שולחן ערוך, יורה דעה שכ״ח: דין ברכת חלה ומי ראוי להפרישה. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין ברכת חלה ומי ראוי להפרישה. ובו ג' סעיפים:
בשעה שיפריש חלה יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה (או להפריש חלה) (טור) לפיכך אסור לאיש להפריש חלתו ערום מפני שאי אפשר לו לברך כשהוא ערום אבל האשה מותרת והוא שיהו פניה שלמטה טוחות בקרקע (ובמקום שמפרישין ב' חלות לא יברך רק כשמפרישין הראשונה) (כל בו):

ב

הסומא והשכור מפרישין חלה לכתחלה:

ג

אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה: הגה מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה כגון שהיתה העיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו דזכין לאדם שלא בפניו וכן משרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשותו כיון שרגילה היא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות (ת"ה סי' קפ"ח) ב' שותפין אין צריכין ליטול רשות זה מזה (ב"י בשם הרמב"ם פ"ד דתרומות) אבל אחר צריך ליטול רשות משניהם (ב"י בשם סמ"ג) : ומיהו אם נתן רשות לאחר להפריש אפילו בעודו קמח מועיל אע"פ שעדיין לא נתחייב והאורח יאמר לבעלת הבית להפריש לו חלה מכל עיסות שתעשה לו בעוד שיהיה בביתה כדי שלא תצטרך ליטול רשות בכל פעם:

א

או. וכתב רש"ל ע"כ נוהגים לומר שניהם תרומה חלה עכ"ל ומשמע דא"צ לומר מן העיסה ואע"ג דהדין הוא כן מ"מ א"צ להזכיר פרטי הדינים בברכה וע"ל סימן כ"ח שכתבתי הטעם למה אומרים בברכת כיסוי בעפר עכ"ל הט"ז:

ב

ערום. אע"פ שהוא יושב מפני שערותו בולטת משא"כ באשה. טור:

ג

משרתת. והב"ח השיג על הרב בזה דמהרא"י לא התיר לכתחילה במשרתת אפי' רגילה היא ליתן לה רשות אא"כ היכא דאיכא חשש קלקול ואז ודאי אפי' אשה שאינה משרתת נעשית שלוחה שלא מדעתה ומשמע כל שאינה משרתת ואין כאן קלקול אסור להפריש שלא מדעתה אע"פ שהיא מגבלת העיסה מיהו כתב דמ"מ בדיעבד אם הפריש הגבל בלא רשות וניחא ליה לבעה"ב שהפריש הוי חלה וא"צ לחזור ולהפריש אבל אחר שאינו גבל אפי' דיעבד לא הוי חלה וצריך לחזור ולהפריש עכ"ל הש"ך ובט"ז מאריך בדין זה ומסיק שנ"ל להלכה דבע"ש שמנהג הנשים להקפיד ע"ז שכל א' תטול חלה בעצמה אז לא תפריש שום משרתת בלא צווי בעלת הבית אם לא שיש חשש קלקול עיסה (וב"ה כ' אף שהעיסה מקולקל בע"ש אין רשות למשרתת לפרוש חלה אבל בשאר ימי השבוע מותרת המשרתת או א' מבני ביתה להפריש חלה כיון שרגילה לתת להם להפריש דאינה מקפדת ע"ז. עכ"ל):

ד

שעדיין. משום דמ"מ יש בידו להביא עיסה ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש. כ"כ התוספות:

א

רמב"ם פ"ה וכ"כ הטור:

ב

טור בשם י"א וכ"כ הראב"ד בהשגתו בשם רב אחא וטעמו דחלה שם העוגה.

ג

רמב"ם שם וכ"כ הטור וסמ"ק:

ד

משנה ג' פ"ב דחלה:

ה

שם במשנה:

ו

אוקימתא דגמרא ברכות דף כ"ד ע"א:

ז

שם ברמב"ם מפני שאין בעיסה רע ויפה כדי שיכוונו ויפרישו מן היפה כמ"ש לקמן בסי' של"א סעיף נ"ב:

ח

טור ממשנה ריש מס' תרומות:

ט

שם וכ"כ סה"ת וסמ"ק:

א

בשעה כו'. פ"ב מתני' ג' האשה כו' וכמש"ו לפיכך כו' ושם לזו קורא כו':

ב

תרומה. כמ"ש תרימו תרומה ובלשון המקרא חלה נקרא העיסה כמ"ש חלות בלולות והרבה כיוצא אבל בלשון המשנה נקרא חלה בכל מקום וז"ש או כו' ומ"מ נכון לברך בלשון מקרא כמ"ש ברפ"ו דברכות רי"א ב"מ דשאים ול"ק ירקות בלשון מתני':

ג

והוא שיהו כו'. הרמב"ם והטור ומשמע אף לפי מאי דקי"ל עגבות אין משום ערוה כמ"ש בברכות שם זה מחזיר פניו כו' וכן אמר כאן בירושלמי הדא דתימא עגבות כו' והביאו הר"ש והרא"ש ונראה דהרמב"ם ל"ג לימא מסייע אלא מסייע כו' והא דתרגמא רנב"י הוא בפ"ע דאף אם פניה טוחות מ"מ נראין העגבות:

ד

ובמקום כו'. דבחלה הראשונה יצא וכמ"ש בר"ס שכ"ב וראשית זה כו':

ה

הסומא כו'. עבה"ג וכ"ש בזה"ז ועסי' של"א סל"ב:

ו

מיהו אם כו'. כמ"ש בספ"ז דעירובין:

ז

וכן משרתת כו'. עש"ך:

ח

ב' שותפין כו'. עסי' של"א סל"ה:

ט

ומיהו כו'. וכ"כ תוס' דנזיר י"ב א':
(ליקוט) אפי' בעודו כו'. כמ"ש בנזיר י"ב א' תנן הריני נזיר כו' ועתוס' שם ד"ה מ"ט כו' וא"ת כו' ואר"ת כו' (ע"כ):

י

והאורח כו'. ונ"ל דעתה סתמן כפירושן וכמ"ש בתוספתא פ"א דתרומות הבן בשל אביו כו':

א

יברך. עיין בתשובת פרי תבואה סי' ס"ו לענין פת מקמח שהתליע במילבין וכתב דמן הדין פטורה מחלה כיון שאינה ראויה לאכילת ישראל אך יש לחייבו מדרבנן משום מראית עין כדלקמן ס"ס ש"ל בעיסת כלבים אף שאין הרועים אוכלים ממנה אם יש לו תואר לחם חייב בחלה משום מ"ע. אך לא יברך (עמ"ש לעיל סי' י"ג ס"ב לענין בן פקועה אם מברכין על שחיטתו) והרוצה להחמיר להפריש גם בברכה יעשה כאשר קבלתי מרבותי בכל כה"ג שיאמר דרך תפלה פסוקים של ויברך דוד בא"י אלקי ישראל כו' לך ה' הממלכה דאית ביה שם ומלכות ולסיים אח"כ ברוך אשר צונו להפריש חלה דבכה"ג ליכא חשש ברכה לבטלה וכתב עוד דמדברי הפ"י בברכות דף י"ב נראה דיכול לומר בריך רחמנא מרא אשר צונו להפריש חלה דג"כ ליכא הזכרת שם ומלכות לבטלה כיון שהוא בלשון תרגום ואפ"ה יצא ידי ברכה אך דאין דבריו מוכרחים די"ל דאפילו בלשון חול ג"כ שייך הזכרת שם לבטלה ע"ש:

ב

שיהו פניה. משמע דמותר לברך מיושב ועיין במג"א סי' ח' סק"ב שכ' דהפרשת חלה אינה מצוה כ"כ דאינו עושה אלא לתקן מאכלו להכי מותר לברך מיושב ע"ש לפי"ז גם אם היא לבושה בבגדים רשאה לברך מיושב ועיין שם בס' ישועות יעקב מהגאון ש"ב אב"ד מלבוב נר"ו שדחה זה ומחלק דהיכא דאפשר לעשות בעמידה אינו רשאי להיות בישיבה ולהכי בציצית מברך מעומד וש"ה דא"א לעמוד ערומה לכן מותרת לברך בישיבה דעיקר הטעם דאין לישב הוא משום שנחשב כמזלזל בדבר ואין פחד ה' לנגד עיניו אבל כשעושה הדבר מחמת הכרח אין בזה שום זלזול עי"ש:

א

(סי' שכ"ח סעיף א' בהג"ה) או להפריש חלה. וקורא שם ואומר ה"ז חלה הראב"ד בהשגות בשם ר' אחא משבחא והובא בב"י כנלע"ד מבואר מלשון הרשב"א בחולין בחי' (דף צ"ד) ד"ה השולח ירך לעובד כוכבים וכו':

ב

(שם סעיף ג' בהג"ה) מיהו אם ידעי'. ע' קצות החושן (חו"מ סי' רמ"ג ס"ק י"ח):

ג

(ש"ך סק"ז) ולומר עיסה זו. לא ידעתי למאי הוצרכו תוספות לאריכות הזה דבידה להביא עיסה מגולגלות ולא בפשוטו דבידה לקרות מיד שם חלה על הקמח שיהיה חלה לכשילוש כדאיתא לעיל (רס"י שכ"ז). שוב ראיתי בדרישה שכ"כ הטעם בפשיטות דבידה לקרות שם על הקמח לכשילוש ולישנא דתוספות צ"ע (אח"כ ראיתי באורח מישור שעמד בזה וע' בחידושי חתני הגאון מו"ה משה נ"י אב"ד דק"ק פרעסבורג שנדפס זה מקרוב עם חידושי מהר"י מיגש על שבועות) וכן קשה באמת אהא דדייק לישנא בסוגיא פירות ערוגה תלושים וכו' פירות ערוגה זו מחוברת וכו' אמאי נקט דוקא בכה"ג שא' מהן תלושים ולא נקט בפשוטו באומר על ערוגה מחוברת פירות שבצד זה יהיו תלושים על אינך כשיתלשו כולם:

א

או להפריש כו'. מיהו להפריש תרומה עדיף טפי כדאיתא בב"י בשם הפוסקים ובפסח נוהגות הנשים לומר להפריש תרומה חלה וכ' הב"ח דטועין דבכל השנה יש לברך תרומה חלה וכ"מ בדברי מהרש"ל ומביאו בפרישה ס"ג דבכל השנה יש לומר תרומה חלה ועי' בדרישה סעיף ד':

א

ערום. אע"פ שהוא יושב מפני שערותו בולטת משא"כ באשה. טור:

א

רק כשמפרישין הראשונה. שהרי השניה אינה אלא להיכרא בעלמא כדלעיל סימן שכ"ג:

א

מפרישין חלה. אע"ג שאין תורמין תרומה לכתחלה סימן של"א סל"ב היינו משום דחיישינן שמא יתרמו מן הרעה על היפה אבל בחלה אין בעיסה רעה ויפה שיכוונו להפריש מן הרעה על היפה. רמב"ם:

א

וכן משרתת כו'. והב"ח השיג על הרב בזה דבדברי מהרא"י מפורש דלא התיר לכתחלה במשרתת אפילו רגילה היא ליתן לה רשות אא"כ דאיכא חשש קלקול והיכא דאיכא קלקול ודאי אפילו אשה שאינה משרתת נעשית שלוחה שלא מדעתה ע"ש. ומשמע הא כל שאינה משרתת ואין כאן חשש קלקול אסור להפריש שלא מדעתה אע"פ שהיא מגבלת העיסה והרי היא פועלת בעיסה זו וכדעת ב"י שהשיג על הסמ"ק וכן פסק הב"ח מיהו כתב מכל מקום בדיעבד אם הפריש הגבל בלא רשות וניחא ליה לבעל הבית שהפריש הוי חלה ואין צריך לחזור ולהפריש אבל אחר שאינו גבל אפילו דיעבד לא הוי חלה וצריך לחזור ולהפריש ע"ש:

א

אבל אחר צריך כו'. כלומר אם אחר מפריש להשותפים צריך ליטול רשות מכל בעלי העיסה:

א

אע"פ שעדיין לא נתחייב. משום דמ"מ יש בידו להביא עיסה ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש. תוספות:

א

או להפריש חלה. כ' רש"ל ע"כ נוהגים לומר תרומה חלה שניהם עכ"ל ותמיהני דאכתי נימא שמא חלה היא העיקר ולא תרומה וא"כ הוה תיבת תרומה הפסקה בין הברכה לתיבת חלה ובהדיא כ' בסמ"ק שאין כאן קפידא ואיזה שירצה יאמר ואותן נשים שמשנות בפסח בחלה מן המצות ממה שאומרים כל השנה פשיטא שטעות הוא בידם דמה שינוי יש בזה לענין ברכה. ומשמע כאן דאין צריכין לומר מן העיסה אלא די כשאומרות להפריש חלה ואמאי נהגו לומר מן העיסה ואע"ג דהדין הוא כן לאפוקי להפריש חלה מקמח מ"מ אין בו צורך לענין ברכה וכי צריכין להזכיר פרטי הדינים בברכה ולעיל סי' כ"ח בברכת כסוי שאומרים בעפר כתבנו שם הטעם למה אומרים הפרט וכאן איני יודע בו צורך:

ב

וכן משרתת כו'. בת"ה סי' קפ"ח כ' תשובה זו על שפחה משרתת שלשה עיסה להאשה והלכה האשה ועכבה עד שנתחמצה כל צרכה ואם תשהה עוד תתקלקל העיסה ובשביל כך רוצה המשרתת להפריש חלה בלי רשות בעלת הבית דשפיר דמי למיעבד הכי דכיון דמתקלקלת העיסה זכות הוא לה לבעלת הבית וזכין לאדם שלא בפניו והכי נמי המשרתת נעשית שלוחה אפי' שלא מדעתה מטעם זה ואפי' אין כאן אלא חשש קלקול העיסה אמרינן דזכות הוא לה כיון דרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת רשות להפריש חלה אפי' בפניה וכן יש לה כח לעשות שליח כדאיתא כו' ואע"ג דבפ"ק דחולין אמרי' אי אמר לשלוחו זיל תרום ושמע איש אחר ותרם אין תרומתו תרומה י"ל דוקא התם לא מהני דיש קפידא דרוצה דוקא בזה דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל ב"ה לתרום עין יפה או רעה אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין בו ליטול בכזית אין לומר כלל שיש קפידא מי יפריש ויתרום ותו דאיכא למימר מטעם שיש לחוש לקלקול העיסה ליכא קפידא כלל וכן גבי גט אם ידעינן דזכות הוא לה וניחא לה בגט לא הוה קפידא כלל מי יקבל הגט במקומה עכ"ל. הנה מה שכתב ואפילו אין כאן אלא חשש קלקול העיסה כו' הוא דבר שאין לו פירוש דהא גם ברישא מיירי מזה ואין לומר דברישא מיירי מקלקול ודאי ובסיפא מיירי מחשש קלקול בעלמא דמ"ש זה מזה דודאי גם בספק קלקול יש לה זכות להוציא מידי ספק ותו מאי מייתי אח"כ כיון דרגילות הוא לפעמים שנותנת לה רשות כו' היאך שייך זה לענין ספק קלקול הא אפילו בלא ספק קלקול יש היתר בזה ואין זה תלוי בספק קלקול ותו דהא כתב אחר כך דדוקא לענין תרומה יש קפידא מי יהיה שלוחו כיון שאין כל אדם יודע מדה שלו ש"מ אי לאו משום טעם זה היה מותר אפי' באדם אחר. ותו דהא אח"כ מסיק וז"ל ותו דאיכא למימר דיש לחוש לקלקול העיסה כו' משמע דמעיקרא איירי בלא חשש קלקול עיסה ותו אי נימא דבא להתיר בסיפא ולחדש דאפילו בספק קלקול מותר מאי מייתי מגט היכא דידעינן שזכות הוא לה דמשמע דדוקא ידוע שזכות הוא לה וכאן עיקר החידוש שאינו ודאי אלא פשוט הוא לענ"ד דיש כאן ט"ס וצ"ל ואפילו אין כאן חשש קלקול כו' דהיינו שיש היתר בלאו הכי מצד שרגילות הוא שנותנת רשות וכן משמע שהיה גורס רמ"א בדברי ת"ה שהרי כ' וכן משרתת כו' דמשמע אפי' בלא שום חשש קלקול עיסה ומו"ח ז"ל חולק על רמ"א ומפרש דברי ת"ה בדרך שכתבתי דמיירי בסיפא מחשש קלקול ולא קלקול ודאי דבזה דוקא מותר למשרתת להפריש חלה והנלע"ד כתבתי דא"א לפרש כן ומ"מ נראה לע"ד דבעל ת"ה עצמו לא סמך על זה להתיר בלא חשש קלקול עיסה שהרי לבסוף הזכיר ההיתר בשביל קלקול דוקא וכן בשאלה שסידר שם בת"ה לא הזכיר אלא בשביל קלקול העיסה וידוע הוא דרכו של ת"ה שהוא עצמו סידר השאלות ונלע"ד להביא ראיה מדברי הטור ס"ס זה ע"פ סמ"ק שכתב שאם המגבל הפריש בלא רשות דהוה חלה ובסמ"ק עצמו כתב בלשון זה ונראה דאם ב"ה אומר דניחא ליה שיפריש הגבל יפריש ואם הפריש שלא ברשות חלתו חלה כמ"ד פועלים שהלכו שתי וערב בגת דתורמין שלא מדעת ב"ה עכ"ל והך מ"ד הוא בירושלמי מביאו הר"ש פרק ג' דתרומות על מתניתין דאמרינן התם הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת ופירש הר"ש דבעלים ע"ה השכירו פועלים חברים לדרוך בענבים כדי להפריש תרומה בטהרה רשאין לתרום עד שלא יגעו בו הבעלים ויטמאו את הגת ובירושלמי אמר רבי יוחנן כיון שהלכו שתי וערב מטמאין את הבור מיד כלומר שעד אותו זמן נזהרין בעלים ליגע בהם אבל משם ואילך אין נזהרין דסבורין שכבר הפרישו תרומה הלכך אם הלכו בגת שתי וערב והניחוה יחושו שמא נגעו בו הבעלים עכ"ל והקשה הב"י על ראיה זאת דאינה ענין לחלה דהתם שאני שלכך השכירם להפריש לו תרומה בטהרה עכ"ל ומכח זה דחאה מהלכה ולא הביאה בש"ע וק"ל לפי דברי ב"י מאי קמ"ל מתניתין דהדרוכות יכולים לתרום שלא ברשות פשיטא שהרי לזה השכירם ותו למה קראום שלא ברשות דכל שליח ודאי ברשות הוא ונראה דבעל הסמ"ק הוקשה לו גם כן קושיא זאת ע"כ פי' דאף אם לפעמים אין אומר לו בפירוש שיפריש תרומה אלא שוכרו סתם לעשות מלאכתו ודאי ניחא ליה וכן משמעות לשון הסמ"ק שכתב תחילה אם ב"ה אומר דניחא ליה שיפריש הגבל כו' ואח"כ כתב ואם הפריש שלא ברשות כו' חדא שייכא בחברתא ועל הרישא קאי דכל שמתחלה גילה דעתו דניחא ליה אמרינן אח"כ אפילו אם הפריש פעם אחת שנא מדעתו שפיר דמי ואף לשון הטור שכתב שאם הגבל הפריש כו' יש לפרש כן שרגיל להפקיד לגבל שיפריש ע"כ מועיל אף אם הפריש פעם אחת שלא מדעתו ולעד"נ להלכה דבערב שבת שמנהג הנשים להקפיד על זה שכל אחת תטול חלה ונחשבים בעיניהם לחיוב לעשות לחמים לכבוד שבת בשביל החלה אז לא תפריש שום משרתת בלא צווי בעלת הבית אם לא שיש חשש קלקול עיסה אבל בשאר ימי השבוע מותרת המשרתת או אחד מבני ביתה כיון שרגילה לתת להם להפריש דאינה מקפדת על זה. כן נראה לע"ד:

א

(סימן שכ"ח סעיף ג' בהג"ה) אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה כו' מותר ליטול חלה בלא רשותו כו'. בקצה"ח סי' רמ"ג חולק ע"ז ממ"ש תוס' וח"ר בנדרים (דף ל"ו) דזכות ל"ש רק כשמפריש משלו על של חבירו אבל משל חבירו ודאי צריך דעת בעלים מגזה"כ מה אתם לדעתכם: