נזקי שכנים

——–

יז. לאור האמור, הרי שבתביעות שבין אדם לחבירו, כשחבירו הזיק לו, ואינו היזק ממוני, ועל פי דין יכול למונעו, תלוי הדבר האם ההיזק מפריע לו לחיות בצורה סבירה, או שההיזק אינו בעל משמעות. ובמידה והוא בעל משמעות המפריעה לחיות בצורה סבירה [וכנ"ל (סעיף יב)] מותר לו לתובעו ולמונעו. ובמידה שאינו כן, אסור לו למנוע את חבירו, אף על פי שחבירו הזיקו.

{(((נזקי שכנים)))

יז. א. מהמבואר לעיל (סעיף יב) יוצא לענ"ד דכל דין ודברים שיש לאדם עם חברו על נזקי שכנים, היזק ראיה, שימוש ברכוש משותף וכדו', באופן שאין לניזק הפסד ממון, רק היזקים לסוגיהם של נוחות, רעש, היזק ראיה, אע"פ שלפי דין הש"ע יכול לעכב בעדו [באופנים שיכול], מ"מ משום ואהבת לרעך כמוך תלוי הדבר אי מפריע לו לקיום אורח החיים בצורה סבירה. וכגון ששכנו פתח מכירה קבועה בבנין מגורים, וממילא נוצר רעש והתווסף ליכלוך בבנין, באופן שאין הרעש משמעותי כל כך, הרי שאסור לו לתובעו ולמנוע בעדו. וכן אם שכנו הרחיב את דירתו, וכתוצאה מכך נגרם לו היזק ראיה, הרי שאם היזק הראיה שנוצר הוא לעיתים רחוקות עד מאוד, אע"פ שלפי דין הש"ע רשאי לעכב [באופן שיכול, ודברינו אמורים כשאין הפסד ממון משום ירידת ערך הדירה] אסור לו לעכב בעד שכנו משום שנאמר ואהבת לרעך כמוך.

ותקשי איך אם הש"ע מתיר לתובעו ולמונעו נימא דעדיין אסור. וי"ל לפי שמצות ואהבת לרעך כמוך תלויה בדרגת האדם וכנזכ"ל (סימן א סעיף ה), א"כ מי שרחוק לפי דרגתו מואהבת, אין עליו חיוב הלכתי לוותר לשכנו, לפי שאינו בדרגת חיוב זה, ועל כן בש"ע כתוב רק את דיני חו"מ, ובנוסף על דיני הש"ע יש עוד את דיני ואהבת, שהם תלויים באדם, ואה"נ מי שבדרגתו בר הכי לוותר מחוייב. ועוד יש לומר דאף שלאדם אסור לתובעו, אולם גם שכינו שמזיקו נהג שלא כדין, ואסור לו להזיקו, ואחר ששניהם אינם נוהגים כדין, על בי"ד לקבוע על פי דיני ממונות עם מי הדין, והוא לצורך ישוב העולם ותיקונו. ועוד בה, כי הש"ע כותב את הדין לפי שנגרם לשכן היזק, ברם רק הוא יודע באמת אם היזק זה בעל משמעות הינו, ומפריע לו ממש לסדר חייו, או לאו, ועל כן לפי הדין רשאי לעכב, אך אם יודע שאינו משמעותי אסור לו לתבוע. וכיוצ"ב חזינן חילוק בין חיובי האדם לבין כח בי"ד מפוזרים בש"ע חו"מ ואה"ע, כגון חיובי הבעל לאשתו ולילדיו שחלקם אין כח ביד בי"ד לכפותו, אע"פ שהבעל או האב מחוייב (ראה ש"ע אה"ע סימן ע סעיף ג). וגם כשמותר לבי"ד לכפותו יש סוגי ודרגות כפיה, ולא הכל מותר לבי"ד כדי לכפותו לקיים את חיובו.

(((בהפסד ממון)))

ב. ואולם אם מזיקו בהפסד ממון, יכול לתובעו, אע"פ שההיזק הנגרם לו, קטן מההיזק שיגרם למזיק עכב תביעתו לבית דין ופסיקתם לסלק את היזקו, וכדכתב בשו"ת ארח משפט (חו"מ סי' כט המובא לעיל סעיף ד אות א) שחייך קודמין נאמר אף על חיוב ואהבת, ועל כן אם יש לו היזק ממון והצלתו גורמת היזק לחבירו, לא עובר אואהבת, דקי"ל כר"ע דחייך קודמין. והביאו בלא מח' בשו"ת אבן שמעון (ח"ב). וכדברים האלה כ"כ נמי בשו"ת אבני שיש (ח"ב סי' כה ד"ה ולכן תחילה) שיכול לעשות כל טצדקי להציל הפסד ממונו, אע"פ שיהיה זה הפסד לאחר, היות שחייך קודמים והובא לעיל (סעיף ד אות ה), והרי זה יוצא מהמבואר לעיל (סעיף ד) שכל שיש הפסד ממון פטור מגמ"ח, ע"ש.

(((גדרי והלכת בדרכיו)))

ג. ובהגיענו הלום אמרתי לגלות את ליבי, שאינני יודע בדיוק מה לומדים ממדות ה' יתעלה משום שנאמר והלכת בדרכיו, ומה לא, כי אם את כלליות הדברים.

(((חיוב לשלם וחיוב להמון עם)))

ותחילה נשוב ונכתוב את החילוק בין חיוב והלכת בדרכיו לאדם השלם, לבין חיוב המון העם, אשר התבאר בשו"ע המדות (שער המדות עמ' כ). ונפתח במשל, אדם שהגיע לסמינר "ערכים" והוא חילוני גמור, ובסיום הסמינר הפנים וקלט ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שה' הוא האלהים ומשה אמת ותורתו אמת. ברם זאת ברור שבפועל אינו יכול כעת בבת אחת לקיים את כל תרי"ג מצוות התורה, ואת כל פרטי חיובי ואיסורי דרבנן. ולא רק מחמת חסרון ידיעה, אלא מחמת חוסר בשלותו. ואם נימא דחייב הוא בת"ת על כל פרטיו, ובכל מצוות שבין אדם לחבירו, ובדיבורים האסורים, ובשמירת שבת כהלכתה, ובחובות הלבבות, ובאהבת ה' ויראתו וכו' וכו', הרי שלא יוכל להחזיק מעמד, ויפרוק עול מלכות שמים מעל גביו לחלוטין.

ועתה בא ננסה להגדיר אדם זה מהו גדרו ההלכתי, ונראה שאומנם הוא "חייב בכל המצוות", אך מכל מקום "אינו מחוייב לעשותם" משום שיש לו פטור של אונס, וחיובו בפועל הוא "לעשות מה שיש ביכולתו, שלב אחר שלב". דהיינו כשכתוב בתורה חיוב שמירת שבת, פשוט שהכוונה גם לרשעים, וגם לתינוקות שנשבו, ולכל אחד ששם ישראל עליו שחייב בשמירתה. אך כיון שאדם כנידו"ד אינו יכול גם אם ירצה לקיימה כדבעי, [וכנ"ל שאם יתפוס הכל, הרי שהעול יכבד מעליו ויפרוקו לחלוטין.] על כן חיובו הוא להשתדל כפי יכולתו שלב אחר שלב, עד היכן שידו מגעת. והרי שנכון לומר עליו שהוא "חייב בכל תרי"ג", ונכון לומר עליו "שאינו חייב בפועל, אלא להשתדל".

ואלו דברינו לגבי הליכה באמצע המדות, כי אמצע המדות היא דרגה נפלאה ועצומה עד מאוד, שאין כמעט או אין בכלל מי שדורך באמצע של כל המדות [וכמו שכתב הרמב"ם (שמונה פרקים פרק ז) כי הנבואה שורה גם על מי שאינו ממוצע בכל המדות, והראה דוגמאות מגדולי הנביאים שלא היו שלמים בכל המדות. וראה ברמב"ם (דעות פ"א ה"ד) שבכלל הכלל שאמצע המדות מחוייבות (וכדמסיים בהלכה ה "ומצווין", הרי שהוא חיוב ד"ת) הוא שלא יתאוה אלא לדבר שהגוף צריך לו לחיי שעה, וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, ושלא יבזבז ממונו, או שלא לקמוץ, ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן. וכו'. ע"כ. ובכל הני האמצע בדיוק הוא המחוייב, והרי שמי שאוכל ארטיק, או עוגה סתם ללא צורך, אינו באמצע, ועובר אוהלכת בדרכיו. ומי שעובד יותר מכדי צורך חייו לצורך חיי שעה, עובר אואלכת. וכן על זה הדרך בפחד ואומץ ובכל המדות אשר רבות הן עד מאוד, וכאשר ביאר בשמונה פרקים (פרק ד) וזה כמעט בלתי אפשרי.] ועל כן כמעט כל בני האדם ביחס לחיוב זה של והלכת בדרכיו דין "אנוסים" יש להם, שאנוס רחמנא פטריה. והיינו לא שהם פטורים אלא חיובם לפעול ולעלות מעלה בסולם המדות, עד היכן שיוכלו לעלות כל אחד לפי מה שהוא. וכגון אברך רגיל, אין לו שום איסור לאכול עוגה שהביאו לכולל להצלחה או לברכה וכדומה, אף שאין זה צורך חייו אלא אוכל לשם הנאה, כי כלל אינו עומד בדרגת האמצע של מדת התאוה, והרי שהוא אנוס בדבר הזה, אך חיובו הוא לעבוד על תאוותיו שלב אחר שלב מה שבהשגתו וביכולתו "וכפי כוחו", כמו אותו חילוני חוזר בתשובה הנזכ"ל.

(((מהו גדר והלכת)))

ד. וצ"ע מהו גדר והלכת בדרכיו דאם נאמר דמצות והלכת בדרכיו היינו דברים כפשוטם, אם כן נימא דיש חיוב להאכיל את הנמלים אשר ברחוב, וכן את החתולים ושאר החיות, הן הלא ה' זן ומפרנס לכל, ויש מצות עשה דבר תורה ללכת בדרכי האל יתעלה [וכמבואר בשו"ע המדות (שער המדות סעיף א) מפי הראשונים והאחרונים דהיא מצות עשה גמורה.] ואי תימא דאין ביכולת האדם לזון ולפרנס את החיות, ועל כן פטור. מ"מ בודאי שיש ביכולתו לפרנס חלקם, וא"כ מה שביכולתו יעשה. וכגון שנמלים יחיו בביתו, או לפחות מעט מהם יחיו בביתו, וגם יהיה חיוב לדאוג להם למזון שהרי עלותו היא עשירית הפרוטה, וכן חיוב לפתוח את פח הזבל שברחוב לחתולים, שיהיה להם נוח לאכול, והרי אין בכך קושי גדול, וכן על זה הדרך בעוד מדות ממדות שונות, דברים שלא יעלו על הדעת.

וכן בכל ההיתרים שנאמרו במצוות שבין אדם לחבירו צריך עיון מדוע המה מותרים ואין בהם איסור משום והלכת בדרכיו, והלא האל יתעלה אינו נוהג כן, וכגון במדת הכעס נקטינן שעל דבר גדול שרי לכעוס (ע' בשו"ע המדות שער הכעס עמ' קפג,קצג) ובודאי שאם נימא והלכת בדרכיו כפשוטו, הרי שגם זה אסור. וכן כל ההיתרים הנזכרים לעיל (סעיפים ד-יב) במצות חסד, אי נתפוס והלכת בדרכיו כפשוטו, למה יש בהם לפטור, והלא ה' זן ומפרנס אף אם יש לו הפסד ממון, ואף אם אין זה לפי כבודו וכו', ועלינו יש ציווי ללכת בדרכי האל יתעלה. וכן במצות לא תקום, דלשיטת רוב הראשונים שרי לנקום על דבר צער הגוף, וכדכתב בספר חפץ חיים (בלאוין שבריש הספר בבאר מים חיים אות ח), וכן דאין איסור לנקום בעידן ריתחא, ובאיסור לא תחמוד כל היכא שאינו מפציר בו אין איסור, וכדנפסק בש"ע (חו"מ סימן שנט ס"י) וכן כתבו הראשונים, וכן בכל ההיתרים שנאמרו באיסור לשון הרע וכדומה, לכאורה כולם אסורים משום והלכת בדרכיו, כי ה' לא נוהג בהם כלל וכלל.

(((המספיק לעובדי ה')))

ה. והנה אור גדול זרח והאיר על ענין זה בדברי רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (ריש שער הנדיבות) דכתב לבאר את הנדיבות המובחרת שאינה כאשר סבורים ההמון אלא פירושה ו"זל, שיהא האדם נדיב ומיטיב ממה שחננהו ה' יתעלה [ולא יותר ממה שחננו] לאלה הצריכים וראויים לכך. עכ"ל. דהיינו רק לנצרך. וכ"כ בהמשך ו"זל, שיהא האדם מיטיב ממה שחננהו ה' יתעלה, למי שצריך לטובתו. עכ"ל. ועוד ממשיך (שם בריש שער הנדיבות) לבאר מילתא בטעמא דברים נפלאים, איך לומדים זה מוהלכת בדרכיו, והלא ה' מיטיב לכל, והרי שהוא התקשה ממש כפי הקושיות הנזכרות לעיל. וכתב לבאר ו"זל, כי הוא יתעלה הנדיב המוחלט, לא קבע את הצורה השכלית במזגו של חמור או סוס, אלא במזג האדם. [התאים את מזגם לצורך האדם]. ולא עשה את מזונותיה של הבהמה האילמת מובחרים ורבי גוונים כמזון האדם. ולא ציוה בתורתו להיטיב עם הכופר התורכי או הכושי. ולא נתגלה או שלח נבואתו למי שאינו ראוי לכך. הבן את הדבר ושקוד עליו. עכ"ל. דהיינו גם ה' בדרכיו לא נתן יותר ממה שצריך כל אחד, ולכן לא נתן לבהמה סוגי מאכלים ערבים. וגם הגביל את נתינתו רק לראויים לאותה נתינה, ועל כן לא נתן נבואה למי שאינו ראוי לכך. וכן אנו מחוייבים בעשיית חסד דוקא עם הזקוק לחסד, לאפוקי מי שאינו נזקק. ועוד דוקא עם מי שראוי לכך, לאפוקי רשע. וכ"כ עוד המספיק לעובדי ה' (פרק הרחמנות) ו"זל, שעם היותו יתעלה רחום וחנון וארך אפים ורב חסד, ותיאר מה שתיאר בפרטי רחמיו וכו', אע"פ כן פקד עון אבות על בנים וכו' ע"ש לפני כן. וכ"כ עוד בפרק אריכות אפים (בסופו) ו"זל, וילמד מוסר מאמרו יתעלה והלכת בדרכיו, וקצת דרכיו הם ארך אפים ונושא עון ועובר על פשע, ומהן ילמד להיות סלחן. וקצת דרכיו הם קנא ופוקד עון, ומזה ילמד להיות תבען בחובותיו יתעלה ולא ליותר בהן, ואם כל זה ילמד כי מהיותו יתעלה רוב מדותיו רחמים וקצתם דין. עכ"ל.

(((גדר מצות והלכת בדרכיו "האמצע מחוייב")))

ו. ויש לבאר זאת כי חיוב ההליכה במדות הוא "אמצע המדה", ומי שתופס קצה של מידה, הרי שעשה עבירה לאידך גיסא, ואין זו הליכה בדרכיו, אלא האמצע היא ההליכה בדרכיו, וכמו שכתבו ראשונים רבים, כי האמצע שבכל מידה הוא המחוייב, וכמו שביאר זאת הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד באורך) ובעוד דוכתי וכאשר נאספו בשו"ע המדות (שער המדות עמ' ז). ולכן אם יהיה ליבו של אדם כאבן, ולא יכעס אף על דבר גדול, ויהיה כולו חסד ונתינה, ואם יפגעוהו לא ירגיש דבר, הרי שכל הני הם סטיה מן האמצע, אל הצד השני של המדה. ולכן להנות מאוכל שנזקק לקיום הגוף, היא מצות והלכת בדרכיו, ואינה עבירת והלכת בדרכיו, אף למי שהוא בר הכי שלא להזדקק אף למוכרח לגופו. וכן על זה הדרך בכל הדוגמאות הנ"ל, האמצע הוא לכעוס על דבר גדול, ולנקום בעידן ריתחא, ולשאול את חבירו בדבר שרוצה לקנות ממנו בלא הפצרה, ולא לעשות חסד כשאינו חייב. וכדביאר המספיק לעובדי ה', כי גם ה' יתעלה אינו עומד בקצוות המדות, כי אם באמצע שהוא המובחר והנכון, ולכן ה' מעניש רשעים, והתורה מלאה במדות ה' שלכאורה שליליות, כמו חרון ה' ואף ה', ויעצב אל ליבו, משפיל גאים, וכדומה, והוא האמצע של כל מדה.

(((חסידות)))

אך חסידות יש להטות מן האמצע, וכאשר התבאר בשו"ע המדות (עמ' י). ולכן חסידות שלא לכעוס על דבר גדול, ולא לנקום וכו' שאר הדוגמאות הנ"ל. [ואי תימא דאיך שייך חסידות על ידי סטיה מהאמצע, והאמצע הוא המחוייב, ע' בשו"ע המדות (שער המדות עמ' כה ד"ה ואין, ועוד בעמ' י).]

וא"כ אין מצות והלכת בדרכיו לתפוס את כל הטוב האפשרי, ולייחסו אל ה' יתעלה, ולחייבו בבני האדם. כי אם גם זאת צריך שיקול הדעת וחכמה רבה, מה לייחס אליו יתעלה, ומה לא. דהיינו מה הוא האמצע בדיוק בכל מדה ומדה. וכיון שדרכי חכמה נעלמו ממני, ואיני יודע באמת ליישר את הדברים, מה לייחס אליו יתעלה ומה לא. הרי שמשתדל אנכי ללכת לרגלי חכמינו "זל, ומה שהם כתבו להדיא שזה אין חיוב, או שיש חיוב, או שכן יוצא מתוך דבריהם וכדומה, כן נמשכנו אחריהם, וה' יאיר עיני במאור תורתו.

(((חילוק בין האמצע לקצוות)))

ז. ומה שכתבנו בשו"ע המדות (שער המדות עמ' כד והלאה, וכאשר ביארנו כן בריש אמיר באורך) על דיני ש"ע רבים שהמה באו להמון העם, אולם לשלם יש חיוב שלא לעשותם, כמו מי שהוא בעל קטטה שהרמב"ם כתב שאינו עבירה, או דבר שהראשונים כתבו להדיא שיש בו משום והלכת בדרכיו, כמו התאוות למה שאינו צורך חיי שעה, או צורך חיי גופו שכתב הרמב"ם (דעות פ"א ה"ג,ד) שהמתאוה לכך עובר אוהלכת בדרכיו. ומאידך חזינן בש"ע חיוב לתת לעשיר שירד מנכסיו סוס לרוץ לפניו, או אם אשתו מבית עשירים מחוייב לתת לה גדולות שרגילה בהם בבית אביה, אף שאלו תאוות ואינן צורך חיי שעה. וכן שתאות הדיבור אינה עבירה, וכן תאוות האכילה והתשמיש אינן איסורים, ועליהם הלא ראינו בראשונים להדיא שיש איסור משום והלכת בדרכיו במי שמזדקק יותר ממה שהוא צורך "חיי שעה, וחיי גופו". וכדומה שאר דברים המובאים בשו"ע המדות (שער המדות עמ' כא והלאה). י"ל משום שבכל הני ברור שמשום האמצע אסורים. ועל כרחך לבאר וליישב את הדברים שאין איסור למי שאינו בר הכי, אך לאדם השלם הם אסורים, וכאשר ראינו יסוד זה בראשונים.

אך דברים שהם באו בתורת היתר על מדה, כגון האי דשרי לכעוס על דבר גדול, או שאין לא תחמוד באינו מפציר, או שאין לא תיקום בעידן ריתחא וכדומה, או דברי הח"ח שאין קיום מצוה בהעברה על המדות בעידן ריתחא. הרי זה מורה שהיינו משום שהם אמצע המדה ממש בעשייתם, וכדברי המספיק לעובדי השם.

(((כשעובד בכל כוחו ואינו באמצע אם מקיים והלכת בדרכיו)))

ח. ויש לחקור האם אדם שלדרגתו היה כועס כגון שתי דקות, ועבד על עצמו וכעס דקה אחת בלבד, ולפי האמצע במקרה זה היה עליו שלא לכעוס כלל, אך אין זה לפי דרגתו, והרי שעבד כפי יכולתו. האם קיים בזה מצות והלכת בדרכיו, או שלא, היות והאמצע היא ההליכה בדרך ה', והוא לא הלך באמצע, אלא רק עשה הכשר מצוה ודרך אליה, שהרי אינו דורך בדרך ה'. ואמנם לא יענש על ביטול מצות והלכת בדרכיו, לפי שעבד כפי כוחו, ומה שלא הצליח, אנוס הוא. אולם נראה דשפיר מקיים מצות עשה דוהלכת בדרכיו, וכמו במשל שומר שבת חוזר בתשובה הנזכר לעיל, כגון שהשבת עישן סיגריה אחת במקום עשר, כי זהו מה שבכוחו, הרי כל סיגריה שנמנע שמר שבת וקיים מצות עשה של שמירת שבת, אף שבפועל חילל שבת בסיגריה אחת, אך עליה אנוס הוא, ולא יענש על כך, וכמבואר. וכן זה שכעס דקה במקום שתי דקות, כי זהו כוחו כעת לפי דרגתו, הרי במה שלא כעס עוד דקה, בדקה זו קיים מצוה ד"ת דוהלכת בדרכיו, ועל הדקה הראשונה לא יענש דאנוס הוא.

(((גדר כפי כוחו)))

ט. התבאר לעיל כי חיוב והלכת בדרכיו הוא ללכת באמצע המדות, אך הוא לאדם השלם, ואילו להמון עם החיוב לפעול להגיע אל השלמות. וכדאי להעיר ולהוסיף, כי גם להמון עם יש להם מידות [כל אחד לפי ענינו] שבה הם קרובים לאמצע, ובמידה זו הרי שחיובם למצע עצמם בפועל. וכן לאדם שלם יתכן עד מאוד שיש לו מידה שבה רחוק הוא מהאמצע, ובה הרי שחל עליו החיוב לפעול כפי כוחו, ולא להיות באמצע בפועל, וכמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ז) כי הנבואה שורה גם על מי שאינו ממוצע בכל המדות, והראה דוגמאות מגדולי הנביאים שלא היו שלמים בכל המדות. ע"ש. והכל דבר אחד, כל אחד לפי טבעו, תכונותיו, יכולתיו, והקושי שניצב לפניו באותה שעה. ואי אפשר לפרט את כל המקרים, אלא את הכלל.

(((גדר חדש בוהלכת בדרכיו)))

איברא דידידי הרה"ג שמואל כהן שליט"א מחבר הספרים דברי שמואל רוח אחרת הייתה עמדו בגדר כפי כוחו, וכיון שדבריו יפים מאוד, אע"פ שלענ"ד לדרוך בדרך אחרת, לא נמנעתי מלהביאו, כדי שהלומדים יבחנו את הדברים, ואם יראה להם דרכו יאחזו בה. והנה חיוב והלכת בדרכיו הוא "כפי היכולת" וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוה ח) צונו להדמות לו יתעלה כפי היכולת. ע"כ. [וכן יש להוסיף לכך ראיות מן הראשונים שבשו"ע המדות (שער המדות עמ' כד) ועוד ראיות לעצם היסוד (שער הגאוה עמ' קס והלאה)] וסבירא ליה דפירוש מצות והלכת בדרכיו היא שיש לנו ללכת בדרכי האל יתעלה, וכיון שה' הולך במדות הטובות "כפי היכולת", דהיינו "במקסימום", כן יש לנו ללכת במדות הטובות ולרחוק מן הרעות כפי יכולתנו, דהיינו במקסימום היכולת של בני האדם, והמקסימום משתנה אצל כל אחד לפי מה שהוא, לפי יכולתו, הרקע שממנו בא, החינוך שקיבל וכדומה. ובזה יש ליישב את כל הראיות הנזכרות בשו"ע המדות (שער המדות עמ' כ אות ב והלאה) שבהם מבואר לכאורה שאין חיוב ללכת באמצע המדות, וי"ל שהם באו לפי שהם כפי כוחו של האדם. עכת"ד. והרי שביאורו כמעט כביאורנו בגדר והלכת בדרכיו, שאנו כתבנו כי האמצע הוא מחוייב, אך לאדם השלם ולהמון עם שרחוקים מן האמצע חיובם לפעול ולצעוד אל האמצע כפי כוחם. ואילו איהו ס"ל שעצם החיוב אינו האמצע, אלא החיוב הוא כפי כוחו. ולדרכו יש לומר שמה שאמרו הראשונים שיש ללכת באמצע, היא המדרגה האחרונה שיש לשאוף להגיע אליה.

י. איברא דחילוק גדול יצא בין הביאורים לגבי כל ההיתרים שנאמרו במדות וכדברים הנזכרים לעיל (אות ד) כגון דשרי לכעוס על דבר גדול, ולדרכו מי שיש לפי כוחו לגבור על כעסו לפי העת, כגון שהוא בעל דרגה שיכול לרסן כעסו, הרי שמחוייב הוא שלא לכעוס. ואילו לדרכנו שרי לו לכעוס, לפי שהאמצע הוא המדוייק, ושלא לכעוס במצב זה היא סטיה מן האמצע. [ואדרבה במצב כזה מן הדין היה צריך להיות מחוייב לכעוס, אלא שמשום חסידות כדי להרחיק עצמו שלא להתרגל לכעוס, שרי שלא לכעוס על דבר גדול.] וכן על זה הדרך בכל היתרי המדות, עשיית חסד כשיש לו הפסד ממון, או כשרעו אינו זקוק כל כך, וכדומה. לדעתו מי שבר הכי אסור לו להשתמש בהיתרים, כיון שלו הוא איסור, ואילו לדידן שרי. ולענ"ד מוכרח כדברינו, הן משום שכן עולה מדברי המספיק לעובדי ה' דלעיל. והן לפי שנמצא פעמים רבות שיש ביכולת האדם להתגבר ולעשות את המדה על אף שיש בה פטור [כגון בהיתר של הפסד ממון כשההפסד קטן וכדלעיל (סעיף ד)], וכן בהיתר של אם חברו אינו זקוק שפטור מעשיית חסד (וכדלעיל סעיף ה) מדוע יש בכך כדי לפוטרו, והרי ביכולתו שלו כן לעשות עמו חסד. וכן בכל ההיתרים הנ"ל (אות ד). וגם הובאו שם דוגמאות נוספות לדברים שיש ביכולת האדם לגבור עליהם אם יחפוץ, ולדברי הרה"ג שמואל כהן יצא שהמה מחוייבים, ואם אמרו הפוסקים שפטור מלעשות את החסד בכה"ג, איך ניתן לומר שחייב לעשותה משום והלכת בדרכיו. ועוד קשה דלדרכו כן יחוייב לפרנס בעלי חיים לפחות מה שביכולתו, כגון לפרנס מעט נמלים בביתו, וכדלעיל (אות ו), ומי יטען שאין ביכולתו לפרנס קן נמלים, ולדרכו כיון שהוא ביכולת מחוייב. ועוד יקשה על דרכו מדברי הרמב"ם (דעות פ"א ה"ה) דכתב, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים וכו'. ע"כ. והרי לנו שמצווין אנו באמצע היא הבינונית, דהיינו שהאמצע מחוייב. ולא כדבריו שהאמצע נייד לכל אחד לפי מה שהוא. וכן מבואר מעוד ראשונים אשר לוקטו ובאו בשו"ע המדות (שער המדות עמ' ז והלאה) שהאמצע מחוייב ממש. [ואולם לדרכנו יקשה הדוחק שחילקנו בין האמצע לבין היתרים שנאמרו במדות וכנ"ל (אות ז).]

ואיהו הרה"ג שמואל כהן שליט"א יישב את דבריו, כי כל המדות שנאמרו בהם היתרים, היינו דוקא בכה"ג שאי אפשר לו לעשותם, וכגון היתר הח"ח (בפתיחה בלאו דלא תיקום) שכתב שבשעת מריבה מותר להשיב על

חירופין, כי בעת המעשה אי אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין. אם לא מי שברכו ה' במדות קדושות. ע"כ. הרי שאין ביכולת האדם, ואה"נ לו יש בידו יכולת הרי שמחוייב. ואיהו ס"ל שאין שום חילוק, ובכולם אם יכול מחוייב לעשות. למעט פרנסת נמלים ושאר חיות, אין חיוב בהליכה בדרכי ה' רק בדבר המצוי בהנהגת הבריאה בפשטותה, וממילא אין חיוב להטיב לבע"ח שבטבע הבריאה מסתדרים לבד. וגם בלא מסתדרים, לא פלוג. וכן למעט בין אדם לחבירו כשיש הפסד ממון שאינו חייב להפסיד, משום שבאופן זה איש את רעהו חיים בלעו, ועמודי המשפט וסידרי הנהגת הישוב יתרופפו. עכ"ד. ולענ"ד אי אפשר לעשות אוקימתות בכל ההיתרים שאמרו במדות שהם נאמרו רק היכא שאינו יכול לגבור על יצרו, אך ביכול מחוייב שלא לסמוך על ההיתר, וליכול לגבור אינו היתר כי אם איסור גמור דבר תורה. לפי שרבים עד מאוד האופנים שיכול לגבור והוא "לפי יכולתו" וכהנ"ל. ולא הבנתי מה יישב לגבי פרנסת בעלי חיים. וכן לגבי הפסד ממון לא הבנתי, כי לא יקרה דבר לאדם שיפסיד שוה פרוטה, או אם הוא עשיר גם אם יפסיד למען השלום יותר משוה פרוטה, אחר שהכל תלוי לפי היכולת, ובזה כלל לא יתרופפו סדרי והנהגת הישוב. [וגם דברי הח"ח הנ"ל בהעברה על המדות, שכתב שמי שברכו ה' במדות קדושות ומעביר על מדותיו היא רק מדה טובה, לדרכו של הרה"ג שמואל כהן הוא חיוב להעביר על מדותיו לפי שהוא בכוחו, ואינה רק מדה טובה כאשר כתב הח"ח.] ובאנו בזה בחליפת מכתבים ובאריכות דברים. ואלו הן תורף הדברים, ואת אשר תבחר תקרב.}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5