שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ה: חייב כל אדם ללמד לבנו ולהעמיד תלמידים. ובו כ"ב סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

חייב כל אדם ללמד לבנו ולהעמיד תלמידים. ובו כ"ב סעיפים:
מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה ואם לא למדו אביו חייב ללמד לעצמו (וע"ל סי' רמ"ג סעיף ו'):

ב

היה הוא צריך ללמוד ויש לו בן ללמוד ואין ידו משגת להספיק לשניהם אם שניהם שוים הוא קודם לבנו ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמד יותר ממנו בנו קודמו ואף על פי כן לא יבטל הוא:

ג

כשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא לבן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים שגם הם נקראים בנים אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו:

ד

חייב להשכיר מלמד לבנו ללמדו אבל לבן חבירו אינו חייב להשכיר: הגה והיו כופין ליה לשכור לבנו מלמד ואם אינו בעיר ויש לו נכסים אם אפשר לאודועי ליה מודיעים ליה ואם לאו יורדים לנכסיו ושוכרים מלמד לבנו (הגהות מיימוני פ"א דת"ת בשם הר"מ):

ה

מאימתי מתחיל ללמד לבנו משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו תורה צוה לנו וגו' ופסוק ראשון מפרשת שמע ואח"כ מלמדו מעט מעט עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות:

ו

היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר חייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה ואינו חייב ללמדו בשכר משנה וגמרא והני מילי דלא אפשר דדחיקא ליה שעתא אבל אם אפשר ליה מצוה לאגמוריה משנה וגמרא הלכות ואגדות:

ז

מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות ואם לא הושיבו מחריבין העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן (ועיין בחושן המשפט סימן קס"ג סעיף ג'):

ח

מכניסים התינוקות להתלמד בן חמש שנים שלימות ובפחות מכאן אין מכניסין אותן ואם הוא כחוש מכניסין אותו בן ו' שנים שלימות: הגה ומ"מ מיד שיהיה בן ג' שנים שלימות מלמדין אותו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה (הרב אברבנאל בפירוש לאבות):

ט

אפילו תינוק שאינו מבין לקרות לא יסלקוהו משם אלא ישב עם האחרים אולי יבין:

י

לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה:

יא

יושב ומלמדם כל היום וקצת מהלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה:

יב

לא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערב שבת וערב יום טוב בסוף היום:

יג

אין מבטלין התינוקות אפי' לבנין בית המקדש:

יד

אין קורין לתינוקות בשבת מתחלה מה שלא למדו משום טורח שבת אבל מה שקראו פעם אחת שונים אותו להם בשבת:

טו

כ"ה תינוקות מספיק להם מלמד אחד היו יותר על כ"ה עד מ' מושיבין אחר לסייעו בלימודם: הגה ואפי' שכרו הקהל מלמד לכל תינוקות סתם הוא מושיב אחר לסייע בעדו והם יתנו לו שכרו (נ"י פ' לא יחפור) וי"א דאם אין בעיר כ"ה תינוקות אין בני העיר חייבים לשכור להם מלמד (הגהות מיי' פ"ב דת"ת ותוס' ור' ירוחם) וי"א דאפי' בפחות מזה חייבים (שם בנ"י) היו יותר מארבעים מעמידים שנים:

טז

מוליכים הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק במה דברים אמורים כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק ביניהם אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו באותה העיר אין מוליכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא שאינו ראוי ליפול מהרה:

יז

מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא או שעושה מלאכה אחרת עמהם או שמתרשל בתלמודו הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה לפיכך אין להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרוא ולדקדק: הגה ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי שלא יהיה עצל ביום ללמוד וכן לא יתענה או לעצור במאכל ומשתה או לאכול ולשתות יותר מדאי כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין ליה (מרדכי פ' האומנין מהירושלמי) ושאר דיני מלמד עיין בחושן המשפט סי' של"ד ושל"ה:

יח

אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות ובא אחר טוב ממנו מסלקין הראשון מפני השני:

יט

אם יש כאן שני מלמדים האחד קורא הרבה ואין מדקדק עמהם להבינם על נכון ואחד אינו קורא כל כך אלא שמדקדק עמהם להבינם לוקחין אותו שמדקדק יותר:

כ

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמותיהם מביאות בניהם ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו:

כא

לא תלמד אשה תינוקות מפני אביהם שמביאים בניהם:

כב

אחד מבני החצר או מבני מבוי שביקש ליעשות מלמד תינוקות אין שכניו יכולים למחות בידו וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה אין יכולים למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: הגה רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה אפי' הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך (מהרי"ו סי' קנ"א ומהרא"י בפסקיו סי' קנ"ח ע"ש תשו' הגדולים) אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקידושין וליטול השכר הבא מהם הואיל והוא פרס הרב הדר שם אבל מותר לעשות החופה ולתת השכר לרב הקבוע וכן מותר לו לדון בין שני בעלי דינין שבעיר הבאים לפניו לדון דדלמא הרב שבעיר אין ממוצע להם אבל אין לו להורות איסור והיתר או לדרוש לנהוג שררה באתריה דחבריה (מהרי"ק שורש ק"ע ומהר"ד בתשובה כ"ב) מי שהוחזק לרב בעיר אפי' החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו אע"פ שבא לשם אחר גדול ממנו (ריב"ש סימן רע"א) אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת (רמב"ם פ"א מהלכות מלכים) ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו הרשות בידם (כל בו) אבל כל שקבלו הקהל עליהם וכל שכן אם עשו ברצון השררה אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו (שם בריב"ש):

א

יבטל. פי' שלא ילמוד הכל עם בנו אלא קצת עם עצמו. ט"ז:

ב

לבנו. כתב בכסף משנה וז"ל ואפשר דגם לבן בנו חייב להשכיר מלמד וה"ה לבן בן בנו אבל הא מספקא לי אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לחבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת ליכא למימר הכי עכ"ל ולי נראה דקודם לבן חבירו. ש"ך:

ג

לנכסיו. וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"ו לענין ב"ח:

ד

שבעה. היינו בכחוש לגמרי אבל בכחוש קצת מכניסין אותו כבן ו' שלימות כדלקמן ס"ח. ש"ך:

ה

שבכתב. כתב הש"ך משמע כל תנ"ך וכ"כ הב"ח וכ' דשלא כדין נוהגים העולם שלא ללמד את בניהם תנ"ך כו' ע"ש ואני אומר מנהגן של ישראל תורה הוא שהרי כתבו התוס' בקידושין ספ"ק וגם שאר פוסקים שאנן סומכין אהא דאמרינן ש"ס בבלי שבלול במקרא ומשנה וש"ס אלמא דמש"ה אינו חייב לשלש את שנותיו במקרא ואינו חייב ללמד את בנו מקרא כיון שלמדו ש"ס וכ"מ מדברי הטור ומדברי הרב לקמן סי' רמ"ו ס"ד עכ"ל:

ו

אפשר. וכל פרנסותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת שאם מוסיף מוסיפין לו. ש"ס ביצה:

ז

בחוה"מ. שם בסוף הסעיף וכתב הרב שכר המלמד היאך נגבה:

ח

התינוקות. כתב הכל בו מתחילין לתינוקות מספר ויקרא לפי שאמר הקב"ה יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות וכן נהגו עכשיו:

ט

לסייעו. הרא"ש והטור פירשו דעד מ' א"צ אחר לסייע וממ' עד נ' צריך אחר לסייע ונ' צריך ב' מלמדים ונראה שהולכין בזה אחר המלמד ואחר הנערים ואם הם לומדים מעט או הרבה והכל לפי הענין ש"ך:

י

אשה. כתב הט"ז ומשמע דלא מהני כאן יש לה בעל בעיר דאין דרך נשים בכך לילך לבעליהן לתבוע לתשמיש כמו דאמרינן גבי איש הלכך צריך דוקא שבעלה ידור עמה באותו בית עכ"ל:

יא

אחר. אפי' חכם הראשון זקן ממנו. כ"מ בפסקי מהרא"י:

יב

פרנסת. כגון בשכר חופות וקידושין וכן כתב בפסקי מהרא"י וז"ל ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס מגטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונישואין וכה"ג על קבלת פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן והיאך נחזיק אותו כולו האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם ע"כ ומשמע דפרס שהוא בהיתר ברור אין לו להאחר לקפח מיהו כל זה מדינא אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה עכ"ל הש"ך:

א

מסקנת הגמרא קידושין דף כ"ט ע"ב:

ב

ברייתא שם:

ג

שם בברייתא וכרבי יהודה:

ד

רמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת:

ה

ברייתא שם דף ל' ע"א ומימרא דרבי יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני ויליף לה מקראי וכו' שם:

ו

רמב"ם שם:

ז

ג"ז שם מברייתא דמלמדו מקרא ואין מלמדו משנה וכפי' רש"י שם ומשמע ליה בשכר כיון דמותר ליטול שכר על המקרא כדאיתא בנדרים דף ל"ו ע"א וכתב מהרש"ל וה"ה לבן בנו:

ח

ברייתא סוכה דף מ"ב ע"א:
(°) ע"ל סעיף ח':

ט

לשון הרמב"ם שם מהא דציינתי לעיל בסעיף ד':

י

טור בשם הרמ"ה:
(°) נלע"ד פסקי הלכות שידע לפסוק כמי מהם:

יא

מתקנת יהושע בן גמלא ואילך וכו' ב"ב דף כ"א ע"א:

יב

מימרא דר"ל משום רבי יהודה נשיאה שבת דף קי"ט ע"א:

יג

טור וכיוצא בזה כתב הרמב"ם שם בפ"ב כדי לקיים הב' לשונות דאמרי לה מחרימין ואמרי ליה מחריבין:

יד

ב"י ממשנה ספ"ה דאבות ומה שאמר שם בב"ב דף כ"א ע"א ומכניסין אותן כבן שש וכבן שבע וכ"כ הרמב"ם שם וחילק בין כחוש לבריא וכמו שכתבו התוספות שם ומפרש הב"י לדעת הרמב"ם דבר שית היינו בר חמש שנכנ' בשנת שש וכו':

טו

מימרא דרב שמואל בר שילת שם:

טז

גם זו שם:

יז

הרמב"ם שם רפ"ב:

יח

שם ולא כתב בכ"מ ולא בב"י מוצא דין זה ונלע"ד נראה מברייתא אמרו עליו על ר"ע וכו' פסחים דף ק"ט ע"א ע"ש דמשמע שר"ע החמיר בזה ושאר חכמים עשו כן בכל ערב יו"ט וע"ש וכתב הב"י ומדבריו נרא' שביו"ט ג"כ מבטלין ובנוסחאו' שלפנינו יש כן בדברי הרמב"ם ונלע"ד שלא היה גירסת הב"י והטור כן:

יט

מימרא דר"ל משום ר' יהודה נשיאה שבת דף קי"ט ע"ב:

כ

ברייתא נדרים דף ל"ז ע"א וכפי' הר"ן שם:

כא

מימרא דרבא ב"ב דכ"א ע"ב וכפי' הרמב"ם שם בפ"ב ומה דאיתא שם ואי איכא ארבעין וכו' היינו אפילו אי איכא מ' סגי בריש דוכנא וכו' וכן מאי דאמר ואי איכא חמשין מותבינן תרי היינו לומ' עד חמשין סגי להו בתרי וכן פי' הנ"י פרק לא יחפור בשם הר"י ז"ל:

כב

מימרא דרבא שם:

כג

רמב"ם שם בפ"ב מהא דשקל יואב ספסירה למקטל לההוא מלמד דאקריי' לתלמידיו תמחה את זכר עמלק (בקמ"ץ) דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה שם ע"ב:

כד

כרב דימי דקנאת סופרים תרבה חכמה שם ע"א:

כה

ג"ז כרב דימי דשבשתא כיון דעל על שם:

כו

משנה קידושין דפ"ב ע"א:

כז

רמב"ם בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה וכרבי אליעזר שם וכדמפרש שם בגמרא ובירושלמי משום דאבעיא לן בגמרא אליביה:

כח

שם במשנה:

כט

עשנה ב"ב דף כ' ע"ב כדמפרש שם בגמ' ריש דף כ"א:

ל

מימרא דרב יוסף שם ע"ב:

א

ואם בנו כו'. כר"י דרב אחא ב"י עבד עובדא כוותיה שם.. הרא"ש שם:

ב

ואעפ"כ כו'. שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמוד עצמו כנ"ל ס"א. רמב"ם:

ג

כשם כו'. כשמואל וכמש"ש הוא דאמר כו':

ד

ולא לבן כו'. ספרי ושננתם לבניך אלו תלמידים וכן אתה מוצא בכ"מ שהתלמידים קרויים בנים כו':

ה

(ליקוט) אלא מצוה כו'. עבה"ג ואמרו (תמורה ט"ז א') עשיר ורש נפגשו עשה כו' ואמרו (סנהדרין צ"א ב') כל המונע הלכה כו' ובתד"א פכ"ז ד"א הלא פרס לרעב לחמך ואין רעב אלא הרעב מן ד"ת ואין להם אלא ד"ת שנאמר הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם כו' מכאן אמרו אם יש אדם שהוא מבין בד"ת יפרנס מתורתו ג"כ כדי שתרבה חכמתו לו ומוסיפין לו עליה וכל העושה כן אינו נמנע מן הטובה כו' ע"ש בארוכה ושם באותו הפרק כי תראה ערום וכסיתו כיצד אלא אם ראית אדם שאין בו ד"ת הכניסהו לביתך ולמדהו ק"ש ותפלה ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת וזדזיהו במצות לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצות כו' כמ"ש ואת עירום ועריה כו' ובאדר"נ ובגמ' בהרבה מקומות (ע"ב):

ו

אלא שמצוה כו'. לשון הרמב"ם א"כ למה נצטווה על בנו ועל בן בנו להקדים כו':

ז

חייב כו'. דמש"ש כ"ט א' במילה והיכא דלא מהליה אבוה מחייבא ב"ד כו' לא אמרו כן אצל ללמדו דהא הכל מצווין כנ"ל אלא בשכר קא מיירי וז"ש שם ל' א' למדו מקרא כו' דמשנה אין מלמדין בשכר כמ"ש בנדרים ל"ז א' וערמב"ם וש"ע ס"ו:

ח

וכייפינן כו'. כמ"ש בפ' הכותב (פ"ו) בד"א במל"ת כו':

ט

ואם אינו כו'. כיון שמחויב הוי ככל חוב וכמ"ש בח"מ סי' ק"ו ע"ש:

י

מאימתי כו'. ספ"ג דסוכה ובספרי לדבר בם מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לה"ק ומלמדו תורה כו' שנאמר ולמדתם אותם את בניכם כו':

יא

עד שיהא כו'. ב"ב כ"א א' ועס"ח:

יב

היה מנהג כו'. ר"ל כמש"ו בנדרים ל"ו ל"ז:

יג

חייב כו'. קדושין ל' א' וכמ"ש בס"ד:

יד

תורה כו'. דלא כפירש"י שם חומש לבד ומש"ש תורה זו מקרא ר"ל דל"ת מדרש תורה כמ"ש בפ"ב (מ"ט ב') שם:

טו

וה"מ כו'. כמו שמחוייב עצמו כמ"ש בבכורות כ"ט א':

טז

שאין העולם כו'. שם:

יז

מכניסים כו'. בב"ב שם ופי' ב"י בר שית ובר שבע ר"ל התחלת שש ושבע דל"ת ההיא דאבות בן ה' כו' אבל תוס' שם ובכתובות נ' א' כתבו בע"א ע"ש:

יח

ואם הוא כו'. דז"ש כבר שית כבר כו' וכ"כ תוס' שם וכמ"ש בכתובות שם הא דכחיש כו':

יט

ומ"מ מיד כו'. איני מבין שיחתו דהא מיד שמתחיל לדבר חייב כנ"ל:
(ליקוט) ומ"מ כו'. תנחומא פ' קדושים וערלתם ערלתו וגו' הכתוב מדבר בתינוק שלש שנים יהיה לכם ערלים שא"י לא להשיח ולא לדבר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש שאביו מקדשו לתורה הלולים לה' שמהלל להקב"ה ובשנה החמישית כו' והעיקר כמ"ש בגמ' משעה שמתחיל לדבר כו' (ע"כ):

כ

יושב ומלמדם כו'. כמ"ש בסוף תענית וב"ב קכ"א ב' דמוסיף כו' ולשון תקבריה אמיה לא שייך אלא בתינוקות:

כא

לא יבטלו כו'. כמ"ש בסי"ו:

כב

חוץ כו'. שאז זמן סעודה כמ"ש בריש ברכות:

כג

כ"ה כו'. מפרש הרמב"ם דמ"ש כ"ה כו' דעד כ"ה סגי במלמד אחד ועד ארבעים סגי בריש דוכנא ועד חמשין סגי בתרי ויותר צריך שלשה וכן פי' נ"י בשם ה"ר יונה. אבל הרא"ש כתב דעד ארבעים סגי במלמד אחד ויותר עד חמשים סגי בריש דוכנא וחמשים צריך שנים:

כד

ואפי' כו'. ז"ש ומסייעין כו':

כה

וי"א כו'. תוס' שם ד"ה סך כו' וכשיטתם פי' הרא"ש הנ"ל דמ"ש כ"ה היינו מכאן ואילך עד מ':

כו

וי"א כו'. נ"י וכשיטתו דמ"ש כ"ה היינו עד כ"ה כנ"ל:

כז

מלמד כו'. ב"ב ח' ב' דרב כו':

כח

או שעושה כו' כמ"ש בתוספתא הביאה הרי"ף ורא"ש בפ"ה דב"מ המושיב כו' ועבה"מ סי' קע"ו ס"י וכ"ש במלאכת שמים ועמ"ש למטה:

כט

או שמתרשל כו'. בב"ב כ"א ועתוס' שם ד"ה פיר"ח כו':

ל

ואין למלמד כו'. תוספתא דב"מ הביאה הרי"ף והרא"ש פ"ז דב"מ בפועל ועבח"מ סי' של"ז סי"ט וכן בירושלמי פ"ז דדמאי תני לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכירנה ביום לא יעשה בתוך שלו בלילה וישכיר עצמו ביום לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט במלאכתו של בע"ה ר' יוחנן אזל לחד אתר אשכח ספרא איינם אמר להו מהו כן אמרו ליה ציים א"ל אסור לך ומה אם מלאכתו של ב"ו אסור מלאכתו של הקב"ה לא כ"ש:

לא

וכל המשנה כו'. ב"ב שם ב' וב"מ ק"ט:

לב

אם יש כאן כו'. שם א' וכר"ד דבתראה הוא. רי"ף וש"פ:

לג

מי שאין כו' ואין כו'. עמ"ש בא"ה ס"ס כ"ב:

לד

רב כו'. כנ"ל בש"ע:

לה

אפי' מקפח כו'. עש"ך:

לו

אבל אין להורות כו'. כמ"ש (עירובין צ"ד ב' חולין נ"ג ב') אתריה דשמואל הוה ולא רצה רב להורות שם וכן כמה עובדי:

לז

מי שהוחזק כו'. כמ"ש בירושלמי סוף הוריות אילין דבר פזי ודר' הושעיא הוו עאלין ושאלין בשלמא דנשיאה בכל יום והוו אלין דר' הושעיא עלין קדמוי ונפקין קדמוי אזלין אינון דבר פזי ואתחתנון לנשיאה אתון בעון מיעל קדמוי אתון ושאלין לר' אמי א"ל ר' אמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום ואמרו (ב"מ פ"ד פ"ה) ג' ענוותנים כו' בני בתירה כו' אלמא עניוות גדול יחשב להם ובכתובות פי"ב בירושלמי אמר רבי הכל הייתי עושה חוץ מה שעשו בני בתירה לזקני:

לח

אפי' בנו כו'. כמ"ש בספרי פ' שופטים הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהן עומדין תחתיהן ת"ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ובתוספתא דשקלים שכל הקודם בנחלה קודם לשררה ובלבד שינהג מקום אבותיו וכן בפי"ב דכתובות (ק"ג ב') שמעון בני חכם גמליאל כו' צריכא למימר כו' וז"ש כ"ז כו':

לט

אבל כל כו'. כמ"ש בפ"ד דברכות (כ"ח א') מעלין בקדש כו' מאן דלבש מדא כו' ובפ"ק דסנהדרין (ה' ב') משום כבודו דרבה בר חנא אע"ג שרב גדול ממנו כיון שירד וב"ח קודם לו לבבל:

מ

וכ"ש אם עשו כו'. כמ"ש בסנהדרין שם (א') דהכא שבט כו' ופירש"י שהיה לו הרמנא ממלך פרס לפיכך הוא גדול מהנשיא שבא"י וערש"י בהוריות י"א ב' ד"ה א"ל הרי כו' ועח"מ ספ"ג:

א

ובן בנו לבן חבירו. עש"ך דה"ה בן בתו ועיין בתשובת חכם צבי סוף סי' ע' שכתב בפשיטות דכל הקרוב קרוב קודם כמו שאמרו בענין ממון וקל וחומר הוא:

ב

משנה וגמרא. עי' בתשו' חו"י סי' קכ"ג סדר הלימוד לבן שיצלח בלימודו והרחקה מלמוד חילוקים ועיין בשל"ה דקפ"א שדיבר ג"כ מרורות על לימוד חילוקים ע"ש סדר הלימוד וע' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א בהקדמתו שהאריך מאד בענין זה בנועם לשונו ע"ש. אמרי' בפרק ע"פ דצריך ללמד את בנו בספר מוגה דשבשתא כיון דעל על:

ג

התינוקות. עבה"ט ועיין בספר לוית חן פרשה ויקרא טעם אחר למה מתחילין לו מויקרא ע"ש:

ד

מכת אויב. עיין בשו"ת קרית חנה סי' כ"ב בדין מלמד שהכה לתלמידו ושבר את רגלו חייב בחמשה דברים ומנדין אותו עד שיפייס להנחבל ע"ש:

ה

לא יבטלו. והא דלעיל סימן קע"ט סעיף ב' דנהגו להתחיל ללמוד בר"ח היינו מסכת חדשה:

ו

שלא למדו. נראה קצת דכ"ש שלא ישנה להם דבר ישן מה שלמדו כבר דהא איתא ביומא דף כ"ט מגמר בעתיקי קשה מחדתא [מיהו יש לחלק]:

ז

מה שקראו. עיין בריב"ש סי' ק"מ:

ח

דאפילו בפחות. עיין בתשובת אמונת שמואל סימן כ"ו שהכריע כסברא הראשונה אך כתב דנ"ל דשיעור כ"ה תינוקות לא היה שייך רק בדורות התלמוד משא"כ בדורות הללו שנתמעטו הלבבות וא"א למלמד אחד בסך כ"ה והלואי שיצא ידי חובתו בסך עשרה וכ"ש י"ב פשיטא דהוי בדורותינו ככ"ה בזמן התלמוד ולכן הורה בישוב אחד שהיה בו ששה ב"ב ויש להם כעשרה או י"ב נערים ואינם רוצים לשכור להם מלמד דיכולים לכוף זא"ז ע"ש:

ט

לא יתענה. עיין בש"ת בא"ח סימן תקע"ה שכתב בשם בר"י דאף למי שמחמיר בת"ח שחטא שיתענה כמ"ש האריז"ל ומהרי"ט ח"א סימן ח' מ"מ אין להחמיר במלמדי תינוקות דחשיבי טובא וגם גוזל את הרבים ע"ש:

י

מסלקין הראשון. כתב בספר בני חיי נראה לדקדק מכאן שאף שכבר היה מלמד כשבא אחר שלומד טוב ממנו מסלקין הראשון אבל גבי א' קורא הרבה כו' בסעיף שאח"ז דכתב שלוקחין למי שמדקדק יותר משמע דאם כבר לקחוהו לא מסלקין יתיה ע"ש. ועיין היטב בתשובת רדב"ז החדשות סימן רפ"ה:

יא

מקפח קצת פרנסת הראשון. [עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סימן ר"ל דאין אלו הדברים נאמרים אלא בימיהם שלא קיבלו הרב כפועל אלא כל ת"ח הנהיג בני עירו כו' אבל בזה"ז שמקבלים רב ועוקר דירתו ובא לכאן וקוצבים שכירתו כפועל ובתוך הקצבה היא שכרו מחופות וגטין וכדומה א"כ הוא אינו נוטל פרס שלא כדין כלל אולי הקהלות פעלו און שהטילו פרנסת הרב על אלו היחידים ואין בושה כאן על נטילת פרס זה אם יטלנו בדרך כבוד וכבר זכה זה הרב בכל רווחי דעבידא דאתי בגבולו ואסור לשום אדם לקפח פרנסתו בזה והרי זה כגוזל ממש ע"ש באורך]:

יב

לעשות התופה ולתת. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן פ"ג שכתב דכבר נהגו הרבנים סלסול בעצמם ומצד המנהג אין אחר יכול לסדר אף שיתנו השכר לרב הקבוע וכל זה אם הרב היה שם אבל כיון שהמתינו עד בא השמש ולא בא אין להשגיח על כבוד הרב בזה במקום שהוא עשה שלא כהוגן שלא בא בזמנו וגם לא שלח אחר בחריקו והרב שרוצה לענוש החכם אכסנאי שסידר קדושין אחר שהמתינו עליו ולא בא ראוי הוא לעונש על שרוצה לענוש שלא כדת ע"ש:

יג

ברצון השררה עיין בח"מ סימן ס' וע' באורים ותומים שם שצווח ככרוכיא על הרבנים שעושים בלי רשות הצבור ע"ש:

א

חייב כו' לבנו. כתב מהרש"ל דה"ה לבן בנו ומביאו הפרישה ובכ"מ ריש פרק א' מהלכות ת"ת כתב גם כן ז"ל ואפשר דגם לבן בנו חייב להשכיר לו מלמד והוא הדין לבן בן בנו אבל הא מספקא ליה אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לחבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא עכ"ל. ולי נראה דקודם לבן חבירו:

א

ואם לאו יורדים כו'. וכמו שנתבאר בח"מ סימן ק"ו לענין ב"ח:

א

או כבן שבעה. היינו בכחוש לגמרי אבל בכחוש קצת מכניסין אותו כבן שש שלימות כדלקמן סעיף ח' וכ"כ התוס' ומביאם בית יוסף:

א

שכר כו'. ע"ל סימן רמ"ו סעיף ה':

א

תורה שבכתב כו'. משמע כל תנ"ך וכ"פ הב"ח וכתב דשלא כדין נוהגין העולם שלא ללמד את בניהם תנ"ך כו' ע"ש ואני אומר מנהגן של ישראל תורה היא שהרי כתבו התוס' ספ"ק דקידושין והסמ"ג עשין י"ב בשם ר"ח וכ"כ הגהמ"יי והר"ף בהגהת סמ"ק סימן ק"ה שאנן סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין ש"ס בבלי שבלול במקרא ומשנה וש"ס אלמא דמשום הכי אינו חייב לשלש את שנותיו במקרא ואינו חייב ללמד עם בנו מקרא כיון שלמדו ש"ס וכ"מ בטור לקמן סימן רמ"ו וכ"מ להדיא ברבינו ירוחם ריש נתיב ב' וכ"מ מדברי הרב לקמן סי' רמ"ו ס"ד:

א

ואינו חייב ללמדו בשכר כו' אבל אם אפשר כו'. וכל פרנסותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאות בניו לתלמוד תורה שאם מוסיף מוסיפין לו כדאיתא (בראש השנה) [בביצה] (דף ט"ז):

א

ועיין בחשן המשפט סימן קס"ג סעיף ג'. שם בסוף הסעיף כתב הרב שכר מלמד שקבלו הקהל היאך נגבה:

א

מכניסים התינוקות. כתב הכל בו סי' ע"ד מתחילין לו מספר ויקרא שכן אמרו רבנן ז"ל מתחילין לתינוקות מספר ויקרא לפי שאמר הקדוש ברוך הוא יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות וכן נהגו עכשיו ועוד כתב שם בכלבו וברוקח סימן רצ"ו מנהגים שנהגו כשמכניסין התינוק ע"ש. ולא נהגו עכשיו באותן מנהגים ובמקום שנהגו אין לשנות כמ"ש ברוקח שם:

א

וערב יום טוב. והרמב"ם כתב דגם ביו"ט מבטלין וכן כתב בית יוסף בשמו ומביאו בדרישה:

א

היו יותר על כ"ה כו'. והרא"ש והטור פירשו דעד ארבעים אין צריך אחר לסייע וממ' עד נ' צריך אחר לסייעו ונ' צריך שני מלמדים וכ"כ רבינו ירוחם נ"ב ח"א ונראה שהולכין בזה אחר המלמד ואחר הנערים ואם הם לומדים מעט או הרבה והכל לפי הענין:

א

אין בני העיר חייבים כו'. כלומר אין כופין זה את זה לשכור מלמד:

א

מי שאין לו כו'. עיין בא"ע ס"ס כ"ב:

א

אין שכניו יכולים כו'. עיין בח"מ סימן קצ"ז ס"ג:

א

יכול חכם אחר כו'. אפילו חכם הראשון זקן ממנו כן משמע בפסקי מהרא"י וכן כתב בד"מ:

א

אפי' מקפח קצת. כגון בשכר חופות וקידושין וכ"כ בפסקי מהרא"י שם וז"ל ואי משום דיש קפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה והשבעת נשים ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכה"ג כמה טצדקי על קבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן והיאך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם עכ"ל ומשמע דפרס שהוא בהיתר ברור אין לו לקפח הפרס ההוא וז"ש הרב מקפח קצת פרנסת כו' מיהו כל זה מדינא אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה:

א

אבל אם בא כו'. כלומר דוקא כשהחכם אחר בא לדור שם בקביעות אבל בא דרך עראי אכסנאי אין לו לקפח כו':

א

לא יבטל הוא. פי' שלא ילמד הכל עם בנו אלא קצת עם עצמו:

ב

תורה שבכתב כולה. משמע בכלל זה גם נביאים וכתובים ורש"י פירש דוקא החומש ולא נביאים וכתובים גם בסימן רמ"ו כתב שנביאים וכתובים בכלל תורה שבכתב:

ג

בן ג' שנים שלימות. ורמז לדבר ג' שנים ערלים יהיו וגו':

ד

ועיו"ט. ב"י כתב שמדברי רמב"ם נראה דגם ביו"ט מבטלין:

ה

בפחות מזה חייבים. דהא דאמרו בגמ' סך התינוקות כ"ה היינו לענין שלסך הזה אין צריך להושיב אחר לסייע לו:

ו

שמדקדק יותר. דשבשתא כיון דעל על פירוש ולא יפסוק ממנו:

ז

שמביאים בניהם. ברמב"ם סיים הטעם בזה ומתייחדי' עמהם ומשמע דלא מהני כאן אם יש לה בעל בעיר אא"כ הוא דר עמה באותו בית דאז אין איסור יחוד ורבים מקשים מאי שנא מאיש דמהני אם יש לו אשה בעיר כמ"ש בסמוך. ונ"ל שהחילוק הוא מטעם זה דבאיש מהני אם יש לו אשה בעיר ויש לו פת בסלו ועל כן אם ילבישנו ההרהור יכול לבוא אצל אשתו כדאשכחן בפ' (מציאות האשה) [אע"פ דף ס"ה] גבי רבא שישב בבית המדרש ובאה חומה אלמנת אביי ונתגלה זרועה והלך רבא לביתו ותבע את אשתו מה שאין כן באשה לא שייך לומר כן דתלך לבית שאישה שם כי אין דרך נשים בכך לתבוע בעליהן לתשמיש ועל כן יש לחוש שמא יזדמן אצלה רווק שיביא בנו ללמוד אצלה נמצא ששניהם אין להם פת בסלם ויבואו לידי יחוד על ידי זה. כן נראה לי טעם נכון:

א

(סי' רמ"ה סעיף ד' בהג"ה) ואם אינו בעיר ויש לו נכסי' אם אפשר לאודועי לי' מודיעי' ליה ואם לאו יורדים לנכסיו ושוכרין מלמד לבנו. וכה"ג כתב בסי' רמ"ח בש"ע סעיף א' לענין צדקה וז"ל ויורדין לנכסים בפניו וכו' וכתבתי בש"ך ס"ק ד' בב"ח נראה שהבין דר"ל אפילו בפניו וכו' ונ"ל דס"ל דווקא בפניו לאפוקי אם אינו כאן כו' ע"ש שוב מצאתי ראיה ברור' לדברי ממה שאמר הרמב"ם גופיה פרק י"ב מהל' אישות דין י"ז דאפילו בניו ובנותיו היתירים על שש אין זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אף על פי שהוא אמיד וכן כתב המחבר גופיה בא"ע סימן ע"א סעיף ב' וכן כתב הרב המגיד שם שיצא לו להרמב"ם כן ממאי דאמרינן בפרק נער' שנתפתת' מי שהלך למדינת הים כו' ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא ד"א מאי ד"א אמר רב חסדא זו צדקה וכן כ' הר"ן בפרק הנ"ל ומשמע דאפילו הוא בענין שא"א לו להודיעו תוך ל' יום דבכה"ג נפרעים ממנו חוב שלא בפניו כמו שנתבאר בח"מ ר"ס ק"ו לצדקה אין מגבין דאל"כ אין חילוק בין חוב לצדקה ולא הוי צריך בש"ס לומר דד"א היינו צדקה אלא אפילו חוב ואע"ג דהרב בהג"ה כתב שם וי"א אם הוא אמיד זנין אותן בכל ענין משום צדקה ונרשם שם בש"ע כך משמע בטור ליתא דהמעיין בטור שם יראה להיפך רק בד"מ כתב כן בשם הר"ן וגם המעיין בהר"ן יראה שאין חולק על הרמב"ם בזה רק בנשתטה חולק עליו אבל בהלך כתב שקרוב לומר דבאמיד זנין אותן כו' אבל הרמב"ם כתב כו' משמע דס"ל בהא כהרמב"ם ע"ש ואף לפי דעת הרב נראה דדוקא כשא"א להודיעו אבל כשאפשר להודיעו אין גובין לצדקה שלא בפניו עד דמודעינן ליה ולפי מ"ש אם א"א להודיע אין מגבין ואם אפשר להודיעו מודעינן ליה ומגבין אחר שהודיעו וכן עיקר ודו"ק: