מאמר מזכה הרבים ה׳

א

ועל השאלה אם יש אחד שיכול לפטור את עצמו מלעבוד עבודת הרבים אם לאו, יש בזה שני אופנים. כי עבודת הרבים נחלק לשתי מדרגות.

ב

א) יש דרך להחזיר לבות בני אדם אל התורה ע״י פלפולא חריפא, והעמקה נפלאה והבנה ישרה, אשר לב בעלי שכל נמשכים אחריהם. והחיוב הזה מוטל על גדולי וגאוני הדור. וע״ז אמר רבי חנינא בהדי דידי קא מינצת ח״ו אי משתכח תורה מישראל מהדרנא בפלפולא. ומזה יכולים הרבה לפטור עצמם מחיוב זה, כי לא רבים יחכמו.

ג

ב) ויש דרך שני לעבוד בעבודת הרבים ע״י דיבוק חברים, כמו שסדר רבי חייא שיהא ״אקרי אהדדי ואתני אהדדי״, ולעשות על יסודות כאלה ישיבות וקיבוצים בכל מקום, הן בכרך והן בעיר והן בכפר לסבב כל הדור הצעיר תחת דגל התורה והיראה בכל מקום, והחיוב הזה מוטל על כל אחד ואחד, כי כל אחד יכול לסייע בהקמת התורה. זה יכול להגיד שיעורים, וזה יכול לעשות וועדים, וזה יכול להמשיך ולקרב, וזה יכול לעסוק בגשמיות, וזה יכול, לנסוע לקבץ נערים בהסביבה, וזה יכול לסדר להם אכסנאות ודרישתם הפרטיות, וזה יכול לנהל ת״ת וכדומה.

ד

וע״ז אמר הכ׳ ארור אשר לא יקום את דברי התו׳ הזאת, ופחז״ל והי׳ ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי הוא בכלל ארור (ירושלמי סוטה פ״ד ה״ד), והדבר מובן, כי הקללה אינה סובבת על מי שאינו מהדר בפלפולא, כי מזה יכול ליפטר ולומר כי אין זה בידו, אלא הקללה סובבת על מי שאין מסייע על דרך השני של דיבוק חברים שזה יש בידו, כי בכל עיר ועיר יכולים לעשות חברות של שמירת שבת ותיקון מקוואות, וכן בכל דבר ודבר שנוגע לחיזוק הדת. וצריך כל אחד לפחד אולי הוא עומד תחת הקללה לפי שאינו עושה מה שבידו לעשות או כדבעי למיעבד לא עבד.

ה

ע״כ צריך האדם לקום מתרדמתו וירגיש כי אם יקצר בעבודה זו אז ח״ו יקצר את חייו, כי התורה צווחת ״ארור אשר לא יקים״, וע״ז אמר רבי חייא בהדי דידי קא מינצית אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל וכ׳ וצריך האדם לילך בעקבותיו לעשות כל מה שנחוץ לרבים ואז יתנחם בכפלים, שיזכה ויראה בהרמת קרן התורה והיראה ויציל את עצמו מן הקללה.