גבורת אנשים מ״ה

א

וא"כ כיון דדעת הרמב"ם דבמורד ממזונות לחוד לא כייפינן (והיינו דאין כופין כלל דלהרמב"ם אין חילוק בין יוציא לכופין אלא אפילו היכא דאתמר יוציא כופין וכמ"ש הרב המגיד בשמו והבאתיו לעיל סי' ל"ב) א"כ ה"ה במורד מתשמיש לחוד או בטענת גבורת אנשים. וכן נ"ל להוכיח עוד מדברי הרמב"ם שכתב בפי"ד מהלכות אישות המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפים לה על כתובתה כו' וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב עכ"ל. ומדלא כתב שהרשות בידה אם תרצה שיגרשנה יגרשנה מיד משמע דס"ל דכיון דקי"ל באיני זן ואיני מפרנס אין כופין להוציא ה"ה באיני משמש. ואף על פי שהרב המגיד שם כתב על דברי הרמב"ם וז"ל וכתב רבינו כל זמן שתרצה היא לישב לפי שאם לא רצתה כופין לגרשה כיון שאינו רוצה להיות עמה עכ"ל.

ב

לפענ"ד אין זה מוכרח בדברי הרמב"ם ומ"ש הרמב"ם כל זמן שתרצה היא לישב היינו לאפוקי אם היא רוצה שיכפוהו לשמש דאז ודאי כייפינן ליה בכל מה דאפשר ואין מוסיפין לה. ואולי גם כוונת הרב המגיד כן ומ"ש כופין לגרשה היינו שכופין אותו לשמש או לגרש ואין זה נקרא כפיה על הגט וכמו שכתבתי לקמן סי' מ"ח בשם הרא"ש והריב"ש. ועוד דאפילו יהיה דעת הרמב"ם כן מ"מ י"ל דאיהו לטעמיה אזיל דס"ל דכל היכא דאתמר יוציא היינו כפיה וכמ"ש הרב המגיד שם בשמו והבאתיו לעיל סי' ל"ב וא"כ כיון דתנן גבי מדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא א"כ פשיטא דהוא הדין מורד. וא"כ צריך לומר דיש חילוק בין מורד ממזונות למורד מתשמיש וטעמא דבשלמא במזונות י"ל טעמא דשמואל עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון משא"כ בתשמיש דאשה בושה בכל פעם לבוא לב"ד לתבוע עניני תשמיש. אי נמי דבמזונות יכולים לכפותו שיתן לה צרכי מזונה בפעם אחת על איזה זמן הרבה שלא תצטרך לתובעו עוד איזה זמן וזה לא שייך בתשמיש. אבל כל זה אינו נראה עיקר. והעיקר נ"ל דהרמב"ם ס"ל דגם במורד מתשמיש אין כופין לשמואל.