——–
ז. אם באמצע אמירת פסוק ראשון של קריאת שמע, הסיח דעתו מכוונת הפסוק, וחשב בדברים אחרים, ושוב חזר לכוון את המשך הפסוק, יצא ידי חובת המצוה, ואינו צריך לשוב ולקרא קריאת שמע, ולא כדעות המחמירים בכך.
(((הרהור בדברים אחרים באמצע פסוק ראשון)))
א. כתב הביה"ל (ר"ס קא) וז"ל, ומשמע מלשון הרשב"א המובא בבית יוסף (לעיל בסימן סג דיבור המתחיל כתב), דיש ליזהר באבות, שלא יהא לבו פונה באמצע הברכה לדברים אחרים. ואפילו אם בעת שיאמר אחר כך התבות של הברכה, יחזור ויכון . כן משמע לכאורה שם מפשטות לשונו, אף דיש לדחות קצת. ויש לעיין לענין דיעבד. ועל כל פנים לכתחילה, יש ליזהר בזה מאד. עכ"ל. וזו כוונתו בדבריו בסי' סג (ס"ק יג). והנה מש"כ "שכן משמע לכאורה מפשטות לשונו, אף דיש לדחות קצת", היינו שבב"י הנ"ל הביא שכתב הרשב"א "אבל צריך כוונת הענין, כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים , כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב וכו', שבשאר מצוות וכו' יצא, אם כיון לצאת, אע"פ שהרהר באמצע המצוה . אבל אלו שהן קבלת מלכות, או סידור שבחים [ברכת אבות], אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים. עכ"ל. הנה לנו שביאר הרשב"א מהי הכוונה המחוייבת בפסוק ראשון "שלא יהרהר בדברים אחרים", ושוב מבאר הרשב"א שהוא "הרהור באמצע המצוה". לאמור אע"פ שכן כיוון בתחילה ובסוף, אלא שבאמצע הסיח דעת, לא הוי כוונה, זו הבנת המ"ב. [וע"ע כאן בהערהשוב ראיתי שבשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סימן ה) ביאר אחרת מנין למד המ"ב ברשב"א שהסחת דעת באמצע הכוונה היא לעיכובא. שאם כוונת הרשב"א כשלא כיוון כלל לפירוש המילות, הרי באופן זה לא קיבל כלל מלכות שמים, שהמצוה בקריאת שמע היא קבלת מלכות שמים, ואם לא כיון כלל, לא עשה את המצוה בכלל. ולמה הרשב"א חילק בין שאר מצוות שעשאם בלא כוונה, שיצא יד"ח [הרשב"א לשיטתו שם שמצוות אינן צריכות כוונה], לק"ש שלא, והרי ק"ש בלא כוונה כלל, היא מקבילה לשאר מצוות שלא עשאם כלל [ולא שעשאם, אך ללא כוונה למצוה]. על כרחך שכוונת הרשב"א כאמור, שכן כיון לקבל מלכות שמים, אלא שהסיח דעת באמצע הכוונה. עכת"ד.ולענ"ד אי משום הא לא איריא, וכאשר האג"מ גופיה דחה זאת בהמשך, אלא שביאר שלכך כיון המ"ב שיש לדחוק קצת, ולכאורה אינה דחיה קצת, אלא דחיה גמורה. היות והרשב"א בתחילה למד את דברי הגמ' שק"ש צריכה כוונה, היינו כוונה לשם מצוה, ולפי זה אין צריך כלל להבין את פירוש המילים מעיקר הדין, וככל שאר מקומות התפילה. ובמסקנת הרשב"א חזר בו, וזהו כל חידושו כאן, שקריאת שמע בלא כוונת פירוש המילים, לא יצא ידי חובה, גם אם כיוון קודם לשם מצות ק"ש. דהוה סלקא דעתך למימר, דמי שקרא ק"ש בלא כוונה, אף שלא קיבל עליו מלכות שמים כלל, כן נקרא שעשה את המצוה בקריאה, אך עשה את המצוה ללא כוונה. ולכך בא וחידש הרשב"א, שמצות קריאת שמע צריכה כוונה לעיכובא, ובלא כן, לא יוצא יד"ח, בשונה משאר מצוות שיוצא ידי חובה בעשיה ללא כוונה. וכל מהלכו של האג"מ נבנה רק אחרי שאנחנו יודעים את חידושו של הרשב"א, שקבלת מלכות שמים לעיכובא, וממנה דן בדבריו, שאז ללא כוונת פירוש המילים, חסרה עשיית המצוה, ולכן מקשה מאי קמ"ל הרשב"א, ולמה חילק בין ק"ש לשאר מצוות, ומכח כן הסיט את כוונת הרשב"א לדבר אחר. ולכאורה זה אינו, לפי שזהו כל שחפץ כאן הרשב"א להשמיענו, ולאפוקי מהבנתו שלו עצמו הראשונית הכתובה שם.ועוד, הרי המשנה ברורה כתב שכהבנתו עולה מפשטות לשון הרשב"א, והבנת האג"מ אינה מתוך פשטות לשון הרשב"א, אלא מפשטות הענין. ולדרכנו אתי שפיר, שכן עולה מפשט לשון הרשב"א שכתב "שהרהר באמצע המצוה" ומילים אלו מורות, שקיים את המצוה, ורק באמצעה הרהר. ולכן למד המשנה ברורה ברשב"א שבק"ש שהמצוה היא הכוונה, הרהר באמצע, היינו שכיוון את פירוש המילים, אלא שבאמצע הכוונה, הרהר בדברים אחרים.בשובי להתבונן בדברי האג"מ, ראיתי שגם האג"מ מודה לדחייה הנ"ל בהבנת הרשב"א, אלא שלכן הוצרך להוסיף מדוע המ"ב לומד כן, והגיע לדבר חדש, שהיות והב"י בהביאו את דברי הרשב"א, לא הביא את ההו"א של הרשב"א בסוגיא [שהכוונה היא לשם מצות ק"ש, ולא לפירוש המילים], הרי זה מורה שהב"י למד שכוונת הרשב"א היא להסיח הדעת באמצע הכוונה, דאל"כ מאי קמ"ל הב"י בהבאת דברי הרשב"א, ודינו פשוט, שפסוק ראשון ללא כוונה אינו נחשב כלל עשיית המצוה. אלא בודאי הבנתו ברשב"א להשמיענו שהיסח הדעת אף באמצע הכוונה לא מהני. ע"כ. ולדרכו יוצא אף שבדעת הרשב"א אין הכרח, ברם דעת מרן כן.ואי משום הא לא איריא כלל, שהרי הב"י רק מצטט את הרשב"א, והביאו להשמיענו את הדין שבק"ש בעינן הבנת המילים לכו"ע, אף למ"ד מצוות אין צריכות כוונה. [שאמנם דין זה היה פשוט לאג"מ עד שמקשה לשם מה להביאו. אולם חזינן דלרשב"א דין זה לא היה פשוט, ולכן היה צריך הב"י להשמיעו. ויתרה מכך טרח בשו"ע (סי' סג סעיף ד) לכתוב חידוש זה וז"ל, עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא ידי חובה, וחוזר וקורא. ואפילו למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה, מודה הכא. עכ"ל.]. וגם אי כהבנת האג"מ בב"י, איך עלה על דעת הב"י שכך אנו נבין בדבריו, והוא לא רמז לכך, בזמן שהבנה כזו בב"י כקרובה לנבואה. וגם בשו"ע נקט את לשון הרמב"ם, שאינו סובל כוונה זו, וכאמור למעלה. וגם בודאי המ"ב לא כיון לכך, שהרי הוציא כן "מפשטות לשון הרשב"א", ולדעת האג"מ אין זה יוצא מפשטות לשון הרשב"א, אלא מהבנת הב"י בפשטות לשון הרשב"א.ואין זאת, אלא שהאג"מ לא השית ליבו למילות הרשב"א הנזכרות "שהרהר באמצע המצוה", שהן גרמו למ"ב ללמוד כן ברשב"א [וכפי שגם בהמשך כתב האג"מ על דרך אולי, שהמ"ב הוציא כן מלשון הרשב"א שכתב, "אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים", ולא כתב הרשב"א, אינו בדין שלא ידע מה שאומר בשעה שאומרם, מכאן למד המ"ב ברשב"א שכוונתו להיסח הדעת באמצע הכוונה. ע"כ. ולא הצביע על המילים הברורות ברשב"א דלעיל.] ולכן הוקשה לו מנין למד כן המ"ב, ובתחילה הוצרך להמציא מתוך משמעות דברי הרשב"א, וכאמור, אלא ששוב דחה שבאמת אין ראיה מהרשב"א, וא"כ למה המ"ב חשש לכך. ולכן נדחק שכך המ"ב למד בב"י שהבין ברשב"א, וזה אינו, אלא משום פשט לשון הרשב"א הנזכר, וא"צ לדחוקים. הבנה אחרת, מנין יליף הכי המ"ב ברשב"א.] אלא שלא חתוך למ"ב לגמרי שלכך נתכוון הרשב"א, וכדמסיים "אף דיש לדחות קצת". והיינו שיש ללמוד ברשב"א ש"הרהר באמצע", היינו שבמשך כל עשיית המצוה הרהר בדברים אחרים, ולא כיוון כלל לפירוש המילים, ואומרו "אמצע" הוא לאפוקי מקודם עשיית המצוה, שדיבר בשאר מצוות באדם שקודם המצוה כיון לשם מצוה דיצא יד"ח, אע"פ שהסיח דעת בעת עשיית המצוה. שהנה ז"ל הרשב"א, וכל שכן שיצא אם כיון לצאת [כיון קודם עשיית המצוה, לשם מצוה] אע"פ שהרהר באמצע המצוה. ולכן סיים הביאור הלכה, דצ"ע לענין בדיעבד, ואולם לכתחילה יש ליזהר בזה מאד. ע"כ. היינו, היות ופשטות דעת הרשב"א [להבנת המ"ב] לעיכובא, ועסקינן בחיובא דאורייתא. ולכן בהלכות ק"ש (סי' סג ס"ק יג) פסק המ"ב וז"ל, אפילו אם קודם שהתחיל לקרות, נתכוין לקיים בהקריאה המצות עשה דקריאת שמע, מכל מקום כל שבאמצע פנה לבו לדברים אחרים, הרי לא קבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב. ובשער הציון במקום כתב, מוכח מבית יוסף בשם הרשב"א. [ואע"פ שכאן לכאורה מבואר בדעת המ"ב דהוי לעיכובא אף בדיעבד. לכאורה נראה שבכוונה לא כתב כן להדיא, אלא לקח כמה ציטוטים מלשון הרשב"א וסידרם יחדיו, כי לדעת המ"ב "יש לדחות קצת" וניתן ללמוד בלשון זו אחרת, שהרי דברי הביה"ל בר"ס קא נכתבו באחרונה. ובאג"מ (ח"ה סימן ה ד"ה אבל מ"מ) למד בדעת המ"ב שהוא מסופק לענין בדיעבד, ושלכן מי שהסיח דעת באמצע הכוונה יצא בדיעבד, אך כשלא כיון כלל, לא יצא יד"ח.]
גם בספר ילקוט יוסף (מהדו' תשס"ד סימן סא סעיף ב) פסק כמ"ב (סי' סג ס"ק יג), ושכ"כ הגאון הסטייפלר בקריינא דאיגרתא (לא צויין היכן). ולכן פסק וז"ל, ואם הסיח לבו באמצע הקריאה, וחשב על דברים אחרים, לא יצא, שהרי לא קיבל עליו עול מלכות שמים. ע"כ.
(((הוכחה מדברי הרשב"א במקום אחר)))
ב. ברם המ"ב לא ראה את דברי הרשב"א בשו"ת (ח"א סי' שדמ) ששם מבואר בדעתו, שמה שכתב בחידושיו לברכות הנ"ל, כוונתו לאסור הרהור בדברים אחרים בפסוק ראשון, כשלא כיוון כלל לפירוש המילים, ולא שמכוון את פירוש המילים ורק באמצע הסיח דעת, ושב וחזר לכוון את ההמשך. ששם נשאל במי שלא כיוון כלל באבות, אם יצא ידי חובת תפילה. ועל כך משיב, שבאבות צריך כונה, ואם לא כיוון צריך לחזור [להדיא שלא כיוון כלל], וכך ממשיך פעמים רבות, וכגון "הלכך אפילו התפלל ולא כיון כלל חוזר ומתפלל" וכתב (בד"ה ומדעתי) שדין זה, אינו תלוי במחלוקת אי מצוות צריכות כוונה או לאו, "דמה שאמרו מצוות צריכות כוונה, אינו אלא שיכוין לבו לצאת, ולא יעשה כמתעסק בעלמא, וכענין שאמרו בתקיעת שופר ובכפאוהו ואכל מצה. וזה שהתפלל הרי נתכוין לצאת. ואפילו למאן דאמר מצוות צריכות כוונה יצא, בין כיון לבו ולא הרהר בדברים אחרים בתוך תפלתו, בין הרהר בדברים אחרים [הנה לפנינו כאותה לשון של הרשב"א האמורה, ובהדיא שכוונתו באומרו שהרהר דברים אחרים בתוך תפילתו, היינו שלא כיון כלל לתפילה (דמשום מצוות צריכות כוונה שפיר יצא, היות וכיוון לשם מצוה קודם התפילה) ולא שהסיח דעת באמצע] וכאותה שאמרו בירושלמי (ברוכת פ"ב ה"ד) זימנא חדא בעיתי כווני ומניתי אפרחייא, דמכל מקום הרי נתכוין להתפלל ולצאת חובה. אלא שהתפלה וקרית שמע יש בהן כונה אחרת, והיא כונת הלב שלא להרהר בהן בדברים אחרים [כאמור אותם מילים, כלומר, שלא כיוון כלל, וכדממשיך נמי] כדי שיהו פיו ולבו שוים בבקשת הרחמים, ובייחוד, ובקבלת עול מלכות שמים, ובסדור השבחים". [פיו ולבו היינו אמירת המילים, עם כוונת פירוש המילים. ולא יתרה מכך, שאף שפיו ולבו שוים, היות והסיח דעת באמצע, וחשב בדברים אחרים, ג"כ מבטל את הכוונה.] עכ"ל. וכן ממשיך (בד"ה ואם) שגם למ"ד מצוות א"צ כוונה, צריך כוונת הלב בפסוק ראשון, וכתב וז"ל, אבל מכאן ואילך [אחרי פסוק ראשון של ק"ש], כל שקורא מילותיה כתקנן, אף על פי שלא כיון לבו בכונותיה ובקבלת עניניה, ואפילו לא כיון לצאת, יצא, דמצות אין צריכות כוונה. עכ"ל. הא בפסוק ראשון, צריך שיכוון למילותיה, ולקבלם על ליבו, ולא עלה על ליבו שילמדו בדבריו שאף אם עשה כל זאת, אלא שהסיח דעת באמצע הכוונה, גם בזה לא יצא ידי חובה.
והכי חזי הוית שהמהדיר את שו"ת הרשב"א (מכון ירושלים ח"א סימן שדמ הערה 16) כתב שמאלו דברי הרשב"א, יש לדחות את הבנת הביאור הלכה ברשב"א.
(((פירוש אחר ברשב"א ברכות)))
ג. ובאמת שגם ללא דברי הרשב"א בשו"ת, יש לדון בהבנת המ"ב בחידושי הרשב"א מכמה צדדים, ולטעון שכוונת הרשב"א שהרהר באמצע, היינו שלא כיון כלל למילות הפסוק הראשון, ולא שכיון למילים ורק הסיח דעת באמצע הכוונה ושב וכיון. ואומרו אמצע, הוא לאפוקי מקודם עשיית המצוה, דעלה קאי. [וכנזכר לעיל שהרשב"א דיבר שם בעשיית שאר מצוות, אם קודם המצוה כיון לשם מצוה, יצא, אע"פ שהסיח דעת בעת עשיית המצוה, וז"ל הרשב"א, וכל שכן שיצא אם כיון לצאת [כיון קודם עשיית המצוה, לשם מצוה] אע"פ שהרהר באמצע המצוה.] וגם שאם לכך כיון הרשב"א, כל כה"ג חידוש גדול כל כך, הוי ליה לפירושי להדיא. גם מנ"ל לחדש הא. גם הלא הרשב"א ביאר את דבריו בפסק הרמב"ם (הלכות ק"ש רפ"ב) שהכוונה בק"ש אינה לשם מצוה, אלא הבנת וקבלת התוכן, ולכן מה שכתב הרמב"ם, "אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון לא יצא ידי חובה", היינו שלא כוון לתוכן הפסוק הראשון. ואי כוונת הרשב"א כמ"ב, שהיינו גם אם כן כוון לתוכן, אלא שבאמצע הכוונה הסיח דעת, ושוב חזר וכיוונה, כיצד שייך לכתוב עליו "ולא כוון לבו בפסוק ראשון" והרי כן כוון, אלא שבאמצע הכוונה הסיח דעת. וכפי שיקשה גם על דברי המ"ב הנ"ל שחוזרים על השו"ע (סי' סג סעיף ד) שהעתיק את לשון הרמב"ם הנ"ל, ובלשון זו לכאורה א"א להלום את דברי המ"ב. שהנה כתב השו"ע וז"ל, עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא ידי חובה. עכ"ל. ואי כהבנת המ"ב, איך שייך לכתוב עליו "ולא כוון לבו בפסוק ראשון" הלא כוון וכוון, רק הסיח דעת. [אולם נכון שמלשון השו"ע, המ"ב לא יסוג, היות והוא סובר שכ"כ ברשב"א. אך היות והרשב"א אמר את דבריו על לשון זו של הרמב"ם, הרי זו ראיה טובה בהבנת דברי הרשב"א גופיה, וכאמור.]
(((אחרונים שהבינו את הרשב"א שלא כמ"ב)))
ד. וכן מבואר כהבנתנו ברשב"א בדברי הפר"ח (סי' ס ס"ק ד) דנקט להלכה כהרשב"א, ונקט את לשונו, ושב וביארו בזה"ל, דהך כוונה הוי כוונת הענין וכו', כוונת קריאה וכו', כיון לבו בכולי פרשה, דהיינו כוונת הענין וכו'. עכ"ל. הרי שהבין שהלשון הרהר באמצע, היינו שלא כיון כלל את המילים, ולא שכיון את המילים, ורק באמצע הסיח דעת. וכן מבואר בספר שו"ע הרב (סימן ס סעיף ה) שרואים שנקט את לשונו של הרשב"א, ומבואר בדבריו שכוונתו באומרו שהרהר בה באמצע, היינו שלא כיון כלל את פירוש המילים, רק לפני המצוה כיון לשם מצוה. וכן השיג על המ"ב בשו"ת באג"מ (או"ח ח"ה סי' ה) שאין כוונת הרשב"א כהבנת המ"ב, במי שכיון את מילות ק"ש ובאמצע הסיח דעת, ושב וחזר וכיוון. אלא במי שלא כיון כלל במילות ק"ש, שלא נתכווין לקבלת מלכות שמים, שדינו לחזור, כאילו לא אמרו כלל. שאם כהבנת המ"ב, חידוש גדול כזה היה לרשב"א לפרש. וכן דעת האג"מ לדינא.
(((אחרונים המקלים)))
ה. מלבד האג"מ (או"ח ח"ה סי' ה) הנזכר שחלק על המ"ב לדינא, כן פסק גם בשו"ת שבט הלוי (ח"י ס"ס טז) שמי שנזכר באמצע קריאת שמע שלא כיון, יכוון שם. אולם לא הראה מקור לדבריו. וכן בספר פסקי תשובות (סי' סג אות 40) אחר שהביא את המ"ב שלכתחילה ימנע מלפנות לבו באמצע הפסוק לדברים אחרים, וציין לעיין בתשובות והנהגות (ח"ג סי' כד), למעשה פסק שאם הסיח דעת יצא ידי חובה, שכ"כ שבט הלוי הנ"ל, ובשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סי' נה ואת"י). ועוד בפסקי תשובות (סימן קא אות 8) על דברי הביה"ל דידן, הביא שבהליכות שלמה (פ"ח הערה 32) אמר רשז"א זצ"ל, שדברי המ"ב הם חידוש גדול, ואפשר לדחות ראיותיו, ועכ"פ הוא חומרא שרק יחידי סגולה יכולים לעמוד בזה. ע"כ.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5