שולחן ערוך, יורה דעה שמ״א: מי שמתו מוטל לפניו בשבת או בי"ט ודיני האונן. ובו ו' סעיפים: – עם 17 מפרשים

מי שמתו מוטל לפניו בשבת או בי"ט ודיני האונן. ובו ו' סעיפים:
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו קודם קבורה אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין בית לחבירו עושה לו מחיצה ואוכל ואפילו מחיצה של סדין סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ובין כך ובין כך ואפילו הוא בעיר אחרת אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים לא יענה אחריהם אמן ופטור מכל מצות האמורות בתורה ואפי' אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין אינו רשאי (ועיין בא"ח סי' ע"א) ובשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין (אם ירצה) (רבינו יונה פ' מי שמתו) ומברך וחייב בכל המצות חוץ מבתשמיש המטה שאסור בו (ומותר לילך לבית הכנסת בשבת ואף בחול אין בו איסור רק מאחר שאסור להתפלל מה יעשה שם) (כל בו) ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום ואם רוצה לקברו ביו"ט ראשון ע"י עממין אסור בכולן וכ"ש בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות: (י"א דתלמיד על רבו מובהק אסור לאכול בשר ויין כל זמן שמוטל לפניהם) (הגהות אשירי פ' א"מ) :

מי שמת לו מת בשבת יאכל במוצאי שבת בלא הבדלה ולא יתפלל ולא בבוקר קודם קבורה ולאחר קבורה יתפלל תפלת שחרית אם לא עבר זמנה אבל תפלת הערב לא יתפלל שכבר עבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל ולענין ההבדלה יבדיל אחר שיקבר המת: (מהר"מ ומרדכי והג"מ):

מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו משמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין אפי' קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם: הגה מקום שנושאין המת מעיר לעיר אם מקום קרוב הוא הוי כאלו מוטל לפניו אבל אם הוא מקום רחוק כגון מהלך שני ימים מותר עד שיבאו לעיר קבורתו (רבינו יונה פ' מי שמתו):

מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה לא חל על הקרובים אנינות וגם אבילות לא חל עליהם כיון שלא נתייאשו מלקברו וכן אם קרובי המת בתפיסה אין אנינות חל עליהם וכן מי שנהרג בדרך או גררתו חיה או שטפו נהר ולא נתייאשו מלקברו אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבילות ומונים לו שבעה ושלשים מיום שנתייאשו מלקברו:

כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעל וסנדל ואינו חייב בעטיפת הראש וכפיית המטה אבל אסור לישב או לישן על גבי מטה אפי' כפויה: הגה וכל שכן שאסור בתשמיש המטה (טור בשם הרמב"ן ובשם התוספות ובמרדכי פ"ק דכתובות בשם י"א) וי"א דאסור ברחיצה וסיכה ושמחה ושאלת שלום ותספורת ובמלאכה (טור) אבל מותר לצאת מפתח ביתו (הגהות מיימוני פ"ד בשם סמ"ק):

המשמר את המת אפילו שאינו מתו פטור מקריאת שמע ומכל מצות האמורות בתורה היו שנים זה משמר וזה קורא:

עליו. אפי' אינו מוטל לפניו אלא מוטל עליו לקוברו כל דין אונן עליו עד הקבורה אבל לאחר הקבורה אפילו באותו יום שמת אין דין אונן עליו. כ"כ בסמ"ג ושאר פוסקים וכ"פ הב"ח:

לחבירו. כגון שהוא שרוי בין העובדי כוכבים:

בעיר. משמע אפי' יש לו מי שיתעסק עמו בעירו שמת דין אונן עליו אבל הב"ח פסק דקרובים שבעיר אחרת אין דין אונן עליהם אא"כ אין למת קרובים בעירו שמוטל עליהם לקברו עכ"ל הש"ך:

מיסב. פי' על השלחן או על המטה *):

ומברך. משמע דברכות ותפלה חייב בשבת וי"ט. ש"ך:

להחשיך. עיין בא"ח סימן ע"א וסי' תקמ"ח ס"ד:

שני. של גליות כמ"ש בא"ח סי' תצ"ו ס"ב ובמהרי"ל כתב בשם מהר"ש דאם מת בשמיני עצרת לעת ערב שמותר להאבל לקדש בליל שמחת תורה שלאחריו משום דאין אנינות בי"ט והש"ך כ' דלדידן דקי"ל דאנינות נוהג בי"ט שני א"כ ה"ה בלילה אסור לקדש והט"ז מסכים לדעת מהרי"ל ע"ש:

שמוטל. והיינו בימות החול. ט"ז:

שבלילה. כתוב בדרישה מכאן היה משמע דה"ה למתעסק בצרכי צבור וכיוצא בזה בזמן התפלה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור א"ח סי' צ"ג שאין צריך להשלימה מטעם זה שכיון שבשעת העסק היה פטור וכו' והט"ז חולק ע"ז וכ' דהא זה לא מיקרי רק אונס ובהדיא אמרו באונס דמתפלל אח"כ שתים כמ"ש בא"ח סימן ק"ח. ול"ד לאבילות דדוקא אם הפטור בא מחמת דבר אחר והוא עצמו יכול להתפלל בלי שום מניעה אלא שהאבילות פוטרתו בזה אין תשלומין אח"כ משא"כ אם הפטור מכח טירדא זה מיקרי אונס והוה כמו חולה שאינו יכול להתפלל וע"ז תיקנו תשלומין עכ"ל (ובנה"כ כתב דדברי הדרישה נכונים דדוקא באונס שחייב מן הדין אלא משום דאונסו פוטרו דינא הכי אבל העוסק בצרכי צבור דמן הדין אינו חייב כלל דהעוסק במצוה וכו' ע"ש):

יבדיל. עד סוף יום ג' בשבת כמ"ש בא"ח סי' רצ"ט ס"ו וכ' רש"ל בתשובה דאם יש לאונן בן לימול ועדיין לא נקבר המת דמ"מ ימול הבן בבהכ"נ קודם עלינו כמו בשאר פעמים והט"ז כתב שמצא בשם רמ"א כת"י דיש לקבור קודם דאל"כ הוי אונן וא"א לו לברך להכניסו בברית דאונן פטור מכל המצות ונראה שיש לחוש לזה אם אפשר לקברו קודם שיצאו מבהכ"נ בשחרית דאין דוחין זריזות המצוה אבל אם א"א יברך הסנדק וימול אותו בשחרית דהא אי' בסי' ש"ס מת ומילה המילה קודמת עכ"ל:

שהוציאוהו. אע"פ שהאבילות עדיין לא חל. ש"ך:

חל. דכיון דלא ניתן לקבורה לא קרי מוטל לפניו. ש"ך:

נתייאשו. כתב הש"ך ואפי' המושל רוצה ממון הרבה מ"מ כיון דבממון תלוי הדבר ואפשר שאח"כ יתפייס בדמים מועטים לכך לא חלה האבילות עדיין אבל אם לא ניתן לקבורה מחמת שנאה ולא מחמת ממון ושנאה אינה עשויה ליבטל חלה האבילות מיד עכ"ל:

פטור. דעוסק במצוה הוא ופטור משאר המצות. ש"ך:

ברייתא מ"ק דף כ"ג ע"ב וברכות דף י"ז ע"ב:

הרשב"א בתשובה:

שם בברייתא:

טור בשם אביו הרא"ש:

שם בברייתא:
(°) ירושלמי כתבוהו הרא"ש שם והרמב"ן בסת"ה:

הרא"ש ושכן משמע בירושלמי:

תוספות שם במ"ק בשם הירושלמי בעיא ולא איפשטא וטור וש"פ:

שם בברכות בברייתא שבת וכתב הרא"ש דה"ה לי"ט:

כת"ק דרשב"ג וכדמפרש בגמ' שם דף י"ח ע"א במו"ק וכ"פ הרי"ף שם והרמב"ם בפרק ד' מהלכות אבל והרא"ש שם:

תוספות שם בשם רבי נתנאל וכ"כ הרא"ש שם:

טור מדברי אביו הרא"ש שם:
(°) וכתב עוד שם שמשמע בירושלמי שהתלמידים מטמאין לרבם:

שם בשם הר"מ מרוטנבורג וש"פ בשמו וכמ"ש הרא"ש בתשובו' שהיו ראשוני' לחיבור פסקיו שיבדיל אחר שיקבר וכ' הר"ם הטעם דהא קי"ל טעם מבדיל וציינתיו בא"ח בסימן רצ"ט דכ"ע מודי שהאונן אחר שקברו את המת ויש עדיין שהות להתפלל דמתפלל כיון שלא עבר זמן התפלה וה"ה בהבדלה:

ירושלמי פ"ג דברכות וכפי' הרמב"ן בסת"ה וכ"כ התוס' שם דף י"ח ע"א:

טור בשם ר"י והביאו התוספות שם מברייתא מסכת שמחות וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות אבל:

שם בשם הרמב"ן בסת"ה וכ' הטעם שאם אתה מחייבו באלו אף עסקי המת נפסדין בכך:

שם מברייתא דאבל רבתי ופי' שם דאינו ישן אלא ע"ג קרקע:
(°) כדעיל סעיף א':

בשם הרמב"ן בסת"ה ולאפוקי מדעת הרמב"ם בפ"א שמתיר ברחיצה וסיכה ושמפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר:

וסיים שם כי צריך לחזר אחר צרכי המת:

בריייתא שם בברכו' דף י"ח ע"א:

שהוא חייב כו'. גמ' (בברכות י"ז א') רב אשי אמר כל כו' וכפירוש הרא"ש שם דלא כר"ת ע"ש:

ואפי' מחיצה כו'. עבא"ה סי' שס"ב:

(ליקוט) אפי' אם אוכל כו'. עתוס' דמ"ק כ"ג ב' ד"ה ואין כו' וברפ"ג דברכות בתוס' שם (ע"כ):

ואפי' אם כו'. כחד מ"ד בירושלמי דשקלו וטרו שם הרבה אליביה:

וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה ואינו מברך כו':
(ליקוט) וי"א שאפי' כו'. וכ"ה בא"ר ריש פ"י ואם רצה כו' מפני כו' (ע"כ):

אם ירצה. עש"ך:

ואם צריך כו' ואם רוצה כו'. בירושלמי שם וכפי' הרא"ש שם ע"ש:

וכ"ש כו'. שם וכמ"ש בפ"ק די"ט (ו' א'):

י"א כו'. ירושלמי פ"ג דברכות ועמש"ל סי' רמ"ב סכ"ז:

מי כו'. כנ"ל ס"א:

ול"ד כו'. כיון שהיה פטור לגמרי:

ולענין הבדלה כו'. כמ"ש בפרק ע"פ (ק"ז א') מי שלא הבדיל כו' וקי"ל גם כן שם טעם מבדיל וערא"ש בברכות שם:

מי שמת כו'. עתוס' דברכות שם ורא"ש שם ובמ"ק:

וכן מי כו'. מ"ש (פ"ב):

כ"ז כו'. וראיה מדוד שרחץ כו' (שמואל ב' י"ב) ואבלות למדו ממנו ברפ"ג (ט"ו ב') שנאמר וינחם כו'. רמב"ם ועתוס' דכתובות ד' א' סד"ה בועל:
(ליקוט) כל זמן כו' וי"א כו'. עתוס' דמ"ק כ"ג ב' ד"ה ואינו אוכל כו' (ע"כ):

(ליקוט) אבל אסור כו'. א"ר פי"א אבל כ"ז שמת מוטל כו' (ע"כ):

וכ"ש כו'. דאפילו בשבת אסור כמ"ש בסעיף א':
(ליקוט) וכ"ש שאסור כו'. דל"פ ת"ק ורשב"ג אלא בשבת ואף בזה פסקו הפוסקים כת"ק כנ"ל (ע"כ):

וי"א כו'. ר"ל כל שהוא בשב ואל תעשה כל שהוא שמחה:
(ליקוט) וי"א דאסור כו'. ומה שכתוב בדוד וירחץ ויסך כו' שאני שהמלך מותר ברחיצה כמ"ש ביוה"כ (רפ"ח דיומא) והמלך והכלה כו'. תה"א ועוד תי' שם ובשם הראב"ד ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) וי"א כו'. ובמ"ש בא"ר פ"ח שר"ע חלץ תפלין וה"ה לכל הנך שהן בשב ואל תעשה וערא"ש (ע"כ):

שמת לו מת. עבה"ט סק"א ועיין בספר תפארת למשה שכתב דצ"ע קטן שמת תוך למ"ד דאין מתאבלין עליו וכן בן ח' והנפלים אי אסור באכילת בשר ויין כ"ז שלא נקבר כיון שמוטל עליו לקוברו או אינו אסור כמו שאין כהן מטמא להם ונראה דבקטן תוך ל' יש להחמיר כיון דרוב לאו נפלים אלא דבאבל מקילים עכ"ד. ולענין אם חייב בכל המצות צ"ע. שוב ראיתי בבר"י שכתב מת לו בן תוך ל' ללידתו משמע בירושלמי ס"פ נושאין על האנוסה דאין לו אנינות. דבר משה יו"ד סימן פ"ג ועמ"ש ב"ח סי' שנ"ג:

אוכל בבית אחר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב וז"ל דהוי כלועג לרש. והא דלא אסרו גם באחר מטעם זה לפי שדוקא בחייב בקבורתו יש חשש בזה שאינו עוסק בקבורתו ויושב לאכול בפני המת. וזה אסור אפי' בשבת כו' עכ"ל ש"ך ותימה שהרכיב דברי הט"ז ודברי הש"ך ביחד ובאמת פליגי אהדדי דודאי להט"ז שכתב לפי דדוקא בחייב בקבורתו כו' א"כ בשבת שאינו רשאי לעסוק בקבורתו מותר ולהש"ך שכתב דאפי' בשבת אסור ודאי דס"ל דגם אחר אסור. שוב מצאתי בס' תפל"מ שכתב בהדיא כן דלהש"ך גם אחר שאינו קרובו אסור לאכול לפניו והא דתניא מתו משום אכילת בשר ויין ע"ש. ולענין דינא נראה להחמיר כהש"ך:

בשר. עיין בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סימן רי"ד בתשובה מבן המחבר שכתב דאונן מותר ברוטב של בשר ולא דמי למה שכתב המג"א בסימן תקנ"א ס"ק כ"ט ע"ש:

ואינו מברך ברכת המוציא. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה דאונן אף על פי שמותר לאכול בלא ברכה. חייב בנטילת ידים בין במים ראשונים בין באחרונים ע"ש ולע"ד צ"ע בזה. שוב ראיתי בספר בר"י אות ה' שכתב דפשיטא ליה דאונן חייב בנט"י דנט"י הוי משום גזירה משום סרך תרומה ולפ"ז דהוי גזירה דרבנן אין ספק דחייב דכולהו לאוין מדאורייתא ודרבנן האונן חייב והביא דמהר"י אלפאנדרי נסתפק בזה ובשו"ת מכתם לדוד הסכים כן דחייב ומ"מ נראה דהאונן יטול ידיו ולא יברך ע"ש:

ברכת המזון. כתב בספר חכמת אדם כלל קנ"ג דאם אכל ונקבר המת ועדיין לא נתעכל המזון שבמעיו צריך לברך בהמ"ז ע"ש וכ"כ הגאון מהר"י ז"ל מליסא בסדור תפלה שלו (וכן ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל אך כתב דטוב שיאכל מעט קודם) וכתב עוד וכן באשר יצר אם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אשר יצר אחר שנקבר המת אפי' כל היום ע"ש:

ופטור מכל מצות. וכתב בשו"ת בית יהודה שאונן פטור ממצות בדיקת החמץ ויבדוק לו אחר ובס' תשובה מאהבה כתב שבפראג נוהגין שהאונן מקנה חלקו לשותפו וגם בזה לענין חמץ יתנה במתנה לאחר ואז יברך האחר ג"כ משא"כ אם אינו בודק מחמת הקנאה רק דרך שליחות צ"ע אם יברך ועיין בתשובת נו"ב מ"ת סימן ס"ז שכתב דאם הוא אונן בימי הספירה בלילה [ומקום הקברות רחוק מן העיר באופן שיהיה אונן כל הלילה ההיא וכל יום המחרת] ואם לא יספור בלילה לא יוכל לברך גם בימים שאחריו יספור באותו לילה בלא ברכה ואז יכול לברך בשאר ימים עיין שם. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן ז' דמי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ונעשה אונן פתאום יגמור ולא יפסיק כיון דהא דאונן לא יקרא את שמע או יתפלל הוא רק מדרבנן ע"ש:

מכל מצות. עיין בתשובת ח"צ סימן א' דדוקא מצות עשה פטור אבל מצות לא תעשה חייב כשאר אנשים ע"ש ועי' פרי מגדים באו"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות כ"ח שכתב דאונן בע"פ מחצות עשה דתשביתו או בחה"מ לאו דב"י אין מוזהר עליה כו' ע"ש ועיין בספר חומות ירושלים סי' רס"ז מה שהשיג עליו:

ואפי' אם א"צ לעסוק. כתב בספר חמודי דניאל כ"י מי שמת לו מת ר"ל והוא קודם התפלה אם יש לו קוברין אין להגיד לו כדי שיתפלל אך אם מוטל עליו להתעסק צריך להגיד לו:

אינו רשאי. עיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' יו"ד שנשאל באשה אחת שמתה בשבת והיו לה בנים וגם אחים ואירע לאחים יאר צייט במוצאי שבת על אמם אם רשאים האחים לכנוס לבהכ"נ במו"ש להתפלל ולומר קדיש כדין יא"צ והורה להתיר ואף שהסכימו האחרונים בא"ח סימן ע"א כדברי י"א אלו דאף כשיש מי שישתדל לצרכי קבורה אסור להחמיר על עצמו מ"מ הכא כ"ע מודים דרשאים האחים להתפלל ולומר קדיש דכיון שיש לאשה בנים א"כ ליכא רק מפני כבודו של מת א"כ הא גם מה שמתפללין ואומרים קדיש הוא כבוד של מת כבוד אמם ועוד דכבוד אמם קודם דגם המת חייב בכבוד אמו אף דבמתים חפשי מ"מ לגבי האחים בודאי קודם כבוד אמם לכבוד אחותם עכ"ד ונראה דלטעם האחרון דכבוד אמם קודם לכבוד אחותם יש להתיר ג"כ היכא שאינם אחים לה רק מצד האב ויש להם יא"צ על אמם דאז לא שייך לומר דגם המת חייב בכבוד אמם אפ"ה שרי אך לע"ד דבריו צ"ע דהא כבוד המקום קודם לכבוד אביו ואמו כמו שכ' לעיל סימן ר"מ סעיף ע"ז ואפ"ה אונן פטור מכל המצות וע"כ משום דהחמיר הקב"ה בכבודו של מת יותר מכבודו וא"כ פשיטא דקודם לכבוד אביו ואמו וצ"ע לדינא:

ובשבת וי"ט. עיין בתשובת ש"ב גבעת שאול סימן ט' דמותר לילך לשמש בסעודת ברית מילה אם פרנסתו בכך ובלבד שלא יאכל שמה ובחול וכן בסעודת נשואין אף כה"ג אסור ע"ש ועיין במג"א סימן תקמ"ח ס"ק ח':

וי"וט. עיין בא"ח סי' תרצ"ו סעיף ז' לענין מי שמת לו מת בפורים אם מותר בבשר ויין ועיין בתשובת ושב הכהן סי' צ"ו שהאריך בזה והעלה שאונן אסור בבשר ויין בפורים ע"ש:

אוכל בשר. עי' בספר ברכי יוסף להגאון חכם חיד"א ז"ל בא"ח סימן תקנ"א שיש מקילין בשבוע שחל ט"ב לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת וראיה מהא דאיתא בחולין י"ז אברי בשר נחירה כו' וכתבו הפוסקים להקל בדרבנן ע"ש. ולפ"ז גם כאן יש מקום קצת להתיר בחול במה שנשתייר מסעודת שבת דפשיטא דהא דאונן אסור לאכול בשר הוא מדרבנן ומכ"ש לפמ"ש התוספות במ"ק דף כ"ג ע"ב בד"ה ואינו אוכל בשר דמדינא מותר אונן בבשר כל זמן שאינו כשלמים דהיינו שעבר שני ימים משחיטתו אלא שאין רגילין בו היתר עיין שם אם כן מה שנשתייר משבת בודאי עברו עליו שני ימים דע"כ נשחט בערב שבת. אמנם לפי מה שכתב בתשובת נודע ביהודה תנינא חי"ד סי' ס"ד (הבאתיו לעיל סימן קט"ו סק"ז) נסתר היתר הנ"ל ופשיטא דגם לענין שבוע שחל תשעה באב אין להקל בזה:

אם ירצה. עיין בתשובת ושב הכהן סימן נ"ה מה שהקשה על זה ודעתו דזה לא קאי רק אשבת ולא על י"ט כיון שהוא חייב מצד הדין לקיים מצות שמחה גם אונן חייב אם אינו רוצה לקברו ואפי' בליל י"ט הראשון חייב כל אדם ג"כ בשמחה כמו בשאר ימי החג ולכן גם אונן בליל ראשון כיון שאינו רוצה לקברו בלילה חייב בשמחה ואינו רשאי להחמיר על עצמו ע"ש:

לבהכ"נ. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש דאונן בחול אין מצטרפין לכל דבר שבקדושה ע' בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ט שגם דעתו כן ע"ש שהאריך בזה. ומ"ש בשם נה"כ שלא יאמר קדיש עד אחר הקבורה עיין בתשובת אבן שהם סי' כ"ז שחולק על נה"כ וכתב כהט"ז דבשבת יאמר קדיש אף קודם קבורה ע"ש וכן משמע בתשובת שער אפרים סימן צ"ט וכן פסק בתשובת נחלת שבעה סי' ע"ג וכן העלה בתשובת שבות יעקב ח"א סוס"י ח' אלא שכתב שלא ראה נוהגין כדעת הט"ז בזה מ"מ היכא דנהוג נהוג וכן אם הורה המורה כדבריו לא מהדרינן עובדא ומנהג עיר הקודש תוב"ב שאומר קדיש בסיועת חזן הכנסת שאומר אחריו ע"ש:

בי"ט שני. עיין ש"ך סק"ט הובא בבה"ט סק"ז שכתב דזה קאי אי"ט שני של גליות והראה מקום לא"ח סי' תצ"ו ס"ב. ואא"ז הרב הגדול מהר"נ הירץ זצ"ל בגי"ד שלו השיג עליו דמ"ש בא"ח שם חוץ מי"ט שני של ר"ה קאי על לכחול את העין אבל לענין מת אין חילוק ואפי' בי"ט שני של ר"ה שרי כמ"ש בא"ח סי' תקכ"ו סעיף ד' ע"ש. ומ"ש הבאר היטב בשם הש"ך דאסור לקדש. עיין במגן אברהם סי' תקמ"ח סק"ח שמתיר וחולק על הש"ך:

שחלו עליו כל דיני אנינות. עיין בספר ישועות יעקב מהגאון ש"ב אב"ד מלבוב בא"ח סימן ע"א סק"ד שכתב דבזה אם א"צ לעסוק בצרכי המת כגון במקום שיש חבורה והקרובים סומכים עליהם בענין קבורת המת חייבים בכל המצות דלא שייך כאן מפני כבודו של מת שאין כבוד המת שיתעסקו בו יותר מכדי צרכו ביום טוב עיין שם עוד:

ולאחר קבורה יתפללו. כ' המג"א בסימן ע"א סעיף קטן א' דמיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל ונ"ל דקודם חצות יתפלל שחרית אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' ו' כתב בשם אביו ז"ל דמ"מ ברכת מקדש את שמך שהיא שייכא לק"ש שאינו מקדשים שמו יתברך ברבים א"כ כשקורא ק"ש יכול לברך ברכה הנ"ל אכן אם כבר עבר זמן ק"ש אך קורא ק"ש כקורא בתורה לא יברך. וכ' עוד שם דלפמ"ש בתשובת מהר"ם לובלין סי' ע"ג דבליל י"ט אין בו דין אנינות וידוע דכל ברכת השחר יכול לברך קודם אור היום חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה א"כ אונן בי"ט יכול לברך כל ברכת השחר קודם אור היום חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה וממילא דאם לא אמר מחויב לברך אחר הקבורה אחרי שלא נפטר בעת חובתו. וכתב עוד דכשהאונן מתפלל לאחר קבורה עד אחר שבעה לא יאמר פטום הקטורת וסדר הקרבנות. וע"ש בסימן ה' הסדר איך יתנהג האבל אחר קבורת מתו בק"ש ותפלה י"ג חלוקי דינים:

ולא דמי כו'. אם מת לו מת בלילה קודם שהתפלל תפלת ערבית וכבר הגיע זמן התפלה צ"ע אם יתפלל למחר בבוקר אחר הקבורה גם תפלת הערב ולכאורה דמי זה למ"ש כאן בש"ע באם מת בשבת. אלא שראיתי באשל אברהם בא"ח סי' ע"א סק"א שכתב אם הגיע זמן תפלת מנחה קודם שמת לו מת ונתעסק בקבורה עד אחר ערבית העלה בתשובה בי"ד סי' מ"ב דאינו חייב להתפלל ערבית שתים דהא אין החיוב חל עליו אלא ברגע אחרון של יום דבזמן הקודם לזה אין בו חיוב כ"כ אלא דיוצא כשמתפלל אז. ע"ש כ"פ הרב מהר"א. ומהר"מ עשאל ס"ל דחייב ע"ש עכ"ל וא"כ בזה אפשר גם הרב מהר"א מודה דחייב להתפלל שחרית שתים דהא תפלת ערבית חל עליו חיוב מיד בצאת הכוכבים כמ"ש בא"ח סי' רל"ה סעיף ג' ולא דמי לאם מת בשבת דהתם לא חל עליו תפלת ערבית במו"ש כלל. שוב מצאתי בדגמ"ר שכתב כן דאם מת בלילה צריך להתפלל שחרית שתים. ע"ש:

ולענין הבדלה. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קמ"ט שכתב באונן שלא היה יודע הדין והבדיל במוצאי שבת אין צריך לחזור ולהבדיל לאחר קבורה שנית ופסק כן הלכה למעשה ע"ש:

יבדיל. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז לענין אונן שיש לו בן למול עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' פ"ה שהורה כדעת הט"ז גם במילה שלא בזמנה שקרה לאבי הבן אנינות ביום שנתרפא וראוי למול דמלין קודם קבורה דאין חילוק בזה בין מילה בזמנו לשלא בזמנו והסכים עמו ש"ב הגאון בעל אור חדש ועוד שני גדולים. וע"ש שכתב בשם ס' ברכי יוסף בשם תשובת בית יהודה ח"ב סימן ע' שמסכים לדברי הרמ"א דיש לקבור קודם באופן אם האב הוא המוהל ולזה הסכים הרב בעל ברכי יוסף ז"ל ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סי' שכ"ה שכתב דמשמע שהגאון בעל זכרון יוסף עשה מעשה כהרש"ל וכן הורה גם הוא ז"ל ע"ש ומשמע מדבריו דגם אם האב בעצמו המוהל ימול קודם]):

מותרים הקרובים בבשר ויין. בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סי' רי"א מביא ירושל' דכ"ש שחייבים במצות ע"ש. עוד כתב שם שחוכך לומר דהא דנמסר לכתפים מהני היינו במקום שמוליכין המת למקום רחוק ואין אונן הולך עמהם אבל במקום שגם קרובים הולכים בשעת קבורה לא מהני מסירה ע"ש טעמו. ומטעם זה נהגו במקומינו שהאוננים ממתינים להתפלל עד אחר הקבורה אף שכבר נתפשרו עם הח"ק בעד מקום קבורה ונתנו להם הוצאות ותכריכין כיון דבמקומינו גם הקרובים הולכים בשעת קבורה. ובס' חכמת אדם כלל קנ"ג התרעם עליהם ע"ש ובחנם התרעם:

שמת בתפיסה. ע' בתשובת נו"ב שם שכתבו דבמקום שניתן הדת שלא לקבור מיד עד שיעבור מ"ח שעות חל אנינות מיד ולא דמי להכא דהכא לא ניתן רשות לקוברו כלל ואף אם יעלה בידם לקוברו מ"מ אינם מחויבים עכשיו להכין תכריכים מיד ולחתוך נסרים כיון שאפשר שלא יניחו כלל לקבור ויפסידו לחנם אבל בההיא אף שלא ניתן רשות לקבור מיד מ"מ יש להם להכין תכריכים לכן חל מיד אנינות מיהו יש תקנה שיטהרו תיכף ולשומו בארון שלם נקב מלמטה וגם ימסרוהו לכתפים אז יש לצרף דעת רש"י דזה מיקרי סתימת הגולל כיון דאפשר דגם במקום שקרובים הולכים בעת קבורה מהני מסירה. ונוהג אבילות לחומרא. מ"מ ז' ימי אבילות לא יתחילו עד שיסתום הגולל בקבר. וע"ש עוד שנראה מדבריו דבימות החורף שאף אם ימתינו לא יסריח אסור לטהרו מיד שאין זה כבודו. ועיין בתשובת יד אליהו סי' ט"ז שכתב במי שמת לו מת בערב שבת ג' או ד' שעות קודם הלילה ויש מנהג באותה העיר שאין קוברין את המת אחר ב' שעות אחר חצי היום בע"ש אף שיש עדיין זמן רב לקברו חייב האונן להתפלל מנחה דה"ל כאילו אינו מוטל עליו לקוברו ודמי למי שמת בתפיסה והמנהג ההוא ראוי לבטלו ע"ש. ולפי מש"ל בשם הנוב"י גם בזה יש עליו דין אונן קודם שבת ופטור מלהתפלל ואף שגם המג"א כתב בסי' תקמ"ח סק"ח דאם א"א לקבור מחמת אונס לא חל עליו אנינות דדמי למת בתפיסה ע"ש כבר כתב בתשו' נו"ב שם דדברי המג"א הוא בי"ט שני שאם אינו קוברו בו ביום אסור לעשות תכריכין אבל בחול כו' ע"ש:

וי"א דאסור. [עיין בתשובת חתם סופר סי' שכ"ד שכתב דגם דעת הרב"י כן היא שכתב אינו חולץ כו' ומדפרט הני ש"מ אינך אסורים והוא ממש לשון ר"פ שבטור שאסרו בשאר דברים והא דכתב הרמ"א וי"א לפי שאינו מפורש בדברי הב"י כו' ע"ש עוד ויובא לקמן סימן ש"פ סכ"א]:

(סי' שמ"א סעיף א') מי שמת. מת לו בן תוך ל' משמע בירושלמי (ס"פ נושאין על האנוסה) דאין לו דין אונן. דבר משה (סי' פ"ג) וע' בב"ח (סי' שנ"ג) וברכי יוסף ובתפל"מ מסתפק ומסיים דיש להחמיר לאסור בבשר ויין ע"ש ולענין ק"ש ותפלין צ"ע:

(ש"ע ס"א) אינו מסיב. ע' א"ח (סי' תקנ"ב ס"ז) ובמג"א (שם סק"ז):

(שם) ואינו אוכל בשר. מהר"י אלפאנדרי נסתפק אם מותר בתבשיל בשר וחמר מדינה בקונטרס מוצל מאש (סי' כ"ג) וע' ברכי יוסף:

(שם) ואינו מברך ברכת המוציא. ונוטל ידיו ואינו מברך. מהר"י אלפאנדרי שם:

(שם) ובשבת ויו"ט אוכל בשר. ובסוגיא איתא בשבת מסב ואוכל ע' בת' ב"ח (ח"ב סי' ה'):

(שם) אם ירצה. ע' בת' ושב הכהן (סי' צ"ד) שהעלה דקאי רק על שבת אבל ביו"ט מחויב לאכול בשר ועכ"פ לשתות יין ואפילו בליל יו"ט האחרון עיי"ש:

(שם) וחייב בכל המצות. ומ"מ אסור בד"ת לדעת הי"א סעיף ה' בהגה תפל"מ וכ"כ בס' שמחת הנפש שאין קורין אותו לעלות לתורה ואסור בד"ת:

(שם) מה יעשה שם מזה משמע דאונן אינו מצטרף לעשרה תשו' שבו"י (ח"ב סי' כ"ה) וכ"כ בת' פרח מ"א:

(ש"ך סק"ג) וזה ודאי אסור לפ"ז גם אחר אסור דלא כט"ז סק"א:

(שם סק"ט) ה"ה בלילה אסור לקדש ע' מג"א (סי' תקמ"ח סק"ח):

(ש"ע ס"ג) בבשר ויין. ומחויבים במצות. תשו' נ"ב מ"ת (סי' רי"א):

(שם ס"ד) אין אנינות חל עליהם. ומותרים אף בתשמיש המטה אף למאן דאוסר בשבת. הרא"ש:

(שם ס"ה בהג"ה) וי"א דאסור ברחיצה. ואף בנמסר לכתפים דמותר בבשר ויין. מ"מ בעדונין ושמחה אסור. כ"כ הטור בשם הרמב"ן וע"ש:

מי שמת לו מת. אפילו אינו מוטל לפניו אלא מוטל עליו לקברו כל דין אונן עליו וכמו שיתבאר:

קודם קבורה. הוא אונן ואסור בכל הדברים שהאונן אסור בהן אבל לאחר קבורה אפי' באותו יום שמת אין דין אונן עליו כ"ה בסמ"ג ושאר פוסקים וכ"פ הב"ח:

אוכל בבית אחר. ואם אינו לפניו מותר לאכול בבית שהוא שם. פרישה וכ"כ הב"ח אוכל בבית אחר מיירי במוטל לפניו ואיכא משום לועג לרש אם אוכל בפניו וזה ודאי אסור אפי' בשבת ע"כ:

אין בית לחבירו. כגון שהוא שרוי בין העובדי כוכבים. מרדכי וב"ח:

ואפילו הוא בעיר אחרת. משמע אפי' יש לו מי שיתעסקו עמו בעירו שמת דין אונן עליו והיינו כדעת הרא"ש שחולק אר"ת ומביאו הטור אבל הב"ח פסק כר"ת דקרובים שבעיר אחרת אין דין אונן עליהם אא"כ אין למת קרובים המתאבלים עליו בעירו שמוטל עליהם לקברו אבל אם יש לו קרובים המוטל עליהם לטפל בעירו אין דין אונן על אותן הקרובים שבעיר אחרת ע"ש:

אינו מיסב ואוכל. פירוש על השלחן או על המטה:

אם ירצה. דכיון שהוא מתכוין למצוה אם ירצה יאכל ואם ירצה לא יאכל שאינה חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת שהרי אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הלכך בכל דבר שהוא מצוה חייבים לעשותו בשבת אבל זה רשות הוא אם ירצה יאכל בשר וישתה יין ואם לא ירצה יניח עכ"ל תר"י ומשמע דברכות ותפלה חייב בשבת ובי"ט וכ"נ ממה שסדר הרב האי אם ירצה קודם ומברך:

ואם צריך להחשיך כו'. עיין בא"ח סימן ע"א ותקמ"ח סעיף ד':

וכ"ש ביו"ט שני של גליות שהוא בעצמו יכול לקברו. כמו שנתבאר באו"ח סימן תצ"ו ס"ב ובמהרי"ל כתב בשם מהר"ש על מת שמת בשמיני עצרת לעת ערב שמותר להאבל לקדש בליל שמחת תורה שאחריו משום דאין אנינות ביו"ט ע"כ ועיין בדרישה שביאר טעמו דכיון דביו"ט שני נוהגין איסור לתפור התכריכים ולחפור הקבר ושאר מלאכות וכמ"ש באו"ח סימן תקכ"ו א"כ אינו מוטל עליהם הרבה ולכן אין דין אנינות נוהג בלילה כי אם ביום ולפ"ז ה"ה בכל ליל יו"ט שני שאינו נוהג בו דין אנינות אבל דוחק לחלק כן אלא נ"ל דמהר"ש לא ס"ל כרא"ש אלא ס"ל כסמ"ג דף רמ"ח סוף ע"א וכיש פוסקים דש"ס דידן וחולק אירושל' ובכל ענין אין אבלות נוהג ביו"ט שני אפי' ביום והכי משמע לישנא דמהר"ש משום דאין אבילות ביו"ט ולפ"ז לדידן דקי"ל כהרא"ש א"כ ה"ה בלילה אסור לקדש):

י"א כו'. וכן כתב המחבר לעיל סימן רמ"ב סעיף כ"ז ולקמן סימן שע"ד ס"י בסתם:

שמתפלל שחרית שתים. וכמ"ש בא"ח סימן ק"ח ס"ב:

יבדיל אחר שיקבר המת. עד סוף יוס שלישי בשבת כמ"ש בא"ח סימן רצ"ט סעיף ו':

אפילו קודם כו'. אע"פ שלא חל עדיין האבלות:

לא חל כו'. דלא קרינן מוטל לפניו כיון דלא ניתן לקבורה:

כיון שלא נתייאשו מלקברו. ואפי' המושל רוצה ממון הרבה מ"מ כיון דבממון תלוי הדבר שאחר כך יתפייס בדמים מועטים מפני כך לא חלה האבילות עדיין אבל אם היתה הגזירה שלא ליתנו לקבורה מחמת שנאה ולא מחמת ממון אינה עשוי' ליבטל וחלה האבילות מיד כן מתבאר מדברי הרמב"ן ושאר פוסקים:

וכל שכן שאסור בתה"מ. דאפי' בשבת אסור כמ"ש לעיל סעיף א':

ובמלאכה. ע"ל סי' שמ"ג וסי' שס"א סעיף י"א:

פטור מק"ש כו'. דעוסק במצוה הוא ופטור משאר המצות:

אוכל בבית אחר. דהוה כלועג לרש כן פירש"י בפרק מי שמתו והא דלא אסרו גם באחר מטעם זה לפי שדוקא בחייב קבורתו יש חשש במה שאינו עוסק בקבורתו ויושב לאכול בפני המת:

אינו מיסב ואוכל. פי' על השלחן או על המטה:

וכל שכן ביום טוב שני. נראה דהיינו ביום שהוא זמן קבורה אבל בלילה שלפניו דהיינו מוצאי יום טוב הראשון מותר כמו ביום ראשון וכן פסק במהרי"ל הלכות יום טוב שהורה מהר"ש על מת שמת בשמיני עצרת שמותר להאבל לעשות קידוש בערב ליל שמחת תורה משום דאין אנינות ביו"ט ונראה שמזה הטעם פסק שאין דרך לקבור בלילה:

י"א דתלמיד כו'. זה קאי על ימות החול:

כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל. כתוב בדרישה מכאן היה נראה דה"ה למתעסק בצרכי צבור וכיוצא בו בזמן התפלה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור סימן צ"ג ומתוך העסק עבר זמן אותה תפלה שגם כן א"צ להשלימה בזמן תפלה שאחריה להתפלל שתים אחד לתשלומין כיון שג"כ בזמן העסק היה פטור מתפלה כמו באבילות דהכא דמה לי אונס דאבילות או עסק מצוה. ולדעתי כ"ש הוא דהא כשנתעסק בצרכי ציבור גם כן עבד עבודת הש"י עכ"ל. ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפיו דהא כל שהוא אונס מקרי פטור מתפלה ובהדיא אמרו באונס דמתפלל אח"כ שתים כמו שכתוב בא"ח סימן ק"ח. ותו דכתב בת"ה סימן ה' במי שהיה טרוד אצל הפקיד מחמת חוב ולא היה יכול להיפטר אא"כ בהפסד ממון ובתוך כך עבר זמן התפלה דמיקרי אונס אע"ג דמחמת ממון הוא ומתפלל אח"כ שתים הרי לך בהדיא אע"ג דהיה פטור באותה שעה מתפלה מחמת טירדא דמיקרי אונס וה"ה נמי פטור מחמת טירדא דמצוה וא"כ נסתרה דעת בעל הדרישה בזה בפירושו והא דלמד דין זה מן אבילות דהכא אין הנדון דומה לראיה דדוקא אם הפטור בא מחמת דבר אחר דהיינו שהוא עצמו יכול להתפלל בלי שום מניעה אלא שהאבילות פוטרתו בזה אין תשלומין אח"כ משא"כ אם הפטור מחמת טירדא אין זה קרוי פטור מצד עצמו אלא אונס דהא באמת א"א לו להתפלל) דזה נקרא פטור ולא אונס שאין לו פנאי והוה כמו חולה שאין יכול להתפלל ועל זה תקנו תשלומין דמיקרי פטור מחמת אונס כיון שא"א לו כן נ"ל ברור:

יבדיל אחר שיקבר. דזמן הבדלה עד סוף יום שלישי ובטור כתוב כל השבת כולה היינו מה ששייך לאותו שבת ועיין מ"ש בסימן שצ"ו דפסקי הש"ע סותרים זה את זה. ובישוב הדברים כתב רש"ל בתשובה סי' ע' דאם יש לאונן בן לימול ועדיין לא נקבר המת דמ"מ ימול הבן בבית הכנסת קודם עלינו כמו בשאר פעמים. אח"כ מצאתי בשם רמ"א בכתב ידו שיש לקבור קודם דאל"כ הוי אונן וא"א לו לברך להכניסו בברית דאונן פטור מכל המצות ונראה שיש לחוש לזה אם אפשר לקברו קודם שיוצאין מבית הכנסת בשחרית דאין דוחין זריזות המצוה אבל אם א"א יברך הסנדק וימול אותו בשחרית דהא איתא בסימן ש"ס מת ומילה מילה קודמת:

(סי' שמ"א סעיף ב') אבל תפלת הערב לא יתפלל כו' כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל קודם קבורה. והקשה בס' תפארת למשה דאיתא בירושלמי הביאו התוספות בחגיגה דוד מתו בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר משמע שהיו להם תשלומים. ואי איתא דאונן איקרי גברא לא חזי לא היה לו תשלומין. ולק"מ דש"ה שכבר נתחייב בקרבנות משהאיר יום עצרת קודם שמת דוד שהרי מטעם זה לא נטמאו לדוד אע"פ שהיה נשיא כמ"ש בס' שעה"מ. וה"נ מטעם זה היה בני חיובא והיה להם תשלומים למחר משא"כ כשנעשה אונן קודם הלילה כדהכא כבר נפטר מהתפלה קודם ביאת זמנה בכה"ג שפיר דלא מקרי בר חיוב כשמגיע אח"כ זמן חיוב ומש"ה אין לו תשלומין: