דברי אמת, דברי אמת על הגמרא, שבת ה׳ א

א

תוס' ד"ה לא מחייב ר' כו'. נראה לרשב"א כו' וההיא דגיטין כו' לא סברה דרב ושמואל כו' הסמיכו' י"ל דבלא דבריהם הי' אפשר לומר פירוש אחר דרבי נמי סבר כר' עקיבא קלוטה כמי שהונחא דמיא כ"א הפירוש לא חייב ר' הוא שנים אלא ברשות היחיד מקורה דאל"כ לא מחייב אלא אחד אהנחה דלא בעינן מקום ד' משא"כ עקירה וכר' עקיבא כ"א ברשות היחיד מקורה מחייב ב' וא"כ הוה ניחא ההיא דגיטין משא"כ לפי דבריהם וטעמייהו הוא משום דזה הוא דוחק דלא מחייב משמע שפטור לגמרי ודו"ק. ועוד י"ל דהנה הלא קשה האיך לא יסבור שם [בהזורק] דברי רב ושמואל [דהכא] הלא יש להם הוכחה לזה כדברי רשב"א ונ"ל דהנה י"ל ע"ז לכאורה דילמא טעמ' הוא דאם הוה אמר כר' עקיבא מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים ה"א דטעמו הוא משום דיליף זורק ממושיט ולא משום קלוטה. וצ"ל דרב ושמואל סברי דגם טעם ר"ע הוא רק משום קלוטה כי אין סברא כלל לילף זורק ממושיט וכמו שאיתא בתוס' לעיל ד"ה דאמרינן קלוטה כו' לתירוץ שני יע"ש וא"כ בלא דבריהם לא הוה קשה אהך דגיטין [ועוד] דבל"ז קשה מדוע קאמר כמאן כר' ולא כר"ע ע"כ טעם דר"ע משום דיליף זורק ממושיט וא"כ לא מוכח דברי רב ושמואל כו' איני זוכר עתה היותר. ומעין זה מצאנו אח"כ בפני יהושע שם בגמ' דתניא אחרים אומרים קשה האיך מתחיל לומר תירוץ על מה שהקשה על רבה ודילמא הנחה הוא דלא בעי וכאן נמי הלא קשה זה וכנ"ל ועיין ע"א מה שתירצנו ע"ז. וי"ל עוד הנה לכאורה מיותר הסיום עקר ממקומו כו' אך הלא הוא פשוט לומר דמיירי שפשט כנפו וקבל דמלא אמר וקבל בידו מנ"ל דבידו מיירי אך דא"כ ליפלוג וליתני בדידה בעמד במקומו וקבל אי בידו או בכנפו. וא"כ מוכח נמי דגם בעקירה לא בעי מקום ד' דא"כ ליפלוג בדידה בעקר מידו. ומקשה דילמא זה הוא דבר פשוט ולא לאשמועינן כלל לרבותא:

ב

שם בתוס' ד"ה כאן למטה מי'. נ"ל הסמיכו' דבלא דבריהם ה"א דיש כרמלית בכלים וא"כ הוה מוכח למקשן דמיירי כאן נמי למעלה מי' משא"כ לפי דבריהם ובלא רש"י הי' אפשר לומר שם דף ח' פחות מכאן קאי ארוחב וגובה שאין רחב ד' ולא גובה י' דזה לא הוי כרמלית:

ג

שם בגמ' אמר ר' יוחנן עמד במקומו וקבל כו'. י"ל למה [לי] הרישא הא ממילא מוכח דחייב מסיפא דאל"כ לומר עמד וקבל פטור אלא ע"כ דחייב וכן על הברייתא קשה אך על הברייתא תירץ ר"ז שיחי' [לא ידעתי אם הר"ת ר"ז הוא רבי זושא או שם אחר] דה"א הטעם הוא משום דלא אחשבה לידי' ע"כ קמ"ל דל"כ הוא דא"כ בעמד גופ' ליפלוג אלא משא"כ על ר' יוחנן קשה הא אשמעינן זה כבר דאפי' בלא אחשבה לידי' ונ"ל הא י"ל לישני לעיל חדא מכלל חבירת' מוכח כדרך הגמרא אמת שאפשר לומר בשני אמוראין לא שייך לתרץ כן. ונ"ל דלא אפשר לתרץ כן משום המימרא שלישית כנ"ל דקשה הרישא למה אלא כנ"ל וא"כ מוכח מכלל מימרא זו המימרא שני' ודו"ק. כי בזה הכל מתורץ:

ד

שם בתוס' ד"ה כשני בני אדם דמי פי' כי היכא כו' פטור הראשון. לכאורה אינו מובן מותר לשון הראשון דהא האיבעיא הי' משום שני כוחות אפשר כשני בני אדם דמי' גם משני ניחא ואי לא הוה גרסי שתי כוחות הוה ניחא. ונ"ל דהא מטעם שתי כוחות לחוד לא הוה צריך להאיבעיא בדרך רחוק עקר ממקומו וקבל כ"א שרץ ודחה להלאה בדרך הזריקה להיות כמו שתים שעשאוהו ע"כ מפרשו כן דבזה ודאי הוה מחייב דהלא אדם אחד הוא כ"א משום דפטור הראשון דלא הוי הנחה ודו"ק: