תקעה. לקים מוצא שפתיו כמו שנדר. – ספר החינוך

שנצטוינו לקים כל מה שנחיב עצמנו בדבור משבועה ונדרים וזולת זה, ועל כל זה נאמר (דברים כג כד) מוצא שפתיך תשמר וגו'.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בספהמ"צ עשה צד) וכבר הפרישו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין, ואולם המגיע מכל מה שזכרתי לך הוא, שמצות עשה הוא שיקים האדם כל מה שידבר בו מחיוב עצמו בדבר מהדברים. וכבר נכפל הלשון בזאת המצוה, והוא אמרו (במדבר ל, ג) ככל הלוצא מפיו יעשה. עד כאן.

והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגותיו שם), תפס עליו ואמר, כי הוא כלל שתי מצות בכאן שהן חלוקות בדיניהן ועניניהן ועשאן אחת, כי הכתוב הזה של מוצא שפתיך וגו' נאמר בענין מה שאדם מחיב נפשו לשם יתברך, בין שיהיה דבר מקרבנות או מצדקות, והוא שנאמר כי דרש ידרשנו מעמך, כלומר שיבקש ממך הממון הנדר לו ויהיה לך באחורו חטא, וכן אמרו זכרונם לברכה (ר"ה ד, א) חיבי החרמים והערכים וההקדשות והחטאות והאשמות ועולות ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ומעשר ופסח, לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר. אבל בכל מה שיחיב האדם עצמו מדברי הרשות שקראו חכמים בטוי, והוא שנדר או נשבע אכל או לא אכל, אלך למקום פלוני או לא אלך, וכל כיוצא בזה, זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה, וזהו שהצרך הכתוב להבטיח וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא, שאלו בנדרי בטוי ידבר באמת, לא היה צריך לומר שלא יהיה בנו חטא אם נחדל מנדרי בטוי, ואמנם בנדרי בטוי מצוה אחרת נתיחדה בו, והיא פרשת נדרים בסדר ראשי המטות, ששם כתוב (במדבר ל, ג) לאסר אסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה, ופרשו זכרונם לברכה (ספרי שם) לאסר את המתר.

וההפרש עוד שבין נדרי בטוי לנדרי גבוה, שבנדרי גבוה אין צריך להזכיר בו נדר, אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה לבדק הבית או אתן מנה לבדק הבית או לעניים, ובזה בלבד הוא מחיב לקים דברי פיו בעשה ולא תעשה הנזכר בזה הכתוב, שאם עברו שלשה רגלים ולא קים נדריו עובר משום בל תאחר, אבל משום בל יחל דברו אינו עובר, עד שיעבר על הנדר בענין שאי אפשר לו לקימו עוד. אבל בדברי הרשות צריך להזכיר בהן נדר או דבר המורה עליו, כגון מה שיקראו ידות הנדרים או בטויים, אבל אמר בדבור בלבד אכל ככר זה או אלך למקום פלוני או אתן מנה לפלוני עשיר, איננו מתחיב בעשה כלל. אבל ראוי לכל מי שחננו האל דעת לקים כל דבריו, ונאמר [וכמו] כן בנדרי בטוי שאיננו עובר בבל תאחר, ואפילו לאחר כמה רגלים.

והיוצא מכל זה לדעתו של הרמב"ן זכרונו לברכה, שנמנה מצות עשה אחת לקים האדם מוצא שפתיו בנדרי גבוה, ונמנה מצוה אחרת לקים הנדרים והשבועות של בטוי.

משרשי המצוה. כתבתי בסדר ראה אנכי במצות חיוב הבאת הקרבנות ברגל ראשון (מצוה תלח).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דראש השנה (ו, א), שהצדקה מחיב ה, אדם לעשותה מיד, ואמרו בטעם זה משום דהא קימי עניים, כלומר מכיון שבידו לקים המצוה מיד חיוב העשה גם כן עליו מיד. ומכל מקום לענין לעבר עליו בבל תאחר אין עוברין עד שיעברו עליו שלשה רגלים, שדרך כלל תחיב התורה בכל נדרי שמים בבל תאחר אחר שלשה רגלים ולא קדם לכן, וכדברי הבריתא שכתבתי במצוה זו בסמוך, זהו דעת קצת המפרשים. אבל יש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחיבנו בצדקה בשאינו פורע אותה לאלתר. ואמרו שחלוק יש בין מה שאדם מחיב עצמו בו, כגון צדקה, למה שאין אדם מחיב עצמו, כלקט שכחה ופאה, דמה שחיב הוא עצמו בו ובידו לקים דאית בה הני תרתי, כגון צדקה מחיב עליה בבל תאחר מיד, אבל בלקט שכחה ופאה לא חיב הוא עצמו בהן. וקרבנות שחיב הוא עצמו בהן אין בידו להקריבם מיד, ולפיכך אינו עובר עליהן עד אחר שלשה רגלים. תזכה בני ותבחן דבריהם. ויתר פרטי המצוה, כלומר באור הדקדוק, כלומר להזהיר האדם לעשות מה שחיב לעשותו, ואיך ינצל מזה כשיפל לו ספק במה שאמר הכל מבאר במקומות משבועות, ונדרים, וסוף מנחות, ובמסכת קנים כמו כן.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא קים דברו בנדרי גבוה כגון קרבנות ונדרי בדק הבית בזמן הבית, תכף שאפשר לו לקים, וכמו שכתבנו בסדר ראה אנכי (מצוה תלח) בטל עשה זה. וכשעברו עליו שלשה רגלים ולא קים דברו עבר על לאו דלא תאחר, וכמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תקעד). ובזמן הזה הנודר צדקה ולא פרעה ביום שנדרה לגבאים או לעניים אם ישנם שם בטל עשה זה, וגם עבר בבל תאחר מיד, כדעת קצת המפרשים, ואם אחר לעשות הדבר שלשה רגלים לדברי הכל עבר בכל תאחר.

ולענין חיוב נדרי בטוי כבר נתיחדה בהן מצוה שחיב לקימן בסדר ראשי המטות כמו שאמרנו, ואם אחר לקימן עד שבא עליהן בטול, שאין בידו עוד לקים אותן, אז נאמר בהן שבטל עשה דכל היוצא מפיו יעשה והלאו דלא יחל דברו (מצוה תו) ולא קדם לכן, ואפילו עברו עליו כמה רגלים.

—-

לכל ספר הזוהר עם פירוש פשוט בעברית לחצו כאן

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות בעל ספר החינוך

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ספר החינוך מיוחס לרב רבי אהרן הלוי זצוק"ל לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5