מאמר מזכה הרבים ט׳

א

ומה שמפחד שמא יהי׳ סתירה לעבודת עצמו יש לנו מראי׳ מרבי פרידא אשר מזה גופא זכה להיות ״רבי פרידא״, כמבואר בחז״ל (עירובין נ״ד): רבי פרידא הוי לי׳ ההוא תלמידא דהוו תני לי׳ ארבע מאה זימני וגמר, יומא חדא בעיוה למילתא דמצוה תנא לי׳ ולא גמר, א״ל האידנא מאי שנא, א״ל מהאי שעתא דאמרו לי׳ למר איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי אמינא השתא קאי מר, א״ל הב דעתך דאתני לך תנא לי׳ ארבע מאה זימני אחריתא וגמר, נפקא בת קול ואמרה לי׳ ניחא לך דליספי על חייך ארבע מאה שנה, או דתזכה את ודרך לעלמא דאתי, אמר לי׳ בעינא דאזכה אנא ודראי לעלמא דאתי, אמר להן הקב״ה תנו לו זו וזו״, עכ״ל.

ב

הרי לנו בפירוש אשר רק עי״ז זכה לכל המעלה, והי׳ צריך באמת כל עובד להטיח פניו בקרקע, כי כל מסירת נפשו כקליפת השום נגד המסירת נפש של רבי פרידא, מכל זאת עוד ישתומם איך הי׳ יפה להפקיר הזמן על תלמיד כזה איך לא חס על עבודת עצמו? אדרבה הקושיא הוא עליך, למה תביט על זה כעל וותרנות ופזרנות והפסד לעצמו, הלא שם אתה רואה ההיפוך, כי רק ע״י הסבלנות והמסירות נפש זכה למדרגה גדולה בעבודת ד׳ ותיקון המדות, ואתה שקשה לך למסור כל נפשך בעד הרבים ותמיד אתה מחשב חשבונות שמא יהי׳ הפסד, הלא הסוף שאין לך עבודת ד׳ ואין לך תיקון המדות, כי לא יכול האדם לבוא אל ההצלחה בתורה ויראה, אלא רק אם לבו טהור ומוחו אינו מבולבל בדמיונות שוא ושקר, וא״כ רק זה מה שלא יכול להפקיר דמיונותיו יעבוד במסירת נפש,. אלא יבקש רק במקום קל וקרוב אל שכרו בעה״ז, מזה ודאי לא יכול לבוא לידי גדלות ושלימות האמיתי. ועוד ראוי לנו לדעת כי הדבר היותר קשה בעבודת השם הוא לדעת השתמשות המדות במקומם ובזמנם ובזה קרוב הטעות ומצוי המכשול, וזה רק אם האדם חי על השערתו של עצמו, ורוצה לכוון האמת בדעתו, אז אין לו ידיעה אמתית, אבל בשעה שהאדם נעשה עבד להרבים ושמש למבקשי השלמות אז הוא צריך להשתמש במדותיו לפי הגבול שהדבר מחייבו והרבים יכול לתת לו גבול וקצבה בכל מדותיו והפוכם ומשתמש בטח בלי שום פקפוק כלל, כיון שאינו נוגע עם עצמו אלא עם הדבר. וזה הי׳ דרכו של רבי פרידא, שהתלמיד הזה חייב אותו שישתמש בכח סבלנותו עד שמונה מאות פעמים וידע בטח כי פה צריך להתנהג כך, לא כן האדם שעושה על דעת עצמו אז לא יכול לחייב את עצמו בסבלנות גדולה כ״כ.

ג

לכן הדרך האמיתי בהשתמשות המדות הוא רק בעבודת הרבים, כי שם צריך להתנהג לפי הדבר בכוחות ובהיפוכי כוחות ואין שום סתירה. כי פעם מחייב הדבר להתנהג בגאוה ופעם בשפלות, פעם באכזריות ופעם ברחמנות, פעם בפזרנות ופעם בקמצנות, פעם בהצנע ופעם בפרסום, פעם ללמוד חדשות, ופעם לשמור הישנות, פעם לדבר קרוב אל הנטי׳, ופעם רחוק מהנטי׳, פעם עם חדשים, ופעם עם ישנים, פעם עם מי שרוצה ופעם עם מי שנגד רצונו, פעם עבודה רוחנית ופעם עבודה גשמית פעם לדבר ופעם לשתוק, הכל לפי התועלת שהדבר מחייב, ואז דוגמתו כמו אופן עגלה שהיא עגולה סביב ואין שליבה אחת יוצא חוץ לשורת האופן. כי אם הי׳ שליבה אחת יוצאת חוץ לשורת האופן, לא הי האופן מתגלגל, כי השליבה הקיצונה מעכבת התנועה. כן ממש המתנהג לפי דעתו, אז תמיד נכשל במדה הקיצונה שבו, ואין לו דרך על איזה מצב ישאר. אבל מי שמוסר עצמו לרבים, כמו רבי פרידא ובמסירת נפש, אז הרבים מוציאים שלימותו מכח אל הפועל בישרות ובמדה גדולה וקטנה, הכל לפי טובת הענין, כמו רבי פרידא שמסר סבלנותו לפי כשרון התלמיד, וכאשר יזדמן תלמיד שיש לו תפיסה קשה, אז הוציא לו תלמידו סבלנותו מכח אל הפועל, עד שמונה מאות פעמים. וזהו הדרך הנרצה בהשתמשות המדות, שיביט על הדבר ולא על עצמו, ויעשה ברבים במקום ששם נגד נטיתו כמו שעושה במקום שיש לו נטי׳. ובזה סר השאלה השמינית, כי אדרבה, עבודת הרבים מיישרת את עבודת עצמו ונותן לו דרך להבין ולהסביר, לסבול ולישא כמו שהתורה דורשת ממנו.