——–
במשנה מד. הביאו לפניו מליח תחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו, זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וכן בגמ' מא. היו לפניו צנון וזית ואוכל הצנון שזה עיקר אכילתו, מברך עליו ופוטר את הזית שבא רק להפיג את חריפות הצנון.
וכתב הטור כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו אם כל אחד לבדו, ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל.
וכתב הב"י שהכל בו הסתפק אם ברכת העיקר פוטרת הטפל גם בברכה אחרונה, וכתב הב"י ונראה לי פשוט שכשם שפוטר מברכה שלפניה פוטר גם כן מברכה שאחריה, וכמו ברכת המזון שפוטרת כל מה שאכל בסעודה. עוד כתב הב"י כתב האגור בשם האור זרוע דהני מילי כשהצנון עיקר וחביב אבל אם הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון ואפושי ברכות עדיף ואין להפקיע הברכות כהאי גונא עד כאן: (משמע שסובר שעיקר וחביב, חביב קודם לכן כיון שצריך לברך עליו קודם יברך עליו ולא יפטרנו בברכת העיקר. והנה אף שמרן הביא דברי האגור בלא חולק ומדלא פליג עליה משמע דהכי ס"ל, ולפי"ז באורז ועוף וחביב עליו העוף צריך לברך עליו תחילה. אולם בשעה"צ אות טו' כתב דט"ס נפל כאן וצ"ל שאין הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית. רק לפי"ז צריך להבין את המשך הלשון שאין להפקיע הברכות כהאי גוונא דמהכי תתי להפקיע ברכת הזית, ויש לדחוק שכונתו שלא יברך על הצנון אדמה ויכון בהדיא לפטור הזית דכל כה"ג קימ"ל דבדיעבד פטר). עוד כתב הב"י בשם תוה"ד שאם אוכל הטפל תחילה כמו מאכל שהוא ממתיק השתייה צריך לברך עליו שאיך יהנה בלא ברכה, ומשם אור זרוע כתב שיברך עליו שהכל אפילו שברכתו ברכה אחרת. אולם הב"י דחה סברא זו שלא משנים הברכה מחמת שהוא טפל כמו שכתב הטור בסימן ר"י בשם הרא"ש שלא משנים הברכה אחרונה מחמת חיסרון בשיעור. (כונתו להוכיח שלא משתנה טופס הברכה שקבעו חכמים על אותו מין מחמת גריעותא צדדית שאינה קשורה לדבר שאוכל אלא שהאדם אכל פחות משעור או אוכל הדבר בתור טפל. ולפי"ז סרה קושית הד"מ. עיי"ש).
וכ"פ מרן כל שהוא עיקר ועמו טפלה {(פי' דבר בלתי נחשב),} מברך על העיקר ופוטר את הטפלה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה; לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפי' כל אחד לבדו; ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר הפת, כיון שהוא טפל. {הגה: וי"א אם הטפל חביב עליו, מברך עליו ואח"כ מברך על העיקר (אגור בשם א"ז); הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפילה היינו שאוכלן ביחד או שאוכל העיקר תחלה, אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא; או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה, מברך על האוכל תחלה אע"פ שהוא טפל לשתייה, ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל לדבר אחר (ת"ה סימן ל"א} {).} (ולב"י מברך את ברכתו).
וכתב המ"ב (ס"ק א') בתערובת של שני מינים יחד אם יש מין עיקרי והמין השני בא לתקנו ולהכשירו כמו בישול פירות בסוכר שהסוכר בא להכשיר את הפירות נחשב לטפל, ואפילו הפירות הם מיעוט נחשבים לעיקר, ומברך על תערובת זו בורא פרי העץ. ואם שני המינים עיקריים כמו רסק פירות וירקות מעורבים. הולכים אחר הרוב בתערובת ומברך כברכת הרוב שזה העיקר, ואפילו ניכרים המינים כמו שומשום המעורב עם פרורי אגוזים מברך ברכת הרוב כיון ששניהם עיקריים אצלו, ואם יש בתערובת חמשת מיני דגן אפילו הם המיעוט כיון שבאים להטעים מברך על התערובת בורא מיני מזונות. ובביה"ל (ד"ה אם העיקר מעורב) כתב שזה לדעת דרך החיים אבל החיי אדם מחלק שבתערובת שכל מין ניכר מהו צריך לברך על כל מין בפני עצמו באופן ששניהם עיקריים ולא הולכים אחר הרוב ולא אחר חמשת מיני דגן. (ולפי"ז בסלט פירות העץ עם בננה או תות יברך על כל מין בפני עצמו). וכתב הביה"ל דסב"ל לכן יברך רק ברכה אחת אפילו המינים ניכרים, וכברכת הרוב, או ברכת מזונות אם יש מיני דגן ואפילו הם מיעוט. והרוצה לחוש לחיי אדם ימעך כל המינים יחד עד שלא יהיו ניכרים ויברך ברכה אחת כברכת הרוב, או המיעוט במיני דגן. (ולכאורה אפשר בעצה אחרת שיברך על המיעוט ויחזור ויברך על הרוב ואף דהוי ספק גורם ברכה שאינה צריכה שהרי לדעת דרך החיים הוא גורם לברכה שאינה צריכה, עכ"פ כיון דאנו באים לצאת אליבא דכ"ע לא הוי גורם לברכה שאינה צריכה. וכמ"ש בחזו"ע עמוד רפג' דכל כה"ג חשוב ברכה הצריכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא. וכמו שאנו מברכים על מעט מים קודם הסעודה לאפוקי נפשין מפלוגתא ולא חוששים לגרימת ברכה שא"צ למ"ד שבתוך הסעודה לא מברך על המים. שו"ר שכ"כ בהלכה ברורה אות ו' שאם רוצה לצאת ידי ספק יפרידם ויברך תחלה על המיעוט ואח"כ יברך על הרוב).
עוד כתב (ס"ק ב') שאם אוכל דג מלוח עם פת אם הוא תאב לאכול גם את הפת אע"פ שהוא תאב למלוח יותר, מברך המוציא על הפת ופוטר את המלוח.
עוד כתב (ס"ק ד') ואפילו כשלא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם הטפל או שדרכו בכך לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל [גם בעינן דוקא שיאכל הטפל באותו מקום לאפוקי כששינה מקומו בינתים] אבל אם אינו רגיל בכך וגם לא היה דעתו בפירוש בשעת הברכה לאכול הטפל צריך לברך גם על הטפל (ובהלכה ברורה אות י' כתב שגם אם היה הדבר בסתם אינו חוזר ומברך). אך אז מברך על הטפל רק שהכל דעכ"פ טפל הוא ומפסיד ברכתו העיקרית ודומיא דפסק הרמ"א לקמן בהג"ה דאם אוכל הטפל קודם העיקר אף דצריך לברך עליו בפ"ע ואינו נפטר בברכת העיקר שיברך אח"כ מ"מ כיון שהוא טפל מפסיד ברכתו העיקרית. (ואין כן דעת מרן בב"י וברכת הטפל לעולם אינה משתנית ומברך עליו את הברכה הראויה לו וכ"פ בחזו"ע עמוד רפח'. ומ"ש בהלכה ברורה אות י' שאם הסיח דעתו או שינה מקומו מברך על הטפל שהכל, צ"ע, שאין כן דעת הב"י). עוד כתב המ"ב שאם שתה משקה חריף בסעודה ואוכל איזה פרי למתק השתיה לא צריך לברך עליו שהמשקה טפל לפת והפרי למשקה. (ובילקו"י עמוד תקל"א נראה שמסתפק בזה באופן שאוכל פירות מתוקים להעביר מליחות הגבינה המלוחה שאכל בסעודה, עיי"ש. ועיין עוד לקמן).
עוד כתב (ס"ק ה') שהאחרונים חלקו על הרמ"א שכתב שאם הטפל חביב עליו יותר שמברך עליו, וכתבו שאין חילוק בזה וכל שאוכל הטפל רק בגלל שאוכל העיקר ובלעדו לא היה אוכלו נחשב לטפל אף שהוא חביב עליו יותר ומברך על העיקר ופוטרו. (כדוגמת אורז עם חתיכת בשר קטנה אע"פ שהבשר חביב עליו יותר עכ"פ עכשיו אוכלו מחמת האורז שהוא העיקר ונפטר בברכת האורז).
עוד כתב שאם שותה משקה חריף ואוכל גם עוגה או מרקחת צריך לברך על שניהם כיון שכונתו לאכילת שניהם אף שהיי"ש חביב עליו, ומברך מזונות על העוגה ואח"כ שהכל על היי"ש. וכן כשאוכל שאר דברים להפיג המרירות אם אוכל מעט כדי להפיג המרירות הוי טפל, אבל כשאוכל יותר לא נחשב לטפל כיון שאוכל אותם מחמת עצמותם לסעוד הלב. וכתב השל"ה שטוב להמנע מלאכול פת למיתוק השתיה כי מי יוכל להבחין היטב אם הוא רק להפיג מרירותו או גם לסעוד הלב שצריך המוציא ונטילת ידים. עוד כתב שאם אכל מאכל שמן ושותה מעט יין שרף אם רגיל בכך לא צריך ברכה שהוא טפל לפת, ועיין בסימן קע"ד ס"ק לט' במשנה ברורה.
עוד כתב (ס"ק ו') שכל שבא ללפת בו נחשב טפל אפילו שהם חביבים עליו והוא תאב לאכול אותם. (ולפי"ז אמרתי מה שנהגו בכמה מקומות שעושים אזכרה מביאים לחמניה מזונות וצלחת עם פשטיד"א וחתיכת דג ומעט זיתים ואוכלים הכל עם הלחמניה, הכל טפל ללחמניה ומברך עליה מזונות ופוטר הכל, שהלחמניה עיקר. ועיין בספר מדאני אסא סימן ה' למורנו הגאון רבי סעדיה אריבי זצ"ל שלא הסכים איתנו בזה, ואמר לי שמנהג יהודי מרוקו לברך על כל דבר בפני עצמו, שע"כ מביאים מינים אלו לברך עליהם לע"נ הנפטר).
עוד כתב (ס"ק י') על מה שכתב הרמ"א שאם אוכל הטפל קודם מברך עליו שהכל כיון שהפסיד את ברכתו ומברך שהכל רק כדי שלא יהנה מהעולם הזה בלא ברכה. ודעת המ"א שרק אם ברכת העיקר שהכל יברך על הטפל שהכל אף שאין ברכתו כן, ויפטור בברכה אחת את שניהם, אבל כשהעיקר ברכתו ברכה אחרת לא יברך שהכל על הטפל אלא את הברכה שלו. (וכבר כתבנו שאין כן דעת מרן ולא משנים כלל את ברכת הטפל).
עוד כתב המ"ב (ס"ק יא') שגם לדעת הרמ"א שמברך שהכל על הטפל אם אוכלו קודם העיקר, זה דוקא כשאין הטפל חביב עליו, ואם הטפל חביב עליו מברך עליו את ברכתו. ובביה"ל (ד"ה ואינו מברך) כתב שהגר"א כתב שעיקר דין זה של האו"ז לברך על הטפל שהכל הוא תמוה. והביה"ל כתב עוד לדחות דין זה לפי מה שהסכימו הפוסקים במי שאכל מרקחת שאין בריאים רגילים בו אלא לרפואה וגם הוא אוכלו לרפואה מברך עליו את ברכתו הראויה לו כיון שהוא נהנה ממנו. ולא כמ"ש הרמ"א בסימן רד' סעי' יא' כדעת הרא"ה לברך עליו שהכל, א"כ כ"ש בענינינו שאף שאין כוונתו לאכילת הטפל בעצמו עכ"פ הוא נהנה ממנו והוא מאכל בריאים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5