לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) נ׳

א

וזכורני שאינו מקצר שער ראשו והפיאות, אבל היה מגלח העורף בתער עד למעלה מן האזנים, וכן היה מגלח הגאון מהר"י וויילא זצ"ל העורף שלו.

ב

וזכורני כשהיה תלוש ל"ע, כשהיה מיטתו בזה המקום נתן אמתלא וא"ל עשה מיטתי במקום אחר. וכן לפעמים נסע מניאושטט למרפורק שאינו ידוע לעולם למה. וכן לפעמים היה קובע דירתו לבית אחר שנה אחת או יותר, ואח"כ היה קובע דירתו לבית ראשון ועדיין אינו ידוע לי טעמו. רק מה"ר קלמן יצ"ו א"ל פ"א כמדומה לי שכל כוונותיו לצער את עצמו בשביל תשובה.

ג

וזכורני שפ"א בא כומר אחד לעירו והיה דורש לגוים, ואמר בדרשה שלו שרוצה לעשות דברים תמוהים. והגיעו הדברים אל הגאון מהר"י זצ"ל, ואמר הגאון זצ"ל אם הולך הכומר בתוך האש בלא ערמה ומרמה וניצל הוא רוצה לילך אחריו, בע"מ שיבטיחו הקיסר יר"ה שלא יעשו הגוים שום כח ושקר, אבל היה בטל הדבר ש"ל והכומר הלך לדרכו.

ד

ועשה מעשה כמו שכת' הסמ"ק¹ סי' קנ"ז. נהגו העולם הקומפירא מברך להכניסו כשאין האב בעירו. וכן מצאתי בי"ד בסי' רס"ה וז"ל: ונוהגין בכל המקומות שיברך אותה מי שתופש הנער וכו'. מעשה באשה שילדה זכר אחר שהלכו העם מבהכ"נ בע"ש ועדיין זרחה השמש, וצוה לימול ביום ו' אח"כ, ואין חילוק אם האשה קבלה עליה שבת אם לא. ואמר מה"ר אהרן זצק"ל [נתן] טעם לדבר זה, הספק בא מן השמים ואינו תולה בבני אדם.² עי' הגמיי"מ פ"א מה' מילה סי' ח' וביו"ד סי' רס"ב. [כאן התחלתי באדר השני י"ח בו רל"ג]. שלומך יסג' לחד' אהו' שא' החבר כ' יעקב יצ"ו, [ר' יעקב בן מה"ר מיישטרלן זצ"ל]. אשר שאלתני על שני מוהלים בתינוק, אחד מל ואחד עושה פריעה, מי יברך [ברכת] אשר קדש ידיד כו'. נראה דאין קפידא ושפיר דמי שהמוהל יברך על המילה והעושה פריעה יברך אשר קדש ידיד כו', ברוב עם הדרת מלך³ עי' טו"ז סי' רס"ה סק"ו ובשו"ת בשמים ראש סי' ל"ח. כדאיתא במרדכי,⁴ סוף מגילה סי' תתל"ג. לעניין מצות הוצאה והכנסה והושט' המעילים לס"ת. גדול מזו כת' א"ז פ"ב⁵ ה' מגילה סי' שע"ט. דראובן יברך לפני ולאחרי המגילה ושמעון יקרא אותה. וא"כ כ"ש העושה פריעה דקעביד פלגיה דמצוה דראוי לברך. וקצת משמע מלשון התלמוד דאין קפידא מאן דהוא יברך אשר קדש, דקאמר⁶ שבת קל"ז ע"ב. המברך אומר אשר קדש ידיד כו' ולא פי' מי הוא המברך, אלא רוצה לאמר מאן דהוא המברך אומר זה הנוסח, לא ידענא אי דעת' נמי לדקדק הכי כי לא פרשת' דבריך. ואשר חלקת לאיסור ולהת' בשני מוהלים בשבת הצד להתיר משום דהוי כשני' שעשאוה⁷ וכ"כ בשו"ת רמ"א סי' ע"ו. טעות הוא זה. וכי בשביל שעשה חבורה גם לצורך חבירו לא ליהוי כיחיד העושה, דא"כ המוציא או המכניס אוכלים לו ולחבירו לאכול הוי נמי כשנים שעשאוה. והצד לאיסור משום דהעושה החבורה אינו מקיים המצוה דמל ולא פרע כאלו לא מל, והבאת' ראיה מההיא⁸ שבת קל"ג ע"ב. דמהלקטים את המילה כו' דשרי. נרא' דאין להביא ראייה מהתם אלא דאינו חייב כרת אומן דעבד פלגא כדפרש"י התם משום דהתחיל ברשות, אבל מ"מ איכא למימר איסור' מיהא איכא,⁹ וכן העלה בב"י סוף סי' רס"ו. אמנם נראה דלא דמי נידון דידן לההיא דמהלקטים, דרש"י [פירש] דהיינו ציצין המעכבים את המילה וא"כ אפילו מילה גופה לא עביד כהלכתה, אבל המל כהלכתה אע"ג דלא פרע מ"מ מצוה אחת שלימה קא עביד כדאמרי' בפ' הערל¹⁰0 יבמות ע"א ע"ב. דא"ר לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ש"מ דמצוה שלימה מקרי. ונהי דאחר דנתנה תורה בעינ' נמי פריעה מ"מ דמיא ממש לעושה קרבן פסח בי"ד שחל להיות בשבת דילפינ' מבמועדו דעשייתו דוחה שבת כמו מצות מילה. והפסח נשחט ע"י הבעלים ישראל אפי' בשבת כדמוכח בפ' אלו דברים¹¹1 פסחים ס"ו ע"א. ואע"ג דכל זמן שלא קבלו הכהנים את דמו וזרקו לא נעשה ולא כלום, אלא משום דהשוחט קעביד מצוה שלימה בפני עצמו שפיר דמי.¹²2 ועי' בפתחי תשובה שם סי' רס"ו ס"ק י"ג ובשו"ת ח"ס ח"ו סי' צ"ט ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' ז' ובשו"ת מחנה חיים ח"ג סי' כ"ז.