סעי' ה' – ברך שהיה שיכור, או ליד צואה, נסתפקו התוס' והרא"ש אם חוזר. ומי רגלים לא חוזר. – ספר מנחת שי

——–

בגמ' עירובין סד. שתוי הוא מי שיכול לעמוד ולדבר לפני המלך, ושיכור הוא מי שאינו יכול לדבר לפני מלך. וכתב הב"י, אם בירך והיתה צואה כנגדו או שהיה שיכור נסתפקו התוספות (ד"ה שכור) (ערובין סד.) והרא"ש בפרק הדר (סי' ה) אם צריך לחזור ולברך כמו שאנו אומרים בתפילה או נאמר כיון דבברכת המזון מדומדם כלומר שתוי ואפילו שיכור יכול לברך לכתחלה מה שאין כן בתפילה א"כ גם אם בירך כנגד צואה או שהיה שיכור לא יחזור לברך שוב אחר שהתפקח מיינו ע"כ. וכתבו רבינו ירוחם (ני"ו ח"ז קנ.) וכתבו עוד שם התוספות ומיהו משום מי רגלים פשיטא דאין צריך לחזור ולברך וכתבתיו בסימן ע"ו (ד"ה וכתבו):

וכ"כ מרן אם בירך והיתה צואה כנגדו, או שהיה שכור (פי' לגמרי), נסתפקו התוספות והרא"ש אם צריך לחזור ולברך; ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך.

וכתב המ"ב (ס"ק ה') שכל הספק בענין מצא צואה הוא במקום שהיה חשש שיש שם צואה ולא בדק. אבל במקום שמוחזק כנקי ולא היה צריך לבדוק כלל ואח"כ נמצאה שם צואה לכ"ע יצא י"ח. ובמ"ב (ס"ק ו') הביא קושיית האחרונים דהא בסעיף הקודם כתב מרן ששיכור מברך ובסעיף זה כתב שנסתפקו בזה התו"ס והרא"ש. ומסקנתם ששיכור מברך, רק לכתחילה לא יביא עצמו לידי זה. ושיכור כלוט פשוט שלא יברך ואם ברך לא יצא וצריך לחזור ולברך. (ובמחכ"ת השאירו את מרן בקושיה. והישוב הנראה בזה, דבסעי' ד' פשיטא לן ששכור אפילו שאינו יכול לדבר כראוי וודאי שאינו יכול לדבר לפני מלך מותר לברך, (שאם ימתין עד שיפוג יינו יתכן וירעב מעט מאותה אכילה) וכמבואר בירושלמי ובתוס' הנ"ל בסעי' ד'. וכאן מיירי כשברך בשעת שכרותו ואח"כ פג יינו מעליו ועדיין לא נתעכל המזון, מספקא לן אם צריך לחזור שוב לברך או דיצא לגמרי בשעה שברך כשהיה שיכור. שו"ר בילקו"י עמוד שיז' בהערה שפירש כן דעת מרן בשם הבית מנוחה. וכתב שם להלכה שאם פג יינו ועדיין שבע מאותה אכילה הוי ספיקא דאוריתא ויחזור שוב ויברך. אולם להלכה נראה שלא יברך כיון דהוי ספיקא דדינא וכל כה"ג אמרינן סב"ל ולא חוזר. ודוקא שהספק במציאות כגון שמסתפק אם ברך או לא אמרינן העמד אדם על חזקתו שלא ברך, וחוזר ומברך. ובספיקא דדינא לא מעמידים על חזקת חיוב. כ"כ המשנה למלך הביאו בחזו"ע פסח ח"ב עמוד תקסב'. וכך משמע בהלכה ברורה אות ז' שרק אם ברך כשהוא שיכור כלוט חוזר ומברך).

וכתב המ"ב (ס"ק ז') בשם הרמב"ן ששום ברכה אסור לומר מדאוריתא נגד צואה. שכתוב והיה מחנך קדוש. ובדיעבד אם ברך ברכת המזון ומצא צואה בתוך ד' אמותיו בין מלפניו ובין מאחריו צריך לחזור ולברך, אם עדיין שבע מאותה אכילה. דספיקא דאוריתא לחומרא. (ואם לא שבע דחיובו רק מדרבנן או שאר ברכות שהם מדרבנן. לכאורה לא צריך לחזור דספיקא דרבנן לקולא. ובילקו"י עמוד שטז' כתב שיצא י"ח ולא צריך לחזור ולברך ולא חילק אם שבע או לאו. ולא נתן טעם לדבר. וצריך לומר שנתכוין שלא אכל כדי שביעה, וכנ"ל. או שפוסק ככה"ח אות יד' שפסק כדעת החיי אדם שלא צריך לחזור דלא הוי ספיקא דאוריתא, שמדאוריתא וודאי יצא ידי חובה ורק חכמים קנסו לענין תפילה, ובברכת המזון הוי ספיקא אם קנסו. ועכ"פ כתב הכה"ח שאם אפשר יאכל עוד ויברך או ישמע מאחר ואם א"א יהרהר הברכה בליבו. וכ"כ בהלכה ברורה אות ח'. וכל זה במקום שהיה ראוי להסתפק אם יש שם צואה, אבל במקום שהוא נקי בדרך כלל אינו חוזר אפילו בתפלה).

ובביה"ל (ד"ה אם ברך) כתב אם עבר וברך במזיד ליד צואה, לדעת הלבוש אין ספק בזה שחוזר ומברך. ולפמ"ג גם בזה יש ספק. כיון שמרן לא חילק בין שוגג למזיד. עוד הביא דעת הח"א שסובר כהפמ"ג שהספק הוא גם על מזיד, אלא שפסק להלכה שבדיעבד לא חוזר ומברך אפילו במזיד משום דלא הוי ספיקא דאוריתא. שמדאוריתא יצא י"ח בכל גווני ורק קנס הוא שקנסוהו חכמים בתפילה שצריך לחזור, ובברכת המזון נסתפקו הראשונים אם קנסוהו, וספיקא לקולא. ודחה הביה"ל את דבריו כיון שדעת הרמב"ן ושאר אחרונים הכריעו לחומרא שצריך לחזור ולברך. וגם שבמזיד מסתבר מאוד שלא נסתפקו בזה הראשונים ולכ"ע צריך לחזור ולברך. (ודעת הכה"ח והילקו"י והלכה ברורה כתבנו לעיל שלא חוזר ולא חילקו בזה בין שוגג למזיד).

עוד כתב (ס"ק ח') שאיסור ברכה נגד מי רגליים הוא רק דרבנן, ובספק אם יש מי רגליים לא צריך לבדוק ומותר לברך לכתחילה, ולכן פשיטא שאם ברך שלא צריך לחזור ולברך. ואם ידע שיש מי רגליים ועבר וברך ספק אם צריך לחזור כמו בספק אם מצא צואה כנגדו. (וכיון שאיסור ברכה נגד מי רגליים דרבנן ומדאוריתא ודאי שיצא א"כ הו"ל ספיקא במילי דרבנן ולקולא. ובהלכה ברורה אות ח' כתב שיש אומרים שאפילו אם ידע מתחלה שיש שם צואה וטעה וברך ברכת המזון אינו חוזר ומברך. ויש חולקים).

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל

מנחת שי – הלכות

הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5