שולחן ערוך, יורה דעה ש״מ: ענין הקריעה שיעורה ומקומה ועל מי קורעין ובאיזה זמן קורעין. ובו ל"ט סעיפים: – עם 17 מפרשים

ענין הקריעה שיעורה ומקומה ועל מי קורעין ובאיזה זמן קורעין. ובו ל"ט סעיפים:
מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם חייב לקרוע עליו וצריך שיקרע מעומד ואם קרע מיושב לא יצא (וצריך לחזור ולקרוע) (טור בשם רי"ץ גיאות והרא"ש והגהות מיימוני וב"י לדעת ראב"ד ורי"ף ורמב"ן ומרדכי פא"מ) (ולכתחלה צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת) (ב"י בשם סמ"ק):

מקום הקריעה בכל מקום בבית הצואר לפניו אבל אם קרע לאחריו (או בשולי הבגד) (טור) או מן הצדדין לא יצא: הגה וי"א שיוצא אם קורע בשולי הבגד וכן נהגו להקל לקרוע בשולי הבגד (אלו מנהגים תמצא בסמ"ק ובמהרי"ו ובחידושי אגודה ובכל בו) כשקורעין על שאר מתים שאינן מתאבלין עליהם אבל על המתים שהם קרוביו ומתאבלים עליהם אינו יוצא בקריעה זו וצריך לקרוע בבית הצואר וכן נהגו:

שיעור קריעה טפח ואם קרע על מת ובא להוסיף באותה קריעה על מת אחר אם אחר ז' סגי בכל שהוא ואם הוא בתוך ז' צריך טפח ועל אביו ואמו אפילו אחר ז' קורע עד שיגלה את לבו:

כשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו כך קורע בפני קרובו על מת שמת לקרובו כיצד הרי שמת בן בנו או אחי בנו או אם בנו חייב לקרוע בפני בנו וכן קורע על חמיו וחמותו והאשה קורעת על חמיה וחמותה. (ואין נוהגין עכשיו כן וכמו שיתבאר לקמן סי' שע"ד לענין אבלות):

העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע. (טור בשם רמב"ן וב"י אף לדעת רש"י) ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח: הגה אבל רגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו (מרדכי סוף מ"ק) וכל שכן על מומר לעבודת כוכבים (שם ופוסקים וכן מוכח מש"ס פי' נגמר הדין וכמה דוכתי) וי"א שמומר שנהרג בידי עובד כוכבים מתאבלים עליו (הגהת אשיר"י פרק א"מ וא"ז) וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו דהוי כאנוס (מרדכי ה"א בשם ר"י ומביאו ב"י סימן שמ"ה) וי"א דאין מתאבלין וכן עיקר (שם בשם ר"ח) . הפורשים מדרכי צבור אע"פ שאין מתאבלין עליהם מתאבלין על בניהם (א"ז) (וע"ל סי' שמ"ה):

על אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סני שומעניה אע"פ שאינו גדול בתורה אע"פ שלא עמד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע עליו והוא שעומד שם בין מיתה לקבורה ותלמידי חכמים פטורים מקריעה זו: הגה וי"א דאין חייב לקרוע על אדם כשר אלא אם כן עומד עליו בשעת יציאת נשמה אבל חייב לבכות ולהתאבל עליו (ר"ן פ' האורג והגהות מיימוני פי"א בשם ראבי"ה) וכן נהגו להקל:

על חכם ועל תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה קורעין עליו אפילו לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא תוך ל' יום וקורע עליו בשעת הספדו (לא קרע ביום שמועה וכבר עבר זמן הספדו ולא קרע שוב אינו קורע) (כך משמע בטור וב"י) וקורעין עליו עד שמגלין את לבם וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח אע"פ שהם שוים ואין אחד מהם מלמד את חבירו: הגה וי"א שאין קורעין על חכם אלא א"כ הוא רבו או שיודעין משמועותיו שחדש דהיינו רבו (הרא"ש והגמי"י בשם הר"מ) וכן נהגו להקל במדינות אלו:

על רבו שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא ואם משנה משנה אם גמרא גמרא קורע כל בגדיו עד שמגלה לבו וי"א שאינו קורע אלא טפח ואינו מאחה לעולם ואפי' משמועה רחוקה קורע עליו לעולם ואם לא למד רוב חכמתו ממנו אינו קורע עליו אלא כדין שאר מתים שהוא מתאבל עליהם ואפי' לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול קורע עליו: הגה וי"א דקרע שעל רבו שאינו מובהק נמי אינו מתאחה (טור בשם הרא"ש ובית יוסף בשם רש"י ותוספות והר"ן) תלמידי חכמים שיושבים ביחד ומקשים ומפרקין זה לזה ולומדים ביחד י"א שדינן כרב שאינו מובהק וי"א שדינן כרב מובהק (אלו שני הסברות בטור) וי"א דאין צריכין לקרוע אלא על רבו שלמדו רוב חכמתו אבל חבירים הלומדים זה עם זה או שהאיר עיניו בדבר אחד אינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן (מרדכי ה"א בשם השאלתות והגמ"יי בשם הר"מ) ולכן נהגו להקל במדינות אלו:

על כל המתים קורע עליו טפח בבגד העליון ודיו ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו אפילו הוא לבוש י' עד שמגלה לבו ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא וגוערים בו וכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אפילו לאחר שלשים:

אפרקסותו אינו צריך לקרוע יש מפרשין שהוא בגד הזיעה הדבוק לבשרו ויש מפרשים דהיינו בגד העליון שקורין קאפ"ה ופשט המנהג שלא לקרוע הקאפ"ה על שום מת אפי' על אביו ואמו ולקרוע על אביו ואמו גם החלוק שקורין קאמיז"ה. (כל בו בשם רבותיו הפוסקים וסמ"ק לפי' הערוך) : הגה ובמדינות אלו אין נוהגין כן אלא אין קורעין החלוק של פשתן שהוא בגד הזיעה ולא הסרבל העליון אבל שאר בגדיו קורע באביו ואמו ובשאר מתים המלבוש העליון תחת הסרבל (סמ"ג בשם רבותינו הצרפתים):

אחד האיש ואחד האשה שוים לענין קריעה אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחריה וחוזרת וקורעת העליון:

על כל המתים אם רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה ועל אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה (וי"א אף על שאר מתים צריך לקרוע השפה (מרדכי) וכן נוהגין) (מהרי"ו סי' ו'):

על כל המתים יש לו לקרוע בפנים שלא בפני אדם לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים וקורע בצינעא אבל על אביו [ואמו] אינו קורע אלא מבחוץ בפני כל אדם:

על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי על אביו ואמו ביד על כל המתים אם בא להחליף תוך ז' ימים מחליף ואינו קורע על אביו ואמו אם מחליף תוך ז' קורע כל הבגדים שהוא מחליף ואינו מאחה לעולם כמו בפעם הראשון. (על כל המתים יכול להחזיר קרעו לאחריו תוך שבעה אבל לא באביו ואמו) (רבינו ירוחם בשם הראב"ד):

על כל המתים שולל (פי' תופר תפירה בלתי שוה) לאחר ז' ומאחה לאחר שלשים יום (ואין חילוק אם פגע בהם הרגל או לא) (הגמ"יי בשם ראבי"ה) על אביו ואמו שולל לאחר ל' יום ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה: הגה וכל זמן שאסור לשלול אפילו לחבר ראש הקריעה ע"י מחט אסור ויש מקומות שנהגו להחמיר אפי' על שאר מתים שלא לשלול תוך ל' ואז אפילו ראש הקריעה אסור לחבר ע"י מחט. (מהרי"ו סי' ו'):

על כל המתים אם רצה חולץ כתף על אביו ואמו חייב לחלוץ כתף והולך כך לפני המטה עד שיקבר ואם הבן אדם גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף אין צריך לחלוץ:

נשיא דומה לאב לחליצת כתף ולקרוע מבחוץ ולאחוי כל הקורעים על חכם שמת כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללין ומאחין למחר וחכם שבאה שמועתו שולל בו ביום ומאחה למחר ועל נשיא ועל רבו מובהק שולל למחר ואינו מאחה לעולם על חכם חולץ מימין ועל אב ב"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן ועל אביו ואמו ועל רבו מובהק רצה מכאן רצה מכאן ואם רצה חולץ שתיהן. (וי"א דעכשיו בזמן הזה לא נהגו לחלוץ כתף כלל (כל בו בשם ר"י) וכן נוהגין האידנא):

על כל המתים אם לא שמע אלא לאחר ל' יום אינו קורע ומי שאין לו חלוק ונזדמן לו תוך שבעה קורע אחר ז' אינו קורע על אביו ועל אמו קורע והולך לעולם (כל בגדיו) (מהרי"ו סי' י"ג):

כשם שאסו' לאחות קרע שאינו מתאחה כך אסור להפוך צד עליון של בגד למטה ולאחותו ואפי' הלוקח אותו אסור לאחותו לפיכך אם בא למכרו צריך להודיעו ואם מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לאחותו עד שידע שאינו מהקרעים שאינם מתאחים ואסור למכרו לעובד כוכבים:

הקורע מתוך המלל ומתוך השלל ומתוך הליקוט ומתוך הסולמות לא יצא אבל מתוך איחוי אלכסנדרי דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה יצא:

קרע על המת ומת לו מת אחר תוך ז' קורע קרע אחר לאחר ז' מוסיף על קרע הראשון כל שהוא מת לו מת שלישי אחר ז' של שני מוסיף עליו כל שהוא וכן מוסיף והולך עד טבורו הגיע לטבור מרחיק ג' אצבעות וקורע נתמלא לפניו מחזירו לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו למטה נתמלא מכאן ומכאן נעשה כמי שאין לו חלוק שאינו קורע:

אמרו לו מת אביו וקרע ואחר ז' מת בנו והוסיף מתאחה התחתון ולא העליון אמרו לו מת בנו וקרע ואחר ז' מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קריעה אחרת שאין אביו ואמו בתוספת:

מי שמתו לו שני מתים כא' או שבאה לו שמועה משנים כאחד קורע קריעה אחת על שניהם קרע ואח"כ מת לו מת אחר (תוך שבעה) (טור) קורע קרע בפני עצמו בין באותו קרע עצמו שמוסיף בו וקורע עוד טפח או מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח לאחר ז' מוסיף על קרע ראשון כל שהוא מת אביו או אמו ואחד משאר קרוביו קורע תחלה על אביו או על אמו עד לבו ומרחיק שלשה אצבעות וקורע טפח על המת האחר מת אביו וקרע ואחר ז' מת א' מהקרובים מוסיף על קרע הראשון ותחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה מת א' מהקרובים וקרע ואח"כ מת אביו או אמו בין בתוך ז' בין לאחר ז' מרחיק ג' אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד שהרי צריך להבדיל קמי שפה וקורע עד שמגיע ללבו מתו אביו ואמו כא' קורע קרע אחד על שניהם:

אמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה והוא שנודע לו תוך כדי דיבור ואם לא נודע לו עד אחר כדי דיבור לא יצא אבל אם אמרו לו מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואח"כ נמצא שהוא בנו יצא אפי' לא נודע לו עד אחר כדי דיבור:

היה לו חולה ונתעלף וקרע עליו ואח"כ מת אם מת תוך כדי דיבור של קריעה אין צריך קריעה אחרת ואם לאו צריך קריעה אחרת:

אמרו לו מת אביו וקרע ונהג קצת ימי אבלות ואח"כ אמרו לו לא מת והפסיק וחזרו ואמרו לו בפעם הראשון מת כמו שאמרו הראשונים יצא ידי קריעה:

קטן שמת לו מת מקרעין לו:

הקורע בשבת על מתו אע"פ שחלל שבת יצא ידי קריעה:

הקורע בחלוק גזול לא יצא ידי קריעה:

קטן דלא קים לן ביה שכלו לו חדשיו שמת בתוך ל' או אפילו ביום שלשים אין קורעין עליו:

אין קורעין ביום טוב אפי' בי"ט שני של גליות אפי' קרובים של מת אבל בחול המועד קורעין על כל אחד כפי מה שהוא אם עומד בשעת יציאת נשמה או אם הוא אדם כשר או חכם על כל אחד כדינו שנתבאר: הגה וי"א דנוהגין שאין לקרוע בחול המועד רק על אביו ואמו ועל שאר מתים קורעין לאחר המועד (ת"ה סי' רפ"ח) ובמקום שאין מנהג יש לקרוע על כולם:

שמע ברגל שמועה קרובה קורע ואפילו אם אחר הרגל תהיה רחוקה:

ההולך בבגד קרוע לפני המת שמראה עצמו שקרע ולא קרע ה"ז גוזל את החיים ואת המתים:

האומר לחבירו השאילני חלוקך שאבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעו ומאחהו ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי קרעו ואם לא הודיעו ה"ז לא יגע בו:

המשאיל לחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטול ממנו עד שיעברו ימי האבל: (ובחושן המשפט סי' שמ"א סעיף ב' לא פסק כן) :

קורעין על שמועות רעות כגון שנקבצו רוב הצבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם אפי' לא נהרגו אלא המיעוט מהם (וה"ה אם הלכו בשבי) (נ"י פא"מ):

השומע ברכת השם ואפי' ברכת הכינוי (רמב"ם פ"ב מהלכות עבודת כוכבים ד"י) ואפי' אמרו בלשון לעז הוי ככינוי (נ"י פ' ד' מיתות) חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל (וי"א דבזמן הזה מומר דינו כעובד כוכבים) (ג"ז שם) ואפי' השומע מהעדים היאך בירך פלוני חייב לקרוע והעדים אינם צריכים לקרוע פעם אחרת הרואה ס"ת שנשרף או תפילין או אפי' מגילה אחת מהנביאים או מהכתובים קורע שתי קריעות ודוקא ששורפין אותו בזרוע וכמעשה שהיה:

הרואה ערי יהודה בחורבנן או ירושלים או בהמ"ק חייב לקרוע (וע' בא"ח סי' תקס"א):

כל אלו הקרעים רשאי למוללן לשללן ללקטן לעשותן כמין סולמות למחרתו אבל אין מתאחין לעולם:

שראוי. כאשר יתבאר לקמן סי' שע"ד:

שיסתום פני המת בקבר. ולעיל סי' של"ט ס"ג נתבאר דכשמגיע לדיין האמת קורע האבל (דהיינו במקום שנהגו לומר צידוק הדין עם יציאת נשמה):

שאר. כשעומדין שם בשעת יציאת נשמה כדלקמן ס"ה:

אחר. כלו' אם מת לו מת אחר ז' סגי כדלקמן סכ"א:

אשה. כתב רש"ל שלפרש"י משמע דקורעין על קטן אבל בפ' האורג פרש"י והרא"ש שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוה ומ"ה קורעין נמי על אשה ולא על קטן. וכתב הב"ח מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע עליו לכ"ע (ובספר ערך לחם כתב בשם הרדב"ז סימן תק"ח שקורעין אפי' על הקטן אבל לא על הקטנה וכתב עוד בשם הנ"ל סי' אלף קצ"ג עמד בשעת יציאת נשמה בשבת פטור מלקרוע במ"ש):

עבירה. אפילו לתיאבון אין קורעין ואין מתאבלין עליו. ש"ך:

שנהרג. כיון דלא מיקטל כדין ה"ל מיתתו כפרה כשנהרג ומתאבלים עליו ש"ס פרק נגמר הדין וכ"מ מדברי הר"מ שהביא הרא"ש פ' אלו מגלחין עכ"ל הש"ך:

בשעת. וכתב הב"ח מיהו דוקא כשהספדו תוך ל' אבל לאחר ל' אין קורעין אפי' בשעת הספדו וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד. ש"ך:

שחדש. כתב הש"ך ואני תמה שלא נהגו לקרוע אפי' על חכם שיודעין משמועותיו שחדש ואפי' על גדול ממנו ואין להם על מה שיסמכו. ואולי ס"ל דלא נקרא ת"ח אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה כדאיתא בש"ס. וכבר כ' האגודה פ"ק דחולין דעתה בעונותינו אין ת"ח דהא אין יודע אפי' במסכת כלה וצ"ע עכ"ל:

רבו. כתב ברוקח על רבו שלמדו חכמה יושב עליו יום א' או שעה אחת אבילות. ט"ז:

בגדיו. כתב מהרש"ל דעל אב ואם קורעין מצד שמאל ועל שאר קרובים מצד ימין. וכתב הב"ח דהכי מסתברא דכיון שעל אביו ואמו צריך לקרוע עד שיגלה את לבו והלב משמאלו ע"כ צריך לקרוע משמאל לגלות לבו וכן נוהגין בקהלות. ומ"מ היינו מצד המנהג אבל מדינא משמע דמצד שקורעין על אביו ואמו קורעין גם על שאר קרובים כדמשמע בש"ס ופוסקים והט"ו לקמן סכ"ב ע"ש ואפשר דהתם כיון שכבר קרע מצד א' לא נהגו להחמיר בכך ולקרוע בצד השני אלא סגי בהוספה עכ"ל הש"ך:

הסרבל. כתב בתשו' מ"ב דהיינו מה שקורין מנטי"ל אבל הרא"ק חייבין לקרוע בין על אביו ואמו בין על שאר מתים והט"ז כתב שדבריו תמוהים ואין ראוי אפי' להחמיר ולקרוע הרא"ק דהוי חומרא דאתי לידי קולא דהיינו בשאר מתים שדין הוא לקרוע רק בגד העליון לחוד זה ודאי אינו נכון שלא לקרוע רק הרא"ק ולצאת בו ידי קריעה בבגד שאינו חייב ודאי בקריעה (ובנה"כ הסכים לדעת המשאת בנימין ע"ש):

התחתון. כלומר בקריעת אב ואם שצריכה לקרוע כל הבגדים לא תקרע העליון תחלה כדי שלא תגלה את לבה ואע"ג דאין נוהגין לקרוע החלוק מ"מ כשתגלה החלוק נמי איכא פריצותא כמו מגלה לבה כ"כ הב"ח:

להחליף. כ' הש"ך דהיינו בחול אבל בשבת אף על אביו ואמו מחליף ואינו קורע ואם אין לו להחליף מחזיר הקרע לאחוריו וע"ל סי' שפ"ט ס"ג (מיהו היינו דוקא כשמחליף בגדים של חול אבל בבגדי שבת נוהגים איסור) וכתב הב"ח בשם מהר"ר מנחם מ"ץ דבגדים ישנים שהיו יודעים שלבש אותם קודם מיתת אביו יכול ללובשן [אחר ז'] בלא קריעה עכ"ל:

הרגל. ואע"ג דרגל מבטל גזרת ז' ול' היינו דוקא לענין אבלות אבל לענין כל מילי דקריעה בעינן ז' ול' ממש כ"כ ב"י בשם הגמי"י מיהו האידנא נהגו לאחות הקרע כל שפסק האבלות וכן לקמן סי' שצ"ט שכתבו הפוסקים סתמא שהרגל מבטל גזירת ז' ול' משמע דכל הגזרה ששייך בז' ול' מבטל מכל דבר עכ"ל הש"ך:

כתף. בספ"ק דב"ק פרש"י על חלוצי כתף שקרעו בגדיהם עד שנראה כתפיהם:

בגדיו. היינו אותן שעליו בשעת שמועה אבל לא אותן שמחליף. ש"ך:

להפוך. כ' הט"ז נראה דאם בא לחתוך סביב הקריעה ולהשליכו ולהושיב שם חתיכת בגד אחר שרי לאחר י"ב חודש לאביו ולאמו דאין זה בכלל איחוי קריעה כלל וכן הסכים הב"ח בזה עכ"ל:

להודיעו. משום מקח טעות אבל משום איסורא א"צ להודיעו דהא אפי' בסתם אסור לאחותו כדלעיל סי' ט"ז באותו ואת בנו כ"כ הרמב"ן. והב"ח כ' דל"ד לאו"ב דהתם הכל יודעים הדין משא"כ כאן דלא כ"ע דינא דקריעה גמירי:

תפירה. והוא שקורין בל"א אוב"ר נא"ט כמו שעושין בתפירת הכתונת וי"מ כמו התפירה שעושין החייטים בבתי שוקיים שחוזרין וכופפין בבגד היוצא מהתפירה ותופרין אותה מן ב' צדדיו ומותחין אותו עד שאינו ניכר התפירה. כ"כ הפרישה:

אחר. היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח:

שהוא. משמע דבתוך ז' של שני צריך להוסיף טפח. ש"ך:

לאחוריו. וקורע מלפניו:

למטה. וישים לו בית צואר מאחריו ויקרענו:

אחרת. והב"ח כתב דאם בקריעה הראשונה שקרע על בנו הבדיל קמי שפה א"צ קריעה אחרת וסגי במה שמוסיף על הקרע הראשון. ואין זה נראה לדינא דמוכח מדברי הפוסקים דאפי' הבדיל כן צריך קריעה אחרת וע"ל סכ"ג עכ"ל הש"ך:

אבל. והב"ח פסק דבכה"ג לא יצא ולא מיקרי סתם אלא הקורע על מתו [לשם] מי שהוא א"צ לחזור ולקרוע אפי' לא נודע לו מי הוא עד אחר (כ"ד חדש) [כדי דיבור]. ורמ"א כ' דאם א"ל מת לו מת סתם ואינו יודע איזהו וקרע סתם ואח"כ נודע לו מי הוא יצא ידי קריעה דיש ברירה. עכ"ל:

הראשון. אבל אם היה חי בפעם הראשון לא יצא ידי קריעה דהא אחר כדי דיבור הוא. ט"ז. וכתב הש"ך ולענין ז' ימי אבילות קרוב היה לומר כיון שחלה עליו אבילות ונהגו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות ודבר זה צריך תלמוד הרמב"ן ומביאו הטור (ועיין רדב"ז ח"א סימן קצ"ה ועיין כנ"ג):

מקרעין. בטור כתב מפני עג"נ פי' כדי להרבות בהספד וכתב הרי"ץ גאות וקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות ופי' הב"י דהיינו אפי' היכא דלית ביה משום עגמת נפש וכתב בדרישה מכאן ראיה קצת דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות ע"כ ונ"ל דאף ביום שמועה קרובה נמי דינא הכי ויש מי שחולק בזה ואין בדבריו ממש עכ"ל הט"ז (ובנה"כ חולק ע"ז ופסק דאין קטן צריך לנהוג אבילות אף שהגיע לחינוך ע"ש):

עליו. לפי שקריעה היא דרבנן וספיקא לקולא אבל אם קים לן דכלו חדשיו כגון שבעל ופירש אפי' מת בתוך ל' קורע ומתאבל עליו. ש"ך:

אביו. ואין חילוק בין יום קבורה ליום שמועה רק בין אביו ואמו לשאר קרובים. ב"ח. ועל שאר מתים היינו קרוביו אבל על שאר אדם כשר נהגו להקל שאין לקרוע כלל. ש"ך:

מנהג. כתב בתשו' משאת בנימין דהיינו בכל מלכות פולין יש לקרוע על כולם אבל באשכנז נהגו שלא לקרוע כ"א על אב ואם וכמ"ש הרב בא"ח סי' תקמ"ד ס"ו. וכתב הב"ח אע"פ דנהיגין שלא לקרוע בח"ה על שאר מתים היינו אם אפשר לקרוע אחר המועד אבל היכא דשמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה דאינו יכול לקרוע אחר הרגל בזה ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה דקורעין בח"ה. וכ' עוד בשם מהרש"ל ונראה היכא ששמע שמועה רחוקה אין קורעין במועד אפי' על אב ואם אלא קורע אחר הרגל דמאחר שנפסק ממנו האבילות לא חמירא הקריעה לדחות הרגל עכ"ל:

הודיעו. להמשאיל שהולך לבקר החולה לא יגע בו ונראה דאף אם קרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כדלעיל סכ"ט עכ"ל הש"ך:

ובחשן. ובש"ך כתב דלק"מ דשם ר"ל דהשואל ביקש מהמשאיל א"כ לא נתכוין אלא לטובת השואל למלאות בקשתו ויכול לומר לו לא השאלתי לך אלא שתלך ותחזור אבל הכא כ' המשאיל לחבירו וכו' פי' שהמשאיל בא מעצמו לזכות לשואל שיקיים מצות ניחום אבלים א"כ כל יומא ויומא רמיא מצוה עליה עכ"ל:

כגון. וכב"י בשם ר' ירוחם דנראה שחייב להתאבל כל היום ולפיכך אינו שולל עד למחר ע"כ ונראה דה"ה דמאחין למחר. ש"ך:

שנשרף. וה"ה נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מעובד כוכבים דהכל תלוי כשרואה חלול השם בזרוע. ב"ח (אבל אם היה דליקה ולא יוכל להציל ונשרפה או כיוצא בזה בלא חילול השם א"צ קריעה. שו"ת ח"צ שאלה מ"ז ותשו' ש"י שאלה פ"ד):

שתי. א' על הכתב וא' על הגויל: [(לו)] וכמעשה שהיה. היינו כששרף יהויקים את המגילה:

למוללן. שאוחז ב' ראשי הקרע בין האצבעות וכורכן יחד ותוחב ב' או שלש תפירות ולשללן פי' תפירה רחבה שתופר הרבה במשיחה אחת. וללקטן ר"ל שאורג כל הקרע ראשו על סופו ותוחב במחט ב' או ג"פ:

סולמות. פי' כמעלות הסולם שתופר ב' תפירות וחוזר ותופר למטה ומניח בין תפירה לתפירה הפסק. כל זה מדברי רבינו ירוחם שהביא ב"י. עכ"ל הש"ך:

מימרא דרב תחליפא וכו' מ"ק דף כ"ד ע"א:

יתבאר בסי' שע"ד:

שם דף כ' ע"ב ויליף לה מאיוב דכתיב ויקם איוב ויקרע:

מעובדא דאמימר שם כדעת הרי"ץ גיאת והרא"ש הביאם הטור וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' אבל וגם הרי"ף אפשר דהכי ס"ל בית יוסף:

ברייתא שם דף כ"ו ע"ב:

רמב"ם שם:

וכן כ' הרמב"ם שם בפ"ח או מלמטה כלשון הברייתא וכפירו' הכ"מ שם בפ"ז דין ו':

ברייתא שם:

ג"ז שם:

שם בברייתא וכרבי יהודה בן בתירא שם:

מעובדא דאמימר שם דף כ' ע"ב:

ברייתא דרשב"א שם דכ"ה ע"א:

טור בשם מהר"מ מרוטנבורג:

טור וכדברי הראב"ד דמוקי לעובדא דרב ספרא שם דף כ"ה ע"א דאלו חכמים לא היו שם בשעת פטירתו אלא באו לאחר קבורתו והביאו הרמב"ן שם בסת"ה:

שם מדברי אביו הרא"ש מדברי הראב"ד נלמד מעובדא דרב ספרא דלעיל ומעובדא דרבי בון שם בירושלמי:

ממימרא דרבי יוחנן בבלי שבת דף קי"ד ע"א ושכ"כ רב משה בתשובה:

ברייתא שם דף כ"ה ע"א:

רמב"ם בפ"ח מהלכות אבל נלמד משיעור קריעה דאביו:

כרבי יהודה בברייתא ב"מ דף ל"ג ע"א דפסק ר' יוחנן שם כוותיה:

רמב"ם בפ"ט וכדין קריעה שעל אביו והביאו הטור:

שם בשם הרמב"ן בסת"ה ואביו הרא"ש:

מימרא דאמוראי שם בב"מ:

ברייתא מ"ק דף כ"ב:
(°) לשון מהרש"ל לענין קריע' נהיגי כן על אב ואם משמאל ושאר קורבות כגון בניו ואתיו מצד ימין וכן מצאתי:

כן דקדק הראב"ד מהברייתא וכתבוה הרמב"ן והרא"ש והטור כתבו בקיצור:

שם בברייתא:

טור בשם הערוך וכ"כ הרמב"ם בפ"ח:

סמ"ג בשם רבני צרפת:

סמ"ק (וכל בו בשם ר"י):

שם בבר י' וכרשב"א:

שם בברייתא וכת"ק:
(°) פירוש כדי שיהיו הקרעים מובדלים לשנים:

כר' יהודה שם בברייתא:

לשון הרמב"ם ממימרא דרבי חייא בר אבא וכו' שם ותופס ב' פירושים פי' רש"י בפנים בחדר ומבחוץ בפני העם [וכ"פ בסמ"ג ובס' האשכול מדקאמר שם כפי אסיתא וכו']ופי' הרי"ץ גיאות שמכנים ידו תחת חלוקו וקורע וכ"פ הרמב"ן [מדקאמר מבפנים ומבחוץ ולא אמר בפנים ובחוץ] וברש"י שלפנינו כפי' הרמב"ם:

שם כי אתא רבין וכו':

ברייתא דף כ"ד ע"א:

מדין דלעיל דמחליף ואינו קורע:

ברייתא שם דף כ"ב ע"ב:

שם בבריי' וכפירוש רש"י וכן ש"פ וכל הגאונים:

ברייתא באבל רבתי והרמב"ן למדו מברייתא דלעיל בבבלי שם:

שם בברייתא דף כ"ב ע"ב:

שם בעובדא דרב חסדא דף כ"ה ע"א:

רמב"ם שם בפ"ט וכתב הב"י דדייק לה מדקתני שוללין לאלתר ולא קתני מאחין ולא אשמעינן בגמרא דמותר בו ביום:

שם ברמב"ם:

ברייתא שם:

הרא"ש שם מדלא פירש בברייתא וכ"כ הטור:

בעיא ונפשטא שם וכרבי מני דף כ' ע"ב:

לרבי זירא שם:

טור בשם בה"ג וכ"פ הרמב"ן:

ברייתא שם דף כ"ו ע"ב וכרשב"א הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכ"כ הרמב"ן בשם בה"ג:

ג"ז שם בברייתא:

ברייתא באבל רבתי פ"ט והא דאיתא לעיל סי' ט"ז סעיף ו' וסי' שי"ו סעי' ו' דבלא הודיעו אינו חושש שאני הכא שרגלים לדבר דאם היה מן הקרעים המתאחים היה הוא תופרו שהקרע פוחת בדמים:

ג"ז באבל רבתי:

ברייתא מ"ק דף כ"ו ע"ב:

כפי' הרמב"ן בשם הראב"ד:

ל' הרמב"ם שם פ"ח וכמ"ד דתוך ז' קורע שם דף כ"ו ע"ב וכ"פ הרי"ף והרא"ש:

שם בברייתא וכת"ק:

ג"ז שם בבריית' וכר' יהודה בן בתירא שם בגמ' וכפירושו דריב"ב פליג () [אסיפא דרישא ולא ארישא דרישא כצ"ל:] ארישא דרישא ולא אסיפא דריש' וכ' הרמב"ן ורבינו ירוחם שכן עיקר:

ל' הטור מדברי הרמב"ן בסת"ה ושם בברייתא:

ציינתיו לעיל סעיף כ"א:

שם וכר"י בן בתירא שם בגמ':

ברייתא וכדמפרש לה שם בגמ' נדרים דף פ"ז ע"א וכדעת הרי"ף והרא"ש והר"ן:

שם בנדרים ברייתא וגמרא:

טור בשם הרי"ץ גיאות וכמ"ש בשם הרמב"ן:

ברייתא מ"ק דף כ"ו ע"ב מפני עגמת נפש שיבכו הרואי' רש"י:

ברייתא שבת דף ק"ה ע"ב:

טור בשם הרמב"ן מהירושלמי:

שבת דף קל"ו:
(°) פי' שבעל ולא פירש וכדעת הרמב"ן הביאו הטור:

משנה מ"ק דף כ"ד ע"ב:

רמב"ם שם בפרק י"א וכן כתב הרמב"ן בסת"ה:

משנה וגמ' שם:

טור בשם הרמב"ן בסת"ה:

ברייתא מ"ק דף כ"ו ע"ב:

שם בבריי' משמיה דרשב"ג:

וכ' הב"י בשם נ"י שאפילו באביו הוא מאחהו שלא נתן לו רשות אלא לקרוע שלא יתבייש שם:

ברייתא באבל רבתי:
(°) ולענ"ד אין שום סתירה כי שם כ' לשון הרמב"ם בפ"א מהלכות שאלה אין פחות מכדי שילך ויחזור פירושו דהיינו כל זמן שרוצה לילך ואף כל ז' ימי אבילות וכן מוכח ממה שכ' הרמב"ם אח"כ שאלו לבית המשתה כל אותו היום ומל' הטור שכ' שם וא"א הביאו בל' אח' משמע דלענין דינא אין חילוק ביניהם:

ברייתא שם דף כ"ו ע"א וכדמפרש שם בגמרא

רמב"ן בסת"ה:

שם בברייתא:

כר' חייא סנהדרין ד"ס ע"א:

בריי' שם ומ"ק דף כ"ו ע"א:

שם בברייתא:

שם בברייתא:

מעובדא דתפילין שם:

הרא"ש ממגילה ששרף יהויקים:

שם בגמ':

שם בברייתא:

ברייתא שם:

כ"כ הנ"י ורבינו ירוחם בהדיא וכ"נ מדברי הרמב"ם ספ"ט מהלכות אבל והרמב"ן ז"ל:

מי כו'. (בטור כתב וענשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע) מ"ק כ"ד אבל שלא פרע כו':

וצריך לחזור כו'. גמ' שם (בעובדא דאמימר) וכתי' הראשון ברא"ש:

או בשולי כו'. גמ' שם:

וי"א שיוצא כו'. ז"ל סמ"ק תניא (במסכת שמחות פ"ט) הקורע למטה או מן הצדדין לא יצא ר' יהודה אומר יצא ונראה דהלכה כרבנן כו' ומיהו נהגו העולם לקרוע למטה ושמא סמכו העולם בשאר מתים על ר' יהודה:

אם אחר כו'. פסק להקל דמד"ס וקרא אסמכתא בעלמא הוא (וע"ל ס"ק מ"ט):

ועל כו'. שם איפסיק כריב"ב:

וכן כו'. (שם כ"ו ב'. ודוקא חמיו וחמותו כמ"ש) שם (כ' ב') לא אמרו לכבוד כו' (ומ"ש והאשה כו'. ע"ל סי' סע"ד ס"ק ז'):

או כו'. מדלא מתרץ בפי"ג דשבת ושם (במ"ק כ"ה א') בכה"ג וע' טור וב"י בשם תה"א:

ואפילו כו'. וראיה מאבשלום שאביו בכה עליו:

אבל רגיל כו'. כמ"ש בפ"ו דסנהדרין (מ"ז א') יכול פירשו אבותיו כו' וכן במ"ש (פ"ב) הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין כו' וכן בהרוגי ב"ד בסנהדרין שם דהוי כמו להכעיס כיון שהתיר עצמו למיתה וכמ"ש בספ"ב דחולין (מ"א א') כיון שהתיר כו':
(ליקוט) אבל רגיל כו' וכ"ש כו'. כמ"ש בסנהדרין מ"ז א' דתני ר"ש יכול כו' וה"ה דאין מתאבל דחד דינא להו (ע"כ):

וי"א שמומר כו'. גמ' דסנהדרין פ"ו (מ"ז):

וכן מומר כו'. כמ"ש ברפ"ז דשבת תינוק שנשבה כו':

(ליקוט) וי"א דאין כו'. ממ"ש בתוספתא (פי"ד) דסנהדרין קטני עיר הנדחת שהודחו עמה רא"א נהרגין וחכ"א אין נהרגין וע"כ ל"פ רבנן אלא לענין נהרגין אבל לענין אבילות מודו דאין מתאבלין וסברא ראשונה ס"ל דלאו ראיה משם דשם מיירי שגדולים קצת ועבדו עבודת כוכבים אבל קטן שא"י בין ימינו לשמאלו חשוב כישראל ועוד דעיר הנדחת לא שייכא לשאר מקומות דקטן שעבד עבודת כוכבים אף לר"א אינו נהרג. מרדכי פ' היו בודקין (ע"כ):

אע"פ כו' אע"פ כו'. גמ' שם ושם:

והוא שעומד כו'. מדלא קרעו על רב ספרא ואמרו לא גמירנא כו' ובמס' שמחות (פ"ט) חכם שמת כל שעומדים בשעת מיתתו קורעין עליו ושאינן עומדין בשעת מיתתו אין קורעין עליו וט"ס מ"ש וחכם וצ"ל אדם כשר. הרא"ש ותה"א:

ות"ח כו'. כמו שאין חייבין בעמידה לפני הקטנים כמ"ש בספ"ב דב"מ דדוקא ת"ח שבבבל כו'. תה"א:

וי"א כו'. הר"ן בשם י"א (ולגירסא שלנו במ"ק כ"ה א' ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב למיקרע מבואר כסברא ראשונה. וצ"ל דסברא אחרונה ל"ג תיבת למיקרע וכגירסא דשבת וכן ברא"ש דמ"ק שם ליתא) וכן משמע לכאורה ממס' שמחות הנ"ל אבל סברא ראשונה מפרש דעד הקבורה קאמר:

ועל ת"ח כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש כשם שקורעין על חכמים כך קורעין על ת"ח איזהו ת"ח כו' וע"ש סי' ק"ו:

אפי' לאחר כו'. בעובדא דרב ספרא סבור מאי דהוה כו' ואמרינן (כ"ד א') א"ל לשמואל נח נפשיה דרב כו' א"ל לר"י כו' וכן בירושלמי הביאו הרא"ש שם:

אם הוא כו'. כ' ב' וכר' מני וכמ"ש לקמן (בסעיף י"ח):

לא קרע כו'. כ"מ בגמ' שם סבור מאי כו' א"ל תנינא חכם כו' אבל בלא"ה לא:

וכבר נהגו כו'. לשון הרמב"ם:

וי"א כו'. כ"כ הרא"ש שם בשם הר"מ ממש"ש ועוד הא כל יומא שמעתיה כו' אבל הרא"ש הקשה עליו דאדרבה משם מוכח להיפך דקאמר ועוד כו' ומ"ש בב"מ ת"ה שבבבל כו' כבר פירש"י שם קרע שאין מתאחה כדין רבו:

על רבו כו'. ע' כל זה בסי' רמ"ב ומש"ש:
(ליקוט) על רבו שרוב כו' וי"א (דקרע) כו'. עתוס' דמ"ק כ"ה ב' ד"ה ועל כו' (ע"כ):

וי"א (דקרע) כו'. [עתוס' דב"מ ל"ג א' ד"ה ומקרעין כו' וע"ל סי' רמ"ב ס"ל] מהא דת"ח שבבבל כנ"ל:

ת"ח כו'. ערש"י שם. דמשמע כדין רבו שאינו מובהק ועוד דרבו מובהק אינו אלא א':

וי"א דא"צ כו'. ס"ל דכל מ"ש שם בשמואל ות"ח שבבבל הכל לחומרא בעלמא:

ואם לא קרע כו'. מדקאמר ואפרקסותו אינה מעכבת מכלל דשאר מעככת. הרא"ש ותה"א בשם הראב"ד:

וגוערים בו וכ"ז כו'. שם ושם וכדין מי שלא קרע כלל וכמ"ש בסי"ה:

א"צ כו'. הרמב"ן ומביאו הרא"ש שם דלא כראב"ד והביא ראיה ממ"ש במס' שמחות [בסיפא דההיא] ר' בנימין אומר משום ר"ע קורע את אפרקסותו מכלל דלת"ק אפי' לכתחלה א"צ וע"ש:

י"מ שהוא כו'. והביא בערוך ראיה ממ"ש במס' ד"א הנכנס לבית המרחץ כו' ובירושלמי פ"ב דברכות כו' ועברא"ש שם:

אלא כו'. טור. וכגירסת הרי"ף שם אחד האיש ואחד האשה [דברי רשב"א שרשב"א] אומר כו' ומאן דפליג על רשב"א סבר שאין האשה קורעת אלא העליון והכי איתא פלוגתייהו בירושלמי סוף מ"ק ובא"ר פ"ט. וז"ש ואחד האשה פי' דגם האשה קורעת כל בגדיה דברי רשב"א לאפוקי מת"ק דא"ר וירושלמי שאינה קורעת אלא העליון משום צניעות. שרשב"א אומר שיש תקנה לזה האשה קורעת כו'. ומ"מ כיון דבגמ' לא הביא אלא דעת רשב"א מכלל דהלכה כמותו. ודלא כהב"ח שכתב דלפי גירסת הרי"ף ליכא מאן דפליג ארשב"א גם מ"ש אף לפי גירסא שלנו יש לפסוק כרשב"א משום דבדברי סופרים הלכה כדברי המיקל ז"א רק בשוין אבל לא ביחיד נגד רבים. והב"י כתב אפשר שסובר הטור דרשב"א מפרש דברי ת"ק הוא ולא חולק ועתוס' דיבמות פ"ג א' ד"ה בריה כו' ור"י ל"פ כו'. וכן דרך הטור בכמה מקומות. ומש"ה פסק הטור לקמן ס"ס שס"ד ור"ס שע"ד כר"י בשדרה וגולגולת. אבל מ"ש עוד הב"י ואפי' את"ל שהוא חולק פסק הטור כמותו משום דמסתבר טעמיה אינו נראה לפסוק מסברתינו כל כמה דלא פסק הש"ס להדיא כיחידאה. אבל המרדכי פסק כת"ק (וע"ל ס"ק מ"ב):

כל הבגדים כו' ואינו כו'. דאין הלכה כחד לגבי תרי. הרי"ף וש"פ ובירושלמי והביאו הרא"ש שם סע"ה הרי שהיה מחליף כל ז' חייב לקרוע ר"ח רבה ור' חמא אבוה דר' הושעיא תרווייהון אמרין כולם אסורים באיחוי בר קפרא אמר אין לך אסור אלא הראשון בלבד א"ר חנינא פליגא אחרינא ביניהון למ"ד שניהם אסורין באיחוי אינו עושה שאר ימים תוספת ואפילו עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולם ומ"ד אינו אסור באיחוי אלא הראשון בלבד עושה שאר ימים תוספת וכיון דקי"ל דאין מתאחין ה"ה לענין כל בגדיו. תה"א וז"ש כמו בפעם כו':

(ליקוט) על כל המתים יכול כו'. ולא משמע כן בא"ר ספ"י דתניא התם ליל שבת בה"ש הופך כו' ומשמע בכל כמו מגלה את ראשו (ע"כ):

ואין חילוק כו'. עש"ך:

והולך כך כו'. רמב"ם. ולמד ממ"ש בספ"ק דב"ק וכבוד עשו כו' משמע דאינו אלא לפני המטה. ב"י:

(ליקוט) ואם הבן כו'. ז"ל הרמב"ן על מש"ש כ"ב ומעשה כו'. וא"ת ומה הכבוד הזה להקל בכבוד אביו כו' י"ל שהיה ר"י אדם גדול ואינה לפ"כ לחלוץ ורצו לנהוג בר"י כבוד לחלוץ עמו שלא יחלוץ יחידי וחשש לכבודם אע"פ שלא חשש לכבוד עצמו דכבוד תורה עדיף ובפ"ק דקדושין (ל"ג ב') אמרינן בנו והוא רבו כו' ולא איפשיטא כ"ש במילתא דאית ביה זילותא וכן תניא בא"ר (פ"ט) אף על אביו ואמו אם אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראוין לחלוץ אינו חולץ ומעשה שמת אביו של ר"ע וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ:

ומאחין כו'. והרמב"ן תמה עליו למה אין מאחה בו ביום ובא"ר פ"ט הקורע לשם כבוד ה"ז מאחה מיד:

ועל רבו מובהק שולל למחר. בירושלמי כד דמך ר' יונה הורה ר"ח בר בא לנעול למחר מאן דמר לשלול בו ביום לנעול בו בו ביום וקי"ל שנוהג יום א' לכן שולל למחר וצ"ע מ"ש בנשיא לשלול למחר הא כתב בסי' שע"ד סי"א נשיא כו' ואמת שברמב"ן שם הניח בצ"ע:

לעולם כו'. בירושלמי א"ר מונא וכי יש קריעה בלא אבול שכן על אביו ועל אמו אפי' אחד כמה חייב לקרוע. ומשמע לעולם [ואע"ג דמעובדא דר"ח דלא קרע משמע דאין קורע וכמ"ש בתוס' כ' ב' בד"ה קורע כו' היינו לפי' ר"ה אבל הרמב"ן לא הסכים עמו אלא כפירש"י דעל אביו ואמו של רב שאלו ע"ש] (וערא"ש סי' פ"א) (ע"כ):

כל בגדיו. עמש"ל בסי"ד:

(ליקוט) כשם כו'. כרשב"א דבירושלמי (פ"א דשבת ופ"א דעבודת כוכבים) אמרינן בשבת ובאבל ובעבודת כוכבים הלכה כרשב"א (לפי גירסא זו שהיא גירסא שלנו י"ל דלא קאי אכל מילי דרשב"א אלא אמילתא דרשב"א בתוספתא דפ"ק דעבודת כוכבים דנ"מ גם לענין שבת ואבל. אבל בה"ג והרמב"ן במלחמות סוף מ"ק ובתה"א הביאו הגירסא בכלל גדול ובאבל ולפני אידיהן הלכה כרשב"א) והביאו תוס' בעבודת כוכבים כ"א ב' בד"ה אריסא כו' ודלא כתוס' דמ"ק שם ד"ה כך כו' וזה הטעם ג"כ לסעיף י"א דפסק ג"כ כרשב"א ועתוס' שם (כ"ב ב') ד"ה אחר כו' וכ"כ בה"ג (הירושלמי והרמב"ן שם ושם הביאו על דינא דרשב"א אוסר באיחוי וע' ברמב"ן מ"ש עוד בזה) (ע"כ):

תפירה שהיא כו'. הראב"ד והרא"ש אבל הרמב"ן חולק וכתב שהיא שוה למעלה ולמטה וכמ"ש בירושלמי איזהו האחוי כאריג:
(ליקוט) דהיינו כו'. בא"ר פ"ט איזהו האחוי כו' ועתוס' כ"ו ב' ד"ה ובאיחוי כו' (ע"כ):

נתמלא מכאן כו'. ירושלמי שלמו אלו ואלו נעשה כפוחח פי' ואינו קורע. תה"א:

מתו אביו ואמו כא' כו'. דריב"ב ל"פ אלא הם עם שאר קרובים. תה"א:

א"ל כו' אבל כו'. כפי' הר"ן וש"פ דרב אשי לא לאפלוגי אתא:

א"ל כו'. נלמד מסעיף שקדם דוקא ואח"כ מת כו':

(ליקוט) הקורע בחלוק כו'. ירושלמי פי"ג דשבת על מ"ש בסכ"ח הקורע בשבת בעון קומי ר' יוסי לא כן אר"י בשם ר"ש בן יהוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא י"ח ר"ל משום מצוה הבאה בעבירה ומשני א"ל תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה י"ח בפסח וכתב הרמב"ן וש"מ שהקורע בחלוק גזול לא יצא י"ח (ע"כ):

(ליקוט) אין כו'. אע"ג דבמ"ק כ"ו ב' אמרינן אבילות לחוד כו' היינו דליתא להאי כללא דלעולם כדברי המיקל אפי' יחיד נגד רבים אבל הוא כשאר ד"ס אע"ג דיליף מקרא וראשיכם כו' אסמכתא בעלמא הוא דאין באבלות מד"ת כלל רק אבלות יום דאשון לדברי הגאונים ואף בזה חולקין עליהם אבל קריעה וש"ד וגזירת שלשים בכולה הכל מד"ס. תה"א ע"ש (ע"כ):

ואפי' אמרו כו'. כ"מ שם דבלה"ק הדק"ל מי גמירי:

(ליקוט) הרואה ס"ת כו'. א"ר פ"ט על שריפת התורה לא כו' (ע"כ):

למחרתו. דאין ענין לזה ז' ול' כיון שאינן באבלות. שם:

חייב לקרוע. כתב בר"י כל קריעה טוב שתהיה ע"י אחר דמתבייש ממנו ואיכא עגמת נפש טפי שאחר קורע כסותו והוא שותק ומקבל עליו דינו יתברך. מהר"י מלכו בת' כ"י סימן פ"ח (וע"ל סעיף י"ג) . וכתב עוד אם קרע לו חבירו יותר מדאי חייב דה"ל למידק ואף על ידי עצמו אינו רשאי לקרוע אלא כדינו דקא עבר על בל תשחית:

לא יצא. וכתב בחכ"א כלל קנ"ב דין ב' בשם רדב"ז ח"ג סימן תק"ס וכן אם קרע לרוחב הבגד לא יצא מפני שאין נראה שקרע אלא נראה שנקרע מעצמו ע"ש:

או אשה. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז עמד ביציאת נשמה בשבת כו' הוא בח"ב סימן תתל"ח ועיין בספר תפל"מ שכתב דחייב לקרוע במוצאי שבת (וראיה מפרק האורג (שבת דף ק"ה ע"ב) ע"ש. ומשם מוכח נמי דגם על הקטנה קורעין דלא כהרדב"ז ע"ש ודוק) אך כתב דהיינו דוקא כ"ז שלא נקבר אבל אי לא קרע עד אחר קבורה פטור ע"ש [ועיין בת' חתם סופר סי' שכ"ג שאין דעתו כן וכתב דתלמוד ערוך הוא דכיון שלא קרע בזמנו שוב אינו קורע אא"כ איכא חימום חדש והוא במ"ק כ"ה כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן כו' סבור מה דהוה הוה א"ל אביי תנינא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו וכו' מבואר מזה דאדם אחר שאינו חכם מה דהוה הוה וכיון שלא קרע בשעת יציאת נשמה שוב לא יקרע והוא פשוט ע"ש] ועיין עוד ברדב"ז שם שכתב דמי שהיה עם המת אפילו החזיר פניו בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע כיון שיכול לראות וכל מי שאין יכול לראות אע"פ שהוא בבית אחד עם המת אינו חייב לקרוע ע"ש:

עשה עבירה. ואפילו היא עבירה חמורה שהיו חייבים עליה מיתת ב"ד אם לא עשה להכעיס רק לתיאבון קורעים עליו אם לא שהמיר דת. תפל"מ ע"ש:

וכן עיקר. עש"ך ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן מ"ח:

אדם כשר. עיין בספר תפל"מ שכתב דצ"ע אי אשה כשרה ג"כ דינא הכי כיון דאינו תלוי בתורה או י"ל דצ"ל בעל תורה אלא שאינו גדול משא"כ אשה ע"ש:

ות"ח פטורים. עש"ך ס"ק י"ג שכתב דמדברי הראב"ד והרא"ש נראה דאף ת"ח חייבים ע"ש ועיין בספר אגודת אזוב בקונטרס אלון בכות דרוש א' שהשיג עליו וכתב דעד כאן לא כתבו דת"ח פטורים מקריעה זו אלא באדם כשר שאינו חכם כמותם מטעם דהוי כזקן ואינו לפי כבודו דדין הקריעה הוא כדין עמידה והידור שאין הגדול עומד מפני הקטן אבל אם היה חכם כמותם אף ת"ח חייבים וע"ש שמביא ראיה לזה דא"א שיחלוק שום אדם ע"ז ויאמר שת"ח חייבים בקריעה דאדם כשר הקטן מהם דהא איתא במגילה כ"ח ההוא דהוה תני הלכתא כו' ע"ש ולע"ד יש לדחות עי' בפרש"י שם ובסוטה דף כ"ב ועיין בתוס' גיטין דף ל"א ע"ב ודו"ק:

העליון. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם ת' גינת וורדים דבדיעבד אם לא קרע בבגד העליון יצא כו' וכ"כ בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' צ"ט ע"ש:

ואינו מאחה לעולם. כתב בר"י אף להסיר כל אותה חתיכה כולה אשר בה הקרע ולהניח חתיכה אחרת תחתיה אינו רשאי ודלא כהט"ז. בית דוד י"ד סימן קס"ב:

מקרעין לו. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז דאף ביום שמועה קרובה וכו' בגיו"ד של אא"ז הרב ז"ל ראיתי דבתשובת מ"ב סימן ע"ט אין דעתו כן. ומ"ש בשם נה"כ. כ"כ גם בדגמ"ר דכן מבואר לקמן סי' שנ"ו ולא שייך כאן חינוך שמתוך זה אתה מבטלו מת"ת אבל בקריעה אין כאן ביטול ת"ת עכ"ד ועיין בתשובת שיבת ציון סימן כ"א הבאתיו בקיצור לקמן סי' שצ"ו סק"ב ע"ש:

אבל בחול המועד קורעין. עיין במשנה למלך פי"א מהל' אבל דין א' שכתב דאם מת בי"ט ראשון אינו יכול לקרוע בחול המועד אלא ידחה הקריעה עד אחר החג כשיתחיל להתאבל ומה ששנינו אין קורעין אלא קרוביו של מת מיירי שמת בח"ה דכיון דהוי שעת חימום הותרה אצלו אבל מת ונקבר בי"ט כיון דנדחה הקריעה דאין יכול לקרוע בי"ט נדחה נמי עד זמן האבל ע"ש [וכ"כ המג"א סי' תקמ"ז ס"ק ג' בשם מהר"מ מלובלין]:

רק על אביו ואמו. עיין בספר אגודת אזוב דרוש ב' שנתן טעם לשבח למנהג זה:

שאין מנהג. עיין בה"ט בשם רש"ל דאין קורעין אם הוא שמועה רחוקה וע' בתשובת מהרי"ט ח"ב סימן ל"ו שלא פסק כן:

כגון שנקבצו. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש דמאחין למחר. ודבריו תמוהין דהרי מבואר בסוף הסימן דקריעה שעל שמועות רעות הוא מקרעים שאין מתאחין לעולם וכן הוא בש"ס ומצאתי בדגמ"ר שתמה על הש"ך בזה. גם הגאון מהר"ר דוד דעסא ז"ל לפירושו על הירושלמי פ"ג דמ"ק תמה עליו בזה:

השומע ברכת השם. עיין בספר תפל"מ שכתב דצ"ע אם ראה ס"ת שנשרף בשבת או שמע ברכת השם בשבת אי צריך לקרוע במ"ש. וגם בספר משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים לאו י"ג בצפנת פענח אות יו"ד נסתפק בזה ע"ש:

הכינוי. עיין בספר תפל"מ שכתב דר"ל אפי' כינוים הנמחקים כגון חנון ורחום חייב לקרוע ע"ש וכן כתב בספר משנ"ח שם בצפנת פענח אות י"ח ע"ש:

מישראל. עיין בספר משנת חכמים שכתב דאף על פי דהשומע מפי עובד כוכבים א"צ לקרוע אם בא ישראל ואמר ששמע מפי עובד כוכבים שגידף כיון דעתה שמע הגידוף מפי הישראל חייב לקרוע וה"ה השומע עצמו שחוזר הגידוף כיון דבעת ששמע מעובד כוכבים לא היה קורע מחוייב עתה לקרוע ע"ש:

השומע מהעדים. עש"ך ס"ק נ"ה מ"ש אף ע"פ שאין העד מוציא הגידוף מפיו ממש כו' אבל השומע מפי אחד פלוני גידף השם והוא עצמו לא שמע הגידוף ממש כו' ועיין בספר משנת חכמים שם שהביא דדעת הרמב"ם וסמ"ג והתוס' דלא כהירושלמי וכל שאומר שפלוני גידף ולא הוציא הגידוף כלשונו מפיו א"צ לקרוע ותמה על הש"ך שלא הביא כלל דעתם. והעלה דלהם שומעין להקל בדרבנן דמצותו של קריעה הוא מדרבנן וכתב עוד דגם דין השני של הירושלמי דהשומע מפי אחד כו' הוא רק לשיטתו דאף שלא הוציא השומע הגידוף מפיו כ"א שאמר שפלוני גידף חייב לקרוע לכן מחלק בין שני לשלישי אבל למש"ל דשומעין להקל כדעת הרמב"ם וסמ"ג דכל שלא שמעו מפי השומע שהוציא לשון הגידוף מפיו א"צ לקרוע גם דין זה ליתא דבכה"ג ודאי גם אם שמעו מפי השלישי חייב לקרוע ע"ש:

היאך בירך פלוני. עיין בספר משנת חכמים שם שכתב דפשוט דבזמן שאין דנין ד"נ רק שמנדין אותו כמבואר בח"מ סי' תכ"ה אין לבדוק עדים של מגדף כמו שהיו בודקים בזמן שהיו דנין דדוקא כדי לקיים מצות סקילה היו מוציאין השם בפירוש וגם לשון הגידוף אבל לענין להרחיקו מקהל ולחייבו נידוי אין להעדים להוציא ש"ש מפיהם ואצ"ל הלשון גידף ואם אומרים שפלוני גידף מרחיקין אותו ומנדין אותו ולכן הניח בצ"ע דברי הש"ע שכתב ואפילו השומע מהעדים דמה"ת יוציאו העדים הגידוף בזמן ההוא (ולפ"ד הש"ך שאין העד מוציא הגידוף מפיו כו' א"ש אך כבר הוכיח הוא ז"ל בריש דבריו מדכתב מהעדים ולא נקט מפי השומע משמע דס"ל כדעת רמב"ם וסמ"ג הנ"ל) ע"ש:

והעדים א"צ לקרוע. כתב בספר משנ"ח שם אם בא א' ואמר שפלוני גידף והוצרך לקרוע ושוב בא א' והגיד כן א"צ לקרוע כיון שכבר שמע וקרע וכדאמרינן בעדים דא"צ לקרוע לפי שכבר קרעו כו' דאין חילוק בזה ע"ש:

ס"ת שנשרף. עיין בתפל"מ שכתב דצ"ע אם קורעין על תלמוד ומדרש וכדומה כיון דניתן לכתוב משום עת לעשות ומה"ט מצילין מפני הדליקה ע"ש ועיין לעיל סי' ר"ע ס"ב:

חייב לקרוע. עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרמ"ו:

(סי' ש"מ סעיף ה' בהג"ה) אין מתאבלין עליו. ע' לקמן (סי' שמ"ה) בש"ך (סק"ה):

(סעיף ט') בבגד העליון. ואם קרע בבגד התחתון לא יצא וצריך לקרוע העליון. ת' תורת חסד (סי' נ"ה) אבל בת' פרח מ"א (ח"א סי' צ"ט) כתב דיצא:

(שם) וכל זמן שאותו הבגד. ועל מת אחר אם לא קרע כלל גוערין בו כ"ז שהבגד עליו תוך ז' אבל לאחר ז' לא ע' במקור הדין בהרא"ש שכ' דהוי כמי שאין לו חלוק ונזדמן לו אח"כ דחייב לקורעו וע"ל (סעיף י"ח) וכן הוא להדיא לקמן (סי' שצ"ו):

(סעיף ט"ו בהגה) או לא משמע בפשוטו שאין עולה כלל ומונין ל' יום ממש אולם לענ"ד המעיין בת' מיי' (סי' י"ז) יראה דימים שלפני הרגל עולים לשבעה ורגל בעצמו אף עצרת ור"ה עולים לז' ומשלים עד ל' ויום א' שלפני ר"ה ור"ה עצמו הם י"ד יום. וז' שלפני יוה"כ ויוה"כ י"ד הרי כ"ח ומותר לאחות הקרע ב' ימים אחר יוה"כ ועל אביו ואמו מותר לשלול ועיקר החידוש שאין הרגל דלאחר ז' מבטל כל השלשים לענין איחוי (אחר זמן רב מצאתי שכ"כ בתפל"מ):

(ט"ז ס"ק ט"ו) כדרך שמחנכין אותו. ובדרישה כ' דבקטן ממש קורעין לו קצת מפני עגמת נפש ובקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדין קריעה טפח:

(בא"ד) ויש מי שחולק ע"ז. הוא דעת ת' משאת בנימין (סי' ע"ט):

(ש"ע סל"א) על כל אחד. כ' במ"ל דדוקא כשמת או שמע במועד דהוא שעת חימום אבל מת ביו"ט ידחה הקריעה עד זמן האבל כיון דבלא"ה כבר נדחה ע"ש:

שראוי להתאבל. כאשר יתבאר לקמן סי' שע"ד:

חייב לקרוע. מדרבנן ואסמכוה אקרא:

קודם שיסתום פני המת בקבר. ולעיל סימן של"ט סעיף ג' נתבאר דכשמגיע לדיין האמת קורע האבל:

כשקורעין על שאר מתים. כשעומדים שם בשעת יציאת נשמה כדלקמן סעי' ה' כן הוא בסמ"ק ופוסקים שם:

אם אחר שבעה כו'. כלומר אם מת לו מת אחר ז' סגי כדלקמן סעיף כ"א:

על חמיו כו'. משמע אבל לא על שאר קרובי אשתו. בית יוסף וכן הוא בטור לקמן סי' זה:

או אשה. וכן תינוק קטן מיהו לא נהגו לקרוע על הקטן וכ"כ מהרש"ל מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע לכל הפירושים כ"כ הב"ח:

אבל רגיל לעשות עבירה. אף לתיאבון אין קורעין ואין מתאבלין עליו:

וי"א שמומר כו' עד וכן עיקר. משמע דאף במומר שנהרג בידי עובד כוכבי' עיקר דאין להתאבל עליו וכ"כ בעט"ז וי"א דאין מתאבלים עליהם וכן עיקר עכ"ל וצ"ע שבד"מ לא הביא אלא הגהת אשר"י והא"ז שכתבו דמתאבלי' עליו ולא הביא שום חולק ולפעד"נ שא"א לחלוק על זה והוא שנ"ל שיצאה להם כן מש"ס פרק נגמר הדין [סנהדרין דף מ"ז ע"א וב'] דמומר שנהרג בידי עובד כוכבים כיון דלא מיקטל כדין הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלים עליו עיין שם וכ"מ מדברי הר"מ שהביא הרא"ש בפרק אלו מגלחין ע"ש:

מתאבלים עליו. דחזקה שהרהר בתשובה עכ"ל עט"ז ולא דק דא"כ כ"ש נהרג ע"פ ב"ד והטעם הוא בהגהת אשר"י וא"ז שם דכיון שנהרג ה"ל כפרה והיינו כדאי' בש"ס דכיון דשלא כדין מיקטל ה"ל כפרה ועיין עוד לקמן סי' שד"מ מדינים אלו:

על אדם כשר שאינו חשוד כו'. והב"ח כתב דלהר"ר יונה אדם כזה לא נקרא אדם כשר ואינו נקרא אדם כשר לקרוע עליו אף שלא בשעת יציאת נשמה אלא כשנוהג מנהג כשרים לחזור אחר מצות ג"ח וכ"נ דעת הרמב"ן והכי נקטינן ע"כ:

והוא שעומד שם כו'. מל' זה משמע קצת שאינו חייב לקרוע אלא בפניו ול"נ כהרא"ש והטור דאפילו עומד בביתו חייב לקרוע אפי' אינו עומד עליו כשידע בין מיתה לקבורה כ"כ הב"ח ועיין שם שהאריך ול"נ גם דעת המחבר כן שהרי כתב בא"ח סי' תקמ"ז סעיף ו' ועל אדם כשר אינו קורע אא"כ ידע בין מיתה לקבורה ע"ש מיהו האידנא נהגו להקל בכל ענין:

ותלמידי חכמים פטורים כו'. ודעת הראב"ד והרא"ש גבי כי נח נפשיה דרב ספרא דסבור רבנן דלא למיקרע עליה כו' נראה להדיא דתלמידי חכמים חייבים ע"ש:

אם הוא תוך ל' יום. ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע עליו בשעת הספדו ע"ש כנ"ל וכ' הב"ח מיהו דוקא כשהספדו תוך ל' אבל לאחר ל' אין קורעין אפי' בשעת הספד וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד:

עד שמגלין את לבם. ולהי"א שבסעיף ח' כ"ש הכא שאינו קורע אלא טפח ובסי' רמ"ב יישב הב"י ממ"ש הרמב"ם דברבו קורע עד שמגלה לבו ומ"ש כן בת"ח הניח בצ"ע ע"ש:

וי"א. בש"ע נרשם כך משמע בטור וליתא אלא אדרבה בטור משמע איפכא אלא הוא דעת הר"מ שהביא הרא"ש והגמי"י בשם י"א שהביא ראיה מדאמרינן בש"ס כי נח נפשי' דרב ספרא לא קרעוה רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר ליה אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא ועוד כל יומא שמעתתי' בפומן בבי מדרשא והרא"ש כתב ול"נ הפך דבריו וה"פ ועוד אפי' אי תנן הרב שמת כל יומא שמעתתיה בפומן והרי הוא רב שלנו עכ"ל וכב"י ונ"ל שדברי הרא"ש מבוארין בטעמן ומינה לא תזוז ולי נראה דברי הר"מ ברורין בטעמן דלפירוש הרא"ש קשיא אטו לא ידעי רבנן דכל יומא שמעתתיה בפומן אלא דהוה ס"ל דזהו לא מיקרי רב וקאמר אביי דהוי רב ועיקר חסר מן הספר והכי הל"ל ועוד דכיון דשמעתתיה בפומן הוי רב שלנו ותו מנ"ל לאביי הכי דלמא רבנן ס"ל דשמעתתיה בפומן לא הוי רב ותו ל"ל האי ועוד דהא רב ספרא עכ"פ חכם הוי אלא ה"פ מי קתני הרב שמת חכם שמת תניא דהיינו שידעינן משמועותיו שחדש ועוד כל יומא שמעתתיה בפומן כלומר עוד כל היום שמועותיו בפינו וא"כ אנו יודעין משמעתתיה שחדש וזה ברור:

וכן נהגו להקל. כתב הב"ח משמע דס"ל שאפילו שאר חכם אינו שוה לחכם שמת אלא קטן ממנו נמי אינו קורע ולפע"ד ליכא למ"ד הכי שהרי בברייתא מפורש חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו וכדקאמר אביי בש"ס מי קתני רב שמת חכם שמת תניא אפילו אינו רבו וכמו שדקדק הרא"ש מהך דאביי ומפורש בב"י עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהרי הר"מ קאמר הכי ומפרש דהך דחכם שמת היינו שיודעין משמועותיו שחדש ועפ"ז הם דברי הרב וכבר כתבתי בסמוך שדברי הר"מ ברורין ומ"ה אני תמה שלא נהגו לקרוע אפי' על חכם שיודעין משמועותיו שחדש ואפי' על גדול ממנו ואין להם על מה שיסמכו ואולי ס"ל דלא נקרא ת"ח אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה כדאיתא בש"ס וכבר כתב האגודה פ"ק דחולין דעתה בעונינו אין ת"ח דהא אין יודע אפי' במסכת כלה עכ"ל והביאו מהרי"ל ומהרי"ו בתשובותיהם כמש"ל סי' י"ח ס"ק כ"ט וצ"ע:

על רבו כו'. ע"ל סי' רמ"ב סעיף כ"ה:

על כל המתים כו'. כתב מהרש"ל דנהיגין דעל אב ואם מקרעין מצד שמאל ועל כל שאר קרובים כגון בניו ואחיו מצד ימין וכן מצאתי עכ"ל וכתב הב"ח סעיף י"ב דכן נוהגין בקהלות ומ"מ היינו מצד המנהג אבל מדינא משמע דמצד שקורעין על אביו ואמו קורעין גם על שאר קרובים כדמשמע בש"ס ופוסקים וט"ו לקמן סעיף כ"ב או אפשר שכיון שכבר קרע מצד א' לא נהגו להחמיר בכך ולקרוע בצד השני אלא סגי בהוספה:

ולא הסרבל העליון. כתב בתשו' משאת בנימין סי' פ' דהיינו מה שקורין מאנטי"ל אבל הרא"ק חייבים לקרוע בין על אביו ועל אמו בין על שאר מתים:

אבל שאר בגדיו כו'. כלומר עד שמגלה לבו וכדלעיל סעיף ט':

אלא שהאשה כו'. כלומר בקריעת אב ואם שצריך לקרוע כל הבגדים האשה קורעת התחתון תחלה ומחזירה לאחוריה וחוזרת וקורעת העליון כדי שלא תגלה את לבה ויבואו האנשים העומדים שם לבוא לידי הרהור ואע"ג דכתב הרב בסמוך דאין נוהגין לקרוע החלוק מ"מ כשמגלה החלוק נמי איכא פריצות כמו מגלה לבה כ"כ הב"ח בסעיף י':

על אביו ואמו אם מחליף כו'. היינו בחול אבל בשבת אף על אביו ואמו מחליף ואינו קורע ואם אין לו להחליף מחזיר הקרע לאחוריו כדאיתא בש"ס דף כ"ד ע"א וכ"כ הרמב"ם בפ"י וכן משמע לקמן סי' ת' וע"ש מיהו היינו דוקא כשמחליף בבגדים של חול אבל בבגדי שבת נוהגין איסור כדלקמן סי' שפ"ט סעיף ג':

לאחר שלשים. מותר ג"כ לשלול בערב הרגל ודוקא סמוך לערב לאחר שהתפללו מנחה. מהרי"ו סי' ז':

ואין חילוק כו'. כלומר אע"ג דרגל מבטל גזרת ז' ול' כדלקמן סי' שצ"ט היינו דוקא לענין אבילות אבל לענין קריעה וכל מילי דקריע' בעינן ז' ול' ממש כ"כ ב"י בשם הגמי"י בשם ראבי"ה והוא בתשובת מיימוני מיהו האידנא נהגו לאחות הקרע כל שפסק האבלות ונראה דמשום דטעמא דראבי"ה דאמרינן בש"ס דאבלות לחוד וקריעה לחוד ואנן קיי"ל כהרמב"ן (לקמן סעיף ל') דכשם שאין מתאבלין על הקטן כך אין קורעין דהא דאמרינן בש"ס אבלות לחוד וקריעה לחוד היינו לומר דלית ביה האי כללא דהלכה כדברי המיקל באבל אבל לענין כל שאר מילי אין חילוק וכמ"ש הרמב"ן שם ומביאו בית יוסף וכתב דהכי נקטינן וכן לקמן סי' שצ"ט שכתבו הפוסקים סתמא שהרגל מבטל גזרת ז' ול' משמע דכל הגזרה ששייך בז' ולמ"ד מבטל מכל דבר כנ"ל:

ומי שאין לו חלוק לקרוע. כגון שהוא פוחח (פי' בגדיו קרועים) או שהיה לבוש בגדים שאולים. רמב"ן. או שאין לו רק החלוק התחתון של פשתן שאותו אין קורעין כדלעיל סעיף י' בהג"ה. ב"ח:

כל בגדיו. היינו אותן שעליו בשעת שמועה אבל לא אותן שמחליף כדלעיל סעיף (ז') [י"ד]:

צריך להודיעו. משום מקח טעות אבל משום איסורא א"צ להודיעו דהא אפילו בסתם אסור ללוקח לאחותו כדלעיל סימן ט"ז באותו ואת בנו. רמב"ן. והב"ח כ' דל"ד דהתם דין או"ב הכל יודעין מה שאין כן דין קריעה דלאו כ"ע דינא דקריעה גמירי:

המלל כו'. עיין ס"ס זה פירושו:

דהיינו תפירה כו'. והוא שקורין בל"א איב"ר נא"ט כמו שעושין בתפירת הכתונת וי"מ אותו כמו התפירה שעושין החייטין בבתי שוקיים שחוזרין וכופפין הבגד היוצא מהתפירה לשני צדדי התפירה ותופרין אותו בשני צדדיו ומותחין אותו עד שאין ניכר התפירה פרישה ועב"ח:

קרע אחר. היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח או מרחיק שלש אצבעות וקורע עוד טפח כדלקמן סעיף כ"ג:

אחר ז' של שני. כ' הב"ח () משמע אם מת לו מת תוך שבעה לשני אע"פ שקרע על שני קרע אחר מ"מ אין להוסיף כל שהוא על הקרע ראשון כו' ולי נראה איפכא שבתוך שבעה של שני צריך טפח ואפשר הכי נמי קאמר אין להוסיף עליו כל שהוא אלא צריך טפח ודוחק:

מחזירו לאחוריו. וקורע מלפניו:

הופכו למטה. וישים לו בית צואר מאחריו ויקרענו:

קורע קריעה אחרת כו'. והב"ח כתב דאם בקריעה הראשונה שקרע על בנו הבדיל קמי שפה א"צ קריעה אחרת וסגי במה שמוסיף על הקרע הראשון ואין זה נראה לענין דינא דאף לפי פירושו מוכח מהרמב"ן דלהרמב"ם אפילו הבדיל קמי שפה צריך קריעה אחרת וכן משמע פשט דבריו וכתב עליו הרמב"ן שיפה כוון וכ"פ רבינו ירוחם וכ"כ נ"י בשם הראב"ד וכן נראה דעת הרב שאע"פ שכתב לעיל סעיף י"ג שנוהגין להבדיל קמי שפה על כל המתים סתם כאן ובסעיף כ"ג כדברי המחבר וכן העט"ז:'

שהרי צריך כו'. משמע אע"פ שהבדיל קמי שפה גם בקריעה ראשונה מ"מ כיון שצריך גם עתה להבדיל א"כ כל שמוסיף אינו מבדיל לכך צריך קריעה חדשה:

אבל אמרו לו כו'. והב"ח פסק דבכה"ג לא יצא ידי קריעה ולא מיקרי סתם אלא הקורע על מתו לשם מי שהוא א"צ לחזור ולקרוע אפי' לא נודע לו מי הוא עד אחר (כ"ד חודש) [כדי דבור] ע"ש וע"ל סי' רל"ד סעיף ל"ג:

יצא. וכתב ד"מ בשם נ"י פרק א"מ דאם א"ל מת לו מת סתם ואינו יודע איזהו וקרע סתם ואח"כ נודע לו מי הוא יצא ידי קריעה דיש ברירה ע"כ:

יצא ידי קריעה כו'. אבל אמרו לו מת וקרע ולא מת ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה. רמב"ן בסת"ה ומביאו הטור:

ידי קריעה. ולענין ז' ימי אבילות קרוב היה לומר כיון שחלה עליו אבלות ונהגו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבלות ודבר זה צריך תלמוד רמב"ן שם ומביאו הטור וע"ל סימן שצ"ו:

מקרעין לו. מפני עגמת נפש. ועיין בטור מ"ש בשם הרי"ץ גאות וע"ל סימן שצ"ו:

לא יצא כו'. דל"ד לקרע בשבת שגוף החלוק אינה עבירה אע"פ שהמעשה שעשה הוא עבירה אבל הכא גוף החלוק הוא עבירה:

דלא קים לן כו'. אבל קים לן דכלו חדשיו כגון שבעל ופירש אפילו מת בתוך ל' קורע ומתאבל עליו:

רק על אביו כו'. ואין חילוק בין יום קבורה ליום שמועה רק בין אביו ואמו ושאר קרובים. ב"ח:

אבל על שאר מתים כו'. כלומר קרוביו אבל על שאר אדם כשר נהגו להקל שלא לקרוע כלל כדלעיל סעיף ו' בהג"ה:

ובמקום שאין מנהג כו'. כתוב בתשובת משאת בנימין סימן ע"ב דהיינו בכל מלכות פולי"ן דאילו באשכנז נהגו שלא לקרוע כי אם על אב ועל אם וכמ"ש הרב בא"ח סימן תקמ"ד סעיף ו' אבל במלכות פולין יש לקרוע על כולם:

תהיה רחוקה כו'. ואפי' לפי מנהגינו לעיל סעיף ל"א דאין קורעין על שאר קרובים בחש"מ לא נהגו כך אלא היכא דיכול לקרוע אחר הרגל אבל היכא דנעשית רחוקה לאחר הרגל דאין יכול לקרוע אחר הרגל בהא ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה וכרוב הגאונים נ"ל וכ' מהרש"ל היכא דשמע שמועה רחוקה אינו קורע ברגל אפילו על אביו ואמו ע"כ עכ"ל ב"ח:

קורעו ומאחהו. אע"ג דעל האב אין מאחין לעולם כדלעיל סעיף ט"ו שאני הכא שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו הלכך מאחהו:

ואם לא הודיעו. שהולך לבקר בו החולה:

לא יגע בו. ונ"ל) דאף אם קרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כדלעיל סכ"ט:

ובח"מ כו'. ולענ"ד נראה דנ"ק דשם כ' שאל חלוק מחבירו לילך בו לבית האבל כדי שילך ויחזור עכ"ל ר"ל דהשואל בקש מהמשאיל אם כן לא נתכוין אלא לטובת השואל למלא בקשתו ויכול לומר לו לא השאלתי לך אלא שתלך ותחזור אבל הכא כתב המשאיל לחברו כו' ר"ל שהמשאיל בא מעצמו לזכות להשואל במצוה שיקיים מצות ניחום אבלים א"כ כל יומא ויומא רמיא מצוה עליה כנ"ל ובב"ח ובסמ"ע כתבו יישובים אחרים דחוקים גם לא נתישב לפי דבריהם לאיזה צורך כתבו הט"ו דין זה כאן שאין לו שייכות אלא בח"מ גם למה הביא בב"י דברי הרמב"ם שבח"מ כאן אבל לדידי א"ש דבח"מ מיירי לענין ממונא וכאן לענין איסור ודו"ק:

קורעין כו'. דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם על שאול ועל עם ה' כי נפלו בחרב וכב"י בשם רבינו ירוחם דלפי הפסוק נראה שחייב להתאבל כל היום ולפיכך אינו שולל עד למחר ע"כ ומביאו ד"מ ונראה דה"ה דמאחין למחר):

והוא שישמע מישראל. לדעת הרמב"ן והטור דבשם המיוחד חייב לקרוע אפי' בעובד כוכבים ופי' שם המיוחד בין בכתיבתו בין בקריאתו ועב"ח:

וי"א כו'. והב"ח חלק על זה לפי מה שפירש הוא דברי הרמב"ם והסמ"ג דאפי' בישראל מומר חייב לקרוע ואין דבריו מוכרחים ע"ש.

ואפילו השומע מהעדים כו'. כלומר כגון ששמע מהעדים שפלוני בירך השם אע"פ שאין העד מוציא הגדוף מפיו ממש חייב השומע מפי העד לקרוע וא"צ לשמוע משני העדים אלא חפי' מאחד מן העדים וה"ה כשאינו עד כשהעיד בב"ד אלא ששמע הגדוף ממש כל השומע מפי אותו ששמע הגדוף ממש אע"פ שזה לא הוציא מפיו הגדוף ממש אלא שאמר פלוני גידף השם חייב השומע לקרוע אבל השומע מפי אחד פלוני גידף השם והוא עצמו לא שמע הגידוף ממש אלא שמעו מפי אחד מהעדים אין זה האחרון חייב לקרוע. כל זה כתוב בספר ת"ה דאיתא בירושלמי עכ"ל ב"ח:

שנשרף. וה"ה נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מעובדי כוכבים דהכל תלוי כשרואה החלול השם בזרוע. ב"ח:

קורע ב' כו'. אחת על הכתב וא' על הגויל:

וכמעשה שהיה. ששרף יהויקים את המגלה:

למוללן. שאוחז ב' ראשי הקרע בין האצבעות וכורכן יחד ותוחב שתים או שלש תפירות:

לשללן. תפירה רחבה שתפר הרבה במשיחה אחת:

ללקטן. שאורג כל הקרע ראשו על סופו ותוחב במחט ב' או ג' פעמים:

כמין סולמות. פירוש כמעלות הסולם שתופר ב' תפירות וחוזר ותופר למטה והניח בין תפירה לתפירה הפסק. כל זה מדברי רבינו ירוחם שהביא ב"י:

או אם בנו. פירוש אם גירשה:

של איש או אשה. בטור בשם הרמב"ן הכריע כן דלא כפירש"י הטעם דדומה לס"ת שנשרף היינו שעדיין היה יכול ללמוד וא"כ לא היה צריך לקרוע על אשה דקשה על זה היאך יקרע על העתיד אלא הטעם דדמיון בעלמא הוא לס"ת שנשרף שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ועל כן קורעין גם על אשה וכתב רש"ל שלפי פרש"י משמע דקורעין על קטן אבל בפרק האורג פירש"י ומהרא"ם והרא"ש שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות ואם כן מ"ה קורעין נמי על אשה ולא על קטן וכנ"ל עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע לכ"ע עכ"ל:

שנהרג בידי עובד כוכבים כו'. דעל ידי כן הוה ליה כפרה. רבינו גרשון ישב על בנו שהמיר ומת י"ד יום דק"ו לשכינה י"ד יום כ"כ בהגהות אשר"י סוף פ' אלו מגלחין:

על רבו כו'. כתב ברוקח על רבו שלמדו חכמה יושב עליו יום אחד או שעה אחת אבילות):

דהיינו בגד העליון שקורין קאפ"ה כו'. הטעם בזה בב"י בשם סמ"ג שאינו אלא לצניעות וכן פסק בסמ"ק שאין קורעין הגלימא העליונה שקורין גרינ"ק וזהו הטעם שכתב רמ"א שאין נוהגין לקרוע הסרבל העליון ורצונו לומר מה שקורין בל"א רא"ק ובספר משאת בנימין כתוב שהרא"ק צריך קריעה מן הדין שהוא מלבוש גמור ולא בא רמ"א כאן לפטור אלא המלבוש שקורין שו"ל מנטי"ל שהוא בגד שראשו מקיף האדם סביב צוארו ומשתלשל למטה שהולכין בו קצת זקנים בקראקא לצניעות בבית הכנסת ולא הביא שום ראיה לדבריו והם תמוהים מאד בעיני דבשו"ל מאנטי"ל אין הולכין לבית הקברות ואיך ירמוז עליו רמ"א במה שאינו בנמצא כי אותו מנטי"ל הוא לכבוד והידור ואין האבל הולך בבגד כזה בעת צרתו ובאגודה פרק אלו מגלחין כתב בהדיא וז"ל י"מ כמו קאפ"ה בצרפת או סרבל הואיל ולצניעות נעשית ובשבתו בביתו אינו לובשו עכ"ל והרי גם הרא"ק אין אדם לובשו בביתו ובספר הנ"ל מביא דברי אגודה אלו לראייה לו ואמר שהאגודה לא נתכוין לזה כי אין אותו הרא"ק בנמצא אלא במדינה זאת ואתפלא מאד על זה דמה בכך דודאי דין אחד להם דכך לנו מלבוש הרא"ק כמו הקאפ"ה במדינות אחרות דאידי ואידי מלבוש עליון קרי להו דהא אין האדם הולך בו בביתו ואם לפעמים לובשו בביתו דעתו בטילה נגד הרוב בני אדם. ועוד אני אומר דאין ראוי אפי' להחמיר ולקרוע הרא"ק דהוי חומרא דאתא לידי קולא דהיינו בשאר מתים שדין הוא לקרוע הבגד העליון לחוד וזה ודאי אינו נכון שלא לקרוע רק הרא"ק ולצאת בו ידי קריעה בבגד שהוא חייב ודאי קריעה וכמו שכתב בית יוסף בשם הגה' מיימוני שתמה על הר"מ בקריעת המקטורי"ן בדרך זה והיינו ממש ברא"ק שבמדינה זו על כן נראה לע"ד ברור דדברי רמ"א בסרבל העליון דהיינו רא"ק שלנו דאין צריכין קריעה דאף שהוא מלבוש חשוב מכל מקום לאו בחשיבות תליא מילתא אלא במה שהוא לובש תמיד כן נ"ל:

ועל אביו ואמו כו'. כתב רש"ל דנוהגין דעל אביו ואמו מקרעין מצד שמאל ועל שאר קרובים כגון בניו ואחיו מצד ימין וכן מצאתי עכ"ל אבל במהרי"ל כתוב דקרע לבנו על אמו בצד ימין. ומו"ח ז"ל כתב מיהו מסתברא כיון דעל אביו ואמו צריך לקרוע עד שיגלה לבו והלב משמאלו על כן צריך לקרוע משמאל לגלות לבו וכן נוהגין בקהילות ע"פ רש"ל:

אם בא להחליף כו'. כתב מו"ח ז"ל בשם מהר"ר מנחם מ"ץ בגדים ישנים שהיו יודעי' שלבש אותם קודם מיתת אביו יכול ללובשן [אחר בלא קריעה עכ"ל:

שולל. פי' תפירה בלתי שוה מאחה היינו תפירה שוה:

לחלוץ כתף. בסוף פ"ק דבבא קמא פירש"י על חלוצי כתף שקרעו בגדיהם עד שנראה כתפיהם ובפרישה פירש מ"ש הטור פי' חולץ זרוע ומוציא כתפו חוץ לקרע היינו במקום שהוא פתוח כבר ולא שיעשה אז קריעה ולא עיין בגמרא שזכרתי:

כך אסור להפוך כו'. נראה דאם בא לחתוך סביבות הקריעה ולהשליכו ולהושיב שם חתיכת בגד אחר שרי לאחר י"ב חודש לאביו ואמו דאין זה בכלל איחוי הקריעה כלל וכן הסכים מו"ח ז"ל בזה:

מתוך המלל. כתב ב"י בסוף סי' זה וכפירש"י דאלפסי וז"ל מולל שני ראשי הקרע בין אצבעותיו וכורכן יחד כעין כריכות ספרים ותוחב שם שנים וג' תפירות. שולל תפירה רחבה. לוקט אוגד בידו כל הקרע ראשו עם סופו ותוחב במחט שתים ושלש פעמים. סולמות כמעלות הסולם שתופר שתי תפירות ומפסיק וחוזר ותופר למטה שמניח בין תפירה לתפירה הפסק מעט ע"כ לשונו. ועל כן הקורע מתוך אלו לא יצא כיון שבלאו הכי היה כמין קריעה:

קרע אחר. או מוסיף על הקרע זה טפח כמ"ש למטה:

והוא שנודע לו תוך כדי דיבור. עיין מה שכתבתי מזה בסי' רל"ד סעיף ל"ג:

בפעם הראשון כו'. אבל אם היה חי בפעם הראשון לא יצא ידי קריעה דהא אחר כדי דיבור הוא:

מקרעין לו בטור כתוב מפני עגמת נפש פירוש כדי להרבות בהספד. כתב הרי"ץ גיאות וקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות. ופירש ב"י דהיינו אפילו היכא שמת לו מת דלית ביה משום עגמת נפש. וכתוב בדרישה מכאן ראיה קצת שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות) ע"כ. ונראה לי דאף ביום שמועה קרובה דהוה כמו יום הקבורה כמו שכתוב לקמן סימן ת"ב הוה דינא הכי דגם שם איכא עגמת נפש וכבוד למת לעיני הרואים קריעה של קטן ויש מי שחולק על זה ואין בדבריו ממש:

בחלוק גזול. לפי שהגוף של חלוק בעבירה מה שאין כן בקורע בשבת אין עבירה בגוף החלוק:

אין קורעין עליו. לפי שהקריעה היא דרבנן וספיקא לקולא:

רק על אביו כו'. לפי שבמרדכי מביא דעות שאין לקרוע כלל בח"ה על כן מכריעין לחלק בין אב לשאר קרובים אבל במקום שאין מנהג יש לקרוע על כולם בח"ה דהעיקר כההיא דעה שקורעין בח"ה דמשמעות המשנה כך היא. וכתב מו"ח ז"ל אע"פ דנהיגין שלא לקרוע על שאר מתים בח"ה היינו אם אפשר לקרוע אחר המועד אבל היכא דשמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה דאינו יכול לקרוע אחר הרגל בזה ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה דקורעין בח"ה עכ"ל. וכתב עוד בשם רש"ל ונראה בעיני היכא ששמע שמועה רחוקה אין קורעין במועד אפילו על אב ואם אלא קורע אחר הרגל דמאחר שנפסק ממנו אבילות לא חמיר הקריעה לדחות הרגל עכ"ל:

תהיה רחוקה. פי' דאמרינן בגמ' אין קריעה בלא שבעה והוה אמינא דבכאן אינו קורע כיון שלא ינהוג שבעה אחר המועד דהא יהיה רחוקה קמ"ל דלא כן הוא דלא אמרו אין קרועה בלא שבעה אלא אם שמע בי"ט עצמו דאינו יכול לקרוע ולאחר הרגל יהיה רחוקה ולא ינהוג אז אבילות אלא יום א' בזה לא יקרע אפילו אחר הרגל אבל בשמע שמועה קרובה בחול המועד דיכול לקרוע קורע בח"ה אע"פ שאחר הרגל יהיה רחוקה ולא ינהוג אלא יום אחד מ"מ עכשיו זמן קריעה היא לו דאין הרגל מפסיק אלא האבילות ולא קריעה:

קורעו ומאחהו. אע"פ ששאר קרעים של אב אינם מתאחים הכא שאני שלא נתן המשאיל רשות רק לקרוע שלא יתבייש שם אבל לא הקנהו לו וזהו דלא כדעת הטור:

ברכת השם. שאמר יכה יוסי את יוסי:

והוא שישמענה מישראל. דאם היינו קורעים על עובדי כוכבים יתמלאו כל הבגדים קרעים:

קורע שתי קריעות. אחת על הגוילין ואחת על הכתב:

ודוקא ששורפין אותו בזרוע. משמע דוקא בשריפה אבל בשאר כליון לא וכ"פ ב"י דהכי משמע בירושלמי ולא משמע הכי בגמרא שלנו שהרי אמרי' דבת נעמית' הוי בעית למיבלע תפילין של רבי אבהו אמר חייבינא שתי קריעות אמרו ליה הכי אמר שמואל לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה ביהויקים ולא אמרו שלא אמרו אלא בשריפה דוקא ובירושלמי אמרו בלשון זה לא אמרו אלא על ס"ת ששרפו מלך ישראל בזרוע והנה ע"כ מלך ישראל לאו דוקא כמו שכתב ב"י גופיה והוא משמעות כל הפוסקים ממילא נמי מה שזכר שריפה הוא נמי לאו דוקא כיון דבגמרא שלנו ליתיה ע"כ ודאי שריפה לאו דוקא וכ"פ מו"ח ז"ל:

לשללן כו'. נתבאר בסעיף כ':