מאחיה ודעת הראב"ד שאם רואים הב"ד שנעשה משגגה ופתיות לבב שטען מתחילה להד"ם לא הפסיד שטרו (ועיין בכה"ג שהביאו ג"כ) וא"כ זהו אמתלא הנכרת לב"ד כי מחמת שגגה ופתיות לבב אמר כן כמ"ש הראב"ד דנמסר לב"ד שהם יבחינו אם הוא אמת ומ"מ דעת הראב"ד דנאמן והרי הוא דלא כב"ח דהח במוציא מאפונדתו הראיה לא מהני אמתל' ולדעת חמיו של הראב"ד אינו נאמן ונראים דברי הראב"ד שהיה רב מובהק וחכם מפורסם מי כמוהו מורה:
ד
אבל אם לא אמר כו' וה"ה אם טען טענות ולא שאלוהו הב"ד אם יש לו עוד טענה אחרת יכול אח"כ לטעון טענה אחרת ולסתור הדין ובלבד שלא יהיה סותרת לראשונות סמ"ע בשם תשובת הרא"ש והש"ך הוסיף ה"ה אם שאלו יש לך עוד ראיה ושתק ולא אמר לאו דיכול להביא ראי' אח"כ:
ה
בד"א כשהיה הראיה אצלו לאו דוקא אצלו דה"ה ביד אחר רק מצוי לו ויכול כל שעה ליטלו ממנו היינו אצלו סמ"ע ופשוט דהא נתן טעם משום דמה שאמר אין לי שטר פי' שאין מצוי לו ואם הוא ביד אחר ויכול ליטלו הרי הוא מצוי לו:
ו
מופקדת ביד אחרים. כתב הסמ"ע ס"ק ח' דהטור והמרדכי מחולקים דלדעת המרדכי דוקא שטרות הרבה דיסקיא וכו' אבל שטר זה לבד ה"ל להזכירו בבית דין ולדעת הטור אפילו שטר לחוד יכול לומר לפי שלא היה מצוי בידי וכו' והב"ח כתב דאף המרדכי מודה להטור בזה ואין כאן מחלוקת כלל ונכון הוא:
ז
מפני שיכול לטעון ודוקא אם הוא טען אבל אנן לא טענינן ליה כן העלה הסמ"ע בס"ק ט' וכ"כ הב"ח:
ח
אבל יורש כו' ביורש נראה אפי' שטרותיו בפקדון באותה עיר והיה יכול ליטלו מ"מ לא הפסיד הראי' דמה בכך דיכול ליטלו כיון דלא ידע שהוא ביד הנפקד ופשוט. וכן נראה באיש אחר אם טוען ורגלים לדבר דלא ידע דהם ביד אחר אף שאילו ידע היה מצוי לו ליטול לא הפסיד ראיה שלו ועיין בתומים שהעליתי הא דיכול לטעון לפי שאינו מצוי בידי לא אמרתי שיש לי ראיה היינו כשאינו יכול לברר אבל ביכול לברר לא ע"ש.
ט
שהיה קטן כשמת מורישו כו' מבואר דאם היה קטן כשמת מורישו אעפ"י דעכשיו בב"ד הוא גדול מ"מ הואיל דבעת מיתת אביו היה קטן לא ידע אצל מי שבק אביו פקדונותיו ואינו נותן ללב לחקור ולכך אעפ"י שהוא גדול כעת מ"מ יכול להביא ראי' ולאפוקי מדעת הרא"ש דבעי דיהיה גם עכשיו קטן בעת תביעה:
י
או שבאו עדים ואומרים כו' אעפ"י דבגדול צריך הוא להביא עדים שהיו שטרותיו ביד אחר אבל סתמא אמרינן היו בידו צ"ל בקטן שאני דמסתמא אמרינן הם ביד אחרים אם לא שבאו עדים שהיו בידו אבל כל זמן שלא באו עדים ומעידים שהיו בידו א"צ להביא עדים שהיו ביד אחרים. אלא דצ"ע מנ"ל לרמ"א הך דינא דבמרדכי אשר ממנו לקח הך דינא לא נזכר רק סתם דאם היה בידו א"י להביא ראיה אבל אינו נזכר דצריך להיות עדים שהיה בידו. ולכן נראה דרמ"א איירי בקטן אף בשעת תביעה וא"כ אמרינן מסתמא לא היה בידו דמה"ת יהיה בידו היותו קטן וממש אבידה מדעת אבל אם הוא גדול רק במות מורישו היה קטן ודאי דאמרינן כשהגדיל נמסר כל פקדון אביו בידו ועליו להביא ראיה שלא היה בידו. וזה ברור כנ"ל:
יא
וידע בהן כו' גם זה יש הבדל דאם הוא קטן אף בעת התביעה אמרינן מסתמא לא ידע עד שידעינן בבירור שידע בהם אבל אם הוא גדול בעת התביעה וקטן במות מורישו אמרינן מסתמא כשהגדיל קרא בהן וצריך לברר שלא קרא בהן וכ"כ סמ"ע:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
כ׳
א
(סעיף א') ואפי' אם כבר פרע כ"ז שהוא מביא ראי' סותר הדין נ"ב הנה הגיע לידי ספר נדפס מחדש ושמו נקרא שער המשפט וראיתי בו שרוצה לחדש דין באחד שתבעו אותו ממון והשיב אינו יודע ונתחייב ע"פ עדים ואח"כ הביא עדי הזמה והוזמו הראשונים או ביורשים שנתחייבו עפ"י עדים והביאו עדי הזמה אח"כ או להוציא ממון שכבר נתייאשו מגוף הממון והביא ראי' ממה דאמרי' במס' כריתות דכ"ד בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זוכה בו. אמר רבא מסתברא טעמא דר"י כגון דאמרו לי' נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידיע דלא רבע ומייתי עדים ולא מפקר ליה יעו"ש והנה לבבי לא כן ידמה. כיון דבגזלן קיי"ל דייאוש כדי לא קני ובאבידה יאוש קונה ומבואר בש"ס הטעם דשאני אבידה דבהתירא אתי לידי'. אבל בגזלן באיסורא אתי לידי'. והנה זה פשוט דבגזלן אין חילוק אם הוא אלים שתיכף בשעה שבאה הגזילה לידו מייאש הנגזל נפשו. והי' דבר הראוי להתייאש שאף סתמא הוי ייאוש מ"מ לא קנהו בייאוש דאף זה נקרא באיסורא אתי לידי'. דבהתירא לא מקרי רק כגון מוצא אבדה שהייאוש הי' קודם שבא לידו. וכ"ז שלא הי' הייאוש קודם אף שההגעה לידו הי' בשוה עם הייאוש ל"מ כיון דהייאוש לא נעשה רק מחמת שהגיע לידו. זה נקרא באיסורא בא לידו ולא קנה. ולפי"ז א"ש בשלמא בשור הנסקל שקיי"ל משנגמר דינו אסור בהנאה. אע"פ שלא הגיע לשום אדם כבר היה אסור בהנאה. וא"כ תיכף מייאש הבעל נפשו מזה אף בעודו ברשותו ולכך הוי הייאוש קודם שבא ליד שום אדם. ודומה למוציא אבדה ולכך הזוכה בו אח"כ. כזוכה מן ההפקר וקונה כמוצא אבדה אבל בנידן זה. כיון דאף אם נפסק הדין שראובן חייב לשמעון מ"מ כ"ז שהמעות ביד ראובן עדיין שלו וברשותו ותדע שהרי הוא באחריותו ואם נאבד צריך לשלם אחרים תחתיהן וא"כ שלו הוא ולא מייאש מנייהו עד אחרי שנתנם ליד התובע א"כ כיון שבאמת לא הי' חייב להתובע כלל ל"מ אם ידע התובע שאינו חייב ובשקר תבעו פשיטא דהוי גזלן ממש. ובאיסורא אתי לידי' לכך אף דהוי ייאוש תיכף ל"מ כמו בכל גזלן. אף שגם התובע לא ידע רק עפ"י העדים מ"מ כיון דאח"כ נתברר למפרע שלא הי' חייב לו מעיקרא כלל. א"כ מתחלה כל היכא שהי' ממון של הנתבע ברשותא דמרא הוי קאי והוי כגזל ביד התובע ול"מ בזה ייאוש [גם כיון דלא הוי הפקר לכל רק לאותו פלוני לא הוי הפקר כדקיי"ל הפקר לעניים ולא לעשירים אינו הפקר] ועכ"פ לא גרע מאבדה קודם ייאוש שכבר נתחייב בהשבה ול"מ הייאוש אח"כ. ה"ה נמי בנ"ד. כיון שלא חל הייאוש על ממון זה רק מחמת שהגיע ליד התובע א"כ חל ביאת הממון ליד התובע קודם ייאוש וכבר נתחייב בהשבה ול"מ הייאוש אח"כ ואינו דומה למה שפוסק הרא"ש בס"פ הגוזל בתרא בא' ששלח שליח לפרוע להכותי ושכחן הכותי דזכה בהם השליח מטעם דייאושי מייאשי הבעלים מנייהו והביא ראיה מהך דשור הנסקל יעו"ש. והביאו בס' שער המשפט הנ"ל דהתם בהתירא לא בגזילה אתי ליד השליח. שהרי הוא נתן לפרוע להנכרי והשליח קבלם אדעתא לפרוע להנכרי רק ששכחו הנכרי א"כ עכ"פ בהיתרא אתי לידו דשליח לכך מהני הייאוש. גם אינו דומה למוציא אבדה קודם ייאוש. דהכא לא נתחייב השליח מתחלה בהשבה להמשלח. שהרי הנתינה לידו הי' מדעת המשלח ליתנם להנכרי לכך מהני הייאוש שיזכה בו השליח שייאוש הזה לא הי' מחמת שהגיע ליד השליח כי לא הי' השליח גורם בדבר רק בשביל חוב הנכרי לכך מהני הייאוש ודומה ממש לשור הנסקל. ומה דאמרי' בזה שנתייאשו הבעלים מהם אף קודם שהגיע ליד הנכרי. ואני כתבתי דפרעון חוב לא מייאש נפשו עד שהגיע ליד התובע. היינו חדא. דהא כבר הוציא המעות ליד השליח אבל בנ"ד הי' הממון ביד הנתבע עד שסילק ליד התובע לכך כ"ז שבידו לא מייאש עד שמוציא הממון מידו ואף באם פרע ע"י שליח בנ"ד נראה ויל"מ דהרי בגזלן אטו אם יגזול ע"י שליח נימא כיון דייאש הנגזל נפשו בשעה שהגיע ליד השליח קודם שבא ליד הגזלן. וכיון דאשלד"ע. א"כ כ"ז שלא הגיע הגזילה ליד הגזלן עצמו לא הוי כבא לידו א"כ נימא כיון דהיאוש נעשה מקודם שבא ליד הגזלן בייאוש לבד קנה וזה לא שמענו מעולם. וכן ראיתי כבר מזה באיזה אחרונים דאף זה לא מהני דס"ס נקרא באיסורא אתיא לידי' כיון דהיאוש נעשה מכח דעת הגזלן כן נמי בזה כיון דלא מייאש נפשו רק מכח התובע אף שבא ליד השליח מיקרי באיסורא אתי' לידי' ול"מ הייאוש כבשאר גזלן משא"כ בשולח לפרוע להכותי דבאמת הוא חייב להכותי רק שעתה שנתן. אבל מכל מקום תחילת שליחות הפרעון והייאוש הי' כדין והשליח אין לו חלק ואשם כלל בזה הוי בהיתרא מהני בי' ייאוש שפיר שזה דומה ממש למוציא אבדה. וזה שפיר דומה לשור הנסקל ואין להביא ראי' לדברינו ממ"ש הסמ"ע בשם מוהרי"ק ס"ס ק"ה יעו"ש דהתם ג"כ לא הוי ידע הנתבע הטעות ואח"כ נתברר ולא אמרינן דיאש נפשי' דהתם י"ל כיון דלא ידע כלל הנתבע מעיקרא שהיה יותר נכסים הוי ייאוש של"מ ולא הוי ייאוש. אבל בנ"ד דהרי ידע הנתבע מה שמשלם וייאש נפשי' מסך זה מיהו מטעם שכתבתי לעיל נראה ברור דבזה ג"כ הדין כמו בכל פשרה ודין בטעות שצריך לשלם התובע מה שקבל להנתבע וז"ב לפענ"ד לדינא ודוק היטב. ובזה יונח לנו מה דאמרינן באונאה דלא ידע ומחיל וא"צ לכל הדחוקים של ס' שער המשפט הנ"ל. וראיה גדולה לדברינו מצאתי מהירושלמי הביאו הרי"ף ס"פ הכונס והג"א והש"ך בסי' קע"ה גבי אריסי דבר זוזי אפקיד גבי' חברא ומית אתו יתמי דבר זוזא לתבוע לפני ר"י אמר להם וליתן פלגא וכו' הדר אתא לקמי' דר"ח אמר ליתן אידך פלגא לבני דארוסא אמריו לו נהדר לן אידך פלגא א"ל כבר הורה זקן וכו'. והנה מזה מוכח דוקא מכח דר"ח לא היה יכול לברר הטעות של ר' ישמעאל רק שבסברא נחלק עליו לכך לא צוה להחזיר ומה שעשה עשוי וכן מוכח מדברי הש"ך בחו"מ סי' כ"ה ס"ק כ"ט במ"ש שם דברי הטור והרא"ש בזה יעו"ש אבל אם היה יכול לברר הטעות של ר"י אז היה מצוה להחזיר אף אידך פלגא ואמאי נימא דהרי כבר נתייאשו בני דאריסי מהך פלגא שכבר נתנו וזכו בהם בני בר זוזי ודוחק לומר שבני בר זוזי היו שם גדולים וקטנים אבל הני דארוסי כבר היו כולם בני דעת ועוד שמלשון הרא"ש שהביא המעשה זה של הירושלמי בענין אחר והביאו הטור והש"ך בסי' כ"ה ס"ק הנ"ל מבואר שא"ל ר"י להיתומים זולו ופרעו פלגא משמע שכבר היו בני דעת ופרעו מוכח שהיו גדולים. ואעפ"כ אם יכול ר"ח לברר הטעות של ר"י היה מצוה להחזיר ולא אמרי' דהוי מחילה וייאוש. א"ו דבר זה ליתא ולא ניתן להאמר כלל ודוק היטב בזה ועוד דהתם לא מייאש רק מכח דנאסר בהנאה תיכף לאחר שנגמר דינו להחולקים על ר"ת אבל אם היה מותר בהנאה לא הי' מייאש נפשו עד לאחר שנהרג ממש וא"כ ה"נ אינו מייאש נפשו עד שבא הממון ליד חברו ויעשה מעשה הדין. וא"כ שוב הוי באיסור' אתי' לידי' ואף לר"ת כאן עדיף כנ"ל ודו"ק היטב:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5