ד. חקירה, מהיכן נובעת מידת כפיות טובה

——–

ובעצם יש לנו לחקור מאין נובעת מידה זו באדם להיות קשה עליו להודות לה', והלא בין אדם לחבירו כשאדם נותן לרעהו דבר פעוט, בוש הוא שלא להודות, ומרגיש חוצפה מצידו כשאינו מודה לחבירו, ואפילו כשחבירו רק מראה לו מוצא הדרך להיכן יפנה, מלא הוא בהודאות לחבירו, והיאך כלפי הבורא רחוקים אנו מלהודות, והלא מאמינים אנו שהוא הנותן לנו כח וחיים רגע רגע, והוא הזוקף כפופים מתיר אסורים ומלביש ערומים, וכל פרטי טובתנו ממנו, ולמה יקשה בעינינו להודות לה', הלא היינו צריכים להיות מודים לה' בכל רגע ורגע ממש, אחר שטובותיו וחסדיו אופפים אותנו תמיד, וכמו שאומרים אנו ב"נשמת כל חי": "ואילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקין להודות לך ה' אלקינו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים". ואם יעשה אדם חשבון של אחת מאלף אלפי וכו', יצא שחסדי ה' עלינו מילארדי פעמים, ואף שאין אנו רואים סכום כה גדול של ניסים, אלא מדייק מכך הרב שומר אמונים, שהכוונה בהכרח גם על הניסים הטבעיים שעושה עמנו, שהוא בכל רגע ורגע ממש, והמה העולים לחשבון שלא ימנה ולא יספר.

ואמנם אומרים אנו בפינו ברכות רבות ובאופן פרטי על כל טובה והנאה שנהנים אנו מהבורא, אומנם מדוע הרגש אינו מתפעל כפי שמתפעלים אנו מבני אדם המטיבים לנו.

ובפרט כשרופא מרפא אדם, ועל אחת כמה וכמה כשרופא מציל חיי אדם, כמה יודה לו ברגש ובחום, וכי פחות ניסים רואה האדם מהבורא בתפקוד אבריו כראוי יום יום, בתנועת אבריו ובכל מערכת גופו, ומדוע לא מתפרצת באופן ספונטני הודאה מלב וברגש באופן טבעי, לפחות כאשר יודה איש לרעהו המטיבו ומצילו?

ונראה פשוט, דמידה גרועה זו שאין אדם מודה לה' על טובותיו, שורשה הוא מחמת שאין האדם מסתפק באשר חננו ה', ותמיד ירצה ויתאווה לקבל יותר, ומכיון שמעט בשבילו אשר קיבל בייחס למה שתאוו לבו, לא יודה על המעט.

משל למה הדבר דומה? אדם שציפה והתכונן לקבל מנדיב גדול סך גדול של כסף במתנה, ביודעו שנדיב ובעל יכולת גדול הוא להיטיב לו, ובפרט שראה במו עיניו שלאחרים נתן שפע ביד רחבה, ולאכזבתו קיבל סכום קטן ממה שציפה, יקשה עליו להודות לאותו עשיר על מתנתו המעוטה בייחס לציפייתו.

ונראה שזה עיקר הטעם, ולא כמו שרגילים להשיב על שאלה זו מדוע אין האדם רגיל בהודאה לה', מכיון שהתרגל לקבל טובות מה', והוא כמו הבן שמקבל טובות מאביו בהתמדה, ולא רואה לנכון להודות לו על כל טובה וטובה, על כל ארוחת בוקר צהרים וערב שסועד אצל אביו, או על כל לילה שישן אצל אביו, או בכל פעם שלובש המלבוש שנתן לו אביו, וזאת לכאורה משום שהתרגל בטובות אביו עליו ולכן אינו מודה עליהם בכל רגע ממש. כי זה גופא תמוה, וכי מה בכך שהורגל הבן לקבל, מה הגיון שבסיבה זו למנוע אותו מלהודות, וכי אדם שזקוק לזריקה יום יום, ומחיר זריקה שכזו עולה מאות שקלים, וימצא לו רופא שיזריק לו לרפואתו זריקה כזו בכל יום, וכי נאמר שיתרגל לכך אותו חולה וימנע בשביל כך להודות לאותו רופא, הלא גם אם שנים יתמיד הרופא בטובתו לאותו אדם, לא יפסיק אדם זה מלהודות לו ולהללו.

ואולי ימצא טעם אחר למניעת הודאת הבן מלהודות לאביו, והוא, כי יודע שכמו שנהנה הוא מאביו לא פחות נהנה אביו ממנו, ורואה הוא כמה נהנה אביו שהוא אוכל אצלו וישן אצלו, וסיפוק גדול יש לאביו ממה שבנו נהנה ממנו, ולכך אינו רואה צורך להודות לאביו, ורואה הנהגת אביו אליו כטבע העולם, שהאב נהנה לגדל בניו ולהשקיע בהם, ואולי הנאתו גדולה מהנאת הבנים הנהנים ממנו.

מלבד שאין תשובה זו מספקת ומצדקת שלא להודות לאב ואם, שהרי מה בכך שההורים נהנים, הלא סוף סוף גם הבן נהנה, ולמה שלא יודה להוריו, וכי בשביל שגם הם נהנים מבנם זו סיבה לפוטרו מלהודות? אולם מלבד זאת, לאחר שהתבוננתי ראיתי שיש להתבייש לחשוב על תירוץ כזה ולראותו כתשובה לחוסר הכרת הטוב אצלנו כלפי הבורא. פשוט! נבדוק את עצמנו, וכי זו הרגשתנו כלפי הבורא לראותו כל כך קרוב אלינו כאב לבנו, ולראות את הנאת הבורא בכך שהוא מיטיב לנו, אמנם זו האמת דהקב"ה נהנה כביכול ושמח להיטיב לברואיו, דמדרך הטוב להיטיב, אולם, הבה ונהיה אמיתיים, האם יכולים אנו להעיד על עצמנו שזו הרגשתנו כלפיו?!

וכי מרגישים אנו בזמן אכילתנו שהבורא נהנה שאנו אוכלים וכיוצא?! הרי לכך דרושים אמונה ודביקות עצומים לראות את קרבתנו לה' וקרבת ה' אלינו עין בעין ממש כקרבת אב לבנו, וכי זו אדיקות מחשבתנו בו, הלואי שהיתה זו הרגשתנו כלפי הבורא לראותו בחוש ובאופן טבעי כאבינו מיטיבינו, וכמו כן הלואי והיה לנו משהו בתחושתנו שטוב לו כביכול כשמטיב עמנו, ויש לו יתברך תענוג גדול מאד כשאנו מתענגים – קשה לנו להתיימר שהגענו לתחושה כזו ושלכך אין אנו מודים לה' כל כך על טובותיו עמנו, כל אחד יודה שאמונה זו – לראותה בחוש ממש שכזה – עדיין אינה במדריגתנו.

ובכן, מאחר ורחוקה הרגשה זו מאתנו לראות את הבורא כאבינו מיטיבנו שנאמר שחסרון ההודאה לו נובע מכך שרואים אנו שכך טבע הדברים אצלנו ותחושתנו לבורא כאב הנהנה להיטיב עם בנו, והננו כבנים המתרפסים על אביהם, אם כן תחזור התמיהה מדוע איננו מודים לבורא בכל שעה לפחות כמו שמודים אנו לכל מי שייטיב לנו בטובות הפחותים כמה וכמה מטובות הבורא עלינו.

הילכך מה שנשאר לנו לומר והוא פשוט, מצפים אנו ליותר, תאבים וחושקים אנו להרבה יותר ממה שיש לנו, איננו מסתפקים במה שחננו הבורא, לכך רחוקים אנו מלהודות, כי מצטמצמים אנו ב"חסר", וממילא קשה עלינו להיפתח להתבונן ב"מלא", וכאמור לעיל דזה דומה לאדם שמצפה מנדיב למתנה גדולה ובטוח הוא שיקבל ממנו סכום גדול, ולבסוף מקבל מתנה פחותה ומתאכזב, זה גורם שלא יודה ולפחות שלא יודה כראוי.

ולפעמים הדבר חמור הרבה יותר מכך שאין האדם המסתפק מודה כראוי, אלא אף גם זו שיש לו תרעומות, תלונות, הרגשות קיפוח וחשדות לאי צדק ועשיית עוול מצד הנותן.

והדבר דומה לאחד שקנה כרטיס הגרלה לזכיה במכונית, וכשלא זכה ונתאכזב, אומרים לו: מה רע בכך שלא זכית במכונית, הלא יש לך רגלים ללכת בהם. וכי יתנחם בכך? הלא ציפה וקיוה למכונית. כך תחושת האינו מסתפק – כשאינו מקבל את אשר יחפוץ – כל עולמו נתון להתאכזב מה"חסר", ואין לבו עמו להיות מאושר מה"מלא" שיש לו.

האדם מאוכזב מהבורא שטרם "זיכהו" במכונית, ובזה נתפסת לו מחשבתו, ושוכח שיש לו רגלים להלך בהם בחסדי ה', ואין לו שום ניחומים בכך שיש לו רגלים, כמו שאין הרוכש כרטיס הגרלה מתנחם ברגליו כשלא זכה במכונית.

העולה לנו, שהגורם הגדול שיהא האדם כפוי טובה ורחוק מהכרת הטוב לבורא הוא מסיבת התאווה, ואילו הדבק במידת "ההסתפקות", ולהרבה נחשב לו המעט שיש לו, ורואה גם את המעט שמקבל שבעצם אין זה מגיע לו, זה הוא שתמיד יודה לבוראו על כל טובותיו.

ולכך כשאדם עומד לנסיעה באוטובוס וחסר לו שקל להשלמת מחיר הנסיעה, ובא אחד שאינו מכירו והשלים לו את מחיר הנסיעה, בודאי יודה לו מאד על כך ויזכור לו הטובה ההיא, והסיבה כי לא ציפה ממנו לטובה זו, והבין שקיבלה ללא שמגיע לו. וכמו שמובא במדרש (ב"ר ע"א, ד): "לכהן שירד לגורן, נתן לו אחד כור מעשר – ולא החזיק לו טובה, ואחר נתן לו קומץ חולין – והחזיק לו טובה. אמר לו הראשון: אדוני הכהן! אני נתתי לך כור וזה לא נתן לך אלא קומץ, ואתה מחזיק לו טובה? אמר לו הכהן: "אתה מחלקי נתת לי – מעשר, אבל זה נתן לי – חולין משלו, לפיכך אני מחזיק לו טובה", ע"כ.

הרי שהכרת הטוב מתפתחת כאשר חי אדם בהרגשה שלא מגיע לו כלום.

אולם בייחס לבורא, חושב האדם שמגיע לו יותר ממה שיש לו, ואינו מסתפק באשר נשפע עליו מאת ה', וגם אינו מעריך למה שנשפע עליו אחר שמעט הוא בעיניו בייחס למה שמתאווה נפשו.

וזו הסיבה האמיתית שבן לא מודה לאביו על טובותיו, וכמו כן איש אינו מעריך את טובתה של אשתו, ההיפך מרבי חייא (יבמות סג, א) שהיתה לו אשה רעה, וכשהיה מוצא בשוק דבר הראוי לה היה קונה לה מתנה, והיה אומר: דיינו שמגדלות בנינו לתורה, ומצילות אותנו מהחטא, דהיינו רבי חייא הוקיר לאשתו לפי שלא היה מצפה ממנה ליותר מזה, והסתפק לצפות מאשתו בזה – שמצילות אותנו מן החטא, ולכך הוקירה באומרו: לְמה שאני מצפה ממנה אני מקבל ומעריך, מה שאין כן זה אשר יצפה מאשתו לקבל ממנה כבוד ושירות מלכים, לעולם יהא בתלונות עליה.

וגם אם בן לא מצפה מאביו ליותר או איש לא מצפה מאשתו ליותר, ביודעו שאין להם יכולת לעזור לו יותר ממה שהם עוזרים לו, מכל מקום עדיין יתכן ויהיה לקוי בהכרת הטוב מאותה סיבה, שמצפה ושואף הוא ליותר טוב ממה שיש לו, ואף שאינו מצפה לשאיפותיו מהם דוקא, אולם גודל שאיפותיו ורצונותיו וחוסר סיפוקו ממצבו, מקטין לו את אשר ישנו לו, וקשה לו להודות על ה"מעט" שיש לו.

האדם אינו רואה את טובות ה' עליו כחסד וחמלה, הגע בעצמך! אדם אוכל ושבע בתוך ביתו לאחר שטרח והרויח ממון, וכי מרגיש הוא כאחד שאכל בבית התמחוי, בודאי לא, הרי שילם וטרח, ומדוע ירגיש שאוכל לחם חסד? אולם נתבונן, בברכת המזון אנו אומרים הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים, דהיינו, תמחוי! כולנו אוכלים משל הקב"ה כעני האוכל בבית התמחוי כי לא מגיע לנו כלום, אולם אין זו הרגשתנו, נדמה לנו שמגיע לנו יותר, ולכך אין לנו הכרת הטוב על מה שיש.

ומי יודע באמת אם לא זו הסיבה שאנו מיוסרים כ"כ, שהרי מדרך העולם אין רצון למיטיב להיטיב למי שלא מכיר טובה, או למי שנוטל הטובה בפנים זועפות, וכידוע דברי "סדר היום", שהרבה מחלות יכלו להימנע מבני אדם לו היו מכוונים בברכת "אשר יצר" בכוונה. וכן ב"חינוך" מובא שהמברך ברהמ"ז בכוונה מובטח לו שלא יחסרו לו מזונותיו כל ימיו בכבוד. הרבה מהטבות אלו וכיוצא באלו נמנעים מאתנו מחוסר הכרת הטוב על מה שכן יש לנו להודות.

ואם כן, לאחר שהקדמנו בתחילה שהאפשרות לתשובה מאהבה תיתכן אצלנו בדרך הכרת הטוב, והכרת הטוב לא תיתכן כאשר אין בנו מידת "ההסתפקות", כי כאשר האדם מתאווה להרבה ומעט בעיניו אשר יש לו, קשה לו להודות על אותו מעט, ולכך עלינו לאמץ מידה זו.

ובעצם לא רק שעלינו לאמץ מידה זו של ההסתפקות על מנת להגיע למדריגת תשובה מאהבה, אלא אם לא תהא מידה זו בנו הרי שהתאווה והרצון ישלטו עלינו, ולא רק שלא נשיג "תשובה מאהבה" אלא גם נאבד את עולמינו. ועל זה גופא צריך לעשות תשובה גדולה. וקצת נרחיב את הדברים בענין זה שהוא יסוד של בנין היהדות, ובו תלויים בניינה או חורבנה.

לדאבוננו רואים אנו בהצלחה הגדולה של השטן ללכוד רבים וטובים מאתנו ברשתו, להפיל אותנו מתורה ויראת שמים, בדרך זו של פיתוי התאווה לדברי מותרות ולחיים ברמה גבוהה.

יצר החדשנות והלוקסוס בוער כתנור היום, אם זה למאכלים בשפע וביוקר, מלבושים יוקרתיים, ריהוט ודיור באופן הנעלה והיקר, תאוות ושאיפות אלו – חולי דורנו הם, אליהם ירוצו ואחריהם ירדפו עד יאבדו עולמם.

וכל הדברים הללו שנאמרו ויאמרו עוד בהמשך, חייב הבחור הלומד בישיבה לדעתם, כי אם לא יחזק את השקפתו בהם בעודו בחור, עלול מאד שיהא מאוחר לתקנם אחר שיפול בהם, כי אז התקומה מהנפילה תהא מסובכת וקשה, אולם בחור צעיר שטרם פגעו בו נסיונות החיים של רדיפת קנייני עולם הזה, אם יחזק השקפות אלו בקרבו יהא מחוסן מפגעי עולם אלו, ואדרבא, אם הצעיר שטרם בנה ביתו לא יזהר מהשקפות הרחוביות, הרי שלא ידע להיזהר ולהישמר בבואו לבנות את ביתו לבלתי היות ביתו מיוסד על השקפות גרועות אלו. מה שאין כן כשיתבונן בסכנה האורבת היום גם על בני תורה, ואולי בעיקר על בני תורה, על מנת להביאם לנטוש את ספסל לימודיהם, אזי בסייעתא דשמיא יזכה להנצל.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בים דרך – בראשית

אמונה ובטחון
הרה"ג יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5