א
איזה דין דנין תחלה ודין דין מרומה ובו ה סעיפים:
צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף וכן מצוה עליו להפך בזכותו מה שיכול: הגה ואם הת"ח בעצמו לפני הדיינים אפי' פתחו כבר בדין אחר דנין אותו תחלה שלא יתבטל מלמודו אבל אם קרובו בא לדין אם פתחו בדין אחר אינו צריך לפסוק ואם לאו צריכין לדון אותו תחילה משום כבוד החכם (ב"י בשם הריטב"א):
ב
היו לפניו דינים הרבה מקדימין דין היתום לדין האלמנה ודין האלמנה קודם לדין ת"ח ודין ת"ח קודם לדין עם הארץ ודין האשה קודם לדין האיש:
ג
הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר (פי' שלשלת העון) תלוי בצואר העדים כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה וחקירה של דיני נפשות: הגה ומ"מ אין דינו כדיני נפשות שאם אמר בא' מן החקירות אינו יודע שיתבטל העדות אלא ר"ל שיחקור בדין מרומה כל מה שאפשר (ריב"ש סי' רס"ו) אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבע"ד זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אע"פ שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם כל אלו הדברי' וכיוצא בהם אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר והרי הדברים מסורים ללב וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה הי' כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה:
ד
במד"א שהתובע רמאי אבל כשהנתבע רמאי אין הדיין יכול להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו: הגה ובדרך זה יוכל הדיין לומר להנתבע ג"כ שלא יתן לו זמן עד שיעמיד ערבות כי אין לדיין באלו הדברים רק מה שעיניו רואות (מהרי"ק שורש י"ד) ויכול אפילו להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כדי לברר האמת (שם שורש קפ"ז):
ה
יש לדיין לדון דיני ממונות ע"פ הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כך אע"פ שאין שם ראיה ברורה ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב אע"פ שדעתו סומכת על דבריהם וכן אין מוציאים מהיתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין כמו שנתבאר: הגה ואם נראה לב"ד שאחד גוזל חבירו ולא יוכלו להוציאו ממנו בדין יכולין לגזור על שאר בני אדם שלא ישאו ויתנו עמו ואם היא אשה שלא תנשא לאיש ולא יעסקו בשידוכיה עד שתוציא מידה שאינה שלה (פסקי מהרא"י סי' ר"ס) וע"ל סי' שנ"ח סעיף ה':
באר היטב חשן משפט
ט״ו
א
שבא. נרא' דלאו בביאה לב"ד תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחלה. סמ"ע:
ב
כותב. נרא' דהרמב"ם חולק בזה וס"ל דלא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלדידיה אין הדרישה כדי לידע שהוא רמאי דהא יודע מתחלה שהוא רמאי רק שהיא באה לבטל הרמאות מש"ה כתוב בנוסחת הרמב"ם וידונו מי שלבו שלם בדבר דאף אם דיין הזה אינו יכול לעמוד על אמתת הדבר מ"מ י"ל דאחרים ידרשו ויחקרו יותר ויודע להם משא"כ הטור נמשך אחר דברי הרא"ש דס"ל דהדריש' היא להוודע אם התובע רמאי וכשיוודע שהוא כן ס"ל דצריך לסלק מדינו ומש"ה כתב וידונו מלכו של עולם והמחבר שכתב וידוננו מי שלבו שלם בדבר וכ' עליו מנהג הרא"ש נראין כשני דברים סותרין זא"ז עכ"ל הסמ"ע:
ג
מהיתומים. לאפוקי ממה שנהגו בימיהם שאם בא אחד וטען יש לי פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימנים ולא הי' הטוען רגיל לכנוס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה האיש שמת אינו אמוד להיות לו חפץ זה מוציאין אותו מהיורשים ונותנין אותו לזה האיש שנתן סימנים ודע דהרי"ף והרא"ש השמיטו זה וגם הטור כתב סתמא דמוציאין מהיורשים ומשמע דאפילו בזה"ז יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשים טוענין ברי שהוא של אביהן מש"ה מוציאין גם בזה"ז ותימא על מור"ם שלא הזכיר סברתם. סמ"ע ועיין בתשובת ר"מ אלשיך ס"מ ובתשובת ר"מ אלשקר סימן קי"ט:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
ט״ו
א
א) ל' הטור ממימרא דריש לקיש וכדמפרש בגמ' שם וכדפרש"י סנהד' ד"ח ע"א
ב
ב) מעובדא דשלח ליה רב יוסף עולא חברינו וכו' שבועות דף ל' ע"א וכתב ב"ח ☜ אפילו שלח שלוחו מהא דרב ענן כתובות ריש דף ק"ו
ג
ג) כתירוץ השני בתוספת והרא"ש שם דכבוד עשה דתורה עדיף
ד
ד) מימרא דרבא תיתי לי וכו' שבת ריש דף קי"ט וכתב הסמ"ע ☜דאין לת"ח בזמנינו דין זה והב"ח כ' דאף בזמן הזה לא יהא נגרע מאלו היה בורר לדיין שצריך להפך בזכותו יותר
ה
ה) שם בשם הרמב"ם בפכ"א מה' סנה':
ו
ו) נלע"ד שלמד זה מהפסוקים בריש ישעיה ☜דכתיב שפטו יתום ריבו אלמנה סמ"ע)
ז
ז) ומכ"ש שדין היתום קודם לו בכסף משנה הקשה מעובדא דרב ענן וכו' דר"נ סלקא לדינא דיתמי ואחתיה לדינא כתובות ריש דף ק"ו והניחו בצ"ע ולענ"ד נראה דלא פסק כהך עובדא משום דמסיק שם דאסתתם טענתיה
ח
ח) מימרא דרבא יבמות דף ק' ע"א
ט
ט) ג"ז שם ושם בפכ"ד מברייתא מדבר שקר תרחק שבועות דף נ' ע"ב
י
י) כדמשני רב פפא סנהד' דף ל"ב ע"ב
יא
כ) וכתב הסמ"ע בשם מהרי"ק שורש ס"ז והביאו הב"י ☜דגם לעדים החתומים על השטר ידרוש ויחקור אע"פ דעדים החתומי' על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי
יב
ל) מההיא ברייתא דשבועות:
יג
מ) בתשובת הרא"ש בכלל ס"ח סי' ט"ו וכ' עוד ☜וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו וודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתברר השקר
יד
נ) כ"כ הרא"ש בפסקיו אהא דמשני רב פפא כאן בדין מרומה וכו' סנה' ד' ל"ב ע"ב וכ"כ הטור:
טו
ס) הרא"ש בתשובה סוף כלל ק"ז מהא דא"ר בנאה זולו חביטו לקבר' דאבוכון ב"ב דף נח ע"א:
טז
ע) טור בשם הרמב"ם ריש פכ"ד מעובדא דההיא אתת' דמחייב' שבועה וכו' ומההי' גברא דאפקי' וכו' כתובות דף פ"ה ע"א וע"ב:
יז
פ) שם דין ב' וכ"כ הרי"ף שם בכתובות
יח
צ) וכ' הסמ"ע בשם מהרי"ק שורש ק"ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע"פ האמת שנתאמת לו ולא ע"פ הטענות אם הם מכחישות את האמת והביאו הב"י מס"א וכ"כ הרשב"א בתשו' אלף קמ"ז
יט
ק) ונתבאר בסי' רצ"ו וע"ש
כ
אם אחד מבעלי דינים מגזים לחבירו ואומר כך וכך תחייב לי בדין אם אין הדין כן צריך הדיין לומר שקר אתה דובר ממימר' דרב מניומי וכו' כמ"ש התוס' שם בשם ר"ת כתובות ד' ס"ט ע"א מס"ג
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
ט״ו
א
(ליקוט) צריך כו'. והשמיט מש"ש א"נ לשודא דדיינא כמ"ש תוס' בכתובות צ"ד ב' בד"ה אימיה כו' וכמ"ש בסי' ר"מ ס"ג בהגה וכמש"ל (ע"כ):
ב
וכן מצוה. עתוס' שבועות שם:
ג
(ליקוט) ואם הת"ח כו'. כמ"ש בב"ב כב א' כי הא דרבא כו' דלא כהלכתא כו' (ע"כ):
ד
אבל אם. דעובדא דרב ענן מיירי שלא התחילו עדיין בדינא דיתמי אבל בת"ח עצמו משום ביטול ת"ת כמ"ש בב"ב כב א':
ה
דין היתום כו'. שנ' שפטו יתום כו'. רמב"ם:
ו
ידין ת"ח. כנ"ל:
ז
(ליקוט) הדיין כו' עד מסורים ללב. כ"ז לשון הרמב"ם ומתרץ ההיא דסנה' ושבועות כמ"ש כאן דתחלה יחקור ואח"כ יסלק והרא"ש מחלק בין תובע לנתבע כמ"ש בס"ד וזה שהתחיל בההוא דשבועות לא יאמר כו' וסיים אלא ידרוש כו' ואח"כ אלא יסלק כו' אם נראה כו' הוא כלל ואח"כ פורט והולך. או שאין דעתו כו' מההיא דשבועות. ויהא קולר תלוי כו'. או שדעתו כו'. ההיא דסנה' וערש"י שם ד"ה מרומה כו'. או שנראה לו. ההיא דג"פ דצריך לברר וער"ס ע"ה (ע"כ):
ח
של ר"נ. שם אחד דיני כו':
ט
אלא יסלק. ובזה מתרץ קו' תוס' שמקשים בשבועו' אהא דסנה' ולכך פי' לכתחלה יחקור ואם נראה כו' יסלק וכן מתרצים תוס' בעצמם ג"כ בסנה' שם:
י
(ליקוט) וכשהיה כו'. בזה אף הרמב"ם מוד' דלא כסמ"ע (ע"כ):
יא
בד"א. כ"כ הרא"ש לתרץ קו' תוס' הנ"ל:
יב
(ליקוט) ואם נראה כו'. כמ"ש בפ' האשה שנפלו מורה הוראה אני כו' וכפי' תוס' שם דאפי' לא אמרה אלא גילוי מילתא בעלמא מהא דב"ב ע"ש וממעשה הזונות לפני שלמה ועבה"ג (ע"כ):
(ליקוט): ואם נראה כו'. כמ"ש היא אמו ותמרו מכות כג ב' שלמה נמי כו' וכן דין מברחת בר"פ החשה שנפלו ובפ' מי שמת וכמה דינים הכל באומדנא (ע"כ):
יג
(ליקוט) ובדרך זה כו' ויכול כו'. כמ"ש תוס' בשבת י"א דין אמת לאמיתו לאפוקי דין מרומה שלל ידון לאמיתו וכן בס"ג וכשהי' כו' אלא דשם בתובע וכאן בנתבע (ע"כ):
יד
שלא יהפכו. כתובות שם:
טו
ולא יפגמו. שם מרענא כו' וכפי' רב אלפ"ס שם להזקיקו שבועה וכ' שם דצ"ל דקרוב הוה וז"ש ע"פ עדות אשה. שם בעובדא דרבא. או קרוב. כנ"ל:
טז
אע"פ שדעתו. שם דקים לי כו':
יז
וכן אין. שם ב' ההוא גברא דאפקידו כו' ועסי' רצ"ז בסופו:
יח
לא בדעת הדיין. שם א' וכ"כ הרי"ף בפי' ב' א"נ לשודא דדייני כו':
(ליקוט) ולא בדעת. היינו מ"ש בסי' ר"מ ס"ג בהגה וכשיטתו שפי' שודא דדיינא כפרש"י כמ"ש בסי' רי"ט ובסי' ר"מ וסי' רנ"ג וש"מ וז"ש בדעת הדיין ול"ק ברצון הדיין (ע"כ):
יט
ולא באומדן. שם ב' דלא אמיד:
כ
או הטוען. שם דיהיב סימנא:
כא
ואעפ"כ. שם ברי"ף:
כב
ממתין בדין כו'. כנ"ל בס"ג בדין מרומה:
כג
ודורש וחוקר. כנ"ל מהא דסנה':
כד
או יעשו פשרה. כמש"ל בסי' י"ב ס"ה שאינו רשאי להוציא כו' וזהו לשיטת התוס' דב"מ מ"ב ב' אבל לדעת רש"י יעשה אף בעצמו כעין פשרה כנ"ל:
כה
או יסתלק. מהא דשבועות כנ"ל וכמש"ל אם נראה לו כו':
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
ט״ו
א
(סי' ט"ו ש"ך סק"א ) והב"ח לא כ"כ כו'. נ"ב גם בשו"ת כנסת יחזקאל סי' צד מחליט דדין צורבא מדרבנן נוהג גם כעת ויעו"ש מה שמסיים מדין מנהג לחלק בין דבעינן תופס:
ב
(רמ"א ס"ק ג') כל מה שאפשר (ריב"ש סי' רס"ו) נ"ב בחדושי הר"ן לסנהדרין דף ל"ב כ' בזה"ל וכ' הר"ר ז"ל אין הכוונה שנצריך כל דיני דו"ח כו' אלא שאם הדיין חושש בענין זה צד רמאות שהוא ידרוש ויחקור אותו צד רמאות שחושש בו כו' יעו"ש הרי דלא כדברי מהר"ר בצלאל אשכנזי שחולק בתשובתו סי' ה' אדברי ריב"ש. ויעוין עוד בחדושי הר"ן הנ"ל דף מ"ם ע"א במ"ש שם מ"מ נ"מ לד"מ היכא דהוי הדין מרומה וצ"ע:
ג
(מחבר סעי' ה' ומשרבו בתי דינין כו') נ"ב יעוין שו"ת עה"ג סי' צ"א:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
ט״ו
א
סעיף א' (שבא לפניו תחלה) קדימת משפט שבא ראשון נדחה מפני משפט שלום בין זוג בבחי' מש"ה בנו ערים לטפכם והדר גדרות לצאנכם. גם שהם משפטים נפרדים. ואם נחיצת בעלי המשפטים שוה זל"ז יש להקדים בין הזוג אם כבר שמעו ב' המשפטים. וכשבאו ב' המשפטים לפני הדיינים בשוה פשיטא שיש להקדים לשמוע בין הזוג. וגם עסקי ממונות שבין זוג שייך ג"כ לבקשת שלום:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
ט״ו:א׳
א
של ת"ח. וה"ה שלוחו של ת"ח צריך להקדים ב"ח:
ט״ו:ב׳
א
מקדימין. עיין בית יוסף שהביא בסימן זה תשובת הרשב"א במי ששוכר קטן ומעכב שכירתו אם מוציאין אותו בדייני' תשוב' דבר ברור הוא דמוציאין אותו בדיינין שלא אמרו מפני דרכי שלום אלא במציאה מפני שאין דעת אתר' מקנה אותו אבל בדעת אחרת מקנה אותו הרי הוא שלו וע"ש. ובכנסת הגדולה דריש סמוכין לתשובת הרשב"א בסימן זה כי אינו שייך כלל לסימן זה וכתב ואפשר לומר שהביא תשוב' זו בכאן להשמיענו דלא נימא שאם בא לפני הדיין דין קטן ודין אחר של גדול שמקדימין דין האחר לדין הקטן התובע השכירות אף על גב דהקטן בא תחלה לפי שאין בגוזל מציאותו אלא מפני דרכי שלו' ואינו יוצאה בדיינים שהרי הרשב"א כתב דיוצאה בדיינים ואם כן דין קטן המעכבין את שכירתו הוי כשאר דיני' ולפי זה בגוזל מציאת חש"ו דאינו אלא מפני ד"ש מקדימין כל הדינין לפניו עד כאן לשונו וכ"כ הב"ח עיין שם ומזה נראה להכריע במ"ש תשובת שבות יעקב סימן קנ"א בשנים התובעין זה את זה וא' נתחייב שבועת התורה וא' נתחייב שבועת היסת מי נשבע תחלה ועיין שם מה שהעלה בזה ולפי מ"ש ב"ח וכנה"ג נראה לענ"ד כיון דשבועת התורה יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לישבע. ולזה שאין לו עליו אלא שבועת היסת אין יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לישבע אלא מנדין אותו עד שישבע הרי הוא דומה למציא' חש"ו ובש"ס פ' שבועת הדיינין מדמה להו אהדדי מציאת חש"ו ושבועת היסת ועיין שם ואם כן נזקקין תחלה להשביע שבועת התור' ואח"כ שבועה דדבריהם. מיהו נראה דינא דדבריה' דיורדין לנכסיו כגון תקנת נגזל ונחבל וכמבואר אצלינו סימן פ"ט בזה שיין הן לדין תורה ממש כיון דיורדין לנכסיו אינו דומה למציא' חש"ו ונזקקין לו תחלה אם בא תחלה דכיון דתקנו לו שירדו לנכסיו אם כן כעין תורה הי' התקנה וה"ה לאקדומי:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
ט״ו
א
לדון הדין שבא לפניו כו' נרא' דלא בביאה לב"ד תחילה תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחילה והוא קודם להבא מאוחר ממנו לפני הדיין ועד"ר דכתבתי ראייה לזה מדברי הריטב"א וק"ל:
ב
שבא לפניו תחילה ילפינן לה מדכתיב כקטן כגדול תשמעון דאילו לדקדק בין פרוטה כבדין של ק' מנה לזה א"צ קרא. גמרא:
ג
של תלמיד חכם אפי' בא לבסוף דגם לת"ח יש עשה דאת ה' אלקיך תורא שדרשו את לרבות ת"ח וה"ל לת"ח עשה ולהמוקדם עשה דקטן כגדול תשמעון ועשה דכבוד תורה עדיף כן משמע בגמרא פ' שבועות העדות סוף ד"ל ועד"ר:
ד
להפך בזכותו. דכשבא התלמיד חכם לדון עם הב"ב מעמידין את הת"ח אחזקתו ומ"ה מהפכין ומפשפשין בדבריו כדי להעמידן באופן שיהא זכות בהן ע"פ האמת ועמ"ש בסימן י"ג ולקמן ס"ס י"ז לענין זה. ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה וכמ"ש הרמב"ם והביאו הטור והמחבר ס"ס זה משרבו בתי דינים שאינם הגונים כו' כ"ש לענין נתינת ליטרא דדהבא על בושתו ולענין התרת נדר בי"ד ר"ס רכ"ח ולענין לדון ביחידי דאין לנו דין יחיד בזמן הזה כמ"ש בסי' ב' ס"ב ואף שיש לחלק מ"מ נ"ל כמ"ש:
ה
אפילו פתחו כבר בדין נראה דס"ל הכי כיון דמשמעות דכקטן כגדול תשמעון משמע דהקרא לא קפיד אלא אשמוע' ור"ל דלאחר שפתחו בדינא דקטן והתחילו לשמוע טענותיהן תו אין לדחותן בשביל דין הגדול וכיון דקי"ל דעשה דת"א דוחה לעשה הזה ממילא נשמע דאפי' פתחו בדינו של זה האחר דהיינו השמיע' דוחין אותו מפני דינו של ת"ח ומ"מ חז"ל אסמכוה אהאי קרא דקטן כגדול תשמעון אפי' עדיין לא פתחו לי' בדינא דהמוקדם אלא בא לפני הדיין תחילה אסור לדחותו ולדון המאוחר לו ומ"ה נקטו הגמרא והפוסקים ל' בא לפניו תחלה וכיון דזה אינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו ג"כ דאפי' מפני קרובו של תלמיד חכם דוחין המוקדם מפני כבודו דהחכם:
ו
דין היתום לדין האלמנה. היינו טעמא דהקדימו קרא דכתיב שפטו יתום ריבו אלמנה:
ז
ודין האלמנה קודם לדין ת"ח. כ' הכסף משנה וכ"ש דיתום קודם לתלמיד חכם ואף שבגמרא פרק בתרא דכתובות לא משמע הכי ע' דרישה שם תמצא ישוב דלא קשיא מידי:
ח
ודין האשה קודם לדין האיש. ל' הרמב"ם מפני שבושת האשה מרובה:
ט
הדיין שבא לפניו דין שיודע בו שהוא מרומה עד"ר שם כתבתי דבהרמב"ם לא כ' חילוק בין דין מרומה דתובע לדין מרומה דנתבע ואדרבא משמע ומוכח מדבריו דס"ל דדין שניהם שוה ולא כמהר"ם והרא"ש שכתבו שחילק ביניהן ולא כהמחבר שכ' בספרו ב"י שדברי הרמב"ם והטור שוים הם וגם כאן בש"ע התחיל וכתב דברי הרמב"ם וסיים בסעיף שאח"ז כדברי הרא"ש והטור שחלקו בין תובע לנתבע וכן נראה שהי' דעת מור"ם מדלא כ' שום דבר אדברי המחבר בסעיף זה שהם כדברי הרמב"ם והנראה לע"ד מוכרח בכמה הוכחות כתבתי בדרישה ע"ש ואפשר דמור"ם ז"ל פירש דברי הרמב"ם ג"כ כמ"ש ומ"מ לדינא הניח מ"ש המחבר כאן דיש חילוק בין תובע לנתבע משום דמסברא י"ל כן עד"ד ודו"ק:
י
ידרוש בו ויחקור. כ' מהרי"ק שורש ס"ז דגם לעדים החתומי' על השטר ידרוש ויחקור אף דעדי' החתומי' הוה כמי שנחקרה עדותן עכ"ל ד"מ:
יא
והרי הדברי' מסורי' ללב. ברמב"ם ובטור מסיים בזה והכתוב אומר כי המשפט לאלקי' הוא ור"ל דברי רמאות כאלו תלוי בלבו של דיין להבינם וצריך ליתן לבו ודעתו לדבר כי המשפט לאלהי' הוא גם י"ל דה"ק מאחר דהדיין יכול להתנצל ולומר איני רואה בו צד רמאות לכך אמר שהדברי' מסורי' ללב ובדברי' המסורי' ללב כתיב ויראת מאלקיך וק"ל ועפ"ר:
יב
וכשהי' רואה הרא"ש באומדנא דמוכח כו' לפמ"ש שהרמב"ם לא ס"ל כהרא"ש והטור נראה שגם בזה המה מחולקי' דלהרמב"ם לא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלהרמב"ם אין הדרישה באה להיות יודע אם הוא רמאי דהא ביודע מתחלה שהוא רמאי איירי והדרישה אינו אלא לבטל הרמאות ומש"ה אף אם דיין זה אינו יכול לעמוד על הדבר בדרישה וחקירה ולבטלה מכל מקום י"ל דאחרי' ידרשו או יוודע יותר על פי דרישתן וחקירתן ומש"ה כתב בנוסחאות להרמב"ם וידונו מי שלבו שלם בדבר מה שאין כן הטור שנמשך אחר דברי הרא"ש וס"ל דהדריש' הוא להוודע אם התובע הוא רמאי וכשיוודע שהוא רמאי ס"ל דצריך לסלק מדינא בזה אין חילוק בין האי דינא לאחר ומש"ה כתב הטור וידונו מלכו של עולם. והמחבר שכתב וידונו מי שבלבו שלם בדבר וכ' עליו מנהג הרא"ש נראין דהן כשני דברי' שסותרין זה את זה ועד"ר ודו"ק:
יג
באומדנא דמוכח כו' וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתברר השקר כן כתב הרא"ש שם בתשו' ד"מ ב':
יד
יש לדיין לדון כו'. ע' בהרמב"ם ובטור שם מבוארי' יותר פרטי הענינים:
טו
ומשרבו בתי דיני' כו'. וכ' מהרי"ק שורש ק"ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע"פ האמת שנתאמת לו ולא ע"פ הטענות אם הם מכחישות האמת וכ"כ רשב"א בתשו' סי' אלף קמ"ו דמ"ד:
טז
וכן אין מוציאין מן היתומי' כו' גם זה מבואר ברמב"ם ובא לאפוקי ממה שנהגו בימיה' שאם בא א' וטוען יש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימני' ולא הי' הטוען רגיל ליכנס בבית זה האיש שמת אם יודע הדיין שזה האיש שמת אינו אמור להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה חפץ של המת מוציאין אותו מן היורשי' ונותנין אותו לזה האיש האמוד שנותן בו סימני' ודע דהרי"ף והרא"ש השמיטו ולא כתבו זה שאין מוציאין מן היתומי' בזמן הזה וגם הטור כ' סתמא האי דינא דמוציאין מן היורשי' לקמן בס"ס רצ"ז ומשמע דאפי' בזמן הזה יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשי' טועני' ברי שהוא של אביהן ולא הי' פקדון בידו מש"ה מוציאין גם בזמן הזה וכ"כ בשמם הב"י וכאן בש"ע סתם כהרמב"ם ומהתימה על מור"ם שלא הזכיר סברתם:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
ט״ו
א
אבל אם קרובו וכו'. עיין תומים שהקשה דהא בשבועות אמרי' שלח ר"י לר"נ עולא ברי' דרב עלאי וכו' וא"כ הרי היה אביו ת"ח ואין לך קרוב יותר מאביו וכו' ע"ש: ולפענ"ד לק"מ דדוקא כשקרובו הוא בחיים ואיכא כבוד קרובו אבל אחר מיתת קרובו לא שייך כבוד תורה דאין סברא דכשיב' אחד לדין לחקור אחר יחוסו: עוד כתב האו"ת ראיה דבנתבע ת"ח אין בו דין קדימ' מהא דשבועות שם דשלח עולא חברינו עמית בתורה למאי נ"מ לאקדומיה א"נ לשוד' וכתבו התוס' שם דמיירי שכנגדו היה ג"כ ת"ח ואם כן קשה דהא בלא"ה הוה לו דין קדימ' משום השכנגדו שהיה ת"ח ועכצ"ל דהשכנגדו היה נתבע ולא היה לו דין קדימה בשביל זה וכו'. ואי משום הא לא ארי' די"ל דמיירי שהכנגדו טען ע"י מורשה דאז אין לו דין קדימה כשפתחו ליה בדינ' כמ"ש באורים ס"ק ו'. ועוד נראה דבנתבע ת"ח כיון דהטעם משום זילות' דב"ד או משום בלוי זמן ובמורשה של הנתבע לא שייך זה:
ב
יש לדיין לדון וכו'. לשון הרמב"ם הביאו הטור יש לדיין לדון בד"מ ע"פ הדברים שבדעתו וכו' א"כ למה הצריכה התורה שנים עדים שבזמן שבאר העדים לפני הדיין ידון על פיהם אע"פ שאינו יודע אם העידו אמת או שקר וכו'. ולכאורה תימא דהא אפי' ראה כשנעשה עד אינו נעשה דיין ואין לך אומדנא דמוכח גדול מזה שהוא בעצמו ראה המעשה ואפ"ה אסור לו לדון ונראה דלא מהני אומדנא רק לענין אורועי שטרא. תדע דאמרי' בכתובות פ' הכותב. קרענא ס"ד אלא מרענ' או לענין מיפך שבועה אבל לענין להוציא ממון אין שום הוה אמינ' כדאמרינן שם קרענ' ס"ד. והא דמהני אומדנא להוציא מיתומים. נראה דוקא אומדנא שהוא אומדנא לכל העולם כגון ידענא ביה בחסא דלא אמיד דכשם שידוע לו כך ידוע לכל העולם ובדבר שהוא אומד של כל העולם אין זה בגדר עדות כמ"ש התוס' ביבמות ר"פ האשה רבה אבל בדבר שהוא רק ידוע להדיין פסלו רחמנא בגזירת הכתוב כנ"ל:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
ט״ו
א
לפניו תחלה. פי' שעמד לפני הדיין תחלה והדיין הכין עצמו לשמוע הטענות סמ"ע:
ב
בזכותו וכ' הסמ"ע דאין בזה"ז לענין זה דין ת"ח ורבים חולקים וכן עיקר:
ג
פתחו כבר דמדאורייתא אין דין קדימה רק בפתחו ובלא פתחו רק שבא לפניו תחלה אין בו דין קדימה רק מדרבנן ולזה דוקא ת"ח בעצמו שיש בו משום עשה דכבוד תורה דוחה אפי' כבר פתחו שהוא ג"כ מדאורייתא דעשה דכבוד תורה עדיף אבל קרובו של ת"ח אינו דוחה רק בלא פתחו שהוא רק דרבנן ולא בפתחו כבר שהוא מדאורייתא. ☜ וע"ב ס"ק א' דדוקא בקרובו של ת"ח כשהת"ח הוא עדיין בחיים ולא כשהת"ח כבר מת ואם אין הת"ח בעצמו לפני ב"ד רק מורש' שלו אין לדחות דין שכבר פתחו בו:
ד
דין יתום להאלמנה דכתיב שפטו יתום וריבו אלמנה והקדימו בקרא:
ה
אלמנה קודם לת"ח. ומכ"ש יתום:
ו
האשה קודם לאיש. ולא קודם לת"ח:
ז
ידרוש בו ויחקור. ואפי' שטר בעדים יחקור וידרוש העדים:
ח
רואה הרא"ש כתב הסמ"ע דהרא"ש חולק אהרמב"ם שהוא דעת המחבר דלהמחבר כותב שידונו מי שלבו שלם בדבר ולהרא"ש כותב שאין לו לשום דיין להשתדל:
ט
באומדנא דמוכח וכן אם אין הנתבע רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא וחשוב כאלו נתברר השקר סמ"ע:
י
ומשרבו ב"ד ומ"מ יש לדון עפ"י האמת שנתאמת לו ולא עפ"י הטענות המכחישות האמת:
יא
אין מוציאין מהיתומים. הוא הדין המבואר לקמן בסי' רצ"ו וכ' הסמ"ע דהרי"ף והרא"ש שהעתיקו הך דינא דסי' רצ"ו ש"מ דקאי אף בזמה"ז והתימא שלא הביא הרמ"א דעתם:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
ט״ו
א
להפך בזכותו עי' סמ"ע שכ' ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה כו' אולם הב"ח כ' שדין זה נוהג אף בזמנינו שאין נוהגים בנו דין ת"ח מ"מ חבת התורה והמצות היא על כל דיין להשתדל בכל צורבא מרבנן לדונו יפה כו' ע"ש ולזה נוטה דעת הש"ך סק"א וכ"ד הכנה"נ אות ג' וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קמ"ד משום דאף דאין בזה"ז דין ת"ח ממש עכ"פ צורבא מרבנן דהיינו בחור חריף ודאי איכא (וכ' שם דה"ה לענין אקדומי שייך נמי) בזה"ז שהרי הטור והש"ע מדמו אלו הדינים להדדי ע"ש וכ"פ התומים וכ' דאדרבה בדורות אלו חובה עלינו ביותר לסלסל ולרומם הוגי תורה כו' ע"ש וכ"כ בנה"מ שכן עיקר. גם בס' בר"י אות ג' הביא בשם הגאון מו"ה אורי אשכנזי בביאורו כ"י שחולק על הסמ"ע בזה וס"ל דגם לת"ח בזמנינו נוהג דין זה וכ' לחלק דדוקא בדברים שהם רק לכבודו ולהוציא מאחרי' ממון כגון קנס ליטרא דדהבא ולת"ח ליכא פסידא או בחשש איסור כגון נדרים או שלא ידון יחידי שמא יטעה וכן מ"ש משרבו בתי דינים שאינם הגונים כו' דשמא יוציא ממון מהבע"ד שלא כדין או בטעות וליכא פסידא בזה להת"ח באלי אמרינן דאין דין ת"ח בזה"ז משא"כ להפך בזכות ת"ח מצד הדין וכן בענין מסים ביו"ד סי' רמ"ג ובדין להחזיר אבידה בט"ע לקמן סי' רס"ב ובדין אחד מהאחין שעשה במעות האחין סחור' דבת"ח השכר לעצמו לקמן סי' רפ"ז באלו מוכח דגם בזה"ז יש אותו דין ת"ח שלא יפסיד הת"ח כו' והוא ז"ל האריך בענין זה ותמה שם על השבו"י הנ"ל במ"ש דה"ה לענין אקדומי שייך נמי בזה"ז שהרי הטור והש"ע מדמו כו' דלא היה צריך הרב לדרוש סמוכים שהרי לפי שיטתו דאף דאין ת"ח בזה"ז עכ"פ צורבא מרבנן איכא א"כ הרי בנדרים דף ס"ב ע"א לענין לאקדומי אתמר נמי לישנא דצורבא מרבנן ותו לא הוה צריך ללמוד מהקישא. אמנם זהו לפי שיטתו אבל באמת ז"א דודאי לדעת מהרי"ו גם דין צו"מ ליכא בזמנינו כדמוכח להדיא במהרי"ו סי' קס"ג ובתשובות שלו שאחר דיני הבדיקות סימן ס"ח כו' (עמ"ש בפ"ת לא"ה סי' ב' סק"ה) והאריך בזה ומסיק ומ"מ נראה דלענין לאקדומי כ"ע מודו דגם בזה"ז דינא הכי כיון שהטעם להקדים הוא שלא יתבטל מתלמודו כמ"ש הריטב"א א"כ כל ת"ח השוקד על תלמודו אף בזמנינו דין הוא להקדימו וכן משמע מהסמ"ע עצמו שהעמיד דבריו בדין להפך בזכותו ולא נקט בדין הקדימה שנכתב ברישא כו' וגם בדין להפך בזכותו אף דהסמ"ע פשיטא ליה דאין לת"ח בזמנינו דין זה נראה עיקר כסברת הב"ח ומהר"ר אורי הנזכר דס"ל דאף לדברי מהרי"ו הכא מודה וכן משמע מדברי הרב רמ"א ומתה"ד סי' שמ"א כו' עכ"ד ע"ש עוד וע' בתשובת כנסת יחזקאל סי' צ"ה הובא קצת בפ"ת ליו"ד סי' רמ"ג סק"ג ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רס"ב סכ"א ס"ק ב' ובסי' רס"ז ס"ב ס"ק א':
ב
אבל אם קרובו. עי' ב"ח וכנה"ג שהשיגו על רמ"א בזה וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"ד שכ' וז"ל הגם שלע"ד עיקר השגתם אינו השגה כלל כו' הרמ"א נמשך אחר נוסחת ספרי הב"י דפוס קראקא כו' מ"מ לדינא נ"ל דבריהם עיקר כי לא מצינו בש"ס וכל הפוסקים שיהא חיוב בשום כבוד לקרובו של ת"ח וגם בדין קדימה לא הוזכר ברי"ף ורמב"ם ושאר פוסקים דין קדימה לקרוב של ת"ח ורב נחמן שהיה רוצה להקדימו (כתובות ק"ו) היינו לפי ששלח ליה רב ענן להודיע שקרובו הוא גילה בדעתו שחפץ להקדימו לכך משום יקרא דרב ענן לעשות רצונו וחפצו לכן הקדימו כו' אבל אם אין הת"ח עצמו חפך להקדים לקרובו ודאי אין להעלות על הדעת שיהא עשה בהקדמתו ואף אם חפץ הת"ח בזה אין לעשות כן שלא יסתתם טענתו שהרי נענש רב ענן על כך מכלל דלא שפיר עביד אך בבן ת"ח אפשר דיש לו דין קדימה כדמצינו לענין קריאת ס"ת ולענין סעודה כו' עכ"ל וע' בס' בר"י אות ב' שהאריך בדברי השבו"י הנ"ל וגם בדברי תשובת חו"י סי' כ"א וכ"ג בענין זה ומסיק לענין הלכה העיקר כהסכמת שבו"י הנ"ל דאין להקדים דין קרובו של ת"ח כלל ע"ש וע' בתומים ובנה"מ מזה:
ג
מקדימין כו'. עיין בתשובת חו"י סי' כ"א וכ"ג שדעת השואל היה דכל הני קדימות היינו אם התובע יתום או אלמנה כו' אבל לא אם הם נתבעים שהקדימה אינה טובה להם והוא ז"ל השיב שזה הבל אף דלכאורה פשטיה דקרא שפטו יתום ריבו אלמנה מיירי כשהם תובעים מ"מ כל שבאו לדין ומבקשים משפט גם נתבע כתובע דמי דבכה"ג בעלמא ה"ל עינוי הדין גם לתובע ולנתבע כו' וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"ד כתב בפשיטות לענין אקדומי לת"ח דוקא אם הת"ח תובע אבל אם הוא הנתבע אין להקדימו דאדרבה כל כמה דמאחרין להוציא מידו טפי עדיף ליה והביא ראיה מפרש"י פ' נשואין דף ק' ע"א בד"ה שרינא תוגרא כו' וגם פי' בזה הא דאמרי' בש"ס נזקקין לתובע תחלה כו' ע"ש אולם בספר בר"י השיג על השבו"י בזה והסכים לדברי החו"י הנזכר עש"ב וע' בתומים ובנה"מ מזה. וע' בתשובת הרב מהר"ר משה רוטנבורג חח"מ סי' א' שנסתפק אם יש להקדים דין ששני הבע"ד ת"ח לדין שאחד מבע"ד ת"ח וכ' דזה תליא בחקירת תשובת חו"י (הנ"ל) דאם נאמר דגם לנתבע יש מעלה א"כ בודאי דטובים השנים מן האחד אבל אי נימא דאין מעלה לנתבע כלל א"כ מה לי ב' או אחד כיון דהעיקר הוא התובע והביא שם קצת ראיה דקדימות אלו שייכים ג"כ בנתבע ובפרט למ"ש האו"ת דס"ל להרמב"ם טעם הקדימה לת"ח משום ביטול תורה בודאי דאין חילוק בין תובע לנתבע ע"ש וע' בתומים ובנה"מ. וע' עוד בתו"י שם דהשואל רצה לחלק דוקא אם היתום בעצמו בב"ד אז יש לו קדימה אבל לא אם היתום משלח אפוטרופס והוא ז"ל השיב שגם חילוק זה ליתא דסתם דין יתום בכל מקום מיירי באפוטרופס שטוען עבורו כו' ע"ש:
ד
דין היתום כו'. עיין ב"י שהביא תשובת הרשב"א במי ששוכר קטן ומעכב שכירתו אם מוציאין אותו בדיינים. תשו' דבר ברור הוא דמוציאין אותו בדיינים שלא אמרו מפני דרכי שלום אלא במציאה מפני שאין דעת אחרת מקנה אותו כו' ע"ש (ע"ל סי' ע"ר ס"א בהגה) וכ' בכנה"ג הגב"י אות ב' דהרב"י הביא תשו' זו בכאן להשמיענו דלא נימא שאם בא לפני הדיין דין קטן ודין אחד של גדול שמקדימין דין הגדול לדין הקטן התובע שכירות אע"ג דהקטן בא תחלה לפי שאין בגוזל מציאתו אלא מפני דרכי שלום ואינה יוצאה בדיינים שהרי הרשב"א כ' שיוצא בדיינים וא"כ דין המעכב שכירתו של קטן הוי כשאר דינים ולפ"ז בגוזל מציאת חש"ו דאינו אלא מפני ד"ש מקדימין כל הדינים לפניו עכ"ל וכיוצא בזה כ' הב"ח הובא קצת בחידושי הגהות וכת' בספר קצה"ח ומזה נראה להכריע במ"ש בתשובת שבו"י ח"א סי' קנ"א בשנים התובעים זא"ז ואחד נתחייב שבועת התורה והשני שבועת היסת מי נשבע תחלה (ופסק שם שיטילו גורל ע"ש וע' לקמן סי' צ"ג ס"ה סק"ח) ולפ"ד הב"ח וכנה"ג נראה כיון דשבועת התורה יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לישבע ושבועת היסת אין יורדין לנכסיו אלא מנדין אותו עד שישבע הרי הוא דומה למציאת חש"ו ובש"ס פ' שבועת הדיינים מדמה להו אהדדי וא"כ נזקקין תחלה להשביע שבועת התורה ואח"כ שבועת היסת עכ"ל ועיין בס' בית יהודה סי' זה שחולק על הקצה"ח בזה וכ' דלפמ"ש באו"ת סי' פ"ז ס"ק כ"ד בשם הרדב"ז ח"א סי' רי"ו דאם תפס התובע אין מוציאין מידו עד שישבע הנתבע שבועת היסת וכן בספר שער משפט הביא בשם הראב"ן שכת' להדיא כן א"כ בדין הנ"ל יכול זה שנתחייב שבועת התורה לומר לא אשבע עד שישבע זה שבועת היסת דמה לי אם הוא מוחזק בחפץ או בשבועה רק דהקצה"ח לשיטתו בסי' פ"ז שם דס"ל דלא מהני תפיסת התובע אבל דעת הראב"ן ורדב"ז אינו כן ע"ש:
ה
ודין האלמנה כו'. וכתב מהרש"ל בתשו' סי' כ"ד דגם לאלמנה מחוייבים להפך בזכותה כמו לת"ח ע"ש והביאו הכנה"ג והתומים. ושם בתשו' מבואר דה"ה ליתומים:
ו
קודם לדין ת"ח. עיין באה"ג אות ז' שכ' ומכ"ש שדין היתום קודם לו ובכ"מ הקשה כו' וע' בתשובת חו"י סי' כ"א ובס' בר"י אות ז' מ"ש בזה: ! ודין האשה קודם כו' בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ואשה ות"ח ת"ח קודם ב"ח וכ"כ באו"ת ונה"מ ועיין כנה"ג:
ז
היה כותב. עבה"ט עד ומש"ה כתב וידונו מלכו של עולם כו' ועיין בס' בר"י אות ט' בשם גדול א' שכתב שמעתי פי' מ"ש הטור וידין אותו מלכו של עולם עפ"מ שאחז"ל כל המוסר דינו לשמים נענש תחלה וה"מ דאית ליה דיינא בארעא וכאן שאין לו דיינא בארעא יכול למסור דינו לשמים וידין אותו מלכו של עולם:
ח
ויכול אפילו להשביע. עיין בתשובת עבוה"ג סי' צ"א שכתב דיש לפקפק על דין זה כי במהרי"ק שם משמע דדוקא משום שהדיין ההוא נבחר לפסוק הן דין הן פשרה אפילו כנגד הדין כו' עיין שם:
ט
ומשרבו בתי דינים. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' קמ"ב שכתב על נדון דידיה וז"ל אע"ג דמבואר בש"ע סימן ט"ו והוא מרמב"ם פכ"ד מה"ס ומשרבו בתי דינים כו' הסכימו כו' מ"מ האריך בתשו' מהר"ם אלשיך סי' מ' והוציא כן מתשובת הרא"ש ומהרי"ק ושאר פוסקים דהיכא דאיכ' אומדנות טובא ולבו של הדיין שלם בדבר והוא מומחה בדורו ומוחזק איש ישר שאינו נושא פנים מותר לדון ע"פ האומד אף בזה"ז וכ"כ בתשובת עבוה"ג סי' צ"א (יובא לקמן סי' צ"ב סי"א ס"ק י"א) ונ"ל דגם רמ"א אף שסותם בסי' ט"ו כדעת הרמב"ם מ"מ בס"ס ל"ט כתב בהגה מי שבא להפקיע תק"ח בערמה ותחבולות וכ"ש לגזול של חבירו חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו אע"פ שאין כאן ראיה רק אומדנות מוכיחות היטב ע"כ ואדרבה נ"ל דעכשיו יותר יש לדון על פי האומד והיושר דהרי הסכמת האחרונים דהאידנא לית דמידע דין תורה כו' רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמצי כח ולדון דין אמת ואם רואה שהדין מרומה יכול לדון ע"פ האומד לראות לפשר הדבר או להפך השבועה על שכנגדו כו' רק שיהא כוונתו לשם שמים עכ"ל:
י
וכן אין מוציאין מ"ש באה"ג כאן אות ק' אם א' מבעלי דינים מגזם לחבירו כו' כ"כ בהדיא בש"ע לקמן סי' י"ז סי"ב וע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
ט״ו
א
[שו"ע] ודין האשה קודם לדין האיש. נ"ב ואשה ות"ח ת"ח קודם ב"ח:
ב
[ש"ך אות ו] בת' ר"מ אלשקר סי' קי"ט. נ"ב קט"ז ובתשובת רשד"ם חח"מ סימן ס"ו ש"ד של"ו ש"מ וכתב מהרי"ק שורש קכ"ט וכתב בעי' חיים לכנה"ג חח"מ ח"א סימן י':
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
ט״ו:א׳
א
להפך בזכותו כו' ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה כ"כ הסמ"ע ס"ק ה' [ד'] והב"ח לא כ"כ (הג"ה וע"ל ס"ס א' מ"ש בשם תשובת ר"י מטראני ולדבריו שם משמע שיש בזמן הזה דין ת"ח לענין זה מכח כ"ש דליטר' דדהבא וכדמוכח מהסמ"ע בעצמו דאם הי' דין ת"ח בזמן הזה לענין ליטרא דדהבא כ"ש דהוי לענין להפך בזכותו וק"ל:
ט״ו:ב׳
א
אפי' פתחו כבר בדין עיין בסמ"ע ס"ק ד' [ה'] ודלא כב"ח שמשיג על מור"ם בזה:
ט״ו:ג׳
א
הדיין שבא לפניו דין כו' ע' בסמ"ע סק"ט וע' ב"ח:
ט״ו:ד׳
א
וכשהי' רואה הרא"ש כו'. ע"ל סי' ס"א ס"ט ע' בתשובת רשד"ם סי' קכ"ט:
ט״ו:ה׳
א
באומדנא דמוכח. (הגה וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתבר' שהוא שקר כ"כ הרא"ש בתשובה הביאו סמ"ע ס"ק י"ג):
ט״ו:ו׳
א
ומשרבו הבתי דיני' כו'. (הגה וכתב מהרי"ק שורש ק"ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע"פ האמת שנתאמת לו ולא ע"פ הטענות אם הם מכחישות האמת וכ"כ רשב"א בתשובה עכ"ל סמ"ע) ע' בתשובת ר' משה אלשיך סי' ח' ובתשובת ר"מ אלשקר סי' קי"ט:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
ט״ו
א
(ס"א בהג"ה) אבל אם קרובו בא לדין וכו' הריטב"א למד דין זה מפ' בתרא דכתובות דק"ט והביאו הב"י ויש להקשות כיון דחזינן דנסתתם טענות בעל דין ממילא לאו שפיר עביד והיאך אנן למידין ממנו ואמאי כתב רמ"א להלכה דמהני כבוד קרובו לתלמיד חכם ונראה לפרש דהוקשה לריטב"א כיון דחזינן דבעובדא דכתובות אירע מכסו ממה שעשה ר"ן בדין קרובו של חכם כיון שבע"ד לא ידע כוונת ר"ן אלא היה סבור דדרך חניפות הוא הכא נמי ניחוש בעובדא דשבועות דהבע"ד לא ידע שנעשה כבוד לת"ח בשביל תורתו אלא יסבור דרך חניפות הוא לזה תי' דשאני בחבר עצמו דודאי ירגיש הבע"ד שנעשה בשביל התורה משא"כ שם שבע"ד ידע האמת שלא היה אפילו קרוב דת"ח ע"כ איסתתי' טענתו אבל באמת אם היה קרוב של ת"ח והיה זה ידוע לכל אין חשש סיתום טענות ונמצא שיש חשש סיתום טענות בקרוב ת"ח במקום שאין ידוע לבע"ד שהוא קרוב והו"ל להריטב"א לחלק בזה אלא שהריטב"א האמת נקט דשם ידוע שאינו קרוב כלל ואח"כ כתב ודעת מורינו כו' היינו לסברת ר"ן שהוא הי' קרוב והוא הי' סובר שגם הבע"ד ידע מזה וזה כ"מ אלא דוק' בלא פתחו וכו' וזהו מסברא ונמצא דשפיר פסק רמ"א בקרוב של ת"ח דהיינו במקום שהוא ידוע כן אלא די"ל דע"כ אין למידין לדעת הרמב"ם המעשה דר"נ דהא דכתב בסמוך דין האלמנה קודם לדין ת"ח ובמעשה דר"ן הקדים אפי' דין קרוב ת"ח אפי' בפני יתום כ"ש בפני אלמנה וע"כ לומר דלא קי"ל כר"ן כיון דחזינן דבא מכשול ממנו בסיתום טענות א"כ חולק על הריטב"א דלמד מדין דר"ן וקשה על רמ"א שפסק כריטב"א וכאן לא הביא כלום מדברי רמב"ם ונלע"ד לישב כי יש לדקדק עוד דאחר אותו מעשה אליה אסתלק מן רב ענן וקשה מאי איסור עבד רב ענן דשלח לר"נ שידון לההוא גברא ויש לומר לפי האמת כבוד התורה עדיף אפילו מיתמי אלא דאמרי' מסתמא ניחא לתלמיד חכם עצמו שידון יתום ואלמנה לפניו וקי"ל ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול ובמעשה דרב עון דשלח שידון ר"נ לההוא גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא והוה לישנא יתירא וכי בלא"ה לא היה דן אותו ר"נ אלא ודאי נתכוין לומר שיקדים דינו ומקפיד על כך ש"מ שאינו מוחל על כבודו ורוצה שיעשה לקרובו לפי עיקר הדין ע"כ נענש רב ענן שלא נזהר בלשונו ובא מכשול עי"ז ואם כן לק"מ על הרמב"ם שהוא מדבר בסתם ת"ח שמסתמא מוחל ע"כ וע"כ כ' שמקדימין יתום דמסתמא מקדימין ואומרים שהוא מוחל והכל ניחא בס"ד:
אורים ותומים, תומים
ט״ו
א
להפך בזכותו דעת הסמ"ע דאין בזמנינו דין ת"ח לזה כמו גבי ליטרא דדהבא ולא כ"נ מהב"ח וכה"ג וכ"כ בתשובת שבות יעקב סי' קמ"ד. וכ"נ דבשלמא בליטרא דהבא נאמר המבייש זקן והיינו מומחא לרבים כדכתיב זקני עדה וזה בעו"ה אינו בזה"ז אבל צורב' מדרבנן שפירשו בחור חריף אנשים כאלה ת"ל שכיחים אף בזמנינו ובגמרא אמרינן להפך בזכות דצורב' מדרבנן ולא נזכר בזכות זקן. וח"ו להשפיל כבוד תורה ולומדיה ואדרבה בדור יתום בעו"ה חובה עלינו לסלסל ולרומם הוגי תורה ולעשות חיזוק ביותר כי מאז אשר חדלנו לחלוק יקר וכבוד ללומדי תורה לשמה כראוי מאז פסקו הוגי דת ה' על בורי' ותיפוק תורה כי אין משען ומשענה וחשבו כל אפי שוים כעם ככהן. ולכן יותר יש להתאמץ בזה וכל דכוותיה. ואעפ"י שאין ראיה זכר לדבר מתשובת מהרי"ק סימן כ"ה דכתב דראוי להפך בזכותא דצורבא מדרבנן והיה בזמננו:
ב
אבל אם קרובו כו'. מקור דין זה מריטב"א שהקשה בהא דאמרינן בשבועות דשלח ר"י לר' נחמן עולא חברינו עמיתי בתורה וקאמרינן למה נ"מ שלח ליה לאקדומיה והקשה הא בפ' שני דייני אמרינן דר"נ אקדים דיניה דהאי גברא כי חשב היותו קרובו דרב ענן ואיסתם טענות של כנגדו ולכך לא אשתעי אליהו ז"ל תו עם ר"ע ע"ש. ותי' דת"ח עצמו יש להקדים דינו ואין כאן חשש סתימת טענה דהכל יודעים דראוי לקדם דינו בשביל התורה אבל קרובו לא דיש לחוש לסתימת טענת שכנגדו כעובדא הנ"ל. וכתב לדעת מורי הרב בת"ח אף דפתחו בדינא אחריני יש להקדימו משום ביטול תורה אבל קרוב דוקא בדלא פתחו ע"ש ותפס הרמ"א דעת רבו של הריטב"א לעיקר ופסקו בהגהה ואולם הב"ח וכן הכה"ג תפסו על רמ"א דס"ל הכי דהא לפי רבו של הריטב"א דאף בקרוב יש להקדי' עדיין קושי' הריטב"א במקומו וגם מנ"ל לרבו של ריטב"א הך חילוק דמנין ליה הראיה ולכן דעתם דאף רבו של הריטב"א לא אמרו אלא בס"ד לפי טעותו של ר"נ בהך דכתובות אבל באמת מודה לדינא של ריטב"א דאין משפט קדימה לקרובו של ת"ח ע"ש שהאריכו וכן התשובת שבות יעקב בסימן קמ"ד הסכים לדעתם וכתב דנוסח' מוטעת היה לרמ"א בב"י דפוס קראקי ע"ש. והמעיין בחדושי ריטב"א לכתובות יראה להדיא דרבו של ריטב"א וכ"כ בשם ר"ח אמרו להלכה דקרובו של ת"ח יש לו קדימה קודם דפתחו ליה בדינא. ולכן נראה דלריטב"א דס"ל לקרובו של ת"ח אין קדימה ואסור להקדימו מפני דיש לחוש שיסתו' טענת בעל דין שכנגדו א"כ מה פשעו של ר' ענן דהיה אליהו ז"ל מסתלק ממנו ואי דשלח ליה סתם ונתן מקום לר' נחמן לטעות דיחשוב שהוא קרובו מה בכך הא אף לקרוב אין מהדין להקדימו וכי יעלה ברוח ר"ע ר"נ דהוא דיינא מובהק יטעה בזה ויקדים לקרוב נגד הדין ועכצ"ל דבאמת קרוב של ת"ח יש לו להקדימו קודם דפתחו בדינא ור"נ טעה להקדימו אפילו בפתחו ולכך נסתת' טענתיה שכנגדו כי ראה כי ר"נ נושא לו פנים נגד הדין ומ"מ לא טוב עשה ר"ע שנתן מקום טעות בדבריו שיחשוב ר"נ דהוא קרובו ועל כל פנים יקדימו בדלא פתחו בדינא וזהו נגד הדין ויצא משפט מעוקל ולכך נענש וא"ש. ואי קשה עדיין מנ"ל דגם בפתחו מקדימין לת"ח דלמא חד דינא אי' ליה לת"ח עם קרובו ור"נ דהקדים לקרוב של ת"ח בפתחו הא באמת שלא כדין עשה והך בשבועות דאמרינן לאקדומי היינו בדלא פתחו וי"ל דשם בשבועות אמרינן שלח ר"י לר"נ עולא בריה דרב עלעאי חבירינו עמיתי בתורה וכו' לאקדומי וקשה לו יהיה דאינו ת"ח כלל הא בר ת"ח הוא כדאמרינן בר רב אלעאי כו' הרי דאמר רב והיינו ת"ח וא"כ לו משפט קדימה מן ת"ח דאבא דהרי הוא קרובו ומי לנו קרוב ביותר מבן לאב ומה צורך לשלוח לו דעמיתי הוא בתורה. א"ו דיש הבדל דבת"ח עצמו מקדימין ליה ביותר אפילו בפתחו ליה בדינא משא"כ בקרוב לת"ח ולכך שלח ליה עמיתי הוא בתורה וא"ש. ולדברי ריטב"א קשה כנ"ל מה פשעו של ר"ע כיון דאין לקרוב משפט קדימה כלל. ודוחק לומר דחשב ר"נ הואיל ושלח ליה ר"ע דון להאי גברא מה טיבו של שליחות הזה בלא"ה ידונו והלא ר"נ היה דיין קבוע לדון כל דברי ריבות בין איש לרעהו א"ו דכוונתו להקדימו היותו קרוב ועשה אותו ר"נ לקיים דברי דר"ע ומבלי לעבור פיו וקסמך אמילתא דר"ע ודוחק. ולכן הואיל ודברי ריטב"א דחוקים ודברי רבו מבוארים היטב כמ"ש דברי הרב ודברי תלמיד לדברי הרב שומעין:
והנה יש להבין מה קשיא ליה לריטב"א ויתר מפורשים מהא דפרק שני דייני גזרות דאיסתום טענתא דילמא התם בשביל כך היה כי ידע הבע"ד האמת דאין זה קרובו של ר' ענן ומ"מ ראה כי ר"נ נשא לו פנים להקדים דינו ובשביל כך נסתם טענתו. ועיין בתשובת חות יאיר סימן הנ"ל. וצ"ל דחובה על הדיין כשמקדים דינו לומר לבע"ד הטעם למה עושה כך לסלק התלונה לומר עליו שמעות הדין וא"כ יפה הקשו אילו ידע הבע"ד שאין זה קרובו דר"ע כשאומר להם ר"נ הטעם היה לו לומר לו ולהוציאו מספק ולומר טועה אתה שאין זה קרובו ואי דגם הבע"ד חשב דהוא קרובו של ר"ע יפה הקשו א"כ אין כאן חשש סתימת טענות כלל:
ג
מקדימים דין יתום כו' לדין ת"ח הקשה הכ"מ וכן הד"מ דהא ר"נ הקדים קרובו של ת"ח ליתום ומכ"ש דהדין להקדים דינו של ת"ח בעצמו. ותי' המפורשים וכן הלח"מ דזהו היה הטעם שהיה נסתם טענת הבע"ד כי ראה ר"נ נושא פנים להקדים לדין יתום שלא כדת (וגם בזה צ"ל כמ"ש דהיה ר"ן מודיע לבע"ד טעם ההקדמה משום דהוא קרובו דר"ע וכמש"ל בריטב"א) אך לפ"ז אין ראיה לדינו של הריטב"א ורבו די"ל אף בפתחו ליה בדינו מקדמים רק שם נסתתם טענתו מטעם אחר הואיל והקדימו ליתום וא"כ קשה על הרמ"א דהביא הך חילוק דריטב"א בין פתחו ללא פתחו וכאן הניח בסתם דברי הרמב"ם מבלי הגהה כלל. ואפשר לומר תי' אחר בדברי הרמב"ם דס"ל לרמב"ם ודאי כשיש ב"ד א' בעיר ובאי' היתום ות"ח אז ליתום דין קדימה ועשה דיתום אלים מעשה דת"ח ות"ח חייב למחול נגד היתום דלא שייך בי' מחילה אבל כשיש שני ב"ד בעירם וב"ד אחד פסולים מחמת קורבא לת"ח פשיטא דיש להב"ד השני להיזקק לדינו של ת"ח והיתום ילך לב"ד השני ומתקיימים שני עשה בשוה כי היתום הולך לב"ד זה והת"ח לב"ד אחר ולכך בעובדא דפרק שני דייני גזרות דהא היה רב ענן דיין קבוע ומתחילה בא לפני רב ענן לדון רק הואיל ופסלהו הלך לפני ר"נ ור"נ חשב כי הוא קרובו וא"כ אקדמיה מקמיה יתום ויתום ילך למשפט לפני ר' ענן וקיים ירא שמים יוצא ידי שניהם וא"ש. אך לפ"ז צ"ל לשיטת הרמ"א דהך דיתום קודם לת"ח לא למדו הרמב"ם מהך דעובדא דר"ע ור"נ רק ממקום אחר. דהא כאן צ"ל דסתימת טענתו לא היה בשביל כך דהא שלח ליה ליתום לב"ד אחר. ובהכי ניחא נמי דהשמיט הרמב"ם הך דינא דקרובו של ת"ח יש לו משפט קדימה משום דס"ל דהוא דין טעות של ר"נ כדעת הריטב"א הנ"ל וכמש"ל והא דאקדמיה ליתום לק"מ כמ"ש ששלחו לב"ד אחר. עוד אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל אף דשניהם עשה דיתום ודת"ח מ"מ על הת"ח למחול נגד היתום וזהו מדת ת"ח נוחי דעת להקדים אומללים ולחזק לבבות כושלים והיא כבודם ותפארתם משא"כ היתום דלאו בר מחילה כמש"ל אך זהו לת"ח עצמו אבל לס"ד דקרובו של ת"ח יש לו ג"כ קדימה משום כבוד החכם א"כ לא שייך כאן מחילה דת"ח אינו פה למחול כבודו והקרוב אינו בגדר למחול כבוד קרובו ולכך יש לו משפט קדימה ליתום ולכך ר"נ דטעה כמ"ש הריטב"א והוא דעת הרמב"ם כמ"ש וחשב דיש לקרוב קדימה אף בזה יפה עשה שהקדימו ליתום כמ"ש אבל כיון דלא קי"ל בזה כר"ן דאין לקרוב קדימה משום סתימת טענה אף זהו להקדים ליתום ליתא דת"ח מחויב למחול נגד יתום כמ"ש. ועי"ל דהרמב"ם ספוקי מספקא במה היה טעותא דר"נ אי בשביל שהקדים ת"ח ליתום או שהקדים אף קרובו של ת"ח ולזה באמת אין קדימה ולכך חשש להחמיר שלא יהיה ח"ו סתימת טענת בע"ד ויצא משפט מעוקל והשמיט דיש לקרוב קדימה וגם פסק להקדים ליתום לחוש לכל שני סברות. (ובאמת נראה דהרמב"ם דהשמיט הך דינא של קרובו ת"ח דס"ל דוקא ת"ח משום שלא יבטל מלמודו ולא קרובו או שלוחו דהא בזה לא שייך ביטול תורה ואין לדבריו מהא דאמרינן בנדרים דף ס"ב דמנלן דת"ח שרו ליה תיגרא ברישא דכתיב בני דוד כהנים מה כהן נוטל בראש אף ת"ח נוטל בראש ומייתי עליו וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וקשה למה השמיט הך דסליק מיניה לפתוח דינו בראשון אלא ודאי דהעטרה לכהן יהיה בדבר שבקדושה ומה דבר שבקדושה יש בהקדמת דברי ריבות ולכך השמיטו הגמרא אבל לת"ח ילפינן על כל פנים בהיקש דלדבר שבקדושה יש לו משפט קדימה ולגבי ת"ח הוי הקדמת משפט דבר שבקדושה שלא יבטל מלמודו ובהכי ניחא הרמב"ם דס"ל וקדשתו דאורייתא כמ"ש בהל' כלי מקדש למה השמיט הך דכהן קודם במשפט לישראל בשלמא אינך מחברים י"ל דס"ל דהוי מדרבנן ובקצתם אמרו ובקצתם לא אמרו והא דהקשה המ"א סימן ר"א הא בגמ' אמרינן דאורייתא י"ל דס"ל ה"מ בזמן הבית וקרבן כדכתיב את לחם וכו' אבל לאחר חרבן בעו"ה בטלה קדושתן של תורה וכ"כ בהגהת מרדכי גיטין בשם ר"ת דבזה"ז אין קדושת כהנים דאין בגדיהם עליהם היינו אין ראוי לבגדיהם אבל לרמב"ם קשיא ולפי מ"ש ניחא דכל הקדושה הוא מבלי לבטל מלמודו וכ"כ הרא"ש בפי' לנדרים ע"ש. מיהו י"ל ג"כ הטעם דלכך לא כתבו מחברים הקדמת כהנים דאין כהנים כהני חוס רק כהני חזקה וכמ"ש מהרי"ו והמ"א ומה דהקשה הרב בעל ח"י בהשמטה הא סוקלין על החזקה וא"כ מ"ש כהני יחוס או כהני חזקה ע"ש ולק"מ דהא בגמ' העיד דד' אלפים עבדים נתערבו בכהנים ואליהו בא לטהר בני לוי כמבואר בג' דפ' י' יוחסין ורמב"ם סוף הל' מלכים ואם כן ברור דיש בהן מהתערבות דאל"כ מה צריך צירוף וא"כ אתרע חזקה דהא ה"ל בהו אינשי דליכא כהני וא"ש. אך מכל מקום הרמב"ם שהביא אפילו הלכתא למשיח סביר' ליה כמ"ש ודוק. והנה בתשובת ח"י הנ"ל דעת השואל דכל הקדימות הללו הכל אמורים בתובע אבל בנתבע לא כי מה תועלת יש לו בהקדמה ודעת הרב בעל ח"י ס"ל דאף לנתבע יש תועלת בזילותא דבי דינא ובלוי זמן בהמתנה. ובתשובת שבות יעקב סי' קמ"ד הסכים לשואל והביא ראיה מלשון רש"י יבמות דף ק' דמקדמינן לאשה מאיש פי' רש"י שהיא תובעת בעל דינה. ומלבד דהוא דקדוק קליש כנר' שם אף גם עדיין י"ל בת"ח שיש בו ביטול תורה כמש"ל בשם ריטב"א אף ת"ח הנתבע יש לו קדימה משום ביטול תורה. אמנם נראה לענ"ד ראי' מהך דשבועו' דשלח ליה עולא חברינו עמית בתורה וכו' למה נ"מ לאקדומיה אי נמי לשודא ופי' התו' בשם ר"ת דשכנגדו היה גם כן ת"ח ולכך שלח ליה לשודא שיהיו שניהם בגדר א' ע"ש וזהו ברור דלא יחלקו הנך תרתי למשרי תיגרא או לשודא במציאות איך היה מעשה דגמ' מעשה ידע וחזי איך היה אם שכנגדו היה ת"ח או לא רק גמ' קאמר בכוונתו או שהיה בשביל קדימה או אם יקרה במשפט שודא בשביל כך שלח ליה אבל בגוף הדבר לא יתכן שיש בגמ' ספק ואם כן קשה מה צורך לשלח ליה שהוא ת"ח בשביל הקדמה הא בלא"ה יש קדימה מפני ת"ח שכנגדו ועכצ"ל דכשנגדו היה נתבע ולנתבע אין משפט קדימה וא"ש. והא דהקשו התו' שם דהמ"ל להפוכי בזכות ולק' הא אף שכנגדו הוא ת"ח די"ל דקושית התו' לשיטת רש"י דלא ס"ל שהיה שכנגדו ת"ח או שלא יהפך בזכות הנתבע שהוא ת"ח ושלח ליה שהוא גם כן ת"ח ואם כן חוזרים שניהם להיות שוים. ובזה יש אפשר ליישב קושית הריטב"א דהקשה הא הוי סתימת טענה דבשני ת"ח לא שייך סתימת טענה דידע הנתבע ת"ח שיש לחלוק כבוד לתורה וצ"ע:
אורים ותומים, אורים
ט״ו
א
שבא לפניו תחילה פירוש שעמד עצמו לפני דיין והדיין הכין עצמו לשמוע טענתו:
ב
להפך בזכותו. וכתב הסמ"ע דכמו דאין ת"ח בזמנינו לענין קנס ליטרא דדהבא כן לענין זה. ועיין תומים דכתבתי דליתא דלענין זה אף בזמן הזה חובהעל הדיין לעשות כן בלי הבדל:
ג
אפי' כבר פתחו בדין כו' דעיקר דאין להקדים דין שבא לפניו מאוחר נלמד מקרא כקטן כגדול תשמעון דאם שמע תחילה משפט קטן לא יקדים לו משפט גדול שיבוא אחריו וזהו אם כבר שמע משפט הקטן אבל כ"ז שלא שמעו אינו מהקרא שאסור להקדים המאוחר רק חז"ל אמרו גם בזה אם כבר בא הראשון יש להקדימו ולכך בפתחו לו שהוא מהתורה אינו לבטלו כי אם בבוא ת"ח עצמו דיש לו עשה דכבוד התורה ודוחה אבל לא קרובו דלית בי' עשה. אבל אם עדיין לא פתחו דאינו רק אזהרה דרבנן הן אמרו והן אמרו אפי' קרובו של ת"ח יש להקדימו משום כבוד התורה סמ"ע. ועיין תומים שכתבתי מהיכן יצא לרבו של הריטב"א דעת זו וישבתי כל מה שהקשו עליו:
ד
צריכין לדון אותו וכו' עיין תומים שהעליתי דיש לדיין לומר לבע"ד הטעם למה מקדים הדין כדי שלא יהיה לו תלונה על הדיין ע"ש:
ה
דין היתום לאלמנה דכתיב ראשון בקרא שפטו יתום ריבו אלמנה סמ"ע:
ו
ודין אלמנה קודם לת"ח. ומכ"ש דהיתום קודם לת"ח ועיין תומים מ"ש בזה ליישב דלא תקשי לרמב"ם מגמ' וגם למה השמיט הך דין דיש להקדים קרובו של ת"ח. ועיין בתשובת חות יאיר סי' קכ"ד דנחלקו אם כל הקדימות שייכים אף אם הנתבע ת"ח וכדומה או לא דהכל תלוי בתובע ועיין תומים שעשיתי סמוכים לדעת האומר שהכל תלוי בתובע וכתב מהרש"ל בתשובה סי' כ"ד דגם לאלמנה מחויבים להפוך בזכותא כמו לת"ח וכתב הב"ח אפילו לא בא ת"ח בעצמו רק שלוחו ומורש' שלו לב"ד ג"כ יש להקדימו ונראה אם כבר פתחו בדין אחר אין להקדימו דרבו של ריטב"א נתן טעם דלכך בת"ח אפי' פתחו ליה משום דביטל הת"ח מלימודו וזה לא שייך אם אין הת"ח בעצמו שם:
ז
ודין האשה קודם לדין האיש אבל אינה קודמת לת"ח דוקא אלמנה דאי' בי' אלמנה לא תענון אבל באשה דאינה אלמנה דאין בי' רק טעם דזיל' לה וזהו עשה דכבוד התורה ודאי עדיף וכ"כ הב"ח ועיין כה"ג:
ח
ידרוש ויחקור בו היטב וכן אם בא לפניו שטר ונראה שיש בו רמי' ג"כ מחויב לדרוש ולחקור אע"ג דקיי"ל עדים שחתמו בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד מ"מ בדין מרומה צריך דו"ח לברר האמת מהרי"ק וסמ"ע:
ט
ומ"מ אין דינו כו' עיין לקמן סי' ל' מ"ש בזה כי שם מקומו:
י
והרי הן דברים מסורים ללב פי' אם מרגיש הדיין בלבו שיש כאן צד רמי' לא יתנצל לומר איני מרגיש רמי' וחושב אני שהדברים כהוייתן כי בוחן לבבות יביאו במשפט על כל דבר נעלם שהבחין שיש בו רמיה ומ"מ למראה עינו שפט סמ"ע:
יא
וכשהיה רואה הרא"ש כו' הקשה הסמ"ע הא לעיל אמר וידון אותו מי שלבו שלם ואיך כתב שאין לשום דיין להשתדל בזה והטור באמת היה גירסא שלו ידונו מלכו של עולם אבל לגירסת הש"ע קשה. ונראה לומר אם דיין מומחה ומובהק בדורו מסתלק מי הוא אשר יעיז ויאמר לבבי יותר שלם וזך לברר האמת מהשקר וערמה והוא עזות וחוצפא ויהור' ולכך אין רשות לדיין לדון בזה וזהו בענין הרא"ש שהיה שלם ומובהק בדורו ורב רבנן וא"כ יפה היה כותב שאין רשות לדיין לדון אבל דיין פשוט שאין מפורסם ומובהק בדורו אם מסלק עצמו ובא רעהו הגדול ממנו וחקרו היטב ואומר זך לבבי לדון בזה מה"ת לא ידון ולכך נאמר והדבר מסור ללב דהיינו מי שלבו יותר שלם יוכל לדון ותלוי בזכות הלב ובחינת השכל:
יב
אבל כשהנתבע רמאי. דין זה כת' הר"ם והרא"ש לתרץ קושיא התו' דבפד"מ אמרינן דבדין מרומה צריך דו"ח ואילו במס' שבועות אמרי' מדבר שקר תרחק היינו דין מרומה ותי' לחלק בין תובע לנתבע דאם יסלק הדיין בדין מרומה של הנתבע יהיה חוטא נשכר. ואילו מדברי הרמב"ם נר' דס"ל תי' אחר דלכתחילה צריך דו"ח לברר הדבר ואם אחרי החקירה ודרישה נתברר לו שהדין מרומה יסלק עצמו. וא"כ המחבר בסעיף ג' העתיק לשון הרמב"ם לא היה לו להעתיק בסעיף ד' דינו של הר"ם והרא"ש ואפשר דס"ל למחבר דשניהם אמת בסברא אף שאין לדין אחד מהם ראיה מקושיא הנ"ל מ"מ שניהם מסתברי בסברא סמ"ע:
יג
באומדנא דמוכח כו' וכן אם אין הנתבע רוצה להשיב לדיין על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר השקר כ"כ הרא"ש בתשובה הביאו סמ"ע וש"ך:
יד
ומשרבו בתי דינים כו' אבל מ"מ יש לדון ע"פ האמת שנתאמת לו ולא עפ"י הטענות המכחישות האמת מהרי"ק והביאו הסמ"ע:
טו
וכן אין מוציאין מן היתומים הוא הדין הנאמר לקמן בסי' רצ"ו דמי שמת ונמצא בעזבונו כלי כסף דלא אמיד בי' ובא א' וטען שהפקידו בידו ונתן סימנים והוא לא רגיל בבית זה שמת עד דנימא דראה בהכלי הסימן מחזירין למפקיד עפ"י אומדנא זהו מדינא דגמ' אבל עכשיו שנתמעטו הלבבות אין מחזירין בזה. וכתב הסמ"ע הואיל והרי"ף והרא"ש הם העתיקו הך דינא דלעיל ש"מ דקאי להלכתא אף בזמן הזה. ולכך תמה על רמ"א שהשמיט דעתם ולא כתב וי"א. ונ"ל דס"ל לרמ"א דלכך הביאו הרא"ש ויתר פוסקים שהיו אחרי הרמב"ם לא שיחלקו אהרמב"ם בזה מה שהעיד שהיה בזה הסכמת חכמי דור ותקון לצורך שעה רק אף לרמב"ם אי עשה הדיין כן והוציא מיד יתומים אין כאן טעות לא בדבר משנה ולא בשיקול הדעת וקם דינא ופטור הדיין כי כתורה עשה כפי הנאמר בגמרא אף שהסכימו שלא לעשות. ולכך הביאו הרא"ש כי על כל פנים נ"מ לדינא אף בזה"ז. ובהכי ניחא דפסק הרמב"ם גופי' בפ"י מהלכות נחלאות דאין להלוות מעות יתומים על כלי שיש בו סימן דלמא שכיב הלוה והוא לא אמיד ויבא אחר ויטלנו בסימן ולא כתב דבזה"ז יש להלוות דהא עכשיו אין דנין דין זה ואין נותנים לזה דנתן סימן באומד (ועיין לקמן ס"ס רצ"ו) ולפמ"ש ניחא דכיון דאי עשה הדיין כן והוציא מה שעשה עשה אין לנו לסמוך בשל יתומים על זה וחוששין לכך כי לכל החששות חוששין בשל יתומים וא"ש:
טז
שאחד גוזל חבירו ולא יכול להוציאו ממנו בדין כו' פי' דשורת הדין לשלם רק לרב אלמותו א"א להוציא או שעושה דחיות מבלי לירדן לדון עם שכנגדו ואם תנשא לאחר יהיה אחר כך קשה להוציא כמו שהיה עובדא בתשובת פסקי מהראי' סי' ר"ס ורס"א ע"ש. וע"ז עבדינן לכך אבל אם א"א להוציא מחמת שאין ביד ב"ד לברר כי אין לנו כח לפסוק אומדנא וכמ"ש הרמב"ם פשיטא דאין לו לעשות כזה למחות מבלי להנשא וכל כיוצא בזה דאין לך כפייה גדולה מזה וא"כ היינו שב"ד מוציאים באומדנ' וכמ"ש הרא"ש גבי דיני קנסו' דלא משמתינן בזה"ז דהיינו מוציאים בדין ומכ"ש באופן זה דהוא יותר חמור משמתא:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
ט״ו
א
סעיף ב' היו לפניו דינים הרבה וכו' נ"ב. הנה הטור הביא בשם הרמב"ם דאלמנה קודם לת"ח. ותמהו עליו דבש"ס פ"ב דכתובות מוכח כן לדין יתום ת"ח קודם וכבר הקשה כן הד"מ ע"ש ובמפורשים ולדעתי נראה דא"ש בפשיטות דע"כ אין חיוב להקדים דין יתום רק באם התובע הוי יתום דאז כיון דאינו בר דעת לעמוד על נפשו לכך אם יראה שדוחין אותו יהי' נפשו עגומה שיאבד מעותיו כי יסבור שאין הב"ד רוצין על הזדקק לו לכך מחויב להקדים דין יתום שלא יסבור שאין רצון הב"ד להזדקק לדינו אבל באם היתום הוי הנתבע אין חיוב להקדימו. דבזה אין צער ליתום. כי אדרבא אם לא יזדקקו לו יפטור בודאי. כי כל עוד שאין הב"ד מוציאין ממנו הוא פטור ומה צער הוי לו אם לא יזדקקו לו לכך אין חיוב להקדימו ולכך א"ש דהרמב"ם מיירי אם התובע ת"ח: וגם היתום והאלמנה התובע לכך הם קודמין לדין ת"ח. אבל בש"ס מיירי דהו"ל דינא דיתמי היינו דהיתומים היו נתבעים לכך בזה דין ת"ח קודם. ומה דנקט הש"ס דינא דיתמי ונקט הנתבעים ולא התובעים היינו דלרבותא זו עצמה דבנתבעים ת"ח קודם לדין יתום ואין חייב בזה להקדי' היתום וז"ב ונכון מאד ושוב הראו לו שבאו"ת הביא בשם שו"ת חות יאיר ושו"ת שבות יעקב שמחלק כן בין תובע לנתבע. ות"ל שכוונתי לדעתם בזה: באותו סעיף. היו לפניו דינים הרבה וכו'. נ"ב לכאור' קשה לי למה סתמו כל האחרונים וראשונים ולא ביארו באם א' הוא כהן. צריך להקדימו תחלה ולדון דין שלו תחלה כמו דמקדימין דין של ת"ח ובפרט בכהן כיון שאחז"ל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו' וא"כ להתחיל בדינו תחלה הוי בכלל ולפתוח ראשון וכמדומה לי שראיתי כן באיזה ספר שמפרש כן באמת מ"ש הש"ס לפתוח ראשון היינו לענין דין שצריך להקדים דין של כהן תחלה. ואף בלי פירוש זה נראה דמוכח להדיא מן הש"ס נדרים דס"ב. דקאמר שם שרי ליה לצורבא מרבנן לומר צורבא מרבנן אנא שרי לי תגראי ברישא שנ' ובני דוד כהנים היו. מה כהן נוטל חלק בראש אף ת"ח וכו'. א"כ מוכח להדיא דלא נשמע דדין של ת"ח ראוי להקדים רק מכח דנקרא כהנים וכהן נוטל חלקו בראש א"כ מכש"כ בכהן ממש דיש חיוב להקדימו לדין של אחר. וא"כ כיון דכולם פסקו דדין של ת"ח ראוי להקדי' מכש"כ דין כהן כדמוכח להדיא בש"ס וצ"ע על ?כלם למה לא ביארו דכן הדין בדין של כהן וישראל שצריך להקדים דין הכהן ולדינא נראה כמ"ש. ובפרט דכן פריך שם בש"ס וכהן מנ"ל. משמע דגם בכהן חייב להשרות תגראי ברישא. ואדרבא עיקר דין ת"ח נצמח מכח דנקרא כהן כמ"ש בש"ס וצ"ע. ועי' מ"ש בחידושו ביו"ד ה' מילה לענין מילת כהן איזהו קודם. ואפשר לומר דלכך השמיטו זה משום דאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה כמ"ש המג"א באו"ח סי' רי"ש אך א"כ הרי גם דין ת"ח אינו נוהג בזה"ז ועדיין צ"ע:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5