תאוות הכבוד דמיון בעלמא – אפיקי אליהו על התורה

——–

א. כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה (א.יז)

יש לדקדק, כי בתחילה פתח הכתוב בלשונות נקבה: "בעליהן" "בעיניהן" אך המשיך לבסוף בלשון זכר: "באמרם". והדבר צ"ב!

ב. ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו (ד.יג-יד)

יש לדקדק, מהו שנקט מרדכי לשון "אל תדמי" דווקא?

ג. עוד יש לתמוה, כי מצינו שדיבר מרדכי עם אסתר בלשון קשה וחריפה – כביכול, היה צריך הוא לשכנעה שלא תתחמק. וצ"ע, וכי חשודה היתה אסתר הצדקת שלא תעשה הכל למען הצלת כל היהודים מגזר דין המוות אשר גזר עליהם אחשוורוש?

ד. ויאמר לה המלך מה לך אסתר המלכה וכו'. ותאמר אסתר אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו וכו'. יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם (ה.ג-ח)

איתא בגמ' מגילה (טו:) – מה ראתה אסתר שזימנה את המן? ר"א אומר: פחים טמנה לו, שנאמר (תהילים סט, כג): "יהי שלחנם לפניהם לפח".

ויש להבין, מהם ה"פחים שטמנה לו" אסתר להמן על ידי הזמנתו לסעודה?

ה. יבוא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך. ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חמה. ויתאפק המן ויבוא אל ביתו וישלח ויבא את אהביו ואת זרש אשתו. ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך. ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה וכו'. וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך (ה.ח-יג)

יש להבין, מדוע מיד לאחר ש"וימלא המן על מרדכי חמה" על שלא קם ולא זע ממנו, הוכרח המן עם הגיעו לביתו לשלוח מיד לכנס את כל אוהביו לספר להם את כל כבוד עושרו ומעלתו?

ו. עוד יש להבין, הרי רק כעת קיבל המן כבוד גדול בהזמנתו למשתה אסתר המלכה, ומדוע הוצרך לעוד כבוד כאשר התגאה לכנס את כל אוהביו בכדי להתכבד בפניהם בסיפור כבודו הגדול?

ז. ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך. וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך (ה.יב-יג)

שואל הגר"ח שמואלביץ: כיצד המן, אשר כבודו היה רב ועצום – שנישאו המלך על כל השרים ועבדי המלך, עד שכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים לו, והוא השני למלך. בכל זאת לא מצא מנוח עד כי גם מרדכי היהודי יכרע וישתחוה לו. כיצד הרגיש כלל בגרגיר כבוד זה שחסר לו בשעה שהוא מוקף בכבוד מכל יושבי הארץ, הרי לכאורה היה לו להיות "שבע" מהכבוד הרב שנפל בחלקו?

ח. עוד יש להבין, כיצד אף הוסיף המן ואמר: "כל זה איננו שווה לי", מדוע עד כדי כך כל כבודו העצום כלל לא היה שווה בעיניו?

ט. ובמיוחד יש להבין, מה העניין שדווקא לאחר קבלת המן כבוד גדול מכל אוהביו, הכריז הוא בכל זאת לבסוף כי "כל זה איננו שווה לי"?

י. ויבוא המן ויאמר לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו ויאמר המן בלבו למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני. ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו. יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו. ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו והרכיבהו על הסוס ברחוב העיר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו (ו.ו-ט)

לכאורה, בחירת המן "בחלום הכבוד הגדול" לא היתה שום דבר ממשי כעושר ורכוש, אלא רק "לדמיין את עצמו כמלך" בהיותו לבוש בלבוש המלך ברחוב העיר. והדבר צ"ב, מדוע לא ביקש דבר יקר וממשי יותר?

יא. ויבוא המן ויאמר לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו וכו'. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו (ו.ו-יא)

ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה והמן נבעת מלפני המלך והמלכה וכו'. ויאמר המלך תלהו עליו. ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי (ז.ו-י)

מבואר, כי מפלת המן היתה בבת אחת – דווקא בשיא תקופת גאותו, כאשר אף המלכה הזמינה דווקא אותו לסעודה עם המלך. והדבר אומר דרשני!

{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד}

יבואר ע"פ יסודו של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בספרו שיחות מוסר [מאמר פג] בעניין התאוה והכבוד. וז"ל – שונה היא תאות הכבוד משאר התאוות, כי בכל דבר אשר האדם תאב אליו, קיימת עריבות מה, והיא סיבת התאוה, שהאדם חושק ותאב לעריבות זו, ולכן כשממלא את תאוותו והשיג את העריבות נעשה שבע, אמנם ה"כבוד" כל מציאותו אינה אלא שקר ואחיזת עינים, ומצד עצמו אינו כלום ואין בו כל עריבות, ומכיוון ששקר הוא ואין בו כל מציאות, אין בו כדי להשביע, כי לא יתכן שישבע ממנו האדם שהרי שקר הוא. וכו'

והנה, בתאות האכילה אם תוגש לפני האדם סעודה דשינה אולם יחסר בה מאכל-תאוה אחד אשר ירגיש בחסרונו, וכי יאמר ש"כל זה איננו שווה לי", ומה נשתנתה תאות הכבוד משאר התאוות?

אלא הן הן הדברים, כי תאות הכבוד אינה משום העריבות שבה, שאליבא דאמת אין בה כל עריבות, וכל עיקרה היא תאוה של דמיון שהאדם יצרה בהבליו, וכל הנאתו מן הכבוד הוא מחמת רצונו בכבוד, ולא מן הכבוד עצמו הוא נהנה אלא ממילוי רצונו. ולפיכך מרה היא תאוה זו עד מאד, כי אם יחסר לו משהו ולא נתמלא רצונו שוב אינו נהנה כלל. וכו'

ואין שיעור וגבול לתאות הכבוד, מאחר שהיא תאוה של דמיון ושל שקר וכאמור, ובכוחה לסמאות את עיני האדם, עד שהוא דורש כבוד גם באופן שהוא יודע שכבוד זה שקר הוא, ואעפ"כ רודף הוא אחריו בכל כחו. וכו'

נמצינו למדים כי המשועבד לתאות הכבוד, ע"י רצונו הוא נעשה עבד לה, כי רק ע"י רצונותיו יוקדת בו אש תאותו לכבוד, והוא שכרה בור לעצמו, שהרי כאמור מצד עצמה אין בה עריבות כלל. עכ"ל.

א"כ מבואר – כי תאוות הכבוד איננה אלא שקר ודמיון בלבד, ולכן לעולם לא יגיע המתאווה לה לכדי סיפוקו לעולם, וככל שיתרבה כבודו יתרבה בו עוד יותר רצון בעוד ועוד דמיונות כבוד.

{לפ"ז כל הקושיות מתורצות}

הקושיא הראשונה מתורצת – "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם"- דקדקה התורה ושינתה בלשונה, בכדי ללמדנו, כי תאוות הבעל בכבוד "להיות כל איש שורר בביתו", והרגשתו בבחינת "להבזות בעליהן בעיניהן" – איננה בהכרח מחמת ה"באמרן" של הנשים אשר מבזות את בעליהן. אלא מחמת "דמיון הבעלים" אשר "באמרם" כי מבזות נשותיהם אותם מחמת ש"המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה"- ואין זה אלא דמיון בעלמא של הבעלים [הבאמרם], כי כך היא תאוות הכבוד אשר איננה אלא שקר ודמיון בלבד.

לפ"ז גם הקושיות ב' וג' מתורצות – בבקשת מרדכי מאסתר המלכה לילך אל המלך לבקש להציל את כל היהודים, נקט עימה מרדכי בלשון חריפה, באומרו לה: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים וכו'"- אין זה אלא מחמת חששו שמא תיפול היא ברשת תאוות הכבוד, באי רצונה לסכן ולאבד את מעמד ה"מלכה" החשוב אשר זכתה היא לו, בטעותה אחר דמיון התאווה אשר מסמא עיני האדם.

לזה, אמר לה מרדכי: "אל תדמי בנפשך"- תדעי כי כבוד איננו אלא "דמיון" בתוככי נפשך, שקר אשר יכול בן רגע להתפוגג "ואם החרש תחרישי – את ובית אביך תאבדי וכו'". [ולזה נקט דווקא לשון "תדמי" דהיינו דמיון תאוות הכבוד].

לפ"ז גם הקושיות ד', ה', ו', ז', ח' וט' מתורצות – לכשנחקור אחר דמות וסמל לעבד של תאוות הכבוד, נמצא כי המן היה כזה.

וכפי שהסביר הגר"ח שמואלביץ את אמירת המן "כל זה איננו שווה לי" על אף כבודו העצום, וז"ל – הנה, לא זו בלבד שהמן הרגיש בחסרון ההשתחויה של מרדכי, אלא הוסיף ואמר: "וכל זה איננו שווה לי", והיינו כי לכל הכבוד הגדול אשר לו, לא היה שום ערך בעיניו כל עוד אין מרדכי משתחוה לו. וכו'

כי תאות הכבוד אינה משום העריבות שבה, שאליבא דאמת אין בה כל עריבות, וכל עיקרה היא תאוה של דמיון שהאדם יצרה בהבליו, וכל הנאתו מן הכבוד הוא מחמת רצונו בכבוד, ולא מן הכבוד עצמו הוא נהנה אלא ממילוי רצונו. ולפיכך מרה היא תאוה זו עד מאד, כי אם יחסר לו משהו ולא נתמלא רצונו שוב אינו נהנה כלל.

לכך אמר המן "וכל זה אינו שווה לי", כי מכיוון שחסר היה כבוד גם ממרדכי, לא נהנה מכל הכבוד שבידו מאומה, ולא היה בו לספק את תאותו, כיון שרצונו לא התמלא, ואינה כשאר תאוות שהן דברים שיש בהם עריבות, ולכן גם כשחסרה לו השלמת הנאתו, הרי על כל פנים נהנה ממה שיש לו. עכ"ל.

כעת מובן, כי לכן זמנה אסתר את המן למשתה עם המלך – "פחים טמנה לו" אסתר בהזמנתו לסעודה – הכל בכדי שיקבל כבוד נוסף על כבודו, ויתאווה יותר לדמיון הכבוד – דבר אשר יגרום לו בעת ראותו את מרדכי יושב בשער המלך ואינו מכבדו, להתאוות יותר לתאוות הכבוד.

וכפי שבאמת מבואר, כי מיד לאחר ש"וימלא המן על מרדכי חמה" על שלא קם ולא זע ממנו, הוכרח המן עם הגיעו לביתו לשלוח מיד לכנס את כל אוהביו לספר להם את כל כבוד עושרו ומעלתו – כי כל כך התאווה המן לתאוות הכבוד הדמיונית יותר ויותר, עד שהוכרח לכנס את כל אוהביו ולקבל מהם כבוד בספרו להם את כל כבודו ויקרו.

אך תוספת כבוד אוהביו, לא רק שלא הרגיעה את רעבון עשו לתאוות הכבוד, אלא שהרבתה בו תאווה לכבוד יותר ויותר – כיסוד תאוות הכבוד אשר כל מציאותה אינה אלא שקר ואחיזת עינים – ולכן לא היה בכבוד אוהביו בכדי להשביע את רצון המן הרשע בכבוד – עד כדי הכרזתו כי "כל זה איננו שווה לי".

לפ"ז גם הקושיא העשירית מתורצת – המן הרשע אשר היה בעל תאווה לכבוד, אף ביטא את תאוותו לכבוד בתשובתו לשאלת אחשוורוש: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו"? בענייתו למלך: כי "איש אשר המלך חפץ ביקרו, יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו וכו' וכו' וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"- כל אלו אינם שום דבר ממשי כעושר ורכוש, אלא רק "כבוד חיצוני" בשוק העיר בלבד – "דמיונות כאילו הוא מלך" – ללמדנו, עד כמה אין בתאוות הכבוד שום ממשות אלא דמיונות ושקר בלבד, ועד כמה יכולה היא להעביר את המתאווה לה על דעתו, עד כדי שמתאווה הוא רק לכבוד דמיוני ולא לעושר ורכוש ממשי.

ולפ"ז גם הקושיא הי"א מתורצת – אף אחריתו של המן בעל התאווה לכבוד, לא היתה אלא "התפוגגות הדמיונות" – בבת אחת, בשיא תקופת גאותו, איבד המן את כל מעמדו – מדרגת שני למלך, עד להיותו "תלוי על עץ" בביזיון נבלתו לעיני כל.

ללמדנו, מהו כבוד – אשר כל מציאותו אינה אלא שקר ואחיזת עינים, ומצד עצמו אינו כלום, ולכן בבת אחת "משפיל גאים עדי ארץ", כמפלת המן הרשע.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה

פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5