סימן מו – להניח קטן סמוך למפסק חשמלי כדי שיפעילו

——–

תוכן התשובה בקצרה

א. חזינן דאיפלגו קמאי האם האיסור למספי איסורא לקטן, איסורו ד"ת או דרבנן. ב. וכשעושה על דעת אביו (באיסורי שבת), נחלקו גם הראשונים האם כשאינו מונעו עובר על ד"ת, או אדרבנן. ג. והנה הב"י (סימן שלד סכ"ה) ישב את הסתירה דבשבת (קכא) צריך למנוע קטן שבא לכבות דליקה. ומאידך ביבמות (קיד) התיר רב פדת לקחת לכתחילה קטן, שאם ימצא את המפתחות יביאם. וביאר הב"י, דהכל תלוי האם הקטן עושה מדעת עצמו, שסבור שמצא מפתחות, ומביאם להנאתו, שבזה א"צ להפרישו. לבין כשמכבה את הדליקה שנאסר בכה"ג שעושה ע"ד אביו. ומינה לנידו"ד דשרי להעמידו ליד המפסק, אם אינו בר דעת להבחין שרצון הוריו שידליק את האור. ד. ודין זה כשעושה ע"ד אביו, הוא לאו דוקא על דעת אביו, אלא אסור אף על דעת כל גדול אחר, ומצווה הגדול להפרישו, וכמש"כ הראשונים. ה. ברם תקשי ממתני' דשבת (צ ע"ב) דאסור לתת חגב טהור חי לקטן, ומבואר בגמ' דהוא מצד דילמא מיית, ודילמא אכיל, וסותר להנ"ל. ויש לחלק דכאן נותן את החגב בידיו, ובזה חשיב דספינן, משא"כ בהנ"ל שהקטן לקח לבדו. ו. וכן פסקו פוסקים רבים, דשרי להניחו ליד נבילה, אף בידוע שיאכל, ואף אם כוונת אביו לכך. דכ"כ המאירי ועוד, ועל כן כן עיקר. וא"כ בנידו"ד שהקטן שולח את ידו, ומדליק את המפסק שרי. ז. וגדולה מכך נמצאו פוסקים דס"ל להתיר לתת לידו של הקטן איסור, רק שלא יתן בפיו, וק"ו שיקלו הכא. ח. ברם תקשי עלייהו טובא מדין חגב. וכנראה שיתרצו כמו אחד מהביאורים הנזכ"ל (אות ו, ע"ש בפנים) לבאר את סוגית חגב, ושוב לא יקשה עלייהו. ט. וכ"כ עוד פוסקים להקל לתת אף בידו. י. עוד הקל בספר פסקי תשובות להניח קטן ליד מפסק, ע"פ חידושו של שו"ע הרב, דשרי לתת חפצי איסור לקטן בידיו, ורק מאכלות אסורות נאסר לתת בידו. וחזי לצירופי לספק. יא. עוד יש להקל ע"פ הראשונים הסוברים דשרי למספי לקטן בידים איסור בדרך עראי. ועל כן התירו לתת לקטן לשתות יין של מילה ביו"כ, ובת"ב. וכן נשענו על כך להקל למספי בעראי, כמה אשלי רברבי. יג. ברם זה אינו, כי כל שהתירו בדרך עראי הוא בדבר שמותר מהדין, ואסרו מצד חומרא. כגון לזרוע כישות בכרם, שרק מפני שאינם בני תורה נאסר. וא"כ עדיין לתת לקטן לזרוע כישות בכרם יש איסור דילמא אתי למיסרח ולהקל לכשיגדל. ובזה הותר כשהוא בדרך עראי, אך בדבר שאסור מן הדין, אין להתירו אף בדרך עראי. טו. ועדיין יש לדייק ולהקל מל' הרמב"ם והשו"ע (סימן שמג) דכתבו, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד וכו'. וא"כ כל שנאסר הוא להרגילו, אך בדרך עראי שרי. וכן דייקו ותפסו הכי, כמה גאוני עולם. טז. ברם חזינן למאירי ועוד שכתבו דהאיסור למספי לקטן איסורא דרבנן, אינו משום דילמא אתי למיסרח, אלא כדי שלא נקל באיסורי דרבנן. ולפי"ז אין להקל בעראי בדרבנן. אך דחיה זו נכונה לאלו שדייקו ממרן להקל בדרבנן, אך ללומדים להקל אף בשל תורה בדרך עראי, אין בזה כדי לדחותם, ושפיר דמי לצירופי לספק. הערה. ואין להקל בקטן שאין לו דעת, דכמעט כל הפוסקים סוברים שדינו דין אחד עם קטן בר דעת, דאסור למיספי להו. ברם להפריש מאיסור, מצווין רק ביש לו דעת. יז. ואין לאסור מצד דילמא נפיק חורבא. דבדבר שפשוט איסורו, לא חיישינן, רק בדבר שיש מקום שיגרום לאחרים טעות. יח. ובכה"ג דהוא לצורכו של התינוק, קיל טפי, וחזי לצירופי את הרשב"א ודעימיה, דשרי למיספי לקטן לצורכו בדרבנן. יט. ביאור איזה צורך ס"ל לרשב"א להתיר. כ. ואולם יש לאסור את נידו"ד מצד חדש, דהלא אביו מצווה לחנכו, וא"כ כשיניחו את הקטן ליד המפסק, מחוייב למונעו מללחוץ. כא. ברם חיוב חינוך בהפרשה ממלאכות שבת, הוא רק כשהבן יכול להבין שאסור לעשות זאת, מפני שהיום הוא יום מיוחד, שבו זה אסור. ואם אינו מבין זאת, אינו בר חינוך לענין איסורי שבת. ועל כן בנידו"ד (בכה"ג שאביו שם), צריך להקפיד לקחת קטן שמלבד שלא יבין שמעונינים שידליק את האור, גם שאינו בר דעת להבין ששבת הוא יום מיוחד שאסור בו לעשות מלאכות. כב. וא"א לצרף את הראשונים הסוברים שאין חיוב להפריש בניו ממצוות לא תעשה. כיון דעסקינן באיסורי שבת, שיש בהם גם עשה, וכדכתיב שבתון. וממילא לכו"ע חייב להפרישם. כג. ואף מאיסורי דרבנן חייב להפרישם, וכמבואר בב"י. כד. ואולם כשאביו מגביהו אל המפסק, לכאורה יש לדון כאן משום שנים שעשאוה, כיון שהקטן אינו מגיע אל המפסק. ואף אם יכול הקטן לעלות על כסא לבדו, מ"מ דנים רק לפי צורת המלאכה שנעשית כעת, ועכשיו הוא מגיע אל המפסק בזכות אביו, וא"כ הוי שנים שעשאוה. ברם יש להשיב, דכאן שאני שאין האב משתתף בגוף המלאכה, בהדלקה, רק בהכשרה לכך, וכל כה"ג לא הוי שנים שעשאוה. ויש לפקפק בחילוק זה. מסקנא, העיקר להקל, והוא בתנאי שהקטן יעשה לרצון עצמו, וגם שלא יבין שחפצים שיעשה כן. וגם שיניחו על גבי כסא, ולא יגביהו בידיו.

(((שאלה:))) בעת הצורך כשחפצים להדליק או לכבות את אור החשמל, או להדליק את המזגן בקיץ, או לחילופין את התנור בחורף וכיוצא בזה כל הפעלת או כבוי מפסקי חשמל, האם מותר להניח ילד קטן סמוך למפסק החשמל, ובעומדו שם ישחק הילד במפסק כאוות נפשו, וממילא ידליק או יכבה את החשמל.

(((תשובה:)))
למספי איסורא לקטן איסורו מדאורייתא או מדרבנן

א. כתב הב"י (סימן שמג) דלדעת הרמב"ם הל' מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז), ועוד בהל' אבל (פ"ג הי"ב), אסור לתת בידים לקטן מאכלות אסורות. ואם הוא כהן אסור לטמאותו בידים. וכדאיתא ביבמות (קיד ע"א) אמור ואמרת (ויקרא כא,א, גבי טומאה), להזהיר גדולים על קטנים. וכן גבי שקצים כתיב לא תאכלום (ויקרא יא מב), להזהיר גדולים על הקטנים. וכן למדו שם מדכתיב, כל נפש מכם לא תאכל דם (ויקרא יז,יב), להזהיר גדולים על קטנים. וביאר הב"י דהרמב"ם מפרש כפשטא דסוגיא, דקא מצריך להני תלת קראי, והוו להו כחד קרא, וילפינן מיניה לכל איסורין שבתורה. ע"כ. ומפורש א"כ, דלתת לקטן איסור הוי איסור תורה. והוסיף הב"י, שכן כתב הרמב"ן בפרשת אמור אל הכהנים, והסמ"ג (ל"ת סימן סה דף כא ע"ב). ע"כ. וכן דעת רש"י יומא (עח ע"ב ד"ה דלינשי), דאסור ד"ת, והביאו הכת"ס יבמות (קיד), וכ"כ הריטב"א יבמות (קיד ע"ב ד"ה ומיהו), אסור מן התורה להאכילו בידים, וגם לומר לו קום אכול, וכדנפקא לן מקרא. ע"כ. וע"ע בהערות הגאון המהדיר לריטב"א יבמות (שם הע' 129), וכ"כ הר"ן שבת (קנג) דהוי ד"ת מלא תאכלום, וכ"כ בשו"ת הרא"ם (סימן עט) משם הריא"ז שבת (קכא) מדכתיב אמור ואמרת, וכ"כ בהשגות הרמ"ך (שבת פ"כ ה"ו), וכ"כ בשו"ת חת"ס (חאו"ח סימן פג ד"ה מ"ש עוד), וע"ע בספר ארחות חיים ספינקא (סימן שמג סס"ק ג), וכ"כ שעה"צ (סימן שלד ס"ק נד).

(((ואולם))) גם לפי"ז כשיתן לו איסור דרבנן, פשוט שיעבור רק אדרבנן, וכ"כ להדיא בפסקי הרי"ד ליבמות (קיד ע"א ד"ה ת"ש), ובפסקי ריא"ז יבמות (פי"ד הי"ד), וכן מבואר (שם) בחידושי הריטב"א, דבאיסור דרבנן אסור מדרבנן. וכן הוא במאירי (שם), ובתוס' חד מן קמאי (שם).

(((ברם))) הב"י קודם לכן ביאר את דברי הטור (יו"ד סימן שעג, דף שה ע"ב), והנמוק"י הלכות טומאה (הלכות קטנות דף א ע"א, ד"ה תניא), דלמדו מהני קראי שצריך ד"ת להפריש קטן מטומאה, ולא כנ"ל דנאסר רק לתת לו. דהיינו דמחמירים טפי, שאפי' אם הקטן עושה מעצמו צריך להפרישו, בשונה מהנ"ל שרק אסור לתת לו בידים. אך מאידך יש כאן קולא דס"ל שאין איסור ד"ת לתת איסורים אחרים לקטן (למעט את הני תלת), אבל אסור מדרבנן. שהרי לשיטתם צריכים הני קראי ללמדנו חיוב מיוחד להפריש קטן מהני תלת, ואין לנו מקור אחר. ע"כ. ובספר יד יוסף יוזפא (סימן שמג ברביד הזהב ס"ק א) נקיט גם בדעת הרא"ש דהוי איסור דרבנן, ועע"ש באורך בדברי הב"י. וע"ע בשו"ת זית רענן (ח"א הלכה ב סימן א) דמיישב את דברי הב"י. ושכ"כ כדעת הטור, ר' יהונתן המובא בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קכח). וע"ע בשו"ת חסד לאברהם תאומים (ח"א סימן כט) דביאר את הב"י, ושהרשב"א דס"ל דשרי למספי דרבנן לקטן, ס"ל כדעת הטור דהוי איסור דרבנן. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"א סימן קא) דגם הוא ביאר לפי שיטת הטור להבנת הב"י, שכן ס"ל לרשב"א, דשרי למספי לקטן איסורים דרבנן, כיון דהוי תרי דרבנן. וכ"כ בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן א) דלפי הטור הוי איסור דרבנן, וכאשר ביאר הב"י. ושכ"כ בספר קצות השלחן (ס"ס קמז) בדעת הטור, ושכ"כ הפמ"ג. ע"כ. וע"ע בזה בספר דע"ת (סימן שמג ד"ה להאכילו), ובספר גנזי חיים (סימן שמג ס"ק א), ובספר ישועות יעקב (סס"ק א), ובפתח הדביר (סימן שמג ס"ק ב). וע"ע בשו"ת הרמ"ץ (חאו"ח סימן כב אותיות ט,י), ובשו"ת כת"ס (או"ח ס"ס מז) דצירף לסניף את דעת הנוב"י דהוי איסור דרבנן. וע"ע בספר קני מנורה (סימן שמג ס"ק א), ובספר חמד משה (ס"ק ב), ובנהר שלום (ס"ק א). וכן עביד מו"ר בספר לוית חן (סימן קכח עמ' רנא) לצרף את הטור לספק. ואולם חזיתיה להגאון נודע ביהודה (שם) דהרא"ם המובא בלחם משנה (פ"ג מהל' אבל הי"ב) למד אחרת בטור, ע"ש. ולפי"ז גם לטור אסור מן התורה. ע"כ. וע"ע בזה באורך בשו"ת פרי יצחק בלאזר (ח"א סימן יג) להוכיח מהסוגיות דהוי ד"ת. וכ"כ בשו"ת מחזה אברהם מבראדי (ח"א סימן נו ד"ה והנה). וע"ע בט"ז (סימן שמג ס"ק א) דפליג אפי' בביאור הטור. וע"ע בספר דע"ת (ס"ק א, ד"ה וע' ט"ז).

(((וא"כ))) ראינו שהאיסור לתת לקטן איסור תורה שנוי במח', האם אסור מן התורה או מדרבנן. דלרמב"ם ודעימיה ד"ת, ולנמוק"י ודעימיה דרבנן. [ובהני תלת דלעיל לכו"ע ד"ת.]

כשעושה על דעת אביו איסורו דאורייתא או דרבנן

ב. (((ברם))) כל זה הוא כשנותן לקטן את האיסור, אך באופן שהקטן עושה מעצמו את האיסור, ועושהו על דעת אביו, (וכאשר יבוארו גדריו בעז"ה ובישועתו בסמוך). גם בזה נחלקו הפוסקים, די"א שאיסורו מדרבנן, אפי' שסוברים המה דכשנותן את האיסור לקטן הוי איסור תורה, דכ"כ להדיא בפסקי הרי"ד יבמות (קיד ע"א ד"ה ר' יצחק), גבי כיבוי דליקה וז"ל, ובעושה על דעת אביו, אינו אסור אלא מדרבנן, ולכן התירו לתת לו כיסו כשהחשיך. ע"כ. וכ"כ בספר מלא הרועים (ערך קטן השני אות ט) בדעת רש"י, ועוד לו שם (אות יב), והובא בספר מורה הנער (במבוא סימן יב), וע"ע שם בזה. ושוב ראיתי שכ"כ בספר ערך השלחן (סימן שלד ס"ק ז) בשם רבינו ישעיה הראשון (פרק כד ה"ב) גבי נתינת כיסו לקטן דהוי דרבנן כשעושה על דעת אביו, ורק כשנותן לו בידים הוי איסור תורה. וע"ע אליו (סימן רסו ס"ק ה), וכ"כ הביה"ל (סימן רסו ס"ו ד"ה הגה), לבאר את הרמ"א שם, דאזיל בשיטת הש"ג בשם הריא"ז הנ"ל, (וזהו נגד דעת מרן שם). ברם חזי הוית דבספר תהל"ד (סימן שמג ס"ק ח) כתב דאף בעושה על דעת אביו באיסורי שבת הוי ד"ת, וכדאיתא במכילתא יתרו על הפסוק, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך. ושכ"כ הרשב"א (שבת קכא ע"א), והרמב"ן יתרו (שם), וכ"כ רש"י (שם). ובזה דחה את השלטי גיבורים משם הריא"ז, דכשעושה ע"ד אביו הוי דרבנן. ע"כ. וע"ע בספר מחנה אפרים (הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז). שוב אינה ה' לידי ספר שביתתו של קטן להרה"ג רבי שמעון מלכה, ושם (עמ' ח) חילק בין כשעושה ע"ד אביו, דעובר אביו בלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וכו' וכנ"ל, לבין כשנותן לו בידים, דאז הוא הלאו לא תאכלום, הנזכר כאן בראש אמיר, להזהיר גדולים על קטנים. וע"ש באורך מפי הראשונים, ולכל אורך ספרו הלך בדרך זו, לחלק את שני האיסורים לאיסורים נפרדים. וע"ע שם (עמ' טז) בביאור דעת הריא"ז.

גדר האיסור למספי לקטן

ג. (((וכעת))) עלינו לברר מהו גדרו של האיסור למספי לקטן בידים. והנה הב"י (סימן שלד סכ"ה) עמד בזה, דאיתא בשבת (קכא ע"א), קטן שבא לכבות (דליקה) אין שומעין לו, מפני ששביתתו עלינו. ובגמ' אוקימנא בעושה על דעת אביו. ופרש"י, בקטן שיודע להבחין שכבוי זה נוח לאביו, ועושה בשבילו. ומאידך שנינו ביבמות (קיד ע"א) דנאבדו מפתחות ביהמ"ד, ואמר רב פדת שיקח ילדים ויטייל עמהם שם, שאם ימצאו את המפתחות יביאום. ופרכינן עלה משבת (הנ"ל) דקטן שבא לכבות אין שומעין לו. ומשני רב יצחק, בעושה על דעת אביו. ופרש"י, שהתינוק צופה באביו שנוח לו בכך, ואביו עומד עליו, דהוה כאילו הוא מצווהו לעשות. אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו, ולא הכירו בדעתו שנוח לו. עכ"ל. וחזינן ברש"י דבעינן תרי. חד, דנוח לאביו. תרי, שעומד על גביו. וגם בואר ברש"י (בפרק כל כתבי הנ"ל) דאסור כשיש דעת לקטן להבחין שנוח לאביו. וביאר הב"י את רש"י, דנאסר רק כשאביו עומד שם, בדליקה, ולא במפתחות, כיון שבדליקה הקטן מרגיש שעושה נחת רוח לאביו בכבוי, ולכן חשיב כאוזפיה בידים. משא"כ במפתחות, שאין היזקו ברור, אף שאביו יעמוד שם, אינו מכיר שעושה לצורך אביו. ואפי' שמביאם לאביו, כיון שאביו לא ביקש שיביא, וגם לא הכיר הקטן בדעתו שנוח לאביו שהביאם בשבת. עכת"ד הב"י. [ובמאמר מוסגר אעיר, כי במאירי (שם) כתב, כגון שאביו עומד על גביו וראינוהו לתינוק צופה לאביו ומביטו, ותנועותיו מורות שהוא מכיר שנוח לאביו בכך. ע"כ. ולפי"ז יש לפרש כן גם את רש"י, שאביו עומד על גביו, אינו תנאי הכרחי, אלא רק ביאור המציאות, שנדע שעושה ע"ד אביו. והוא ניכר ע"פ התבוננות הקטן באביו, וכן ע"פ תנועותיו. וכ"כ עוד ראשונים. וכבר קדמוני בזה בספר בני ציון ליכטמן (סימן שלד ס"ק כט), וכן מו"ר הגאון ר' אהרן יפהן זצ"ל המהדיר לריטב"א יבמות (דף קיד ע"א הערה 73) ע' בהם מפי ראשונים רבים. ועל כל פנים אין בזה נ"מ, כי הכל מכוון לדבר אחד, וגם לב"י בכה"ג דידעינן שעושה ע"ד אביו, גם אם אינו שם אסור. כנלע"ד ברור.] ומינה לנידו"ד, היכא שמעמידים את הקטן ליד מפסק חשמלי, בכה"ג שאינו מודע לבעיה שהאור כבוי או דלוק, ויש צורך בו, (ופרט זה תלוי בפיקוחות של הקטן), וא"כ יהיה מותר. וכ"כ להקל בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד דימן סימן קכא) דלהעמיד תינוק ליד מפסק לא חשיב כספי ליה בידים, ע"ש.

כשעושה על דעת גדול שאינו אביו מצווה הגדול להפרישו

ד. (((ואולם))) כל זה כמובן בכה"ג שאינו מבין הקטן שצריכים אור, שאם הוא מבין פשוט שאסור וכאמור. ועוד דבכה"ג שיודע שנוח, ה"ה דאסור אף לאיש אחר שאינו אביו להניחו ליד המפסק. וכמש"כ הב"י (סימן שלד) בשם רבנו ירוחם (נ"א ח"א דף יג ע"ג) וז"ל הב"י, ומשמע מדבריו דבעושה על דעת גדול, אע"פ שאינו אביו אסור. ע"כ. וכן העתיק הב"י (יו"ד ס"ס קנז) את דברי רבנו ירוחם. וכ"כ המאירי יבמות (קיד ע"א ד"ה ומ"מ), דגם על דעת גדול שאינו אביו אסור, ומצוה להפרישו. ועוד לו (שם סוע"א ריש ד"ה ומכל מקום), דאף לאחרים אסור. וכ"כ הרשב"א יבמות (קיד ע"א ד"ה ר' יוחנן), דגם בשעושה קטנה על דעת בעלה אסור, ע"ש. וחזינן דלאו דוקא על דעת אביו אסור, וכאמור. וכן הוכיח הגאון חק"ל (חאו"ח סימן סג,סד) הכי מדברי הראשונים, לך ראה שם אם יקחך ליבך. וכ"כ העולת שבת (סימן שמג סעיף כה), וכ"כ בספר שו"ע הרב (סימן שמג ס"א) דאסור אף כשעושה לאחרים (וכמש"כ בריש ס"ב, דכל ס"א מיירי לאחרים) וחידש שם שאיסור זה מדרבנן. וכנראה ס"ל כפסקי הרי"ד הנ"ל (ריש אות ב), דהוי דרבנן. וכ"כ הרב חיי אדם הל' ברכות (כלל סו ס"ד), ובספר מנורה הטהורה (סימן שמג ס"ק א בסוגרים), והוא משם הב"י בשם רבנו ירוחם הנ"ל, וכ"כ בספר תורת שבת (סימן שלד ס"ק לד), ובספר מטעמי השלחן (ר"ס שמג), ובספר ערוה"ש (סימן שמג סעיף ח).

(((וכן))) מאידך כשהוא כה קטן שאין לו דעת להבחין שנוח לאביו, אף בדליקה א"צ להפרישו, וכמש"כ הב"י שם להדיא וז"ל, אא"כ אין בקטן דעת להבחין אי ניחא ליה בהכי. עכ"ל. וזה יוצא מהסוגיא, כי הכל תלוי האם הקטן עושה לדעת עצמו, או לדעת גדולים.

לתת לו חגב חי

ה. (((ברם))) איתא במתני' דשבת (סוף פ"ט דף צ ע"ב) דלרבנן המוציא חגב חי חייב בכל שהוא, ור' יהודה פליג, וגם חגב חי טמא אוסר בכל שהוא, כיון שמצניעים אותו לקטן לשחוק בו. ומבארת הגמ' דחי חזי לשחק התינוקות, משא"כ טמא אסור לתת לו, דילמא מיית ודילמא יאכלנו. ופרש"י שם ד"ה דילמא אכיל, ואפי' למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו, מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים, דתניא (יבמות קיד ע"א) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. עכ"ל. ומבואר בגמ' לפרש"י, דאסור לתת לקטן חגב טמא שמא ימות ויאכלנו, דהוי אוזפיה בידים. וכ"כ ראשונים רבים, דכל כה"ג חשיב כספינן ליה בידים, דכ"כ ההגהות אשרי (שם), והביאו ופסק כוותיה המ"א (סימן שמג ס"ק ג), וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (שם) דרבנן סברי לא חזי לתינוק, דדילמא אי מיית אכיל ליה, וגדולים מצווים על הקטנים, כדאמרינן ביבמות לא תאכלום לא תאכילום. ע"כ. וחזינן דס"ל כי הנותן לתינוק חגב הוא בכלל מספי לקטן. וכ"כ המאורות (שם), והוסיף דכ"ז אפי' למאן דאמר קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. וכ"כ הפסקי הרי"ד (שם) דכל כה"ג חשיב כנותן לו בידים. ע"ש. וכ"כ בפסקי מהרי"ח (שם). וכ"כ האחרונים, דכ"כ המ"א (סימן שמג רס"ק ג), והבאר היטב (ס"ק ד), והרב ערוה"ש (סעיף ג) ועוד.

(((ולכאורה))) צ"ע מאי שנא בין מעשה המפתחות דר' יצחק שהותרו, אע"ג שלוקח בכוונה את התינוקות כדי שימצאו ויביאום, להכא שנותן לקטן כדי שישחק ולא שיאכל, ואפ"ה חיישינן שמא ימות, ושמא יאכלנו, וחשיב דספינן ליה בידים. ואשר נראה לחלק בין כשנותן את האיסור לקטן, אף שהוא ספק ספיקא האם יאכלנו, כיון שנותן לו נחשב שנותן לו איסור, וזהו כל האיסור לספות ליה בידים איסור. משא"כ במפתחות ובדליקה (בכה"ג שאין אביו שם) שהקטן לקח מעצמו את האיסור, ולא נתננו לו, אע"פ שגרמנו שיבא לידו, כיון שהוא לקחו שרי. וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סימן ג אות ו) שכן הקשה בשו"ת קול אליהו (חאו"ח סימן לו ד"ה ואעיקרא), ותירץ מו"ר דלא דמי כלל להתם (למפתחות) דשאני התם דלא אמר ליה ולא מידי לענין הבאת המפתחות, ולא נתנם בידיהם, משא"כ הכא דיהיב ליה בידים, וחיישינן דאכיל ליה, חשיב כאילו ספי ליה בידים. ע"כ ועע"ש. וברוך שכיונתי. וע"ע בזה לקמן (אות ו).

(((ומינה))) נילף לנידו"ד, דכיון שאינו נותן את האיסור בידיו של התינוק, אלא מעמידו ליד האיסור, והתינוק לוקחו, דהיינו לוחץ על המפסק, א"כ כל כה"ג לא חשיב כספינן ליה בידים, (כל שאינו עושה לדעת אביו, וכנז"ל).

להעמיד קטן ליד נבילה

ו. (((ועינא))) דשפיר חזי לחד מן קמאי רבנו המאירי ביבמות (קיד ע"א ד"ה ומכל מקום) וז"ל, ומ"מ לגירסא ראשונה יש מפרשין שאין זה כמאכיל, שאע"פ שאסור להאכיל או לומר לו שיאכל, מ"מ מותר להעמידו סמוך לנבילה. וכן כל כיוצא בזה מדברים שיניעוהו לעשות כן, אלא שלא נאמר לו אנו לעשות. זה הנראה ברור בדין זה באיסורי תורה. עכ"ל. וא"כ שפתיו ברור מללו, דשרי להעמיד תינוק סמוך לנבילה, כדי שיאכל, כל שלא אומרים לו לאכול, דכל כה"ג לא חשיב כספינן ליה בידים, כיון שלוקח מעצמו. ועוד יש להזכיר ע"פ המבואר לעיל, דכ"ז בכה"ג שאין הקטן מבחין שאנו חפצים שיאכל, כי אז הוא עושה לדעתנו, וכמבואר לעיל. או בכה"ג שהוא קטן שאין לו דעת כ"כ שאף שיראה שאנו חפצים שיאכל, אין לו דעת להבין שאנו חפצים בכך, דכל כה"ג שרי. וע"ע לרשב"א יבמות (קיד ע"א ד"ה ר' יוחנן), דבתחילה כתב בדרך אפשר, דבעל שמיפר לאשתו קטנה מה שאסרה עצמה מלאכול דבר מה, חשיב כספינן לה בידים. ואולם שוב כתב בדרך אפשר, דשרי להעמיד קטן סמוך לנבילה, כדי שישלח ידו ויאכל, דומיא דעובדא דר' יצחק (מפתחות הנ"ל). ע"כ. וע"ע בשו"ת חת"ס (או"ח סימן פג ד"ה אך לפע"ד), דיליף הכי בדעת הסמ"ג, בשם רבינו ברוך, המובא ביש"ש (סוף פרק חרש). ע"ש דביאר את ספיקו של הרשב"א, ולפי דבריו יצא דלהעמידו ליד מפסק שמא אסור, כיון שאין דרך להפעיל את המפסק בלי איסור. ע"ש ודו"ק. ומ"מ אף דמספקא ליה לרשב"א, במאירי מבואר להיתר. וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן קסג) דסמך על אלו דברי הרשב"א להלכה, וכתב מ"מ לדינא אפשר לומר דקי"ל דמותר להעמיד את הקטן על דבר איסור, והעמדה אצל איסור לא חשיב מספי ליה לידים. ובזה ביאר את פסק הרמ"א יו"ד (סימן קפא סעיף ה) וקטן מותר לו להיות ניקף מן הגוי, די"ל דמיירי שמעמידו אצל הגוי, ולא מצוה את הגוי להקיפו. אלא דהוקשה לו שם על הרשב"א משבת (דף צ ע"ב) הנ"ל, דאסור לתת חגב חי טמא לתנוק, וחזינן דאסור להעמידו לפני האיסור. ותירץ, דלהרשב"א הסוגיות חלוקות. וזה דוחק. ויותר י"ל, דהסוגיא התם קאי לר"ש, ולר"ש קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. [וכן ראיתי שתירץ התהל"ד (סימן שמג ס"ק ב).] ואולם גם על כך סיים שהוא דוחק. ושוב כתב דלדינא העיקר כרשב"א, וכנ"ל. ולדרכנו (באות ה) לא קשיא על הרשב"א, וכאמור. וע"ע בשו"ת מהר"ם בריסק (סימן ק אות ד) דג"כ עמד בזה, וכתב לתרץ את הקושיא בדרך פלפול, לתלות את הסוגיא דשבת (דף צ גבי חגב) דאזלה אליבא דר"ש, דדריש טעמא דקרא, ועל כן אסור להעמידו ליד האיסור, דסוף סוף אתי למיסרח. ומינה דלסוברים דלמספי ליה בידים הוי איסור דרבנן, דה"ה דאסור להעמידו ליד האיסור, דניזיל בתר טעמא. וכתב שכן דעת הב"י (סימן שמג), וכמש"כ הנוב"י מהד"ת (סימן א). ע"ש. עכת"ד. וכוונתו שהב"י כ"כ בדעת הטור, דלמספי איסורו מדרבנן, ואולם הביא הב"י חולקים, ובפשטות כן דעת מרן, הן מדכתב אבל הרמב"ם, והן משום שדרך מרן להגרר אחר הרמב"ם. וע"ע בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"א סימן קא ד"ה ועיקר), עוד דרך לבאר את הסוגיא דחגב. וע"ע במה שתירצו בליקוטי הערות שעל החת"ס (או"ח סימן פג אות טז), וע"ע בספר מורה הנער להרה"ג מאיר אביטל שליט"א (במבוא סימן יט), דעמד על הקושיא מדין חגב על דברי הרשב"א שהתיר להניח קטן ליד נבילה, וכתב כי הרשב"א יחלוק על פרש"י בסוגיא דחגב, ויבאר שגם שם אין איסור למספי בידים, כיון שאינו מאכילו. וכמו שכתב בספר מלא הרועים (ערך קטן הראשון אות ח) דפירוש הסוגיא שאין איסור לתת לקטן חגב, רק שכל אב אינו נותן לקטן, כיון שאינו חפץ שיאכלו (אע"פ שמותר מהדין לתת לו). עכת"ד. ושוב ראיתי שכ"כ לתרץ הגאון אברהם רוזנבוים המובא בשו"ת פרי יצחק (ח"א סימן רב ד"ה ומה שכתב), וכ"כ מדנפשיה שם להוכיח הגאון פרי יצחק ע"ש, דתקשי להרשב"א דעדיין חזי חגב טמא להצניע לתינוק, להעמיד התינוק אצל החגב שיטול התינוק מעצמו. ועע"ש בקושיותיו. ועל כן ביאר, דלהרשב"א אין איסור אפי' לתת לתינוק, אך הגמ' בדברת מצד המציאות, שאב לא נותן לבנו חגב, כי אינו חפץ שיאכל אותו, מצד שישראל קדושים הם, ועע"ש. ולכל הני יצא, שאפי' לתת האיסור ביד התינוק שרי. ושוב ראיתי שכ"כ מדנפשיה בספר גנזי חיים (סימן שמג ס"ק ה) ובזה השיג על המ"א, וששוב מצא כן בהגהות מלא הרועים הנדפס בש"ס וילנא. ע"כ. ואולם מאחר ואפושי פלוגתא לא מפשינן, וכמה שיש לקרב את שיטות הפוסקים זה לזה כן יש לעשות, א"כ י"ל שאין מח' בין הרשב"א לרש"י, ויש לחלק דשאני חגב שנותן לו בידים, וכאמור. [ואין אב מניח חגב ליד התינוק שיקחהו, כי עצם הדבר שאב שומר חגב בשביל תינוק הוא רחוק, וא"כ אם אסור לו לתת לו, רק לשים לידו, ושהתינוק יקחהו מעצמו, בזה כבר אינו שומר אותו לכך, והלא גם החגב יברח.] ומ"מ חזינן מדברי הפרי יצחק, שג"כ תפס כרשב"א להלכה, ושלומד בו (אף להו"א לו) דשרי לקחת תינוק, ולהניחו ליד האיסור שישלח ידו ויקחהו וכדברינו. וכ"כ להלכה בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סימן קכא) דלהעמיד תינוק ליד תקע החשמל לא חשיב כספינן ליה בידים, דלהעמיד קטן ליד איסור אינו ספינן ליה.

(((הן))) לא אכחד דבספר אבני שהם (סימן שמ ד"ס ע"ב) ביאר דשרי להניח לפני קטן ושהוא יקח מעצמו, רק באיסורים דרבנן, ועל זה סמך מהר"ם לתת לפני קטן עוגה שכתוב עליה (וכבסמוך בע"ה). ועל כן שפיר מה שמבואר בשבת (דף צ) לתת לקטן גם חגב טהור, אע"פ שהוא רק איסור דרבנן, של בל תשקצו, כיון דמיירי בספינן ליה בידים ממש, בזה אסור אפי' בדרבנן. ומה שהתירו ביבמות לקחת ילדים בשביל המפתחות, אפשר דמיירי בפחות פחות מד' אמות. או משום דהוי ס"ס שמא לא ימצאו, ושמא יבואו פחות פחות מד"א. עכת"ד. ולפי"ז יוצא שהלך בדרכנו, אך מחמיר, דשרי רק בדרבנן להניח לפני התינוק. וע"ע בספר פתח הדביר (סימן שמג ס"ק י) דהביא את דברי הרב אבני שהם, ודחהו, דמפתחות מיירי באיסור תורה של טילטול ד' אמות, ברם שרי התם משום דהוי דבר מצוה לצורך מפתחות ביהמ"ד, וכמש"כ לבאר כן בשו"ת חק"ל (או"ח סימן ע דקכ"ה ע"ב). עכת"ד. וע"ע בזה בספר מימי שלמה (סימן שמג). ונמצא דלדידהו בנידו"ד, להדליק את האור שהוא איסור תורה, אסור להניח את התינוק על יד המפסק. ברם אילו היו רואים את המאירי הנ"ל, שהתיר להדיא גם באיסור תורה, בודאי שגם הם היו מודים להתיר, אף בשל תורה.

לתת בידו דבר איסור ולא בפיו

ז. (((וגדולה))) מכך התירו פוסקים רבים לתת לתינוק דבר איסור כדי שיאכל, כל עוד שלא מכניסו לתוך פיו של הקטן, רק נותנו בידו. וטעמא דהיתרא כתבו, כיון דכל כה"ג לא חשיב ספינן ליה בידים. ולפי"ז פשוט כי להניח תינוק סמוך למפסק, לא חשיב דספינן ליה בידים. דהנה כתב המרדכי (שבת סימן שסט) בשם הר"מ, והובא בב"י (סימן שמ ס"ג) וז"ל, נשאל רבינו מאיר על עוגות התינוקות, שכותבים עליהם אותיות ותיבות, איך אוכלים אותם התינוקות ביום טוב. והשיב, אי משום מוחק ליכא איסורא דאורייתא אלא במוחק ע"מ לכתוב, ומיהו איסורא דרבנן איכא, ובתינוק אין לחוש, דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, היכא דלא ספינן ליה בידים. עכ"ל. וא"כ סיים דכל זה מדובר כשלא ספינן ליה בידים. והנה המ"א (סימן שמ ס"ק ה) על דברי הרמ"א שאסר לשבור עוגה שכתוב עליה אותיות, כתב, ומותר ליתנו לתינוק. ע"כ. ומקורו מן המרדכי הנ"ל. ומבואר דיליף המ"א במרדכי, ונקט הכי אליבא דהלכתא, דשרי לתת לתינוק עוגה שיש עליה אותיות, ואף שיעבור איסור דרבנן, דכל כה"ג לא חשיב כספינן ליה בידים. וכ"כ בספר תוספת שבת (סימן שמ ס"ק ח), ובספר נזר ישראל (סימן טו סעיף ד) דמותר ליתן, רק שלא יתן לתוך פיו של הקטן. וכ"כ עוד (שם ס"ק ו), וכ"כ המ"ב (סימן שמ ס"ק יד), וכ"כ בספר גדולות אלישע (סימן שמ ס"ק יג), וכ"כ בספר טל אורות ג'ויא (דף עא רע"ב) דאפשר שהיו נותנים העוגה שלימה ביד התינוק, והתינוק עצמו שוברו, ובזה אין לחוש, דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת חות יאיר (ס"ס טז) לבאר את הרוקח, גבי מנהגם בחג השבועות, לתת לתינוק עוגה כתובה, די"ל שנותנים את העוגה שלימה, והקטן שוברה. (ואולם בספרו מקור חיים (סימן שמג בקיצור ההלכות) כתב לכאורה להיפך).

(((וא"כ))) חזינן מכל הני, דילפי במהר"ם, דלמספי ליה בידים אסור, דהיינו לתת לו ממש בפיו, אבל לתת לו בידו, כל כה"ג לא חשיב כספינן ליה, ושרי. וע"ע במ"א (סימן שח ס"ק יח) אודות מנהגם שהקטן בבואו בפעם ראשונה לביהכ"נ, מביא נר בידו, ואפי' בשבת. ויישב את המנהג וז"ל, ולי נראה טעם המקומות, כיון שהקטן נוטלו בידו, ליכא איסורא, (ברם סיים ומיהו יש להחמיר). ודמי להנ"ל.

ח. (((ברם))) באמת תקשי על כך טובא, דנסתר מדין חגב הנזכר, שאסור לתת לו איסור בידו, וביארנו (אות ה) דמחולק בין להעמידו לפני האיסור, לבין לתת לו בידו. וכן הקשה בספר תהל"ד (סימן שמג ס"ק ב), ונשאר בצ"ע. איברא כי כדי ליישב את הני אשלי רברבי, יש לומר שתפסו להלכה כהמאירי, דשרי להניחו לפני האיסור, ויתרצו כמו אחד מהתירוצים הנזכ"ל (אות ו), דהסוגיא דחגב קאי שלא אליבא דהלכתא, או שאינו איסור לתת לו חגב, רק במציאות כן עושים אנשים וכנזכ"ל.

לומר לקטן לאכול חשיב כמספי

(((ועדיין))) לא איפרק מחולשא, כי כאן בפשטות נותנים לו עוגה ואומרים לו אכול, וכל כה"ג פשוט לאסור, וכמש"כ בתשב"ץ קטן (סימן שפב) דאפי' לומר לגוי לתת לקטן הוי אוזפיה בידים שאסור. וכ"כ הארחות חיים (הל' יין נסך סימן כג אות ה) והביאו הב"י (יו"ד סימן קנד ס"א בבדק הבית), וכ"כ המאירי יבמות (קיד ע"א) בשם יש מפרשים, שאסור להאכיל או לומר לו שיאכל. וכ"כ הרשב"א (שם), וכ"כ מרן בבדק הבית (יו"ד ס"ס קנו) וז"ל, ומאחר שאסור לומר לו אכול נבילה, או איסור זה, לא יאמר אדם לתינוק בשבת הבא לי מפתח. ע"כ. ושכ"כ רבינו ירוחם (ני"ח ח"ג). והובא להלכה גם במ"א (סימן שמג ס"ק ג). וכ"כ הריטב"א יבמות (קיד ע"א). וכן מבואר בב"י (או"ח סימן רסט) דאי לתת לו לשתות לא הוי אוזפיה, היה לו לתרץ בפשיטות הכי את מה שנותנים לתינוק כוס קידוש. ויתר על כן חזינן דאפי' שאביו אינו אומר לו דבר, כל שהתינוק רואה שנוח לגדול בכך, מצווה להפרישו, וכמבואר לעיל בריש אמיר (אות ג) מסוגיא ערוכה בשבת (קכא ע"א), וביבמות (קיד ע"א). וכ"כ רבנו ירוחם (ני"ח ח"ג דף קסה ע"ב) וז"ל, ואם מוכחא מילתא שעושה על דעת גדול, שמבין הקטן שגדול ציוה לו בכך, אסור, ומצווין עליו להפרישו. ע"כ. והביאו מרן בבדק הבית (יו"ד ס"ס קנז). ועוד הביא בספר כסא אליהו (סימן שמג ס"ק ב) להרשב"ץ בפסקי נדה (פרק יוצא דופן) דאסור לומר לקטן מותר הוא, כיון שעפ"י הוראתו הוא אוכל, הרי הוא כמאכילו בידים. ע"כ. וכ"כ בספר תהל"ד (סימן שמג ס"ק ז) דאסור לומר לקטן ד"ת. וכ"כ מו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח ר"ס לח) דכ"כ הריטב"א יבמות (קיד ע"א), ובשבת (קכא ע"א) ובזה דחה את הטל אורות דס"ל דשרי לתת לתינוק עוגה, רק שלא יאמר לו לאכול. שוב ראיתי שכ"כ מו"ר עוד בשו"ת יבי"א (ח"ב או"ח סימן יג אות ב), ע"ש מפי ספרים, ודחה את דברי הגר"ש קלוגר בספר קנאת סופרים (בהשמטות לספר שנות חיים סימן קלד) שהאיסור באכילה הוא לתת לתוך פיו, אבל להניח לפניו, והתינוק לוקח שרי. ושגם איהו גופיה חזר בו בשו"ת קנאת סופרים (קונ' ההשמטות לספר טוב טעם ודעת סימן מז) דכל כה"ג אסור, הדר הוא לכל חסידיו. וע"ע בזה מפי הראשונים בספר מנוח"א (ח"א פרק כ הע' 2) דאסור ע"ש. וכן תמה על המ"א בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן סב דק"ח ע"ד) דמנין הוציא שמותר לתת בידים, והלא המרדכי סיים דהיינו היכא דלא ספינן ליה בידים. וע"ע בספר נהר שלום (סימן שמו ס"ק ב) דכל דיהיב ליה בידיה הו"ל כמאכילו בידים. וכן הוא בספר תהל"ד (סימן שמג ס"ק ז), וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סימן ג אות ג ד"ה והנה), דעמד על כך.

ט. (((ברם))) לענ"ד הפשט במהר"ם מרוטנבורג (הנ"ל אות ז) הוא, דמיירי שהקטן לוקח מעצמו, ולא שנותנים לו, אלא מניחים לפניו, ובזה אתי שפיר, והדברים באים כפשוטם, ויחד עם המאירי ודעימיה דלעיל (אות ו). וכן מבואר באגודה שבת (פ"ז סימן קג) בדעת הר"מ וז"ל, וכתב מהר"ם ז"ל, דאין להאכיל בידים תינוקות עוגות שכותבים עליהם, דהו"ל מוחק, ואפי' שלא ע"מ לכתוב, מ"מ הוי איסורא דרבנן. אבל אין מוחין בתינוקות, דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. ע"כ. וכבר הבאנו לעיל (סוף אות ו), שכן ביארו במהר"ם הגאון אבני שהם, והרב פתח הדביר (סימן שמג ס"ק י). אולם הני אשלי רברבי הנזכ"ל (אות ז), לא ניח"ל לפירושי הכי את המהר"ם, והוא מטעם שלשונו של המרדכי מורה דמיירי בעוגות מסויימות שמכינים לילדים בני שלש, בחג השבועות, להאכילם את האותיות, והוא כדי לפתוח ליבם בתורה. וכמש"כ הרוקח (סימן רכו) שנהגו כן בשבועות, וכאשר ראינו בראשונים רבים שכתבו כיוצ"ב לגבי מנהגם, כשמתחילים ללמוד אותיות, לך ראה במחזור ויטרי (עמ' 628), ובארחות חיים (או"ח ח"ב סימן ג עמ' 24), וברוקח הל' שבועות (סימן רצו עמ' קסד), ובכל בו (סימן עד), ובספר קב הישר (פרק עב), ועוד ראשונים רבים, לך ראה בספר נטעי גבריאל תגלחת הילדים (במבוא עמ' כה, ובפרק כה) מפי ספרים וסופרים. וכן בסוף ספר היסוד הנדפ"מ (לימוד הקניית האותיות).

(((וכ"כ))) הגאון נוב"י בהגהות דגול מרבבה (סימן שמ ס"ג) כי כן מוכח מלשונו של המהר"ם, דמיירי בעוגות התינוקות בה"א הידיעה, ועל כרחך דמיירי במה שהיו רגילים לכתוב בכוונה, שיאכלנה לסגולה שיתחכם. וכ"כ בספר ערוה"ש (סימן שמ סימן כג) שדין זה הוא שנותנים לתינוק לסגולה. וכן נשען על הדג"מ בספר גנזי חיים (סימן שמ ס"ק ה), ובספר מטעמי השלחן (סימן שמ ס"ק ז). וכנראה היה ברור לכל הני, שכן כוונת המהר"ם, לפי שהכירו את מנהגם, ועל כן היה פשוט להם שלכך התכוין. וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קמז ס"ק יא) דפשוט שהיו נותנים את העוגות לתינוקות, דאם הם לוקחים מעצמם, לא היתה כאן שאלה כלל הראויה להחקק בספר. ומ"מ מרן בב"י שלא פירש כן את המהר"ם, אלא הביאו בשתיקה, פשוט שלמד במהר"ם כדברינו, דאל"כ כל כה"ג הו"ל לפרושי. ולדחוק בדבריו, כפי שעשו הני אשלי רברבי, וכפי שהדג"מ שחידש זאת, ביאר כן במהר"ם רק אחר שהרבה להקשות על דינו, ועל כן ביאר הכי. אך מרן שהביאו בסתם, למד בו כפשוטו, והוא כאמור, מפני שהתינוק לוקח עוגה מעצמו, ורק מניחים לפניו, או שלוקח מהארון. ועוד פירש בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן סט דקכ"ב ע"ג) את המהר"מ, דמיירי שנותן לו, ואין בכך משום אוזפיה בידים, כיון שהוא לצורכו של התינוק, וכיון דהוי איסור דרבנן, שרי למספי לקטן לצורכו, וכדעת הרשב"א. וכן נראה שכיוון המחצה"ש (סימן שמ) לבאר את המ"א, וכן בספר מטעמי השלחן סימן שמ (ס"ק ז). ברם לענ"ד א"א להלום זאת בר"מ, שהלא שפתיו ברור מללו, דטעם היתרו הוא כיון דלא ספינן ליה בידים, ולפירושם שרי אף אם ספינן ליה. וכ"כ לדחות זאת החק"ל שם. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ג חיו"ד סימן ג אות ג) בזה. וע"ע בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סימן קב).

(((ואיך))) שלא יהיה, רואים אנו כי פוסקים רבים ס"ל דאף לתת לקטן דבר איסור בידיו שרי, ורק שלא להכניס את האיסור לפיו. וחזו לצירופי לספק בנידו"ד, להקל להעמידו סמוך למפסק, דכל כה"ג ס"ל דלא חשיב דספי ליה בידים.

(((עוד))) ראיתי לגאון דוד חי אדרעי זצ"ל בשו"ת בד דוד (סימן ב דף ה סוע"ג נדפס תרפ"ב מחכמי מרוקו) דפשיטא ליה דשרי למספי לקטן איסורא דרבנן כל שהוא לצורך מצוה. כי ביבמות (קיד ע"א) משמע דרק ברה"ר שהיא ד"ת אסור לאוזפיה לתינוק. ואין לתפס בסולם האיסור מהא שכתב הרמב"ם ושאר פוסקים דשרי אמירה לגוי לצורך מצוה באיסור דרבנן, ולהנ"ל הוה ליה למשרי נמי ע"י קטן. די"ל דה"ה נמי לקטן, דנקטו דבר והיפוכו, איסור אמירה לגוי בדאורייתא, והיתר בדרבנן, ועל כן לא הזכירו את היתר תינוק. ועל כן כן נהגו העולם להוציא מחוץ לעירוב ע"י תינוק, ומהם כמה גדולים, ואין פוצה פה לאיסור. ועל כגון דא נאמר פוק חזי מאי עמא דבר. עכת"ד. ולחידושו חזי לצירופי לסניף הכא, היכא דהוי לצורך מצוה. [ועע"ש (דף ה ע"ג) דאף שאינו לצורך מצוה, כל שהוא לצורך התינוק, ואינו איסור עצמי אלא מצד אחר, וגם ליכא למיסרח, דכשכל הני חברו יחדיו, שרי.] ועע"ש באורך בהאי מילתא. וע"ע בשו"ת כרם חמר (סימן ב).

נתינת חפצי איסור בידו

י. (((שוב))) ראיתי בספר פסקי תשובות (סימן שמג הע' 8) דכתב להקל בנידו"ד להעמיד קטן לפני מתג חשמל, שעי"כ ישחק מעצמו במתג ויכבה או ידליק את החשמל. וחלו בדברי שו"ע הרב (סימן שמג סעיף י) שיצא לחלק בין נתינת איסורי מאכלות, וכגון חגב טמא, דאסור לתת לו בידיו. לבין לתת לו חפצים ששייך לעשות בהם מלאכה, אך אינם מאכלי איסור, דשרי לתת לו, ואיהו דעביד בהו מלאכה, אדעתא דנפשיה כעביד. ולכן כתב שמותר לתת לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות, אע"פ שהתינוק יאכלנה בודאי. עכת"ד. ובאמת כי צריך ביאור מנין הוציא רבנו זלמן חידוש גדול זה. ובפשטות הוציא כן מתוך שהוקשתה לו הסתירה בין דין חגב שנאסר לתת לתינוק, לפסק המהר"ם, דשרי לתת לו עוגה שכתובים עליה אותיות. ברם אין די בכך, כיון שאפשר לפרש בדרכים אחרות את המהר"ם וכנ"ל (אותיות ז-ט), וכן אפשר לפרש את דין נתינת חגב אחרת, וכאשר בואר לעיל (אות ו), וא"כ מנין הכריח חידוש זה. וגם מה טעם לחלק ביניהם. ובספר קצות השלחן (סימן קמז רס"ק יא) עמד על כך, וכתב כי נראה מקורו משבת (צ ע"ב) דחגב חי שרי ליתנו לתינוק, ולא לישתמיט שום חד למימר דדין זה אמור בחול דוקא, ולא בשבת, כיון שבשבת אסור למספי איסורא לקטן, ובשחקו עם החגב בשבת יכול לבא לידי כמה איסורים, כגון, נטילת נשמה, צידה, תלישת אבריו. וחזינן דלתת לו חגב טמא אסור מחשש אכילה, ואילו חגב טהור מותר, ולא חיישינן לאיסורים, ועל כרחך לחלק כאמור, בין נתינת איסור אכילה, לשאר איסורים. עכת"ד. ואף שהרב קצות השלחן תמה על כך, דמה סברא יש לחלק ביניהם, מ"מ תפס הכי להלכה (שם בסעיף ח). ויש להעיר, כי זה מכבר הכרחנו [ונדפס לעיל (סימן כה)] דלדעת הרמב"ם בתשובה (מהדו' פריימן (סימן קח), וכן הודפס במהדורת מקיצי נרדמים (סימן קעט) ביתר ביאור. ובפאר הדור (סימן קיז)), וכן לדעת האגור (סימן תקכא), ובשם שבלי הלקט (סימן קכא), המובאים ביתה יוסף (סימן שח סעיף מה) דכולהו ס"ל דמשחקים אסורים בטלטול מדין מוקצה, משום שאין במשחק חשיבות להוציאו מדין מוקצה. וכן לדעת הרא"ש בתשובה, הנדפסת בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן פא) דחיות נוי המיוחדות להשמעת קול, אסורים בטלטול. וכל הני על כרחך שיבארו כאן דמיירי בחול דוקא, ולא בשבת. כיון שחגב טהור סבירא להו שאסור בטלטול, כי בזה שמיוחד למשחק, אין בו כדי להוציאו משם מוקצה.

(((וחזי))) הוית דבספר נזר ישראל (סימן לה סעיף ד), ובליקוטי הרימ"א (שם ס"ק ו) נשען על פסק דינו של הגאון רבנו זלמן הנ"ל, לחלק בין כשנותן לו מאכלות אסורות, לבין נתינת חפץ איסור. ושב והניף את ידו (בסימן סח בליקוטי רימ"א ס"ק ו). וכן פסק בספר באר יעקב (סימן שמג ס"ק ג), [ולכאורה בזה מבוארים דבריו בהמשך, שהתיר למי שאבדו מפתחות לקחת את בנו לטייל, שמא ימצאם ויגביהם, אדעתא דנפשיה. ושכ"כ החיי אדם (כלל ס"ו ה"ב), ולא חייב להפרישו משום שאביו מצווה בכך. ברם עדיין צריך ביאור בדעתם.] וע"ע לגאון הנציב בשו"ת משיב דבר (ח"א סימן כ) דכתב דמאכלות אסורות חמירי משאר איסורים ע"ש. וכ"כ לבאר את דברי התוספת שבת (סימן שמג) שהקל לתת עוגה לתינוק שכתובים עליה אותיות, הרב המהדיר (שם ס"ק ו) ע"פ דברי שו"ע הרב. [ברם המחצה"ש (סימן שמ ס"ג) על המ"א, ביאר שההיתר לתת לקטן עוגה הוא בהשען על הרשב"א, דשרי למספי לצורך התינוק, וכ"כ בספר מטעמי השלחן (סימן שמ ס"ק ז).] ואולם עיין בספר תהל"ד (סימן שמג סס"ק ב) דנשאר על חילוק זה של שו"ע הרב בצ"ע. וע"ע להרה"ג רש"ד מונק מחב"ס שו"ת פאת שדך, בתשובת כת"י הנדפסת בקובץ שבת לישראל (עמ' רעד), דנשאל במקום הפסד מרובה, שיכולים למות אלפי תרנגולים, האם מותר להורות לקטן להרים ידית החשמל. ובא מצד דברי שו"ע הרב, אלא דכתב לפקפק על זאת, כי יש להשיב ע"ד, ע"ש. ואין לדחות את דברי שו"ע הרב על פי האמור בשו"ת בית יהודה (יו"ד סימן מה) שכתב, שאין לחלק בין איסורי אכילה לשאר איסורים, וכדמוכח ממעשה המפתחות, ומדין טומאת כהנים שאסור לטמאותם, ולכן פסק שם דאסור להלביש תינוק כלאים, או להציע תחתיו. עכת"ד. ברם אין בזה לדחות את השו"ע הרב, דמיירי שנותן לקטן, והקטן עושה את האיסור, ובזה בלבד התיר, ואילו בטומאת כהנים נאסר להכניס את הקטן ולטמאותו בידים, וכן במפתחות נאסר כשהקטן עושה על דעת אביו, משא"כ בנידו"ד, שאינו עושה אלא ע"ד עצמו, וכל הדיון שלנו האם כה"ג חשיב נתינה בידים, ועל כן דינו של הבית יהודה נכון, ואין בו לסתור את השו"ע הרב.

דין הכתוב בסוגרים בשו"ע הרב

(((ועוד))) יש להעיר, בדבר שלא ראיתי למי בכל הנזכרים שעמד על כך, שהרי השו"ע הרב כתב את אלו הדברים בסוגרים עגולות (סימן שמג רס"י). והנה אחיו בספר שארית יהודה (חאו"ח סימן ו) העד העיד, ששמע מפי קודשו (של הגאון רבנו זלמן) פעמים רבות, דכל ספק העמיד בחצאי עיגול, ודעתו היתה לחזור ולשנות פרק זה, לראות האם צדקו דבריו. ע"כ. והביאו בספר מעליות בשבת (פ"י עמ' קטו). וכן ידידי הרה"ג בן ציון מדאר שליט"א בשו"ת ודברת בם (סימן ד אות ו) כתב כן, ושהובא בספר קצות השלחן (ח"ג סימן צט ס"ק ח), ושכ"כ בספר דברי נחמיה (דף יט ע"ג). וע"ע בזה בשו"ת איש מצליח (ח"א סימן יב אות ו), ובשו"ת תפל"מ (ח"א סימן יד סוף אות ג). עכת"ד. ובאמת שדבר זה לא נודע בשערים המצויינים בהלכה, וכאשר יראה הרואה בדוכתי טובי, שפסקו כוותיה דהגר"ז, או הבינו שכן דעתו, אף כשדבריו כתובים תוך סוגרים, ולא העלו על דל שפתיהם דספוקי מספקא ליה מילתא. וכגון בנידו"ד, ובנידונו של הרב ודברת בם שם, בדברי שו"ע הרב (סימן שב סעיף ט), ועוד ציין דהכי הוא בדבריו (בסימן ש). [ועל הרב קצות השלחן היא באמת פליאה, מדוע לא הזכיר זאת כאן, בזמן שידע כלל זה, וכאשר הזכירו בספרו וכאמור. ויתכן מפני שראייתו מן הגמ' הנזכ' נראתה לו מוכרחת, וסמך עליה בשתי ידים.] אך מ"מ ברור שהוא הנכון, אחר דחזינן דגברא רבא קא מסעיד עלה, וששמע כן מפי קדשו פעמים רבות. ומעתה לכאורה א"א לצרף את סברת שו"ע הרב, אחר שאיהו גופיה ספוקי מספקא ליה מילתא [והוי חסרון חכמה ואכ"מ.] ומ"מ לענין נידו"ד, שפיר דמי לצרופי, אחר ראותינו שנמשכו אחריו כמה אשלי רברבי, ופסקו כן לענין דינא, בלא ספק, והלא המה ברי סמכא בפני עצמם. ואף שיש להשיב על כך, מ"מ בודאי לצרף זאת לנידו"ד להקל שפיר דמי.

למספי בידים בדרך עראי

יא. (((עוד))) עלה בליבי לפתוח פתח ממח' הראשונים, האם מותר לאוזפיה בידים לקטן בדרך עראי. דלהני אשלי רברבי הסוברים להקל, י"ל דה"ה הכא. כי הנה הרואה יראה שכן סוברים גדולים ועצומים, דכ"כ תוס' עירובין (דף מ ע"ב ד"ה דילמא), גבי הא דאיתא התם, דאסור לתת לתינוק כוס של שהחיינו ביו"כ, דילמא אתי למיסרח. וכתבו תוס' בשם רבנו שמואל, דכל זה דוקא לגבי שהחיינו שקבוע בכל שנה ביו"כ, אבל אם אירע ברית מילה נותנים לתינוק, דלא הוי אלא אקראי בעלמא, לא חיישינן דילמא אתי למיסרח. וכ"כ תוס' שבת (דף קלט ע"א ד"ה וליתן), וכ"כ הריטב"א עירובין (מ ע"ב ד"ה דילמא), בשם ר"י. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (סימן שכג), וכ"כ המחזור ויטרי (סימן תקד), ובספר המנהיג (הל' צום כיפור), ובספר המנהגות לרבנו אשר מלוניל (עירובין דף מ ע"ב), ובסמ"ג (לאוין סט), ובאגור (סימן תתלט) בשם המרדכי (ערבי פסחים) .

(((ומאידך))) חזינן לרמב"ן בתורת האדם (ענין אבלות ישנה) דפליג, ושאסור אף לתת כוס של ברית, וכדמוכח משבת (קלג ע"א) דאף לתת לקטן לזרוע כישות בכרם, חיישינן דילמא אתי למיסרח, ושם הוא עראי. וכ"כ בספר הפרדס (שער תשיעי) לאסור לתת לקטן לשתות מיין של הבדלה כשחל תשעה באב במוצאי שבת, אף שהוא איסור דרבנן, ולא מצוי, וכ"כ שם בשם הרמב"ן, ושכ"כ הר"ח עירובין (שם) דאסור לתת לקטן לשתות יין ברית שחל בת"ב. וכ"כ הפרדס עוד (בהל' מילה) בשם רבינו יצחק בר' יהודה. ועוד לו בשו"ת רש"י (סימן נג), וכ"כ הראב"ן ערובין (מ ע"ב), וכ"כ בספר האשכול (י-ם הל' מילה), וכ"כ הרשב"א (עירובין מ ע"ב ד"ה ליתביה), ופליג אתוס', וכדמוכח משבת (קלט ע"א).

(((והנה))) ראיתי שכ"כ להשען על הראשונים המקלים כשהוא בדרך עראי, הגאון מחבר ספר תפארת ישראל, וכמובא בשו"ת רע"א (ח"א סימן טו). ושב וחיזק דבריו בהקדמתו לתפא"י (ערובין ד"ה אחר). וע"ע בשו"ת מחזה אברהם לגאון מברודי (ח"א סימן נו) דנשען על כך להקל למספי בדרך עראי במילתא דרבנן, כשאין לו עיקר מהתורה. וכתב דאף הרמב"ם ומרן בזה יודו, דשרי למספי דרבנן, ע"ש באורך. וצירפו לספק מו"ר בספר לוית חן (סימן קכח עמ' רנ). וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' ג ח"א סימן קיז) ללמוד בדברי הט"ז (סימן שמו סס"ק ו) דשרי לתת לקטן להוליך מפתחות, כיון דהוי עראי, שאינו עושה כן כל שבת, ולא אתי למיסרח, ובצירוף עוד טעמים. ע"ש. וע"ע בספר דעת תורה (סימן שמג ד"ה ועשו"ת רע"א והלאה). וכ"כ בספר תהל"ד (סימן שמג סס"ק ד) וחילק בין מקום שיש עירוב וניתק, דבזה הקל, כיון שהוא עראי ושרי, לבין מקום שאין עירוב תמיד, דהוי קבע.

יב. (((ברם))) אפשר דלכו"ע אסור אף לתוס' וסיעתיה בנידו"ד, דהנה הר"ן בהלכות (שבת דף נז ע"א מדפיו ד"ה וכתבו), תירץ את קושית הני אשלי רברבי אתוס' מדין כשות, שאסור לתת לתינוק אף שהוא עראי. וז"ל, ולי אינה קשיא, דאי שרינן בכשותא ע"י תינוק ישראל, אתי למעבד הכי בכל שתא ושתא. משא"כ במילה בתשעה באב, או ביום הכיפורים, דלא מתרמיא בהו כולי האי. ע"כ. כלומר, דבדבר שאם נתירו יעשה כל פעם, ג"כ אינו חשוב עראי, ואסור. וכ"כ המאירי עירובין (מ ע"ב ד"ה ומה שאמרו). ולפי"ז בנידון דידן גבי מפסק, יש לאסור, כי אם נתיר לו להדליק או לכבות ע"י קטן מדין עראי, ג"כ יבא לעשות כן בקביעות. והנהני שכ"כ לדחות בשו"ת פרי יצחק (ח"א סימן יא ד"ה מיהו בע"כ), ללמוד לפי דברי הר"ן בק"ו שיהיה אסור לתת לקטן לקחת סידור לבית הכנסת, אפי' באופן חד פעמי, ושאין להשען על המקלים, כיון שאפשר לעשות כן בכל שבת.

(((ולפום))) ריהטא זה אינו, כי כוונת הר"ן לאסור, מאחר ואין שום דרך לזרוע כישות בכרם, ועל כן יבא לעשות כן תמיד, משא"כ בנידו"ד שיעשה על ידי שעון שבת, או שמעיקרה ידליק את האור כפי צורכו, לא שייך בזה. וכן מדוייק לשון הריטב"א הנ"ל ערובין (מ ע"ב ד"ה דילמא), בשם ר"י, דלא חששו אלא בדבר שהוא קבוע לכל שנה (גבי יין ביו"כ), אבל אם אירע ברית מילה ביו"כ, יהבינן כסא. ע"כ. דהיינו שטעם האיסור שבכל פעם שיש יו"כ צריך לומר שהחיינו, ואם יעשה ע"י קטן, בזה אינו עראי, שכן הוא בכל שנה בקביעות. משא"כ דבר שאינו מוכרח להעשות כל פעם. וכן הוא מבואר בל' המאירי הנ"ל עירובין (מ ע"ב ד"ה ומה שאמרו), שחילק את עצם החילוק האמור, שלא נאמר זה (לאסור מצד דילמא אתי למסרח, כמש"כ בעירובין שאסור לתת לו יין ביו"כ) אלא בזו שהוא נעשה בכל שנה ושנה, וכל אחד נותן לקטן בביתו וכו'. ומה שאמרו דשאני כשותא, כיון שזה נעשה תמיד. עכ"ל. כלומר ההדגש הוא על כך שעושים כן תמיד כל יו"כ, וגם כולם, כי אין דרך אחרת לשתות יין. וזהו שכותב שה"ה כישותא שנעשה תמיד, כי כל מי שרוצה לנצל את השטח ולזרוע בכרם, אפשר רק ע"י קטן, משא"כ בנידו"ד, באור החשמל, שיש דרכים אחרות להשתמש באור, ע"י שישאירו דולק בשבת, או ע"י שעון שבת וכדו'. וכן משמע להקל בשו"ת יהודה יעלה אסאד (סימן פד) דלמד מדברי הר"ן הנ"ל דשרי ליתן לקטן סידור במקום שאין עירוב, ושאני כישות דחיישינן שיעשה כן בכל שנה, ע"ש.

יג. (((ברם))) באמת זה אינו, תחילה דע' בהריטב"א עירובין (מ ע"ב ד"ה דילמא), דגם איהו ס"ל לחלק בין עראי לקבע, והוקשה לו מדין כשותא דנאסר אף בדרך עראי. ותירץ בדרך אחרת, דכשותא אינו צורך מצוה, ועל כן אסור אף שהוא בדרך עראי, משא"כ כוס יין דהוי צורך מצוה. ע"כ. ולפי"ז יוצא שכל שמותר באקראי, הוא רק לצורך מצוה.

(((ואעיקרא))) דדינא, לכאורה יש להקשות טובא, מאי סלקא דעתך למשרי לאוזפיה לקטן לשתות מן היין ביו"כ, והלא אסור למספי לקטן איסור מדין תורה, וכמבואר לעיל בריש אמיר. וברור דמיירי אף בדרך עראי, וכדין מפתחות שאבדו, ודין כבוי דליקה שמצוה להפרישו. ועל כן נראה דכל הדיון האם שרי בדרך עראי או דחיישינן דילמא אתי למיסרח, הוא רק בכה"ג שאין איסור למיספי, ועדיין חיישינן דילמא אתי למיסרח, כי ביו"כ מותר לקטן לאכול, ואין בזה שום איסור אף לתת לו בידים, ואף לומר לו לאכול, ואף שיודע שהוא לדעת גדול, וכמבואר בסוגיא דיומא (עח ע"ב) ע"ש ודו"ק. וכן מבואר בטוש"ע (ר"ס תרטז), וכ"כ הר"ן שבת (בהלכות דף נז ע"א מדפיו ד"ה ודחיישינן), וכן הוא ברשב"א יבמות (דף קיד). אך עדיין לתת לו שלא לצורך רביתיה, חיישינן דילמא אתי למיסרח. וכן בדין כשות מבואר שם בסוגיא, דמן הדין מותר גמור, ולא רצה לומר להם היתר זה, מפני שאינן בני תורה. וכן מבואר שם בתוס' ד"ה (רב עמרם), שהוא מותר. וכ"כ הר"ן (בהלכות דף נז ע"א סוד"ה גרסי'), וכ"כ להדיא המאירי (שבת קלט ע"א ד"ה מה), דבכשותא שרי מהדין, ורק החמירו כשאינן בני תורה, ועל כן שרי לתת לקטן, אע"פ שאסור למספי, כיון שאינו מן הדין, שרי. וכן מסיים התם. ע"ש. וכ"כ תוס' רא"ש (שם ד"ה ולישלחו), וכ"כ להדיא הכי בחידושים המיוחסים לר"ן (שם ד"ה יהיב), וכן הוא בפסקי ריא"ז (שם), וברבינו פרחיה (שם), ובנמוק"י (שם), ובראבי"ה (סימן רצד), ובסמ"ג (לאוין סימן רפ), וכן הוא בארחות חיים (כלאים סימן א), וכ"כ להדיא הריטב"א (יבמות דף קיד ע"ב), וגם ראה שם דחילק להדיא בין איסור אתי למיסרח, שהוא רק בעושה לצרכנו, לבין סתם לתת איסור דרבנן לקטן דאסור מדרבנן מצד אחר, שלא נבוא להקל באיסורים דרבנן. וכן מבואר בתוס' חד מן קמאי, ובמאירי (שם).

(((ועל))) כן דנים בכל כיוצ"ב משום דילמא אתי למיסרח, אך בדבר שהוא איסור, בזה אף בדרך עראי לכו"ע אסור, משום שאסור למספי איסורא לקטן, וכמבואר לאורך כל דברינו עד כה. וכ"כ בשו"ת רע"א (ח"א סימן טו) דשאני כשות דמותר מדינא, ושהוא מוכרח להסוברים דאסור למיספי איסור דרבנן לקטן, והיכי ס"ד למשרי התם לתת לתינוק. ורק בכה"ג דנים משום אתי למיסרח. וכן הוא ביו"כ דמדינא מותר לתת לקטן לשתות, אך בדבר שאסור בעצם, בזה אסור אף בעראי. עכת"ד. וברוך שכיונתי. ושוב ראיתי שכ"כ בשו"ת מחזה אברהם מברודי (ח"א סימן נו ד"ה אמנם), וע"ש דלעיל מינה דחה את שו"ת בית אפרים (יו"ד סימן סב) במה שדחה את הרע"א, ע"ש. וע"ע בשו"ת חת"ס (ח"ו סימן יג), ובשו"ת מחנה חיים (או"ח ח"ג ר"ס כו) שהסכים עם הרע"א בספר כרם שלמה (או"ח סימן שמב, ודברי הגאון מחנה חיים שם צ"ע ע"ש).

יד. (((ואומנם))) ברשב"א יבמות (קיד עא) מבואר דס"ל דבכישות יש איסור דרבנן, ע"ש ודו"ק. וכן הוא בפסקי הרי"ד (שם ד"ה מכריז). אולם לא קשיא, דלדידהו ס"ל דשרי למספי לקטן איסורא דרבנן, ורק כשאינו לצורך התינוק אסור, מצד איסור אחר, והוא דילמא אתי למיסרח, וכמש"כ שם לבאר להדיא. וא"כ אדרבה נמצאה ראיה לדרכנו מדבריהם, כי מספי הוא איסור נפרד מאיסור דילמא אתי למיסרח. ובאיסור מספי נחלקו הראשונים האם שרי דרך עראי. ושוב ראיתי שכן מפורש גם ברשב"א שבת (דף קנג ע"ב) בדין נתינת כוס לקטן, ע"ש.

(((ואף))) שנמצאו רבים שהשיגו על דברי הגאון רע"א הנ"ל, במש"כ דלרשב"א אתי למיסרח הוא רק בדבר שמותר מהדין, ובזה יש לחלק בין עראי לקבע, משא"כ בדבר שאסור מן הדין, אסור אף בעשוי בעראי. דכן הקשה בשו"ת פרי יצחק (ח"א סימן יא ד"ה ולפי"ז), וע' בשו"ת רע"א (סימן טו) בהוצאת מכון המאור, דכן הקשו בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן פא אות ד), והגר"י בכרך בחדושי הגהות שבסוף ש"ס וילנא (דף נג ע"ב). ע"כ. וכן הקשה בספר קצות השלחן (סימן קמז הע' יא מספר 4). ברם לעניננו אינו משנה דבר, כי לדידן דפסקינן דאסור למספי איסור דרבנן אף לצורך התינוק, וכרמב"ם וסיעתיה, וכפסק השו"ע (ר"ס שמג), אף לכל הני, מה שמותר בדרך עראי, הוא רק בדבר המותר מן הדין, וכמש"כ לעיל. ורק הרשב"א דס"ל דשרי למספי איסור דרבנן, הגיע לחידושו דשם באמת אסור בכישות מן הדין, ועל כן לקטן שרי, אך לדידן על כרחך דשם שרי מהדין, וכמש"כ התוס' (שם) ועוד, וכנ"ל. וכ"כ להדיא בשו"ת פרי יצחק (הנ"ל ד"ה ולפי"ז), וע"ע לו (בסוף סימן יג) מש"כ בזה לחזק דבריו. וע"ע בשו"ת זית רענן (ח"א חאו"ח הלכה ב' סימן ב אות י). [ומה שהתרוהד"ש בספרו פסקים וכתבים (סימן סב) ביאר דאיסור למספי הוא מטעם דילמא אתי למיסרח. אין בכך לסתור, כי באמת הם שני איסורים נפרדים מטעם אחד. ואעיקרא כבר השיבו החת"ס (חאו"ח סימן פג), דהלא לא דרשינן טעמא דקרא, ורבים נמשכו אחריו. ואכ"מ.] וע"ע בספר קצות השלחן (סימן קמז ס"ק יא) דעמד באורך וברוחב בביאור האי מילתא, ולכל אורך דרכו מבואר כהנ"ל, דדילמא אתי למיסרח אינו במקום דינא. ועע"ש (מספר 6 ד"ה אבל), דהכריח דאף להר"ן דשרי באקראי, מ"מ באיסורי שבת אף שאינו בקביעות אסור, דאל"כ מדוע צריך למחות בקטן המכבה, והלא הוי איסור דרבנן דשרי אף למספי בידים (לדעת הר"ן), ואין לחשוש דילמא אתי למסרח, לפי שהוא עראי. ועל כן הכריח דאף בעראי החמירו במלאכות שבת, וחששו דילמא אתי למסרח. ושאני כוס קידוש דהתירו כיון שאינה מלאכה, או כיון שהטעימה מותרת מצד עצמה, ורק שהזמן גרמא, משא"כ כבוי דליקה שהיא מלאכה. עכת"ד. ולדבריו אף את"ל דלהני פוסקים שרי בעראי, מ"מ בנידו"ד דעסקינן במלאכות שבת אסור. וע"ע בספר מורה הנער (במבוא סימן כג) דהקשה על התוס' שהתירו בעראי, והלא קי"ל דאסור לספות איסור אפי' דרבנן. וביאר דצ"ל כמש"כ המ"א (סימן רסט), ועוד לו בסי' תרטז (ס"ק ב) דהיכא דהמאכל היתר, אלא דהשעה אוסרתו, לית לן בה. וסיים, דפשוט הוא דבדבר שאסור משום לא תאכלום, אף באקראי אסור להאכילו. ע"כ. וא"כ גם איהו פשיטא ליה כאמור.

מרן

טו. (((ועדיין))) יש לבא ולהקל מצד דקדוק לשון הרמב"ם והשו"ע. דהנה פסק הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז), קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת, אין בי"ד מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. בד"א בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור. ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפי' בדברים שהן משום שבות. עכ"ל. וכן הוא לשון מרן בשו"ע (סימן שמג ס"א), וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהם משום שבות. עכ"ל. וא"כ שפתותיהם מדברות בגאון, דכל שנאסר הוא להרגיל את הקטן, אבל באופן חד פעמי מותר. וכן ראיתי לגאון הנציב בשו"ת משיב דבר (ח"א סימן ל סס"ק א) דהביא את ל' הרמב"ם ומרן, וכתב, מבואר דשלא להרגילו אלא במקרה, אין איסור לקטן, ויש לזה הוכחה מהגמ', ואכ"מ. עכ"ל. וכן הוא לו עוד (שם סימן כ), וסמך על זה למעשה, דשרי לומר לקטן להביא מפתח, אם אירע כן במקרה ולא בקבע. וכ"כ לדייק את ל' השו"ע בספר תורת שבת (סימן שמג ס"ק א), והכי ס"ל לדינא התם. ע"ש. וע"ע בספר צפנת פענח על הרמב"ם (הל' מאכ"א פי"ז הכ"ז) דביאר את לשון הרמב"ם להרגילו, שהוא משום דילמא אתי למסרח, דמיירי באיסור דרבנן. [ועע"ש דאתי למיסרח אמרינן כשאין איסור תורה, ולכן בכשותא, ובכוס של זמן, שתלויים בדעת, ואין דעת לקטן, אין איסור למספי, אלא משום אתי למיסרח.] ויוצא א"כ, שתופס את הלשון להרגילו כפשוטו, שטעם האיסור משום דאתי למיסרח, וממילא יצא להקל בעראי. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סימן סב ד"ה ולולי), דיצא לחדש על דרך אפשר, דאף לרמב"ם ומרן דאסור למספי לקטן איסורים דרבנן, יודו דכשהוא בדרך עראי שרי. שהרי לשונם מדוקדק דכתבו, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפי' בדברים שהם משום שבות. ע"כ. ותלו זאת בהרגל, ולשון זה מורה דטעם האיסור הוא כדי שלא יורגל ויסרח כשיגדל. והלא כל שהוא מטעם דילמא אתי למיסרח, שרי בעראי. ע"כ. וכ"כ בספר יד יוסף יוזפא (סימן שמג ברביד הזהב ס"ק ד) בתשובתו הנדפסת שם גבי טלטול ע"י קטן, דאפשר דאף להרמב"ם נאסר להרגילו, והוא משום דאתי למיסרח. ולפי"ז בכל האופנים דשרי מדין אתי למיסרח (ע"ש), שרי להרמב"ם. ע"כ. וע"ע בספר לוית חן (סימן קכח עמ' רמז) דהוסיף שהסכים על ידו של הבית אפרים הגאון מברודי בשו"ת מחזה אברהם (סימן נו), ושכ"כ כיוצ"ב בשו"ת יד אריה (ס"ס יב). ע"כ. וחזינן דס"ל להקל במילתא דרבנן, כשעשוי באופן עראי. ומינה לנידו"ד, גבי כבוי האור, שאיסורו מדרבנן, וכן הדלקת האור של מנורה שאינה מנורת להט, וגם אין לה סטרטר, ועל כן איסורה מדרבנן, דשרי דרך עראי.

טז. (((ברם))) יש להשיב על כך, כי במאירי יבמות (קיד ע"א), וכן בתוס' חד מן קמאי (שם), ובריטב"א (שם), מפורש כי האיסור למספי לקטן איסור דרבנן, אינו משום דילמא אתי למיסרח, כי חשש זה נאמר רק כשעושה לצרכנו. אלא אסור מצד אחר, שלא נבוא להקל באיסורים דרבנן. ובריטב"א שם סיים כן בשם מ"ר הר"ם. [והרב המהדיר שם לעיל מינה (הערה 130), ששם גם כתב הריטב"א דבר שמועה מפיו, פירש דבכת"י אחד מכוון להרא"ה, והראשי תיבות הם, הרני כפרת משכבו. ובנ"ד, מהר"ם. ע"כ.] וא"כ נמצאו ראשונים הסותרים את דברי הני אחרונים שלמדו להקל באיסורי דרבנן בדרך עראי, משום שהאיסור הוא מצד דילמא אתי למיסרח. וכ"כ מו"ר בספר לוית חן (סימן קכח עמ' רמז) לדחות את הבית אפרים, מדברי הריטב"א. ואף שבפסקי הרי"ד (יבמות שם) כתב לכאורה כבית אפרים, דהאיסור למספי לקטן איסור דרבנן, הוא משום דאתי למיסרח. אולם כבר עמדנו על כך לעיל (ריש אות יד), דהרי"ד אזיל בשיטת הרשב"א, דשרי למספי לקטן איסור דרבנן, (וכמש"כ שם הרי"ד, בסוף ד"ה ת"ש). ועל כן מבאר שיש עוד איסור של דילמא אתי למיסרח. וא"כ אדרבה מכאן ראיה לדברינו, דחזינן דהאיסור למיספי, והאיסור דילמא אתי למיסרח, הם איסורים נפרדים, וכמש"כ לעיל, ושכ"כ הראשונים, לך ראה שם.

(((ברם))) כל זה יקשה לאלו שרצו להקל מכאן באיסורי דרבנן. אך להני שלמדו מכאן להקל אף בשל תורה, וכן ראינו לעיל (אות יא) כמה פוסקים הסוברים להקל לתת לקטן אף איסור תורה, מכאן ראיה להם. שהלא לשון השו"ע והרמב"ם מדבר באיסור תורה, ושוב הוסיפו (הרמב"ם והשו"ע), שאפי' באיסור שבות אסור. וא"כ לכאורה מבואר בהם דבדרך עראי שרי אף במילתא דאורייתא. ברם זה צ"ע, מנין יצא חידוש זה, ובפרט לדעת הרמב"ם שסובר שהאיסור למספי לקטן, איסורו הוא מן התורה, וכנ"ל (אות א), מנא ליה למישרי בדרך עראי. אך אם נאמר שאין כוונתו להקל, א"כ תקשי מהו שכתב להרגילו. ומאחר שאינני עומד על דעתם הרחבה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, על כן בודאי שא"א להקל על פי טעם זה לבדו. ברם שפיר דמי לצירופי לספק להקל בנידו"ד, ובפרט שראינו לכמה אשלי רברבי דס"ל הכי לדינא. וע"ע כאן בהערה קטן שאין לו דעתואין להקל יותר בקטן שאין לו דעת כלל, מאחר וחזינן דאיסור תורה למספי בידים, מדכתיב לא תאכלום (ויקרא יא מב), ודרשו חז"ל להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קיד), ומאחר ולא חילקו לא בדרשה, ולא בראשונים, פשיטא דאיסור זה אמור גם בתינוקות בני יומם. וכל שראינו חילוק בין אם יש לו דעת או לאו, הוא כאשר לא אמר לו אביו לעשות, אך התינוק עושה על דעת אביו. וכמו שבואר לעיל (אות ג) בדין קטן המכבה מדורה, דבזה תלוי אם יש לו דעת, שאין עושה על דעת אביו, וחשיב אוזפיה, משא"כ כשאין לו דעת, לא הוי אוזפיה, שהרי עושה מדעת עצמו ולא על דעת אביו, וזהו ברור. וכן מבואר בכל הראשונים, ובשו"ע, שאסרו לתת לקטן איסור, ולא חילקו. ופשוט דלא שנא בין אם יש לו דעת או לאו. וכן מבואר להדיא בריטב"א יבמות (קיד ע"ב) דפליג התם על רבו שהתיר למספי איסור דרבנן לקטן שלא הגיע לחינוך, ועע"ש בהערת המהדיר (הע' 131) שכן משמע בתוס' חד מן קמאי (שם). וכ"כ הפוסקים דכ"כ המ"א (סימן שמג ס"ק ב) וז"ל, ותינוק שאינו בר הבנה, אסור להכניסו בידים (לענין טומאה). וכ"כ שו"ע הרב (סימן שמג סעיף ו), וכמבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן צב) דאסור להניק כשהוא בן כד' חודש, ע"ש. וכ"כ בספר נזר ישראל (סימן סח ס"ד), וכ"כ הברכ"י (ס"ק ו) בשם שו"ת בית יהודה (סימן מה). ואומנם בספר תוספת שבת (ס"ק ב) כתב שאין בזה איסור רק חומרא, ברם הוא נסתר מכל האמור. וכבר השיגו בספר תהל"ד (ס"ק א), וכן אסרו בזה בספר חיי אדם (כלל סו ס"ג), ובספר קני מנורה (סימן שמג ס"ק ג) דהוי איסור תורה, וכ"כ בספר חסד לאלפים (סימן שמג סעיף ג) ושאסור לתת לקטן אפי' איסורא דרבנן. וכ"כ לאסור הפמ"ג (משב"ז ס"ק א), ובספר גנזי חיים (ס"ק ד), ובגדולות אלישע (ס"ק ד,ה), ובספר תורת שבת (ס"ק ד), וביד יוסף ברביד הזהב (ס"ק ד ד"ה שוכ"ט), דכתב, פשוט דאסור, ואף לבן יומו אסור. ע"כ. ואף שהב"י (סימן תריא סוף ס"א) כתב לחלק בין אם הוא בר חינוך, דאסור להרחיצו, לאינו בר חינוך, דשרי. ואף שמדובר שם באיסור תורה. ברם נראה שכתב כן על פי ביאורו הקודם לזה בסמוך, שחז"ל הקלו בזה כיון שלא כתוב בתורה איזה איסורים של עינוי נפש יש ביו"כ, וחז"ל קבעום, והחליטו שלא להחמיר לקטנים, כמו גבי אכילה ושתיה ביו"כ. ורק שבביאורו הקודם אמר כן הב"י, אף את"ל דשרי לרוחצם, אף אם הם בני חינוך, ע"ש. ובתירוץ השני כתב כן ביתר פשיטות, כיון שמחלקים שבבני חינוך אסור, ויותר קל לומר את האמור. ובזה יבואו דברי הב"י יחד עם כל הפוסקים הנזכ"ל, ועם דבריו (בסי' שמג) שאסר למיספי לקטן בלא חילוק, וברור שהוא גם בקטן בן יומו, וכאמור. ודלא כמש"כ בספר מורה הנער (במבוא סימן כז אותיות ב,ג), דלדעת הב"י הנ"ל שרי ע"ש. וכ"כ בשו"ת פרי יצחק בלאזר ח"א (סימן יב ד"ה וראיתי לבאר), דאסור אף לבן יומו, ע"ש. ועוד לו בח"ב (סימן יג). וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קמז ס"ג), וכ"כ מו"ר בספר לוית חן (סימן קכח עמ' רמב) מפי הראשונים, ודלא כשו"ת מהרנ"ח (סימן קיב) שכתב שאף הרמב"ם אפשר שיודה להקל בתינוק שלא הגיע לחינוך, (לאוזפיה איסור דרבנן), ושכ"כ הכנה"ג (סימן פא הגה"י אות נה) ע"ש. ע"כ. וכן השיג על הראנ"ח בשו"ת חק"ל (או"ח סימן סג,סט). וכ"כ בספר מנוחת אהבה (ח"א פרק כ הע' 3) מפי ספרים, ע"ש. ופשוט.ברם נ"מ לנידו"ד, בין אם מיירי בקטן בן דעת או לא, היא נ"מ טכנית, שהרי יצאנו בכחא דהיתרא להעמידו ליד המתג בתנאי שלא יהיה על דעת אביו, וא"כ ככל שהוא יותר קטן, ואין לו דעת, כן יותר קל למלא תנאי זה. להפריש מאיסור קטן שלא הגיע לחינוךועוד נ"מ בכה"ג שאין לו דעת היא, לענין החיוב לאפרושי מאיסורא. דכשאין לו דעת, ועושה איסור, אין מחויבים להפרישו, כל מר כדאית ליה. דהתוס' שבת (קכא ע"א ד"ה שמע מינה), וסיעתיה, סוברים שאין חילוק בין בי"ד לאביו, כי כולם מצווים להפרישו כשיש לו דעת, ועושה איסור, אפי' היכא דעביד אדעתא דנפשיה. וכשאין לו דעת, שניהם א"צ להפרישו. וכאשר דייק דבריהם הב"י (ס"ס שמג). וכן היא דעת הרשב"א יבמות (קיד ע"א ד"ה ר' יוחנן), דכל החיוב להפריש הוא כשיש לו דעת, ובמצות עשה. וכ"כ המאירי יבמות (קיד ע"א סוד"ה ומכל), וכ"כ בפסקי הרי"ד (שם). ומאידך הרמב"ם (מאכ"א פי"ז הכ"ח) חילק בין בי"ד לאביו, וכתב על כך הב"י (שם), דכי אמרינן קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו, דאלמא מאן דאית ליה אין מצווין, אפי' בהגיע לחינוך נמי הוא, אבל אביו מצווה להפרישו, כשם שהוא מצווה לחנכו במצוות עשה. ע"כ. ומבואר דכשאינו בר חנוך, אין צווי על אביו להפרישו. וכ"כ להדיא הריטב"א יבמות (קיד ד"ה ומיהו), וכן יוצא מבואר מדברי המאירי יבמות (קיד ע"א) דביאר, כי אביו חייב להפרישו מדין חינוך, וכן הוא ברשב"א (שם ד"ה עוד כתב). וכל זה שלא כרב ערוה"ש (סימן שמג סס"א) דהעמיד את פסק הרמב"ם והשו"ע שאין בי"ד מצווין להפרישו בקטן, אבל בבר חינוך מצווין, וכמבואר בתוס'. ושב והניף את קסתו בשנית (שם בסוף הסימן). ולכאורה ע"פ האמור עירב את התוס' עם הרמב"ם, בו בזמן שהם שיטות חלוקות, וכמבואר. וכ"כ המ"א (ס"ק ב) דבאין לו הבנה, א"צ אביו להפרישו. ושכ"כ באיסור והיתר הארוך (שער מח ס"ח), וכ"כ הבאר היטב (ס"ק ג), ועוד. ובגדר יש לו דעת ע' לקמן (אות כא). שאין להקל בקטן שאינו בר דעת, כיון שאסור למספי איסורא לקטן אף שאינו בר דעת. ברם לאפרושי מאיסורא, אין מצווה אביו רק כשהוא בר דעת.

נפיק חורבא מתי חיישינן

יז. (((עוד))) מילה בפי, דאל יקחך ליבך להשיב דכל אמור ניחא באיסורים שאינם מפורסמים, אבל דבר המפורסם, כגון נידו"ד, שרואים העוברים והשבים שנדלק או נכבה האור בבית, בזה יש לאסור, כיון דנפק מינה חורבא. וכדכתב הר"ן ר"ה (בהלכות דף ט ע"ב מדפיו ד"ה והנ"מ), דכל דנפיק מינה חורבא אסור, והובא בב"י (סימן תקפח). ותפסו כוותיה להלכה הפוסקים, וכמש"כ המ"א (ר"ס שמג), והבאר היטב (ס"ק א), והתוספת שבת (ס"ק ג), וחילק בין אם הקול נשמע לרבים, לאינו נשמע לרבים. וכ"כ השו"ע הרב (ס"א), ובספר ערך השלחן (סעיף ד), וכ"כ בחסד לאלפים (סימן שמג ס"ג), ובפתח הדביר (ס"ק ג) דדוקא שופר נאסר, לפי שנשמע קול, ולכן נפיק מינה חורבא. וכ"כ בספר קני מנורה (סס"ק ג), ובספר נזר ישראל (סימן סח ס"א), ובספר יד יוסף יוזפא (סימן שמג ס"ק א), ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סימן שנט אות ה), וכ"כ בספר תורת שבת (ס"א), ובספר באר יעקב (ס"ק ג), ובספר גדולות אלישע (ס"ק א, וע"ש דהשיג על חילוק התו"ש), וכ"כ הארחות חיים (ר"ס שמג).

(((דזה))) אינו, וכמה תשובות בדבר. דהנה ז"ל הר"ן, י"ל דהני מילי (דקטן האוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו) במילתא דלא מיפרסמא, אבל במילתא דמיפרסמא, כי הא שהקרן (שופר) נשמע לרבים, מעכבין (את הקטן מלתקוע), דילמא נפיק מיניה חורבא, דלתקוע בשבת שלא בפני בית דין. עכ"ל. וא"כ שפתיו ברור מללו, דכל שנאסר דבר פירסום, הוא רק בכה"ג דחיישינן שיבואו גדולים לטעות מחמת זאת ולהקל, כמו בתקיעת שופר, שאם ישמעו קטן תוקע בשבת, יחשבו שתוקעים בכל המדינה, אף שאין היום בית דין. ולא חששו סתם שיבואו לתקוע, כי אין מקום לחשוש לכך, כי מה פתאום שיטעו בדבר שפשוט איסורו. וא"כ קטן שמדליק אור, שאין לחשוש לטעות גדולים, כל כה"ג לא חיישינן דנפיק מינה חורבא. וזהו דלא כהגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חיו"ד סימן שנט אות ה), דנשאל בהאי דפריך ביבמות (קיד ע"א) למ"ד אין בי"ד מצווין להפרישו, מהא דקטן שבא לכבות, שאומרים לו אל תכבה. ומאי קושיא, הא סתם דליקה פרהסיא הוא, ונפיק מיניה חורבא. ותירץ דהקושיא היתה מהסיפא, מפני ששביתתו עליהם, וחזינן דבי"ד מצווין, ולא מהרישא. ע"כ. והביאו בשתיקה בספר דע"ת (סימן שמג רס"ק א). ולדברינו קושיא מעיקרא ליתא, דלא שייך חורבא בכך שיראו קטן מכבה, ומה יטעו גדולים במעשה קטן. משא"כ בתקיעת שופר, שנעשית בחדר, והעוברים שומעים, ואינם יודעים שקטן הוא התוקע, נפיק מינה חורבא, דיחשבו שכן תוקעים. וא"כ לענין נידו"ד, שוב ליכא למיחש לחורבא, דבזה שקטן מדליק או מכבה את אור החשמל, לא יטעו גדולים להקל בדבר שפשוט איסורו. ובר מין דין, דהרואים אור נדלק, כלל לא יעלו בדעתם שאדם הדליק, כיון שיתלו זאת בשעון שבת, או בטעות וכדו'. וע"ע בזה בשו"ת באר שרים (ח"ה סימן עו אות ד).

לצורכו של תינוק

יח. (((ובאופן))) שצריך לכבות את האור לצורכו של התינוק, כדי שישן, או להדליק את האור לצורכו, (כשההדלקה היא מדרבנן, בלא חוט להט, ובלא סטרטר), כגון שמפחד להיות בחושך וכדו'. בזה קיל טפי. דהן הלא ידועה ומפורסמת בשער בת רבים שיטת הרשב"א שבת (קכא ע"א ד"ה שמעת), וביבמות (קיד ע"א), דשרי למספי לקטן איסור דרבנן, כשהוא לצורך התינוק. ואף שהרשב"א בתשובה (ח"א סימן צב) כתב שלא אמר כן למעשה. מ"מ הר"ן בהלכות (ריש מסכת יומא) פסק הכי. וכן הוא בפסקי הרי"ד יבמות (קיד ע"ב סוד"ה ת"ש), ובשבת (קלט ע"א). ועוד הביא מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סימן ג אות ג) שכן דעת הרוקח (סימן רצו), ועע"ש (באות ו) דהביא שכן דעת המהר"ח גאליפפא המובא בשו"ת הריב"ש (סימן שצג) ושעשה כן למעשה.

(((ואף))) שרבים לוחמים על סברא זו, ראש וראשון הוא הרמב"ם (מאכ"א פי"ז הכ"ז) דס"ל לאסור. וכ"כ בתוס' חד מן קמאי יבמות (קיד ע"א), והנמוק"י (שם), והמאירי (שם), וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סימן שצד), וכן הריטב"א יבמות (קיד רע"ב) דדחה את סברת הרשב"א, ושכן דעת רבו הרא"ה. ועע"ש בהגהת המהדיר (הע' 131) דהביא עוד ראשונים דס"ל הכי. וע"ע בשו"ת חק"ל (חאו"ח סימן סט) דקיבץ את הראשונים העומדים בשיטה זו כעמיר גורנה. וע"ע בספר ערך השלחן (סימן שמג ס"ק ב), וכן בספר לוית חן (ר"ס קכח הביא) עוד ראשונים רבים דס"ל הכי. [ורבים דיברו בחידושו של הרשב"א בראיות מן הש"ס, וכגון ע' בשו"ת דבר משה תאומים (ח"ב סימן סב), ובשו"ת חק"ל (או"ח דקי"ז), ובשו"ת יבא הלוי (דכ"ד ע"ד) השיבו, ועוד רבים.] ועל כולנה, שכן פסק מרן בשולחנו הטהור (ר"ס שמג), וכן פסקו כל הפוסקים, לך ראה בלבוש (ס"א), וכ"כ לאסור הפמ"ג (סימן שא א"א ס"ק לה, ובמשב"ז ס"ק יד), וכ"כ בספר דע"ת (סימן שמג ד"ה אפי' דברים), ובערוה"ש (ס"א), ועוד רבים רבים. מ"מ שפיר דמי לצירופי לספק, ולהקל בנידו"ד. וכן עביד הרב ערך השלחן (סימן שמג ס"ק ג). ועוד ראה כיוצ"ב למרן הב"י (סימן רסט) דעביד הכי.

איזה צורך תינוק הותר

יט. (((איברא))) אף לרשב"א וסיעתיה שהתירו במקום צורך באיסור דרבנן, לא כל צורך לתינוק שרי. דהנה בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן צב) נשאל כיצד יתרץ את הסוגיא בכתובות (דף ס ע"א) דתינוק בן כד' חודש כשפירש אסור לו לשוב ולינק, והלא חלב אשה איסורו מדרבנן. וחזינן דאסור למספי לצורכו אף איסור דרבנן. והשיב, דלא עלה על הדעת שנתיר איסורים דרבנן בכדי, ושלא לצורכו של התינוק. ולרבי אלעזר אין צורך הנקה לבריא יותר מעשרים וארבע חודש, הא יותר מיכן אין צריך הנקה, הרי הוא לזה כגדול, ובכדי לא ספינן איסור דרבנן. עכ"ל. והראנו לדעת שהנקת תינוק בן כד' חודש אינה נחשבת צורך לתינוק, אפי' שהדעת נותנת, שעם כל זה שיכול להתקיים בלא יניקה, על כל פנים ההנקה היא אוכל בשבילו, ורבייתה. ועוד הוא אוכל המזומן לו, ובעל מרכיבי תזונה עשירים, וחשובים במיוחד לקטן, ואפ"ה זה אינו צורך. וגילה לנו הרשב"א דרק צורך יותר מכך יחשב צורך לקטן, ובזה נתיר למספי לו כשהוא דרבנן. ולפי"ז יש לשקול בפלס ובמשורה כל מקרה, האם יחשב צורך, ורק צורך גמור הוא צורך. ברם לכאורה איפכא חזינן בחידושי הרשב"א ליבמות (קיד ע"א) דכתב דמביאין לו חלב כותית אף במקום שיש חלב ישראלית, דהוי איסור דרבנן, וספינן לקטן. וא"כ אף שיש חלב ישראלית, מתיר לכתחילה לקחת חלב כותית. ולכאורה דבריו סתראי נינהו. ועוד ראה בחדושיו לר"ה (דף לג ע"א ד"ה ה"ג), דכתב דאסור לבר חינוך לומר לתקוע שילמד, דאפשר דהא לאו דרך ממש של תינוק הוא, ולא ספינן להו בידים, אלא כל שהוא צריך לו ממש. עכ"ל. וא"כ כאן מספקא ליה מילתא, האם למספי לקטן כדי שילמד תקיעת שופר, חשיב צורך. וחזי הוית דבספר קצות השלחן (סימן קמז ס"ק יא מספר 3) עמד על כך, וכתב לבאר את הרשב"א, דבכה"ג שישנה מינקת ישראלית, אך החלב אינו מוכן, ויצטרך לשהות זמן מה עד שיגיע, משא"כ חלב הכותית מוכן ומזומן. ושאני מבן כד' שאין היניקה צורך לו כ"כ. והביא שבשו"ת בית אפרים (חיו"ד סימן סב) ביאר, דהתיר הרשב"א חלב נכרית כשיש חלב ישראלית, ומפרש כוונת הרשב"א כשיש קצת צורך, כגון שרופא אומר שחלב הכותית יותר מועיל לתינוק. עכת"ד. ושוב ראיתי שבספר קני מנורה (סימן שמג ס"ק ב) ביאר את הרשב"א שהחמיר לינק אחר כד' וז"ל, ונראה כוונתו כגון שהתינוק תאב לשתות יין וכדו', וליכא יין כשר, דשרי כיון שהתינוק נהנה טפי מיין מבדבר היתר, ולא דמי לינוקה, דבאכילה נהנה כמו מינוקה. עכ"ל. ועע"ש בקצות השלחן (ס"ק יא מספר 13) דדן האם צורך מצוה של קטן חשיב צורך. וע"ע לו (מס' 11) דפשט לה. ושם הוכיח עוד מדברי הר"ן ביומא דשרי לצורך תינוק, ולאו דוקא דברי אכילה, אלא ה"ה כל מה שרגילים לעשות לתינוק, וכדמוכח מיו"כ שהתירו רחיצה סיכה. וע"ע בגדר דברי הרשב"א מהו צורך, בשו"ת פרי יצחק בלאזר (ח"א סימן יא ד"ה ולכן נלע"ד), ועוד לו (בסי' יב ד"ה וע"ד ק"ו). וע"ע בב"י (ס"ס שמג) דמבואר דיליף ברשב"א דאכילת תינוק חשיב צורך, דאל"כ מהיכן מצא שהרמב"ם חולק על הרשב"א בזה שאסר להאכיל תינוק איסור דרבנן. דהלא י"ל, דגם לרשב"א זה איסור, ושרי רק בצורך גדול, ועל כרחך כנ"ל. וע"ע לגאון רבי יוסף יוזפא בספרו יד יוסף (סימן שמג ברביד הזהב ס"ק ד) בתשובתו הנדפסת שם, בענין טלטול ע"י קטן, דאף שהביא את דברי שו"ת הרשב"א דבעינן צורך חשוב, לא חשש לומר דכל הוא לצורך הקטן וצורכנו שרי. ומיירי התם במנהגם להוציא ולהביא חפציהם ברה"ר ע"י קטן. ושוב ראיתי דעמד על כך מפי ספרים וסופרים בספר מורה הנער (במבוא סימן כו אות ג), ושעמדו על דברי הרשב"א הגאון חק"ל (חאו"ח סימן סט), ומו"ר בשו"ת חזון עובדיה (ח"ב ס"ס מג), ובספר ברית יעקב סופר (סימן לא), ובשער המלך (שביתת עשור פ"א ה"ג). ולא ניח"ל לרב מורה הנער בביאוריהם, ועל כן כתב, דבאמת שרי למספי כל שיש צורך לתינוק, אף כשיש בידו דרך היתר, ושאני אחר כד' חודש, שאינו נחשב צורך כלל, מאחר שחז"ל אמרו שעד כד' חודש היא תועלת ההנקה. עכת"ד.

אביו מצווה להפרישו מדין חינוך

כ. (((ברם))) עדיין יש לבא ולאסור מצד אחר, והוא מאחר ואביו מצווה לחנך את בנו ולהפרישו מאיסורים, וכדפסק הרמב"ם (מאכ"א פי"ז הכ"ח), והשו"ע (סימן שמג ס"א), והתוס' בשבת (קכא ע"א ד"ה שמע מינה), ותוס' ישנים יומא (דף פב ע"א ד"ה בן שמנה), ותוס' נזיר (דף כח ע"ב ד"ה בנו), וכ"כ הריטב"א יבמות (קיד ע"א ד"ה ומיהו), ושכן דעת הרא"ה בשם רבו הרמב"ן, וכ"כ תוס' שבת (לג ע"א ד"ה תניא), ובערכין (ג ע"א סוד"ה אין), ובפסקי ריא"ז יבמות (פי"ד הט"ו), וברשב"א יבמות (קיד ע"א ד"ה ר' יוחנן), ובמאירי יבמות (שם סוד"ה ומכל), ובפסקי הרי"ד (שם), א"כ לא מבעי בכה"ג שאביו מעמידו על הכסא, וממתין שילחץ על המתג, דאף שכתבנו שאין בזה משום מספי בידים, כיון דדמי למניחו לפני נבילה דשרי, וכנ"ל (אות ו). מ"מ לכאורה אסור משום שמצוה להפרישו. אלא אף אם אימו או אחר יעשו כן, ואביו ילך לחדר אחר, מאחר ואביו יודע מכל זאת, ויש עליו חיוב להפרישו, א"כ מצוה עליו ללכת לשם ולמנוע את הקטן מללחוץ, כיון שמצווה להפרישו מאיסורים.

חיוב אביו בחינוך הוא מדרבנן

(((ותחילה))) חיוב זה הינו מדרבנן, וכמש"כ להדיא בסוכה (כח ע"ב) קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא, וקרא אסמכתא בעלמא. וכן איתא בחגיגה (דף ד ע"א), ובנזיר (דף כט ע"א), ובירושלמי (ספ"ג דסוכה), וכ"כ רש"י סוכה (מב ע"א ד"ה חייב בלולב), וז"ל, לחנכו מדבריהם. וע"ע בתוס' סוכה (כח ע"ב ד"ה כאן), וכ"כ להדיא הריטב"א יבמות (קיד ע"א ד"ה ומיהו), חייבין בי"ד מדרבנן להפרישו. וכ"כ בשם הרא"ה. ועיין ברמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח) דכתב, דהמקור לכך הוא שנא' (משלי כב) חנוך לנער על פי דרכו וכו'. ולפי"ז שהמקור הוא מדברי קבלה, וכ"כ החיי אדם (ברכות כלל סו הל' לו) דהא מצות עשה מדברי קבלה. ע"כ. לכאורה נכנסים אנו למח' האם דברי קבלה כדברי תורה דמו, או דרבנן. ומרן ס"ל דהוי ד"ת, וכמו שכתבנו בקובץ מאור ישראל (בהוצאת כולל מאור ישראל, עמ' קטז). ואולם בפשטות כאן לכו"ע הוא מדרבנן, וכדחזינן בדוכתי טובי בש"ס וכאמור. וא"כ מש"כ הרמב"ם שנא' וכו', גם זהו אסמכתא. וכמו שמבואר ברמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ט) נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הציצית מן התורה, ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית, כדי לחנכו במצות. ע"כ. ומפורש א"כ בדעת הרמב"ם, דפטור מן התורה. [וכאן אין מקום לדיון כשכותב הרמב"ם מדברי סופרים, האם כוונתו לא' מיג' מידות, וע' ביד מלאכי כללי הרמב"ם (אות ו). מאחר ופירש ברישא להדיא דפטור מן התורה, וכן מבואר בהדיא בסוכה הנ"ל.] וכ"כ המחז"ב (סימן שמג סס"ק ב) דהוי דרבנן, וכ"כ בשו"ע הרב (סעיף ב), ועוד לו בהל' ת"ת (פ"א ה"א), ובספר ערך השלחן (סימן שמג ס"ק ד ד"ה והרשב"א).

גדר הגיל שמצוה להפרישו

כא. (((והרואה))) יראה בכל הראשונים הנזכ"ל בסמוך (ריש אות כ), דחייבו להפריש קטן מדין חינוך, וכשאינו בר חינוך אין חיוב להפרישו. וכן מבואר בב"י (ס"ס שמג), והוא פשוט. ונראה כי כל שמחוייב להפריש את בנו באיסורי שבת, הוא בכה"ג שיש לקטן דעת להבין הענין, מה שאסרו לעשות את הדבר, ולא סגי בהבנה שמבין הבן שאמרו לו אסור, אז יודע שאסור. דהיינו באיסורי שבת, לא סגי בכך שהוא בר דעה שכשגוערים בו נמנע מלעשות, ולאחר זמן ישוב ויעשה, מפני שלא הבין שדבר זה אסור, ורק אם יגערו בו ימנע, מפני שחושש מהגערה, אלא צריך שיבין שהיום הוא יום מיוחד, וביום זה אסור לעשות בו פעולה זו. (וברור שא"צ שיבין את מהות יום שבת). כי כן כתבו כל הפוסקים, דחינוך הוא כל אחד לפום חורפיה, וכדאיתא במתני' סוכה (כח ע"א) קטן שא"צ לאימו, חייב בסוכה. ובמתני' (שם מב ע"א) קטן היודע לנענע, חייב בלולב. ובגמ' (שם) להתעטף, חייב בציצית. לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר, אביו לומדו תורה, וק"ש. וכן הוא בערכין (ב ע"ב). ועוד בסוכה (שם ע"ב) יכול לאכול כזית צלי, שוחטין עליו את הפסח. וכן כתבו תוס' סוכה (כח ע"ב ד"ה כאן), וכן מבואר ברמב"ם, שתפס להלכה ככל הני פיסקי, ראה שם. ובעוד ראשונים, וכגון לך ראה בר"ן סוכה (שם), ובתוס' ערכין (ב ע"ב), ועוד. וכ"כ האחרונים, דכ"כ בספר תוספת שבת (סימן שמג סס"ק ג), ובחסד לאלפים (סימן שמג אות ג), ובחיי אדם (ברכות כלל סו הל' ב), ובספר תורת שבת (סימן שמג ס"א), ובספר באר יעקב (ס"ק ב), וכ"כ המשנה ברורה (ס"ק ג), ובספר ערוך השלחן (ס"ב) כל קטן לפום חורפיה. ובספר חנוך לנער במבוא (סימן א, וס"ס יא) ע"ש מפי ספרים וסופרים. ועע"ש בבארו את דברי רש"י ערכין (דף ב ע"ב) דכתב, כבר ט' כבר י'. ושעמד על כך בשו"ת בית יהודה עייאש (חאו"ח סימן כב ד"ה ומיהו). וכ"כ בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סימן קכא).

ובאיסורי שבת

(((ולגבי))) איסורי שבת, כן כתבו את הגדר האמור, שיבין שבשבת אסור, ולא שאסור בלא קשר לשבת, בשו"ת הרמ"ץ (ר"ס כג, ובאות ה) דחיוב חינוך היינו שיודעים (הקטנים) מענין שבת, (ולא סגי שמבינים רק שאסור). וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי (ח"א סימן סא) דכבר שית כבר שבע, הוי בר חינוך, ואסור לתת לו להוציא ספרים. ובספר שבילי דוד (סימן שמג) ביאר את דברי האו"ה (שער מח ס"ח) המובא במ"א (סימן שמג ס"ק ב) לתלות חינוכו בבר הבנה, כי זהו חינוכו מל"ת כל שהגיע להבנה דאין רשאי לאכול דבר איסור. ע"כ. וכ"כ בספר באר יעקב (סימן שמג ס"ק ב) לבאר מהו בר הבנה, שמבין שאומרים לו זה אסור לעשות. אבל אם אין בר הבנה כלל, שאינו מבין הענין מה שמונעו, אין אביו מצווה למונעו. ע"כ. וע"ע בחיי אדם (ברכות כלל סו ס"ג), ובשו"ע הרב (סימן שמג סעיף ג), ובמ"ב (ס"ק ג), ועל פי האמור, יש לבאר הכי את דבריהם נמי. וע"ע בספר שביתתו של קטן (פרק ח הל' כב והע' מ) דכתב כן מסברא, שהרי חיוב חינוך דרבנן הוא, כדי להרגיל את הקטן, וגם כי יזקין לא יסור. ואם אינו מבין ממה הוא מופרש, לא חינכנו אותו לדבר. כגון אם אינו יודע מהי סוכריה, כיצד יפרוש ממנה כשאין לה הכשר, ולא הבין שסוכריה אסורה, בלא הכשר. ואם אינו קולט את המושג בשר וחלב, כשנאמר לו לא לאוכלו, לא יצא מכך שום חינוך. ברם אם הוא מבין שסוכריה אסור לאכול, גם אם אינו מבין מה האיסור בזה, הוא כבר בר חינוך. ובשבת גדרו יותר מכך, שגם אם מבין שאסור להדליק את האור ללא שיבין שבשבת אסור להדליק, לא חינכנו אותו בדבר, מאחר ובחול מדליק, ורק כשיבין שיש יום מיוחד ומסוים שבו זה אסור, גם אם לא יבין מהי שבת, אך יודע שיש יום שאסור, בזה הוא בר חינוך. ודפח"ח. שוב ראיתי לאשל אברהם בוטשטאטש תניינא (סימן שמג) דגם ממנו יוצא כאמור, דיצא לחדש, דכל שהקטן כשיגדל לא יוכל לדמות ולהקל ולמיסרח, מאחר ויש פנים שדבר זה מותר, או יש מאן דאמר שמותר, בזה אין חיוב חינוך, ושרי אף למספי בידים לקטן, ואף לאביו שרי, ע"ש. וחזינן דחינוך תלוי בהבנת האיסור, וכאמור. (ולעצם חידושו יש לפקפק טובא, מצד איסור דאורייתא, שאסור למיספי, ואף לומר לעשות חשיב מספי, וכאמור לעיל (אות ח), וכשם שאסרו לתת לקטן שאין לו דעת כנ"ל (בהערה) ).

(((ועל))) כל פנים בנידו"ד, דעסקינן שלוקח קטן שאינו בר הבנה שאביו מעונין שידליק את האור, ולכן הניחו אביו ע"ג כסא סמוך למתג וכנזכ"ל (אות ג), יצא דבעינן ג"כ שלא יבין הקטן שיום זה אסור להדליק בו, ואף אם מבין כשאומרים לו שאסור להדליק, מ"מ כל שאינו מבין שביום זה אסור, א"צ להפרישו. ובדר"כ ילד בגיל שלש אינו מבין זאת, ברם כל ילד צריך לדון בו לפי חורפו, והבנתו, כי יש שבגיל שלש יבין, ויש שבגיל ארבע לא יבין. (ומ"מ שיעורו של הרב לבושי מרדכי הנזכר לעיל, אינו נראה כלל). וכמו שכתבו הפוסקים הנזכ"ל (אות כא) יסוד זה.

חיוב הפרשה במצות לא תעשה

כב. (((ואין))) לצרף לספק את שיטות הראשונים דס"ל דבלא תעשה אין חיוב אף על אביו להפרישו, ומינה לנידו"ד, דס"ל שאין חיוב להפריש קטן מלהדליק אור, או לכבותו. דכ"כ התוס' נזיר (דף כח ע"ב ד"ה בנו, בתירוץ קמא). ובתוס' ישנים יומא (דף פב ע"א ד"ה בן שמנה), בשם רא"ם. וכ"כ הרשב"א יבמות (קיד ד"ה ר' יוחנן), על דרך שמא, והובא בב"י (ס"ס שמג). וכ"כ המאירי (שם סוד"ה ובכל), וכ"כ בפסקי הרי"ד (שם), וע"ע להרב ערך השלחן (סימן שמג ס"ק ד ד"ה ומ"מ), שכ"כ עוד ראשונים. וע"ע בזה בספר בני ציון ליכטמן (ס"ק ב). ומלבד דלא קי"ל כוותייהו, וכדפסק מרן (סימן שמג) דאף חייב להפרישם, וכדעת הרמב"ם (הל' מאכ"א פי"ז הכ"ח). וכ"כ תוס' נזיר, ויומא הנזכ"ל, בתירוץ בתרא. וכ"כ הריטב"א יבמות (קיד ע"א) ותוס' שבת (קכא ע"א ד"ה ש"מ), וע"ע בספר חנוך לנער (במבוא סימן ט). נראה דאף א"א לצרפם לספק, כי גם הם יודו לאסור בשבת, וכמו שכתב בשו"ת הרמ"ץ (סימן כג אות א) דתוס' בנזיר (כח ע"ב ד"ה בנו), ביארו דחייבים לחנך לשעות קטנים ביו"כ, אף שהוא ל"ת, כיון שיש בו עשה, ועניתם את נפשותיכם. וכתב, דלפי"ז ה"ה בשבת, שיש עשה בשבתון, שאסור. ע"כ. ושוב ראיתי שכ"כ מדנפשיה בספר שביתתו של קטן (פרק ח הערה מ) שכ"כ גם תוס' ישנים יומא (פב ע"א ד"ה בן שמנה), בשם ר"א ממיץ, גבי יו"כ, דחובה מדין ועניתם.

להפרישו מאיסור דרבנן

כג. (((ובכה"ג))) שהוא איסור דרבנן, כגון לכבות את האור. לכאורה אפי' אביו א"צ להפרישו, אף כשעושה על דעת אביו. שהרי מרן כתב (ר"ס שמג) קטן אוכל נבילות, אין בי"ד מצווין להפרישו. אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. והגיה הרמ"א וז"ל, מאיסור דאורייתא. ע"כ. וחזינן, דדוקא מאיסור תורה מצווה. וכן כתב ותפס הכי להלכה בספר תורת שבת (ס"א ובס"ק א), וכן תפס להלכה בשו"ת תבואות שמש להגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רבה הראשי של ירושלים (או"ח סימן מז) וע"ש בראיותיו. ושכן מצא שכתב השלטי גיבורים על הרי"ף (שבת כל כתבי דף מה ע"ב מדפי הרי"ף אות א). ברם בב"י (ר"ס שמג) מבואר לאיסור, בשם הר"ר יוסף פאסי, והרב החסיד הגדול ה"ר חיים אלבג, וכן דעת מרן. דביארו את פסק הרמב"ם (שבת פכ"ד הי"א) קטן העובר על שבות דרבנן, אין בי"ד מצווין להפרישו, ואם הניחו אביו אין ממחין בידו. ע"כ. וקשה דאף בדאורייתא אין בי"ד מצווין להפרישו, וכדכתב הרמב"ם הל' שבת (פי"ב ה"ג), ובהל' מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז). ותירצו, דמה שכתב הרמב"ם שבות דרבנן, לא קאי ארישא גבי בי"ד, אלא אסיפא דקתני, ואם הניחו אביו, אין ממחין בידו קאי. וקאמר, דהיינו באיסורי דרבנן דוקא, אבל באיסורי תורה, ממחין בי"ד ביד אביו, שלא יניחנו לעשות איסור זה. ע"כ. ומבואר, דאין ממחין בידו אך לאו שפיר קא עבד. וכן ממשיך שם הב"י. וזה יתיישב עם מה שכתב (הרמב"ם) בסוף מאכלות אסורות, שאע"פ שאין בי"ד מצווין להפרישו, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו. (ולהדיא שאביו מצווה גם בדרבנן להפרישו). ואהאי מצוה בי"ד מצווין באיסורי תורה דוקא, אבל לא באיסורי דרבנן. ע"כ. וכן למדו כמעט כל פוסקים, שיצאו להעיר על הגהת הרמ"א, שכתב להפרישו מאיסור דאורייתא, שהרי גם מאיסור דרבנן מצווה, וכמש"כ הב"י, וכן מבואר עוד בשו"ע (סימן קו ס"ב) דמחוייב לחנכו בתפילה, דחיובה מדרבנן. דכ"כ להעיר על הגהת הרמ"א המ"א (סימן שמג ס"ק ב), ובספר תוספת שבת (ס"ק ב), ובספר הלכה ברורה הקדמון (רס"ק א), ובספר מנורה הטהורה (ס"ק ב), ובקני מנורה (ס"ק ד), ובמקור חיים (בקיצור ההלכות סימן שמג), וכ"כ הגאון גנזי חיים (סק"ג), ובספר יד יוסף יוזפא (ברביד הזהב סימן שמג ס"ק ג באורך), ובספר דעת תורה (ס"ק א ד"ה להפרישו), ובספר ערוה"ש (בסוף הסימן), ובמ"ב (ס"ק ג). ואף שהרב תורת שבת כתב, שמכולם נעלמו דברי הרמ"א בספרו הארוך דרכי משה, ויתכן שלא היה בידם, דכתב שם את דברי הב"י בזה הלשון, והא דנקט איסור דרבנן, משום דבאיסור דאורייתא אביו צריך למחות בידיו. ואם אינו מוחה, בי"ד מצווין למחות ביד אביו, שימחה ביד בנו. משא"כ באיסור דרבנן, דאף האב אין צריך למחות בו. עכ"ל. ומפורש, דהאב לא צריך למחות בבנו בדרבנן. ע"כ. ברם בב"י מבואר להיפך, וזהו מקורו של הרמ"א. ועל כן נראה ברור, שדברי הדרכ"מ במש"כ דאף האב אין צריך למחות בו, היינו שהבי"ד א"צ למחות באב בכה"ג. ולזה כיון בהגהת השו"ע, וכמו שלמדו בו רבים מהנזכ"ל שלכך נתכוין בהגהת השו"ע, דבשל תורה מצווין בי"ד למחות באב. וגם את"ל דהדרכ"מ למד כן במרן, דבר שאינו נראה. (ובכה"ג נאמר שאגב שיטפיה כ"כ, וזה גרם מאוחר יותר להגהת השו"ע, או שלא דק). מ"מ כל האחרונים פליגי עליה, וסברי כפשטות הבנת הב"י, וכאמור, ועל כן כן עיקר. וע"ע בזה בספר מורה הנער (במבוא סימן יא) וכאן עמד קנה.

כשאביו מגביהו למפסק
שנים שעשאוה, מסייע אין בו ממש

כד. (((עוד))) יש לאלוה מלין, דאם אביו או אדם אחר מגביה את התינוק בידיו, ומניחו בסמוך למפסק, בכה"ג יש מקום לדון מצד שנים שעשאוה. דאע"פ שהקטן לוחץ על המפסק מדנפשיה, מ"מ ללא שאביו יגביהו, אינו יכול ללחוץ, ולפי"ז אסור לאביו לעשות כן, מאחר והוא משתתף בעשית המלאכה, וכדין שנים שעשאוה שפטורים אבל אסורים. ולכאורה יש להשיב על כך, דכיון שהקטן יכול לעלות מעצמו על כסא וללחוץ, נחשב כעושה לבדו, ולא הוי שנים שעשאוה, וכל כה"ג כל שיש להחשיב את אביו הוא רק כמסייע שאין בו ממש, וכדאיתא בשבת (צב ע"ב) דמסייע אין בו ממש, גבי זה יכול וזה אינו יכול, דהאינו יכול נחשב רק כמסייע. וכתבו הראשונים דמסייע מותר, ולפי"ז האב נחשב שאינו יכול, כיון שהקטן הוא לבדו לוחץ, וגם אין צריך את אביו, לפי שיכול ברצונו לעלות על כסא וללחוץ על המתג, בלא שירימוהו. דכ"כ תוס' (צג ע"א ד"ה אמר), דלענין שבת המסייע מותר. וכן מבואר ברמב"ם (פ"א הט"ז) מדמסיים התם, אינו חייב כלום. דהיינו מותר, וכ"כ המרכבת המשנה (שם), וכ"כ בספר מעליות בשבת (פרק י עמ' קז). ומה שלא כתב הרמב"ם מותר, ביאר נפלא, כיון שהרי הוא מסייע עתה לדבר עבירה. וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (שבת צב ע"ב) וז"ל, חוץ מזה יכול וזה אינו יכול, דחייב ביכול, ושאינו יכול פטור לגמרי. ע"כ. אלמא דאינו עושה איסור. וכ"כ כרמב"ם בספר הבתים (שערי המלאכות בשבת שער א). וכן משמע גם בפסקי הרי"ד (שבת שם) שכתב, סיועו אינו חשוב כלום. ע"כ. משמע שלא עשה עבירה. [ומאידך, ע' בספר הנייר (שבת שם) שכתב על דין מסייע, פטור. וא"כ ס"ל דאסור, דהלא כל פטור, פטור אבל אסור. וכ"כ בפסקי ריא"ז (שבת שם), ובהשלמה (שבת צו ע"א). וכן דעת הש"ך יו"ד (סימן קצח בנקודות הכסף על ט"ז ס"ק כא) דהאינו יכול מותר. וכ"כ בשו"ת זרע אמת (ח"ב סימן מז) דמסייע מותר גמור, ובח"ב (יו"ד פח,פט). וע"ע בהגהת הרמ"א (סימן שכח ס"ג), ובנושאי כלים שם. וע"ע בספר לוית חן (סימן פד) דהביא פוסקים רבים דס"ל להתיר לגמרי.

(((ומעתה))) שבראותינו דהמסייע אין בו ממש, ולא עשה שום איסור, וכל שיש אחד יכול ואחד אינו יכול, האינו יכול נחשב רק מסייע שאין בו ממש, ולא עובר על שום איסור. וא"כ גם כאן, האב שהוא מסייע מעלמא, כיון שהקטן יכול לקחת כסא ולעשות הכל לבדו, וממילא המסייע הוא האב, מותר גמור. אולם זה אינו, כיון שלעולם אין אנו מסתכלים כלפי מה שיכול האדם לעשות, אלא לפי מה שהוא עושה, וכמש"כ להדיא הרשב"א שבת (צב סוע"ב ד"ה זה יכול), וז"ל, פי', כל יכול שבכאן, הוא שיכול להוציאו באותו ענין שהוא. וכל שאינו יכול פירושו, שאינו יכול להוציאו באותו ענין שהוא אוחזו עכשיו. ואע"פ שיש בכחו לתקנו ולהוציאו בענין אחר. דמ"מ כיון שהוא אוחזו עכשיו בענין שהוא אינו יכול להוציאו, לא איכפת לן אם יש בו כח להוציאו בענין אחר. עכ"ל. וא"כ אף שהקטן יכול לקחת כסא, מ"מ עתה במציאות הוא מורם ע"י אחר, וא"כ נחשב כשנים שעשאוה.

כשאינו שותף בעצם המלאכה אלא בהכשרתה

כה. (((ברם))) אעיקרא דדינא יש לחקור, כי כל שראינו בדין שנים שעשאוה הוא רק בכה"ג ששניהם עושים את עצם המלאכה, כמו במתני' דשבת (צב ע"ב) שנים שהוציאו ככר. וכן במתני' (שבת קו סוע"ב) נעלו שנים (בפני צבי) פטורים. וכן במתני' (ריש מס' שבת) דאחד עושה עקירה, והשני הנחה, הוי שנים שעשאוה. דכל הני שניהם שותפים בעצם המלאכה, שעושים אותה יחדיו ממש, או שכל אחד עושה חצי. אך בנידו"ד שהמרים את התינוק אינו עושה את עצם המלאכה כלל, ואינו שותף לה, רק מסייע בפעולה צדדית המאפשרת את המלאכה, כל כה"ג דמי לפותח את הדלת, והשני נכנס ומדליק אור, שפשוט שהראשון אינו נחשב בכלל שנים שעשאוה.

(((ברם))) איתא בתוספתא דשבת (פי"ב סוף הל' י) בדדמי לנידו"ד לחומרא, וזה לשונה, קטן אוחז בקולמוס, וגדול אוחז בידו וכותב, חייב. גדול אוחז בקולמוס, וקטן אוחז בידו וכותב, פטור. וכן פסקה הרמב"ם (הל' שבת פי"א הי"ד), והמ"א (סימן שמ ס"ק ז). וחזינן, דאף שהגדול רק אוחז בקולמוס, וא"כ הוא רק מכשיר את ההכי תמצי לכתיבה, ואינו פועל בעצם הכתיבה שהרי אינו מזיז ידו, אפ"ה נחשב כשנים שעשאוה, ועל כן פטור, וכל הפטורים פטורים אבל אסורים. אלא דעדיין על כרחך להגיע לחילוקנו האמור לעיל, בין כשמכשיר את הקרקע לביצוע הדבר, לבין כשמשתתף בביצוע עצמו, ועל כרחך דהחזקת הקולמוס היא השתתפות בעצם הכתיבה, ולא רק הכשרה. דאל"כ אף כשמניח את הקטן סמוך לנבילה דשרי, נימא דהוי שנים שעשאוה, דאילולי שאביו הביא את הנבילה, ואת התינוק לידה, לא יוכל לאכול, וברור שאין זה שנים שעשאוה, כיון שהכל רק הכנה, ולא השתתפות בעצם האיסור, שהוא האכילה. וכמו שראינו לעיל (אות ו) שהתירו באמת בכה"ג הראשונים. ואף כאן בהחזקת התינוק, היא רק הכנה, ולא השתתפות בעצם המלאכה, שהיא הדלקת האור ע"י לחיצה על הכפתור. ושאני קולמוס שהמחזיקו הוא כבר חלק מעצם מלאכת הכתיבה. וע"ע בריטב"א ביצה (הובא בספר מעליות בשבת דף קי, ולא מצאתי איה מקום מושבו) דמסייע אין בו ממש, כיון שיכול לעשות בלעדיו, משא"כ בניקף שמגיש את שערותיו למקיף, שא"א להקיף בלא זאת, ע"ש. ואף ביאר דיש מקומות שא"א לעשות בלא הסיוע, ואפ"ה אין בו ממש. ע"ש. וע"ע בריטב"א (מכות דף כ), ובביאור החזו"א (חו"מ ליקוטים על מכות סימן כג), וע' בזה בספר לוית חן (סימן פד ד"ה ועינא), ובספר מעליות בשבת (פרק י עמ' קי). וצריך לומר, דהעמדת ראשו שלא יזוז, דמי למחזיק בקולמוס שמיצבו, וכ"כ בדומה החזו"א הנ"ל, ובזה חשיב כחלק מגוף המלאכה, ולכן חשיב שנים שעשאוה. משא"כ בנידו"ד, הוי הכשרה לפעולה, ולא בכלל המלאכה, וכאמור.

(((ומ"מ))) לא מפני שאנו מחלקים נעשה מעשה, בלא שראיתי מי שכתב כן, ולא מלאני ליבי להקל. מה גם שראיתי בספר שביתתו של קטן (פרק ג הל' טו) שעמד בהאי מילתא, האם מותר להחזיק תינוק סמוך למתג החשמל, ואסר בזה האיסר. וע"ש (הערה כ) דכתב, דכשאביו מרימו, כיון שבלעדיו לא יכול הקטן להדליק, גרע ממעמידו אצל נבילה, שאינו משתתף כלל במעשה האיסור, אלא בגרמת האיסור. משא"כ כאן, משתתף בעצם האכלת הקטן, במעשה העבירה, וזה דמי לחגב. עכת"ד. ושוב ראיתי שכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ה עמ' לו) דדן בנידו"ד האם מותר להחזיק קטן סמוך לכפתור החשמל להדליקו, וכתב שכיון שהגדול מחזיקו, הוי כאילו הגדול הוא המדליק, ולא הקטן. ע"כ. ולא הביא שום ראיה לדבריו, וכתב כן בפשיטות. וע"ע בשו"ת יפה שעה להרה"ג מכלוף אביחצירא (סימן לד) דדן לגבי קטן המדליק אור. איברא דאי משום הא לא איריא, וכאשר בואר לעיל (אותיות ה,ו), דהחילוק בין חגב להעמדתו ליד נבילה הוא, האם נתן את האיסור בידי הקטן, וא"כ כאן שלא נתן ועושה מדעת עצמו שרי. ועוד מש"כ שם המקוה מים, דהוי מאכילו בידים, וכמש"כ מרן (סימן שמג) הרואה יראה כי יש לחלק בין נתינה בידיו, לנתינה לפניו, וכמש"כ הראשונים המובאים לעיל (אות ו).

(((ברם,))) מאחר ולא מצאתי כעת מי שעמד בחקירתנו האמורה לעיל בדין שנים שעשאוה, לא מלאני ליבי להקל. ועל כן יניח את התינוק על גבי כסא בסמוך למפסק, ואז התינוק ילחץ עליו מדנפשיה. ואפי' מותר להצביע על המפסק כדי לגרות את הקטן להתעניין במפסק, כיון שעסקינן בקטן כזה שאינו מבין מחמת זאת שאביו מעונין שילחץ על הכפתור, וכאמור. [ואה"נ אם בכה"ג יבין שרצון אביו שילחץ, (ובלאו הכי אף שהעמידוהו על הכסא לא מבין), אסור להראות לו באצבע על המפסק. והכל תלוי בזה האם הקטן מבין שרצון הגדול שילחץ, ולכן לוחץ, או שפשוט הקטן מתענין במפסק, ולכן לוחץ מדנפשיה.]

(((ועל))) כן זאת יוצא, כי יש כאן כר נרחב להקל להעמיד קטן ליד המפסק, והוא על פי המאירי ודעימיה (לעיל אות ו) דשרי להעמידו ליד נבילה, אף על דעת שיאכל. וכן עיקר להלכה וכמבואר שם. וזאת בתנאי שלא יבין הקטן שרצוננו בכך. ולרווחא דמילתא נימא דאיכא הכא ס"ס טובי, שמא כסוברים דשרי אף לתת בידו של הקטן איסור, רק יקפיד שלא יתן בפיו, וכדלעיל (אות ז). ואת"ל דכל כה"ג חשיב מספי, שמא הלכה כמאירי ודעימיה (אות ו) דעל כל פנים שרי להניחו ליד הנבילה (וכן עיקר להלכה). ואת"ל דאסור, שמא הלכה כשו"ע הרב ודעימיה (לעיל אות י) דעל כל פנים חפצי איסור שרי לתת בידו, ורק מאכלות אסורות נאסרו. ואת"ל דהעיקר לאסור אף בזה, שמא הלכה כפוסקים דבדרך עראי שרי למספי לקטן אף איסורי תורה (אות יא), ובפרט שיש פנים שכן דעת הרמב"ם ומרן (אות טו). ומה גם שיש כאן ס"ס דאיסור זה הוא מדרבנן, שמא כראשונים דהאיסור למספי הוא מדרבנן (אות א), ואת"ל כחולקים, שמא בנידו"ד שעסקינן כשהקטן עושה על דעת אביו, הלכה כסוברים שבזה הוא מדרבנן (אות ב). ואם עסקינן בעושה הקטן איסור דרבנן, כמו בכיבוי חשמל, עוד יש להוסיף ולצרף לספק את הסוברים דשרי למספי בדרך עראי במילתא דרבנן (אותיות טו,טז, והוא אף אם תימא דאסור מדאורייתא למיספי לקטן). ועוד יש לצרף את התורת שבת (אות כג) דבשל דרבנן אין חיוב להפרישו. ואם הוא לצורך התינוק, יש לצרף עוד את הרשב"א ודעימיה דשרי למספי לקטן איסור דרבנן לצורכו (אות יח). וכ"כ להקל להניח קטן ליד מפסק שיכבה מעצמו בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סימן קכא), ברם איהו סייג זאת בכה"ג שאין לו דעת. וע"ע בשו"ת שמחת כהן (או"ח סימן עד), וע"ע בשו"ת אור דוד אזולאי הנדפ"מ (סימנים כח,כט).

(((זאת))) העולה: מותר להניח קטן סמוך למפסק כדי שילחץ עליו, והוא הדין בכל מכשירי החשמל למיניהם, ובכל פעולות האסורות בשבת. וזאת בתנאי שימולאו כמה פרטים. תחילה, שיהיה כה קטן שלא יבין שחפצים שידליק את האור או יכבהו, ולא יקשר בין הנחתו ליד המפסק, לרצון הגדול המניחו שידליק. [דהיינו שכל הסיבה שירצה הקטן ללחוץ על המפסק או לסובבו וכדו', הוא רצונו העצמי של הקטן, ולא מפני שרוצה למלאות את רצון אחרים] . ובאופן זה מותר אפי' לגרות את רצונו שילחץ, כגון ע"י הקשה בסמוך למפסק וכדו', ובתנאי שאינו מבין שחפצים שידליק, אף בעקבות פעולות אלו, וכאמור.

(((ועוד))) יש לסייג זאת כי כשאבי הקטן נמצא במקום, או שאביו יודע מכך שחפצים שבנו ידליק, אז בנוסף להאמור שצריך שלא יבין הקטן שחפצים שידליק, עוד צריך שיהיה כה קטן עד שלא יהיה לו דעת שבשבת אסור להדליק או לכבות אור, דהיינו אף אם כשאומרים לו אסור להדליק או לכבות, פורש ואינו עושה כן. כל שאינו מבין שביום מסוים בשבוע יש איסור לעשות כן (הוא יום שבת), אלא פורש כי גערו בו, רק אז מותר. אך אם הוא בר דעה שיש יום בשבוע שהוא אסור בהדלקת אור, בזה אסור. [אא"כ אביו אינו יודע שמשתמשים בבנו, שבזה אף שמבין הקטן שיום מסוים אסור להדליק בו, כל שאינו יודע שחפצים שידליק שרי.]

(((וכן))) צריך שלא ירים אותו הגדול אל המפסק, כי בזה נכנסים אנו לספק שמא הגדול נחשב כשנים שעשאוה, ויש לו חלק בעצם ההדלקה, ואיסורו מדרבנן, וע' בזה לעיל (אות כז). ועל כן יניחו על גבי כסא וכדו' בסמוך למתג החשמל, ולא יגביהו. (אבל מותר לתופסו למונעו לרדת, כדי שיתעסק עם המפסק).

(((ובקיצור))) מותר בתנאי א. שלא יבין הקטן שחפצים שידליק. ב. שיניחוהו ע"ג כסא ולא יגביהוהו אל המתג. ג. ואם אביו יודע שמשתמשים בבנו, גם צריך שלא יהיה הקטן בר דעת שיש יום מיוחד בשבוע שבו אסור להדליק או לכבות את האור.

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שו"ת נחלת לוי – ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א – שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) – התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5