ביטול תורה לגמ"ח

——–

כג. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם אין המצוה נעשית על ידי אחרים, חייב לעשות את המצוה, ויחזור לתורתו. ודין זה אמור אף לגבי מצות גמילות חסדים, שאם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, לא יבטל לימודו. ואם אי אפשר על ידי אחרים, חייב לעשות את המצוה, ויחזור לתלמודו.

ואי אפשר לעשותה על ידי אחרים היינו בין אם אחרים אינם יכולים לעשות, ובין שאינם רוצים לעשות.

{(((גמ"ח ותורה)))

כג. א. העוסק בלימוד תורה והזדמנה לפניו מצות גמילות חסדים לכאורה פשוט דינו על פי המבואר בש"ע (יו"ד סימן רמו סעיף יח) ו"זל, ת"ת שקול כנגד כל המצות. היה לפניו עשיית מצוה ות"ת, אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו. עכ"ל. וכ"כ הטור (שם) וכ"כ הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ג הלכה ד). ובכסף משנה הראה מקורו מירושלמי (פרק אלו עוברין ה"ז, ובריש חגיגה ה"ז) רב אבהו שלח בריה לטבריה וכו' המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריה. נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד התלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה, אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם. ע"כ. ובביאור הגר"א על הש"ע שם ציין לגמרא מו"ק (דף ט סוע"א) רמו קראי אהדדי כתיב פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו, וכתיב ארח חיים פן תפלס. לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מבעי להו, כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה. וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה, דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה. כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. ע"כ.

(((עוד ראשונים)))

ב. וכן פסק המאירי (שבת ט ע"א ד"ה ושמא, ובמו"ק דף ט ע"ב) וכ"כ בחידושי הריטב"א (מו"ק שם ד"ה כאן) ו"זל, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, לא יניח תורתו מפניה, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מותר לו להניח תורתו ולהתעסק בה. וכן הלכה. עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם (דף כב ע"ב) ובשם הראב"ד. ובפירוש רבינו שלמה בן היתום (מו"ק שם) כתב, לא קשיא כאן במצוה שאיפשר לעשותה על ידי אחרים אל תפלס, אל תלך אלא שב ולמוד, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, לך אתה ועשה אותה, והיינו פלס מעגל רגלך, הנהג ויישר רגלך לעשותה. עכ"ל. וכן פסק בספר ההשלמה (מו"ק שם) דהקשה דמאי קמ"ל בדין זה, והלא כהאי דינא חזינן בקדושין (לב ע"א) דכיבוד אב דוחה מצוה שיכולה להעשות ע"י אחרים, ומאי קמ"ל הכא בלימוד תורה. ומשני איכא למימר, שאני התם שכבוד אביו מוטל עליו, והיא מצוה עוברת, שצריך עתה לשתות. אבל מצוה שאינה עוברת אע"פ שהאחרת אפשר לעשותה ע"י אחרים יכול לבטלה, אבל תורה אע"פ שאינה עוברת אינו יכול לבטלה מפני מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. והראב"ד פירש אורח חיים לגופיה איצטריך, סד"א כיון דתורה אינה אלא לצורך קיום המצות יבטל תורה מפני המצוה, להכי כתב אורח חיים פן תפלס. עכ"ל. וכ"כ לתרץ הכי קושיא זו בספר שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפאריס (מו"ק שם) והביא גם ישוב הראב"ד הנ"ל, וכ"כ בחידושי הר"ן (שם) ובשם הראב"ד, וכ"כ רבנו גרשום (מו"ק שם) וע"ע ערוך (ערך פלס א).

(((אחרונים)))

ג. וכן פסקו האחרונים להאי דינא הברכ"י (או"ח סימן לח אות ז באורך) ובש"ע הרב (או"ח סימן לח סעיף ט, וביו"ד הלכות ת"ת פרק ג סעיף א, ופרק ד סעיף ד, ובקונ' אחרון פרק ג אות א) ובשו"ת חכם צבי (סימן קו) [ובדבריו עמד בנו בשאילת יעב"ץ (ח"א סימן יח ד"ה ובענין) ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב או"ח סימן קה) ובספר אהבת חסד (ח"א פרק ב סעיף ד) ובשו"ת דברי יציב (חיו"ד סימן קלד אות ב) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן כז ד"ה ומה) ובשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב יו"ד סימן יב הערה ה באורך).] וכ"כ עוד באהבת חסד (חלק שלישי פרק א הגהה א) וכדמוכח ממו"ק (דף ט סוע"א). אלא דהוקשה לו מהאי דשנינו בכתובות (יז ע"א) מבטלין ת"ת להוצאת המת, וכן להכנסת כלה, וחזינן דמבטלין ת"ת לגמ"ח. ומשני דהכנסת כלה התנו שמבטלין כל צרכה. והרי עד צרכה הוי מצוה שא"א ע"י אחרים. ובדין מלוין את המת אם המת לא לימד תורה לאחרים מבטלין רק כדי צורכו, ואדרבא א"כ משם ראיה. ומה שלצורך נפטר ת"ח מבטלין אפילו יש שישים ריבוא. שאני לת"ח שלויתו היא כבוד תורה. וכ"כ בספר ערוך השלחן (יו"ד סימן רמו סעיפים ב,לד) וכ"כ בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ב סימן צה, ובחלק יו"ד ח"א סימן רכג ד"ה ובכלל) ובשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן לח אות ד) בענין מעלת תרומה לבית חולים, וע"ש מש"כ בשם הגאון ר' חיים ברלין בהנחת אבן פינה לבנין בית החולים בירושלים. וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ד יו"ד סי' יט) באורך וברוחב ע"ש מפי ספרים ומפי סופרים כיד ה' הטובה עליו, וכדרכו בקודש. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"י סימן קנז) שאין להפסיק על ידי מגבית צדקה באמצע הלימוד. ע"ש. וע"ע בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג חו"מ סימן יד הערה א) ובספר לרעך כמוך (ח"ב עמ' 86) ובשו"ת מנחת פאר (פנחסי סימן ב עמ' כד) ובספר משפטי השלום (פרק יג סעיף כב והלאה).

(((אם מבטלים ת"ת לגמ"ח גם כשאפשר ע"י אחרים)))

ד. והנה לכאורה פשוט שהדין האמור חל אף לענין מצות גמילות חסדים, שאם היה עוסק בתורה והזדמנה לפניו מצות גמילות חסדים, הרי שתלוי הדבר בהאם המצוה נעשית ע"י אחרים, לא יפסיק מלימודו, ואם המצוה אינה נעשית ע"י אחרים, יפסיק מלימודו לעשות המצוה, וישוב לתלמודו.

איברא דבספר יוסף אומץ (יוזפא עמ' 316 פרק גמילות חסדים) כתב ו"זל, כל העוסק בתורה ולא עסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה, ולכן כתב בת"ח שידקדק האדם שיעשה בכל יום מצוה אחת מגמילות חסדים. ובסדר היום כתב שאין לבטל דברי תורה מפני שום מצוה שאפשר לעשות על ידי אחרים, חוץ מגמילות חסדים. עכ"ל. וכן הביא את סדר היום שיירי כנה"ג (יו"ד סי' רמו הגה"ט אות לב). והנה בשו"ת אדרת תפארת (ח"ד ר"ס מד) הביא את דברי הרב סדר היום (בסוף פירוש אלו דברים) לר"מ בן מכיר, ודבריו באו על דברי הרמב"ם הנ"ל שמבטלים ת"ת לצורך מצוה שא"א להעשות ע"י אחרים, וכתב ו"זל, שחילוקו [של הרמב"ם אמור] על מצוות בלא גמילות חסדים, אך בגמילות חסדים, מבטלין ת"ת לעשיתן, כי אלו מקיימים את העולם כולו בעסק התורה וכמעט יותר. וכמאמרם "זל (מגילה ג ע"ב, כט ע"א, כתובות יז ע"א) מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה וכמעט יותר להוצאת המת והשאר כיוצא בהן. ומי שידקדק בזה יבין הענין כאשר הוא, כי לא דבר ריק הוא. עכ"ל. וסיוע לכך ניתן להביא מדברי השד"ח (ח"ה 229 ע"ב ד"ה ועשה) שהביא דבשו"ת שם אריה (יו"ד ס"ס סד) נוטה דאין עשה שבין אדם למקום דוחה ל"ת דבין אדם לחבירו, ולא הכריע. ובהמשך (דף 233 ע"ב ד"ה ומי שעוסק) הביא עוד בשם שו"ת שם אריה (תשובות נוספות שבסוף הספר סימן ג) שהעוסק במצוה שבין אדם למקום, אינו נפטר ממצוה שבין אדם לחבירו, ומכאן לכאורה סיוע לדברי הרב סדר היום, שמצות ת"ת אינה דוחה מצוה שבין אדם לחבירו.

(((החולקים)))

ה. ודבריהם לכאורה תמוהים עד מאוד, שהרי מפורש בירושלמי (פסחים פ"ג ה"ז) שציין הכס"מ הנ"ל כמקור לרמב"ם, דר' אבהו שלח לר' חנינא בריה המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריה. נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד התלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה, אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם. ע"כ. ולהדיא שבעסוק בלימוד תורה ויש מי שיעשה גמילות חסדים, פטור. וכן מוכח מהמאירי (מו"ק ט ע"ב) בשם הראב"ד גבי העוסק בתורה ובאה לידו מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים דכתב ו"זל, כגון שופר ולולב וכיבוד אב ואם וקבורת מת מצוה שאין לו קוברים, משום שעיקר תלמוד תורה לצורך המעשה. ע"כ. והרי דבריהם אמורים גם על מצוות שבין אדם לחבירו, שכל שא"א לעשותה ע"י אחרים חייב, וכשאפשר להם על ידי אחרים לא יפסיק. ושוב מצאתי מחסדי ה' דברים מפורשים בתשובת הרמב"ם (בלאו ח"א סי' קכג) גבי עשרה בטלנים, שביאר שהם אנשים מוכנים לצרכי ציבור, וכאשר יהיה שם דבר מצוה, או ענין מעניני הצבור, יבטלו ממלאכתם, ויבואו לבית הכנסת. וכתב ו"זל, וענין דברי ר' יהודה (ירושלמי מגילה פ"א ה"ו, כגון אנו שאין אנו צריכין לתלמודנו) הוא, שאם ת"ח עדיין מתלמד ומוסיף, ואין תלמודו ערוך בפיו, אזי לא יימנה מכלל אלו העשרה בטלנים, לפי שאינו בטל לצרכי ציבור כאשר הוא לומד ושוקד, לפי שהוא עסוק בלמודו ובקריאתו וכו'. וכל מי שצריך לתלמודו, אין ראוי לו לבטל תלמודו לצרכי ציבור, אלא אם יהיה ענין עצום, או אין שם מי שימלא מקומו. עכ"ל. ולהדיא לענין עיסוק בצורכי ציבור שהוא גמ"ח, שבטלים בשבילו מת"ת אם אין שם מי שימלא מקומו, דהיינו כשאין המצוה יכולה להעשות על ידי אחרים. וכן מבואר בספר ההשלמה (מו"ק שם) דהקשה דמאי קמ"ל בדין זה, והלא כהאי דינא חזינן בקדושין (לב ע"א) דכיבוד אב דוחה מצוה שיכולה להעשות ע"י אחרים, ומאי קמ"ל הכא בלימוד תורה. ומשני, איכא למימר שאני התם שכבוד אביו מוטל עליו, והיא מצוה עוברת, שצריך עתה לשתות. אבל מצוה שאינה עוברת, אע"פ שהאחרת אפשר לעשותה ע"י אחרים, יכול לבטלה. אבל תורה אע"פ שאינה עוברת, אינו יכול לבטלה, מפני מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. והראב"ד פירש אורח חיים לגופיה איצטריך, סד"א כיון דתורה אינה אלא לצורך קיום המצות יבטל תורה מפני המצוה, להכי כתב אורח חיים פן תפלס. עכ"ל. וכ"כ לתרץ הכי קושיא זו בספר שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפאריס (מו"ק שם) והביא גם ישוב הראב"ד הנ"ל. ועוד כתב ו"זל, במצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים נאמר ארח חיים פן תפלס, שאין לבטל מד"ת בשביל שום מצוה אחרת, כיון שאיפשר לעשותה ע"י אחרים. עכ"ל. וכן נסתר מחידושי הר"ן (מו"ק שם) בשם הראב"ד דבמצוה שאפשר על ידי אחרים לא יעשה בכיבוד אב ואם וקבורת מת. וכ"כ כראב"ד רבינו ירוחם (נ"ב ח"ה דף קמב ע"ב ד"ה אם). וכן השיירי כנה"ג הנ"ל (יו"ד סי' רמו הגה"ט אות לב) ציין אח"כ לספר יפה מראה (פרק ראשון דפאה דף לה) והנה שם מבואר דפליג אסדר היום וס"ל דדין אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים שלא יבטל מלימודו אמור גם בחסד, דכתב שבפסוק לא נאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל עשות חסד משפט וצדקה, משמע שההלול אינו אלא ההשכלה והעיון המביא לידי מעשה, והוא הלימוד. ופי' כי באלה חפצתי, אע"פ שבאלה חפצתי, מ"מ הלמוד עדיף וכו'. ודוקא כשהחסד והמשפט וצדקה א"א לעשותם על ידי אחרים, דבכה"ג חפץ בם ה' טפי מתלמוד תורה. עכ"ל.

וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ד יו"ד סי' יט אות ד) ולעולם אין לחלק בזה בין מצוות שבין אדם לחבירו למצוות שבין אדם למקום. והביא שם שבשו"ת שם אריה (יו"ד סי' סד) כתב להיפך הגמור, דפטור של עוסק במצוה הוא דוקא כששניהם מצוות שבין אדם לחבירו. ודחאו מהמאירי הנ"ל בשם הראב"ד. ע"ש. וכן הרה"ג יהודה ברכה שליט"א בתשובה כת"י השיג על הרב סדר היום מדברי הירושלמי (פ"ג דפסחים ה"ז) הנ"ל דלקבורת מת אם יש מי שיעשה המצוה לא יפסיק. ועוד הביא שגם בספר שארית יעקב (פר' צו ד"ה ע"ג) השיגו. ועל כן מסיק שמי שעוסק בתורה ובאה לפניו מצות חסד, ויש מי שיקיימה, לא יפסוק מלימודו, ודלא כסדר היום. וכן בשו"ת אדרת תפארת (ח"ד סימן מד) דחה את דברי סדר היום מאלו דברי הירושלמי, ועוד מהמשך הירושלמי שם, דלמא ר' חיא רב יוסי ר' אימי ענון וכו'. ושהביא את אלו דברי הירושלמי הרא"ש (כתובות פ"ג סי"ה).

(((תשובה לראיות)))

ו. ולגבי ראית הרב סדר היום (הנזכ"ל אות ד) מדין לוית המת והכנסת כלה. הלא כבר הבאנו לעיל (אות ג) את דברי החפץ חיים באהבת חסד (חלק שלישי פרק א הגהה א) שעמד על ראיות אלו ודחאם דהכנסת כלה התנו שמבטלין כל צרכה, והרי עד צרכה הוי מצוה שא"א ע"י אחרים. ובדין מלוין את המת, הלא אם המת לא לימד אחרים, וק"ו אם לא למד, מבטלין רק כדי צורכו, וכמבואר דינו בש"ע (יו"ד סימן שסא ס"א), ואדרבא א"כ משם ראיה לדיננו שלא מבטלים תלמוד תורה לצורך חסד של קבורת מתים, כיון שיש להם כדי צורכם. ומה שלצורך נפטר ת"ח שלימד תורה לאחרים מבטלין אפילו יש שישים ריבוא, שאני לת"ח שלויתו היא כבוד תורה. וכן דחה בשו"ת אדרת תפארת (ח"ד סי' מד) והביא שכן עמד על ראיה זו המאירי (מו"ק דף ט ע"ב) לגבי מצוה שאפשר ע"י אחרים לא יבטל וכתב ו"זל, ואל תשיבני ביטול תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, שאף הם א"א באחרים בראוי לה, שהכל צריכין להם להרבות בכבוד. עכ"ל. ועוד הביא שכ"כ לדחות מדנפשיה ראית הרב סדר היום בשו"ת ויברך דוד (ח"ב קונטרס צבי וחמיד סימן קעד ד"ה ולכאורה). ועוד הוסיף כי מצות כיבוד אב ואם הוי מצוה שבין אדם לחבירו וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (ריש פאה) ועוד פוסקים ע"ש. ולפי דבריו אלו הרי שמתחזקים הראיות דלעיל מפי הראשונים שכתבו את החילוק בין אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים או לאו, אף לענין מצות כיבוד אב ואם. ועע"ש. ועל כן סיים הרב אדרת תפארת, ועלה בידנו שאין לבטל תורה אף לא עבור מצות גמ"ח במקום שאפשר שתיעשה המצוה ע"י אחרים. עכ"ד. וכן עיקר.

(((האם חובה להתבטל מלימודו או רשות)))

ז. וכשבאה לידו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים הרי שמחוייב לבטל התורה בשביל עשייתה ואין זו רשות, וכאשר הרמב"ן (כתובות יז ע"א) הביא איכא דאמרי שאינו חובה לבטל תורה לצורך לוית המת, ועל כן הגמרא שם אמרה על דין זה אמרו עליו על רבי יהודה ב"ר אלעאי שהיה מבטל, לאמור דאיהו עשה כן, ואינו חיוב. ודחאם שהגמרא הביאה מעשה רב להורות שכן הדין. ועוד כתב כן בספרו תורת האדם (עמ' קד הוצאת מוסד הרב קוק). וכ"כ הריטב"א (כתובות יז ע"א ד"ה ת"ר מבטלין) עיקר הפירוש דברייתא כפשט' דמבטלין בחיוב קאמר וכו', ואפילו לפני מי שתורתו אומנותו. עכ"ל. וכ"כ בשיטה להר"ן (שם) וכ"כ בחידושי רבנו קרשקש (שם) ככל דברי הרמב"ן. וכן מבואר בתוספי הרא"ש (שם ד"ה מבטלין) שדוחה הראיה ממת מצוה, דשאני התם דחובה. וכן מפורש לו ברא"ש (כתובות פ"ב סימן ד) ודחה את הסוברים רשות. ע"ש באורך. וכ"כ בפסקי הרא"ש (שם) וכן מבואר בתוס' (כתובות דף יז ע"א סוד"ה להוצאת) דהקשו ממו"ק (כז ע"ב) מת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה. ומוקי לה בדליכא חברותא, אבל אי איכא חברותא מותרין. ואיך א"כ כאן כתוב מבטלין ת"ת. ומשני, דמו"ק שלא בשעת הוצאה, אבל בשעת הוצאה דהכא, כולם צריכין לבא. ע"כ. והיינו חייבין לבא, דאל"כ שיתרץ דכאן רשות לבא. וכ"כ הב"י (יו"ד סימן שסא אות ב) שהוא חיוב מפי הראשונים. וכ"כ הח"מ (אה"ע סימן סה ס"ק ב) אפילו מי שתורתו אומנתו מחויב לבטל, לא שהוא רשות בלבד, כך כתב הרא"ש. עכ"ל. וכ"כ הב"ש (שם ס"ק ג) והבאר היטב (ס"ק ב) ועוד.

ח. ומאידך גיסא מלבד היש אומרים שאינו חובה שרוב הפוסקים הנזכרים לעיל עמדו על דבריהם ודחאום, והובאה שיטה זו בשיטה מקובצת (כתובות יז ע"א) בשם שיטה ישנה (ושמא קראה ישנה משום שלא מצאה להדיא, רק הביאוה לדחותה וכנ"ל) נמצאו כמה ראשונים שאין הכרח כמאן סבירא להו, דהנה הרשב"א (שם) כתב בתחילה לפרש מדעתו דהוי חיוב, ושוב הביא בשם ויש מי שפירש, לאידך. וכן בר"ן (בהלכות דף ה סוע"ב ד"ה ודאמרי') הביא שתי הדעות. ואולם הריטב"א (מו"ק שם ד"ה כאן) כתב במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מותר לו להניח תורתו ולהתעסק בה. וכן הלכה. עכ"ל. ומדכתב מותר לו, הרי מבואר דהוא רשות ואינו חובה. אך אם כן יסתרו דבריו להנזכ"ל בשמו בכתובות. וכנראה יש לומר שחזר הוא בו בדבר זה, ויותר נראה לדחוק שכוונתו בכותבו מותר דהיינו שאין בזה איסור ביטול תורה, וממילא אחר שאין ביטול תורה, הרי שיש עליו חיוב להתבטל, היות ורמיא אדנפשיה חיוב עשית חסד.

ואחר עלות כל זאת שרוב רובם של הראשונים סוברים שהוא חיוב גמור, וכמעט ולא מצאנו כלל מי שחולק אשיטה זו, ומה גם שמרן בב"י ס"ל הכי, שהרי לא הביא מי שעומד מאידך גיסא, ברור ופשוט שכן עיקר להלכה, שכל שעוסק בלימוד ובאה לפניו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מחוייב להפסיק מלימודו ולעשותה.

ט. ומעתה מה שכתב בספר לרעך כמוך (סוף ח"ב קונטרס הביאורים סימן ו אות ג) שדין זה הוא דין מיוחד שתיקנו רבנן בדין לוית המת והכנסת כלה שמבטלין תורה לצורכם בתורת חיוב, אך בעלמא, ביטול תורה לצורך עשיית חסד אינו חיוב. ולא הראה לכך שום ראיה. ודין גרמא ליה למימר הכי דאיהו לשיטתו לאורך כל ספרו שגמ"ח היא מצוה קיומית ואינה חיובית, וכאן שהראשונים אמרו שהיא חיוב, הרי זה סותר את כל דבריו, ועל כן הוליד חילוק בין כל גמ"ח לבין קבורת המת והכנסת כלה. וזה אינו, וכאשר ביארנו לעיל (סימן ג סעיף ב) באורך וברוחב שמצות גמ"ח היא חיובית ולא קיומית, וכן לעיל (ס"א ס"ב). ומכאן גם סתירה לו שעד שהמציא שכאן זהו דין מיוחד לקבורת המת ולהכנסת כלה, ולא הראה שום מקור לחלק בין סוגי הגמ"ח למיניהם, יש לו ללמוד מכאן בנין אב לכל מקום שגמ"ח היא מצוה חיובית ולא קיומית. והרי תמיד נוקטים דוגמאות של גמילות חסדים לוית המת, וכהאי דשנינו בסוטה (יד ע"א) דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבר אותו בגיא. עכ"ל הגמרא. וכן הכס"מ הראה מקורו של הרמב"ם (ת"ת פ"ג ה"ד) לדין מבטלין ת"ת לצורך מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים מירושלמי (חגיגה פ"א ה"ז) בדין ביטול תורה לצורך קבורת המת. והרי חזינן דלוית המת הוי גמ"ח ככל גמ"ח.

(((גדר אי אפשר ע"י אחרים)))

י. ואי אפשר לעשותה ע"י אחרים היינו בין אם אין אחרים, ובין שאין אחרים שיכולים לעשות, ובין אם אין האחרים רוצים לעשות מפני עצלותם או רשעותם, שאין שום חילוק בדבר, שהרי סוף סוף המצוה נמצאת לפניו, ואין מי שעושה, ומה לי אם אין להם יכולת לעשותה, או שאינם עושים מפני רשעותם. וכ"כ באהבת חסד (ח"א פ"ב סעיף ד) שאין חילוק בזה בין אם אחרים אינם יכולים לעשות לו טובה, ובין שאינם רוצים לעשות לו טובה. דומיא דמה שהביא בחכמת אדם (כלל קמז ה"י) בשם הרדב"ז בעני שיש לו קרובים עשירים ואינם רוצים לפרנסו, דהחיוב חל על הכל. ע"ש, והכי נמי בעניננו. עכ"ל.}

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5