——–
יא. על אף שאמרנו שכל שהוא בוש ונכלם פטור. מכל מקום ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, עושה גמילות חסדים, אף על פי שאינה לכבודו.
{(((זקן החפץ להחמיר ולעשות גמ"ח תע"ב)))
יא. א. כ"כ מרן בש"ע חו"מ (סימן רסג ס"ג) ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום, ואע"פ שאינה לפי כבודו. עכ"ל. וכ"כ עוד (סימן רעב ס"ג) לגבי פריקה וטעינה שתע"ב. ודבריו באו מדברי הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פי"א הי"ז) ו"זל, ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום, ואע"פ שאינה לפי כבודו. עכ"ל. ואולם הרמ"א שם (בשני המקומות) פסק כרא"ש (ב"מ פ"ב סי' כא) דכתב, כיון שפטרה תורה את הזקן, אין לו לזלזל בכבודו, ואיסורא הוא לדידיה, שמזלזל לכבוד תורה במקום שאינו חייב. וכן מחמיר בשו"ת חות יאיר (סי' רה).
והנה עם שיטת הרמב"ם עומדים רבים וגם שלמים דכ"כ בחידושי הרשב"א (נדרים דף לד ע"א ד"ה ונראה לי) דזקן ואינה לפי כבודו שיכול להתעלם, מותר הוא להחזיר, ואם מחל על כבודו והחזיר מצוה קא עביד, ונוטל עליה שכר. כן נראה לי. עכ"ד. וכ"כ הריטב"א (שבועות דף ל ע"ב) גבי ת"ח להעיד. וכ"כ הארחות חיים (מלוניל, דין הרואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה) ו"זל, וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק, הואיל ואינה לפי כבודו, פטור. זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו. ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, ואפילו היה נשיא גדול, וראה בהמת [חברו] רובצת תחת משאה של תבן או של קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עמו. עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם (מישרים דף נא ע"ג ד"ה חלק ראשון) דאם רוצה לעשות לפנים משורת הדין עושה. וע"ע ראיות למחלוקתם בשו"ת בן יהודה (רוזנבוים סי' יב, ובסי' נד) ושעם הרמב"ם עומד גם הנימוק"י (ב"מ אלו מציאות שם) דזקן ואינו לפי כבודו הרשות בידו, דומיא דמלאכה שלו מרובה. עכ"ל. וע"ע בשו"ת תורת חכם (ס' יד) ובשו"ת בנין אב (ח"א סימן סח אות ג).
ב. בספר ארח מישרים (פי"ז בביאור אות ד) הביא את מח' הרמב"ם והרא"ש, ושנראה לפסוק כהרמב"ם כיון שפסקו הש"ע. ואף שהרמ"א הביא את הרא"ש, מ"מ לא הביאו אלא בשם יש חולקין, וע' בכללי ההוראה להש"ך. [וע' בזה כשכתב הרמ"א על מרן י"א שחולקים, האם כוונתו לדינא לחלוק, או שהביא דעות הפוסקים ואיהו לא הכריע, בשו"ת יבי"א (ח"ג אה"ע סי' א), ובח"י (אה"ע סי' לט ד"ה ולענין) ובספר הליכות עולם (ח"ח עמ' קל).] אבל אפשר כיון שלרמב"ם אין חיוב רק טוב וישר, ולרא"ש הוא איסור, על כן שב ואל תעשה עדיף. עכת"ד. וכתב כן משום שהמחלוקת אצלו שקולה הינה בין הרמב"ם להרא"ש, אך לדידן פשיטא דפסקינן כמרן. וגם לאשכנזים כן עיקר, היות ורוב הראשונים עומדים בשיטת הרמב"ם וכנזכר, ולא יגרע מדיני כריתות ומיתות בי"ד דאזלינן בתר רובא, ולא אומרים נעשה לחומרא כאוסר, לצאת מספק.
(((להחמיר ללכת לבי"ד קטן ממנו)))
ג. שנינו בשבועות (דף ל ע"ב) שאין לצורבא מדרבנן ללכת לבי"ד קטן ממנו. ולכאורה מח' הרמב"ם והרא"ש הנ"ל, אי שרי לת"ח להחמיר ולבזות כבודו או לאו, הרי היא גם כאן. אולם הרחיד"א בברכ"י (חו"מ סי' ז ס"ק טז) כתב דגם הרא"ש מודה שבבי"ד רשאי להחמיר, דשאני אבידה שהשבתה לעיני כל חי, משא"כ בבי"ד שהוא בצינעא. ועוד הביא שבספר תורת חיים ג"כ כתב הכי אך מטעם אחר, היות ואפשר לת"ח באבידה לעשות לפנים משורת הדין בלא בזיונו, ע"י תשלום, על כן סבירא ליה לרא"ש שאסור להחמיר. משא"כ בעדות שא"א להחמיר ולקיימה רק ע"י עדותו, על כן רשאי. ובשו"ת משפטי עוזיאל (חלק ג או"ח סימן ח) כתב להשיגם דבמסכת שבועות (דף ל ע"ב) רצתה הגמרא ללמוד דין זקן ואינה לפי כבודו מאבידה לעדות, ודחתה הגמרא שאי אפשר ללמוד כן, היות ואבידה היא ממון, ולא ילפינן איסורא מממונא. וכן הוא בסנהדרין (דף יח). ומתוך שלא דחתה הגמרא, דשאני מציאה שהיא זילזול לעיני כל חי, הרי זה מוכיח שאין חילוק ביניהם. והביא שכ"כ גם בשו"ת חות יאיר (סי' רה) דמחלוקת הרא"ש והרמב"ם היא גם בעדות. איברא דבשו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד סימן כא אות ג) הביא דברי הריטב"א (שבועות דף ל ע"ב) דכתב, ולישנא דלא ליזיל, משמע שאפילו אם רצה לילך אין לו ללכת, ואין לו למחול על כבודו בכך לבזות תורתו. ואע"ג דאיכא פסידא להאי, ואף דזקן ואינה לפי כבודו אם רצה להשיב משיב, שאני התם דאיכא כמה ת"ח שעושים כן בשלהם. אבל להתבזות ולהעיד בפני דיינא דזוטר מינה, לא. ע"ש. והרי מבואר בדבריו לאידך גיסא, דאף להרמב"ם שעומד הריטב"א בשיטתו, הרי שבעדות אסור לו להחמיר. ועוד הביא שם שכדברי הברכ"י כ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' קיט).
(((זקן לבזות עצמו לצורך מצוה)))
ובשו"ת חות יאיר (סי' רה) כתב דאף להרא"ש כל זה לבזות עצמו בשביל ממון חבירו, אך בשביל דברי קדושה, לרקוד לפני ס"ת, לעשות סוכה וכדומה, גם להרא"ש שרי, ועע"ש. ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג או"ח סימן ח) כתב דכל המח' בין הרמב"ם לרא"ש רק בממונות, שהרמב"ם סבור שראוי לת"ח לנהוג לפנים משורת הדין למנוע כל נזק ממון לחברו. אבל בכל מצוות שבתורה, אין לאדם לחייב עצמו במה שפטרתו תורה, ואדרבה יש בזה משום כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ועל כן סבור, שאין ללוי ת"ח ליצוק מים על ידי כהן לנשיאת כפים. והאריך שם בדין כל הפטור מן הדבר ועושהו.}
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5