שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ו: שחייב כל אדם בתלמוד תורה והיאך לומדים בשכר. ובו כ"ו סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

שחייב כל אדם בתלמוד תורה והיאך לומדים בשכר. ובו כ"ו סעיפים:
כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין זקן גדול אפי' עני המחזר על הפתחים אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. (ובשעת הדחק אפילו לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית לא ימושו מפיך קרינן ביה) (הגהות מיימוני פ"א וסמ"ג עשין י"ב) ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים: הגה ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור) ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה):

ב

ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה שאם ישא אשה תחילה א"א לו לעסוק בתורה מאחר שרחיים בצוארו ואם א"א לו בלא אשה מפני שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחילה:

ג

עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח:

ד

חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו: הגה וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):

ה

מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמוד בשכר ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר לא יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר אלא ילמד לאחרים בחנם ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטלה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו שרי (וכל חידושי סופרים דהיינו מה שנתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו) (הגהות מיימוני פ"א):

ו

אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה ואע"פ שיש לה שכר צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (פי' דבר עבירה) בד"א תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם מלמדה אינו כמלמד' תיפלות (רמב"ם וסמ"ג ולא כמקצת ספרי הטור) : הגה ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה (אגור בשם סמ"ג) ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה ומ"מ אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה חולקת שכר בהדייהו (הגהות מיי' פ"א דת"ת וסמ"ג):

ז

אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון אלא מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואח"כ מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו:

ח

הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו אין למדין ממנו עד שיחזור למוטב:

ט

כיצד מלמדין הרב יושב בראש והתלמידים לפניו מוקפים כעטרה כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעין דבריו ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות: הגה וי"א דוקא כשהגיעו התלמידים לכלל סמיכה (הר"ן פ"ב דמגילה) ורב הלומד על ידי מתורגמן ודיניו נתבארו בפנים ולא כתבן הרב כי אינן שכיחין:

י

הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם אלא שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה ולא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים ואם יכעוס עליו רבו יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה:

יא

ולא יהא התלמיד בוש מחבירו שלמד בפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אפי' אחר כמה פעמים שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא לא למד כלום ועל כן אמרו לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד בד"א שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עמקו או מפני דעתן שהיא קצרה אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו חייב לכעוס עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדן ועל זה אמרו זרוק מרה בתלמידים לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו מוטלת עליהם וילמדו ממנו מהרה:

יב

אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש מיד עד שתתישב דעתו עליו ואין התלמיד שואל כשיכנס עד [שיתיישב] וינוח ואין שואלים שנים כאחד ואין שואלים את הרב מענין אחר אלא מאותו ענין שהם עוסקים בו כדי שלא יתבייש ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה לפניהם כדי לחדדם וכדי שידע אם הם זוכרים מה שלומדים ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקים בו כדי לזרזם:

יג

אין שואלים מעומד ואין משיבים מעומד (וי"א כששואלים דבר הלכה צריך לעמוד) (תוספת פרק פסולי המוקדשין בשם הירושלמי) ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים ואין שואלים אלא בענין ואין שואלים אלא מיראה ולא ישאל בענין יותר מג' הלכות:

יד

שנים ששאלו אחד שאל כענין ואחד שאל שלא כענין נזקקים לכענין מעשה ושאינו מעשה נזקקים למעשה הלכה ומדרש נזקקין להלכה מדרש ואגדה נזקקין למדרש אגדה וקל וחומר נזקקין לקל וחומר קל וחומר וגזרה שוה נזקקין לקל וחומר:

טו

היו השואלים אחד חכם ואחד ת"ח נזקקין לחכם תלמיד חכם ועם הארץ נזקקין לת"ח שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ שאלו שנים בשתי הלכות או בשתי שאלות שתי תשובות שני מעשים הרשות ביד המשיב למי שירצה יקדים. (ממזר ת"ח קודם לכהן עם הארץ) (לשון הטור בשם חז"ל):

טז

אין ישנים בבית המדרש וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה:

יז

אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת:

יח

ת"ת שקול כנגד כל המצות היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו:

יט

תחלת דינו של אדם על ת"ת ואחר כך על שאר מעשיו:

כ

לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

כא

אין דברי התורה מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם ולא בלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד ולא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו: הגה ולא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה אלא יעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי וימעט בעסק ויעסוק בתורה ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו אם אין לו מה יאכל ושאר היום והלילה יעסוק בתורה ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו' כל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה הרי זה מחלל השם ומבזה התורה שאסור ליהנות מדברי תורה וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עון וסופו ללסטם הבריות (לשון הטור) וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו (רבינו יונה ורבינו ירוחם נתיב ב' וכ"כ הרמ"ה) אבל זקן או חולה מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו (לכ"ע) ויש אומרים דאפילו בבריא מותר (בית יוסף בשם תשובת רשב"ץ) ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון (אברבנאל בפירוש מסכת אבות) ודוקא חכם הצריך לזה אבל עשיר אסור ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה בריוח ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא אך אין זה מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו (גם זה בתשובה הנזכרת) וכל זה דשרי היינו שנוטל פרס מן הצבור או הספקה קבועה אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות והא דאמרי' כל המביא דורון לחכם כאלו מקריב בכורים היינו בדורונות קטנים שכן דרך בני אדם להביא דורון קטן לאדם חשוב אפי' הוא עם הארץ (רבינו ירוחם בשם רבינו יונה) ושרי לתלמיד חכם למטעם מידי מהוראתו כדי לברר הוראתו אבל ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר אסור (הגהות אשיר"י פ"ק דעבודת כוכבים) ודאשתמש בתגא חלף (הג"מ וסמ"ג) וי"א דזהו המשתמש בשמות (שם בשם אבות דר' נתן) ומותר לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה (בנדרים דף ס"ב וסמ"ג והג"מ שם ות' רשב"א סי' פ"ד) אם צריך הוא לכך:

כב

ברית כרותה שכל הלומד בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנא' ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח:

כג

מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה: הגה כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה (לשון הטור מרמב"ם) ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך ומאן דלא מוסיף יסיף (נ"י פרק יש נוחלין וש"ס ורמב"ם [*ליתא ברמב"ם] שם דף קכ"א ע"ב וסוף תענית ע"ש):

כד

כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה אש אוכלתו:

כה

כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה (ואסור לדבר בשיחת חולין (הגהות מיימוני פ"ד בשם חז"ל) ועיין בא"ח סימן ש"ז סעיף י"ז):

כו

כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר: הגה כשמסיים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת סעודת מצוה (נ"י פ' יש נוחלין ומימרא דאביי פ' כל כתבי) ואסור לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים ולכן אמרו שאסור לתלמיד חכם לעמוד במקומות המטונפים מפני שלא יהרהר בדברי תורה (פשוט פ' מי שמתו) ומ"מ מותר ליכנס למרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה (ת"ה סי' ס"א) ולא חיישינן שיהרהר דבמרחץ שומר עצמו מהרהור תורה (סברת הרב דלא כמסקנת ת"ה שמגמגם בזה):

א

ק"ש. בסמ"ג מסיים ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה אבל הש"ך כתב בשם הרבה פוסקים דיש לפסוק כרבא דאמר מצוה לאמרה ע"ש:

ב

בבלי. כתב הפרישה יש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גפ"ת ולא שאר פוסקים ומביאים ראיה מהא דאמרי' סוף (נדרים) [נדה] כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב אבל ל"נ שיש ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן דזהו שורש ועיקר לתורתנו ואינם יוצאים כלל בלמוד גפ"ת דהא כבר כ' רש"י שם השונה הלכות פי' הלכות פסוקות ומ"ש הרב כאן ש"ס בבלי בלול וכו' קאי אמי שלומד ט' שעות ביום דכיון שיש לו פנאי גדול ילמוד בש"ס אבל הני בעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות לא ילמדו בש"ס לחוד עכ"ל:

ג

בפרדס. כתב הש"ך יש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה באשר שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן הראוי קומטו בלא עת כמ"ש כל זה בדברי חכמי האמת עכ"ל:

ד

למוטב. כתב הש"ך דבש"ס אמרינן ור"מ היאך למד תורה מאחר והאמר רבב"ח מאי דכתיב שפתי כהן וכו' ומחלק הש"ס בין גדול לקטן וא"כ ה"ל להרמב"ם וסייעתו ג"כ לחלק בענין זה וי"ל דס"ל כמ"ש התוס' שם וז"ל דבמ"ק דשמתוהו וכו' איכא למימר דקטנים הוי דגרסי קמיה וחיישי דילמא ממשכי ע"כ א"כ חזינן דאף בימי הש"ס היו קטנים וכ"ש בזה"ז שכולם נחשבים קטנים כמ"ש אם ראשונים בני אדם וכו' וא"כ בזה"ז אין חילוק. והגאון אמ"ו ז"ל תירץ דס"ל מדקאמרי בש"ס ר"מ קרא אשכח ודרש משמע ר"מ ס"ל הכי ואנן לא קיי"ל כותיה וכה"ג כתבו הפוסקים גבי ר"מ לא אכיל בישרא וכו' ע"ש עכ"ל:

ה

לעמוד. והש"ך כתב דהתוס' לא כ"כ אלא אמעשה דר' צדוק דאמר ר"ג להשואל וכו' והיינו ודאי מדינא שר"ג היה קודם חורבן הבית ובהא אף הרמב"ם מודה כמ"ש רפ"ד מהל' ת"ת ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים אבל משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו לומדים תורה מיושב ואם כן כאן מיירי הרמב"ם בזה"ז דאין תלמידים שואלין מעומד ובהא ליכא מאן דפליג עליה וצ"ע עכ"ל:

ו

לכענין. כתב הט"ז בשם הר"ן דאם תלמיד א' שואל בהל' פסח שלשים יום קודם לפסח הוי שואל כענין ונזקקין לו תחלה ואני כתבתי בח"מ סימן של"ו דיש עוד נ"מ לענין שאלה בבעלים וכו' ע"ש:

ז

לק"ו. והש"ך מביא גירסא אחרת דנזקקין להגדה ע"ש:

ח

ישנים. בב"י מייתי מה שאמרו בש"ס גבי ר' זירא שהשיב לא ישנתי בב"ה לא שינת קבע ולא שינת עראי וצ"ל דשינת עראי משום מדת חסידות נהג כן אבל מדינא מותר כמ"ש בא"ח סימן קנ"א ס"ג עכ"ל הש"ך:

ט

רפואה. בפרישה כתב אפשר דזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כ"ש שלא היו משיחים אבל עכשיו דבלא"ה אין נזהרין אומרים רפואה והט"ז חולק עליו דאדרבה מזה ימשך דבר מגונה שישיחו ג"כ שיחה בטלה וכבר אנו מוזהרין בזה בעונש גחלי רתמים ח"ו ע"כ אין להקל והמרבה בכבוד התורה הרי זה מכובד ומשובח עכ"ל:

י

חמורה. כ' הש"ך היינו בה"מ של רבים דומיא דבהכ"נ אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו י"א שאין לו קדושה כ"כ כמ"ש בא"ח סימן קנ"א ס"ב ועיין עוד שם מדיני קדושת בהכ"נ ובה"מ עכ"ל:

יא

שקול. ע"ל סימן ר"מ סי"ב ובא"ח סימן תרפ"ז:

יב

שלא. היינו ע"מ שיכבדוהו וכה"ג אבל הלומד ע"מ לקנטר נוח לו שלא נברא כ"כ התוס' בברכות:

יג

קטן. ובכסף משנה משמע שמותר לקבל דורונות וכ"פ מהרש"ל גם הב"ח האריך בזה דמותר לראש הישיבה או אב"ד לקבל מתנות עד שיתעשר שהוא כמו נשיא וכ"ג ע"ש וכן נהגו. ש"ך (רק שיזהר שלא לקבל מאותן אנשים שיש להם דין ומקדים לשלוח מתנה להרב) וכתב הט"ז ודאי יש להרחיק מכיעור הגדול שקצתן להוטים אחר הממון ותובעים בפיהם ליתן להם מתנות הם מבזים התורה ולומדיה דאפי' במתנות כהונה אסרו לשאול חלקו ק"ו בזה שעון גדול הוא וצדיק באמונתו יחיה עכ"ל:

יד

בתגא. ובש"ס מגילה אמרינן דזהו המשתמש במי ששונה הלכות:

טו

הכנסת. כ' הט"ז נראה שזה אמור באם אין בה"מ קבוע בעיר אלא שבני העיר לומדים כל א' בביתו אבל בה"מ קבוע עדיף וכ"כ הפרישה דמצינו שקדושת בה"מ חמור מקדושת בהכ"נ דהא ר' אמי ור' אסי אע"ג דה"ל תליסר בי כנישתא לא הוי מצלי אלא היכא דהוי גרסי ולא קאמר דהיו לומדים במקום שמתפללים:

טז

לילותיו. כתב הפרישה נ"ל כל לילותיו כמשמעו דאפי' בלילי תקופת תמוז הקצרים ג"כ ילמוד אחד המרבה ואחד הממעיט מ"מ ילמוד מעט:

יז

יסיף. כלומר ימות בלא עתו:

יח

לשמוח. כ' מהרש"ל דאפי' אחרים שלא סיימו מצוה לשמוח עם זה שסיים. ובתשו' מוהר"מ מינץ כתב דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו סעודה ולכך נהגו כל בעלי בתים לילך על הישיבה בתחלת הזמן. והמנהג להודיעם כשבא הרב לסיים מסכתא כדי שיבואו הב"ב ג"כ לסיומא ואז יהיו שמה תחלה וסוף ויחזרו אחר מנין לומר קדיש דרבנן ועשרה בני רב פפא והיא סעודת מצוה דאפילו אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד שם ובתשומ: ת מהרי"ל כתב דביום שמת בו אביו ואמו דנהגו עלמא להתענות אמר לאכול בסיום מסכתא דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו אסור כדלעיל סי' רי"ד וע"ש עכ"ל הש"ך:

א

לשון הרמב"ם בפ"א מהת"ת:

ב

מהא דרבי אליעזר ברבי שמעון ב"מ דף פ"ד ע"ב:

ג

מהא דרבי חנינא בן דוסא תענית ריש דף כ"ה ע"א ורבי יהושע בברכות דף כ"ח ע"א והלל ביומא דף ל"ה ע"ב וכתב עוד שם גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואע"פ כן היו עוסקים בת"ח יומם ולילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו ע"ה ופי' הכ"מ שם חוטבי עצים הוא הלל שואבי מים רב הונא בכתובות דף ק"ה ע"א וסומים רב יוסף ורב ששת:

ד

טור מהספרי:

ה

בריית' שם קידושין דף כ"ט ע"ב כר' יוחנן שם:

ו

שם בבריי' כדי שלא יהא בהרהורי עבירה:

ז

הרמב"ם שם בפ"א:

ח

לשון הרמב"ם שם (ומביאו הטור) ממימרא דרב ספרא וכו' קידושין דף ל' ע"א וכפי' התוספות שם:

ט

וכתב הכ"מ שם זה דבר פשוט דלגמ' צריך זמן רב משא"כ למקרא ולמשנה ואהא סומכין העולם שאין משלשים:

י

לשון הרמב"ם שם בפ"א מאוקימת' דשמואל נדרי' דף ל"ו ל"ז וכדמפרש טעמא שם משום שכר שימור או שכר פיסוק טעמים:

יא

מברייתא בכורות דף כ"ט ע"א:

יב

טור בשם אביו הרא"ש שם בפרק הנזכר וכ"כ התוס' שם ובנדרים שם ור"ן:

יג

בשם הרמב"ם מהא דאמרינן אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא וכפי' רש"י שם סוטה דף כ"א ע"א ומימרא דר' חנינא קידושין דף ל"א ע"א ועבודת כוכבים דף ג' ע"א וכתבו התוספות הטעם מפני שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו:

יד

משנה שם דף כ' וכרבי אליעזר:

טו

טור ורמב"ם בפ"ד מהלכות תלמוד תורה ממימרא דרבי זירא חולין דף קל"ג ע"א:

טז

שם מההוא צורבא דרבנן דהוו צריכי ליה רבנן וסני שומעניה וכו' ומימרא דרבי יוחנן מ"ק דף י"ז ע"א:

יז

שם:

יח

שם מהא דאמרינן כל זמן דהוה עירא היאירי קיים וכו' מ"ק דף ט"ו ע"ב:

יט

שם ממשמעו' הברייתא עירובין דף כ"ד ע"ב:

כ

שם:

כא

משנה ה' פ"ב דמס' אבות:

כב

כתובות ד' ק"ג ע"ב:

כג

ג"ז שם בפ"ד מהתוספתא דסנהדרין פ"ז:

כד

שבת ד"ו ריש ע"ב:

כה

בכמה מקומות בגמר' ורבה לחדודי לאביי הוא דעבד וברכות דף ל"ח ע"ב:

כו

שם ברמב"ם:
(°) פי' שאם היו עסוקים בדיני הוצאות שבת מרשות לרשות אל ישאלנו דין חבית שנשברה בשבת ולמעלה אמר שלא ישאל בנושא אחר שאם היו עסוקים בשבת לא ישאלנו בדיני י"ט:

כז

שם:

כח

שם:

כט

משנה סוף הוריות (ורמב"ם רפ"ג וסמ"ג עשין י"ב):

ל

ג"ז שם ברמב"ם מתשובתו דרבי זירא על ששאלו אותו במה הארכת ימים מגילה דף כ"ח ע"א:

לא

מימרא דרבי זירא סנהדרין דף ע"א ופירש רש"י קרעים משכח תלמודו ואינו נזכר אלא בסירוגין:

לב

שם מברייתא ברכות דף נ"ג ע"א:

לג

כרב פפי ומימרא דרבי יהושע בן לוי מגילה דף כ"ו כ"ז:

לד

שם פ"ג ממשנה ריש פאה ות"ת כנגד כולם:

לה

מירושלמי פ"ג דפסחים ובריש חגיגה בעובדא דרבי אבהו דשלח ברי' לטבריה וכו' ומהא דאמרו נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה קדושין דף מ' ע"ב וכפירוש התוס' שם ובשם רש"י וממשנה ה' פ"ב דאבות:

לו

שם בברייתא דקדושין וסנהדרין דף ז' ע"א:

לז

מימרא דרב פסחים דף נ' ע"ב וסוטה דף מ"ז ע"א:

לח

מימרא דר"ל שבת דף פ"ג ע"ב וברכות דף ס"ג ע"ב
(°) והמה מדברי הרמב"ם בפ"ג

לט

מימרא דרבא מרומי' דקראי דכתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו וכתיב יהללך זר ולא פיך ומשני הא באתרא דלא ידעין ליה וכו':

מ

ירושלמי פ"ה דברכות:

מא

גם זו שם:

מב

בריית' מעשה בתלמיד אחד שהי' שונ' בלחש ושכח תלמודו עירובין דף נ"ד ע"א:

מג

שם ומימרא דר"ל חגיגה דף י"ב ע"ב ועבודת כוכבים דף ג' ע"ב:

מד

ברייתא ב"ב דף קכ"א ע"ב:

מה

מימרא דרבי אלעזר סנהדרין דף צ"ב ע"א:

מו

שם דף צ"ט ע"א וכרבי נהוראי:

מז

שם כר"י בן קרחה וחגיג' ד"ט ע"א וע"ב:

מח

ממשנה ט' פ"ד דאבות:

א

כל כו' בין כו'. פ"ג דיומא (ל"ה ב') ת"ר עני כו':

ב

בין בחור כו'. כמ"ש בפ"ט דשבת (פ"ג ב') לעולם לא ימנע א"ע כו' וע"ל סי' רמ"ה ס"ה וע"ל ס"ג:

ג

אפי' בעל כו'. פ"ב דעירובין (כ"ב א') שחורות כו' במי שמשים עצמו אכזרי כו' כי הא כו':

ד

חייב לקבוע כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת (ל"א א') קבעת עתים כו' ופי' בבעל אומנות ועס"ד כיצד כו':

ה

ביום ובלילה כו'. מנחות צ"ט ב' שאל בן דמה כו':

ו

ובשעת הדחק כו'. כר' יוחנן שם ובנדרים ח' א' ואין דעת הר"נ כן שם ונ"ל דס"ל דסוגיין הוא כר' יוסי במתני' כמש"ש מדבריו כו':

ז

ומי שא"א כו'. בב"ר פצ"ט זבולן לחוף ימים ישכון הרי זבולן קדם ליששכר ולמה כן אלא שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולן בא ומאכילו לפיכך קדמו עליו אמר הכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה כו' וכן משה אומר שמח זבולן בצאתך למה שיששכר שלך הן שאתה מסייעו לישב בהן כו' ובויקרא רבה פכ"ה עץ חיים כו' אילו נאמר עץ חיים היא לעמלים בה כו' כי בצל החכמה כו' עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי המצות אצל בני התורה בג"ע ואית לן ג' קריין חדא כי בצל כו' ב' אשרי אנוש יעשה זאת והדין עץ חיים כו' שמעון אחי עזריה כו' אמר משמו והלא שמעון היה גדול מעזריה כו' ודכוותה ולזבולן אמר שמח כו' ועבפ"ד דפסחים (נ"ג ב'):

ח

ויוכל אדם כו' אבל כו'. סוטה כ"א א':

ט

מאחר שרחיים כו'. ר"ל דוקא כה"ג משא"כ אם א"צ לטרוח וכמש"ש ול"פ הא כו' וכפי' הר"נ שם ועמ"ש בא"ע סי' א' ס"ג:

י

עד אימתי כו'. פ"ט דשבת וכנ"ל:

יא

שנאמר כו'. מנחות שם ופ"ג דאבות:

יב

דהיינו כו'. כמ"ש בקדושין מ"ט קרא אנא כו':

יג

דהיינו כו' ופי' כו'. שם תנא אנא כו' וערש"י שם א' ד"ה מדרש כו':

יד

דהיינו שיבין כו'. שם שאני חכם כו' וערש"י בסוכה כ"ח א' ד"ה גמרא כו':

טו

בד"א כו'. ממ"ש בספ"ב דב"מ העוסק במקרא כו' וז"ש במס' סופרים פט"ו דתני רשב"י העוסק כו' גדולה מזו ע"מ שקרא ושנה כו' אבל אמרו נמשלה כו' אבל אשרי אדם כו' ע"מ שילמד כו' ע"ש:
(ליקוט) בד"א כו'. עבה"ג אבל הר"נ בפ"ק דעבודת כוכבים כתב דישליש ל"ד אלא שיתן זמן לכ"א וא' כפי הראוי לו ע"ש (ע"כ):

טז

וי"א כו'. ממ"ש בסנהדרין כ"ד א' בבל כו'. תוס' שם ושם:

יז

ואין לאדם כו'. כמ"ש במנחות שם שאל בן דמה כו' ובספרי ודברת בם עשה אותם עיקר ואל תעשם טפילה שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם שלא תערב בהם דברים אחרים שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמות האומות ת"ל ללכת בהם ולא להפטר מהם וכה"א יהיו לך לבדך בהתהלכך תנחה אותך כו':

יח

ומ"מ מותר כו' וזהו נקרא כו' ואין לאדם כו'. הוא מדברי הרמב"ם ומפרש שזהו ד' שנכנסו לפרדס ולכך נענשו שהיו כולם רכים בשנים חוץ מר"ע ואחר אמרו בגמ' (חגיגה ט"ו ב') מפני שהיו ספרי מינים כו' ור"א אמר לא קשאי (שם י"ג א') . אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם. ולשון הרב אינו מתוקן שאם זהו פרדס היאך אמר אבל לא כו' אין לך קיבול שכר יותר מזה כמ"ש (סוכה כ"ח א' וב"ב קל"ד א') דבר קטן הוויות דאביי ורבא דבר גדול כו' ועש"ך ואמת שאין לאדם לטייל כו' כמ"ש בחגיגה י"ג א' אין מוסרין סתרי תורה כו' וכנ"ל:

יט

ובלבד כו'. פ' חלק (ק' ב') וכנ"ל באחר:

כ

ומה שנהגו כו' אם אין כו'. ממ"ש ברפי"ג דכתובות גוזרי גזירות כו' מלמדי קמיצה כו' ועתוס' שם ק"ה ד"ה גוזרי כו' ובבכורות שם ד"ה מה כו' ת"ש ואפי' יש לו כו' והביא הרא"ש שם ובנדרים שם ירושלמי בנדרים שם וכן חמי מתניין נסבין אגריהון אר"י בר"י שכר בטילה הן נוטלין:

כא

וכל חידושי כו'. גמ' דנדרים שם ור"י מ"ט לא כו':

כב

אשה כו'. דל"ג מנכרי כמ"ש בב"ק ל"ח א' וש"מ:

כג

אבל לא כו'. סוטה כ"א א':

כד

צוו חז"ל כו'. כר"א ור"י ודלא כב"ע וכן ראב"ע בפ"ק דחגיגה דאמר אנשים באין כו' וכמ"ש תוס' שם בשם ירושלמי:

כה

(ליקוט) בד"א כו'. ממ"ש בפ"ד דנדרים (ל"ה ב') אבל מלמד הוא את בניו ואת כו' ואף שהרמב"ם לא העתיק בנותיו משום דלכתחלה מ"מ אסור (ע"כ):

כו

ומ"מ כו'. ממ"ש נשים באות כו' ועתוס' דסוטה שם ב' ד"ה בן עזאי כו' ונראה כו':

כז

ואשה אינה כו'. פ"ק דקדושין (כ"ט):

כח

ומ"מ כו'. גמ' דסוטה שם:

כט

כדי שיהיו כו'. כמ"ש בפ"ק דכריתות (ו' א'):

ל

ולא ישב כו'. רפ"ג דמגילה:

לא

וי"א דוקא כו'. ממ"ש בפ"ז דב"מ (פ"ד ב') ור' וראב"ש יתבי כו' וערש"י בסנהדרין י"ז ב' ד"ה שמעון התימני כו' וד"ה ר"נ מוסיף כו':

לב

הרב כו'. פ"ב דאבות ולא הקפדן מלמד וכמ"ש בסי"א:

לג

אלא שונה כו'. עירובין נ"ד ב' רע"א כו':

לד

ולא יאמר כו' ואם כו'. סוף ברכות ומיץ אף כו' אם נבלת כו' וערש"י שם:

לה

ולא יהא כו'. כמש"ו וע"כ אמרו כו':

לו

בד"א כו'. כמש"ו וע"ז אמרו כו':

לז

לפיכך אין ראוי כו'. כמש"ש נהוג נשיאותך ברמים [וכגירסא שלנו ברי"ש ופי' בערוך וז"ל פי' לא תזלזל נשיאותך בפני התלמידים אלא נהוג בהן ביד רמה] דאמרו באבות ונוח לתשחורת ובפ"ב דשבת (ל' ב') כל תלמיד שיושב כו':

לח

אין שואלין כו' ואין התלמיד כו'. תוספתא פ"ז דסנהדרין:

לט

ואין שואלין. שם:

מ

ויש להרב כו'. כמ"ש ורבה לחדודי כו' (ברכות ל"ג ב' וש"מ) לא אמר ר"ע אלא לחדד כו' (עירובין י"ג א') בדיק לן רבא (שם נ"א א' וש"מ) וכיוצא:

מא

ובמעשים כו'. רפ"ג דחולין ורבה לחדודי כו':

מב

אין שואלין כו' שנים ששאלו כו' היו השואלים כו'. הכל בתוספתא שם:

מג

וי"א כו'. ממ"ש בפ"ד דברכות (כ"ז ב') ובבכורות ל"ו א' עמד השואל כו' וירושלמי פ"י דנדרים והביאו תוס' בבכורות שם ד"ה עמד כו'. ודברי הרב צ"ע דהא כ' שם הלכות ואגדות וצ"ל דפליגי על התוספתא ודברי ש"ך תמוהין שכתב שלאחרי ר"ג הוא דאכתי מאי אין שואלין:

מד

אין ישנים כו'. פ"ב דסוכה (כ"ח א') ופ"ג דתענית (כ' ב') ופ"ד דמגילה:

מה

ת"ת שקול כו'. ספ"א דקדושין ומתני' פ"א דפאה וירושלמי שם הביאו הר"ש שם:

מו

היה לפניו כו'. גמ' פ"א דמ"ק (ט' ב'):

מז

אין ד"ת כו'. כמ"ש בעירובין נ"ד א' וערש"י שם ד"ה כאבן כו':

מח

ולא בלומדים כו'. סנהדרין קי"א א':

מט

ומתוך כו' ומצער גופו כו'. כמ"ש (פ"ו דאבות) פת במלח כו' וחיי צער כו' ובסוף ברכות כתתו עצמיכם כו' ומיץ חלב יוציא המאה במי כו':

נ

אלא במי שממית. פ"ט דשבת (פ"ג ב' וש"מ):

נא

ולא יתן שינה כו'. כמ"ש (פ"ו דאבות) במיעוט שיגה ובפ"ב דחגיגה (י"ד א') אשר קומטו כו' ובפ"ח דיומא (ע"ז א') כן יתן לידידו כו' וכמ"ש (משלי ו' כ"ד) מעט שנות מעט תנומות כו' ובא כו':

נב

ולא יחשוב כו'. עירובין נ"ה א' רבא אמר כו':

נג

אלא יעשה כו'. רפ"ו דברכות:

נד

ויסיר כו'. עירובין נ"ד א' וערש"י שם ד"ה שדורסת כו' ופי' זה עיקר וזש"ש עושה סעודה כו':
(ליקוט) ולא יחשוב כו' ויסיר תענוגי כו'. כמ"ש בחלק (קי"א א') לא תמצא בארץ כו' ובאבות דר"נ פכ"ח ר"י הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוגי העוה"ז מונעין ממנו תענוגי העה"ב וכל שאינו מקבל עליו תענוגי העה"ז נותנין עליו תענוגי העה"ב (ע"כ):

נה

ויעשה מלאכה כו'. רפ"ו דברכות ת"ר ואספת כו':

נו

ומעלה גדולה כו'. פ"א שם (ח' א') גדול הנהנה כו':

נז

כל המשים כו'. כמ"ש באבות (פ"ד) ר' צדוק אומר אל תעשם כו' הא למדת כו' ובנדרים ס"ב א' כל המשתמש כו' שלא יאמר כו':

נח

שאסור ליהנות כו'. שם בעובדא דר"ט:

נט

וכל תורה כו'. פ"ב דאבות:

ס

וסופו כו'. פ"א דקדושין (כ"ט א') רי"א כל שאינו מלמדו כו':

סא

וכ"ז בבריא כו' אבל כו'. ירושלמי סוף פאה והביאו הר"ש שם כל מי שצריך כו' ופי' כה"ג ע"ש:

סב

וי"א כו' ולכן כו'. כמ"ש רפי"ג דכתובות גוזרי גזירות כו' מלמדי כו':

סג

ודוקא חכם כו'. כמ"ש בעובדא דר"ט הנ"ל:

סד

ויש מקילין כו'. כמ"ש (כתובות קי"א ב'. וברכות יו"ד ב' ל"ד ב' ס"ג ב') והמהנה ת"ח מנכסיו כו' ובחולין קל"ד ב' ואב"א אדם חשוב כו' וערש"י בסוטה מ' א' ד"ה א"ר אבהו כו' ובהוריות י' א' ד"ה נתן כו':

סה

ומ"מ כו'. כמ"ש בפ"ג דחולין (מ"ד ב'):

סו

אבל אין לו כו'. כמ"ש בחולין שם ובפ"ד דמגילה כי שדרי ליה כו' דכתיב כו':

סז

והא דאמרינן כו'. בכתובות שם:

סח

אבל ליקח מתנה כו'. בחולין שם:

סט

ודאשתמש כו'. קאי אלמעלה שאסור להנות מן התורה וכמ"ש בפ"ד דאבות וכן היה הלל אומר כו':

ע

וי"א כו'. באדר"נ ספ"ב ודאשתמש כו' ובחלק (ק"ו א') אוי מי יהיה כו':

עא

ומותר כו'. בנדרים שם:

עב

אבל הקורא כו'. שם:

עג

מי שרוצה כו' ולא כו'. כמ"ש בפ"ו דעירובין (ס"ה א') לא אברי כו' ובאבות והניעור בלילה כו' ועבה"ג ועסכ"ד (ובתמיד ל"ב ב' תנא ר"ח כו'):
(ליקוט) מי שרוצה כו' כי אין כו'. לשון הרמב"ם אמרו ז"ל אין רנה של תורה אלא בלילה והוא במדרש חזית בפסוק קווצותיו תלתלים ר' יוחנן ור"ל רי"א אין רנה של תורה אלא בלילה מ"ט ותקם בעוד לילה ר"ל אמר ביום ובלילה ע"ש שנאמר והגית בו יומם ולילה אר"ל יפה למדני ר"י שאין רנה של תורה אלא בלילה אר"ל כד הוינא לעי באורייתא ביממא בלילא הות מנהרא לי כו' ובסוף מנחות שיר המעלות הנה ברכו כו' ע"ש ועברמב"ם (ע"כ):

עד

או שקרא ושנה כו'. שם מי שאינו משגיח על המשנה:

עה

ואסור כו'. פ"א דיומא (י"ט ב'):

עו

כשמסיים כו'. פט"ז דשבת (קי"ט א'):
(ליקוט) כשמסיים מס' כו'. כמ"ש בב"ב קכ"א ב' וערשב"ם שם ד"ה מניסן כו' לפי שבאותו יום כו' ועבא"ח סי' תרס"ט בהג"ה ובהג"א סוף סוכה (ע"כ):

עז

ואסור כו'. פ"ד דמגילה (כ"ח א') וש"מ:

עח

ולכן כו'. פ"ג דברכות (כ"ד ב'):

עט

ומ"מ כו'. ערש"י בקדושין ל"ג א' ד"ה לאונסיה כו':

א

חייב לתבוע לו זמן. עיין בספר משנת חכמים הלכות ת"ת דף מ"ד שהביא בשם אביו הגאון ז"ל שנסתפק במי שיש לו שיעור קבוע ללמוד כל יום איזה דפין ולסיבת איזה אונס נתבטל יום או יומים אי מחויב להשלים ליומא אוחרא ללמוד יותר בכל יום כפי יכלתו בכדי להשלים נדרו או נימא דדמי ממש כאילו נדר ביום זה דוקא וכקרבן הקבוע לו זמן דאם עבר יומו בטל קרבנו. הדר פשיט לנפשיה דדוקא בלילה שאחריו חייב להשלים חובת היום ולא ליומא אוחרא והוא ז"ל פקפק בזה ודעתו נוטה דחייב להשלים אף ליומא אוחרא וצריך ללמוד דבר זה קודם שאר למודו כדי שלא יתרשל ויבא לעבור על נדרו ע"ש:

ב

לקבוע לו זמן. עיין בש"ת בא"ח סימן קנ"ה סק"א שכתב דבבר"י כתב בשם מז"ה דן את הדין בלא נטילת שכר עולה לקביעת עתים אבל בשכר וכן מלמד תינוקות בשכר אינו עולה. וע"ש שמסופק מי שלומד בישיבה בעת קבוע ומקבל פרס אם עולה. וע"ש שמה שאמרו כל השונה הלכות כו' מיעוט הלכות שתים. ועיין במג"א סימן רט"ו סק"ה שכתב דבשעה שלומד הברכות בגמרא יאמר בלי הזכרת השם ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן פ"א דעתו שיכול לומר בהזכרת השם ועיין בש"ת שם בשם בר"י דרבנן קשישי שבא"י נהגו שלא להזכירו וכ"כ במח"ב בשם מהר"ם ע"ש:

ג

חלקו. עש"ך וה"ה חלק כל דהו אינו יכול למכור. פר"ח בליקוטים:

ד

שאר חכמות. עיין בתשובת חות יאיר סימן ר"י שיש לרחק לימוד הקבלה כי ידיעתנו קצרה ואונס רחמנא פטריה ע"ש באורך ועיין בזה בתשובת מהראנ"ח סימן ח' ובתשובת שמש צדקה חי"ד סימן ס"א באמצע התשובה ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א ועיין בנו"ב חי"ד סי' צ"ג:

ה

תשובת רשב"ץ. הוא בח"א ע"ש מסימן קמ"ב עד סימן קמ"ט שהאריך בזה:

ו

דורונות. עיין בתשובת ב"ח סימן נ"ב ובתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ע"ט:

ז

המשתמש בשמות. עיין לעיל סי' קע"ט סט"ו בהג"ה:

ח

ונקראת סע"מ. עיין בתשו' חוות יאיר סימן ע' שכתב דה"ה יום של אחריו כנהוג שהיה שלמה המע"ה עשה משתה ז' ימים ואפשר שגם שאחר אחריו כמ"ש גבי ז' ברכות מחמת הלולא כו' ע"ש. [והובא ג"כ לעיל סימן רי"ז ס"ק ט"ו:

ט

מותר ליכנס למרחץ. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' שמ"ב:

י

שיהרהר. עיין בש"ת בא"ח סימן ג' סק"א שכתב סגולה שינצל שלא יהרהר בד"ת בבית הכסא בשם האר"י ז"ל שיאמר תחלה התכבדו מבובדים כו' אף שכתב שב"ע שם דעכשיו לא נהגו לאמרו מכל מקום יש לאמרו בשביל זה כדי שינצל מהרהור דברי תורה ע"ש ואולי לא נאמרו הדברים אלא ליחידים אשר תורתם אומנתם ולא לזולתם למחזי כרמות רוחא עכ"דץ ולע"ד נראה דלא שייך מחיוי כיוהרא אלא בדבר שעושה בפני רבים משא"כ בזהץ [כעת ראיתי שגם הב"י בא"ח שם בשם האבודרהם כתב ג"כ דמחזי כיוהרא ע"ש]:

א

(סימן רמ"ו סעיף א' בהג"ה) תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה. וכתב שם ומסתברא שהעוסק אבד שכרו שכבר ביטל חלקו כ"כ המפרשים עכ"ל וע' בתשובת מהר"ם אלשאקר (סי' ק"א) בשם רבינו האי גאון וע' בס' אש דת להרב מו"ה חיים אלפאנדרי (פ' וילך):

ב

(סעיף י"ח) ויחזור לתורתו. ע' בת' קול בן לוי בחי' על לשונות ברמב"ם (פ"א ה"ב מה' ת"ת):

ג

(ש"ך ס"ק כ"ז) דנהגו עלמא להתענות בא"ר א"ח (סי' תקס"ח) דקדק מזה דמשום התענית אסור וא"כ בליל' הקודמת לתענית מותר לאכול בסעודת סיום אבל לא על סעודת ברית מילה ע"ש:

א

ובשעת הדחק כו'. וכ"ה בסמ"ג עשין י"ב ומסיים בה ודבר זה אסור לומר לפני ע"ה) מיהו בהגמי"י לא מייתי האי סיומא ואחריו נמשך הרב ונראה שטעמא דגרסינן במנחות (דף צ"ט ע"ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה ורבא אמר מצוה לאומרו בפני ע"ה. ופירש"י דסבר משום ק"ש נוטל שכר גדול כזה אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול ומרגיל בניו לת"ת. ל"א סברי הנך רבנן מצי פטרי נפשייהו בק"ש ויתבי כולי יומא וגרסי ש"מ שכר גדול יש ע"כ. אם כן כיון דרבא אמר מצוה לאמרו נקטינן כוותיה וכ"ש לפי גירסת הילקוט בריש יהושע דגרסינן לייט עלה אביי האומרו בפני ע"ה ורבא אמר מצוה כו' אם כן נקטינן כרבא לגבי אביי גם במדרש תהלים איתא סתמא משום ריב"ל אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים ובתורתו יהגה יומם ולילה ומייתי ליה הילקוט בריש תהלים ע"ש:

א

ויחלוק עמו בשכר. כלומר שכר תורה ושכר מה שירויח זה יהיה בין שניהם ביחד:

א

אבל כו'. אין יכול למכור חלקו כו' כצ"ל:

א

ואחר כך ישא אשה כו'. עיין מדינים אלו בריש א"ע:

א

ויש אומרים שבש"ס כו'. כתב הדרישה יש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גפ"ת ולא שאר פוסקים ומביאים ראיה מהא דאמרינן סוף (נדרים) [נדה] תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא אבל ל"נ שיש ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן דזהו שורש ועיקר לתורתנו ואינם יוצאים כלל בלימוד גמפ"ת דהא דאנא דבי אליהו כו' כבר כתב רש"י שם השונה הלכות פירוש הלכות פסוקות ומ"ש ר"ת כאן ש"ס בבלי בלול כו' קאי אמש"ר לפני זה אלימוד ט' שעות ביום דכיון שיש לו פנאי גדול ילמוד בש"ס אבל הנך בעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות לא ילמדו בש"ס לחוד כנ"ל ע"כ:

א

אבל לא בלימוד שאר החכמות. כגון ספרי הפילוסופים ותכונה וחכמת הקבלה וכיוצא בהן ואין לשון הרב מתוקן שכתב וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס כו' משמע שכל שאר החכמות זולת הש"ס נקרא טיול בפרדס ואינו כן שהרמב"ם כתב בספ"ד מהל' יסודי התורה שעניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה הם שחכמים קוראים אותו פרדס כמ"ש (בפ' אין דורשין) ארבעה נכנסו לפרדס ואף ע"פ שגדולי ישראל וחכמים גדולים היו לא כולם היו בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואף ע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו (בבבא בתרא דף קל"ד ע"א) דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אע"פ כן ראויין הן להקדימן שהם מיישבים דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטוב' הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העוה"ז כדי לנחול חיי העוה"ב ואפשר שיודעים הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר ע"כ גם בדרישה נסתבך בלשון זה שכתב הרב ולא עיין רק בדברי הרמב"ם שבפ"א מהל' ת"ת שסיים שם וז"ל וענינים הנקראים פרדס בכלל הש"ס הן וכתב עליו וז"ל ודבריו תמוהים לפע"ד כי לפע"ד פרדס הנזכר ר"ל חכמות הטבעיות ואיך כללו בכלל הש"ס ונ"ל שפרדס ר"ל ע"ד שאמרו ד' נכנסו לפרדס והוא חקירה עיונית אלהיית ואפי' אזה כתב הרמב"ם שאע"פ שבכלל הש"ס הן מ"מ לא ילמדנו רק אחר שמילא כריסו ממשנה וש"ס עכ"ל ואילו ראה דברי הרמב"ם שבספ"ד מהלכות יסודי התורה שהבאתי לא כתב כן גם המקובלים ושאר האחרונים הפליגו בדבר שלא ללמוד חכמת הקבלה עד אחר שמילא כריסו מהש"ס ויש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה כמ"ש בן ארבעים לבינה בשגם שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן הראוי קומטו בלא עת כמ"ש כל זה בד' חכמי האמת:

א

מפני שאינו מצווה ועושה. וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (וכתב הטור) [וכתבו התוס'] הטעם מפני שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו ר"ל דמי שמצווה אם כן יש עונש בהעברה ויצרו מתגבר עליו ודואג תמיד לבטל יצרו אבל באינו מצווה אין כאן עונש:

א

אין למדים ממנו כו'. דין זה נלמד מפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י"ז ע"א) דשמתוהו לההוא צורבא מרבנן דאתחייב נדוי אע"ג דהוו צריכין ליה רבנן משום דאמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן מאי דכתיב שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. וקשה דבפרק קמא דחגיגה (דף י"ב ע"ב) אמרי' ורבי מאיר היאך למד תורה מאחר והא"ר בב"ח אר"י מאי דכתיב שפתי כהן כו' אמר ר"ל ר"מ קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי קשו קראי אהדדי ל"ק הא בגדול הא בקטן (פירש רש"י גדול היודע ליזהר במעשיו יכול ללמוד תורה מפיו ובעין יעקב פירש בשם החידושים בע"א) ואם כן הוי ליה להרמב"ם וסייעתו לחלק בין גדול לקטן וי"ל דסבירא ליה כמ"ש התוספות שם וז"ל והא דריש פרק בתרא דמ"ק דשמתוהו כו' איכא למימר דקטנים הוי דגרסי קמיה וחיישי' דלמא ממשכי עכ"ל. אם כן חזינן דאף בימי הש"ס היו קטנים וכל שכן בזמן הזה שכולם נחשבים קטנים כמ"ש אם ראשונים בני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר כו' ואם כן בזמן הזה אין חילוק. והגאון אמ"ו ז"ל תירץ דס"ל מדקאמר ר"ל ר"מ קרא אשכח כו' משמע ר"מ סבירא ליה הכי ואנן לא קי"ל כוותיה וכה"ג כתבו התוס' והרא"ש ושאר פוסקים בפרק קמא דחולין (דף י"א) גבי ר' מאיר לא אכיל בישרא כו' ע"ש והיינו דקאמרי התם בש"ס דקודשא ב"ה לא קאמר שמעתתא משמיה דר' מאיר הואיל וגמר שמעתתיה מפומיה דאחר ע"ש:

א

ויש אומרים כו'. ועוד מחלק הר"ן דבשמועות רכות יעמדו התלמידים ובקשות ישבו ובס' עין יעקב פרק הקורא עומד כתב דכשהיו שונים היו כולם עומדים שלא היו צריכים לדקדק אבל בסברא שהם צריכים לדקדק היה הרב יושב ואחרים מעומד ופעמים שהיו כולם יושבים וזהו כשהיו צריכים לדקדק ולטרוח בהלכה ע"כ:

א

ולא כתבן כו'. ועיין בא"ח סימן קמ"ה כתב דיני מתורגמן לענין קריאת התורה:

א

וי"א כו'. כך הוציא הרב מתוס' דבכורות (ד' ל"ו ע"א) וצ"ע דהתוס' לא כתבו שם אלא אעובדא דרבי צדוק דאמר ר"ג להשואל שישאל עמד השואל ושאל כו' וכתבו התוס' עמד השואל ושאל בירושלמי דנדרים בפרק נערה דריש מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד עכ"ל והיינו ודאי מדינא קודם חורבן הבית שר"ג קודם חורבן הבית היה כדאי' בפ' הנזקין ובפ"ק דשבת ופרק תפלת השחר וכמה דוכתי ובהא אף הרמב"ם מודה כמ"ש רפ"ד מהלכות ת"ת ובראשונה היה הרב יושב והתלמידי' (מסתמא התלמידים שואלים) עומדים ומקודם החרבן בית שני נהגו הכל ללמד להתלמידים והם יושבים עכ"ל ומביאו הטור והיינו דאמרינן בפרק הקורא עומד ת"ר מימות מרע"ה ועד ר"ג לא היו לומדים תורה אלא מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו לומדים תורה מיושב והיינו דתנן כשמת ר"ג בטלה כבוד התורה וכדאיתא בבית יוסף וא"כ כאן מיירי הרמב"ם בזמן הזה דאין התלמידים שואלים מעומד ובהא ליכא מאן דפליג עליה וצ"ע:

א

אגדה וקל וחומר נזקקין להגדה. כצ"ל כן כתב בפרישה וכן הוא בטורים של מהר"א מפראג והנדפסי' עם הב"ח ושאר ספרי הטור הישנים:

א

ממזר תלמיד חכם כו'. בירושלמי דסוף הוריות ובשבת פרק הבונה סברין מותר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא אמר רבי אבין אף לישיבה ומייתי ליה הסמ"ג עשין קס"ב סוף דף ר"ז:

א

לכהן עם הארץ. כתוב בספר באר שבע דף כ"א ע"ג לאו דוקא ע"ה אלא שאינו שוה בחכמה לישראל כו' ומיהו אפשר לומר דדוקא לישיבה ולברך ראשון וכל כיוצא בזה דלא תיקון בה מידי מפני דרכי שלום אבל לא לענין לפתוח ראשון בתורה שתקנו מפני דרכי שלום כו' ועיין שם שהאריך ובאורח חיים סימן קל"ה ס"ד נתבאר שהמנהג הפשוט שאפילו כהן ע"ה קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל והוא שהכהן יודע לקרות עם הש"ץ מלה במלה ועיין עוד בספר באר שבע שהאריך וכתב במסקנא נמצא שיש ה' חלוקים בדבר שאין מצוה מן התורה להקדים את הכהן מכח וקדשתו אלא דוקא כשאין ישראל חכם גדול ממנו ואם הכהן תלמיד חכם אפילו אם הישראל חכם גדול עמנו מעליותא הוא להקדים את הכהן בגלל הכהונה כדחזינא ברבי פרידא ואינו אסור משום ומשנאי אהבו מות כיון דלאו עם הארץ הוא אבל אם הכהן עם הארץ אינו רשאי הישראל תלמיד חכם להקדימו לברך לפניו דרך חוק ומשפט בגלל הכהונה משום ומשנאי אהבו מות אבל אם הישראל תלמיד חכם נתן רשות לכהן עם הארץ לברך ברכת המוציא או ברכת המזון אין כאן בית מיחוש דהא חכם יכול ליתן רשות אפי' לישראל הפחות ממנו לברך ברכת המזון כדאי' בברכות דר' אמר לרב קדום משי ידך ואם הכהן תלמיד חכם ואין הישראל חכם גדול ממנו יכול הכהן ליתן רשות לישראל לברך לפניו בסעודה ואפילו בסעודת ברית מילה ונשואים דשכיחי בה רבים כיון דמסיק בש"ס פ' הנזקין דדרכי שלום דקתני במתניתין היינו לכדמר דאמר ל"ש דחולק כבוד למי שגדול ממנו אלא בסעודה אבל בב"ה לא וכיון דמסיק דאבית הכנסת נמי לא אמרן אלא דוקא בשבתות ויום טוב דשכיחי רבים ממילא ידעינן דבסעודה מותר אפי' שכיחי רבים משום דלא אתי לאינצויי שבעל הבית נותן לברך לאשר יישר בעיניו עד כאן:

א

אין ישנים בבית המדרש כו'. בבית יוסף מייתי על זה הא דאמרינן בפ' בני העיר שאלו את ר' זירא במה הארכת ימים א"ל כו' ולא ישנתי בב"ה לא שינת קבע ולא שינת עראי וצריך לומר דשינת עראי משום מדת חסידות נהג כן אבל מדינא מותר כמו שנתבאר בא"ח סי' קנ"א ס"ג:

א

אין אומרים לו רפואה. מפני ביטול ב"ה וכתב הפרישה אפשר דזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כל שכן שלא היו משיחים אבל עכשיו דבלאו הכי אין נזהרים אומרים רפואה ע"כ:

א

וקדושת בה"מ חמורה כו'. היינו בה"מ של רבים דומיא דבית הכנסת אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו י"א שאין לו קדושה כל כך כמו שנתבאר בא"ח סימן קנ"א סעיף ב' ועיין עוד שם מדיני קדושת בית הכנסת ובית המדרש:

א

היה לפניו וכו'. ע"ל סימן ר"מ סעיף י"ב ובא"ח סימן תרפ"ז:

א

אפילו שלא לשמה. היינו ע"מ שיכבדוהו וכה"ג אבל הלומד על מנת לקנטר נוח לו שלא נברא כן כתבו התוס' בברכות ס"פ היה קורא ובר"פ מקום שנהגו כתבו קצת בע"א:

א

ויש אומרים דאפילו בבריא כו' מותר ולכן נהגו כו'. עיין בכסף משנה פ"ג מהלכות תלמוד תורה האריך לדחות דברי הרמב"ם והאריך להביא ראיות להמתירין והב"ח כתב גם הבית יוסף סתם דבריו ולא פירש הדחיות לראיות הרמב"ם גם לא הראה מקום הראיה כו' ובאמת אע"פ שלא ביארו בבית יוסף כתבו בביאור בכ"מ וסיום דבריו שם הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמם בין מהצבור. אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן הוא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל ילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום ואפילו נאמר שאין כן דעת הרמב"ם אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה הא קי"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגין ליטול שכרם מהציבור וגם כי נודע שהלכה כדברי רבי' בפי' המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאלו לא היה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת חס ושלום ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר ע"כ וגם מהרש"ל פרק אלו טרפות סי' ט' כתב להחזיק המנהג ומסיק ואמת שאם לא כן כבר היתה בטלה תורה מישראל כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו ועוד אני אומר מי שהוא בעל ישיבה ומרבין תורה ברבים וצריך עתים קבועים מחולקים חציה לו וחציה לאחרים ואי אפשר לו שילך מביתו כי אם לדבר מצוה עון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה ולהרויח כדי לפרנס את ביתו בוז יבוזו לו באהבת התורה ולומדיה כי אי אפשר שיבטל מלמודו אכן אם יש לו ממון כבר המספיק לו להחיות את עצמו ולהלות ברבית והדומה לו שאין ביטול תורה כלל אז עון הוא בידו ליהנות משל צבור אלא יגיע כפו יאכל ומה שמקבל מהצבור יוציא להוצאות תלמוד תורה גם מחויבים הקהל ליקח מן החכם את מעותיו ולהרויח בהם ע"כ. וכן הב"ח האריך בהתרות אלו:

א

אבל אין לו לקבל דורונות כו'. ובכסף משנה שם משמע דאפילו דורונות מותר לקבל וכ"פ מהרש"ל שם שאין הכרע בדבר ומאן דקפיד קפיד שהרי לא כתיב בקרא ולוקח מתנות ימות כו' ע"ש וגם הב"ח האריך בזה דמותר לראש הישיבה או אב"ד לקבל מתנות עד שיתעשר שהוא כמו נשיא וכהן גדול עיין שם וכן נהגו:

א

ודאשתמש בתגא חלף. אלעיל קאי מי שעושה תורתו קרדום לאכול ומשתמש בכתרה של תורה חלף מן העולם:

א

וי"א דזהו המשתמש כו'. ובש"ס במגלה פרק בני העיר (מגילה דף כ"ח ע"ב) גרסינן תנן התם ודאשתמש בתגא חלף תני ריש לקיש זהו המשתמש במי ששונה הלכות והביאה הרי"ף והרא"ש שם והסמ"ג עשין י"ב וכן רבינו ירוחם נ"ב והרב כתבו לעיל סי' רמ"ג ס"ו דאסור לשמש במי ששונה הלכות:

א

שכל הלומד בבית הכנסת כו'. לאו דוקא שהרי קדושת בה"מ חמור' מבהכ"נ כדלעיל סי' ז' גם מצינו בברכות (דף ח' ע"א) ברבי אמי ורבי אסי אע"ג דהוי להו תליסר בי כנשתא לא הוו מצלי אלא היכא דהוי גרסי ולא קאמר דהיו לומדים במקום שהיו מתפללים. פרישה:

א

יזהר ככל לילותיו כו'. כתב הפרישה נ"ל כל לילותיו כמשמעו דאפי' בלילי תקופת תמוז הקצרים גם כן ילמוד אחד המרבה ואחד הממעיט מכל מקום ילמוד מעט ומ"ש (בערובין ד' ס"ה ע"א) לא איברא לילה אלא לשינתא ומוקמא לה (תוס' שם) בלילי תקופת תמוז נראה לי שר"ל דאז יהיה לו עיקר הלילה לשינה ועל דרך שאמרו לא איברא סיהרא אלא לגירסא ומוקי לה בלילי תקופת טבת הארוכי' ובודאי אז גם כן צריך לישן ולא ילמוד כל הלילה אלא רצה לומר העיקר יהיה לו אז ללמוד מחמת אריכות הלילות ועיין בא"ח סימן רל"ח:

א

יסיף. כלומר ימות בלא עתו:

א

כשמסיים מסכתא כו'. וכתוב בסוף תשובת מהר"מ מינץ דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו סעודה כו' ולכך נהגו כל הבעלי בתים לילך על הישיבה בתחלת הזמן ולכך מנהג להודיעם כשבא הרב לסיים המסכתא כדי שיבואו הב"ב גם כן לסיומא ואז יהיו שמה תחלה וסוף ויחזרו אחר מנין לומר קדיש דרבנן ועשרה בני רב פפא והיא סעודת מצוה דאפילו אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד שם כו' ועיין שם גם מהרש"ל כתב בפ' מרובה סי' ל"ז דסיום מסכתא סעודת מצוה היא ואסיק דמכל מקום אין לברך שהשמחה במעונו ובסוף הפרק כתב דאפי' מי שלא סיים מסכתא מצוה רבה שישמח עם המסיים ואפילו יחיד שסיים מחויבים אחרים לסיים עמו כו' עיין שם ובתשובות מהרי"ל סימן קע"ב דביום שמת בו אביו או אמו דנהגו עלמא להתענות אסור לאכול בסיום מסכתא דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור (כדלעיל סימן רי"ד ועיין שם):

א

ומ"מ מותר ליכנס כו'. גם בת"ה סי' מ"א כתב דמותר ליכנס לבית הכנסת ולבית המרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה ודוקא גבי תפלה (בא"ח סי' צ"ב) אסור משום דאי אפשר לו לכוון יפה ממ"נ דודאי הרהורי ההלכה ירחיקוהו למעיין בה ואם כן ע"כ יהא לבו טרוד אם עיין הוא בהלכה לא יוכל לכוין בתפלה ואם יכריח מחשבת לבו לסלק עיון ההלכה ההיא גופא טרדא היא לו שצריך להסיר מלבו מה שהוא חפץ לחשוב ויפסיד על ידי כך כוונת התפלה ותו יש לחלק דדוקא גבי תפלה חיישינן פן יהרהר בה בדברי תורה משום דתרווייהו דברים של קדש הם אבל לא חיישינן שיהרהר במקום הטנופת כגון בבית המרחץ ובית הכסא ע"כ אלא שאח"כ כתב אמנם הדבר ידוע שקשה מאד להסיר מלבו הרהורי תורה אפי' במקום הטנופת מי שלבו נבהל ולהוט לעיין בפלפול הלכה ואף כי אמרינן פרק מי שמתו אמר רב הונא ת"ח אסור לעמוד במבואות המטונפות מפני שא"א לו בלא הרהורי תורה אלמא דחיישינן להכי צ"ע ע"כ וכתב על זה בד"מ ונראה לי דע"כ צריכין לחלק בין מבואות המטונפות למרחץ דאל"כ לא יהא ת"ח מותר ליכנס למרחץ לעולם כמו שאסור ליכנס למבואות המטונפות אלא ע"כ צ"ל דאינו מהרהר במרחץ כלל ונזהר עפי ממה שנזהר במבואות המטונפות ואם כן אפילו מתוך הלכה שאינה פסוקה נמי שרי עכ"ל רצה לומר כיון דבכוון הולך לבית המרחץ לרחוץ שם אם כן פונה ממנו טרדת הלמוד עד שיצא מבית המרחץ וכן בבית הכסא ונראה דגם דעת מהרא"י כן שהרי האריך שם בתשובה דמותר והוכיח כן מהש"ס ספ"ק דקידושין ולא כתב האי סיומא דאמנם הדבר ידוע כו' אלא למזהיר לתלמידי חכמים כשנכנסים לבה"כ או לבית המרחץ יפנו מחשבתם ממחשבת הלמוד וכ"כ בספר מעדני מלך פרק מי שמתו דף כ"ז ע"א בסתמא בשם ת"ה דמותר ליכנס לכ"ה אף מתוך הלכה שאינה פסוקה ועיין בא"ח סימן פ"ה:

א

אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור כו'. כן צריך להיות:

ב

וגמרא והפוסקים. כתוב בדרישה יש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גפ"ת ולא שאר פוסקים וראייתם מסוף (נדרים) [נדה] תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו כו' אבל לי נראה דצריך לעסוק בספרי הפוסקים כגון אלפסי מרדכי אשר"י ודומיהם ואינם יוצאים כלל בלמוד גפ"ת לחוד דההיא דתנא דבי אליהו כל השונה הלכות פרש"י הלכות פסוקות כו' עכ"ל:

ג

מפני שאינה מצווה ועושה. הטעם כתבו התוס' שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו פירוש שיצרו מסיתו שלא לקיים הציווי מה שאין כן באינו מצווה:

ד

אבל תורה שבכתב. בטור כתוב איפכא וכתב בית יוסף שט"ס יש שם והעיקר כמו שכתוב כאן והוא נכון בטעמו דמצינו בפרשת המלך הקהל את העם האנשים והנשים והמלך היה לומד ספר משנה תורה ויש להקשות אם כן אפי' לכתחלה שרי כמו התם נראה לי דהתם לא דרש המלך כי אם פשוטי הדברים וזה באמת מותר אף לדידן לכתחלה כמו שהוא המנהג בכל יום מה שאין כן בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה אסרו לכתחלה וזה מובן בלשון התלמוד אנשים ללמוד והנשים לשמוע דהיינו שהנשים לא ישימו לב רק בפשוטי הדברים לשמוע אותן אבל לא בחלק הלימוד כמו שזכרנו כן נראה לי:

ה

אחד שאל בענין. רבינו נסים כתב לתרץ מה שאמרו בפ' בני העיר שואלין בהל' פסח בפסח כו' דנ"מ דאותו תלמיד ששואל ל' יום קודם פסח בהל' פסח חשיב שואל כענין שנזקקין לו תחלה. ואני כתבתי בח"מ סימן של"ו דיש נפקותא גדולה אחריתא לדיני ממונות על פי מה דאיתא בפרק השואל אמרו ליה רבנן לרבא שאיל לן מר פירש רש"י רבינו נשאל לנו למלאכתינו ללמוד תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה ניפטר דהוה שאלה בבעלים איקפד רבא א"ל לאפקועי ממונא קא בעיתו אדרבה אתון שאילתון לי למלאכתי דאלו אנא מצי לאשתמוטי לכו ממסכתא למסכתא כשאני חפץ להתחיל במסכתא אחרת שלא תשתכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי אתון לא מציתו לאשתמוטי ולא היא איהו שאיל לון ביומא דכלה כשדורסים ברגל הלכות הרגל דלא מצי לאשתמוטי למסכתא אחריתא ואינהו שאילי ליה בשאר יומי על פי גמרא זו יש נ"מ בזה שהרב חייב ללמוד עם תלמידיו ל' יום קודם פסח הל' פסח ממילא תוך אותן ל' יום אם שאלו ממנו איזה דבר ונאנס הם פטורים דה"ל שאלה בבעלים וזה דבר נכון לפי ע"ד:

ו

אין אומרים לו רפואה כו'. כתוב בפרישה ואפשר שזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כ"ש שלא היו משיחים אבל עכשיו דבלאו הכי אין נזהרין אומרים רפואה עכ"ל ולא היה לו לכתוב דבר זה לבדות קולא מלבו דאף דמצינו בא"ח סימן (פ') [ע'] סברא כזו לענין חתן שקורא ק"ש עכשיו כיון שגם שאר בני אדם אינם מכונים היינו משום שנמשך מזה דבר טוב שיקרא ק"ש מה שאין כן כאן שימשך מזה דבר מגונה שהשומע סבר מדהותרה עכשיו לומר רפואה הותרה הרצועה וישיח גם כן שיחה בעלה וכבר אנו מוזהרין בזה בעונש גחלי רתמים ח"ו ע"כ אין להשגיח בזה להקל ואדרבה יהיה הרב מזהיר ע"ז וילמדו ק"ו לאיסור שיחה בטילה והמרבה בכבוד התורה ה"ז מכובד ומשובח:

ז

אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות. והא דאמרינן הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו ומייתי לה בפ' אלו נאמרים (סוטה דף מ') בההיא דאותיב ר' אבהו את רבי אבא דמן עכו לרישא כדי שיתנו לו מנות ויעשרוהו כדפירש רש"י שם היינו דרך חוק רבנות שכן היה דרך חיוב ביניהם לתת מנות להראש וזה הוה כמו שכירות שלו ועד"ז מתפרש גם ההיא דאילפא ור' יוחנן במסכת תענית דמנוהו לר' יוחנן לרישא מן כלל הקהל אבל ליקח מתנות מיחיד אינו בכלל זה אלא עיקר ההיתר שעל ידי זה תתקיים התורה אצל לומדיה שלא יצטרכו לבטל מלימודה בשביל טרדות המזונו' ואף אותם שיש להם איזה סך ממון משלהם מ"מ יש התנצלות דאנו אין לנו לומר שיש שיעור לסיפוק כדי חייו כמ"ש התוס' פרק איזהו נשך דף ט' לענין רבית מעובד כוכבים דשרי אפי' ללישנא קמא דהתם משום כדי חייו לפי שיש עליו משא מלך ושרים מיקרי הכל כדי חייו ואף אותן שאינם נותנים מס מ"מ צרכי ישראל מרובים להוצאת בנים לת"ת ולהשיא בנותיו לת"ח וכבר האריך רש"ל בפ' אלו טריפות בהיתר דברים כיוצא באלו לת"ח ליהנות מן הבריות מי שהוא צריך לכך ונראה לי דודאי מי שאינו עשיר גדול יוכל ליהנות אף בהנאה מרובה שעל ידי זה נעשה עשיר כדאיתא בפאה היו לו מאתים חסר דינר נוטל אפי' אלף דינר כו' והיינו ההיא דר' אבא ור' יוחנן שזכרנו אבל אחר שנעשה עשיר שיראה בדעתו שיש לו קרן שיוכל להתקיים על ידו אין לו ליהנות כלל משל אחרים דרך מתנה ומו"ח ז"ל מסיק דלאב"ד שרי ליקח מתנות להתעשר שיהיו דבריו נשמעים נגד הבריות ובאמת יצא שכרו של זה בהפסדו דנמשך מכשול מזה שמי שיש לו דין לפני האב"ד מקדים איזה זמן ונותן לו מתנה כדי לקרב לבו אליו ואין לך שוחד מוקדם יותר מזה ולא עוד אלא שמקבל שכר תורתו בזה וגדולה מזו אנו מוצאין ברבה בר אבהו בפ' המקבל שהיתה שעה דחוקה לו ואפילו הכי לא רצה ליהנות מן מה שנותנים לו מן השמים דשמע דקאמר מאן הוא דאכל לעלמי' כרבה בר אבהו ק"ו במה שניתן לו לאדם על ידי אדם אחר כמותו ע"כ כל שאינו מוכרח לזה ודאי ירחיק מכיעור זה וכיוצא בו וק"ו מכיעור הגדול שקצתן להוטים אחר הממון ותובעים בפיהם ליתן להם מתנות הם מבזים התורה ולומדיה דאפילו במתנות כהונה אסרו לשאול חלקו ק"ו בזה שעון גדול הוא וצדיק באמונתו יחיה:

ח

שכל הלומד בבית הכנסת. נראה שזה אמר בשעה שאין בית המדרש קבוע בעיר ובני העיר לומדים כל אחד בביתו על כן טוב שילך לבית הכנסת ללמוד שזה ודאי שבכל קהילה יש בית הכנסת אבל לא נתכוין שאע"פ שיש בית המדרש יניחוהו וילכו ללמוד בבית הכנסת שאין טעם וריח לומר כן וכן כתוב בפרישה דכל שכן בית המדרש קאמר:

ט

מצוה לשמוע כו'. כתב רש"ל סוף פרק מרובה דאפי' אחרים שלא סיימו מצוה לשמוח עם זה שסיים:

א

(סימן רמ"ו סעיף י"ג בהג"ה) וי"א כששואלין דבר הלכה צריך לעמוד. ועיין ש"ך שהניח בצ"ע דאיך למד כן מעובדא דר' צדוק ור"ג שעמד ושאל שר"ג קודם חורבן הבית היה ובימיו של ר"ג היו לומדים תורה מעומד כדאמרי' במגילה מימות משה עד ר"ג לא היו לומדים אלא מעומד ומשמת ר"ג בטל כבוד התורה וא"כ בזה"ז ליכא למ"ד שיהא צריך לעמוד. ובס' ק"נ שם מיישב קושיית הש"ך על הג"ה דהא דתנן בסוטה כשמת ר"ג בטל כה"ת הוא ר"ג הזקן וכן הא דאמר במגילה עד ימות ר"ג לא היו לומדי' אלא מעומ' הוא ר"ג הזקן ועובדא דר' צדוק ור"ג שעמד השואל היה לאחר שעת ר"ג והוא בן בנו של ר"ג הזקן וכבר היו לומדי' מיושב ואפ"ה עמד כששאל ושפיר יש ראי' דכששואלין דבר הלכה צריך לעמוד אף בזה"ז ושוב מצאתי שכ"כ בעל יד אהרן בס' מרכבת המשנה. ובס' ברכי יוסף. אבל אין זה מוכרת דהא בר"ן ובתו' הרשב"א ברפ"ד דמגילה מוכח בהדיא דהא דעד ימות ר"ג היו לומדים מעומד הוא ר"ג דיבנ' וע"כ דלא גרסי' במתני' דסוטה משמת ר"ג הזקן בטל כה"ת אלא גרסי' ר"ג סתם וכמ"ש ש"ך ולאו היינו ר"ג הזקן דאין רגילות להזכירו בסתם ר"ג כמ"ש תוס' בנדה (ד' ו') וכ"מ מדמזכירו לבסוף במתני' דסוטה. ועוד דלגי' ר"ג הזקן קשיא מ"ש מהרש"א ע"ש. ולפ"ז קושיית הש"ך על הג"ה במקומה עומדת דאין ראי' דצריך לעמוד השואל בזה"ז מעובדא דר' צדוק ור"ג שהרי עדיין היו לומדי' מעומד אך י"ל דברי הג"ה ע"פ מאי דמוכח מדברי הר"ן ורשב"א שם דאף שהיו לומדים רק מעומד מימות משה עד ר"ג היינו רכות אבל קשות היו לומדים מיושב. ולפ"ז שפיר דייק הג"ה מהא דשאל השואל ועמד בימי ר"ג דמסתמא שאל דבר קשה וא"כ מה"ד אף בימי ר"ג שהיו לומדים מעומד לא היה צריך לעמוד בקשות אלא ש"מ דשואל שאני דצריך לעמו' אף בקשות וא"כ ה"ה דצריך לעמוד אף בזה"ז דלענין קשות אין לחלק בין זמן הזה לימות ר"ג. ועוד י"ל לפמ"ש הצל"ח בפ"ד דברכות דר' צדוק לאו תלמיד הוה ולא אמרינן דהיו לומדים מעומד עד ר"ג רק התלמידים וא"כ מדעמד ר' צדוק ושאל שפיר מוכח דשואל צריך לעמוד אף בזה"ז דלענין שואל אין לחלק כיון דאף בזמן שהיו עומדים לא היה עומד מי שאינו תלמיד. ובזה י"ל קושיי' הטורי אבן מהא דעירובין (דף נ"ד) דישבו אהרן ובניו דהם לא היו בגדר תלמיד. וכן א"ש הא דאי' במ"ק (דף ט"ז) גבי דוד וישב ע"ג קרקע:

ב

(שם סעיף כ"ו) בבאה"ט בשם באר שבע דהוי סעודת הרשות. ובשם יש"ש דסעודת חנוך בית הוי סעודת מצוה. ובאמת לא כתב כן ביש"ש פ"ז דב"ק רק דהיכא שקובע תחלה מקום לתורה לדרוש בו הוי סעודת מצוה. ולפ"ז אין סתירה על המהרש"ל מהא דאיתא להדיא בירושלמי פ"ט דסוטה והובא בלח"מ ה' מלכי' דבחוצה לארץ לא הוי מצוה רק בא"י והבאה"ט עצמו הביא חלוק זה בשם ס' ב"ש ואינו כעת ת"י וראיתיו מפורש בירושלמי כמ"ש. ולפ"ד הבאה"ט יהיו ד' המהרש"ל נגד הירושלמי. אבל לפי מה שבאמת מחלק היש"ש דהוי סעודת מצוה רק בשקובע תחלה מקום לתורה א"ש: