שולחן ערוך, יורה דעה של״ט: דיני הגוסס (ואמירת צידוק הדין) ומה הם הסימנים היפים [מהסימנים נשמטו בשו"ע ונמצאו בטור יו"ד ע"ש]. ובו ה"ס: – עם 17 מפרשים

דיני הגוסס (ואמירת צידוק הדין) ומה הם הסימנים היפים [מהסימנים נשמטו בשו"ע ונמצאו בטור יו"ד ע"ש]. ובו ה"ס:
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח ואין משמיעין עליו עיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות ואין פותחין עליו בצדוק הדין עד שתצא נפשו: הגה וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ שאינו עמו בבית עד אחר שימות (ריב"ש סי' קי"ד) ואסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום ויש סכנה בדבר (רבינו ירוחם בשם ר"י החסיד ז"ל) וכן אסור לגרום למת שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו וכן אסור לשום מפתחות ב"ה תחת ראשו כדי שיפרד אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע (הכל בהגהת אלפסי פ' אלו מגלחין):

מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום שלשה ימים צריך להתאבל עליו (דודאי כבר מת) :.

אומרים צידוק הדין עם יציאת נשמה וכשמגיע לדיין אמת קורע האבל:

כיון שנטה אדם למות אין רשאין ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי. (ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה שנאמר ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו') (תהלים מ"ט) (הגהות אלפסי שם):

מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת:

דבריו. כתב הר"ן פי' ליתן גט ולמתנה וכהן רשאי ליכנס לבית שהוא עומד בו ואף ע"פ שרוב גוססים למיתה עכ"ל: ולקמן סי' ש"ע יתבאר דאסור ליכנס לבית שיש בו גוסס ע"ש. ש"ך. וכל מה דחשב כאן שאין עושין לגוסס הטעם דאין מקרבין מיתתו וכל אלו הם קירוב מיתה. ט"ז:

הנפש. אלא ישהה מעט שמא נתעלף. הרמב"ם (ובמס' שמחות מסיים למה הדבר דומה לנר המטפטף כיון שנוגע בו האדם מיד נכבה):

קבר. והב"ח כתב דמותר מדינא כל שאין החולה מרגיש בדבר מיהו צריך ליזהר בערב שבת סמוך לשבת שמא לא יספיקו לקברו אם לא בחלול שבת ואם לא יקברוהו א"כ יצטרכו להניחו פתוח הלכך לא שרינן להו אא"כ משערינן שאם ימות סמוך לשבת ממש ולא יהא אפשר לקברו שעל כל פנים יספיק לחזור ולמלאות החפירה בריוח קודם שיכנס שבת עכ"ל. ועיין בא"ח סי' תקמ"ו סי"א:

מלח. כתב הט"ז וקשה לי מה שהתירו בהסרת המלח דהלא ע"י זה מזיז את פיו. ע"כ נראה שאין לנהוג היתר בהסרת המלח עכ"ל:

לשפוך. מפני שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות. ובתשב"ץ כתב שראה א' ששתה מהמים (שהיו בבית בשעת פטירת המת וכשראה החכם גער בו שלא לשתות מהם ולאחר שעה קלה ששתה המים יצאה נשמתו של אותו ששתה ושאלו לחכם מה ראית שגערת בו אמר אני ראיתי את מלאך המות ששפשף את סכינו במים שהיו באותו הבית לאחר פטירת המת) ועיין בא"ח סי' תנ"ה ושם כתוב שאין לשפוך המים השאובים למצוה דשומר מצוה לא ידע דבר רע ע"ש בט"ז וכתב דהך שכונה לא נתבאר כאן שיעורה אלא דבכתובות כתבו התוס' דשכונה היינו שלשה בתים כדאמרי' ספ"ק דע"א עכ"ל (ובנה"כ כתב ומיהו י"ל דהכא קרי שכונה מי שהוא שכן ממש וכן נוהגין עכ"ל) בראקנט"י פ' ויחי כתב דבשעת מיתה יזהר שלא יצא שום אבר חוץ להמטה והפליג על מי שאינו נזהר בזה:

באבל רבתי פרק קמא:

משנה שבת דף קנ"א ע"ב:

וכ' הרמב"ן בסת"ה שהבריאין עושים תכריכים לעצמם לכבודם ואין חשש בזה כדאמרינן גבי כלי קופסא בזקן שעשאה לכבודו מנחות דף מ"א ע"א:

וכתב שם שלא יעברו ימים מועטים עד שימות א':
(°) פי' משא"כ בהשמטת הכר והכסת שהוא מזיז ומנענע אותו שאפשר שמקרב מיתתו בזה:

טור בשם הר"מ מרוטנבורג והרא"ש והמרדכי בפ"ג דמ"ק מהא דאמרי' רוב גוססין למיתה גיטין דף כ"ח ע"א:

הרמב"ן בסת"ה שכן נהגו:

כל בו בשם הרב וכתב שם שלא ימות בעגמת נפש מפני שהנפש משתוממת בשעה שהיא יוצאת מן הגוף והוא יחידי:

שם כדי שידעו שמת ולא יודיעו בפה ויהיה מוציא דבה וכתב עוד טעם אחר וכתב הרד"א שיש רמז לזה מן התורה ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה כי כולם שפכו מימיהם:

(ליקוט) הגוסס כו'. עד ואין פותחין עליו הכל בתה"א בשם מ"ש [הכל כלשונו]. והוא בפ"ק שם אבל חסר שם בנוסחא שלפנינו הרבה:

ואין פותחין עליו כו'. מ"ש פ"ח אין מבטלין ת"ת עד שתצא נשמתו כו' אבל גי' הרמב"ן שם אין פותחין בצידוק הדין על המת עד שתצא נפשו של מת שכל הימים שהיה ר"ש בנו של ר"ע חולה לא ביטל כו' (ע"כ):
(ליקוט) סעיף א' ערא"ש פ"ג דמ"ק סי' קכ"ב: סעיף ב' מי כו'. ע"ש סי' קמ"ד (ע"כ):

וי"א דאין כו'. מהנ"ל ולא מכניסין עמו כו' אבל בב"י דחה דבריו דשם דוקא עמו שלא ישבר לבו:

אומרים כו'. ברייתא אין פותחין בצ"ה עד שתצא נפשו והביאו בתה"א:

כחי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש ופשוט דמחללין כו' עיין בתשובת בית יעקב סימן נ"ט ומ"ש בזה בתשובת שבות יעקב ח"א סימן י"ג ע"ש עיין בס' מצמיח ישועה על המרדכי בח"ב הנקרא ישועות יעקב אות ד' מ"ש ליישב דעת זקינו הרב בי"ע בזה. [ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' ע"ה אודות חולה שהוא מסוכן למות וכל הרופאים מייאשין אותו שודאי ימות אחר יום או יומים אך אומרין שיש עוד רפואה אחת שאפשר שיתרפא וגם אפשר להיפך אם לא יצליח ימות מיד תוך שעה או שתים אי חיישינן לחיי שעה ושב ואל תעשה עדיף. והשיב אף דודאי דחיישינן לחיי שעה אפי' מי שכבר הוא גוסס ממש ומה"ט אין קושרין את לחייו כו' וכה"ג קיי"ל דמותר לחלל שבת משום חיי שעה כאשר הארכתי בשבו"י ח"א סי' י"ג כו' מ"מ בנ"ד שאפשר שע"י רפואה זו יתרפא לגמרי ודאי לא חיישינן לחיי שעה וראיה ברורה מש"ס פ' אין מעמידין (עבודה זרה כ"ז ע"ב) ובתוס' שם בד"ה לחיי שעה כו' ומ"מ צריך להיות מתון מאד בדבר לפקח עם רופאין מומחין שבעיר ויעשה ע"פ רוב דעות הרופאים עם הסכמת החכם שבעיר ע"ש]:

קבר. עבה"ט בשם ב"ח דמותר מדינא כו' וכ"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות אבל דין ה' ע"ש:

צריך להתאבל. [עב"ש באה"ע סי' י"ז סס"ק צ"ד שלמד מזה דגוסס אחר ג' ימים מעידין עליו להשיא אשתו וכבר כתבתי בפ"ת שם בשם ס' דגמ"ר ומה"צ שהשיגו עליו וכ"כ בת' משכנות יעקב סימן ס"ט בשם מורו הגאון מוהר"ח ז"ל מוואלאזין וביאר שם דאלו הפוסקים המחייבים כאן להתאבל בגוסס אחר ג' ימים אינהו ס"ל דמשום רובא מתאבלין אף היכא שאשתו אסורה להנשא וגם במים שאל"ס מתאבלין ודלא כהעיטור בשם תשובת הרי"ף שהובא לקמן סי' שע"ה ע"ש ועמ"ש בפ"ת שם סק"ג עוד מזה]:

לשפוך כל המים. כתב בר"י שמעתי שיש מי שהורה שלא לשפוך המים כשמת ילד בתוך שלשים ללידתו אבל בגלילותינו המנהג לשפוך וכן עיקר וכתב עוד יש להסתפק קצת אי ה"ה כשמת שכן עובד כוכבים בבית שבחצר ישראל ומסתברא להחמיר דחמירא סכנתא וכתב עוד אם אפו את הפת במים הללו אסור הפת. שו"ת בית יהודה ח"א י"ד סימן מ"ו. ושם כתב דדבר של סכנה אינו בטל בס' וכמ"ש הט"ז לעיל סי' קט"ז (ועמ"ש שם) . ואם בישלו תבשיל במים הללו התבשיל אסור. הרב בית דוד סי' קס"א. ואם נפל מן המים הללו בתבשיל מבושל לפי מה שכתב לעיל בשם ט"ז ות' ב"י דדבר של סכנה אינו בטל בס' יש להחמיר ולאסור הכל עכ"ל. ונראה דאם בישלו על שבת ממים הללו אין לאסור דיעבד דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכמו דאיתא בא"ח סי' תנ"ה ושמעתי שכן הורו כמה גדולים. וכתב בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן ל"ו דהמנהג שאין שופכין בשבת חדא דטעם הא' שכתב הש"ך לשפיכת המים עיקר ולזה בשבת לא ישפכו כדי שלא יתעצבו השומעים ויתבטלו מעונג שבת ואף לטעם השני קיבל מרבותיו שבשבת אינו משפשף סכינו במים ע"ש. (ושמעתי שכ"כ בספר תוספת שבת בשם מדרש) ונראה דלמוצאי שבת יש לשפוך מטעם הראשון שכתב הש"ך. ועי' בתשובת אדני פז סימן כ"ו שכתב דאפילו לרחוץ פניו ידיו ורגליו ולכבס בגדיו אסור לטעם השני ומביא ראיה ממים מגולים ע"ש ויש לדחות דהרי התם אפילו לשפוך ברה"ר אסור כמ"ש הטור לעיל סי' קט"ז והיינו דהתם יש סכנה ליגע בדבר שיש בו ארס נחש כדאיתא בחולין דף צ"ד גבי סנדל ע"ש אבל הכא י"ל דאין סכנה רק אל השותה:

כל המים. בס' חמו"ד כ"י כתב דמים הנקרשים אין צריך לשפוך. ונראה דהיינו שהיו נקרשים גם בעת שמת אבל אם נקרש אח"כ צריך לשפוך:

שבשכונת המת. עבה"ט סק"ה וכתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה שהג' בתים היינו ב' בתים עם הבית ששם המת:

(סי' של"ט סעיף א') וכל המעמץ. ומ"מ אם יש דליקה מוציאין אותו מהבית. דליקה בבית הצלת המת קודם לספרים. קטן חי קודם למת אביו. חי בריא קודם לחי מסוכן ס"ח (סי' תשכ"ג) (וע' שכנה"ג):

(באר הגולה אות ד') עד שימות א'. תוך ט"ז יום:

(סעיף ב') קרובך גוסס. ע' בבאר היטב מה שהקשה על מה דמבואר במקור הדין דאף אשה על בעלה מתאבלת כה"ג ועמ"ש לקמן (סי' שע"ה) בש"ך (סק"ז) וע' בת' מהרח"ש (ח"ג סי' ג') דהעלה דאין מתאבלין על גוסס:

(סעיף ד') כיון שנטה אדם. מי שיושב לפני החולה כשנטה למות ואין שם אדם אחר שיודע בענין המת לעיין עליו מתי תצא נפשו ויפשוט אבריו ויעצים עיניו ויעסוק בו והגיע זמן תפלה אל יצא משם להתפלל. ס"ח (סי' תשמ"ב):

(סעיף ה') מנהג לשפוך. וטוב לעשות כן אף לנפל תוך ל' ואף למת עובד כוכבים. ברכי יוסף:

(שם) לשפוך כל המים. בס' תוספת שבת (סי' רי"א סק"ו) כ' בשם ת' שמש צדקה דאם יש מת בשבת אין לשפוך המים.

(ש"ך סק"ט) טפת דם המות. ומה"ט אפילו דיעבד שלשה פת במים אלו אסורה. ת' בית יהודא (סי' מ"ו):

(בא"ד) מים שלנו. בכנה"ג א"ח (סי' ר"ד) כתב דאם בירך על מים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט וישפוך השאר וע' א"ר א"ח (רס"י ר"ב):

הרי הוא כחי לכל דבר. ואסור לעשות דבר המקרב מיתתו וכתב הר"ן הרי הוא כחי פי' ליתן גט ולמתנה וכהן רשאי ליכנס לבית שהוא עומד בו ואע"פ שרוב גוססים למיתה ע"כ ומביאו הב"ח בסתם ולקמן סי' ש"ע נתבאר דאסור ליכנס לבית שיש בו גוסס ע"ש:

אין קושרים. כדי שלא יפתח פיו:

ואין סכין. ואין מדיחין מנהג הוא שעושים לכל מת להדיח זוהמא שעל בשרו:

ואין שומטין הכר מתחתיו. אע"פ שאין משכיבים את המת על שום דבר חם כמו כר וכסת אלא מיד מורידין אותו ומניחין אותו לארץ כי דברים חמין מסריחין ומתפיחין אותו וקאמר דאין עושין לו כן כל זמן שהוא גוסס וז"ש אח"כ ואין נותנין אותו על גבי החול והטעם מפני שמזיזו ממקומו כ"כ בפרישה:

וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים. אלא ישהה מעט שמא נתעלף עכ"ל הרמב"ם. ובמס' שמחות מסיים וכל הנוגע בו ה"ז שופך דמים למה הדבר דומה לנר המטפטף שכיון שנוגע בו האדם מיד נכבה וכ"כ הרי"ף והרמב"ם:

וי"א דאין כו'. והב"ח כתב דמותר מדינא כל שאין החולה מרגיש בדבר מיהו צריך ליזהר בע"ש סמוך לשבת שמא לא יספיקו לקברו אם לא בחלול שבת ואם לא יקברוהו א"כ יצטרכו להניחו פתוח הלכך לא שרינן להו אא"כ משערינן שאם ימות סמוך לשבת ממש ולא יהא אפשר לקברו שעכ"פ יספיק לחזור ולמלאות החפירה בריוח קודם שיכנס שבת ע"כ. ועיין בא"ח סי' תקמ"ז סעיף י"א:

אסור להשמט הכר והכסת כו'. כתב העט"ז ותמהני מ"ש מהסרת קול דופק ומלח דה"נ לא עביד מידי אלא שמסיר המונע וצ"ע עכ"ל ולק"מ דהכא אין האיסור משום הנוצות אלא האיסור הוא מפני שמתנועע הגוסס וכ"כ הדרישה והב"ח ע"ש:

דודאי כבר מת. דדוקא בעודו לפנינו חשוב גוסס כחי לכל דבר אבל לא כשאינו לפנינו:

מנהג כו'. והטעם שידעו הכל שיש בו מקרה מות ולא יצטרך להודיע בפה ויהא מוציא דבה ועוד שמלאך המות מפיל במים טפת דם המות. שם. ובתשב"ץ כתוב ראה באחד ששתה מהמים ומת כו' ע"ש ובא"ח סימן תנ"ה כתב הרב שאין לשפוך מים שלנו מפני מת כו' ע"ש:

אין קושרין לחייו. כל מה דחשב כאן הטעם דאין מקרבין מיתתו כי כל אלו הם קירוב מיתה והשמטת הכר הוא ג"כ סימן מיתה כי אין רוצה להניח על דבר חם:

מכח שאומרים שיש נוצות כו'. פי' דאף ע"ג דמטעם זה יש היתר לעשות כן דהא אין עושה קירוב מיתה אלא מסיר מונע יציאת נפש כדכתב אחר כך מכל מקום כאן אסור כיון שע"י זה מזיז גופו והוה קירוב מיתה בידים אלא דקשה לי למה התיר הסרת מלח מעל לשונו והלא גם שם מזיז פיו על ידו והוה כמעמץ עיניו ועל כן נראה לע"ד שאין לנהוג היתר בהסרת מלח:

והוא יחידי. מפני שהנפש משתוממת בשעה שיוצאה מן הגוף:

שבשכונת המת. הטעם לפי שהמלאך המות מפיל במים טפת דם המות והך שכונה לא נתבאר כאן שיעור' אלא דבכתובו' (דף כ"ח) כתבו התוס' דשכונה היינו שלשה בתים כדאמרינן סוף פרק קמא דעבודת כוכבים. בראקנ"ט פרשת ויחי כ' דבשעת מיתה יזהר שלא יצא שום אבר ממנו חוץ למטה והפליג על שאינו נזהר בזה:

(סימן של"ט בש"ע סעיף ה') מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת. בס' ברכי יוסף אוסר המים אף של עובד כוכבים ואף שעבר ובישל בהם ויש ס' נגדם: