טלטול פמוטים

ההלכות לדעת הרב עובדיה זיע"א בלבד.
——–

פמוטים שהדליקו בהם נרות – הרי הם בסיס לשלהבת שהיא דבר האסור, ולכן אף לאחר שתכבה השלהבת עדיין אסורים הם בטלטול. ואף אם יניח על הפמוט לפני שבת דבר היתר, עדיין אין הפמוט נחשב כבסיס לדבר האסור והמותר, אלא כבסיס לדבר האסור בלבד, כיון שהפמוט נעשה במיוחד לצורך השלהבת.

אולם, אם התנה מערב שבת, שלאחר שיכבו הנרות יטלטל את הפמוטים, רשאי לטלטלם לאחר שכבו כדין כלי שמלאכתו להיתר. [והקילו בזה, כיון שהאש עשויה להכבות]. ודי בתנאי אחד לכל השנה. ולבני אשכנז, מועיל התנאי רק כדי שיהיו רשאים לטלטל את הפמוטים לצורך מקומם, כדין כלי שמלאכתו לאיסור. (רעט ד. שבת א רנט)

אם הפמוטים מונחים במקום שיש חשש שיפלו השמן והמים והפתילה וילכלכו את הבגדים, מותר לטלטלם לאחר שכבו, אף בלי תנאי. שבמקום היזק לא אסרו חכמים, וכמו שמותר לטלטל קוץ או שברי כלים המונחים במקום שיש חשש שינזקו מהם. (שח ו, יח. החיד"א. שבת א רס, שבת ג קל) { [ויש לשאול, מדוע התבאר לעיל שתרנגול המקפץ על גבי כלים ויש חשש שישברם, לא הותר לתופסו בידים ולהוציאו? ויש לומר, כיון שבתרנגול ישנה אפשרות להפריחו בגערה וכיוצא, לא התירו לטלטלו בידים, לא כן כאן שאין אפשרות אחרת אלא להוציא את הפמוטים בידים.]}

פמוטים על מגש – אם הניח פמוטים עם דבר היתר על מגש לפני שבת, הרי המגש בסיס לדבר האסור והמותר, ומותר לטלטלו לאחר שהנרות כבו. ודבר היתר זה אין צריך שיהיה חשוב יותר מהפמוט, אלא די שיהיה חשוב יותר מהשלהבת. ואין זה דומה למה שכתבנו לעיל שלא מועיל להניח דבר היתר על הפמוטים עצמם, כי שם הפמוטים נעשו רק לשלהבת, לכן דבר ההיתר לא נחשב, והרי הם בסיס לדבר האסור. אבל כאן שהמגש אינו מיוחד רק לפמוטים, כיון שהניח עליו גם היתר, הרי הוא ככל בסיס לדבר האסור והמותר. (ב תעז)

{ "מִיגּוֹ דֵאִתְקַצָאי בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְקַצָאי לְכוּלֵי יוֹמָא"}

בהיות ומוקצה זה אינו מצוי כל כך, לכך נבארהו באותיות קטנות יותר.

כל דבר שהיה מוקצה בבין השמשות [פרק הזמן שמהשקיעה ועד צאת הכוכבים] של ערב שבת, הרי הוא נשאר מוקצה לכל השבת, אפילו אם בטלה הסיבה שעשתה אותו מוקצה. וזהו שאמרו (מסכת סוכה מו ע"ב) { :} "מִיגּוֹ [מתוך] דֵאִתְקַצָאי [שהוקצה] בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִתְקַצָאי [הוקצה] לְכוּלֵי יוֹמָא [לכל היום]".

למשל: אדם שהניח ענבים על הגג לייבשם בשמש כדי שיהיו צימוקים, ובשבת עלה לגג וראה שיבשו וראויים כעת לאכילה, אינו רשאי לאכול מהם, כיון שדרכם של צימוקים שלפני שמתייבשים, הם מתקלקלים ונסרחים ואינם ראויים לאכילה, [ובדרך כלל מבחינה מציאותית לא היו אמורים להתייבש במהלך השבת.] נמצא שבערב שבת בבין השמשות דחה והקצה אותם ממחשבתו והסיח דעתו שלא לאוכלם ונעשו מוקצה, ולא יועיל מה שבמשך השבת נעשו ראויים לאכילה, כי "מתוך שהיו מוקצה בבין השמשות, נשארו מוקצה לכל השבת". אבל אם יבשו קודם בין השמשות, אף שנודע לו מכך רק בשבת, מותר לאוכלם. וכמו שאם היו לו פירות וחשב שהם טבל ואסורים באכילה והסיח דעתו מהם, ובשבת נודע לו שהופרשו תרומות ומעשרות, מותר לאוכלם, שכיון שהתברר לו שטעה, אין להתחשב בטעותו, כי האמת יסוד בנין. (ביצה כו סע"ב. סימן שי סעי' ב, ה. שבת ג פו)

כלים העומדים לסחורה ומקפיד שלא להשתמש בהם, הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס, ואם נמלך במשך השבת שלא להקפיד עליהם, אסור לו להשתמש בהם, שכיון שהיו מוקצה בבין השמשות, הוקצו לכל היום. אבל אם בערב שבת חשב להשתמש בהם, אינם מוקצה. (שבת ג צה)

קישואים ומלפפונים שכבשם במי מלח או חומץ, אף אם בבין השמשות לא נגמרה כבישתם כראוי, אינם מוקצה, מפני שראויים היו לאכילה בדוחק. ואין זה דומה לצימוקים, כיון שבמהלך יבשותם הם נסרחים ונדחים מאכילה לגמרי, לכן מסיח דעתו מהם, אבל כאן תמיד ראויים להאכל על ידי הדחק. (שבת ג פו)

פירות שנשרו בשבת

פירות המחוברים לאילן או לקרקע שנשרו, אסור לאוכלם בשבת, גזירה שמא יתלוש [שיטעה לחשוב שכמו שפירות אלו היו מחוברים בשבת, ומותר כעת לאוכלם, כך שאר פירות המחוברים, מותר לתולשם ולאוכלם]. ועוד, שהפירות הם מוקצה, שהרי היו מחוברים בבין השמשות, והוקצו לכל השבת. ומה שהוצרכנו לשני טעמים, משום שבירקות כמו לפת וצנון, לא שייך לחשוש שמא יתלוש, כי צריך להביא כלי חפירה להוציאם שאינם נתלשים בקלות, ועד שיביא, יזכור שהיום שבת, לכן אסרום חכמים מהטעם השני של מוקצה. ועוד, שדוקא בפירות חוששים שמא יעלה ויתלוש, לפי שהם טעימים ואדם מתאווה להם, אבל בירקות אין כל כך חשש שיתאווה להם עד שיטעה לתולשם, לכן אסרום מטעם מוקצה. (תוספות ביצה ג ע"א)

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה

כסלו התשע"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5