שולחן ערוך, חושן משפט ט״ז: כמה זמן נותנין להביא ראיה ודין הטלת חרם ובו ה"ס: – עם 18 מפרשים

א

כמה זמן נותנין להביא ראיה ודין הטלת חרם ובו ה"ס:
אמר אחד מבעלי הדין יש לי עדים להביא נותנין לו זמן ל' יום ולאחר ל' יום פוסקין הדין (וצריך לשלם) (מרדכי ס"פ ז"ב) ואם מביאן אחר כך יסתור הדין ואם גלוי וידוע לב"ד שפלוני ופלוני הם עדים בדבר והרחיקו נדוד נותנים לו זמן עד שיוכל להביא: וה"ה אם ידוע לב"ד שיוכל לברר דבריו תוך שלשים אין נותנין לו זמן לבטלה (ב"י בשם הריטב"א) וע"ל סי' צ"ח סעיף ד':

ב

הא דיהבי זמן שלשים יום דוקא כשתבעוהו תחלה בלא ראיה וחייבוהו ב"ד שישבע וזה טוען יש לי ראיה ואינה מצויה עתה בידי ואיני רוצה לקבל שבועתו אז נותנין לו זמן שלשים יום אבל אם טען תחלה יש לי ראיה ואינה מצויה עתה בידי מה צורך ליתן לו זמן לכשיביא ישיב לו הנתבע וכל זמן שלא יביא לא ישיב לו טענה ואם חזר ואמר אין לי ראיה ישיב לו בלא ראיה יש מי שאומר שנשבע ונפטר ואינו נאמן להביא עוד ראיה: הגה ואם הנתבע מבקש זמן כדי להשיב על טענת התובע אם נראה לב"ד שאינו אלא דחייה אין נותנין לו זמן וצריך להשיב מיד אבל אם נראה לב"ד שצריך זמן כדי לחשוב ולשים לבו על דברים שבינו לבינו נותנין לו זמן כפי הצורך (ב"י בשם תשו' הרשב"א) אבל אם כתוב בשטר שיפרע לו בלי דחייה כל תנאי שבממון קיים (ב"י בשם הריטב"א):

ג

טען אחד מבעלי דינים יש לי זכות בעדים או בראיה ואיני יודע ביד מי הוא חייב הדיין להטיל חרם על כל מי שיודע לו זכות בעדים או בראיה שיודיע לדיין אפי' אם הזכות של העדים והראיה יודע בהם מי שכנגדו חייב להגיד: הגה וע' ל' סי' ע"א סעיף ז' וח' כיצד נותנים חרם וע' ל' סי' צ"ב סעיף ו' אם טוען שכנגדו הוא פסול לישבע אם נותנים חרם על זה:

ד

האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו אם הלה מודה שיש לזה בו זכות חייב להוציאו בב"ד וב"ד יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו אבל אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה אין מחייבין אותו להראות שטר לשום אדם אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם לכל מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו מי שיראנו יחרים ואם טען זה בודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו:

ה

המוציא שטר על חבירו והלה טוען שיש בו זיוף ושאל שיתנו לו הטפסת השטר כדי לדקדק בו נותנים לו אע"פ שכתוב בו בלא טפיסת טופס מזה השטר:

א

אחד. פירוש בין נתבע בין תובע דכשהנתבע רוצה לישבע על תביעתו והתובע אינו מניחו כי אמר שיש לו עדים אז נותנין לו זמן ל' ולא יותר והא דכתב מור"ם בסי' כ"ד בהג"ה דכשהתובע אינו רוצה שישבע לו עכשיו שומעין לו הא התם נמי קאמר דאי זילי נכסי דנתבע ע"י זה שומעין להנתבע מיהו ל' יום ממתינין לתובע מאחר שטוען יש לי עדים שהוא כדברי ובסי' כ"ד מיירי שאינו טוען שיש לו עדים משום הכי בזילי נכסי נשבע לו מיד והא דנותנין זמן שלשים יום היינו בסתם בני אדם אבל בגברא אלמא יתבאר לקמן סי' צ"ח. סמ"ע:

ב

דיהבי. פי' אתובע קאי וקאמר הא דנותנין לו זמן ל' יום ולא יותר דוקא כו' אבל בנתבע אין לחלק בהכי. סמ"ע:

ג

שבועתו. כתב הסמ"ע אע"ג דיכול להביא עדים או ראיה גם אחר השבועה ולסתור דינו כמ"ש בס"א י"ל דסבר שמא לא יהי' הראיה כ"כ ברורה ומ"מ ע"י ראיה שיביא יודה לו הנתבע או הב"ד יחמירו בשבועתו או יהפכו השבועה משא"כ כשכבר נשבע והב"ח והט"ז תרצו בענין אחר ע"ש:

ד

מצויה. וכן הדין מי שטען שאבד שטרותיו באונס הגזירה ולריחוק המקום א"א לו להביא ראיה. סמ"ע בשם הריב"ש:

ה

שאומר. כתב הסמ"ע דכל מקום שמצא המחבר דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקים אף שאין בו פלוגת' כתבו בשם יש מי שאומר וכן מוכח בדברי המחבר בהרבה מקומות עכ"ל:

ו

להשיב. ע"ל ר"ס כ' אם יכול לחזור ולטעון כשנתנו לו זמן לטעון ולא בא וכן אם קבעו לו זמן וטען שנתן זכותו לאחר אם א"א להודיעו פוסקים הדין שלא בפניו וע"ל ס"ס י"ח. סמ"ע:

ז

דחייה. כתב הש"ך דבתשובת הריטב"א שבב"י אי' בזה"ל אם כתוב בשטר שישלם לו לזמן הקצוב בלי השמטה ובלי תביעת שום זמן ב"ד תנאו קיים והרב קיצר בדבר וע"ל סי' קכ"ט ס"י:

ח

שכנגדו. צ"ע דלקמן סי' כ"ח ס"ב בהג"ה כשנותנין חרם אחר עדות כתב הרמ"א דאין החרם חל על הקרובים ושכן עיקר וכאן סתם המחבר דשכנגדו חייב להגיד ולא כתב הרמ"א כלום ונראה דכאן ר"ל שמונח ביד שכנגדו שטר שכתוב עליו זכותו או שהוא יודע מי הן העדים היודעים זכותו על זה חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדים משא"כ כשנותנין חרם על מי שיודע עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה אין הקרובים בכלל החרם דאינן ראוין להגיד. סמ"ע:

ט

כשאין. ואם אמר איני יודע אם יש לך זכות בו כופין אותו להוצי' לראותו לבדוק בו אם ימצא שם כתוב זכותו גם אם טען הלה שאבד השט' מחרימין חרם סתם ואם זה טוען ברי שיודע בודאי שיש אצלו שטר שיש לו זכות בו הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ונאבד ממש ול"ד שטוען נאבד דה"ה אם טען לא הי' לי שטר כזה מעולם וזה טוען ברי לי שיש בידך שטר כזה דנשבע ומש"ה לא כתב המחבר לקמן ס"ס ס' כלום דסמך אמ"ש כאן ודלא כמשמעות ד"מ דלקמן עכ"ל הסמ"ע וע"ש:

י

נותנים. כתב הסמ"ע דבנ"י איתא שהטוען לחבירו שיתן לו טופס משטרו שמוצי' עליו כ"ע מודים שיכול בעל השטר לומר אתה רוצה לבקש עלי עקיפין של שקר על השטר שלי כדי להפסידני וזו טענה גדולה היא כו' ונ"ל דהמחבר ס"ל דבטוען זיוף יש בתוכו שאני וכן חלקו הב"י ומור"ם בהדי' בסי' ס' ודקדקו כן מלשון הרא"ש אבל לענ"ד נראה לדקדק איפכא שכתב דדוקא לכתוב טענת הנתבע אצל טענת התובע אמרו בגמ' שיש קפידא דמתוך שטענות חבירו מצויות אצלו ורואה אותן בכל שעה מחפש תחבולות לבטל דברי אמת של חבירו משא"כ בהטפסת השטר הרי דלא חילק ליכתב דהיינו דוק' בטוען טענת מזוייף ש"מ דבכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכותו מתוך השטר נותנין לו כו' ע"ש אבל הש"ך כתב דהב"ח הסכים לדעת המחבר דבלא טענת זיוף אין נותנים הטפסה וע' בתשו' ר"ל ן' חביב סי' צ"ז:

א

א) ל' הטור מימרא דרבא וכו' ואי אמר נקט לי זימנא וכו' ב"ק קי"ב ע"ב וכמ"ש הרא"ש מדלא פי' התלמוד שיעור זה הזמן מסתמא ל' יום

ב

ב) ממשנה סנהדר' דף לא ע"א וכרשב"ג:

ג

ג) וכ"כ הרא"ש כלל פ"א סי' ב':

ד

ד) וכתב עוד שם שאם יש לשכנגדו הפסד בזה צריך להביא ראיה תוך ל' יום סמ"ע בשם ד"מ שהביאו

ה

ה) שם בשם ה"ר ישעיה:

ו

ו) שם בשמו מסיפא משנה דלעיל א"ל הבא עדים אמר אין לי עדים וכו' וכ' הב"י שיש לדחות דשאני הכא וכו' ע"ש לכן כתבו בשם י"א

ז

ז) שם בשם תשובות אביו הרא"ש כלל ו' סימן ט"ז:

ח

ח) הרשב"א בתשוב' ופי' בסמ"ע כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו מס"ג:

ט

ט) טור בסוף סי' ס' בשם הרמב"ם בפ"ה מה' טוען וכשזה הורו רבותיו וכ' ה"ה זה דבר ברור ויש בפ' גט פשוט סמך בגמ' (דף קס"ח ע"א):

י

י) מדברי תשובת הרא"ש ותשובת הרמב"ם בכלל ס"ח סי' כ' הביאו הב"י בסוף סימן ס'

יא

(ר"ל שיתן לו טופס משטרו שמוציא עליו הלה במלה)

א

שלשים יום. מהא דב"מ קי"ח א':

ב

וצריך לשלם. כנ"ל בסי' י"ד ע"ש:

ג

ואם גלוי. עב"ק מ"ו ב' ושם תוס' ד"ה שאין נזקקין וי"ל כגון דשמעון כו':

ד

וה"ה אם. מדקא' ואם אמר קבעו לי זימנא כו' בסתם ש"מ הכל לפי ראות עיני הדיין:

ה

כל תנאי. ב"מ סוף פ"ז וכתובות פ"ה:

ו

חייבי הדיין להפרישם מאיסור אם לא יגיד כו' וכמ"ש בב"ק נ"ו א' פשיטא דאורייתא הוא כו':

ז

אפי' אם. להפרישו מגזילה וכמ"ש אי לנפשיה ממונא כו' וע"ש בתוס':

ח

חייב להוציא. ב"ב קסח א' דכ"ע כופין כו':

ט

אבל אם. ואם כו'. כדין כל טענה וכפירה:

א

(סמ"ע ס"ק ח') כן מוכח כו' בכמה מקומות. נ"ב וכ"כ בסי' כ"ו ס"ק י"ג:

א

סעיף ב' בהגה (בלא דחיה עש"כ סק"ו) מ"ש הש"כ ז"ל שהרב ז"ל קיצר משמע כוונתו. שלשון בלא עיכוב [בהגה איתא בלא דחיה] אינו מכריע נגד זמב"ד ויד בעה"ש על התחתונה ויכול. להיות כוונתו שלא ישמיט א"ע מלבוא אל הב"ד. ואולי צ"ל בלא השמטה ובלא זמב"ד. כיון שיש זמן ב"ד בהטענות לברר ויש זמב"ד להכין מעות כבסי' ק' שייך זיל הכא קמדחה לי' לומר שלטענות יהי' זמן ב"ד ורק להכין מעות לא יהי' זמן ב"ד וגבי ההכנה אח"כ יאמר שאולי קאי השטר רק לגבי הטענות ויתור לישנא בלא השמטה תורה דקאו על ב' זמני ב"ד אך מ"מ אינו מספיק ויכול לומר שבלא השמטה הוא רק הבטחה מלהשמיט את עצמו מלבוא להב"ד במה שיכולים לומר אמתלא כפי הש"ע. ואולי בלא זמן ב"ד היינו מפורש בלא זמני ב"ד דקאי על שניהם. ובלא השמטה היינו מלבוא להב"ד. וי"ל דל"ש בכך מה שכשאין תועלת בהתנאי עי"ז לא שייך יד בעל השטר על התחתונה. כי י"ל כיון שאין אדם עושה את עצמו ברצון מסופק כשיטעון דקאי על ההכנה לא יוכל אח"כ לטעון דקאי אטענות מה שאין כן כשאומר שמסופק שייך יד בעל השטר על התתתונה זיל הכא כו' ואם על לבוא לב"ד ל"ש לפרש השטר ובלא עיכוב יש לפרש למעט זמן ב"ד דהכנה וכשכתב ג"כ בלא זמן ב"ד ממעט ב' זמני ב"ד וכן בלא השמטה הו"ל שוה כלשון בלא עכוב. ואולי בלא שום זמן ב"ד מועיל למעט ב' זמני ב"ד. וכן בלא שום עכוב. וגם אם צ"ל מיעוט גם על השמטה מלבוא לב"ד. אולי מועיל בלא שום עיכוב בעולם וכשכותב בלא עיכוב ובלא השמטה ובלא זמן ב"ד מועיל למעט כל ג' עיכובים הנ"ל: והאורו"ת ז"ל כ' על לשון הש"כ ז"נ הנ"ל דהיינו מצד שי"א בסי' ק' שאין מועיל מ"ש בשטר זמ"פ ולשון הסמ"ע ז"ל בסי' ק' משמע שרק זמ"פ אין מועיל מה שאין כן כשכתב בלא עיכוב מועיל לכ"ע גם הסברא שכ' האורו"ת ז"ל מצד שכיון שי"ל שימצא שובר אין מועיל השטר לא שייך כן רק לגבי טענות שבסי' ט"ז שי"ל שכוונת השטר שכשיגיע ממנו לשלם לא יעכב מה שאין כן לגבי בירור שלא יצטרך לשלם שאם יש שובר על השטר הרי נעשה השטר כדלתי' וכמו שאין מועיל נאמנות נגד טענות מזויף וי"ל שגם אם ופירש בלא זמב"ד בטענות מ"מ אין מועיל נגד טענות שימצא שובר שהשטר נתבטל. מה שאין כן לגבי זמן ב"ד שבסי' ק' למה לא יועיל תנאי שלא יהי' זמב"ד להכנת ממון. ולא שייך בכך תנאי שקצתו בטל כולו בטל כי על מה ששייך התנאי הוא קיים. ובסי' ק' הכוונה רק מצד שהזמן פרעון אינו ממעט זרי ב"ד רק הוגבל שמקודם לא יתבענו גם בינו לבין עצמו מה שאין כן כשכתב בלא זמן ב"ד מועיל וכמ"ש הסמ"ע ז"ל שם. וכיון שכ' הריטב"א ז"ל שלשון בלא השמטה ובלא זמן ב"ד מועיל לגבי הטענות. צ"ל שטענות אולי ימצא שובר אינו מבטל תנאי שבהשטר שכיון שלא קרע השטר מועיל התנאי לבטל הטענה או אם נימא שהתנאי בטל צ"ל שהריטב"א ז"ל מיירי שאינו טוען צד ביטול על השטר רק כעין טענת יש לי בידך כנגדו. ועי"ז אין קיצור בלשון הש"ע כלל. וצ"ל כוונת הש"כ ז"ל הנ"ל מצד ב' זמני ב"ד וצלע"ע היטב:

א

מי שכנגדו. עיין סמ"ע שמחלק בין הך דהכא להך דסימן כ"ח דהכא החרם הוא שיראה השטר או יגיד מי הן העדים מה שאין כן כשנותנין חרס על מי שיודע עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה אין הקרובים ומי שכנגדו בכלל החרס. וב"ח כתב דוקא בעדות בע"פ אין החרס חל על שכנגדו אבל בחשבון כתב בכתב יד שכנגדו חל עליו החרס ע"ש:

א

אמר אחד מבעלי דיני' כו'. פי' בין נתבע בין תובע דכשהנתבע רוצה לישבע לו על תביעתו והתובעאומר איני רוצה להניחו לישבע ולפוטרו כי יש לי עדי' נותנין לו זמן ל' ולא יותר וכמ"ש בסעיף שאחר זה כי הנתבע יכול לומר לא אתלה בדין עמו כי יזילו נכסי והא דכ' מור"ם בסי' כ"ד בהג"ה דכשהתובע אומר איני רוצה שישבע לי עכשיו רק לכשארצה דשומעין להתובע הא התם נמי קאמר דאי זילי נכסי דהנתבע ע"י זה שומעין להנתבע מיהו ל' יום ממתיני' להתובע מאחר שטוען יש לי עדי' שהוא כדברי ולקמן בסי' כ"ד מיירי שאינו טוען שיש לו עדי' מ"ה אי זילי נכסי נשבע לו מיד וע' מ"ש שם עוד מזה:

ב

נותנין לו זמן כו'. היינו בסתם בני אדם אבל בגברא אלמא יתבאר לקמן סי' צ"ח וע' ד"מ ס"א מ"ש בזה בשם רשב"א:

ג

וצריך לשלם. וה"ה נשבע אז ג"כ בע"כ של תובע וחדא מנייהו נקט וכמ"ש לפני זה וכמ"ש בסמוך בס"ק ד' [א']:

ד

אין נותנין לו זמן לבטלה. פי' אפילו בדבר שאין פסידא כן היא שם וכתב עוד שם ברשב"א אף שאין ידוע שדעתו להשמט רק שיש לכשנגדו הפסד בזה צריך להביא ראיה תוך שלשי' יום עד"מ א' שהביאו:

ה

הא דיהבי זמן שלשי' יום. פי' אהתובע קאי וקאמר האי דנותנין לו זמן ל' ולא יותר דוקא כו' אבל בנתבע אין לחלק בהכי וק"ל:

ו

ואינו רוצה לקבל שבועתו אע"ג דיכול להביא עדי' או ראיה גם אחר השבועה ולסתור דינו וכמו שכתב לפני זה בס"א י"ל דהוא סבר דשמא לא יהי' הראיה כ"כ ברורה ומ"מ ע"י ראיה שיביא יודה לו הנתבע או הב"ד יחמירו עליו בשבועתו או יהפכו השבועה מה שאין כן כשכבר נשבע:

ז

מה צורך כו'. וכן הדין מי שטען שאבד שטרותיו באונס הגזירה ולריחוק המקום א"א לו להביא ראיה כ"כ ריב"ש סי' קס"ט דף מ"א:

ח

יש מי שאומר שנשבע ונפטר. פי' לאחר שאמר אין לי ראייה דקאמר דמשיב לו בלא ראיה היינו שנשבע נגד תביעתו ונפטר ואינו כו' וכ"כ הטור בשם ר' ישעי' ולא מצאתי מי שחולק ע"ז רק שרב"י מפקפק עליו קצת ע"ש ומ"ה כ' גם כאן לשון יש מי שאומר ועד"ר שם כתבתי ישוב לפקפקו של ב"י דלק"מ והיותר נראה לומר דהמחבר לא כוון לכתוב יש מי שאומר משום דיש פלוגתא בזה אלא כל מקו' שמצא דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקי' כ' עליו ויש מי שאומר וכן מוכח לפני' בדברי המחבר בכמה מקומות:

ט

אין נותנין לו זמן כו' וכן אם קבעו לו זמן וטען שנתן זכותו לאחר אם א"א להודיעו פוסקין הדין שלא בפניו וע"ל ס"ס י"ח:

י

וצריך להשיב כו'. וע"ל ר"ס כ' אם יכול לחזור ולטעון כשנתנו לו זמן לטעון ולא בא:

יא

שיפרע לו בלא דחייה כו'. ראיה לדין זה ממ"ש לקמן סי' קכ"ט ס"ו דאם התנה עמו הכל לפי תנאו לענין שיכול להפרע ממנו מיד וא"כ הוא בערב כ"ש בלוה וק"ל:

יב

מי שכנגדו חייב להגיד. הטור בשם הרא"ש מסיים בזה ז"ל דמ"ש הוא מאחר אדרבא כ"ש הוא כיון שיש בידו זכותו של כנגדו והוא תובע שלא כדין היאך יאכלוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו וצריך עיון הא כ' הרא"ש בתשובתו כלל ו' סי' כ' דכשנותנין חרם אחר עדות אין החרם חל על הקרובי' ואין צריכין להעיד גם יש לתמוה על מור"ם דלקמן סי' כ"ח ס"ב הביאו וכ' שכן הוא עיקר וכאן סתם המחבר שכנגדו חייב להגיד ולא כ' מור"ם כלום וי"ל דדוקא כשנותנין חרם סתם כ' שם דהקרובי' לאו בני עדות נינהו אבל כשמפרש בהדיא שנותני' חרם גם אקרובים ואפי' על בעל דבר עצמו שיודה האמת ויגידו המעשה איך הי' חל החרם גם עליהן ואם מבקש הב"ד דבר זה צריכין הדייני' לעשות כן ואף שכתבתי לקמן בסי' כ"ח סקי"ז דגבי כה"ג דמפרש חולק הא"ז וכ' דאין החרם חל על הקרובי' מ"מ י"ל דמור"ם הכריע בזה כדעת המרדכי והיותר נראה דמ"ש הטור והמחבר אפי' הזכות ביד שכנגדו ר"ל שמונח בידו שטר שכתב עליו זכותו או הבעל דין יודע מי הן העדי' היודעי' זכות ע"ז חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדי' משא"כ כשנותנין חרם על מי שיוד ע לו עדות בע"פ שיבא ויגיד בזה דוקא כ' שאין הקרובי' ומי שכנגדו בכלל החרם דלא חל שם עדות אלא אמי שראוי להעיד וכשר לדבר ולא אמרינן בזה דמחוייב להגיד ויהי' הודאות בע"ד כמאה עדי' דא"כ כל מי שתופס בלא עדי' נמי נאמר כיון דמחויב להגיד על פי החרם ה"ל כאילו תפס בפני הב"ד ולא יהי' נאמן לטעון עליו כדי דמי תפיסתו אלא ודאי כל כה"ג אף שיודה נאמן במה שאומר אתה חייב לי במיגו דלא הודה וכמ"ש בגמ' בכופר במלוה דאמרי' מלוה ושנה יש לו עליו וכמ"ש בסי' צ"ב ובס"ס י"ז ע"ש ודו"ק:

יג

שכנגדו היא פסול לשבע אם כו'. ע"ש דלא נסתפק בזה המחבר וכ' בפשיטות דאין נותנין ע"ז חרם ושאדרבה ראוי לנזיפה המבקש ליתן ע"ז חרם אם לא שאמר ברי לי יש לי עדי' שהוא פסול ואינם רוצי' להעיד בלי חרס ע"ז כ' שם דנותנין חרם אבל בב"י שם נראה קצת כאלו הוה פלוגתא בזה ואני כתבתי שם בדרישה דלית פלוגתא בזה ע"ש:

יד

שטר שבידך כו'. פי' כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו ועפרו"ד:

טו

אם הלה אומר שאין בידו כו'. ובאומר איני יודע אם יש בו זכות בזה לא כ' כלום אבל הוא ממילא נלמד דא"ל אם אינך יודע מחויב אתה לראות ולבדוק בתוך שטרך ואם תמצא שיש לו בהם זכות תראהו לב"ד ואם אינך מבין ע"ז תראהו ג"כ להב"ד והם יבינו ויבררו הדבר ודברי' אלו כתבן הרמב"ם בהל' טוען בפ"ה הביאו הטור בס"ס ס' דבטוען איני יודע כופין אותו להוציא ר"ל באיני יודע איני מכיר ועוד כ' בשם הרמב"ם שם טען ואמר שאבד השטר מחרימין חרם סתם ואם טען ברי שהוא יודע בודאי שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו הר"ז נשבע היס' שאינו אצלו ונאבד ממש [ממנו] עכ"ל ול"ד שטוען נאבד ממני ה"ה אם טען לא הי' לי שטר כזה מעול' וזה טוען ברי לי שיש בידך שטר כזה דנשבע וז"ש המחבר כאן ואם טען זה שהוא יודע בודאי שהשטר הוא אצלו ה"ז נשבע היסת שאינו אצלו ומ"ה לא כתב המחבר לקמן ס"ס ס' כלום מדברי הרמב"ם הנ"ל וסמך אמ"ש כאן ודו"ק ובזה תבין דל"פ אהדדי הרא"ש והרמב"ם ולא כמ"ש הב"י ומשמעות ד"מ דלקמן ס"ס ס' ועד"ר מ"ש עוד מזה:

טז

שיש בו זיוף כו'. ע' בנ"י פ' גט פשוט שכתב בשם הריטב"א והרשב"א שהטוען לחבירו שיתן לו טופס משטרו שמוציא עליו כ"ע מודים שיכול לומר בעל השטר אתה רוצה לבקש עלי עקיפין של שקר על שטר שלי כדי להפסידני וזה טענ' גדולה היא אבל מראה השטר לפני הדייני' והם יקראו וכן דנתי לפני רבותי כמה פעמים עכ"ל נ"י (ועיין בתשו' רשב"א סימן תקפ"ה) והמחבר ס"ל דבטוען זיוף יש בתוכו שאני וכן חלקו הב"י ומור"ם בהדיא בסי' ס' ע"ש בב"י במס"ה ובד"מ שם בסוף הסי' שהביאו לשון הרמב"ם וגם ל' הרא"ש שכתב ז"ל יש לחוש שהשטר מזויף הוא וכשיהי' הטופס בידו ישים אל לבו באיזה תחבולה נעשה השטר ויברר הדבר על בוריו ואם השטר כשר לא יכול לפוסלו כלל ע"י הטופס שבידו עכ"ל בקיצור ודקדקו מל' שלא כ"כ אלא אטענה שטען הלוה שהוא מזויף משום שאז לא יכול לפסול השטר על ידי הטפסה אם אינו מזויף אבל לפע"ד נראה לדקדק מאותו תשובה איפכא ועיין שם ותמצא שהשיב להשואל ששאל על שהיה מנהגם ליתן הטפסת שטר לכל בעל דין שביקש אותו ושמקרוב נראה להן תשובת הרשב"א שכתב שאין ליתן לו הטפסה (וכמ"ש הנ"י בשמו כנ"ל) והשיב להן כנ"ל וכתב דדוקא לכתוב טענת הנתבע אצל התובע אמרו בגמרא שיש קפידא דהתם אדם פקח ובעל תחבולות מתוך שטענות חבירו מצויות אצלו ורוא' אותן בכל שעה מחפש תחבולות לשנות הידוע ולבטל את דברי אמת של חבירו ולהטעי' שקר שלו מה שאין כן בהטפסת השטר כו' הלכך החזק במנהגך ואל תרף כי מנהג הגון וצדק הוא עכ"ל ובריש התשוב' נמי כתב שם שמנהג פשוט הוא בכל דייני אשכנז לתת לנתבע הטפסת השטר אולי ימצא בו זיוף כו' ע"ש. והנ' מדהשואל כתב לו שמנהגם הי' ליתן הטפסה לכל נתבע והרא"ש השיב לו שכן הוא מנהג אשכנז ושמנהג הגון וצדק הוא ולא חילק לכתוב דהיינו דוקא בטוען טענת מזויף ועוד דמשמע שם שבא לדחות תשובת רשב"א דכ' דאין ליתן הטפסה ולא כתב שהרשב"א איירי באינו טוען טענת מזויף מכל זה נשמע דלהרא"ש ולמנהג אשכנז אין חילוק אלא בכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכות לטענתו מתוך השטר שנותנין לו ומדברי נ"י הנ"ל אין ראיה בדבר שהרי משמיה דהרשב"א כ"כ והרא"ש דחה דבריו וכנ"ל וגם איכא למימר דלרבותא נקט הרא"ש בדברי תשובתו ל' זיוף שאף שהגרר או מחק של זיוף לא יוכר מתוך ההטפסה עצמו מ"מ נותנין לו ההטפסה אולי ע"י יחשב באיזה מקום שהוא מזויף הגרר ומחק בגוף השטר ויאמר אותו להדיינים וייראו אחריו ק"ו לשאר זכיות דהן ניכרים גם מתוך הטפסת השטר ומש"ה כתב הרא"ש שם דדוקא לכתוב טענת התובע והנתבע יחד איכא קפידא משום דבטענות אדם חריף יכול לתרץ ולהשיב על טענת חבירו משא"כ בדברי גוף השטר דקשה להוסיף או לגרוע ממנו כנ"ל ודו"ק:

א

אחד מהבע"ד. הן תובע הן נתבע וכן כשהנתבע מתחייב שבועה והתובע מבקש זמן נותנין לו זמן ל' יום ודוקא בזיילי נכסי דהנתבע אבל כשלא זיילי נכסי אינו נשבע רק כשירצה התובע כמבואר בסי' כ"ד ובזיילי נכסי ואין התובע מבקש זמן נשבע מיד כמבואר שם סמ"ע:

ב

זמן לבטלה אפילו בדבר שאין בו פסידא וה"ה אם יש לכשנגדו פסידא דאף דא"י לב"ד אי כונתו להשמטה או לא אין נותנין לו זמן יותר מל' יום:

ג

ואינו רוצה לקבל ואף שאם יביא עדים יצטרך לשלם אף שכבר נשבע מ"מ יש לו קפידא דאימר לא יהיה לו ראיה ברורה כ"כ ומ"מ כשיראה העדות יודה משא"כ כשישבע שוב לא יודה סמ"ע:

ד

יש מי שאומר אין מי שחולק ע"ז רק שדרכו כך שבמקום שלא נמצא הדין רק בפוסק אחד לכתוב בשם יש מי שאומר סמ"ע:

ה

מי שכנגדו חייב להגיד. ואף דקי"ל דאין חרם חל על קרובים ומכ"ש על הבע"ד עצמו התם להעיד על גוף המעשה וקרובים לאו בני עדות הן אבל לו' היאך מונח השטר ומי העדים הכשרים היודעים מזה מחוייבים להגיד אף הבע"ד בעצמו ומ"מ אם יאמר אמת ששם יש שטר רק הוא פרוע נאמן במגו ואף שצריך להגיד מכח החרם לא אבד מגו שלו סמ"ע:

ו

שאין בידו. ואם אמר שאינו מכיר מחוייב להראות לב"ד והם יכירו ודוקא שיש אמתלא הניכרת לב"ד שיש לו זכות אבל מסתמא לא דאין אדם מחוייב להראות שטרו לב"ד סמ"ג או"ת:

ז

נשבע היסת. היינו דוקא שיש אמתלא הניכרת לבית דין או"ת:

ח

שיש בו זיוף. דעת הסמ"ע דאפילו אין טוען טענת זיוף מ"מ יש ליתן לו הטפסה:

א

ויש מי שאומר. עבה"ט בשם סמ"ע דכל מקום שמצא המחבר כו' וע' בס' בר"י אות ג' שכ' דכלל זה של הסמ"ע סברו וקיבלו הב"ח והט"ז והכנה"ג בכמה מקומות ואין חילוק בין אם כתב יש מי שאומר או ויש מי שאומר ודלא כס' ריח שדה דף כ"ו שרוצה לחלק בזה ונעלם ממנו שכ"כ הסמ"ע עוד בסימן כ"ו ס"ק י"ג וסי' ל"ה סק"י ובשניהם כתב מרן ויש מי שאומר כו' גם לאו דוקא כשהוא סברת יחיד אלא אפילו אם ב' או ג' מהפוסקים ס"ל הכי וזה מוכח מדברי הסמ"ע דסי' כ"ו הנ"ל כו' ומיהו הדבר ברור דימצא בדוכתי טובא שכותב מרן יש מי שאומר היכא דאיכא פלוגתא אלא דכי חזינן דליכא פלוגתא כוונת מרן משום שהוא מחודש וזה פשוט וכ"כ הכנה"ג סי' ת"כ וכ"כ בס' ריח שדה שם ודלא כיד אהרן אה"ע סי' י"ז כו' והאריך בזה ע"ש:

ב

שטר שבידך. כתב הסמ"ע פי' כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו עכ"ל והועתק דבריו אלה בבאה"ג ובמסורת ובעטרת צבי ובמאמר קדישין ועיין בתשובת שבו"י סימן קמ"ג שתמה על זה דמשמע דבתובע שלו אינו חייב להוציאו ובאמת בב"ח ובכנה"ג מבואר דבתובע עצמו יותר מוכרח להראות ועלה בדעתו להגיה אות א' במקום שכ' פי' וצ"ל כשאומר אפילו טעה המדפיס והשמיט אות א' וצ"ל אפילו כשאומר לאיש אחר וכ"ש להתובע עצמו. ושוב כ' דנכון בלי הגהה דהסמ"ע לא קאי ארישא דמלתא אחייב להוציא ולהכי כתב תיבת וכו' דכוונתו אסיפא באם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה אין מחייבי' אותו כו' ועל זה כתב פי' לאחר שאינו תובע אבל בתובע ודאי בכל ענין מחייבין אותי וכן מבואר מדברי הדרישה וכזה סיים בסמ"ע ועפר"ד ע"ש עוד ויובא לקמן סימן ע"ב סי"ז ס"ק כ"ב:

ג

שאין בידו. עבה"ט שכתב ואם אמר איני יודע כו' ועיין בכנה"ג בהגב"י אות ה' ובס' בר"י מ"ש בזה:

ד

ה"ז נשבע היסת. עיין לקמן סימן פ"ז סכ"ה ועיין בתשובת חות יאיר סימן ה' יובא קצת לקמן סי' כ"ב ס"א ס"ק ט':

ה

נותנים לו. עבה"ט ובכנה"ג לקמן סי' סמ"ך ועיין בספר בר"י אות ה' שכתב דביורש כתב בספר גור אריה דלכ"ע נותנין לו הטופס וכן עשו הלכה למעשה רבני מנטובה ועיין בספר עדות ביהוסף ח"ב ס"ס א' ע"ש שם:

א

[שו"ע] כשתבעוהו תחילה בלא ראיה וחייבוהו ב"ד. נ"ב היינו דוקא שכבר פסקו הב"ד השבועה אבל מקמי הכי אף דכבר טענו שניה' והנתבע טוען שיפסקו לו הדין והתובע אמר יש לי ראיה וכו' אין נותנין זמן לנתבע והא דאמרינן בס"א ולאחר ל' יום פוסקין הדין היינו בשאר טענה שאינו עסק שבועה כמו דיני צוואה וירושה בזה אף הפסק ב"ד נותנין זמן לתובע כמו לנתבע. ב"ח:

ב

[סמ"ע אות יד] כשאומר כן לאיש אחר. נ"ב עיין ת' שבות יעקב ח"ג סימן קמ"ג:

א

נותנין לו זמן ל'. עב"ח וע"ל סי' כ"ד בסמ"ע ס"ק ד':

א

ואם מביאן אח"כ. ע"ל סי' פ"ז ס"ל:

א

אין נותנין זמן לבטלה. (הגה ואף שאין ידוע שדעתו להשמט' רק שיש לכשנגדו הפסד בזה צריך להביא ראיה תוך ל' סמ"ע ס"ק ד' בשם רשב"א):

א

ואמר אין לי ראיה עיין ב"ח וצ"ע:

א

יש מי שאומר שנשבע ונפטר. ע"ל סי' ך' וסי' ע"ה סכ"ה:

א

בלי דחייה כו'. בתשובת ריטב"א שבב"י וד"מ איתא בזה"ל אם כתוב בשטר שישלם לו לזמן הקצוב בלי השמט' ובלי תביעות שום זמן ב"ד תנאו קיים ע"כ והרב קיצר בדבר:

א

שטר שבידך כו' פי' כשאמר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו עכ"ל סמ"ע וצ"ע וע' ב"ח:

א

שיש בו זיוף. עיין בסמ"ע ס"ק ט"ז מ"ש בשם נ"י וכ"ה בה' המגיד פכ"ד מה' מלוה וע' מ"ש בסמ"ע עד משא"כ בדברי גוף השטר כו' ועיין ב"ח מ"ש בזה והסכים לדעת המחבר ובלא טענת זיוף אין נותנין הטפסה וע"ש ע' בס' מגדול דוד ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' צ"ז:

א

(ס"ב) ואינו רוצה לקבל שבועתו נלע"ד דהא דהנתבע רודף אחר השבועה כוונתו שיוכל למכור נכסיו הן מטלטלי הן קרקעות שלא יאמרו מוכרח הוא' למכור ומזה הטעם בעצמו הוא בס"א שאם רוצה שיפסקו לו הדין כי היכי דיסבר העולם שהוא פטור ממנו ויקנו נכסיו ובאמת יש לו עדים ובסמ"ע כתב ג"כ סברא זאת שאם הנתבע מבקש לישבע תיכף בשביל נכסיו הדין עם הנתבע ותמהתי עליו דאין זיילי נכסי דהתם רק במבורר לדייני' שזה הנתבע מוכרח למכור את אשר לו אבל אם אינו מבורר אלא שהוא טוען כן הדין עם התובע וכאן נמי אין בירור ע"ז ועל עיקר הקושיא נ"ל דל"ד לכאן דכאן תולה התובע עיקר הטעם שלו שהוא רוצה שיהיו זיילי נכסי דלוה כדי שיהיה חובו בטוח כמ"ש בסי' אח"ז ונותן טעם בשביל שיש לו עדים ע"כ נותנים לו ל' יום להבאת העדים ותו לא משא"כ בסי' כ"ד דהטעם שאינו רוצה לקבל שבועה אולי יודה בזה שומעין לו כל שאין ב"ד רואין היזק ללוה בבירור כנלע"ד:

ב

ע"ש אבל אם טען תחלה יש לי ראיה נראה דה"ק עכשיו ישיב לו בע"פ ונ"מ לענין זמן ב"ד דיתחיל מהיום ונראה שמש"ה אין. שומעין לו דהא כל טוען את חבירו בע"פ צריך לבטל כל שטר שיש לו כמ"ש ס"ס ע"ה. בשם הגאונים וזה אינו רוצה לבטל השטר ובזה ניחא לי הטעם של י"א שנשבע ונפטר ואינו נאמן כו' שמביא בסמוך דהא פוסל כל העדים והב"י כתב שנלמד מסי' כ' ומש"ה הקשה דלמא הכא שאני וכו' ולעד"נ דאלו למדו משם ה"ל לחלק אם יהיה הראיה עמו במדינה כמה שכתוב סי' כ' ולפי הטעם שכתבתי ניחא דכיון דהשביעו כבר ביטל ראיותיו דהא מתחלה דחוהו הב"ד בשביל זה והוא קבל דבריהם והשביעו:

ג

(סעיף ד') האו' לחבירו שטר כו' הב"י (בס"ס ח') עשה פלוגת' בין הרמב"ם להרא"ש ונרא' דהם לאחדים דרמב"ם לא מיירי שם רק אם בעל השטר אומר איני יודע אם יש לך או אינו מוציאו אז על כל פנים מוציאו ומזה נלמד ממילא דאם טוען ברי לי שאין שם זכותך ודאי נשבע היסת כשזה טוען ברי שיש שם זכות כמו באבד השטר ומזה מיירי תשובת הרא"ש שמביא הטור כאן שזה טוען בודאי שאין לך שום זכות בשטר וזה אינו מאמין ורצה השואל להרא"ש לומר שמה שתקנו הגאונים להוציא השטר לב"ד בכלל זה ג"כ דין זה ואין נותנין לו שבועה על זה מאחר שיכול להתברר ואין פוסקים שבועה בחנם כמ"ש הטור סי' ע"ה ובש"ע סי' פ"ד סעיף ל"ג ועל זה שאל אם צריך שיאמר הזכות בפי' והשיב הרא"ש שההוראה עצמה לא ישרה בעיניו לבטל מזה שבועת היסת ולכופו להראות השטר כי אין אדם רוצה להשביע וכו' אלא ודאי ישבע היסת שאין לו זכות בשטרו ולא מקרי כאן יכול להתברר ולבטל השבועה כנלע"ד ברור ונכון ע"כ:

א

ואיני רוצה לקבל שבועתו כו' ואף על פי שכ"ז שמביא ראיה זוכה אף ע"פ שכבר נשבע לו חבירו. מ"מ אולי לא יהיה ראיה ברורה כ"כ ומ"מ כ"ז שלא נשבע יודה ויתפשר עמו וכיוצא בזה. סמ"ע וב"ח. ואפשר לצדד יותר בדבר ולומר דלא יבוא רק עד אחד ויהיה לו מורא דילמא אחר שישבע יהיה העד ובע"ד פוסלו לשבועה ועדות כמ"ש התו' להדיא בב"ב גבי נסכא דר"א ועיין לקמן ס"ס ל"ד ולכך לא ישבע משא"כ בשכבר נשבע אף כשמביא ע"א צריך לשבועה שניה מ"מ אין לו מורא מחמת פיסול דאף בלי שבועה השניה על הראשונה יכולים לפוסלו. אבל באמת לענ"ד א"צ לכל זה דהא מבואר לקמן סימן פ"ז ס"ך דאמרינן סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה ופי' דקאי גם על התובע המשביעו דלא ה"ל להשביעו בשקר ע"ש בסמ"ע ואם כן צועק התובע אני ידעתי דלשקר ישבע ואף אני אקרא רשע ואהיה צריך למחול על שבועתו אהיה ממתין עד שאביא ראיה ויהיה מוכרח לשלם בלי שבועה ולא אהיה בכלל רשע ומכל מקום אזכה במעות ופשוט ולק"מ:

ב

מי שכנגדו חייב להגיד עיין באורים מ"ש הסמ"ע וב"ח דאם יודע ביד מי השטר מונח חייב להגיד. אלא אם יודע ביד מי השטר רק יודע הוא בנפשו ששטר זה בטל ונמחל וכדומה ואם יגיד לבית דין ויראו הבית דין השטר לא יהיה נאמן בטענתו כי מגו לית לי' הואיל ושטר ביד אחר נראה מדברי הרא"ש דלא חל חרם עליו ואינו צריך להגיד בב"ד כי הרא"ש נתן טעם האיך יאכילוהו דבר איסור להגבותו ממון שאינו שלו וכדומה וזהו לא שייך כאן דאצלו אין דבר איסור דהוא יודע בנפשו דהשטר חספא בעלמא ואם יאמר יוציאו בית דין ממון שלא כדין ויאכל חבירו דבר איסור וגזל והוא יפסיד. ולכן נר' פשוט דאין צריך להגיד בכח החרם:

ג

שיש בו זיוף כו' הסמ"ע בס"ק ט"ז האריך כי הרא"ש חולק על הרשב"א וסבירא ליה דלאו דוקא שטוען שיש בו זיוף אלא הוא הדין בטוען שיש לו שאר טענות גם כן יש לו ליתן הטפסה לשיטת הרא"ש. ולא הבנתי לו יהיה כן כדבריו מכל מקום מה החרדה אם המחבר ישית ידו להכריע בין רשב"א ורא"ש דמחולקים בדין זה ולפסוק דבטוען מזויף הנכון כרא"ש אבל זולת זה הנכון כרשב"א. אבל באמת לאו דוקא שטוען ברור שיש בו זיוף רק טוען ליתן לו שטר אולי ימצאו בו זיוף או גרר וכדומה ובזו כתב הרא"ש ליתן לו הטפסה אבל אם מודה שהשטר כשר מבלי פקפוק ולית בי' גמגום כלל בעצם השטר רק מבקש העתקה לטעון עליו שיש בו תנאי ואינו כדין התנאי או נעשה כאסמכת' ואונם וכהנה יתר טענות היינו הך דאין נותנים לו טענות חבירו משום דיחפש בתחבולות לטעון על חבירו בדברי מרמה ומאי שאני על טענות ומ"ש על שטר גם בזה כל מגמתו לבוא עליו בטענת דברים ומודה הרא"ש ויפה כתב הש"ע וברור:

א

אמר אחד מבע"ד כו' הן תובע והן נתבע וכן אם נתבע נתחייב שבועה והתובע מבקש זמן נותנים לו זמן ל' יום והיינו בזילי נכסי דנתבע אבל אי לא זילי נכסי דנתבע והתובע מבקש להמתין מלהשביעו יש לו זמן לעולם. ואם אין תובע טוען שיכול לברר וזילי נכסי דנתבע אפי' זמן שלשים יום אין נותנים סמ"ע. ועיין לקמן בסי' כ"ד כי מבואר כן:

ב

וצריך לשלם פי' אפי' צועק ככרוכי' יש לי עדים במרחקים אמרינן לשלם תיכף ואם יבואו עדים ותזכה בדין יחזור לך מרדכי וסמ"ע ומשמע דאפי' אומר אניח המעות בב"ד אין שומעים אלא משלמין לתובע:

ג

זמן לבטלה. אפי' בדבר שאין פסידא וה"ה אם יש לשכנגדו הפסד דאף דאין ידוע לב"ד אי כוונתו להשמטה או באמת ממתין על ראיה מכל מקום אין נותנים לו זמן ל' יום סמ"ע וש"ך בשם ריטב"א ורשב"א:

ד

ואיני רוצה לקבל שבועתו. ואעפ"י שאם יביא ראי' אח"כ יזכה אעפ"י שכבר נשבע חבירו מ"מ יש לו קפידא שלא ישבע חבירו ועיין תומים:

ה

יש מי שאומר שנשבע ונפטר וכו' דין זה הוא בטור בשם רבינו ישעיה ולא מצינו חולק להדיא כי כך מבואר כמעט במשנה פז"ב אם אמר שאין לו ראי' שא"י להביא עוד ראי' אלא שהב"י פקפק דאם אמר מתחילה אין לי ראי' א"י להביא ראי' אח"כ אבל כאן שבאמת טען מתחילה יש לי ראי' ואינה מצוי' בידו ואח"כ שראה שב"ד פוסקי' לו שא"צ הנתבע להשיב לו עד שיביא ראי' שלו אמר אין לי ראי' ישיב לי בלא ראיה י"ל כוונתו מה איכפת לך שאין לי ראי' הלא היה צריך להשיב אף עכשיו ישיב ולא בשביל זה החליט שאין לו ראיה וכתב הב"ח דבאמת אם כך אמר אין לי ראי' ישיב לי בלא ראי' יש לפרשו כמ"ש הב"י רק הגי' ישיב לקולא ישיב לי. פי' הוא אמר סתם אין לי ראיה ולא אמר ישיב לי דנראה דכוונתו רק כדרך עכ"פ ישיב לי רק אמר סתם והב"ד פוסקים שמחויב לו להשיב בלי ראי' ולכך א"י להביא עוד ראי'. וצ"ע כי מסתברים דברי הב"ח:

ו

בלי דחייה כו' פי' שנזכר בשטר זמן פרעון בלי שום דחיה. עד כמשלם זמנו צריך לשלם ואין יכול לבקש עוד זמן ב"ד כן משמע בתשובת ריטב"א ולקמן בסי' ק' יש בלא"ה שני דעות בהקובע זמן לפרעון אי יש לו זמן ב"ד. ולהך דיעות צ"ל דתנאי קיים לדחי' שיאמר תן לי זמן כי אברר בשובר וכדומה. ולכך סתם הרמ"א ולא ביאר להדיא כמ"ש בתשובת ריטב"א כי תלוי במחלוקת לקמן והש"ך ס"ק ו' כתב דקיצר בדבר ויפה עשה מטעם זו:

ז

יודע בהם מי שכנגדו חייב להגיד ואעפ"י דקי"ל דאין החרם שנותנים להעיד חל אקרובי' ומכ"ש על בעל דבר עצמו. התם להעיד סתם ענין הדבר איך היה המעשה והענין והני לאו בני עדות נינהו ואין החרם חל משא"כ שיאמרו מי הם העדות שיודעים בדבר זה או איפוא מונח השטר שמברר הדבר בזו אין הבדל בין קרובים לרחוקים ואף הבע"ד בכלל כתי' השני בסמ"ע והוא הנכון וכ"כ הב"ח ע"ש באם הבע"ד אמר הא לך השטר רק נמחל הוא וכיוצא מטענות נאמן במגו דהיה כובשו ואעפ"י דהיה מוכרח ליתנו בכח החרם מ"מ לא אבד מגו שלו וזה מבואר בכמה דוכתי' וכ"נ מסמ"ע ס"ק י"ב ופשוט ועיין תומים מ"ש בזה:

ח

האומר לחבירו כו' פי' לאיש אחר ולא בע"ד שדן עמו על נדון זה בב"ד וה"ה לבע"ד רק שהשטר המבוקש ממנו אינו בנדון שדן עליו כעת בב"ד סמ"ע ופרישה:

ט

שאין בידו כו' ואם אמר שאינו יודע אם יש בו זכות מחויב להראותו לב"ד ויראו הב"ד אם יש בו זכותו סמ"ע בשם רמב"ם. ונראה דהיינו דהמובע טוען באמתלא לב"ד שניכר הדבר שיש לו זכות בשטר שביד הנתבע אבל מסתמא לא דאין אדם מחויב להראות שטרו לב"ד הרא"ש והביאו הטור ונכון לומר דגם הרמב"ם הנ"ל מיירי בכה"ג שלא לעשות מחלוקות בפוסקי' וכ"כ הכה"ג ע"ש:

י

בוודאי שהוא יודע והן שכנגדו טוען להד"ם אין לך מעולם בשטרי זכות או שטוען היה לו ואבד והלה טוען ברי שעודנו בידך חייב שבועת היסת סמ"ע ואפשר ג"כ שאימר אמתל' ניכרת לב"ד כהנ"ל בשם הרא"ש דאל"כ היה לו מגו דאי' אם יש בו זכות דאינו מחויב להראותו בב"ד ופשוט:

יא

יש בו זיוף וכו' דעת הסמ"ע לדינא לאו דוקא אפי' אין טוען כך מ"מ יש לו ליתן הטפסה עיין בתומים שהעליתי כל מקום שיש חשש זיוף בשטרו אף דאינו טוען כן כי כל כמה דאינו רואה הטפסה א"א לו לידע נותנים לו אבל אם בעצמתו של שטר לית גמגום רק רוצה העתקה לטעון שהשטר בטל מטעם אחר וכדומה אין נותנים ע"ש: