לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) נ״א

א

[כתב] ולאהו' עמי' מהר"י אוברניק שי', תאמ' מצדי שז"ל האגודה בפ' ר"א דמילה:¹ סי' קס"ח. מל ולא פרע כאלו לא מל כל [וכל] כה"ג או האיך שהוא שצריך למול פעם אחרת צריך לברך פעם אחרת לפניה ולאחריה אשר קדש ידיד² ושם הגירסא אשר קדשנו ולא יאמר וכו'. ולא יאמר קיים את הילד עכ"ל. וידקדק על לשון כל כה"ג וג"כ יעיין שמתחיל הגמ' מל ולא פרע כאלו לא מל, ותו אין להאריך רק ש"י כח' וכח' אוה' ועמי' יודא מינץ.

ב

ואודיעך מר שאשה אחת בכאן הניחה סם לילד על העטרה ואכל עור הפריעה ואי' צריך הילד שום תיקון עוד. אבל מה שכת' מר מהאגודה פ' ר"א דמילה אינו מספיק כ"כ למהר"ר יודא אוברניק יצ"ו, כי אומר שמשמע דוקא היכא שצריך למול פעם אחרת פי' לחתוך בשר כגון קטן המסורבל ואינו נראה מהול כשהוא מתקשה. ולכך אמ' האגודה כל כה"ג שצריך לימול פעם שנית ואמר שמשמע הלשון כאלו לא מל אבל פרע, נאום תלמידך יוזלן.

ג

אשאל בקצרה ממו' אדנ' כמדומה שמקובלני מכ"ת שהמל בנו הראשון אע"פ שאינו בכור מברך שהחיינו כר' אבי"ה¹ בהגמיי"מ ה' מילה פ"ג סי' ד'. כי יש שאמרו פה שאין המנהג כך, וגם אמר מה"ר אהרן שי' [הוא מה"ר אהרן פפנהיים יצ"ו], שלא נהגו כך בריגנשפורק. ותמיהני כי ראבי"ה דן לפני אביו ולפני כל הישיבה והודו לו ועשו כך ומעשה רב. והדעת נוטה שמברך אותה אחר להכניסו, אך בפני' במיימוני משמע קצת שמברך אות' אחר אשר קדש ידיד מבטן כו'.

ד

[כת' מה"ר יודא מורקיל זצ"ל] שלומך יסג' לחד' אהו' שא' עמי' מה"ר יודא ע"ש אחיך שאי' יצ"ו. אשר שאלתני אם יש לברך שהחיינו על מילת בנו הראשון, לא ביארת דבריך יפה על מה שאלת, אם כשאב מל בעצמו או כשאחרים מלים לו, דבזה תולה החילוק. דכן כת' בא"ז בהלכות מילה¹ סי' ק"ז סק"י. כשאחר (מברך) [מל] שאין האב מברך שהחיינו אפי' על בנו בכור. ונראה טעמו משום דעל המצות מברך שהחיינו כמו על נר חנוכה ומגילה ופדיון הבן תדיר' ומצוי' ומילה על בנו הראשון חשיב לה נמי כמו מצוה הבאה מזמן לזמן דאינה כמו פדיון הבן שאינה תדי' ומצוייה, דבהא תליא מילתא כדאיתא בסמ"ג בהלכות ברכו'² עשין סוף סי' כ"ז. ומ"מ נרא' לא"ז דאין ראוי לברך שהחיינו אלא מי שעושה המצוה בעצמו ולא ע"י שלוחו. וכן משמע לשון ראבי"ה דכת' כשהאב מל בעצמו מברך שהחיינו משמע אבל כשאחר מל לא, ונראה דכן ראוי לנהוג. אבל כשהאב בעצמו מל בנו ראשון נראה דיש לנהוג לברך שהחיינו כדברי ראבי"ה ועשה מעשה כך, וכן משמע מלשון א"ז. וטעמי' דרבי' שמחה והרוקח שכת' בהג' במיימוני שאין לברך שהחיינו כלל על המילה קצת רחוקים לסתור דברי ומעשה דר' אבי"ה בשבילם, דכיון דמברך על קיום המצוה כדבארתי לעיל אזלו להו הנך טעמי' ודוק ותשכח. אמנם על בנו שני וכ"ש ג' וד' וה' אין נראה לנהוג ולברך, אבל כשהאב מל בעצמו דבכה"ג לא חשיב אינה תדי' ואינה מצוייה, וכמצוה הבאה מזמן לזמן כדאיתא בסמ"ג. והא דכת' דהמיימוני משמע דיש לברך [שהחיינו] אחר אשר קדש ידיד ר"ל משום דכת' כסדר הזה, נראה די"ל משום דלא פסיק' כתבה לבסוף, והכי תירץ בהג' שם³ בהגמיי"מ שם סי' ג'. תנא דברייתא ע"ש. ואע"ג דכת' המיימוני ברכ' להכניסו קודם אע"ג דלפי מסקנתו נמי לא פסיק', מ"מ יש דיעות דלדידהו פסיק' כדאיתא התם, ובשביל אות' דיעות הקדימה לאותה ברכה. ונראה לברך שהחיינו מיד לאחר שברך אשר קדש ידיד כו', שכבר נגמרה המצוה מכל וכל אין נראה כלל, דלא אשכחן ברכת זמן כה"ג כלל נאום הקטן והצעיר שבישראל.