שולחן ערוך, יורה דעה ת״ב: דין שמועה קרובה ורחוקה. ובו י"ב סעיפים: – עם 17 מפרשים

דין שמועה קרובה ורחוקה. ובו י"ב סעיפים:
מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב אם בתוך ל' יום הגיעה השמועה אפי' יום ל' עצמו ה"ז שמועה קרובה וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיע השמועה וקורע ומונה ל' יום (מיום השמועה) (כך משמע מהרמב"ם ומנימוקי יוסף פא"מ ובמרדכי) לתספורת עם שאר דברים כללו של דבר יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה ואם שמע מיום ל' ואילך א"צ לנהוג אלא שעה אחת לא שנא שמע ביום לא שנא שמע בלילה שאם שמע בלילה ונהג מקצת אבלות בלילה שעה אחת עולה לו ואפילו שמע על אביו ואמו והני מילי לענין גזירת שבעה אבל לענין גזירת שלשים נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו וכן בשאלת שלום וליכנס לבית המשתה ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה לפיכך אם באה לו שמועה על אביו ואמו לאחר י"ב חדש אינו נוהג אלא יום אחד אף בגזירת ל':

השומע שמועה רחוקה אין צריך לנהוג כל דין אבלות אלא דיו בחליצת מנעל ואין צריך לא עטיפה ולא כפיית המטה ומותר במלאכה רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתלמוד תורה ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר בו שעושה משום אבלות ואם היה עוסק בתורה או במלאכה או שהיה רוחץ וסך ובאה לו שמועה מפסיק שעה אחת משום אבלות וחוזר למה שבידו אבל אם היה לבוש תפילין אינו צריך לחלצן ומ"מ אינו יוצא ידי אבלות בהפסק זה וצריך שיעשה מעשה שניכר שעושה משום אבלות כגון חליצת מנעל או כפיית המטה ועטיפה ומיהו בחדא סגי:

אין מברין על שמועה רחוקה:

אין קורעין על שמועה רחוקה ועל אביו ואמו קורע לעולם (ובמקום שאין לו לקרוע אסור להחמיר על עצמו ולקרוע) (א"ז):

השומע שמועה בשבת או ברגל ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד ובשבת ורגל אסור בדברים של צינעא:

השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפי' דברים שבצינעא ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו:

השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע והוה ליה יום ששי שביעי לאבילות:

עשרה ימים אחר חג הסכות שמע שמת לו מת בערב החג אע"פ שאם נמנה שעה א' לפני החג שבעה ושבעת ימי החג ויום שמ"ע כ"א וי' ימים אחרים הרי ל"א אין לזה דין שמועה רחוקה אלא דין שמועה קרובה שאין הרגל עולה למי שלא נהג אבלות קודם לו כלל וכל שכן למי שלא היה יודע שמת לו מת (ר' ירוחם בשם בעל המאור וכ"ד הרמב"ן):

שמע שתי שמועות רחוקות ביום אחד אינו נוהג עליהן אלא יום אחד היו קרובות או שמתו לו שני מתים כאחד מונה לשתיהם כאחד שבעה ושלשים שמע לזה היום ולזה למחר מונה לשני מיום שמועה שבעה ושלשים:

שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל כיון דדברים שבצינעא נוהג עולה לו אותו שבת למנין שבעה:

מי שהתפלל כבר ערבית ועדיין יום הוא ושמע שמועה קרובה מונה מיום מחר ואותו יום אינו עולה לו:

מי שמת לו מת ולא נודע לו אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה כיון שאינו יודע מיהו אם שואל עליו אין לו לשקר ולומר חי הוא שנאמר מדבר שקר תרחק: הגה ומ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמר קדיש אבל בבנות אין מנהג כלל להודיעם (מהרי"ו סי' י"ג) מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו (כל בו בשם הר"מ וע"פ) ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה (מהרי"ו סי' קכ"א ומהרא"י סי' רצ"ו והאחרונים) אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה (בקבלה מפי זקן מופלג מוהר"ם לנדא) ואם אירע יום זה ביום שאין אומרים בו תחנון אין מתענין כלל ואם מתו באדר ונתעברה השנה העיקר להתענות באדר הראשון (ת"ה סימן רצ"ד ומהר"י מינ"ץ) אע"פ שיש חולקין כך הוא עיקר ואם מתו בשנת העיבור באדר הב' מתענה גם כן בעיבור באדר השני (ג"ז שם) ועיין באורח חיים סי' תקס"ח סעיף ז' ועיין לעיל סימן שצ"א דאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם. ואם חל תענית זה בערב שבת דינו כשאר תענית ועיין בא"ח סימן רמ"ט מיהו אם בפעם ראשון השלים ינהוג כן כל ימיו :

כללו. כתב הט"ז דמבואר בב"י בשם הרמב"ן דביום שמועה קרובה לא יניח תפילין כמו ביום הקבורה עכ"ל:

לחלצן. לפי שאף בשעת אבילות מניח תפילין ואינו חולצן אלא ביום ראשון בלבד. ולא תהא שמועה רחוקה חמורה מיום ב' של אבילות קרובה עכ"ל הרמב"ן. ש"ך:

להחמיר. משום (בל תשחית) אם לא על אביו ואמו או אדם גדול שהיה רגיל להקשות לו בדבר הלכה דהוי מיסתפי מיניה אם בא לעשות מילתא יתירה לכבודו מותר. כ"כ הב"ח בסי' ש"מ סכ"ה בשם א"ז. עכ"ל הש"ך:

אחד. ר"ל שעה א' אבל אם שמע שמועה בשבת שהוא כ"ט אז נוהג לאחר השבת שבעה ושלשים. מהרש"ל. וטעם בזה שאינו נוהג אבילות אחר השבת אע"ג דהתחיל ביום השבת והוא ביום השלשים דכיון שאינו מתאבל אבילות גמור באותו שבת רק בדברים שבצנעא ע"כ אין גזרת אבילות אחריו כ"כ הב"י בשם הרשב"א. וכתב הרמב"ן דבאותו שבת ורגל אסור בדבר שבצנעא כל אותו יום ולא אמרינן בזה מקצתו ככולו כיון שיש עליו חוב ליום שאחריו שעה א' היאך נאמר שיפסיק האבילות ויחזור לו עכ"ל הט"ז. ובש"ך כתב דמכאן פסק הב"ח דאם חל יום הז' של אבילות בשבת דצריך לישב על הארץ במוצאי שבת ולנהוג אבילות שעה אחת דהא הכא אע"ג דדברים שבצנעא נוהג בשבת לא נפטר בזה וצריך לעשות במו"ש מעשה שניכר בו משום אבילות עכ"ד. ולפע"ד ל"ד כלל דהכא כיון שחכמים חייבו לנהוג אבילות כראוי עכ"פ שעה א' וביום השבת אין נוהגין אבילות רק במקצת א"כ מעולם לא נהג זה דין אבילות כראוי אפילו שעה א' לכן חייב למוצאי שבת או למוצאי הרגל לנהוג אבילות שעה א' אבל מי שנהג אבילות ז' ימים ובתוך הז' חל יום השבת למה יתחייב באבילות במו"ש ואפילו זלזל במקצת הימים ולא נהג אבילות קי"ל לעיל סי' שצ"ו דא"צ להשלים וכ"ש יום השבת דנהג אבילות כדינו עכ"ל. וגם הט"ז השיג עליו וכתב שאין זה אלא דברי תימה ואותן האנשים שעושין כן לאו דסמכי נינהו. ואפשר שבא להם הטעות ממה שראו בס"ו בשמועה רחוקה שבמו"ש ורגל נוהג אבלות שעה אחת וסברי שבכל שבת של אבילות עושים כן. והוא טעות גמור דשם הוי עיקר החיוב במו"ש משום שמועה רחוקה משא"כ בזה עכ"ל:

עולה. כ' הט"ז שבטור כתוב אחר זה והר"ר יחיאל כ' שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות ביום א' וכו' ופסק הב"י כדעה הראשונה. ומ"מ הבאתי דברי הר"ר יחיאל ללמוד ממנו שאם מת באחד בשבת דה"ל יום השבת ז' של אבלות דאין לנהוג בו איסור בדברים שבצנעא אלא במקצת היום דהיינו בשחרית בהנץ החמה. וא"ל הא אמרינן בסי' שצ"ה בענין מקצת היום ככולו של יום השביעי דתלוי דוקא בעמדו המנחמים מאצלו ולא סגי בהנץ החמה כמו ביום ל'. הא לאו קושיא היא כלל דבכ"מ שאמרו מקצתו ככולו היינו שאותו מקצת צריך להיות מאותו ענין שחייב בשאר הימים כגון במנין שבעה שצריך לעשות מעשה בחליצת סנדל וכיוצא בזה ושם אמרי' דצריך באותו מקצת של יום הז' לעשות מעשה החיוב עליו ונתנו גבול שעד שעת קימת המנחמים מאצלו ראוי להיות בקום ועשה מה שמוטל עליו לנהוג אבילות בעת ההיא משא"כ בדין ל' שאין עליו חיוב רק בשב וא"ת דהיינו איסור גיהוץ ותספורת בזה סגי בהנץ החמה כיון דכבר נהג איסור בשב וא"ת די בכך. ומש"ה בשמע שמועה רחוקה שנוהנ שעה א' צריך לעשות מעשה דוקא בשעה הזאת כמו בשמועה קרובה ז' ימים. הלכך כשחל יום השביעי בשבת סגי במקצת דהא גם ביום השבת כולו לא יעשה מעשה הניכר משום אבילות רק דבר שבצנעה נוהג והוא בשב וא"ת וסגי במקצת ממנו דהוי ממש כיום השלשים כנ"ל ברור. ודלא כהב"ח שרוצה לחלוק על הר"ר יחיאל ולומר דלא אמרי' ביום השבת מקצתו ככולו ורוצה לאסור לאותו אבל שחל יום השביעי שלו בשבת שלא יקרא בתורה אפילו במנחה דליתא ואפילו בשחרית יש היתר לקרותו בתורה אלא כיון שבחול ממתין עד אחר תפלת שחרית גם בשבת יעשה כן אבל במנחה יש היתר גמור לקרותו לתורה כדעת הר"ר יחיאל שאין עליו דין שביעי לגמרי ואין חולק עליו בזה. ויש ג"כ להביא ראיה ממ"ש בס"ה בשם הרמב"ן דבכל אותו שבת אסור בדבר שבצנעא והיינו משום שיש עליו עדיין חיוב אבילות במו"ש. משמע הא לא"ה אינו אסור כל השבת אלא מקצתו ככולו וכן הוא עיקר בלי ספק עכ"ל. וגם הש"ך חולק על הב"ח בזה וכתב דהכי משמע לישנא דש"ס ופוסקים דלא לישתמיט חד לפלוגי בהכי:

קרובה. כתב הש"ך ומתחיל למנות ז' ול' משעה ששמע וכתבו הב"ח והדרישה בשם מהרש"ל דלפ"ז היכא דמת ביום א' ונקבר ביום ב' אע"פ שהקרובים שהיו אצל הקבורה מונים מיום הקבורה כי אז היתה סתימת הגולל מ"מ אותן שלא היו אצל הקבורה ולא נודע להן שמת עד שהגיע יום ל' מיום הקבורה א"צ לנהוג אבילות כיון דיום שמועה דידהו הוא יום ל"א מיום המיתה וה"ל שמועה רחוקה דלגבי דין שמועה יום המיתה הוא עיקר עכ"ל וכ"כ הט"ז:

למחר. וכן במתו לו ב' זה אחר זה כדלעיל סי' שע"ה ס"י. ש"ך:

למנין. ושוב הרגל מבטל ממנו גזרת ז' כדלעיל ר"ס שצ"ט. ש"ך:

מחר. כתב הט"ז ונראה דאם שמע שמועה קרובה בסוף יום שלשים אחר תפלת ערבית ועדיין יום הוא ודאי לא אמרינן דהוי לילה מכח התפלה דלהחמיר אמרינן כן לענין שלא יעלה יום שעבר למנין שבעה אבל לא להקל לומר שהוא שמועה רחוקה אלא צריך להתאבל ודומה למ"ש בסי' רס"ב לענין מילה דלא איכפת לן בתפלה ובזה עכ"פ מונה מיום השמועה ולא ממחרת דלא ליהוי כתרי מילי דסתרי אהדדי עכ"ל (ועיין לעיל סי' שע"ה):

לשקר. ונראה דיש לומר בלשון דמשמע לתרי אפי דהיינו שאין מבואר בפירוש בדבריו שהוא מת אלא שהלשון סובל לחיים ולמות וראיה מר' חייא ששאל לרב אבא קיים א"ל אמא קיימת ופי' התוספות דחיבילא' בשתממתיהאעבידו ששא"תמה ששולאאלניאמערל באפביירוששאלשנימתעלעאכ"מיל והמטת"וזך: ז (ה

הביאןצרל'. והלבוש השיג ע"ז דהא טעמא דמתענין הוא מפני הסכנה דריע מזלי' ביום זה שמת אביו או אמו וא"כ אין חילוק ולעולם יש להתענות יום המיתה עכ"ד. וכן משמע בתשובת מהר"י ברין שהביא בב"ח גם בתשובת משאת בנימין הקשה על דברי הר"ב דאטו ב' אחים הדרים בעיר אחת והאחד היה אצל מיתת אביו והשני לא היה בעיר כשמת אביו וקודם הקבורה בא גם השני שאז האחד יעשה יא"צ ביום המיתה והב' למחרתו ואיכא משום דלא תתגודדו וגם דמי לחוכא ואיטלולא ואנן בעינן דרכיה דרכי נועם ע"כ. גם מדברי שאר אחרונים משמע דלעולם מתענין יום המיתה ולא יום הקבורה. ובתשובת מ"ב שם כתב דדוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה ראשונה לעולם עושין יא"צ מיום הקבורה דאל"כ לפעמים לא ישלים אבלות י"ב חדש כגון אם מת בע"ש סמוך לשבת שאין פנאי לקברו עד יום א' ואם יעשה היא"צ ביום המיתה גם האבלות יפסוק בו ביום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היא"צ וזה ודאי לאו שפיר דמי דהאבלות מתחלת מיום הקבורה וצריך להשלים עד אותו היום עכ"ד ומעולם לא שמענו ולא ראינו לחלק שנות היא"צ ולומר דבשנה ראשונה יש לעשות מיום הקבורה ואח"כ מיום המיתה גם מדברי כל האחרונים שכתבו סתמא דיש לעשות ביום המיתה משמע גם בשנה ראשונה ולענין קושייתו נ"ל דהא בלא"ה נמי קשה דלפעמים משכחת לה שיהא יום הקבורה מרוחק הרבה מיום המיתה כגון שהוליכוהו למקום אחר לקברו שם דאין האבלות מתחיל אלא מיום הקבורה וכמ"ש לעיל סי' שע"ה והיא"צ תתחיל מיום המיתה. ודוחק לומר דלענין אבלות די"ב חדש אזלינן בתר יום המיתה וגם דוחק לומר דאם אירע בכה"ג יש לעשות היא"צ קודם י"ב חודש. וכן משמע בת"ה דלעולם עושים היא"צ בתשלום האבלות. ומן הדין אפילו באותו יום היא"צ שוב א"צ לנהוג אבלות כי כבר נשלם זמן י"ב חדש רק שהעולם נוהגין דכל אותו היום אין מבטלין דין אבלות די"ב חדש. ואפשר משום דאומרים קדיש וברכו ומתענים לכן נוהגים ענין אבלות באותו יום אבל מן הדין א"צ וגם נ"מ למי שמתענה ואומר קדיש וברכו ביום המיתה והוא מת היום ונקבר למחר דאבלות לעולם מיום קבורה מנינן ע"כ דברי הת"ה. ע"כ נראה דלעולם יש להתענות יום המיתה אלא דאם אירע דיום המיתה מרוחק מיום הקבורה ג' או ד' ימים או יותר יש להתענות בשנה ראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היא"צ בתשלום האבלות כיון דא"א בענין אחר וגם מילתא דלא שכיחא היא יש לסמוך בכה"ג אמ"ד לעשות ביום הקבורה ומשנה ראשונה ואילך יתענה ביום המיתה אבל מי שמת אביו ונקבר ביום שלאחריו יש להתענות ביום המיתה אף בשנה ראשונה כנ"ל ודוק עכ"ל הש"ך. אבל הט"ז פסק דלעולם לא יעשה היא"צ רק ביום המיתה אף שהוא מרוחק הרבה מיום הקבורה ומה לנו במה שלא התאבל י"ב חדש אם א"א בכך ולית מאן דחש לזה עכ"ל:

הראשון. וכתב הש"ך דבא"ח ס' תקס"ח מסיים הרב מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם וכ"כ מהרש"ל שכן נוהגין והביאו הב"ח עכ"ל:

השני. וה"ה אם מתו בשנת העיבור באדר הראשון מתענים בשנת העיבור באדר הראשון וכ"כ מהרש"ל שם דפשוט שאם מת בראשון או בשני שכך מתענין בשנים המעוברות. עד כאן לשון הש"ך:

לשון הרמב"ם ריש פ"ז מהלכות אבל מברייתא מ"ק דף כ' ע"א:

וכן העלה הרי"ף וכן הכריע הרמב"ן:

וכתב הרא"ש ונוהג בה דין הבראה וכל דיני אבלות כיום קבורה וכמ"ש רבינו כללו של דבר וכו':

פלוגתא דתנאי שם דף כ' ע"א ואיפסקא הלכתא כר"ע:

ציינתיו לעיל סימן שצ"ה סעיף ב':

הרמב"ן והרא"ש מעובדא דרב ורבי חייא שם דף כ' ע"א וכגירסת ר"ח ופירושו שם בתוספות:

טור בשם הרמב"ן בסת"ה מסברא:

שם בשם הרמב"ן בספר ת"ה מעובדא דרבי חייא דאתיא ליה שמועה רחוקה וכו' ש"מ תלת וכו' שם דף כ' ע"ב:

שם מעובדא דרבי חייא שהיה לבוש תפילין ולא חלצן ואפילו בשעת אבילות הוא לובשן דלא תהא שמועה רחוקה חמורה מיום שני של אבילות קרובה:

נימוקי יוסף והמרדכי:

כרבי מני שם בגמרא:

שם משמיה דר' זירא וכ"כ הרמב"ן בשם הירושלמי מדברי הרי"ף וכ"כ הרא"ש:

ברייתא שם:

שם בשם הרמב"ן בסת"ה ועיין במ"ש הב"י במה שנשאל הרשב"א כיון דשמע בשבת שהוא יום ל' הרי היא קרובה וכו':

שם:

שם בשם סמ"ג ושכ"כ בה"ג וש"פ בשמו:

הרב ר"ז הלוי בפ"ג דמ"ק והביאו ג"כ הר"ם שם:

הרמב"ן בסת"ה בשם הרי"ץ גיאו' מעובדא דרב חייא וכו' וציינתיו לעיל סעיף ב' דא"ל דאביו ואמו אינן קיימי:
(°) כלומר שעה אחת דמקצת היום ככולו:

מרדכי דמ"ק בשם מהר"מ (והגהמי"י ולעיל ר"ס שצ"ט):

הגהמי"י פ"ג והמרדכי בסוף מ"ק ונתבאר טעמו במ"ש בס"ס שע"ה וע"ש:

ג"ז שם מעובדא דרבי חייא שציינתי לעיל בסעיף ב':

שם בהגהמי"י פ"ו בשם רש"י:

שם במרדכי והגהמי"י וכ"כ התוס' בעובדא דרבי חייא שם ונלע"ד שיש ללמוד מעובדא זו כפי גירסת ר"ח וכמ"ש התוס' שם שלא ישיב להדיא מת אלא ישיב לו שקרובו אחר קיים כדי שיבין מעצמו וכדי להשמיעו חדשות טובות גם כן:
(°) בשם מהרש"ל דוקא שחל פעם ראשון פי' בשנה ראשונה בע"ש ולא השלים באותו פעם משא"כ אם חל פעם ראשון בחול שכבר נקבע התענית עד צה"כ חייב להשלים ג"כ כשחל אחר כן בע"ש:

אפילו יום ל' עצמו. ממש"ש ב' שמע שמועה קרובה בשבת ולמ"ש כו' וע"כ ביום למ"ד הוא דאי ביום כ"ט אכתי חייב לנהוג בליל מ"ש כמש"ל ר"ס שצ"ה (ודוחק לומר דמיירי בששמע בליל שבת דהלשון שמע שמועה בשבת בכל יום שבת משמע. ריטב"א):

וקורע כו'. מדאיבעיא להו שם בנעשית למ"ש רחוקה אם קורע ואף למ"ד שאינו קורע דליכא אבילות כמש"ש בשלמא לדידי כו' וכן שם כ"ה א' הכל קורעין כו' ומיירי ביום שמועה וכמש"ל סי' ת"א ס"ג:

ומונה כו' מיום השמועהו ערא"ש שם וכן משמע לשון מונה שבעה ושלשים:

ל"ש כו'. כמש"ל סימן שצ"ה ס"ב:

ואפילו שמע על כו'. ככל הני דשם וכמש"ש א"ל יחידאה הוא כו' ועבה"ג:

השומע כו'. כמ"ש וש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל דמאי קמ"ל אלא דאינו אסור אלא בנעילת הסנדל כו'. רמב"ן והביאו הרא"ש שם סי' ע"ו:

אין מברין כו'. מהא דר' חייא הנ"ל ועתוס' ך"ד כ' ד"ה אלא:

אין קורעין כו'. מדאיבעיא להו ך' ב' בשמע בשבת:
(ליקוט) אין כו' וע"ל כו'. עתוס' כ' ב' ד"ה קורע כו' (וע"ל סי' ש"מ ס"ק מ') (ע"כ):

(ליקוט) ומותר כו'. עהג"א סי' קכ"א (ע"כ):

אינו חובה שיאמרו. כתב בספר חמודי דניאל כ"י אחד בא אצל אחיו בתוך ל' למיתת אחותם ולא היה רוצה שיתוודע אחיו מזה נראה דמותר ללבוש בגדי שבת בכדי שלא יצטרך להגיד לו. ועמש"ל סוס"י שצ"ג בשם שבו"י לענין תוך שבעה:

נהגו להודיע. עי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קצ"א שכתב דבמועד שצריך לנהוג דברים שבצנעא אסור להודיע משום מניעת שמחת יו"ט ומביא ראיה מגמרא מ"ק דף ז' ע"ש. ושם בסי' צ"ט הורה ג"כ בפורים כן שאין להגיד לו עד אחר פורים ע"ש:

אצל הקבורה. עבה"ט בשם ש"ך דאם אירע דיום המיתה הוא רחוק מיום הקבורה ג' או ד' ימים יש להתענות בשנה ראשונה יום הקבורה כדי שיעשו היא"צ בתשלום האבילות ונראה דאם השנה הזאת היא מעוברת יתענה ביום המיתה דהא כבר נשלם האבילות בכלות י"ב חודש כמש"ל סי' שצ"א ס"ב א"כ לא שייך טעם זה והוא פשוט:

ואם אירע. עי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' צ"ח בכהן שיש לו יא"צ וביום זה ניתן לו בן לפדות מחוייב להשלים והוא יפדה ביום אך לענין ברכה שנהגו שהכהן מברך על היין (כמש"ל סי' ש"ה ס"י בהגה"ה) נראה דלא יברך וליתן לשתות לאחרים כמו במילה ביום התענית דהתם לא אפשר בע"א אבל הכא יותר טוב שאחרים יברכו ואם רוצים שהכהן יהיה על הסעודה עשו הפדיון סמוך למנחה והכהן ישלים תעניתו ויבא על הסעודה בלילה ע"ש ועיין בש"ת בא"ח סי' תקס"א שחולק עליו וכתב דאף אם נדחה זמן פה"ב רשאי הכהן לאכול. אלא באבי הבן צ"ע. עוד כתב שם שאם אירע שהיה לו סעודת מצוה ביום היא"צ ופייסוהו שלא יתענה ויבא עמהם בסעודה ולא רצה מחמת היא"צ ולולי זה היה נמנה עמהם הרי קבע עליו בנדר שאף בס"מ לא יאכל ואם מתרמי לו יא"צ ויש לו ס"מ כיוצא בה אסור וצריך התרה ולכן יש ליזהר בכה"ג שיאמר שעושה כן בלי נדר עכ"ד. ועי' פמ"ג בא"ח סי' תקע"ג שכתב בשם תשובת דבר משה דחתן אין מתענה יא"צ בז' ימי המשתה ע"ש:

תחנון. עט"ז בא"ח סי' תקס"ח סק"ה שכתב דה"ה אם אירע לו ברית מילה של בנו ביום ההוא די"ט שלו הוא דלא יתענה ואם רוצה להתענות א"צ להשלים ע"ש. ונראה דה"ה המוהל וסנדק א"צ להתענות יא"צ עי' בא"ח סי' תקנ"ט ס"ח בהג"ה וכ"כ בתשו' הר הכרמל חא"ח סי' יו"ד וכתב שם דאף לכתחלה מותר לקבל עליו להיות סנדק או מוהל ביום היא"צ. ע"ש:

הראשון. עבה"ט ועי' בתשו' גבעת שאול סי' ע"ג במת אביו בשנת העיבור בער"ח אדר שני שהוא כ"ט לאדר ראשון יתענה בשנה פשוטה בכ"ט באדר ולא בכ"ט שבט ע"ש:

שצ"א. עמ"ש שם סק"ח בשם תשובת מקום שמואל:

כל ימיו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש עי' בט"ז שם. ר"ל דהט"ז שם סק"ג חולק וכתב דלא מקרי דרך נדר אא"כ דעתו שינהג כן כל ימיו לעולם ע"כ המיקל לא הפסיד ובפרט מי שמצטער ע"ש ועי' בתשו' חוט השני סי' ס"ו שכתב כשאירע היא"צ בתחלה בע"ש א"צ להשלים כשאירע ג"כ בע"ש אבל כשחל בחול צריך להשלים וע"ש עוד דאף כשחל בתחלה בחול מ"מ כשחל אח"כ בע"ש לא ישלים דמסתמא לא היה קבלתו על ע"ש כו' ועי' תשובת נחלת שבעה סי' נ"ח שכתב ג"כ דאף שחל בחול מ"מ כשחל אח"כ בע"ש א"צ להשלים וכאשר עשה ביא"צ הראשון שאירע בע"ש כן יעשה כל ימיו וכמ"ש הרמ"א דלא כיש טועין לפרש שהכל תלוי ביא"צ הראשון שלאחר יב"ח דליתא אלא על יא"צ הראשון שחל בע"ש קאמר ע"ש ועי' בתשו' חינוך בית יהודה סי' כ"ג לא כתב כן ע"ש. ועי' פמ"ג במשבצות שם שכתב להקל כשחל הראשון (ר"ל לאחר י"ב חודש) בע"ש. ודעתו שאף אם יארע בחול לא ישלים כי בזמנינו הדורות חלושים ע"ש:

(סי' ת"ב ש"ע ס"א) עד שיגערו בו חבריו ואם גערו בו תוך ל' ע' בשכנה"ג מחלוקת הפוסקים האחרונים בזה [וע' במ"ש רבינו סי' ש"ץ):

(ש"ע ס"ה) ובשבת ורגל אסור בדברים כו'. ואם שמע ביום א' דרגל שמועה קרובה דהיינו שהוא יום כ"ח למיתה וביום ג' דרגל נעשה רחוקה י"ל דמיום ג' ואילך אינו נוהג דברים שבצנעה כמו בשומע שמועה רחוקה ברגל כדבסמוך ס"ו וצ"ע לדינא:

(ט"ז סק"ז) ובזה ודאי מונה מיום שעבר. ע' בחי' הגרשוני שחולק על זה:

(סעיף י"ב בהג"ה) מצוה להתענות. בתורת חיים שבועות (ד"כ ע"א) כתב רמז לזה מסוגיא דלשם עיי"ש ולפ"ז יהא ג"כ מצוה להתענות יום שמת רבו:

(שם) ולא אצל המיתה, ואם אחר שהתפללו קהל ערבית מת ונקבר למחרתו מ"מ היא"צ ביום המיתה ממש ואין חושבין לענין זה לילה מכח תפלת ערבית מכח. ת' חב"י (סי' פ"ג):

לפיכך אם כו' אלא יום אחד. כלומר שעה אחת:

אבל אם היה לבוש תפילין א"צ לחלצן. לפי שאף בשעת אבילות מניח תפילין ואינו חולץ אלא ביום ראשון לבד ולא תהא שמועה רחוקה חמורה מיום ב' של אבילות קרובה עכ"ל רמב"ן:

אסור להחמיר כו'. אם לא על אביו ואמו או אדם גדול שהיה רגיל להקשות לו בדבר הלכה דהוי מסתפי מיניה אם בא לעשות מילתא יתירה לכבודו מותר כ"כ הב"ח בסימן ש"מ סעיף כ"ה בשם א"ז:

השומע כו' אלא יום אחד. כלומר שעה אחת ומכאן פסק הב"ח לישב במוצאי שבת שעה א' על הארץ ולנהוג אבילות ואפי' אם חל יום הז' בשבת צריך לנהוג אבילות שעה אחת במוצ"ש דהא הכא אף על גב דדברים שבצנעא נוהג בשבת לא נפטר בזה וצריך לעשות במו"ש מעשה שניכר בו משום אבילות עכ"ד ולפע"ד ל"ד כלל דהכא כיון שחכמים חייבו לנהוג אבילות כראוי עכ"פ שעה אחת וביום השבת אין נוהגין אבילות רק במקצת א"כ מעולם לא נהג זה דין אבילות כראוי אפי' שעה אחת לכן חייב למוצאי שבת או למוצאי הרגל לנהוג אבילות שעה א' אבל מי שנהג אבילות ז' ימים ובתוך הז' חל יום השבת למה יתחייב באבילות במו"ש ואפילו זלזל במקצת הימים ולא נהג אבילות קי"ל לעיל סי' שצ"ז דאין צריך להשלים וכ"ש יום השבת דנהג אבילות כדינו. עוד האריך הב"ח להוציא דברי הר' יחיאל מפשטן ופסק דאם חל יום ז' של אבילות בשבת צריך לנהוג דברים שבצינעא כל היום כיון שאינו נוהג בשבת אלא דברים שבצינעא והביא ראיה ממאי דקי"ל בסעיף ב' דצריך שיעשה מעשה הניכר משום אבילות וכל מעיין ישפוט בצדק דדעת הר"ר יחיאל דגם בשבת אמרינן מקצת יום ככולו ונוהג מקצת יום השבת ותו לא ואין חולק עליו בזה והכי משמע פשט לישנא דש"ס ופוסקים דלא לישתמיט חד לפלוגי בהכי ול"ד לדלעיל סעיף ב' מטעם שכתבתי בסמוך:

אלא דין שמועה קרובה. ומתחיל למנות ז' ול' משעה ששמע וכתבו הב"ח והדרישה בסי' שצ"ט בשם מהרש"ל דלפי זה היכא דמת ביום א' ונקבר ביום ב' אע"פ שהקרובים שהיו אצל הקבורה מונים מיום הקבורה כי אז היתה סתימת הגולל מ"מ אותן שלא היו אצל הקבורה ולא נודע להן שמת עד שהגיע יום ל' מיום הקבורה א"צ לנהוג אבילות כיון דיום שמועה דידהו הוא יום ל"א מיום המית' וה"ל שמועה רחוקה דלגבי דין שמועה יום המיתה הוא עיקר ע"כ:

אלא יום א'. כלומר שעה א':

שמע לזה היום כו'. וכן במתו לו שנים זה אחר זה כדלעיל סימן שע"ה ס"י:

עולה לו אותו שבת למנין שבעה. ושוב הרגל מבטל ממנו גזרת ז' כדלעיל ר"ס שצ"ט:

מי שהתפלל כו'. ע"ל ס"ס שע"ה מ"ש בזה:

אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה. והעט"ז השיג על זה דהא טעמא הוא דמתענין מפני הסכנה דריע מזליה ביום זה שמת אביו או אמו וא"כ אין חילוק ולעולם יש להתענות יום המיתה עכ"ד וכן משמע בתשובות מהר"י ברין שהביא בב"ח גם בתשובת משאת בנימין סימן פ"ד הקשה על דברי הרב דאטו שני אחים שדרים בעיר אחת א' מהן היה אצל מיתת אביו והב' לא היה בעיר כשמת אביו וקודם הקבורה בא גם הב' שאז הא' יעשה יאר ציי"ט ביום המיתה והב' למחרתו ואיכא משום לא תתגודדו וגם דמי לחוכא ואיטלולא ואנן בעי' דרכיה דרכי נועם עכ"ל גם מדברי שאר אחרונים משמע דלעולם מתענין יום המיתה ולא יום הקבורה ובתשו' מ"ב שם כתב דדוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה א' לעולם עושין יא"צ מיום הקבורה דאל"כ לפעמים לא ישלים אבילות י"ב חודש כגון אם מת בע"ש בר"ח שבט סמוך לשבת שאין פנאי לקברו קודם שבת ויקבר ביום א' שאחריו שהוא ג' שבט ואם אתה עושה היארציי"ט ביום המיתה בר"ח שבט גם האבלות יפסוק באותו יום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היאר ציי"ט וזה ודאי לאו שפיר הוי דהאבילות מתחיל מיום הקבורה ולא מיום המיתה וצריך להשלים האבילות עד ג' שבט עכ"ל ומעולם לא שמענו ולא ראינו לחלק שנות היאר ציי"ט ולומר דבשנה ראשונה יש לעשות מיום הקבורה ואחר כך מיום המיתה גם מדברי כל האחרונים שכתבו סתמא דיש לעשות ביום המיתה משמע גם שנה ראשונה וכן משמע בת"ה דלקמן דגם בשנה ראשונה עושים היאר ציי"ט ביום המיתה ולענין קושייתו נראה לי דבלאו הכי נמי קשה דהא לפעמים משכחת לה דיום המיתה יהא מרוחק הרבה מיום הקבורה כגון שהוליכו למקום אחרת וכה"ג כגון שמת בר"ח ניסן ונקבר בי"ד בניסן דאין האבילות מתחיל אלא מיום הקבורה וכדלעיל סימן שע"ה והיאר ציי"ט מתחיל מיום המיתה ודוחק לומר דלענין אבילות די"ב חודש אזלינן בתר יום המיתה וגם דוחק לומר דאם אירע בכהאי גוונא יש לעשות היארציי"ט קודם י"ב חודש וכן משמע בת"ה דלעולם עושים היאר ציי"ט בסוף תשלום האבלות ולעולם מונים האבלות די"ב חודש משעת הקבורה שכתב על מי שמת אביו בר"ח ניסן דמן הדין מיד שיכנס אח"כ ר"ח ניסן שלים האבילות דהא כבר כלו י"ב חודש אלא שהעולם נוהגין דאפי' בר"ח ניסן כל אותו היום אין מבטלין דין אבילות די"ב חודש ואפשר משום דאמרינן קדיש וברכו ומתענים כיום שמת בו אביו הוא לכן נוהגין ענין אבילות באותו היום אבל מן הדין אין צריך וגם נ"מ למי שמתענה ואומר קדיש וברכו ביום המיתה והוא מת ביום ונקבר למחר דאבילות לעולם מיום קבורה מנינן עכ"ל ע"כ נראה דלעולם יש להתענות יום המיתה אלא דאם אירע דיום המיתה מרוחק מיום הקבורה ג' או ד' ימים או יותר יש להתענות בשנה ראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היאר ציי"ט בתשלום האבלות כיון דלא אפשר בענין אחר וגם כיון דמילתא דלא שכיחא היא יש לסמוך בכה"ג אמ"ד לעשות ביום הקבורה ומשנה ראשונה ואילך יתענה ביום המיתה אבל מי שמת אביו ונקבר בו ביום או ביום שלאחריו יש להתענות ביום המיתה אף בשנה ראשונה כנ"ל ודו"ק:

העיקר להתענות באדר ראשון. ובא"ח סימן תקס"ח מסיים הרב מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם וכ"כ מהרש"ל שכן נוהגין והביאו הבית חדש:

ואם מתו בשנת העיבור כו'. וה"ה אם מתו בשנת העיבור באדר הראשון מתענים בשנת העיבור באדר הראשון וכן כתב מהרש"ל שם דפשוט שאם מת בראשון או בשני שכך מתענין בשנים המעוברות:

כללו של דבר יום שמועתו כו'. מבואר בבית יוסף סימן זה בשם הרמב"ן דביום השמועה קרובה לא יניח תפילין כמו ביום הקבורה:

אבל לענין גזירת שלשים. פירוש מה שתלוי בשאר קרובים במנין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת זה נוהג באביו עד שיגערו כו' ומה שכתב ומונה מיום המיתה רצונו לומר דברים האסורים בי"ב חדש:

אינו נוהג אלא יום אחד. ואף אותו יום אמרינן מקצתו ככולו וכן ברמב"ן וכ"כ בא"ח סימן תקמ"ח:

אלא יום אחד. ר"ל שעה אחת אבל אם שמע שמועה בשבת שהוא כ"ט אז נוהג לאחר השבת שבעה ושלשים. רש"ל. וטעם לזה שאינו נוהג אבילות אחר השבת אע"ג דביום השבת התחיל והוא ביום השלשים דכיון שאינו מתאבל אבילות גמור באותו שבת רק בדברים שבצינעא על כן אין גזירת אבילות אחריו כך כתב ב"י בשם רשב"א וכ' הרמב"ן דבאותו שבת ורגל אסור בדבר שבצינעא כל אותו יום ולא אמרינן בזה מקצתו ככולו כיון שיש עליו חוב ליום שאחריו שעה אחת היאך נאמר שיפסיק מאבילות ויחזור לו:

והוי ליה יום ששי שביעי. בטור כתב אחר זה וה"ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחילת המנין אלא יתחיל למנות ביום א' והוי ליה יום שביעי שביעי לאבילות ונוהג בו דברים שבצינעא במקצת היום עכ"ל ופסק ב"י כדעה הראשונה ומ"מ הבאתי כאן דברי ה"ר יחיאל ללמוד ממנו שאם מת באחד בשבת דהוי ליה יום ז' בשבת דאין לנהוג בו איסור בדברים שבצינעא אלא במקצת היום דהיינו בשחרית בהנץ החמה כמ"ש ה"ר יחיאל כאן לענין מת בשבת דבזה לא מצינו חולק עליו ואין להקשות הא אמרינן בסימן שצ"ה בענין מקצת היום ככולו של יום השביעי דתלוי דוקא בעמדו המנחמים מאצלו והכי איתא להדיא בפ' אלו מגלחין ולא סגי בהנץ החמה כמו ביום שלשים הא לאו קושיא היא כלל דבכל ענין שאמרו מקצתו ככולו היינו שאותו מקצת צ"ל בו מאותו ענין שחייב בשאר ימים בכולו דהיינו במקום שתלוי האבילות בקום עשה כגון במנין שבעה שצריך לעשות מעשה בחליצת סנדל וזקיפת המטה וכיוצא בהם בזה אמרינן דצריך באותו מקצת של יום השביעי לעשות מעשה החיוב עליו ולא סגי בשב ואל תעשה ונתנו גבול לזה המקצת עד קימת המנחמים מאצלו שעד אותה שעה ראוי להיות בקום עשה מה שמוטל עליו בעת ההיא מה שאין כן לדין ל' שאין עליו חיוב בקום עשה רק בשב ואל תעשה דהיינו דאסור גיהוץ ותספורת בזה סגי בהנץ החמה כיון דכבר נהג איסור בשב ואל תעשה די בכך ומשום הכי בשמע שמועה דחוקה שנוהגת שעה אחת היינו נמי בקום עשה שצריך לעשות מעשה דוקא כעין שצריך לעשות בשמועה קרובה שבעה ימים כן יעשה ברחוקה אותה שעה וכמ"ש בסעיף ב' בסי' זה ומשום הכי כשחל יום שביעי של שבעה ימים בשבת סגי במקצת אע"ג דאין עושה מעשה באותו מקצת דהא גם ביום השבת כולו לא יעשה מעשה הניכר אלא דעולה למנין משום דנוהג בו דבר שבצינעא ובזה סגי במקצת ממנו והוי כיום השלשים ממש שזכרנו כנ"ל ברור אלא שראיתי למו"ח ז"ל שרוצה לחלוק על ה"ר יחיאל ולומר דלא אמרי' ביום השבת יום שביעי מקצתו ככולו ורוצה לאסור לאותו אבל לקרות בתורה אפי' במנחה כיון שאין עושה מעשה הניכר בו משום אבילות ועפ"ז כ' ליישב מה שנהגו איזה אנשים כשחל יום ז' בשבת לישב במוצאי שבת שעה אחת על הארץ כדי לעשות היכר לאבילות שביום השבת לא עשה היכר ודרך זה הוא רחוק מאד דהיאך ישלים ביום השמיני מה שהיה חייב בז' אין זה אלא תימה ותו דא"כ אם יש שבת באמצע שבוע של אבילות היאך ישלים במ"ש מה שחייב לעשות בשבת הלא אותו אבלות מה שעושה במוצאי שבת הוא משום חיוב יומא גופיה והיאך תצרפו לעבר ולעתיד. ואין ראיה מאותן אנשים דלאו דסמכי נינהו אלא יום השבת של ז' הוא ממש בדין ז' כמו דין ל' לענין שלשים דהיינו בשב ואל תעשה בדברים שבצינעא כמו בשלשים לגיהוץ ותספורת כן הוא ברור ונכון ודברי ה"ר יחיאל שהביא הטור הם נכונים להלכה לענין זה שאם חל יום השביעי בשבת שאין צריך אלא מקצת בשחרית ואפי' בשחרית יש היתר לקרותו בתורה אלא כיון שבחול ממתין עד אחר התפלה של שחרית גם בשבת יעשה כן אבל במנחה יש היתר גמור לקרותו לתורה ואין עליו דין שביעי לגמרי כדעת ה"ר יחיאל ואין חולק עליו בזה. ועוד כתב מו"ח ז"ל דאפשר דה"ר יחיאל לא התיר אלא בתשמיש המטה וכיוצא בדברים דהויין בצינעא ואין שם פרסום כלל אבל לקרותו לתורה מודה ה"ר יחיאל דאסור כיון שלא עשה מעשה הניכר לאבילות ומאד תמוהין דברים אלו דאנן איפכא תפסינן בכל מקום שאסור להתאבל בפרהסיא מ"מ יעשה אבילות בצינעא וכאן היאך נימא דבצינעא יהא מותר ובפרהסיא אסור אין זה נכון כלל אלא גם בשבת מותר אחר תפלת שחרית בכל ואין עליו שום איסור מחמת אבילות לגמרי ואותן האנשים שיושבים על הארץ במוצאי שבת אחר יום השבת שהוא שביעי לאבילות הם עושים מדעתם ומוסיפים אבילות שלא מדברי חכמים כלל ואפשר שבא הטעות ההוא ממה שראו בסעיף ו' שבמוצאי שבת ורגל נוהג אבילות שעה אחת נמשך להם הטעות שבכל שבת של אבילות הם סוברים לעשות כן והוא טעות גמור דשם הוה החיוב הגמור במוצאי שבת משום שמועה רחוקה משא"כ בזה ואדרבה משם ראיה למה שכתבתי שהרי כתב שם הרמב"ן דבכל אותו שבת אסורים בדבר שבצינעא כמו שזכרתי בסעיף ה' והיינו משום שיש עליו עדיין חיוב אבילות במוצאי שבת משמע הא בלאו הכי לא אסור כל השבת אלא מקצתו ככולו וכן הוא עיקר בלי ספק:

אין לזה דין שמועה רחוקה. ה"ה למי שמת ביום אחד ונקבר ביום שלאחריו חשבינן לענין שמועה קרובה מיום המיתה דבתר יום המיתה אזלינן בכל מילי זולת לענין אבילות דמתחיל מסתימת הגולל:

מונה מיום מחר. הטעם דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי כיון דעשה אותו לילה לתפלת ערבית אל תעשהו יום ונראה לי דאם שמע שמועה קרובה בסוף יום ל' אחר תפלת ערבית ועדיין יום הוא ודאי לא אמרינן דהוה לילה מכח התפלה דלהחמיר אמרינן כן לענין שלא יעלה יום שעבר למנין ז' אבל לא להקל לומר שהוא שמועה רחוקה אלא צריך להתאבל) ודומה למ"ש בסימן רס"ב לענין מילה דלא איכפת לן בתפלה ובזה ודאי מונה מיום שעבר ולא ממחרת דאל"כ הוה עושה תרי מילי דסתרי דכיון דחשבת ליה יום דלהוי שמועה קרובה היאך יתחיל למנות מיום המחרת דא"כ הוי לילה ואין כאן אבילות לגמרי:

אין לו לשקר כו'. נראה דיש לומר בלשון דמשתמע לתרי אפי דהיינו שאין מבואר בפירוש בדבריו שהוא מת אלא הלשון סובל לחיים ולמיתה וראיה מדאיתא ברבי חייא ששאל לרב אבא קיים א"ל אימא קיימת ופירשו התוס' דבלשון בתמיה אמר עד שאתה שואלני על אבי שאלני על אמי ומתוך זה הבין ר' חייא שמת אביו שמע מיניה שלא אמר בפירוש שמת:

יום המיתה ולא יום הקבורה. ) כתוב בתשובת מהר"ר בנימין נראה דהיינו דוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה ראשונה לעולם עושין היאר ציי"ט ביום הקבורה ולא ביום המיתה דאל"כ לפעמים לא ישלים אבילות של י"ב חדש כגון אם מת בע"ש בר"ח שבט ואין פנאי לקברו עד יום א' שהוא ג' שבט ואם יהיה לו יאר ציי"ט ביום המיתה בר"ח שבט גם האבילות יפסוק באותו היום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היאר ציי"ט וזה ודאי לאו שפיר דהאבילות התחיל מיוה הקבורה ולא מיום המיתה וצריך להשלים האבילות עד יום הקבורה שהוא ג' שבט עכ"ל. ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפי אותו צדיק דודאי לא מונה שום אדם י"ב חודש רק מיום המיתה דאטו מי שלא שמע שמת אביו עד חצי שנה ודאי לא ימנה רק חצי שנה באבילות דמ"ש בסימן שצ"ד דכל אותה שנה הדין מתוח כו' היינו מן מיתת המת לא מיום התחלת האבילות והכי נמי ודאי יסיים האבילות ביום ו' בר"ח שבט ואז יהיה לו יאר ציי"ט ומה לנו במה שלא יתאבל י"ב חודש במילואם אם אי אפשר בכך ואדרבה לדידיה יש לתמוה דהא עכ"פ לא יתאבל יותר מיום ו' שהוא היום דאז כלו י"ב חודש ימי הדין שלו וירחיק היא"ר ציי"ט מן סיום אבילות שלו אלא לית מאן דחש לזה. הרחמן יגדור פרצת עמו ישראל וינחם אותם בבנין ירושלים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון: