שולחן ערוך, חושן משפט ה׳: באיזה יום דנין ובאיזה זמן ביום ובו ה סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

באיזה יום דנין ובאיזה זמן ביום ובו ה סעיפים:
אסור לדון בשבת וי"ט ואם עבר ודן דינו דין:

ב

אין דנין בע"ש ובעי"ט ואם הזמינו לבעל דין לבא לב"ד א"צ לבא ואפילו הזמינו לבא אחר שבת ויו"ט ולא בא אין קונסין אותו: הגה ויש מי שכתב דעכשיו בזמן הזה דנין בע"ש ובעי"ט משום בטול מלמדין ודוקא לענין ממון יש להקל דהפקר ב"ד הפקר אבל בדבר איסור אין להקל (ת"ה סי' רכ"ד והגהות סמ"ק) ונ"ל דדוקא דרך אקראי לפעמים אבל אין קובעים ב"ד בע"ש ובעיו"ט וכן נוהגין אין קובעין זמן בניסן ותשרי למי שאינו בעיר לבוא לדון אבל אם הזמינו בניסן ותשרי לבא אח"כ קונסין אותו אם לא בא: הגה וי"א דאין לקבול בבית הכנסת בניסן ולא בימים נוראים אפי' על בני כפרים שבאו למנין אלא קבעינן להו זמנא אחר הרגל ואם יש דחייה ורמאות דנין לאלתר (מרדכי ר"פ הגוזל בתדא והגהות מיימוני) ויש מקומות שנהגו שאם התחילו לדון קודם ניסן ותשרי קבעינן זמנא אף בהם והיכא דנהוג נהוג (פסקי מהרא"י סי' ר"ז) אין דנין בלילה בתחלת דין אבל אם התחילו לדון דיני ממונות ביום גומרין בלילה (וי"א דאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין) (רשב"ם):

ג

זמן ישיבת הדיינים מהבוקר עד סוף שעה חמישית (מכאן ואילך אין צריכים לישב) (טור):

ד

אין יושבין בדין מתחילת שעה שביעית אפי' לגמור הדין עד שיתפללו תפלת המנחה ואם התחילו אפי' תחלת דין (אין) מפסיקין אפי' לכשיגיע זמן מנחה קטנה ובלבד שיהיה להם שהות להתפלל אחר שיגמרו הדין (ואם ישבו סמוך למנחה קטנה מפסיקין) (טור):

ה

מאימתי הוי התחלת הדין משיתחילו בעלי דינים לטעון או שנתעטפו הדיינים (ועיין בא"ח סי' רל"ב):

א

בשבת. גזרה שמא יכתוב הטענות ופס"ד כמ"ש בא"ח סי' של"ח ותקנ"ד וע"ל ס"ס רל"ה וסי' ר"ח ובי"ד ס"ס קע"ה ע"ש:

ב

בע"ש. אפילו אם נתרצו הבע"ד מ"מ יש איסור מצד הדיינים מפני שצריכין להיות מתונים בדין ובע"ש ובעי"ט הם טרודין ודוקא לדון אסור אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין אחר שבת וי"ט מותר מצד הדיינים אלא דגם לזה אין יכולים לכפות הבע"ד לבוא אי נמי אף אם אין הדיינים טרודים כגון שיש להם אחרים שיטרחו עבורם מ"מ הבע"ד א"צ לבוא עכ"ל הסמ"ע:

ג

אין קונסין. שיוכל להתנצל ולומר מפני טרדת שבת וי"ט שכחתי שהזמינו אותי. סמ"ע:

ד

איסור. פירוש כגון גיטין וחליצ' אין להקל:

ה

בניסן. אבל בסיון קובעים מפני שאין בו י"ט אלא שני ימים סמ"ע:

ו

בעיר. אבל אם הוא בעיר דנין אותו וכן אם רצו הבע"ד לבא מעיר לעיר דנין אותן בכל החודש זולת בעי"ט. סמ"ע:

ז

לקבול. ע' בא"ח סוף סי' תקמ"ה שסתם המחבר וכתב דמותר לקבלו בשביל חובותיו בח"ה ומור"ם לא הגיה עליו כלום וצ"ל דהתם מיירי בענין דמותר לקבול בניסן כגון שהי' הבע"ד מבני העיר או שראו הב"ד דחיה ורמאות עכ"ל הסמ"ע. וצ"ע במ"ש שהבע"ד הוא מבני העיר דהא מדברי רמ"א משמע דאם הוא מבני העיר פשיטא דאסור לקבול מדכתב לשון אפילו על בני כפרים כו' ודו"ק:

ח

בלילה. ועכשיו נוהגין להקל לדון תחלת דין בליל' משום דכשבא לדין כששולחין אחריו ה"ל כקבלוהו ובתשובת מור"ם כתוב דאם נתרצו הצדדים מותר לדונם בליל' ולכאור' הי' נרא' טעם אחר לומר דדומ' למה דקי"ל סומא בא' מעיניו כשר לדון משום דיכול לראות וסומא בשתי עיניו פסול דהוה אצלו ליל' אפילו ביום וא"כ ה"ה איפכא שמדליקין נרות בליל' ויכול לראות ולהכיר בני אדם מותר לדון אפילו תחלת דין ודומ' לזה מצאתי בקובץ ישן נושן דאין קונין בק"ס בליל' אלא לאור הנר וא"כ גם כאן נ"ל להלכ' ולא למעש' לכפותו לדון בליל' אף כשהנרות דולקות כי לא מצאתי חילוק זה בשום אחד מהפוסקים עכ"ל הסמ"ע וכ' עליו הש"ך דראייתו ממה שקונין ק"ס בליל' הוי ראי' לסתור דבהדיא אמרי' בש"ס פ' י"נ דקונין ק"ס בליל' ואין דנין בליל' וכ"פ בתשובת מ"ב:

ט

עברו. כתב הסמ"ע הא דבס"ס כ"ח בענין קבלת עדות כתב המחבר שאם קבלוה בליל' דאין דנין עליה יש לחלק דקבלת עדות לאו גמר דין ומעש' הוא ומש"ה אסור לדון עליו לכתחל' משא"כ כאן דכבר נגמר הדין והש"ך כתב בשם הרמב"ן והר"ן והרא"ש ושאר פוסקים דאין דיניהם דין וכנ"ל עיקר עכ"ל:

י

שביעית. דאז זמן מנח' מן הדין כמ"ש בא"ח סי' רל"ב והטעם דאפילו לגמור הדין אסור דשמא יראו הדיינים טעם חדש בטענתן ויחזרו מדעתן הראשונ' ויהי' תחלת דין סמ"ע:

יא

מפסיקין. בב"י וד"מ כתבו דאפי' התחילו בגמר דין מפסיקין. סמ"ע:

יב

שנתעטפו. פי' הדיינים היו בימיהם יושבים בטליתותיהן ובסודרין שלהם מעוטפין מפני אימת השכינ' וכדי שלא יפנו אנה ואנה כמ"ש המחבר בסי' ח' ס"ב עכ"ל הסמ"ע:

א

א) משנה ביצה דף ל"ו ע"ב וכדמפרש שם בגמרא דף ל"ז ע"א גזירה שמא יכתוב

ב

ב) ירו'. הביאו הרי"ף והרא"ש שם

ג

ג) שם בירושלמי וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק ג' דסנהדרין

ד

ד) מימרא דרב יהודה כו' ב"ק דף קי"ג ע"א

ה

ה) שם

ו

פי' כמו שקובעים בב' וה' שהדיינים יושבים מעצמם

ז

ו) ג"ז במימרא דר' יהודה שם:

ח

ז) שם:

ט

ח) משנה סנהדרין דף ל"ב ע"א וכתב הסמ"ע בשם תשו' מור"ם ☜דדוקא ע"י כפייה אבל בנתרצה מותר וכמ"ש הרמ"א בס"ס כ"ח לענין עדות:

י

ט) בב"ב דף קי"ב ע"א וכתב הרא"ש שם שהרמב"ן חולק על זה והוכיח בראיות ע"ש וכתב הב"י שכן נראה דעת הר"ן ושכן סתם רבינו בסימן רנ"ג ובב"ח פסק כרשב"ם ועיין בס"ס כ"ח וכ' עוד שז' טובי העיר נהגו לכוף לדון בלילה שכן נהגי:

יא

י) מימרא דרב ששת שבת דף י' ע"א עד זמן סעודה ומבואר שם שהוא שעה ששית שהוא זמן מאכל ת"ח

יב

כ) משנה שם דף ט' ע"ב וכאוקימתא דרב אחא בר יעקב שם טור בשם הרי"ף ואביו הרא"ש ושכן נראה להר"י

יג

ל) שם במשנה

יד

מ) שם בתוס' ממשמעות הגמ' שם ושכן מוקי לה בהדיא בסוכה דף ל"ח ע"א וכ"כ הרא"ש וש"פ:

טו

נ) שם בשבת בתוס' וש"פ

טז

ס) מימרא דרבי ירמיה ור' יונה שם דף י"א ע"א וכדמפרש שם בגמ' דלא פליגי דאם לא היו עסוקין בדין אזי משיתעטפו הדייני':

א

ויש מי שכתב. סנה' כ"ד:

ב

למי שאינו. רמ"ה וכ"מ לשון לא יהיבנא כו':
(ליקוט) למי שאינו בעיר. רמ"ה וראיה שהרי אמרי' ברפ"ג דמכות דנין דינו כו' ב"י ומ' אף בע"כ (ע"ל):

ג

וי"א. ב"ק שם לבני כלה כו':

ד

ויש מקומות. וסמך להם שבת ט' ב' ואם התחילו כו' וכן גומרין בלילה כמש"ל:

ה

וי"א דאם עברו כו'. ירושלמי והביאו תוס' ביבמות ק"ד א' ד"ה מר אלא שתוס' ועמ"ש בסי' כ"ח ?סכ"ד וקי"ל כדעת התוס' ושכן מוכרח בגמ' דיבמות שם וסנה' י"א ב':

ו

עד. כפי' הרי"ף בפ"ק דסנה':

ז

מכאן ואילך. שבת שם תנא להו כו':

ח

מתחלת. רש"י שם וכ"מ בפ"י דפסחים צ"ט ב' ק"ב:
(ליקוט) מתחלת. בו' ומחצה זמן מ"ג כמ"ש בפ"ד דברכות (ע"כ):

ט

אפי' תחלת כו'. שם י"א מאימתי כו' וכמ"ש שם תוס' ורא"ש דקאי אאם התחילו ע"ש:

י

אפי' כשהגיע. תוס' ורא"ש וכמ"ש בברכות כ"ח ב' ועתוס' שם:

יא

ובלבד. סוכה ל"ח א':

יב

ואם ישבו. שבת ט' ב' אלא סמוך למ"ק כו' וכמ"ש תוס' שם דבהא קי"ל כריב"ל ודוק' ישבו סמוך למ"ק כמ"ש הרא"ש:

א

(ש"ך ס"ק ג') אבל אח"כ קובעין נ"ב כן הוא ביש"ש ב"ק פרק הגוזל סימן י"ז ובשו"ת שבית יעקב סי' קנ"ט מביא בשם גדולי תרומה דבכל החודש אין מזמינין ועכ"ז מסיים בשבות יעקב דבמקום שנוהגין להזמין אחר הרגל מיד יש לקיים המנהג:

ב

(סמ"ע סק"ו) וצ"ל דהתם מיירי בענין כו'. נ"ב יעוין מה שמתרץ במג"א סימן תקל"ט סק"ה:

א

סעיף ג' (זמן ישיבת הדיינים) מה שכתוב בזוהר הק' משפטים דף קכ"ב ע"א. לענין דיני ממונות שלא לדון כי אם קודם אכילה ושתי' פשוט שאין כוונתו שלא יאכל באותו יום קודם המשפט. שהרי רב נחמן אמר [בב"ק דף ע"ב ע"א] דלא אכילנא בשרא דתורא עי"ז לא צילא דעתי' כל כך בדיני ממונות. שדן שם. והרי תמיד הי' דן הלכה למעשה דיני ממונות דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ולית דחכים לדון דינא כוותי' ולמ"ד כל ת"ח שיושב בתענית נקרא חוטא. וכי כל הסנהדרין והדיינים ומשרבע"ה שכל העם הי' נצב עליו מן הבוקר ועד הערב בתענית היו יושבים. וגם שיש לומר שכוונתו של הזוה"ר. הוא רק לענין סעודת קבע וכמו אסמכתא של לא תאכלו על הדם לענין שאסור לאכול קודם קבורת בר מנן. היינו דוקא סעודת קבע עמג"א תקכ"ו. על כל זה המשמעות מדרב נחמן הוא שמותר בהחלט גם סעודת קבע ולא נעלם בודאי מנגד הקדמונים דברי הזוה"ק ובפרט מהאמוראים הקדושים ואנו אין לנו רק מה שהניחו הם לנו ברכה ופוק חזי מה עמא דבר דלית דחש כלל שלא לדון אחר אכילת קבע דיני ממונות גם כשאינו נחוץ. וכל עמודי עולם בכל הדורות לא חשו כלל לזה אלא פשיטא שקפידת הזוה"ק היא רק על אכילה מתחילת עיון הדין עד גמר המשפט בפסק דין כשאין מלינים אותו. ואפשר לגומרו בלי שיגיע זמן סעודה בינתים וכן שתי' ואפילו שאין בו שיעור. לשכרות כשהוא ממשקה משכר. ואכילת ארעי יש למנוע בינתים כי אמתת המשפט הוא ע"י הסרת אהבת בצע ותאוותיו ונטיותיו לעניני עוה"ז אז. לזאת יש למנוע א"ע ג"כ מתאוות אכילה ושתי' אז מה שאינו הכרחי לזה כתב הזוה"ק שם שע"י אכילה נצמח שקר וכוונתו ע"י תאוה כנ"ל: גם נראה דלכ"ע אין שום פתחון פה בזה כי אם במשפט שהוא בשיקול הדעת. וצריך עיון גדול בעומק או במשפט דהוראות שעה למגדר מלתא וכגון קנסות לפי הפרצה וכדומה עניני אומדנות שכל זה צריך עיון גדול ומתינות בעומק הרבה ובזה שייך מה דכתיב דינו לבוקר משפט כו' דרשו היטב כו'. מה שאין כן סגנון המשפטים שבדורות הללו שאין בהם גם אחד כמעט שידונו ב"ד על פי אומדנא לפי השעה כי כבר נקבע בש"ע הק' [סי' ט"ו] שאין רשות בזה כי אם לב"ד הגדול המובהק בדורו לגדול במדינה בהחלט. וגם כל מה שהוא בשיקול הדעת הוא ג"כ על פי הרוב קל להתברר על פי סוגיא דעלמא או סברות קלות ומה שצריך עיון בעומק באמת מחמיצין והב"ד נמלך עם גדולים ועם עוד בדה"צ זולתם. עי"ז יצאנו מידי חשש בזה. ואין שום ניגוד לדברי הזוה"ק במנהגי דיינים דעב"י: גם יש צד זכות במשפטים שאין בהם כפיות רק שואלים שניה' ברצונם אולי לא על זה קאו דברי הזוה"ק. ומה אם בדרבנן הספיקות לקולא. כל שכן בזה שהוא רק מדת חסידות שלהקל שומעין למעט הקפידות. ואם תחילה לא אסיק אדעתי' שיצטרך תקיפות אז תיכוף בפועל. ואח"כ נודע שמצטרך והם אורחים ונחוץ. אין למנוע משפט על. פי תקיפות אז והזוה"ק כתב רק לכתחלה אם אפשר במדת חסידות היטב:

א

אין כו'. ועיין פרק קמא דכתובות בתוספות וברא"ש ובר"ן במה דאמרינן שם דהאידנא אשה נשאת בכל יום והקשו דהא בע"ש אין דנין ואם כן איך תנשא בע"ש ועיין שם שכתב משום דיכול לסדר טענותיו אפילו ביום שאין דנין עיין שם ובתומי' הקשה מניסן ותשרי דאין מזמנין האיך תנשא בהם עיין שם ולק"מ דהא בעירו מזמנין אפילו בניסן ותשרי ותקנ' דבתול' נשאת ודאי ע"כ משום עיר שיש בה בית דין דעיר שאין בה בית דין לעולם איכא אקרורי דעתה לפעמים יש מהלך כמה ימים אל הבית דין שבעיר וכיון דהתקנה בעיר שיש בה בית דין אם כן בניסן ותשרי נמי מזמנין דבעירו מזמנין ולכן לא הקשו הרא"ש והר"ן מניסן ותשרי אלא מע"ש דאפילו בעירו אין מזמנין:

א

וי"א דאם עברו. עיין בסימן כ"ח ושם כתב בשלחן ערוך דאם קבלו עדות בלילה אין דנין ע"פ אותה קבלה ושם לא כתב הרמ"א דעת החולקין משמע דמודה ועיין סמ"ע מה שמחלק בזה: והנה ז"ל הרא"ש בפ' מצות חליצ' חלצה בלילה כשירה ור"א פוסל ומסקינן בהא פליגי מר סבר חליצה כתחלת דין דמי ומ"ס כגמר דין מכאן משמע שאם דנין תחלת דין בלילה הדין בטל וכן משמע בפ' י"נ דף קי"ד גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין ואין יכולין לדון ע"פ ראייתם אפילו בדיעבד והא דגרס בירושלמי פ' אד"מ מניין שדרן ביום וגומרין בלילה שנאמר ושפטו את העם בכל עת אית קרא לשעבר אמר רב שמואל בר רב יצחק כיני מתניתין מניין שאם טעו ודנו בלילה שדינו דין אמרין הדין אמירא כלומר זה יכול להיו' ע"כ גירסא משובשת היא דאדרש' קמייתא לא שייך למיפרך אית קרא לשעבר דהא קרא קאמר דלכתחל' דנין בלילה אלא כך יש להפך ולסרס הגירסא מניין שאם טעו ודנו בלילה שדיניהן דין ת"ל ושפטו את העם בכל עת ופריך אית קרא לשעבר ושפטו לכתחלה משמע ואת דרשת לי' בדיעבד אמר רב שמואל בר רב יצחק כיני מתני' מניין שדנין ביום וגומרין בלילה ת"ל ושפטו את העם בכל עת עד כאן לשונו הרא"ש ולפי זה ליכא ראי' מן הירושלמי דאם דנו בדיעבד דיניהן דין וכ"כ הב"ח ותי"ט פ' אד"מ ועיין עוד ברא"ש פ' י"נ ז"ל ורשב"ם כ' שאם קבלו עדות בלילה יש לדון עפ"י אותו קבלה וה"נ אי' בירושלמי שאם טעו ודנו בלילה דיניהן דין והרמב"ן ז"ל כתב דהגמ' דידן פליגא מדאמר בפרק קמא דסנהדרין אין מקדשין את החודש בלילה ואם קדשוהו אינו מקודש והנה לפנינו קושיות הרבה לשיטת הרשב"ם דסובר בדיעבד מהני דאם כן חלצה בלילה וקידוש החודש בלילה למה פסול אפילו בדיעבד. והנראה בזה בשום לב אל לשון הירושלמי גם לפי פי' הרא"ש דמהפך ל' הירושלמי אינו מדוקדק סוף לשון הירושלמי אמרין הדין אמירא. אם הוא משנה מפורשת דגומרין בלילה ודאי ויכול להיות כן. ועוד דמעיקרא רוצה לומר דין מחודש דאם טעו ודנו בדיעבד דינו דין ומייתי מקרא ואחר כך דורש המקרא לענין אחר ואינו מפרש מה יעשה בדין שדנו בדיעבד אם הוא פסול או כשר. ולכן נראה לענ"ד דגוף הדין כדקאי קאי דכשר בדיעבד והוא דכיון דאינו פסול אלא תחלת דין בלילה וגמר דין כשר בלילה ואם כן אם עברו ודנו בלילה נהי דפסול היה תחלת דין דהיינו המשא ומתן מכל מקום גמר הדין דהיינו מה שאמרו איש פ' אתה חייב זה הוא בכשרות מן התורה דהא גמר הדין כשר בלילה ואם כן כי עברו ודנו בלילה כשר הדין בדיעב' דהא הפסק דין שאמרו כשר הוא בלילה אלא שהיה המשא ומתן בפסול שהוא תחלת הדין ולא מיפסל מחמת זה הגמר דין ומידי דהוי לדיינים שפסקו את דינם בלי משא ומתן דלא מיפסל משום זה ואם כן כיון דגמר דין כשר בלילה אם כן אם עברו ודנו בלילה ודאי כשר ואפילו לכתחלה היה ראוי לומר דיאמרו את הגמר דין דהא המשא ומתן כבר נעשה וגמר דין כשר בלילה אלא כיון דעברו ודנו תחלת הדין בלילה אינו ראוי שיוסיפו עוד לגמור את הדבר של איסור אבל אם עברו ודנו ודאי כשר וכמ"ש דהא זה הפסק שאמרו איש פלוני אתה חייב זה הוא בהכשר דהא גמר דין כשר בלילה ודו"ק. ובזה נראה לפרש לשון הירושלמי דמתחלה רצה ללמוד מקרא דאם עברו ודנו דיניהן דין ורצה לפרש המקרא ושפטו את העם בכל עת ופריך אית קרא לשעבר ולזה חזר ודרש המקרא כיני מתני' דגומרין בלילה ומסיים אמרין הדין אמירא כמו זאת אומרת דהיינו מדכשר גמר דין בלילה מזאת אומרת דכשר בדיעבד דהא הגמר דין נעשה בהכשר ולא מיפסל רק תחלת המשא ומתן. ולפי זה א"ש דאם עברו ודנו בלילה דיניהן דין דהא הגמר דין בהכשר אבל אם עברו וקבלו עדות בלילה דזה הוי תחלת הדין או חלצה בלילה ואם כן כיון דתחלת דין פסול הוא פסול אפילו בדיעבד אלא דעברו ודנו דוקא כשר כיון דהגמר דין כשר ואם כן הרי הוא כאלו אמרו את הגמר דין בלי משא ומתן אבל קבלת עדות הוא פסול אפילו בדיעבד כיון דהוא תחלת דין ולכן הכריע הרמ"א דעברו ודנו כשר וקבל' עדות פסול וכמ"ש והוא נכון:

א

אסור לדון בשבת כו' חז"ל אסרוהו גזירה שמא יכתוב הטענות ופסק דין כמו שכ' בא"ח סי' שנ"ח ותקכ"ד:

ב

ואם עבר ודן כו' שם בטור ובדברי המחבר וכן פסק הטור והמחבר לקמן בסוף סי' רל"ה לענין מקח שנעשה בשבת ובסי' ר"ח לענין מקח שנעשה באיסור גם בי"ד בס"ס קע"ה ע"ש:

ג

אין דנין בע"ש כו' בזה נמי איסור יש בדבר לדייני' לדון אף אם נתפייס הבע"ד לעמוד בפניהן לדון מפני שצריכין להיות מתוני' בדין ובעיו"ט וערב שבת הן טרודין (ולא כע"ש שכ' הטעם מפני שהעם הן טרודין ואין להזמינן ע"ש) וזהו שכ' מור"ם שבדבר איסור אין להקל שמא יטעו באיסור מחמת טרדותן ש"מ דבטירדות הדייני' איירי ולא בכפיות תובע לחוד וז"ש נמי דבדבר ממון יש להקל משום דהפקר ב"ד הפקר ר"ל אף שיטעו בדין מחמת טרדותן ויחייבו ממון למי שאינו חייב זהו בכלל הפקר ב"ד שהב"ד הפקירו בזה ולא חששו לזה החשש משום תקנות ביטול מלמדין והוא מת"ה סי' רכ"ז שכ' שם להחמיר בחליצה דהוא איסור וכ"ש מליתן גט בע"ש מהאי טעמא דבגט יש דקדוקי' יותר ע"ש וק"ל ודוקא לדון אסור אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין אחר השבת וי"ט מותר מצד הדייני' כ"כ ר"ן ריש כתובות אלא שאינו יכול לכפות הבעל דין על זה שיבוא ומשום הכי סיים המחבר וכ' ז"ל ואם הזמינו לבעל דין כו' צ"ל לקבל הטענות (א"כ) [א"נ] קמ"ל בזה דאף אם אין דיינים טרודין כגון שיש להם אחרי' שיטרחו עבורם מ"מ הבעל דין אין צריך לבא ועפ"ר:

ד

אין קונסין אותו שיוכל להתנצל ולומר מפני טרדות שבת וי"ט שכחתי שהזמינו אותי:

ה

בניסן ותשרי אבל בסיון קובעים מפני שאין בו י"ט אלא יום אחד ובח"ל שני ימים ובערב שבועות פשיטא דאין קובעין דהוא עי"ט וכנ"ל:

ו

למי שאינו בעיר כו' דקדק וכתב למי שאינו בעיר דאינו מחויב לבא מעיר לעיר הא אם הוא בעיר דנין אותו וכ"כ הטור בשם הרמ"ה ומינה דאם רצו הבעלי דינים לבא מעיר לעיר ולדון שדנין אותו בכל החודש זולתי בערב יו"ט דבשאר ימים אין איסור מצד הדיינים וק"ל: הג"ה וי"א דאין לקבול בבה"כ בניסן כו' עיין בטור א"ח ובש"ע בס"ס תקמ"ה שסתם המחבר וכ' דמותר לקבול בשביל חובותיו בח"ה והוא ג"כ מהמרדכי ולא כתב עליו מור"ם מידי וצריך לומר דהתם מיירי בענין דמותר לקבול בניסן כגון שהיה הבעל דין מבני העיר או שראו הב"ד דחייה ורמאות ובא ללמדינו שם דאין למנוע מלקבול משום איסור מועד:

ז

אין דנין בלילה בתחלת דין כו' כן ילפינן בגמרא בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ד) מקרא וז"ל רבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו (פי' רש"י משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום) הא כיצד יום לתחילת דין לילה לגמר דין (פירש"י דעיקר משפט היינו גמר דין) ואפילו לתוספות דכתבו דעיקר משפט תחילת דין מודו דההיא דכתיב ושפטו בכל עת אגמר דין קאי ועיין פרישה שם כתבתי במאי פליגי שם תוס' ארש"י ועמ"ש בסמ"ע בריש סימן ט"ו. ובתשו' מור"ם סימן כ"ח כתוב דאם נתרצו שני הצדדים לדונם בלילה מותר לדונם דלא גרע מקבלו עליהם קרוב או פסול כו' ע"ש וכן כתב מור"ם לקמן סימן כ"ח שכך ה"ה לענין קבלת עדות בלילה ע"ש והוא מדברי רשב"א ומשום הכי נוהגין לעת עתה להקל לדון תחילת דין בלילה דמאחר שבא לדין כששולחין אחריו הוה ליה כקבלוהו ולכאורה היה נראה לומר דהיינו טעמא משום דלקמן בסימן ז' כתבו הטור והמחבר דסומא באחד מעיניו כשר לדון אפילו תחלת דין משום דיכול לראות. ובסומא משתי עיניו פסול משום דהוה אצלו לילה אפילו ביום וא"כ נאמר דה"ה איפכא דכשמדליק נרות בלילה ויכול לראות ולהכיר בני אדם מותר לדון בלילה אפילו בתחלת דין ודומה לזה מצאתי בקובץ ישן נושן דאין קונין בקנין סודר בלילה אלא לאור הנר או לאור הלבנה כדי שיכירו העדים היטב מי הוא הקונה והמקנה. וגם אמרו האי מאן דאית ליה סעודתא לא ליכליה אלא ביממא הטעם הוא משום שאמרו סומא אינו שבע. ואמרו התם אבל אי מדליק נרות בלילה לית לן בה. ואם כן גם בכאן נראה לי להלכה לא למעשה לכפותו לדון בלילה אף שהנרות דולקות כי לא מצאתי חילוק זה בשום א' מהפוסקים:

ח

דיניהן דין כו'. והרמב"ם כתב דאין דיניהם דין וכך כתב הטור ריש סי' רנ"ג עיין שם גם המחבר כתב לקמן בסוף סימן כ"ח בסעיף כ"ד בענין קבלת עדות שהוא דומה לדין שאם עברו וקבלוהו בלילה דאין דנין עליהם עיין שם. מיהו יש לחלק דשאני התם דקבלת עדות בלא דין לאו גמר דין ומעשה הוא ומשום הכי אסור לדון עליו לכתחלה משא"כ כאן דכבר נגמר הדין וק"ל:

ט

זמן ישיבת הדיינים כו' המחבר השמיט מה שכתב הטור בריש סי' זה שאף שמתקנת עזרא הוא שקביעת ישיבת הדיינים יהיה בשני וחמישי מ"מ האידנא קביעות כל הימים שוה משום דלא רצה להאריך וממילא נשמע כיון שלא הזכיר תקנת עזרא מהיכי תיתי לחלק וק"ל:

י

עד סוף שעה חמישית כך כ' גם בב"י ועיין בדרישה ופרישה שם כתבתי דלשון הפוסקים אינו כן אלא הטור כ' עד חצי היום וברמב"ם כתב עד סוף שעה ששית וב"י כתב דאינו נכון דכיון דשעה ששית הוא זמן סעוד' תלמידי חכמי' ומשם ואילך הוי כזורק אבן לחמת ומשום הכי הרי"ף והרא"ש כתבו עד זמן סעודה והוא שעה ששית ואני כתבתי דנכונים הם דברי הרמב"ם והטור שהרי דקדקו וכתבו עד חצי היום או עד סוף שעה ששית ורצ"ל עד ולא עד בכלל והיינו שישבו עד קרוב לסוף שעה ששית באופן שיוכלו להתחיל בסעודתן בסוף השע' ועיק' הסעוד' יאכלו בשעה השביעית ואותה התחלה שיתחילו לאכול בסוף שעה ששית לא גרע מטעימה שאמרו מי שטעם מידי לית לן בה וק"ל ועד"ר:

יא

מתחילת שעה שביעית הטעם דאז זמן המנחה מן הדין וכמ"ש בא"ח סי' רל"ב אלא שחכמים אמרו שימתין עוד חצי שעה עד שינטה השמש ויהיה ניכר שמא יטעה בין תחילת שביעית לסוף ששית:

יב

אפילו לגמור הדין הטעם שמא יראו הדיינים טעם חדש בטענתן ויחזרו מדעתן הראשונה ויהיה תחילת דין ויהיו טרודין וישכחו מלהתפלל מנחה:

יג

ובלבד שיהיה להן שהות אבל לכתחלה אסור אפילו בכה"ג שמא ימשך וישכחו מלהתפלל:

יד

סמוך למנחה קטנה מפסיקין בב"י וד"מ כתבו דאפי' התחילו בגמר דין מפסיקין:

טו

משיתחילו הבעלי דינים לטעון או כו' פי' אם עתה הוא תחילת ישיבת הדיינין אז התחלת הדין הוא משיתעטפו הדיינים ואם התחילו לדון קודם התחלת שעה שביעית בדין אחר שנמצא שאין בעטיפתן היכר שהרי היו כבר מעוטפין מתחילת ישיבתן לדון אז התחלת דין זה הוא משיתחילו הבעלי דינים לטעון:

טז

או שנתעטפו הדיינין פי' הדיינים היו בימיהן יושבין בטליתותיהן ובסודרין שלהן מעוטפין מפני אימת השכינה כדי שלא יפנו אנה ואנה וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ח' סעיף ב' ע"ש:

א

אין דנין בלילה. עסמ"ע ס"ק ד' עד ה"ל כקבלוהו וכו'. ונראה דלשנים בלילה לא מהני קבלה בלא קנין שיהיה ההודאה בפניהם הודאה בב"ד או לענין קבלת עדות דלמידי דבעי ב"ד דוקא אפילו בדיעבד לא מהני בלילה וכמ"ש לקמן והוי תרתי לריעותא דלא מהני קבלה בלא קנין כמבואר בסי' ך"ב סעיף א' בהג"ה:

ב

וי"א דאם עברו ודנו בלילה וכו' עסמ"ע שהקשה מסי' ך"ח. ולפענ"ד נראה ליישב דהנה הרמב"ם כ' הטעם דאין דנים בלילה דהוקשו ריבים לנגעים. ותמה הכ"מ דהא בסנהדרין אמרי' מתני' דלא כרבי מאיר דס"ל הקישא דריבים לנגעים. ומתרץ כיון דאמרי' התם ור"מ ביום הנחילו את בניו מאי עביד ליה ומשני להא דאר"ח שנים שנכנסו לבקר החולה וכיון דאנן קיי"ל בהא ממילא ס"ל ג"כ ההיקש דריבים. ותמהו הלח"ט והתומים דא"כ היה לו למירמי היקישא דריבים אקרא דושפטו. ועוד דא"כ לימא נמי מתני' כר"מ וס"ל הקישא דריבים לתחלת דין כמו לרבנן. ונלפענ"ד ליישב דרבנן אף דס"ל להא דר"ח דביום אתה מפיל נחלות מ"מ אצטריך הקישא דריבים דהרמב"ם בפ"ב דסנהדרין פסלן אף מדאורייתא חד כשר מ"מ אין לו דין ב"ד כי אם בשלשה וע' מה שכ' בסי' ג' ס"ק ב' דהוא מדאורייתא להרמב"ם ע"ש וא"כ מקרא דביום לחודיה ה"א נהי דבלילה פסול לקבלת עדות היינו דגלי לן רחמנא שאין להם דין ב"ד בלילה משא"כ לענין דין בעלמא דדמיא להוראות או"ה שכשר אפילו בחד בלילה נמי כשר להכי איצטריך הקישא דריבים לפסול אפילו דין בעלמא ולעולם לתחלת דין אתי משא"כ ר"מ דס"ל דכל דין בעי ג' דהא אמר אי מה ריבים בג' וע"כ על כל דינים קאמר ר' מאיר דבעי ג' דאי לא יאמר ר"מ דבעי ג' רק לקבלת עדות וכדומה א"כ מנא ליה לר"מ דרחמנא אקשיה לדין כזה דילמא לא הוקשו נגעים לריבים רק לזה לדין פשוט דלא בעי ג' וכן רבא ס"ל בדף ג' ע"ב וכל דין בעי ג' מקרא דביום גופיה מוכח דכל דין פסול בלילה דהא לדידהו אין שום חילוק וס"ל דלכל דין בעי ב"ד וממילא פסול בלילה וא"כ ר"מ דס"ל ג"כ הקישא דריבים ע"כ לגמר דין אתי וא"ש הא דאמר מתני' דלא כר"מ. וא"ש ג"כ הא דרבא מקשה מקרא דביום גופיה מוכח דכל דין פסול בלילה וכמש"ל. ול"ק נמי קושית הלח"מ מיבמות ק"ד דאמר התם דכ"ע לא מקשו ריבים לנגעים דאי מקשו אפילו גמר דין נמי. ולפענ"ד נראה דל"ק דלפי דעת הס"ד דפלוגתייהו הוא אי מקשינן ע"כ צ"ל דכ"ע ס"ל דחליצה כג"ד דמיא דאי כת"ד אפילו לא ס"ל הקישא פסול מקרא דביום דהא חליצה ג"כ בעי ג' ודמי לדברים שטעון ב"ד דנלמד מקרא דביום דפסול וע"כ דעת הס"ד דחליצה כג"ד דמיא לכ"ע והקישא לג"ד נמי אתי ולזה קאמר שפיר דכ"ע לא מקשו וכו'. ולפ"ז מיושב גם כן קושית הסמ"ע דקבלת עדות דבעי ב"ד דוקא ונפקא לן מקרא דביום מבואר בהדיא בקרא ודאין להן דין ב"ד על ראיית לילה ופסול דיעבד משא"כ דין בעלמא דלא בעי ב"ד ומהקישא דריבים נפקא לן י"ל דלא הקפידה רחמנא רק אלכתחלה ולא אדיעבד. ובקצה"ח כתב כיון דגמר דין כשר בלילה מש"ה אם עברו ודנו בלילה כשר דאף דנתבטל תחלת הדין מ"מ הגמר דין כשר דדמי לדיינים שפסקו בלא מו"מ דהדין כשר ואין הבנה לדבריו כיון דאין להם דין ב"ד בתחלת דין ממילא אין יכולין להחליף טענותיהם ואין ההודאה חשיבה הודאה וממילא הגמר דין שלהם ג"כ בטל:

א

בשבת ויו"ט משום דיבא לכתוב הטענות והפס"ד:

ב

בע"ש ובעי"ט. דוקא לדון אסור אבל לקבל הטענות מותר וטעם האיסור לדון כ' הסמ"ע משום דבדיינים טרודין אולי יטעו מש"ה אפי' הבע"ד מרוצים אסור כשיקבלו עליהם ע"מ לדון דין תורה אבל אם קיבלו בין לדין בין לטעות מותר:

ג

אין קונסין. ואפשר ששכח מחמת טירדא:

ד

בדבר איסור כגון לסדר גט או חליצה:

ה

בניסן ותשרי עד אחר הרגל ש"ך. וחתן נותן לו ז' ימי המשתה וג' ימים קודם הנישואין או"ת ועצרת הואיל והוא רק יום אחד לא תיקנו:

ו

שאינו בעיר. הא ישנו בעיר מזמנין. והוא הדין אם הבע"ד מרוצים לבא מעיר לעיר מותר זולת עי"ט אסור:

ז

דאין לקבול ובא"ח סי' תקמ"ה דמתיר לקבול בח"ה איירי שהוא מבני העיר או דיש רמי' דאז מותר סמ"ע. ובתומים כ' דשם מיירי לענין לכוף לשלם:

ח

בלילה. ואם נתרצו הבע"ד הוי כקיבלו אבל ע"י כפיה אסור אפי' הדליקו נרות ש"ך דלא כסמ"ע. ועי' ביאורים ס"ק א' ☜ דאם קיבלו שנים בלילה לא מהני קבלה בלא קנין לענין שיהיה ההודאה בפניהם כהודאה בב"ד וכן לענין קבלת עדות:

ט

דאם עברו ודנו. אבל אם קיבלו עדות בלילה אין דנין עפ"י אותו עדות לכ"ע דהוי כתחילה סמ"ע וע"ב ס"ק ב' ☜ דהקבלת עדות שקיבלו בלילה הוא פסול לגמרי ואפי' בדיעבד שכבר דנו עליו לא מהני וצריך לקבל עדות מחדש:

י

אפי' לגמר דין. ועכשיו שנהגו לקרות ע"י שמש דב"ה מותר או"ת:

יא

ואם ישבו וכו'. אפי' גמר דין דילמא יראו טעם חדש ויהיה תחלת דין:

א

בשבת ויו"ט. כ' בס' בר"י יש ליזהר דב"ד לא ישבו בשבת ויו"ט בבית שדנין בו בחול שלא יהיו נראין כיושבין בדין עכ"ל וע' בה"ט בא"ח סי' של"ט סק"ג:

ב

ואם עבר ודן דינו דין. כ' בר"ו ואם צריכים לכתוב פס"ד יכתבו ליום המחרת כמ"ש לקמן ס"ס רל"ה ופשוט:

ג

אין קובעין. עי' בס' בר"י שכ' בשם מהרי"ק בתשו' כ"י אין קובעין זמן לבא לב"ד בזמן חשש מגפה ר"ל באותה העיר ואם קבעו אין לו לחוש ע"ש:

ד

בניסן ותשרי. כ' הש"ך היינו דוקא קודם הרגל אבל לאחר הרגל קובעים כו' ע"ש וכ"כ מהרס"ל פרק הגוזל סי' י"ז ע"ש אבל בספר גידולי תרומה דף כ"ג הביאו הכנה"ג כ' דכל החודש בכלל גם בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ט כ' דכן היא משמעות לשון הש"ס והרמב"ם והטור דכל חודש ניסן ותשרי בכלל זה ומה שמהרש"ל והש"ך נסתייעו מדברי המרדכי והג"מ שהובא בהגה בסמוך דבני הכפרים שבאו לדון קביע להו זימנא אחר הרגל אין ראיה כלל דשאני התם כיון שהם באותה עיר אצל המנין ודאי קבעינן להו זמנא אף בניסן ותשרי אך לעיר אחרת לא קבעי' להו זימנא כל החדש כו' ע"ש גם התומים סק"ה כ' דמסתברא דכל החדש בכלל דעדיין טרדות המועד עליו ע"ש. וכ' הכנה"ג לחתן אין קובעין זמן כ"א יום ז' יום קודם החופה וז' ימי החופה וז' ימים לאחר החופה ע"ש ובתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ט כ' רק ג' ימים קודם החופה ויום החופה ע"ש אבל התומים השיג עליו ודעתו דחתן נותנים לו ז' ימי המשתה וג' ימים קודם הנישואין וכ"כ בנה"מ ע"ש. ובענין בעל ברית וכן שאר שמחות ומיני סעודות מצוה כ' בשבו"י שם דהכל כפי המנהג כפי טרדתן כראות עיני הדיין עי' שם ובס' עטרת צבי סק"ד כ' שאין קובעין לאבי הבן כל ח' ימים עד המילה וביום שלאחריו וכן היה נוהג ע"ש:

ה

דאין לקבול עבה"ט שכ' עי' בא"ח ס"ס תקמ"ה שסתם המחבר כו' הנה גם בא"ח סי' תקל"ט ס"ג כ' הרמ"א בהגה וכן מותר לקבול במשפט בשביל חובותיו כו' וכ' המג"א שם וז"ל הקשה בסמ"ע סי' ה' הא אין קובעין זמן בניסן ותשרי כו' ולא עי' במרדכי דמוכח דאיירי במשפט העובדי כוכבים מותר לקבול ולכן דקדק רמ"א וכ' לקובל במשפט כו' שמעתי ועיקר עכ"ל וע' בתשו' שבו"י ח"ג סי' קל"ט שתמה על המג"א בזה דקושיית הסמ"ע הוא על סי' תקמ"ה דשם כ' סתם לקבול בשביל חובותיו בח"ה משמע אפי' בב"ד ישראל ע"ש גם בספר אליהו רבה שם תמה כן אך בספר מחצית השקל ובפרי מגדים שם כתבו שדברי המ"א נכונים כי דברי המחבר בסוף סי' תקמ"ה הוא ג"כ מהמרדכי הנ"ל דאיירי שם לקבול בערכאות ע"ש וע' בתומים שכ' ועוד י"ל כאן איירי לקבול שצריך לדון עמם וזה אין לעשות דאין מזמנים בימים אלו אבל בא"ח שם סי' תקמ"ה איירי דלית ליה שום דין רק מבקש לכוף לב"ח שלו שישלם לו זה יכול לעשות במועד דהא אסקינן דנין במועד ואי לא ציית מרחקינן ליה ע"ש. ועי' עוד בשבו"י שם בענין המבואר ברמ"א דאם יש דחייה ורמאות מותר לקבול בניסן ותשרי ובסמ"ע מבואר דאפי' בחוה"מ מותר ואירע כשבאו לדין חזר הנתבע ותבע להתובע בענין אחר וטען התובע כאשר אמרו חז"ל נזקקין לתובע תחלה ע"כ יזקקו לו עתה על תביעתו ואחר המועד ישיב להנתבע על טענותיו כיון שאינו מוחזק לדחיה ורמאות ושאל השואל מה דינם והשיב י"ל לדמות זה מה שפסק בשלחן ערוך סי' ו' דאם הוזקקו לשוה פרוטה גומרים דינם אפי' לפחות משוה פרוטה והטעם דחד דין מקרי כו' ואע"ג דהסמ"ע פסק שם כהרא"ש דאין גומרין לפחות מש"פ מ"מ בנד"ז יש להקל בימי ניסן ותשרי כיון שכבר התחילו לדון אבל במועד היכא דליכא חשש לדחיה ורמאות צריך להמתין בתביעתו לתובע משום כבוד החג עד אחר החג ע"ש:

ו

אין דנין בלילה. עבה"ט בשם סמ"ע מ"ש כשבא לדין כששולחין אחריו ה"ל כקבלוהו. וכיוצא בזה כ' הש"ך בשם רש"ל לקמן סי' ו' (בבה"ט שם ס"ק י"ח) בענין רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו כו' ע"ש אלא דשם אינו מבואר רק כשבא מעצמו וכאן מבואר דאפי' לא בא מעצמו רק אחר ששלחו שליח ב"ד. וע' בתשו' חות יאיר סי' ב' וד' שהרבה להקשות עליהם ופלפל בזה עם גדול אחד ובסוף כ' הגם דבנ"י פרק אד"מ מייתי ירושלמי דאמר ר' אבהו כיון דאינון אתון לגבאי הוי כמו שקבלוני עליהם אין ראיה משם דשם איירי בענין ששאלוהו מהא דתנן אל תהי דן יחידי שהוא רק מדת חסידות לכן יספיק זה משא"כ בקרוב או פסול או שום דבר שלא נכון ע"פ הדין (עמ"ש לעיל סי' ג' ס"א ס"ק א'. א"נ יש לחלק דודאי כשבאו יחד בלי שליח ב"ד כלל הוי כקבלוהו משא"כ אם התובע הלך לב"ד והם שלחו שליח ב"ד ובא אין סברא לומר שזה שלא רצה לסרב הוי קבלה ובזה לק"מ על הש"ך רק על הסמ"ע שכ' כששולחין אחריו נשאר קשה ע"ש. ומ"ש וא"כ ה"ה איפכא כשמדליקין נרות בלילה כו' עד וכ' עליו הש"ך דראייתו ממה שקונין ק"ס בלילה הוא ראיה לסתור כו' ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סי' ט"ל שהשיג ג"כ על הסמ"ע מפ"ק דמ"ק דף ח' דמוכח שם דמביום נתמעט לילה לגמרי אפי' לאור הנר ומסיים וע"כ דבר זה לא נאמר לא להלכה ולא למעש' ע"ש גם בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ט השיג עליו ע"ש גם בס' בכור שור סנה' דף ל"ד ובתשו' כנ"י סי' פ' מזה ועי' בספר בר"י האריך מאד בענין זה:

ז

גומרין בלילה. כ' בס' בר"י היינו בדיעבד כשאין פנאי לגמור ביום מהרש"ל ביש"ש יבמות פמ"ח סי' כ' וכ"כ הנ"י במס' סנה' ולילה לגמר דין אם התחילו ביום ולא הספיקו לגומרו כו'. וכ' עוד הבר"י הא דאמרו גומרין בלילה פירוש שיסכימו במשא ומתן שלהם ביום וכל שהסכימו עליו ביום אם ירצו לחזו' למשא ומתן בלילה סמוך לגמר דין עושין וכן עיקר וי"א שאין משא ומתן בלילה כלל אלא צריך שיהיו מוסכמין על כל המשא ומתן. הרב המאירי הביאו הרב דינא דחיי עשין צ"ח וכ' עליו דהאידנא נהוג לגמור בלילה אף שביום לא גמרו המשא ומתן ע"ש:

ח

דאם עברו. עבה"ט עד והש"ך כ' בשם הרמב"ן כו' ועי' בתשו' נו"ב חלק אה"ע הי' נ"ח מ"ש בזה והובא קצת בפ"ת לאה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ז:

א

[סמ"ע אות ז] מאחר שבא לדין כששולחין אחריו. נ"ב עיין ש"ך סי' ו' ס"ק ט"ו ותשו' חו"י סי' ב' וסי' ה' [והב"ח כ' דדוקא באתו מנפשייהו אבל כל שהזמינו לדין לא מקרי כלל קבלה]:

ב

[ש"ך אות ג] עד אחר הרגל. נ"ב בגד"ת כ' דכל החדש בכלל. וע' בתשו' שבות יעקב ח"א קל"ט גם לענין חתן אימתי קובעים אותו לדין:

ג

[ש"ך אות ד] ולא ידעתי. נ"ב ע' תשו' פמ"א סי' ל"ט ות' שבות יעקב ח"א סי' קל"ח:

א

אין דנין בע"ש דוקא לדון אסור אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין אחר השבת וי"ט מותר מצד הדיינים כן כתב ר"ן ריש כתובות אלא שאינו יכול לכפות הבעל דין שיבא סמ"ע ס"ק ג':

א

אין קונסין אותו שיוכל להתנצל ולומר מפני טרדות שבת שכחתי שהזמינו אותי עכ"ל סמ"ע:

א

בניסן ותשרי כלומר בניסן ותשרי עד אחר הרגל מפני טרדו' המועדות אבל אח"כ קובעין וכן משמע ממ"ש הגהות מיימוני ומרדכי והר"ב בסמוך קבעינא להו זמנא אחר הרגל כו'. וכתב סמ"ע ודוקא בניסן ותשרי אבל בסיון קובעין מפני שאין בו י"ט אלא יוס א' בא"י ובח"ל ב' ימים ובערב שבועות פשיטא דאין קובעין דהוא עי"ט עכ"ל סמ"ע וכ"כ בע"ש:

א

אין דנין בלילה בתשובת מהר"ם סי' כ"ח כתוב דאם נתרצו שני הצדדים לדונן בלילה מותר לדונם דלא גרע מקבלו עליהן קרוב או פסול הביאו הסמ"ע ס"ק ז' וכ"כ הב"ח ע"ש ועיין עוד בסמ"ע שם שכתב טעם להמנהג שנוהגין להקל לדון תחילת דין בלילה משום שמדליקים נרות בלילה וכ' ודומה לזה מצאתי בקובץ ישן נושן דאין קונין בק"ס בלילה אלא לאור הנר ולאור הלבנה שיכירו העדים היטב מי הוא הקונה עכ"ל ולא ידעתי היאך מביא ראי' לסתור דהא איתא בהדיא בש"ס בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ד ע"ב) דקונין ק"ס בלילה ואין דנין בלילה וכן מוכח בפירוש רשב"ם ותוס' שם ומביא' ב"י לקמן ר"ס רנ"ג ואפי' הטור שחולק לקמן ר"ס רנ"ג על פירשב"ם מ"מ משמע להדי' דמודה לזה לדינ' דקונין ק"ס בליל' ואין דנין בליל' וכדמוכח בש"ס שם וכן מוכח להדי' מדברי הב"ח לקמן ר"ס רנ"ג דהטור מודה לזה לדינא וכ"פ בתשו' משאת בנימין סי' ע"ח דקונין ק"ס בלילה ואין דנין בלילה ע"ש א"כ כיון דכתב בקובץ דאין קונין ק"ס בלילה אלא לאור הנר אלמא דדין אסור אפי' לאור הנר וכן נרא' וכדמשמע מסתימת הפוסקים:

א

וי"א דאם עברו ודנו כו' וכ"כ הב"ח והרמב"ן כתב דאין דיניהם דין וכ"כ הטור ריש סי' רנ"ג וכן כתב הר"ן והרא"ש וכ"מ עב"י וכן נ"ל עיקר דאין דיניהם דין:

א

עד סוף שעה חמישית והסמ"ע כתב עד קרוב לסוף שעה ששית. וכ"כ הב"ח:

א

בש"ע (ס"א אין דנין בשבת) כ' באבן העזר סימן ס"ד דמי שיש לו עסק מקבץ שלשה ומסדר טענותיו לפניהם וזה יכול לעשות אפילו בשבת. ותו שם ואם הזמינו לבעל דין כו' נראה דקמ"ל דאין צריכין כאן לחוש לכבוד הב"ד ולהגיד התנצלות בפניהם כדרך שכ' רמ"א סימן י"א:

א

אסור לדון בשבת וי"ט וכו' בגמ' דביצה דף ל"ו ע"ב פרכינן אין דנין והא מצוה קעביד לא צריכה דאיכא דעדיף מיני' ופירשו תו' לשיטת רש"י דהקושי' רק למה קחשבו בין אלו שאסרו משום רשות אבל באמת אף דליכא דעדיף אסור. ור"ת פי' דהקושיא למה באמת יהיה אסור הא ישנו מצוה ומשני דאיכא דעדיף אבל אי ליכא דעדיף באמת מותר. וכן פיר"ת גבי אין מקדשין ע"ש ולפ"ז בא"ח סי' של"ט הביא רמ"א דעת ר"ת ופסק בעת הצורך יש לסמוך ואפי' בכניסה לחופה יש להתיר כשאין לו אשה ובנים דהוא מצות פ"ו וא"כ ה"ה לענין דין בעת הדחק שעדי' חולין בשבת וי"ט ונוטין למות דמותר לקבל עדות אף דהוי כדין ודוקא ב"ד הגדול שבאותו עיר דליכא דעדיף מנייהו ואדרבה דעת רמ"א בתשו' סי' קכ"ד דבדין רש"י ג"כ מודה לפיר"ת ע"ש. (כי נוסח' שלו בגמ' לא היה כנוסח' שלנו דדייק דרש"י לא פי' בקושי' הגמ' על אין דנין והא מצוה קעביד ולמה קחשב ליה רשות כמו שפי' על קושית גמ' גבי אין מקדשין. ואלו בנוסח' שלפנינו באמת פירש"י כן ע"ש) וגם באמת התם יש להחמיר טובא דמלבד חשש שמא יכתוב יש חשש קונה קנין בשבת ע"ש משא"כ כאן:

ב

אין דנין בע"ש וי"ט. כתב הסמ"ע בשם הר"ן דוקא לדון אבל לקבל טענות ולפסוק אחר שבת שרי. ולא ידעתי למה כתבו בשם הר"ן כי הם דברי תו' ורא"ש והטור בא"ע סי' ס"ד דכתבו מה שנהגו האידנא לכנוס ביום הששי משום דאין לנו ב"ד קבועים ומי שיש לו עסק מקבץ שלשה ומסדר טענתם לפניהם וזה יכול לעשות אפי' בשבת. ואם כן כ"ש בע"ש כמו שנראה דהטור כתב שם דנשאת בכל יום וכאן פסק דאין דנין בע"ש אלא דהטעם שכתב' בשבת מכ"ש בע"ש. אלא דיפה תמה לכאורה בעל ש"ג בפ' ז"ב דע"כ יש גם צד שכנגדו לפני ב"ד דאיך ישמעו טענות א' בלתי חברו שמוע בין אחיכם כתיב ואם כן הא יש חשש דשמא יכתבו הטענות. וצ"ל דלא כסמ"ע דכתב דחוששין שיכתבו הטענות כי זה לא חיישינן רק שמא יכתבו הפס"ד וכ"כ רש"י להדיא בביצה ולא כתב דיכתבו הטענות ואם כן כיון שאין שומעין רק הטענות ליכא חששא כלל. ואעפ"י שהתו' כתבו דגם בד"נ יש חשש שמא יכתבו ואילו התם לא כתבו פס"ד לק"מ בד"נ הוצרכו לכתוב דברי מזכין ודברי מחייבין כמבואר במשנה ופשיטא דיש חשש כתיבה אבל בד"מ דא"צ לזה דהוא יכול לחזור מזכות לחובה כ"ז שלא גמרו הדין ליכא חשש כתיבה. אך מ"מ פקפק בעל ש"ג איך אפשר לקבל טענות בשבת איך יטענו בשבת מילתא דממון הלא הוא בגדר ממצוא חפציך וכו' וצ"ל לדבריו אף דבגמ' קחשבו למצוה ופריך מצוה קעביד ולפי' ר"ת בדליכא עדיף מיניה מותר לדונו מ"מ שם אפשר דכבר טענו מע"ש וא"כ לגבי דיין הוי חפצי שמים אבל דיטענו בע"ד בשבת טענתם בדבר ממון הא חפצי רשות הוא. ונראה דבאמת אם היה המשפט כבר למתמול שלשם פשיטא דאסור אבל אם נתחדש עכשיו בשבת והוא צורך שעה היום דאפשר דלמחר ילמוד טענות שקרים וכדומה מותר בשבת דכמה דברים כה"ג התירו בשבת ולכך מותר לטעון ט"ב בשבת דבשבת בעל וא"כ לא היה אפשר לו לטעון מקודם וגם אם יתמהמה יתקרר דעתו והיא תלמוד לשקר לומר מוכת עץ אני וכדומה ולכך מותר לסדר טענותיהם בשבת. וכתב הסמ"ע דאף דיכולים לקבל טענות בע"ש מ"מ אין יכול לכוף לשכנגדו שיבא לב"ד וכדאמרינן אין מזמנין לא בע"ש ולא בעי"ט. וקשה לדבריו עדיין קושי' הר"ן במקומו איך נושאים בה' בשבת הלא למחר א"י לבא לב"ד ואי דיבא לסדר טענתו הלא א"י כי אם במעמד האשה כהנ"ל דשמוע בין אחיכם כתיב ומהיכי תיתי תבא היא לב"ד כיון שאינה מחויב' והיא תרצה שיתמהמה הדבר כדי לפייסו ולקרר דעתו בשביל חשש זה היה עיקר תקנה להנשא בד'. ולכן נראה בדבר שנתחדש בע"ש ולא היה אתמול והוא צורך שעה אף מזמנין וכופין לבא לב"ד לשמוע הטענות ולכן ט"ב שנתחדש היום לאחר בעילה ואין להמתין פן יקרר דעתו מזמנין והראיה הא דקי"ל אין מזמנין בימי ניסן ותשרי אם כן אף אשה לא תנשא לא בחודש ניסן ותשרי א"ו בכה"ג דהוא צורך שעה ולא היה אפשר לדון בו מקודם דנין וה"ה בע"ש וע"יט דבהדדי קתני ליה בגמרא בפ' הגוזל ע"ש:

ג

אין דנין בלילה כתב הסמ"ע ס"ק ד' דיליף ליה דכתיב ביום הנחילו את בניו וכתיב ושפטו העם בכל עת חד לתחלת דין וחד לגמר דין. וכן הוא באמת שם סנהדרין דף ל"ד ע"ב עכ"ל. אבל הרמב"ם בפ"ג מהל' סנהדרין הל' ג' ז"ל אין מתחילין הדין בלילה מפי שמועה למדנו שהנגעים כדינים שנאמר ע"פ יהיה כל ריב וכל נגע מה נגעי' ביום אף ריבי' ביום וכו': והקשה הכ"מ דר' מאיר הוא דס"ל הך היקיש' ולר"מ אפי' גמר דין פסול בלילה אבל לדידן דקי"ל כרבנן לא ילפינן הך היקישא רק מן ביום הנחילו את בניו ומן ושפטו העם בכל עת דכך אמרי' בגמרא רבא רמי כתיב ביום הנחילו וכו' וכתיב ושפטו העם וכו'. אלא כאן תחלת דין וכאן גמר דין. ואמרי' מתני' דלא כר"מ דיליף ליה מהיקיש' דריבי' לנגעים דלר"מ אפי' גמר דין פסול. ותי' הכ"מ דבגמ' אמרינן ור"מ האי ביום הנחילו את בניו מה דריש בי' מוקי ליה לשלשה שנכנסו כו' שלשה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין כו' א"כ לפי דקי"ל הך דינ' בג' שנכנסו וכו' א"כ הך ביום הנחילו באמת לכך אתא אם כן מנ"ל דתחלת דין ביום ש"מ דמהך היקישא דר"מ ילפינן רק הואיל וכתיב ושפטו וכו' ש"מ דגמר דין אפי' בלילה כשר עכ"ל. ודבריו באמת אמתי' בכוונת רמב"ם אך עדיין לא נתישב דרבא דרמי קרא ביום הנחילו וכו' וקרא דושפטו ומוקי ליה חד לתחילת דין וחד לגמר דין ולמה לא משני כפי האמת לשיטת רמב"ם מהיקיש' וקרא דושפטו וכו' כמו שכתב הרמב"ם וגם מנ"ל לגמ' דהך משנה דא' דיני ממונו' דקתני דיני ממונות גומרין בלילה דלא כר"מ דלמא אף ר"מ ור"מ גופי' לא יליף הך היקישא דמה נגעים ביום רק לתחילת דין הואיל וכתיב ושפטו העם וכו' כמ"ש הרמב"ם. והא דמקשינן לפסול סומין היינו בשתי עיניו דבעין א' אף דבאמת בנגעים פסול מ"מ כאן אתרבי מן ושפטו דסומא בא' מעיניו לא גרע מגמר דין בלילה כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש ועכצ"ל כך לרמב"ם דס"ל הך היקיש' לתחלת דין ומכשיר בסומא מא' מעיניו לתחלת דין ש"מ דאתרבי מן ושפטו כמו גמר דין בלילה. וכן דעת הגהת מיימוני דכתב טעמו של רמב"ם דסומא בב' עיניו דפסול דס"ל כר"מ וכוונתו הקישא דר"מ ריבי' לנגעים והא דמכשיר בעין אחת ההוא בכלל ושפטו כו' דמכשיר גמר דין וכ"כ הלח"מ דסומא בא' מעיניו בכלל קרא ושפטו כו' דמכשיר גמר דין ע"ש. וא"כ יהיה הך משנה כר"מ נמי. ודוחק לומר דא"כ הך משנה בנדה כל הכשר לדון וכו' דפוסל מיתורא סומא בא' מעיניו כמאן אתי' כיון דגם ר"מ מכשיר דלפי משמעות הגמרא לא מטעם זה אוקמינן כרבנן ולא כר"מ. אך קושי' זו יש לדחות. דבלא"ה יש לדקדק דאם ס"ל לרמב"ם הך הקיש' א"כ אין היקש למחצה ונימא כהיקיש' דר"מ מה ריבי' שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים והרמב"ם בהל' נגעים פוסק כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו הרי דמכשיר קרובים לראיית נגעים. ולכן נר' דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל בהל' סנהדרין פ' י"א הלכה ז' דבד"מ אב ובנו מונין להם שנים והראב"ד השיג דה"ל קרובים וכתב הכ"מ וי"ל שדעת רבינו כי פסלינן קרובים לדין היינו דוקא שעומדים שם בשעת גמר דין כשאומרים איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני זכאי אבל קודם לכן נושאים ונותנים עמהם וכו' עכ"ל ואע"ג דהכ"מ נתן טעם לרמב"ם דלכך מכשיר בתחילת דין בקרובים משום דד"ת חד כשר צ"ל לאו דוקא דהא הך גי' היה לרמב"ם בברייתא דד"מ מונין לאב ובנו לשנים וא"כ יקשה לרבא דס"ל ד"מ בשלשה ד"ת לשיטתו אלא צ"ל לאו דוקא הך טעמא. וא"כ ר"מ דמקיש נגעים לריבים לפסול קרובים ע"כ לגמר דין מקיש דתחלת דין אף בריבים גופא קרובים כשרים וא"כ שפיר אמרינן דמתני' דלא כר"מ דל"ל דמודה ר"מ דגמר דין כשר בלילה רק כל היקישא לתחלת דין דא"כ דקרא מיירי בתחלת דין איך יליף לפסול קרובים בנגעים דהא הקיש' איירי בתחלת דין ואף בריבים כשרים קרובים. וע"כ דס"ל ר"מ דההיקש לגמר דין קאתי. ולכך הרמב"ם דס"ל כמסקנא דלא אתי' הקישא רק לתחלת דין באמת מכשיר קרובים בראית נגעים דל"ל מהקישא דריבי' כהנ"ל דאף בריבים כשרים קרובים בתחלת דין וא"ש ודוק: ואין להקשות לשיטת הרמב"ם מה פריך הגמ' ולר"מ ביום הנחילו כו' ל"ל דילמא אף ר"מ ס"ל דמהיקש ריבי' הוה ילפינן רק לתחלת דין כמו לרבנן ולכך איצטריך ביום הנחילו וכו'. א"כ תרתי ל"ל אלא אף לג"ד דפסולי. די"ל קושי' הגמ' כך א"כ דלר"מ ההיקש לאו הן לג"ד והן לתחלת דין קאתי רק למחצה א"כ אף השתא דכתיב ביום הנחילו וכו' דמוכח אף לג"ד צריך יום מ"מ דילמא הא דהקישן הקרא ריבי' לנגעים לאו לג"ד הקישן רק לתחילת דין הקישן ונ"מ דאין קרובים פסולים בננעים ומנ"ל דנימא מקיש נגעים לריבים לג"ד דילמא מקיש נגעים לריבים לתחלת דין וא"כ אף קרובים כשרים וביום הנחילו קאתי לגמר דין. ומשני הגמ' ההיא לדר"י וכו' דשלשה שנכנסו לבקר וכו' וא"כ דקרא אתי לקבלת עדות ש"מ דלתחלת דין קאתי כמ"ש התו' להדיא שם ד"ה יום. ולכך כתיב אצל הנחילו דמורה על עדות (וכצ"ל לתו' שם) וא"כ דאתי יום הנחילו על תחלת דין ש"מ דריבים לנגעים קאתי על גמר דין לפסול בלילה וא"כ אף להיפוך מקשינן נגעים לריבים דג"ד דפוסל קרובי' וא"ש דדברי הגמ' מיושבים:
אך אין זה מעלה ארוכה לקושיא ראשונה דלמה קאמר רבא מהך קרא דביום הנחילו וכו' ולא מהך היקישא וקרא ושפטו כדברי הרמב"ם. ונראה דאם אמרינן כדעת הרשב"א וכ"מ לעיל בסי' ג' דס"ל לרבא דלא כר' אחי דד"ת חד כשר כפשטא דלישנא דגמ' ועיין מש"ל היה לנו תי' מרווח. דהא יש להבין באמת למה ס"ל לרבא דהיקישא דריבים לנגעים קאי על גמר דין ואיצטריך לדחוק דהך קרא ושפטו כו' לאתויי יום מעונן ולא דריש כפשוטי' דאתא להורות דגמר דין בלילה כשר דכיון דחזינ' לשיטת הרמב"ם אף לרבנן ס"ל היקישא ומ"מ דרשו רק לכתחלה ולמה דרשו ר"מ לגמר דין ובמה קמיפלגי. ונראה לומר דהתו' בב"ב הקשו לר"מ דפוסל דין בלילה מהיקיש' ל"ל קרא ביום הנחילו ולשיטת הרמב"ם לק"מ דלולי קרא ביום הנחילו ה"א היקישא אתא לתחילת דין וכן ביום הנחילו בניו לבד ג"כ ה"א לתחלת דין אבל השתא דאיתנהו לתרווייהו חד לתחלת דין וחד לגמר דין אתיא ובכולם צ"ל ביום וכמ"ש כי כך היה קושי' הגמ' דלמא ביום הנחילו לג"ד וריבי' לנגעים לתחילת דין ומנ"ל לפסול קרובים בנגעים ומשני הגמרא דקאי על ביום אתה מפיל נחלו' דקאי בעדו' כמ"ש התו' וע"כ איירי בתחילת דין והיקישא בג"ד ושפיר מקשינן נגעים לריבים לפסול קרובים. אבל הרמב"ן בחידושיו תי' דקרא אתיא להורות דאין עד נעשה דיין כדאמרי' ביום הם יכולים להנחיל כי לא תהיה ראיה גדולה משמיעה אבל בלילה הם א"י להנחיל שאין עד נעשה דיין וכתב דהא דאמרינן בכל דוכת' אין עד נעשה דיין מהך קרא ילפינן. אבל הרשב"ם וכן התו' ס"ל דאין עד נעשה דיין נפקא לן מהך קרא ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפניהם דבעדים משתעי קרא וקאמר שהם יעמדו לפני דיינים ולא שיהיו הם העדים דיינים משום דאין עד נעשה דיין. אך א"כ לכאורה קשה עדיין ביום הנחילו ל"ל ואי להורות דאין דנין בלילה בתחילת דין הא מהך קרא דועמדו מוכח דאל"כ איך יתכן דהעדים אינן יכולים להעיד הא לא תהיה ראיה גדולה מן שמיעה ואי אתה מוצא רק שראהו בשעה שא"י לדון ואי דנין אף בלילה אין כאן שעה במציאות שאין יכולים לדון והוי תמיד לא תהיה ראיה גדולה משמיעה ואין עד נעשה דיין היכי משכחת ליה וע"כ צ"ל דתחילת דין בלילה פסול ושפיר ישנו במציאות דראוהו בלילה. אך י"ל דלעולם בלילה כשר לדין אילו ראו שלשה באמת אף בלילה נעשים דיינים רק מיירי ששנים ראו העדות וא"כ אף אם ראו ביום כיון דצריכין להעיד בפני השלישי הוי ליה עד המעיד ואינם נעשים דיינים כדאמרינן בשנים אפי' ביום כותבין ואין עושין דין. וקמ"ל הך קרא דאין עד נעשה דיין. אך זהו אם ד"ת בעינן שלשה אבל אי ד"ת חד נמי כשר לדון הדר' קושי' לדוכתא דאיך אפשר דשנים לא ידונו לא תהיה ראיה גדולה משמיעה (ואי אינם סמוכים בלא"ה א"י להיות דיינים ואין ענין לעד נעשה דיין דהא ד"ת בעינן סמוכים) והנה ר"מ דאמר אי מה ריבי' בג' יכול אף נגעים בג' ת"ל אל אחד מבניו ש"מ דס"ל מהתורה בעינן שלשה דיינים ודלא כר' אחי ופשוט וא"כ א"ש דר"מ ס"ל דאין עד נעשה דיין ילפינן ליה כפי' רשב"ם מהך קרא ועמדו שני אנשים וביום הנחילו אתא להורות דדין צ"ל ביום ולא קשה הא מהך דועמדו כו' ג"כ מוכח דעכ"פ תחילת דין צ"ל ביום דאל"כ לא תהיה ראיה גדולה משמיעה ואם כן ביום הנחילו ל"ל דהא ישנו במציאות בשנים שראו עדות וד"ת בעינן ג' דיינים וכיון דהם צריכין להעיד לג' ה"ל עד המעיד ואינו דיין וא"כ קשה ל"ל הקישא וע"כ אף על גמר דין דפסול בלילה ולכך ס"ל לר"מ דגמר דין נמי פסול והקישא לגמר דין אתא. אבל אנן דקי"ל כר' אחי וכמו שפסק הרמב"ם דד"ת חד כשר א"כ ל"ל דקרא דועמדו מורה דאין עד נעשה דיין כפי' רשב"ם דא"כ ביום הנחילו מיותר דהא מהך דועמדו מוכח דבלילה פסול תחילת דין דאל"כ לא תהא ראיה גדולה וכו' ושנים יכולים להיות דיינים ומהקישה נילף גמר דין וא"כ ביום הנחילו מיותר ועכצ"ל דלא כפי' רשב"ם דלא ילפינן כלל מהך ועמדו כו' דאין עד נעשה דיין רק מקרא ביום הנחילו כפי' הרמב"ן וא"כ שפיר אמרינן דהקישא אתא לתחילת דין וביום הנחילו אתי ללמד דאין עד נעשה דיין. ואילו לא הוה הקישא הוה דרשינן ביום הנחילו לכפשוט' דאין דנין תחילה בלילה ואין עד נעשה דיין לא הוה ידעינן ולכך תרווייהו צריכי. אבל לעולם גמר דין כשר דכתיב ושפטו בכל עת. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל ולא קשי' מידי:
ומעתה גם דברי רבא נכונים דרבא ס"ל דלא כר' אחי כהנ"ל וס"ל דד"ת בעינן שלשה וא"כ אילו דרשינן הקישא אף לדידן קשה תרתי ל"ל דגם רבא ס"ל דעד נעשה דיין נפקא לן מועמדו כנ"ל לר"מ ולכך ס"ל לרבא דרבנן לא דרשו הקישא ובהא נחלקו ר"מ וחכמים אלו דרשו הקישא ואלו לא דרשו דאילו גם חכמים דרשוהו במה קמיפלגי ר"מ ורבנן כמש"ל בקושיא דל"ל כמ"ש דפליגי אי חד כשר דלרבא לכ"ע חד פסול ד"ת ולכך ס"ל דנחלקו בעיקר דרש' הקישא. ולרבנן לא מקשינן כלל ולכך אמר רבא מהך ב' קרא ביום הנחילו ושפטו בכל עת ולא הזכיר כלל הקיש' דריבים לנגעים דלרבנן ס"ל לא אמרינן הקישא כלל. אבל לדידן דקי"ל דלא כרבא ס"ל לרמב"ם הך הקישא לעיקר מטעם שכתב הלח"מ דבספרי נשנה הך הקישא בלי מחלוקת. ועוד יש לומר בדרך יותר קצר ופשוט והוא דלתי' הרמב"ן דפי' דקרא ביום הנחילו אתי להורות דאין עד נעשה דיין וכך פירושו של מקרא ביום עידי צוואה מנחילין כי המה דיינים ובלילה אינם מנחילין כי א"א להם לדון ודבר זה לכאורה בלתי מובן וכי פסיקא לי' לקרא דעידי צוואה הן שלשה שנאמר בי' דביום הם מנחילין כי המה נעשו דיינים ואולי יהיו עידי צוואה רק שנים וא"כ אף ביום לא יהיו רשאים להיות דיינים כדאמרינן שנים אפי' ביום כותבין ואין עושין דין. וא"כ איך כתבה התורה סתם ביום ינחלו וידונו אולי הם רק שנים דאטו תלתא כתיב בי' בהך ענינא. אמנם צ"ל דדברי רמב"ן סובבים והולכים למ"ד דד"ת חד כשר כר"א וא"כ שפיר נכתב ביום לעולם אתה מנחיל דאין בעדים בפחות משנים והן הן דיינים (ומיירי מראוי להיות דיינים ולמ"ד ע"פ מיירי מומחי' כי לולי זה בלא"ה פסול וזה פשוט) דאפי' חד כשר לדון ומכ"ש שנים אבל בלילה לא דאין עד נעשה דיין ופשוט. וא"כ א"ש דר"מ דס"ל דד"ת צריך להיות ג' כהנ"ל וא"כ ל"ל דקרא ביום הנחילו אתי' לדרש' דרמב"ן דקשיא איך פסיקא ליה דביום ידונו אולי העידי צוואה הם רק שנים ועכצ"ל דלא כרמב"ן רק אתי כפשוטיה דבלילה תחילת דין פסול וקשה א"כ הקישא ל"ל אלא להורות דאף גמר דין בלילה פסול וכן רבא דס"ל ד"ת בעינן שלשה ג"כ לא ס"ל כפי' הרמב"ן וא"כ א"א לחכמים דפליגי אר"מ דידרשו הקישא לתחילת דין דיקשה ביום הנחילו ל"ל וע"כ דלא ס"ל הקישא כלל. אבל לדידן דקי"ל דד"ת חד כשר כר"א וא"כ שפיר י"ל כסברת הרמב"ן דביום הנחילו מורה דאין עד נעשה דיין דביום ודאי ידונו אפי' הן שנים כמש"ל ושפיר אמרינן דרבנן אית נלהו הקישא רק אתי' לתחלת דין ולא קשי' ביום הנחילו ל"ל דאיצטריך להורות דאין עד נעשה דיין ולק"מ:
אך לפמש"ל בסי' ג' דאף רבא ס"ל כר' אחי דחד כשר בד"מ. נסתר מש"ל בישוב דברי רבא אף שמ"ש בישוב ר"מ דלמה הוא ס"ל דכל הקיש הוא בגמר דין נמי יש לו מקום ופנים בהלכה אבל בדברי רבא א"א לאמרו. והיה נראה בדרך אחר והוא דדעת רשב"ם בב"ב דהך דעד נעשה דיין תלוי בהך דאמרינן גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול דכל העדות בטל דתלי' אי נתכוונו להעיד או לא אף זהו כמוהו דאם נתכוון להעיד הרי זה עד ופסול לדין אפי' ראהו ביום. והתו' ויתר מחברים השיגו עליו דהקושיא לא תהיה ראיה גדולה משמיעה במקומו ולכך העלו דלענין עד נעשה דיין אף בנתכוון להעיד אינו פסול לדון בראה ביום כי לא תהיה ראיה גדולה וכו'. ועיין לקמן סי' ז' בב"י. אך עדיין יש מקום טעות לומר בהפוך כמו לענין קרוב או פסול אף דראה הפסול והעיד בב"ד מ"מ כל שלא נתכוון להעיד אינו פוסל הכשרים ש"מ דלא קרוי עד הואיל ולא נתכוון לעדותו אף דהעיד בב"ד וא"כ נימא אף לענין זה כי אין עד המעיד פסול לדון אלא כשנתכוון להעיד דקרוי עד אבל כשלא נתכוון להעיד דאינו קרוי עד כלל אף דהעיד בב"ד אף לענין זה אינו קרוי עד דיכול לדון דמ"ש וכמ"ש הרשב"ם דזה בזה תלי' אמנם מהא דכתיב ביום הנחילו וכו' דהורה לנו התורה דבלילה א"א להנחיל כמ"ש הרמב"ן בחדושיו לב"ב הנ"ל ש"מ דבכל גוונא אפי' לא נתכוונו להעיד אין נעשה דיין דאל"כ אף בלילה יכולים להנחיל כשנכנסו לבקר כמבואר בגמ' וכמ"ש הרשב"ם. ועיין שם ברמב"ן דדעת רבו דביום בנתכוונו להעיד ואין שם עדים אחרים לא הוו דיינים וא"כ מכ"ש די"ל בהפוך דבלילה הוא דפסולים בנתכוונו להעיד אבל לא זולת ובהכי יתיישב מה שדייק הרשב"ם למה נאמר נכנסו לבקר ולא סתמא ולשיט' החולקים על רשב"ם לא מצינו ישוב על דקדוק זה אבל לפמ"ש אפשר ליישבו דקמ"ל אפי' לא נתכוונו להעיד רק לבקר מ"מ בלילה דלא שייך בי' לא תהא ראיה גדולה וכו' פסולין לדון ולא תטעה דכ"ז דלא נתכוונו אין כאן עדות. אך זהו לרבי דמחלק בין כוונו לעדות או לא גבי נמצא קרוב או פסול אבל לר' יוסי החולק וס"ל דעד הרואה פסול ואין חילוק בין כוונתו למחזי או להעיד א"כ אין כאן מקום טעות דמ"ש לבקר או להעיד או דמכשר בכלל או דמפסל בכלל. וא"כ ליכא למימר דקרא לכך אתא (ומ"מ בדברי ר"י יש ליישב כן דנקט לבקר להורות דלא נטעה כהנ"ל אע"פ דס"ל לר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי מ"מ הך מלתא רב אמרה ואע"פ דהתו' הקשו כן היינו לרשב"ם דקאמר לדינא כן א"כ לא ה"ל לר"י לומר כן כיון דאיהו לא ס"ל. אבל כאן דנקט לבקר דלא נטעה שפיר י"ל כן דנקט לרב דס"ל הלכתא כרבי כנ"ל) והנה בסנהדרין דף ל"ט ע"ב מוקי רבינא דהוא בתרא ר"מ כר' יוסי ורבנן כרבי ע"ש. ולפ"ז א"ש דרבי מאיר ס"ל דל"ל הקיש' דריבים לנגעים אתי' לכתחילה. דביום הנחילו ל"ל. ול"ל דאתיא להורות דאין עד נעשה דיין דהא שמעינן ליה מועמדו וכו'. ול"ל כהנ"ל דה"א דוקא בנתכוון להעיד. דלר"מ דס"ל כר"י ליכא הבדל בין נתכוון לשאינו נתכוון כהנ"ל אבל אנן דקיי"ל כרבי דבעינן דוקא לאסהודי שפיר יש מקום לטעות כנ"ל ואיצטריך קרא דביום הנחילו להורות בכל גוונא עד אינו נעשה דיין בראהו בלילה. ואם כן לאו מיותר ואמרינן דהקישא דריבי' אתא להורות על תחלת דין. ומעתה גם דברי רבא נכונים דרבא מוקי בדף הנ"ל פלוגתא דר"מ ורבנן בחוששין ללעז אבל לא פליגי כלל בפלוגתא דר' יוסי ורבי. וא"כ אי ס"ד דיש לומר ההיקש לתחלת דין מ"ט דר"מ ובהא לא יחלוק ר"מ וחכמים אלא ע"כ דרבנן לא ס"ל הקיש כלל ואם כן שפיר קאמר דרמי קרא ביום הנחילו את בניו. ושפטו העם בכל עת ולק"מ. דאנן קי"ל כרבינא דהוא בתרא דר"מ וחכמים פליגי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן ושפיר י"ל כהנ"ל. ובהא י"ל מה דקשיא ליה לרמב"ם כמ"ש הלח"מ ובני שמואל מהך דפרק מצות חליצה דף ק"ד מחלוקת ת"ק ור' אלעזר אי חליצה בלילה פסולה או כשרה וקאמר הגמ' לימא דקמפלגי אי מקשינן ריבים לנגעים או לא לא דכ"ע לא מקשינן דאי מקשינן אפילו ג"ד נמי אלא קמיפלגי מ"ס חליצה כתחלת דין ומ"ס כסוף דין ע"כ. ולדברי הרמב"ם מה זו שהחליט הגמ' אי מקשינן אפילו גמ"ד נמי דהא רבנן מקשינן וס"ל דוקא לתחלת דין ולא לגמר דין כדעת הרמב"ם ובאמת אין זו כ"כ קושיא חזקה על הרמב"ם דבלא"ה הקשה הרשב"א בחידושיו על הגמ' דמה קאמר אי מקשינן אפילו גמר דין נמי ומה בכך דלמא באמת ס"ל לר"א דמקשינן ובאמת גמר דין ג"כ פסול בלילה וס"ל כר"מ דאף גמר דין צריך להיות ביום מהקישא דריבים לנגעים. והניחו בצ"ע ע"ש. וצ"ל בישובו דקושית הגמ' א"כ אדקמפלגי בחליצה ליפלגו בדינים דעלמא אי גומרין דיני ממונות בלילה או לא. א"ו דלא פליגי רק בחליצה וא"כ אף להרמב"ם ניחא דהגמ' ס"ל בס"ד דחליצה וודאי לג"ד דמי וא"כ קאמר בהך פליגי מ"ס מקשינן ריבים היינו אפילו על ג"ד ומ"ס לא מקשינן לג"ד רק לתחלת דין ולשון מקשינן לאו דוקא רק הרצון אי לגמרי מקשינן אפי' לג"ד. וע"ז קאמר הגמ' דלא ס"ד דא"כ. ע"כ דגם גמר דין פסול א"כ ליפלגו בדינים דעלמא כנ"ל. אך לפמ"ש י"ל בישוב קושית הרשב"א תי' נכון וחיליה דרמב"ם מהך דכבר העלנו לעיל דודאי בהך סברא אי ההיקש דריבים לנגעים לגמרי אף לג"ד או שהוא רק על תחלת דין לא יחלקו חכמים ור"מ רק ר"מ ס"ל דבשביל כך אף ג"ד פסול בלילה דביום הנחילו ג"כ ממעט לילה כנ"ל. ול"ל דאתא להורות דאין עד נעשה דיין דהא כבר נלמד מן ועמדו כנ"ל. אך לפי דעת רש"י והסכים עמו הרמב"ן וכן כתב הש"ע לקמן בסי' ז' סעיף ה' דאם הוזמנו להעיד אסורים לדון והרמב"ם נראה דלא ס"ל כן דפסק דאין עד נפסל לדיין רק בהעיד בב"ד. וא"כ לשיטתו קשה דילמא לכך איצטריך ביום הנחילו להורות דאפילו הוזמנו לעד מ"מ ביום אתה מנחיל ודלא כרש"י וסייעתו. אך לכאורה אין לזה מקום דהיכי רמיזי דאיירי בכה"ג דהוזמנו ואף דכתיב ביום הנחילו עדיין לא שמענו דאם באמת הוזמנו דיכולים להנחיל אפי' ביום אך התו' בב"ב דף קי"ג ע"ב ד"ה אורעה כו' כתבו דהתורה ע"כ לא איירי אלא בקנין או לריב"ב דאמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ואם איירי בקנין ע"כ הם העדים המנחילים שקבלו הקנין דאי איכא עדי קנין אחרים עדים אחרים צריכין להעיד כי המה שקבלו הקנין וא"כ אין המה עדים ופשוט בלישנא דהן הן העדים והם נעשים ביום דיינים וא"כ הם שקבלו קנין הלא הם מזומנים והשתא באומר להם א"ע ס"ל לרש"י דהוו מזומנים ומזה הוכיח רש"י דש"מ אצ"ל א"ע ע"ש ברשב"ם ורמב"ן ומכ"ש בקנו מאתו וא"כ שפיר נשמע מקרא דאף דקבלו קנין והן מזומנים מ"מ ביום מנחילין ועושין דין ומוכח דלא כרש"י. אך עדיין אין בקרא הכרע די"ל כריב"ב וא"צ קנין ואמרינן בב"ב וגם בגמ' דגיטין דף י"ד ע"ב המחלק נכסיו ע"פ ר"א אומר א' בריא וא' ש"מ נכסים שיש להם אחריות בכסף ושטר וחזקה ושאין להם אחריות במשיכה וכו' ופי' רש"י על פיו ע"פ צוואתו מחלק נכסיו לבניו ולא כשאר מורשים שחולקים היורשים בשוה עכ"ל. מזה מבואר דלא ס"ל לר"א כריב"ב דלריב"ב המחלק נכסיו לבניו אפילו הרבה לאחד ד"ת מתנתו קיימת ופשוט (וע"ש בתו' דהעלו דגרסי' ר' אלעזר ולא ר' אליעזר ע"ש. ולפ"ז א"ש דגמ' ס"ד דבהך הקישא פליגי ת"ק ור' אלעזר אי מקשינן ריבים לגמרי אף לג"ד או לא וקאמר הגמ' לא דכ"ע ת"ק ור"א ס"ל דלא מקשינן לענין ג"ד דאי ס"ל לר"א מקשינן א"כ לכ"ע יהיה ג"ד פסול דהא בהך סברא אי ההיקש אף לג"ד או לא לא יחלקו חכמים ור"א כלל. ול"ל דלכך ס"ל דאף ג"ד פסול משום יתורא דביום הנחילו דהא איצטריך לאפוקי מדעת רש"י דבהזמינו אף ביום לא ידונו ול"ל היכי רמיזי דהא שפיר הדבר כמעט מוכרח דהא הם עדי קנין ול"ל כריב"ב דהא ר' אלעזר לא ס"ל כריב"ב כהנ"ל בשלמא ר"מ ס"ל כריב"ב וא"כ לא יוכרע מהקרא דאיירי בהזמינו וא"כ ביום הנחילו מיותר כנ"ל משא"כ לר"א וא"ש. ומיושב כל הקושיות ודוק:
מכל הנ"ל נראה דכיון דתחלת דין ילפינן מהקישא דריבים לנגעים דאין להכשיר בתחלת דין בהדלקת נרות כמ"ש הסמ"ע דהא פסולים לראיית נגעים וכבר השיגו הש"ך בס"ק ד' ובאמת לא מצאתי לדברי הסמ"ע סעד ועזר זולת בהלכות מגילה שהביא הב"י בשם מ"כ דהא קיי"ל סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח דכתיב ימי משתה ושמחה אם מדליק נרות בלילה הוי כעין יממא מותר לאכול בלילה הרי דזה נקרא יום דהא כתיב ימי משתה כו'. אבל גם לזה אין שרש בגמ' ועיין מ"ש שם:

ד

וי"א אם עברו וכו' זהו דעת רשב"ם דיליף לי' מירושלמי סנהדרין וז"ל דנין ביום וכו' מנלן דכתיב ושפטו העם בכל עת ואית קרא לשעבר אלא אם טעו ודנו בלילה דיניהם דין וכו' עכ"ל ומזה יליף רשב"ם דינו והתו' בפ' מצות חליצה כתבו דהקושיא אינו מובן אלא צריך להפוך דמתחלה אמר שאם דנו בלילה בטעות הוי דין וע"ז קאי הקרא ושפטו וכו' וע"ז פריך ואית קרא לשעבר הרצון וכי ידבר הקרא בעברו וטעו ועשו שלא כדין. ולכך חזר בו ומוקי לי' בג"ד דכשר בלילה כסוגיא דגמ' דידן. וא"כ ליתא לדינו של רשב"ם ועוד טעם אחר דאף דנימא כן ס"ל לירושלמי כיון דסוגי' דגמ' דידן מוקי לי' לג"ד בלילה דברי תלמוד שלנו עיקר. ועוד הקשו עליו מהך דפ' מצות חליצה דאמרינן לר"א חלצה בלילה פסולה משום דלתחלת דין מדמי לי' ולדברי הרשב"ם הא גם זה בדיעבד כשר. ונראה ליישב דבקרא דפ' יתרו כתיב ב"פ ושפטו את העם בכל עת א' באמירת יתרו לברר דיינים ואמר ושפטו וכו' ואח"כ במעשה שעשה כן משה ושפטו העם בכל עת ועל הך א"ש דכתיב ושפטו בקמץ ולא כתיב ישפטו דהתורה אמר דכך עשו דשפטו העם בכל עת זולת דבר קשה דהביאו אל משה אבל על ושפטו הראשון שאמר יתרו דפי' שישפטו כאשר יברר אותן משה כמ"ש רש"י וידונון א"כ אם לא נאמר ושפטו לשון עבר ה"ל למימר לשון להבא וישפטו בכל עת ולא בלשון עבר וע"ז משני דלכך כתיב בהך לישנא להורות דאי טעו ושפטו בכל עת אפילו תחלת דין דכשר. אמנם הא דילפינן דג"ד כשר ילפינן מן ושפטו העם בכל עת שני'. וא"ש דלא תיקשי תרתי ל"ל אלא חד לג"ד וחד לענין אם טעו ואין כאן סתירה לדברי תלמוד שלנו כלל. מה שהקשה הרמב"ן מפ' מצות חליצה ג"כ לק"מ דכיון דחליצה דמי לתחלת דין ומהתורה בעי דוקא יום א"כ הוי כאילו נכתב בחליצה שיהיה ביום וא"כ אף דבדין בטעה כשר מ"מ בחליצה כתיב ככה דכל מעשה באיש מעכב כמבואר במשנה וא"כ אף זו מן המעכבים. אף דבדינים בדיעבד כשר ולק"מ. ויש קצת ראיה לדברי רשב"ם מהא דטרח רבא בסנהדרין דף פ"ז ע"ב למצא בד"מ מחלוקת שהיה הזקן ממרא מחולק עם ב"ד הגדול שיהיה זדונו כרת וכו'. וקאמר מחלוקת בין ר"א לשמואל שהוא מחלוקת אמוראין ולא קאמר בפשוט בהך פליגתא דר"מ וחכמים שדנו גמר דין בלילה והוציאו ממון בפסקם ונתנו לבע"ד והוא קידש בו אשה לר"מ הוי גזל ולרבנן הוי ממון מעליא. א"ו דזהו בדיעבד לכ"ע הוי דינו דין. ומדר"מ בגמ"ד נשמע לחכמים בתחילת דין. ויש לדחות דהא הוא ביקש ליישב הבריית' אליבא דר"מ עיי"ש:

ה

ואם ישבו סמוך למנחה קטנה מפסיקין צ"ע דכאן סתם הרמ"א כן ובא"ח סימן רל"ב הביא דעת הרז"ה דאפילו סעודה גדולה מותר סמוך למ"ג וא"כ הא דתנן במשנ' לא לאכול ולא לדון היינו סמוך למ"ק ומ"מ תנן במשנה ואם התחילו אי"מ ש"מ אפי' סמוך למ"ק אי"מ ואיך סת' הרמ"א כאן וצ"ע:

א

אסור לדון בשבת וי"ט משום דיבוא לכתוב טענות ופס"ד גמ' וסמ"ע. ואף דבתו' ביצה דף ל"ו ע"ב ד"ה והא מצוה כו' כתבו דאם כבר בע"ש כתבו הכל דמותר לדון בגמר דין בשבת דתו לא שייך שמא יכתוב די"ל התם בד"נ דאין כותבין הפס"ד אבל בד"מ דכותבין הפס"ד אפי' גמר דין אסור בשבת:

ב

אין דנין בע"ש ועי"ט כו' דוקא לדון אסור אבל לקבל טענתם ולפסוק הדין אחר השבת וי"ט מותר כ"כ הר"ן וסמ"ע וכ' הסמ"ע אבל מ"מ אין יכול לכוף הבע"ד לבוא לב"ד לטעון. ועיין בתומים שכתבתי דאפי' בשבת מותר לעשות כן ונראה מדברי הר"ן ופוסקי' דיכול לכוף אם הוא דבר שנתחדש היום ולא היה מאתמול ויש בו חשש פסידא אם ימתין. וכן נר' דבכה"ג מותר לקבל ולסדר טענות בשבת אבל לא באופן אחר ע"ש. וכת' הסמ"ע טעם דאין דנין בע"ש ועי"ט דמשום טרדת הכנה לשבת וי"ט ימהרו הדיינים לפסוק ואולי יטעו וכבר אמרו הוו מתוני' בדין ולכך אף דבעלי דינים מרוצים לטעון לא ידון הדיין מטעם הנ"ל. וכוונתו אם קבלוהו לדון ד"ת אבל אם קבלוהו לדון הן לדין הן לטעות פשיטא דיכולים לדון דאף אם יטעה הרי קבלוהו עליהם. וכ"כ הסמ"ע בס"ק ז' גבי לדון בלילה ע"ש. ונראה דאם התחילו לדון בחמישי ועשו הלנת דין דמותר לגמור בע"ש דתו לא שייך הוו מתוני' בדין דכיון דכבר עשו הלנה מאתמול להיום והרי הם מתונים דאל"כ לא יהיו רשאים לדון דיני נפשות בחמישי בשבת דהא צריך להלנת דין וגמר דין בע"ש ואולי מטרדת שבת יהיו נבהלים ונחפזים ואם בד"מ אמרו הוו מתונים מכ"ש בד"נ. אלא הואיל דבלא"ה ה"ל הלנה להתישב בדבר תו לא חיישינן:

ג

אין קונסין אותו דמחמת טרד' שבת אפשר דשכח ההזמנה ולאו אדעתי' כלל:

ד

אבל בדבר איסור אין להקל כגון לסדר גט או חליצה בע"ש משום דיש לחוש מחמ' טרדת שבת יהיה נבהל ונחפז ואולי יטעה בדבר מהדברים:

ה

איו קובעין זמן בניסן וכו' הרמב"ם נתן טעם משום המועדות ועצרת הואיל והוא חד יום לא עשו תקנה. ואם קובעים בניסן ותשרי לאחר המועד נסתפק כה"ג ובעל גו"ת ומסתברא דכל החודש בכלל דעדיין טרדת המועד עליו. וכתב בעל כה"ג דחתן נותנים לו ג' שבועות. ז' ימים קודם וז' ימי המשתה וז' ימים לאחריו והרב בעל שבות יעקב סי' קל"ט דעתו דאין להחתן כלל אפילו ז' ימי משתה ואין בדבריו ממש דאם כל ז' ימי משתה אין רואין הנגעים ואם באים פנים חדשות מברכין כל ז' ימים ז' ברכות וש"ב ואיך ס"ד להזמינו לדין ומהא אין להביא ראיה דהא כה"ג כל השנה כרגל דמי כמבואר בפ' אלו מגלחין ותנן כ"ג דן ודנין אותו ואיך אפשר לדונו אם לא מזמנין אותו (וכה"ג דייק ב"י לסייע להרמ"ה דאם הוא בעיר דמזמנין אותו בניסן מדקתני דנין במועד) דשאני כה"ג דאין כאן טרדה וכל הטעם דאין מזמנין משום טרדה ועוד דא"כ לעולם לא ידונו אותו משא"כ בחתן דיש להמתין עד שיעברו ז' ימי נשואין שלו ודאי דממתינין אבל לאחר כך פשיטא דאין לו זמן כלל. וכן קודם החתונה נרא' דיש לו שלשה ימים דהא שקדו חכמים שיהיה טורח בסעודה ג' ימים וג' ימים אלו הוו כמו עי"ט דאין להזמינו:

ו

למי שאינו בעיר הא ישנו בעיר מזמנין וה"ה אם בע"ד מרוצים לבוא מעיר אל עיר ולדון לפני הדיינים הדיינים יכולים לדונם זולת עי"ט וע"ש דאינם רשאים כנ"ל סמ"ע:

ז

וי"א דאין לקבול בבה"כ וכו' והא דפסק המחבר בא"ח סי' תקמ"ה דמותר לקבול על חובותיו בח"ה שם איירי דהוא מבני עיר או דיש רמי' דמותר לעשות כן בכל זמן סמ"ע. ועוד י"ל דכאן איירי לקבול שצריך לדון עמם ובזו אין לעשות דאין מזמנים בימים אלו אבל שם איירי דלית לי' שום משפט רק מבקש לכוף לב"ח שלו שישלם לו וכזה יכול לעשות במועד דהא אסקינן דנין במועד ואי לא ציית משמתינן לי'. וכן מקורו של דין הלזה לקבול על חובתו במועד הוא ירושלמי ושם איירי לגבות חובותיו וא"ש:

ח

אין דנין כו' הסמ"ע כתב דיליף לי' דכתיב ביום הנחילו את בניו וכתיב ושפטו העם בכל עת חד לתחלת דין וחד לגמר דין. אבל הרמב"ם יליף לי' מן הקישא דריב וכל נגע והארכתי בתומים לישבו עפ"י סוגית הגמ'. ואם נתרצו הצדדים לדונם בלילה יכול לדון דלו יהיה כקבלו עליהם קרוב או פסול מהר"ם בתשובה: וכתב הסמ"ע דמזה נתפשט המנהג להקל לדון בלילה דמאח' שבאין כששולחין אחריהם ה"ל כקבלוהו. ועוד צידד הסמ"ע הואיל ומדליקין נרות הוי כיממא וכבר השיגו הש"ך ועיין בתומים דאין לזה שרש אף דמצאתי לו סעד במקצת ע"ש:

ט

דאם עברו ודנו בלילה כו' ודוקא שכבר דנו ונגמר המעשה. אבל אם קבלו עדות בלילה אין דנין ע"פ אותו עדות לכ"ע דהוי כתחילה. ולכך סתם הרמ"א לקמן בסי' כ"ח סעיף כ"ד בקבלת עדות ולא הגיה על מחבר. סמ"ע. ומשמע אם כבר דנו עפי' אותו עדות שקבלו בלילה ג"כ כשר לדיעה זו ועיין תומים מ"ש בישוב שיטה זו:

י

עד סוף שעה חמישית לאו דוקא ה"ה עד קרוב לסוף שעה ששית רק שלא ישבו עד כלות שעה ששית דכיון דטועמים דבר קודם כלות שעה ששית אז יכולים לגמור הסעוד' מש"ש והלאה דתו לא הוי כזורק אבן לחמת סמ"ע. ולדעת המחבר דפוסק סוף שעה ה' משערין שעות אלו זמניות לפי אורך היום כמבואר בא"ח. אבל לשיטת הסמ"ע אין הבדל בין ארוך לקצר דחצות היום שוה בכל זמנים:

יא

מתחילת שעה שביעית כו' משום דתיכף בכלות שעה ששית שהחמה מתחלת לנטות למערב זמן מנחה מהתורה רק מפני טעות אמרו חז"ל שלא יתפלל עד חצי שעה שביעית. אבל תיכף בכלות שעה ששית זמן מנחה עליו סמ"ע. ואין צורך לזה דאף דאין זמן מנחה מהתורה עד חצי שעה שביעית מ"מ צריך להיות פרוש מלישב בדין ודכוותיה חצי שעה מקודם כי קבעו חז"ל הרחקה כדמצינו גבי מנחה קטנה ודכוותיה אף שבקיאין בזמנו:

יב

אפי' לגמור הדין כו' עיין א"ח סי' רל"ב כתב רמ"א דהואיל ועכשיו נהגו לקרות ע"י שמש לבה"כ נוהגים לישב בסעודה אפי' בסמוך למנחה קטנה כי לית למיחוש שיעבור זמן מנחה ע"ש. וא"כ ה"ה לדין דמ"ש ומזה נתפשט המנהג בכל ב"ד בישראל בארצות הללו שקובעים ב"ד סמוך למנחה אפי' מנחה קטנה דסמכו אהנ"ל ומנהגן תורה:

יג

ואם ישבו כו' אפי' גמר דין דילמא ראו טעם חדש ויחזרו מדעתן ויהיה תחילת דין. ועיין בתומים מה שהקשתי על רמ"א בזה ע"ש:

יד

או משנתעטפו דיינים כי מפני אימת השכינה צ"ל עטופים. ואלהים נצב בעדת אל. ולכך אז מתחיל הדין ואם כבר ישבו עטופים מקודם א"כ התחלתו שיתחילו הבע"ד לטעון סמ"ע: