שולחן ערוך, יורה דעה ר״א: דיני המקוה ומימיו. ובו ע"ה סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני המקוה ומימיו. ובו ע"ה סעיפים:
אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם עדיין היא בטומאתה וחייבים עליה כרת עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקוה או מעיין שיש בהם מ' סאה ושיעורה אמה על אמה על רום שלש אמות במרובע באמה בת ששה טפחי' וחצי אצבע ואם הוא רחב יותר ואינו גבוה כל כך כשר אם יכולה להתכסות כל גופה בהן בבת אחת וצריך שיעלה בתשבורת מ"ד אלף וקי"ח אצבעות בגודל ועוד חצי אצבע (ד"ע בב"ה) וצריך שיהיה החריץ שבו המים גדול יותר משיעור זה כדי שכשתכנס הטובלת ויפחתו המים ישארו שם מ' סאה (תוס' פ' ערבי פסחים):

ב

מי מעיין מטהרין אף בזוחלין (פירוש זוחלין נמשכים והולכים ואינן מכונסים) מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן (פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) (אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה (ב"י בשם מהרי"ק שורש קט"ו ות"ה סימן רכ"ד) אם הם לחוד בלא מעיין) היו הזוחלין מן המעיין מתערבי' עם הנוטפי' שהם מי גשמים הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ (פי' כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם: הגה וכן נכון להורות ולהחמיר (מהרי"ק ות"ה שם ושאר אחרוני' כתבו ויש להחמיר כשטת הר"ם ורא"ש וסייעתם) אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו (טור בשם ר"ת וב"י בשם רש"י וסה"ת וסמ"ג) וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו (מהרי"ק ובת"ה שם ומהרי"ו סימן ע' וב"ז סימן קנ"ד) מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי ע"י גשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן מ"מ הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשמים אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו (שם במהרי"ק) אבל בנהר שאינו פוסק אע"פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו מותר לטבול בו בכל מקום (ב"י לדעת המרדכי והאשיר"י והתוספ') לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו:

ג

ארבעים סאה שאמרו צריך שלא יהיו שאובים שאם הם שאובים פסולים. הגה ואם כל המקוה היא שאובין פסול מן התורה וספיקא לחומרא אבל אם רוב המקוה כשר והמועט הוא שאובין אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא (טור בשם הרא"ש ור"ש והרבה פוסקים):

ד

מקוה שהיא של עובד כוכבי' ומקבל ממנו שכר אין להאמין לעובד כוכבים עליו אא"כ יש (תמיד) במקוה כ"א סאה: הגה דמאחר דרובו כשר ספיקו לקולא מקוה שהיתה חסרה לפנינו ובא ומצאה מלאה (ב"י בשם תשובת רשב"ץ) ולא ידענו מי מילא אותה אי היתה כבר רובה בהכשר דהיינו שהיו בה כ"א סאין אזלינן לקולא ואם לא היה רובה בהכשר דעכשיו איכא ספיקא דאורייתא אי יש לחוש שעובד כוכבים מילאה כדי לרחוץ בה פסולה (כך משמע בתוספתא) ואם לאו דודאי ישראל מילא אותה כדי לטבול בה כשרה (רשב"ץ שם) דרוב המצויין אצל מקוה ועושין כדי להכשירה בקיאין הן ובודאי בהכשר מילא אותה וכל שכן אם הישראל לפנינו ואומר שבהכשר מילא אותה דנאמן (מהרי"ק שורש קט"ו ודלא כרשב"ץ) מאחר שבידו לתקנה וכהאי גוונא עד אחד נאמן באיסורין (שם עד"מ) כדלעיל סימן קכ"ז ועיין עוד לקמן סוף הסימן בדין ספק שאובים:

ה

כל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזחיל' הילכך גל שנתלש מהים ובו מ' סאה ונפל על האדם או על הכלים עלתה להם טבילה אבל אם הטביל בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ אע"פ שיש בו מ' סאה או שזרק כלים באמצעית הגל שהוא עשוי ככיפה לא עלתה להם טבילה:

ו

צריך שלא יהיו מ' סאה של מקוה בתוך הכלי שאין טובלים בכלים:

ז

הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו (וי"א דבעי' נקב כשפופרת הנוד (טור והרא"ש בתשובה) וכן יש להחמיר) וקבעו בארץ ועשהו מקוה ה"ז כשר וכן אם פקק הנקב בסיד ובבנין אינו פוסל והמים הנקוים בתוכו מקוה כשר. סתמו בסיד או בגפסית עדיין הוא פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה ואם הוליכו על גבי הארץ ועל גבי הסיד ומירח בטיט מן הצדדין ה"ז כשר: הגה מותר לעשותו על הגג ובלבד שלא יהיה תוך כלי או אבן אחת שחקקו ולבסוף קבעו אבל חבור אבנים הרבה לא מקרי כלי (תשובת הרשב"א סימן ת"ת):

ח

מעיין שמקלח לתוך כלי פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי בין לאחר שיצאו מהכלי ואם המעיין מקלח על שפת הכלי ולתוכו תוך הכלי אסור לטבול וחוצה לו מותר אפילו אם המים שבתוכו מרובין:

ט

כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים והטביל הכל עלתה להם טבילה אף על פי שפי הכלי צר ביותר שהרי המים נכנסים לו ומתוך שעלתה טבילה לכלי הגדול עלתה טבילה לכלים שבתוכו ואם הטהו על צדו והטביל לא עלתה להם טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנאד וכן אם היה הכלי טהור ונתן לתוכו כלים טמאים והטבילן לא עלתה להם טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנאד: הגה ומותר לטבול כלים בסל או בשק דכיון דאינו מחזיק מים עדיף טפי מניקב כשפופרת הנאד (בית יוסף בשם משנה ופירש ר"ש פ"ו דמקואות ורמב"ם פ"ו):

י

מעיין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקוים ועומדים יש לה דין מעיין ואם הפסיק ראש הקילוח חזר להיות לה דין מקוה ואם חזר והמשיך קילוח המעיין לתוכה חזרה לדין מעיין:

יא

מקוה מים שאובים שהמשיכו עליו מי מעיין אפילו מי המעיין מועטים המועטים של מעיין מטהרין את השאובים המרובין בין קדמו מי מעיין לשאובים בין קדמו שאובים למעיין: הגה כמו שיתבאר למטה ומכל מקום אין לטבול בו רק באשבורן דלא עדיף מנהרות שרבו הנוטפים על הזוחלין (מהרי"ק):

יב

מעיין שהעבירו על גבי אחורי כלים והמשיכו למקום אחר חזר להיות לו דין מקוה ובלבד שלא יטבול על אחורי כלים ממש:

יג

מעין שיורד מההר טיפין טיפין בהפסק יש לו דין מקוה אא"כ יורד בקילוח בלא הפסק:

יד

נוטפין שעשאן זוחלין כגון שסמך למקום המנטף טבלא של חרס חלקה והרי המים זוחלים ויורדים עליה הרי הם כשרים וכל דבר שמקבל טומאה ואפי' מדברי סופרי' אין מזחילין בו וזוחלין שקלחן בעלי אגוז כשרים:

טו

מקוה שיש בו ארבעים סאה ומעין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה. (ואין חילוק בין קדם המעין לשאובין או לא כמו שנתבאר וע"ל סעיף מ' דיש חולקין) (ב"י בשם תשובת רמב"ן סימן רל"א) אבל כל זמן שאין במקוה מ' סאה אפילו אם אינו חסר אלא כל שהוא אם נפלו לתוכו ג' לוגים מים שאובים פסלוהו לא שנא שאבן בכלי לא שנא סוחט כסותו והגביהו והמים שבה נופלין ממקומות הרבה (רמב"ם פ"ה) וכן המערה מהצרצור ומטיל ממקומות הרבה לתוכו או שזרקם בחפניו ואפי' נפלו בו משני כלים או משלשה מזה מעט ומזה מעט מצטרפין במה דברים אמורים שמתחיל מכלי הב' עד שלא פסק מהכלי ראשון אבל אם פסק הראשון קודם שהתחיל השני אין מצטרפין ואם התחיל הב' עד שלא פסק (הראשון) דוקא משלשה כלים אבל מד' אין מצטרפין בד"א שמארבעה אין מצטרפין שלא היה דעתו מתחלה ליתן כל השלשה לוגין אבל אם מתחלה היה דעתו ליתן כל השלשה לוגין אפילו אם לא נתן אלא מעט מעט מכמה כלים עד שהשלים לג' לוגין פסול: הגה ואם העביר ג' לוגין בידיו ע"ג קרקע או שנתזו מרגלי בהמה כשר (טור) וי"א דרגלי הבהמה כדין רגל אדם ובשניהן אינו כשר אלא בהעביר על גב קרקע דהוי כהמשכה אבל לא בנתזו (ר"ש פ"ב דמקואות ורמב"ם פ"ה) ועיין לקמן בסימן זה סעיף ל"ט:

טז

הספוג שבלועין בו ג' לוגין וכשנפל למקוה נתערבו המים הבלועים עם מי המקוה וכן דלי שפיו צר ובו ג' לוגין מים שאובין ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולם עם מי המקוה:

יז

מים שאובים שהיו בצד המקוה אע"פ שהמים נוגעים במי המקוה לא פסלוהו:

יח

שתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניהן ואחת מהן מלאה מים כשרים וחבירת' מלאה שאובין ונקב ביניהם אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין מים שאובין נפסלה כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין א' משלש מאות ועשרים לבריכה:

יט

ב' מקואות שאין בשום אחת מהן מ' סאה ונפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו ב' המקואו' הרי אלו כשרי' מפני שלא נקרא על א' מהם שם פיסול אבל מקוה שאין בו מ' סאה שנפלו לתוכן ג' לוגין מים שאובין ואח"כ נחלק לשני' וריבה מים כשרים על כל אחת מהם הרי אלו פסולין:

כ

בור שהוא מלא מים שאובי' והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשארו מהשאובים שהיו בבור שלשה לוגין:

כא

מקוה שנפל לתוכו מים שאובים ונפסל ואחר כך ריבה עליו מים כשרים עד שנמצאו הכשרים מ' סאה הרי הוא בפיסולו עד שיצאו כל המים שהיו בתוכו ויפחתו השאובים פחות מג' לוגין וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו. (וה"ה במעיין כל שהוא שהמשיך אלו השאובין נטהרו כמו שנתבאר לעיל):

כב

היה המקוה חסר ג' לוגין ונפלו לו ג' לוגין מים שאובים לעולם הוא בפיסולו עד שירבו עליו מי גשמים או שישטפו עליו מים כשרי' עד כדי שנשער שנפלו עליו כמלואן הראשון ועוד שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו ומוציאין אותן היה המקוה פחות ואפי' קורטוב ונפלו עליו מים שאובין פחות מג' לוגין והשלימוהו לא פסלוהו ולא הכשירוהו כיצד הרי הוא בפיסולו עד שירדו עליו מי גשמים או שישטפו כשיעור המים שהיה חסר נפלו עליו מי גשמים כשיעורן הרי זה כשר היה חסר אפי' קורטוב ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים פסלוהו והרי הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מילואו ועוד: הגה ודוקא בג' לוגין שאובין מכשרינן בכהאי גוונא אבל אם היתה כולה שאובה אפי' נתן עליה עד שיצאו כדי מילואה ועוד לא מהני אלא מחשבין המים היוצאין לפי ערך הכשרים והפסולים (ב"י בשם הראב"ד):

כג

אין ג' לוגין פוסלין אלא אם כן יהיו של מים ומראיהן מראה מים לפיכך ג' לוגין מים שנפל לתוכן יין והרי מראיהן מראה יין שנפלו למקוה לא פסלוהו וכן שלשה לוגין חסרים כל שהוא שנפל לתוכן מעט חלב והשלימוהו לג' לוגין ונפלו למקוה חסר לא פסלוהו:

כד

מי כבשים ומי שלקות ותמד שלא החמיץ וכן מי צבע פוסלין המקוה בג' לוגין אבל כל שאר המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ אין פוסלין מקוה החסר בג' לוגין וגם אין משלימין אותו להכשירו שאם היה בו ל"ט סאין ונפל לתוכו סאה אחת מאלו אין משלימין אותו אבל אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו ונטל מתוכן סאה אחרת כשר אפי' עשה כן עד י"ט פעמים אבל במים שאובים שנפלו סאה למ' סאה כשרים ונטל מתוכן סאה אחרת ונפל לתוכן סאה מים כשרים אפילו עשה כן עד עולם כשר:

כה

מי צבע יש להם דין מים לפסול את המקוה החסר בג' לוגין אע"פ שמשונים מראיהן ממראה המים אבל המקוה השלם אע"פ שנפלו בו מי צבע ושינו מראיו לא נפסל וכן אם הדיח בו כלים ונשתנה מראיו או ששרה בו סמנים או אוכלין ונשתנה מראיו לא נפסל (ראב"ד ורשב"א) אבל אם נפל לתוכו יין או מוהל (פי' המים היוצאים מהזיתים בתחילת טעינת הזיתים ויש בהן צחצוחי שמן) ושינו מראיו מכמות שהיה נפסל כיצד יעשה אם הוא חסר ימתין לו עד שירדו גשמים ויתמלא ויחזרו מראיו למראה מים ואם יש בו מ' סאה שאינו נפסל עוד בשאיבה ימלא בכתף ויתן לתוכו עד שיחזרו מראיו למראה המים:

כו

היו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנה מראיו של חציו אם אין בו מראה מים מ' סאה הרי זה לא יטבול בו:

כז

מקוה שנשתנו מראה מימיו מחמת עצמו ולא נפל בו דבר הרי זה כשר:

כח

אין שינוי מראה פוסל אלא במי גשמים שנעשו מקוה אבל מעיין אינו נפסל בשינוי מראה (רמב"ם ורשב"א בשער המים) ולא עוד אלא אפילו המקוה שנפסל אם המשיך אליו מי מעיין המעיין מטהר אותו אפילו לא חזרו למראיהן (לשון רשב"א שם):

כט

נפלו לו שלשה לוגין יין כאילו לא נפל (ומותר לטבול) בין במקום היין בין במקום המים היה שאוב והשיקו השיק במקום היין זה וזה לא טיהר השיק במקום המים מקום המים טהר מקום היין לא טהר: הגה מקוה חסר שנפל שם יין ונשתנה מראהו ונפל שם ג' לוגין מים שאובין אינן פוסלין וכשחזר והשלים המקוה במים כשרים וחזרה למראה מים כשרה (ב"י בשם התוספתא בשם הראב"ד):

ל

אין שאיבה פוסלת אלא במים אבל השלג והברד והכפור והמלח והטיט שהוא עב קצת אפי' יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי אין שאיבה פוסלת בהן שאם שאב מאלו למקוה החסר לא פסלוהו ולא עוד אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה כשר: הגה וכשמשער שיעור המקוה בשלג ימעך חללו תחילה (ב"י בשם הראב"ד והרא"ש וכ"כ הרמב"ם) ואז מותר לטבול בו כמות שהוא (מרדכי ס"פ במה טומנין בשם ר' שמריה) ויש מחמירין לטבול בכל אלה עד שנימוחו ונעשו מים (שם במרדכי בשם הר"ר שמחה והר"א מביהם) וטוב להחמיר לכתחלה (ב"י ועיין בא"ח סימן ק"ס:

לא

מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובים נימוחו כשר להקוות:

לב

מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו אם המים צפים ע"ג הטיט יכולין לטבול אפילו בטיט אין המים צפים על גבי הטיט אין טובלין במקום הטיט אבל במים טובלין אפי' אין בו מ' סאה אלא ע"י הטיט:

לג

כל שתחלת ברייתו מן המים כגון יבחושים אדומים מטבילין בו ומטבילין בעינו של דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו:

לד

אין הכלי חשוב לפסול המים שבו משום שאיבה אלא אם כן הוא ראוי לקבל קודם שיקבענו ושיתמלא לדעת ואז פוסל בין אם הוא כלי גדול המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש בין אם הוא כלי קטן ביותר ואפי' הם כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה:

לה

המניח טבלא תחת הצנור אצל המקוה כדי שיפלו ממנה המים למקוה אם יש לה ד' שפות שראויה לקבל המים פוסלת ואם לאו אינה פוסלת זקפה על צדה לידוח אפי' יש לה שפות אינה פוסלת כיון שאינה עומדת בענין שראויה לקבל וכגון שהמים ראוים לבא למקוה זולתה אבל אם אין המים ראוים לבא למקוה זולתה אפי' זקפה על צדה או כפאה על פיה פוסלת:

לו

צינור שאין לו ד' שפות אינו חשוב כלי וראוי להביא על ידו מים למקוה ואם חקק בו גומא א' קטנה קודם שקבעו אם היא של עץ אפילו אין הגומא מחזקת אלא כל שהוא נעשה כולה על ידה כלי וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובים ואם הוא של חרש אין החקיקה פוסלתו אלא אם כן היא מחזקת רביעית ואם נפלו צרורות או עפר בגומא אינו חשוב סתימה לבטלו מתורת קבלה אלא אם כן יהיו מהודקים לתוכה. סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו חשוב קבלה לפסול בו המקוה: הגה ולכן מותר לעשות מקוואות ע"י צנורות וסלונות של עץ שמביאין מים מן הנהר או שאר מעיין אל המקוה (מרדכי דקדושין בשם הר"ר שמריה ור"ן ה"נ ותשובת רא"ש וכן הוא דעת הטור ורמב"ם) או צינורות של הגגות (מהרי"ק שורש נ"ד) ולא חיישינן שמא נעשה בהן גומא מכח לחלוחית ומקבלים דלא מיקרו קבלה אף אם היה בהן גומא הואיל ולא עשאו אדם בכונה (שם טעמא דהר"ש) ואם המים באים אל הצינור על ידי כלים הקבועים בגלגל והם נקובים בדרך שלא מקרי כלי מותר לטבול בהן אם יש מ' סאה במקוה (מרדכי הלכות נדה בשם רוקח) אבל אם אין בה מ' סאה אין לטבול שם דלא מקרי חבור לנהר ע"י זה ועי' בא"ח סי' קנ"ט (ב"י ס"ס זה ולא כרוקח):

לז

רעפים שמכסין בהן הגגות אף על פי שיש בהן גומות וחקקים אינן פוסלין המקוה לפי שלא נעשו לקבל בהם:

לח

המניח שק או קופה תחת הצנור אין המים הנמשכין מהן פוסלין את המקוה:

לט

זה שאמרו שכל שאינו עשוי לקבל את המים אינו פוסל את המקוה לא אמרו אלא כשנפלו מתוכן למקוה מעצמן אבל אם נתנם אדם למקוה הרי זה פוסל שכל על ידי אדם אפילו זילף בידיו וברגליו ואפי' עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה פסלוהו. בד"א כשנזדלפו ברגליו אבל אם היה רוכב על גבי בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה לא פסלוהו אע"פ שע"י בהמה שהוא רוכב עליה נזדלפו אין זה כמזלף ברגליו (וכבר נתבאר דיש חולקין ועיין לעיל סעיף ט"ו):

מ

כלי שניקב בשוליו אפילו כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול המקוה ומכ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה ואם הנקב בצדדין אינו בטל מתורת כלי עד שיהא ברוחב הנקב כשפופרת הנאד שהוא כשתי אצבעות ראשונים מהארבע שבפס היד מתהפכות בחלל הנקב בריוח בין שהוא מרובע בין שהוא עגול ויהא קרוב לשוליו שאינו יכול לקבל שום מים ממנו ולמטה אבל אם מקבל שום מים למטה ממנו לא נתבטל מתורת כלי ואם עירב סיד וצרורות וסתם בהם הנקב לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי או אם הושיבו על גבי הארץ ואפי' על גבי סיד וגפסיס לא חשיב סתימה אבל אם עירב סיד וגפסיס וסתמו חשוב סתימה הילכך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותו וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו המים ג' לוגין למקוה אחר שחסרו מ' סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו כל שהוא ואז לא יחשבו המים שבו שאובין ואם הם מים נובעים אין צריך לכך כי המעין אינו נפסל בשאיבה: הגה ומכל מקום נהגו להחמיר גם במעין (מרדכי ה"נ בשם השאילתות ומהרי"ק שנ"ה ות"ה סימן רנ"ח) כי יש חולקין אפי' במעין ואומרים דשאיבה פוסלת ולכן לכתחלה יש להחמיר (עיין ס"ק פ"ז) לנקוב הכלי ששואבין בו אף במעין ואם לא עשו כן ושאבו בכלי שלם ונפלו שם שלשה לוגין שאובין ונפסלה המקוה ורוצין לנקותה ולהכשירה אם אפשר לפקוק נקבי הנביעה בקלות טוב להחמיר ולעשות כן אבל אם יש טורח גדול בדבר או בדיעבד שלא עשו כן יש לסמוך אמקילין דסוברין דאין שאיבה פוסלת במעין (מהרי"ק שורש נ"ה) כי כן עיקר ואפילו במקוה שאין בה מעין אם אין הכלי גדול כל כך שבודאי יפלו שם ג' לוגין שאובין אלא שיש לחוש שמא נפלו בזה אחר זה וכיוצא בזה אזלינן לקולא דספיקא דג' לוגין שאובין הוי ספיקא דרבנן ואין לחוש בדיעבד (מהרי"ק שורש נ"ו והגהות סמ"ק):

מא

המניח כלים תחת הצנור לקבל מימיו שיפלו מהם לתוך המקוה אם הניחם בשעת קשור עבים וקודם שנתפזרו העבים ירדו גשמים ונתמלאו חשובים לדעת והוו שאובין אבל אם לא נתקשרו העבים בשעת שהניחם ואח"כ נתקשרו ונתמלאו או אפי' הניחן בשעת קישור העבים ונתפזרו ונשארו שם עד שחזרו ונתקשרו וירדו גשמים ונתמלאו לא חשיבי לדעת ואינם פוסלין ובלבד שישבור את הכלי או יהפכנו בענין שלא יגביהנו מעל הארץ שאם מגביהו מן הארץ עם המים חשובין שאובין ופוסלים את המקוה:

מב

המניח קנקנים בראש הגג לנגבם וירדו עליהם גשמים ונתמלאו אע"פ שהיא עונת גשמים הרי זה ישבור הקנקנים או יכפם והמים שהיו בקנקנים כשרים לטבול בהם ואע"פ שכל המים האלו היו בכלים שהרי לא מילאן בידו אבל אם הגביה הקנקנים ועירם הרי כל המים שבהם שאובים:

מג

הסייד ששכח עציץ במקוה ונתמלא מים אע"פ שלא נשאר במקוה אלא מעט והרי העציץ יש בו רוב המקוה הרי זה ישבור העציץ במקומו ונמצא המקוה כולו כשר וכן המסדר את הקנקנים בתוך המקוה כדי לחסמן ונתמלאו מים אף על פי שבלע המקוה את מימיו ולא נשאר שם מים כלל אלא מים שבתוך הקנקנים הרי זה ישבור את הקנקנים והמים הנקוים מהם מקוה כשר:

מד

אין המים שאובים פוסלים את המקוה בג' לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מהכלי אבל אם נגררו המים השאובי' חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה אינם פוסלי' את המקוה עד שיהיו מחצה על מחצה אבל אם היו רוב מהכשרי' הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרי' והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים למקוה בין שהיו נמשכים על גבי קרקע או בתוך הסילון כיוצא בו מדברים שאינם פוסלים את המקוה הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאין שהשאובה שהמשיכוה כשרה אם היה שם רוב מ' סאה מן הכשר וכן גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמי' ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות מכ' שנמצא הכל פסול ופתח הצנור ונמשכו הכל למקום אחד הרי זה מקוה כשר שהשאובה שהמשיכוה כולה כשרה הואיל ויש שם רוב מהכשר: הגה אבל אם המשיך תחילה מים פסולים ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים לא מהני (דקדק הב"י מדברי הרמב"ם):

מה

שיעור המשכה זו אין פחות מג' טפחי':

מו

אין המשכה מועלת אלא על גבי קרקע או על גבי צנור שלא היה עליו שם כלי בתלוש אבל אם המשיך על גבי כלים אפי' כלי גללים וכיוצא בהם לא הוי המשכה (הראב"ד) : הגה וי"א דאין המשכה מועלת אלא דוקא על גבי קרקע הראוי לבלוע בה אבל אם המשיך על גבי רצפת אבנים שאין ראוי לבלוע בה וכל שכן על גבי דף או כלי אע"פ שאינו פוסל המקוה לא מהני (ב"י בשם מרדכי פ"ב דשבועות שכ"כ בשם הרוקח) וטוב להחמיר לכתחלה:

מז

מקוה שנובע ונתייבש בקיץ והיה בור רחוק ממנו קצת ומלאוהו מים שאובי' ונתמלא המקוה מתחת הקרקע מאותם מים שאובי' המקוה כשר כאלו הוא נובע:

מח

הבא להמשיך מים למקוה צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה כגון מי גשמים שרוצה להמשיכ' למקום אחר לעשות מקוה לא יאחז בידו דף ויעבירם עליו אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו וכן סילון של מתכת אסור להמשיך בו מים למקוה שמקבל טומאה והוא שיהיו המים נופלי' להדיא מדבר המקבל טומאה לתוך המקוה אבל אם נופלים על שפתו בחוץ ונמשכין לתוכו או שמחבר לפי הסילון של אבר צנור קטן של עץ או של חרס שהמים מקלחין ממנה למקוה כשר ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפי' מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע. (ואין חילוק בין אם טמון תחת הקרקע או לא) (כתב הב"י שכן משמע מתשובת הרא"ש ותשובת רמב"ן ורשב"א ומרדכי בשם הרא"מ ור"ש בר"ב):

מט

במה דברי' אמורי' בממשיך מי גשמי' בעלמא אבל אם ממשיך ממעין או ממקוה אפי' על ידי דבר המקבל טומאה כשר דחשבינן לזה המקוה שממשיך המים לתוכו כאילו הוא מחובר למעין או למקוה שממשיך המים משם ויש מי שאינו מחלק בכך:

נ

מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק כשר ואם לאו פסול משום דהוי ליה זוחלין ואין מקוה מטהר בזוחלין: הגה ויש מחמירין אפילו אם ישארו מ' סאה עד הסדק ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לסתום הסדק (טור בשם י"א ור"ש וב"י בשם המרדכי) וכל זה דוקא במקוה שאינה באה ממעין אבל אם היא באה ממעין אין לחוש לזחילתה (ב"י בשם מהרי"ק שורש קנ"ו) ואין יציאת המים קרוי זוחלין אלא כשאין חוזרין למקוה אבל כשיוצאין מעט וחוזרין שם לא מקרי זחילה (ריב"ש סימן רצ"ב) . ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאה לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר שמקבל טומאה:

נא

ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת:

נב

הבא לערב מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר להכשירו או ששניהם חסרים ובא לערבם להכשירם צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד (וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב) (ריב"ש סימן רל"ב בשם א' מהמפרשים וכן כתב הבית יוסף) ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי' רגע נשאר לעולם בהכשרו אפי' נסתם הנקב אח"כ כל שיעמוד כשפופרת הנאד ממעטו אפילו דבר שהוא מבריית המים ספק אם הנקב רחב כשפופרת הנאד אם לאו פסול אם יש נקבים דקים הרבה מצטרפין לכשפופרת הנאד אם המקוה הא' שלם והב' חסר: הגה ומותר לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בה אע"פ שאין בה מ' סאה דהא ארעא חלחולי מתחלחלת והואיל והוא סמוך לנהר ואנו רואין החלחולים שביניהם שהמים באין מן הנהר דרך החלחול דהיינו מנקבים דקים שבקרקע הוי חבור (מרדכי ה"נ בשם ראבי"ה): אבל אם שניהם חסרים אין הנקבים הדקים מצטרפין לכשפופרת הנאד (וה"ה אם חלק מקוה בסל או בשק אם אין שיעור מקוה בצד אחד פסול):

נג

הבא להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אף על פי שאינו משיקו אלא כשערה כשר ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר: הגה ודוקא בפסול שאיבה שהיא מדרבנן אבל בפסול דאורייתא בעינן כשפופרת הנאד (ת"ה ור"ש במקואות) כמו שנתבאר ואפילו בפסול שאיבה יש חולקין (טור והרא"ש) וכן ראוי להורות:

נד

כותל שבין ב' מקואות שנסדק מצד זה לצד זה אפילו כל שהוא לשתי מצטרף לערב שני המקואות להכשירם ואם לערב אינם מצטרפי' עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנאד ואם נפרץ הכותל למעלה זה לזה על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנאד כשר: הגה וה"ה אם היה גל של עפר בין ב' המקואות אם נטל מגובה הגל מעט עד שמקלחין זה לזה כרוחב שפופרת הנאד ברום קליפת השום סגי דלא בעינן כמלא שפופרת הנאד אלא בנקב (מרדכי ה"נ):

נה

שלשה מקואות שיש בשנים מהם בכל אחד עשרי' סאה מים כשרי' ובאחד מהם עשרי' סאה מים שאובין ועומדין זה בצד זה אם השאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהן ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד הוכשרו שלשתם כיון שפעם אחת היו מחוברים ביחד מ' סאה מים כשרים ואותם שטבלו בהם טהורי' ואם השאוב באמצע שאין שני הכשרי' יכולין להתערב אלא על ידו לא הוכשרו אלא נשארו כמו שהיו תחלה ואותם שטבלו בהם לא נטהרו:

נו

שני מקואות של כ' כ' סאה אחד שאוב ואחד כשר ירדו שנים והשיקום וטבלו בהם אפילו אדומים והלבינום או לבנים והאדימום המקואות כמות שהיו והטובלים כמות שהיו:

נז

כל המעורב למקוה הרי הוא כמקוה ומטבילין בו גומות הסמוכות לפי המקוה ומקום רגלי פרסות בהמה שהיו בהם מים מעורבים עם מי המקוה כשפופרת הנאד מטבילין בהם: הגה ולכן כלי המונח בצד המקוה מנענע בידו המקוה כדי שיעשה גל במים ויעבור על גבי הכלי ועולה לו הטבילה ובלבד שלא יעקור הגל ממקומו אלא יהא מחובר למקוה (כן משמע בפ"ו דמקואות לדעת המפרשים):

נח

חורי המערה וסדקי המערה מטבילין בהם אף על פי שאין המים שבהם מעורבים עם מי המקוה [אלא] בכל שהוא:

נט

עוקה (פי' חפירה) שבתוך המקוה אם היתה הקרקע המבדלת בין העוקה ובין המקוה בריאה ויכולה להעמיד את עצמה אין מטבילין במים שבעוקה עד שיהיו מעורבין עם המקוה כשפופרת הנאד ואם אינה יכולה להעמיד את עצמה אפילו אינם מעורבים אלא בכל שהוא מטבילין בהם:

ס

ג' גומות שבנחל התחתונה ועליונה של כ' סאה והאמצעית של מ' ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל אע"פ שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה עירוב ואין מטבילין אלא באמצעית שאין הנזחלין מערבים אא"כ עמדו:

סא

הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו מים דרך כולו טהור:

סב

מקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות האדם הטובל בתוכו לא יקפוץ לתוכו שלא יחסרו המים בקפיצתו בתוכו ולא יטבול בו פעמי' זה אחר זה טבלו בו שנים זה אחר זה אע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים השני בטומאתו שהרי חסרו המים מארבעים סאה:

סג

הטביל בו בגד עבה שהמים נבלעים בתוכו כל זמן שהבגד נוגע במקוה הוא כשר אף על פי שזבו ממנו שלשה לוגין למקוה העלהו ממנו פסול שנעשה שאוב מהמים שירדו מהבגד לתוכו ואם מטביל בו יורה או שאר כלים מורידן לתוכו דרך פיהן שלא ינתזו המים כשמכניסן לתוכו ונמצא שהוא חסר ומעלהו דרך שוליו כדי שלא ישאר בו מהמים ויחסר מהמקוה: הגה כל המים שבכלי וגם שהמים שבכלי יהיו שאובים ואם יפלו אח"כ למקוה יפסלו אותה מאחר שלא נשאר בה כשיעור מקוה (מלשון הרמב"ם):

סד

המטביל כר או כסת במקוה שיש בו מ' סאה מכוונות כיון שהגביה שפתותיה מהמים נמצאות המים שבתוכן שאובין כיצד יעשה מטבילן ומעלן דרך שוליהן אבל הקופה והשק מטבילן ומעלן כדרכן ואינו חושש:

סה

מקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה (וטבלה בו) צריכה לחזור ולטבול כל זמן שלא ידענו בודאי שבשעה שטבלה היה בו מ' סאה אבל אם לא הוחזק להיות מימיו מתמעטים כל כך שיעמדו על פחות מארבעים סאה אע"פ שפעמים שמימיו עולין ופעמים מתמעטין אינה צריכה לחזור ולטבול ומכל מקום כשר הדבר לעיין קודם טבילה אם יש בו ארבעים סאה (ועיין לקמן סעיף ע"א):

סו

מקוה שמימיו מתפשטין ואינו יכול להתכסות בו נותן בו מצד אחד אבנים או חבילי עצים כדי שיקבצו מימיו אל מקום אחד ויעלו בענין שיוכל להתכסות בו ובלבד שלא יחלקו כל המקוה אבל בכלים פסול: הגה ואפי' אם יכולה להתכסות במים אם אין המים עמוקים עד טבורה ולמעלה ממנו זרת לא תטבול בה לכתחלה שמא לא תטבול יפה (ב"י בסימן קצ"ח בשם תשובת הרשב"א וכ"כ רשב"ץ) מיהו אם אין מקוה אחרת וא"א לתקן אפילו צריכה להשתטח על פניה מחמת שאין המים עמוקים אם מתכסה גופה בדרך זה בפעם אחת טובלת שם (תשובת הרשב"א סימן תתי"ח) וע"ל סימן קצ"ח:

סז

ספק מים שאובים טהור כיצד מקוה שנסתפק אם נפלו לו מים שאובים או לא נפלו ואפי' ידע בודאי שנפלו ספק יש בהם ג' לוגין ספק אין בהם ואפי' ידע בודאי שיש בהם ג' לוגין ספק שהיה במקוה שנפלו בו מ' סאה ספק לא היה ה"ז כשר:

סח

ב' מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו נפלו ג' לוגין מים שאובין לאחד מהם ואינו יודע לאיזו מהם נפלו ספקו טהור מפני שיש לו במה יתלה היו שניהם פחותים ממ' סאה ונפלו לאחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם כל אחד משניהם פסול שאין לו במה יתלה:

סט

מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה (ועיין לעיל ריש סימן זה מה שכתבתי בזה):

ע

צנור שמקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מהצנור למקוה ספק מהמכתשת למקוה הרי זה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש במקוה רובו מים כשרים הרי זה כשר שזה ספק מים שאובין שהרי יש שם מקוה כשר קבוע:

עא

טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו טבל באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר בין שהיה המקוה ברשות הרבים בין שהיה ברשות היחיד כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות עד שיודע זמן שנמדד בו והיה שלם (ועיין לעיל סעיף ס"ה):

עב

ב' מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהם וידוע לאיזה מהם נפלו ואח"כ נפלו שניים ואין ידוע לאיזה מהם נפלו הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלו ראשונים נפלו שניים אבל אם בראשונים לא נודע לאיזה מהם נפלו ובשניים נודע לאיזה מהם נפלו אין יכול לתלות ולומר למקום שנפלו שניים נפלו הראשונים אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו הריני אומר לתוך של ארבעים נפלו אחד שאוב ואחד שאינו שאוב הריני אומר לתוך של שאוב נפלו:

עג

שני מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהן ואין ידוע לאיזה מהם נפלו ואחר כך ירדו גשמים ונתמלאו לא יטבול בשום אחד מהם לכתחל':

עד

כל המקואות הנמצאות פסולין שחזקתם שאובים:

עה

יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו וכן למלאת מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנאד: הגה ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו (הגהות מרדכי דהל' נדה בשם ראבי"ה וריב"א) ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידן (בנימין זאב) ובחמי טבריא מותר לכולי עלמא (מרדכי בסוף שבועות) ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה (מרדכי) אבל לחזור ולרחוץ אח"כ יש אוסרים (מרדכי בשם רשב"ם) וכן נהגו:

א

מקוה. היינו מי גשמים שנקוו לגומא ואע"פ שאינן מים חיים שא"צ מים חיים אלא לזב ולא לנדה ולזבה טור ופוסקים אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור לכל דבר. כ"כ מהרי"ק והרמב"ן בתשובה:

ב

באמה. בתשו' הרי"ו סימן ע"ה כתב דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה וע"ש וכתב הט"ז וכל זה לאדם אבל לכלים מטהר מעיין בכ"ש לדברי הכל וכ"כ הטור:

ג

באשבורן. פי' שהם מכונסים במקוה או על ידי גדר סביבם:

ד

הכל. כתב הש"ך משמע אפי' אותן מקומות שלא היה הנהר הולך בהן מתחלתו הרי הן כמעיין מיהו זה צ"ע אם בעינן דוקא רוב מים חיים או אפילו אם אין הזוחלין רק שוה בשוה כל שאין הנוטפים רובא הוי ג"כ הכל כמעיין וצ"ע לדינא דהא נוטפין מדאורייתא פסולין ועיין בפ"ב דחולין סוף דף כ"ח וכ"ט גבי מחצה על מחצה כרוב עכ"ל:

ה

שיקוו. ומשמע דכ"ש אם היה כאן גומא ונתמלאה מגשמים אע"פ שנזחלו לתוכה מבין ההרים כיון שעכשיו הם באשבורן הרי הוא כמקוה ומותר לטבול בתוכה. ש"ך:

ו

ולהחמיר. פי' לטבול בנהרות מטעם שמא ירבו שם מי גשמים והפשרת שלגים ואלו אין מטהרין רק כשהם קבועים במקום א' והיינו באשבורן וכל נהר הוא זוחל וזחיל אינו מהני רק מן המעיין וכתב בת"ה שמעתי מקשים מ"ש נוטפין דפסלן זוחלין ברבייתן ומפקי להו מתורת זוחלין ומים שאובין דפסלי המקוה לגמרי ואפ"ה אם היה כבר מקוה שלם של מ' סאה ונפלו לתוכו אפילו אלף סאין שאובין בבת א' לא פסלוהו ותירץ הט"ז דהכא פסול מטעם דחיישינן שהפשרת שלגים וגשמים יורדין ממקום גבוה שאצל שפת הנהר ובזה אין חיבור דקי"ל קטפרס אינו חיבור וא"כ חיישינן שמא תטבול באותו מקום מדרון ושם אין חיבור להזוחלין הנמשכים למטה מן המעיין ונמצא שטובלת במקוה פסול בזוחלין עכ"ל:

ז

בשעת. אפילו דרך זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר אע"פ שרבו וכו' משום שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפתיים ונמצא עיקר רבויין ממקורן מיהו במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן שאז מותר. ש"ך:

ח

ספיקו. כ' הש"ך אין כונת המחבר משום ספק דרבנן ולקולא שהרי איהו סובר לקמן סכ"ג דאפילו כולו שאוב אינו אלא דרבנן אלא מיירי במקוה נעול שאין יכולין להכניס לתוכה מים אלא בהמשכה דרך הגג והלכך כיון שיש בו כ"א סאה אינו נפסל במים שאובים כיון שהומשכו כדלקמן סמ"ד והרב אזיל לשטתו דלקמן סמ"ו דהמשכה אינה מועלת אלא ע"ג קרקע הלכך הכא בגג פוסלת המשכה ולכך הוצרך לטעם ספק דרבנן לקולא וכ"כ הט"ז דאין להאמין לעובד כוכבים אפילו במידי דהוא ספיקא דרבנן כ"ש כאן דיש הנאה לעובד כוכבים הלכך מ"ש הש"ע כאן דאין חשש רק באם אין שם כ"א סאין הוא שלא בדקדוק וכ"כ הב"ח דדוקא בנעול במפתח אבל באינו נעול כיון דהעובד כוכבים יכול ליכנס לתוכו וליטול מים משם ולחזור ולמלאותו אין להאמינו לעובד כוכבים אפילו המקוה שלם דחיישינן שמא יחזור וימלאנו ע"כ. וכתב הש"ך ומשמע דלא חיישינן שנטלו משם מים והחליפו אלא כשנהנה בחליפין וכדלעיל סימן קי"ח ס"י כגון שהמים שבמקוה סרוחים ומתיירא שלא יפסיד שכרו או להוריקה ממים המלוכלכים ולמלאותה מים נקיים לרחוץ גופם הא לא"ה לא חיישינן שמא כוון להכשיל עכ"ל (כתב מהריב"ל ח"ב סימן ס"ט וז"ל הך דינא אינו אלא במקוה מי גשמים אבל במקוה מים חיים הנובעין מן הקרקע אפילו שלפעמים יחרב המעיין ולא ישאר אלא רביעית הלוג אין לחוש למים שאובין דשאיבה אינה פוסלת במעיין ע"ש חלוקי דינים ועיין במהר"י טראני חלק י"ד סימן י"ט ובספר משבית מלחמות סימן י"ב ובפליטת ב"י סי' ה'. ובכנה"ג בשם מורו הרב כתב שאם היה המפתח ביד ישראל אלא שבאותו יום נשבר הדלת פתאום אין לחוש דבאותו יום זילף את המקוה ומילאו דמירתת ע"ש):

ט

לפנינו. ואין סומכין על העובדי כוכבים שאומרים בהיפך או שאומרים שנתקנה בענין אחר אע"פ שהם מסל"ת כ"כ מהרי"ק:

י

הכלים. אע"ג דמעיין לכלים טמאים סגי בכ"ש היינו במקום חבור המעיין אבל הכא שנתלש הגל צריך מ' סאה. ש"ך:

יא

מקוה. וה"ה של מעיין שבדבר זה שוה מעיין למקוה כ"כ הטור לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאת ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה ומשמע אם לא היה שם כלי עליה קודם שקבעוה כגון שקבעו עץ או אבן וחקקו אח"כ כשר. ש"ך:

יב

המטהרו. פי' שעל ידי נקב זה נתבטל שם כלי ממנו ואינו מקבל טומאה ושיעורו הוא כמוציא זית והוא פחות משפופרת הנוד. ט"ז (ודוקא בשוליה אבל נקבה מן הצד אפי' כשפופרת הנוד וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמטה קצת מים פסול כדלקמן סעיף מ') וכתב הש"ך וצ"ע דמשמע דס"ל להמחבר דנקב כ"ש לא סגי כלל מדינא ולקמן ר"ס מ' כתב כלי שניקב בשוליו אפי' כ"ש אינו חשוב עוד כלי לפסול המקוה ואפשר דבריו שבכאן הם על פי מה שכתוב שם אח"כ ומכל מקום אין להקל לעשות מקוה לכתחלה בכלי כזה ור"ל אלא בעינן כנקב המטהרו ודוחק עכ"ל:

יג

ובבנין. פי' בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב ככלי כלל וכשרה אפי' לכתחלה. ב"י. וגפסית הוא ג"כ כמין סיד ולבן יותר מסיד. ערוך:

יד

כשר. אף להטביל בתוכו דכיון שהסיד וגפסית על הארץ הם עומדין כארעא סמיכתא דמיא וכל שמירח הצדדים בטיט חשיב כקבוע וכשר. ש"ך:

טו

שיצאו. דמיד שעברו בכלי נעשו שאובים וכתב הב"ח דל"ש כשהכלי שלם בלא שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאים אח"כ מפי הכלי ולחוץ ול"ש שיש נקב בצדו של כלי וממנו מקלחים לחוץ נקראו מים שאובים דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב שבצדו כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה אבל נקב בשולי הכלי כשפ"ה אז ודאי דנתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי כמ"ש במקוה דבדבר זה שוה מעיין ומקוה עכ"ל (וכתב ט"ז דכל זה איירי דהכלי נעשה מדעת אבל שלא מדעת אינו פוסל המים היוצאים משום שאיבה כמו בכלים שתחת הצינור בסעיף מ"א ע"ש):

טז

ולתוכו. פי' שהיו מי המעיין נופלים מקצתן ע"ג שפת הכלי ומקצתן לתוך הכלי וכתב הב"ח מיהו מה שמתיר הרשב"א לטבול תוך הכלי כשיש מ' סאה ביניהם דין חדש הוא ולא משמע הכי מן הפוסקים אלא תוך הכלי לעולם פסול וכתב ב"י בשם הרוקח דאמת המים שהמשיכן דרך חריץ בקרקע אל גיגית גדולה מחזקת יותר ממ' סאה ושקע הגיגית בקרקע אסור לטבול בתוך הגיגית אע"פ שמי הגיגית שהן שאובים מחוברים אל האמה ע"כ ופשוט הוא דאם יש בשולי הגיגית נקב כשפ"ה דכשר ש"ך. וכתב הט"ז דמ"ש המחבר שמקלח לתוך כלי נראה דהאי כלי נעשה מדעת שם כמ"ש בסמ"א בכלים שתחת הצינור דדוקא מדעת אדם בעינן וא"ל יתכשרו גם מה שבתוך הכלי משום השקה שמי המעיין מטהר אותם דכאן יש חשש שמא יטבול בתוך כלי שאינו מחובר למעיין:

יז

נכנסים. דכי היכי דהטומאה לא ירדה אלא דרך שם ה"נ נכנסת הטהרה דרך שם. כ"פ רש"י:

יח

צדו. דאם הנקב למעלה אז המים בתוך הכלי הנוגעים למקוה מתחברים למקוה ויש להם דין מקוה משא"כ כשמתחברים מן הצד שאז מים שע"ג כלים לא נחשבו כמי מקוה רק מן הצד מה ששוה למי מקוה נחשב למי מקוה. ש"ך בשם אביו הגאון:

יט

מעיין. לטהר בין בזוחלין בין באשבורן ובכלים בכ"ש וכ' הט"ז דצ"ל דהמעיין היה משוך תחלה אלא שעכשיו הוסיף המשכתו לבריכה אבל אם היה המעיין עומד תחילה והמשיכו לבריכה או שריבה עליו מים שאובין אע"פ שמהני ההמשכה לטהר השאובין לטבול בהם מ"מ לענין זחילה לא מהני ולא מטהר אלא באשבורן כי הוא עצמו לא היה זוחל תחילה. זה נ"ל ברור עכ"ל:

כ

מקוה. שאינה מטהרת אלא במ' סאה ובאשבורן. טור. וכ' הש"ך דנ"ל אע"ג דעדיין לא נחו המים ועדיין זוחלין רק שהופסק המעיין אין שוב שם מעיין עליו אלא דין נוטפים יש לו והקשה הפרישה מ"ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל בס"ב הא גם שם נמשך עם מי המקוה ולמה לא יהיה למי הגשמים תורת מקוה כמו כאן ותירץ הש"ך דהתם לא פסיל אלא לטהר דרך זחילתן אבל באשבורן מותר דלא יהא אלא כולה מי גשמים וזה פשוט עכ"ל:

כא

חזרה. מ"מ אין דינו כמעיין לכל דבר כי לזבים ולמצורעים לא הוי מעיין כבתחילה לענין מים חיים דבעינן בהו. כ"כ ב"י:

כב

כאשבורן. כתב הש"ך והא דכתב לעיל ס"ח דאם מקלח על שפת הכלי מותר חוצה לה אפי' המים שבתוכה מרובים אפשר לחלק דשאני התם כיון דהמים עצמן שבתוך הכלי הן ג"כ מהמעיין וגם עתה המעיין מקלח לתוכן והן מחוברים למעיין משא"כ הכא עכ"ל וכתב הט"ז דמ"ש הרב דאין לטבול בו רק באשבורן מיירי ע"כ שהמעיין היה עומד בלי זחילה תחלה דאל"כ מותר אף בזוחלין:

כג

חזר. כתב הש"ך ונראה דאפי' לא נפסק הקילוח דין מקוה יש לה כיון שהעבירו ע"ג אחורי כלים הוי כהפסיקו וגם מיירי דוקא כשכל המעיין מקלח ע"ג כלים אבל אם קצתו על שפת הכלים יש לו דין מעיין במכ"ש דמקלח לכלים גופיה דלעיל ס"ח וכ"כ הט"ז וכ' בתוי"ט פ"ה משנה ב' נ"ל דהכא מיירי נמי בענין דאי לאו אלו הכלים (היו המים נמי עוברים) דאי לא תימא הכי יהיו נפסלין אפי' למקוה משום דהוייתן ע"י טהרה בעינן ובהגהת פרישה כתב דהכא בכל ענין שרי כיון דמעיין הוא. מיהו לקמן סמ"ט הביא המחבר יש מי שאינו מחלק בכך עכ"ל:

כד

אחורי. דגזרינן אטו תוך הכלי ומן הדין היה נראה להקל בכל הכלים בדיעבד אך כיון דדעת הראב"ד והרשב"א והר"ן לאסור אף דיעבד בשאר אחורי כלים אין להקל אבל בכלי חרס יש להקל בדיעבד לכ"ע עכ"ל הש"ך:

כה

כשרים. ושם זוחלין עליהם דהוי כיורד בקילוח בלי הפסק:

כו

אגוז. הירוקים שאין עלה האגוז שהוא צובע חשוב ככלים:

כז

ומעיין. פי' או מעיין כ"ש אע"פ שהוא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין יכול לשאוב וכו' והם כשרים היינו דוקא באשבורן אבל לענין זחילה ודאי אין כאן דין מעיין כיון שמתחלה היה המעיין עומד ולא מושך. ט"ז. וכ' הש"ך בשם ר' ירוחם דאם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקוה חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר מיהו נראה דדוקא במקוה חסר שלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כ"ש או יותר ונשאר שם כ"א סאה אינו פוסל המקוה לכ"ע דרובה בהמשכה כשרה עכ"ל:

כח

רבים. וכתבו הרמב"ם והרא"ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא ומ"מ מבואר דדין מעיין עליו לטבילת כלים בכ"ש והמחבר לא ביאר דין זה משום דכיון דטומאה וטהרה אינו נוהג בינינו לא שייכא טבילת כלים האידנא ובכלים הנקחים מעובדי כוכבים באמת קי"ל דצריך ג"כ מ' סאה כמו אדם כמ"ש בר"ס ק"ך ע"ש עכ"ל הש"ך:

כט

חולקין. וס"ל דבמעיין כ"ש שאין בו מ' סאה פוסלת בו שאיבה:

ל

כסותו. פי' הש"ך כשטובל בו כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג' לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובים ודין זה הוא אפילו נסחט שלא בכוונה כל שבא ע"י אדם וכ"כ הט"ז ודלא כהב"ח דבעי כוונה וא"ל ממ"ש לקמן ס"מ דהשואב מקוה וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו מים ג' לוגין למקוה אחר שחסרו מארבעים סאה ויפסלוה יקוב הכלי בשוליו ואז לא יחשבו המים שאובין ומה בכך ס"ס ע"י אדם אפי' ממילא פסול י"ל דשאני התם כיון דשואב המים משם א"כ ודאי לא ניחא ליה שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא וכתב הלבוש י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מיקרי שאובין אבל אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוי שאובין ופסולין ובמעדני מלך כתב שלא ידע מאן נינהו י"א אלו ול"נ שמדברי הרוקח הוא שכתב סחט בידים ממנו נראה מדבריו שאף ע"פ שלא העלוהו כיון שיצאו המים ממנו ע"י סחיטה פוסלים המקוה עכ"ל:

לא

מצטרפין. וכ' רש"י דעכ"פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא:

לב

מד'. אפי' נפל מכולם יחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי:

לג

קרקע. שלא הגביה המים מע"ג הקרקע אלא המשיכם ע"ג קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה או מרגלי בהמה אף ע"פ שלא הומשכו ע"ג קרקע וכ' הט"ז דמ"ש רמ"א ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר וכו' מיירי אם כל המקוה נעשה כך ע"ש:

לד

בצד. אבל אם היו השאובים באמצע פוסלים את המקוה וע"ל סנ"ה. ש"ך:

לה

הנקב. פי' אם בעליון יש מקוה כשר חסר ג' לוגין ובתחתון מקוה של מים שאובים ויש נקב בעליון שמשם זבים המים לתחתון וכ"ש אם הוא להיפך דפסול. ט"ז:

לו

בפיסולו. ומיירי שאין באמה מ' סאה דאל"כ הרי הבור נטהר בהשקה. ש"ך:

לז

נשארו. כתב הש"ך משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים דהיינו מילואיהן אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכו הם יוצאים דהיינו אם מי האמה הם מרובין א"כ לפי חשבון כגון שיש בבור מ' לוגין ומי האמה ק"כ לוגין ויצאו פ' לוגין חשבינן שיצאו מהאמה ג' חלקים דהיינו ס' לוגין ומי הבור יצאו כ' לוגין ונשארו כ' לוגין והראב"ד כתב דיש לשער מחצה על מחצה נמצא הוא להקל וכשמי הבור הם מרובים א"כ לפי חשבון יצאו ס' לוגין מי הבור ולא נשארו רק ס' לוגין ובמחצה על מחצה לא יצאו רק מ' לוגין ונשארו פ' לוגין ונראה דאזלינן הכא והכא לחומרא וא"ת מ"ש הכא דחשבינן למים הצפים ויוצאים לפי חשבון ולקמן חשבינן לכל הפסולים שהם צפים ויוצאים תחלה התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובין הוא דאיפסלו ומן הדין הוי סגי לשער בכדי חשבון עד ג' לוגין אלא דלחומרא בעי בכדי מילואו ועוד דהיינו מ' סאה והלכך רואין שלא יצאו רק המים שנפסלו ולא משערינן לפי חשבון לומר שיצאו ג"כ מי הגשמים הכשרים שירדו לבסוף אבל הכא המים שבבור מתחלה כולן שאובין היו והלכך לא סגי לומר כשיצאו כ"כ הרבה כמו שהיה בבור שכל מה שהיה בבור יצאו אלא לעולם אמרינן דלפי חשבון יצאו ג"כ מי האמה עכ"ל:

לח

המקוה. כתב הש"ך ומיירי במקוה שאינה מחזקת רק מ' סאה הלכך אמרינן שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו אבל אם היתה מחזקת יותר מזה אפשר שנשארו שם המים שנפסלו והמים הבאים עליו ג"כ וכתב האגודה מכאן היה נ"ל כשמנקין מקוה ונפסל בג' לוגין מים שאובים אם יוציאו ממנו מעט יותר ממה שהיה בו בשעה שנפלו לתוכו הג' לוגין שהוא כשר אבל לא ראיתי רבותי שנהגו כן ושמא יש לחלק בין יצאו המים מאליו ובין היכא שדלו והוציאו ממנו ודנתי לפני רבותי להכשירו אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול או ינקבו הכלים שדולין בו לבטלו מתורת כלי ויש שהורו שהמעיין אינו נפסל בג' לוגין מים שאובין והאריכו בראיות ולא ראיתי רבים נוהגים כן עכ"ל וע"ל סעיף מ' בהג"ה:

לט

פסלוהו. ומשמע מדברי המחבר דאין חילוק בין מים כשרים או טמאים בכל ענין פחות מג' לוגין אין פוסלין המקוה כדעת הראב"ד והר"ש ודלא כהרמב"ם דמחלק. ש"ך:

מ

מראיהן. ומבואר בהרא"ש דדוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו ופשוט הוא עכ"ל ב"י ואפי' יש במקוה מ' סאה ונשתנו מראיו פסול. ש"ך:

מא

צבע. וכן בהדחת כלים. ט"ז:

מב

ל"ט. וה"ה חסר קורטוב אין משלימין אלא דאשמועינן דאפי' חסר סאה אין פוסלין. ש"ך:

מג

כשר. ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר ואף ע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר מ"מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת. כ"כ הב"י:

מד

מראיו. מפני שאין בה מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי צבע אין בהם כי אם שריית סממנים ואין לשינוי מראה שיעור אלא אפי' נשתנו מראיו מלוג א' פסול עכ"ל הראב"ד:

מה

יין. אפי' שלא בשאובין כגון שנמשך לתוכו יין מן הגת ומוהל מבית הבד שלא מתוך כלים ואפי' לא נשתנה למראה היין כיון שנשתנה ממראה מים שהיה בתחלה נפסל והטעם ביין ומוהל זה שהם גוף הפרי ויש בהם ממש. הראב"ד שם:

מו

אין. אבל אם נשאר בו מ' סאה מראה מים טובל באותן מ' סאה שמראיהן מים:

מז

שאובין. דהרי הוא כאילו כולו יין ושוב אינו נפסל בג' לוגין מים וכשחזר והשלים וכו' דעת הראב"ד דהיין שנפל בתחלה ג"כ מצטרף להשלים והב"י כתב שמדברי הר"ש והרמב"ם נראה שאינו מצטרף וכ"נ דעת הרב עכ"ל הש"ך:

מח

השלג. דוקא כשנתנו למקוה בעודו שלג אבל אם נימוח ונעשה מים קודם שנתנו למקוה הרי הוא כשאר מים ופוסל המקוה ופשוט הוא. ש"ך:

מט

אפילו. והש"ך חולק ע"ז ומביא כמה ראיות שראוי לפסוק דלא מהני טבילה בשלג אף שיש בו כדי מ' סאה רק לטבול ידיו בשלג כדי לאכול שרי אם אין לו מים כיון דנט"י מדרבנן ע"ש:

נ

ימעך. פי' שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נימוח דכשיהיה מים לא יהיה כ"כ כמו שהוא עכשיו:

נא

שהגליד. פ' שהקרישו מימיו מחמת הקור וכשנימוחו כשר להקוות כלומר שחזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהן. ש"ך:

נב

לדעת. ר"ל שיתמלא לצרכיו אבל לא בעי' שיתמלא לדעת לשפכו למקוה. פרישה:

נג

גללים. אע"פ שלענין קבלת טומאה אין תורת כלי עליהן וכן בכלי קטן וגדול מ"מ פסול לענין שאובין. ט"ז:

נד

פוסלת. כיון שמקבלת טומאה משום דהוייתו ע"י טהרה בעינן וכתב הפרישה אע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו מ"מ כיון דמקבל טומאה מדרבנן פוסלת ובהגהת דרישה חולק ע"ז דלקמן סמ"ח משמע דדוקא המקבל טומאה מדאורייתא פוסלת וכן מסיק בב"ח דהכא מיירי בדף שעורכת עליה האשה פת א"נ יחדו למלאכה דהשתא אפי' אין לה שפה מקבלת טומאה ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן לעיל סי"ד ואפי' מקבל טומאה מדרבנן אין מזחילין בו זחילה שאני עכ"ל הש"ך:

נה

עץ. פי' וראוי לחקוק בה יותר הוה כאלו חקק כבר משא"כ בשל חרס. ט"ז וכ' הש"ך א"ל נהי דהוי שאובים מ"מ הרי הם באים למקוה בהמשכה ושאובה שהמשיכוה כשרה כדלקמן סמ"ד וי"ל דהכא מיירי שבא להביא המים למקוה שאין בה רוב מים כשרים אלא כיון שהצנור הוי כלי הרי הם באים למקוה מן הכלי שלא בהמשכה כ"כ בנה"כ ע"ש:

נו

חבור. כתב הש"ך ויש לתמוה על הרב שהעתיק דברים אלו שאינם אלא למ"ד שכלי שניקב ככונס משקה לא חשיב כלי אבל הרב שכתב לעיל ס"ז דבעינן נקב כשפ"ה וא"כ כיון דנקובים כאן בדרך שלא מקרי כלי הוי חיבור ג"כ וצ"ע:

נז

שק. אע"פ שאין בהם נקב במקום א' כשפ"ה כיון שיש נקבים הרבה ואין מחזיקין מים לא חשיבי בית קבול ליחשב כשאובין כ"כ הלבוש:

נח

לכתחלה. כתב הט"ז משמע אבל אם הוא כשפ"ה מביא אפי' לכתחלה וקשה דבסעיף הקודם כתב דכל שהוא ע"י אדם פוסל אפי' אינו כלי וצ"ל דכאן מיירי שלא נשפך מכלי זה ע"י אדם האוחזו אלא מניחו סמוך למקוה והמים באים מן זה הכלי למקוה דמותר מן הדין אפי' בנקב כ"ש בשוליו מ"מ לכתחלה לא יעשה כן אא"כ ניקב בשוליו כשפ"ה:

נט

יקוב. הקשה הט"ז מאי מהני נקב הא מ"מ בא ע"י אדם למקוה ובזה פוסל אפי' בלא כלי ותירץ דכל שניקב הדלי אין חשש מחמת שבא ע"י אדם דכיון שהמים שבדלי נשפכים תמיד ממנו לתוך הבאר דרך הנקב הוי כאילו לא הופסקו והוה חיבור ואע"ג שכ' רמ"א בס"ס ל"ט דלא מיקרי חיבור לנהר ע"י זה דהתם קאי לענין שע"י ניצוק חיבור נחשב מה שיש למטה בנהר כאלו הוא למעלה במקוה שטובל שם לענין מ' סאה זה לא אמרינן דהוי גוד אסיק משא"כ כאן חשבינן כאילו הוי הניצוק למטה ולא נעשה שאוב מעולם זה נקרא גוד אחית ואמרינן ליה ולפ"ז מותר אף אם אדם שואב בכלי מנוקב כשפ"ה ושופך המים למקוה דהיינו בדרך המשכה מותר לעשות כן אפילו כל המקוה לכתחלה ובדיעבד אפי' לא ניקב אלא כ"ש שהמים זבין דרך שם והיינו עכ"פ בכעדשה עכ"ל:

ס

לנקוב. ונהג לנקבו בכונס משקה. ב"ח:

סא

ונפלו. אחר שחסר המעיין ממ' סאה:

סב

לפקוק. בדרך שלא ישארו שם ג' לוגין כלל של מים הראשונים שנפסלו וכ' הב"ח דמותר לפקוק אפילו במטלנית המקבל טומאה אפי' למאן דאוסר לקמן ס"נ שאני הכא שהסתימה אינו אלא לנגב המקוה דלא כט"ז שסובר דמאן דאוסר בס"נ אוסר גם כאן וכן דעת מהרש"ל הוא כהב"ח:

סג

טורח. ויבא הדבר לידי דיחוי שלא תוכל האשה לטבול עד שתתעכב ותדחה טבילתה:

סד

הצנור. שקבעו ולבסוף חקקו (לקבל מימיו של הצנור שיבואו לתוכו מהגשמים ומהצנור ירדו לכלי ומהכלים למקוה) רש"י:

סה

לדעת. הקשה בהגהת דרישה למה פסלינן לעיל ס"ח במעיין מה שיצאו חוץ לכלי ואפשר דלעיל מיירי שהכלי נתמלא מדעת ע"כ ולי נראה דדוקא במי גשמים י"ל דהוי שלא מדעת דהא לאו בדידיה תליא מילתא אבל במעיין כל שהונח הכלי בענין שהמעיין עובר לתוכו לעולם חשיב לדעת שהרי בהכרח המעיין עובר עליו עכ"ל הש"ך:

סו

הסייד. פי' שסד את הבור בטיט והביא את הטיט בעציץ ושכחו בבור. ט"ז:

סז

ישבור. אבל לא יהפכנו כמו בסמ"א ומ"ב דכאן חשיב תפיסת יד אדם טפי מהתם. ט"ז:

סח

לחסמן. פי' שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים שלא יבלעו היין שינתן לתוכן:

סט

כשר. והטעם דהא לא כוון שיכנסו המים לתוכן משא"כ בסייד דשם נחשב יותר תפיסת יד אדם מש"ה צריך שם שיהיה גם במקוה מים זולת מה שבעציץ:

ע

על מחצה. וכ"ש רוב שאובין שפוסלין בהמשכה וכתב הב"ח בשם הראב"ד דהיינו דוקא שהמשיך בכוונה אבל שלא בכוונה אפי' כולו בהמשכה כשרה וע"ל ס"ס ט"ו. ש"ך:

עא

מדברים. כתב הש"ך ואנן לא נהגינן הכי אלא בעינן המשכה ע"ג קרקע שראוי לבלוע כדלקמן סמ"ו וכ"כ הב"ח וכתב בט"ז דאם אין כאן אלא מחצה אין לו תקנה רק אחר שיצאו הראשונים כמ"ש בסכ"ב ודלא כפרישה דמכשיר כאן באם יקוה ע"ז גשמים דזה אינו לפע"ד עכ"ל:

עב

פסול. כיון שמילא בכתפיו להדיא לתוך המקוה ולא המשיך תחלה אפ"ה אם פתח וכו' כשרה:

עג

תחלה. פי' שהמשיך תחלה מים שאובין למקוה ואינם כ' סאין ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים כלומר שנפלו עליהן מי גשמים יותר מכ' סאין לא מהני אפי' פתח אח"כ הצנור מפני שלא היה שם מתחלה רוב מים כשרים. ש"ך:

עד

בתלוש. כ' הש"ך ומיירי כאן שהיו המים ראוים לבוא למקוה זולת הכלי זה אבל אם לא היו ראוים לבוא זולתם אפי' לא היה עליו שם כלי בתלוש אם הוא כלי המקבל טומאה פוסל (דהווייתו ע"י טהרה בעינן) כדלקמן סמ"ח:

עה

נובע. כתב הב"ח דהיינו דוקא למ"ד לעיל ס"מ דמעיין אינו נפסל בשאיבה אבל לדידן דמחמרינן התם ה"ה הכא עכ"ל אבל הט"ז והש"ך חולקין עליו וס"ל דכאן כשר לכ"ע שהדבר ידוע שא"א שישארו אותן הגידין בלא מים כלל וכיון דלא איפסק לחלוחית הגידין ונשאר בהם מים קצת נמצא שנטהרה אותה שאיבה ברבייה והמשכה וכל זה במקוה הנובע דוקא אבל אם היה מקוה של מי גשמים ונתייבשה לא מהני:

עו

בידו. כיון שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה מן התורה והקשה מעדני מלך דלעיל סי"ד כתב המחבר דאפי' בדבר המקבל טומאה מד"ס אין מזחילין בו ותירץ הש"ך דהתם לא קאמר אלא דאין מזחילין בו ר"ל כדי לטהר אף בזוחלין אבל מ"מ נוטפים מיקרי ומטהרין באשבורן:

עז

דחשבינן. ול"ד לממשיך מים מן המעיין לכלי שנפסלו אפי' היוצאים חוץ לכלי לעיל ס"ח ולא מהני להם חבורן דהתם הכלי יש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובין משא"כ הכא דליכא בית קבול ולא נפסלו אלא משום דבר המקבל טומאה שפיר מהני ליה השקה כ"כ הב"י והט"ז תירץ דהתם הטעם משום גזרה ע"ש וכתב הגהת פרישה דאם נפסק הקילוח המושך בסילון פסולה אח"כ והש"ך השיג עליו וכ' שאין דבריו מוכרחים ע"ש:

עח

ממעיין. צ"ל דמיירי הכא שעדיין בא ממעיין ושלא תאמר כיון דבמקוה הוא במקום מכונס ניחוש לזחילותה קמ"ל. ש"ך:

עט

שמתיר. כ' הב"ח דלעיל גבי הנקת המקוה כ"ע מודים שפוקקין הנקבים בדבר המקבל טומאה שלא בא אלא לנגב המקוה שלא יבואו המים לשם ואינו מכיר חילוק זה דהא גם כאן אינו עושה אלא שלא יזובו המים דרך שם עכ"ל הט"ז (וע"ל מ"ש בס"ק ס"ב):

פ

כשפופרת. כתב הש"ך ודוקא מקוה הפסול מדאורייתא אבל הפסול מדרבנן סגי בכשערה כדלקמן סנ"ג:

פא

בהכשרו. כתב רבינו ירוחם שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחלה וטוב להחמיר לכתחלה וכתב הב"ח דאין בכלל הכשר זה אם עירב מקוה החסר עם השלם כיון שנסתם הנקב הרי הוא חסר לפנינו מה מועיל לו שהיה מעורב בתחלה עם השלם (כיון שהוא עכשיו חסר) וכ"כ מהרש"ל וכ"מ בתשו' הרא"ש ודברים פשוטים הם עכ"ל הש"ך:

פב

לנהר. וה"ה אצל המקוה שלם כדי שאנו רואין החלחול אבל כשחופר בסמוך זה לזה ב' או ג' חפירות שכולם חסרים ואין באחד מהם מ' סאה אע"פ שניכר דארעא חלחולי מחלחלת והחלחול מפעפע מזה לזה לא הוי חיבור. ש"ך:

פג

חולקין. כתב הש"ך דלטעמייהו אזלי דס"ל לעיל בס"ג דכולו שאוב פסול מדאורייתא לפ"ז היכא דהמקוה היתה רובא כשרה ומקצתה שאובה כגון שנפלו לתוכה ג' לוגין מים שאובין סגי לכ"ע בכשערה עכ"ל אבל מדברי הט"ז לא משמע כן ע"ש ועיין בב"י ודו"ק והב"ח הקשה דמ"ש דלעיל ס"ז בעי כמוציא זית וכן בס"מ לא סגי בנקב כשערה להביא מים על ידיה לכתחלה וכאן מכשיר כשערה וכתב הש"ך דלק"מ דשאני הכא כיון דיש כאן מקוה שלימה אלא שהיא שאובה ויש מקוה שלימה בצדה הלכך סגי בכשערה לעירוב מקואות הואיל שהוא מדבריהם עכ"ל:

פד

לשתי. כתבו הט"ז והש"ך דיש מחלוקת בין הפוסקים איזה מקרי שתי ואיזה ערב והלכך לענין מעשה יש להחמיר כתרווייהו דבין באורך בין ברוחב צריך שפ"ה וכ"פ הב"ח:

פה

נפרץ. וה"ה אם לא נפרץ אלא שהמים הולכים מזה לזה למעלה מן הכותל ורואים האויר בעי כקליפת השום ולא סגי בטופח ע"מ להטפיח כ"כ הריב"ש ושאר פוסקים:

פו

הוכשרו. כתב הט"ז אין הכוונה שהם כשרים לטבול בהם כמות שהם שהרי אין בכל א' מהם שיעור מ' סאה שהרי הופסקו אח"כ זה מזה אלא ר"ל שהשאובים נטהרו ונעשו ע"י השקה זו כמי גשמים כיון שמן מ' סאה נעשה להם השקה ואם ימלא אח"כ מי גשמים על השאוב עד מ' סאה יהיו כשרים לטבילה וכ' הש"ך ואפי' נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר אל הכשר לא נפסל בכך שהרי נתחברו גם לכשר קודם שירדו השאובין לתוכן כ"כ הרא"ש:

פז

טהורים. כתב הש"ך ומיירי שהמים שיצאו חזרו למקומן דאל"כ הרי הן כזוחלין ולא עלתה להן טבילה ומיירי ג"כ בשלא חסר כלום מהמים בשעה שיצאו על שפתם כגון שכותלי המקוה גבוהים דאל"כ ודאי דלא עלתה להן טבילה והמקואות לא הוכשרו שהרי הם חסרים מיהו נראה דוקא היכא שאין במקוה רק כ' סאה בעינן שיחזרו למקומן אבל אם הם יותר ממ' סאין לא בעינן שאף כשזוחלין לחוץ נשארו מ' סאה ולא מקרי זוחלין כיון שמחמת אדם הטובל בהן יוצאים לחוץ ואפי' למאן דפוסל בס"נ ביצאו דרך סדק אפי' נשארו מ' סאה מודה הכא דדוקא התם ביצאו מעצמן שלא בשעת טבילה פוסל אבל הכא שהוא מתוך הטבילה לא:

פח

והשיקום. דמחמת שיורדין הטובלים לתוכן צפו המים על גביהן וכתב הש"ך דצ"ע לעיל סנ"ה:

פט

יעקור. דאם נעקר הגל לא היה מטהר דאין מקוה מטהר בזוחלין אלא באשבורן ואם נעקר לא הוי באשבורן מיהו דוקא במקוה שאינו נובע אלא נקוו מי גשמים בגומא אבל מקוה שנובע מים חיים דקי"ל דמטהר בזוחלין ובכ"ש אפי' נעקר הגל היה מטהר הכלי בכ"ש דלכלים לא בעינן מ' סאה כ"כ הב"ח והט"ז אבל הש"ך חולק על זה ופסק דאף במעיין צריך מ' סאה אפי' לכלים דלא אמרו דסגי בכ"ש אלא בגוף המעיין במקומו אבל כל שנתלש נהי דמטהר בזוחלין מ"מ לא מטהר בכ"ש ובתוי"ט פ"ו דמקואות השיג על הרא"ש דאפי' יש בו מ' סאה מ"מ מהוה ע"י דבר המקבל טומאה ע"כ ומיהו דעת הרא"ש נראה דלא מיקרי מהוה ע"י דבר המקבל טומאה אלא כשנוגע המים שממנו נעשה המקוה ועוברים ובאים ע"י דבר המקבל טומאה אבל הכא נהי דהאדם מוליך ומביא במקוה ומתוך כך נתלש הגל מ"מ נתלש מהמקוה גופיה ובמקום תלישתו אין שם ידי אדם עכ"ל:

צ

המערה. פי' מערה הוא מקוה שכך היה עיקר מקואות שלהם במערות:

צא

מטבילין. דע שבכ"מ דמטבילין במקוה חסר בצד השלם צריך שיהא עכ"פ גוף הנטבל מתכסה במים בבת אחת ובכלים אע"פ שמתכסין כולם במים כגון מחטין וצנורות שהן קטנים לא סגי בפחות מרביעית כ"מ בש"ס ופוסקים ופשוט הוא עכ"ל הש"ך:

צב

מערבים. ודוקא גשמים אבל מעיין מערב אף בזוחלין. ש"ך:

צג

פעמים. דשמא בראשונה לא טבל כהוגן על סמך השניה ובשניה שמא חסרו המים בראשונה אבל הטובל פעם אחת נזהר לטבול כהוגן. ט"ז:

צד

פיהן. ור"ש פירש הטעם מפני שהמים מקלחין לכלי ועושין מים שבתוכה שאובים וכתב ב"י דאפשר לפ"ז אף דרך צדן לא יטבילן רק דרך פיהן מיהו בדיעבד נראה שאין לחוש. ש"ך:

צה

יפסלו. כתב הט"ז דרמ"א אתי לאשמועינן אף שנתמלאו אחר כך ממי גשמים אינו מועיל דהמים שבכלים פוסלין המקוה מחמת ג' לוגין שאובין כיון שהמקוה מצומצם ושוב לא מהני מילוי גשמים אלא עד שיצא ממנו מילואו ועוד כמ"ש סכ"ב וחיישינן שהטובל לא ירגיש בזה ויטבול בו אחר שירדו גשמים עכ"ל אבל כשמעלהו ונתהפך דרך שוליו תו לא מיקרי מים שבתוכן שאובין שאינן מתקבלין בתוכו. כ"כ התוי"ט:

צו

והשק. שהן מנוקבים והמים שבהם לא נעשין שאובין (מאחר שהמים מעורבים דרך הנקבים). ט"ז:

צז

מוחזק. אע"פ שעכשיו לאחר הטבילה הוא שלם לפנינו אבל אם חסר עכשיו אע"פ שאינו מוחזק להתמעט ממ' סאה לא עלתה לה טבילה דהעמד טמא על חזקתו עכ"ל הש"ך:

צח

לעיין. שאין סומכין על החזקות במקום שאפשר להתברר:

צט

יחלקו. אבל כשיש ביניהם נקב כשפ"ה כשר אפילו אם מחלק:

ק

בכלים. והטעם משום דהווייתן ע"י דבר המקבל טומאה כ"כ הט"ז והלבוש אבל הש"ך השיג ע"ז וכתב דהטעם הוא דבעצים ואבנים יש בהן כשפ"ה אבל כלים מסתמא אין בהן כשפ"ה דאי יש בהן אין שם כלי עליו אף ע"י נקבים דקים הרבה כמו סל וגרגותני ודברי המחבר צריך לפרש כן ובלבד שלא יחלקו כל המקוה דהיינו שיהא נקב כשפ"ה אבל בכלים שאין בהם נקב כשפ"ה פסול עכ"ל:

קא

כשר. דספק מים שאובין הוא ספיקא דרבנן דמן התורה אין פסול אלא ברובה שאוב כמ"ש רמ"א בס"ג. ט"ז:

קב

טהור. דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל"כ ה"ל ספיקא דאורייתא וע"ל סימן קי"א. ש"ך:

קג

יתלה. דמאי חזית הלכך שניהם פסולים דאין לתלות בא' יותר מחבירו וע"ל סי' ק"ץ וסי' קי"א. ש"ך:

קד

רובו. כתב הלבוש שהמחבר כ"כ לפי סברת הרמב"ם דס"ל אפילו כולו שאוב דרבנן לכך מיקל אם יש בו רוב מים כשרים אבל אנן דקי"ל כולו שאוב אסור מדאורייתא לעיל ס"ג אפילו ברוב מים כשרים פסלינן כה"ג שהפסול מוכיח עליו עכ"ל והט"ז והש"ך השיגו עליו וכתבו ששגג בזה דודאי אין חולק על דין זה אפי' לדידן אם יש בו רוב מים כשרים כשר ע"ש שהאריכו בדבריהם:

קה

שהטמא. מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן דאל"ה תיפוק ליה דספיקא דאוריית' לחומרא ולמה לי הטעם דחזקה. ט"ז:

קו

שאין. בכל הסעיף מיירי שיש רוב מים כשרים דה"ל ספק דרבנן. ט"ז וש"ך:

קז

נפלו. וה"ה כל שאר מיני פסול תולין שנפל בפסול ש"ך:

קח

לכתחילה. אבל בדיעבד עלתה לו טבילה כיון שירדו גשמים אח"כ. ש"ך:

קט

פסולים. כתב הש"ך ול"ד לדלעיל סעיף ס"ט דהתם היינו טעמא כיון דלכתחלה היה מקוה כשר א"כ גם עתה שנעשה לשם מקוה נעשה וכיון שכן מסתמא בכשרות נעשה אבל הכא לא ידעינן כלל אם נעשה לשם מקוה או לא גם נראה דהא דפסול הכא היינו בשנראה שנעשה ע"י אדם הלכך פסול משום ספק אבל אם נראה שנעשה בידי שמים כגון בגומא וחפירות שבשדה וכיוצא בהן שנתמלאו ע"י גשמים ולא ע"י אדם כשרים עכ"ל:

קי

יש אוסרים. שלא יאמרו המרחץ הוא מטהרה כמו הטבילה ויטהרו במרחץ לחוד עכ"ל הש"ך:

א

לשון הרמב"ם בפי"א מהא"ב:

ב

ציינתיו לעיל ריש סי' קצ"ז וקצ"ח:

ג

ברייתא עבודת כוכבים דף ע"ה וספ"ק דחגיגה:

ד

רשב"ץ בשם הראב"ד דבעינן אמה שוחקת וכ' הרשב"א שהשותקת יתירה על העצבה חצי אצבע ממשנה ט' פי"ז דכלים:

ה

רביעי ירוחם:

ו

הוא לפי חשבון אמה בת ו' טפחים וחצי אצבע שהוא כ"ד אצבעות וחצי אצבע דאז יש באמה על אמה ת"ר אצבעות וברום ג' אמות מ"ד אלפים וקי"ח. אצבעות וג' חלקים שמינית אצבע ולא דק הרב בשמינית האצבע ולחומרא:

ז

משנה סוף פ"ק דמקואות:

ח

טור וכ"כ התוס' שבת דף ס"ה ע"ב וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות מקואות וש"פ וטעמא דמלתא משום דמעיין נקרא בכל ענין בין בזוחלין בין באשבורן אבל מקוה אינו נקרא אלא באשבורן כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד וכהאי גוונא מפרשי' מקוה דכתיב בקרא:

ט

לשון הרמב"ם פ"ט דין י"ד מהא דאבוה דשמואל עביד מקואות לבנתיה וכו' שבת שם ע"א והא דתנן במשנה ה' פ"ה דמקואות העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפים וכו' הוא להכשירן לזבים ולמצורעים דבעינן מים חיים אבל לענין אשבורן מהני אפי' מחצה על מחצה כ"מ וב"י בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש:

י

שם מהא דאבוה דשמואל שם וכפי' הרמב"ם:

יא

במשנה ז' פ"א דמקואות ובכמה דוכתי במשנה ותלמוד ובת"כ יליף לה מדכתיב אך מעין ובור מקוה מים מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים:

יב

טור בשם תשו' אביו הרא"ש בכלל י"ח סי' ח':

יג

שם בתשובה:

יד

משנה ח' פ"ח דפרה ומשנה ד' פ"ה דמקואות וכרבי יוסי שם הסכמת הפוסקים:

טו

משנה ו' פ"ה דמקואות:

טז

לשון הרמב"ם שם בספ"ט מהתוספתא הובאה בחולין דף ל"א ע"ב וכתבה הר"ש בפ"ד דמקואות:

יז

טור וכפירוש רש"י שם בחולין:

יח

משנה ה' פ"ד דמקואות ובכמה דוכתי:

יט

לשון הרמב"ם בפ"ו דמקואות דין ד' מהתוספתא קסטילון המחלק מים וכו' וכרבי אלעזר ברבי יוסי שם:

כ

כ' הכ"מ שם דבכלי עץ דשיעור טהרתן בכמוציא רמון הוי טפי טובא מכשפופרת הנאד דמכשיר ביה הת"ק במשנה סוף פ"ד דמקואות וכלי חרס הוא דשיעורו כמוציא זית ושיעור כשפופרת הנוד עיין לקמן בסעיף מ':

כא

שם ברמב"ם דמפרש התוספתא דתרתי בעינן חדא שיהא ניקב נקב המטהרו ועוד צריך שיקבע בארץ דומיא דקסטילון וכו' או שיהיה בו הוכחה שהוא דבר של בנין וכו' ומ"ה קתני שאם פקק בסיד ובבנין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל וה"ה דכשר לטבול בו משא"כ כשסתמו בסיד או בגפסית לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות נמצא חסר א' מהתנאי' הצריכין לבנין כ"מ וב"י ועיין בסעיף מ':

כב

שם ופי' שנסתם הנקב מחמת מה שנדבק באותה גרירה וכשמירח אח"כ סביבות הנקב הוי במקום סיד שטחין בבנין ומה שנדבק בו על ידי גרירה הוי כצרורו':

כג

משנה ריש פ"ה דמקואות:
(°) פי' כשהוא מלא או שיש נקב בצדו ואם ניקב בשולי הכלי כשפופרת הנוד שרי לטבול אף בתוך הכלי כת"ק במשנה ספ"ד דמקואות. רש"ל:

כד

שם במשנה ספ"ה ופי' הרמב"ם שיהיה שופע על השוקת קצתם ילך לתוך השוקת וקצתם על שפת השוקת הנה המים היוצאים מן השוקת כשרים והם מי מעיין ואע"פ שילך על גבי השפה דבר מועט ופירש הרא"ש שכל המים מחוברים למעיין ע"י המים המעוטים שנופלים על שפת הכלי:

כה

מימרא דרבא חגיגה דף כ"ב ע"א:

כו

רמב"ם בפ"ג מהלכות מקואות דין כ"ו מהתוספתא פ"ה:

כז

שם בגמ' דחגיגה:

כח

משנה ריש פ"ה דמקואות:

כט

הרא"ש בסוף נדה וש"פ ופי' לטהר בכל שהוא ובזוחלין ומ"מ עדיין הם פסולים לזבים וכו' שם במשנה:

ל

הרשב"א בת"ה (בשער המים):

לא

משנה ב' פ"ה דמקואות וכפירוש הרמב"ם והרא"ש וכרבי יוסי שם:

לב

שם ממשנה ה':

לג

שם במשנה וכפי' הרמב"ם בפ"ט דמקואות דין י"ד וכרבי יוסי שם במשנה דאוסר במקל שהוא פשוטי כלי עץ כיון שמקבל טומאה מדרבנן:

לד

רמב"ם שם משנה ד' פרק ז' דעדיות:

לה

הרמב"ם והר"ש שם ממשנה ז' פ"ק דמקואות וממשנה ג' פ"ה ואפי' לכתחלה הרא"ש בתשובה והמרדכי בפרק ב' דשבועות:

לו

כעדות הגרדי במשנה ג' פ"ק דעדיות וחכמים במשנה דף פ"ב דמקואות:

לז

שם משנה ג' פ"ג וכחכמים:
(°) פי' כלי חרס ועשוי בפיו כעין רשת:

לח

שם משנה ו' ושם בתוספתא:

לט

שם משנה ד':

מ

שם:
(°) משום דמטי לוג לכל כלי א"נ דנפל דווקא לוג מכל כלי אבל ביותר מג' דלא מטי לוג לכל כלי לא מצטרפי ובטלי בית יוסף בשם רש"י והראב"ד:

מא

שם הסכמת הפוסקים:

מב

שם במשנה:

מג

משנה ד' פ"ז דמקואות וכפירוש הרא"ש והרמב"ם ז"ל:

מד

רמב"ם בפ"ו מהלכות מקואות דין י"א ממשנה י' פ"ו דמקואות האביק שבמרחץ וכו':

מה

שם דין י"ב ממשנה סוף פ"ו דמקואות וכרבי יוסי שם וכבר נתבאר שאין המים שאובין פוסלין אלא כשאין בכשרים מ' סאה:
(°) פי' פחות ממ' סאה דאם יש בו מ' סאה לעולם אינו נפסל:
(°) פי' שהבריכה של מ' סאה שאובין היא תתק"ס לוגין לפי חשבון הסאה ו' קבין והקב ד' לוגין נמצא א' מש"ך הוא ג' לוגין כי ג"פ ש"ך הוא תתק"ס:

מו

שם פרק ה' דין ה' ממשנה רפ"ג דמקואות וכרבי יוסי:

מז

שם דין ו' ממשנה ג' פ"ג דמקואות:
(°) פי' של מי גשמים דאלו מי מעיין אפילו כל שהוא מטהרים את השאובים כדלעיל סעיף י"א וכדלקמן בהג"ה:

מח

שם ממשנה ב' דפ"ג:

מט

שם וכת"ק הסכמת הפוסקים:

נ

משנה ריש פ"ג דמקואות וכחכמים הסכמת הפוסקים (ורשב"א בשער המים):
(°) פי' כשיעור מים שהיו בו תחלה ועוד דבר מועט כדי למעט מג' לוגין ואע"פ שהמים שצפין ויוצאין מן הבור מעורבים הם מן הראשונים שנפסלו ויש בהן מן הכשרים שיורדים בסוף:

נא

משנה ה' פ"ז דמקואות וכת"ק וכ"פ רמב"ם שם בפ"ז וש"פ:

נב

שם משנה ב':

נג

שם משנה ג' משמיה דרבי יוסי וליכא מאן דפליג עלה דצבעא לית בה ממשא הרמב"ם שם וש"פ:

נד

שם משנה ב':

נה

שם:

נו

כדעת הרא"ש והתוספות ביבמות דף פ"ב דהא דאמרינן שם עד רובו קאי אמי פירות דהחמירו חכמים במי פירות דלא חזי לטבילה כלל:

נז

ציינתיו בסעיף דלעיל:

נח

שם וכר"י וכמש"ל:

נט

שם במשנה:

ס

שם והטעם כיון שהיין והמוהל הם מגוף הפרי ממש:

סא

שם משנה ד' (ורמב"ם וראב"ד ור"ש):

סב

רמב"ם סוף פ"ז מהלכות מקואות ונלמד מדין הדיח בו את הכלים וציינתיו בסעיף כ"ה:

סג

הראב"ד בספר בעלי הנפש:

סד

תוספתא וכתבה הר"ש בפרק ז' דמקואות ופי' הר"ש דאיירי דלא שינו מראיהן:
(°) פירוש למקוה אחרת כדי להכשירו ואינו עולה לו ההשקה אלא אם השיקו וחברו אל מקוה המים:

סה

משנה ריש פ"ז דמקואות וכת"ק:

סו

שם במשנה העידו אנשי מידבא וכו':

סז

טור מדברי אביו הרא"ש וסובר דא"א לומר דעושין מטיט הנרוק מקוה שלם מהא דסוכה דף י"ט ע"ב טיט הנרוק יוכיח שמצטרף למ' סאה ואין טובלין בו:

סח

שם מהתוספתא מודה רבי יהודה שהוא מביא טיט הנרוק וכו' וכ"כ הראב"ד בספר בעלי הנפש:

סט

תוספ' דטהרות והביאה הרא"ש כלל ל"א סי' ב' בשם התוספתא:
(°) פירוש שנעשה קרח:

ע

משמע שם מדברי הרא"ש דפירושו כשר לטבול בו שהוא מקוה כשר וכן פי' סמ"ג ורבינו ירוחם:

עא

משנה י' פ"ב דמקואות וכרבי יהושע:

עב

מסקנת הגמרא זבחים דף כ"ב ע"א וכל הני שיעורי דפליגי תנאי במתניתין בהא פליגי דמר סבר בהאי שותה ומר סבר בהאי שותה הר"ש שם בפי' המשנה וכ"כ התוס' בספ"ק דסוכה דף י"ט ע"ב והרא"ש בסוף נדה וכ"נ מדברי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מקואות:

עג

שם מהא דספ"ק דסוכה שציינתי לעיל:

עד

רמב"ם בפ"ח מהא דזבחים שם וכפירש רש"י שם:

עה

שם ומפירוש רש"י שם:

עו

ברייתא ב"ק דף ס"ז ע"א וב"ב דף ס"ה ע"ב:

עז

ממשנה ב' פ"ב דמקואות:

עח

משנה שם בריש הפרק:

עט

לפי' התוספות שבת דף ט"ז:

פ

שם במשנה ב' ואיירי בצנור שקבעו ולבסוף חקקו. הר"ש:

פא

שם כפי' הר"ש והתוספות שם בבבא קמא ובבבא בתרא:

פב

הרא"ש בסוף נדה משום דבעינן הויה ע"י טהרה ממשנה ה' פרק ה' וכרבי יוסי שם:

פג

משנה ג' פ"ד דמקואות וכפי' הרא"ש שם:

פד

שם וכת"ק:

פה

שם במשנה:

פו

שם במשנה ומפרש שם במשנה שלא נעשה לקבלה ופי' הרמב"ם שם שהיה הכוונה שיצא המים מן מקום הצר בחוזק וכ"כ בחבורו ריש פ"ז:

פז

רשב"א בשער המים בסוף ת"ה:

פח

רמב"ם שם ממשנה ה' פ"ו דמקואות:

פט

הרשב"א שם וכ"כ הראב"ד:

צ

תוספתא לפי פי' הר"ש והרא"ש:

צא

טור בשם אביו הרא"ש בתשובה:

צב

שם בתוספתא ובמשנה ז' ס"ו דמקואות:

צג

רמב"ם בפ"ח מה"מ ופי' שם ואינו בגודל:

צד

הר"ש בספ"ק דטהרות:

צה

שם בתוספתא:

צו

שם ועיין לעיל סעיף ז' וצריך לחלק לענ"ד לומר שבכאן איירי שלא עשאו כעין בנין:

צז

הרא"ש בסוף מסכת נדה והמרדכי בפ"ב דשבועות:

צח

שם וכ"כ עוד הרא"ש בתשובה שכן דן לפני ר"ע והודה לו וכ"כ הרשב"א בשער המים בסת"ה ורבינו ירוחם:

צט

משנה ריש פ"ד דמקואות ואיירי בצינור שקבעו ולבסוף חקקו:

ק

כאוקימתא דרב משרשיא דבי רב אמי שבת דף ט"ז ע"ב:

קא

שם וכב"ה וכרבי יוסי שם במשנה דעדיין היא מחלוקת הרא"ש ורבינו ירוחם וכ"כ הטור:
(°) אע"ג דבמשנה תנן דב"ה מתירין בשוכח דוקא סבירא להו להפוסקים הנ"ל כיון דנתפזרו העבים הסיח דעתו מנפילת המים והוי כשוכח:

קב

שם ממשנה ז' פ"ב דמקואות והביאו המחבר בסעיף שאחר זה:

קג

רמב"ם בפ"ד מה"מ ממשנה הנ"ל:

קד

כדרבי יהושע שם במשנה ובת"כ יליף לה מקרא מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים לאפוקי אם מילא בכתפו ועשה מקוה אי מה מעיין שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח קנקנים בראש הגג וכו' ת"ל בור:

קה

לשון רמב"ם שם דין ה' ממשנה ח' שם וכרבי יהושע שם וכ"כ הרא"ש ומשמע להו דלא הכשיר רבי יהושע אלא בשיש שם מעט מים משום דחשיב תפיסת ידי האדם יותר מסדור קנקנים:

קו

שם ממשנה שם אבל לא יכפה כיון שהוא בתוך הבור גרע טפי וכן לקמן בסדר קנקנים בתוך המקוה:

קז

הרמב"ם שם ממשנה שם:

קח

לשון הרמב"ם שם מברייתא דר"א ב"י תמורה דף י"ב ע"א ודלא כי הא דאתי רבין אמר ר' יוחנן שם ע"ב וכ"כ התוספות שם והרא"ש בסוף נדה וש"פ עוד פירשו שם בתוספות בשם רבי' שמואל דאיירי רבי יוחנן כשיבאו במקוה מי גשמים מ' סאה:

קט

שם מהתוספתא פ"ד:

קי

כל בו בתשובת ר"י וכ"פ בהגהות סמ"ג והריב"ש בתשובה:

קיא

מדברי הרמב"ם בפ"ד וכרבי יוסי משנה ה' פ"ה דמקואות וציינתיו לעיל בסעיף ל"ה:

קיב

טור בשם אביו הרא"ש בתשובה:

קיג

ל' הטור מדברי אביו הרא"ש בסוף נדה:

קיד

שם פי' אע"פ שאין לו בית קבול כיון דמקבל טומאה וכ"כ הרשב"א בתשובה והמרדכי בפ"ב דשבועות בשם רא"ם:

קטו

שם מדברי אביו הרא"ש שם ובתשובה מהא דזבחים דף כ"ה ע"ב:

קטז

שם ושם וביאר שם ולא עוד אלא אפילו מחובר לדבר המחובר לקרקע כגון טבעת שבדלת אינו מקבל טומאה וכדאיתא בברייתא ומייתי לה בשבת דף נ"ח ע"ב וממשנה בפי"א דכלים:

קיז

שם מדברי הרא"ש בסוף נדה ממשנה ח' פ"ו דמקואות כיון דאין לו בית קבול ומשמע מדברי הרא"ש דמפרש דבסילון תלוש איירי:

קיח

הרשב"א בתשובה ובתשובות להרמב"ן בסי' רנ"ז דמפרשי דבסילון המחובר לקרקע איירי:

קיט

טור בשם אביו הרא"ש בסוף נדה ממשנה ה' פ"ה דמקואות נוטפים שעשאן זוחלים וכפי פירושו שם ורבינו ירוחם:

קכ

שם לפי' הר"ש:

קכא

שם בשם אביו הרא"ש ממשנה ספ"ה מטבילין בחרדלית וכו' ומודים שהוא גודר בכלים:

קכב

הרשב"א בשער המים בסוף ת"ה:

קכג

משנה ו' פ"ו דמקואות:

קכד

שיעורו מפורש לעיל סעיף מ':
(°) וה"מ להכשיר אבל לפסול מקוה החסר ע"י השקת מים שאובים צריך שיהיה כנגד הנקב ג' לוגין מים שאובים כדלעיל בסעיף י"ח:

קכה

טור מדברי אביו הרא"ש בתשובה מדין ג' מקואות וכו' הביאו המחבר בסעיף נ"ה וציינתיו שם:

קכו

שם במשנה:

קכז

שם וכת"ק הרמב"ם בפ"ח מה"מ וכ"כ הרא"ש:

קכח

שם במשנה ומפרש שם הטעם מפני שהוא מן התורה כלומר שעיקר טבילה היא מן התורה:

קכט

המרדכי בפ"ב דשבועות בשם ראבי"ה ממשנה ה' פ"ו דמקואות השידה והתיבה וכו' אם היה שק וכו':

קל

שם ממימרא דרבא חגיגה דף כ"ב ע"א וכפירוש רש"י שם בתוס':

קלא

הרשב"א בשער המים בסוף ת"ה ומפרש הטעם לפי שהשאוב אינו פוסל אלא מדבריהם והם הקילו בו כך:

קלב

משנה ט' פ"ז דמקואות וכפי פירוש הרמב"ם והר"ש והרא"ש שפי' לשתי ברוחב ופי' לערב מלמעלה למטה:

קלג

שם משנה ג' פ"ו:

קלד

תוספתא וכתבה הר"ש בפ"ז דמקואות ופירש והשיקום דמחמת שירדו הטובלים לתוכה עלו המים וצפו על גביהם:
(°) פירוש המים של כשר והלבינום המים של שאוב שהיו לבנים:

קלה

לשון הרמב"ם ריש פ"ו דמקואות:

קלו

שם ממשנה סוף פ"ה:

קלז

שם ממשנה ריש פ"ו:

קלח

שם ממשנה הנזכרת וכר' יהודה שם וכפי פירושו בפי' המשנה שם:

קלט

ל' הרמב"ם שם מהתוספתא בפ"ז דמקואות וכחכמים וס"ל דלחכמים אין קטפרס לעולם חיבור לערב המקואות אפילו בגוד אחית ומ"ש בחגיגה דף י"ט ע"א דבגוד אחית לא פליגי הוא אליבא דר"מ ורבי יהודה:
(°) פירוש את המקוואות:

קמ

רמב"ם בפ"א מהתוספתא ריש פ"ז דמקואות:

קמא

תוספת' כתבה ר"ש בפ"ז דמקואות וכפירוש הרא"ש בסוף נדה דהמים נתזין לחוץ בקפיצתו:

קמב

שם בתוספתא ומטעם שכתב הרא"ש בסוף נדה וביאר הריב"ש דבריו בתשובה אבל הרמב"ם בפ"א מה"מ כתב להתוס' סתם ואפילו במקוה גדולה וכמ"ש הכ"מ בשם הריב"ש בתשובה שרבינו מפרש שלא יקפוץ לתוכו מפני הרואים שסבורים שאינו מתכוין אלא להקר וכן הטובל פעמים יחשבו שאינו טובל אלא להקר:

קמג

משנה ג' פ"ז דמקואות וכת"ק וכלישנא קמא דרבי נחמן וכו' דמטומאה לטהרה ד"ה טמא חגיגה דף י"ט ע"א וכך פסק הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו בפרק הנזכר וכ"פ הראב"ד בספר בעלי הנפש:

קמד

שם במשנה:
(°) ואינו דומה להא דלעיל שאע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים דלא מהני דשאני בגד עבה שהוא בולע הרבה מן המים ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאילו כל המים הבלועים בבגד בקצתו של מעלה נוגעים במים שבקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבין למקוה. הריב"ש בתשובה:

קמה

טור מפירוש דברי רא"ש בסוף נדה ומפי' הר"ש:

קמו

רמב"ם בפ"ח מהתוספתא פ"ז דמקואות:

קמז

שם מהתוספת':

קמח

לשון הטור ופי' הב"י דצ"ל דאינו מצומצם לגמרי אלא שיש בו מעט יותר ממ' סאה לכן אינו נחסר כשמעלהו דרך שוליו מחמת המים שטופחין ביורה בפנים ובחוץ:

קמט

לשון הרמב"ם בפ"ה מה"מ ממשנה ו' פ"ו דמקואות:

קנ

שם במשנה ה' פ"ו:

קנא

הר"ן בתשובה שאלה סי' ע"ג:

קנב

משנה סוף פ"ז דמקואות:

קנג

בפירוש ר"ש שם:

קנד

שם:

קנה

רשב"ץ בתשובה מהא דחגיגה דף כ"ב ע"א
(°) וכן כתב הרב ב"י לעיל בש"ע בסי' קצ"ח סעיף ל"ו וע"ש:

קנו

לשון הרמב"ם ריש פ"י דמקואות ממשנה ג' פ"ב דמקואות:

קנז

שם ממשנה הנזכרת:

קנח

שם מהתוספתא פ"ב דמקואות:

קנט

שם מהתוספתא:
(°) פירוש כיון דהמכתשת בצדו אע"ג דספק הוא לא הכשירו בו וכשרובו כשר אע"פ שהפיסול בעין כשר מפני שיש שם רוב מקוה קבוע כשר:

קס

שם משנה ב' פ"ב דמקואות וכרבי יוסי:

קסא

שם ממשנה הנזכרת:

קסב

תוספתא פ"ב דמקואות:

קסג

שם וכרבי יוסי:

קסד

רמב"ם בפ"י מה"מ חילק בין ארץ העמים לא"י ממשנה ריש פ"ח דמקואות וכתב בכ"מ ובב"י דמשמע שאין זה אלא בזמן שהיו ישראל יושבים על אדמתן וכו' וכן משמע בתוספתא:

קסה

מרדכי בפ"ב דשבועות בשם ר"ת וכתב שאפשר הטעם משום גזירת מרחצאות דאיתא בנדה דף ס"ו ע"ב ובסוף פ"ק [דתענית] אילימא בחמין [טבילה בחמין] מי איכא והא שאובין פי' דכשאובין חשיבי ובברכות דף כ"ב ע"א א"ל רבא וכי יש טבילה בחמין ואע"ג דתנן ביומא ל"א ע"ב אם היה כ"ג אסטניס מחמין לו חמין וכו' י"ל כמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן:

א

אין כו'. פ"א דתענית (י"ג א') ונדה ס"ו ב':

ב

ואפילו עלו כו'. פ"ג דברכות (כ"ב א') מה מ' סאה בטבילה כו' ופ"א דשבת (י"ד א'):

ג

בבת אחת. ת"כ פ' אמור:

ד

במי מקוה. עי' סוף ע"ז וש"מ:
(ליקוט) במי מקוה. דא"צ מים חיים אלא זב בלבד כמ"ש בתוספתא רפ"ג דזבים חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים והביאו רש"י ותוס' בשבת ס"ה ב' ותוס' בבכורות נ"ה ב' ור"ש בפ"ד דזבים וש"פ ובתוספתא פ"א דמגילה אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון מים חיים כו' והביאה הרא"ש פ"י ס"ח (ע"כ):

ה

או מעיין. בת"כ אך מעיין ובור מקוה כו':

ו

שיש כו'. הנה בת"כ שם אמר דמעיין מטהר בכ"ש ומקוה במ' סאה והביאו רש"י ותוס' בפ"ו דשבת (ס"ה ב') ובבכורות וש"מ ובמתני' פ"א דמקואות שוה למעיין לטהר בכ"ש וכן ברפ"ה שהמעיין מטהר בכ"ש וכ"פ הראב"ד ועתוס' דפסחים י"ז ב' ד"ה אלא. ואור"י כו'. אבל הרא"ש בשם ר"י כתב דוקא לכלים בכ"ש אבל לאדם במ' סאה מקושית תוס' דפסחים הנ"ל וכ"כ הר"ש בפ"ה מתני' ב' ואי הוה אמרינן כו' אבל כתב ומיהו דבר תימא כו'. ולי אין ראייתו של ר"י מובנת כלל דאטו שאובים לא יוכלו לילך בגידי הקרקע והרבה סילונות של מים שהולך בתוך הבור והבור לא נתמלא והמים הלכו בגידי הקרקע וכתבו בספרי הטבע שכמה פעמים מצאו דגים בתוך בורות מים מכונסים ועוד כתבו שהניחו בתוכן דגים ועשו בהם סימנים בטבעות כסף ומצאום בנהרות וכמה מעשים כזה ורשב"א בריש שער ז' הביא ראיות אחרות בשם ר"ת וגם המה אינן מוכרחין וכתב שם שהראב"ד ורמב"ם חולקים ומ"מ כתב שיש להחמיר בשל תורה:
(ליקוט) או מעיין כו'. עבת"ה בשם ר"ת ראיה ממתני' ו' פ"ה גל כו' וכבר תי' דאמר מ' סאה כדי להתכסות בו האדם ועט"ז ס"ק ו' וקמ"ל דצריך להתכסות כולו כאחת בתוך הגל ואדרבה משם ראיה להיפך דמטהר בזוחלין אף לאדם וה"ה לטהר בכ"ש וכמ"ש הריב"ש דטעמא דמעיין מטהר בזוחלין משא"כ במקוה משום דקטפרס אינו חיבור משא"כ במעיין דמטהר בכ"ש ודברי הש"ך שם (בס"ק כ') אינן ברורין ועוד מביא ראיה ממ"ש ביומא פ' בתרא (ע"ח א') כיון שמגיע לפתח ב"ד כו' וקשה להולמו דאטו מקודם א"י להטביל בו הא כל המעיין מחובר כאחד אלא משום שיהא יכולין להתכסות בהן (ע"כ):

ז

ושיעורה כו'. בפ"ק דעירובין (ד' ב' י"ד ב') וש"מ:

ח

במרובע. כן משמע בעירובין י"ד ב':

ט

באמה בת כו'. כן משמע בפ"י דפסחים ק"ט א':

י

וחצי אצבע. כרבא בעירובין ג' ב':

יא

ואם רחב כו'. עי' ביומא ע"ח א' ובזה מתורץ קושית תוספות בפסחים ק"ט ב' ד"ה אמתא וכ"מ בריב"ש סימן רצ"ב בדברי השואל בשם תוספות:

יב

וצריך (שיהיה) כו'. תוס' שם ד"ה ברום כו':

יג

מי מעיין כו'. ת"כ והביאו רש"י ותוס' בשבת שם ובבכורות ופ"י דנדה וכ"מ בגמ' שם ושם ובפ"ק דמקואות מתני' ז' למעלה מהן כו' לטהר באשבורן כו' ובפ"ה מתני' ד' רי"א כל כו' ושם מתני' ה' הזוחלין כו':

יד

אף בזוחלין. תוס' בשבת שם ד"ה שמא כו' וכ"ש כו' ובבכורות שם ד"ה שמא כו':

טו

אבל ע"י כו'. מת"כ הנ"ל:

טז

היו הזוחלין כו' ואם רבו כו'. מתני' ה' דפ"ה ובשבת ובכורות ונדה שם ופסקו ר"ח והרמב"ם וש"פ כרב וכאבוה דשמואל ואף שמואל כיון דפליג דידיה אדידיה הלכה למעשה אתא לאשמעינן כמ"ש בפ"ח דשבת (נ"ד א') ועבר"נ דנדרים מ' ב' וברא"ש בנדה שם ס"י ועבה"ג:

יז

לפיכך כו'. כן פי' מש"ש ומפצי ביומי תשרי דאף בתשרי איכא למיחש שמא ירבו ובניסן היה עושה תקנה אחרת ועכ"מ שם. ול"נ שמפרש בניסן שרבו מאד לא היה יכול להעמיד המים במפץ. אבל בנדה שם משמע דתקנה דמפץ הוא משום נמל כמש"ש וכ"כ הרמב"ם עצמו בפ"א הלכה י"א:

יח

אבל יש מתירים כו'. עתוס' דשבת שם ד"ה דאמר ובבכורות שם ד"ה אין כו' וברא"ש ור"נ שם ושם:

יט

מיהו כו'. הר"נ בנדרים שם דל"ל בהו מכיפיה מיבריך:

כ

אבל בנהר כו'. בכ"מ לפי סברת כו'. ר"ל אפי' במקום שלא היה מהלך מתחלתו ונתרבה ע"י גשמים וער"נ בנדרים שם שכתב שדעת הראב"ד דאף לאבוה דשמואל ורב דוקא במקום שלא היה מהלך מתחלתו והביא ראיה מהתוספתא הביאה הר"ש פ"ה מתני' ג' ופ"א מתני' ז' ואינו מטהר בזוחלין אלא עד כו' וממתני' דשם ושם דקאמר שוה למקוה כו' ולמעיין כו' וקשיא רישא אסיפא אלא דמקומות מקומות כו' והרמב"ם חולק עליו ועבר"נ שם אבל לדעת שמואל דנהרא מכיפיה מיבריך בכ"ע כשר כמ"ש בר"נ שם בד"ה אבל דעת כו' מיהו סהדותא דר"א בד צדוק כו':

כא

ואם כל כו' אבל כו'. כדעת רשב"א בתוס' דב"ב ס"ו ב' בד"ה מכלל כו' וער"ש ב"ג. ודעת רמב"ם והגאונים כדעת ר"י דאפי' כולו שאוב מדרבנן וכ"ד רשב"א וש"פ וע"ל ס"ז:

כב

מקוה כו'. כמ"ש בתוספתא וער"ש ח' א' אר"י מעשה במקוה שבין אושא לשפרעם כו' מרחץ שבלניה כו' נעלה כו':

כג

ומקבל ממנו כו'. דאל"כ אין לחוש כיון שאין לו הנאה כמ"ש תוס' בעבודת כוכבים י"ב א' ד"ה ושדי כו' ומש"ש בתוספתא שא"א עובדי כוכבים נכנסו וזילפוה כו' כבר פי' ב"י להוריקה ממים המלוכלכים כו' ועש"ך:

כד

דמאחר דרובו כו'. כשיטתו בס"ג אבל אין טעמו של ש"ע בשביל כך אלא כמ"ש בתשובת הרא"ש משום דאז אין המשכה פוסלת בו וע"ל סנ"ג וסעיף ס"ט ועש"ך והרב אזיל לשיטתו וכמש"ו מקוה שהיתה כו' וכמ"ש בתוספתא וכ' בתוס' דב"ב ס"ו ב' בד"ה מכלל. תדע דקתני סיפא כו' ור"ש פ"ב מתני' ג' וע"ל סעיף ע':

כה

וא"ל כו' דרוב כו'. שם ושם:

כו

וכ"ש אם כו' מאחר כו'. כמ"ש בר"פ האשה רבה:

כז

כל הימים כו'. כר' יוסי דקי"ל הלכה כר"י מחבירו ועוד דסתם מתני' שם כוותיה גל שנתלש כו' וערא"ש סי"ג וז"ש הלכך כו'. ורשב"א בשם ר"ת דקדק מכאן דלאדם בעינן מ' סאה מדקאמר ובו מ' סאה ור"ל דנקט מ' סאה בשביל אדם ועברמב"ם בפ"ח דפרה מתני' ח' ושהמימות הנגרות כו' ועט"ז וש"ך (ועמש"ל בס"ק ו' ובספר האשכול ע"ש):

כח

או שזרק כו'. כן פירש"י בחולין אבל בחגיגה י"ט א' פי' כפי' הרמב"ם הנ"ל:

כט

צריך כו'. ע"ל סי' קצ"ח סל"א ובת"כ אך מעיין כו' ת"ל בור אי בור יכול אף בור שבספינה ת"ל מעיין מת מעיין שעיקרו בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע:

ל

הלוקח כו'. ער"ש ד"ה וכמה יהא בנקב כו' לכאורה משמע כו' תניא בתוספתא קסטלון כו'. ומזה למד הרמב"ם דה"ה בעושה מקוה בכלי עצמו וכמ"ש במתני' ה' פ"ד השדה והתבה כו' וכ"כ הרא"ש ס"ח ולמדנו מזה שמותר כו' ומ"ש נקב המטהרו הוא מש"ש בתוספתא אראב"י הלכה זו כו' לטהרתו וגירסתו היתה כדי טהרתו אבל מה שחילקו שם בד"א מן הצד כו' פי' דמלמטה א"צ כדי טהרתו לא פסק כוותיה דבמתני' לא מחלק כמש"ש ניקבה מלמטה או כו' וכמה כו' ומפרש דאכולה קאי וכמש"ש הלכה ג' השוקת כו' ניקבה כו' ועבר"ש שם ראית דגרסי להיפך בד"א כו' אבל כו' פוסל את המקוה. ונ"ל דגירסת הרמב"ם לא היה בד"א מן הצד כו' ואם היה מקבל כו' דה"ל לכתוב זה כמ"ש בשוקת כדרכו לכתוב לשון המשנה והברייתא אלא גירסתו בד"א שקבעו בארץ אבל לא קבעו בארץ פוסל את המקוה פקקו בסיד כו' ור"ל אפילו לא קבעו בארץ בסיד כו' וג"כ קאי אלא קבעו בארץ וז"ש כאן עדיין הוא פוסל עד כו' ודעתו דבין נקוב בין סתמו בסיד או גפסית צריך שיקבענו בארץ דאל"כ עדיין כלי הוא משא"כ בסתמו בבנין הוא כבנין ובטלו מתורת כלי ובזה נסתלקו קושית הראב"ד מ"ש משידה תיבה דבעינן כשפופרת הנאד וכן מה שדחק בב"י וכ"מ מ"ש משוקת כו' והאריך שם וא"צ לכ"ז דשאני כאן שקבעו בארץ וג"כ גירסתו בתוספתא וע"ג סיד וגפסים ומירח כו'. והר"ש והרא"ש חלוקים עליו. א'. לשיטתם מן הצד בעינן כשפופרת הנוד. ב'. מלמטה אפי' כ"ש. ג'. דא"צ שיקבענו בארץ. ד'. ואם היה מקבל מן הנקב כו'. ה'. דגרסי או שמירח מן כו'. ו'. דמפרשי סיד וגפסים דוקא שניהם יחד וסיד ובנין אפי' שניהם יחד וכ"ש כ"א לבדו דאינו פוסל והרמב"ם מפרש להיפך בסיד וביין דוקא שניהם יחד בסיד וגפסים אפי' כ"א לבדו. ז'. דהרמב"ם מפרש החילוק שביניהם אי פקקו בדבר שהוא בנין אינו פוסל וא"ל פוסל והם מפרשים בדבר שהוא סתימה מעליא פוסל וא"ל אינו פוסל ונ"מ לשארי דברים. ח'. דלהרמב"ם אם קבעו בארץ כשר אף בסיד וגפסים ולדידהו לא מהני זה כלל. ט'. בשוקת פסקו ג"כ דמלמטה בכ"ש ורמב"ם פסק כפשטא דמתני' כשפ"ה. י'. להרמב"ם אם הושיבו ע"ג ארץ או על סיד ומירח מן הצדדין כשר אף אם סתמו בסיד וגפסים משום דהושיבו כו' הוי כבנין וכמ"ש או יבנה ולדידהו דוקא בלא סתם כמ"ש בר"ש ע"ג הארץ כלומר לא סתם כו' וע"ל ס"מ שכתב כדברי הר"ש:

לא

יי"א כו'. כדברי הרא"ש אלא שלפ"ד מלמטה אפי' בכ"ש כנ"ל אלא שהטור כתב לקמן בשם הרא"ש ומ"מ אין להקל כו' כמ"ש בס"מ ולכן כתב גם כאן בטור דאף מלמטה כשפ"ה וטעמו משום דאפשר דהלכה כת"ק דתוספתא וגם פשטא דמתני' משמע גם אלמטה לכן מפקפקים למעשה אבל להלכה פ' בכ"ש כראב"י דמעשה רב וכן בתוספתא והביאה הר"ש פ"ה מתני' ב' מעיין היוצא לתלמי כו' כיצד כו' ומתני' דכמה מפרשים לענין עירוב מקואות כמ"ש בספ"ק דיבמות וער"ש ורא"ש שם והוא דחוק וגם בתוס' דפסחים ק"ט ב' ד"ה בים כו' משמע דגם מלמטה בעי כשפ"ה. ויש להפוסקים בזה שיטות אחרות והרבה אוסרין לטבול בכלי ועבב"י:

לב

ואם הוליכו כו'. ט"ס הוא וצ"ל ואם הושיבו כו' ור"ל דבזה הוי כבנין ואפי' סתמו בסיד וגפסים ש"ד כנ"ל דלא כפי' ב"י:

לג

מותר כו'. כמ"ש בפ"ג דיומא (ל"א א') ובסוף מדות:

לד

שחקקו כו'. כנ"ל במתני' דשוקת השוקת כו' היתה כלי כו' ובב"ב ס"ה כ' ובב"ק ס"ז א'. וצ"ע לכאורה דאמרינן שם ושם דדוקא בשאיבה דרבנן מכשרינן בקבעו ולבסוף חקקו והרב פסק בס"ד דכולו שאוב דאורייתא והרשב"א אזיל לשיטתו שפסק אפי' כולו שאוב דרבנן ומתני' דשוקת י"ל ברובו כשר או כמ"ש בתוס' דב"ב שם בד"ה מכלל. וה"ר משה מפונטויזא כו' וי"ל דס"ל כמ"ש הר"ש בפ"ה מתני' ב' דטבילה בכלי הוא מדרבנן משום גזירה ע"ש לכך צ"ל כו' אבל בת"כ משמע דד"ת היא דדריש מקרא אי בור יכול אפי' כו' כנ"ל אלא שי"ל דאסמכתא היא כמ"ש תוס' שם וצ"ע וגם בירושלמי (פ"ג דיומא) והביאו תוס' בפסחים ק"ט ב' ד"ה בים פריך והלא שאובין הן (כ"ה בתוס' שם אבל הגירסא שלפנינו ולא כלי הוא וכ"ה בתוס' דבכורות נ"ה ב' ד"ה שמא וברא"ש פ"ז דב"ק ס"ג) משמע דדין שאובין להו וכ"כ המרדכי בשבועות סי' אנ"ד וגם קושית הר"ש הוא דוקא במחובר למעיין וגם קושיתו אינה מוכרחת דשאני כלי בתוך כלי שכל הכלי הוא בתוך המים וע"כ א"א לפרש דברי הר"ש דבכלי הוא מדרבנן אא"כ מחובר למעיין כמש"ש דאל"כ קשה בתוספתא והביאו בפ"ב מתני' ג' ותדע דקתני סיפא צנור כו' ואם איתא גם מהמכתשת אינו אלא מדרבנן כיון שהוא מי גשמים ושם בר"ש וא"ת ואי כולו כו' וי"ל דגזור כו' ובכלי כו' דבעינן כו' ר"ל כמ"ש בת"כ הנ"ל אלמא מדאורייתא היא וכ"כ כ"ז בתוס' דב"ב שם וכן בפ"ק דפסחים בכלים טמאין כו' ושם אוקמוהו אדאורייתא ואף שי"ל דבשאוב מיירי כמ"ש תוס' מ"מ הא סתם ואמר בכלים כו' ותוס' פי' דאף בשאוב מיירי הטור וגם כתב כדברי הרב ומביאו בש"ך ס"ק כ"א וצ"ע:

לה

מעיין כו'. במתני' שם כשר חוצה כו' אלמא דאינו כשר אלא בהעבירו כו' וחוצה לה דוקא ודוקא במעיין כמש"ש שהמעיין כו':

לו

כלי כו' וכן כו'. מתני' ב' פ"ו וגמ' רפ"ג דחגיגה:

לז

ואם הטהו כו'. ער"ש ו' ה' תניא כו' קומקמום שהוא כו' הטהו כו':

לח

ומותר כו'. מתני' שם אם היה כו':

לט

חזרה כו'. דל"ק אלא לזבין כו':

מ

מקוה כו'. כמ"ש ברפ"ה שהמעיין כו' וכנ"ל ס"ח ובפ"א מתני' ז' למעלה מהן מעיין כו' וז"ש בין כו' בין כו':

מא

ומ"מ אין כו'. ער"ש א"ז תניא כו' וכאן לד"ה פסול אף לי"מ דס"ב דכאן ל"ל מכיפיה מיבריך דל"ל אלא במי גשמים:

מב

מעין כו'. שם מתני' ה' הזוחלין כו' וכפי' הרמב"ם שם והביאו הרא"ש ג"כ בסי"א:

מג

מקוה כו'. מתני' ג' פ"ב ורפ"ג ומתני' ד' פ"ד ומתני' ה' פ"ו ומתני' ג' פ"ז ותוספתא וגמ' בכמה מקומות:

מד

ומעין כו'. כנ"ל סי"א:

מה

וע"ל ס"מ כו'. כנ"ל ס"א דאין המעין מטהר בכ"ש אלא לכלים לא לאדם ועברא"ש פ"ז דב"ק ס"ג וי"ל דהא דמעין מטהר בכ"ש היינו כו':

מו

אבל וכו'. משניות הנ"ל וברייתות בכמה מקומות והביאן הר"ש שם ושם:

מז

אפילו אם כו'. מתני' ב' פ"ז ותוספתא הביאה הר"ש פ"א מתני' ה' וש"מ:

מח

או שזרקם בחפניו. בתוספתא שם והביאה הר"ש מתני' ט' פ"ב וכן היה רי"א זילף כו' ובמתני' ו' פ"ב היה תולש כו' ושם בתוספתא הביאה הר"ש שם תניא בתוספתא היה בראשו כו' סחטן כו' ועב"י בשם הראב"ד:

מט

בד"א כו'. שם במתני' בד"א כו' ואכולה מתני' קאי:

נ

מכלי הב' כו'. ר"ל דוקא מב' כלים אבל מכלי א' בכ"ע מצטרפין. ראב"ד וכ"מ במתני' שם:

נא

דוקא מג' כו'. שם במתני' מכלי א' כו' וער"ש שם ד"ה וחכמים פוסלין כו' ותוס' בתמורה י"ב ב' ד"ה יוסף כו':

נב

בד"א כו'. שם וכפי' הראב"ד והטור. והרמב"ם פי' שנתכוין לרבות מי המקוה:

נג

ואם העביר כו'. תוספתא הביאה הר"ש במתני' ט' פ"ב וכפי' הרא"ש שם סוף ס"ב לגיון הוא חיל כו' ואם כו' אבל כו' אבל הר"ש שם כתב וזילפו כו' עם הקרקע קאמר ור"ל דאסיפא קאי על הוליכן כו' וכן בלגיון ובהמה וז"ש וי"א כו' ודעת הראב"ד והרשב"א כדעת הרא"ש וטור וכמ"ש בסל"ט:

נד

וכן דלי כו'. ערמב"ם בפי' שם:

נה

היה המקוה כו'. ער"ש א' ה' נפלו לתוכן שלשת לוגין מים שאובין כו' ופסולין להקוות עליהן כו':

נו

עד שירבו כו' או כו'. אין נ"מ בין רבו לשטפו אלא לענין מים טמאים לחלה כו' דפליגי ב"ש וב"ה ור"ש אבל לענין מקוה אין מחלוקת כלל:

נז

ודוקא כו'. כנ"ל ס"כ:

נח

אין כו'. כת"ק וכרב וכמסקנא דגמ' דמכות ד' א':

נט

אבל במים כו'. כמש"ש מתני' ח' פ"ו היה בעליון כו'. הרא"ש וש"פ דלא כהרמב"ם שמפרש נתן סאה כו' אמים שאובין שכן מוכיח ההיא דיבמות שם וכמו שהקשה בתוס' שם ד"ה נתן כו' ודחקו בזה הרבה ומתני' הנ"ל תי' בכ"מ דדוקא נטל פסול ברובו אבל ירדו מאליו כשר ע"ש. אבל פשטא דמתני' משמע כפי' הרא"ש ור"ש ותוס':

ס

מי צבע כו'. כר"י מדפריך מיניה בפ"ק דמכות (ג' ב') ופ"ג דעירובין:

סא

אבל המקוה כו'. שם בדברי ר' יוסי:

סב

נפלו לו כו' מקוה חסר כו'. ער"ש ז' ד' תניא כו':

סג

בכלי. ער"ש שם ומודה ר"י כו':

סד

וכשמשער כו' ואז כו'. שזהו פלוגתא דת"ק ור"י שם בתוספתא הנ"ל בר"ש עיגולי שלג כו' וקאמר עיגולי דצריך שיהא נכבש יחד שלא יחסר ממנו השיעור כשימוח. הרא"ש סי"ח:

סה

ויש כו'. דמפ' דאיירי בנימוח אבל ההיא תוספתא משמע כסברא דאשונה וכ"כ ב"י ואף שיש לחלק בין השלמה לכולו וכמו בטיט הנרוק מ"מ ל"נ:

סו

ושיתמלא לדעת. ממתני' ז' פ"ב וגמ' שבת ט"ז ב' בשעת פיזור כו':

סז

בין כו'. עתוס' שם ד"ה אחד כו':

סח

דלא מקרי כו'. כמש"ש במתני' מפני שלא נעשה לקבלה וכמ"ש בסל"ז:

סט

זה כו'. ע"ל סט"ו:

ע

כלי כו'. ע' כ"ז מש"ל בס"ז:

עא

ראשונים כו'. ער"ש ן"ז תניא כו':
(ליקוט) ראשונים. פי' אצבע הסמוך לגודל וכמ"ש בתוספתא הביאה הר"ש מתני' ז' פ"ו תניא שתי כו' והוא אצבע כמ"ש בפ"ג דמנחות (מ"א ב') וכמ"ש הר"ש שם והשתא האצבע כו' ודברי הרמב"ם לא משמע כן ועב"י (ע"כ):

עב

בין שהוא כו'. דקתני חוזרות למקומן:

עג

ואם הם כו'. כנ"ל סט"ו:

עד

דספיקא דג' כו'. מתני' ג' פ"ב:

עה

המניח כו'. לשון הטור וס"ל דה"ק בשעת קישור עבים זהו מניח ובשעת פיזור נקרא שוכח אפי' לא שכחן כלל ופליגי בשנתקשרו כו' והכל בשלא שכחן ודחוק. אבל רש"י פי' שם הכל בששכחן. ושיטה אחרת לרמב"ם וע"ש בפי' ופסק כר"מ אבל הטור פסק כר"י וכמ"ש כאן בש"ע דר"מ ור"י הלכה כר"י וטעמו של הרמב"ם דסוגיא דגמ' שם כר"מ דקאמר ואידך כו' ואמרינן שם י"ז ב' א"ה לר"מ כו' אוכלים וכלים כו' ונראה דאזלי לשיטתייהו. ועתוס' שם י"ד ב' ד"ה אלא כו' אור"י כו' אלא נקט משקין (כו') ולכן חשיב להו לתרתי אבל לר"מ דס"ל דאפי' לטמא אוכלין הוא מדרבנן כמ"ש בפסחים ט"ו ב' ט"ז א' א"כ כחדא חשוב להו ור' יוסי לטעמיה דאמר לטמא אוכלין דאורייתא כמש"ש והרמב"ם אזיל לשיטתו שפסק גם שם כר"מ דסתם מתני' בפ"ד (דטהרות) כוותיה אלא שהרמב"ם לא ס"ל הא דתוס' הנ"ל כמ"ש בפ"ח הלכה י' ובלא"ה דבריו שם תמוהים מאד כמ"ש הראב"ד ותוס':

עו

אין כו' עד שיהיו כו'. כראב"י בתמורה וכפירש"י שם וכ"פ התוס' שם וכ' הרא"ש בס"ז אע"ג דמתני' ד' פ"ד קתני דוקא שנתערבו מקודם כמש"ש אימתי כו' היו כו' וכן בראב"י דתוספתא והביאו הר"ש שם גג שיש בראשו כו' בעי עירוב קודם ודלא כפי' הר"ש שם מ"מ קי"ל כראב"י דתמורה הואיל והביאו בגמ' שם ולא הביאו ההיא דתוספתא. אבל הרמב"ם כתב כל השלשה המתני' והתוספתא והגמ' ואף שפסק להא דגמ' צריך להא דתוספתא דקמ"ל אע"ג דכבר נפסל והוי כשאובים כולה אפ"ה מהני המשכה וכמש"ו שהשאובה שהמשיכוה כולה כו' וההיא דמתני' מפרש אימתי בזמן שמתערבין כו' לאפוקי אם ירדו השאובין קודם ומ"ש היו מקלחין כו' פי' שלא בהמשכה כלל וז"ש בהג"ה אבל אם המשיך כו':

עז

שהשאובה שהמשיכוה כולה כו'. כן מפרש מ"ש בתמורה שם דכי אתא רבין כו' והוא תמוה דשם הוא אליבא דרבנן ובכ"ע מכשרי והוא כתב אליבא דראב"י ועב"י וכ"מ שדחק עצמו אבל גירסא אחרת ה"ל בגמ' ראב"י היא דתניא ראב"י כו' ברביה ובהמשכה וכן כי אתא רבין אר"י שאובין כו' וערמב"ם בפי' למתני' ד' פ"ד. ורי"ף והרבה פוסקים פסקו כרבנן וכגירסא דידן דאף כולה כשר בהמשכה ועריב"ש סי' קכ"ה ויש בזה שימות אחרות עתוס' שם:

עח

שיעור כו'. דפחות מכאן כלבוד דמי. ריב"ש שם:

עט

אין כו'. ע"ל סל"ה ולקמן סמ"ח:

פ

מקוה כו'. עט"ז:

פא

הבא כו'. זבחים כ"ה ב':

פב

כגון כו' לא יאחוז כו'. מתני' ה' פ"ה וכר' יוסי וכפי' הרא"ש שם סי"א ונ"ל לפרש נוטפין שעשאן כו' ור' יוסי קאמר לא מבעיא כו':

פג

וכן סילון כו'. שם סי"ב דפשוטי כלי מתכות טמאין כמ"ש רפי"א דכלים ופ"ק דחולין (כ"ה א') וש"מ:

פד

אבל אם נופלים כו'. ערש"י בזבחים שם ד"ה זאת אומרת כו':

פה

של עץ או כו'. כנ"ל סל"ו:

פו

ואם הסילון כו'. כמ"ש במתני' ב' פי"א דכלים וספ"ח דשבת ועכ"ז ברא"ש סי"ב:

פז

ואין חילוק כו'. כ"מ במתני' וגמ' שם ושם:

פח

בד"א כו'. מתני' ה' פ"ו כיצד כו' של אבר. ומ"מ צריך שלא יהיה בית קיבול כמ"ש בתוספתא שם והביאה הר"ש שם תניא כו' ואם נכפף ומ"ש ר"ש וצריך לדקדק מאי שנא נ"ל משום דרכובה אינו כפוף אלא מצד א' ואינו ראוי לקבלה עד שיהיה מב' צדדים וכנ"ל סל"ה ולכן מביא ב' רכובות מב' צדדים אע"ג שעי"ז נעשה מב' צדדים ה"ל קבעו ולבסוף חקקו משא"כ נכפף כ"ש דמקבל מב' צדדים:

פט

ויש מי כו'. עבה"ג אבל הרא"ש לא ניחא ליה בזה דמ"מ הא תנן ומניח ידיו וכנ"ל בסמ"ח ומסיר ידיו טרם כו' וכמ"ש בסי"א שם אבל מתוספתא הנ"ל דל"ק של אבר וקאמר של עץ ושל כו' הכל דברים שפשוטיהן טהורין משמע לכאורה כסברא אחרונה:

צ

מקוה כו' ואם לאו כו'. כ"כ הטור בשם הרא"ש וערא"ש סי"א ואף שסתר שם פי' הר"ש וכתב ולישנא דנוטפין כו' ונ"ל לפרש כו' ראיתי להרמב"ם כו'. ס"ל להטור דמ"מ מסברא אית ליה דאם לא ישאר מ' סאה פסול כמש"ו וכן מבואר בדבריו שכתב וראיתי א' מן המחברים כו' ולישנא דנוטפין כו' כל שקלא וטריא בשביל זה המחבר ובתשובה כלל ל"א ד' מבואר בהדיא כן שכתב מה שראית בספר א' מן המחברים האחרונים כו' ופיר"ש נוטפין כו' ומתוך פי' זה דקדק המחבר כו' ואין לשון המשנה כו' כמש"ש בפסקיו והמשנה אני מפרשה כך כו' כמ"ש בפסקיו ונ"ל לפרש נוטפין כו' ובסופו כתב ואף רבינו לא פירש אלא שנפרץ כו' ולא ישאר בו מ' סאה אם לא יסתום אותו ועמ"ש למטה:

צא

ויש כו'. כפשטו של פי' הר"ש וכ"ד מרדכי והרשב"א אבל ראיות הרא"ש אין להשיב ממ"ש במתני' ג' פ"ג בור כו' והאמה כו' אבל אח"כ מטבילין כו אע"פ שהאמה נכנסת לו ויוצאות ממנו וה"ה זוחלין וע"כ בחרדלית של גשמים כמ"ש הר"ש דאם במעין נטהר מיד ובמתני' ו' פ"ה ומודים שהוא כו' אע"ג שא"א להדק בכלים שלא יצאו ביניהן ובתוספתא הביאה הר"ש שם עוד תניא בתוס' ואיזו כו' ובה"א אין מטבילין בהן עד שיהא כו' אע"ג שהחרדלית עוברת דרך אותו עוגל ונכנס ויוצא ועוד ראיה מתוספתא רפ"ג שלש גממיות בנחל כו' והוא בגמ' דחגיגה י"ט א' וסיים שם בתוספתא וחכ"א אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה מ' סאה והביאה תוס' שם סד"ה בתחתונה ור"ש מתני' ה' פ"ז וכ"פ הרמב"ם וש"ע בסעיף ס' ג' כו' שאין הנזחלין כו'. אלמא באמצעית מותר אע"ג שחרדלית עובר וה"ה נזחלין ומזה ג"כ ראיה דאם לא ישאר מ' סאה דאין טובלין בו דלהכי אין מטבילין בעליונה ולא בתחתונה והטעם דאין הזוחלין מערבין כמ"ש הרמב"ם ובמ"ש בספ"ח דטהרות הקטפרס אינן חיבור כו' והאשבורן חיבור וה"ה למקוה שלא ישאר כו' דאינה מצטרפת עם היוצאין דהן זוחלין וקטפרס משא"כ אם ישאר מ' סאה דא"צ לצירופו וכמו באמצעית הנ"ל וזהו הטעם דמעין מטהר בזוחלין ומקוה דוקא באשבורן דזוחלין אינן מצטרפין למ' סאה משא"כ מעין דמטהר בכ"ש וכמ"ש הריב"ש וע"ש בסי' רצ"ב:

צב

וכ"ז דוקא כו'. כמ"ש בתוספתא והביאה הר"ש סוף מתני' ו' פ"א החופר בצד מעיין כו' ובמתני' ו' פ"ה גל שנתלש כו' ובפ"ב דחגיגה (י"ט א') ופ"ב דחולין מטבילין בראשין כו' ודוקא שהיא באה עכשיו אבל אם נפסקה מכבר לא כמ"ש בתוספתא הנ"ל החופר בצד המעין כו' פסקו מלהיות כו' ובמתני' רפ"ה העבירו ע"ג בריכה כו':

צג

ואין כו'. ממ"ש במתני' ג' פ"ו ג' מקואות כו' והטובלין טהורין אע"ג שאין בהן מ' סאה אם לא על ידי תערובתן בזחילה ודלא כמו שנדחק במהרי"ק שם דההיא במעיין דא"כ אפי' בסיפא נמי והוצרך לידחק דמיירי לאדם ואין מטהר בכ"ש כמ"ש בס"מ בהג"ה וכבר הסכימו כל הפוסקים דלא כוותיה ועוד דא"כ אף בזוחלין לא יטהר כנ"ל דאין קטפרס חיבור ובהדיא תנן כמתני' שלשה מקואות ולא מעיינות ובמתני' ספ"ז מחט שהיא כו' וכמש"ל סנ"ז בהג"ה:

צד

ואם בא כו'. כפי' הר"ש וכר' יוסי:

צה

ויש כו'. שמפרש למתני' בד"א וכנ"ל סי"ד וסמ"ח וראיה דמותר כה"ג ממתני' ו' פ"ה ומודים כו' וכלים שגדר כו' וערא"ש שם:

צו

ניקב כו'. דברי המחבר תמוהין דהרשב"א כתב לשיטתו דס"ל כפי' הר"ש אבל לפי מ"ש בסעיף הקודם דאין נפסל אא"כ לא ישאר מ' סאה ואז אף בכה"ג פסול:

צז

הבא כו'. מתני' ז' פ"ו וכפי' הרא"ש שם ובפסקיו סט"ו שאוב כו' או כו' או כו' אבל הר"ש לא כתב אלא ב' האחרונים וכמ"ש בסנ"ג לכן כתב המחבר פסול במקום שאוב דבפסול מודה כמש"ש בהג"ה ודוקא בפסול כו' ודמהני השקה בשאוב מתני' ב' פ"ג ומתני' ג' פ"ו ומתני' ח' שם ובחסר בצד שלם מתני' א' וה' שם וש"מ וב' חסרין מתני' ג' שם ודוקא כשפ"ה מתני' הנ"ל ומתני' א' וה' שם וכ"ש בשתיהן חסרים:

צח

וקילוח כו'. ר"ש ספ"ה דטהרות ועוד יש לפרש דב"מ שהמים מתערבים דרך נקב כו' וניחא השתא כו' וכ"ב תוס' דחגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה כו' וביבמות ט"ו א' ד"ה עירוב כו' ובגטין ט"ז א' ד"ה הניצוק כו' דלא כר"ת ע"ש ושם:

צט

ולאחר כו'. מתני' ח' וג' פ"ו:

ק

ומותר לחפור כו'. כמ"ש בחגיגה כ"ב א' דהא ארעא כו' ור"ל אם חפר ב' וג' הפירות וכ"א אין בו מ' סאה אין מצטרפין וה"ט דחילקן בסל וגרגותני דלא מהני אבל סל וגרגותני שמילאן כלים כו' כיון דמקוה שלם סביבן וז"ש בש"ע אבל אם כו' וער"ש מתני' ה' פ"ו והא דאמרינן בפרק חומר כו' משא"כ מקוה בצד הנהר דהנהר מקוה שלם:

קא

וה"ה אם חלק כו'. גמ' הנ"ל:

קב

הבא להכשיר כו'. ממתני' ח' פ"ו וכמ"ש הר"ש שם העליון כו' וקשיא כו' ונראה לפרש כו' ובספ"ח דטהרות בסופו והא דתנן התם גבי סילון כו' וכ"ד כל הפוסקים לבד הרא"ש והטור כמ"ש במתני' ז' ובפסקיו סט"ו כנ"ל וכפירושו במתני' ה' שם ע"ש בפירושו:

קג

מצד זה כו'. כן פי' הר"ש והרא"ש שם ושם. והרמב"ם פי' שם להיפך וכן הראב"ד:

קד

וה"ה אם כו'. כנ"ל ממתני' ח' פ"ה דפרה:

קה

כשפ"ה. תוספתא הביאה הר"ש שם תניא בתוספתא גממיות כו':

קו

ולכן כו'. מתני' ספ"ז:

קז

ג' גומות כו'. ער"ש ז' ה' ועמש"ל ס"נ:

קח

הכופת כו'. ער"ש י' ד':

קט

מקוה כו' ולא כו'. ער"ש ז' ו' וערא"ש סכ"א וע"ל סי' קצ"ח סכ"ט:

קי

טבלו כו'. מתני' שם ופסק הרמב"ם כת"ק ואפי' ר"י מודה כאן כמ"ש בספ"ב דחגיגה אר"נ מחלוקת כו' ופסק הרמב"ם כלישנא קמא משום דס"ל כר' פדת וכ"ש לבעלה כמ"ש בפ"ב דחולין ל"א א' ודוקא לענין כוונה דחולין א"צ כוונה:

קיא

אע"פ שזבו כו'. ער"ש ב' ו' תניא כו' הטביל כו':

קיב

העלהו כו'. שם בתוספתא וכ"מ במתני' שם:

קיג

ואם מטביל כו'. ער"ש ז"ו תניא כו':

קיד

מקוה כו' אבל כו'. דמוקמינן אחזקתיה כמ"ש בפ"ק דחולין וש"מ ודוקא במקוה שנמדד ונמצא חסר מטמאינן דחסר לפניך כמ"ש בריש נדה ובקדושין ע"ט א' אדרבה העמד כו' הרי חסר לפניך ובחולין י' א' ה"נ הרי כו' הא אתייליד כו' אבל במוחזק להיות כו' לא אמרינן העמד על חזקתו ועתוס' דקדושין שם ב' ד"ה מי כו' ור"י כו' ועמ"ש בא"ח סי' ח' ס"ט:

קטו

ומ"מ כשר כו'. דבמקום שאפשר לעמוד על בירורו לא סמכינן אחזקתיה בדבר המצוי כמו בבדיקת הריאה וכמ"ש בחזקתו בדוק בפ"ק דפסחים וברוב מצויין אצל שחיטה וע"ל סי' א' (ע"ש בס"ק ד') ובא"ח סי' תל"ז ס"ב:

קטז

אבנים. ער"ש שם לא מבעיא כו':

קיז

ובלבד כו". שם מרפ"ג דחגיגה וכנ"ל סנ"ב:

קיח

אבל בכלים פסול. צ"ע דהא תנן ספ"ה ומודים שהוא גודר כו' וכ"ש כה"ג וגם ראייתו אינו מובן ועש"ך:

קיט

ואפי' אם כו' מיהו כו'. ע"ל סי' קצ"ח סעיף ל"ו ל"ז:

קכ

מקוה שהניחו כו' צנור כו'. ער"ש ב' ג' ותוס' פ"ד דב"ב וע"ל ס"ד:

קכא

שהרי יש כו'. לשון הרמב"ם ולא כדברי הפוסקים מפני שכולו שאוב דאורייתא ועכ"מ שם:

קכב

טמא שירד כו'. כת"ק דבדאורייתא ספיקו טמא וכ"פ הרמב"ם להדיא כת"ק ע"ש:

קכג

ב' מקואות כו'. ער"ש ב' ג' תניא בתוספתא כו':

קכד

ב' מקואות כו'. תוספתא ע"ש:

קכה

ויש מקילין כו'. ער"ש י' ד' תניא בתוספתא כו' שפשף או שטבל בחמין טהור וכנ"ל סי' קצ"ה סמ"ה ועתוס' דנדה ס"ו ב' ד"ה אם. ומיהו לפי' ר"ח אין ראיה שפי' כו'. וסברא ראשונה דחקו ופי' ההיא דתוספתא הנ"ל בחמי טבריה והוא דוחק [ולא משמע כן דהא מתחיל שם היו רגליו כו' במקוה כו'] וראייתם מפ"ק דתענית (י"ג א') עתוס' שם ד"ה טבילה כו' אלמא דטעמא משום שאובין הוא וכ"ה בגמ' שם שאובין נינהו אלא שפי' כשאובין נינהו והוא דחוק מאד ואע"ג דמשכחת טבילה בחמין כה"ג מ"מ הוא בדרך רחוקה ולומר דתנא דקאמר כל חייבי טבילות טובלין כו' קמ"ל כה"ג וגם היה רחוק להם בכה"ג אבל כה"ג שכתבו תוס' הוא קל מאד:

קכו

ובחמי טבריה כו'. גמ' שם ובפ"ח דחולין ק"ו א':

קכז

ולאחר כו' אבל כו'. מפ"ק דשבת י"ד א' והבא ראשו כו' שבתחלה כו' לא אלו מטהרין אלא כו' משא"כ להזיע אבל כבר חלקו עליו דגזירה דשם אינו אלא לתרומה שיהא טמא לתרומה מד"ס אבל טבילתו עלתה לו אף לתרומה שאם שהה כמה ימים א"צ הערב שמש וכן טהור כו' וכ"ש לבעלה דבעלה חולין הוא כמ"ש בפ"ב דחולין (ל"א א') לענין כוונה שהוא מהמעלות שגזרו רבנן לתרומה כמ"ש בפ"ב דחגיגה ע"ש:

א

ושיעורה אמה על אמה. עי' בתשב"ץ ח"יא סי' קכ"ט ועוד מסי' קס"ג עד סי' קס"ז במקום עגול או העשויה בתמונת חצי כדור לחלק לחצאים איך משערים אותו ע"פ דרכי המהנדסים:

ב

מ"ד אלף. עי' ש"ך ועי' בתשו' דרכי נועם סי' כ"ה מ"ש בזה:

ג

גדול יותר. עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט שכתב דבמי מקוה צריך שיהא החריץ גדול כ"כ בענין שכשיכנס אדם לתוכה לטבול לא ישפכו מן המים חוצה ולא כלום ואף אם יהיה בתוכה אלף סאין לא מהני לה (אף דמדברי המחבר לא משמע הכי לשיטתו אזיל לקמן ס"נ והא דלא הגיה הרמ"א מידי משום דלא מפורש בדברי המחבר להדיא וכהאי גווני מצינו בכ"מ) כמ"ש לקמן ס"נ בהגה"ה. דיש להחמיר לכתחלה אף אם ישארו מ"ס עד הסדק לסתום הנקב דלא ליהוי זוחלין ומלשון הב"ח משמע שיש להחמיר אף דיעבד וה"ה הכא יש להחמיר שתהיה המקוה גבוה כ"כ שלא יצאו מן המים חוצה בטבילת האדם הן גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו שלא יהיו זוחלין. וחכם אחד חולק עליו שזה לא מקרי זוחלין דדוקא אם המים יוצאים מעצמם ולא כשיוצאים ע"י הטובל כמבואר בש"ך סק"ל והוא ז"ל חזר והשיב לו להעמיד דבריו דדוקא אם כשיצא הטובל יחזרו המים למקומם לאו זוחלין הן משא"כ אם שוב אינם חוזרין ודאי הוו זוחלין ע"ש עי' בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סי' קל"ז:

ד

מתערבים עם הנוטפין. [עש"ך סק"י ועי' בתשובת חתם סופר ס"ס רי"א מ"ש בזה]:

ה

לטבול בנהרות. [עי' בתשובת חתם סופר סי' ר"ב שהאריך בזה]:

ו

פסול מה"ת. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' פ"ה:

ז

של מקוה. עי' באר היטב בשם ש"ך ועי' בתשובות ר' חיים שבתי ח"ג סי' כ"א דף כ"ח ע"ג מה שהקשה ע"ז מסוגיא דב"ב דף ס"ו דמבואר שם דקבעו ולבסוף חקקו לא מהני רק לענין שאיבה דרבנן אבל לא לאיסור תורה ומ"מ העלה דאין לזוז מפסק הטור וכשר לטבול בתוכו כשקבעו ולבסוף חקקו וכתב שם עוד ליישב הקושיא דלפי המסקנא לא אמרינן כהאי תירוצא דשאני לענין שאיבה אלא סברא אחרת ע"ש ועי' בספר באר יעקב מ"ש בזה [ולדינא העלה ג"כ דאין לזוז מפסק הנ"ל והסכימו עמו הגאונים חביריו וע"ש. וכן פסק הלכה למעשה מרכבת המשנה פ"ו הלכה ד' ממקואות ויובא קצת לקמן סק"י] ובספר ישועות יעקב בא"ח סי' קנ"ט סק"ז. ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קמ"ב שעמד ג"כ בקושיא זאת ולא נתקררה דעתו עד שהוצרך לומר דהטור ובעלי הש"ע לא קיימו אטבילת נדה אלא בדיני מקוה והרי גם כלים חדשים הניקחים מן העובד כוכבים צריכים טבילה ויש מהפוסקים שסוברים דעיקר טבילה זו הוא מדרבנן ואפילו לדידן דוקא כלי מתכות אבל כלי זכוכית לכ"ע דרבנן ולכן כתבו שאם קבעו אחר שחקקו פסול ור"ל אפילו לטבול בו כלי זכוכית אבל קבעו ולבסוף חקקו יש חילוק דבכלי זכוכית שרי לטבול בתוכו אבל כלי מתכות וק"ו אשה נדה אסורים לטבול בתוכו ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה וכתב דבעלת הכתם שהיא רק טמאה מדרבנן אינה טובלת בו לכתחלה אבל בדיעבד עלתה לה טבילה גם בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ל"ט דעתו דדוקא לענין מים הנמשכים דרך כלי בזה מהני קבעו ולבסוף חקקו אבל לא לענין לטבול בתוכו וכתב דאף דמדברי הטור משמע דגם לענין זה מהני וגם ברמב"ם ס"פ י"א מהל' כלים משמע הכי דאף לענין קבלת טומאה בכלי גמור בעינן עליו שם כלי בתלוש מ"מ מה נעשה כיון דבסוגיא דב"ב הנ"ל מפורש בהיפך ע"ש. [ועי' בתשו' ח"ס ס' קצ"ח וסי' ר"ה ורי"ז שהאריך מאד בזה. ושם כתב אחרי שדעת רמב"ם ורשב"א ואגודה ורא"ש וטור וש"ע ותשובת ת"ח וספר באר יעקב ומרכבת המשנה ומנהג כל ערי ישראל להתיר לטבול בכלי שקבעו ולבסוף חקקו ובתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר לענין זה ודאי דאסור לפקפק ולהרהר על הוראה זו וכתב עוד דה"ה כשהחקיקה וקביעות באים כאחת כגון שעושין קיסטי"ן מנסרים יתד ע"י עמודים שנקבעו בקרקע ובבנין וכן מותר לחלקה אח"כ ע"י הבדל חומת עץ בין מים למים אם יהיה בכל אחד כשיעור ע"ש] וכתב עוד בנו"ב שם בדבר המקוה אשר לפעמים המים מתמעטים עד שלא נשאר שיעור מקוה אם יכולים להעמיד בתוכו חבית גדולה עם נקבים בתחתיות כשפ"ה ולקבוע החבית בסיד כמעשה בנין ואחר שיתמלא המקוה יסתמו הנקבים בברזות של עץ כדי שלא ימעטו המים וכתב שאין זה נכון [אף אם נחליט דקבעו ולבסוף חקקו מהני גם לענין טבילת נדה ואף אם יפתחו הברזא בכל עת טבילה] דכיון שסותם הנקבים בברזא של עץ לא נתבטל החבית מתורת כלי ואף בעת הסרת הברזא מקרי כלי כמבואר בא"ח ס' קנ"ט ס"ה דשם בעת שנוטל ידיו דרך הברזא אז אין הברזא בחבית ואפ"ה תורת כלי עליו כיון ששוב יחזור הברזא לתוכו ולכן אם בעת שעושה הנקב בחבית תיכף היה בדעתו לסתמו בברזא לא נתבטל שם כלי מן החבית כלל אפילו קודם שתיקן הברזא כו' ע"ש וע' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' נ"ג שהשיג עליו והעלה דאף שחושב בעת עשיית הנקב לסתמו סתימה גמורה לא מהני כלל כ"ז שלא נסתם ומ"מ חושש לדברי הגאון נו"ב ז"ל לכן שפיר דמי לעשות נקב א' גדול כמוציא רמון ולסתמו בסיד וצרורות דרך בנין וזה יהיה סתום ועוד יעשה נקב כשפ"ה עם ברזא ולפתוח הברזא בכל עת שבא לטבול [ועי' עוד מזה בת' משכנות יעקב ס"ס מ"ד ובתשו' ח"ס סי' קצ"ח ור"ה ור"ן ורי"ח באורך. ולכאורה הראיה שהביא בתשו' משכנות יעקב שם מש"ס דיומא גבי בן קטין עשה י"ב דד לכיור כו' ראיה גדולה היא ואינה נדחית מפני סברת תשובת בית אפרים ותשובת ח"ס שם] וע"ש שנסתפק מה נעשה בטבילה של שבת (מיהו נ"ל דכל עיקר ספיקו ל"ש אלא למאי דס"ל מעיקרא דדי בנקב א' משא"כ השתא לא שייך זה וצ"ע שם) אם מותר לפתוח הברזא ולסתמה שהרי הנקב מבטל מתורת כלי והסתימה חוזר ועושהו כלי וצידד להתיר ועכ"פ אין להחזיר הברזא אחר שטובלין בה בחוזק רק תהיה רפויה קצת ומתנועעת בתוך החור לכאן ולכאן ע"ש. ועי' עוד בתשובת ב"ח שם שהאריך הרבה בדיני מקוה וגם בתשו' נו"ב שם בסוף התשובה ביאר י"ד פרטי דינים במקואות ע"ש:

ח

שאין טובלין בכלים. עי' מענין זה בתשו' מאיר נתיבים בקונטרס מקוה ימים שהאריך בזה:

ט

הלוקח כלי גדול. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"א שרב אחד רצה לומר דזה דוקא בכלי של עץ אבל בשל מתכות אף שניקב בכדי טהרתו טמא מדרבנן והוא ז"ל השיג עליו ע"ש:

י

כגון חבית גדולה. עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' מ' במקוה שרוצים לעשותו ע"פ מי הנהר לעשות תיבה וקובה בשולים כשפ"ה והתיבה צפה ע"פ המים ומקודם פוקקים הנקב לשפוך בתוכה חמים וכשיורדים לטבול מסירים הפקק וכתב דבפשיטות דמי ממש לההיא דפ"ו מ"ה דמקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ היה כשפ"ה ומשמע דאף בנקב מן הצד דהמים שבו כשאובים מ"מ מהני כיון דהמים מקיפין מכל צד ונטהר ע"י חיבור לנהר כשפ"ה וא"כ בנ"ד אף אם פוקקים הנקב בשעה שמטיל בו חמים כיון דמסירים הפקק בשעת טבילה ומחובר כשפ"ה שרי. אולם לדעת הר"ש שם דמחלק בין כלים תלושים לקבועים דבתלושים שהוא דרך ארעי לפי שעה לא חיישינן שיזדמן שיניחנו במקום שאין מוציא המים כשפ"ה אבל בקבועים חיישינן לכך וה"נ בנ"ד כיון דהוא מלתא דקביעא י"ל כיון דבשעת סתימת הנקב נעשו תלושים לא מהני אח"כ חבור כשפ"ה אולם יש תקנה לנקוב הפקק או שולי התיבה ואף שאין בנקב כשפ"ה הא מדברי הר"ש פ"ד מבואר דנקב כ"ש בשוליו מבטלו מתורת כלי וא"כ לא נעשו המים תלושים כלל ואף דדעת הרמב"ם דאפילו נקב המטהרו לא מהני לבטלו מתורת שאובין וק"ו לטבול בו אא"כ קבעו בארץ או סתמו במעשה בנין כמ"ש בש"ע סעיף זה מ"מ בחבור לנהר כשפ"ה דאין כאן רק גזירה שמא יניחנו כו' סמכינן על שיטת הר"ש והרא"ש (לקמן סעיף מ') דאפילו נקב כ"ש ולא קבעו בארץ כשר ועוד דכיון דהרמב"ם לא ס"ל הך גזירה שכתב הר"ש הנ"ל א"כ בין להר"ש ובין להרמב"ם המקוה כשר אף דאינן מטעם אחד לא תפסינן ב' החומרות בהדדי (וכעין שכתב הש"ך לעיל סי' נ"ד סק"ט ע"ש) ואף דבש"ך ס"ק כ"ו לא הקיל רק בניקב כשפ"ה ויש לומר כו' עד אבל כאן במים מקיפו דהר"ש הוא האוסר ואיהו ס"ל דנקב כ"ש מהני ולא מצינו דאוסר לטבול בו י"ל דסמכינן ע"ז להקל בנקב כ"ש אך אעפ"כ כיון דיש לפקפק בזה טוב יותר לעשות מכסה לא בהידוק אלא ברפוי (ר"ל שלא יעשו פקק רק מכסה לכסות הנקב ויהיה רפוי ואז נחשב כאילו הנקב פתוח והוי ממש כנדון הש"ך ומפני דיש לחוש שיהיה פעם מהודק לכן יש לנקוב גם כן נקב כ"ש) ולנקוב ג"כ שולי התיבה בנקב כ"ש דבזה יש לסמוך להקל אולם עדיין יש חשש במקוה זו כיון דמיוחד לעמוד בו ולטבול הוי מיוחד למדרס ופסול להראב"ד (לעיל סי' קצ"ח סל"א) משום גזירת מרחצאות וגרע מנסרים שבמרחץ דכתבו האחרונים להקל כיון דנעשו לחברם בקרקע גם המים צפים עליו אין בו דין מדרס משא"כ בנ"ד דלא מחברו בקרקע. אך יש לצדד להקל די"ל דוקא בקבוע ע"ג קרקע דומה למרחצאות אבל בנ"ד דאינו קבוע ע"ג קרקע אלא דתלוי ע"פ המים י"ל דאין זה דומה למרחצאות וכיון דהרבה פוסקים לא ס"ל לההיא דהראב"ד וי"ל דבכה"ג גם להראב"ד שרי יש לסמוך בזה להקל ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' ר"ו שאלה כזו שעשוי מקוה ע"ג גיגית אתת תלויה בשלשלאות לתוך המעיין ומנוקבת כשפ"ה לחברה אל המעיין וסותמין הנקב בברזא כדי שלא יתקררו החמין ובשעה שהיא יורדת לטבול פותחין הברזא כדי לחבר עם המעיין וכתב שמקוה כזו כבר בא לידו ופסל אותה מטעם שאינה מחוברת בקרקע רק תלוי בשלשלאות ואז בעי מדינא שיהיה הנקב פתוח בשעת טבילה ואי לאו פסולה מה"ת וכל הנשים המשמשים המקוה העידו לפנינו שאין פותחין הברזא ממש מפני שא"א להם למצוא הנקב בתוך המים כו' וכל הני מילי לימרו משמי ברבים שאני פוסל המקוה ומכ"ש שנעשה התיבה מעיקרא לשמש הקרקע גרע טפי כו' ע"ש עוד דמצד שהגיגית נחזקה בחבושים ויתדות של ברזל אין קפידא דהחשוקים והיתדות אינם עושים את הכלי כלי מתכות ומכ"ש בנ"ד שאין הגיגית צריכה להם עתה כלל רק שלא יתקלקל לעתיד ע"י כובד המים וטובלים וכמ"ש בנודע ביהודה מ"ת סימן קל"ז (הובא לקמן ס"ק כ"ב ע"ש):

יא

נקב המטהרו. עש"ך ס"ק כ"ג בסופו מה שהקשה על המחבר ועי' בשו"ת השיב רבי אליעזר סי' א' מ"ש בזה:

יב

וקבעו בארץ. עי' בס' מרכבת המשנה פ"ו מהלכות מקואות דין ד' שכתב שנשאל בכלי שחיברו בקרקע אי מהני נקיבה אח"כ והשיב דזה פשוט דמהני ממ"נ אי תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי כו' עד וכיון דמותר לנקבו בעודו בקרקע שרי אח"כ לסתמו דבשעת נקיבה בטל מתורת כלי והסתימה אח"כ חשוב כצינור שקבעו ולבסוף חקקו ובהדין זה פשוט עכ"ל וכ"כ בספר באר יעקב דה"ה דמותר לקבעו בקרקע כשהוא שלם ולעשות נקב אח"כ בעודו קבוע בקרקע כשיעור שפ"ה לכל היותר ואף אם סותם אח"כ הנקב כשר דהוי כמו קבעו ואח"כ חקקו [ע"ל סכ"ה] אלא שכתב דכיון דמשמעות הפרישה אינו כן לכן לכתחלה או בדיעבד במקום דליכא הפסד כ"כ יש להוציאו ולעשות לו נקב בתלוש אבל היכא דאיכא טרחא או הפ"מ יש להתיר ע"ש שהאריך בזה ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' ל"ט דדעתו ג"כ בפשיטות דמהני נקיבה בעודו קבוע בקרקע אמנם מה שכתבו דמותר אח"כ לסתמו בזה אין דעתו כן דכיון דכבר קנה שם כלי בתלוש וע"י החיבור לארץ לא אבד שמו אלא שע"י הנקב מקרי כלי פסול ושוב כשנסתם חוזר להיות כלי אך כתב דוקא בחיברו לכלי בעודו שלם דבעידן חבורו לא הועיל כלום החבור לקרקע לבטל שם כלי ממנה בזה אף בנקבו אחר כך וחזר וסתמו הוא כמעיקרא להיותו כלי במחובר אבל אם ניקב הכלי קודם שחברו י"ל דכיון דבשעת חיבורו לא היה עליו שם כלי וכבר נתבטל ממנו שם כלי ע"י החבור בזה אף דסתמו אח"כ לא נעשה כלי במחובר והוי כקבעו ולבסוף חקקו. אמנם מ"מ לטבול בתוכו אסור רק דמים הנמשכים דרך כלי כזה כשרים (כאשר כתבתי בשמו לעיל ס"ו ד"ה בתוך הכלי) ע"ש. וכתב עוד הבאר יעקב שם בדבר המקוה שלקחו כלי גדול ועשו נקב בשוליו כדינו וקבעו בארץ בתוך בית אחד וסתמו הנקב בעץ היטב להחזיק המים אח"כ רוצים להוציא הכלי הנ"ל ולקבעו במקום אחר דזה פשוט שצריך לעשות נקב מחדש דכיון שמוציאו מבית הראשון כשהיה סתום היטב הדרא למלתא קמייתא והוי עלה שם כלי בתלוש דלא כמורה אחד שטעה בזה ע"ש:

יג

שיצאו מהכלי. עבה"ט מ"ש ל"ש שהכלי שלם כו' ועי' בתשו' נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קל"ט שרב אחד רצה לאסור במקוה שנעשה כה"ג וכדי שלא להוציא לעז חפש למצוא היתר ע"פ דברי הש"ך בס"ק נ"ו בשם הראב"ד שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מהראשונים והוא ז"ל חלק עליו דודאי אף שהכלי מלא חוזק הקילוח הבא יורד לתוך הכלי כולו ונעשה הכל שאובים ופסולה ואפילו הנשים שכבר טבלו הם בנדתן וכל מה ששמשו היה באיסור ויטבלו עתה מחדש. וע"ש בסי' ק"מ דאם המקוה הזה שנמשכו בו המים הצפים מעל הגיגית היה מקום חפירה בקרקע והיה מעיין נובע אלא שלא היה בו אפילו כ' סאה והמים הצפים השלימו השיעור בזה הנשים שטבלו א"צ טבילה שנית וכדאי הם אותן הפוסקים לסמוך עליהן שמעיין לא נפסל בשאיבה ומטהר בכ"ש ע"ש:

יד

להיות לה דין מקוה. [עבה"ט ובש"ך סק"ל ועי' בתשו' חתם סופר סימן ר"ט שכאריך בזה ומבואר שם שגם דעת הרמב"ם להכשיר אפילו בטלו ב' הזחילות מקום הכניסה ממעיין ומקום היציאה מ"מ שם מעיין עלה אך אין להקל נגד הראב"ד. ועכ"פ כ"ז שנקבו הזחילות פתוחים טובלים בו בלא פקפוק ואין להחמיר לגזור דילמא פסקה זחילה ולאו אדעתיה כיון דלו יהא דאיפסקה ולאו אדעתיה האיכא הרמב"ם דמכשיר מסתיין דלא נגזר ע"ש ועי' מש"ל ס"ק כ"א]:

טו

סאה ומעיין כ"ש. [עבה"ט מ"ש וכתב הש"ך כו' עד ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' קמ"א שתמה עמ"ש ומשמע כו' כאילו אינו מפורש להדיא והרי נתפרש בדבריו בדין שהביא הש"ך בשמו בס"ק קי"ב (בבה"ט ס"ק פ"א) דהביא שם שתי דעות בזה אך באמת דעת האוסר תמוה כו' (סיום דבריו יובא לקמן סנ"ב) . ועי' בתשו' ח"ס סי' רי"ב ע"ד המקוה שניקו אותה ועמדה בלי מים כלל והיה באר מים נובע סמוך לה ומי הבאר עמוקים הרבה ממקוה והמשיכו שאובים אל הבאר עד שנתמלא על גדותיו ונתמלאה המקוה ע"י נקב כשפ"ה שפונה להבאר וכתב הנה מקוה טהורה שפה קהלתנו שנעשה ע"י חכמי הדורות כן נעשים שב' מקואות סמוכים ונקובים זה לזה כשפ"ה בעליונו וכשמנקים אחד מהם משליכים שאובים אל חברתה (ע"ש בסי' רי"ד דשם הזכיר ג"כ מעשה זאת המקוה ושם לא כתב משליכים שאובים אלא דשופכים אל השניה בהמשכה ע"י סילונות של נסרים ע"ש הטעם) עד שתתמלא עד הנקב ומשם משקה לחברתה עד שתתמלא ושוב מנקים חברתה וחוזרת ומתמלאת ע"י השניה כנ"ל ולית מאן דחש למ"ש הש"ך ס"ק מ"א וקי"ב וכמו שתמה בנודע ביהודה אך אם לא היו מי הבאר עמוקים אלא מרודדים ולא היה כל גופו של אדם עולה בהם בלי הוספת שאובים הייתי חושש לכתחלה לדעת הרא"ה בבד"ה כו' ואי היה המקוה כולו שאוב והיה בא להכשירו ע"י חיבור למעיין גם בזה מצאתי דעת הרא"ה בשיטה מקובצת י"א שכתב שאין חיבור מטהר אלא מב"מ היינו מקוה למקוה ולא מקוה למעיין (הביאו ג"כ בסי' ר"ט וכתב דהוא מאד תמוה וע"ש בס"ס רי"א) אבל הכא בעובדא דא שטיהר השאובין תחלה במעיין ושוב נבעו להמקוה אינו ענין להנ"ל. ומ"מ נ"מ היכא שחוברו אליו יחדו היינו שהמקוה מלא שאובים ורצה לחברו אל המעיין וגם המעיין אינו עמוק כ"א מרודד איכא ב' סברות הרא"ה לאיסור בודאי יש לצרף גם סברת רבינו ירוחם (שבש"ך הנ"ל) ולאסור אך במקוה הנ"ל אין חשש כלל עכ"ד ע"ש:

טז

אבל אם פסק הראשון. [עי' בתשו' חתם סופר ס"ס רט"ז שרב אחד הקשה לו אהך דג' גומות שבמקוה דפסקו רמב"ם פ"ה מ"ש מג' לוגין מים שאובין בג' כלים שפסק אחד עד שלא התחיל השני שאינם פוסלות והשיב די"ל הגומא גדולה שהיא המקוה שבתוכו הג' גממיות הוא המחברם עושה אותם כלי א' ופשוט דבכלי אחד שיש בתוכו ג' תוכיות העשויות לקבלה ושפך ממנו למקוה שאין משגיח אי פסק תוך א' קודם שהתחיל השני כיון שהכלי גדול מצרפם וה"נ ל"ש ומה שהשמיט הש"ע דין זה בודאי יש לתמוה ע"ש]:

יז

י"ט פעמים. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' רכ"א אות ט' וסי' רכ"ב אות כ"ה מ"ש בזה:

יח

עד עולם כשר. עבה"ט ועי' בדגול מרבבה שכתב דבב"י מבואר שטעמו של הרמב"ם מפני מראית העין שיאמרו שכולו הוא שאוב ולפ"ז נראה דמקוה שהוא מעיין הנובע ליכא חשש שידוע לכל שמעיין זה אין דרכו לפסוק ע"ש. [ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ד ובתשו' חתם סופר סי' רי"ד מ"ש בזה]:

יט

אבל אם נפל לתוכו יין. [עבה"ט ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ד לאחר שהאריך שם כי יש קצת פקפוק על המרבים להטיל מים שאובין חמים לתוך המקוה לחממו הרבה כתב וז"ל ולבד זה יש לחוש בזה כי לפעמים מחמת רוב הרתיחות שמרתיחין המים תמיד בכל יום משתנים מראית המים מחמת העשן והאור ודומין למי חלב ויש בזה חשש שינוי מראה ומבואר בסוטה ד' ט"ו ע"ב כו' ומה שהקשו תוס' שם מהא דמי צבע אין פוסלין בשינוי מראה נראה לתרץ דהתם המים עצמן לא נשתנו כלל רק המי צבע שנפל לתוכן גרמו לשנות וצבעא לית ביה ממשא אבל נתאכמו ע"י האור המים של המקוה עצמם נשתנו ע"י האור וזה ענין מצוי מאד עכ"ל ולענ"ד הוא חומרא גדולה ולא שמענו זאת מעולם ומש"ס דסוטה שם אין הכרח כי בפשט לשון הגמרא שם מה מים שלא נשתנו אין הכוונה כלל דאם נשתנו ה"ה פסולים אלא דסתם מים לא נשתנו דוגמת מה שאמר ג"כ במס' ע"א ל"ז ע"ב מה מים שלא נשתנו אף אוכל כו' והתם ודאי לאו לענין איסור והיתר קאמר ודברי התוס' שם אפשר לישבם וגם אין להביא ראיה מזה מהתוספתא הביא הר"ש פ"ט דפרה והמג"א סי' ק"ס סק"ב מחמת עשן או ד"א פסולים ע"ש דהתם דוקא במי חטאת איתמר דהוא חמור יותר דנפסל אפילו מעיין ואפילו נשתנו מחמת מקומם אבל הכא במקוה הרי אינו נפסל בשינוי מראה אלא אם נפל לתוכו יין כו' והטעם דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה כדאיתא בשבת דף קמ"ד ע"ב וכתב הראב"ד הובא בב"י ובתוי"ט פ"ז משנה ג' דמקואות משום דמיתחזי כמקוה של שאר משקים ומקוה מים כתיב וזה לא שייך בנשתנו ע"י האור ודמי לדלקמן סכ"ז דאם לא נפל לו דבר ונשתנה מחמת עצמו כשר ויש לעיין בכל זה]:

כ

אבל מעיין. [עי' בתשו' משכנות יעקב ס"ס מ"ד שהקשה ע"ז]:

כא

ולא עוד אלא אפילו. עיין בשו"ת תולדות יצחק סי' כ"ד במעשה במקוה שנעשה משלג שהביאו שלג בכלים והשליכו לתוכה ולא נמוח השלג עד שהביאו י"ח עמי"ר מים רותחים בכלים שלמים ושפכו לתוכה ועי"ז נימוח השלג וכתב דלכאורה מקוה כשר הוא דכיון דמותר לטבול בשלג הוי כמו שאר מקוה כשר שיש בו מ' סאה שאין מים שאובים פוסלים בו כדלעיל סעיף ט"ו אכן לפ"מ שפסק הש"ך כדעת הפוסקים לאסור טבילה בשלג אם לא נימוחו א"כ הני שלג הוי כמונחים שם עצים ואבנים והני מים שאובים שנשפך לשם הוי כמו ג' לוגין מים בתחלה שפוסלין המקוה אפילו הוי אח"כ מ' סאה כשרים ולכן המקוה הנ"ל פסולה [וכ"כ בתשובת חתם סופר סי' ר' דלאחר שנתמלא הגומא שלג לא יצוק עליה מים חמין כיון דקי"ל שלג שלא הופשר אין טובלין בו נמצא המים חמין השאובים פוסלין המקוה טרם שנפשר מ' סאה שלג אלא יניחו על הגומא טס ברזל מלובן וגחלים הרבה ע"ג עד שיופשר השלג ממילא וזולת זה אין להתיר בשום אופן ע"ש עוד שמביא כל השיטות בזה ומסיים מאחר שרוב הפוסקים הגדולים חולקים על הרא"ש ור"ש איך יעלה על הדעת לסמוך באיסור כרת כו' ע"ש עוד בסי' רי"ג מזה] ומ"ש עוד שכתב דאף הר"ר שמריה לא התיר לטבול בשלג שלא נמוח אלא בשלג שבבקעה או שירדו למקוה ממילא שלא בידים אבל אם הביאו שלג בידים לכ"ע בעינן שיתפשרו עד שיעשו מים ודברי הרמ"א מלתא באפי נפשיה היא כו' ע"ש:

כב

כשר. עי' במג"א סי' ק"ס ס"ה ט"ז מ"ש בזה:

כג

צינורות וסילונות. עי' בתשו' נ"ב מ"ת חלק יו"ד סי' קל"ו שכתב דיש להחמיר שצריך להיות במקוה מ' סאה כיון שאין המעיין הולך בלא"ה שמה ע"ש ובאמת לשון הרמ"א בסוף הסעיף שכתב דלא מקרי חיבור לנהר עי"ז משמע דבזה א"צ שיהא במקוה מ"ס:

כד

הואיל ולא עשאו אדם בכוונה. [עי' היטב בהגהות מרדכי דקדושין סי' תק"מ ובמהרי"ק שורש נ"ו ובב"י כאן ובתשו' נודע ביהודה תניינא סימן קמ"ב בהג"ה מב"ה שם ועי' בתשו' חתם סופר סי' ר"א שהאריך בכ"ז וכתב שם דהך טעמא דלא עשאו אדם בכוונה צ"ע לפי המבואר בחולין י"ג וברמב"ם פ' י"ד מט"א וברע"ב מ"ד פ"ב דפרה וגם אפשר לומר דלדינא רוב הפוסקים יודו לחטיטה הנעשה מאליה בתלוש שפוסל ולא פליגי אהמרדכי אלא מה שנעשה ע"י רקבון מים אחרי שקבען ומטעם דקבעו ולבסוף חקקו כשר. וסיים שם דלצאת ידי כל הספיקות יעשנה של מתכות דלא שליט בהו ריקבא וכן הוא בפ"פ דמיין רק דהעושה משל מתכות יזהר שלא יבואו המים להמקוה ע"י דבר המקבל טומאה ע"פ המבואר בש"ע סעיף ל"ה ומ"ח ע"ש ושם בסי' ר"ג כתב וז"ל אודות תיקון המקוה לית טב מיניה לעשות מקוה ע"י מי גשמים דהוא כשר וישר לכ"ע בלא פקפוק ע"י סילונות של מתכות מהגגים אך סמוך למקוה יעשה צינור של עץ חלקים בפנים בשיפוי שלא יהיה בהם גומות ושום עכבת מים. ואם יומשך הדבר עד ימלא פני תבל שלג וכפור יכולים למלאות בכתף שלג וקרח ואח"כ כשיופשר יהיה מקוה כשר ומה טוב אם יעשו שתי חפירות סמוכות זו לזו והמחיצה שביניהם פרוצה למעלה שבאופן שאם תהיה אחת מלאה תתמלא האחרת ע"י פירצה הנ"ל. ואז לעולם לא יחסר המזג דכיון שנתמלא אחת מהם בהיתר ע"י מי גשמים או שלג אז ממלאים לה מים בכתף בכלים דשוב אינה נפסלת ע"י מים שאובים (כדלעיל סט"ו) וכל מה ששופכין לתוכה נעשה הכל כמקוה כשר. וכשתתמלא על כל גדותיה תתמלא גם חברתה ע"י פירצה שביניהם וכשתהיה גם השניה מלאה אזי אם ירצו לנקות אחד מהם יריקו המים ממנה וינקו אותה ואח"כ ישפכו מים בכתף להמלאה עד שתתמלא הריקנית ואחר שתתמלא הריקנית יריקו השנים וינקו גם אותה ויחזרו לשפוך בכתף לראשונה וכן לעולם וכן עושים פה במקוה הגדולה (הוזכר שם בסי' רי"ב והבאתיו לעיל סט"ו ע"ש) והוא עצה טובה והגונה אין בה פקפוק כלל עכ"ל ע"ש עוד בסי' רי"ד:

כה

דלא מקרי חיבור לנהר. עש"ך סק"פ בסופו שכתב דאם נקובים כשפופרת הנוד הוי חיבור ותמה על הרמ"א ועי' בדגמ"ר שכתב דלא קשה מידי דלקמן סעיף ס' מבואר שאין הנזחלין מערבים וק"ו בזה עכ"ד וכ"כ בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא סי' קל"ו וכתב שם דמקוה מים שאובין שיש מ"ס וצינורות נמשכים מן המעיין אליה אם הקנים הממשיכים מים באים למקוה תוך המים ודאי שמחברין ונטהרו השאובים אבל אם הקנים גבוהים בהמים והם שופכים ממעלה למטה המקוה פסולה ע"ש [ובתשו' חתם סופר סי' ר"ח השיג עליו דהרי הש"ך שם ס"ק קכ"ט (בבה"ט סקצ"ב) כתב אין הנזחלים מערבים היינו מי גשמים ולא מי מעיין והיינו טעמא דהך דינא גופא דאין הנזחלים מערבים לא נמצא בש"ס אדרבה קיי"ל גוד אחית לכ"ע (ע"ש בסי' ר"י מזה) רק הרמב"ם הוא דפסק כהתוספתא והבו דלא לוסיף אלא במי גשמים ולא במעיין דלא נאמר אין הנזחלים מערבים ולא אין הנזחלים מחברים כו' ובסי' ר"ט שם כתב שגם הגאון מהור"ר זלמן מרגליות ז"ל השיג על הדגמ"ר בזה ע"ש וגם בסי' ר"י:

כו

אפילו כ"ש. עש"ך לעיל ס"ק כ"ג שהקשה דזה סותר למ"ש לעיל ס"ז דשם ס"ל להמחבר דבעי נקב המטהרו ונדחק ליישב דשם איירי לענין לכתחלה ע"ש ובאמת יש עוד סתירה דשם העתיק דעת הרמב"ם בפשיטות דאפילו נקב המטהרו לא מהני אא"כ קבעו בארץ או מעשה בנין וכאן העתיק שיטת הר"ש והרא"ש דאפילו נקב כ"ש לחוד מהני אפילו לא קבעה בארץ ומשמע דאפילו לכתחלה לא בעו קבעו בארץ ובזה לא יועיל תירוץ הש"ך ועוד יש איזה סתירות ומצאתי בתשו' מאור הגולה רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן מ"ה שכתב ליישב זאת דלעיל ס"ז איירי לענין לטבול בתוכו וכאן איירי לענין לפסול המים היוצאים מכלי זו והמחבר הכריע כן מסברא דנפשיה דלענין לטבול בתוכו דהוא דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם דבעי נקב המטהרו וגם קבעו בארץ אולם לפסול המים היוצאים מכלי זו למקוה מדין שאובין כיון דלהרבה פוסקים שאובין דרבנן בזה סמכינן על שיטת הר"ש והרא"ש דמהני נקב כ"ש אפילו לא קבעו ואף דלשיטת הר"ש והרא"ש יוצא חומרא דסתימת גפת וסיד הוי סתימה מעליא וממילא לא מהני בזה קבעו בארץ דהוי כמו קבעו לחודא בלא נקב וא"כ איך פסק בס"ז דבסתמו בסיד וקבעו כשר י"ל כיון דדוקא בסיד וגפת יחד הוי סתימה אבל בחד מנהון לא א"כ בדקדוק נקט לעיל ס"ז בסיד או בגפסית אבל בסיד וגפת יחד באמת לא מהני קבעו בארץ עכ"ד ע"ש ובזה מיושב ג"כ מה דהניח הש"ך בצ"ע בס"ק פ' על הרב ע"ש וכ"כ בספר באר יעקב לחלק בהכי ע"ש: [ובתשו' חתם סופר סס"י רט"ו]:

כז

בצדדין. עי' בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ט:

כח

יש לסמוך אמקילין. [עי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ג בדין המקואות ע"י חפירת הקרקע בעומק עד שמוצאין מים נובעין מעצמן כשרוצים לנקות אותם אם צריכים לנקוב הכלי ששואבין בו המים כשפ"ה או נאמר שהמקואות הללו דין מעיין להם ואין נפסלים בשאובים כלל והאריך מאד להחמיר בזה משני טעמים הא' שגוף דין זה דמעיין אינו נפסל בשאובין אינו דין ברור ופשוט שדעת הרבה גדולים מהראשונים ז"ל שגם מעיין נפסל בשאובין לאדם כל שהוא פחות ממ' סאה ואין להקל נגדם אם לא בעת הדחק הגדול יש לסמוך להקל בדיעבד בלא נקבו הכלי ונפלו ג' לוגין אולם אם רוב המקוה נעשה כך ודאי אין להקל בשום פנים אף בדיעבד והב' דיש לספק במקואות הנ"ל אם יש להם כלל דין מעיין דהרי מבואר בתוספתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל דהחופר בצד הים או נהר ה"ה כמקוה ומעתה נפלו כל הצדדי היתר השאובין במקואות שלנו בבירא כי מאן מפיס איזה מקוה היא באר נובע מעצמו ואינו מצד הנהר ובפרט במדינות העומדות בין הנהרות ובצעי המים ואין מעיינות מים נמצאים שם כלל והגם דבש"ע וברמ"א לקמן סעיף נ"ב סתירה מפורשת לזה באמת דברי המחבר ורמ"א שם צע"ג ולמעשה אין לנו רק דברי הרמב"ם ותוספתא. והאריך עוד בזה ומסיק הכלל העולה שבמקואות הסמוכות לנהר כל שיש לספק שאין למעיין מקור בפ"ע רק מן הנהר נמשכין לו המים מתחת לקרקע חלילה לשום מורה להקל בשום קולא של מעיין שלא לפסול בג' לוגין ומכ"ש ברוב שאובין אף בדיעבד כי הוא ספק איסור כרת והמקיל לא מצא ידיו ורגליו. ושוב מצא בתשובת מהרי"ט ח"ב שדעתו ג"כ להחמיר בכל הנ"ל ע"ש]:

כט

דאין שאיבה פוסלת במעיין. [עי' בתשובת ח"ס סי' רט"ז אודות המקוה שבאו לתוכה ג' לוגין שאובין טרם היה בתוכה מ' סאה ונפסלה ושוב נבקע המעיין מתחתיו ועלו המים עד שהיה בתוכה כמה פעמים ארבעים סאה. ועלה על דעת השואל לפסול דמלשון הרמ"א משמע שהשאיבה אינה פוסלת במעיין שקדמו להשאובין אבל שאובין שקדמו להמעיין אין המעיין מכשיר ומ"ש המחבר לעיל סי"א בין קדמו כו' שם מיירי במעיין הזוחל למעלה דבזה אין חילוק אבל במעיין הנובע מתחתיתו יש לחלק ואם קדמו שאובין אין כח במעיין כזה להכשירם. והוא ז"ל השיב לו דז"א ולא נתכוין הרמ"א לכך ומ"מ מסיק מאחר דחזינן בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' רל"א הובא בב"י בקיצור אף דפשיטא ליה דמעיין לא נפסל בשאובים מ"מ כתב דאע"פ שנראה יותר שאין הפרש בין קדם מים בין קדמו שאובין טוב ליזהר לכתחלה וא"כ לדידן דאיכא נמי דתשו לדעת השאלתות דגם מעיין נפסל בשאיבה ע"כ אי ליכא ביטול פ"ו וגם לא הוצאה מרובה על הצבור רק משום טורח המחמיר תע"ב ע"ש]:

ל

וטוב להחמיר. [עי' בתשו' ח"ס ס"ס רי"ד מ"ש בזה]:

לא

לא יאחז בידו. [עי' באה"ט מ"ש והקשה המע"מ כו' ועי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ט ובסי' רי"ח מ"ש בזה]:

לב

או שמחבר לפי הסילון. [עי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ט שכתב דצריך שיעשה הציבור באופן שיכול לעמוד ולהזחיל בלא דבר המקבל טומאה אבל אם א"א לעמוד אלא ע"י אותו דבר המקבל טומאה לא יועיל כלום דאלת"ה קשה אהרא"ש שהוציא דין זה מש"ס דזבחים כו' וכן קשה לאיזה צורך כתב בש"ע שיניח הדף מידו על הארץ מה בכך אם יאחזנו בידו רק שיצא מת"י קצת ממנו ויתכשרו המים דרך שם אע"כ כיון שהדף לא יכול לעמוד כ"א על ידו אפילו אוחז בקצהו כולו פסול ולא מהני אלא בשיכול לעמוד בלא דבר הטמא וא"כ הך סילון אי לא נעשה באופן הנ"ל אינו מועיל כלום. וע"ש עוד שרב אחד רצה לומר דהך צנור קטן צריך שיהא ארכו ג"ט שיעברו בכשרות ג"ט וכמו לעיל סמ"ה ואפשר ק"ו נמי איכא השתא בהמשכת שאובין דרבנן בעי ג"ט מכ"ש זחילת מים ע"י טהרה דאורייתא דבעי זחילה בג"ט והוא ז"ל כתב דז"א ומש"ס דזבחים מוכח להדיא דהכא לא שייך לבוד ולא בעי שיעורא כלל ע"ש עוד וכ"כ עוד בס"ס ר"א ע"ש. ושם בס"ס רי"ד כתב דהצנור וסילון של נסרים יהיו מחוברים ולא יקבעם בחבושים של ברזל דאפשר דמקבל טומאה דהכל הולך אחר המעמיד (ע"ש בסי' ר"ו והוא לעיל סוף סק"ח) וגם הנסרים יהיו עקומות בסופן באופן שכשנמשכים המים דרך סילון של מתכות לעולם לא יראו אויר מי המקוה דאויר כלי ככלי דמי והו"ל כאילו באו מהמתכות המקבל טומאה למי המקוה להדיא ע"כ יהיו עקומות כמין ארכובה בסופן ע"ש:

לג

מחובר. עי' בדגמ"ר דדוקא בנעשה הסילון מתחלתו על דעת לקבעו בקרקע ע"ש והדברים האלה נאמרו ונישנו בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא חי"ד סי' קל"ז וסי' קל"ח ע"ש שהאריך בזה ועי' בשאלות ותשובות השיב ר' אליעזר סוס"י א' מ"ש בזה [ועי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ח אות ד' ואות י"ג ובסי' ר"ה ורי"ח מ"ש בזה]:

לד

באה ממעין. עש"ך ס"ק ק"ח שכתב דמיירי הכא דעדיין בא ממעיין אבל כשהופסק המעיין שוב אין דין מעיין עליו עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט שביאר עוד דהא דמהני החיבור למעיין לטהר המקוה בזוחלין היינו כשיורד קילוח המעיין לתוך המקוה והמעיין זוחל אבל אם המעיין עומד או שזוחל למקום אחר ומי המקוה רק נוגעים להמעיין אינו חיבור לטהר המקוה בזוחלין כ"א לזה מועיל לענין פסול שאיבה ולטהר בכ"ש ומכ"ש אם המקוה מקלחת להמעיין שאינו מועיל החיבור וכן אם בימי הקור המים שבצינורות נגלדים ודאי מקרי מופסק מן המעיין ואפילו בימות החמה יש לגזור אטו ימי הקור ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ג עוד בשמו [ועמש"ל ס"י בד"ה דין מקוה בשם תשובת חתם סופר שדעתו דכ"ז שניקב הזחילות פתוחים טובלים ואין להחמיר לגזור כו' ע"ש]:

לה

המקבל טומאה. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קל"ז שנשאל שאינו במקוה מי מעיין רק מי גשמים ולפי שהמים נבלעים בקרקע מעט מעט קבעו נסרים סביב וגם בקרקעיתו והנסרים קבועים ביתדות של ברזל אם יש בזה חשש דהוי המעמיד הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה והשיב דאם לקחו יתדות חדשים בודאי אין שום חשש ואפילו אם לקחו יתדות ישנים שכבר נשתמשו בתלוש כמו בתיבות וכיוצא בהן וכבר ירדה להם קבלת טומאה ואלו לא עלו מטומאתן אף שחברם בקרקע מ"מ יש להקל כיון שהמקוה לא נפרץ ובליעה זו שנבלעים בקרקע מעט מעט לא מקרי זוחלין כבסעיף שאח"ז אין הנסרים גורמים שום טהרה אלא מניעת הפסול שעתיד לבא לא מקרו זה הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' ר"ד שגדול א' הקשה ע"ז משיטת ר"ת בסוכה דף יו"ד בפירס עליה סדין והוא ז"ל כתב ליישב קושייתו ודברי הנו"ב נכונים וראוי לסמוך עליו לדינא ע"ש. ושם בסי' רי"ח אודות מקוה של מי גשמים העשויה בגיגית טמונה בקרקע כהלכה אך נקובה בשולים להוציא משם המים לנקותה והברזא מנחושת אי יש לחוש בזה משום הויה בטהרה והשיב דאין בזה שום חשש כי הברזא הלז אינו מקבל טומאה ע"ש]:

לו

או נבלעים בקרקע. [עי' בתשו' ח"ס סי' רי"א דה"ה מה שנבלע מבין רצפת אבנים דמה לי בלוע בקרקע או באבנים כיון שאין זחילתן ניכרת ליכא למיחש ע"ש עוד מ"ש לפלפל בזה ועמ"ש לעיל סימן קצ"ח ס"ק ט"ו]:

לז

לעולם בהכשרו. [עבה"ט שנסתפקו המפרשים כו' ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' קמ"א שתמה ע"ד האוסרים שהרי דין זה הוא ממש כמו הדין שמביא המחבר בסעיף נ"ה והוא דבר המפורש במשנה מקואות פ"ו מ"ג והרי שם בודאי כשעלו הטובלים ויצאו משם חזרו המים למקומן ואפ"ה כיון שהוכשר פ"א נשאר בהכשרו והרא"ש למד הדין הזה משם ע"ש]:

לח

נקבים דקים כו'. עי' בשו"ת ח"צ סי' מ' שחולק על זה ע"ש [גם בספר לבושי שרד אות ר"ו האריך לחלוק ע"ז וכתב שם שמעשה כזו כבר היה בעירו של כבוד מורנו הרב החסיד מהור"ר משולם פייבוש הלוי ז"ל במקוה העומדת בצד הנהר וידוע בודאי שהמים שבמקוה נובעים מהנהר ההוא כי תמיד שוה גובה מי הנהר וגובה מי המקוה ופ"א אירע שהוצרכו לתקנה והיו מריקים המים ממנה בכל בוקר כדי לעשות מלאכתם שם והמים היו נובעים לה מהנהר כל היום ועי"ז לא היה בערב בתוכה עדיין מ"ס ורצו חכמי עירו להתיר לטבול בתוכה ע"פ הש"ע והגהת רמ"א שבכאן והוא ז"ל אסר ויצא הדבר באיסור שלא לטבול בה כ"ז שאין בה מ"ס ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה ומבואר שם שפסול המקוה הזאת הוא מארבעה טעמים. א' כי דינו של המרדכי אף שהביאו הב"י ורמ"א רוב הפוסקים פליגי עליה. ב' כי המרדכי לטעמיה דפסק דמעין מטהר בכ"ש משא"כ לדידן אין מקום לדין זה. ג' דאפילו הרמ"א שהביא דין זה דהמרדכי בסמוך לנהר התנה בו תנאי שהוא סמוך כ"כ עד שהחלחול נראה לעינים ודבר זה הוא רחוק במציאות דאפילו מקוה דנ"ד שידוע שנובע מהנהר כי תמיד שוה בגובה למי הנהר מ"מ לא מהני. דצריך שיהא נראה לעינים דוקא לא מה שמושג בשכל ולא מהני ידיעה בלי ראיה וא"כ מקוה הבנויה במחיצות של עצים או אבנים והמים נובעים ביניהם או תחתיהם אין החלחול נראה ואפילו בחפירה גרידא רחוק הדבר במציאות. ד' כי גם כל היכא דשרי לטבול בפחות ממ' סאה לא נאמר אלא לקטן ולא לאדם סתם עכת"ד ע"ש. ועמ"ש לעיל סעיף מ' בד"ה יש לסמוך בשם תשובת משכנות יעקב]:

לט

וכן ראוי להורות. [עי' בתשו' חתם סופר ס"ס רי"ז שכתב להרב השואל וז"ל אך מ"ש שבעוגה אחת יהיה מי גשמים ובאידך כולו שאוב שיוכלו לחממו ומסתמא כוונתו להשיקם ע"י נקב כשפ"ה הנה אם הנקב פתוח תמיד ומים נושקים זא"ז אין פקפוק אך כשסותמין הנקב אע"ג כשהושקו שעה א' נזרעו והוכשרו השאובים (עבה"ט לעיל ס"ק פ"א ומ"ש שם) מ"מ כיון שהשיעור מעוט ומצומצם והדבר נמסר לנשים שנוטלים בכל לילה מהמים ושופכים לתוכו חמים ויש לחוש הרבה שיפחתו משיעור ואפילו אם נאמר שבשעת הטבילה יפתחו הנקב אין למסור זה להנשים שבאורך הזמן יזלזלו בפתיחה והוה עובדא בקהלה א' הסמוכה לכאן והיה מכשול רב ע"כ חכם שכמותו עיניו בראשו עכ"ל]:

מ

בהם טהורים. [עבה"ט ובט"ז ס"ק ס"ט ועי' תשובת ח"ס סי' ר"ט באריכות ושם תמצא פירוש שני סעיפים אלו נ"ה ונ"ו בדברים נכונים מאד]:

מא

ומ"מ כשר הדבר. עי' במג"א סימן ח' ס"ק י"א:

מב

אפילו צריכה להשתטח. [עי' בספר לבושי שרד אות ר"א שכתב מלשון זה משמע דמכ"ש אם יש יותר מים שא"צ להשתטח דטובלת בו אף שאין שם זרת ממעל לטבורה וכגון שתטבול באלכסון כדף השוכב בשפוע באופן שאין נעשים בה קמטים איברא דז"א דחלילה להורות כן שהיא כמעט מהנמנע ובפרט לנשים שדעתן קלה וכן מבואר מלשון הרשב"א שהובא בב"י דאם אין גבוה לפחות עד חצי החזה אין טובלין בו אא"כ שוטח כל גופו בקרקע כו' ע"ש ועמש"ל סי' קצ"ח סעיף ל"ו בד"ה זרת]:

מג

שניהם פחותים. עי' בתשו' נודע ביהודה חלק יו"ד סי' ס"ה שכתב דמיירי ע"כ בירדו אח"כ גשמים ונתמלאו דאל"כ בלא"ה פסול דהרי חסרים הם וכן צ"ל בסעיף ע"ב בנפלו אח"כ ג"כ ונודע לאיזה נפלו ע"כ בנתמלאו שוב שניהם מיירי ולפ"ז לדברי הש"ך בסעיף ע"ג הובא בבה"ט ס"ק ק"ח גם כאן בדיעבד כשר ע"ש:

מד

לפי שהטמא בחזקתו. כתב הט"ז הוצרך לזה אע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא אפילו בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן הכי איתא להדיא במתניתין פ"ב דמקואות דס"ל לר' יוסי כן ע"כ ועי' במשנה למלך פ"י מהל' מקואות ריש דין ו' שכתב דדברים הללו הם שלא בהשגחה דהרי גם הרמב"ם כתב כלשון הזה ואיהו פסק בפירוש כת"ק דדוקא בטמא טומאה דאורייתא וגם המחבר שהעתיק לשונו מיירי דוקא בטומאה דאורייתא ומ"ש בב"י דהרמב"ם פסק כר"י ט"ס וצ"ל כת"ק (וכן בבאר הגולה ועיין ביאור הגר"א ז"ל ס"ק קכ"ב) גם הפמ"ג לעיל סי' ק"י בדיני ס"ס אות ך' תמה ע"ד ט"ז הנ"ל ועי' בשער המלך בהלכות מקואות בכללי ספיקא דרבנן כלל א' מ"ש בזה. וכתב עוד המל"מ שם דהא דבטמא דרבנן ספיקו טהור דוקא בולד הטומאה אבל באב הטומאה אף שהוא מד"ס כגון כו' ועי' עוד במל"מ פ"ד מהלכות בכורות הלכה א' בסוף הפסק אחר שנשא ונתן בהלכה העלה דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו רק שיש ס' אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו. אבל כל שיש ספק אם נעשה כלל דבר המתירו בכי האי ספיקו לחומרא וכתב דלפ"ז נ"ל דמה דתנן פ"ב דמקואות דספק טבל ספק לא טבל דבטומאה דרבנן ספיקו טהור מיירי דוקא דירדו לטבול וספק אם טבל כדינו דהיינו שטבל כל גופו או לא או ספק אם היה בו דבר חוצץ אבל אם מסופק אעיקרא דמלתא אם טבל אם לאו לא אזלינן לקולא אף בדרבנן ואפשר ג"כ לומר דהיכא דפשיטא ליה דירד לטבול וספק אם טבל ספיקו טהור אבל אם מספקא ליה אם ירד לטבול ספיקו טמא והדבר צריך תלמוד עכ"ד ועיין מ"ש לעיל סוס"י ק"י בדיני ס"ס אות ך' על זה:

מה

לא יטבול בשום אחד מהן. עי' בדגמ"ר שנסתפק אם נתמלא אחד מהם והשני לא נתמלא אי תולין הג' לוגין באותו שלא נתמלא או דילמא כיון שקודם שנתמלא החזקנו שניהם בחזקת פסולים שוב לא יצאו מידי פסול ע"ש:

מו

ומ"מ יש להחמיר כו'. [עי' בזה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' צ"ה ובספר בנימין זאב סי' קנ"ח ובתשובת חתם סופר סי' רי"ד ורי"ז ובתשובת משכנות יעקב סי' מ"ד באורך ומה שהזכיר בתשובת משי"ע שם הרבה פרטים שיש ליזהר בזה עי' בתשו' ח"ס שם ועוד בכמה תשובות שהזכרתי בסי' זה ותמצא שרוב הפקפוקים שלו אין בהם חשש כל כך]:

א

(סימן ר"א סעיף ד' בגה"ה) אזלינן לקולא. עי' מהרי"ט (חיו"ד סי"ט) ועי' ס"ט (סימן קצ"ט סק"מ):

ב

(ש"ע סעיף ז') נקב המטהרו. היינו בשל חרס דהשיעור כמוציא זית דהוא פחות משפופרת הנוד אבל בחבית של עץ דשיעור טהרה הוא כמוציא רמון לא בעיא כ"כ ומהני כשפופרת הנוד כמ"ש הב"י להדיא ולזה כתב הרמ"א וי"א דבעי' נקב כשפ"ה היינו דגם בחרס בעינן כן וזה מספיק גם בעץ אבל קשה לי נהי דמהני שלא יהיו שאובים מ"מ כיון דעדיין הוא כלי המקבל טומאה לא עדיף מטובל ע"ג אחורי כלי עץ דלא עלתה טבילה לדעת הראב"ד דפסקי' כוותיה בסימן קצ"ח (סל"א) וצע"ג:

ג

(ש"ך סק"ל) ואע"ג דכאן דין מקוה עליהן. כפי העתקת הש"ך אינו מובן דהא הכא דירדו כבר נחו אבל באמת הש"ך קיצר בזה דמבואר במהרי"ק שם שהוכיח למאן דפוסל לקמן (סעיף ג') א"כ מוכח מההיא דלקמן (סנ"ה) דהוא מתני' ערוכה דאף אחר שנחו שם מעיין עליהם ולזה ע"כ מיירי הכא שהיו מים בבריכה ולהסוברים דהכא מיירי אף בלא מים וע"כ בנחל פסק שם מעיין ממנו באמת מוכח דליתא לההיא דסעיף ג':

ד

(ש"ך סקע"א) דהא דעת הראב"ד ורש"י לאסור. ועי' בעל הנפש להראב"ד דס"ל דאף כשרסק השלג אח"כ ונימוח אינו כשר רק לצרף לרוב מים דכשנפל לא היה עליו שם מים וע"ש:

ה

(ש"ך סקצ"ו) וכתב הב"ח סכ"ו בשם הראב"ד. הכא דמיירי דבאים מכלי פשיטא דכולו בהמשכה פסול והראב"ד כתב רק בבאים ע"י אדם בלא כלים בזה כשר אפילו כולו בהמשכה:

ו

(שם סקצ"ט) ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים. משמע דדווקא כה"ג דהשאובים שהמשיכוה אינם מצטרפים לשיעור מקוה לטבול בזה אבל נפלו עליהם מ' סאה מי גשמים מהני דאין עליהם דין שאובים ממש לדון בזה ג' לוגים מים שאובים דפוסלים המקוה כיון דהמשיכוה לא מקרי שאובין ממש אלא דאין מצטרפים וצריך שיעור מקוה מבלעדה וכמו שמפורש כן דעת מהר"ר שמואל דקיבל מרבותיו בתוס' תמורה (די"ב) ואף לאידך פירושי' מ"מ י"ל דלא נחלקו בדין זה וצ"ע לדינא:

ז

(שם סק"ק) אם הוא כלי המקבל טומאה. לא ידעתי איך משכחת דלא [יהא] עליו שם כלי בתלוש ומקבל טומאה. אח"כ ראיתי שתמה כן בתפל"מ:

ח

(סעיף מ"ח) ואם הסילון של מתכת. היינו שעשאו מתחלה לכך ת' נ"ב (ח"ב סי' קל"ז):

ט

(סעיף נ"ב) והשני חסר. עי' תשובת חכ"צ (סי' מ'):

י

(סעיף ס"ז) הר"ז כשר. הרמב"ם (רפי"ד מהלכות אה"ט) כ' עלה דספק מים דטהור ואין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה ואם טבל ועשה טהרותיו טהורות עכ"ל:

א

במי מקוה כו'. היינו מי גשמים שנקוו לגומא ואע"פ שאינן מים חיים שאין צריך מים חיים אלא לזב (דכתיב ביה מים חיים) ולא לנדה ולזבה. טור ופוסקים. אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור (לכל דבר) כמ"ש מהרי"ק והב"י בשם ת"ה ובתשובת הרמב"ן סימן רל"א ע"ש:

א

או מעיין כו'. כתב ב"י משמע שאם המים משוכים כגון מעיין שהוא זוחל ואין בשום מקום ממנו מ' סאה אבל כשתצרף כל המים שמתחלה ועד סוף הם מ' סאה טובלין בכל מקום ממנו שגוף הנטבל מתכסה בו בין אדם בין כלי עכ"ל והביא ראיות ומביאו ד"מ ופשוט הוא:

א

מ' סאה כו'. אבל אם חסר כל שהוא פסול. ב"י. ופשוט הוא ואפי' גופה קטן שמתכסה בפחות ממ' סאה אין טביל' עולה בו עד שיהא מ' סאה. טור והפוסקים.

א

ואינו גבוה כ"כ כו'. ע"ל סימן קצ"ח סעיף ל"ו ל"ז ולקמן סעיף ס"ו:

א

כשר. כשיש בין הכל מ' סאה:

א

מ"ד אלף וקי"ח אצבעות כו'. כ"כ בב"ה ובב"י כתב מ"א אלף ותע"ב אצבעו' והחשבון ההוא מכוון באמה בת ו' טפחים שהוא כ"ד אצבעות שאמה על אמה היינו כ"ד אצבעו' על כ"ד אצבעות הוא תקע"ו אצבעות וברום ג' אמות היינו ע"ב אצבעות ע"ב פעמים תקע"ו עולה מ"א אלף תע"ב וכאן כ' דבריו ע"פ מ"ש הרשב"א דבעינן אמה שוחקת שהיא יתרה על העצבה חצי אצבע שאמה על אמה הוא כ"ד אצבעות וחצי על כ"ד אצבעות וחצי שהוא ת"ר אצבעות ורביע וברום ג' אמות היינו ע"ג אצבעות וחצי ע"ג וחצי פעמים ת"ר ורביע עולה מ"ד אלף קי"ח וחצי אצבע פחות חצי רביע אצבע ודוק ואין דבריו שבב"י סותרים למ"ש כאן בש"ע דבב"י איירי באצבעות שוחקות שהם מ"א אלף תע"ב ולכך לא זכר החצי אצבע אבל כאן מיירי באצבעות עוצבות שהם מ"ד אלף קי"ח אבל מ"מ הכל עולה לשיעור מ' סאה לא פחות ולא יותר וכדאמרינן בס"פ ערבי פסחים (ק"ט) רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע כו' כדתנן מי מקוה אמה על אמה ברום ג' אמו' ושיערו חכמים מ' סאה כו' ואמה ואצבעות דנקט התם איירי בשוחקות שהן מ' סאה. ובמע"מ דף ש"ד ע"ב כתב שבב"י לא עיין בדיוק לחשוב גם החצי אצבע יתירה שבאמה שוחקת ואל תתמה שהרי כן מצינו לרש"י ורשב"ם וגם התוס' והרי"ף בפרק ערבי פסחים כשעמדו כולם למנין ומספר שיעור רביעית כוס שהוציאו מחשבון של המקוה מ' סאה לא תמצא בשום אחד מחשבונם שהשגיחו על חצי אצבע שבמדה היתירה אבל יש לי לומר דהתם שאני שתכלית חשבונם הוא למצוא רביעית כוס דאינו אלא מדרבנן לפיכך לא היה להם לחוש לאצבע היתירה עכ"ל ותימה דהא קאמר רביעית של תורה כו' ועוד לדבריו דהכא בעינן חצי אצבע יתירה א"כ יהיו יותר ב' אלפים תרמ"ו אצבעות שהוא עולה לב' סאה ומחצה ולוג וחצי לוג בקירוב אם כן שיעור מקוה יהיה מ"ב סאה וחצי לוג ובש"ס וכל הפוסקים לא הוזכר רק מ' סאה וכן בפ"ק דעירובין (דף י"ד ע"ב) אמרינן ים שעשה שלמה היה מחזיק ק"ן מקוה טהרה מדכתיב אלפים בת יכיל ובת הוה ג' סאין ואם איתא לא הוי לה אפילו ק"מ מקוואות אלא נקוט האי כללא בידך דאמה ואצבעות שבש"ס ופוסקים בענין זה איירי בשוחקות ועל זה כתב הרשב"א שהן יתירות חצי אצבע על העוצבות וכשתעשה מהן עוצבות יעלו מ"ד אלף קי"ח אצבעות וכמ"ש המחבר הלכך אנן חשבינן לכולי עוצבות ובעינן מ"ד אלף קי"ח אצבעות וכן הסכים הגאון אמ"ו ז"ל וכל זה ברור ועיין בתשובת מבי"ט חלק ב' סי' קמ"ג דף ס"ח ס"ט. ובתשובת מהרי"ו סי' ע"ה כתב דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה וע"ש וע"ל ר"ס רע"ב כתבתי בשם הרמב"ם אגודל כמה הוא:

א

אף כו'. וכ"ש באשבורן:

א

באשבורן. פי' שהן מכונסין ועומדין במקום א' במקוה וכיוצא בו אבל לא כשהן זוחלין:

א

אם הם לחוד. אבל אם הם עם המעיין יתבאר דינו לפנינו:

א

מתערבים עם הנוטפים כו'. משמע אפי' אין הזוחלין רובא רק הם שוה בשוה כל שאין הנוטפים רובא הרי הכל כמעיין וכ"כ ב"י בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש דלענין אשבורן אפילו מחצה על מחצה נמי לא בעי וכן עיקר דתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מי מעיין שמימיו מועטין שרבה עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורן ש"מ עכ"ל אבל צ"ע שבספר בעלי הנפש שלפנינו דף ס"ו ע"א איתא איפכא וז"ל ומסתברא דמתני' עיקר דבעינן רוב מים חיים וההיא דאמרי' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים לרווחא דמלתא קאמרינן א"נ כיון דא"א לצמצם בעינן רובא זוחלין וכלישנא קמא מסתבר דבעינן רובא דכשרות ממשנת מקואות ומשמעתא דיבמות פרק הערל כדבעינן למימר קמן עכ"ל וצ"ע לדינא דהא נוטפין מדאורייתא פסולים ועיין בפ"ב דחולין סוף דף כ"ח וכ"ט גבי מחצה על מחצה כרוב:

א

הרי הכל כמעיין. משמע אפילו אותן מקומות שלא היה הנהר הולך בהן מתחלתו הרי הן כמעיין וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ם (דלא כמ"ש בד"מ דהרמב"ם ס"ל כמהרי"ק דלקמן) וכתב וז"ל ומיהו סהדותא דר"א בר צדוק (שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין דכשרים ומטהרים בזוחלין) אפילו לפי שיטה זו (דהרמב"ם) ודאי משמע דאפילו אמקום שנתרחב הנהר קאי דל"ל דאריבה במקום משך הנהר קאי דא"כ פשיטא וכי ג' טפין יפסלו הנהר זה עכ"ל אבל מהרי"ק כתב בשורש קט"ו דאפילו הזוחלין רוב אינן מטהרין אלא במקום שהיה מהלך שם בתחלתו וכן מדומה אני שפסק הראב"ד בהלכות מקוה שיסד עכ"ל וב"י דחה דבריו דדעת הראב"ד איפכא ואין זו השגה שהרי כתב וכן מדומה אני כו' וכן האמת שהראב"ד בספר בעלי נפש דף ס"ו ע"א מביא איכא מ"ד דס"ל הכי ולא הוה בריר ליה למהרי"ק אי הראב"ד חולק אי לא תו כתב ב"י ומדברי רבינו שמשון והרא"ש בפ"ה דמקואות ומדברי המרדכי פ"ב דשבועות יש להוכיח ג"כ דכהר"ן ס"ל ודלא כמהרי"ק שהרי כתבו כו' עד מקמי רבינו ירוחם ומהרי"ק ז"ל עכ"ל ונמשך אחריו המע"מ דף שי"א ע"א ולא הבנתי דבר דאדרבה מדברי הר"ש והרא"ש ומרדכי אלו יש להוכיח דכמהרי"ק ס"ל ולא כהר"ן דאי כהר"ן מאי קשיא להו פשיטא הא כבר תירץ הר"ן דאשמועינן דאפילו במקום שלא היה מהלך בתחלתו מטהר בזוחלין אלא ודאי כמהרי"ק ס"ל דאע"פ דזוחלין רובא אינו מטהר במקום שלא היה מהלך בתחלתו ונראה דאף לסברת ר"ת וסייעתו דלקמן דמתירין אפילו ברוב נוטפים היינו במקום שהיה מהלך בתחלתו אבל במקום שנתרחב אף ר"ת מודה אפילו הזוחלין רבו וכן משמע להדיא ברבינו ירוחם:

א

עד שיקוו המים כו'. ומשמע דכ"ש אם היה כאן גומא ונתמלאה מגשמים אע"פ שנזחלו לתוכה מבין ההרים כיון שעכשיו הם באשבורן מכונסים ועומדים בגומא מותר לטבול בתוכה והרי הוא כמקוה וכן משמע בטור ופוסקים בכמה דוכתי:

א

לטבול בנהרות כל השנה. אפי' דרך זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר:

א

ורבו הנוטפים כו'. כלומר אע"ג שרואין בעין שרבו הנוטפין על הזוחלין שיש בנהר עשר ידות ממה שהי' בתחילה אפ"ה מותר משום שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו ב' טפות ונמצא עיקר רבויין ממקורן. כ"כ הפוסקי':

א

במקום שאין מקוה. אבל במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן מאד שאז מותר וכן כתוב בעט"ז וכן כתבו הר"ן ושאר פוסקים:

א

אא"כ כו'. והב"ח כ' דהיינו דוקא בנעול במפתח אבל באינו נעול כיון דהעובדי כוכבי' יכולים ליכנס לתוכו וליטול מים משם כל צרכיהן ולחזור ולמלאותו אין להאמינו לעובד כוכבים אפי' המקוה שלם דחיישינן שמא יחזור וימלאנו וכמו שכתב הטור עכ"ד ומשמע דלא חיישי' שנטלו משם מים והחליפו אלא כשנהנה בחליפין (וכדלעיל סי' קי"ח ס"י) כגון שהמים שבמקוה סרוחים ומתיירא שלא יפסיד שכרו שלא יטבלו בו הנשים וכדאיתא בתשובת הרא"ש או כמ"ש הב"י שמא זילפום כדי להוריקה מן המים המלוכלכי' ומלאוה מים נקיי' לרחוץ גופם עכ"ל הא לאו הכי לא חיישי' שמא כוון להכשיל וכ"כ ב"י:

א

יש תמיד במקוה כ"א סאה. אין כוונת המחבר משו' ספק דרבנן לקולא שהרי איהו סובר לקמן סעיף נ"ג דאפי' כולו שאוב אינו אלא דרבנן אלא מיירי במקוה נעולה שאין יכולין להכניס לתוכה מים אלא בהמשכה דרך הגג והלכך כשיש בו כ"א סאה אינו נפסל במים שאובי' כיון שהומשכו כדלקמן סעיף מ"ד וכן הוא בתשובת הרא"ש להדיא מביאו ב"י והרב אזיל לשיטתו דלקמן סעיף מ"ו דהמשכה אינה מועלת אלא ע"ג קרקע והלכך הכא בגג פוסלת המשכה ולכך הוצרך לטעם ספק דרבנן לקולא ולכך הצריך שיהא ידוע שיש שם כ"א סאין תמיד ודוק:

א

מקוה כו'. ע"ל סעיף ס"ט וס"ק קמ"ח:

א

וכ"ש אם הישראל לפנינו כו'. ואין סומכין על העובד כוכבים שאומרין בהיפך או שאומרין שנתקנה בענין אחר אע"פ שהן מסיחין לפי תומן כ"כ מהרי"ק שורש קט"ו ופשוט הוא:

א

ובו מ' סאה. ואע"ג דמעיין סגי לכלים טמאים בכל שהוא היינו במקום חבור המעיין אבל הכא שנתלש הגל צריך מ' סאה דכל שאינו מעיין ממש אינו מטהר בכל שהוא ובתיו"ט פ"ה ממקואות הניח בצ"ע ובב"ח פירש בע"א ולקמן סעיף נ"ו ס"ק קכ"ב דחיתי דבריו גם דברי הפרישה אינן עולין יפה ולשון הלכך דחקו אבל לא קשה מידי דהלכך קאי אזחילה דיש לו דין ים לטהר בזחילה:

א

צריך שלא יהיו כו'. לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאת ממי גשמים אין טובלים בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה עכ"ל טור ומשמע אם לא היה עליה שם כלי קודם שקבעוה כגון שקבעו עץ או אבן ואח"כ חקקו כשר וכן הוא במשנה ובאשר"י ופוסקים ומביאם ב"י:

א

ונקבו כו'. דוקא בשוליה בעינן שאינה יכולה לקבל מים כל שהוא אבל נקבה מן הצד אפילו כשפופרת הנוד וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמט' קצת מים פסולה כדמוכ' במשנ' והפוסקים וכן הוא לקמן סעיף מ':

א

נקב המטהרו מידי טומאה. והיינו כמוציא זית שהוא פחות משפופרת הנוד ב"י ולקמן סעיף מ' נתבאר שפ"ה כמה הוא: ודע ששם בסמוך כתב הרמב"ם השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו כלי אבל כלי שחברו בסלע פוסל את המקוה אע"פ שחברו בסיד נקבו מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשרה ואין פוסלת את המקוה עכ"ל. וחילק הב"י דהא דמצריך (הכא) [התם] כשפופרת הנוד ולא סגי ליה בכמוציא זית היינו משום דהתם חבר הכלי בסלע בעודו שלם משא"כ הכא שנקבו ואח"כ קבעו עכ"ל ולפ"ז מ"ש הרב וי"א כו' אינו מדוקדק שהרי הרא"ש וטור מיירי בקבעוהו שלם ואפשר דבנקבו ואח"כ קבעו מודה לדינא להרמב"ם אבל נראה דהרב סבירא ליה כאידך שנויא דב"י דהתם בכל אבנים מיירי דומיא דשוקת דלא שייך לשער בהו בכדי טהרה שאינם מקבלים טומאה א"נ בשוקת שבסלע שאני כו' ע"ש וכן משמעות הב"י גופיה דס"ל אינך שנויא עיקר דכתב אח"כ על הטור ואי כהרמב"ם ס"ל הא איהו סבר דבכ"ח כמוציא זית טובלין בתוכו ואלו הטור מצריך כשפופרת הנאד לגיגית סתם אפילו כ"ח ע"כ ומאי קושיא הא י"ל הטור מיירי כשקבעוה שלם אלא ודאי אין חילוק ודוק ומ"מ צ"ע דמשמע דס"ל להמחבר דנקב כל שהוא לא סגי כלל מדינא ולקמן ריש סעיף מ' כתב כלי שניקב בשוליו אפי' כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול המקוה ואפשר דבריו שבכאן הם ע"פ מ"ש שם אח"כ ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחל' בכלי כזה ור"ל אלא בעי' כנקב המטהרו ודוחק:

א

הרי זה כשר. אף להטביל בתוכו:

א

בסיד ובבנין כו'. כלומר תרתי בעינן חדא שיהא ניקב נקב המטהרו ועוד צריך שיקבע בארץ או שיהא בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי ומ"ה אם פקקו בסיד ובבנין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה כלומר שהמים שבתוכו יחשבו מים שאובים) וה"ה דכשר לטבול בו אבל כשנסתמו בסיד או בגפסית לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים או צרורות עדיין שם כלי עליו ופוסל את המקוה וכ"ש שאסור להטביל בתוכו ובתר הכי קאמר דאע"פ שלא קבעו בארץ דהיינו קבורה בארץ וגם לא בנאו אלא שהושיבו על הארץ ומירחו כשר אפי' הושיבו ע"ג סיד וגפסית כיון שהסיד וגפסית על הארץ הם עומדין כארעא סמיכתא דמיא וכל שמירח הצדדים בטיט חשיב כקבוע וכשר ב"י אבל הרא"ש והר"ש והרשב"א יש להם שטה אחרת בפירוש סיד וגפסית ומביאם ב"י וכתבו הט"ו לקמן סעיף מ' ע"ש:

א

מעיין כו'. פי' דאם מעיין מקלח לתוך הכלי (אפי' הוא תלוש) ויוצאים לחוץ ממנו פסולים לטבול בהן דמה שבתוך הכלי פשיטא פסול ומה שלחוץ נמי פסול דמיד שעברו בכלי נעשו שאובים וכתב הב"ח סעיף י"ג דל"ש כשהכלי שלם בלא שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאים אח"כ מפה הכלי ולחוץ ל"ש שיש נקב בצדו של כלי וממנו מקלחים לחוץ נקראו מים שאובים דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב שמצדו כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה אבל נקב בשולי הכלי כשפופרת הנאד אז ודאי דנתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי כמו שנתבאר במקוה דבדבר זה שוה מעיין ומקוה עכ"ל ופשוט הוא:

א

ואם המעיין כו'. פי' רוב המעיין עובר לתוך הכלי וקצתו עובר ומקלח אצל שפת הכלי כיון שמעט מימי המעיין לא עברו תוך הכלי כלל הן מעלין את המים המרובים ומטהרין את השאובים ואע"פ שחוזרים ומתערבים כולם יש להם דין מעיין (ועיין ב"י מ"ש לדעת רשב"א וכבר מחו ליה אמוחא הר"ר יוסף טייצאק והב"ח אך מ"ש הב"ח על הב"י והחזיק דבריו מלשון תשובת הרשב"א כו' ועובר על גביו ולחוץ טובלין וכמו ששנינו כו' ותימה גדולה כו' שגגה יצאה מלפניו דתיבת ולחוץ נמשך לתיבת טובלים והוא כדעת בית יוסף דלא כב"ח שהבין דולחוץ נמשך למעלה ולכן טרח בחנם להגיה בדברי הרשב"א וזה ברור ואין צורך להאריך כאן בדברי' אלו כיון שלענין הדין המחבר גופיה פסק דבעינן מקלח על שפת הכלי וק"ל) וכתב הב"ח מיהו מה שמתיר הרשב"א לטבול תוך הכלי כשיש מ' סאה ביניהם דין חדש הוא ולא משמע הכי מהפוסקים אלא תוך הכלי לעולם פסול אם לא ניקב בשוליו אפי' יש מ' סאה בין המעיין לכלי וגם מלשון () הרא"ש גופיה נראה דלא פסיק ליה האי דינא ע"כ:

ב

כתב הב"י בשם המרדכי בשם רבי יואל ובשם הרוקח דאמת המים שהמשיכוה דרך חריץ בקרקע אל גיגית גדולה מחזקת יותר ממ' סאה ושקע הגיגית בקרקע אסור לטבול בתוך הגיגית כו' אע"פ שמי הגיגית שהן שאובין מחוברים אל האמה ע"כ ופשוט הוא דאם יש בשולי הגיגית נקב כשפופרת הנוד דכשר:

א

ואם הטהו על צדו. לשון ר' שמשון דבפיו למעלה כיון שהמים צפים על גביו הוי חיבור בכל שהוא אבל כשמטהו על צדהו אין מתחבר למעלה אלא מן הצד לכך בעי שפופרת הנאד עכ"ל ר"ל דמצריך שיהא הכלי נטבל בתוך המקוה ומי המקוה יהיו על גבי הכלי א"כ כשפיו למעלה אז המים בתוך הכלי הנוגעים למקוה מתחברים למקוה ויש להם דין מקוה ומכסים על הכלי מה שאין כן כשמתחברים מן הצד שאז מים שעל גבי כלים לא נחשבו כמי מקוה רק מן הצד מה ששוה למי מקוה נחשב למי מקוה כך פי' הגאון אמ"ו זצ"ל והעט"ז פי' בע"א והוא מגומגם ע"ש וע"ל סי' ר"ב ס"ג:

א

יש לה דין מעיין. לטהר בין בזוחלים בין באשבורן וכלים בכל שהוא:

א

להיות לה דין מקוה. שאינה מטהרת אלא במ' סאה ובאשבורן. טור. כתב מהרי"ק שורש קט"ו וקצ"ו דדוקא היכא דנחו המים במקוה וכבר נעשו אשבורן אבל היכא דאכתי לא נחו ועדיין זוחלין אע"פ שהופסקו מהמעיין דין מעיין עליהם דלא פסק עדיין חיותן כיון דזוחלין וראיה מגל שנתלש (לעיל סעיף ה') ואע"ג דכאן דין מקוה עליהן היינו משום שהבריכה מלאה מים אבל אם הבריכה היתה ריקנית ונתמלאה מהמעיין אע"פ שהופסק המעיין דין מעיין עליו עכ"ד אבל דעת הראב"ד שהביא שם דבכל ענין דין מקוה עליו וכן דעת הרשב"א בשער המים שהביא ב"י דאעפ"כ דין מקוה עליו וכן משמע פשט המשנה והפוסקים דאין חילוק וכן מוכח בפרישה שפירש דברי הטור בבריכה ריקנית ומגל אין ראיה דשאני התם שהגל נתלש מעצמו וחיותו רב וגם נתלש מהים גופיה וגם כן דרך זחילתו אף שנתלש משא"כ הכא גם מה שהביא מהרי"ק שם ראיה דאל"כ תקשי למאן דפוסל (לקמן סעיף נ') ביצאו דרך סדק הך משנה דג' מקואות (דלקמן סעיף נ"ה) דהא התם המים יצאו על שפת המקוה אלא ודאי התם מיירי במעיין שהופסק עכ"ד ומביאו ב"י לקמן ריש דף רמ"ח איני מכיר ראיה זו מכמה טעמים. חדא דיש לומר דהתם מיירי דהג' מקואות מעיינות הן דמטהרין בזוחלין תדע דהא אף למהרי"ק דמוקי לה בפסק המעיין) מ"מ הא ס"ל דכה"ג מעיין גמור הוא א"כ הני ג' מקואות מעיינות הן ועוד והוא העיקר דהתם אין כאן זוחלין כלל דלא שייך זוחלין אלא כשזוחלין מעצמם וכן בסדק המים זוחלין מעצמן דרך הסדק והולכין ושוב אינם שבים ללכת אבל אותם שיצאו על שפת המקוה מכח אדם הטובל שמתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם וכשיצא הטובל משם יחזרו המים למקומם הראשון ודאי דבכה"ג לאו זוחלין הן וכך הוא בתשובת הריב"ש ריש סימן רצ"ב להדיא דמייתי התם הך דג' מקואות וכתב דאין נקראין זוחלין אע"פ שלא ישארו המים במקו' שמטביל בו אלא הרי הוא נקרא אשבורן כיון שמן המקוה בא ואליו הם שבים אלא שנפחתו בהכרח מחמת אדם או דבר אחר שבתוך המקוה כו' עכ"ל וכ"כ הרב לקמן ס"נ אפי' גבי סדק במקוה דהיכא דשבים וחוזרים שם לא מיקרי זוחלין ועוד דהתם המקואות מתערבות זו אל זו מכח המים שיצאו על שפתם ואין כאן זוחלין אלא עירוב מקואות הוא הלכך העיקר דכשהופסק המעיין אין שם מעיין עליו אף בזוחלין אלא דין נוטפים יש לו:

א

דין מקוה כו'. הקשה הפרישה סעיף כ"א מ"ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל ר"י והרמב"ם וסייעתו לעיל ס"ב) הא גם שם נמשך עם מי המקוה ולמה לא יהיה למי הגשמים תורת מקוה כמו כאן כו' ותירוצו דחוק ורחוק אבל לא קשה מידי דהתם לא פסיל אלא לטהר דרך זחילתן אבל באשבורן מותר דלא יהא אלא כולו מי גשמים וזה פשוט:

א

ומ"מ כו'. בספר מע"מ תמה דאמאי בסעיף י' בהומשך המעיין מטהר בזוחלין ול"נ דהתם מיירי בשלא רבו הנוטפים וק"ל:

א

רק באשבורן כו'. ולפי זה צ"ל דלעיל סעיף ח' דאם מקלח על שפת הכלי מותר חוצה לה אפי' המים שבתוכה מרובים היינו דוקא באשבורן אבל פשט הדברים שם נראין שדין מעיין עליהם לכל דבר וכן משמע מדברי הב"ח ושאר אחרונים ואפשר לחלק דשאני התם כיון דהמים עצמן שבתוך הכלי הן גם כן מהמעיין וגם עתה המעיין מקלח לתוכן והם מחוברים למעיין מה שאין כן הכא ודוק:

א

מעיין כו'. כתוב בהגהת דרישה צ"ל דנפסק הקילוח מהמעיין דאל"כ לא היה לה דין מקוה אלא דין מעיין ולא נהירא דאפי' לא נפסק הקילוח דין מקוה יש לה (כיון שהעבירו על גבי אחורי כלים הוי כהפסיקו) כדמשמע בפוסקים ועיין בב"י סי' קצ"ח:

א

על גבי אחורי כלים כו'. דוקא כשכל המעיין מקלח על גבי כלים אבל אם קצתו אצל שפת הכלים יש לו דין מעיין במכ"ש דמקלח לכלים גופיה דלעיל ס"ח וכ"כ הב"ח:

א

חזר להיות כו'. כתוב בתוספת יו"ט פרק ה' משנה ב' נראה לי דהכא נמי מיירי בענין דבלאו אלו הכלים היו המים עוברים דאי לא תימא הכי יהיו נפסלין אפילו למקוה משום דהווייתן ע"י טהרה בעינן וכמ"ש הרא"ש (לקמן סעיף ל"ה) גבי זקפה לידות עכ"ל ולא ידעתי מדברי הרא"ש ראיה דלא קאמר הרא"ש הכי אלא במי גשמים אבל לא במעיין שהמשיכו כדלקמן סעיף מ"ט וכ"כ בהגהת פרישה סעיף מ' דהכא בכל ענין שרי כיון דמעיין הוא מיהו לקמן סעיף מ"ט הביא המחבר יש מי שאינו מחלק בכך:

א

ובלבד שלא יטבול כו'. דגזרינן אטו תוך הכלי. הרא"ש. ולעיל סימן קצ"ח הביא הטור וב"י בשם הראב"ד ושאר פוסקים דדוקא בכלי' המקבלים טומאה שייכא הך גזירה משא"כ בכלי חרס וכיוצא בו שאינו מקבל טומאה והשיג הב"י שם על הטור במה שכתב וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה ולי נראה דסבירא ליה להטור לדעת הרא"ש דדוקא לכתחלה גזר רבי יוסי אבל לא בדיעבד ואפילו בכלי חרס גזר לכתחלה דלמא אתי למיטבל תוך הכלי דאי איתא דסבירא ליה להרא"ש לחלק בהכי הוה ליה לכתוב דטעמא דרבי יוסי כיון דהוא כלי שמקבל טומאה גזר אטו תוכו ומדכ' סתמא דרבי יוסי גזר אטו תוך הכלי אלמא דבכל כלי' גזר וגם באמת אין טעם נכון לחלק ולומר דבכלי עץ איכא גזירה דמרחצאות ולא בכלי חרס דמה ענין קבלת טומאה לגזירה דמרחצאו' ואם היה הרא"ש מחלק בזה ה"ל להזכירו אלא ודאי אינו מחלק בזה וסתמא קאמר דרבי יוסי גזר אטו תוך כלי והיינו בכל כלים מיהו היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שרי דהא לא אסרינן בש"ס (ולעיל סימן קצ"ח סל"א) אפי' בבקעת אלא משום בעתותא אלמא דבדיעבד שרי וגם במימרא דרבא כתב הרא"ש אשה לא תעמוד על גבי כלי או בקעת עץ ותטבול משום בעתותא והשמיט כלי חרס ואם איתא דס"ל לחלק לא הוה ליה להשמיט דנשמע מינה כדכתב הראב"ד דדוקא בכלי חרס ליכא גזרה דמרחצאות אלא ודאי אינו מחלק ורבי יוסי מיירי לכתחלה והיינו שכתב הטור כאן בסתם ובלבד שלא יטבול על גבי אחורי כלים משמע דמיירי אפי' בכלי חרס והיינו לכתחלה ולפ"ז היה נראה בכל כלים להקל בדיעבד אך כיון דדעת הראב"ד והרשב"א והר"ן ומביאם ב"י לעיל סימן קצ"ח לאסור אף דיעבד בשאר אחורי כלים וכן נתבאר לעיל סי' קצ"ח סעיף ל"א אין להקל אבל בכלי חרס יש להקל בדיעבד דבין למר ובין למר שרי כנ"ל:

א

כגון שסמך למקום מעיין המנטף כו' הרי הן כשרים. ושם זוחלין עליהן דהוי כיורד בקילוח בלי הפסק וע"ל סעיף מ"ח ס"ק ק"ג:

א

כשרים. שאין עלי האגוז שהוא צובע חשוב ככלים. שם:

א

ומעיין כו'. או מעיין כל שהוא וכתב ב"י בשם תשו' הרמב"ן סימן רל"א דמעיין כל שהוא אע"פ שהוא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין אף ע"פ שמימיו מועטין אינו נפסל ברביית מים שאובין וכן משמע מדברי שאר פוסקים:

א

והם כשרים כו'. ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו עכ"ל רבינו ירוחם ומביאו ב"י ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר מיהו נראה דדוקא במקוה חסר שלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כל שהוא יותר ונשאר שם כ"א סאין אינו פוסל המקוה לכ"ע דרובא בהמשכה כשרה כדלקמן סעיף מ"ד:

א

אע"פ שהן רבים כו'. וכתב ב"י בשם הרמב"ם והרא"ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא וכ"כ הב"ח לדעת הטור וכ"כ בד"מ לדעת הטור ומביאו בהגהת דרישה סעיף כ"ה וכבר ביאר זה הרב בסעיף י"א ומ"מ מבואר דדין מעיין עליו לטבילת כלים בכל שהוא והמחבר לא ביאר זה דהוי מעיין לטבילת כלים בכל שהוא וכן בכמה מקומות בסימן זה כגון בסעיף ב' וסעיף ה' וסעיף י' וי"א ושאר מקומות היה לו לבאר ולא ביאר והיינו משום דכיון דטומאה וטהרה אינו נוהג בינינו לא שייכא טבילת כלים האידנא ובכלים הנקחים מן העובדי כוכבים באמת קי"ל דצריך ג"כ מ' סאה כמו אדם כמו שנתבאר בריש סי' ק"כ ע"ש:

א

וע"ל סעיף מ' כו'. כלומר דשם נתבאר דיש חולקין דבמעיין כל שהוא שאין בו מ' סאה פוסלת בו שאיבה וע"ש:

א

ג' לוגין כו'. ובין בתחילה (כלומר שהיו מים שאובין בתחלה בגומא ואח"כ מי המקוה) ובין בסוף (שנפלו המים שאובים אחר מי המקוה) אינו נפסל אלא בג' לוגין כ"כ ב"י בשם הפוסקי' וכן פסקו האחרונים:

א

ל"ש סוחט כסותו והגביהו כו'. כלומר שהמקוה חסרה אז מ' סאה שנמצא כשטובל בה כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג' לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובין:

א

סוחט כסותו כו'. ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן רל"א בשם הראב"ד דטעמא כיון שהמים יורדים למקוה מתוך ידי אדם. ע"פ זה תירץ הא דלעיל סעיף ז' בכלי שניקב בשוליה אינו פוסל את המקוה וכסות דהכא ככלי מנוקב הוא וכתב וכיון שכן אף בכלי הנקוב כל שנפל מתוך ידו של אדם הדולהו למקוה פוסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלין ממילא מכלי נקוב למקוה דכיון שיצא בנקיבתו מתורת כלי ונופלים ממנו ממילא למקוה כשר עכ"ל וכתב הב"ח סכ"א ונ"ל מדקדוק לשונו דדוקא כשהאד' מכוין לדלותו להפילו למקוה התם הוא דפסלי אבל אם נפלו מידו שלא בכוונה הוה כאילו נפל ממילא שלא ע"י אדם ואינן פוסלין כו' וע"פ זה דחק ליישב ההוא דמסלק את הטיט לצדדין כו' ולי היה נראה איפכא מדקדוק לשונו דכל שבא מיד אדם אפילו שלא בכוונה פוסל ודוקא נפלו ממילא מכלי נקוב למקוה כשר וכן משמע לכאורה בספר בעלי הנפש להראב"ד דף ס"ט ע"א ואתיא ליה התם ההיא דהמסלק את הטיט לצדדין כפשטיה ע"ש ומביאו ב"י לקמן בסמוך אך קשה דהא כתב הטור והרב ושאר פוסקים לקמן סוף סעיף מ' דהשואב מקוה וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו מים שלשה לוגין למקוה אחר שחסרו ארבעים סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו ואז לא יחשבו מים שאובים ומה בכך סוף סוף ע"י אדם אפילו ממילא פסול וי"ל דשאני התם כיון דשואב המים משם אם כן ודאי לא ניחא ליה שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא ודו"ק:

ב

כתב העט"ז י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מקרי שאובין אבל אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוי שאובין ובפסולין כו' ובמעדני מלך דף ש"ז כתב דלא ידע מאן נינהו י"א אלו והבין שכוון להרמב"ן בשם הראב"ד דלעיל שמביא ב"י בסוף דף רל"ז ולכן השיג עליו שהרי סברתם הפוכה ול"נ שכוון להרוקח שמביא ב"י לקמן ס"ס זה דף רמ"ו ריש ע"ד וז"ל ומשמע דעקרו היינו שהעלוהו מתוכו אבל הרוקח כתב עקרו מתוכו פי' סחט בידים ממנו ע"כ נראה מדבריו שאע"פ שלא העלוהו כיון שיצאו המים ממנו ע"י סחיטה פוסלים המקוה עכ"ל ב"י ועיין לקמן סעיף ס"ג:

א

מזה מעט כו'. וכתב רש"י וראב"ד דעכ"פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא ומביאו ב"י וד"מ:

א

אבל מד' אין מצטרפין. אפילו נפל מכלם ביחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי:

א

בד"א כו'. זהו פי' המשנה בד"א שלא נתכוין לרבות כו' אבל הרמב"ם וב"י פירשו נתכוין שכשהוא מטיל אותן מים שאובים למקוה הם על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשופי ולא יחסר ע"י טבילות שיטבלו בו אז מצטרפים וכן פי' הר"ר עובדיה מברטנורה וכ"כ בעל תוי"ט והב"ח כתב דהר"ר עובדיה מברטנורה פי' נתכוין לרבות אכלים וז"א ואולי ספר אחר היה לפניו ובשם הרשב"א בשער המים הביא הב"י בד"א שנפלו שם שלא במתכוין אבל אם נתנם שם במתכוין אפילו מעשר כלים ואפילו זמן מרובה מצטרפים ופסלוהו ע"כ:

א

ע"ג קרקע. שלא הגביה המים מעל גבי הקרקע אלא המשיכם על גבי קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה:

א

או שנתזו מרגלי הבהמה. אע"פ שלא הומשכו על גבי קרקע:

א

שהיו בצד המקוה כו'. אבל היו השאובים באמצע פוסלים את המקוה שם) ועיין לקמן סעיף נ"ה:

א

מלאה כו'. ויש בה פחות מארבעים סאה אבל אם היה שם ארבעים סאה כל מים שבעולם לא יפסלוה:

א

א' משלש מאות ועשרים לבריכה. אם הבריכה ארבעים סאה חסר כל שהוא. היתה עשרים סאה צריך להיות הנקב א' מק"ס לבריכה צא וחשוב לפי חשבון זה שהסאה ו' קבים והקב ד' לוגין שם:

א

והאמה נכנסת כו'. פי' הר"ש דהיינו אמה של מי גשמים ופירש ב"י דאלו מעיין היה מטהר השאובים שבבור בכל שהוא כדלעיל סעיף י"א וכן כתב בשם הראב"ד ומיירי שאין באמה מ' סאה דא"כ הרי הבור נטהר בהשקה כדלקמן סעיף נ"ב וכ"כ בתוס' יו"ט פרק ג' משנה ג' בשם הרא"ש והר"ש וע"ל סעיף ס':

א

עד שיתחשב כו'. מדקתני עד שיתחשב ולא קתני עד שיצאו מילואיהן (כדקתני לקמן סעיף כ"א כ"ב) משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים (דהיינו מילואיהן) כמו שחשבנו לקמן אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמי' היורדים בתוכו הם יוצאים אי נמי מחצה על מחצה מפני שהמי' היורדי' לבור באחרונה קרובי' לצאת יותר מן הראשונים וכן שנינו כו' עכ"ל הראב"ד שהביא ב"י לעיל דף רל"ז ע"ב ור"ל דעד שיתחשב חומרא הוא דלא סגי בעד שיצאו מילואיהן אלא לעולם רואין שיצאו ג"כ מן האמה והיינו לפי חשבון וא"כ לפי חשבון לעולם חומרא הוא וכמ"ש הראב"ד א"נ מחצה על מחצה כו' לפעמים הוא להקל יותר מלפי חשבון ולפעמים הוא להחמיר אם מי האמה הם מרובים ממי הבור כגון שיש בבור מ' לוגין ומי האמה ק"כ לוגין ויצאו פ' לוגין א"כ לפי חשבון יצאו מי האמה ג' חלקים דהיינו ס' לוגין ומי הבור יצאו כ' לוגין ונשארו כ' לוגין אבל במחצה על מחצה יצאו כל מי הבור נמצא מחצה על מחצה הוא להקל וכשמי הבור הם מרובין א"כ לפי חשבון יצאו ס' לוגין מי הבור ולא נשארו רק ס' לוגין ובמחצה על מחצה לא יצאו רק מ' לוגין ונשארו פ' לוגין ונראה דאזלינן הכא והכא לחומרא ודוק וכתב עוד הראב"ד שם וא"ת מ"ש הכא דחשבינן למים הצפים ויוצאים לפי חשבון ולקמן חשבינן לכל הפסולים שהם צפים ויוצאים תחלה התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובין הוא דאפסילו אבל הכא כולהו פסולים ומשום הכי אזלינן בהו לפי חשבון עכ"ל פי' מאי שנא הכא דלא סגי בכדי מילואיהן אלא מחמרינן ולעולם רואין ג"כ שיצאו מן הכשרים לפי החשבון ולקמן אמרינן דאם נפלו ג' לוגין לבור שאין בו מ' סאה ואח"כ ירדו מי גשמים אפילו כמה אמרי' דהמ' סאה שנפסלו מתחלה יצאו ואמאי לא אמרי' נמי דמי גשמים שירדו לבסוף יצאו ג"כ לפי חשבון ומתרץ התם כולהו כשרים הוו אלא שנפסלו בג' לוגין ומן הדין הוי סגי לשער בכדי חשבון עד ג' לוגין אלא דלחומר' בעי בכדי מילואו ועוד דהיינו מ' סאה והלכך רואין שלא יצאו רק המים שנפסלו ולא משערינן לפי חשבון לומר שיצאו ג"כ מי הגשמים הכשרים שירדו לבסוף אבל הכא המים שבבור מתחלה כולן שאובים היו והלכך לא סגי לומר כשיצאו כ"כ הרבה כמו שהיו בבור שכל מה שהיו בבור יצאו אלא לעולם אמרי' דלפי חשבון יצאו ג"כ מי האמה ודוק וכך הם דברי הרב סס"ק כ"ב:

א

היה המקוה כו'. ומיירי במקוה שאינה מחזקת רק מ' סאה הלכך אמרינן שהמים הבאים עליו דוחי' את המי' שבתוכו אבל אם היתה מחזקת יותר מזה אפשר שנשארו שם המים שנפסלו והמים הבאי' עליו ג"כ וק"ל:

ב

כתכ האגודה בריש מקוואות מכאן היה נ"ל כשמנקין מקוה ונפסל בג' לוגין מים שאובין אם יוציאו ממנו מעט יותר ממה שהיו בו בשעה שנפלו לתוכו הג' לוגין שהוא כשר אבל לא ראיתי רבותי נוהגין כן ושמא יש לחלק בין יצאו המים מאליו ובין היכא שדלו והוציאו ממנו ודנתי לפני רבותי להכשירו אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול או ינקבו הכלים שדולין בו לבטלו מתורת כלי עיין בסמ"ג ובסמ"ק ויש שהורו שמעיין אינו נפסל בג' לוגין מים שאובי' והאריכו בראיות ולא ראיתי רבים נוהגין כן ע"כ וע"ל סעיף מ' בהג"ה:

א

היה המקוה כו' פחות מג' לוגין והשלימוהו כו'. בכאן אפי' המקוה גדולה מאד כשר דאע"פ שהפחות מג' לוגין נשארו בתוכו מ"מ לא נפסלה אלא שלא הכשירוה והלכך אמרינן דהפחות מג' לוגין כמאן דליתנהו דמי והמי גשמים שאח"כ מכשירין אותו וכן כוונת ב"י ג"כ והב"ח בסעיף כ"ז כתב עליו ולא דק כו' ודבריו תמוהין:

א

לא פסלוהו כו'. ודוקא במים כשרים אבל במים טמאי' כל שחסר מהמקוה יותר מקורטוב שהוא משקל דינר כ' הרמב"ם דפסלוהו אא"כ רבו עליו אח"כ מי גשמי' מיהו הראב"ד והר"ש חולקים דבכל ענין פחות מג' לוגין אין פוסלין המקוה כמבואר בב"י ע"ש וכן נראה דעת הטור והמחבר:

א

יין כו' לא פסלוהו. ומפורש בדברי הרא"ש דדוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו ופשוט הוא עכ"ל ב"י וכ"כ העט"ז ופשוט הוא דאפילו יש במקוה מ' סאה ונשתנה מראיו פסול כדלקמן סעיף כ"ה כ"ו:

א

אין פוסלין כו'. והרמב"ם פ"ז כתב השכר בהדי הנך דפוסלין ולא מעלין ומביאו ב"י:

א

ל"ט סאין. והוא הדין חסר קורטוב אין משלימין אלא דאשמעינן דאפי' חסר סאה אין פוסלין:

א

אבל במים שאובים כו'. ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר וכן הביא הב"י הרשב"ץ שכ"כ בשם הראב"ד וכ' אע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר) מ"מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת ע"כ:

א

לא נפסל. מפני שאין בה מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי הצבע אין בהם כי אם שריית סממנים ואין לשינוי מראה שיעור אלא אפי' נשתנו מראיו מלוג אחד פסול עכ"ל ראב"ד ומביאו ב"י וכ"כ העט"ז:

א

אבל כו' יין כו'. אפילו שלא בשאובין כגון שנמשך לתוכו יין מן הגת ומוהל מבית הבד שלא מתוך כלים. הראב"ד ושם:

א

מכמות שהיה. אע"ג שלא נשתנה למראה יין פסול כיון שנשתנה ממראה מים שהיה בתחלה. הראב"ד:

א

אם אין בו כו'. אבל נשאר בו מ' סאה מראה מים טובל באותן מ' סאה שמראיהן מים:

א

אינן פוסלין. דהרי הוא כאילו כולו יין ושוב אין נפסל בג' לוגין מים:

א

והשלים המקוה כו'. ודעת הראב"ד דהיין שנפל בתחלה ג"כ מצטרף להשלים והב"י כ' שמדברי הר"ש והרמב"ם נראה שאינו מצטרף וכ"נ דעת הרב:

א

אבל השלג כו'. דדוקא כשנתנו למקוה בעודו שלג אבל אם נימוח ונעשה מים קודם שנתנו למקוה הרי הוא כשאר מים ופוסל המקוה וכן הוא בב"י ופשוט הוא:

א

ולא עוד בו'. עיין בב"י שכתב שדעת כל הפוסקי' שמותר לטבול בשלג אם יש בו כדי מ' סאה ומסקינן ומ"מ אין להקל לעשות מעשה באיסורא דאוריי' נגד ה"ר אליעזר ורבי שמחה ומיהו לטבול ידיו בשלג לאכול אם אין לו מים כיון דנטילת ידים דרבנן נראה דשפיר יש לסמוך על דברי ה"ר שמריה כיון דפשט דברי המשנה והפוסקים מסייעים ליה וכתב דמ"ש הרמב"ם אפי' הביא מ' סאה שלג בתחלה והניחם בעוקא וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר האי וריסקו ר"ל מעך חללו עכ"ד (וכ"כ הב"ח שדעת הרמב"ם שמותר לטבול בשלג כמות שהוא) וצ"ע שבא"ח סי' ק"ס כ' דר"ל ריסקו עד שנעשו מים דוקא וע"כ כתב בש"ע שם סעיף י"ב השלג והברד והכפור כו' אם ריסקן עד שנעשו מים נוטלין מהם וטובלין כו' והדברים סותרים זה את זה וצ"ע ולענין דינא צ"ע דמ"ש הב"י שדעת הפוסקים שמותר ליתא דהא דעת הראב"ד ורש"י לאסור ומביאם הב"י והב"ח גם הרז"ה אוסר ומביאו הב"י והרמב"ם נ"ל ג"כ דאוסר דהאי וריסקו היינו עד שנעשו מים והיינו דכתב וריסקו בסיפא ולא כתב כן ברישא גבי מעלין אלא ס"ל כהראב"ד ורש"י דלענין אשלומי דוקא משלים כמות שהוא אבל בכולו שלג לא וכ"כ הרמב"ם פכ"א מהלכות שבת אין מרסקין את השלג כדי שיזובו מימיו והוא ש"ס סוף פרק במה טומנין אלמא דריסוק דשלג היינו שנעשה מים וגם הרא"ש אפשר דס"ל כן דלא כתב דמהני אע"פ שלא נימוח אלא לענין השלמה וכ"כ בחידושי האגור בשם הרא"ש ולא תמצא בשום פוסק מפורש דעלתה טבילה בכולו שלג זולתי ה"ר שמריה דמיקל וכבר חלקו עליו הבאים אחריו כדאיתא במרדכי וכן פסק הבית חדש לאסור שוב מצאתי במהרי"ל בהלכות טבילה וז"ל אמר מהר"י סג"ל דאיתמר בש"ס שאחד היה כופה את אשתו לטבול בכרי של שלג בימות הגשמים וכן הלכה עכ"ל ונראה דדברים אלו לאו דסמכא נינהו וניכר שאיזה תלמיד מבהיל כתבן שכתב דאתמר בש"ס ואינו בש"ס אלא המעשה הוא במרדכי סוף פרק במה טומנין שבא לפני ר"ש והורה כן להתיר וכבר חלקו עליו חביריו וגם ר"ש גופיה חזר בו כדאיתא במרדכי שם ע"ש:

א

ימעך חללו. שנשער לכשימוח ויהיה מים דכשיהיה מים לא יהיה כל כך כמו שהוא עכשיו:

א

שהגליד. פי' שהקריש מימיו מחמת הקור:

א

כשר להקוות. כלומר שחזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהן:

א

ושיתמלא לדעת. ר"ל שיתמלא לצרכיו אבל לא בעינן שיתמלא לדעת לשפכו למקוה. פרישה וע"ל סעיף מ"א:

א

אבל אם אין המים כו' פוסלת. כיון שמקבלת טומאה משום דהווייתו על ידי טהרה בעינן וכ' הפרישה וב"ה דאע"ג) דפשוטי כלי עץ הוא מ"מ כיון דמקבל טומאה מדרבנן פוסלת ובהגהת דרישה חלק על זה דלקמן סעיף מ"ח משמע דדוקא המקבל טומאה מדאורייתא פוסלת וכן מסיק בב"ח דהכא מיירי בדף שעורכת עליה האשה פת א"נ יחדו למלאכה דהשתא אפי' אין לה שפה מקבל טומא' עכ"ל וכ"פ העט"ז דבטבלא שיש לה שפות מיירי שאינו פשוטי כלי עץ ומקבל טומא' ולפי זה צריך לומר הא דאמרינן לעיל סעיף י"ד ואפי' מקבל טומאה מדברי סופרים אין מזחילין בו זחילה שאני ודו"ק:

א

ואם חקק בו גומא כו' אין להקשות דנהי דהוי שאובים מ"מ הרי הם באים למקוה בהמשכה ושאיבה שהמשיכוה כשרה כדלקמן סמ"ד ודוחק לומר דמיירי דחקק הגומא סמוך למקוה בענין דליכא המשכה ועוד דסילון שהוא צר מכאן ומכאן כו' משמע אפי' הסילון ארוך כמה וי"ל דהכא מיירי שבא להביא מים למקוה שאין בה רוב מים כשרי' דשאיבה שהמשיכוה אינה כשרה אלא כשיש במקוה רוב מים כשרים כדלקמן וק"ל:

א

סילון כו'. ע"ל סעיף מ"ח:

א

ורחב כו'. כלומר אע"פ שהוא רחב באמצע לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק לקבל בו צרורות. ר"ש:

א

ואם המים באים כו' בגלגל כו'. ז"ל ד"מ כתב המרדכי על הגלגל המגלגל מים ובגלגל קבועים כלים קטנים נקובי' ככונס משקה וכשהגלגל מתגלגל מתמלאים הכלים קטנים ושופכים כו' כ' הרוקח דמותר לטבול בענין ההוא אפי' אין כאן שיעור מקוה דכיון שהמים עולים תמיד הוי חיבור אע"ג דאין הכלים נקובים כשפופרת הנאד כיון דהמים צפים על פני הדולה מכאן ומכאן הוי חיבור ואינן פסולים משום שנשאבו בכלים דהרי הכלים נקובים ככונס משקה עכ"ל ולבי מהסס עכ"ל המרדכי וכתב ב"י דכל המפרשים חולקים על היתר זה דלא הוי חיבור בכה"ג לענין מקוה אע"ג דהמים צפים למעלה ע"ג הדולה כו' עכ"ל ד"מ ודברים אלו מבוארים בב"י ס"ס זה ומבואר שם דאם הכלים נקובים כשפופרת הנאד פשיטא דהוי חיבור אלא דהתם לא הוי נקובים רק ככונס משקה ופשוט הוא כדלקמן סעיף נ"ב ומעתה יש לתמוה על הרב שהעתיק דברים אלו שאינם אלא למ"ד שכלי שניקב ככונס משקה לא חשיב כלי אבל הרב הא כתב לעיל סעיף ז' דבעינן נקב כשפופרת הנאד וכן לקמן סעיף מ' סתם כדברי הט"ו וא"כ כיון דנקובים כאן בדרך שלא מיקרי כלי) הוי חבור ג"כ וצל"ע:

א

אין כו'. אע"פ שאין בהם נקב אחד כשפופרת הנאד כיון שיש נקבים הרבה ואין מחזיקין מים לא חשיבי בית קבול ליחשב כשאובין עכ"ל עט"ז והוצרך לזה אפי' להביא מים על ידיהם לכתחלה למקוה דחשיב כה"ג כשפופרת הנאד כדלעיל סעיף ט' אבל לענין שלא לפסול המקוה אפילו בנקב כל שהוא סגי כדלקמן סעיף מ':

א

וכבר נתבאר. לעיל סוף סעיף ט"ו בהג"ה דיש חולקין:

א

אפילו כל שהוא. ע"ל סעיף ז' ועיין בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ס' ועיין בתשובת מבי"ט חלק א' סימן ע"א דף קל"ג ובתשובת ן' לב חלק ג' סימן ע':

א

יש להחמיר לנקוב הכלי כו'. כתב הב"ח שנהגו לנקבו ככונס משקה וע"ל ס"ק נ"ו מ"ש בשם האגודה:

א

ונפלו שם ג' לוגין. אחר שחסר המעיין ממ' סאה:

א

אם אפשר לפקוק נקבי הנביעה. ולנקותם בקלות בדרך שלא ישארו שם ג' לוגין כלל של מים הראשונים שנפסלו טוב להחמיר כו'. וכתב הב"ח ס"ס מ"ה דמותר לפקוק נקבי הנביעה אפי' במטלנית המקבל טומאה אפי' למאן דאוסר לקמן סעיף נ' לסתום בדבר המקבל טומאה שאני הכא שהסתימ' אינו אלא לנגב המקוה ע"כ וכן משמע מדברי מהרש"ל שהביא בדרישה לקמן סעיף נ"ה:

א

אבל אם יש. בדבר שום דוחק עד שיבא הדבר לידי דיחוי שלא תוכל האשה לטבול עד שתתעכב ותדחה טבילתה אין ראוי כלל שתתעכב מלטבול כו'. מהרי"ק שם וכ"כ העט"ז:

א

יש לסמוך כו'. בש"ע נרשם כאן וכן לקמן מהרי"ק שורש נ"ה נ"ו ובאמת דמהרי"ק מחמיר יותר אפי' בספיקא והיכא דיש ספיקא כ' שם לסמוך אהמקילין אם יש טורח בדבר ע"ש אלא הרב כתב דבריו ע"פ סברת רוב הפוסקים והב"י שמקילין וכעין מ"ש מהרי"ק בספיקא כתב הרב בודאי ובספיקא התיר לגמרי בדיעבד כדעת הסמ"ק ורוב הפוסקי' וגם מהרי"ק גופי' בשורש נ"ה כתב כן אלא שאחר כך בשורש נ"ו החמיר ע"ש:

א

תחת הצנור. שקבעו ולבסוף חקקו. רש"י וע"ל סעיף ל"ו:

א

לקבל מימיו. של הצנור שיבאו לתוכו מהגשמי' ומהצנור ירדו להכלי' ומהכלים למקוה:

א

חשובים לדעת כו'. דכיון שהניחם בשעת קישור עבים ושוב לא נתפזרו לא אסח דעתו מינייהו:

א

לא חשיבי לדעת כו'. הקשה בהגהת דרישה א"כ למה פסלינן לעיל סעיף ח' במעיין מה שיצאו חוץ מהכלי ואפשר דלעיל איירי שהכלי נתמלא מדעת עכ"ל ולי נראה דדוקא במי גשמים י"ל דהוי שלא מדעת דהא לאו בדידיה תליא מלתא רק כאשר ירד הגשם מן השמים אבל במעיין כל שהונח הכלי בענין שהמעיין עובר לתוכו לעולם חשיב לדעת שהרי בהכרח המעיין עובר עליו ומפני כך לא נאמרו דברי' אלו בשום מקום גבי מעיין רק גבי מי גשמים כנ"ל:

א

ואינם פוסלים. וכ"ש הניחם בחצר שלא תחת הצנור בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו דאין פוסלין אבל דעת הרמב"ן דבמניחן תחת הצנור בכל עת וזמן בכל ענין הוי לדעת ובחצר בשעת קישור עבים ולא נתפזרו אפי' שכחן שם הוי לדעת אבל אם הניחם בשעת קישור עבים וחזרו ונתפזרו וכ"ש הניחם בחצר בשעת פיזור עבים כשרים ועיין ב"י שביאר טעמו על נכון וכדבריו מוכח בפירוש המשנה להרמב"ם גם לדבריו אתי שפיר הא דאמרינן בש"ס ספ"ק דשבת (דף ט"ז ע"ב) ולרבי יוסי דאמר מחלוקת עדיין במקומה עומדת בצרי להו חדא כו' גם מאי דקאמר התם (דף י"ז ע"ב) הניחא לרבי מאיר אלא לר' יוסי כו' אי הכי לרבי מאיר נמי כו' והב"ח פירש פירוש אחר וכתב שפירוש הב"י רחוק ונהפוך הוא גם לא כהר"ר אברהם בנו של הרמב"ם שמביאו הכסף משנה שפירש פירוש אחר רחוק ולדידיה פסק הרמב"ם כרבי יוסי ובהדיא מוכח בפירוש המשנה פ"ד דמקואות ופ"ק דשבת דפסק כרבי מאיר ע"ש וכתב הב"ח הטעם משום דאע"ג דקיימא לן ר"מ ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי הני מילי היכא דפליגי אליבא דנפשייהו אבל הכא דפליגי אליבא דב"ש וב"ה לא וצ"ע דבכמה דוכתי משמע דבכל גווני קי"ל כרבי יוסי אלא נראה לי משום דבירושלמי פרק קמא דשבת חשיב הך דהצנור מי"ח דבר והיינו כרבי מאיר וגם פשטא דסוגיא בש"ס בי"ח דבר רהיטא כרבי מאיר ע"ש ודוק:

א

אע"פ שהיא עונת גשמים. ונתמלאו מים אע"פ שהניחם בשעת קישור עבים ולא נתפזרו וירדו גשמים הרי זה ישבור כו'. כ"כ העט"ז ורצה לומר כיון שהעלם לנגבם חשיבי שלא לדעת שהרי לא הניחם שם בשביל שירדו גשמים לתוכן אלא לנגבן:

א

הסייד ששכח כו'. כתב העט"ז כי סייד שסד את הבור בטיט והביא הטיט בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלא העציץ מים ממי גשמים כו' עד וכ"ש בהניחם בשעת פיזור עבים דמוכחא מלתא שלא היתה שם מחשבה כלל הלכך שרי אפי' לכפות עכ"ל ודברים אלו מבוארים בב"י:

א

עד שיהיו מחצה על מחצה. וכ"ש רוב שאובים שפוסלים בהמשכה וכתב הב"ח סעיף כ"ו בשם הראב"ד דהיינו דוקא המשיך בכוונה אבל שלא בכוונה אפילו כולו בהמשכה כשרה ע"ש וע"ל סוף סעיף ט"ו:

א

מדברים שאינם פוסלים כו'. ואנן לא נהגינן הכי אלא בעינן המשכה על גבי קרקע שראוי לבלוע כדלקמן סעיף מ"ו וכ"כ הב"ח:

א

שנמצא הכל פסול. כיון שמילא בכתפיו להדיא לתוך המקוה ולא המשיך תחלה אפילו הכי אם פתח אח"כ הצנור כו' כשרה:

א

אבל כו' פי' שהמשיך תחלה מים שאובים למקוה ואינם כ' סאין ואחר כך הביא עליהם רוב מים כשרי' כלומר שנפלו עליהם מי גשמים יותר מכ' סאין לא מהני אפי' אם פתח אח"כ הצנור ונמשכו הכל למקום אחד דלא אמרינן שאובה שהמשיכוה כולה כשרה אלא כשהיה שם בתחלה רוב מים כשרים:

א

שלא היה עליו שם כלי בתלוש. כלומר אע"פ שהן כלים שאינן פוסלים את המקוה אינם מכשירין את השאובים לחשוב אותם כנמשכים אלא כשלא היה עליה שם כלי בתלוש ומיירי כאן שהיו המים ראויים לבא למקוה זולת הכלי זה אבל אם לא היו ראויים לבא זולתם אפי' לא היה עליו שם כלי בתלוש) אם הוא כלי המקבל טומאה פוסל דהוויתו על ידי טהרה בעינן כדלקמן סעיף מ"ח:

א

מקוה שנובע כו'. דוקא נובע ומטעמא דלקמן אבל אם היה מקוה של מימי גשמים ונתייבשה לא וכ"כ הב"ח:

א

כשר כו'. כ' הב"ח דהיינו דוקא למ"ד לעיל סעיף מ' דמעיין אינו נפסל בשאיבה אבל לדידן דמחמרינן התם ה"ה הכא עכ"ל ולפעד"נ דהכא טעמא אחרינא איכא כדכתב הרא"ש (שממנו מקור דין זה) בתשובה כלל ל"א דין י"א וז"ל לפי שרוב תגבורת המים הוא ממקום נביעתו וכן באר מים חיים נביעתו הוא מגידין המתפשטין לכאן ולכאן דרך תחת הקרקע ואף גם זאת בזמן החום והשרב שגידיהן נצמתים ואין במימיהן למלאות הבאר מ"מ לא אפסק לחלוחית הגידים ומים נשאר בהם אלא שהן מועטים ואינם מספיקים למלאות הבאר מ"מ כשבאין עליהם מים והוסיפו מהם מים מעצמם נמצא שנטהרה אותה שאיבה ברבייה והמשכה עכ"ל ומביאו ב"י ואם כן אין צריך לטעם האחד שכתב הרא"ש שם וז"ל ועוד שדבר ידוע שאי אפשר שישארו אותן הגידים בלא מים כלל וכיון שיש בהן מים קצת יש עליהם תורת מעיין ומעיין אינו נפסל בשאיבה ע"כ וגם בתשובת הרא"ש נרא' מבואר שטעם הראשון הוא עיקר וכל התשובה שם בנויה על טעם זה ונראה דאפי' מאן דאמר שאובה שהמשיכוה כולה פסולה מודה הכא משני טעמים הנ"ל ואפילו מאן דפוסל שאיבה במעיין אפילו ס"ל גם כן שאיבה שהמשיכוה כולה פסולה אפי' תימה דהכא אין רוב המים מעיקר הנביעה י"ל דמודה הכא כיון דאיכא תרתי לטיבותא שאובה שהמשיכוה ומעיין וכן נראה דעת הרב והעט"ז דהכא לכולי עלמא כשר:

א

הבא להמשיך מים. אפילו כשרים צריך שלא יהא כו' ומיירי שהוא בענין שאין המים ראויין לבא למקוה זולת ע"י המשכה זו בכלי שמקבל טומאה הלכך אע"פ שהוא כלי שאינו עשוי לקבלה כיון שהוא מקבל טומאה פוסלת אבל אם המים ראויין לבא זולתו אינה פוסלת אא"כ נעשה לקבלה כדלעיל סעיף ל"ה:

א

לא יאחז בידו דף כו'. כיון שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה מן התורה והקשה המעדני מלך דף שי"א ע"ב דלעיל סעיף י"ד העתיק המחבר ל' הרמב"ם דאפילו בדבר המקבל טומאה מדברי סופרי' אין מזחילים בו וצ"ע עכ"ל. ול"נ דזחילה שאני כיון דאינו אלא טיפין טיפין ועוד יש לומר דהתם לא קאמר אלא דאין מזחילין בו ר"ל שיהא המים נקראים עליהם שם זוחלין לטהר אף בזוחלין אבל מ"מ נוטפים מיקרי ומטהרין באשבורן. נ"ל:

א

ממשיך ממעין כו'. ודוקא בעודם מחוברים למעיין או למקוה הכשרה אבל אם נפסק קילוח המושך בסילון פסולה אח"כ ד"מ עכ"ל הגה' פרישה ועיינתי בד"מ ולא הביא אלא תשו' הרא"ש שמביא בב"י וז"ל אע"ג דהווייתן ע"י טומאה כשר כיון דמי מקוה מחוברים למעיין או למקוה אחר שהוא כשר דמקוה שכולו שאוב נטהר בהשקה כדתנן בפ' ז' דמקואות מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של חרס או של אבר ומושכו ומשיקו אפי' כשערה ודיו עכ"ל ומשמע ליה להגהת הפרישה דמחובר עדיין ואינו מוכרח די"ל דלא בא אלא ללמדנו דהשקה מועיל נמי גבי סילון וא"כ כי היכי דמהני השקה אפילו נפסק אח"כ. כדלקמן סעיף נ"ב) ה"ה הכא ואע"ג דיש לחלק ולומר דסילון גרע טפי מ"מ אינו מוכרח ודו"ק:

א

דחשבינן כו'. ול"ד לממשיך מים מן המעיין לכלי שנפסלו אפילו היוצאים חוץ לכלי לעיל סעיף ח' ולא מהני להם חיבורם דהתם הכלי יש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובים משא"כ הכא דליכא [אלא] משום דבר המקבל טומאה שפיר מהני ליה השקה. ב"י והאחרונים:

א

של מי גשמים. לאפוקי מעיין כדלקמן:

א

וכל זה דוקא כו'. לכאורה משמע דר"ל דאם באה ממעיין אע"פ שהופסק המעיין דין מעיין עליה לטהר בזוחלין כדאיתא במהרי"ק דאי בא לאפוקי אם הוא מעיין עדיין פשיטא וכן משמע הלשון באה ממעיין אבל בס"ק ל' הקשיתי על דברי מהרי"ק דכשהופסק המעיין שוב אין שם מעיין עליו וא"כ י"ל דמיירי הכא דעדיין בא ממעיין ושלא תאמר כיון דבמקוה הוא במקום מכונס ניחוש לזחילותה קמ"ל:

א

מקוה פסול. דוקא הפסול מדאורייתא בעי כשפופרת הנוד אבל הפסול מדרבנן סגי בכשערה כדלקמן סעיף נ"ג:

א

וקילוח המים כו'. כלומר לאפוקי מאותן פוסקים דסברי דסגי שהנקב יהא כשפופרת הנוד אע"פ שאין קילוח המים גדול כל כך אלא בעינן שקילוח המים יהא כשפופרת הנוד:

א

ולאחר שנתערב הפסול כו'. כ' הב"ח דוקא בעירב הפסול עם שאינו פסול הוא דנשאר בהכשרו לעולם אבל בעירב החסר עם השלם כיון שנסתם הנקב והרי הוא חסר לפנינו מה מועיל לו מה שהיה מעורב מתחלה עם השלם כיון שהוא עכשיו חסר דלא יהא אלא שלימה ונחסרה וכן מוכח מהלשון דברישא הזכיר חסר ופסול וכאן לא הזכיר אלא פסול ע"כ וכ"כ בפרישה בשם מהרש"ל וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל ל"א דין ב' ודברים פשוטי' הם:

א

לעולם בהכשרו כו'. ורבינו ירוחם כ' שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחלה ומביאו ב"י וד"מ וטוב להחמיר לכתחלה:

א

והואיל והוא סמוך לנהר. או אצל המקוה שלם בכדי שאנו רואין החלחול אבל כשחופר בסמוך זה לזה ב' או ג' חפירות שכולם חסרים ואין באחד מהן מ' סאה אע"פ שניכר דארעא חלחולי מחלחלת והחלחול מפעפע מזה לזה לא הוי חיבור. שם:

א

מקוה שאוב כו'. דהא דבעינן כשפופרת הנוד היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אע"פ שאינו משיקן אלא כשערה כשר לפי ששאוב אינו פוסל אלא מדבריהם הקילו בכך. שם:

א

כשערה. פי' כחוט השערה:

א

כשר. בב"ח תמה דלעיל סעיף ז' בעי כמוציא זית וכן לעיל סעיף מ' לא סגי בנקב כשערה להביא מים על ידו לכתחלה וכאן מכשיר בנקב כשערה כדעת הרשב"א וצ"ע עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא דהא הרשב"א גופיה בתשובה ס"ל בדינא דלעיל דבעינן שפופרת הנוד ומביאו ב"י לעיל דף רל"ד ע"ב בארוכה אלא ודאי צריך לחלק דשאני הכא כיון דיש כאן מקוה שלימה אלא שהיא שאובה ויש מקוה שלימה בצדה הלכך סגי בכשערה לעירוב מקואות הואיל והשאובה מדבריהם ודוק:

א

יש חולקין כו'. לטעמייהו אזלי דס"ל לעיל סעיף ג' כולו שאוב פסול מדאורייתא ולפ"ז היכא דהמקוה היתה רובה כשרה ומקצתה שאובה כגון שנפלו לתוכו ג' לוגין מים שאובים סגי לכ"ע בכשערה ובהכי נ"ל לתרץ מה שתמה הב"ח על סברת הרא"ש וסייעתו דמצרכי נקב כשפופרת הנוד דהא תנן מטהרין את המקואות העליון מן התחתון כו' ומשיקו אפילו כשערה ודחק ליישב דהרא"ש נמי מודה דסגי בשערה אלא דהחמיר לגזור שאוב אטו שאינו שאוב עכ"ל ולפי מה שכתבתי לק"מ דהרא"ש מוקי להך מתניתין כשהמקוה העליון פסול רק מדרבנן ומ"ש הרא"ש בתשובה ראיה לדין מעיין הנמשך דרך סילון דלעיל סעיף מ"ט דכשר ממתני' דלעיל (והבאתיו לעיל ס"ק ק"ד) לאו למימרא דבכולו שאוב סגי כשערה אלא מביא ראיה דאע"ג שנמשך דרך סילון שמקבל טומאה מהני ליה השקה כמבואר שם בתשובה דזהו כונתו ואה"נ לכל חד כדאית ליה לפסול דרבנן בכשערה ולדאוריי' כשפופרת הנוד כנ"ל:

א

לשתי מצטרף כו'. ונחלקו המפרשים איזה מקרי שתי ואיזה ערב ולכך כתב הב"ח דלענין מעשה אין להם הכשר אא"כ יש נקב כשפופרת הנוד במקום א' בין בזו בין בזו:

א

ואם נפרץ הכותל למעלה כו'. וה"ה היכא דלא נפרץ אלא שהמים הולכין מזה לזה למעלה מן הכותל ורואים האויר בעי כקליפת השום ולא סגי בטופח על מנת להטפיח כדכתב הריב"ש בשם הרמ"ה וספר המצות והרמב"ם וכ"פ הב"י והב"ח:

א

הוכשרו שלשתן. אף השאוב ומיירי שהמים שיצאו חזרו למקומן דאל"כ הרי הן כזוחלין ולא עלתה להן טבילה כשהמקואות הם ממי גשמים ומיירי בשלא חסר בשעת יציאת מים על שפתם כלום מהמים כגון שכותלי המקוה גבוהים דאל"כ ודאי דלא עלתה להם טבילה והמקואות לא הוכשרו אף אם הם מעיינות שהרי הם חסרים כל זה נתבאר מתשובת הריב"ש מיהו נראה דוקא הכא שאין במקוה רק ך' סאה בעינן שיחזרו למקומם אבל אם הם יותר ממ' סאה לא בעינן שאף כשזוחלין לחוץ נשארו מ' סאה ולא מקרי זוחלין כיון שמחמת אדם הטובל בהם יוצאים לחוץ ואפי' למאן דפוסל לעיל סעיף נ' ביצאו דרך סדק אפי' נשארו מ' סאה מודה הכא דדוקא התם ביצאו מעצמן שלא בשעת טבילה פוסל אבל הכא שהוא מתוך הטבילה לא וכן משמע קצת מתשו' ריב"ש שם דלא כנראה מתשו' מהרי"ק ס"ס קנ"ז לפסול בכה"ג עיין שם:

א

היו מחוברים ביחד כו'. ואפי' נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא נפסל בכך שהרי נתחבר גם לכשר קודם שירדו השאובים לתוכן ותדע שהוא כך שהרי אף כשהשאוב באמצע לא נפסלו הכשרים במה שנתחברו לשאוב על שפתו ושוב ירדו מן השאוב לתוכו והיינו טעמא לפי שעל ידי תערובות ובהמשכה ירדו לתוכן. הרא"ש:

א

אפילו אדומים. המים של כשר והלבינום המים של שאוב שהיו לבנים. ר"ש וצ"ע לעיל סעיף נ"ה:

א

ובלבד שלא יעקור כו'. דאם נעקר הגל לא היה מטהר דאין מקוה נטהר בזוחלים אלא באשבורן ואם נעקר לא הוי באשבורן מיהו דוקא במקוה שאינו נובע אלא נקוו מי גשמים בגומא אבל מקוה שנובע מים חיים דקי"ל דמטהר בזוחלים ובכל שהוא אפי' נעקר הגל היה מטהר בכל שהוא הכלי דלכלים לא בעינן מ' סאה ולא דמי לגל שנתלש מן הים דבעינן מ' סאה אף לכלים (לעיל סעיף ה') משום דהים לא חשיב כמעיין חלא לטהר בזוחלים אבל לא לטהר בכל שהוא כדפי' לשם אבל מעיין ממש דמטהר בכל שהוא בכלי אפי' נעקר הגל מהמעיין ונפל על הכלי מטהר בכל שהוא נ"ל פשוט עכ"ל ב"ח בס"ס זה וקשה על דבריו דהא דין זה לקוח מהרא"ש סוף נדה שכ' שם ובלבד שלא יתלוש מגל דאז לא היה מטהר אם אין בו מ' סאה עכ"ל ומביאו ב"י וכ"כ ר' ירוחם נכ"ו סוף ח"ה וא"כ ע"כ צ"ל דבמעיין איירי דאי במקוה אפי' יש מ' סאה מאי הוי כיון דהוי זוחלים כשנתלש ותו דאי במקוה מיירי א"כ קשיא דלעיל מיניה הביא הרא"ש מתניתין דגל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים וכ' האי סתמא כר' יוסי (דס"ל יש דין מעיין עליו ומטהר בזוחלין) דגל שנתלש משמע אף מן הים אלמא דמטהר בזוחלין עכ"ל ואם איתא הא אפי' בגל שנתלש מהמקוה ס"ל הכא דמטהר בזוחלין אלא ודאי הרא"ש קאמר הכא דאפי' במעיין לא יתלוש דאז לא יטהר אם אין בו מ' סאה והיינו טעמא דלא סגי במעיין בכל שהוא אלא בגוף המעיין אבל כל שנתלש נהי דמטהר בזוחלים מ"מ לא מטהר בכל שהוא כשנתלש ודוחק לומר דמ"ש הרא"ש אם אין בו מ' סאה קאי אאדם דהא לא הזכיר שם אדם כלל אלא אמחט שהיא נתונה במעלת המערה קאי התם ואע"ג דרבי' ירוחם כתב שם פי' וכן הדין לטבילת אדם ודאי דכן הדין לטבילת אדם דמותר לטבול בגל שיש בו מ' סאה אבל לומר דהרא"ש מיירי באדם דוקא זה אינו במשמע אלא נרא' דאף בכלים צריך בגל שנתלש מהמעיין מ' סאה כן נראה לי ובתוי"ט סוף פרק ז' דמקואות השיג על הרא"ש דאפי' יש בו מ' סאה מ"מ מהוה ע"י דבר המקבל טומאה וכ"כ בפרישה דאפשר לומר כן ומיהו דעת הרא"ש נראה דלא מיקרי מהוה ע"י דבר המקבל טומאה אלא כשנוגע המים שממנו נעשה המקוה ועוברים ובאים ע"י דבר המקבל טומאה אבל הכא נהי דהאדם מביא ומוליך במקוה ומתוך כך נתלש הגל מ"מ הגל נתלש מהמקוה גופיה ובמקום תלישתו אין שם ידי אדם ודוק:

א

חורי המערה בו'. פי' מערה הוא מקוה שכך היו עיקר מקואות שלהם במערות:

א

בכל שהוא. לפי שהן נחשבין מכלל המקוה:

א

עוקה. הוא חפירה שתחת המקוה:

א

מטבילין בהם. דע דבכל מקום שמטבילין במקוה חסר בצד שלם צריך שיהא עכ"פ גוף הנטבל עולה ומתכסה במים בבת אחת ובכלים אע"פ שמתכסין כולם במים כגון מחטין וצנורות שהן קטנים לא סגי בפחות מרביעית כן מוכח בש"ס ופוסקים ופשוט הוא וע"ל סי' ק"ך ס"ק ב':

א

שבנחל. פי' בקעה:

א

של גשמים בו'. דוקא גשמים אבל מעיין מערב אף בזוחלין:

א

לא יקפוץ לתוכו כו'. ע"ל סי' קצ"ח סכ"ט ולא יטבול בו פעמים כו' דשמא בראשונה לא טבל כהוגן על סמך השניה ובשניה שמא חסרו המים בראשונה:

א

אע"פ שרגליו בו'. ולא דמי לבגד דבסעיף שאחר זה דכל זמן שנוגע בו חשיב נמי מקוה שהבגד עב הוא בולע מהמים הרבה ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וטופח ע"מ להטפיח אינו חבור. ריב"ש:

א

הטביל בו בו'. ע"ל ס"ק מ"ז:

א

שלא ינתזו בו'. ור"ש פירש הטעם מפני שהמים מקלחים לכלי ועושים מים שבתוכה שאובים. וכתב ב"י דאפשר לפי זה אף דרך צדן לא יטבילן רק דרך פיהן מיהו בדיעבד נראה שאין לחוש:

א

דרך שוליהן בו'. דהשתא המים שבאים לתוכן לא מפסלו משום שאובים כשנופלין למקוה לפי שכשעדיין הכלי במקוה לא נשאבו וכשמעלהו ונתהפך דרך שוליו תו לא מיקרי מים שבתוכן שאובין שאינם מתקבלין בתוכו כן כתוב בתוי"ט והעט"ז ערבב בכאן הדברים וקלקל השור"ה מחמת כי נוסחא מוטעת היה לפניו עי"ש:

א

שהוא מוחזק להיות כו'. אע"פ שעכשיו הוא שלם לפנינו מ"מ כיון שלפעמים מוחזק להיות חסר חיישינן שמא היה חסר בשעת טבילה. שם וכ"כ העט"ז וכן מוכח מדברי המחבר:

א

אינה צריכה לחזור ולטבול. דהא איכא למימר העמד על חזקתו והא לא אתייליד ריעותא כלל. שם. כלומר שהרי שלם לפנינו אבל אם חסר עכשיו לא עלתה לו טבילה דהעמד טמא על חזקתו כדלקמן סעיף ע"א ועיין בתשובת ן' לב ח"ג סימן ע"א:

א

כשר הדבר כו'. שאין סומכין על החזקות במקום שאפשר להתברר. שם. וכיוצא בזה נתבאר לעיל ריש סי' א' בהג"ה די"א דאין סומכין לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לבררו:

א

אחד אבנים חבילי עצים וקנים. שהמים שביניהם לא חשיבי הפסק ומצטרפים למ' סאה:

א

ובלבד שלא יחלקו כל המקוה. דא"כ הוה ליה כמקוה שחלקו בסל וגרגותני דהטובל שם לא עלתה לו טבילה. ר"ש ור"ל כשאין ביניהם נקב כשפופרת הנוד כדלעיל סעיף נ"ב אבל בשיש נקב כשפופרת הנוד כשר:

א

אבל בכלים פסול. לשון הב"י וכתב הרשב"י בתשובה דוקא בעצים או אבנים אבל בכלים פסול כדאיתא בפרק חומר בקודש עכ"ל וצריך ליתן טעם מ"ש עצים ואבנים או כלים ובעט"ז כתב הטעם משום דהווייתן על ידי דבר המקבל טומאה וקשה דאם כן הוה ליה לחלק בין עצים ואבנים לדבר המקבל טומאה גם במע"מ דף שי"ג ע"א נראה כן ע"כ כתב דצ"ע מהא דלעיל סעיף נ' דמבטלין הזחילה על ידי כלים ואין ענין הוייתו ע"י טומאה לכאן דהא המקוה כשרה בלאו הכי אלא רוצה שיפחתו מימיו ועדיף טפי ממבטלין הזחילה דלעיל דהתם אי לאו הכלי היה נפסל בזחילה לגמרי משא"כ הכא ועוד דהא כתב הרשב"ץ כדאיתא בפרק חומר בקדש ושם ליתא האי מילתא כלל ועיקר מילתא דהווייתו ע"י טהרה הוא בפרק ב' דזבחים אלא נראה דהכי קאמר הרשב"ץ דוקא עצים ואבנים משום שיש בהן כשפופרת הנוד אבל לא כלים דסתמא אין בהם כשפ"ה דאי יש בהן כשפ"ה אין שם כלי עליו אע"פ שיש בהן נקבים הרבה כדאיתא בפרק חומר בקדש דמקוה שחלקו בסל וגרגותני אע"פ שיש בו הרבה נקבים דקים אין מצטרף אלא דלפי זה ל' המחבר מגומגם וצ"ל דתנא סיפא לגלויי רישא וה"ק ובלבד שלא יחלקו כל המקוה דהיינו שיהא נקב כשפ"ה אבל בכלים שאין בהם נקב כשפ"ה פסול ודוק:

ב

הטור כתב כאן דין דכלי שמונח בצד המקוה דמוליך ומביא הגל עליו כו' וכתוב בספר מעד"מ דף שי"ד ע"א תמיהה פליאה בעיני שהש"ע השמיט לדין זה וגם רמ"י ז"ל לא הזכירו עכ"ל ופליאה נשגבה בעיני דאישתמיטתיה דברי הרב ורמ"י ז"ל לעיל סעיף נ"ז שהזכירוהו שם בפירוש ע"ש:

א

ספקו טהור. דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל"כ ה"ל ספיקא דאורייתא לדידן דקי"ל כולו שאוב אסור מדאורייתא ובדאורייתא לא אמרינן שאני אומר כדלעיל סימן קי"א:

א

שאין לו במה יתלה. דמאי חזית לפסול את זה ולהכשיר את זה אימא איפכא והלכך שניהם פסולים לפי שאין לתלות באחד יותר מבחברתה והכי אמרינן לעיל סי' ק"צ ס"ק כ"ח לענין כתם וסי' קי"א ס"ק י"א לענין ב' קדרות ע"ש:

א

וע"ל ר"ס זה. סעיף ד':

א

צנור כו'. כתב העט"ז נ"ל שזה כתב המחבר לפי סברת הרמב"ם דס"ל אפילו כולו שאוב דרבנן לכך מיקל אם יש בו רובו מים כשרים אבל אנו דקי"ל כולו שאוב אסור מדאורייתא כדלעיל סעיף ג' אפילו ברוב מים כשרים פסלינן כה"ג שהפסול מוכיח עליו נ"ל עכ"ל ותימה דאשתמיטתיה דברי ר' שמשון פ"ב דמקואות משנה ה' ודברי התוספות פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ה ע"ב) והרא"ש פרק מרובה והר"ן פ"ב דשבועות שהביאו אדרבה ראיה מזה דכולו שאוב אסור מדאורייתא שכתבו וז"ל וההיא דתוספות דמקוה שהניחו ריקן אדרבה מהתם משמע דכולו שאוב מדאורייתא דקתני מפני שזה ספק מים שאובים וחזקה מקואות מן הכשרות פי' העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו אם כן אינו ממלאהו מים שאובים אלא במים כשרים לטבול ומשמע דוקא משום חזקה הוא דכשר הא לא"ה פסול תדע (דכולו שאוב אסורה מדאורייתא) דקתני סיפא צנור המקלח מים למקוה ומכתשת נתונה בצדו ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש בו רוב מים כשרים כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה ומדמכשרינן כשיש בו רוב מים מספק וכשאין בו רוב מים פסלינן מספק מפני שאין כאן חזקת המקואות כשרות שהפסול מוכיח שהמכתשת נתונה בצדו ויכולני לומר שנפל למכתשת כמו שנפל למקוה ואם כן הפסול מוכיח כמו הכשר אלמא מקמי דהוי רוב מקוה הוי שאיבה מדאורייתא ופסלינן מספק ולאחר שיש רוב הוי דרבנן ומכשרינן מספק עכ"ל הרא"ש וכ"כ הפוסקים הנ"ל הרי להדיא אדרבה דתוספתא זו אזלא לדידן דקי"ל כולו שאוב אסור מדאוריי' ואדרבה להרמב"ם וסייעתו דס"ל כולו שאוב כשר מדאורייתא קשיא הך תוספתא (ואע"פ שהב"י לא הביא דברי הפוסקים הנ"ל אין בכך כלום דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל להעתיק כל דברי הפוסקים) ומצאתי שכ' בכסף משנה וז"ל וקשה אמאי פסול במכתשת בצדו הא ספק מים שאובים הוא וי"ל דלא הוכשרו מים שאובים מספק אלא כשהיה שם מקוה מים ונסתפק אם נפלו בו מים שאובי' אבל אם היה ריקן ונמצא מלא אינו בכלל זה כו' ועוד י"ל דמכתשת בצדו שאני מפני שהפסול הוא בעין וכדקתני מפני שהפסול מוכיח כו' עכ"ל ותירוץ ראשון לא נהירא דמה חילוק יש סוף סוף הכא והכא ספיקא הוא וגם מדברי כל הפוסקים הנ"ל ושאר פוסקים גבי דינא דכולו שאוב אי הוה מדאורייתא או מדרבנן והביאו תוספתא זו דמקוה שהניחו ריקן כו' וגם הפוסקים הסוברים כולו שאוב מדרבנן הביאו ראיה מתוספתא זו ע"ש מבואר להדיא מדברי כל הפוסקים דאין לחלק בהכי אבל התירוץ השני אפשר לישבו דמיירי שהפסול מוכיח יותר מהכשר כגון שהמכתשת קרובה יותר להמקוה מהצנור או שהוא בענין שקל יותר לבא מהכתשת משיבא מהצנור וכה"ג ודוק:

א

בין ברה"ר כו'. כלומר אע"ג דבעלמא קי"ל ספק טומאה ברה"ר טהור הכא אמרינן העמד טמא על חזקתו:

א

ב' מקואות כו'. כל הסעיף מיירי כשיש רובה מים כשרים במקוה דאז ליכא אלא דרבנן אבל בדאורייתא לא אמרינן שאני אומר כמ"ש לעיל סימן קי"א ס"ק י"ד ע"ש:

א

א' שאוב כו'. וה"ה כל שאר מיני פסול תולין שנפל בפסול:

א

לכתחלה. אבל בדיעבד עלתה לו טבילה כיון שירדו אח"כ גשמים:

א

כל כו'. פסולים ולא דמי לדלעיל סעיף ל"ט דהתם היינו טעמא משום שחזקת מקואות כשרות ופי' הרא"ש (ופוסל) העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו (אלא) א"כ עשאו בכשרות והבאתיו בס"ק קמ"ד כלומר כיון דלכתחלה היה מקוה כשרה א"כ גם עתה שנעשה לשם מקוה נעשה וכיון שכן מסתמא בכשרו' נעשה אאבל הכא לא ידעינן כלל אם נעשה לשם מקוה או לא נ"ל:

א

פסולין שחזקתן כו'. ונראה דהא דפסול הכא היינו בשנראה שנעשו ע"י אדם והלכך פסול משום ספק אבל אם נראה שנעשה בידי שמים כגון בגומות וחפירות שבשדה וכיוצא בהן שנתמלאו ע"י גשמים ולא ע"י אדם כשרים נ"ל:

א

יש אוסרים כו'. שלא יאמרו המרחץ הוא מטהרה כמו הטבילה ויטהרו במרחץ לחוד:

א

או מעיין כו'. היינו לאדם אבל לכלים מטהר מעיין בכל שהוא לדברי הכל כמ"ש הטור:
[ (א) ] ואפי' עלו עליה כל מימות כו'. זה ל' הרמב"ם ובטור כתוב או עלו כו' וצריך ליישב דה"ק ל"מ אם רחצה במרחץ ובידיה רחצה עצמה בכל גופה אלא אפילו עלו עליה דרך שפיכה דזה מועיל לענין ט' קבין השייכים לתפלה הכא לא מהני:

ב

באשבורן. פי' שהם קבועים וקיימים בבור או ע"י גדר שעושה סביבם ואז הם זוחלין פסולין דכתיב אך מעיין ודרשי מעיין מטהר בזוחלין ואין מקוה מטהרת בזוחלין:

ג

ואם רבו הנוטפין על הזוחלין כו'. כתוב בת"ה סי' רצ"ד שמעתי מקשים מאי שנא נוטפין דפסלי זוחלין ברבייתן ומפקי' להו מתורת זוחלין ומים שאובי' דפסלי המקוה לגמרי ואפ"ה אם היה כבר מקוה של מ' סאה ונפלו לתוכה אפי' אלף סאין שאובין בבת אחת לא יפסלוהו כמ"ש בסימן זה סעיף ט"ו במקוה ובמעיין אפי' כל שהוא ותירץ שם בת"ה דכתב הרא"ש דהטעם שאין שאובין פוסלין המקוה דהוי כאילו נזרעו בתוכה והרי הם כמחוברים וכשרים ע"כ ניחא הקושיא דעיקר פסול שאובין הוא דהויין כתלושין ע"י אדם ולכך מהני בהו זריעה ויתחשבו מחוברים אבל פסול דנוטפים שאינם מטהרים בזחילה אינו מטעם שהם תלושים דהא מקוה שלימה מנוטפים כשרה ואפ"ה אין מטהרים ע"י זחילה הלכך לא מהני בהו זריעה שנזרעו במי' זוחלין דלא מהני אלא לשוויי תלוש למחובר ע"כ ומו"ח ז"ל תירץ קושיא דת"ה דשאני שאובין שהם כשרים מן התורה כמבואר לקמן בסי' זה משא"כ בפסול נוטפין שהוא מן התורה ותמיה לי אהנך תירוצים דהא בהדיא תנן בפ"ה דמקואות מעיין שהוא משוך כנדל והמשיכו הרי הוא כמו שהיה וזה קאי אנוטפין שריבה בו המעיין כמ"ש ב"י בשם הר"ן כאן וגם הראב"ד שנביאנו בסמוך א"כ חזינן דאף בנוטפין מהני הכשר המעיין ומלבד זה ג"כ תמיה לי מה חילוק בין זה לזה מה לי שהתלוש נעשה ע"י זה כמחובר או המחובר נעשה מחובר כמוהו ונלע"ד לכאורה דקושיא מעיקרא ליתא דהא כתב בית יוסף בשם הראב"ד ד"ה ובמה שרצה מהרי"ק שהקשה ממתני' דנדל שזכרתי דמשמע אף אם ריבה נוטפין על הזוחלין כשר אהא דאמרינן בנהר פרת שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין דש"מ דרבוי נוטפין פוסל והא פרת מעיין משוך הוא ותירץ דנהר פרת כשמגיע לבבל הוא כלה בקיץ ובימות הגשמים הגשמים רבין עליו וממשיכין אותו ע"כ הוה כאילו היה המעיין עומד ואינו זוחל דאיתא בסיפא דמתני' דנדל דבזה כשריבה נוטפין אינו מטהר בזחילה ומזה דן הראב"ד דבכל הנהרות שמתמעטים בקיץ ובימות הגשמים מושכין ועושין נחלים אילך ואילך דשם לא מטהרים בזוחלין וא"כ אין כאן קושיא של ת"ה דבאמת אי הוה מעיקרא כאן זוחלין ועכשיו נתרבו שם נוטפין ה"נ דמהני כיון שמעיין מושך הוא אלא דקשה עדיין ממה דאיתא בסעיף ח' חוצה לו מותר מטעם שהמים המועטין מטהרין הפסולין המרובים כמו שכתבתי שם בשם הרא"ש וכן מסעיף י' מעיין שהמשיכו לבריכה שיש בה נוטפין דחשוב כמעיין ואמאי לא נימא גם כאן שהזוחלין יטהרו הנוטפין ואחר העיון נ"ל לתרץ דהכא פסול מטעמא דחיישינן שהפשרת שלגים וגשמים יורדין ממקום גבוה שאצל שפת הנהר ובזה אין חבור דקי"ל קטפרס אינו חבור וא"כ חיישינן שמא תטבול באותו מקום מדרון ושם אין חיבור להזוחלין הנמשכים למטה מן המעיין ונמצא שטובלת במקום פסול בזוחלין ויש ראיה לזה ממ"ש המרדכי הלכות נדה וז"ל ראבי"ה הקשה היאך טובלין בנהר והלא קטפרס דרך ירידתו אינו חבור וי"ל דוקא למעלה אין לטבול כו' עכ"ל ע"כ הכא נמי יש חשש שמא למעלה הוה כולו מי גשמים ולא מהני חבור דלמטה למי שטובל למעלה:

ד

וכן נכון להורות ולהחמיר כו'.) פי' לטבול בנהרות מטעם שמא ירבו שם מי גשמים והפשרת שלגים ואלו אין מטהרין רק כשהם קבועים במקום א' והיינו באשבורן שהוא לשון קערה וכל נהר הוא זוחל וזחילה אינו מהני רק המעיין הוא ממקום מקורו כי נהרא מכיפי' מתברך שאין לך טיפה יורד מלמעלה שאין באים כנגדה שתי טיפות מלמטה מן התהום:

ה

במקוה כ"א סאה. הרב כ' כן ע"פ שיטתו בב"י ותמה על דברי הטור שכ' סתם אין להאמין לעובד כוכבים משמע אפילו ביש כ"א סאין והרא"ש כתב בתשוב' דביש כ"א סאין תליא מילתא ובאמת לא דק הרב ב"י בזה דודאי האמת לא מהימנינן לעובד כוכבים אפילו במידי דהוא ספיקא דרבנן כדאשכחן בכמה דוכתי בתלמוד כ"ש כאן דיש הנאה לעובד כוכבים אם היא מלאה דנוטל שכירות על כן לא מהימנינן ליה כלל אפי' במלאה היכא שיש חשש שנחסרה אלא דבתשובת הרא"ש מיירי שאין העובד כוכבי' יכול לשפוך שם אלא דרך (בנין) [גגין] נמצא דהוה שאיבה שהמשיכוה וכשר אם יש רוב מים כשרים דהיינו כ"א סאין וכדאיתא לקמן סעיף מ"ד וזה מבואר בתשו' הרא"ש שם שהביא ב"י ממילא אין חשש רק באין שם כ"א סאין כשרי' אבל הטור מיירי דיכול העובד כוכבים לשפוך שם בלא המשכה ואז יש פסול אפי' במלאה רק חסר סאה אחת מ"ה אין להאמין לו כלל שיש חשש שהיא נחסרה אפילו סאה א' והטור למד דין שלו מתשובת אביו ושפיר דק בדבר וכן יראה הלכה למעשה ודברים אלו שכתב כאן הש"ע דאין חשש רק באם אין שם כ"א סאין הם שלא בדקדוק וגם מו"ח ז"ל כתב כמ"ש:

ו

הלכך גל שנתלש כו'. פי' דמטהר בזוחלים כמעיין וא"ל כיון דהוה כמעיין ואפ"ה בעינן מ' סאה א"כ קשה ארמב"ם והראב"ד שכתב הטור משמם ר"ס זה דמעיין מטהר בכל שהוא אפילו אדם די"ל הא מ"מ בעינן לדעתם שכל גוף האדם יתכסה באותו מעיין כמ"ש שם ב"י ושיעור זה דמ' סאה הוא שיעור שיתכסה בו אפילו גוף היותר גדול כדאיתא בגמרא ורחץ את כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהם וכמה הם מ' סאה וע"כ נקט התנא כאן מ' סאה שהוא מילתא דפסיקא:

ז

כשהוא באויר. דצריך שיהא דומיא דמעיין ומקוה שאין דרכן להיות באויר. רש"י:

ח

צריך שלא יהיו מ' סאה של מקוה כו'. ה"ה של מעיין שכ"כ הטור ובדבר הזה שוה מעיין למקוה:

ט

נקב המטהרו. פי' שע"י נקב כזה נתבטל שם כלי ממנו ואינו מקבל טומאה ושיעורו הוא כמוציא זית והוא פחות משפופרת הנוד ועי' בסעיף מ' דין נקב בצדיו:

י

בסיד ובבנין. פי' בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ע"כ כשרה אפילו לכתחלה. ב"י:

יא

או בגפסית. הוא ג"כ כמין סיד ולבן יותר מסיד. ערוך:

יב

הוליכו על גבי הארץ. פירש ב"י שע"י הגרירה נדבק שם מן הקרקע:

יג

מן הצדדים. פי' סביבות הנקב:

יד

מעיין שמקלח לתוך כלי. נראה דהאי כלי נעשה מדעת שם דאל"כ לא היה פוסל המים היוצאי' משו' שאיבה דהא כ' בסעיף מ"א בכלים שתחת הצינור דדוקא מדעת אדם בעינן וא"ל יתכשרו גם מה שבתוך הכלי משום השקה שמי המעיין מטהר אותם כמו אחר זה דכאן יש חשש שמא יטבול בתוך כלי שאינו מחובר למעיין כמ"ש בשם הרא"ש בסי' קצ"ח סעיף ל"א:

טו

בין לאחר שיצאו מהכלי. פי' כשהוא מלא או שיש נקב בצדו אבל כשיש נקב כשפופרת הנוד בשולים נראה דאינה פסולה. רש"ל:

טז

על שפת הכלי ולתוכו. פי' שהיו מי המעיין נופלים מקצתן ע"ג שפת הכלי ומקצתן לתוך הכלי כשרים המים היוצאי' מן הכלי אע"פ שאסור להטביל בתוכו לפי שהמעיין שנופל על שפת הכלי מטהר כל המים בכל שהוא אע"פ שמי הכלי הם מרובים מ"מ כל המים הם מחוברים למעיין ע"י המים המעוטים הנופלי' על שפת הכלי ונטהרים אע"פ שכבר נפסלו בשאיבה כשעברו דרך הכלי כ"כ הרא"ש ועי' מ"ש בסעיף ב' דל"ת מכאן על התם:

יז

שהרי המים נכנסין לו. דכי היכי דהטומאה לא ירדה אלא דרך שם הכי נמי נכנסת הטהרה דרך שם. כן פי' רש"י:

יח

ואם הטהו על צדו כו'. דאם הנקב למעלה או צפין המים על גביו הוה חיבור בכל שהוא מה שאין כן מן הצד אין מתחבר כ"כ:

יט

לבריכת מים כו'. ב"י שהיא מליאה גשמים שאין מטהרין אלא באשבורן וכשעבר עליה מי מעיין חזרו מי הבריכה לטהר אף בזוחלין כאילו הן מעיין ובפרישה הקשה מכאן על סעיף ב' דאם רבו נוטפין טל הזוחלין דפסול ומתוך כך נכנס לדוחקים גדולים ואני כתבתי שם בס"ד דל"ק מידי :

כ

יש לה דין מעיין. בטור כתב כל דין מעיין ופשוט שמטהר אפי' בזוחלין ואיתא במשנה פרק ה' דמקואות מעיין שהוא משוך ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו כל שהוא הרי לפנינו שיש חילוק בין מעיין משוך שאז הוה רבוי מי גשמים או שאובין שעליו כמעיין לכל דבר שבעולם ובין מעיין עומד שלא הי' מתחילה משוך כלל אז אחר הרבוי הוי כמקוה לענין אשבורן ודין זה שמשך המעיין לבריכה דיש לבריכה כל דין מעיין צ"ל דהמעיין. היה משוך תחילה אלא שעכשיו הוסיף המשכתו להבריכה אבל אם היה המעיין עומד תחילה והמשיכו לבריכה או שריבה עליו מים שאובים אע"פ שמהני ההמשכה לטהר השאובין לטבול בהם מ"מ לענין זחילה לא מהני ולא מטהר אלא באשבורן כי הוא עצמו לא היה זוחל תחילה. זה נראה לי ברור:

כא

חזרה לדין מעיין. כאן לא כתב הטור לשון כל דין מעיין כי לזבים ומצורעים לא הוי מעיין כבתחילה לענין מים חיים דבעינן בהו כמ"ש ב"י:

כב

ומ"מ אין לטבול בו רק באשבורן. זה מיירי ע"כ שהמעיין היה עומד בלי זחילה תחילה דאם לא כן מותר אף בזוחלין כדאיתא במשנה שהבאתי לפני זה אלא דמ"ש כאן דלא עדיף מנהרות שרבו על הנוטפין כו' הוא תמוה דההיא דנהרות על כרחך טעמא אחרינא אית ביה לאיסור דאם לא כן תקשה ההיא דנהרות על מעיין [ () שמקלח על שפת הכלי שנזכר בסעיף ח' כצ"ל. (מ"כ):] שהמשיכו לבריכה שנזכר בסעיף י' כמה שכתוב שם וע"כ צריכין לחלק כמו שכתבתי בסעיף ב' לעיל ע"ש:

כג

על גבי אחורי כלים. נראה דזה מיירי שהמעיין עובר כולו על גבי אחורי כלים ואין עובר כלל על צדדיו דאם לא כן ודאי היה על הכל דין מעיין כמו בדין דמעיין מקלח על שפת הכלי שנזכר בסעיף ח' והטעם דהוה כאן כמקוה אע"פ שאין כאן שאובין דהא אין עוברין תוך הכלי ורבי יהודה ס"ל באמת במשנה דהוי כמעיין אלא שרבי יוסי ס"ל דהוה כמקוה ונראה טעמו כיון שהכלי מפסיק בין המעיין להמים היורדים מן על גביו של אחורי כלים נפסק שם מעיין ממנו ולא יטבול על גבי אחורי כלים ממש דשם אין שום הפסק והיה ראוי להיות שם אפי' דין מעיין מ"מ פסלו לגמרי לטבול שם מטעם גזירה שמא יטבול תוך כלי וראיתי בפרישה דרך הג"ה וז"ל צ"ל דנפסק הקילוח מהמעיין דאם לא כן לא היה לה דין מקו' אלא מעיין עכ"ל והוא טעות גמור דאם כן היאך אמר רבי יהודה בזה דהוה מעיין:

כד

למקום המנטף. פי' שהמקו' המנטף או מעיין כמו שהזכיר בסעיף שקודם לזה וכאן אמר שרוצה לעשותו שיהא זוחל:

כה

בעלי אגוז. פירוש הירוקי' הם אינם ככלי לענין טומאה:

כו

והם כשרים. פירוש שכשרותם שוה כמו שמקוה ההכשר לענין טביל' ודוקא באשבורן ה"ה נמי במעיין כל שהוא ההכשר כן אבל לענין זחילה ודאי אין כאן דין מעיין כיון שמתחילה היה המעיין עומד ולא מושך וכמו שמפורש במשנה בסעיף י' ובד"מ יליף לה מדין נהר שנוטפין רבו על הזוחלין בריש הסימן וכבר כתבתי בסעיף י"א שאין ללמוד כן משם:

כז

ל"ש סוחט כסותו. לכאורה משמע דדוקא סוחט בכוונה אבל אם לא נתכוין לזה וממילא נסחט לא פסול כיון דכסות אינו כלי דהוא נקוב הרבה אבל באמת אינו כן דהא התחיל בלשון נפלו לתוכו משמע ממילא כדדייקינן בפא"ט נפלה סכין ושחטה כו' ועלה קאי האי סוחט כסותו ותו דהא אמר תחלה ל"ש שאבן בכלי דבזה פשיטא דפסול אפי' שלא במתכוין דזהו שאובין גמורין וממילא ה"ה בכסותו דהא בחדא מחתא מחתינהו ותו דדין זה נלמד מהתוספתא שהביא הר"ש פרק ב' דמקואות וז"ל הטביל בו את הסגוס פי' בגד עבה וזבו ממנו ג' לוגין במקוה כשר עקרו מתוכו פוסל ור"ש מכשיר עד שיתכוין לתלוש פי' לתלישת המים וע"כ לא הוי שאובין והנה אמרה בהדיא וזבו ממנו ג' לוגין משמע אפילו ממילא בלא כוונת האדם וה"נ בהאי סוחט כסותו וכן במ"ש אח"כ או שזרקן בחפניו הוה פירושו הכי וכ"כ בהדיא סעיף ל"ט בסימן זה שכל שע"י אדם אפי' זילף בידיו ורגליו ואפי' עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה פסלוהו עכ"ל והוא דברי רשב"א בת"ה מביא ב"י לק' וכן מבואר כוונת תשובה להרמב"ן סימן רל"א הביאו ב"י כאן וז"ל וראיתי להראב"ד שכתב שכל מה שבא על ידי אדם למקוה שלא בהמשכה בין כלי מנוקב כו' פוסל המקוה כו' וסיים וכיון שכן אף הכלי הנקוב כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולהו למקוה פסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלים ממילא מכלי נקוב למקוה כו' עכ"ל הרי שאין מחלק אלא בין נופל ממילא לנופל ע"י אדם אבל בנופל ע"י אדם גופיה לא מחלק בין נפל במתכוין לאין מתכוין והיינו כדעת הרשב"א שזכרנו ותו דההיא תשובה להרמב"ן קאי שם אמ"ש שם לעיל מזה שמי שרוצה לנקות המקוה וחושש שמא יחזרו המים למקוה יעשה נקב בדלי וכמ"ש לקמן סעיף מ' ועל זה דחי לה התם בההיא תשו' ואמר שלא מהני נקב כיון שבא ע"י אדם וכמו שזכרנו בשם הראב"ד וע"כ אמר שם כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולהו ר"ל מי שדולה ומנקה את המקוה לא הרויח כלום במה שמנקב הדלי ואם כן הרי לפנינו דאע"פ שהמים היוצאין מדלי בשעה שדולה לנקותו לא ניחא ליה להדולה בכך שיחזרו שמה ממה שדלה אפ"ה פסיל ליה כיון שע"י אדם נעשה א"כ מוכח להדיא דלאו ברצון האדם תליא מילתא ומו"ח ז"ל הביא תשובה זו ופירש בה דלא פסיל אלא באם ניחא ליה לאדם שיחזרו המים למקוה אבל אם לא ניחא ליה נעשה כנפל ממילא ולא דק בתשובה עצמה שם אלא בב"י שהביאה אלא שיש לעיין במה שכתב בית יוסף בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש דאיכא למאן דאמר כל היכא דשקיל להו ורמי להו למקוה אפי' בחפניו פסול ומביא שם לפרש אליביה ההיא דר' יוסי בתוספתא שאמר זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול ואח"כ אומר שם לגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיה' ורגליהם לא פסלי המקוה ותירץ על זה דרבי יוסי מיירי שזילף בכוונה למקוה וההיא דלגיון הוא שלא בכוונה. ונראה דודאי לא קי"ל כמותו בזה דהא הרשב"א והרמב"ן שהביאו דעה זו שכל שעל ידי אדם לא איכפת לן בכלי ואפ"ה לא כתבו בזה כמותו דבעינן כוונה אלא אפילו בלא שום כוונה פוסל על ידי אדם והיא הלכה פסוקה בסי' זה סעיף מ' ואין לזוז ממנה ועיין בסמוך אחר זה:

כח

ואם העביר ג' לוגין כו'. זהו מדברי הטור והרא"ש והוא על פי התוספתא הביאה ב"י וז"ל רבי יוסי אומר זילף בידיו ורגליו ג' לוגין למקוה פסל הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר פי' שלכתחלה יכול לעשות כל המקוה בדרך זה וקשה בהך תוספתא דהא אמר ר' יוסי זילוף פוסל ומשמע שאין כאן מחלוקת כלל ופירש הרא"ש דסיפא דלגיון ושיירא מיירי ברגלי הבהמות דוקא ועל פי זה חילקו הרא"ש והטור בין אדם לבהמה וסבירא להו דהך זילוף דפסיל ר' יוסי היינו שזילף מן המים שבקרקע שאינם שאובים ואע"פ שידיו ורגליו אינם כלים לפסול משום שאובין וכן כסותו ששאב מהן מ"מ פסול כיון שיוצא מתחת יד האדם לא אכפת לן בכלי וכמו שזכרתי קודם לזה מ"ה כתב הטור שהעביר שלשה לוגין על גבי הקרקע דכשר אבל ניתזו מרגליהם בלא הולכת קרקע אינו כשר אלא בבהמה והראב"ד בספר בעלי הנפש הביאו ב"י הביא דעה זאת דכל שע"י אדם פוסל אפילו בלא כלי ודחה אותו ממתניתין דסילון וכתב דלעולם כל שלא נתקבל בכלי אע"פ שבא מתוך ידיו למקוה מטבילין בו עד מחצה ור' יוסי דפוסל בזילוף בידיו ורגליו מיירי שזילף ממים שאובין וא"ת מאי קמ"ל דילמ' הא קמ"ל דאע"ג דלא אתי מהכלי לא חשבינן להו כשאובין הנמשכין דרך הקרקע שהם כשרים אלא כיון שבאים מידיו למקוה פוסלים והקשה על זה דהא בטל מדרש חכמים מה מעיין בידי שמים אף מקוה כו' דהא כלי לא כתוב באוריי' ולמה התירו בתוספתא לעשות כל המקוה לכתחלה בדרך זה ותירץ מסתברא דהא דהתירו בסיפא דתוספתא לעשות כל המקוה מזה קאי אהולכין עם הקרקע שאמר בתוספתא קודם לזה והא אתי לאשמועינן דאע"ג דשאובה שהמשיכוה כולה אין טובלין בה הכא כיון דלא היו שאובין מעיקרא שהרי ברגליהם ובידיהם הביאום מן הנהר דרך עברתן עושין מהן מקוה לכתחלה פסקו של דבר כל שלא נתקבל בכלי אע"ג שבאו מתוך ידיו למקוה מטבילין בו עד מחצה וממחצה ואילך אין מטבילין בו אלא אם כן הולכים עם הקרקע דמהני בהו אפילו רובא כמתניתין דלגיון עכ"ל אף שאין זה לשונו ממש מ"מ זהו כוונתו מבואר מזה דכיון דלהראב"ד כל שזילף ממים שאינם שאובין אין בו פסול רק שאם רוב המקוה נעשה כן יש פיסול מצד שלא נעשה בידי שמים דרוב המקוה צריך להיות על ידי שמים ע"כ כדי לבטל גם פיסול זה הצריכו בסיפא דתוספתא שיוליכנו עם הקרקע נמצא שאין כאן פסול לגמרי פסול שאובין אין כאן כיון שלא היו בכלי ופסול שלא על ידי שמים אין כאן כיון שהוליכם עם הקרקע ולדידיה אין חילוק בין אדם לבהמה דבכל מקום כשר כל שלא היו בכלי ויד אדם לא פוסל מידי אבל להרא"ש והטור ותשובה להרמב"ן דלעיל ותורת הבית דלעיל דסבירא להו דכל שמתחת ידיו של אדם יש פסול אפי' בלא שאיבה בכלי אם כן אף אם הוליכם עם הקרקע לא מהני אלא אם רוב המקוה בהכשר בלאו הכי דזה הוה כמו שאר שאובים שנמשכו שדין שלהם דלא מהני המשכה אלא אם כן יש רוב המקוה בהכשר והר"ש בפירוש המשניות מקואות פרק ב' הביא תוספתא זו דרבי יוסי אומר זילוף כו' שזכרתי לעיל וכתב בלשון זה לגיון העובר כו' וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר עם הקרקע קאמר עכ"ל מבואר מפירושו דאיהו גם כן לא מחלק בין אדם לבהמה כמו הראב"ד וצ"ל גם לדידיה דאין פיסול ביוצא מתחת אדם בלא כלי דאי הוה פסול אמאי מותר בסיפא לעשות ממנו מקוה לכתחלה אפילו אם הוא על ידי המשכה לא היה לן להתיר כמו בשאובין גמורין שאין מועיל המשכה ברובה של מקוה ובב"י כתב לפי' ר"ש דהאי תוספתא דס"ל שאובה שהומשכה אפי' כולה כשירה ואם כן ליתא להאי תוספתא הבין הרב דסיפא דתנא אפי' עשו מקוה בתחילה כשר מיירי גם כן שממים שאובין זילפו והוא תמוה דאמאי נוקי אותה דלא כהלכתח הא להראב"ד הילכתא היא כמו שזכרנו ואם כן גם להר"ש נימא כן דס"ל דאין זילוף פוסל אלא המים שאובים וסיפא מיירי מאינן שאובין וכמ"ש הראב"ד ותו דאי מוקי לה הר"ש לתוס' דס"ל שחובה שהמשיכוה כולה כשרה למה אמר בעל התוספתא דין זה בהא דזילוף בידים ורגלים טפי היה לו לומר כן בשאובין גמורים בכלי על כן נראה דגם הר"ש סבירא ליה כהראב"ד ואם כן ליכא למאן דאמר דגם בבהמות יאסור זילוף רגליהם דלהרא"ש והטור מותר בבהמה ולהר"ש והראב"ד גם באדם מותר אם לא שזילפו ממים שאובים בכלי ורמ"א כתב כאן וי"א דגם ברגלי בהמה כדין רגל אדם והיינו דעת הרא"ש ולפי מה שכתבנו אין זה שום דעה אלא דיש לפרש דמה שכתב ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר כו' מיירי אם כל המקוה נעשה כך אבל דברי הבית יוסף אי אפשר ליישב כן לפי ע"ד:

כט

אם יש כנגד הנקב כו'. פי' אם בעליון יש מקוה כשר חסר ג' לוגין ובתחתון מקוה של מים שאובין ויש נקב בעליון שמשם זבים המים לתחתון וכ"ש אם הוא להיפך דפסול והשיעור של נקב אחד מש"ך לבריכה פירוש דהבריכה של מ' סאה שאובין היא תתק"ס לוגין לפי חשבון הסאה ששה קבין והקב ד' לוגין נמצא אחד מש"ך הוא ג' לוגין כי ג' פעמים ש"ך הוא תתק"ס:

ל

הרי אלו פסולין. שכל המקוה כולה נפסלה במים שאובין וכאלו כל מימיו נשאבו בכלי:

לא

והאמה נכנסת לו. פי' חרדלית של גשמים דאלו נובעים אפילו כל שהוא מטהר המקוה השאובה:

לב

שלא נשארו מהשאובים כו'. מדלא קאמר כאן עד שיצאו מילואיהן כמו שאמר בסעיף כ"ב משמע שהמים הצפים היוצאים משם לא נחשב אותן כולן מהראשונים כמ"ש בסעיף כ"ב אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכם הם יוצאין א"נ מחצה על מחצה מפני שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהיו בבור אבל בסעיף כ"ב חשבינן כדי שיצאו מילואו ועוד פירוש מלא שיעור המים שהיו בבור קודם שנפלו בו השלשה לוגין ועוד דבר מועט כדי שיתמעטו הג' לוגין כל שהוא ואע"פ שהמים שצפין ויוצאין מן הבור מעורבים הם יוצאים וכשיוצאים מ' סאה יש בהן מן הראשונים שנפלו ויש בהן מן הכשרים היורדים בסוף אפילוהכי כשיצאו משם מ' סאה ועוד כשר הואיל ולא נפסלו אלא מחמת ג' לוגין מים שאובין מה שאין כן בכאן שכל המקוה היה מים שאובין כל זה מדברי הראב"ד שמביא בית יוסף ורמ"א הביאם ג"כ בסמוך שכתב ודוקא בג' לוגין כו' וא"כ הך דסעיף כ"א שאין הפיסול רק מחמת נפילת השאובין הוי דינם כמו בסעיף כ"ב אלא דממה שכתב ב"י בשם הרמב"ם לא משמע כן על כן צריך לומר דכיון דלא היו תחילה רק כ' סאה כשרים הוה כאלו כולן שאובין:

לג

והרי מראיהן מראה יין כו'. נקט ברישא יין ובסיפא חלב לפי שברישא קאי אשינה מראה המים ומצוי כן ביין אדום שמהפך המראה אפילו במעט יין וכן כתב ב"י לקמן בשם התוס' דדוקא יין אדום משנה המראה ולא לבן משא"כ בסיפא שהמים נשארו במראיתן וכן הוא מצוי בחלב מעט כנ"ל:

לד

מי כבשים כו'. דהנהו כלהו מיא בעלמא הם ע"כ פוסלים כמו מים שאובים:

לה

מי צבע כו'. דאין בהם ממש רק שריית הסמנים בלבד וכן בהדחת כלים:

לו

אבל המקוה השלם כו'. לשון אבל אינו מיושב לכאורה דהא אדרבה משום דדין מים הוה עליהם משום הכי אין פוסלין בשלם ויש לומר דהוי אמינא דלחומרא נתנו לו דין מים אבל לא לקולא קמ"ל בין לחומרא בין לקולא וא"כ שפיר קאמר אבל כו' כלומר דחומרא הראשונה לחוד יש בו אבל לא חומרא שניה:

לז

או מוהל. פירוש במוהל היוצא מבית הבד בתחילת טעינת הזיתים והוא כמים (שבת דף קמ"ד) והטעם ביין ומוהל זה שהם גוף הפרי ויש שם ממש:

לח

אם הוא חסר ימתין. קשה הא בלאו הכי צריך להמתין בשביל שאין שם ארבעים סאה ונראה דאתי למעוטי שלא יכשירנו על ידי המשכה כי יש לחוש שמא לא יחזור למראה הכשר עד שמשך כל כך הרבה עד שיהיו רובן על ידי המשכה כי המים הבאים דוחין את מה שהיו כבר כדלעיל ובסמוך יתבאר דרובו ע"י המשכה פסול משא"כ ע"י גשמים שיוכל להמתין כמו שירצה עד שיחזור למראה כשר כנ"ל:

לט

היה שאוב והשיקו. פי' טהרו ע"י השקה שחיבר אליו מקוה כשר או מעיין:

מ

ימעך הללו. פי' שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסור ממנו כשיהיה נימוח. כן כתב הרא"ש הביאו ב"י:

מא

ושיתמלא לדעת. פירוש שהמילוי שם יהיה לדעת אבל א"צ שיתכוין ליתנם למקוה וכן פירש בפרישה והוא פשוט:

מב

כלי גדול. פירוש שלענין קבלת טומאה יצא בזה מתורת כלי וכן בקטן מ"מ כאן פסול לענין שאובין:

מג

או כפאה על פיה פוסלת. בטור כתוב אפילו אין לה שפה כלל פוסלת כיון שמקבלת טומאה פירוש ובעינן שתהיה הוויות המקוה על ידי טהרה ודוקא בממשיך ממי גשמים אבל בממשיך ממעיין או מקוה מבואר לקמן דלא פסול אלא בכלי שיש לו בית קיבול עיין בסעיף מ"ח שכתב כן לחד דעה. וקשה שכיון שאין לה שפה הוה פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה ותירץ ב"י דמדרבנן מקבל טומאה ורבים מתרצים דמיירי בכלי עץ שייחדו כך לאיזה תשמיש. ובזה מתורץ מ"ש בסעיף ל"ו דמותר לעשות מקוה ע"י צינורות כו' ולפירוש ב"י קשה הא צינור לא עדיף מפשוטי כלי עץ דמקבל טומאה מדרבנן:

מד

אם היא של עץ. פי' וראוי לחקוק בה יותר הוה כאילו חקק כבר מה שאין כן בשל חרס:

מה

אין המים הנמשכים כו'. לפי שהמים שבכלים אלו מתערבים עם היוצאים דרך הנקבים שיש בהם:

מו

וכבר נתבאר שיש חולקין. פירוש וס"ל דגם גבי בהמה פוסל כמו באדם ועיין מ"ש בסעיף ט"ו:

מז

ולהביא מים על ידי כלי מנוקב כזה. משמע דוקא כזה שהוא מנוקב כל שהוא אבל אם הוא כשפופרת הנוד מביא אפי' לכתחלה וקשה הא בסעיף שקודם זה כתב דכל שהוא על ידי אדם פוסל אפי' אינו כלי וכדכתבנו גם לדעת הטור לעיל סעיף ט"ו על כן צ"ל דכאן מיירי שלא נשפך מכלי זה על ידי אדם האוחזו אלא מניחו סמוך למקוה והמים באים מן זה הכלי למקוה וממשיך המים דרך עליו למקוה דמותר מן הדין אפי' בנקוב כל שהוא בשוליו מ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא א"כ ניקב בשוליו כשפופרת הנוד אך קשה במה שכתב בסמוך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותה כו' יקוב הכלי בשוליו מה מהני הנקב הח מ"מ בא ע"י אדם למקוה ובזה פוסל אפי' בלא כלי ומטעם זה כתב באמת בתשובה להרמב"ן סימן רל"א הבאתיו לעיל סעיף ט"ו דאין מועיל תיקון נקיבת הדלי כשרוצה לנקות המקוה ולא ראיתי שום מפרש או פוסק שירגיש בזה אלא כולם כאחד אמרו שיעשו תיקון זה של נקיבת הדלי ובתשובה להרמב"ן הנ"ל לא הועתקה התשובה בשלמותה בסופה רק אחר קושיא זו לא כ' כלום וכתב המעתיק לא מצאתי יותר מתשובה זו עכ"ל ומשמע שלא העתיק' כולה על כן נראה לע"ד לתרץ בזה דכל שניקב הדלי אין חשש מחמת שבא מן ידי אדם דכיון שהמים שבדלי נשפכים תמיד ממנו לתוך הבאר דרך הנקב הוה כאילו לא הופסקו והוה חבור ואע"ג שכבר כ' רמ"א בסוף סעיף ל"ט דלא מיקרי חבור לנהר ע"י זה דהתם קאי לענין שע"י ניצוק חבור נחשב מה שיש למטה בנהר כאילו הוא למעלה במקום שטובל שם לענין ארבעים סאה זה לא אמרינן דהוה גוד אסיק ולא אמרינן ליה משא"כ כאן אי חשבינן להניצוק חבור דהיינו כאלו היה הניצוק למטה ולא נעשה שאוב מעולם זה נקרא גוד אחית ואמרינן ליה והכי אמרינן להדיא בפ"ב דחגיגה ע"כ לא פליגי אלא בגוד אסיק אבל בגוד אחית לכ"ע אמרינן והיינו בין לר"מ בין לרבי יהודה והיינו טעמא דפסק הטור לקמן בסימן זה במקוה מכוונת דאם רגלי הראשון נוגעות במים עלתה טבילה גם לשני דאמרינן גוד אחית במים שעל גוף הראשון והוה כאילו דבוק במקוה והיינו כרבי יהודה דס"ל גוד אחית ואפי' לרמב"ם שמביא ב"י לקמן דפסק דלא כרבי יהודה אלא כרבנן דלא סבירא להו גוד אחית וכ"פ בש"ע לקמן סעיף ס"ב מ"מ י"ל דוקא בחסר המקוה מארבעים סאה ע"י טבילת הראשון שזהו איסור דאורייתא מה שאין כן כאן לענין שאוב דהוה מדרבנן עד רובא איכא למימר דגם הרמב"ם ס"ל לקולא דאמרינן גוד אחית ואם כן ליכא הפסקה כלל ותו נראה דאפי' רבנן דפליגי עליה דר' יהודה וסבירא להו דלא אמרינן גוד אחית היינו לענין שאתה צריך לומר שהמים העליונים הם ממש למטה דבלאו העליונים אין למטה ארבעים סאה ויש כאן איסור ברור ואתה בא לתקנו והא לא אמרינן מה שאין כן אם יש למטה שיעור מקוה רק שיש פסול משום שאובים הבאים מלמעלה ע"י האדם הדולה לזה אמרינן דאין שם שאובים עליהם כיון דלא הופסקו מעולם לא באו לכלל פיסול ונמצא שלא היה מעולם פסול וראיה ברורה לזה דהא רבנן דפליגי על ר' יהודה וס"ל דלא עלתה טבילה לשני מטעם דלא אמרינן גוד אחית אבל המקוה עצמה לית בה פיסול שאובין ואמאי לא נימא דהמים שעל גוף הראשון נעשו שאובין כמו ההיא דסעיף שקודם לזה ה"נ נימא כאן דהא אפשר שנפלו ג' לוגין מן הראשון שעלה מן המים וכי תימא דאי אפשר שיהיה בגופו שלשה לוגין כו' דהא תניא בתוספתא הביאה ר"ש פרק ב' דמקואות היו בראשו ג' לוגין כו' אלא ע"כ דלענין שיהא זה שאובין כ"ע מודים דלא הוה כיון דלא הופסקו עדיין ואין להקשות א"כ לא נצטרך לנקיבת דלי כלל ונאמר דהמים שבו לא נפסלו כיון שהם דבוקים ע"י מה שנשפך מהם ממעל לו זה לא אמרינן דאין כאן בירור שלא הופסקו דשמא בעודו מעלה הדלי מן המקוה הופסק קצת ולא נשפך ממנו לתוך המקוה ואח"כ נשפך מה שאין כן אם הוא נקוב וזב תמיד דרך הנקב נמצא שלא היה כאן פסול מעולם ואין להקשות מבגד עבה דסעיף ס"ג דאם אינו נוגע במים שנעשה שאוב מהמים שירדו כו' ואמאי לא נימא דלא הופסקו מן הנהר דשאני התם דהמים נבלעים בתוכו ואינם הולכים משם עד שיסחוט אותם משום הכי אין להם חיבור עם מי הנהר מה שאין כן בדלי מנוקב שכל המים שבתוכה הולכים ממילא ממנו דרך הנקב על כן הוה ליה חבור עם אותן שלמטה כיון דהם נוזלים ובתשובה לרמב"ן סי' רל"א הביא קושיא של בגד עבה ולא נמצא שם תירוץ כי חסר בהעתק כמוזכר שם שחסר שם התשובה. כנ"ל דבר נאה ומתקבל ואף שבתשובה להרמב"ן דלעיל לא השיב על קושייתו מ"מ אפשר שבסוף היה משיב כדברי אלא שנחסר ההעתק כמו שזכרנו ואיך שיהיה אמרתי אולי מקום הניחו לי בזה בס"ד:
ולפי זה מותר אף אם אדם שואב בכלי מנוקב כנוד ושופך המים למקוה ושפיר כתב הטור שאין להביא מים בכלי כזה דמשמע אבל נקב כנוד מותר אפי' אם אדם עושה כן ע"י שאיבה:
אך קשה עדיין הא אפי' הוה כשפופרת הנוד ולא הוי שאובים אף שהוא על ידי אדם וכדפירשנו מ"מ קשה היאך יעשה כל המקוה לכתחלה ע"י כלי זה דהא מ"מ לא נעשה ע"י שמים ואנן בעינן דומיא דמעיין וכזו הקשה הראב"ד לעיל סעיף ט"ו בדין דאם העביר ג' לוגין כו' ועל כן מסיק שם הראב"ד דאין להתיר רק עד מחצה וממחנה ואילך צריך שימשכם ע"ג קרקע וכאן אמרינן שיעשה כל המקוה מזה על כן צריכין לומר גם כאן דמיירי שמביאם ע"י המשכה למקוה ודין המשכה מבואר בסעיף מ"ו על מה תהיה ואע"ג דבהמשכה פוסל ברוב וכאן עושה כל המקוה כן התם שאני שממשיך בשאוב אבל אין כאן שאיבה כיון דלא נפסק מן המחובר אלא שצריך תיקון דלא יהא פסול כיון דלא נעשה ע"י שמים בזה מהני אפי' הומשכה כולה בדרך זה וכדאמרינן בתוספתא שהבאתי בשם הראב"ד בסעיף ט"ו דלעשו' כל המקוה כשר בהמשיך על גבי קרקע כל שאין שם פסול שאובי' וה"נ כאן דמותר כיון דלאו כלי הוא וקמ"ל אף אם כל המקוה נעשה על ידי זה דפסול בשאובין כמו שיתבאר לקמן אבל כאן כיון דלאו כלי הוא כיון דניקב כשפופרת נוד ולא הפסיק מן הבאר מותר אפי' בהמשכה כל המקוה ובדיעבד אפי' לא ניקב אלא כל שהוא שהמים זבין דרך שם והיינו עכ"פ כעדשה כמ"ש ב"י בשם מהרי"ק:

מח

אם אפשר לפקוק כו'. בתשובת הרא"ש כלל ל' סי' ד' כתוב דיכול לפקוק אפי' בדבר המקבל טומאה דדוקא הבאת המים למקוה בעינן ע"י דבר שאין מקבל טומאה כדלעיל סעיף ל"ה אבל מניעת המים שלא יצאו מהמקוה לא איכפת לן בה ובסעיף נ' מביא שתי דעות בזה:

מט

המניח כלים תחת הצנור. אפי' כלי גמור דלא חשיב שאובין כל שלא באו המים שם לדעת כדלעיל סעיף ל"ד:

נ

ובלבד שישבור את הכלי. פי' ואז נופלים מאליהן למקוה:

נא

הסייד. פי' שסד את הבור בטיט והביא את הטיט בעציץ ושכחו בבור:

נב

והרי העציץ יש בו רוב המקוה. ולא חשיב שאובין המים שבתוכן כיון שמחוברין למקוה הרי זה ישבור העציץ אבל לא יהפכנו כמו בסעיף מ"א מ"ב דכאן חשיב תפיסת יד אדם טפי מהתם:

נג

כדי לחסמן. פי' שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים שלא יבלעו היין שינתן לתוכן:

נד

ולא נשאר שם מים כלל. הטעם דהא לא כוון שיכנסו המים לתוכן משא"כ בסייד דשם נחשב יותר תפיסת יד אדם כמ"ש בסמוך משום הכי צריך שם שיהיה גם במקוה מים זולת מה שבעציץ:

נה

עד שיהיו מחצה על מחצה. בטור כתוב דאם אין בו אלא כ' סאין ושאב כ' סאין אפילו על ידי המשכה פסול נראה ברור דפסול זה הוה כמו פיסול שאיבה דאם נפלו ג' לוגין שאובין דאין תקנה רק אחר שיצאו הראשונים כמ"ש בסעיף כ"ב ול"ד לסעיף נ"ה דאם השואב באמצע דהחיצונים נשארו כמו שהיו ולא נפסלו מהשואב שבאמצע דהתם ההמשכה היא בהיתר אלא שפסולים מחמת שאין בהם מ' סאה כיון שאינם מצטרפי' עם האמצעי השאוב משא"כ כאן שהומשכה באיסור כיון שאין רוב כשרים כן נ"ל ולא ידענא מה חשב בפרישה להכשיר כאן באם יקוה על זה מי גשמים דזה אינו לפי ע"ד:

נו

שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו. כצ"ל:

נז

מקוה שנובע כו'. בתשובת הרא"ש כלל ל"א דין י"א כתב הטעם לזה דכמו שמצינו לעיל סעיף ב' למאן דמתיר לטבול בנהר משום דעיקר גידול הנהר ממקום מקורו ה"נ בזה שהבאר מקום נביעתו מגידי האדמה שמתפשטים לכאן ולכאן דרך תחת הקרקע ואע"פ שבזמן החום הגידי' נצמתים ואין שם מים שיוכלו למלאות הבאר מ"מ לא כלה לחלוחית הגידים אלא שהן מועטין וכשבאים עליהם מים הן מי גשמים הן מי שאובין שנשפכו לתוך הבאר האחרת והוסיפו הגידים מעצמן מים נמצא שנטהרו השאובים ברבייה והמשכה. ועוד שא"א שישארו הגידים בלי מים וכיון שיש בהם קצת מים יש עליהם תורת מעיין וריבה עליו שאובים דמותר עכ"ל. ולפי ב' טעמים אלו אין הדין כן באם היו במקוה מי גשמים תחלה ונתייבשו דלא מתכשר על ידי המים שאובין שמבור האחרת דאפי' לטעם הא' אין כאן היתר דדוקא בנביעה שיש בגידין שהיא בקרקע לעולם ממקום זה לא נפסק ובזה י"ל שכל שבא מים ממקום אחר גם המקור שלמטה נתברך וניתוסף משא"כ במי גשמים שנבלעו שבזה אפשר שכלו לגמרי מחמת החום ונמצא שאין כאן אלא השאובין שנמשכו לחוד ופסול ומ"ה כתבו הטור והש"ע כאן מקוה הנובע וכ"כ מו"ח ז"ל וכתב עוד ולמה שאנו מחמירין בסעיף מ' בהג"ה אפי' במעיין פוסל שלשה לוגין שאובין לא קי"ל כהך פסקא דכאן שהוא מדברי הרא"ש והרא"ש ס"ל אין שאובין פוסלין במעיין ואני אומר דלפי טעם הראשון שכ' הרא"ש מותר לכ"ע במעיין דכיון שהגידים מוסיפין פעמים מים יותר ממה שמקבלים כיון שיש עכשיו לפנינו מ' סאה הרי הרוב מכשרים והמעט נכשר גם כן על ידי המשכה וכן הוא במשנה בהדיא פרק ד' דמקואות מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר אם רוב מן ההכשר כשר כו' ע"כ אין בזה פקפוק:

נח

לא יאחז בידו כו'. שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:

נט

כאילו הוא מחובר למעין. שנטהר בהשקה וכתב בית יוסף ולא דמי לממשך מים מהמעיין לכלי בסעיף ח' דלא מהני חבור מעיין שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובין אבל כאן אין לו בית קיבול אע"ג שמקבל טומאה שפיר הוה השקה ולא הבנתי חילוק זה דכיון שע"י חבור הוה השקה לא איכפת לן במה שהם שאובין דכל שאובין מטהרין בהשקה ולעיל סעיף ח' כתבתי דלק"מ התם דהטעם משום גזירה וכ"כ ב"י בעצמו בסוף סימן זה דיבור המתחיל ואם מטביל בו יורה דלרמב"ם מהני חבור למעיין אפי' אם המקוה תוך כלי אלא דלהרא"ש כתב דלא מהני ולע"ד נראה דגם להרא"ש מהני מן הדין וכמ"ש בסעיף ח':

ס

ויש מי שאינו מחלק. הוא הרשב"א בב"י וס"ל דלא התירו במשנה להמשיך ע"י של מתכות אלא כשהסילון מחובר בקרקע שהוא בטל אגב קרקע ועמ"ש בסעיף כ"ז:

סא

ויש מי שמתיר כו'. הוא הרא"ש שהבאתי בסעיף מ' וכ' מו"ח ז"ל דלעיל גבי הנקת המקוה כ"ע מודים שפוקקין הנקבים בדבר המקבל טומאה שלא בא אלא לנגב המקוה שלא יבאו המים לשם ואיני מכיר חילוק זה דהא גם כאן אין עושה כן אלא שלא יזובו המים דרך שם:

סב

נשאר לעולם בהכשירו. אין בכלל זה אם היה חסר והכשירו ע"י עירוב עם המקוה שיש בה מ' סאה ונסתם הנקב דפשיטא דפסול כיון שעכשיו אין בו שיעור:

סג

בפסול שאיבה שהוא מדרבנן. פירוש ברוב המקוה כשר ומיעוטו שאוב כמ"ש רמ"א בסעיף ג':

סד

שנסדק מצד זה לצד זה כו'. יש בזה מחלוקת דדעת הרא"ש והטור דמ"ש במתני' לשתי מצטרף בכל שהוא דהיינו ברוחב ונראה הטעם דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בסמוך להכשיר מקוה חסר הוא מטעם שעל ידי נקב זה דיש שם חיבור יהיה כל המקוה כשר אפילו במקום שאין שם חיבור דהיינו כל המקוה משא"כ כאן דכל המקוה היא מחוברת למקוה הכשר על ידי הסדק שמתפשט מקצה אל קצה ואע"פ שמתחבר ע"י סדק בעלמא מצטרף כיון שכל המקוה יש לה עכ"פ חיבור אבל אם נסדק מלמעלה למטה אז אין חיבור רק נגד אותו הסדק ומי שעומד חוץ ממקום הסדק אינו עומד במקום החיבור וזהו שאמרנו דצריך חיבור כשפופרת הנוד כיון שעל ידי חיבור מקום אחד תצטרך להכשיר כל השאר אבל דעת הרמב"ם היא להיפך כמ"ש בית יוסף דברוחב צריך כשפופרת הנוד ומ"ש מתניתין לשתי מצטרף בכל שהוא היינו באורך מלמטה למעלה נראה טעמו דכל שנפרץ הכותל לארכו הוה כאלו נפל כל הכותל כיון שאין לו קיום באמצע משא"כ לרוחב דעל כל פנים יש לו קיום גם לחלק שלמעלה מהסדק מחמת החלק שלמטה על כן צריך דוקא כשפופרת הנוד וכאן בש"ע לא נקט רק כלשון המשנה וע"כ לענין הפירוש יש להחמיר כתרווייהו דבין באורך בין ברוחב צריך כשפופרת הנוד:

סה

ואם נפרץ הכותל כו'. דכיון שמגולה למעלה ורואה את האויר א"צ כשפופרת הנוד:

סו

אם השאוב מן הצד כו'. לפי שכשנתערבו שנים הכשרים נעשו כמקו' אחת של מ' סאה והוכשר השאוב שנתחבר להם ואפילו נתחבר האמצע לשאוב שאצלו קודם שנתחבר לכשר לא נפסל בכך שהרי נתחבר גם לכשר קודם שירדו השאובים לתוכו:

סז

הוכשרו שלשתן. אין הכוונה שהם כשרים לטבול בהם כמות שהם שהרי אין בכל אחד מהם כשיעור ארבעים סאה שהרי הופסקו אח"כ זה מזה אלא רצונו לומ' שהשאוב נטהרו ונעשו ע"י השקה זו כמי גשמים כיון שמן מ' סאה נעשו להם השקה ואם ימלא אח"כ מי גשמים על השאוב עד מ' סאה יהיו כשרים לטבילה וגם קמשמע לן שהכשרים לא נפסלו על ידי ירידת מי השאובין לתוכם ע"כ אמר הוכשרו שלשתן שיש בהם צד כשרות משא"כ בסיפא שהשאוב נשאר בפיסולו ולא יועיל להשקות עליו מי גשמים וכ"כ בריב"ש הביאו ב"י:

סח

שטבלו בהם טהורים. שהמים היוצאים אין נוזלים אלא חוזרים לאחוריהם:

סט

ואם השאוב באמצע. שאז יש הפסק בין הכשרים אינם מתערבים יחד ונשארו כמו שהיו הכשרים ולא נפסלו מן השאוב שהרי דרך המשכה בא ממנו עליהם ועל כן הם טהורים אחר שיתמלאו עד מ' סאה והשאוב נשאר בפיסולו ולא מהני לו אם יתמלא עוד ממי גשמי':
וזה לשון הר"ש ואע"פ שמימי השאוב מתערבים עם כל אחד לא מפסלי להקוות עליה' דדרך המשכה נתערבו ולא נפלו מהכלי לכשרים ומה שנתערב ממנו עם כל אחד נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה ומים שאובים שנתבטלו חוץ למקוה אין פוסלין כו' עכ"ל וצריך עיון לפרש דבריו במ"ש נתבטלו ברוב מנלן זה. ובפרישה כתוב דהמים יוצאים מכל אחד בשוה ושאובין שיוצאים מתחלק חציין לכאן וחציין לכאן והיינו ברוב ע"כ ולא דק דהא גם בסעיף שאחר זה בב' מקואות שהוא מתוספתא הביאה הר"ש שם וכתב ג"כ שם וז"ל וכיון שנתבטלו ברוב הכשרים קודם שבאו לתוך המקוה כדפרישי' במתניתין עכ"ל הרי שגם כאן כתב שבטל ברוב ונראה לי פירוש דברי הר"ש בדרך זה תחילה אמר שהשאובין שבאין לכשר דרך המשכה אינן פוסלין ואם תמצי לומר שהוא באופן שאין שם היתר המשכה כגון שאין שם שלשה טפחים מ"מ יש היתר דהא המים שיוצאין בשעה שטובלין חוזרין למקומן וכן אלו ולא אמרינן שהוחלפו זה בזה דהא כל א' דוחה את חבירו מלכנוס נמצא שאין חשש רק שבמקום שנוגעים ביחד דהיינו במקום פגיעתן זה בזה שם יש קצת תערובות ועל אותן תערובות אמר שבטל ברוב אותו קילוח. כן נראה לי נכון כוונת הר"ש ואין צריך לצרף את המקוה השני הכשר לזה:

ע

והשיקום. דמחמת שיורדין הטובלים לתוכן צפו המים על גביהן:

עא

אפילו אדומים. המים של כשר והלבינום המים של שאובים שהיו לבנים:

עב

כמות שהיו. וכשר להקוות על הכשר ואע"פ שנתערב בו מים שאובין כיון דכבר נתבטלו ברוב הכשרים קודם שבאו לתוך המקוה עכ"ל ר"ש ועיין פירושו במה שכתבתי בסמוך סעיף נ"ה:

עג

מנענע בידו. כן הוא במשנה ס"פ ז' דמקואות מוליך ומביא במים כו' וקשה הא אמרינן בסעיף מ"ח לא יאחזנו בידו כו' ולהרא"ש דמחלק שם בין ממשיך ממי גשמים לממשיך ממעיין או מקוה כמו שכתבתי סעיף מ"ט ניחא הכא אלא להרשב"א דאוסר שם כמ"ש שם בשם יש מי שאינו מחלק בכך קשה וכי יחלוק על המשנה דהכא ונראה לי דאפילו הרשב"א דאוסר שם אינו אלא אם ממשיך בדבר המקבל טומאה ובמקום שלא היו שם מים תחלה אלא ע"י המשכה שממשיך עכשיו ועושה מלאכה במקום ההוא משא"כ כאן הוא משים ידיו תוך המעיין או מקוה עצמו וע"י ניענוע שם ממילא הולכין המים חוץ למקומם לא הוה המשכה ע"י דבר המקבל טומאה ולפי זה אתי שפיר מ"ש אח"כ בלבד שלא יעקור הגל וכתב הרא"ש שאם עקר היה צריך להיות מ' סאה וקשה הא לא מהני אפילו מ' סאה כיון שבאים ע"י דבר המקבל טומאה ולפי מה שכתבתי ניחא ובפרישה כ' בזה שאם עקר ואפשר לומר דאפילו היה בהם מ' סאה לא נטהר כיון שבאין ע"י דבר המקבל טומאה ואע"ג דלעיל שרי בממשיך מקוה שאני התם דה"ל כמחובר למקוה עכ"ל ודברי תימה הם דהרי כתב הרא"ש בפי' שהיה צריך מ' משמע דמ' סאה מהני ולפמ"ש ניחא הכל בס"ד:

עד

שלא יעקור הגל כו'. דאז לא היה מטהר (אם) [אלא] אין בו מ' סאה אם מצד א' מחובר למקוה כ"כ הרא"ש וצ"ל דשם נעשה אשבורן דאל"כ לא מהני מ' סאה ודוקא נקט כאן מקוה דאילו מעיין מטהר בכל שהוא לכלים לדברי הכל כמ"ש בסעיף א' וכאן מיירי במחט:

עה

מעורבים עם מי המקוה אלא בכל שהוא. כצ"ל:

עו

ולא יטבול בו פעמים וכו'. דשמא בראשונה לא טבל כהוגן שסמך על השניה ובשניה יש לחוש שמא חסרו המים אבל הטובל פעם אחת נזהר לטבול כהוגן:

עז

אע"פ שרגליו של ראשון. הקשה ריב"ש מ"ש מבגד עבה בסעיף אחר זה ותירץ שבבגד בלוע המים הרבה ואינו כמו אדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וטופח ע"מ להטפיח לא הוה חבור ואין מזה קושיא על מה שכתבתי בסעיף מ' דבגד עבה גרע טפי דשם חילקנו בין בגד ובין כלי נקוב דיש בכלי ג"כ הרבה מים ובזה עדיף כלי מבגד כיון דמים שבבגד הם בלועים והבגד הוא נתלש מן המים משא"כ כאן לענין חילוק שבין אדם לבגד גרע טפי אדם שמקצתו במים כי אין עליו רק טופח להטפיח והטור פסק כאן דמהני הטבילה להשני כל שרגלי הראשון נוגעות במים והיינו כרבי יהודה בגמרא ואפשר שטעמו שמדמה לבגד עבה ולית ליה תירוצא דריב"ש כ"כ מו"ח ז"ל:

עח

דרך פיהן. עמ"ש סימן ר"ב סעיף ו':
ומ"ש בהג"ה כל המים שבכלי כו' האריך רמ"א בדברי' אלו דרך ביאור על לשון הטור לתרץ מה שהקשה ב"י על הטור שכתב כדי שלא ישאר בו מהמים ויתסר מהמקוה הא בלאו הכי חסר מה שהוא על הגוף היורה כמו בסעיף ס"ב גבי אדם ועל כן תירץ רמ"א בזה דבודאי כל אדם לא יטבול אחר זה עד שיתמלא ממי גשמים אלא דהאי שנשאר בכלי יחזירנו לתוך המקוה כדי למלאות בעודו במים ואפשר שיהיה קצת נתלש מן המים בשפתו למעלה כמ"ש בסעיף ס"ד ונמצא שפסל המקוה מחמת שלשה לוגין שאובין כיון שהמקוה מצומצמת ושוב לא יועיל מילוי מי גשמים אלא עד שיצא ממנו מילואו ועוד כמ"ש סעיף כ"ב וחיישינן שהטובל לא ירגיש בזה ויטבול בו אחר שירדו גשמים וזה נראה לי נכון מאד ובודאי נתכוין רמ"א לזה דלא כראיתי דוחקים בפירוש דברי הטור בזה:

עט

הקופה כו'. שהן מנוקבין והמים שבהם לא נעשו שאובין מאחר שהמים מעורבים דרך הנקבים:

פ

אבל בכלים. לא. דהוויות המקוה לא יהיה על פי דבר המקבל טומאה כדלעיל סעיף ל"ה:

פא

הרי זה כשר. הטעם דספק מים שאובין ספיקא דרבנן דמן התורה אין פסול אלא ברובא שאוב כמ"ש רמ"א בסעיף ג' וזהו הטעם בסעיף שאחר זה שכתב שיש לו במה יתלה והיינו דוקא במידי דרבנן וכמ"ש בסעיף קי"א דינים כדומה לזה:

פב

מפני שזה ספק כו'. פי' ספק דרבנן ועוד נכלל בזה שיש לה חזקת כשרות תחלה:

פג

שהפסול מוכיח. נתנו טעם שלא תקשה נוקמי המקוה בחזקת כשרות כמו שאמרו במקוה שהניחו ריקן בסעיף ס"ט דכאן אין למקוה חזקת כשרות שיש לתלות תחלתה בפסול כמו בהכשר כן כתב ר"ש פ' ב' דמקואות:

פד

שהרי יש שם מקוה כשר קבוע. פירוש דמן התורה אין פסול אלא בכולו שאוב אבל ברובו שאוב כשר ומדרבנן פסול ואפילו בשלשה לוגין ע"כ לא החמירו בספיקו כאן ומזה למדו התוס' פרק המוכר את הבית והר"ש פרק שני דמקואות דכולו שאוב מדאורייתא ומדרבנן ברובו וכמ"ש וכתבתי זאת לפי שבלבוש הביא כאן דברי הש"ע וכ' עליו וז"ל ונ"ל שכ"כ לפי סברת הרמב"ם דס"ל אפילו כולו שאוב דרבנן לכך מיקל אם יש בו רוב מים כשרים אבל אנו שכבר כתבנו בסעיף ג' דקיימא לן כולו שאוב דאורייתא אפילו ברוב מים כשרים פסלינן כה"ג שהפסול מוכיח עליו נראה לי עכ"ל ושגגה גדולה שגג בזה דודאי אין חולק על דין זה דהא תוס' הביאו כל הפוסקים ואדרבה מזה למדו דכולו שאוב דאורייתא גם לא נתכוין בפירוש מה שאמרו מפני שהפסול מוכיח עליו וכבר כתבנו פירושו בסמוך בשם הר"ש:

פה

ואפילו טבל. פירוש דעוד מצינו ספק אחר אפילו אם ודאי טבל מ"מ יש ספק אם טבל בארבעים סאה דהיינו שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעין אם בשעת טבילה היה חסר או היה שלם ואח"כ נחסר כ"כ הר"ש ריש פרק שני דמקואות ונראה מזה דאם היה לפנינו מלא אלא שיש ספק שמא היה חסר בשעת טבילה הא לא חיישינן כיון שאין אנו יודעין שדרכה להתמעט וקשה על זה מ"ש ב"י בשם הר"ן בדיבור המתחיל כתב הר"ן וז"ל מקוה שהוחזק להיות בו ארבעים סאה וטבלו נשים בתוכו ולמחרתו נמדד ונמצא שיעור מכוון הדבר פשוט שאינה צריכה לחזור ולטבול דהעמד המקוה על חזקתה כיון דלא אתייליד בה ריעותא כו' עכ"ל משמע דבעינן דוקא הוחזקה מתחילה בכשרות וצ"ל דהר"ן כתב כן לרווחא דמלתא כנ"ל:

פו

לפי שהטמא בחזקתו כו'. הוצרך לזה אע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא אפי' בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן הכי איתא להדיא במתני' פרק ב' דמקואות דסבירא ליה לר"י כן:

פז

שני מקואות כו'. בכל סעיף זה ג"כ הטעם דספקת ג' לוגין הוה ספק דרבנן ודומה לדינים אלו כתוב בסימן קי"א:

פח

מים חמין. משום גזירת מרחצאות שתטבול בהם:

א

(סימן ר"א בשו"ע סעיף כ"ד) כל שאר המשקין כו' אין פוסלין. עיין בש"ך בשם הרמב"ם דשכר פוסל ואת מקורו לא הראה גם הכס"מ בהל' מקואות שתק בזה והוא מבואר בעירובין (דף כ"ט ע"ב) וע"ש בריטב"א שהוכיח דאיירי שהחמיץ ואע"ג דתנן דתמד שהחמיץ אינו פוסל את המקוה היינו שאין מצטרף היין והמים שבו ביחד לפסול בג' לוגין כמו תמד שלא החמיץ אבל אם יש בו ג' לוגין מים אפילו כשהחמיץ בג' לוגין מים שבו פוסל: