שולחן ערוך, יורה דעה ת״א: דברים הנוהגים בחול המועד. ובו ז' סעיפים: – עם 17 מפרשים

דברים הנוהגים בחול המועד. ובו ז' סעיפים:
אין מניחין את המטה ברחוב בחול המועד שלא להרגיל את ההספד שאסור להרגיל את ההספד בחול המועד אלא לכבוד ת"ח לפיכך אין מוליכין המת לבית הקברות בחול המועד עד שיהיה כל הקבר מתוקן ומזומן:

אין קורעין בחול המועד אלא מי שהוא חייב לקרוע כדאיתא בסימן ש"מ אבל מי שאינו חייב ורוצה לקרוע מפני הכבוד אסור:

שמע בחול המועד שמועה קרובה חייב לקרוע:

אין חולצין כתף במועד ואין מברין בו אלא קרוביו של מת אבל הקרובים מברין וה"ה לחנוכה ופורים וראש חדש וכשמברין אין מברין אלא על מטות זקופות אבל ביום טוב אפילו ביום טוב שני אין קורעין ולא חולצין ולא מברין ובחול המועד מברין הכל על החכם לתוך הרחוב כדרך שמברין את הקרובים שהכל כקרוביו:

נשים בחול המועד מענות דהיינו שכולן עונות כאחת אבל לא מטפחות דהיינו להכות כף על כף בראש חדש חנוכה ופורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות דהיינו שאחת מדברת וכולן עונות אחריה נקבר המת לא מענות ולא מטפחות והני מילי לאינש דעלמא אבל לתלמיד חכם בין בחול המועד בין בראש חדש חנוכה ופורים מענות ומקוננות כדרכן בחול והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא ויום שמועה אפילו רחוקה כבפניו דמי:

אומרים על המת צדוק הדין וקדיש כדרכן וכן ביום טוב שני אבל ביום טוב ראשון כיון שאין מתעסקים במת אין אומרים אותו: הגה ויש חולקין שלא לומר צדוק הדין במועד (הטור הביא כמה רבוותא) וכן המנהג פשוט במדינות אלו שלא לומר צדוק הדין בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון (במנהגים) ולכן אין אומרים ג"כ כשקוברין אחר חצות בערב שבת י"א שאם קוברים המת בלילה שאין אומרים קדיש ולא צדוק הדין (כל בו):

מת לו מת קודם פורים ופגע בו פורים אינו מפסיק האבילות ומ"מ אין אבלות נוהג בו לא בי"ד ולא בט"ו אלא דברים שבצינעא נוהג וחייב לשלוח מנות ואף על פי שאינו מתאבל בהם עולים לו ממנין השבעה כמו שבת:

בע"ש. (אע"פ שבערב) [אבל בערב] ר"ח וערב חנוכה אומרים אפי' לאחר חצות (לא) [דלא] עדיפי מע"ש כ"כ הלבוש ומשמע דה"ה שאין אומרים ג"כ בערב יו"ט אחר חצות. ש"ך:

נוהג. ומהרש"ל פסק דצריך לנהוג כל דיני אבילות ושכן המנהג וכ"כ המחבר בא"ח סי' תרצ"ו ס"ד. ובדרישה כתב ליישב דברי המחבר דלא סתרי אהדדי דבא"ח מיירי שמת לו מת בו ביום וכאן מיירי שמת קודם לכן ודוחק (ויש רוצים להגיה בא"ח דהאי בחנוכה צ"ל בצינעא. וה"ק כל דברי אבלות בצינעא נוהגים בפורים. ובזה מיושב מה שמזכיר שם חנוכה בהלכות פורים וה"ל להביאו בהלכות חנוכה סי' ת"ע ששם מזכיר דיני חנוכה בהספד אלא ודאי שט"ס הוא וצ"ל בצינעא) והרב בהג"ה שם פסק כהמחבר כאן וכתב שכן נוהגין והב"ח לא הביא אלא דברי מהרש"ל ע"ש. עכ"ל הש"ך:

משנה מ"ק דף כ"ז ע"א:

נימוקי יוסף שם:

משנה שם דף כ"ד ע"ב:

שם בגמ' דף כ"ה ע"א:

רבינו ירוחם ובשם הראב"ד ושכ"כ ר"מ וכ"כ המרדכי ושכן משמע בירושלמי וכ"כ הגהמ"יי פי"א:

שם במשנה:

טור וכדעת אביו הרא"ש בפסקיו וכ"כ הרמב"ן והרמב"ם בפי"א וש"פ:
(°) לאפוקי מהר"ם מארץ האי וסמ"ג וסמ"ק שכתבו שאין עושין הבראה בת"ה ועיין בב"י:

סמ"ג בהלכות ח"ה:

שם במשנה:

רמב"ם בפי"א מהלכות אבל וכ"כ הרמב"ן בסת"ה וכ"פ הר"ן בפ"ק די"ט:

ברייתא וגמ' שם דף כ"ה ע"א ומימרא דרב פפא שם דף כ"ז ע"ב:
(°) ברמב"ם שם איתא אבלים שהכל אבלים עליו וכ"כ המחבר בא"ח סימן תקמ"ז וע"ש:

משנה שם דף כ"ה ע"ב:

שם במשנה:

מימרא דרב פפא דלעיל:

מעובדא דרב כהנא דספדיה לרב זביד וכו' שם:

טור בשם הרי"ץ גיאת בשם תלמידי רש"י בשם רש"י וכ"כ הרמב"ן:
(°) וכתבו הגהמי"י והגה"א בשם א"ז שרבינו יואל הלוי לא אמר כל ז' ימים אחר עצרת כי אם דרך הליכה כי עצרת יש לו תשלומין כל ז':

טור בשם הר"מ מרוטנבורג מדברי אביו הרא"ש בפסקיו שם מטעם דימי משתה ושמחה קבילו עלייהו ובדברים של צנעא נוהג דלא עדיף משבת:
(°) בא"ח סימן תר"צ ס"ד פסק המחבר שכל דיני אבלות נוהגים בחנוכה ופורים ובדרישה כתב ליישב דברי המחבר דבא"ח איירי באבלות יום א' וכאן בשאר ימים והש"ך כ" שהוא דוחק ע"ש:

אלא לכבוד ת"ח. כ"ז ב' ובמגילה ג' ב' וכמ"ש בס"ה:

שמע בח"ה כו'. מדפריך שם אמתני' ואפילו חכם והתניא חכם כו' משמע דברייתא איירי אף בחה"מ והיא איירי בשמועה קרובה דאי בין מיתה לקבורה אפילו לאו חכם רק אדם כשר חייבין לקרעו כמש"ש וכמש"ל סי' ש"מ ס"ו וס"ז ועבא"ח סי' תקמ"ז כ"ז הסי':

(ליקוט) אבל הקרובים כו'. ממתני' הנ"ל וירושלמי שם ועתוס' ך' א' ד"ה שכבר כו' ושם כ"ד ב' ד"ה אלא כו' (ע"ב):

וה"ה לחנוכה כו'. מדחילק בסיפא נשים במועד כו' בר"ח כו' ולא חילק ברישא ואינו מוכרח:

אפי' בי"ט שני כו'. שלא אמרו (י"ט ו' א') כחול שוויוה רבנן אלא למה שלצרכו בלבד מדקאמר אפילו למיגיז ליה אסא כו' משמע דוקא הכל לצרכו:

אומרים כו' וי"ח. עבא"ח סימן ת"כ ס"ב:
(ליקוט) אומרים כו'. ערא"ש סי' קל"ד: סעיף ז' ע"ש סי' קל"ב (ע"כ):

מת כו'. כמש"ו ואע"פ כו':

ומ"מ. עבא"ח סי' תרצ"ו:

בערב שבת. עבה"ט ועיין בתשובת גבעת שאול סימן ע"א דבערב תשעה באב אחר חצות אומרים צדוק הדין אף דאקרי מועד עיין שם:

(סימן ת"א סעיף ד') אפילו ביו"ט שני. אף דהמחבר פסק (סימן שצ"ט סי"ג) דאם יום מיתה וקבורה ביו"ט ב' מתאבלין אפ"ה אין מברין א"כ משמע דהבראה קיל יותר וא"כ אמאי בחוה"מ הוא בהיפוך דאין מתאבלין ומ"מ מברין וצ"ל רהבראה אינו ענין לאבילות אלא דהוא כעין הספד ומש"ה אין מברין בי"ט ב' אבל בחוה"מ מברין דמ"מ לא הוי הספד. כ"כ תפל"מ לעיל (סי' שע"ח):

(ש"ך סק"ג) כ"כ העט"ז. ובע"ש א"ח (סי' תכ"ט) כ' ע"ז ול"נ דאם קוברין את המת אחר שהגיע זמן מנחה אפילו מנחה גדולה א"א צ"ה ובחק יעקב שם כתב ופה פראג המנהג שלא לומר אחר חצות בימים אלו רק בער"ח לפי שאומרים ג"כ סליחות שקורין יו"כ קטן אחר חצות אומרים ג"כ צ"ה ובא"ר שם העיד באופן אחר שכ' פה פראג נוהגין שא"א אפילו בער"ח וסיים שם וראשון עיקר (והיינו הש"ך כאן) דהא יש פוסקים דאפילו בי"ט לומר עכ"ל:

כדאיתא בסימן ש"מ. כצ"ל:

שמע כו'. ע"ל סימן ש"מ סל"ב ובא"ח סי' תקמ"ז:

אחר חצות בע"ש. (אע"פ שבערב) [אבל בערב] ר"ח ובערב חנוכ' אומרי' אפי' אחר חצות (לא) [דלא] עדיפי מע"ש כ"כ העט"ז ומשמע דה"ה בעי"ט אחר חצות א"א:

ומ"מ אין אבילות נוהג בו כו'. ומהרש"ל פסק דצריך לנהוג כל דיני אבילות ושכן המנהג והביאו הדרישה ע"ש וכ"כ המחבר בא"ח סי' תרצ"ו סעיף ד' ודרישה כתב ליישב דברי המחבר דלא סתרי אהדדי דבא"ח מיירי שמת לו מת בו ביום וכאן מיירי שמת קודם לכן ודוחק והרב בהג"ה שם פסק כהמחבר כאן) וכ' שכן נוהגין והב"ח לא הביא אלא דברי מהרש"ל ע"ש: