סימן : פ"ו – שאלה: נהוג להניח תיבות בסוף כתיבת ס"ת 'לעיני כל ישראל' ומכבדים כנהוג את האחרים בסיום כתיבת האותיות בעת הכנסת ספר התורה לביהכ"נ או למכור אותם וסופר אחד נתכבד לכתוב ראשון וכתב את תיבת 'לעיני' בע"פ וללא מקריא ואח"כ כתבו המכובדים ע"פ המקריא בלבד האם נהגו נכון?

——–

איתא במגילה (דף יח:) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. מיתיבי, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא, ולא היה שם מגילה, וכתבה מלבו וקראה. אמר רבי אבהו: שאני רבי מאיר דמקיים ביה ועפעפיך יישרו נגדך. אמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי: מאי ועפעפיך יישרו נגדך? אמר לו: אלו דברי תורה, דכתיב בהו התעיף עיניך בו ואיננו, ואפילו הכי – מיושרין הן אצל רבי מאיר. רב חסדא אשכחיה לרב חננאל דהוה כתב ספרים שלא מן הכתב, אמר ליה: ראויה כל התורה כולה ליכתב על פיך, אלא כך אמרו חכמים: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב. מדקאמר כל התורה כולה ראויה שתיכתב על פיך – מכלל דמיושרין הן אצלו, והא רבי מאיר כתב! שעת הדחק שאני ע"כ. נמצא דברים שבכתב אע"פ דשגורים בפיו הואיל ואינם שגורים בפי כל אסור לכותבו בע"פ אלא אם בשעת הדחק שמא יטעה בכתיבתה שלא יחסר ולא יותר ואפי' יהיה בקי בכל חדרי התורה ויודע בע"פ כרב חננאל ועוד משמע דאם לא טעה בכתיבה כשר בדיעבד דלא מצינו איסור לקרות ממנה כשכתבו בע"פ. והביאו בהלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות ספר תורה (סימן יח) והרי"ף שם ונימוקי יוסף שם רבינו ירוחם – תולדות אדם (נתיב י חלק ב דף סג טור א) ובספר אור זרוע ח"א – הלכות תפילין (תקלא – תקצד) (סימן תקמה) והרמב"ם (בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א הלכה יב) וכסף משנה שם והמאירי במגילה שם וכן בשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל ב סימן ד) ובשפת אמת במגילה שם. ונראה לומר שהאיסור הוא על הכותב משום שאין הפרשיות שגורות בפיו ויבוא לידי טעות ח"ו ואם עבר וכתב כשר בדיעבד. ובתפלין לא קפדינן בהכי וכותבין אותם על פה לפי שפרשיותיו הם שגורות הרבה ולא טעו בהם.

אלא שהב"י (ביו"ד סימן רעד) הסתפק בזה וכתב בשם הר"ן דמוכח בירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) שאם כתב שלא מן הכתב אסור לקרות בו שלא בשעת הדחק. וה"ר מנוח כתב דוקא לכתחלה אבל אם עבר וכתב שלא מן הכתב לא פסל וצ"ע אם אותן פרשיות שבתפילין יכול לכתוב בס"ת שלא מן הכתב כיון דגריסן עכ"ל ובשו"ע שם (סעיף ב) לא הכריע בניהם האם לפסול או כשר בדיעבד וז"ל צריך שיהיה לפניו ספר אחר, שיעתיק ממנו, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב ע"כ. וגם הש"ך שם (ס"ק ג) וערוך השולחן שם (אות ז) וקסת הסופר (סימן ד סעי' ה) וכף החיים שם (אות ו) וספ' יריעות שלמה (פרק ז סעי' ד) וס' בכורי סופרים (סימן א) וס' אוצר סת"ם (פרק ה סימן ב אות ז) לא הכריעו בדבר.

ומהרמ"א משמע שהכריע כדעת הר"ן שכתב בשו"ע (או"ח סימן תרצא סעיף ב) בענין המגילה שצריך לכתבה מן הכתב וציין לר"ן דלעיל ע"ש דשמעינן דאין לקרות בה היכא שנכתבה שלא כדינה דדעת הר"ן מהירושלמי דאף לענין קריאה אין לקרות בה שרבי מאיר גנז את המגילה הראשונה שכתב בע"פ וקרא בשניה שנכתבה כדין וגם המשנ"ב שם (ס"ק ט) כתב אם עבר וכתב בע"פ שלא מן הכתב י"א דאסור לקרות בה אלא בשעת הדחק וכ"כ משנת הסופר (סימן כח אות י) ובביאור הלכה שם (בד"ה גם צריך) וביאור הסופר שם פירשו שהירושלמי תירץ שני תירוצים על הא דר"מ אחד שעת הדחק שאני ואחד דר"מ כתב שני מגילות והראשונה גנז ומדגנז ש"מ דאפילו בדיעבד אין לקרות בה אבל הבבלי תירץ רק שעת הדחק שאני ונוכל לומר בפשיטות דבשעת הדחק התיר ר"מ לעצמו לכתבה ולקרות בה לכתחלה ושלא בשעת הדחק לא היה מתיר לעצמו אכן בדיעבד אפשר דשרי לקרות בה וא"צ לגנוז. ודע עוד דמה שכתב דצריך לכתוב מן הכתב הוא אפילו אם היתה שגורה היטיב על פיו ומה שהתירו לעיל (בסימן ל"ב סכ"ט) לענין תפילין כששגורות בפיו התם משום דמצוי הוא לכו"ע להיות שגורות משא"כ במגילה כן מוכח בגמרא.

ושו"ר בשו"ת החתם סופר (חלק ב יו"ד סימן רנד) כמדומה לי הוא סבר דהאי איסורי' אגברא קאי שאסור לשום א' לכתוב אות א' שלא מן הכתב ויהי' הכותב לא אבה יבמי צריך לכתוב מתוך הספר ולא שמעתי ולא ראיתי זה מעולם אבל זה נאמר על הספרים שנכתבו שלא מן הכתב שהמה אינם מן המובחר לכתחלה על כל פנים לדעת רבינו מנוח ואפשר איכא מאן דס"ל שהם פסולים ואמרם אסור לכתוב על הכותב ס"ת קאי שאסור לו לכתוב ספרים שלא מן הכתב לא שהאיסור אהגברא אלא משום דא"כ יהי' הספרים פסולים ומכשיל בהם רבים וא"כ זה לע"ד רק בס"ת ומגלה ותפילין ומזוזות אי לאו דרגילי ודבר זה אפשר שהוא הל"מ עכ"ד.

ונראה שכתב כן מדברי הר"ן הנ"ל ומה שציין לרמב"ם שם בסוף התשובה אולי כוונתו מדכרך הרמב"ם שם את דין שרטוט וכתיבה יחד וז"ל של הרמב"ם שם הלכה למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט, אבל תפילין אינן צריכין שרטוט לפי שהן מחופין, ומותר לכתוב תפילין ומזוזה שלא מן הכתב שהכל גורסין פרשיות אלו, אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.

ואע"פ שתיבות 'לעיני כל ישראל' שגורות בפיו אסור לו לכותבם בס"ת מדאמרינן בתפילין כשאין הפרשיות שגורות בפי הסופר אסור לו לכתוב אות אחת אפילו אותו מקצת הפרשה ששגור בפיו שלא מן הכתב והובא בב"י (אורח חיים סימן לב) ועוד אפי' לסופר שבקי בפרשיות התפילין אין לו לכותבם בס"ת בע"פ מדציין הב"י שם לרב מנוח שנשאר בצ"ע אם מותר לו לכותבם בס"ת כשהוא בקי בהם וגם לדעת הב"ח והמג"א וערוך השולחן ומשנ"ב ורבינו זלמן שם שמתירים כשמקצת הפרשה שגורה בפיו לכתוב אותו מקצת בע"פ. דמ"מ כתב הב"ח מצווה מן המובחר לכתוב בכל גווני מתוך הכתב עיין במשנ"ב (סימן לב ס"ק קלד) ולכן נראה כל שכן בס"ת שאין לכתוב חלק מפרשה אפילו ששגורה בפיו ועיין לעוד פוסקים בכף החיים שם וביריעות שלמה (פרק ז הערה 18) ובמשנת הסופר (סימן ד אות יד) וציין גם למק"מ שגם המניחים אזכרות לכתבן בבת אחת אחר טבילה צריך לכתבן מתוך הכתב ע"ש וכ"כ בספר קול סופרים (סימן ה סעיףה).

וראיתי בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה א ח"ג סימן קב) שנשאל על המנהג להניח בס"ת תיבת בראשית ולעיני כל ישראל והסופר עשה נקודות תמונות אותיות ואח"כ בעל הספר מעביר עליהם הקולמוס ועושה אותן גוף אחד והשיב שם בכותב תמונת אותיות רק שאינם בשלימות וזה מעביר הקולמוס כל שיתקן הכתב הראשון הוי כתיבה וכמ"ש התוס' בגיטין (דף י"ט) ברור ועכ"פ מה שהסופרים עושים יפה עושים והס"ת כשרה ע"כ ומשמע שאין צריך לכתוב מתוך חומש כשיש את תמונת האותיות וכן ראיתי במשנת הסופר שם כשנמחק אות בס"ת צריך לקרא מתוך חומש בכדי לתקנה ודווקא אם נמחק האות לגמרי אבל אם נשאר וניכר עי"ז איזה אות היא אין צריך חומש. ויש נוהגים שהסופר כותב בסוף הספר אותיות חלולות ומכבדים למלאותם עיין בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן קעב) ובביאור הסופר (סימן א) שהאות החלולה נחשבת אות ושמעתי מפי הסופר הרב ישראל מצנבר שליט"א שנהגו לכתוב את התיבות לעיני כל ישראל מקוטעות והמכובדים מחברים את הקיטועים או שממנים את הסופר כשליחם.

ועוד ראיתי בשו"ת חתם סופר (חלק א או"ח סימן קצב) דמוכח לו דכך הלכה למשה מסיני בכתבי קודש שצריך לכתוב דוקא מתוך ספר כשר ולא מתוך חומש כן צ"ל, וא"כ הא דנהגינן לכתוב ס"ת מתוך החומשים מדויקים ותיקוני סופרים, היינו למסקנא דמתקיים ביה ועפעפיך יישירו נגדך מצי לכתוב שלא מן הכתב, אם כן ה"ה אם מונחים לפניו חומשים מדויקים הרי מיושרים הם אצלו ע"כ נהגינן להעתיק מתוך חומשים מדויקים, אמנם דינם ככותב בעל פה וצריך להוציא כל תיבה מפיו טרם שיכתבנו ככותב בעל פה, ומעיקרא כדפריך ש"ס לימא מסייע וכו' הומ"ל שהרי מונח לפניו מגלה פסולה והוציא כל דבר מפיו אלא דלא מסיק אדעתי' הך דמיושרים לפניו, ועכ"פ מיושב קושית מג"א, ואין לומר הא לר' מאיר לא הותר אלא בשעת הדחק ואיך אנחנו כותבים בלא דוחק, י"ל כבר כתבו הפוסקים לטלטל ס"ת בכל שעה לכתוב מתוכו מיחשב דוחק כנלע"ד.

וצ"ל מה שהתירו לכתוב בזמן דוחק בע"פ הוא בדווקא שיהא אדם שלם ובקי בתורה כולה ועוד כשהוא צריך לס"ת או מגילה לקרא בו ואין לו ספר אחר לעתיק ממנו הא לסיים כתיבת ספר תורה לכבוד שמחת ס"ת אין בכך דוחק כלום ולמה יעבור על דברי חכמים שאסרו לכתוב אף אות אחת שלא מן הכתב אלא וודאי שצריך לכתוב מתוך הכתב בלבד למעט תפילין ומזוזות הואיל ופרשיות שבהם שגורות בפי הכל מותר לכותבן שלא מן הכתב ואם יודע שאינו רגיל אין לו לכתוב אלא מהכתב.

אלא מדאיתא במנחות (דף ל.) דתניא וימת שם משה עבד יי'. אפשר משה חי וכתב וימת שם משה? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע בן נון, דברי רבי יהודה, ואמרי לה רבי נחמיה; אמר לו ר"ש: אפשר ס"ת חסר אות אחת? וכתיב: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'! אלא, עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, כמה שנאמר להלן ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו; לימא, דלא כר"ש! אפי' תימא ר"ש, הואיל ואישתני אישתני ע"כ והטעם שמשה חוזר על דברי הקב"ה פרש"י שם שמשה אומר אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב. וכ"כ התוספות שם דיש ספרים דגרסי ומשה אומר וכותב וחומרא היא לכותבי ס"ת ומזוזה ותפילין אע"ג דמייתי ראיה מברוך שמא גם הוא היה עושה כן, מפי רבי. ובקונטרס נמי גריס אומר וכותב ופירש טעם (בברוך) וזה לשונו הקב"ה היה אומר ומשה אומר (וכותב) אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב מכאן ואילך משה כותב בדמע ולא היה אומר אחריו מרוב צערו כמה שנאמר להלן מפיו יקרא וגו' שלא היה אומר אחריו משום דקינות הוו ע"כ.

וכיון שעיקר טעם האמירה הוא משום שלא יטעה בכתבו כדברי רש"י והתוס' שם וספר כלבו (סימן מה) ועוד א"כ גם אם אחר מקריא לו והכותב חוזר אחריו עדיין קיים החשש שיטעה בכתיבתו דדברים שבכתב איכא מילי טובא דמידרשי מתוך הכתב כגון חסירות ויתרות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו ואי אמרת להו על פה בצרי להו אלא מדקתני גבי ק"ש היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ואמרי' מאי אם כיון לבו לקרות. לקרות הא קא קרי. בקורא להגיה. פ' שאינו קורא התיבה בקריאתה אלא במסורת שלה בחסירות ויתירות. כמות היא שלא יטעה לעשות מהחסר היותר ובהפך בהגהתו עיין עוד בזה במחזור ויטרי (סימן ס) ובס' אוצר סת"ם שם וס' בכורי סופרים שם ולכן צריך שהקורא והכותב לקרוא בפיו בהתאם למסורת בכדי שלא יטעה כי טעיות הנמצאות בכתב שכיחי ואין לך סופר שידקדק בכתיבתו כל כך שלא יטעה כלל כמובא בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף נו). ואם כותב תפילין ומזוזות מתוך הכתב לא בעינן שיקרא מפיו קודם שכותב אבל ס"ת גם שכותב מתוך הכתב בעינן שיוצא מפיו עיין במג"א (בסימן לב) שנשאר בצ"ע ובתירוץ רש"ל שם.

ובכתיבת הפסוק לעיני כל ישראל חסרה כאן האמירה מפיו של הכותב ואמנם עיקר טעם האמירה הוא משום שלא יטעה בכתבו וכאן אין שייך לומר שיטעה כשמקראים לו את האות או תיבה שמתכבד בה וכן יש ללמוד מדכתב הב"י שם ה"ג רש"י ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע מכאן יש להוכיח דס"ת ותפילין ומזוזות הסופר צריך להוציא בפיו לקרות הוא עצמו פן יטעה רק בדברי פורענות כגון מן וימת ואילך לא היה קורא אלא כותב וכן ברוך בן נריה לפי שהן קינות וצריך ליזהר על כך עכ"ל א"כ בנ"ד אין צריך אמירה בפיו כלל ומספיק שנתכבד או שקנה את האות הידועה זאת הקראת התיבה.

ונראה לומר שגם המקריא את התיבות או אותיות 'לעיני כל ישראל' צריך לקרא בדווקא מתוך הכתב ומדאמר להם 'ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו' ודייק "יקרא" ולא "אמר" דהא עיקר טעם האמירה משום שלא יטעה ולכן צריך לומר מתוך הספר ועוד אפשר לומר שהכוונה שהכותב מוציא מפיו בכדי שהמקריא ישמע מהכותב את מה שהקריא לו (ששמע כהוגן) ואם תאמר שמותר למקריא לקרא בע"פ הלא הוא יכול להטעות את הכותב כי מה לי כותב בע"פ או מה לי מקריא בע"פ אלא וודאי שהמקריא צריך לקרא מתוך הכתב דאסור לכתבה אפילו אות אחת שלא מן הכתב דלמא מתרמי ליה שבשתא וכתב ליה עיין גם בב"י (או"ח סימן לב) שכתב בלשון זהה וז"ל אסור לאדם אחר להקרות וכו' ועיין בשו"ע (סעיף לא) ובג"א ומשנ"ב שם. ועיין עוד בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' יד) שאוסר אפי' בתיבה אחת מדברים שבכתב לומר בע"פ, ושאין חילוק בין הקורא בס"ת להקורא דרך לימוד והובא בשו"ת יביע אומר (חלק ד – או"ח סימן ז) עש"ב והחילוקים בזה. וגם בשו"ת תורה לשמה (סימן קצז) כתב שלפעמים בסוף הדף ישאר מן הפסוק ב' תיבות כתובים מעבר הב' והוא מחמת המהירות אינו רוצה להפוך הדף ולקראם מן הכתב מפני שרוצה ללמוד עדיין התרגום בעבר זה ולכן אומרם לאותם התיבות בע"פ זה ודאי לא אריך, אלא לכתחילה צריך שיהפך את הדף ויאמר גם ב' תיבות אלו מן הכתב ע"ש. וצ"ל עוד שהמקריא צריך להקריא את התיבה בכתיב מלא או חסר בהתאם כדלעיל.

נמצאנו למדים אם כתב אות או תיבה שלא מהכתב או שלא הוקראה לו לא נהג כדינא. ומאחר שמרן ואחרונים לא הכריעו אם לפסול או להכשיר בדיעבד לכאורה אסור למחוק אפילו מקצת האות במה שאינו לצורך תיקון וכל שכן תיבה שלמה ואפילו אם בודאי נכתב בע"פ ג"כ קשה להתיר למחוק כי שמא הלכה שבדיעבד כשר כדעת הרב מנוח שהביאו הב"י עיין בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא יו"ד סימן קסט) ובפרט שלדעת החת"ס אסור למחוק שום אות ולכתוב במקומו אות אחר רק היכא שמתחילה היה כאן פסול גמור משא"כ בספק פיסול כיון שאין כאן ודאי העלאה בקודש והובא בביאור הסופר (סימן טו ד"ה או) והשיג עליו וציין למק"מ ולשו"ת ברית אברהם שאף במקום שאין חשש פסול ממש רק ענין של הידור ודקדוק נוהגים להקל ולמחוק ולכתוב על המחק ולא חוששים לסברת החת"ס שיש בזה הורדה בקדושה ולכן נראה בנ"ד שזהו ספק פסול ספק דיעבד וודאי שיש למחוק לכתוב שנית כהלכתה וכ"ש שרי למחוק על מנת לתקנה. וגם בשם השם שרי מחיקה לצורך תיקון דכיון דמה שאסור לאבד שם משמות הקדושים, נלמד מהא דכתיב אבד תאבדון כו' לא תעשון כן לשם, אינו אסור רק במוחק דרך הפסד והשחתה.

ושו"ר בשו"ת דעת כהן (עניני יו"ד סימן קסה) שכתב היתר מחיקה גם בלא טעות, כגון שהי' הכתב בלא הידור ורוצה למחוק כדי לכתוב במקומו כתב מהודר, דגבי אות דעלמא מכתבי הקודש דוקא דרך השחתה אסור, אבל לצורך הידור ותיקון מסתבר דשרי, דהוי כמי שמתיר ציצית כשרים כדי להטיל נאים מהם דמותר כד' הט"ז (או"ח ס' טו סק"ב), וכ"ה בס"ח (מובא בתשו' חכם צבי סמ"ה), ואתיא בק"ו מהא דמנחות ס"ד, דאומרים לו הבא שמינה ושחוט לכתחילה משום הידור מצוה, וכדפסק הרמב"ם (בפ"ב מה' שגגות הט"ו), ואם הותרה שבת בשביל הידור מצוה, ודאי שאין כאן איסור מחיקה של אותיות דשאר כתבי הקודש.

ועוד נראה שאף למחוק שורות שלמות שפיר שמדברי מרן בשו"ע (או"ח סימן לב סעיף לה) שכתב אותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף. פירשו המג"א שם (ס"ק מז) והמשנ"ב שם (ס"ק קנג) בשם הגאון מהר"ר יצחק מפוזנא [וכן הע"ת והא"ר וכמה מהאחרונים] אסיק דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר ומ"מ אם אירע כן בס"ת הורה למחוק כל השורות העליונות אם אין בהם שום שם משמות שאינם נמחקין ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם דמאחר דאפשר לתקוני לא מיקרי דיעבד. ויתרה מזאת ראיתי בס' קול סופרים (סימן י סע' ד) שציין לש"ך (ביו"ד סי' רעו) שהתיר ליקח דיו מן השם והבין מדבריו מה לי מעוביה מ"ל מרוחבה מ"ל לחה מ"ל יבשה ע"ש וכתב עוד (בענינים שונים) בשם מהר"י אבוהב שכל אשר נחמיר בס"ת בחילוף יריעות ולפסול בדקדוק דק קטן היא הודה הוא זיוה הוא הדרה של תורה שבדבר קטן צריך לדקדק בה אף שיהי' הספק סמוך לאמת ושו"ר בשו"ת עין יצחק (חלק א – יו"ד סימן כז) שהתיר למחוק התיבות שכתוב עליו מלמעלה הטעמים כשניכר שנעשה בעת הכתיבה ע"ש. וגם בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן קעב) שמשמע מדבריו שיש למחוק אות שנכתבה בדיעבד או לא בהידור שכתב כשאינו זוכר איזה אות היא אם יבאו למחוק כמה שורות ויתקלקל יופי הס"ת שמותר לקרות בס"ת זו בלי פקפוק הא יודע מוחק.

ובכה"ג שכל הספר נכתב בהידור ורק התיבה 'לעיני' נכתבה שלא בהידור, הוי זה בגדר רודף לשאר הס"ת שנכתבו ביופי ובהידור, שמוריד לכל הס"ת ממצות ואנוהו ודו"ק. ועיין בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן קפ). ולכן הסופר שנתכבד לכתוב את התיבה 'לעיני' וכתבה בע"פ וללא מקריא יש למוחקה ולכותבה שנית ושאר התיבות שנכתבו ע"י מקריא או מתוך הכתב כשרים אע"פ שלא הוציא מפיו וכשמתקן ע"י המחיקה צריך למחוק היטב הטעות לבל ישאר שום רושם כי ברבות הימים ניכר אח"כ דיו הישן וגם לא ישכח לשרטט במקום המחיקה עיין באגרת בס' קול סופרים ובספרנו בדין השרטוט.

וראיתי עוד בקסת הסופר (סימן א סעיף ב) ומשנת הסופר שם (אות י) וילקוט סופר שם ובס' קול סופרים (ס' ב סע' ה) שכתבו להשגיח לבל יכתבו מחללי שבת ושאר פסולים ואם יש חשש שלא יוכל למונעם יותר טוב לבטל המנהג של הכתיבה. וכתב עוד שנכון שבעל הספר יכתוב בעצמו את האות האחרון כך שהוא יגמור את כתיבת הס"ת. ושו"ר בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ב – יו"ד, הערות סימן יב הערה ד) דהכותב ס"ת לעצמו דיש לו להזהר שיהיה הוא זה שיכתוב את האותיות האחרונות "לעיני כל ישראל" כדי שהמצוה תהיה על שם גומרה ונקראת על שמו. וציין לס' משנת אברהם שכתב שם דאע"ג שיש פקפוק במה שמכבדים את האחרים בכתיבת סיום האותיות בעת הכנסת הס"ת משלשה טעמים ואחד מהם חשש דשותפות שהאחרים כותבים בס"ת שלו וכו', מ"מ מנהג ישראל תורה היא ויש להם על מי לסמוך ולצאת ידי כל הדעות נכון לעשות כמו שנהוג רבים וגדולים לסיים הוא בעצמו עכ"פ הלמ"ד של "ישראל" שבסיום התורה ע"ש. ובמנחות (דף ל.) אם לוקחה בדמי' הרי הוי כחוטף מצוה מן השוק ואם כתבה הוא בעצמו הרי הוא כאלו קבלה מהר סיני ואם הגיה בה אפילו אות אחת הרי כאלו כתבה. ופרש"י שם כחוטף מצוה – ומצוה עבד אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי. וכ"כ הרמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (פ' ז ה' א) שכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו. וכ"כ בשו"ע (יו"ד סימן רע סעיף א).

לסיכום: סופר שנתכבד בכתיבת פסוק 'לעיני כל ישראל' בסיום כתיבת ס"ת וכתב את התיבה 'לעיני' ללא מקריא וגם לא מתוך הכתב יש למחוק את התיבה ולכותבה שנית.

פירות הנושרים:

1. אפשר לכתוב תפלין ומזוזות בע"פ לפי שפרשיותיו הם שגורות הרבה ולא טעו בהם.

2. כשמניח האזכרות לכתבן בבת אחת אחר טבילה צריך לכתבן מתוך הכתב.

3. כשנמחק אות בס"ת צריך לקרא מתוך חומש בכדי לתקנה וזה בדווקא כשנמחק האות לגמרי אבל אם נשאר וניכר עי"ז איזה צורת האות אין צריך חומש.

4. מה שהתירו לכתוב בע"פ והוא בדוחק זהו דווקא לאדם השלם הבקי בתורה כולה וכשהוא צריך לס"ת או מגילה.

5. אם מקצת הפרשה שגורה בפיו אסור לכתוב את אותו מקצת בע"פ ואחינו אשכנזים מתירים ומ"מ תמיד המצווה מן המובחר לכתוב בכל גווני מתוך הכתב:

6. טעיות הנמצאות בכתב שכיחי ואין לך סופר שידקדק בכתיבתו כל כך שלא יטעה כלל ולכן יקפיד לקרוא היטב מהחומש או לשמוע היטב את התיבה מהמקריא.

7. אם כתב אות או תיבה אחת שלא מהכתב או שלא הוקראה לו יש למוחקה ולכותבה שנית כהלכתה שכל מחיקה על מנת לתקנה שפיר.

8. כשנתכבד לכתוב אות ידועה בסוף כתיבת ס"ת (לעיני כל ישראל) וכתב לא מתוך הכתב וגם לא הוציא מפיו האות כשרה.

9. טוב שהסופר יכתוב את התיבות לעיני כל ישראל חלולות או מקוטעות והמכובדים יחברו את הקיטועים או שימנו את הסופר כשליחם.

10. נכון שבעל הס"ת יסיים הוא בעצמו את כתיבת הס"ת ועכ"פ הלמ"ד של "ישראל" שבסיום התורה.

11. צריך להשגיח לבל יכתבו את האותיות מחללי שבת ושאר פסולים ואם יש חשש שלא יוכל למונעם יותר טוב לבטל מנהג הכתיבה.

12. גם במקום שאין חשש פסול ממש רק ענין של הידור ודקדוק נוהגים להקל ולמחוק ולכתוב על המחק.

13. כתב אות בדיעבד או לא בהידור ואינו זוכר איזה אות אם יבאו למחוק כמה שורות ויתקלקל יופי הס"ת מותר לקרות בס"ת.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט"א
בריח התיכון

הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5