מאמר מזכה הרבים י׳

א

ומה שרוצה להבין הכרת בני אדם קודם המעשה, ג״כ מופרך מהכא. כי אם נשאל שאלה איך יהי׳ משפט הנער שלומדים עמו חמשים פעמים ואינו משיג, אם שוב יש לו תקנה? הלא השכל מחייב כי הוא ספק גדול, וכמעט שההכרעה על צד השלילה, ולפי זה אם לומדים עמו מאה פעמים ואינו מבין, כ״ש שקשה להאמין בתקנתו, וכ״ש אחר שתי מאות פעמים, וכ״ש אחר שלשה מאות, שעל זה ודאי נאמר שזורק יגיעתו בים המלח, וכ״ש אחר שלש מאות ותשעים ותשעה פעמים ששוב אין לו תקנה.

ב

ומה אנו רואין ממעשה דרבי פרידא? אשר למד עמו שלש מאות ותשעים ותשעה פעמים ועוד לא הבין, למד עמו עוד פעם וראה כי השיג ותפס עד שאח״כ לא הי׳ ניכר שלא ידע מקודם, ומאין ידע רבי פרידא כי יש גבול להעדר ההבנה בתלמיד הזה? האם הי׳ לו ידיעה קדומה? לא ולא, הוא הלך בתמימות ולמד עמו פעם אחר פעם עד שלמד עמו כ״כ עד שבא ע״י יגיעתו לידי ידיעת הגבול של היגיעה, ואילו לא הי׳ מבין בפעם הארבע מאה, הי׳ לומד עמו עוד, והראי׳, כי בעת שקרה אשר התלמיד הסיח דעתו למד עמו שוב עד תמניא מאה, הרי לנו מזה שרק התמימות מביא לידי ערמימות, כי רק ע״י היגיעה ידע עד כמה להתייגע, ומובן מזה אם יתנהג האדם באופן אשר מיד כשרואה כי הוא קשה לקבל תועלת מיד יבטלו ביד וידחפהו בשתי ידים, מלבד שאין זה מדרגת העובד הנאמן אלא יכול ההנהגה הזאת להפיל רבים חללים.

ג

כמה מאות נערים הלכו שובב בדרך לבם מפני שראו ביטולם בפניהם בלי שום תקנה, ובאמת הדבר להיפוך, רק מי יכול לדעת ההפוך, רק אחר היגיעה בתמימות ואז רואה בחוש מה שהורונו חז״ל אל תהי בז לכל אדם (אבות פ״ד מ״ג), ומעשה לרבי פרידא יוכיח אשר הוא גלה הדרך הזה מיגיעתו התמימה.

ד

ועל ההקשה הזאת נמצא כמה פעמים שמתרשלים לעבוד עם אחד שיש לו עליו חשד שלא יבא לידי תועלת כי קשה לו לפרוש מהנחותיו מהרגלו מרצונו מדרכו וכדומה, אמנם כמו אצל החולה יארע אשר אחר שיעלה החמימות למדרגה גבוה יכול פתאום להיות משבר, ואין אומרים נואש לחולה הזה כן בחולי הנפש לא נאמר נואש לכל חולה, אעפ״י שדיבורו מבאיש ריחו אבל אנו צריכין לסבול ולעוררהו פעמים אין מספר וסוף הרושם לבא, כי כבר מפורסם טבע הרושם שבא בפעם הראשונה, כי אם לא כן לא הי׳ בא בפעם האחרונה, יען כי אז הי׳ הוא הראשונה, ובע״כ שיש רושם בפעם הראשונה, אלא שאינו ניכר עד הפעם האחרונה. כן הרושם על מקבל התועלת, אינו בא במילואו עד לאחר פעמים רבות, אבל באמת גם בפעם הראשון הי׳ רושם, וכלל הדברים שהסבלנות יסוד להעובד, וכל מי שמוסר נפשו בסבלנות יזכה ויראה הגבולין של היגיעה עם כל אחד ואחד.

ה

ועוד יש להתפעל עד כמה הי׳ רבי פרידא מסור לטובת הרבים, אשר בשעה ששאלו אותו איזה מהם חפץ יותר, אם לחיות ארבע מאות שנה, או שיזכה הוא ודורו לעלמא דאתי ובחר יותר הוא ודורו לעלמא דאתי. מזה יש לראות מגמתו רק לטובת הרבים, והקב״ה משלם מדה כנגד מדה, לפי שהפקיר חייו לכן נתן לו גם ארבע מאות שנה לחיות.