מאמר מזכה הרבים ב׳

א

איתא במחז״ל, כי הוו מינצי רבי חנינא ורבי חייא אמר לו רבי חנינא לרבי חייא בהדי דידי קא מינצית, ח״ו אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לה בפלפולי. א״ל רבי חייא לרבי חנינא בהדי דידי קא מינצת דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא, וגדלינא נשבי, וציידנא טבי, ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא, וכתבנא חמשה חומשי וסליקנא למתא, ומקרינא חמשה ינוקי חמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרא, ואמרנא להו, עד דהדרנא ואתינא, אקרו אהדדי, ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה לא תשתכח מישראל, והיינו אמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, עכ״ל (בבא מציעא פ״ה, ע״ב).

ב

אם נתבונן על עיקר גדלות מעשיו נמצא שהיתה בזה אשר הפקיר עצמו לעבודת הרבים, לבקש רק תועלת הרבים וטובת הרבים ולא הי׳ שום נוגע עם עצמו, כי מצד עצמו הי׳ יפה לו להיות גם עבד למבקשי השלימות, וכמו שמש לרבים, וכל מגמתו הי׳ רק לכוון במעשיו שיהיו מעשים נצחיים בעוה״ז, אשר על כן לא הי׳ די לו להשפיע ביכלתו לבד, אלא עיקר מעשיו הי׳ לעשות חינוך של עובדים אשר גם בלעדו יעשו ויביאו תועלת בכל מקום שהם, במה שסדר שיהיו ״אתנו אהדדי״, אשר עי״ז בא כל אחד לחינוך להיות מגמתו להביא תועלת ודוגמתו, כמו רופא של מלך אשר כל תעודתו ומגמתו לעשות כל הזהירות שלא יבוא לידי מחלה, ע״י שמסדר להם ההנהגות המועילות לבריאות, וע״י שמחנך כל בני החצר שיכירו ענין המחלה וענין השמירה, כן הי׳ כל כוונת רבי חייא לראות את הנולד ולעשות עובדות כאלה שלא יבא לידי מחלה, לידי שכחת התורה ח״ו, ע״י שסדר מקודם חינוך של עובדים, שיכולים לעמוד בפרץ ולהרביץ תורה ויראה בכל מקום שהם, ע״י אמצעים של התאחדות חברים, אשר כל בן תורה שבא ללמוד יכנוס כמו אל מכונה גדולה הפועלת בקרוב להחליף השקפתו, ואשר ירצה גם הוא להיות מסוג המחונכים להביא תועלת.

ג

ואם נתבונן במעשיו מה שסדר שיהיו ״אתנו אהדדי״ יש בזה יסוד גדול לקיום הרבים. כי כל הקרירות בעבודת הרבים בא ע״י מה שנמצא איזה עקשנים העומדים על מדותיהם בהשקפה אחרת ומקררין לכל מי שפוגש עמהם. וכמה גדולים ״מעשה חייא״ אשר סדר וחינך אותם שיהא כולם בהשקפה אחת, אשר כל שיחתם והגיונם יהיו רק ״אתנו אהדדי״, והי׳ ה״אהדדי״ הסבה שנתנה הרוח חיים בה״אתנו״ שילכו מעלה מעלה, והיו כלם מצד אחד מתלמדים זה מזה, ומצד השני משפיעים זה על זה. לכן נצמח מזה תועלת עצום לכוונתו לחנך עובדים. ולכן אמר בתקיפות ״אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל״.

ד

ואם נסתכל עוד יותר נתפעל, הלא רבי חייא שהי׳ מסדר הברייתות, יסודי הש״ס, מסר כל יכלתו לעשות חינוך של מחונכים בעבודת הרבים מאלה שהתחילו עכשיו ליכנס בכרם ד׳ זו ד׳ אמות של הלכה ויראת שמים, בע״כ שמצא כי גם אלה צריכים להתחנך להיות עובדים. ועוד שנית, כי ע״י ״אתנו אהדדי״ באו לכלל ראוי לדבר זה, עד שמצא בעובדות האלה שיש בהן קיום התורה והיראה, וקיום הכלל והפרט. וכל זה השיג רק מפני שהי׳ כוונתו רצוי להביט רק על תועלת הרבים, אעפ״י שהי׳ הדבר הזה לחידוש, מ״מ עמד חזק על זה, מפני שהי׳ לו הבטה רחוקה על העתיד וראה כי מזה יצמח תורה ויראה בכל מקום. והי׳ יפה לו כמו כן לסבול כל מיני סבלנות, כמו שאמרו זרענא כיתנא וכו׳, הכל לטובת הרבים. כן צריך כל מחונך ועובד להתלמד שיהי׳ יפה לו להיות עבד לרבים, ושמש למבקשי השלימות ולא יביט כי אם על התועלת בלבד. כי במדה זו כמה שיכול להפקיר מכבודו וממצבו בעד הרבים, במדה זו יצליח בכל אשר יפנה. ואמר הכ׳ ״חנוך לנער ע״פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (משלי כ״ב:ו׳), ממנה—מן החינוך. ואיזהו חינוך? שיכול להתקיים גם בימי זקנותו, הוי אומר זו חינוך של עבודת הרבים, דהיינו שירצה רק טובת הדבר. וכתב הגר״א שיש חינוך במדרגת הלשמה, וע״ז אמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, שרצה רק טובת הרבים. וע״כ הצליח במעשיו שלא תשתכח תורה מישראל ע״י שהעמיד חינוך של מחנכים בעבודת הרבים לפי מדרגתם שיהיו עובדים כל ימי חייהם. ובזה סר השאלה הראשונה אם יש חינוך להתחנך בעבודת הרבים, הלא רבי חייא עשה כן וחינך צעירים לאתני אהדדי והצליח במעשיו.