קכב. מצות עדות. – ספר החינוך

להגיד העדות בפני (בר"ד לפני) הדינים. בכל מה שנדעהו, בין שיתחיב בעדות מיתה או ממון המועד עליו או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר (ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. בכל ענין, חובה (רמב"ם פ"א עדות ה"א) עלינו להגיד העדות לפני הבית דין (ב"ק נה ב).

ואולם חלוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר אסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חיב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני שאר אסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על אסור, וכן בעדות נפשות כגון שראה אחד שעבר על אסור, וכן בעדות נפשות, שראה מי שהרג חברו, או בעדות מכות, שהכה האחד את חברו, בכל זה חיב האדם לבא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאסור.

משרשי המצוה. לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש.

דיני המצוה. כגון החלוקין שגלו לנו חכמים זכרונם לברכה שהם במצוה זו בין איש לאיש שלא כל האדם חיב לבא לפני בית דין להעיד להם, שאם היה העד חכם גדול והבית דין פחות ממנו שיש לו להמנע אם ירצה מלהעיד לפניהם, שעשה של כבוד תורה דוחה עשה דעדות, (כמבואר בשבועות לו ב). (רמב"ם שם ה"ג) וכהן גדול גם כן אינו חיב להעיד אלא עדות שהיא למלך בלבד, ומלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול (יט א). אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם, ודנין אותם. ואין (שם כז ב) נמנעין מלקבל עדות בשביל אהבה ושנאה, כי שארית ישראל לא יעשו עולה בעדותם. אבל לענין הדין אינו כן, שאין דנין האוהב והשונא, מפני שהשונא אינו רואה זכות, ולא האוהב חובה.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם פ"ג ה"ד) שעקר עדות של תורה הוא מפי העדים ולא מפי כתבם, שנאמר (דברים יז ו) על פי וגו'. אלא שחכמים מפני תקון העולם שימצאו בני אדם ללות תקנו שנחתוך הדין בממון על פי עדים שבשטר כמו מפיהם. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ בסוף השורש השני) הקשה עליו בספר המצות הרבה על זה ויארך הענין אם באתי לכתב כלו. וכלל הדבר, כי הרמב"ן זכרונו לברכה סובר שעדות שטר דאוריתא הוא, דכתיב (ירמיהו לב מד) וכתוב בספר וחתום.

ומדיני המצוה. גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות יח ב) כל אדם שהגיד (שהעיד) עדותו בפני בית דין וחקרוהו כרצונם אין יכול לחזר ולסתר דבר מכל מה שהגיד בפניהם ולומר שמטעה או שוגג היה או שנזכר אחר כך שאין הדבר כמו שהעיד. ואפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו. וכל עדות שבשטר הרי הוא כעדות שחקרוהו בית דין כרצונם ושוב אין העדים יכולים לחזר בהם בשום דבר שבשטר. ודנין על פי החתומין בכל דבר הכתוב בשטר, והוא שנהיה בריאים שאותם החתומים הם שחתמוהו אותו שטר לא זיפם מזיף. וזאת החקירה יש לנו לעשותה על פי אנשים שהכירו אותן חתימות שהן כתיבת אותם האנשים החתומים, וצריכין אנו שני עדים שיכירו שתי החתימות, כל אחת מהן יכירו שני העדים. וכן (שם כא ב) אם שנים מן הדינים בעצמן מכירין אותם די לנו בכך, או (שם כ ב) אם החתומים בעצמם לפנינו ויעיד כל אחד על חתימתו די בכך, אבל האחד אינו יכול להעיד על כתיבתו ועל כתיבת חברו. וכן אם כתב ידם יוצא ממקום אחר לפנינו מקימין ממנו. ומפרש בגמרא (שם כ א) שאין מקימין שטר אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלש שנים אכילה גליה בלא שום יראה ופחד מן תביעת בעלים, או משני שטרות של כתבות, והוא שיצאו מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה הרוצה בקיום, דחישינן שמא הכל זיף. וכן משטר אחר שקרא עליו ערער והחזק בבית דין.

ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (כתובות כח א) שבעדות של חתימה נאמן קרוב להעיד על כתיבת קרובו שהוא מכירה, ומצטרף עם אחר לקים השטר, ושבעדות זה נאמן אדם בגדלו להעיד ולומר כשהייתי קטן ראיתי כתב אבי או אחי, ומכירה אני עכשו שהיא אותה שראיתי. ומה שאמרו שעשרה בריות פסולות לעדות מן התורה, וכמו שכתבנו למעלה במצות (מצוה עה) אל תשת רשע עד. וכן (וכמו) (קידושין מ ב) מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ שהוא פסול מדבריהם, שחזקה עליו שהוא רשע, והרי כתיב (שמות כג א) אל תשת רשע עד. אבל אם יש בו דרך ארץ ועוסק בקצת מצות מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ. נמצאת אומר, כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, ועם הארץ בחזקת פסול עד שיחזק עמנו לטוב. וכן האנשים הבזוים ביותר פסולין מדבריהם, כגון האוכלין בשוק בפני הכל, וההולכים ערומים בשוק. ומכלל הבזוים (סנהדרין כו ב) האוכלים צדקה של גוים בפרהסיא. ויתר פרטיה, מבארים בסנהדרין ושבועות [הלכות עדות פ"א]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן. והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות או ובאסורין של תורה מעצמו, בטל עשה וענשו גדול מאד, כי בכח העדות יתקימו הישובים, על כן נכתב בו (ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו. ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות, חיב להביא קרבן עולה ויורד, ובתנאים הידועים בענין, כמו שמפרש במקומו בשבועות. (ל א) והוא אחד משלשה קרבנות הבאין בין על שוגג בין על מזיד. (כריתות ט א).

—-

לכל ספר הזוהר עם פירוש פשוט בעברית לחצו כאן

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות בעל ספר החינוך

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א ספר החינוך מיוחס לרב רבי אהרן הלוי זצוק"ל לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5