שולחן ערוך, חושן משפט ז׳: מי ראוי לדון והפסולים מחמת שנאה וקורבה ובו י"ב סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

מי ראוי לדון והפסולים מחמת שנאה וקורבה ובו י"ב סעיפים:
ב"ד של ג' שהיה אחד מהם גר ה"ז פסול לדון לישראל אא"כ היתה אמו (או אביו) (מרדכי בשם תוס' פ"ב מ"ח) מישראל וגר דן את חבירו הגר אע"פ שאין אמו מישראל (וע' בי"ד סי' רס"ט):

ב

ממזר ואפי' שלשתן ממזרים הרי אלו כשרים לדון לכל וכן אם היה כל אחד מהם סומא באחת מעיניו כשר אבל הסומא בשתי עיניו פסול:

ג

וי"א שאינו ראוי לדון אלא מבן י"ח ומעלה והביא שתי שערות וי"א דמבן י"ג ומעלה כשר ואפילו לא הביא שתי שערות:

ד

אשה פסולה לדון:

ה

יש אומרים דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות אין עד נעשה דיין ודוקא עד שמעיד כגון אם העיד א' מהדיינים בפני חבריו על מעשה שראה אינו יכול להצטרף עמהם לדון על אותו מעשה אבל אם אינו מעיד כגון שהג' דיינים ראו המעשה אפי' כוונו ראייתן בתורת עדות אם ראוהו ביום נעשים דיינים ודנים על המעשה ההוא אבל אם ראוהו בלילה אין דנין ע"פ עצמן אבל בעדות אחרים דנין ואם הוזמנו להעיד אף בעדות אחרים אין דנין וי"א שאף בהוזמנו להעיד דנים בעדות אחרים (וכל זה בדין דאורייתא אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין) (תוס' פ"ב דכתובות ונ"י שם ופ' אד"מ):

ו

מי שתובעין אותו לדון לפני דיין שקטן ממנו אין הדיין יכול לכופו לילך לפניו אלא מכנפי מאן דאיכא התם מחכימי ומעיינים בינייהו:

ז

אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו אע"פ שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אע"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו אלא צריך שיהיו השני בעלי הדינים שוים בעיני הדיינים ובלבם ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו אין לך דיין צדיק כמוהו: הגה ומיהו אם דנו דיניהם דין (הגהות אשר"י ריש סנהדרין) וי"א דבשונאו ממש דהיינו שלא דבר עמו שלשה ימים מתוך איבה או אוהבו ממש דהיינו שושבינו וריעו באלו אין דיניהם דין (טור) וי"א דכל שאינו אוהבו או שונאו ממש מותר לדונו ואינו אלא מדת חסידות להחמיר שלא לדונו ולכן מותר להיות דיין כשזה בורר לו א' וזה בורר לו א' (ע"ל ר"ס י"ג) כי כל א' בורר לו אוהבו וכ"ש שהרב יכול להיות דיין לתלמידו (מהרי"ק שורש ט"ז) ואפי' ב"ד הפסול לדון משום אהבה ושנאה יכול להושיב דיינים אחרים כשרים שידונו (פסקי מהר"י סי' רנ"ח ומהרי"ק שורש כ"א) מי שאומר על הדיין שהוא שונאו או אוהב בעל דינו אינו נאמן וצריך ראיה לדבריו (טור) המנדה חבירו משום שזלזל בכבודו יכול לדונו אח"כ מאחר שאינו שונאו וע' לקמן סי' ל"ג סעיף ו':

ח

שני ת"ח השונאים זה את זה אסורים לישב בדין יחד שמפני השנאה שביניהם דעת כל אחד מהם לסתור דברי חבירו:

ט

כל הפסולים (להעיד) מחמת קורבה או מחמת עבירה פסולים לדון (וע"ל סי' ל"ג ול"ד פרטי הפסולים לענין עדות וה"ה לענין דיינות שהדיינים לא יהיו קרובים זה לזה ולא לעדים) (ר"ן פ"ב דכתובות ותשובת רשב"א סי' תש"ץ) (ע"ל סי' ל"ג סעיף י"ז):

י

דיין שיודע בחבירו שהוא גזלן או רשע אין לו להצטרף עמו:

יא

ב"ד של ג' צריך שיהיה בכל אחד מהם ז' דברים חכמה ענוה יראה שנאת ממון אהבת האמת אהבת הבריות להם בעלי שם טוב (וע"ל סי' ח' סעי' א'):

יב

כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה אינו יכול לדון עליו לפיכך בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנין אותו בדייני אותה העיר אא"כ יש להם ס"ת אחרת והאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר (וע"ל סי' ד' דאם חד מחזיק בשלהם עבדי דינא לנפשייהו ועיין לקמן סי' ל"ז סעיף י"ט וסעיף כ' מאלו הדינים) ולפיכך עסקי המס אין דנין בדייני אות' העיר מפני שיש להם או לקרוביהם חלק בו (ואם הוא מס פרטי כגון שאינו נוהג אלא זמן קצוב יכולין קצת מן הקהל להסתלק ושלא יהיה להם הנאה מזה ודיינין) (תשו' הרא"ש כ"ו סי' י"ח כת' דלא מהני סילוק ובכלל צ"ט כתב דמהני וצריך לחלק בין מס פרטי) ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים דינם דין (ועיין לקמן ס"ס ל"ז סעיף כ"ב מזה):

א

אביו. אביו הוא כ"ש וכן הוא בתוספות דאביו מישראל עדיף טפי. סמ"ע:

ב

חבירו. ובי"ד ס"ס רס"ט פסק בהדיא דאפי' בכפיי' מותר לדון את חבירו ובלא כפיי' מותר לדון אפי' לישראל סמ"ע:

ג

שלשתן. וה"ה שלשה גרים שאמן מישראל כשרים לדון ישראלים. סמ"ע:

ד

מעיניו. בסמ"ע כתב הטעם בשם הרא"ש כיון דכל העולם גומרין בליל' וסומא באחת מעיניו חזא טפי ביום מש"ה דן אפילו בתחלת דין והב"ח פסק דבדיעב' אפי' סומא בשתי עיניו כשר ע"ש:

ה

י"ח. דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו שהוא אחד מהמדות שצריכים להיות בדיין עכ"ל הסמ"ע:

ו

ואפי'. ואע"ג דלענין עדות בעינן שתי שערות שאני התם דקפיד קרא להיות נקרא איש שנאמר ועמדו שני האנשים מה שא"כ בדיין שאינו תלוי אלא בחריפתו ובקיאתו. סמ"ע:

ז

פסולה. דילפינן לה מעדות ודלא כע"ש שכתב טעם זר כן כתב הסמ"ע:

ח

ממונות. אבל איסור והיתר אסור אפילו לא שתה אלא רביעית עד שיסיר יינו מעליו מיהו ביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית כ"כ מהרא"י סי' מ"ב עיין שם עכ"ל הסמ"ע:

ט

נעשה. משום דבעינן עדות שיכול להזימה והוא לא יקבל הזמה על עצמו ומה"ט כשראו שלשתן ביום דאז אין עליהם שם עדים מותרים לדון ע"פ ראייתן כדמסיק. סמ"ע:

י

אחד. פי' עם עוד א' מן השוק. סמ"ע:

יא

כוונו. כתב הש"ך ואע"ג דבסי' ל"ו העליתי דבכוונ' לחוד הוי עד אע"פ שלא העיד אח"כ לענין אם נמצא א' קרוב או פסול דוקא התם בטל העדות משום גזרת הכתוב משא"כ כאן דטעמא דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן ועמדו שני האנשים כו' או שהדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן א"כ בנתכוין להעיד לחוד לא שייכי הני טעמי למיפסליה עכ"ל:

יב

דרבנן. וכ"כ המחבר בסי' מ"ו סי"ב שעד הרוא' בליל' נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן וע"ל סי' מ"ו כמה פרטי דינים עוד מזה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך בשם הב"ח דה"ה אם ראוהו בשבת וי"ט אינם נעשים דיינים אע"ג דאין אסור לדון בהם אלא מדרבנן וצ"ע לדינא עכ"ל:

יג

ומעיינין. פי' דנין ביניהם אלא דלשון מעיינין לא משמע דין אלא פשרה דרואים אם יכולים לפשרם כ"כ הסמ"ע והב"ח כתב דר"ל דמעיינין אם מן הראוי הוא שילך או לא ע"ש:

יד

אסור. עד החתום בשטר אינו דן באותו שטר עצמו וע"ל סי' מ"ו. ש"ך:

טו

בורר. והיינו שכל א' יברר לו מי שיבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות יציע אותו לפני חבירו וכן יעש' השני והשלישי שומע ומכריע ביניהם עכ"ל הסמ"ע ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ"ו ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' ס"ג:

טז

לתלמידו. ומכ"ש לאב של תלמיד אפי' אם נותן לו שכר לימוד סמ"ע והש"ך כתב דה"ה דמותר לדון לאושפזיכניה וכן פועלים ושכירים ע' בתשובת ן' לב ח"ג סי' צ"ו:

יז

להושיב. לשון מוהרי"ק ואפי' המחמיר על עצמו מחמת חסידות כשר לברר דיינים ומהרא"י בפסקיו כתב דמנהג הוא שלא לפסול שום ב"ד לסדר הב"ד ואע"ג דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם כו' מי ישנה מנהגם ולזה דקדק הרמ"א וכתב הפסול לדון משום אהב' ושנא' ולא כתב סתם הפסול לדון משום דמהרא"י פקפק על המנהג אלא שלא רצה לשנות עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' ר"י כהן סי' ל':

יח

קורבה. כתב מהרש"ל רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו מאחר שתובעו לפניו הרי הוא מכשירו ואף שהדבר פשוט רק שמקצת רבנים מונעים עצמם משום חסידות ובסיב' זו נלקה הדין ע"כ כתבתי כו'. ש"ך:

יט

להצטרף. אע"פ שידון דין אמת משום שנאמר מדבר שקר תרחק וכן הוא לענין עדות בסי' ל"ד. סמ"ע:

כ

אחרת. באותה בה"כ שהדיינים מתפללים וקורין לאפוקי אם הוא בבה"כ אחרת צריכין סילוק וה"ה כשדנין על בה"כ ויש אחרת באותה העיר אין דנין אא"כ מסלקין נפשם מללכת בזו שדנין עליה. סמ"ע:

א

א) מימרא דרבא יבמות דף ק"ב ע"א וכמ"ש הרי"ף והרא"ש אמשנה וגמ' סנהד' דף ל"ב ע"א:

ב

ב) שם:

ג

ג) שם ממימרא דרבא

ד

ד) מימרא דרב יהודה סנהד' דף ל"ו ע"ב

ה

ה) כ"כ הרמב"ם רפ"ב מה"ס

ו

ו) שם מעובדא דההוא סמיא וכו' שם דף ל"ד ע"ב

ז

ז) דדוקא כי ההוא מעשה דהוי בא' מעיניו וכן פסק הרי"ף והרא"ש

ח

ח) טור בשם י"א ממימרא דשמואל כל דין שדן יאשיהו וכו' שבת דף כ"ו ע"ב

ט

ט) שם בשם הירושלמי

י

י) שם וכ"כ התוספת בב"ק דף טו ע"א ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת להם א"נ על פי השכינה שאני ☜ (ואע"ג דלא בשמים הוא שאני הכא דהוראת שעה היתה)

יא

כ) כן כ' התוספת בסנהדרין דף מ"ב ע"א מס"ב:

יב

ל) ממסקנת הגמ' כתובות דף כ"א ע"א

יג

מ) כ"כ התוספת שם ממימרא דרב יהודה וכדמפרש לה רב חסדא בב"ב דף קי"ד ע"ת וכמ"ש הרמב"ם והרא"ש שם

יד

נ) הר"ן בשם הרמב"ן ושכן ראוי להורות הלכה למעשה מס"ה

טו

שם בשם י"א וכ' הב"י שכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות עדות

טז

ס) דף כ"א ע"ב ומפרש שם בגמרא:

יז

ע) טור בשם רב האי ואי זילא ביה מלתא לת"ח לירד לדין עם ע"ה עיין דינו בסי' קכ"ד סעיף ד'

יח

פ) לשון הרמב"ם בפכ"ג מה' סנהדרין ממימרא דרב פפא לא לידון אינש וגו' כתובות דף קה ע"ב:

יט

צ) וכ' הב"ח ☜דאבי החתן ואבי הכלה אינם כשרים לדון זה את זה ואפילו הוא דיין קבוע יכול בעל דינו לומר איני מקובל לי והביא ראיות ע"ז ומיהו יכולים לישב יחד לדון אחרים אפילי לכתחלה

כ

ק) אבל קרוב או פסול מן התורה פסול גם בזבל"א ממשנה זה פוסל דיינו של זה וכו' סנהדרין דף כ"ג ע"א ע"ב

כא

ר) אף על פי שמקבל ממנו שכר תלמודו

כב

ש) וביאר שם שלא דיבר עמו ג' ימים מחמת איבה

כג

ת) וכתב הסמ"ע שלמד זה מעובד' דרמי בר יחזקאל קידושין סוף דף ע' ע"א וכ' ודוקא בשכבר פטרו מהנדוי ולא בשעדיין הוא בנדוי:

כד

א) בריית' דאיסי בן יהודה בסנה' דכ"ט ע"א ☜וכ' הב"ח שנרא' אם הם שונאי' גמורים אין דיניהם דין דמדאוריי' אסור מדרש' דקרא ולא מבקש רעתו:

כה

ב) ממשמעות המשנה כל הכשר לדון וכו' נדה דף מ"ט ע"ב

כו

ג) ולא ☜למורשה כשיש לו חלק אם ינצח מהרי"ו סי' קי"ט

כז

ד) ברייתא שבועות דף ל' ע"ב

כח

ה) טור בשם הרמב"ם בפ"ה מה"ס וביאר שם שכל אלו הדברים מפורשים בתורה

כט

פי' שאפילו ממון שלהם אינם נבהלים עליו ולא רודפים לקבץ ממון:

ל

ו) ברייתא ב"ב דף מ"ג ע"א:

לא

ז) טור וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ג' סי' י"ג וכ' שם ואפילו אם יקראו בו בעודו בב"ה לא מיקרי הנאה כיון שאפשר שיקראו בספר אחר וכמ"ש ר' ירוחם בשמו והוא שיש ס"ת אחר באותו ב"ה ומ"מ צריך שיסתלקו הדיינים מאותו חלק המגיע להם

לב

ח) שם בברייתא

לג

ט) טור בשם תשובת אביו הרא"ש כלל ו' סי' י"ח:

לד

י) שם ושם כלל י"ג סי' י"ט:

א

אחד מהן. יבמות ק"א ב' א"ל תא סקו כו':

ב

לישראל. שם ק"ב א':

ג

אלא. שם:

ד

או אביו. תוס' שם ד"ה לענין חליצה גמ' קדושין ע"ז א':

ה

וגר. יבמות ק"ב א':

ו

ממזר. סנה' ל"ג ב':

ז

ואפי'. שם ל"ב א' ממשמעות הלשון הכל כדמשמע בקדושין ע"ו ב' למימרא כו' והוינן כו':

ח

לכל. קדושין ע"ו ב' כפי' תוס' בסנה' ל"ו ב' ד"ה חדא:

ט

וכן. סנה' ל"ד ב' נדה מ"ט א':

י

אבל. שם נ' דלא קא דחי ר"י אלא טעמא דסיפא דמתני' כו' ורי"ף ורא"ש שם דהא פסול להעיד כמ"ש בסי' ?ל"ה סי"ב:
(ליקוט) אבל כו'. דרישא לא' אידחיא וכמ"ש בס"ט דלא כסמ"ע שכ' הטעם משום דהוי כלילה (ע"כ):

יא

י"א. שבת נ"ו ב':

יב

והביא ב' שערות. מתני' בס"פ האשה רבה:

יג

וי"א. ירושלמי:
(ליקוט) וי"א דמבן כו'. ירושלמי פ"ד הל' ט' מה בין דיני ממונות לדיני נפשות כו' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף פחות מבן עשרים שלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות (ע"כ):
(ליקוט) וי"א כו'. דס"ל ביאשיהו כפרש"י בשבת שם (ע"כ):

יד

אשה. נדה מ"ט ב' כל הכשר כו' ואשה פסולה להעיד כו' ר"פ שבועות העדות. ירושלמי פ"ג דסנה' ופ' הדיינים מעתה שאין האשה מעידה אין האשה דנה וע' תוס' בשבועות כ"ט ב' ד"ה שבועות כו': ירושלמי ר"פ שבועות העדות הרי למדנו שאין האש' דנה מעתה אין האשה מעידה כו' וגם בפ"ג דסנה' הל' ט' ע"ש ועתוס' בשבועות כ"ט ב' ובנדה נ"א בד"ה כל ובירושלמי כו' (ע"כ):

טו

י"א. סנה' מ"ב א' תוס' שם ד"ה העוסקי':
(ליקוט) י"ח כו'. במ"ר פ' נשא קע"ח ד' דיין ששתה רביעי' אל ידון וכן כו' (ע"כ):
(ליקוט) י"א כו'. והר"י בס' היראה כ' בהדיא דאין חילוק בין הוראה לדיני ממונות ועמ"ש במ"א (ע"כ):

טז

אין. ב"ב קי"ד א':

יז

ודוקא. ר"ה כ"ה ב':

יח

אבל. שם:

יט

אפי'. שם:

כ

אם שם:

כא

אבל. שם וב"ב קי"ג ב':

כב

אבל בעדות. ר"ה שם:

כג

(ליקוט) ואם הוזמ' וי"א כו'. ס' הראשונה הוא ס' רשב"ם בב"ב שם ולמד ממ"ש בפ"ק דמכות היכי אמרי' להו כו' וקי"ל כר"ן דפ' כרבי וס"ל לרשב"ם דאף בלא הוזם אלא שכיוון ראייתו בתורת עדות א"י להעיד ועוד הביא ראיה ממ"ש בב"ב שם שנכנסו לבקר משמע דוקא לבקר אבל תוס' וש"פ חלקו עליו דלדבריו א"כ לר"י במכו' שם א"א לעולם לעד לעשות דיין וגמ' בר"ה הקשו בפשיטות לא תהא שמיעה כו' ועוד דרב יהוד' פ' במכות שם כר' יוסי ובב"ב שם אמר ג' שנכנסו לבקר כו' ועוד כ' תוס' דגם במכות שם לא תליא בראייתן לבד אלא שבאו ג"כ לב"ד להעיד ועתוס' במכות שם ד"ה שמואל כו' ועוד דטעמא דאין ענ"ד משום עדות שא"א יכול להזימה או משום ועמדו כו' כמ"ש רשב"ם שם וזה ל"ש כאן בהוזמנו ועתוס' בב"ב שם וסנה' ט' א' והר"ן הכריע בכיון ראייתו כתוס' ובהוזמנו כרשב"ם וע' ב"י וזהו ס' ראשונה וס' אחרונה הוא סברת תוס' (ע"כ):

כד

וכל זה. כתובות צ"א ב':

כה

מי. קדושין ע"א:

כו

אסור. כתובות ק"ה ב' תוס' ד"ה לא:

כז

שושבינו. סנה' כז ב' כט א':

כח

ולא. סנה' שם:

כט

אע"פ. כתובות שם:

ל

אלא. סנה' ז' ב' לא תכירהו לא תנכרהו ח' א':

לא

ואם. ספרי ושפטתם צדק כו':

לב

ומיהו. הג"א ומ"ש לא לידון כו' מ' לכתחלה:

לג

וי"א. סנה' כז ב' דחשיב בהדי פסולים במתני' ורבנן ל"פ אלא בעדים אבל בדיינים מודי כמש"ש ומפיק מקרא:

לד

וי"א. תוס' סנה' ח' א' ד"ה פסילנא כו':

לה

וכ"ש. שבועות ל"ב:

לו

ואפי'. סנה' ח' א':

לז

מי. סנה' כג א':

לח

המנדה. קדושין ע"א:

לט

שני. סנה' כ"ט א':

מ

כל. נדה מ"ט ב':

מא

שהדיינים. תוס' וירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש פ"ג דסנה' סל"ב:

מב

דיין. שבועות ל"ב:

מג

ב"ד של. מדרש ריש דברים צריכין הדיינין כו' ואלו הן כו' החשיב הרמב"ם חכמה ונבון באחד וחשיב ענוה שביעית שאמרו אתך כו' כמרע"ה ענו מכל כו':

מד

אהבת הבריות. זהו וידועים:

מה

בעלי שם טוב. אנשי חיל:

מו

אא"כ. רשב"ם שם ד"ה דהכל אצל כו':

מז

ואם הוא. שם וליסלקו כו'. אבל במס קבוע לא כמ"ש שם הב"ע דלא קיץ:

מח

ואם עשו. שם ח' ב' ורשאין בני העיר כו' אפי' נגד הדין כמ"ש ב"ק קיז ב' ורשאין כו':

מט

או. שם ואל ישנו ממנהג כו'. ב"מ פ"ג א' ב':

א

סעיף ג' (אפי' לא הביא יב"ש) האורו"ת ז"ל בסי' ז' כתב מצד התקוששו וקושו לחלק בדיינים בין קרקע למטלטלי. ויש לומר שאין צריך להיות התקוששו בגוף הנדון ממש וכיון ששייך התקוששו במטלטלי יש לומר דכשרים על ידי זה גם במקרקע עקצוה"ח ואולי יש לומר שכיון דלגבי קרקע צריך להיות יודע יותר בטיב משא ומתן על ידי זה דיינים דצ"ל בקיאים בסברא אין כשר קטן. אך הרי לגבי סברא כ' להדיא ששנים בלא סימנים הוא כבסימנים. ומה דצריך להיות בן כ' לגבי נכסי אביו הוא גדר אחר ולא מצד סברא:

א

וגר דן את חבירו הגר. ז"ל סמ"ע עיין בד"מ שכ' ע"ז ז"ל במרדכי פ' מ"ח משמע דהיינו דוק' בלי כפי' ומשמעות זה לא מצאתי במרדכי שם כולי עיין שם אך בהגהת מרדכי פ' מצות חליצה כ' בהדיא ז"ל גר דן את חבירו היינו דוקא בלי כפי' ולזה כיון הד"מ ומשה אמת ובעיקר הדין נראה דעת תוספות והרא"ש דהיינו דוקא בכפי' אבל בלא כפי' אפילו ישראל יכול לדון דלא אמרינן שום תשום אלא בכפי' ונראה ראי' לדעת המרדכי דמיירי בלא כפי' דבפ' מ"ח דף ק"ב א"ר גר דן את חבירו ד"ת שנא' שום תשים מלך עליך מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו הגר ואם היה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל ומשמע דאמו מישראל יכול לדון דבר תורה דהא רבא התחיל בזה דיכול לדון דבר תורה ועוד דהא קראי דריש ואם כן היכי משכחת דבר תורה דהא רבא ס"ל בפרק קמא דסנהדרין דמן התורה בעינן סמוכין אפילו בהודאות והלואות וכיון דלדיני נפשות ודאי בעינן אביו ואמו מישראל ומבואר ברמב"ם פ"ד מהל' סנהדרין דאין סומכין עד שיהי' ראוי לכל הדברים וז"ל ויש להם למנות כל מי שירצו לדברים יחידים והוא שיהי' ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורו' לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא אפילו חבירו הגר היכא דן מן התורה הא אינו סמוך ונהי דבחבירו הגר אינו צריך מקרב אחיך אבל דין סמוכין לא חלקה התורה בין אזרח לגר על כן צ"ל דמיירי רבא בלי כפי' ומשום הכי דן דבר תורה דלא בעי סמוך אלא בע"כ ובלי כפי' לא בעינן סמוכין ואפילו הכי לישראל אסור משום דכתיב מקרב אחיך תשים עליך מלך וכמו שפי' רש"י דיין ומ"ש התוספות והרא"ש בלי כפי' למה אסור לישראל אפשר דאיסור הוא כמו דן מי שאינו גמיר ולא סבר דאפילו קבלוהו לא מהני קבלתו בין טעה ובין לא טעה וכמ"ש הבעל המאור בבבא רביעאה בשיקול הדעת עיין שם שכתב דאשרה הוא דמיקרי וכמה פסולים דפסולי אפילו בקבלה וכן בזה אסרה התורה לדון לפני גר שאינו אחיו:

א

אבל הסומא. עיין בסוגיא פ' אד"מ דף ל"ה וז"ל הנימוקי יוסף שם סומא באחד מעיניו אבל בשתי עיניו פסול סומא לדין דהא פסול להעיד ואפילו פתוח ונסתמא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ואם כן לדין נמי פסול דתנן כל הכשר להעיד כשר לדין הא פסול להעיד פסול לדין והכי משמע נמי פ' מצות חליצה (יבמות דף ק"א) גבי פלוגתא דר"י ורבנן דמ"ס חליצה בג' ומ"ס בחמשה ור"י הדיוטות מנ"ל נפקא לי' מלעיני מדאיצטרך לעיני למעוטי סומין ש"מ דאפילו הדיוטות כשרים דאי ס"ד סנהדרין בעי למה לי לעיני מדרב יוסף נפקא סנהדרין מנוקי' מכל מום כדכתיב כולך יפה ומום אין בך והשתא אי ס"ד סומי' כשרים לדיני ממונות אם כן היכא מוכח מדאיצטריך לעיני למיפסל סומין ע"כ הדיוטות כשרין דלמא סמוכין לא בעי אבל מומחין בעי אבל אי בד"מ פסולין סומין לא איצטריך לעיני אלא למיכשר הדיוטות עד כאן לשונו הנימוקי יוסף וע"ש: ויש להקשות בדבריו דהא שם אמרינן ואידך האי לעיני מה עביד לי' ההוא לכדרבא הוא דאתא דאמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא דקא נפיק מפומי' דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה ואידך נמי וכו' ואלא הדיוטות מנ"ל וכו' וכתבי שם תוספות ד"ה ש"מ הדר בי' וז"ל פסק ר"ת דסומא בא' מעיניו כשר לחליצה כיון דלא ממעט מלעיני וסגי בא' ויכול לראות הרוק מפי היבמה ע"כ ואם כן לפי זה מאן דממעט מלעיני בעינן שתי עיניו וסומא בא' מעיניו פסול וכדדרשינן גבי נגעים לכל מראה עיני כהן וכדמשמע מדברי ר"ת שכתב כיון דלא ממעט מלעיני ואם כן הדרא קושיות נמוקי יוסף לדוכתי' היכא מוכח מדאיצטריך לעיני דלמא נהי דסמוכין לא בעי הא מומתין בעי כמו ד"מ וכ"ת הא גם בדיני ממונות פסולם ומא הא איצטריך לסומא בא' מעיניו דהא מלעיני ממועט גם סומא בא' מעיניו. ועוד קשה לפי דברי הנימוקי יוסף למה הסיע הש"ס לדרך אחר להוכיח מדאיצטריך לעיני תיפוק לי' מדכתיב כולך יפה הא עיקר הוכחה מדפסול אפילו בעדות כ"ש דפסול לדין דהא מהך דרשה דכולך יפה אכתי לא מוכח אלא דלא בעי סנהדרין אבל מומחין לא מוכח וכמ"ש נ"י. ולכן נראה דלמאן דאמר דבעינן מן התורה בד"מ מומחין והיינו סמוכין אם כן ודאי צריך גם בד"מ כולך יפה וכמו שכתב הרמב"ם פ"ד מסנהדרין דאין סומכין אלא אם כן ראוי לכל הדברי' וסומא בא' מעיניו אין סומכין לד"מ מפני שאינו ראוי לכל הדברים ואם כן ממה נפשך א"ש למאן דאמר דגם בד"מ בעינן סמוכין אם כן ודאי סמוכין אינו אלא אם כן מנוקה מכל מום וכדתיב כולך יפה ואי למאן דאמר בהודאות והלואות לא בעינן סמוכין אם כן גם מומחין לא בעי רק גמירי ואם כן נמי מוכח דדייני חליצה לא בעינן סמוכין מדכתיב לעיני ואי נימא דמנא לך דכשר הדיוטו' דלמא על כל פנים גמירי בעינן וכמו בהודאות והלואות זה באמת גם בחליצה בעינן גמירי וכמ"ש הנימוקי יוסף ר"פ מ"ח בשם המפרשים ז"ל דלא קרי הדיוטת אלא משום דלא בעי סמוכין אבל לעולם צריך שידעו הלכות חליצה וכו' ואם כן הרי הם בכלל גמירי ואפילו לדעת הפוסקים דלא בעי גמירי רק שיודעין להקרות הפרשה היינו לפי המסקנא דנפקא לי' מבישראל דמשמע לכל הדברים וכמו שכתב הרמב"ם ולמאן דאמר דלא בעי סמוכין בהלוואות גם מומחין לא בעי ואם כן ממילא מכשרי בהדיוטות וזה ברור. ולפי זה מצינו לומר דסומא בשתי עיניו נמי כשר בד"מ דהא עכשיו לא בעינן מומחין וסמוכין אליבי' דכ"ע מדרבנן מיהא ושליחותי' דקמאי קא עבדינין ואם כן אפילו סומא בשתי עיניו כשר: ובזה נראה ליישב קושיות תוספות פאד"מ שם בסוגיא ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה מנה"מ דכתיב ושפטו את העם בכל עת כו' עיין שם מתני' דלא כר' מאיר דתניא היה ר"מ אומר על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים אצל נגעים ומקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ומה נגעים שלא בסומין אף ריבים שלא בסומין כו' ההיא סמיא דהוי בשבבותי' דר' יוחנן דהוי דאין דינא ולא א"ל ר"י ולא מידי ופריך והיכי עביד הכי והא אמר הלכה כסתם משנה ר' יוחנן סתמא אחריני אשכח ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה ופירש רש"י מדמכשר לילה לגמר דין וסומא בא' מעיניו רואה יותר וכו' ותוספות פי' מדתנן גומרין בלילה ע"כ לא מקיש ריבים לנגעים דאם הי' מקיש לנגעים היה פסול אפילו גמר דין כמו לר' מאיר וכיון דלא מקיש ממילא מתכשר סומא כיון דלא מקיש ריבים לנגעים מהיכא תיתי למיפסל. ומזה הולידו דאפילו סומא בשתי עיניו כשר וכמו שכתבו התוספות בפ' בא סימן. אלא שהניחו בתימא לפי פי' דלמא טעמא דמתני' דהכא משום דכתיב ושפטו את העם בכל עת ועיין שם ועיין בר"ן בחידושיו ושם האריך בקושיא זו ותורף דבריו דלמא מתני' נמי סברי היקשא דריבים לנגעים למיפסל סומין אלא דלילה לא מקיש משום דקרא כתיב ושפטו ועיין שם ומבואר מדבריו דודאי אי הוי מקשינן ריבים לנגעים למיפסל לילה ודאי הי' פסול אפילו גמר דין דאין היקש למחצה ונגעים גמר דין ופסול בלילה ואם כן הוא הדין ריבים ולא שייך למימר היקש ריבים לנגעים לתחלת דין דעיקר פסול לילה בנגעים אפילו בגמר דין אלא דמתני' סברי דלא מקיש כלל לפסול לילה והיינו משום דכתיב ושפטו בכל עת ועיקר היקשא למיפסל סומין הוא דאתא וע"ש: והנה לפי מ"ש למאן דאמר בהלואות מן התורה בעינן מומחין אם כן ודאי גם סמוכין בעי ובעינן ראוי לכל הדברים ואם כן קשה למה צריך היקשא למיפסל סומין הא סומין ממילא מיפסל מן התורה דהא סומא פסול מדכתיב כולך יפה וצריך לומר דעיקר היקשא למיפסל לילה ויליף פסול סומין דאפילו עכשיו דלא בעינן סמוכין ושליחותי' דקמאי קא עבדי פסול משום דבעינן דומיא דנגעים וכיוצא בזה כתב הר"ן בפ' הכותב למאן דאמר מכירת שטרות דרבנן הא דממעט שטרות מאונאה בפ' הזהב יצאו עבדים וקרקעות ושטרות עיקר קרא למעוטי קרקעות ועבדים ואפילו הכי ממועט שטרות לפי שאינו בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו ממון עיין שם וה"ה הכא למיפסל סומין מן התורה לא צריך קרא דהא בלאו הכי סומא פסול לסנהדרין משום דבעינן כולך יפה אלא דעיקר הקישא למפסל לילה אלא דסומא נמי פסול אפילו מדרבנן לפי שאינו דומיא דנגעים ולפי זה מוכח דמתני' לא סברי כלל היקשא דריבי' לנגעים דאי לפסול לילה ודאי פסול אפילו גמר דין דהיקש מורה על גמר דין ועיין בר"ן ואי לפסול סומין מן התורה לא צריך מיעוט דהא סומא אינו סמוך ור' יוחנן לשטתו דס"ל מדאורייתא צריך שלשה וכמו שכתבו התוספות רפ"ק דסנהדרין. ואין להקשות לפי מ"ש הרמב"ם דאין סומכין עד שיהא ראוי לכל הדברים בהא דאמרי' פרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ז) כל הראוי לדון ד"נ ראוי לדון ד"מ מני אי לימא ר' יוסי הא איכא עד זומם דממון דכשר לד"נ ופסול לד"מ כו' והא בד"נ ודאי בעינן סמוכין וזה אינו ראוי לכל הדברים דהא פסול לד"מ משום דהרמב"ם לא קאמר אלא בפסול הגוף וכמו סומא כיון דאינו ראוי לכל הדברים אבל זה שפסולו מחמת עבירה והוא ראוי לכל הדברים על ידי תשובה והרי הוא כמו מי שאינו בקי במומין דהוא סמוך לכל הדברים וכדאי' בפרק קמא דסנהדרין גבי סמיכה דסמך רבי לרב יורה יורה ואל יתיר בכורות משום דלא בקיאי במומין אלא כיון דאינו פסול הגוף ויכול להתחכם אמומין הוי סמוך וכן בפסולו מחמת עבירה כיון שיכול לחזור בתשובה לא הוי פסולו בגופו. ועוד דאפשר לא קאמר הרמב"ם אלא בתחלת הסמיכה דאין סומכין עד שיהא ראוי לכל הדברים אבל אם כבר נסמך ואחר כך נפסל לאיזה דבר שפיר מהני סמיכתו דמעיקרא למה שראוי עתה. אך אמנם בסומא מאחת מעיניו אפילו נסתמא אחר הסמיכה לא מהני הסמיכה לדיני ממונות כיון דבסנהדרין כתיב יפה רעיתי ומום אין בך אם כן גם עכשיו אחר הסמיכה צריך להיות מנוקה מכל מום ודו"ק:

א

אפילו לא הביא שתי שערות. בתומים הקשה דהא כתיב התקוששו וקשו עיין שם ואינו קושיא דבשלמא כהן גדול ליתא כלל בדינא דאין דנין אותו אבל קטן מי לא דיינין לי' בכמה דברים כגון שגזל חפץ לפנינו הבית דין אם כן הבית דין דנין אותו שיחזור או גזילת קרקע והוא פשוט ולא בעינן דוקא שיהא נדון באותו דבר שדן רק שיהא נדון באיזה דבר שיהי' ובתומים הכריע דבמטלטלין דינו דין אבל במקרקע כיון דאין מקחו מקח לא הוי התקוששו וקשו ולא נהירא דלא תליא באותו דבר שדן יהיה דוקא נדון וכמו שכתבתי:

א

אין עד נעשה דיין. ונאמרו ונשנו בזה שני טעמים בתוספות אחד משום דבעינן ועמדו שני אנשים ואי אפשר להיות עד דיין ב' משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה והם לא יקבלו הזמה על עצמן. ועיין שם בתוספות שהקשו בפרק החובל דאם כן מה"ט לא יהי' העדים קרובים לדיינים משום דלא יקבלו הזמה על קרוביהם וע"כ משום דמצי מיתזם בבית דין אחר אם כן מה"ט גם העד יהי' דיין והזמה דידי' יהי' בבית דין אחר וע"ש. ובטעם הא' נמי קשה לי אם כבר הגיד את עדותו לפני בית דין אחר וקיים כבר מצות ועמדו שני אנשים למה לא יהי' דיין אח"כ ובש"ס ופוסקי' משמע דעד המעיד אינו יכול להיות דיין וכן עד החתום בשטר אע"פ שכבר נחקרה עדותו אינו רשאי להיות דיין. וכן לפי טעמא דהזמה נמי אם כבר העיד לפני בית דין את עדותו באיזו יום ובאיזו שעה למה לא יהי' דיין אח"כ דהא אם יוזם יקבלו הבית דין הראשון שהעידו לפניהם את עידי הזמתן. לכן נראה כפי הטעם משום הזמה ומה שהקשו תוספות דיתקיים הזמה בבית דין אחר כמו בעדים קרובים לדיינים נראה דבזה אפילו בבית דין אחר לא יתקיים הזמה דהא קיימא לן דאין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם כמבואר במשנה פרק קמא דמכות וכ"כ הרמב"ם בפרק ב' מהלכות עדות אין העדים זוממין נהרגין ולא משלמין ולוקין עד שיזומו אחר שנגמר הדין אבל הוזמו קודם גמר דין אין נענשין וכיון דקיימא לן עד זומם למפרע הוא נפסל אם כן אם יזומו הרי נפסלין מאותו שעה ואם כן נגמר הדין לפני פסולין וה"ל כמי שלא נגמר הדין ואין נענשין ומה"ט אפילו עדי' החתומי' בשטר דנעשה כמי שכבר נחקרה עדותו בבית דין אינו יכול להיות דיין דלא יוכל להתקיים בבית דין הזמה דיפסלו למפרע ואם כן לא הי' גמר דין לפני בית דין הכשר ואפילו למאן דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל הרי הוא כמו לאותו עדות דפסול לכולי עלמא כדאי' בפרק חזקת הבתים עיין שם אחר זה מצאתי בקצור דברים הנ"ל במרדכי בשם השר מקוצי וכיונתי לדעת השר ת"ל:

א

שהשלשה דיינים. ודוקא שלשה אבל שנים לא וכדאי' בש"ס ובשלחן ערוך סימן רנ"ג ועיין בחידושי הרשב"א פ' החובל דיחיד מומחה אף על גב דיכול לדון ביחידי אבל אינו יכול לדון עפ"י ראייתו משום דאינו נאמן לעדות יותר מהדיוט ויכול הבעל דין להכחישו ולכך אינו יכול לדון עפ"י ראייתו לחידי' כי אם עפ"י שנים עדים יקום דבר עיין שם והיכא דאי' אחר עמו משמע דיכול לדון אם הוא מומחה ואף על גב דקבלת עדות לעולם בעינן שלשה ואפילו מומחין בעינן שלשה וכמ"ש הש"ך בסימן מ"ו סק"ח ואם כן לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' דהא השמיעה לא מהני בפני שנים זה אינו דטעמא דבעינן לעולם קבלת עדות בפני שלשה ואפילו מומחין בעי שלשה היינו משום דכל פחות משלשה הוי כמו עד מפי עד אבל אם הוא בעצמו הרואה לא שייך עד מפי עד. ולכן יכול לדון המומחה כשיש אחר עמו עפ"י ראייתם:

א

אם ראוהו ביום. כתב הב"ח דאם ראו בשבת וי"ט אין נעשין דיינים אף על גב דלא פסילי אלא מדברי סופרים ועיין ט"ז שחולק. והביא ראי' מדאמרינן מדרבנן נעשה דיין וש"ך הניחו ב צריך עיון ולענ"ד נראה כדעת הב"ח וראי' מהא דאמרינן בפ' י"נ שלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום רצו עושין דין ודוקא שלשה אבל שנים לא וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה"ס שנים שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם כותבין ואין עושין דין וג' רצו עושין דין וטעמא דלילה ושני' דכותבין ואין עושין דין לפי שבשעה שראו לא נראו להיות דייני' וכמ"ש רש"י פ' אד"מ ועיין בכ"מ. ולדעת הרמב"ם דבר תורה בחד סגי כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה"ם ואם כן כיון [דהא] דשנים אין דנין אינו אלא מדרבנן למה לא יעשו דין הא בדרבנן עד נעשה דיין על כרחך צ"ל דלא אמרינן בדרבנן עד נעשה דיין אלא היכא דגוף העדות אינו צריך כלל מן התורה וכמו בקיום שטרות אבל היכא דהעדות צריך דבר תורה וראו בשעה שאין דנין מדרבנן גם כן אינו נעשה דיין לפי שנעשה עד ואין נעשה דיין. אמנם כד דייקית בי' תראה דהוא תליא באשלי רברבי דהא דעת רשב"ם בפ' יש נוחלין דאם עברו וקבלו עדות בלילה בדיעבד מהני היו רשאין להיו' דיינים עפ"י ראייתם שראו בלילה ועיין שם והיינו משום דלא תהא שמיע' גדולה מראי' וכי היכא דהשמיעה הי' בדיעבד כשר כן הי' הראי' כשר ומזה הוכיחו בתוספות ורא"ש דע"כ לילה אפילו בדיעבד פסול. אלמא דרשב"ם דסובר דבדיעבד כשר ע"כ צ"ל דלא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' אלא ביום דנראו להיות דיינים אפילו לכתחלה אם כן לעולם לא היה עליהם תורת עדים אלא תורת דיינים וכאלו קבלו את העדות מפי השמועה אבל כיון דלכתחלה פסולי' להיות דיינים אם כן בלילה לא הי' עליהם תורת דייני' אלא תורת עדים ואין עד נעש' דיין ואם כן לפי זה שבת ויום טוב דבדיעבד דיניהן דין לדע' התוספות והרא"ש כשר דהא אפילו בלילה דהוא דאורייתא הוי אמרינן עד נעשה דיין אם הי' כשר בדיעבד אם כן מכ"ש שבת ויום טוב אבל לדעת הרשב"ם דס"ל כיון דלכתחלה פסול יותר נקרא עלי' שם עדים מן שם דיינים אם כן הוא הדין שבת ויום טוב לא הוי דיין אלא עד ואין עד נעשה דיין ואם כן כיון דאנן קיימא לן כדעת תוספות והרא"ש דקבלת עדות בלילה אפילו בדיעבד פסול וכמבואר בסימן כ"ח ואחריהם אנו נגררין בכל דוכתי ובפרט שאינו אלא מדרבנן הך דשבת וי"ט אם כן יש להקל בזה ויכולין לדון ע"פ ראייתם בשבת ויום טוב וכן עיקר:

א

פסול לדון כו' פירוש בדיני ממונות וילפינן לה מדכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך מכפל לשון דשום תשים דרשינן דכל שימה שאתה משים יהיה דוקא מאחיך ודאפוקי גר ואפילו זרע זרעם דגרים אסור בכל שימות. וכן כתב הרמב"ם בפרק קמא דהלכות מלכים עיין שם והיינו דוקא עליך אבל גר אגר חבירו לא מיעטו קרא:

ב

אלא א"כ היתה אמו מישראל שגם זה מקרב אחיך מיקרי:

ג

או אביו וכו' אביו הוא כ"ש וכן הוא שם בתוספות דאביו מישראל עדיף טפי ועיין בפרישה:

ד

וגר דן את חבירו עיין דרכי משה שכ' ע"ז ז"ל במרדכי פרק מצות חליצה משמע דהיינו דוקא בלא כפייה ומשמעות זה לא מצאתי שם במרדכי והרא"ש גם בי"ד סוף סימן רס"ט פסק שם בהדיא דאפילו בכפייה מותר לדון גר חבירו ובלא כפייה מותר לדון אפילו לישראל וכמו שכתוב בפרישה ע"ש ודו"ק:

ה

ואפילו שלשתן ממזרים וכו' ובב"י ובדרכי משה כתבו דהוא הדין לשלשה גרים שאמן מישראל שכשרים לדון ישראלים:

ו

כל אחד מהם סומא באחת מעיניו כשר וכו' פירוש אפילו בתחלת דין. ובפרישה כתבתי הטעם בשם הרא"ש דכיון דכל העולם גומרים בלילה וסומא באחת מעיניו חזי טפי ביום משום הכי דן אפי' בתחלת דין:

ז

בשתי עיניו פסול דכיון דלכולי עלמא בלילה אסור לדון ולזה ביממא לילה הוא ועיין פ"ר ובע"ש יליף דסומא בשתי עיניו פסול מדאיתקש דיני' לנגעי' לא דק דהא בפרק א' דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ד ע"ב) קאמר דההיא משנה יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ומאן דמפיק מהא היקשא ס"ל דאפי' סומא בא' מעיניו פסול ע"ש ועוד נדחק בע"ש בהכשרא דסומא באחד מעיניו ותלה תניא בדלא תניא וכתבתיהו בהשגות ע"ש:

ח

מבן י"ח ומעלה דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו שהוא א' מהמדות שצריכין להיות בדיין כמ"ש הטור בסי' זה:

ט

דמבן י"ג ומעלה כשר ואפילו לא הביא ב' שערות ה"ט דאע"ג דלענין עדי' בעינן ב' שערות שאני התם דקפיד קרא להיות נקרא איש כמו שנאמר ועמדו שני האנשי' משא"כ בדיין שאינו תלוי אלא בחריפתו ובקיאתו ומ"ה כתב הטור בי"א ז"ל אם הוא מפולפל ובקי בחדרי התורה ומ"מ פחות מבן י"ג דאין לו שם גדלות כלל פסול דלא מצינו שום מצוה וצווי בקטני' מן התורה ועפ"ר שכתבתי דלשני הי"א ל"ת הא אמרי' כל הפסול להעיד פסול לדון והפסול לדון פסול להעיד חוץ מאוהב ושונא דמ"מ בשניהם יש פסול קטנות כל חד לפי עניינו וק"ל:

י

אשה פסולה לדון ילפינן לה מעדות ועפ"ר ודלא כע"ש שכ' טעם זר:

יא

דשתויי יין כו' עד דיני ממונות אבל איסור והיתר אסור אפילו לא שתה אלא רביעית עד שיסיר יינו מעליו מיהו ביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית כ"כ מהרא"י סי' מ"ב ע"ש:

יב

אין עד נעשה דיין משום דבעינן עדות שיכול להזימה ולא יקבל הזמה על עצמו ומה"ט כשראו שלשתן ביום דאז אין עליהם שם עדי' מותרין לדון על פי ראייתן וכדמסיק:

יג

אם העיד א' מהדיינין פי' עם עוד אחד מהשוק:

יד

בפני חבריו כצ"ל פי' בפני ג' דקבלת עדות מיקרי דין ובעי' ג' ובע"ש כ' חבירו וטעות הוא וכגון שלקחו חבריו אח' במקומו כשקם להעיד ואחר שהעיד רוצה לחזור ולישב ולדון עמהם וכן פרש"י ועפ"ר:

טו

אם ראוהו ביום כו' דאז אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מן הראייה ודנין על ראייתן אפילו אחר כמה ימים כמו על שמיעתן משא"כ כשראו בלילה דאז לא מהני שמיעה לא מהני גם כן הראיה לדון עליה עד שיעידו לפניהן אחרי':

טז

אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין וכ"כ הטור בסי' מ"ג [מ"ו] סי"ב והמחבר שם שעד הרואה (פי' בלילה) נעשה דיין בקיום שטרות שהן דרבנן וע"ל סי' מ"ו כמה פרטי דיני' עוד מזה:

יז

ומעיינין בינייהו פי' דנין ביניהם וה"ק כשדייני העיר הם שפלי' בעיני החכם לדון לפניה' מכנפי' חכמי העיר הגדולי' שבהן ובפניהן הוא דן אלא דל' מעיינין בינייהו לא משמע דין אלא פשרה דרואי' אם יכולי' לפשרם אם לא שתאמר שלשון הגאון דכ"כ הטור בשמו הוא כך שכתב מעיי"נין ביניי"הו במקו' דנין אותו וכל זה הוא דוקא אם יש לו חסרון בב"ד אבל אם אין לו חסרון בב"ד אלא דזילא להת"ח מילתא לירד לדין עם ע"ה בזה יתבאר לקמן סי' קכ"ד דשולחין הדייני' סופריהן להת"ח וכותבין טענותיו והן פוסקין עליהן:

יח

שושבינו בז' ימי חופתו נקראי' המטפלי' עמו שושבינו ואז דוקא הוא דאסור לדונו וכן פירש"י:

יט

וי"א דבשונאו ממש כו' פי' סברא הראשונה קאמרי אסור לדון לאוהבו אע"פ שאינו אוהבו או שונאו ממש ולשון אע"פ כו' משמע דגם באוהבו ושונאו ממש ס"ל דאין בו אלא איסור ע"ז קאמר די"א שבהן אין דיניהם דין ואח"כ אמר דיש חולקין אמ"ש לעיל דאף שאינו אוהבו ממש אסור וסבירא ליה דאין בו איסור אלא חסידות בעלמא וק"ל וע' דרישה:

כ

כי כל א' בורר אוהבו פירוש דין זה בורר לו אחד הוא שכל א' יברר לו מי שהוא יבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות יציע אותו לפני חבירו וכן יעשה חבירו והשלישי שומע ומכריע ביניה' כמ"ש הרא"ש והביאו הטור סימן י"ג ומשום הכי אף שהוא אוהבו לא גרע כיון שכל בורר מצדד אחר זכותו למי שבירר אותו ומותר לעשות כן כיון שגם בורר השני יעשה כן והכל תלוי בשלישי וכ"כ שם במהרי"ק בהדיא ולא כמה שכתוב בעיר שושן דרך בני אדם הוא כן אף שאין לו לעשות כן מן הדין ע"ש אבל קרוב או פסול מן התורה פסול גם בזה בורר כן איתא שם במהרי"ק והוא מהמשנה ומשום הכי כ' מור"ם לכן מותר כו' ור"ל ולכן כיון שאינו אלא מכח חסידות לאפוקי אם הי' פסול מן התורה הי' פסול גם זה בורר כמו קרוב ומה שסיים מור"ם וכתב וכ"ש שהרב כו' אדלעיל קאי אמ"ש שהאוהב אינו אלא ממדת חסידות וכו' וק"ל:

כא

להיות דיין לתלמידו וכ"ש לאב של תלמיד אף דנתן לו שכר הלימוד כן הוא שם:

כב

משום אהבה ושנאה יכול להושיב כו' מהרי"ק בשורש כ"א דקדק וכתב ז"ל ואפילו המחמיר על עצמו מחמת חסידות כשרי' לברר דייני' והביא ראיה על זה מהגמרא ע"ש ומהרא"י בפסקי סימן רנ"ח כתב המנהג הוא שלא לפסול שום ב"ד לסדר הב"ד ומסיק וכ' שם על זה וזה לשונו ואע"ג דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם ישבו בארץ מי ישנה את מנהגם עכ"ל. ומשום הכי אף שכתב מור"ם בד"מ את דברי מהרא"י שאפי' ב"ד הפסול בוררין מ"מ לא כתבו כאן בשלחן ערוך אלא הפסול לדון משום אהבה ושנאה ולא כתב סתם הפסול לדון משום דמהרא"י בעצמו פקפק על המנהג אלא שלא רצה לשנות וק"ל:

כג

וצריך ראי' לרבריו לשון הטור צריך להביא ראיה שלא דיבר עמו תוך ג' ימים באיבה:

כד

יכול לדונו אח"כ עיין בד"מ שמור"ם כתב דין זה מעצמו ולמד דין זה מעובדא דגמרא פרק עשרה יוחסין והניחו בצ"ע ושם בהג"ה כתבתי דאפשר לו' דהיינו דוק' כשכבר פטרו מהנידוי אז הוא כאיש אחר עמו ולא כשעדיין הוא בנידוי ע"ש:

כה

ה"ג כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עבירה כו' ועי' לקמן סי' ל"ג ול"ד פרטי' הפסולים לענין עדות ונמחק וה"ה לענין דיינות כי כבר נכלל במ"ש המחבר כל הפסולין להעיד כו' פסולין לדון וק"ל:

כו

אין לו להצטרף עמו אע"פ שידון דין אמת משום שנאמר מדבר שקר תרחק ועי' מ"ש בפרישה וכן יתבאר בריש סימן ל"ד למנין עדות:

כז

שנאת ממון ואהבת אמת כו' ברמב"ם ובטור מבוארים יותר ז"ל שנאת ממון שאפי' ממון שלהם אינם נבהלים עליו ולא רודפין לקבץ ממון ואהבת אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן אוהבין האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני עולה ואהבת הבריות להן שרוח הבריות נוחה מהם ובמה יהיו אהובים בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ומשאן ומתן שלהן באמונה ודבורן בנחת עם הבריות ובעלי שם טוב שיהיו גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם עד שלא יהא עליהן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה ויהיה להם לב אמיץ להציל עני מיד גוזלו ע"כ ועפ"ר שם כתבתי לימודם מקרא:

כח

אא"כ יש להם ס"ת אחרת. פי' ואז אפילו לדיינים בעצמם מות' לקרות מאותו ס"ת שדנין עליה דלא מחשב להן הנאה כיון דאם רצו היו קורין מהאחר והיינו דוקא כשהס"ת האחרת היא באותה ב"ה שהדיינין מתפללין וקורין בה הא אם היה בבה"כ אחרת צריכין סילוק שלא יקראו מהספר תורה כלל כ"א מהאחרת וכן הדין כשדנין על ב"ה ויש ב"ה אחרת בעיר אין דנין עליה אלא כשמסלקים נפשם מללכת בזו שהן דנין עליה וכ"כ רבינו ירוחם ועיין בדרישה ובד"מ שהביאו ולא כמו שכתב בע"ש שמדמה שני ב"ה בעיר לשני ס"ת בב"ה א' ע"ש.

א

גר ה"ז פסול. בס' קצה"ח תמה היאך משכחת גר דן חבירו ד"ת הא מן התורה סמוכין בעינן וכו'. ולק"מ דהא אפי' ממונה על אמת המים אסור מדאורייתא וכיון דדן מדרבנן ה"ל כהתמנו' ואסור בישראל מדאורייתא ולגר מותר דהתמנות לגר אין אסור רק על ישראל ולא על גר חבירו:

ב

אבל הסומא בב' עיניו פסול. עיין סמ"ע ס"ק ז' עד ולזה ביממא ליליא הוא וכו' וא"כ לפי דעת הסמ"ע כשר בדיעבד. וכן פתוח בתחלת דין ונסתמא בג"ד מותר. אכן מדברי הנ"י פ' אחד ד"מ שכ' וז"ל דאי בד"מ פסול סומין לא אצטריך לעיני בחליצה מוכח דאפי' בדיעבד פסול דאל"כ איצטריך לעיני למיפסל דיעבד. אך דברי הנ"י שם תמוהין מאוד דבש"ס גמר פסול סומין מקרא דכולך יפה. ועוד דהא איצטריך לעיני למיפסל סומא בא' מעיניו דכשר בד"מ וכן תמה בס' קצה"ח. ונלע"ד כוונתו דאי נימא דחליצה בעי מומחין אף דלא כתיבי אלקים בחליצה ע"כ הוא מטעם דחליצה כד"מ דמיא כמבואר ביבמות ק"ד לענין חלצה בלילה וע"כ דממעטינן סומין מקרא דלעיני לא אתי למעט סומא באחת מעיניו דהא בסנהדרין ל"ד פירש"י והרי"ף דא"א לאוקמי הקישא דריבים לנגעים בא' מעיניו כיון דלילה כשר לג"ד וסומא בא' מעיניו עדיף מלילה ע"ש א"כ ה"נ בחליצה כיון דחלצה בלילה כשרה ע"כ הא דממעטינן מקרא דלעיני לסומא בב' עיניו אתי ולזה כתב הנ"י שפיר דאי ס"ד דגם בד"מ כשר סומין א"כ קשה הא דאמר בש"ס דהדיוטות נפקא לן מדאיצטריך קרא דלעיני וכו' הא נהי דמוכח מדאיצטריך לעיני דלא בעינן סנהדרין מ"מ אפשר דצריך מומחין כמו בד"מ דהא חליצה דמי לד"מ כמבואר ביבמות ק"ד ומ"מ איצטריך קרא דלעיני לפסול סומין ביון דבד"מ כשר סומין אלא ודאי דבד"מ ג"כ פסול סומין וא"ש הוכחות הש"ס דע"כ מדאיצטריך קרא דלעיני למעוטי סומין הא בלא"ה סומין פסילי דהא חליצה דמי לד"מ ומדאיצטריך קרא הרי גילה רחמנא דלא נלמוד חליצה מד"מ וממילא גם הדיוטות כשר בחליצה זו משא"כ בש"ס אי הוה אמרינן דבעי סנהדריז וע"כ הוא מטעם שכתבו התוס' משום דכתיב השערה ואז שפיר הוי ממעטינן אפי' סומא בעין אחת ולא קשה הא לילה כשר דדוקא במקום שהפסול סומא הוא משום שאינו רואה בטוב הוא ק"ו מלילה דכשר משא"כ הכא שהפסול הוא משום' שאינו ראוי להיות סנהדרין ולא שייך הק"ו מלילה כלל ושפיר קאמר הש"ס דאי בעינן סנהדרין ממילא פסול מקרא דכולך יפה. כנ"ל לפרש דבריו שלא יהו תמוהין כ"כ:

ג

אם העיד א' מהדיינים וכו' נראה דאם ג' דיינים קבלו עדות והלך א' וצירפו אחר עמהן והעידו בפניו העדות שיקבלו שיכולין השנים להיות ג"כ דיינים אף שהעידו לפני הב'. ואין שייך לומר בזה אין עד נעשה דיין. והטעם דבשלמא בעדות שהעידו על ראיית המעשה שלא היה ב"ד בשעת ראיה כגון ראוהו שנים או ג' בלילה כשהן נעשין דיינים הרי הן פוסקין הדין ע"פ עדותן שייך לומר אין עד נ"ד או מטעם דעדותו הוי עדות שאאי"ל כיון שהן דנין ע"פ עדותן או מטעם דבעינן ועמדו שני האנשים לפני ה' דהיינו שהקפידה רחמנא שהדיינים יהיו ע"פ העדות ששמעו מאחרים משא"כ הכא שאותן השנים לאו מצד עדותן הן דנין רק מכח העדות שקיבלו ושמעו מאחרים ודמי להא דסי' ל' סעיף י"ב שא' מכל ב"ד מצטרפים ואפילו למאן דס"ל דכל שהוזמנו להעיד פסולין לדון אף ע"י עדים אחרים אלמא דגזירת הכתוב הוא דלא יהא עד נעשה דיין מ"מ הכא נראה דמותר דהא ודאי אם היה אלו הב' כתבו הקבלת עדות בכתב במותב תלתא וחד ליתוהי וחתמוהו שנים ודאי דסומכין על כתבם ודנין על כתבם ואם נאמר דשנים שנשארו מב"ד של ג' אינן נאמנין רק מטעם עדות קשה הא הוי מפי כתבם דהא שנים דעלמא אם יכתבו עדותן בשטר שראו שנחקרה עדותן בב"ד ונגמר הדין בב"ד ודאי דלא מהני דהוי מפי כתבם ואלו ב' מהב"ד גופיה מהני אלא ודאי דב' שבאו מב"ד תורת ב"ד עליהן ונאמנים מטעם ב"ד ולא מטעם עדות וכן בקיום וכן בפס"ד כשמת אחד מהן כותבין וחד ליתוהי וא"כ כשב"ד אחר דנין ע"ז הכתב ומקבלין הכתב בתורת ב"ד ודנין עליה כן יכולין אותן הדיינין לצרף הג' שידון עמהם על אותו הכתב קבלת עדות שכתבו אלו השנים וכתבו בו וחד ליתוהי כי הג' שרואה המעשה ב"ד דן עפ"י מעשה ב"ד. ולפ"ז אם יכולין לדון אלו השנים בצירוף הג' כשכותבין אלו השנים בכתב קבלת עדותן כמו כן יכולין להגיד בפיהן ונאמנין מטעם ב"ד דהא יכולין לכתוב מה שאמדו בפיהם ויהיו נאמנין מטעם ב"ד ולא יהיה כתבן עדיף מפיהם ואפשר דכשמגידין לפני הג' לצרף עמו עוד שנים כמו בשעת קבלת עדות דאין זה מטעם עדות להיות נידון כקבלת עדות להצריך שלשה דכששומע השלישי מפיהן הוי כרואה בכתבן כיון שיכולין לכתוב: וראיתי בתומים סי' ל' ס"ק י"ז ובאורים ס"ק ל"א כתב דבשנים שנשארו משני בתי דינין שצרפו עמהן ג' כיון שצריכין להעיד בפני הג' אין עד נעשה דיין. אמנם זה אינו סותר לנ"ד דשאני התם דאותן השנים שבאו משני ב"ד אין יכולין לכתוב מעשה ב"ד על קבלת עדותן. כיון שלא קיבלו עדותן ביחד ועוד דנהי שנאמנין לומר שנתקבל עדות בפני הב"ד אף שלא שמעו הקבלת עדות ביחד מ"מ הוי כעדות מיוחדת כיון שכ"א מסייע לחבירו שראו קבלת עדות שזה חייב לזה אבל אין שום אחד מהימן לומר שהוא בעצמו מכלל הב"ד היה כיון שאין כאן שנים על זה דאין אחד יודע מחבירו כנלע"ד:

א

גר. ע"י כפי' אבל בלא כפי' מותר לדון אפי' ישראל ולגר מותר אפי' בכפי' סמ"ע:

ב

שלשתן ממזרים וה"ה שלשתן גרים שאמן מישראל כשרים לדון לישראל סמ"ע:

ג

בשתי עיניו פסול ☜ ע"ב ס"ק ב' דאפי' נסמא בגמר דין פסול. ואפי' בדיעבד פסול:

ד

מבן י"ח ולמעלה. דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העשוק מיד עושקו:

ה

שתי שערות. דבדיין לא כתיבי איש והכל תלוי בחריפתו ובקיאותו בדינים אמנם קודם י"ג שנים שאין לו שם גדלות כלל אסור לדון. ובקרקע אסור לדון עד שיביא שתי שערות או"ת:

ו

דשתויי יין. ודוקא עם שרי כשרים אבל בחד מומחה שתוי אסור או"ת:

ז

נעשה דיין. דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שהדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן. אי נמי משום דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ד' דהיינו העדים לפני הדיינים אבל כשראו שלשתן ביום שאין עליהם שם עדים מותרין לדון ע"פ ראייתם סמ"ע: ☜ וע"ב ס"ק ג' דאם ג' דיינים קיבלו עדות והלך אחד וצירפו אחר עמהן מעידין בפניו ודן עמהם וא"צ להושיב דיינים אפילו בשעה שמגידין בפניו אבל שנים שנשארו משני בתי דינין וצירפו אחר עמהן כיון שמעידין לפני השלישי ה"ל עדים ואין נעשו שוב דיינים:

ח

ראוהו בלילה. כיון דבשעת ראיה א"י לדון ולא לקבל עדות לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראיה ולכך אינו יכול לדון ע"פ ראייתם סמ"ע. ובשבת וי"ט דאסור לדון מדרבנן יש מחלוקת בפוסקים אם יכולין לדון עפ"י ראיה שראו בשבת ויו"ט. ויחיד מומחה שדן אסור לדון עפ"י ראייתו רשב"א בב"ק. וע"ב סי' ג':

ט

ומעיינים בינייהו. פי' דכל חכימי מעיינין ודנין בינייהו וכיון דיש איסוף כל החכמים לית ליה זילותא. סמ"ע. ופי' זה עיקר או"ת: ואם יש לת"ח זילותא לעמוד עם הבע"ד שולחין סופריהם לכתוב הטענות סמ"ע:

י

שושבינו היינו בז' ימי המשתה:

יא

אין דיניהם דין. ואם אחד רוצה להכשיר שושבין של חבירו אין חבירו יכול לעכב או"ת:

יב

דיינים אחרים. אבל בפסול מחמת קורבה אין לו להושיב דיינים אחרים אם לא שיש מנהג:

יג

יכול לדונו. הסמ"ע פיקפק כשעדיין לא פטרו מהנידוי אם יכול לדונו:

יד

מחמת קורבה ואם בא מעצמו לדון על קרובו של דיין. כשר לדון דהוי כקיבלו עלייהו ש"ך. ואין למנוע עצמו מלדון:

טו

יש להם ס"ת אחרת. ואז א"צ סילוק אבל אם הס"ת האחרת הוא בביה"כ אחר שצריך שיחליפו הס"ת ויקראו בבה"כ זו שהולך בו מס"ת האחרת או שילך הוא לבה"כ האחר. וכן כשדנין על הביה"כ ויש ביה"כ אחר בעיר צריך סילוק שילך הדיין תמיד לביה"כ האחר כי כשהולך לביה"כ זו אף שיכול לילך לביה"כ האחר מיקרי הנאה להדיין סמ"ע. וגם צריך שיהי' באפשרי שילכו כל העיר לביה"כ האחרת דאל"כ הוי נוגע כיון שכופין זא"ז לבנות בה"כ כשא"א כולם לילך לביה"כ הוי הדיין נוגע אף שהוא הולך לביה"כ האחרת מ"מ כשלא יהיה ביה"כ זו יכופו בני העיר לבנות עוד ביה"כ ויצטרך הדיין ליתן חלק וגם מיירי שהוא באופן שאין יכולין למכור הס"ת לאיזה צורך עפ"י ז' טובי העיר דאל"כ הוי הדיין נוגע או"ת:

א

את חבירו הגר בגליון שו"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב היינו גר ממש אבל הורתו ולידתו בקדושה ישראל מעליא הוא וצריך שיהיה הדיין אמו מישראל. תוס' יבמות ק"ב ד"ה לענין. ובדיין לא סגי הורתו ולידתו בקדושה ע"ש ברש"ל ועיין בשו"ת מהר"א ששון ס"ס ס"ו עכ"ל וע' בס' בר"י שהאריך הרבה בענין זה:

ב

באחת מעיניו. עבה"ט שכ' בסמ"ע כ' הטעם כו' ועי' עוד בסמ"ע שכ' ובע"ש יליף דסומא בשתי עיניו פסול מדאיתקש דינים לנגעים ולא דק כו' עד ותלה תניא בדלא תניא ועי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סי' ט"ל שכ' דבחנם השיג הסמ"ע על הע"ש כי באמת דברי הע"ש ברורין בטעמן ע"פ שיטת הרי"ף דלטעם הרי"ף גבי סומא באחת מעיניו מבואר דאף רבנן ס"ל הך היקשא וסומא בשתי עיניו פסול מטעם דאיתקש ריבים לנגעים אלא דקשיא ליה על סומא באחת מעיניו כו' וא"כ הע"ש תלה תניא בדתניא עש"ה וכיוצא בזה כ' ג"כ בתומים וחיזק הדברים יותר מדברי הרמב"ן במלחמות ומסיים ולא מצינו חבר להסמ"ע רק הרז"ה דס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים ומ"מ ס"ל דסומא בב' עיניו פסול וצ"ל סברת הסמ"ע דדמיא ללילה אבל זולתו לא מצינו לו ראיה במחברים ולכן צדקו דברי הע"ש: וכ' עוד באו"ת דנ"מ לדינא בין טעם הסמ"ע לטעמו של הלבוש באם היה שפוי בתחלת דין ונסמא קודם גמר דין דלדעת הסמ"ע כשר לגמור הדין דאף בלילה גמר דין כשר אבל לדעת הע"ש פסול הוא אפי' לגמ"ד מגזרת הכתו' ע"ש. ועיין בתשו' כנסת יחזקאל סי' פ' עובדא כזו ששני בע"ד עמדו למשפט בפני שלשה ת"ח וטענו לפניהם וגבו העדות וקודם גמר דין נעשה א' מן הדיינים עיוור בב' עיניו ע"י סיבה שיירה המורה בקנה השריפה ונשרפו עיניו ועתה חד מבע"ד מעכב מלעמוד המשפט בפני דיין זה. והאריך בזה ומסיק דיש כאן שלשה דעות לדעת הרמב"ם פסול אף לגמר דין ולהתוס' ומרדכי וסמ"ג כשר אף לתחלת דין ולהרי"ף לגמר כשר והתחלה פסול ומדברי הטור וב"י אין הכרע כמאן סבירא להו ולענין הלכה יש לפסוק כדעת הרי"ף שהוא דעת מכרעת ולכן בנ"ד אין לפסול זה הדיין לגמר דין וגם הב"ח כ' דבדיעבד סומא בב' עיניו כשר דסמכינן ע"ד תוספת ומרדכי וסמ"ג ונ"ד כמעט נקרא דיעבד כיון שכבר טענו לפניהם וגבו כל העדות ועוד כאשר בנ"ד יש שלשה דיינים אפשר לצרף דעת בה"ג והתוספת שפסקו כשמואל כו' ע"כ בהא נחתינן שלא לבייש זה הת"ח שעיוורו עיניו על ידי סיבת כל הסיבות ואם ימאן השני יש לכופו על זה עיין שם. הנה עיקר יסודו במה שביאר דלדעת הרי"ף כשר לגמר דין ומדברי הפמ"א והתומים הנ"ל מבואר דלא כוותיה גם בנה"מ כתב בקצרה דאפילו נסמו בגמ"ד פסול ואפילו בדיעבד פסול. ועיין בקצה"ח סק"ב:

ג

בשתי עיניו פסול. עיין בספר בר"י שכתב דאם אינו סומא ממש רק שכהו שתי עיניו דהיינו שחלש ראות עיניו אך יכול לראות לכ"ע יכול להיות דיין כו' וע"ש עוד דלדעת רוב הפוסקי' הפוסלים סומא בשתי עיניו אפשר לפרש דהיינו מאי דאמר ר"נ לרב ששת בכתובות צ"ד ע"ב חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא כו' ע"ש:

ד

וי"א דמבן י"ג. עיין בתשו' משכנות יעקב סי' ה' שהביא ראיה לדעה הראשונה ומסיים ועכ"פ אין למנות דיין קבוע פחות מבן כ' שנה כו' עיין שם. וע' בתשו' שבו"י ח"א סי' ק"מ שהעלה דלדון ביחידי ראוי להחמיר עד ארבעים שנה אם לא שאין גדול ממנו בעיר מה שאין כן להצטרף לשלשה ודאי דלא גרע מג' הדיוטות כו' עיין שם והזכרתיו גם כן בפ"ת ליו"ד סי' רמ"ב ס"ק ט"ז ועיין בתומים מ"ש בזה:

ה

אשה פסולה לדון. עיין בתשו' פרי תבואה סי' מ"ו מ"ש בזה. וכ' בספר בר"י אות י"ב אף דאשה פסולה לדון מ"מ אשה חכמה יכולה להורות הוראה וכן מתבאר מהתוספת לחד שינויא דדבורה היתה מלמדת להם דינים וכ"ז בספר החינוך דבסי' פ"ג הסכים דאשה פסולה לדון ובסי' קנ"ח בענין שתוי כ' ומניעת ההורייה כו' וכן באשה חכמה הראויה להורות כו' ע"ש וע' בשע"ת בא"ח סי' תס"א סקי"ז:

ו

דיני ממונות. ע' בכנה"ג בהגב"י אות ג' שהקשה ממדרש רבה פר' נשא דמבואר שם דאפילו בדיני ממונות אסור וכ' ואולי דס"ל לתוספת דגמרא דילן לא ס"ל הכי מדנקט לשון אל יורה וכיון דגמרא דילן פליג על המדרש הכי נקטינן ע"ש וע' בתשו' שבו"י ח"א סימן ק"מ וז"ל אכן בתשו' הב"ח סי' מ"א פסק דשתוי אסור אפילו לדון ועכ"פ המחמיר תע"ב וכ"כ בספר היראה להר"ר יונה דאסור לעשות שום הוראה בין בדין בין באיסור והיתר אחר שאכל ושתה עכ"ל בתשו' משכנות יעקב סי' ו' מסיק דאין להקל כלל כי איסור דאורייתא הוא לדברי האוסרים כמו הוראה ע"ש ועיין בתומים מ"ש בזה:

ז

אבל אם ראוהו בלילה. עבה"ט ס"ק י"ב מ"ש דה"ה אם ראוהו בשבת ויו"ט כו' וע' בט"ז שחולק ע"ז דזה דמי למ"ש הרמ"א דבדבר דרבנן עד נעשה דיין ע"ש וע' בתשו' כנסת יחזקאל ר"ס פ"ח שכת' בפשיטות כדעת הב"ח והביא ראי' מדברי התוספות ספ"ק דמכות כו' ע"ש וע' בתומים שפלפל בזה ומסיק וכ' דאין לדינו של הב"ח ראיה כלל ונראין דברי הט"ז עיין שם גם בקצה"ח מסיק דיש להקל בזה ויכולין לדון ע"פ ראייתם בשבת ויו"ט וכן עיקר ע"ש:

ח

לפני דיין שקטן ממנו. כת' בספר בר"י וז"ל לא במספר שנים תליא מלתא אלא קטן ממנו בחכמה קאמר ואף שהוא גדול בשנים א"י לכופו וכן ביאר הרב כנה"ג לקמן סי' כ"ח בהגה"ט אות כ"ז ושם ביאר באם זה מופלג בזקנה וזה אינו מופלג בחכמה כו' וזה פשוט וכדאמרינן בב"ב קמ"ב ע"ב א"ל מידי בקשישותא תליא מלתא כו' עכ"ל. וע"ש עוד שנסתפק אם דין זה דוקא כשדיין א' הוא שופט אבל אם הם ב"ד של שלשה הגם כי הנתבע גדול מכל א' מהם מ"מ במותב תלתא כחדא יגדל נא כח ב"ד או דילמא אידי ואידי חד שיעורא ונקט הגאון דיין וה"ה לב"ד של שלשה וכת' שבדבר זה נחלקו חכמים כת הקודמין בקובץ תשובות כ"י מרבני מצרים והוא ז"ל האריך מאד בענין זה ובסוף הביא תשו' הרדב"ז ח"א סי' קי"ט דמבואר מדבריו דלא שאני לן בין דיין אח' לב"ד של שלשה עש"ה ועמש"כ סק"י:

ט

לכופו לילך לפניו. עיין בספר בר"י אות ט"ו שדקדק מל' זה דס"ל להגאון דאם הנתבע רוצה לילך לדון קמי דיינא דזוטר מיניה מצי אזיל ואין זה זלזול אלא חסרון כבוד וחכם שמחל על כבודו כו' ובהכי אתי שפיר נמי מה דמשמע מלשון הגאון דהדיין מצי מזמין ליה אלא שא"י לכופו וקשה אמאי לא רמינן גודא אהאי דיינא דזוטר מיניה דלא ליזלזל ביה ולא ליזמניה מעיקרא ומאי אינו יכול לכופו דקאמר לימא דמעיקרא פרח זימון מיניה כו' אך למ"ש דאם רוצה ללכת רשאי יש לומר דמהאי טעמא שרי ליה להזמינו ואין זה כמזלזל בתורתו דאי בעי מצי אתי ואי לא בעי הרשות בידו כו' והאריך בזה עיין שם ועיין מה שכתבתי לקמן סכ"ח ס"ה סעיף קטן ט"ו:

י

ומעיינין. עיין באר היטב שכ' פי' דנין ביניהם כו' וע' באו"ת שכ' הנכון כפירוש זה דכיון דיש כאן אוסף כל החכמים לית ליה זילותא עוד כו' ע"ש והביאו ג"כ בנה"מ:

יא

למי שהוא אוהבו כו'. כ' בס' בר"י אות כ' יש להסתפק אם יכול לדון לשני אוהביו או לשני שונאיו שבאו לפניו לדין דהא מקרבא או מרחקא דעתיה לתרווייהו ושני הבע"ד שוין אצלו ולפום ריהטא נראה דגם אם שניה' אוהביו או שונאיו לא ידון אותם משום דמסתמא אהבת' גם שנאתם לא שוו בשיעוריהן ומקרבא או מרחקא דעתיה למאן דרחים או סני טפי וכמ"ש הרא"ש פרק זה בורר דמעט אהבה או שנאה מטה את לבו גם יש לחוש דהדין הזה שבא לפניו יסתעף לסעיפי' ומשום ששניה' אוהביו' או שונאיו יטה לבו לזכות לא' בחלק א' ולחייבו בחלק אחר כו' זהו הנרא' מכח הסברא ויש להביא עוד קצת ראיה מדברי התוס' פ' בא סימן (נדה דף נ' ע"א) כו' גם קצת ראיה ממ"ש מהר"י בן מיגש בתשו' הובאה בשיטה מקובצת פרק החובל סוף (בבא קמא דף צ"ב) וכו' ע"ש:

יב

ולא למי ששונאו. עיין בתשובת חות יאיר בסוף הספר בהשמטות שכ' מעשה היה שאחד לוה ממני וטען על מקצתן שפרע ונשבע לשקר ואחר שנה בא לפני בדין ולא רציתי לטפל בדינו לאו משום דמותר לשנאותו דא"כ כל רשע וצדיק נמי והוא מעשה בכל יום וכמ"ש הרמב"ם פ"כ מה' סנהדרין והביאו הטור סי' כ' (צ"ל י"ז וכ"ה בש"ע שם ס"י) דעלה נאמר לא תטה משפט אביונך וע"כ נאמר דהיינו דצותה תורה לא תטה משפט אביונך דאע"פ שמותר לשנאותו מ"מ בעת המשפט יהיו שניה' שקולי' ובכה"ג אחר שאין השנאה טבעית אלא ע"פ דבר ה' אין לחוש דדעתיה יטעהו ולא חזי ליה זכותא כמו בשאר שונא משא"כ כשעשה לדיין עצמו מעשה רשע או שום דבר שיש לו טינא בלבו ודאי ירחיק מלדונו דג"כ יש לחוש דמפני כך לא חזי ליה זכותא עד כאן לשונו:

יג

דהיינו שושבינו. כתב הסמ"ע ס"ק י"ח דהיינו ז' ימי המשתה וכן פרש"י ע"ש ובכנה"ג בהגב"י אות ט"ו הביא דברי רי"ו נ"א ח"א שפסק כרבנן משמיה דרבא דאינו פסול רק יום ראשון ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"א מיישב דעת הסמ"ע בזה אולם בתומים כתב דבזה"ז אשר בעו"ה ערבה כל שמחה ואין נוהגים לעשות כל ז' ימי המשתה לכ"ע מיום ראשון ואילך מותר לו לדון ע"ש:

יד

אלא מדת חסידות. עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"א אודות דיין שהוא שכן לאחד מבעלי דינים בשכוני גוואי אי מותר לדון לו והשיב דאם שכינו הוא ריעו אשר כנפשו אסור מדינא אבל אם אינו אוהבו וריעו אשר כנפשו אזי מותר לדונו ע"פ הדין אך ממדת חסידות יכול (צ"ל יש) לפרוש ע"ש ועיין בתשובת עבוה"ג סי' ל"ג:

טו

ולכן מותר להיות דיין כשזבל"א. עיין בתשובת חו"י סי' ב' בדבר שראובן ולוי נתעצמו בדין בזבל"א וזבל"א ולקח לוי לבורר את ר' שמעון מחותנו של ראובן וראובן ביקש לפסלו באמרו כי מחותנו פסול לישב עליו בדין וכתב דנרא' שבשני טעותים טעה ראובן הנז' ואולי נוסיף עליהם עוד טעות שלישי. האחד אפי' אם היה ר"ש הדיין הנברר מלוי אוהב גמור של ראובן באופן שיכול לוי לפסלו אם ביררו ראובן מ"מ אם נתברר מצד לוי אין לו פה לראובן לפסלו דאף דבקרוב כה"ג אם היה ר"ש הנז' קרובו של ראובן וביררו לוי ודאי מצי ראובן לפסלו שאני קרוב דפסולו גזירת הכתו' בלי טעם שהרי פסול לעדו' אף לחובה משא"כ אוהב ושונא נהי דפסולו מדאוריית' (עיין בתשו' עבוה"ג סי' ל"ג יובא לקמן סי' קס"ג ס"ג ס"ק ט"ו שדעתו אינו כן) מ"מ אין הפוסל רק מצד קירוב וריחוק הדעת כמבוא' בש"ס וא"כ דוק' לוי יכול לפסול לר"ש אם היה אוהבו של ראובן ולא בהיפך (וכן הסכים בתומי' סק"ט ובנה"מ ובס' שער משפט סק"ב ועיין בתשו' מים חיים חח"מ סי' ב' וג' ובס' בר"י אות כ"א מזה) . טעות השני דמאחר שמחותן לא נפסל רק משום דה"ל כאוהב ושונא אבל לא דיינינן ליה כאוהב ושונא ממש כמבואר בסי' ל"ג וא"כ הלא כ' רמ"א סי' ז' דאוהב ושונא בה"ג כשרים בזבל"א וא"כ אפי' ראובן היה יכול ליקח מחותנו לבורר שלו בלי פקפוק כ"ש זה שכנגדו. ובטעות השלישי אני מסופק באם היה ר"ש אוהבו של לוי שבירר אותו אוהב ממש ושושבינו אם ג"כ כשר כי לפי הטעם שכ' רמ"א אין חילוק בין אוהב לאוהב ואפי' אוהב גמור כשר בזבל"א גם לפמ"ש מהרי"ק כו' מ"מ לא מלאני לבי לחלוק על הסמ"ע דמשתמע מיניה דמ"ש הרמ"א לכן קאי על אוהב ושונא קצת כו'. ושם בסי' ג' תשו' גדול אחד שהסכים עמו במ"ש בשני טעותים שטעה ראובן אך במה שמסופק בטעות השלישי כ' דנראה ברור כמשמעות הסמ"ע דאוהב גמור פסול אף בזבל"א ע"ש וכ"כ בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קנ"ט יובא קצת לקמן סי' י"ג ס"א ס"ק ג'. וכ"כ בס' בר"י אות כ"ד בשם תשו' מהריק"ש כ"י דהיטב חרה לו על מי שסבר דאף באוהב ושונא גמור יכול לדון בזבל"א והאריך להוכיח דפסול עש"ב וכ' עוד דמכאן תשו' למ"ש כנה"ג בהגה"ט אות כ' בשם תשו' מהרשד"ם סי' מ' דפסול אוהב ושונא לא אמרו אלא בדיין אחד לא עם דיין אחר ולפי האמור דבאוהב ושונא גמור אף בזבל"א דהם ג' פסול אין מקום לדינו של מהרשד"ם הנזכר באוהב ושונא גמור דאף אם הוא עם דיין אחר פסול וכן משמע מדברי הרא"ם ח"א סי' כ"ד וכן מוכח מתשו' ריב"א שהביא מהרי"ק שורש ט"ז דכשהוא פסול אפי' בב"ד של ג' שנתבררו יכול הבע"ד לסלקו וכן ראיתי בהגה כ"י לאחד קדוש שהקשה על דברי מהרשד"ם הנז' ומסיק דכשהוא פסול מדינא כגון אוהב ושונא גמור לא מצי לדון אפי' בשנים אחרים ומה דמהרשד"ם בתשו' שם הביא ראיה מהא דכ' הרי"ף בפ' כיצד גבי חכם שאסר את האשה ה"ז לא ישאנה כו' דאפי' תרי נמי לא חשידי כו' נראה דלא דמי דהכא אין הטעם משום חשד כלל כו' ע"ש וע' בתשו' חוט המשולש שבסוף התשב"ץ טור השני ס"ס ח' מזה. וע' עוד בת' חו"י הנ"ל שנסתפק באם היה לוי בורר לדיין מי שהוא שונא גמור ומוחלט של עצמו אי מצי ראובן לפסלו מחמת שודאי זה הדיין בכל תוקף ועוז לזכות לוי כדי שעי"ז ימצא חן בעיניו כמ"ש ובמה יתרצה זה כו' ומסיק דנראה דאין ראובן יכול לפוסלו כמ"ש חז"ל גבי אוהב ושונא דכשרים להעיד מפני דלא נחשדו ישראל על כך ה"נ לא נחשד לעוות דין כדי להתרצות והא דאוהב ושונא פסולים לדון היינו משום דדעתיה אטעיתיה דלא מצי חזי ליה זכות או חובה. רק שיש מקום לבע"ד להשיב שאחר שנפשו חשקה להתרצות ג"כ יטעהו דעתו בסברא לפי רצונו ע"ש:

טז

יכול להושיב דיינים. עבה"ט וע' בתשו' בית יעקב סי' י"ט ובתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"א ובספר שער משפט סק"ג מ"ש בזה:

יז

בעל דינו אינו נאמן. ע' בתשו' משכנות יעקב סי' ז' שכ' דזהו מצד עיקר הדין אבל עי' בזוה"ק פ' בלק על פסוק אבינו מת במדבר כו' מבואר להדיא שגם הדיין צריך להשמט שלא לדון מי שחושדו בשנאה אם לא כשאין דיין אחר בעיר דאז ודאי לאו כל כמיניה למפסל דייני רק בבירור גמור ע"ש:

יח

השונאים זא"ז. עי' באה"ג בשם הב"ח. וכ"כ בס' בר"י אות ל' דמדברי רבינו יונה בחידושיו לסנה' כ"י משמע דהא דשני ת"ח השונאים כו' היינו אפי' בדיעבד ע"ש. וכ' עוד באות ל"ה וז"ל אין למנות שני אנשים במינוי והם רחוקים בטבעם והנהגתם שאף בבעלי חיים הקפידה תורה משום צער ב"ח לא תחרוש כו' הרב החינוך סי' תק"ע עכ"ל:

יט

אסורים לישב בדין יחד. עי' בתשו' בית יעקב סי' ס"ז בא בשאלה אותן הדיינים הפסולים מחמת אהבה או שנאה או שאר פסולים אם מותרים לישב אצל הדיינים ולשתוק ולא יגידו דעתם כלל. וכ' מתחלה לאסור וראייתו מגמרא סנהד' ר"פ כ"ג בהא דאמר התם משום יקרא דכ"ג אתא (מלך) ויתיב מקבלי ניהלי לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה בדינא יע"ש בתוס' ד"ה והא אין מושיבין. דאפי' יושב ודומם נמי לא כו' ושוב כ' דכל הפסולין לדון מותרין לישב ולשתוק זולת שני ת"ח השונאים זא"ז דאסור אפי' לישב ולשתוק וזה מבואר מדברי התוס' שם שהרי דייקו מלשון אין מושיבין בסנה' דמשמע דאסור אפי' לישב ולשתוק ולפ"ז בכל מקום שאמרו אין דנין ולא אין מושיבין משמע דמותר לישב ולשתוק וא"כ הרי בכל הפסולין לא נזכר לשון אין מושיבין רק אין דנין זולת בשני ת"ח השונאים זה את זה אמרי' בפרק ז"ב שאין יושבין בדין כו' וכן הוא בטור וש"ע א"כ אפי' לישב ולשתוק אסורין והטעם י"ל כיון דדעת כ"א לסתור דברי חבירו א"כ לעולם יראה לסתור ואז אסור לשתוק דאפי' תלמיד היושב לפני רבו אסור לשתוק כמ"ש בסי' ט' כו' ע"ש (ובס' מסגרת השלחן וגם בס' עט"צ לא העתיקו כראוי) אכן בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"א חולק עליו ודחה ראייתו ומסיק דאפי' שני ת"ח השונאים זא"ז דנקט אין יושבין בדין דוקא לדון ממש אסור אבל לא לישב אצלו רק מטעם אחר אין ראוי שיהיה שם מי שאינו ראוי לדון כמ"ש הרמב"ם והטור והש"ע בסי' י"ח דלאחר שמקבלין עדות יוציאו כל אדם לחוץ משמע דהכל בכלל מי שאינו ראוי לדון יוציאו לחוץ משום לא תלך רכיל כו' ע"ש וע' בספר בר"י אות כ"ה מ"ש בזה ועמ"ש לקמן סי' י"ח ס"א ס"ק א':

כ

מחמת קורבה. עבה"ט וע' לעיל סי' ה' בבה"ט סק"ח ומ"ש שם:

כא

או מחמת עבירה. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בכנה"ג לקמן סי' ל"ד בהגהת ב"י דגם בעבירה דרבנן לא בעי הכרזה (ודלא כנראה מדברי הרמ"א שם סי"ח דגם בדיין בעי הכרזה בעבירה דרבנן דז"א דהכרזה בדיין מאן דכר שמיה כן הוא שם) ובס' עזרת נשים סי' י"ז סק"ל בסופו השיג על זה וס"ל דכי היכי דפסול עדות דרבנן צריכי' הכרזה ה"ה לענין דיינים ע"ש:

כב

פסולין לדון. בהבגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול כולם פסולים (כדלקמן סי' ל"ו ס"א בעדות) כנה"ג בטור אות ל"ג וע' עוד בכנה"ג סי' ל"ו בטור אות ו' עכ"ל וכ"כ בס' בר"י אות ל"א בשם תשובת הרשב"א כ"י כלל ה' סי' ס"א דאפילו לשמואל בשנים שדנו דיניהם דין אם דנו ג' והאחד קרוב כיון דמקצת ב"ד פסול בטל הדין דומיא דעדים עכ"ד וע' בתומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח מזה (ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' קכ"ט סק"ג) . וכ' עוד בס' בר"י שם ויש להסתפק בשני דיינים שהיו צריכין לצרף אחד עמהם לקבלת עדות דליהוי תלתא והיו בעיר שני אחים והמה חכמים ושלחו לקרוא לאחד מהם שיצטרף עמהם והשליח קרא לשניהם ומפני הכבוד ודרכי שלום הוצרכו השני דיינים לומר לכל אחר מהאחים ביחוד שלו היו מצרפין ולא לאחיו אך שני הדיינים ביניהם ביררו ואמרו כי צירפו לפלוני ולא לאחיו והשתא איכא לספוקי כיון דהני תרי אחי תרווייהו מכווני לקבל העדות ונמצא דהיה בהם קרוב ונראה דכיון דשני הדיינים שהם העיקר ביררו לאחד ביניהם אין כאן פקפוק וראיה ממ"ש בטור וש"ע סי' ל"ו בשם הרא"ש ואם הזמין התובע עדים כשרים ועמדו שם קרובים ופסולים אפילו כוונו להעיד והעידו לא נתבטל עדות הכשרים כו' וה"ה בנ"ד אף דהתרי אחי כל א' מכוון להצטרף אין לחוש כיון דהתרי דייני גילו דעתם שזה היה משום דרכי שלום ולפי האמת ביררו לפלוני וכיוצא בזה כ' בתשובת גינת ורדים א"ה כלל א' סי' ב' דדייני חליצה שהיה ביניהם דיין פסול כגון שאינו שפוי בדעתו דאפשר דתרי דייני הכשרים יוסיפו עוד דיין כשר ואף שהדיין הפסול עומד עמהם אין הועד של הכשרים מתבטל כו' ונ"ד עדיף כיון דכל אחד מהאחים חושב שאחיו אינו מצטרף ואין כאן קרוב כו' והאריך בזה ומסיים דמ"מ טוב ליזהר בהני מילי ודכוותיהו אבל כשיש צורך בדבר מפני דרכי שלום כנדון הרב גו"ר וכנ"ד נראין אין לחוש ע"ש:

כג

שיודע בחבירו כו'. משמע דמן הסתם מותר ולעיל בסי' ג' סעיף ד' כ' ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב משמע כל שלא מוחזק ליה בכשר אין לישב עמו תירץ הב"ח דלעיל בסי' ג' דוקא באדם מובהק בחכמה אבל כאן מיירי בסתם דיין מותר לו לישב אם לא שידוע לו שהוא רשע ע"ש. ובתומים כ' ליישב דבסי' ג' מיירי בתחלת ישיבה לדין אין לו לישב עד שיהא ברור לו שהוא אדם כשר אבל אם כבר ישב עמו בחשבו שהוא כשר ובאמצע הדין בעוסקו עמו נתברר לו שאינו בחזקת כשר א"צ לפרוש ממנו אם שיודע בודאי שהוא רשע וזהו שכ' כאן אין לו להצטרף עמו ולא קאמר לישב עמו דמורה דכבר ישב מ"מ אין לו לגמור הדין עמו בהצטרפות ע"ש גם בתשובת בית יעקב סי' ל"ח האריך הרבה בזה. וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קל"ז שכ' ליישב באופן אחר על נכון דדוקא אם דיין אחד אינו מכיר את שני הדיינים אז אסור ליישב עמהם מן הסתם שאולי אלו השנים הם אינם מהוגנים ויהיה בכלל קשר בוגדים כיון שהרוב מהב"ד אינם מהוגנים יהא הוא ג"כ נכלל בתוכם (ומזה איירי בסי' ג') אבל אם שני דיינים מכירים זא"ז רק אין מכירין את השלישי אז ליכא איסורא רק נקיי הדעת היו מחמירין על עצמן ואין יושבין עד שידעו כו' והיכא שיודע הדיין שאחד מן הדיינים רשע אין לו להצטרף עמו ואף שיש כשר עמו (ומזה איירי כאן) דאף שאינו נקרא קשר בוגדים כיון שהרוב מהב"ד כשר מ"מ אסור משום מדבר שקר תרחק. וכ' עוד אכן היכא דקבלו הבע"ד עליהם ליכא איסורא להצטרף עמו דאז ליכא מדבר שקר תרחק כיון שקבלו עליהם וגם קשר בוגדים ליכא כיון ששנים כשרים וכן משמע בש"ס ובח"מ סי' כ"ב אבל מ"מ נקיי הדעת היו מחמירין על עצמן בכל ענין שלא לישב בדין אא"כ היו יודעין כל היושב עמהן שהם כשרים וכן משמעות לשון הש"ס והרמב"ם והטור ודלא כנראה מתשובת בית יעקב ששגג בכל זה עכ"ד ע"ש:

כד

צריך שיהיה בכ"א מהם ז' דברים. כת' כנה"ג בהגה"ט אות ט"ל וז"ל וכולהו הוו לעיכובא הר"ם מטראני ח"א סי' ר"פ עכ"ל אולם בס' בר"י אות ל"ג כ' דלאו לעיכובא הוא וכמ"ש הלח"מ פ"ב מה"ס והוא ברייתא דספרי וקרא בהדיא מוכח הכי ואל ישיאך לבך ממ"ש הר"ם מטראני ח"א סי' ר"פ דהוו כולהו לעיכובא דכוונת הרב אם ימצאו בעיר אנשים שלימים בכל המדות האלה הוי לעיכובא שלא למנות אחרים אשר יחסר מהם איזה מדות אמנם פשיטא דאם לא נמצאו כולם בשום אחד אינם לעיכובא כמבואר בכתוב ובספרי וכמ"ש הלח"מ ופשוט עכ"ד ע"ש:

כה

ס"ת אחרת. עבה"ט עד לאפוקי אם הוא בבה"כ אחרת צריכין סילוק כו' וע' בתומים ובנה"מ מ"ש בזה:

כו

ואם עשו תקנה או שיש מנהג כו'. עי' בתשובת מים חיים חח"מ סי' א' שכ' דלשון הש"ע קשה דכאן משמע שצריך להיות ידוע שעשו תקנה או שיש מנהג אבל אם א"י שיש תקנה או מנהג פסולים לדון ובסי' ל"ז סכ"ב כ' הש"ע עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל כו' משמע דשוב א"צ לחקור אחר תקנה או מנהג ומתחלה הייתי סבור שדעת הש"ע לחלק בין דיינים לעדות מחמת שבב"י סי' ל"ז הביא בשם תשובת הרשב"א שכ' כמה פעמים עמדנו על דבר זה שאם אי אתה אומר כן מי מעיד על אותו הקדש כו'. וזה הטעם לא שייך רק גבי עדות אבל גבי דיינים יוכלו לדון בדייני עיר אחרת וכן משמע בב"י סי' ז' כו' אבל מל' ד"מ סי' זה אות ז' בשם הרשב"א בתשו' סי' תר"פ המנהג בכ"מ לדון בצרכי צבור בדייני ועדי עיר כו' משמע מדבריו שאין לחלק בין דיינים לעדות וצ"ע עכ"ל (ועמ"ש בזה לקמן סי' ל"ז סכ"ב ס"ק י"ד) . וע' בתשובת שב יעקב חח"מ סי' ג' אודות ראובן שנשא אשה בעיר אחרת ואחר נישואין מיד הלך לביתו שהיה דר בו מקדם ואחר עשר שנים תבעו ממנו הקהל מקום חמיו לשלם להם סך מה עבור כל שנה אך לזה התרצו אם יציית ראובן דין עמהם בעירם כו' וראובן טוען שהמה נוגעים ולכן רוצה לציית דין בזבל"א חוץ לעירם כו' והשיב שהדין עם ראובן בזה ואף דמבואר בטור וש"ע סי' ז' דאם עשו תקנה או שיש מנהג שדייני העיר ידונו אף על המסים דינם דין וכן מבואר בס"ס ל"ז עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל כו' מ"מ הא סיים שם הטעם כיון שקבלו עליה' וזה שייך אם הוא מבני אותו העיר שקבל תקנותיהם משא"כ על בני עיר אחרת ודאי אינם נאמני' להעיד ולא לדון מפני שהם נוגעי' כו' וכן מוכח מתשובת הרא"ש מוצא דין זה דכתב שם וז"ל ומה שטוען ר"מ שאם הקהל עשו תקנה לא עשו אלא על עצמן ולא על נכרי לאו טענה היא שאף לפי דבריו שאינו מפורעי המס מ"מ נרא' שהוא מיושב ודר עמהן אלא שבא לפטור כו' צריך הוא לגרור אחריה' מאחר שהוא יושב ביניהם עכ"ל ומכלל הן אתה שומע לאו אם אינו מיושב ודר עמהן ובנ"ד לפי דברי ראובן גם אינו מבני קהלתם מעולם לכ"ע אינו מחוייב לקיים תקנתם כלל עכ"ד. וע' בתשובת מים חיים סי' הנז' בנדון כיוצא בזה קצת. אודות אחד מעיר אחרת שרוצ' לפסול דייני העיר לדון לו בעסק צוואת חותנו מחמת שראשי החבורה לקחו סך מעות וספרים מעזבון חותנו לצרכי העיר וכל העיר נוגעים בזה וכתב בודאי טענתו טענה כי ע"פ הדין צריכים להסתלק וזה קשה מאד כו' ואף שכ' בש"ע ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר כו' דינם דין מ"מ י"ל דצריך שיהיה תקנה ומנהג ידוע וגם בכנה"ג סי' ל"ז בהגב"י אות ל"ז הביא הרבה ספרים שהמנהג הזה לא נתפשט ואינו מוסכם ועוד דכבר כ' בתשובת ש"י דדוקא על אותם שהם מבני העיר שקבלו תקנה ומנהג שלהם אבל על בני עיר אחרת ודאי אינם נאמנים להעיד ולא לדין (עמ"ש לקמן סי' ל"ז סכ"ב ס"ק ט"ז) וא"כ בנ"ד שהאיש הנ"ל אינו דר בעיר זו ולא היה שם מעולם בקביעות בודאי דלא חל עליו המנהג והתקנה וגם אשתו אף שהיתה בילדותה בעיר זו מ"מ כיון שזה כמה שנים שנסעה מעיר זו וקבעה דירתה בבית בעלה בודאי דלא חל עליה תקנה ומנהג דעיר הנ"ל והויא כבני עיר אחרת וגם אפילו אם היו כשרים לדון אותם מ"מ כיון שיש לבעלה הנאה מהממון פסולים לדונם כמבואר בש"ע סי' ל"ג ס"ג בהגה ובסמ"ע שם ואין לומר כיון דאביה המנוח היה מתושבי עיר הנ"ל והצוואה והממון הוא ממנו חל עליו תקנות ומנהג העיר דז"א כיון דעיקר הדין שייך לגבי בתו וחתנו היורשים בתר דידהו אזלינן כו' ע"ש:

כז

או שיש מנהג כו'. עיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ו מזה ועיין בתשובת ח"צ ס"ס קל"א:

כח

שדייני העיר ידונו. עי' בתשובות חתם סופר חח"מ סי' קס"ג שכתב במי שנסמך בסמיכת חכמים להורות ולדון אף שלא נתקבל בשום עיר לרב ולדיין יוכל להורות ולדון אך בענין מסים ושאר צרכי הקהלה אשר מדינא דייני העיר המה כנוגעים אלא שכבר נהגו א"כ אם יש רב בעיר שאינו נושא בעול ואין לו שייכות עם שום אחד מהם רק נוטל פרנסתו מקופת הקהל פשיטא שהוא כשר לדברים כאלה מדין תורה יותר מן ת"ח האחר הדר שם ומכ"ש כשזה הדר שם נהנה מאיזה בעלי כיסים או נשכר להם למלמד פשיטא שיוכלו האחרים לו' אין מרוצה לנו כ"א רב הקבוע בעיר כו' ע"ש עוד:

כט

אף על ענין המסים. עי' בתשובת נאות דשא ס"ס כ"ו שהביא תשובת שארית יוסף סי' י"א שנשאל בקהל ששכרו מהשר מס שנותנין הקצבים וטוענים הקצבים מה להם להרויח לעשות סחורה בשלנו ואנחנו ניתן להשר סך שהתפשרו הקהל עבורנו ורוצים הקהל לדון בזה לפני דייני עירם והקצבים אומרי' שהם נוגעים ופסק דהדין עם הקצבים שדייני העיר נוגעים ואם הקהל יתלו במנהג לומר שהתקינו ביניהם שדייני העיר ידונו על עניני המסים מ"מ אין זה סתם מסים רק חילוק שכירות מהשר מי שישכור ואין תקנות סתם מסים כולל ענין זה עכ"ל והוא ז"ל כ' דזה נכון וברור דאע"פ שתקנו על דיני המסים היינו מי שחייב במס ומי שפטור וכדומה לזה שהדין הוא על המס גופיה משא"כ משפט זה דאין זה משפט מס רק כמו כל טוען ונטען בעולם ואין זה בכלל התקנה ע"ש עוד בעיקר הדין שפסק שמה ששכרו הקהל שייך להקצבים ויובא באורך לקמן בסי' קנ"ו בס"ד:

א

[הגה] או אביו. נ"ב ואמו גיורת. ובאמו מישראל אפי' אביו נכרי:

ב

[שו"ע] דן את חבירו הגר. נ"ב היינו גר ממש. אבל הורתו ולידתו בקדושה ישראל מעלי' הוי. וצריך הדיין להיות אמו מישראל כ"כ תוס' יבמות דף צ"ח ע"א ודף ק"ב ע"א:

ג

[שו"ע] שהוא אוהבו. נ"ב ע' ת' עבה"ג סי' ל"ג דשותפו במו"מ מקרי אוהבו:

ד

[הגה] ולכן מותר להיות דיין כשזה בורר לו א'. נ"ב ואפי' אוהבו ממש שפסול מדינא מ"מ אם ראובן בורר אוהבו של שמעון אין שמעון יכול לפסלו ואינו דומה לקרוב ואם ראובן בוחר שונא של עצמו יש ספק אם שמעון יכול לפוסלו תשו' חו"י סי' ב':

ה

[ש"ך אות ט] ודלא כנראה מהב"י. נ"ב וע' ת' מהר"א ששון סע"י ס"ו:

ו

[ש"ך אות יד] עיין מ"ש הב"ח בזה. נ"ב דאף דיעבד אין דיניהם דין וע' ת' הראנ"ח ח"ב סי' כ"ב ובת' מהר"א ששון סי' כ"ו:

ז

[שו"ע] כל הפסולי' להעד מחמת קורבה או מחמת עבירה. נ"ב ע' כנה"ג לקמן סי' ל"ד ובהגהת כ"י אות ג' דבעבירה דרבנן לא בעי הכרזה. ובס' עזרת נשים סי' י"ז ס"ק ל"א בסופו השיג ע"ז דבעי הכרזה:

ח

[שו"ע] פסולין לדון. נ"ב ואם נמצא א' מהן קרוב א' פסול כולם פסולים כנה"ג בטור אות ל"ג וע' עוד בכנה"ג סי' ל"ו בטור אות ו' וע' תומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח ובת' הרא"ם אלשקר סי' ט"ו ובת' גינת וורדים חאה"ע כלל א' סי' ב':

ט

[שו"ע] ואף על ענין המסין דינם דין. נ"ב עיין בתשובת חכ"צ סי' קל"א:

א

וגר דן את חבירו בי"ד ס"ס רס"ט פסק בהדיא דאפי' בכפייה מותר לדון חבירו ובלא כפייה מותר לדון אפי' ישראל וכ"כ בסמ"ע סק"ד וכ"כ הב"ח:

א

בשתי עיניו פסול כו' הב"ח פסק דבדיעבד כשר ע"ש:

א

ואפי' לא הביא ב' שערות כו' וכ"כ הב"ח:

א

אפי' כיוונו ראייתן בתורת עדות כו' ואע"פ דלקמן סי' ל"ו העליתי דבכונה לחוד הוי עד אע"פ שלא העיד אח"כ לענין דאם נמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה והר"ן מדמי לה להדדי ומביאו ב"י מ"מ י"ל כמ"ש התוספות והרא"ש פ' יש נוחלין בתחלה דוקא לענין נמצא א' מהן קרוב ופסול בטל העדות כשנצטרף בראי' משום גזירת הכתוב משא"כ לענין שלא יהי' דיין דטעמא דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן ועמדו שני האנשים אלו העדי' לפני יי' אלו הדייני' או משום שהדייני' לא יקבלו הזמה על עצמן א"כ בנתכוין להעיד לחוד לא שייכי הני טעמי למפסלי' ע' בס' א"א דף צ"ט ע"ג:

א

אם ראוהו ביום כו' ובב"ח כתב דה"ה אם ראוהו בשבת וי"ט אינם נעשי' דייני' אע"ג דאינו אסור לדון אלא מדרבנן וצ"ע לדינא.

א

ואם הזמינו להעיד כו' וכ"כ הב"ח:

א

מי שתובעין אותו לדון כו' ע"ל סי' כ"ח ס"ה:

א

ומעיינין בינייהו ע' בסמ"ע ס"ק י"ז מ"ש בפי' מעיינין בינייהו והב"ח פי' דר"ל דמעיינין אם מן הראוי הוא שילך או לא ע"ש:

א

אסור לאדם לדון כו' עד החתום בשטר אינו דן באותו שטר עצמו כמ"ש ר' ירוחם וליכא מאן דפליג עלי' ודלא כנרא' מב"י מחו' ו' וע' מ"ש לקמן סי' מ"ו סעיף כ"ד:

א

מיהו אם דנו כו' ע"ל סי' ל"ג ס"ג בסמ"ע ס"ק י"ג וע' בתשו' מהר"ם מלובלין סי' ס"ג מ"ש בזה:

א

וי"א דבשונאו ממש דהיינו שלא דיבר כו' וכן פי' הב"ח וע' בסמ"ע ס"ק י"ט ובב"י מחו' ב' וס"ס ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ"ז:

א

יכול להיות דיין לתלמידו וה"ה דמותר לדון לאושפזיכני' שם שורש כ"א וכן פועלים ושכירי' ע' בתשו' ן' לב ס"ג סי' צ"ז:

א

משום אהב' ושנא' כו' ע' בתשו' ר"י כהן סי' ל"ו בסמ"ע ס"ק כ"ב:

א

לסתור דברי חבירו כו' ע' מ"ש ב"ח בזה:

א

מחמת קורבה כו' כ' מהרש"ל פ"י דב"ק סי' ל"ד רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו מאחר שהוא תובעו לפניו הרי הוא מכשירו כעובדא דרבינא דדן חמוה ואף שהדבר פשוט רק שמקצת רבני' מונעי' עצמם משום חסידות ובסבה זו נלק' הדין ע"כ כתבתי כו':

א

ולא לעדי' ע"ל סי' ל"ג סי"ז וסי' מ"ו סעיף כ"א ומ"ש שם ע' בתשובות מבי"ט א"ב סי' ר"פ:

א

יכולין קצת מן הקהל להסתלק כו' עמ"ש בסי' ל"ז בשם בעה"ת מדין הסלוק ע"ש ועיין בא"א דף ע"ד ע"ד:

א

(ס"ה בש"ע) שתויי יין כו' בתשו' הרשב"א סי' קמ"ז [רמ"ז] מוכיח דכל שנתן דעתו כבר על הפסק מותר להורות אפי' באיסור והיתר אפי' אחר ששתה בסעודה גדולה:

ב

(אם ראוהו ביום כו') בטור לא הזכיר כאן ביום אלא בשעה שראויה לדון ומזה יליף מוחז"ל דה"ה אם ראיהו בשבת וי"ט ואע"ג דמדרבנן אסור נדון בהם מ"מ כל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון והוא תמוה דבסי' רנ"ג כ' רבינו עצמו שהראוהו ביום ותו מנ"ל להטור לחדש ליום והפוסקים לא הזכירו אלא ביום שהוא ראוי לדון מן התורה וה"ל להזכיר רבותא ותו דאם נאמר בנדון זה דרבנן תקנו כעין דאורייתא אמאי אמרי' דבדרבנן עד נעשה דיין כמ"ש רמ"א בס"ה. ותו מ"ש הסמ"ע ס"ק י"ח [כ'] בשם מהרי"ק דקרוב או פסול מן התור' הוא שלא בדקדוק דודאי כל הפסולים אפי' בדרבנן פסולים לז"ב כדאיתא במשנה ריש פ' זה בורר אימתי בזמן שהן קרובים או פסולים ומהרי"ק לא בא שם רק להתיר ליקח אוהב לז"ב דלא תימא דהוא ג"כ בכלל פסולים:

ג

(ס"ז המנדה חבירו כו') בסמ"ע ס"ק כ"א [כד] כ' דיליף מפ' יו"ד יוחסין נראה שרמז בההוא גברא שזלזל בדרבי יהודה ושמתי' וא"ל דעבד הוא ואכריז עליו דעבדא הוא ש"מ דאחר הנידוי היה דן עליו שהוא עבד ובאמת אין ראיה דשם היה דין מפורש כדאמר שמואל כל הפוסל במומו פוסל ונראה דהניח הדרכי משה בצ"ע מפני זה:

א

הרי זה פסול לדון לישראל. בכה"ג האריך דאיך היו שמעיה ואבטליון שלפי דעת רמב"ם בהקדמתו לספר מדע היו גרים גמורים וכן משמע בעדיות דוגמ' השקוהו סנהדרין זה נשיא וזה אב"ד ומזה העלה דהצבור קבלוהו עלי' לרוב חשיבות' ובקבולהו עליה מותר ע"ש שהאריך ולפי דבריו צ"ל אם קבלוהו חשובי עדה אע"פ שאין רוב צבור מסכימים הוי כקבלוהו עליה ויכול לדון דאטו בשמעיה ואבטליון הסכימו רוב ישראל בכל מקומות א"י וח"ל זהו מהנמנע אלא הואיל והסכימו סנהדרין וראשי חכמים וכה"ג בימים ההם הוה כקבלוהו כל ישראל עליהם אלא שאני חוכך דכי מהני קבלוהו עליו בד"מ דהרי יכול להפקיר ממונו וליתנו למי שרוצה ואף הוא יכול לומר הריני מתרצה לכל מוצא פיך אם ליתן או למחול וכדומה אבל בד"נ שאין רשות ביד אדם לומר הרגוני וא"כ פשיטא דלא שייך בי' קבלה וכי יכול אדם לומר הריני מכשיר קרוב או פסול ואם יחייב ראשי להריג' יקטלוני זהו אין בידו וכל טיבו של ב"ד הגדול בירושלים לדון ד"נ דין זקן ממרא ודכותיה וד"מ לא היו דנין ממש כלל וא"כ עדיין הקושיא איך יהיה מקהל גרים ראשי סנהדרין. ולכן צ"ל או דמלך שאני כיון דרשות ביד מלך להמית ולהרוג לתקון מדינה כמ"ש הרמב"ם בהל' רוצח ע"ש אף הוא אם רואה אדם גדול בתורה ומדע יכול למנותו לראש לדון אפי' ד"נ כי אתו דבר חוק ומשפט וכן אמרו דריש גלותא יכול ליתן רשות אפי' למאן דלא גמיר וסביר כולי האי והכל מטעם חוק המלך כמ"ש הריב"ש עיין לעיל ס"ג וא"כ שמעי' ואבטליון נתמנו מפי מלך כי בימיהם היה מלכי חשמנאים הכשרים ויכולים לדון בכפי' כי יד המלך היה עמם או שנאמר כי באמת אלו היה בא דיני נפשות לא היו דנים ולא נתמנו לכך רק למקבלי שמועה ובירור הלכה בתורה שבע"פ לעוצם חכמתם ובינתם ויראתם הקודמת ובזו היו נשיאים ואב"ד ולא לדון דיני נפשות וצ"ע:

ב

בשתי עיניו פסול הסמ"ע נתן טעם דהוי כמו לילה וכתב הע"ש נתן טעם משום דמקשינן ריבים לנגעים ולא דק דהך מילתא דר"מ יחידאה הוא ואני תמה דהסמ"ע גופי' הביא דברי הרי"ף דלכך סומא באחת מעינו כשר משום הואיל וג"ד בלילה כשר הסומא ביום כשר והא הקשה הרז"ה דמה צורך לזה כיון דלא קיי"ל כר"מ להקיש ריבים לנגעים מה"ת לפסול סומא בחד עינו ותי' הרמב"ן במלחמתו דאף לרבנן מקשינן ריבים לנגעים רק דלכך דנין ג"ד בלילה משום דהתורה מיעטו מן ושפטו העם בכל עת כמו דמיעט לר"מ מן ושפטו העם יום מעונן אבל להך הקישא דסומא לא נתמעט ולכך נתן הרי"ף טעמו משום דסומא בא' מעינו נלמד מכ"ש דג"ד בלילה וא"כ אף הוא בכלל המיעוט דשפטו העם בכל עת הרי דלענין סומים בשני עיניו הדרן להקישא כמ"ש הע"ש. והרמב"ן ז"ל דייק גם זה מדברי רש"י ע"ש וכן דעת הגהת מיימוני כמש"ל סי' ה' ס"ק ג' דכתב על מ"ש הרמב"ם סומא בב' עיניו פסול דהוא כר"מ וכוונתו דבזה הלכה כר"מ דמקשינין ריבים לנגעים ולא נחלקו בה חכמים על ר"מ כמ"ש הרמב"ן ואף דלהרמב"ם ס"ל דהיקש ריבים לנגעים אינו רק על תחלת דין היינו לענין יום ולילה דהיה התורה ממעט מן ושפטו וכו' אבל לענין סומא אמרינן לגמרי הקישו הכתוב. וזהו הכל כפמ"ש הע"ש וכן מסתבר דדוחק לדמות סומא ללילה דגזרת הכתוב מבלי לדון בלילה אפי' אור אבוקה מאיר כמש"ל וא"כ מה ענין זה לסומא ולכן כתבו התו' באמת אף דתחלת דין בלילה פסול מכ"מ סומא כשר דמה"ת לדמות זה לזה ולא מצינו חבר לסמ"ע רק בהרז"ה דס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים ומ"מ ס"ל דסומא בב' עיניו פסול וצ"ל סברת הסמ"ע דדמי' ללילה אבל זולתו לא מצינו לו ראיה במחברים ולכן צדקו דברי הע"ש ועיין באורים מה שנ"מ לדינא אם נסמא בין תחלת הדין לגמר דין:

ג

אלא מבן י"ח שנה קשה דא"כ הא דתנן יש כשר להעיד ואינו כשר לדון ודחקינן ר"מ היא דפוסל בסומא מא' מעינו ולמה לא אמרינן בן י"ג שנה ומעלה שהביא ב' שערות דכשר להעיד ופסול לדין עד ח"י שנים ודיעה זו דס"ל כן כמ"ש הטור י"ל דס"ל כמ"ש התו' שם נדה דף נ' ד"ה ור"מ דה"מ לומר אוקימתא אחריני רק הואיל ובלא"ה מתניתין ר"מ דקתני כל הכשר לדון כשר להעיד ואילו רבנן הא סומא בשתי עיניו כשר לדון ופסול להעיד ולכך מוקי לי' ג"כ לענין סומא בחד עין כר"מ אמנם המחבר דתופס לעיקר דסומא בשתי עיניו אף לרבנן פסול א"כ קושיא הנ"ל במקומו דנימא הך עד בן ח"י שנים ולכן ברור דלישנא דטור ומחבר שאינו ראוי לדון היינו לתחלה אבל אם דן דינו דין כדמצינו ביאשי' גופי' שהחזיר מה שדן מן ח' שנים עד ח"י שנים ואיך לא מיחו בידו מתחלה חכמי ישראל כי מסתמא היה סר למשמעתם אלא הואיל ובדיעבד אינו מעכב לא הכניסו עצמן חכמי ישראל בכך למחות ע"י מלך וכן מצינו בשלמה שאמרו במדרש שכל שנותיו לא היו רק ב"ן שנים ומלך ארבעים שנה וא"כ כשמלך ושב לשפוט העם היה בן י"ב שנים א"ו דאין זה עיכוב רק לכתחלה וא"כ שלמה שאני שחכמת אלהים בקרבו. ואין להקשות א"כ איך מ"מ שפט יאשיה בן ח' שנים ושלמה בן י"ב דקודם גדלות לכ"ע פסול דהא ל"ק דכבר כתבו התו' בפרק בן סורר ומורה דף ס"ט ד"ה בידוע כו' דדורות הראשונים שהקדימו להוליד היה זמן גדלות שלהם מתחיל מבן ח' ע"ש ומצינו בימי דוד ושלמה שהקדימו להוליד כדדייק לי' הגמרא מן בת שבע אם שלמה ע"ש וכן מצינו באחז שהיה מוליד לחזקיה בן י"א שנה כי כשמת אחז היה בן ל"ו שנים ומלך חזקיה והיה בן כ"ה שנים וא"כ מוכח דהיה אחז בן י"א שנים כשנולד חזקיה וא"כ אם היה בזמנים ההם הלידה מקודם אף גדלות מקודם ולק"מ:

ד

ואפילו לא הביא ב' שערות הקשה הסמ"ע א"כ איך אמרינן כל הכשר לדון כשר להעיד הא איכא הך דלא הביא ב' שערות דכשר לדון ופסול להעיד כדלקמן בסי' ל"ד ותי' הסמ"ע דעל כל פנים יש בשניהם ענין פיסול קטנות לזה בפחות מי"ג שנים ולזה עד שיביא ב' שערות והדוחק מבואר. ולפי מ"ש התו' שם בנדה ד"ה כל כו' למ"ד אשה כשרה לדון א"כ איך קתני כל שכשר לדון כשר להעיד ותי' התו' ה"ק כל איש הכשר לדון כו' ר"ל דמיירי באותן שהם בגדר העדות והם כשרים לדון כשרים להעיד והיינו אנשים ולא נשים שאינם בגדר עדות וא"כ י"ל כן אף בקטנים דאמרינן כל הגדולים הכשרים לדון כשירים להעיד דהמה בגדר העדות משא"כ קטנים. אך לולא דמסתפינא כי הטור כתב דקטן שלא הביא ב"ש והוא יחיד מומחה דן יחידי ה"א דמעולם לא ס"ד בירושלמי דידון יחידי דאיך ידון יחידי קטן שאינו בגדר בר דעת כדאמרינן בפרק כל הגט גבי הכל כשירים לכתו' הגט אפילו חש"ו והא לאו בני דיעה נינהו ואם טעה קטן דשורת הדין דישלם מביתו וכי ישלם קטן הלא אפי' הזיק בידים פטור ופקח שבמלכים ביקש מה' ליתן לו לב נבון לשפוט ואיך ידון הקטן. ולכן נראה דירושלמי דאמר קטן כשר לדון היינו שישנו ב' גדולים עמו וא"כ ד"ת חד כשר כמ"ש הרמב"ם רק מדרבנן הצריכו ג' והן אמרו דאם הגיע לכלל שנים אף דלא היה לו ב"ש מ"מ יכול להצטרף כיון דיש שנים גדולים והוא חריף במדע וכהנה מצינו בירושלמי ברכות גבי זימון ג"כ דעתו דאם יש שנים גדולים דיכול קטן לצרף עמהם לזימון ויהיה שלשה לזימון ואף זה כיוצא בו. ויותר נראה דכוונת ירושלמי לא דידעינן ודאי דאין לו ב' שערות דזהו קטן לאין ספק רק מיירי בדלא בדקוהו אם הביא ב"ש. וקיי"ל במלתא דאוריי' לא סמכינן אחזקה אבל כיון דיש שנים גדולים וא' קטן א"כ הוא רק מילתא דרבנן וסמכינן אחזקה ויהיה זה הפי' או פשוט דידעינן ודאי דאין לו ב"ש היינו בהצטרף ב' גדולים עמו אבל שידין יחידי מה שהוא לפי שורת הדין ודאי קטן קשה לומר. ובזה היה ג"כ קושיא הנ"ל מיושב דאיך קתני כל הכשר לדון כשר להעיד הא איכא בן י"ג שנה שלא הביא ב"ש חדא דכיון דאיירי בישנו ב' גדולים עמו אף בעדות מצינו כה"ג דנאמן הקטן להעיד מה שראה בקוטנו כשיש גדול עמו כדלקמן סי' ל"ה ע"ש ועוד זהו הכל למ"ד חד כשר לדון והוי מילתא דרבנן אבל משנה דהתם הא מוקמינן ר"מ היא דס"ל מקיש ריבים לנגעים ולר"מ הא ד"ת שלשה דיינים כדאמר אי מה ריבים בג' וכו' כמש"ל בסי' ה' ע"ש וא"כ לא יוכל באמת הקטן לדון אף בצירוף שנים גדולים ולק"מ. אך בטלה דעתי באלף בטולים נגד דברי הטור אך מ"מ הא קשיא לטור דכיון דקטן א"א לדונו כמבואר לקמן סי' צ"ו ע"ש וא"כ נימא התקוששו וקשו כמבואר בגמ' דסנהדרין ריש פ"ב ועיין מש"ל בסי' ג' בסופו דכל מקום שאין מציאות לדונו אף הוא א"י לדון ובשלמא אי איירי לדון בצירוף שני דיינים גדולים כבר כתבתי לעיל ס"ס ג' בשם התו' דבכה"ג כשאין דן לבדו לא שייך התקוששו וכו' אבל לשיטת הטור דדן יחידי קשה כנ"ל וצ"ל דהטור מיירי במטלטלין דכיון דהגיע לעונת פעוטות יכולים לדונו כמש"ל סי' צ"ו סעיף ב' ע"ש ואף הוא יכול לדון. אבל בקרקעי שאינם יכולים לדונו דהא אין מקחו מקח כלל במקרקע כמש"ל בסי' רל"ה ודאי דא"י לדון יחידי דהא יש התקוששו וקשו כנ"ל ובזה אפשר ג"כ לישב קושית הסמ"ע הנ"ל מהא דכל הכשר לדון וכו' דמיירי לדון יחידי ביחיד מומחה הן בקרקע והן במטלטלין משא"כ קטן דאינו יכול לדון יחידי בקרקע כנ"ל ולק"מ. ועכ"פ דין זה נראה לעיקר דבקרקע ודאי דא"י לדון יחידי וברור:

ה

אשה פסולה לדון תו' בנדה דף נ' ד"ה כל הכשר כו' פלפלו התו' אי כשרה לדון ולבסוף דבריהם הביאו לשון ירושלמי וז"ל ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מן ועמדו שני אנשים שני שני מעפ"י שנים עדים ואית דילפי מן וישארו ב' אנשים במחנה עכ"ל והבין מהרש"א דהתו' נמשכו אחרי דברי ירושלמי יומא פרק שני שעירי' דשם ילפינן הא דכתיב ועמדו שני אנשים בג"ש מן עפ"י שנים עדים וחד מ"ד יליף הך עפ"י שנים עדים בג"ש מן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים וקטנים אף כאן. ולכך הגיה בתו' ואית דילפי על פי שנים שני שני מוישארו במחנה והנה שם בירושלמי קאמר מעתה אין האשה מעידה ואין האשה דנה. והיינו דמהך ג"ש ילפינן אין האשה מעידה אבל דנה לא למדנו רק הואיל ופוסל בעדות פוסל בדין ולכך הקשה מהרש"א דמה להם להתו' להביא פסול עדות מירושלמי הלא בגמרא דידן ר"פ שבועות העדות פוסלין נשים לעדות מהך ג"ש דשני שני דשני עדים ע"ש דהניחו בצ"ע. אבל האמת דהתו' נמשכו אחר לשון ירושלמי בפ' שבועות העדות דשם נאמר להדיא בלשון תו' מבלי צורך להגהה דהקשה ג"כ שני אנשים שני ל"ל וקאמר א"כ למה נאמר שני מופנה להקיש כו' נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים וקטנים אף כאן אנשים ולא נשים וקטנים הרי למדנו שאין האשה דנה מעתה אין האשה מעידה. ר' יוסי כו' אמר נאמר כאן שני ונאמר להלן עפ"י שני עדי' מה להלן עפ"י שני עדים אף כאן עפ"י שני עדים וכו' עכ"ל הרי דגירסת התו' נכונה דילפי הך שני אנשים בג"ש מן וישארו שני אנשים במחנה וקאמר להדיא למדנו שאין האשה דנה וכו' ופי' דיש להבין דל"ל ג"ש דאנשים ולא נשים וקטנים פשיטא זהו מובן בלתי ג"ש דהא כתיב שני אנשים וממילא ממועט ולא נשים וקטנים ובזה אין ספק כלל רק כל הספק אי הך קרא ועמדו שני אנשים איירי בעדים או בבע"ד משום דכל כבודה בת מלך וכו' כמבואר להדיא בגמ' ריש פרק שבועות העדות וא"כ מה יוסיף זה הג"ש מהך קרא וישארו שני אנשים למעט נשים זהו ידעינן בלאו ג"ש ועדיין לא יצאנו מידי ספק אי איירי בעדים או בבע"ד ולכך צ"ל דהג"ש כך דהך תי' ס"ל לודאי דאיירי בעדים כחד אוקומת' בגמ' דודאי איירי בעדים רק דג"ש הוא לפסול נשים וקטנים אף לדין ולכך ילפינן ג"ש מן וישארו שני אנשים במחנה דדרשינן בקלפי נשתיירו שהובררו לדון דיני נפשות ולסנהדרי גדולה ובזו ודאי' נשים וקטנים פסולים אף כאן דכתיב ועמדו שני אנשים קמ"ל ג"ש דצריך לעמוד לדין לא לפני נשים ולא לפני קטנים וזהו הג"ש מה התם היו דיינים אנשים אף כאן דיינים שיעמדו לפניהם אלו שני אנשים יהיו דווקא שני אנשים לא נשים וקטנים וזהו עיקר הג"ש ולכך קאמר הירושלמי למדנו שאין האשה דנה מעתה אין אשה מעידה הרצון דג"ש למדנו דאין אשה דנה ומגופו של קרא והוא נאמר בלשון ירושלמי מעתה כלומר מזו עצמו דאין אשה מעידה דכתי' ועמדו שני אנשים ולא נשים וא"ש ולזה כוונו התו' והביאו הך דמהך שני אנשים במחנה ילפינן דאשה פסולה לדון והוא הענין המבוקש מאתנו בפלפלו בו ולכך לא הביאו הגמ' דידן דפרק שבועות העדות דשם מיירי הכל מענין עדות דנשים פסולים ואין זה מענין הנרצה ומכוון מדברי התו' לענין פיסול אשה לדין וברור שזה כוונת התו' בפי' ירושלמי וכן הן הדברים הנאמרים ממש קרוב לזה בעיר שושן והסמ"ע כתב עליו שהוא פי' זר והע"ש נמשך לאין ספק אחרי דברי תו':

ו

שתויי יין כו' הרב בעל כה"ג הקשה דמבואר במדרש רבה פ' נשא שתה רביעי' יין אל יורה שתה רביעי' יין אל ידון וכתב דהגמ' שלנו חולק. וצ"ע דראי' התו' אין ראיה ברורה כ"כ לסתור דברי המדרש דכל ראי' התו' בסנהדרין דף מ"ב מהא דאמרי' דבד"נ לא היו שותים יין כל היום כולו משום קרא לרוזנים אי שכר העוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו משמע דווקא ד"נ אבל לא ד"מ ומזה אין ראי' דוודאי בד"מ אי מלין דין דיכול אח"כ לשתות יין דקודם שיגמור הדין למחר בין כך יהיה סר יינו מעליו ויתיישב בדינו אבל בד"נ שהיה מלין דין עד למחר ומ"מ לא היו רשאים ביום ההוא לשתות יין אף דקודם ג"ד יהיה יינם סר מעליהם מ"מ לא ראוי להם להסיח דעתם רגע א' מלעיין במילתא אולי ימצאו לו זכות ולכך לא יהיו שות' יין לבלבל דעתם וזה מותר בד"מ אבל אם שתה יין שיהיה יכול לדון ולגמור דין בעודו יינו בקרבו ולא סר מעליו מנלן ולמה יהיה זה קל מאיסור והיתר הלא אין לך מקצוע יותר בתורה מדיני ממונו' שצריך ישוב ובקל הדברים מתחלפי' וצריך ישוב הדעת למאוד. ובכה"ג משמע דעיקר ראי' מהא דאמרינן אל יורה משמע לדון מותר והמעיין בתו' משמע דאין זה ראי' רק התו' כתבו דמהך דאין יורה אין קושיא די"ל דווקא הוראה ולא דין אבל מ"מ אין ראי' משם. ולכן גם בזה צ"ל דס"ל לתו' לחלק דבשלמא בהוראה דיכול להורות לבדו וא"צ צירוף כלל אסור לשתו' אבל בדין דצריך שלשה וזה לא שכיח דכל שלשה ישתו וישכרו לא אסרו דשנים יזכירו אותו ואם יראו שדעתו בלתי צלול לרב יינו יזהירו אותו להמתין ולא ימהר לחתוך הדין. וזהו ההבדל בין ד"נ לד"מ דשם אפי' אחד מכל ב"ד של כ"ג לא היה יכול לשתות יין משא"כ בד"מ דמותר אבל יחיד מומחה דדן יחידי ודאי דאסור לשתות יין כמו חכם המורה. ובזו יובן דברי המדרש רבה הנ"ל דאוסר אף לדון וכן נראה נכון. שוב מצאתי בתשובת הב"ח ג"כ להחמיר מהך דרש דמדרש וכ"כ ר"י באגרת התשובה אלא שלא נחית לחלק בין יחיד דדן ועכ"פ יש להחמיר אם שתה כדי לשכר למנוע עצמו מהדין עד שסר יינו:

ז

אם ראוהו בלילה כבר כתבתי באורים שדעת הב"ח ה"ה אם ראו בשבת וי"ט דהואיל דא"י לדון תיכף מחמת איסור דרבנן אין עד נעשה דיין והט"ז פקפק עליו דהואיל דבדיעבד אם דנו דיניהם דין שייך שפיר לא תהא ראי' וכו' וזה יש לדחות דא"כ לרשב"ם וסייעתו דס"ל בלילה ג"כ אם דנו אפי' תחילת דין דיניהם דין כמ"ש הרמ"א לעיל סי' ה' סעיף ב' ועמ"ש. איך אמרינן בגמ' בראוהו בלילה לא אמרינן תהא ראי' גדולה משמיעה. ועכצ"ל הואיל ולכתחילה אסור לדון לא אמרינן תו לא תהא ראי' גדולה כו' וה"ה בראוהו בשבת וי"ט אלא דהקשה עוד איך אפשר לדמות מה דפסל בתורה בלילה ודכוותיה לשבתות וי"ט דהוא רק מדרבנן כמו דבעדות דרבנן כגון קיום שטרות וכיוצא אמרינן עד נעשה דיין משום דלא עשו חז"ל בזה דבריהם כשל תורה א"כ י"ל ה"ה אם גוף עדות מילתא דאורייתא רק פסול לדון מדרבנן לא אמרו חז"ל ושייך שפיר בהו עד נעשה דיין כיון דחזי למידן ד"ת. והנה שמעתי אומרים בפי' דברי התו' בסוף פ"ק דמכות אשר אם פירושם נכון יש כאן ראי' לדברי הב"ח דסוף פ"ק הנ"ל דף ז' ע"א דאמרינן במשנה אמר ר"ע ור"ט אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש הגמ' דהוו אמרו ראיתם שלם הרג או טריפה הרג דדילמא במקום סייף נקב הוה ופריך בבעול הערוה היכי הוה עבדי ומשני אביי ורבא אמרי ראיתם כמכחול בשופפרת והקשו התו' תימא ע"ז ומחלל שבת מא"ל וי"ל דלא שכיח כולי האי כי אם רוצח ובועל ערוה ועי"ל דא"ל ראיתם שהמחלל אינו טריפה דאם הוא טריפה וכו' ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן עכ"ל והקשה מהרש"א א"כ אף ברוצח ובועל ערוה נימא כן ול"ל לגמרא טעמא אחרינא וגם מדקדקים למה נקט התו' בלישנא בתירוץ השני ראיתם שהמחלל אינו טריפה והשמיטו עובד ע"ז דכללו בלשונם בקושיא והלא דבר הוא. ולכן נראה דלפי דקיי"ל טריפה שהרג בפני ב"ד נהרג מפני דכתיב ובערת הרע מקרבך והוא גמ' דסנהדרין דף ע"ח ע"ש וכתב התו' דמיירי דראה ביום דאי בלילה הא אין עד נעשה דיין ואם כן ל"ל הן בעובד ע"ז והן ברוצח והן בבועל ערוה ראיתם שהעובר אינו טריפה והוי עדות שאי אתה יכול להזימן דהוה קשה איך אמר לא נהרג אדם מעולם דתינח הרג שלא בפני ב"ד הרג בפני ב"ד וראוהו ביום מה א"ל דמ"מ נהרג אף שהוא טריפה ולכך הוצרך התו' לומר דלא שכיח אבל מחלל שבת שפיר תי' התו' ראיתם שהמחלל דייקא אינו טריפה דאף דחילל שבת בפני ב"ד מ"מ הא כשראוהו מחלל שבת ראהו ע"כ בשבת והוי כראוהו בלילה כהנ"ל כסברת הב"ח וא"כ צריך הב"ד להעיד והוי עדים שאי אתה יכול להזימן כמ"ש התו' בסנהדרין הנ"ל וא"ש דדייקי רק מחלל ובאמת אלו היה מקום לתי' זה גם קושיא שנית של מהרש"א היה מיושב דהקשה דהתו' הקשו מקודם איך אמרינן דילמא במקום סייף נקב הא אזלינן בתר רובא ול"ל דר"ע חייש למעוטי דהא במקום דלא אפשר כ"ע מודים דלא חיישינן למועוטי ותי' תו' דהיה מרבים בבדיקות כל כך עד שהיו מכחישים זא"ז א"נ דהוה אפשר שהיה קרום של מוח מגולה ולא היה בו נקב ובא זה ונקרו. והקשה מהרש"א א"כ בהך דילמא העובד דלא שייך לבדוק ואם כן הוה לא אפשר ותי' דהוא קאי לשיטת ר"ת והוא דחוק דהתו' דחו לעיל פי' ר"ת אבל לפמש"ל ניחא דהוא אפשר אף במחלל שבת אם ראוהו ב"ד ואי קשה הא ה"ל ראה בלילה ז"א דהפי' אי אפשר דהתורה דצוה להרוג למחלל שבת היכי משכחת ליה ודבר תורה יכולים לדון בשבת והוי אפשר וא"ש ודברי הב"ח כמעט מוכרחי':
אך מלבד דזה דוחק דמה בכך דאם יראו הב"ד עובר דיהיה נהרג מ"מ שייך שפיר לא נהרג כמ"ש התו' דזה לא שכיח ואיך. שכיח זה דיעבור עבירה במזיד בהתראה בפני סנהדרין של כ"ג ושפיר קאמרו לא נהרג אדם מעולם דאין זה שכיח פ"א ביובל שיעשה התועבה בפני ב"ד גדול כזה והיה אפשר לומר להיפוך דעל קושי' מהרש"א הא אי אפשר ולא חיישינן למעוטי דיש אפשר אם הרג בב"ד ומ"מ שייך שפיר לא נהרג דמי יהרג בב"ד אבל בע"ז כתב קרא להדיא עפ"י שני' עדי' וכמו כן בנערה מאורסה לא תעשה דבר צעקה הנערה וכו' ע"כ דלא היה בב"ד דאיך יתכן צעקה הנערה וכו' וא"כ ל"ל אולי טריפה דעקרת מה שכתוב בתורה אבל במחלל שבת שפיר י"ל בפני ב"ד איירי התורה וכיון דיש מציאות אזלינן בתר מעוטי ודוק. אף גם דהא ר"ע הוא דאמר לא נהרג כו' דר"ע ס"ל דאזלינן בתר מעוטי' דמאן דאזיל בתר רובא בלא"ה ל"ל דחיישינן לטריפה וא"כ לר"ע הא ס"ל ב"ד שראו בא' שהרג הנפש דאין דיינים אף שראוהו ביו' דאין כאן הצלה לזכות וכתיב ושפטו והצילו העדה כמבואר בגמ'. ולכן נראה ליישב דברי התו' בפנים אחרות והוא דבחולין דף י"א ע"ב ד"ה ודילמא וכו' במה דאמרו שם בגמ' דאזלינן בתר רובא דאל"כ דלמא הך דאסהידו בי' הוי טרפה וה"ל עדות שאא"י לה"ז הקשו התו' דלמא חובשין אוחו י"ב חודש וראינו אם חי ותי' התו' דשמא ס"ל טריפה חי' עכ"ל ולפ"ז אף כאן בתי' התו' דילמא המחלל טריפה דלא תיקשי נמי קושית התו' הא יכולין לחבוש למחלל יב"ח וע"כ ר"ע ור"ט ס"ל ג"כ דטריפה חי' ומבואר בגמ' דחולין דף כ"ז ע"ב דאף למ"ד טריפה חי' אבל מ"מ אינה יולדת דלאו הא בהא תלי' וכ"כ התו' בע"ז דף ו' ד"ה אלא למ"ד ע"ש ולפ"ז בנקבה אם תלד לאחר חילול אגלאי מילתא דהוי אינה טריפה בעת חילול שבת והוי עדות שיכול להזימם כמ"ש התו' גבי חי יב"ח וכבר פירשו המחברי' במ"ש בגמ' בזכר כל שחי יב"ח ובנקיבה כל שתלד דבזכר אין הלידה סימן דמי יימר דממנו הרה ואין אפטרופס וכו' ובפרט למאן דחייש למעוטי ולא אזיל בתר רובא ואין בו סימן רק שחי יב"ח אבל בנקיבה אף הלידה סימן ופשוט. וא"כ יובנו דברי התו' דהא העלו התו' בדבור שלפניו אף דחיישינן למעוטי מ"מ דהיכי דאי אפשר דצריכין אנו עי"כ לעקור מ"ש בתורה לא חיישינן אבל אם יש אפשרות לקיים מ"ש בתורה אפי' בדרך רחוקה ונפלאה כמ"ש התו' שהיה כל קרום של מוח מגולה וזה נקרו וכדומה מ"מ אפשר קרינן ליה וחוששין למעוטי ולפ"ז א"ש במחלל שבת שפיר י"ל אולי המחלל טריפה והוי עדות שאאילה"ז ואף דרובא אינם טריפה הא ר"ע חייש למעוטי כמ"ש התו' וא"ק א"כ לא אפשר ועקרת מ"ש בתורה מחללי' מות יומת הא לאו קושיא דאף דס"ל לר"ע ור"ט טריפה חי' וא"א לחבוש אותו יב"ח מ"מ טריפה אינו מוליד וא"כ יש מציאות ואפשרות לקיום ד"ת באשה שחללה שבת והרה וילדה אח"כ דהוא סימן שאינה טריפ' ונסקלת ומ"מ יפה אמרו דלא היה נהרג אדם מעולם דמלבד די"ל דכוונו לזכר שהוא בסתם מובן בלישנא דאדם אף גם נקיבה כמעט לא היה במציאות שתהיה נהרגת דבשלמא חבישה יב"ח כקושית התו' יש ביד ב"ד לחבוש ולברר האמת אי טריפה הוא או לא אבל הריון ולידה בבחירתה תלי' ואם עי"כ תבוא לכלל מיתה מהיכי תיתי תהיה היא שוטה כזו להזדקק לבעל אחר חילול שבת ולהתעבר ולהוליד אשר עי"כ תהיה נסקלת בב"ד וזולת זה היא פטורה אם תחי' אלף שנים ודבר זה כמעט בלתי מצוי אבל אין כאן עקירה למ"ש בתורה דעכ"פ ישנו באפשרות אם היה כך מעשה שנבעלה ונתעברה אח"כ כהנ"ל ולק"מ. אך זהו תי' מספיק לחילול שבת דנאמר בתורה סתם וי"ל דמתקיים באשה כנ"ל אבל בע"ז דכתב בקרא להדיא בפ' שופטים איש או אשה גו' וילך ויעבוד אלהי' אחרים וגו' וכן ברוצח דכתיב להדיא ואיש כי ירצח ומכ"ש בנואף ובועל ערוה דדיברה התורה בזכרים הנואפי' ופשוט וא"כ בהא ל"ל דילמא העוברים ההמה טריפה הם דא"כ עקרת מ"ש בתורה דהתורה דיברה להדיא בזכרי' ובהם אין לידה סימן וא"כ אי חיישינן לטריפה ולמעוטי עקרת מ"ש בתורה וע"כ לא חיישינן במקום דלא אפשר וא"כ אין זה תי' מספיק בהנך עבירות דבהם גזירת הכתוב מבלי לחוש למיעוטי ולכך הוצרך הגמ' והתו' לומר בהו שנויי' אחרי' ובהך תי' דלמא טריפה הוה נקטו בלשונם רק המחלל דבזהו שייך שפיר כנ"ל ולק"מ מכל קושי' מהרש"א. גלל כן אין לדברי הב"ח ראי' ונראה כדברי הט"ז דאין לנו לבדות דין חדש מלבנו מה שלא נזכר במחברים. וכתב הב"ח דעידי קידושין וגירושין דדיני נפשות דנין בהו. ומכ"ש דלמאן דקטל גברא דלכהי' לעיני' דדנין בזה"ז כדלעיל בסי' ב' אף העד הרואה אף שאינו מעיד מ"מ אינו נעשה דיין אפילו לקבל עדות אחרים ולדון עליהם עכ"ל. ונראה מדבריו דפוסק כר"ע דבדיני נפשות עד הרואה אינו נעשה כלל דיין ותמהני למה פסק הוא נגד הרמב"ם במה דלא מצינו חולק בפוסקים להדיא נגדו כי התו' והרא"ש דהביאו הך דר"ע לא הביאו רק לפרש דבריו ולברר הדין אבל לא מצינו בדבריהם דיחשבו דהלכה כר"ע והרמב"ם בפ"ה מהלכ' עדות פוסק להדיא כר"ט דעד הרואה נעשה דיין אפי' ד"נ וע"ש בכ"מ דטרח ליתן טעם למה פסק הלכה כר"ט ולא כר"ע וא"צ לחפש בטעם כי רבא אמר סתם בסנהדרין דף ע"ח טריפה שהרג בפני ב"ד חייב ופי' התו' בראוהו ביום דלא תהא ראיה גדולה משמיעה וזהו כר"ט דלר"ע אפי' ביום אינם יכולים לדון וצריכין להעיד בפני ב"ד אחרים ואף המה ה"ל עדים ובעינן עדות שאי אילה"ז ופסק הרמב"ם הלכה כרבא דהוא בתרא ופשוט ונכון ולכך דברי הב"ח אין להם קיום במשפט:

ח

מיהו אם דנו דיניהם דין הר"ב בעל חות יאיר סי' ג' ו"ד תמה לפי דעת הסמ"ע והש"ך דאם באים מעצמם לדון בפני ב"ד הוי כקבלוהו עליהם וא"כ מה קמ"ל דדיניהם דין פשיטא דהא ע"כ איירי דדנו בלי כפיה וא"כ הוה קבלוהו עליהם ולו יהיה דהם פסולים ממש מהני ואין ממש בכל תמיהתו דוודאי דעת השואל שם בתשובה ג"כ נראה כגון די"ל דמיירי דדנו ע"י כפי' וגם י"ל דדנו מתחילה מבלי נודע שהוא שושבינו או שונאו ואח"כ נתברר א"כ הקבלה בטעות וה"א לסתור דינו וקמ"ל דלא דבדיעבד דין ומכ"ש למאן דס"ל בתרתי לריעותא לא מהני קבלה א"כ כאן מיירי דקבלו בתרי דהוי תרתי לריעותא ולק"מ ופשוט:

ט

אין דיניהם דין. הרב ב"י כתב דמדברי הרמב"ם משמע דמסכי' לדעת הגהת הרא"ש דאם דנו דינהם דין וכן הפרישה מסתפק בזה והרב בעל תשובת עבודת הגרשוני סי' ל"ג בסופו נמשך אחרי ב"י להכשיר לשיטת הרמב"ם בדיעבד. ואמת כי בספרו היד החזקה דבריו סתומי' מבלי הכרע אבל מ"ש בנדה בפי' המשנה כל הכשר לדון וכו' דהקשה למה לא אמר דשונא פסול לדון וכשר להעיד ותי' דאינו פסול הקיים דכי יעבור אהבה ושנאה יחזור לכשרותו (ועיי' מהרי"ק שרש כ"א) ואלו ס"ל דבדיעבד דינו דין אין מקום לקושייתו דהא פסול דיעבד משמע ואיך ימנה אוהב ושונא דבדיעבד דינו כשר ולא חל עליו שם פסול א"ו דס"ל כדעת הרא"ש דבדיעבד פסול ונכונים דברי הטור דלא הביא דהרמב"ם חולק בזה אהרא"ש כמו שהקשה הב"י. ועיי' באורים שכתבתי בשם תשובת ח"י דאם בע"ד זה רוצה להכשיר שושבין של שכנגדו דאין חבירו יכול לעכב. ונר' לזה ראי' מדברי התו' בנדה דף נ' ד"ה ור"מ וכו' דהקשו למה לא אמרינן לאתויי אוהב ושונא דכשרי' להעיד ופסולים לדון ותי' דלא פסיקא ליה שהרי לכל עולם כשירים עכ"ל והדבר צריך ביאור דגם קרובים פסולים רק לאותן אנשים שהם קרובים לו ולא לזולתו ומ"מ נכלל בכלל כל הפסולים להעיד פסולים לדון כמ"ש הטור וכל מחברים ולכן נר' דמ"ש לכל העולם ר"ל אין אחד דפסול לו בשלמא קרובים לקרוביהם פסול בהחלט דאף דיכשרו הבע"ד יכול הבע"ד השני לעכב ויכול לערער שלא ידון לו קרובו ואם כן הפסול בהחלט. אבל אוהב ושונא אין כאן פסול בהחלט דאם ירצה שכנגדו להכשירו אין זה שהוא לו שושבין לעכב ואם כן אין זה פסול בהחלט שיכלול אותו בכלל פסול לדון דאין כאן פסול דמי שהוא פסול אין רשות ביד בע"ד אחד להכשירו בלי קבלת כל שני בע"ד וזהו פי' התו' דלכל עולם כשירי' הרצון אפי' לשושבין דהרי רשות ביד שכנגדו להכשירו כנ"ל ומדוקדק לישנא דתו' דהרי לכל עולם כשירים וא"ש. והנה יש לדקדק במ"ש דשונא פסול לדון דקשה קושית הגמ' אטו בדיין רשע עסקינן והא כתיב לא תשנא אחיך בלבבך ועכצ"ל כתי' הגמ' דראהו עובר על דבר עבירה אם כן קשה הא דקיי"ל סנהדרין שראו באחד שהרג הנפש או שאר עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד אם ראו ביום הם נעשים דיינים ואיך אפשר הא ה"ל שונאים שראו שעשה עבירה גדולה כזו ואם שונא פסול לד"מ כ"ש לד"נ (ועיי' לקמן סי' ל"ג מ"ש בזה) וצ"ל דהא דאמרינן הרואה בחבירו דבר עבירה מותר לשנאותו היינו שיש לו בלא"ה תרעומת עליו מחמת דבר רשות וענין עה"ז רק מחמת זה אסור לשנוא אותו אבל ברואהו עובר דבר עבירה אז הותר לו הרצועה לשנוא אותו והא דאמרינן דשונא פסול לדון לא חזי לי' זכותו היינו בשונאו שהרע לו וטבע החומרי לשנוא ובזו אינו מניח לו להפך בזכותו אבל אם אין שונא לו מחמת ענין עה"ז רק מחמת ענין שמימי והוא שנאת הנפש וחפצי שמים בזו מותר לדון כי בזו מכל מקום יחפש בזכותו וידביק בדרכי ה' החפץ בהצדיק רשעים ומצדד למאד בזכותם. ולכך כשירים לדון דיני ממונת וד"נ אבל בשונאו מחמת שהרע לו רק כ"ז שלא ראהו עובר עבירה אי אפשר לשנאתו מחמת איסור אבל כשראהו מותר לשנאותו אבל מכל מקום השנאה מסתעף מחמת ענין עה"ז ואז לא חזי לי' זכותו ופסול לדון:

י

משום אהבה ושנאה כו' הסמ"ע בס"ק כ"ב כתב דוקא משום אהבה ושנאה אבל משום פסול קורבה אינו יכול להושיב דיינים דהתרומת הדשן בפסקים סימן רנ"ח כתב דכך המנהג אפילו קרובים מושיבים ב"ד וכתב אע"פ דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם ישבו בארץ מי ישנה מנהגם עכ"ל הרי דאף המהראי פקפק בזה אלא דלא רצה לשנות המנהג. ואני אומר מנהג גדולי ישראל תורה היא ויש להם על מה שיסמוכו דהרי ראי' מהרי"ק דמי שהוא פסול מחמת אהבה יכול להושיב דיינים אחרים מהך דאושפיזכניה דרב ה"ל דינא וא"ל רב פסילנא לך לדינא ואמר רב לר"כ פוק דייניה ש"מ דמותר להושיב דיין. וא"כ אף אנו נימא בהאי גבורא בכתובת פרק שני דייני בהאי גברא דהביא דורון לר"ע ושדריה לגבי ר"ן לדון דיניה וחשב ר"ן דהוא קרובו של ר"ע ולכך אקדמיה ליתו' ע"ש וקשה איך ס"ד דר"ן דהוא קרובו האיך היה ר"ע משלחו לקמי' ר"ן הא אין רשות ביד קרוב להושיב ב"ד כקושית מהרי"ק הנ"ל אלא צ"ל אף קרוב יכול להושיב ב"ד ומנהגן תורה. וכ"כ בעיר שושן להדיא. ואף בתשובת מהר"ם מינץ סי' י"ח כתב שא"י לסדר אף הוא חולק על מהרי"ק ודעתו דאף מחמת שנאה א"י לסדר אבל לשיטת מהרי"ק נראה מראי' הנ"ל דאין לחלק:

יא

המנדה כו' דין זה למד הרב רמ"א מהך עובדא דפ' י' יוחסין דר"י שמתיה להאי גברא והדר אכריז עליה דעבדא הוא והסמ"ע פקפק דאפשר דכבר התיר נידוי אבל קודם לכן לא ובגמ' משמע דעדיין לא התיר נידוי דשדר לי' הזמנת' לקמי דר"ן ואמר מ"ט שמתיה להאי גברא. אבל בגוף הדבר והראיה אני נבוך דלכאורה משמע משם להיפוך דהא ר"ן שאלו מ"ט שמתיה מר וא"ל דציער שלוחא דרבנן והקשה המהרש"א בחדושי אגדות ל"ל הך ולא אמר שביזה אותו ומנדין על כבוד הרב ודחק משום ענוה תלה הדבר בבזיון צער שליח' דרבנן. אבל באמת אילו נידהו בשביל כך לא היה יכול לדונו אח"כ לעשותו עבד אבל הואיל ומחל על כבודו לרב ענותו ונידהו בשביל שציער שלוח' דרבנן א"כ אינו נוגע כלל לדבריו ויכול לדונו כחפצו ולק"מ. וא"כ אין כאן ראי' כלל ובאמת בד"מ הניח דין זה בצ"ע:

יב

השונאים זא"ז דעת הנ"י דאם דנו דיניהם דין והב"ח תמה דמ"ש משונא לדון וכמ"ש באורים ובפרישה נר' דס"ל דהך קרא והוא לא אויב לו הוא רק אסמכתא בעלמא. ולא נראה כן מגמ' וכן תו' וספרי דהוא דריש לי' לדרש גמורה ולכן נראה כמ"ש כמה פעמים דס"ל לנ"י דמה בכך דשונאים זא"ז וכל אחד יעמוד בשמועתו לא יהיה אלא חד ג"כ כשר לד"מ וא"כ מה בכך שעומדים בשמועתו ה"ג מכריע הוא החותך הדין ולו יהיה דהוי חד ג"כ כשר ומשא"כ קרא דלא מבקש רעתו איירי בדיני גלות כמ"ש רש"י שם להדיא בגמרא דבעי כ"ג וא"כ כששונאים זא"ז אין אחד מודה לחבירו אף שהאמת אתו וא"כ בצרי לי' מהמנין ובאמת בד"נ אף בדיעבד אין דיניהם דין ולק"מ אלא דקשי' לי' כנ"ל ת"ח ששונאים זא"ז היכי משכחת לי' וכי יהיו רשעים ויעברו על לא תשנא אחיך בלבבך ואי איירי דכל אחד טוען שראה בחבירו דבר עבירה ומותר לו לשנאותו כהנ"ל א"כ איך ישב עמו בדין הא אסור לו לישב עם איש כזה בדין כמ"ש בסעיף י' וצ"ע כי יש ליישב בדוחק:

יג

ס"ת אחר עיין סמ"ע דביש ס"ת אחר בבה"כ אחר והוא הולך לבה"כ אחרת יכול להעיד וכן בדברי ריב על בה"כ והוא הולך לבה"כ אחר יכול לדון ולהעיד אלא שצ"ל דבה"כ ההוא מספיק להכיל לכל בני עיר לילך בתוכו ולהתפלל ולשמוע קריאת ס"ת דאל"כ איך יעיד על בה"כ ועל ס"ת הא כופין בני עיר זא"ז לבנות להם בה"כ ולקנו' ס"ת כדלקמן סי' קס"ג וא"כ אם יפסידו בני עיר זה הס"ת וזו הבה"כ אף שיש להם בה"כ אחרת ובתוכו ס"ת מ"מ כיון שאינו מספיק לכל בני עיר יהי' צריכים לסייע לכל בני עיר לבנות בית הכנסת ולקנות בו ס"ת ויצטרך הוא ליתן חלקו והרי זה משתכר כשיזכו בני עיר בס"ת ובית הכנסת ההוא ולכן צ"ל דבה"כ השני מספיק להכי לכל בני עיר ואין כאן חיוב לבנות בה"כ מחדש או לקנות ס"ת כיון שיכולים ליכנס לתוך בית הכנסת הנשאר ולשמוע מס"ת דשם מיהו אף כשיש עוד ס"ת בבית הכנסת הלזו שהולך בו הדיין דמשמע מן דברי סמ"ע דא"צ סילוק כלל דהא לא נהנה כלל דהרי יש ס"ת אחרת יש לפקפק כיון דקיי"ל ביו"ד דז' טובי עיר במעמד אנשי עיר יכולים למכור ס"ת לצורך בני עיר ע"ש ביו"ד סי' רפ"ב ואם כן יש לו מזה הנאה דנשאר ס"ת ביד בני עיר כדי לעת הצורך יכולי' למכור ומרווח משלו בכך. ואפשר הסמ"ע לשיטתו הולך דס"ל בדרישה ביו"ד סי' רנ"ב דאסור למכור ס"ת דרבי' לשום צורך אבל לפי מה דהעלו האחרונים שם שלא כדבריו דין זה צ"ע ובאמת בתשובת הרא"ש כלל ג' סי' י"ב משמע דבעי סילוק רק באין להם ס"ת אחר לא מהני סילוק אבל ביש ס"ת אחר מהני סילוק דהיינו שיחייב עצמו אף שימכרו הס"ת לצורך שהוא יתן חלקו לזה הצורך כאלו לא מכרו ולא היה להם ס"ת כלל וכן נר' ואף דמלשון הש"ע פה דסותם משמע דא"צ סילוק יש לומר דסמך עצמו אלקמן סי' ל"ז דשם משמע דמ"מ בעי סילוק וכ"כ הע"ש:

א

גר הרי זה פסול כו' היינו ע"י כפי' אבל בלי כפי' מותר לדון אפי' ישראל וחבירו גר אפי' בכפי' וכתב הרא"ש דבהא מתיישב הא דאמרינן בסנהדרין הכל כשרין לדון ד"מ לאתויי גר דאיירי בלי כפי' ויש להבין לפמ"ש לעיל סי' ה' סעיף קטן ח' כשבאין מרצונם לדון בלי כפי' ה"ל כקבלוהו א"כ מה קמ"ל המשנה דגר כשר בקבלוהו אפי' קרוב או פסול כשר בקבלוהו ואפי' גוי גמור לולי דאויבינו פלילים היה יכול לקבל ומכ"ש גר וצ"ל דמ"מ קודם גמר דין יכול לחזור בו משא"כ בגר דכשר בעצמותו רק דאין לו כפי' על ישראל ואם קבלוהו מעצמו תו לא יכול לחזור אפי' קודם גמר דין:

ב

אא"כ היתה אמו מישראל ואם אחד גר גמור והשני גר ואמו מישראל אין זהו שגר גמור יכול לדון השני שאמו מישראל דזהו שאמו מישראל כישראל גמור דיינין לי' כה"ג. אבל מ"ש שם שגר גמור יכול לדון לגר שאביו מישראל אינו מובן דאם אין דן לגר שאמו מישראל מכ"ש לגר שאביו מישראל דיש לו יחוס כישראל ביותר כמ"ש התו' ופשיטא דאסור לדונו:

ג

או אביו מישראל יש הבדל דבאמו מישראל אפי' בא עלי' בגיותו והולידה לזה ישראל מקרי כיון דאמו ישראלית אבל ישראל שבא על גוי' והולידה בן אע"פ שנתגיירה אח"כ היא ובנה מ"מ הולד כמותה והרי הוא גר גמור דלא מתייחס כלל אחר אביו כה"ג. ואם הסכימו חשובי צבור למנות לגר לדיין לרב חשיבתו ועוצם חכמתו הוי כקבלוהו עלי' ויכול להיות דיין כה"ג ועיין בתומים שיש לפקפק בזה:

ד

ואפי' שלשתן ממזרים וכו' וה"ה שלש גרים שאמם מישראל יכולים לדון לישראל דדין ישראלים גמורים יש להם סמ"ע:

ה

סומא באחד מעינו כשר דכיון דכולהו אינשי לא מצו חזי בלילה כמו דחזיא סומא בא' מעינו ביממא וג"ד כשר בלילה דין הוא שידון סומא כזה אפי' תחלת דין ביום עכ"ל הרי"ף וסמ"ע:

ו

אבל סומא בשתי עיניו פסול דכיון דלכ"ע בלילה פסול לדון ולזה ביממא לילה הוא ודלא כע"ש דנתן הטעם משום דמקשינן ריבים לנגעים דלית הלכתא כוותי' דר"מ סמ"ע ויש נ"מ אם היה שפוי בעת תחילת דין ונסמא קודם ג"ד דלדעת הסמ"ע כשר לגמור הדין דאף בלילה ג"ד כשר אבל לדעת הע"ש פסול הוא אפי' לג"ד מגזירת הכתוב ועיין בתומים שחזקתי דברי הע"ש שיותר נראים מדברי הסמ"ע ובדקדוק כתבו ע"ש:

ז

שאינו ראוי לדון אלא מבן ח"י ומעלה כו' דאז הוא גבר בגוברין וכח להציל העשוק מיד עושקו סמ"ע ועיין בתומים שברור כי לדינא אי דן כשהוא בן י"ג והביא ב' שערות דכשר רק לכתחילה מצות חכמים וראוי לבל ידון כי אם בהגיעו לשנים הנ"ל:

ח

ואפי' לא הביא ב' שערות דבשלמא בעדות תלי' באיש וכ"ז שלא הביא ב' שערות אינו קרוי איש אבל בדיין לא כתיב איש ותלוי הכל לפי חורפו ובינתו ובקיאתו בדינים ומ"מ בפחות מי"ג שנים שאין לו שם גדלות כלל לא חל מצות דין כלל ועיין תומים שהעליתי במטלטלין אם הוא מומחה יכול לדון לבד אבל בקרקע א"י לדון כי אם בצירוף עוד שני דיינים גדולים:

ט

אשה פסולה לדון ילפינן לה מעדות ודלא כע"ש שכתב טעם זר סמ"ע. ואין להקשות לשיטת הסמ"ע ל"ל לעיל הטעם בסומא בב' עיניו משום דה"ל כלילה תיפוק לי' דפסול לעדות וילפינן מיניה דין ומכ"ש דקשה על התו' לשיטתו דמכשרי סומא בב' עיניו לדין די"ל סומא דפסול לעדות הוא מטעם דא"א לראות העדות וזה הטעם לא שייך בדין דהרי דעתו ברורה ולכך צריך טעם אחר לפוסלו משא"כ אשה דפסולה דהוא בלי טעם רק גזרת הכתוב וא"כ ה"ה לדון ושפיר מקשינן אהדדי ועיין בתומים שעשיתי סמוכים מתוך דברי התו' לדברי הע"ש ומה שכתב הסמ"ע שהוא דבר זר הוא זיר זהב:

י

י"א דשתוי יין כו' דוקא איסור והיתר אסור אבל לדון מותר וביינות שלנו יש להקל אפי' בא"ו אם לא ששתה הרבה יין הראוי לשכרות סמ"ע ועיין תומים שיש להחמיר בכה"ג אפי' בדין ע"ש ומכ"ש אם דן ביחידי:

יא

אין עד נעשה דיין משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימן והם לא יקבלו הזמה על עצמם ומה"ט כשראו ביום מותרים לדון דאז אין שם עדות כלל עליהם דהם תיכף בעת ראי' נעשו דיינים וא"כ לא שייך דבעינן עדות שאיל"ה ולכך כשרים לדון סמ"ע. ואין טעם זה מספיק להך דיעה דס"ל דאם הוזמנו להעיד אף בעדות אחרי' אין דנין דלמה הא הוי עדות שאתה יכול להזימן דיקבלו עדות הזמה על אחרים שהעידו בפניהם ול"ל כס"ד התו' בב"ב דף קי"ג דהואיל והמה ראו ג"כ יודעים כי הנכון כפי העדות המעידים ולכך לא יקבלו עליהם הזמה דא"כ אפי' לא הוזמנו לעדים נמי ובראי' בעלמא ג"כ יודעים כי האמת אתם וכמ"ש התו' שם להדיא ע"ש. ולכן ברור דלשיטה זו אין הטעם משום עדות שאאיל"ה רק יותר מסתברא דנפקא לי' מקרא דעד לא יענה בנפש דכתיב בד"נ דלא יענה בחוב ובד"מ אפי' זכות דינו כחוב דמה שהוא זכות לזה חובה לזה וכ"כ הרמב"ן בחדושיו לב"ב ע"ש ולכך כל כמה דשמיה עד לא מצי להיות דיין ואם הוזמן דשמי' עד לא מצי תו למהוי דיין וזה ברור:

יב

בפני חביריו פי' דהא' מהעדים העיד בפני שלשה דקבלת עדות צריך ג' ואחר שהעיד הלכו אחד מהמקבלים לא יוכל העד לישב עם שנים הנשארים שידונו עפי' עדותן דאין עד המעיד נעשה דיין סמ"ע:

יג

אם ראוהו ביום כו' דלא תהא ראי' גדולה משמיעה ואם כן יכולים לדון תיכף על ראיה זו כאילו קבלו עדים וא"כ אף שדנין עליו אפילו לאחר כמה ימים מ"מ כשר דאינם עדים רק דיינים אשר רשות בידם להמתין בדין סמ"ע:

יד

אבל אם ראוהו בלילה כו' כיון דתיכף בעת ראיה אינם יכולים לדון ולא לקבל עדות לא שייך לא תהיה ראיה גדולה משמיעה ולכך אינם יכולים לדון עפ"י ראייתם סמ"ע. וכתב הב"ח מלישנא דטור דכתב אם ראהו בשעה שראויה לדון ולא נקט ביום משום דה"ה אם ראהו בשבת וי"ט דאין ראוי לדון לא שייך בהו לא תהא ראי' גדולה משמיעה ע"ש ועיין בתומים שדין זה צ"ע ואין להב"ח ראי' לדינו כלל:

טו

אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין עיין לקמן סימן מ"ו סי"ב שיש בזה פרטי דינים הרבה ע"ש. וכתב הב"ח אף דאין דנין דיני נפשות בזה"ז מ"מ לענוש ההורג נפש כמבואר לעיל סימן ב' או עידי קידושין וגירושין דיש להם דין כד"נ אפי' עד הרואה אף שלא העיד בב"ד מ"מ אינו נעשה דיין אפילו לשמוע ולקבל עדות אחרים עכ"ל ועיין תומים שכתבתי דנ"ל דליתא לדבריו ואין חילוק לדינא כלל:

טז

ומעיינין בינייהו פי' הב"ח שהעיון ההוא הוא אם ראוי הוא שלא לעמוד בפני ב"ד ודיין ההוא או לא ומסתברא כפי' הסמ"ע דכל חכימי מעיינין ודנין דכיון דיש כאן איסוף כל החכמים לית לי' זילותה עוד וא"צ לפי' השני של הסמ"ע דמפרש דעושין פשרה כו' א"כ ח"ו יצא בת"ח מובהק משפט מעוקל ויתחלל ש"ש כאילו מחנפי לי' רבנן ולכך הנכון כמ"ש הסמ"ע בפי' ראשון וכ"כ כה"ג דמעיין פירושו דנין. ואין כאן זילותה כמ"ש:

יז

דהיינו שושבינו כתב הסמ"ע בס"ק ח"י דהיינו ז' ימי המשתה וכן פירש"י. ומדברי רש"י דכתב בימי חופתו אין הכרע אבל נחלקו בגמ' ורי"ו פוסק כרבנן משמיה דרב דאינו פסול רק ביום ראשון ונר' דבזה"ז אשר בעו"ה ערבה כל שמחה ואין נוהגים לעשות כל ז' ימי המשתה לכ"ע מיום ראשון ואילך מותר לו לדון ואח"כ אין כאן אהבה וחיבה כלל ונפרדו איש מעל רעהו:

יח

אין דיניהם דין ואם א' רוצה ליקח שושבין של חבירו או שונאו ולהכשירו אין חבירו יכול לעכב דלא דמי לקרוב גמור דשניהם יכולים לעכב כ"כ בתשובת חות יאיר ועיין תומים שעשיתי לזה סמוכים מדברי תו':

יט

כי כל אחד בורר לו אוהבו כדי שיחפש בזכותו ובזה יוצא הדין לאמתו ובע"ש כתב דאין נכון לעשות כן אבל מ"מ כן נהגו הסמ"ע כתב דמותר לכתחילה לעשות כן ושניהם אמרו אמת כי אם הבורר מחפש בזכות אבל אינו עומד על דעתו ומודה על האמת ואין תוקע עצמו לדבר הלכה יפה וראוי לעשות כן לברר הדין והאמח אבל בעו"ה בזמן הזה כשהוא בורר חותר בכל יכולתו להצדיק הבע"ד שהיה בורר אותו אם בצדק ואם בעול ואם יכול להטעים דבריו אף שמעות הדין עושה ולומד לבע"ד לטעון שקר וכזב על אלה תאבל הארץ כי בזו נתחלל התורה ונתעוות הדין ולזה וכיוצא בו נתכוון הע"ש ויפה כתב:

כ

להושיב דיינים אחרים היינו מי שהוא באמת כשר לדון רק מחמיר על עצמו יכול להושיב דיינים אחרים אבל מי שהוא פסול מחמת קורבה עפ"י הדין אם אין מנהג שמ"מ מושיב דיינים אחרים אין לו להושיב דיינים אחרים סמ"ע ועיין תומים שכתבתי דשורת הדין נראה אף בקרובים יכול להושיב ע"ש:

כא

המנדה חבירו כו' הסמ"ע פקפק בזה די"ל דוקא כשכבר פטרו מהנידוי אבל כל זמן שהוא בנידוי אפשר דא"י לדונו ועיין בתומים שכתבתי כי לפי הראיה של רמ"א אין לחלק אלא דיש לפקפק בהראיה ולכאור' מוכח איפכא ולכן צ"ע:

כב

שני ת"ח השונאים וכו' דעת הנ"י דאם דנו דיניהם דין אף דפסק בשונא לבע"ד כדעת הרא"ש דבדיעבד פסול אבל בהך ששונאים זא"ז אם דנו דיניהם דין. והב"ח הקשה מ"ש הא תרוויהו ילפינן מקרא שונא לבע"ד מן ולא אויב לו ושונאים זא"ז מן ולא מבקש רעתו ומ"ש. ולכן דעתו דאף בזו אם הם שונאים גמורים שלא דברו זא"ז ג' ימים מחמת איבה אם דנו אין דיניהם דין ועיין בתומים מ"ש ליישב קושית הב"ח:

כג

דיין שיודע וכו' אין לו להצטרף עמו והא דמשמע דוקא ביודע בו שהוא רשע אבל מהסתם מותר ולעיל בסי' ג' סעיף ד' כתב ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי ישב משמע כל שלא מוחזק ליה כשר אין לישב עמו י"ל לעיל מיירי באדם מובהק בחכמה כמאמרו ואסור לאדם חכם וכו' אבל כאן מיירי בסתם דיין ומותר לישב אם לא בידוע לו שהוא אדם רשע ב"ח ועוד י"ל מתחלה לישב עמו אין לו לישב עד שיהיה ברור לו שהוא אדם כשר אבל אם ישב עמו בחשבו שהוא אדם נאמן ובעוסקו באותו דין נתבר' לו שהוא אינו בחזקת כשר מ"מ אין לו לפרוש ממנו אם לא שיודע בודאי שהוא רשע אז אפילו באמצע הדין צריך להפריד ולפרוש ממנו ולכ"ק אין לו להצטרף עמו ולא קאמר לישב עמו דמורה דכבר ישב ומ"מ אין לו לגמור הדין עמו בהצטרפות:

כד

שנאת ממון שלא יהיו נבהלים להון ורודפים לקבץ כסף. ואהבת אמת. הרצון שירדפו אחר צדק ויברחו מכל מיני עול וחמס. ואהבת הבריות להם. כאמרם כל שרוח הבריות נוחה הימנו כו' אבל לא שיחניפו לבריות רק הכוונה מו"מ באמונה ועין טוב ונפש שפלה ודבורם עם הבריות בנחת. בעלי שם טוב. שיהיה פרקן נאה ולא יצא עליהם שם רע וזריזים ומדקדקים במצות וכובשים יצרם ואינם מחניפים רק יש להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו סמ"ע:

כה

אא"כ יש להם ס"ת אחרת. ואז א"צ סילוק כלל דמה נ"מ אם קורין מזו או מאחרת אבל אם ס"ת האחרת אינו בבה"כ זו רק בבה"כ אחרת צריך סילוק שיחליפו הס"ת ויקראו בבה"כ זו שהולך בו מס"ת אחרת. או שיסלק נפשו לילך לבה"כ אחרת. וכן כשדנין על בה"כ ויש בה"כ אחרת בעיר צריך סילוק שילך הדיין תמיד לבה"כ אחרת כי אם הולך לבה"כ זו אף שיכול לילך לבה"כ אחרת מיקרי טובת הנאה ונוגע לדין סמ"ע ודלא כע"ש ועיין בתומים שפקפקתי בזה ולענ"ד לעולם צריך סילוק:

כו

בדייני אותה עיר ולדעת הריב"ש סי' תע"ו דאם מעיד לחובת בני עיר יכולין להעיד ה"ה כאן אם אותו שכנגד בני עיר מכשיר זה לדיין אין בני עיר יכולים לפוסלו דהא לחובתם ליכא חשש נגיעה ולטובותם הא קיבל עליו בע"ד שכנגדו ועיין מש"ל בסי' ל"ז ע"ש:

א

סעיף ז בהג"ה וי"א דבשונאו ממש דהיינו שלא דיבר עמו ג' ימים נ"ב עיין בתשובתי ליו"ד מהדורא וא"ו ובתשובה לק' סטאניסלאב קנה מקומו ביו"ד סימן א' מה שכתבתי שם דבזה"ז דשכיחי המדברים אחד בפה ואחד בלב. והותרה הרצועה לדבר שקר בזה כל דניכר דהוי שונאו ממש אף דמדבר עמו הוי שונאו ממש ופסול לדינו יעו"ש ע"כ:

ב

סעיף ט מתחלה יש לבאר איזה לשונות בלשון הב"י שם מ"ש ולישנא דלא לידון הכי דייק וכו'. וצ"ע דבריו דהרי גם דעת הטור הוי כן שכתב ואם אינו אוהבו ושונאו כ"כ אין לדונו לכתחלה א"כ מה ראיה מלשון לא לידן לכתחלה לדעת הרמב"ם גם מ"ש הב"י דהרמב"ם פליג על הטור בתרתי ולכל הפחות בחדא אין הדבר מובן דהאיך הוי בתרתי דממ"נ אם נפרש הרמב"ם הכל לכתחלה אמר אם כן לא פליג עם הטור רק באוהב ושונא ממש שלא דיבר עמו דלהטור בדעבד אין דינו דין ולהרמב"ם תמיד דינו דין אבל באינו אוהב ושונא ממש דלהטור מהני בדעבד. ולהרמב"ם לא מהני. ואם נפרש דהרמב"ם לא מיירי מענין דעבד ולא כללם הרמב"ם רק לענין לכתחלה ומדעבד לא מיירי רק ס"ל לחלק בין אם הוא אוהבו ושונאו ממש או לא. א"כ אין כאן מחלוקת כלל בין הטור והרמב"ם ואיך כת' דפליגי בתרתי ולכה"פ בחדא ואין לדבריו הבנה לכאורה אך נראה ביאור דבריו עפמ"ש הב"י לקמן בסי' ט' סק"ד ומ"ש ולא שוחד וכו' אבל מדברי הרמב"ם בפכ"ג מה' סנהדרין נראה דמדינא נמי תפס לי וכו' ולכאורה דבריו צ"ע שהרי הטור נמי כתב בסימן זיין דלא לידון למאן דרחים. וכו' א"כ י"ל נמי דלכתחלה מיפסלי א"כ סתרי דבריו לפי הבנת הב"י דבסי' זיי"ן ס"ל דלכתחלה מפסלי ובסי' טי"ת ס"ל דהוי רק ממדת חסידות וצ"ל דס"ל להב"י דגם מ"ש הטור בס"ז דלא לידון אנשי היינו רק ממדות חסידות שיהיה נמנע הדיין בעצמו מלדונו ולא שיהיה נפסל לכתחלה אף אם רוצה לדון שיהיה הבע"ד יכול לפוסלו. וראיה ממ"ש הטור תחלה דאם רצה הבע"ד לפוסלו מלדונו צריך להביא עדים שלא דיבר עמו ג"י מתוך איבה. וקשה כיון דהטור מיירי לענין לכתחלה כמשמעות לשונו שכ' שהבע"ד רוצה לפוסלו מלדונו א"כ למ"ל ראיה שלא דיבר ג"י מתוך איבה אף אם מביא ראיה רק ששונאו כך נמי פסול לכתחלה כמ"ש הטור אח"כ. א"ו אח"כ מיירי הטור רק ממדות חסידות אם הדיין בעצמו רשאי לעשות כן. ע"ז כ' דהדיין בעצמו אין לו לדון לכתחלה וכו'. אבל אם הדיין רוצה שהבע"ד יפסלנו אין בידו לפוסלו. אבל אם הבע"ד רוצה לפוסלו אז בעינן ראיה שלא דיבר עמו ג"י מתוך איבה ולכך שפיר כ' הב"י דהרמב"ם פליג בתרתי דס"ל גם בלא דיבר עמו ג"י מתוך איבה נמי בדיעבד דינו דין וגם באינו אוהבו ושונאו ממש פסול לדין לכתחלה ויכול הבע"ד לפוסלו אם כן חולק בתרתי ולכך כתב דלכה"פ אף אם נפרש דהרמב"ם לא מיירי לענין דיעבד וי"ל דיעבד מחלק נמי בין שונאו ממש או לא עכ"פ בזה פליג. דהרמב"ם ס"ל אף באין שונאו ממש או אוהבו ממש פסול לכתחלה ויכול הבע"ד לפוסלו. והטור ס"ל דהוי בזה רק מידות חסידות והרמב"ם פוסלו ממש וכמ"ש הבית יוסף בשיטה ט' בשם הרמב"ם. וזה נרא' כוונת הב"י על נכון ודוק. וע' בש"ך סי' זיין ס"ה סק"ה מ"ש אף אם ראהו בשבת ויו"ט אינו נעשה דיין. והש"ך כ' וצ"ע ולכאור' היה נראה דדין זה תלוי במה דפליגו ר"מ ור"י בפ"ב דסוכה בעשאה בראש הגמל ובראש האילן וכו' דר"מ ס"ל דבתר דאורייתא אזלינן. וכיון דמה"ת כשרה נקרא ראויה לשבעה. ור"י ס"ל דבתר דרבנן אזלינן ולא הוי ראויה לשבעה. וכבר ידוע דרוב הפוסקים פסקו כר"מ דבתר של תורה אזלינן וכתבנו בחידושינו במק"א דאף דקיי"ל גבי שבועות העדות דלאפוקי משחק בקובי' אזלינן בתר דרבנן היינו דשבועת העדות תליא באם יכולו לפסול את העדו' אם נוצי' ממון על פיהם או לא. לכך כיון דעכ"פ פסולין מדרבנן ואם כן לא יוציאו ממון בעדותן לכך אזלינן בתר דרבנן. אבל בסוכה דתלי' רק בראייה לשבעה ולכך בזה אזלינן בתר של תורה. וכיון דמה"ת כשר הוי ראוי לשבע' ולכך ה"נ אם נקרא עד או לא בזה שפיר דמיא להתם ואזלינן בתר ד"ת. וכיון דמה"ת הוי זמן דין ולא הוי מה"ת שם עד עליו רק דיין ולכך בזה אזלינן בתר דין תורה ולא הוי שם עד עליו. ולכך נראה העיקר כדעת הש"ך בזה. ואף דהשעה"מ מביא בפ"ה מה' סוכה יש פוסקים דקיי"ל מ"מ הרי אף להני דס"ל דבתר דרבנן אזלי' הוי רק פסול דרבנן. ובזה ודאי כדאי לסמוך על הני פוסקים. ובפרט דרוב הפוסקים ס"ל כן. והכי קיי"ל בפשיטות בש"ע או"ח ה' סוכה. ולכך הכא נמי אזלינן בתר דאורייתא. ואין פנאי להאריך בזה. אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה ויש לעיין בזה בדרכי האו"ת כאן ואדבר במק"א אי"ה: שם סעיף ט ' כל הפסולין להעד מחמת קורבה או עביר' נ"ב נלפענ"ד דלאו דוקא. אולי דה"ה נמי אלם דפסול להעד לכ"ע מפי כתבו כמ"ש לקמן סי' כ"ח פסול נמי לדין אף שהוא יכול לגלות דעתו בכתב מ"מ כיון דאיתקש עדים לדיינים שמה שפסול בעדים פסול בדייני' ה"ה נמי בזה דבעינן שיהי' הדיין ראוי להגיד דעתו בע"פ ולא בכתב. ועוד כיון דכתי' על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע אם כן כמו דדרשינן גבי עדים מפיה' ולא מפ"כ. ומה"ט אתמעט אלם לכ"ע. כן ה"נ דכתי' על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע בעינן נהי שיהיה הדין ראוי להיות נגמר מפיהם ולא מפ"כ ולכך אלם פסול לכ"ע ואף אם אינן אלמים אם הגידו הפס"ד בכתב יהיה תלוי בפלוגת' המבוא' בסי' כ"ח גבי עדים דלאותן הפסולין אף בראוי' להגיד ה"נ לא נחשב הגדה דכתב הגדה להנך דברי' דבעי' גמר דין רק נחשב עדיין כאילו לא נגמר הדין ומה שב"ד יכול לכתו' בלי מצות הלוה היינו מטעמא אחרינא דהפקר ב"ד הפקר וכו'. אבל לולי זה לא הוי הגדתן בכתב הגדה. ולכך היכא דבעינן נגמר הדין כגון בקא"פ וכדומ' אם העידו בכת' לא בע"פ לא נחשב עדיין נגמ' הדין להנך דס"ל בעדות כן ואלם פסול לכ"ע כנלפענ"ד ודו"ק: