א
דיני סעודת הבראה לאיש ולאשה. ובו י"ג סעיפים:
אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה אבל בשניה מותר אפילו ביום ראשון ומצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם כדי שלא יאכל משלו ויכול אחד להאכיל את חברו בימי אבלו והוא יחזור גם כן ויאכילנו בימי אבלו ובלבד שלא יתנו בתחילה:
ב
אשה שאירעה אבל אין לאנשים להברותה אבל נשים מברין אותה ואשה נשואה שאירעה אבל אינה יכולה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה וכן מי שיש לו סופר או שכיר אם אוכל בשכרו ואירעו אבל לא יאכל סעודה ראשונה משל בעל הבית אבל מי שזן עני או יתום או לבנו ובתו בלא תנאי ואירעם אבל יכולים לאכול סעודה ראשונה משל בעל הבית:
ג
אם רצה האבל שלא לאכול ביום הראשון מותר לאכול משלו אפילו סעודה ראשונה: הגה וכן אם לא הברוהו ביום ראשון שנמשך עד הלילה מותר לאכול בלילה משלו ואין צריך הבראה (טור בשם רוב הפוסקים):
ד
היו נוהגים להתענות ביום מיתת החכמים:
ה
מי שנקבר בערב שבת סמוך לחשכה קודם ביה"ש יש מי שאומר שמברין אותו אז ולי נראה דכיון שאינו חובה טוב שלא להברותו אז מפני כבוד השבת וכן נוהגין:
ו
אין מברין על הקטן אא"כ הוא בן שלשים יום שלימים או קים ליה ביה שכלו לו חדשיו:
ז
מרביצין ומכבדין בבית האבל ומדיחין קערות כוסות וצלוחיות וקיתונות ואין מביאין שם לא בשמים ולא מוגמר אבל מביאים אותם בבית שהמת שם ואין מברכים עליהם ואין אומרים שמועה ואגדה בבית האבל אלא יושבים ודוממים:
ח
כיון שנקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות:
ט
מקום שנהגו להברות בבשר ויין ומיני מטעמים עושים ומברין תחילה בבצים או בתבשיל של עדשים זכר לאבילות ואח"כ אוכלים כל צרכם:
י
אין לאכול עם האבל כל כך בני אדם שיתחלקו לשני מקומות:
יא
היכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל וכן אם שמע שמועה בשבת צריך להברותו הבראה ראשונה שבימי אבלות (וי"א שכיון שנדחה יום ראשון אין מברין אותו וכן נוהגים (במרדכי במ"ק בשם י"א ונ"י) ואפילו היכא דעולה לו למנין ז' כגון במקומות שעושין שני ימים ששני עולה):
יב
אין מברין על שמועה רחוקה:
יג
פריס (פירוש בוצע לחם לברך המוציא) מנחם גדול דבהון ובשבת פריס כאורחיה :
באר היטב יורה דעה
שע״ח
א
אסור. כתב הט"ז נראה דאם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אינו חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל ומש"ה כתב המחבר דמצוה על שכניו שיאכילוהו שלא יאכל משלו דלכאורה הוא יתור לשון אלא הכוונה דעיקר מצוה על השכנים שלא יגרמו שיצטרך לאכול משלו עד כאן לשונו:
ב
יחזור. פי אע"פ ששניהם אבלים. ש"ך:
ג
לאכול. ומשמע דאם רצה האבל להתענות באותו היום מותר וכ"כ הב"ח עכ"ל הש"ך (ובהג"א פרק אלו מגלחין כתב בשם א"ז אין מניחים את האבל להתענות ביום ראשון אלא מאכילין ומשקין אותו אפילו בתענית שלפני ראש השנה לא הניח הרשב"ם להתענות ביום הקבורה ע"כ. ב"י ופוסקים. ומכל מקום שמעינן מהא אפילו למאי דפסקינן שמותר להתענות אם רצה האבל שלא להתענות בימים שלפני ראש השנה או בתעניות הדומים לזה הרשות בידו ואם מת בחצי היום וכבר קבל עליו התענית ממתין לעת ערב עד אחר התפלה ולא משלים לגמרי):
ד
שהמת. כדי להעביר הסרחון:
ה
שיתחלקו. דהוי כסעודת מריעות ושיש בה שמחה. ש"ך:
ו
בשבת. כתב הש"ך צ"ע דלקמן ס"ס שצ"ט פסק הב"י דמברין בשבת וכתב שכן פשוט המנהג בכל העולם להברות בשבת ולא נשמע מעולם שום פוצה פה ומצפצף עכ"ל (ואפשר שזהו לפי יש נוהגין שמברין כל ז' כפי מנהג הספרדיים בהרבה מקומות לפי שאין האבל מכין עצמו דבר מכח טרדת אבלותו. וגם כדי שלא לבייש מי שאין לו לזון עצמו ז' ימים ימי בטולו ממלאכתו. וכ"כ רבינו ירוחם. וע"כ גם בשבת מברין שהאבלים סומכין על זה ובלא זה אין לו מה יאכל בשבת. אך לפי הנוהגין שאין מברין אלא סעודה הראשונה באיזה לחם וביצים מעולם לא שמענו שעושין זה בשבת כנ"ל): ..
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ח
א
מימרא דרב יהודה אמר רב מ"ק דף כ"ז ע"ב:
ב
כפירוש הרא"ש דיום ראשון דקאמר רב יהודה הוא סעודה ראשונה וכיוצא בזה בפסחים דף ל"ז ע"א מימרא דריב"ל יומא קמא וכו' וכ"כ הגהמי"י בשם סמ"ג דנקטינן באבל הלכה כדברי המיקל:
ג
ירושלמי תבא מאירה לשכניו שהצריכוהו לאכול משלו והביאו הרא"ש שם:
ד
מהא דרבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו להדדי שם בבבלי:
ה
הרא"ש שם.
ו
ברייתא באבל רבתי משום הרגל עבירה:
ז
הרא"ש סוף מ"ק בשם הר"מ:
ח
גם זה שם וכן כתבו ש"פ:
ט
ירושל' עובדא דרבי זעירא:
י
ג"ז שם עובדא דרבי אבהו:
יא
מרדכי בסוף מ"ק (והגהמי"י פרק י"ב):
יב
עובדא דרב דימי בר יוסף שבת דף קל"ו ע"א:
יג
ברייתא מ"ק דף כ"ז ע"א:
יד
אוקימתא דגמ' שם מבריית' דבר קפרא:
טו
ברייתא שם: [דף כ"ג ע"א]:
טז
לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות אבל דין ו':
יז
טור בשם הרמב"ן בס"ה:
יח
הגהמי"י פ' י"ב מהירושלמי:
יט
מרדכי במ"ק:
כ
מרדכי ונ"י במ"ק:
כא
הגהת מיי' פ"ד בשם סמ"ג בשם הירושלמי פ"ג דברכות ופ"ק דמ"ק:
(°) כתב רבינו ירוחם שנהגו לאכול משל אחרים כל שבעה מפני עניי ישראל שאינם יכולים לעשות מלאכה ולא יתביישו שאף לעשירים עושים כן ע"כ וכן ראיתי פה מנהג קהל קדוש ספרדיים יצ"ו:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ח
א
(ליקוט) אבל בשניה כו'. אבל תוס' לא כתבו כן ע"ש כ' א' ד"ה שכבר כו' ושם כ"ז ב' ד"ה יום כו' (ע"כ):
ב
(ליקוט) אשה שאירעה כו'. א"ר פי"א (ע"כ):
ג
אבל נשים כו'. עבמ"ר פ' ויקרא פ' ו' ובאיכה רבתי על פ' ידי נשים רחמניות כו':
ד
וכן אם כו'. נלמד מהנ"ל:
ה
(ליקוט) היו כו'. ירושלמי (פ"ג דמ"ק) הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף א"ר אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום ר' יונה הוה שמע דדמך בר בריה דר"י אע"ג דאכל גבינה ושתא מיא אסקיה צום כל ההוא יומא והביאו הרא"ש בפ"ק דתענית וכן בגמ' רפ"ג דשבועות כיום שמת כו' (ע"כ):
ו
יש מי כו'. דקי"ל כר' יוסי בע"ש ועי"ט כמ"ש בפ' בתרא דפסחים (צ"ט ב'):
ז
ול"נ כו'. כנ"ל ס"ג:
ח
טוב כו'. עבא"ה סי' רמ"ט ס"ב:
ט
וא"א כו'. כת"ק שם:
י
כיון כו'. תענית י"ג ב' נדרים נ"ו א':
יא
מעט בתוך הסעודה. פ"ק דכתובות (ח' ב') התחילו כו' חזרו הדבר ליושנה ופי' בתה"א משום דבתוך הסעודה אינו משכר כמ"ש בירושלמי פ' בתרא דפסחים והביאו הרא"ש וש"פ שם וז"ש אבל לא לרוות:
יב
מקום כו'. מ"ש והביאו תה"א והטור וכן בגמ' דנדרים הנ"ל:
(ליקוט) מקום כו'. פי"ד דא"ר הכל מעלין כו' (ע"כ):
(ליקוט) מקום כו'. לשון הרמב"ן בשם א"ר מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילין מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין וירושלמי פ"ג דברכות כד דמך ר' יוסי קבל ר"ח בר בא אבלויי ואוכלין בשר ואשקינן חמר כי דמך ר"ח בר בא קבל ר"ש בר ר"י אבלוי ואוכלון טלפחין (כ"ה בתה"א ולעיל סי' רמ"ב ס"ק ס"ו הביא רבינו גירסא שלנו) מימר כמא דו מנהגא ר"ז מידמך פקיד ומר לא תקבלון עלוי יומא דין אכילה ולמחר מדידיה וז"ש בס"ג אם רצה כו' (ע"כ):
יג
ומברין כו'. ספ"ק דב"ב:
יד
אין לאכול כו'. ירושלמי פ"ג דמ"ק והביאו הג"מ פי"ב הות מגורתיה זעירא וקרובוי בעי מיכל גביה מהו דיעלון ויתבין פלגא ופלגא מן לבד א"ל יעלון פלגא יומא דין ופלגא למחר:
(ליקוט) אין לאכול כו'. דכל בני המשפחה והעוסקין בהספד דינם לברות עמו ממ"ש בחה"מ אין מברין אלא קרוביו של מת (מתני' כ"ד ב') ובחכם (כ"ה א' ושבת ק"ה ב') הכל מברין עליו כו'. תה"א (ע"כ):
טו
(ליקוט) היכא כו'. עתוס' כ' א' ד"ה שכבר כו' בשם רש"י ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) היכא כו'. היינו שמת בי"ט האחרון אבל בלא"ה מברין בח"ה כמ"ש במתני' כ"ד ב' וכמש"ל סי' ת"א ס"ד ובא"ח סי' תקמ"ז (ע"כ):
טז
(ליקוט) אין כו'. וכ"ה בסי' ת"ב ס"ג. תוס' כ"ד ב' ד"ה אלא כו' ע"ש (ע"כ):
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ח
א
מותר לאכול בלילה. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' תכ"ד:
ב
וא"צ הבראה. עי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' צ"ח שכתב דמי שמת לו מת וקבר אותו בלילה מברין אותו בלילה ואם לא אכל בלילה מברין אותו ביום שאחריו ודוקא בנדחה יום הראשון אמר הרמ"א דא"צ הבראה בלילה ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
שע״ח
א
(סימן שע"ח סעיף א') אבל בשניה מותר. ברוקח פסק כתוספות דכל היום אסור:
ב
(ש"ע ס"ט) בביצים. ולא יקלוף האבל עצמו הביצים דנראה כרעבתן ב"ה בשם א"ח:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ח:א׳
א
שיאכילוהו משלהם. כלומר הסעודה ראשונה מצוה שיאכילוהו משלהם אבל בסעודה שניה אין כאן מצוה שהרי יכול לאכול משלו:
שע״ח:ב׳
א
בימי אבלו. פירוש אע"פ ששניהם אבלים:
שע״ח:ג׳
א
ואשה נשואה כו'. דכיון שחייב במזונותיה כמשלה דמי:
שע״ח:ד׳
א
אם רצה כו'. ומשמע דאם רצה האבל להתענות באותו היום מותר וכ"פ הב"ח:
שע״ח:ה׳
א
מותר לאכול. ביום שני או בלילה שאחר יום ראשון משלו אפילו סעודה ראשונה:
שע״ח:ו׳
א
יש מי שאומר כו'. הוא המרדכי (ואגודה) שהביא בב"י והיינו מ"ש בפרישה וב"י לא כ' כן ואוסר אף בע"ש והיינו דעתו כאן בש"ע ודלא כהגהת דרישה שכ' ולא ידעתי למה כתב א"א ז"ל וב"י לא כ"כ ע"ש:
שע״ח:ז׳
א
כיון שנקבר כו'. אבל קודם קבורה אסור בבשר ויין דהוי אונן וכדלעיל סימן שמ"א:
שע״ח:ח׳
א
בביצים כו'. שאין להם פה כמו אבל שאין לו פה:
שע״ח:ט׳
א
אין לאכול כו'. דהוי כסעודת מריעות שיש בה שמחה:
שע״ח:י׳
א
היכא כו'. כלומר ואפי' במקום שעושים ב' י"ט שהשני עולה למנין ז' וכמו שנתבאר באו"ח סי' תקמ"ח ס"ב ולקמן סי' שנ"ט (סד"א) [סי"ג] דיש להברותו אח"כ דהא לא נדחה דה"ל להברות ביום ז' שהרי שייך ביה אבילותה כיון דעולה למנין ז' קמ"ל דאמרי' בזה ג"כ כיון דנדחה נדחה ואין צריך הבראה:
שע״ח:י״א
א
אם שמע שמועה בשבת. צריך עיון דבד"מ ס"ס זה פסק כב"י שכ' בסי' שצ"ג דמברין בשבת וכתב שכן פשט המנהג בכל העולם להברות בשבת ולא נשמע בעולם שום פוצה פה ומצפצף:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ח
א
אסור לאכול משלו. נראה דאם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אין חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל דמשום הכי כתב כאן הטור ושלחן ערוך דמצוה על שכיניו שיאכילוהו שלא יאכל משלו שזהו מיותר לכאורה אלא הכוונה דעיקר מצוה על השכנים שלא יגרמו שיצטרך לאכול משלו דאם לא ישלחו לו יהיה לו היתר לאכול משלו ע"י ההכרח:
ב
בבית שהמת שם. להעביר הסרחון:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
שע״ח
א
(סי' שע"ח שו"ע סעיף ט') בבשר ויין. עיין בס' בה"י שמתיר לאבל שהוא נזיר לשתות מעט יין בתוך הסעודה שהוא מצוה שהרי אמרי' שלא נברא יין אלא לנחם אבלים. ומבואר מדבריו דדוקא יין של קידוש והבדלה אסור שאינן אלא מדרבנן אבל מצוה של תורה ש"ד והוא תמוה דודאי אף מצוה של תורה לא הותר הנזיר ביין כדאי' להדיא בפ' ג' מינין (דף מ"ד) דיוצא מן הגפן לא הותר מכללו כמו טומאה ותגלחת שהותרו במת מצוה ובתגלחת מצוה ויליף לה התם מקרא:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5